תוכן עניינים
רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י)/זוהר לעם
ביאור כללי לכל י"ד (14) מצוות, ואיך מתחלקות לשבעה ימי בראשית
כרך א'
הקדמת ספר הזוהר
השושנה
השושנה (מראות הסולם)
נצנים
מי ברא אלה
מי ברא אלה של אליהו
אמא השאילה בגדיה לבתה
אותיות דרב המנונא סבא
חכמה, שהעולם עומד עליה
מנעולא ומפתחא
בהבראם באברהם
החיזיון של רבי חייא
עימי אתה בשותפות
מוליך החמורים
שתי נקודות
ליל הכלה
שמיים וארץ
כי בכל חכמי הגויים מאין כמוך
מי זאת
שמח במועדים ואינו נותן לעניים
תורה ותפילה
יציאת רבי שמעון מהמערה
מצוות התורה, המצווה הראשונה
המצווה השנייה
המצווה השלישית
המצווה הרביעית
המצווה החמישית
המצווה השישית
המצווה השביעית
המצווה השמינית
המצווה התשיעית
המצווה העשירית
המצווה האחת עשרה
המצווה השתים עשרה
המצווה השלש עשרה
המצווה הארבע עשרה
ביאור כללי לכל י"ד (14) מצוות, ואיך מתחלקות לשבעה ימי בראשית
ביאור התחלקות י"ד מצוות בעשרה מאמרות
כרך ב'
בראשית - א
בראשית - ב
נוח
לך לך
כרך ג'
ויירא
חיי שרה
תולדות
ויצא
וישלח
וישב
מקץ
ויגש
ויחי
כרך ד'
שמות
וארא
בוא
בשלח
יתרו
משפטים
כרך ה'
תרומה
ספרא דצניעותא
תצווה
כי תשא
ויקהל
פקודי
כרך ו'
ויקרא
צו
שמיני
תזריע
מצורע
אחרי מות
קדושים
אמור
בהר
בחוקתי
כרך ז'
במדבר
נשוא
בהעלותך
שלח לך
קרח
חקת
בלק
פינחס
מטות
כרך ח'
ואתחנן
עקב
שופטים
כי תצא
וילך
האזינו
כרך ט'
זוהר חדש, בראשית
זוהר חדש, נח
זוהר חדש, לך לך
זוהר חדש, וירא
זוהר חדש, תולדות
זוהר חדש, ויצא
זוהר חדש, וישב
זוהר חדש, בשלח
זוהר חדש, יתרו
זוהר חדש, תרומה
זוהר חדש, צו
כרך י'
זוהר חדש, כי תשא
זוהר חדש, אחרי
זוהר חדש, בהר
זוהר חדש, נשוא
זוהר חדש, חוקת
זוהר חדש, בלק
זוהר חדש, מטות
זוהר חדש, ואתחנן
זוהר חדש, כי תצא
זוהר חדש, כי תבוא
זוהר חדש, שיר השירים
זוהר חדש, מדרש רות
זוהר חדש, איכה
כרך יא
מאמרים לפסח
מאמרים לשבועות
מאמרים לראש השנה
מאמרים ליום הכיפורים
מאמרים לסוכות
כרך יב
אברהם
אדם הראשון
אהבה
אהבת חברים
אור
אותיות
גברים ונשים
גלות וגאולה
הטבע
השגה רוחנית
השכינה
זיווג
חיבור
טוב ורע
ימות המשיח
יציאת מצרים
יצר הרע ויצר הטוב
יראה
ירושלים
ישראל
ישראל והעמים
מדרגה רוחנית
מחשבת הבריאה
מטרת החיים
נשמות
ספר הזוהר
עליות וירידות בדרך
עניים ועשירים
ערב רב
צדיקים ורשעים
קו אמצעי
רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י)
רצון
שלום
שמחה
תורה
תורה - לימוד בלילה
תיקון וגמר התיקון
תפילה
תפיסת המציאות
כרך יג
תיקוני הזוהר

ביאור כללי לכל י"ד (14) מצוות, ואיך מתחלקות לשבעה ימי בראשית

.1 תרי"ג (613) המצוות שבתורה נקראות פקודין, וגם עצות. כי בכל דבר יש ההכנה להשגה הנקראת אחור, והשגת הדבר הנקראת פנים. ועד"ז יש בתורה ומצוות, נעשה ונשמע. כשמקיימים תורה ומצוות בנעשה, מטרם שזוכים לשמוע, נקראות המצוות תרי"ג עצות, הכנה, אחור. וכשזוכים לנשמע, נעשים תרי"ג המצוות פקודין, מלשון פיקדון.

כי בכל מצווה מופקד אור של מדרגה, כנגד איבר מיוחד בתרי"ג איברים וגידים של הנשמה, ושל הגוף. ונמצא בעשיית המצווה, הוא ממשיך לאיבר שכנגדה בנשמתו ובגופו, את האור, השייך לאותו איבר וגיד. וזה הפָנים של המצוות. לכן הפנים של המצוות נקראים פקודין.

רבי שמעון מבאר י"ד מצוות, הכוללות כל תרי"ג המצוות, כמו ששבעה ימי בראשית כוללים 7000 שנה. ולכן חילק אותן לשבעה ימי בראשית, וקשר לכל אחת ביום המיוחס לה. ולפי שהן כוללות כל תרי"ג המצוות, ראוי להתאמץ לקיים בכל יום.

.2 מצווה ראשונה, יראה, משום שהוא גדול ומושל בכל, כלל כל התורה והמצוות, מדרגת או"א דאצילות, י' דהוי"ה, אוירא דכיא דג"ר דבינה.

