אבן ספיר א

א

אור:

היינו כל המקובל בעולמות בבחינת "יש מיש'', שזהו כולל הכל, חוץ מחומר הכלים.

ע"ע: אור וכלי, יוצר. (תע"ס חלק א')

אור אצילות:

אור אצילות, פירושו אור החכמה, כי כח"ב זו"ן, מכונים א"ק ואבי"ע, ואע"פ שיש גם בינה וזו"ן באצילות שאין בהם אור החכמה, עכ"ז, אין בהם מסך מפסיק על אור החכמה, והם ראוים לעלות ולהלביש את החכמה. משא"כ בעולם הבריאה, יש מסך מפסיק על אור החכמה, ואין בהם אלא קומת ס"ג בבחינת חסדים מכוסים ונפרדים מאור החכמה. ולפיכך הם נקראים אור של תולדה, ובריאה חדשה, כי החסדים שבהם נפרדו מחכמה, שלא היה כזה באזילות. ונבחן, שבעת שאור האצילות יורד אל הבריאה, הוא יורד דרך מסך שיש בין האצילות לבריאה, והמסך הזה מפריד החכמה שבו ומשאירו באצילות ומעביר רק חסדים מופרשים מחכמה. (תע"ס חלק ט"ז).

אור בריאה:

אור בריאה הוא בחינת חסדים מופרשים מחכמה, וע"כ הם מכונים בריאה חדשה, ואור שאינו אור עצמות רק אור של תולדה. ע"ע אור אצילות. (תע"ס חלק ט"ז).

אור דחסדים:

הוא אור מלביש על אור החכמה ונמשך לנאצל עם התגברות א'. (תע"ס חלק א').

אור דק וחלש:

קומת האור היוצאת על מסך מעביות דבחי"א, מכונה אור דק וחלש, משום שאינו ממשיך כלום מבחינת ג"ר. (תע"ס חלק ה').

אור הבא דרך חזרה:

ד' הקומות: חכמה, בינה ז"א, ומלכות, היוצאות על ידי זווג, שבזמן הזדככות, נקרא "אור הבא דרך חזרה". והוא מטעם, שהאורות הולכים אז ומסתלקים, והזווגים שנעשים, הם רק מטעם שהאור העליון אינו פוסק מלהאיר אפילו רגע, לכן נמצא מזדווג עם המסך, במדרגות שהוא בא בדרך זיכוכו. וע"כ אינם נבחנים לאורות רחמים שנקרא או"י, אלא לבחינת דין, שנקרא או"ח. (תע"ס חלק ד').

אור הבא דרך שערות:

בחינת השערות, הם מ"ן דמלכות דצמצום א', להיותם מבחינת קומת א"א, שיצאה ברדל"א, ששם משמשת המלכות דצמצום א', שהם בחינת האו"ח שהיו מלבישים שם לע"ס דאו"י, שלעת ירידת המוחין לא"א, נתתקן אז הפה דרדל"א במלכות דצמצום ב', שמכחה נתלבשו המוחין במל"צ, ובינה יצאה לחוץ מראש דא"א, וג"ר דמוחין ההם, נסתלקו בסוד מקיף חוזר, והלבושים של המקיף הזה, יצאו לחוץ בסוד מותרי מוחא ונעשו לשערות רישא ודיקנא. ולפיכך נעשו השערות למקיפים לאו"א, שהם בחינת בינה שיצאה לחוץ מא"א דהיינו הגרון שהוא הכתר שלהם. כי אין בינה חוזרת לראש דא"א להיות חכמה, זולת בחזרת השערות שמה, שהם בחינת המ"ן דמלכות דצמצום א', אשר על ידיה חוזרת הבינה לחכמה, כי אז יורדת הה"ת מעינים, שהיא הוציאה את הבינה לחוץ, ונעשה הזווג על ה"ת שבמקום הפה, שהוא בחינת המלכות דצמצום א', הכלולה בשערות אלו.

