תוכן עניינים
יהודה ליב הלוי אשלג (בעל הסולם)/שמעתי
מהו סמכין בתורה, בעבודה
א. אין עוד מלבדו
ב. ענין שכינתא בגלותא
ג. ענין ההשגה הרוחנית
ד. מהו סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בבטול לה', בעבודה
ה. לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?
ו. מהו סמכין בתורה, בעבודה
ז. מהו, ההרגל נעשה טבע שני, בעבודה
ח. מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א
ט. מהו, ג' דברים שמרחיבים דעתו של אדם, בעבודה
י. מהו, ברח דודי, בעבודה
יא. ענין גילה ברעדה, בעבודה
יב. עיקר עבודת האדם
יג. ענין רמון
יד. מהו רוממות ה'
טו. מהו, אלהים אחרים, בעבודה
טז. מהו יום ה' וליל ה', בעבודה
יז. מהו, שהס"א נקראת, מלכותא בלי תגא
יח. מהו, במסתרים תבכה נפשי, בעבודה - א
יט. מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה
כ. ענין לשמה
כא. בזמן שהאדם מרגיש את עצמו בבחינת עליה
כב. תורה לשמה
כג. אוהבי ה' שנאו רע
כד. מיד רשעים יצילם
כה. דברים היוצאים מהלב
כו. העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר
כז. מהו רם ה' ושפל יראה - א
כח. לא אמות כי אחיה
כט. כשבאים הרהורים לאדם
ל. עיקר לרצות רק להשפיע
לא. כל שרוח הבריות נוח הימנו
לב. גורל הוא סוד אתערותא דלעילא
לג. ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן
לד. יתרון ארץ בכל הוא
לה. בענין החיות דקדושה
לו. מהו ג' בחינות גופים באדם
לז. מאמר לפורים
לח. יראת ה' הוא אוצרו
לט. ויתפרו עלה תאנה
מ. אמונת רבו, מהו השיעור
מא. מהו קטנות וגדלות באמונה
מב. מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה
מג. ענין אמת ואמונה
מד. מוחא ולבא
מה. ב' בחינות בתורה ובעבודה
מו. שליטת ישראל על הקליפות
מז. במקום שאתה מוצא גדלותו
מח. עיקר היסוד
מט. עיקר הוא מוחא וליבא
נ. שני מצבים
נא. אם פגע בך מנוול זה
נב. אין עבירה מכבה מצווה
נג. ענין הגבלה
נד. מטרת העבודה - א
נה. המן מן התורה מנין
נו. תורה נקרא יורה
נז. יקריב אותו לרצונו
נח. השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים
נט. ענין מטה ונחש
ס. מצוה הבאה בעבירה
סא. וסביביו נשערה מאד
סב. יורד ומסית עולה ומקטרג
סג. לוו עלי ואני פורע
סד. מתוך שלא לשמה באים לשמה
סה. ענין נגלה וענין נסתר
סו. ענין מתן תורה - א
סז. סור מרע
סח. קשר האדם אל הספירות
סט. מקודם יהיה תיקון העולם
ע. ביד חזקה ובחימה שפוכה
עא. במסתרים תבכה נפשי - ב
עב. הבטחון הוא הלבוש להאור
עג. לאחר הצמצום
עד. ענין עולם שנה נפש
עה. יש בחינת עולם הבא, ויש בחינת עולם הזה
עו. על כל קרבנך תקריב מלח
עז. נשמת אדם תלמדנו
עח. אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא
עט. אצילות ובי"ע
פ. ענין אחור באחור
פא. ענין העלאת מ"ן
פב. התפילה שצריכין להתפלל תמיד
פג. ענין ו' ימינית, ו' שמאלית
פד. מהו, ויגרש את האדם מגן עדן, מטעם שלא יקח מעץ החיים
פה. מהו, פרי עץ הדר, בעבודה
פו. ויבן ערי מסכנות
פז. שבת שקלים
פח. כל העבודה הוא רק במקום שיש ב' דרכים - א
פט. בכדי להבין את דברי הזה"ק
צ. בזהר בראשית
צא. ענין בני תמורה
צב. ביאור לבחינת מזלא
צג. ענין סנפיר וקשקשת
צד. ושמרתם את נפשותיכם
צה. ענין הסרת הערלה
צו. מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה
צז. ענין פסולת גורן ויקב
צח. רוחניות נקרא, מה שלא יתבטל לעולם
צט. רשע או צדיק לא קאמר
ק. תורה שבכתב ותורה שבעל פה - א
קא. ביאור להזמר "למנצח על שושנים"
קב. ולקחתם לכם פרי עץ הדר
קג. ידבנו לבו
קד. והמחבל הוי יתיב
קה. ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ
קו. מהו הרמז של י"ב חלות בשבת
קז. ענין ב' המלאכים
קח. אם תעזבני יום, יומים אעזבך
קט. ב' מיני בשר
קי. שדה אשר ברכו ה'
קיא. הבל, קול ודיבור
קיב. שלשת המלאכים
קיג. תפילת שמונה עשרה
קיד. ענין תפילה
קטו. ענין דומם, צומח, חי, מדבר
קטז. למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה
קיז. יגעת ולא מצאת אל תאמין
קיח. להבין ענין ברכים אשר כרעו לבעל
קיט. ההוא תלמיד דלמד בחשאי
קכ. טעם על מנהג שלא אוכלין אגוזים בראש השנה
קכא. היתה כאניות סוחר
קכב. להבין מה שמבואר בשולחן ערוך
קכג. ענין גיטו וידו באין כאחד
קכד. שבת בראשית - ודשיתא אלפי שני
קכה. המענג את השבת
קכו. חכם בא לעיר
קכז. להבין ההפרש בין עיקר ועצמות, ותוספת שפע
קכח. מהאי גלגלתא נטיף טלא לז"א
קכט. בחינת שכינתא בעפרא
קל. טבריא דרז"ל, טובה ראיתך
קלא. הבא לטהר
קלב. בזיעת אפיך תאכל לחם - א
קלג. אורות דשבת
קלד. יין המשכר
קלה. נקי וצדיק אל תהרוג
קלו. החילוק בין אגרות הראשונות לאגרות האחרונות
קלז. צלפחד היה מקושש עצים
קלח. ענין יראה ופחד שבא לפעמים להאדם
קלט. הבדל מששת ימי המעשה לשבת
קמ. מה אהבתי תורתך
קמא. ענין חג הפסח
קמב. עיקר המלחמה
קמג. אך טוב לישראל
קמד. ישנו עם אחד
קמה. מהו יהיב חכמתא לחכימין דוקא
קמו. פירוש על זהר
קמז. ענין העבודה של קבלה והשפעה
קמח. יש בירור מר ומתוק, אמת ושקר
קמט. למה צריכים להמשיך בחינת חכמה
קנ. זמרו לה', כי גאות עשה
קנא. וירא ישראל את מצרים
קנב. כי השוחד יעור עיני חכמים
קנג. המחשבה היא תולדה מהרצון
קנד. אי אפשר להיות חלל ריק בעולם
קנה. נקיות הגוף
קנו. פן לקח מעץ החיים
קנז. אני ישנה וליבי ער
קנח. טעם שלא נוהגים לאכול אחד אצל השני בפסח
קנט. ויהי בימים הרבים ההם
קס. טעם הצנע במצות
קסא. ענין מתן תורה - ב
קסב. ענין "חזק" שאומרים אחר סיום הסדרה
קסג. ענין מה שאמרו בעלי זהר
קסד. יש הפרש בין גשמיות לרוחניות
קסה. ביאור לבקשת אלישע מאליהו
קסו. ב' בחינות בהשגה
קסז. טעם למה שקורין שבת תשובה
קסח. מנהגי ישראל
קסט. ענין צדיק גמור
קע. לא יהיה בכיסך אבן גדולה
קעא. זהר, אמור - א
קעב. ענין המניעות והעיכובים
קעג. מדוע אומרים לחיים
קעד. ענין הסתר
קעה. והיה כי ירחק ממך
קעו. בעת שתיית י"ש אחר ההבדלה
קעז. ענין כפרות
קעח. ענין ג' שותפין באדם
קעט. ענין ג' קוין
קפ. בזהר, אמור - ב
קפא. ענין כבוד
קפב. משה ושלמה
קפג. בחינת משיח
קפד. ההבדל בין אמונה להשכל
קפה. עם הארץ, אימת שבת עליו
קפו. עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות
קפז. להכריע ביגיעה
קפח. כל העבודה היא רק במקום שיש ב' דרכים - ב
קפט. המעשה פועל על המחשבה
קצ. כל פעולה עושה רושם
קצא. זמן הירידה
קצב. ענין הגורלות
קצג. ענין כותל אחד משמש לשניהם
קצד. ז' שלמים
קצה. זכו אחישנה
קצו. אחיזה לחיצונים
קצז. ספר סופר סיפור
קצח. חירות
קצט. לכל איש ישראל
ר. הזדככות המסך
רא. רוחניות וגשמיות
רב. בזיעת אפיך תאכל לחם - ב
רג. גאות אדם תשפלנו
רד. מטרת העבודה - ב
רה. החכמה בחוץ תרונה
רו. ענין אמונה ותענוג
רז. ענין קבלה להשפיע
רח. ענין היגיעה
רט. ג' תנאים בתפילה
רי. מום יפה שבך
ריא. כעומד בפני מלך
ריב. חיבוק הימין וחיבוק השמאל
ריג. ענין גילוי החסרון
ריד. נודע בשערים
רטו. ענין אמונה
רטז. ימין ושמאל
ריז. אם אין אני לי מי לי
ריח. אורייתא וקוב"ה חד הוא
ריט. ענין מסירות נפש
רכ. ענין יסורים
רכא. רשות הכל
רכב. ענין חלק שנותנין לס"א, כדי שיפרד מהקדושה
רכג. לבוש - שק - שקר - שקד
רכד. ענין יסוד נוקבא ויסוד דדכורא
רכה. להגביה את עצמו
רכו. תורה שבכתב ותורה שבעל פה - ב
רכז. שכר מצוה, מצוה
רכח. דגים קודמים לבשר
רכט. כיסי המן
רל. רם ה' ושפל יראה - ב
רלא. טהרת הכלי קבלה
רלב. השלמת היגיעה
רלג. ענין מחילה סליחה וכפרה
רלד. הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה
רלה. מסתכל בספר מחדש
רלו. כי חרפוני צוררי כל היום
רלז. כי לא יראני האדם וחי
רלח. אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך
רלט. החילוק בין מוחין דשבועות לדשבת במנחה
רמ. דרוש נא דורשיך בדרשם פניך
רמא. קראוהו בהיותו קרוב
רמב. מהו הענין לשמח העניים ביום טוב, בעבודה
רמג. ענין בדיקת הצל בליל הושענא רבה
רמד. כל העולמות
רמה. קודם יצירת הולד
רמו. ביאור על מזלא
רמז. מחשבה היא בחינת מזונות