גדול, אבא עילאה, בו גנוזה חו"ס דא"א, י'. ומושל בכל, אמא עילאה, המילוי ו"ד של י'. ולפי שבהם גנוזה חו"ס דא"א, שהעולמות אינן ראויים לקבל אותה מהם טרם גמה"ת, וע"כ הם משפיעים אור חסדים לבד, הנקרא אוירא דכיא. ומסיבה זו, אין להם מאמר גלוי בתורה, כמ"ש, בראשית ברא אלקים, מאמר סתום, שלא נזכר, האומר.

והפסוק השני, והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלקים, פירוש העונש, למי שאינו מקיים מצוות יראה. והן ארבע מיתות: תוהו חנק, בוהו סקילה, חושך שריפה, רוח הרג.

.3 המצווה השנייה, אהבה, בשני צדדים, בצד החסד ובצד דין הקשה. וכן לכלול יראה באהבה תמיד, שלא להפריד זה מזה. וצריכים לכלול יראה באהבה מצד החסד. וכן באהבה מצד דין הקשה. והיא מדרגת ישסו"ת דאצילות, ז"ת דבינה, שנחלקים ג"כ לג"ר, או"א עילאין, וז"ת, ישסו"ת. וזה המאמר הראשון, יהי אור. שהוא אור, שנברא ביום ראשון של ששת ימי בראשית, שהאדם היה רואה בה מסוף העולם ועד סופו. וראה הקב"ה, שאין העולם ראוי להשתמש בו, עמד וגנז אותו לצדיקים לעוה"ב.

שנאמר, יהי אור לעוה"ז, ויהי אור לעוה"ב. כי תחילה השפיעו ישסו"ת את האור הגדול הזה עד לעוה"ז. ואח"כ, כדי לגלות מידת האהבה בשני צדדים, עמד וגנז אותו לעוה"ב, לבחינת או"א שבישסו"ת, שמחזה ולמעלה שבהם, הנקראים עוה"ב.

ואין האור הזה מאיר עוד מחזה ולמטה דישסו"ת, הנקראים ישסו"ת דישסו"ת, תנה"י שבהם, המתלבשים בז"א. כי כיוון שמתלבשים בז"א, כבר הם נבחנים לבחינת עוה"ז.

.4 כשנגנז האור לעוה"ב, יצא דין הקשה. ביום שני של מעשה בראשית, במאמר, יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. כלומר, שביום השני נברא הגיהינום, דין הקשה. כדי לתת מקום לקיים מצוות האהבה בשני צדדים, גם בצד דין הקשה, אפילו בעת שנוטל את נשמתו, כמ"ש, ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. שאותה מידת האהבה, שזכה מצד החסד, לא תחסר בה משהו, גם בעת שנוטל את נפשו ומאודו.

אכן, הדין הקשה הזה יצא רק למטה מרקיע, במים תחתונים, במלכות, נוקבא דז"א, רחל, העומדת מחזה ולמטה שלו. שמחזה ולמטה בכל פרצוף, מורה על למטה מפרסא שבו, שהיא הרקיע, המבדיל בו בין מים עליונים לתחתונים. באופן, שמחזה ולמטה בכל פרצוף, מים תחתונים של אותו פרצוף.

.5 המצווה השלישית, לדעת שיש אלקים גדול ושליט בעולם, ולייחדו בכל יום ייחוד כראוי, בו"ק עליונים וו"ק תחתונים, הנקראים ייחוד עליון וייחוד תחתון. אשר שש מילים שבפסוק שמע ישראל, הם ייחוד ו"ק עליונים, ושש מילים שבפסוק בשכמל"ו, הם ייחוד ו"ק תחתונים.

כי אחר שהתגלתה מידת היראה במאמר, בראשית ברא אלקים, ומידת האהבה מצד החסד במאמר, ויהי אור לעוה"ב, עם הגניזה לעוה"ב, ביום ראשון של מעשה בראשית, ומידת דין הקשה ביום ב', במאמר, יהי רקיע, ונעשה לנו מקום לייחדו באהבה בשני צדדים, שהוא כל הנרצה, שאין מידת האהבה נשלמת זולתה, הרי יש לנו כוח לעשות ייחוד הזה בשלמות.

והיא המצווה השלישית, יום ג' של מעשה בראשית. שע"י התעוררות מלמטה בתורה תפילה ומע"ט, הנקראת העלאת מ"ן, אנו מעלים בחינת מחזה ולמעלה דזו"ן דאצילות לאו"א דישסו"ת. והוא מקבל מהם המוחין של ויהי אור, שמחזה ולמעלה דישסו"ת, שהיא האהבה מצד החסד. ומידת האור הזו נקראת ו"ק דז"א, והם ו"ק עליונים, מים עליונים שמחזה ולמעלה, עוה"ב, ששם האור של יום א'.

ונקרא ו"ק, שמורה חוסר חב"ד, כי לקבל אור שלם צריך הפרצוף להיות בכל עשרת הכלים, הנקראים חב"ד חג"ת נהי"ם. וכיוון שלא העלינו כל הפרצוף של הזו"ן לאו"א דישסו"ת, אלא רק החלק שמחזה ולמעלה שבו, חב"ד חג"ת, כי לא יכולנו להעלות גם מהחזה ולמטה דזו"ן, מחמת הדין הקשה שיש שם, שהוא מים תחתונים.

וכיוון שהעלינו רק שישה כלים שמחזה ולמעלה דז"א, ע"כ מקבלים רק שישה אורות. באופן שששת האורות חג"ת נה"י מתלבשים בששת הכלים חב"ד חג"ת דז"א. ואין מקום לקבל ג' אורות חב"ד, מחמת החיסרון של נה"י דכלים, שמחזה ולמטה שלו, שלא יכלו לעלות לאו"א, מכוח העביות ודין הקשה שבהם.