ולפיכך, נבחן שאי אפשר לאו"א שישיגו קומת ע"ב, זולת ע"י המזלין, שהם כללות השערות דיקנא, כי קומת ע"ב דאו"א היא ע"י בינה דא"א ששבה להיות חכמה, והיא אינה חוזרת אלא ע"י המ"ן דשערות, שהם המזלין. ומכאן נתחלקו ב' מיני חכמות באצילות: א' היא חכמה דא"א עצמו שבראשו שקראת חכמה סתימאה, והיא בחינת חכמה דאו"י האמיתי. וחכמה ב' היא חכמה המתגלית ע"י המ"ן דשערות, דהיינו בחינת

ב אות א'

בינה שחזרה לחכמה, שהיא קומת ע"ב דאו"א. כנ"ל. וכן חכמה זו מכונה בשם "אור הבא דרך השערות" דהיינו להבחין ולהוציאה מבחינת אור חכמה דא"א עצמו, שהוא חכמה דאו"י, ואינו תלוי כלום במ"ן דשערות. וכן מכונה בשם "אור עובר דרך נקבים קטנים" וזה ג"כ להגדיר החכמה דמין הב' שהיא מתגלית רק ע"י המ"ן דשערות. אלא שיש כאן עוד כונה נוספת להבחין בין חכמה זו במקום יציאתה באו"א, שאז אין השערות מצמצמים כלום אל החכמה, משום שהמסכים הכלולים בהשערות שהם בחינת צר וקצר, משמשים להם ממטה למעלה. ובין החכמה דז"א, שהוא מקבל המוחין בהתלבשות דאו"א, שהוא מקבל רק דרך נקבים קטנים, שהם המסכים דצר וקצר שהם מלמעלה ממנו באו"א, והחכמה שלו מתמעטת בהרבה על ידיהם. (תע"ס חלק י"ד).

אור החדש:

כל הקומות שיצאו בעולם האצילות, מכונים מ"ה החדש או אור החדש, והוא לאפוקי ממה שנשאר מאורות וכלים של הנקודים, שנתקנו לבחי' הנקבות דפרצופי אצילות, וכן כל הכלים ואורות וניצוצין דז"א העולים ונבררים מהקליפות כל אלו מכונים אור הישן, או ב"ן.

ובחינת הזכרים דכל פרצופי אצילות, הם ממ"ה החדש, דהיינו ע"י הזווגים שנעשו מחדש אחר שביה"כ, כדי לתקן ולהחיות את המתים. (תע"ס חלק ט"ז).

אור הישן:

האורות והכלים שנשארו מעולם הנקודים אחר שביה"כ, וכן כל האורות ניצוצין וכלים הנבררים והולכים מבי"ע מבין הקליפות, כל אלו מכונים בשם אור הישן, או ב"ן. והוא להורות שהם שמשו מכבר בעולם הנקודים מטרם שביה"כ, ומהם נעשו פרצופי הנקבות שבעולם האצילות.

(תע"ס חלק ט"ז).

אור המובחר:

ב' בחינות אורות כלולים בכל רשימו: א' שארית מאו"י, ב' היא שארית מאו"ח, ששארית דאו"י מלובשת בו. וחלק דאו"י מהרשימו, מכונה אור המובחר שבו, וחלק מאו"ח של הרשימו מכונה אור הגרוע שבו. (תע"ס חלק ה').

אור המלכות:

כח המסך והאו"ח שבו, שישנם בכלי מלכות, מכונה "אור המלכות". גם אור הזך של הרשימו דמלכות, מכונה ג"כ אור המלכות. (תע"ס חלק ד').

אור המתמעט:

הע"ס דאו"י, בעברן להתלבש מהמסך ולמטה, נתמעט ערכן בשביל זה, ונבחנות לאור המתמעט. (תע"ס חלק ג').

אור הסתלקות:

או"ח, היינו האור העליון שאינו מקובל בבחי"ד ונדחה ממנה, ומסתלק למקומו. (תע"ס חלק ג').

אור הפנים:

הוא אור החכמה. (תע"ס חלק ג').

אור וכלי:

הרצון לקבל שבנאצל נקרא כלי, והשפע שמקבל נקרא אור. (תע"ס חלק א').

אור חוזר:

הוא האור שאינו מקובל בבחי"ד. פירוש, שהוא האור המיוחד למלא את בחי"ד והיא אינה מקבלתו, מסבת המסך המעכב אותו, ומחזירו לאחוריו. ופעולה זו, מכונה בשם זווג דהכאה. וכל כלי קבלה שבפרצופים, מהצמצום ואילך, נמשכים מאו"ח הזה, שהוא משמש להם, במקום בחי"ד

אבן ספירות ג

שבא"ס ב"ה. (תע"ס חלק ב').