ו. מהו סמכין בתורה, בעבודה

שמעתי תש"ד

כשהאדם לומד תורה והוא רוצה להגיע לבחינת, שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע, אז הוא צריך להשתדל, שיהיה לו תמיד "סמכין בתורה". שסמכין הוא בחינת מזונות, שהיא אהבה, ויראה, והתרוממות רוח, ורעננות, וכדומה. וכל זה הוא צריך להוציא מהתורה. כלומר, שהתורה צריכה לתת לו תולדות כאלה.

מה שאין כן כשהאדם לומד תורה ואין לו אלו התולדות, אין זה נכנס בגדר של תורה. מטעם ש"תורה", הכוונה למאור המלובש בתורה. כלומר, מה שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", הכוונה להמאור שבה, כי המאור שבתורה מחזירו למוטב.

ועוד יש לדעת, כי התורה נחלקת לב' בחינות:

א. בחינת תורה.

ב. בחינת מצוה.

ולפי האמת אי אפשר להבין את ב' בחינות הנ"ל, מטרם שהאדם זוכה ללכת בדרכי ה', בסוד ה' ליראיו. כי בזמן שהאדם נמצא בבחינת הכנה, להכנס להיכל ה', אי אפשר להבין דרכי אמת.

אולם דוגמה אפשר לתת, שאפילו שהאדם נמצא בזמן הכנה, גם כן יכולים להבין באפס מה. והוא על דרך שאמרו חז"ל "אמר ר' יוסף, מצוה בעידנא דעסיק בה, מגנא ומצלא [מצוה, בעת שעוסק בה, מגינה ומצילה], תורה בין בעידנא דעסיק בה, ובין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא [תורה, בין בעת שעוסק בה ובין בעת שלא עוסק בה, מגינה ומצילה]" (סוטה כא).