ונמצא, שאנו מייחדים עתה רק ו"ק דז"א, בחסר ג"ר דאורות, מחמת חיסרון של ג"ת דכלים. וכנגד שישה אורות חג"ת נה"י הללו, יש שש מילים בפסוק שמע ישראל. והן מקבלות רק בייחוד עליון, מבחינת מים עליונים שמחזה ולמעלה, במוחין של אהבה מצד החסד לבד.

.6 אמנם צריכים לכלול במוחין אלו דו"ק דז"א גם יראה. בגניזת האור, שנעשה במקום שמהחזה ולמטה דישסו"ת, המכונה יבָשה וחורבה. כי האור נשאר כולו מחזה ולמעלה, ולמטה מחזה נעשתה יבשה וריקה מאור. וזה ד' גדולה שבאחד, הרומז לנה"י דתבונה, שנעשו יבשה מאור זה.

ויבשה זו מתקבלת בנוקבא דז"א שמחזה ולמעלה, לאה, שיכולה לעלות עימו לאו"א, להיותה מחזה ולמעלה שלו. אבל הנוקבא הקטנה, רחל, אינה יכולה לעלות עם הז"א עתה בייחוד עליון, להיותה בחינת מים תחתונים שמחזה ולמטה, ששם דין הקשה.

והייחוד העליון הזה, הוא כמ"ש, ייקוו המים אל מקום אחד ותיראה היבשה, הנאמר ביום ג' של מעשה בראשית, שנכנסו המדרגות שמתחת השמיים אל מקום אחד, להיות בשלמות לו"ק. ותיראה היבשה, לקשור במדרגות דז"א גם הד' שבאחד, הנקראת יבשה, שמתקבלת ללאה, נוקבא הגדולה דז"א שמחזה ולמעלה. ובזה נגמר ייחוד עליון, שזהו, כי טוב הראשון, הנאמר ביום ג' של מעשה בראשית.

.7 ואחר שנקשרה יבשה זו, בייחוד העליון, בלאה, נוקבא דז"א, צריך לקשור אותה למטה, בו"ק שלמטה, שהם: ברוך, שם, כבוד, מלכותו, לעולם, ועד. כי אחר שנמשכה וירדה המחזה ולמעלה דזו"ן, עם המוחין של שש מילים של שמע ישראל, למקומה למטה, התחברה עם הנה"י שלו שמחזה ולמטה, לפרצוף אחד כמקודם.

ואע"פ שנה"י אינם יכולים לקבל המוחין של ייחוד עליון, שהם עוה"ב ומים עליונים, להיותם מחזה ולמטה, מים תחתונים, מ"מ היבשה, שנכללה באלו המוחין, יכולה לרדת ולהתקבל גם למטה מחזה דז"א, משום שעיקרה בא ממים תחתונים דישסו"ת, ששם מקום הסתלקות האור.

ולפיכך יש לנו להמשיך לאה, היבשה, למקום רחל, שמחזה ולמטה. ואז, מה שהייתה יבשה, נעשתה ארץ, לעשות פירות ותולדות, ולנטוע אילנות. בייחוד שלמטה, בשכמל"ו, שנעשית ארץ, רצון שלם.

כי אע"פ שז"א קיבל המוחין שמחזה שלו ולמעלה, וירד למקומו, לא היה יכול להשפיע אותם לנוקבא שלו לאה, כי היא קיבלה בחינת היבשה דתבונה, שאינם ראויים לקבל שום אור, כי כוח הגניזה שולט בהם. ולפיכך נבחנת לאה אז כמקום חורבה, שאינה נותנת פירות. ומשום זה גם בז"א עצמו לא הייתה שלמות. כי שלמותו של הזכר בהשפעה לנוקבא. וכיוון שלא היה לו למי להשפיע, היה חסר השלמות.

וטעם הדבר הוא, כי כל הגניזה הייתה, כדי לגלות מידת אהבה שלמה בשני צדדים, גם בצד דין הקשה. וכיוון שמחזה ולמעלה דז"א מים עליונים, שאין בהם שום דין קשה, ע"כ הייתה בחינת הגניזה קירח מכאן וקירח מכאן. כי כבר שלטה שם הגניזה והיבָשה. אמנם אינה שלמה כל צורכה, שחסרה המטרה, שהיא דין הקשה, הנותנת מקום לגלות האהבה השלמה בשני צדדים, המשלים המוחין מכל הצדדים. שאז גדלים המוחין יותר, מעת שהיו מצד החסד לבד.

אבל עד שלא נגלה במוחין דין הקשה, נמצאת היבשה שבלאה, קירח מכאן וקירח מכאן. ולפיכך, ע"י זה שאנו ממשיכים היבשה למחזה ולמטה דז"א, למקום נוקבא הקטנה, רחל, ששם מגולה דין הקשה, להיותה מים תחתונים, אז ניתן לנו לגלות מידת האהבה השלמה בשני צדדים. ועם זה נשלמו המוחין ההם בכל השלמות הרצויה, וגדלו המוחין עוד יותר, ממה שהיו במים עליונים לבד, במידת האהבה מצד החסד לבד.

ע"כ מה שהייתה יבשה עד כאן מחזה ולמעלה דז"א, בייחוד העליון, נעשתה עתה, בירידה למחזה ולמטה, לייחוד תחתון, במקום דין הקשה, לבחינת ארץ ומקום יישוב, לעשות פירות ותולדות, ולנטוע אילנות כראוי.

כיוון שהתאחדה אהבה בשני צדדים, מכאן והלאה נאמר, תדשא הארץ דשא. כי נתקנה לעשות פירות ותולדות כראוי. וע"כ נקרא ייחוד תחתון, להיות הייחוד במים תחתונים דווקא. וזהו, כי טוב השני של יום ג', הנאמר במאמר, תדשא הארץ דשא, של מעשה בראשית. כי עתה מקבלת הנוקבא כל המוחין של ו"ק שבייחוד עליון, מחמת שלא נשלמו, זולת במקומה של הנוקבא התחתונה. והתחתון, המשלים את העליון, נוטל כל שיעור זה שהשלים בו. וו"ק אלו מרומזים בשש מילים בשכמל"ו.

.8 המצווה הרביעית, לדעת שה' הוא האלקים. לכלול שם האלקים, הנוקבא דז"א, בשם הוי"ה, ז"א, לדעת שהם אחד, ואין בהם פירוד. וזה המאמר, יהי מאורות ברקיע השמיים, הנאמר ביום ד' של מעשה בראשית. כי נכללו כאן הנוקבא דז"א עם הז"א בשם אחד, מאורות, להורות שאין ביניהם שום פירוד. כי שניהם שווים במעלה.

אחר שכבר המשכנו הו"ק לנוקבא בייחוד התחתון של בשכמל"ו, ביום ג' של מעשה בראשית, במאמר, תדשא הארץ דשא, צריכים עתה להמשיך לה הג"ר, שתהיה פב"פ עם הז"א בקומה שווה, בלי הפרש ביניהם במעלה, כמו שמורה השם מאורות, על שניהם יחד, שהוי"ה הוא אלקים.

עניין הייחוד התבאר במצווה שלישית, שהמשכנו שם רק ו"ק, משום שעלו לאו"א רק המחזה ולמעלה דז"א עם לאה, רק ששת הכלים חב"ד חג"ת דז"א. כי מחמת הדין הקשה, שמחזה ולמטה דז"א, הם לא היו יכולים לעלות לאו"א, הזכים בלי שום דין. וכיוון שהיו בז"א רק שישה כלים, הוא קיבל רק שישה אורות חג"ת נה"י. וג' אורות חב"ד נשארו מבחוץ, כי לא היו לו הכלים לקבל אותם.

כי דרך כניסתם של האורות, היא שהתחתונים נכנסים תחילה. וע"כ נשארו ג' עליונים מבחוץ. וכיוון שלז"א היה ו"ק חסר ג"ר, גם הנוקבא לא קיבלה יותר ממנו.

אמנם עכשיו, אחר שכבר נעשה ייחוד ברחל שמחזה ולמטה דז"א, שהייתה יבשה, ונעשתה ארץ מוציאה פירות ותולדות, דווקא מכוח דין הקשה, הנמצא מחזה ולמטה דז"א, שהשלים האהבה בשני צדדים. הנה מתגלה הדבר, שדין הקשה הזה שברחל, הוא מעלה גדולה, יותר מהזכות הגדולה שמחזה ולמעלה דז"א. כי מחזה ולמעלה דז"א, לא יכלו המוחין להתקבל לנוקבא עילאה, מחמת היבשה. ועתה, ע"י הדין הקשה, נעשית היבשה לארץ מוציאה פירות.

וא"כ נהפך הדין הקשה לאור גמור. אלא שנבחן לאור שחור, אור המתקיים רק בכוח השחור, שהוא הדין הקשה. ונמצא בזה, שאין עתה שום הפרש בין מחזה ולמעלה דז"א לבין מחזה ולמטה. כי כל ההפרש היה רק מחמת הדין הקשה שברחל. ועתה כבר נהפך הדין הקשה לאור גמור.

ולפיכך יכול לעלות עתה לאו"א כל הפרצוף דז"א ונוקבא, גם הכלים נה"י שמחזה ולמטה דז"א, הנבחנים לאור שחור. כי אור שחור באור לבן, הם אחד בלי הפרש. ויותר מכך, אור שחור הגדיל המוחין ביתר שאת, ממה שהיו אור לבן שלמעלה מחזה.

וכיוון שעלו לאו"א כל עשרת הכלים של הפרצוף זו"ן, הוא יכול לקבל עתה כל ע"ס דאורות, גם האורות דחב"ד, שהיו חסרים לו, שנקראים אור הפנים. וגם הנוקבא רחל, שגרמה כל זה לז"א, נוטלת מז"א גם המוחין דפנים האלו, ונעשה ז"א עם הנוקבא פב"פ בקומה שווה, כמ"ש, יהי מאורות. והתבאר סדר הייחוד דג"ר דזו"ן ביום רביעי של מעשה בראשית.

ואין לשאול, הלוא ביום רביעי היה מיעוט הירח, ואיך אומר כאן, שהוא הייחוד של פב"פ דזו"ן? כי אצילות של העולמות לחוד, ופקודין לחוד, ואין להשוותם זה לזה.

.9 ואין לשאול, למה נחלקו המוחין של הזו"ן לשני ימים, יום ג', ו"ק דמוחין, ויום ד', ג"ר דמוחין, ולמה לא היו שניהם וביום אחד. כי תחילה לא יכלו לעלות לאו"א אלא רק המחזה ולמעלה דז"א, כי מחזה ולמטה היה דין הקשה. וע"י המשכת מוחין דו"ק למחזה ולמעלה, נמשכו מוחין דו"ק גם למחזה ולמטה, בייחוד תחתון. ונהפך הדין הקשה לאור שחור ביום ג'.

ואחר שנגמר זה, הייתה אפשרות ביום ד' להעלות גם המחזה ולמטה דז"א. כי אחר שנהפך הדין הקשה לאור שחור, יכלו גם הכלים שמחזה ולמטה לעלות, כי אור שחור ואור לבן אחד הוא בלי הפרש. וכיוון שהתעלו גם הכלים נה"י שמחזה ולמטה, נמשכו להם גם הג"ר.