והענין הוא "בעידנא דעסיק בה" פירושו, בזמן שיש לו איזה מאור, שעם המאור שהשיג הוא יכול לשמש עמה רק בזמן שעדיין המאור נמצא אצלו, שעכשיו הוא בשמחה, מטעם המאור שמאיר לו. וזה נקרא בחינת מצוה, היינו שעדיין לא זכה לבחינת תורה. אלא רק מהמאור הוא מוציא חיות דקדושה.

מה שאין כן תורה, שהוא משיג איזה דרך בעבודה, הדרך הזה שהשיג הוא יכול לשמש עמו, אפילו בזמן דלא עסיק בה. שפירושו, אפילו בזמן שאין לו המאור. וזהו מטעם, שרק ההארה נסתלק ממנו, אבל הדרך שהשיג בעבודה, זה הוא יכול לשמש, אפילו שנסתלק ממנו ההארה.

אולם יחד עם זה יש לדעת, שבחינת "מצוה בעידנא דעסיק בה", היא יותר גדולה, מבחינת "תורה שלא בעידנא דעסיק בה". כלומר ש"עידנא דעסיק בה" פירושו כנ"ל, היינו שמקבל עתה את המאור. זה נקרא "דעסיק בה", שקבל המאור שבה. לכן, מצוה, בזמן שיש לו מאור, היא יותר חשובה מתורה, בזמן שאין לו אז מאור, היינו, שאין אז חיות התורה.

הגם מצד אחד תורה חשובה, מפאת שהדרך שהשיג בתורה הוא יכול לשמש, אבל מזה שהיא בלי חיות, הנקרא מאור. ובזמן שבמצוה הוא כן מקבל חיות, הנקרא מאור. מבחינה זו מצוה יותר חשובה. לכן, כשהוא בלי חיות, הוא בבחינת רשע. מטעם שלא יכול עתה לומר, שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. וזה נקרא שהוא נקרא רשע, מטעם שהוא מרשיע את קונו, היות שהוא מרגיש עכשיו, שאין לו שום חיות, ושאין לו במה לשמוח, שיהיה בידו להגיד, שהוא נותן עתה תודה להבורא, בזה שהוא משפיע לו טוב ועונג.

ואין לומר שהוא יגיד, שהוא מאמין, שהבורא מנהיג את השגחתו עם אחרים בבחינת טוב ומטיב. כי דרכי תורה הוא מובנת לנו בבחינת הרגשה באברים. ואם האדם לא מרגיש את הטוב ועונג, מה נותנת לו, בזה שיש לאדם אחר טוב ועונג.

ואם באמת, אם האדם היה מאמין שאצל חבירו כן מגולה את ההשגחה בבחינת טוב ומטיב, האמונה הזו היה צריך להביא לו שמחה ועונג, מזה שהוא מאמין, שהבורא מנהיג את העולם עם השגחה של טוב ועונג. ואם זה לא מביא לו חיות ושמחה, מה מועיל, בזה שאומר שלחבירו, כן הבורא משגיח עליו בהשגחה של טוב ומטיב.

כי עיקר הוא, מה שהאדם מרגיש על גופו עצמו, או שטוב לו, או שרע לו חס ושלום. ומזה שיש לחבירו טוב, זהו רק אם הוא נהנה מזה, שיש לחבירו טוב. זאת אומרת, אנו לומדים בהרגשת הגוף, לא חשוב הסיבות, רק חשוב הוא, אם הוא מרגיש שטוב לו. אז האדם אומר, שהבורא הוא טוב ומטיב. ואם חס ושלום מרגיש רע, אין הוא יכול לומר, שהבורא מתנהג עמו בבחינת טוב ומטיב.

לכן דוקא, אם הוא נהנה מזה, שיש לחבירו טוב, והוא מקבל מזה מצב רוח מרומם, והוא מקבל שמחה מזה שיש לחבירו טוב, אז הוא יכול לומר שהבורא הוא מנהיג טוב. ואם חס ושלום אין לו שמחה, אם כן הוא מרגיש שרע לו, איך הוא יכול לומר אז, שהבורא הוא טוב ומטיב.

לכן, המצב שבו נמצא האדם, ואין לו חיות ושמחה, כבר הוא נמצא במצב שאין לו אהבה לה', ושיוכל להצדיק את קונו, ויהיה בשמחה כמו שמתאים למי שיש לו זכיה, לשמש מלך גדול וחשוב.

ובכלל צריכים לדעת, כי אור העליון הוא במצב המנוחה המוחלטת, וכל התפשטות השמות הקדושים, הוא בא על ידי התחתונים. כלומר כל השמות שיש להאור עליון, הוא בא מהשגת התחתונים, היינו לפי השגותיהם, כך נקרא האור העליון.