הרי שאי אפשר היה להמשיכם בבת אחת. כי מטרם שנהפך הדין הקשה להיות אור, אי אפשר היה להעלות המחזה ולמטה דז"א עם רחל לאו"א, אלא רק מחזה ולמעלה דז"א עם לאה, המקבלים רק ו"ק. ולאחר השלמת ו"ק, צריכים פעם שנייה, כדי להעלות גם המחזה ולמטה דז"א עם רחל. ואז מקבלים הג"ר.

גם יש הפרש בין מוחין דו"ק לבין מוחין דג"ר, בעניין עלייתם של הזו"ן לאו"א. כי למוחין דו"ק אין הזו"ן יכולים לעלות מעצמם, אלא ישסו"ת מעלה אותם אליו. אבל למוחין דג"ר הזו"ן עולים מעצמם, ואינם צריכים שישסו"ת יעלה אותם.

כי עליון ותחתון נבחן מבחינת המעלה. שמשום שהתחתון אינו זך כמו העליון, ע"כ נבחן לתחתון. ולפי זה קשה להבין, איך אפשר שהתחתון יעלה לעליון? מי הסיר את ההפרש שביניהם, עד שהתחתון ישתווה לעליון ויעלה אליו, כי הכרח הוא, אם התחתון עולה לעליון הוא שווה כמוהו?

והביאור הוא בשיתוף של מדה"ד במדה"ר, שכשהמלכות עלתה במקום בינה, נבקעו המדרגות לשני חצאים: גו"ע ואח"פ, או מ"י אל"ה. כי ע"ס נקרא גלגלתא עיניים אוזן חוטם פה, שהם כח"ב זו"ן. והם חמש אותיות של שם אלקים.

וכיוון שהמלכות עלתה במקום בינה, נמצא שנתקנה ה"ת דהוי"ה למקום זיווג בנ"ע. והנקודה, ה"ת, מלכות, עולה להיות מחשבה, בינה. כי עלתה במקומה, ונעשה הזיווג דראש במקום נ"ע, ששם מסתיים הראש. וג"ס אח"פ נפלו מהראש למדרגה שמתחתיו.

ונבחן, שלא נשארו בראש, כי אם ב' הכלים גו"ע, הנקרא מ"י, עם אורות של נ"ר. וג' הכלים אח"פ, הנקראים אל"ה, יצאו ונפלו למדרגה שמתחתיה.

ועיקר ההבחן הזה ניכר בפרצוף ישסו"ת, שאין בו אלא ו"ק דאורות בגו"ע דכלים, הנקרא משום זה בשם מ"י. ואח"פ שלה, שהם ג' אותיות אל"ה, נפלו למדרגה שמתחתיה, זו"ן. וכן לזו"ן אין אלא גו"ע באורות דו"ק, ואח"פ שלהם נפלו למדרגה שמתחתיהם, שהם ג' עולמות בי"ע.

וכשאנו רוצים להמשיך מוחין דגדלות אל הזו"ן, שהם פרצוף שלם דע"ס, הנחלקים בעצמם לג"ר וו"ק דג"ר, לו"ק דגדלות וג"ר דגדלות, אנו צריכים לזה ב' עיבורים, ב' עליות מ"ן.

כי תחילה מעלים מ"ן לזו"ן עד גובה המדרגות, ונמשכים מוחין מע"ב ס"ג דא"ק לישסו"ת, שע"י מוחין אלו חוזרת ויוצאת הנקודה מתוך מחשבה ובאה למקומה, למלכות. שה"ת יורדת מנ"ע לפה, ונעשה הזיווג שלה בפה, כמקודם השיתוף. וע"י זה חוזרים ועולים אליה ג' הכלים אח"פ, אל"ה, ומתחברים למדרגתה. וכיוון שנשלמו לה חמש אותיות אלקים, חמישה כלים, בראש, משיגה גם ג"ר דאורות ונשלמו ישסו"ת בע"ס דאורות וע"ס דכלים.

אכן כשישסו"ת מעלים אליהם ג' אותיות אל"ה להשלמתם, עולה עימהם גם הזו"ן. מטעם, שהעליון היורד למקום התחתון, נעשה כמוהו. ולפיכך, כיוון שג' אותיות אל"ה נפלו מקודם לכן לזו"ן, נעשו בזה כמו מדרגה אחת עם הזו"ן. לכן עתה, בעת שישסו"ת חוזרים ומעלים ג' אותיות אל"ה אליהם, נמשכו עימהם גם הזו"ן לישסו"ת, מטעם שדבוקים זה עם זה במדרגה אחת. וכיוון שהזו"ן עלו עם אל"ה לישסו"ת, מקבלים שם את המוחין דישסו"ת.

והתבאר, איך הישסו"ת מעלה את הזו"ן למוחין דו"ק, עם אותיות אל"ה שלהם. ולולא זה, לא יכלו זו"ן לעלות מעצמם, כי כל התחתון מחברו, הוא בהכרח יותר עבה ממנו, ואיך יוכל לעלות אליו.

ובדרך עלייה זו נעשה הייחוד של ק"ש ביום ג' במאמר, ייקוו המים אל מקום אחד, וכן ייחוד תחתון של בשכמל"ו. כי ע"י המוחין שקיבלו ישסו"ת, המשיכו אליהם ג' אותיות אל"ה שלהם, שעימהם יחד עלו הזו"ן וקיבלו שם בהתכללותם עם ישסו"ת מוחין דו"ק, משום שאין בהם אלא שישה כלים. נמצא, שכל הייחוד הזה, הוא בעיקר ישסו"ת, כי הם המקבלים המוחין, והם המעלים אליהם את הזו"ן.

אמנם אחר שהשיגו זו"ן את המוחין דו"ק, ובאו למקומם, וע"י ייחוד תחתון נמשכו המוחין דו"ק גם אל הנוקבא שמחזה ולמטה, שהדין הקשה שלה נהפך לאור. הנה אז כבר יכולים הזו"ן לעלות מאליהם למ"ן, כדי להשיג מוחין דג"ר, ואינם צריכים לאל"ה דישסו"ת, שיעלו אותם.

והוא מטעם השתוותם זה לזה. כי עתה התבטל כל ההפרש שבין ישסו"ת לזו"ן. כי כל מה שהזו"ן הם יותר עבה ויותר דין מישסו"ת, נשאב עתה לגמרי, שאפילו הדין הקשה נהפך לאור שחור דזו"ן, הנחשב עתה כמו אור לבן דישסו"ת.

וע"כ עולים הזו"ן לישסו"ת, כי עתה הם אחד בלי הפרש, ומקבלים שם את הג"ר דמוחין דגדלות. הרי שלצורך הג"ר, יכולים הזו"ן לעלות מאליהם בלי עזרת ישסו"ת.

ולפיכך נבחן ייחוד דג"ר ליום מיוחד, כי יש בו הבדל רב מייחוד דו"ק. הן מצד הכלים דזו"ן, כי למוחין דו"ק עולה רק חצי פרצוף שמחזה ולמעלה. והן מצד העלייה, כי למוחין דו"ק אין הזו"ן יכולים לעלות מאליהם.

ואלו ב' מיני העליות מכונים עיבור א' לו"ק, ועיבור ב' לג"ר. והם נוהגים בכל המדרגות, שאי אפשר להמשיך שום מדרגה זולת בשתי פעמים.

.10 המצווה החמישית כוללת ג' מצוות:

א. לעסוק בתורה,

ב. לעסוק בפרייה ורבייה,

ג. למול לשמונה ימים.

וזה המאמר של יום חמישי של מעשה בראשית, ישרצו המים שרץ נפש חיה, ועוף יעופף על הארץ. כי בארבע מצוות שעד הנה, גמרנו את תיקון האצילות, עד המוחין דג"ר דזו"ן פב"פ. שע"י מצווה ראשונה, יראת הרוממות, מטעם שהוא גדול ומושל בכל, המשכנו תיקון או"א עילאין, במאמר הראשון שבתורה, בראשית ברא. ופירוש העונש בפסוק השני, והארץ הייתה תוהו.

וע"י מצווה שנייה של אהבה בצד החסד, המשכנו תיקון דישסו"ת דאצילות, שבמאמר שביום א' של מעשה בראשית, יהי אור. שהוא אור שנברא בששת ימי בראשית, שהיה אדם רואה בו מסוף העולם עד סופו.

וע"י מצווה שלישית, של ק"ש ובשכמל"ו, בייחוד עליון של שמע, המשכנו מוחין דו"ק לז"א ולאה, ע"י עלייתם לישסו"ת. שהוא שש מילים של שמע ישראל. כן כללנו בו גניזת האור, שנאמר, ויהי אור לעוה"ב דישסו"ת, ולא לעוה"ז דישסו"ת. כי נגנז מחזה ולמטה דישסו"ת ונעשתה שם יבָשה. והמשכה זו היא באות ד' גדולה שבאחד. והיא מקובלת ללאה. כי זה הכלל, שכל חיסרון או מסכים, אינם בזכר, אלא בנוקבא של אותו הפרצוף.

וע"י ייחוד תחתון, בשכמל"ו, המתקנו הדין הקשה שמחזה ולמטה דז"א, הנמשך מהמאמר של יום ב' של מעשה בראשית, יהי רקיע בתוך המים, שבו נברא הגיהינום, שהוא דין הקשה, שמקומו מחזה ולמטה דז"א. אמנם הוא בנוקבא רחל, ולא בזכר ז"א.

והמיתוק הוא ע"י השלמת מצוות האהבה, שתהיה בשני צדדים, ואפילו נוטל את נפשך. שע"כ צריכים לקבל עלינו מסירת נפש בד' שבאחד, קודם ייחוד תחתון, להשלים מידת האהבה בשני צדדים, בהמשכת המוחין למקום רחל. כי אז נמשכים ו"ק תחתונים של המוחין אל רחל, בשש מילים בשכמל"ו, והדין הקשה נהפך להיות אור, הנקרא אור שחור.

וייחוד עליון הוא המאמר, ייקוו המים אל מקום אחד ותיראה היבשה. כי טוב הראשון של יום ג' של מעשה בראשית.

וייחוד תחתון הוא המאמר, תדשא הארץ דשא. כי טוב השני של יום ג' של מעשה בראשית.

וע"י מצווה רביעית, לדעת שהוי"ה הוא האלקים, להשוות הנוקבא רחל לגמרי אל הז"א בלי הפרש משהו, ע"י השלמת האהבה בשני צדדים בשלמות כזאת, שהדין הקשה נהפך להיות אור. ואור שחור באור לבן, אין בהם פירוד. כי מהשלמת האהבה בשני צדדים, נעשה אור שחור עוד יותר חשוב. הנה ע"י זה התייחדו רחל וז"א לאחד ממש, ויכולים שניהם לעלות לישסו"ת מכוחם עצמם.

כי מתוך זה נמצאים זו"ן בהשתוות גמורה אל הישסו"ת. כי מה שהזו"ן עבים יותר ממנו, אין זה חיסרון, אלא מעלה ויתרון עליהם.

ואז מקבלים הזו"ן מישסו"ת גם מוחין דג"ר, ונעשו הזו"ן קומה שווה בייחוד אחד פב"פ. והוא המאמר של יום ד' של מעשה בראשית, יהי מאורות ברקיע השמיים. שהנוקבא רחל והז"א נכללו שניהם בשווה בשם אחד מאורות, שזה, הוי"ה הוא האלקים.