כלומר לפי מה שהאדם משיג את האור, היינו לפי הרגשתו, בשם זה הוא מכנה אותו. ואם אין האדם מרגיש, שהבורא נותן לו משהו, איזה שם הוא יכול לתת לה', אם הוא לא מקבל ממנו כלום. אלא בזמן שהאדם מאמין בה', אז כל מצב ומצב שהאדם מרגיש, אומר שזה בא מה'. אז, לפי הרגשתו, הוא נותן שם להבורא.

זאת אומרת, אם האדם מרגיש שבמצב שבו הוא נמצא טוב לו, אז הוא אומר שהבורא נקרא טוב ומטיב, מטעם שכך הוא מרגיש, שהוא מקבל ממנו טוב. ואז האדם נקרא צדיק, מטעם שהוא מצדיק את קונו (שהוא הבורא). ואם האדם מרגיש, במצב שבו הוא נמצא, שרע לו, אז האדם לא יכול לומר, שהבורא שולח לו טוב. לכן הוא נקרא אז רשע, מטעם שהוא מרשיע את קונו. אבל בינוני, אין מציאות כזו, היינו שהאדם יאמר, הוא מרגיש במצבו, שטוב לו וגם רע לו. אלא, או טוב לו, או רע לו.

וזהו שאמרו חז"ל "לא אברי עלמא, וכו', או לרשיעי גמירי, או לצדיקי גמירי [לא נברא העולם אלא או לרשעים גמורים, או לצדיקים גמורים]" (ברכות ס"א). והוא מטעם, שאין מציאות כזאת, שהאדם ירגיש טוב ורע ביחד. ומה שחז"ל אומרים, שיש בינוני, זהו ענין שאצל הנבראים, שיש להם בחינת זמן, שייך לומר בינוני ב-ב' זמנים בזה אחר זה. כמו שאנו לומדים, שיש ענין עליות וירידות, שהם ב' זמנים. פעם הוא רשע, ופעם הוא צדיק. אבל בזמן אחד, שאדם ירגיש שרע לו וטוב לו באותו זמן, אין זה במציאות.

ובהאמור יוצא, שמה שאמרו, שתורה יותר חשובה ממצוה, זה דוקא בזמן שלא עסיק בה. היינו בזמן שאין לו חיות, אז התורה יותר חשובה ממצוה, שאין בה חיות. היות ממצוה שאין בה חיות, הוא לא יכול לקבל שום דבר. מה שאין כן מבחינת תורה על כל פנים נשאר לו דרך בעבודה, ממה שקבל בזמן שהיה עסיק בתורה. הגם שהחיות נסתלק, אבל הדרך נשאר אצלו, כנ"ל, שהוא יכול לשמש עמו. שיש זמן, שמצוה יותר חשובה מתורה, היינו בזמן שיש חיות בהמצוה ובתורה אין לו חיות.

לכן "בעידנא דלא עסיק בה" (פירוש, בזמן שלא עוסק בה) זאת אומרת, בזמן שאין לו חיות ושמחה בעבודה, אין לו עצה אחרת כי אם תפלה. אולם, בזמן התפלה הוא צריך לדעת, שהוא רשע. מטעם שאין הוא מרגיש את הטוב ועונג הנמצא בעולם. הגם שהוא עושה חשבונות, שהוא כן יכול להאמין, שהבורא נותן רק טובות, אבל לא כל המחשבות של אדם מה שהוא עושה, הם אמת בדרכי עבודה.

כי בדרכי עבודה הוא, אם המחשבה מביא לידי מעשה, היינו לידי הרגשה באברים, שהאברים ירגישו שהבורא הוא טוב ומטיב, אז האברים צריכים לקבל מזה חיות ושמחה. ואם אין לו חיות, מה מועיל לו כל החשבונות, היות שאין האברים אוהבים עתה, את הבורא, מטעם שנותן להם כל טוב.

לכן הוא צריך לדעת, שאם אין לו חיות ושמחה בעבודה, סימן הוא שהוא רשע, משום שאין לו טוב כנ"ל. וכל החשבונות אינם אמת, אם הם לא מביאים לידי מעשה, היינו לידי הרגשה באברים, שהאדם יאהב את ה', מטעם שהוא המשפיע טוב ועונג להנבראים.