ונמצא עתה, ע"י ארבע מצוות הללו, כבר השלמנו כל תיקון האצילות, עד זו"ן פב"פ בקומה שווה. ועתה יש לנו שוב לזַוֶוג את זו"ן, ע"י העלאת מ"ן ומע"ט, בכדי להמשיך לנו מוחין מהם. והם ג' בחינות מוחין: נר"ן דקטנות, נר"ן דגדלות א', ונר"ן דגדלות ב'. והם נמשכים לנו ע"י שאר המצוות.

נר"ן דקטנות, יום חמישי של מעשה בראשית, במאמר, ישרצו המים שרץ נפש חיה. והשלמת הקטנות הוא ביום שישי. וכן ו"ק וג"ר דגדלות א'. וו"ק דגדלות ב' ביום השישי של מעשה בראשית. וג"ר דגדלות ב' ביום השבת.

.11 ואלו ג' הפקודין, הנכללים במצווה חמישית:

א. לעסוק ולעמול בתורה בכל יום, שע"י זה קונה מהזו"ן נפש קדושה.

ב. לעסוק בפרייה ורבייה, שע"י זה קונה מזיווג זו"ן רוח קדוש.

ג. למול לשמונה ימים ולהעביר משם את העורלה, שע"י זה קונה מזיווג זו"ן בחינת נשמה.

וכל אלו הם רק נר"ן דקטנות. וזהו המאמר של יום חמישי של מעשה בראשית, ישרצו המים שרץ נפש חיה, ועוף יעופף על הארץ, על פני רקיע השמיים. כי נפש חיה, נפש. ועוף יעופף, רוח. על פני רקיע השמיים, נשמה.

ואין לשאול, למה בזו"ן לא עסקנו בהמשכת נר"ן דקטנות, ובמוחין שלנו צריכים להמשיך נר"ן דקטנות? כי זו"ן אינם חסרים מהקטנות לעולם, כי זה כבר נתקן מהמאציל עצמו. וע"כ תחילת המשכה היא מו"ק דגדלות ע"י ק"ש. אבל אנו צריכים הכול לתקן לנו בעצמנו, שהרי באדם שנולד, ישנה רק נפש מצד בהמה הטהורה, ואין לו אפילו נפש דקדושה מצד האופנים. וע"כ אנו צריכים להתחיל תמיד בנפש דקטנות.

והנה התבארו ג' המצוות שבמצווה חמישית:

שחמישית היא לעסוק בתורה לתיקון הנפש דקטנות.

ושישית היא לעסוק בפרייה ורבייה, לתיקון הרוח דקטנות.

ושביעית היא למול עצמו ולהעביר ממנו את העורלה, לתיקון נשמה דקטנות.

וכל אלו הוא יום חמישי.

.12 המצווה השמינית, לאהוב את הגֵר הבא להימול, ולהיכנס תחת כנפי השכינה, להמשיך משם נפש הגר מהשכינה הקדושה. כי ע"י זה ממשיכים לעצמנו נשמה, מגופו של עה"ח, שהוא גמר והשלמת הקטנות שלנו. וזה המאמר של יום שישי של מעשה בראשית, תוצא הארץ שרץ נפש חיה למינה, לכל אחת כראוי לה.

.13 המצווה התשיעית, לחון את העניים, ולתת להם טרף ברצון הלב, שע"י זה אנו גורמים למעלה שיתוף מדה"ד במדה"ר. כי בינה משתתפת עם המלכות בה"ת בנ"ע, וחוזרת משום זה לבחינת מ"י, שהוא גו"ע באורות נ"ר. ואל"ה שלה יורדים לזו"ן. וכן הזו"ן חוזרים לגו"ע באורות נ"ר, ואל"ה שלהם יורדים לבי"ע, לתוך נר"ן שלנו שבבי"ע. ואנו מקבלים מזו"ן אורות דו"ק דגדלות. וזה מאמר, נעשה אדם, של יום השישי של מעשה בראשית. כי הבינה אמרה, נעשה, והשתתפה עם העשיה, המלכות, כדי להוליד ו"ק לאדם.

.14 המצווה העשירית, להניח תפילין, ולהשלים עצמו בצורה העליונה. שע"י זה אנו גורמים חזרת גדלות למעלה, שה"ת חוזרת ויורדת מנ"ע לפה, ואותיות אל"ה שוב חוזרים למדרגתם. וכשהזו"ן מעלים את אותיות אל"ה שלהם מבי"ע למדרגתם לאצילות, הרי נר"ן שלנו עולים עימהם יחד. ואז אנו מקבלים מהזו"ן ג"ר דגדלות א', הנבחנים למוחין דנשמה מבחינת גדלות א'.

וזה המאמר של יום השישי של מעשה בראשית, ויברא אלקים את האדם בצלמו. כי אלו המוחין דג"ר דגדלות נמשכים בצל"ם דישסו"ת, הנקרא אלקים, שהוא חב"ד:

ם' שבצל"ם, חכמה, או"א עילאין.

ל' שבצל"ם, בינה, ישסו"ת.

צ' שבצל"ם, דעת, זו"ן.

והם ארבע פרשיות שבתפילין:

א. קַדֶש, ם' שבצל"ם.

ב. והיה כי יביאך, ל' שבצל"ם.

ג. שְׁמע, חסד של צ' שבצל"ם.

ד. והיה אם שָמוע, גבורה של צ' שבצל"ם.

והם ד' מוחין דז"א בתפילין של ראש.

וד' הפרשיות של תפילין של יד, הן ד' מוחין אלו, המקובלים לנוקבא דז"א רחל. וזהו פעמיים צל"ם, המובא בכתוב, ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותם. כי בצלמו, חל על תפילין של ראש, שהם צל"ם הז"א. וצלם אלקים, חל על תפילין של יד, שהם צל"ם הנוקבא. והנה נשלמו לאדם נר"ן דגדלות א'. נ"ר דגדלות א', ע"י המצווה לחון את העני. וג"ר, נשמה חיה יחידה דגדלות א', ע"י המצווה של הנחת תפילין.

.15 המצווה האחת עשרה, לעַשׂר מעשר הארץ. ע"י מצווה זו זוכים לקבל נפש מאור החיה, מאו"א עילאין. כי אחר שהאדם נשלם בנרנח"י דגדלות א' ע"י התפילין, יש לו להתחיל בהשגת גדלות ב', שהיא אור החיה. ונחלק לד' בחינות: נפש, רוח, נשמה, חיה. ולהשגתן ניתנו ד' המצוות.

כי ע"י המצווה של מעשר הארץ, זוכים לנפש. כי ארץ היא בחינת נפש. כמ"ש, הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע, אשר על פני כל הארץ, הנאמר ביום שישי של מעשה בראשית. כתוב כאן, הנה נתתי, וכתוב, ולבני לוי, הנה נתתי כל מעשר בישראל. כמו ששם מעשר אף כאן מעשר הארץ.

על פני כל הארץ. כי הזוכה לנפש של אור החיה, שולט על פני כל הארץ. כי כל הקליפות נכנעות לו. ועל נפש זו כתוב, הביאו את כל המעשר לבית האוצר, ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת, אם לא אפתח לכם את ארובות השמיים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די. כי בחינת נפש נקראת מעשר, שהיא ע"ש המלכות, שהיא עשירית. אבל נפש של אור החיה היא עניין כל המעשר, שלמות גמורה של בחינת המעשר.

.16 המצווה השתים עשרה, להביא ביכורי האילן. ע"י מצווה זו זוכים לקבל אור הרוח מבחינת אור החיה, הבא מאו"א. כי ביכורים מלשון בכור, ואו"א הם בכורה, ראשית, כמבואר במצווה ראשונה. ולפי שהוא מן העץ, ביכורי פרי העץ, ע"כ הם בחינת רוח. כי עץ הוא צומח, הנבחן לרוח. כי דצח"ם הם כנגד נרנח"י: דומם נפש, צומח רוח, חי נשמה, מדבר חיה יחידה.

כמ"ש, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע. כתוב, מפרי העץ. וכתוב, וכל מעשר הארץ מפרי העץ לה' הוא. כמו ששם ביכורים בכלל פרי עץ, אף כאן מדובר בביכורים. כי מבאר המילים, לה' הוא: כל מה שראוי לי, אסור לכם לאכול.

.17 המצווה השלוש עשרה, לעשות פדיון לבנו, לקשור אותו בחיים, ולהחליש הממונה על המוות, שנאמר עליו, מאוד, זהו מלאך המוות. וע"י זה הוא זוכה לנשמה מאור החיה.

ולפי הסדר, היה צריך לזכות ע"י מצווה זו לחיה מאור החיה. כי בחינת מדבר הוא אור חיה. ואחר שזכה, ע"י פרי הארץ ופרי העץ, לנ"ר, להיותם דומם וצומח, היה צריך לזכות ע"י בכור בהמה לנשמה מאור החיה. כי הוא בחינת חי. וע"י בכור אדם לבחינת חיה דחיה, להיותו בחינת מדבר.

אמנם אין פדיון בכור מכניע את מלאך המוות לגמרי, אלא מחליש אותו. כי במתן תורה נעשה חופשי ממלאך המוות לגמרי. ואח"כ, ע"י חטא העגל, ניטלה העבודה מבכורות ישראל, וניתנה לכוהנים. כי זוהמת הנחש מחטא עצה"ד, שהביא מלאך המוות לעולם, חזרה והתערבה בישראל ע"י העגל.

ועל תיקון זה של בכורות ישראל, ניתנה מצוות פדיון בכור, בחמישה סלעים, כנגד תיקון כל ע"ס, שהם חמש בחינות כח"ב זו"ן. כי בכור מגיע עד כו"ח, או"א עילאין, ראשית. אשר ע"י תיקון של חמישה סלעים, אנו קושרים שוב הבכורות בחיים עליונים, ומחלישים את מלאך המוות, שלא יוכל לשלוט עליהם. אבל לא מעבירים אותו לגמרי, כמו שהיה חופשי ממלאך המוות מקודם חטא העגל.

ולפיכך מצוות פדיון בכור, אינו מספיק להמשיך בחינת חיה מאור החיה, כתיקונו והלכתו לבטל מלאך המוות, כמו שהיה במתן תורה לפני חטא העגל. אלא רק מדרגה למטה ממנו, שהיא מדרגת נשמה, אור נשמה מאו"א עילאין ולא יותר.

ונאמר ביום שישי של מעשה בראשית, וירא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד. טוב מלאך החיים, מאוד מלאך המוות. כי מלאך המוות נמתק אז, והיה חשוב יותר ממלאך החיים. אמנם עתה, ב-6000 שנה, אינו בא להמתקה הגדולה הזו. וזה נאמר רק לגמה"ת. משא"כ ע"י פדיון בכור, שגורמים להחלישו ולא יותר, זוכה ע"י הפדיון רק לבחינת נשמה דחיה, ו"ק דחיה.

.18 המצווה הארבע עשרה, לשמור את יום השבת. ולקשור יום השבת בקדושתו. שע"י ב' מצוות אלו זוכים לחיה דחיה ביום השבת. כמ"ש, ויברך אלקים את יום השביעי, ויקדש אותו. כי ע"י השמירה מחילול שבת, זוכים לברכה. וע"י שמקדשים השבת בתענוגי שבת, זוכים לקדושה. אור החיה הוא הקדושה. כי או"א עילאין נקראים קודש. ובמנחה של שבת ממשיכים ו"ק דאור היחידה. אמנם ג"ר דיחידה אי אפשר להמשיך ב-6000 שנה, אלא רק בגמה"ת.