או"ח היורד:

בשעת הזדככות המסך מבחינה לבחינה, למשל, מבחי"ד לבחי"ג שנעשה הזווג דהכאה בבחי"ג, הנה אז יורדת הארת הזווג מבחי"ג תוך הבחי"ד הריקנית מאורה, והארה זו מכונה, בשם "או"ח היורד". (תע"ס חלק ד').

אור חכמה:

הוא אור הנמשך לנאצל בהתפשטות א', שהיא כללות חיותו ועצמותו של הנאצל. (תע"ס חלק א').

אור יוצא לחוץ:

כל עוד שהמוחין דז"א מלובשים בהכלים דאמא, נמצאים האחורים דאמא שבהכלים שלה מכסים ומעלימים על האורות דחכמה ואינם מתגלים מתוכם ולחוץ בתוך הז"א. אלא בקו האמצעי דז"א מחזה ולמטה שם נפסק יסוד דאמא, ופסק כח האחורים שלה להעלים על החכמה, ואז האורות שיש בהם הארת חכמה מתגלים לחוץ מהיסוד דאמא בתוך הז"א. (תע"ס חלק ז').

אור ישר:

הוא האור העליון הנמשך מא"ס ב"ה, ומושפע בפרצופים, שמאחר הצמצום ואילך. והוא מכונה כן, להורות, שאינו מושפע בכלים דעגולים, וכן בכל מדרגות שאין בהן כלום מעביות דבחי"ד, זולת בספירות דיושר בלבד, על פי הכלל, אשר משפיע אינו משפיע זולת בדבר העב יותר, שהוא העביות שבבחי"ד. (תע"ס חלק ב').

אור מחודש:

האור הנמשך על ידי זווג דהכאה, ובא אל הפרצוף, נקרא אור מחודש, והאורות שישנם בהפרצוף מעת התפ"א, שהן הרשימות שהניחו האורות שם אחר הסתלקותם, הן

מכונות אורות ראשונים.

(תע"ס חלק ה').

אור מקיף:

הוא אור המיועד להתלבש במדרגה. אלא שמתעכב מחמת איזה גבול שבה. ויש בשם זה שתי משמעויות: א' שהוא הארה רחוקה. ב' שהוא הארה בטוחה, כלומר, שסוף סוף עתידה להתלבש שמה, כי האור "מקיף" עליה מסביב, ואין מניח לה שום מקום שתמלט ממנו, עד שתהיה ראויה לקבלתו בשלימות.

(תע"ס חלק ב').

אור מקיף:

כללות האור, הנדחה מטבור ולמטה של כל פרצוף, מפאת זווג דהכאה במסך, במלכות של ראש הפרצוף, מכונה בשם "או"מ".

(תע"ס חלק ד').

או"מ העצמי דז"א:

המקיף דבחינה הרביעית דמוחין, דז"א, שהוא המקיף העומד בנה"י דאו"א, שהם ישסו"ת, נבחן למקיף העיקרי דז"א. אבל המקיף דאו"א עצמם, שהוא בחינה השניה, נבחן רק למקיף שורשי, דהיינו מקיף דמקיף, כי הוא בחי' עלי עליון ואין הפרצוף מקבל אלא מן העליון שלו. ע"ע ו' בחינות במוחין דז"א. (תע"ס חלק י"ד).

או"מ השורשי דנוקבא:

בחינת הקשר דתפילין של ראש דז"א, הוא המקיף השורשי דנוקבא. דהיינו בחינת מקיף דמקיף, כנזכר בערך: או"מ העצמי דז"א. אמנם מקיף העצמי דנוקבא, היא בחינת המקיף שע"ג הנה"י דז"א, שהיא בחינה הרביעית דמוחין דנוק'. משא"כ הקשר של תפילין דז"א, הוא בחינה השניה דמוחין דנוקבא. ע"ע: ו' בחינות במוחין דנוקבא. (תע"ס חלק י"ד).

ד אות א'

או"מ תחת רגלי יושר א"ק:

הקו דא"ס ב"ה בצמצום א', נסתיים על נקודה דעוה"ז, כי שמה בחי"ד שלא תוכל לקבל מאורו יתברך מפאת הצמצום שנעשה עליה, וע"כ נסתיים שם הקו. ושם נסתיימו רגלי א"ק המלביש על קו א"ס ב"ה. וכמו שסופו של יושר הוא בנקודה האמצעית, שהיא מעל הנקודה דעוה"ז, כן סופם של המקיפים דעגולים הוא בהנקודה דעוה"ז, אלא שאין ענין מעלה מטה נוהג בעגולים וע"כ סופם הוא מרכזם. כלומר, שבחינת חלל הפנוי של העגולים היא בנקודה המרכזית שלהם, שהיא הנקודה דעוה"ז. ונמצא, שעיגול האחרון של המקיפים הוא המקיף ביותר סמיכות אל הנקודה דעוה"ז, ואל תחת רגלין דא"ק. ועיגול זה האחרון של המקיפים, נקרא בשם "או"מ שמתחת רגלי היושר דא"ק". כי אחר העיגול זה האחרון, כבר נסתיים כל האור, של המקיפים, כי הוא מקיף מקום החלל הפנוי שהיא הנקודה דעוה"ז, שעליה מסתיימים ג"כ רגלי א"ק, ונמצא שהוא מקיף גם את סיום רגלין דא"ק. (תע"ס חלק ט"ז).

אור מתעבה:

אפילו בשעה שאו"א ראוים שניהם להארת ג"ר ואור הפנים, מ"מ רק הזכר משתלם בבחינת פנים, אבל הנקבה שחושקת משורשה לחסדים, בסוד כי חפץ חסד הוא, עדיין אינה מתעוררת להחזיר הפנים שלה אל הזכר ולקבל חכמה, זולת ע"י דבר המחייב אותה, שהוא ע"י מ"ן. וע"כ כל עוד שאין לה מ"ן, נמצאים בבחינת פנים באחור דהיינו שפני הזכר באחור דנקבה. ואז עוברים אליה האורות דפנים של הזכר דרך אחורים שלה, והמה מתעבים שם, שמתלבשים בהכיסוי דאור אחורים שלה שבאופן זה המה מגיעים לכלים דפנים שלה. וע"כ מכונים האורות דפנים הללו בשם "אור שנתעבה" כי הכיסוי דאחורי הנקבה גורעים האור וממעטים אותו הרבה מערכו. (תע"ס חלק ז').

אור עב וגס:

אחר הסתלקות עה"ס דאו"י מתוך עה"ס דאו"ח שהלבישו אותן, נשאר האו"ח למטה בבחינת "אור עב וגס", להיותם ריקים מאור. ואז מתגלה עביותם, וניכרים לבחינת כלי, אמנם, מטרם שנתפשט האו"י מתוך האו"ח, היו שניהם כמו מעורבים זה בזה. (תע"ס חלק ד').

אור עגול:

הוא אור שאינו עושה הבחן מדרגות. (תע"ס חלק א').

אור עובר דרך מסך:

אור עובר דרך מסך, פירושו, ע"י זווג דהכאה, שהמסך מחזיר האור לאחוריו בסוד או"ח, שלפי מדת העביות שבמסך כן הוא שיעור קומה שהאו"ח מלביש, כנודע. והזווג שנעשה לצורך הבריאה, נתוסף עוד ענין חדש, שהמסך נכלל בהפרסא שבין אצילות לבריאה, וע"כ נעשה המסך הזה דבחי"ב שעליו נעשה הזווג דהכאה הנ"ל, בחינת מסך מפסיק על אור חכמה, ואינו מלביש רק חסדים מופרשים מחכמה.

(תע"ס חלק ט"ז).

אור עובר דרך נקבים קטנים:

ע"ע אור הבא דרך שערות.

(תע"ס חלק י"ד).

אור עובר קצתו דרך מסך:

ענין "קצתו" פירושו, שהמסך שעליו נעשה הזווג לצורך בריאה, הפריש בהאור ישר קצתו מקצתו, דהיינו שהפריש אור החסדים מאור החכמה, וזה מכונה אור עובר קצתו דרך מסך. וע"כ נקרא האור הזה, אור של תולדה ובריאה חדשה. ע"ע אור עובר דרך מסך.

(תע"ס חלק ט"ז).

אבן ספיר ה

אור עינים:

קומת הקטנות שיצאה בעולם הנקודים, נק' אור שיצא מנקבי עינים, או אור העינים. והוא בחינת קומה שיצא על מסך דבחי"א בצירוף הה"ת שעלה ונכלל במסך הזה.

(תע"ס חלק ט"ז).

אור עצמותי:

ע"ע אור שאינו עצמות. (תע"ס חלק ט"ז).

אור עקודים:

התפשטות א' ממלכות של ראש דא"ק, ממעלה למטה, עד מלכות של גוף דא"ק, נקראת "עקודים". והוא מטעם, שכל עה"ס עקודות שם בכלי אחד של המלכות, כי לשאר ט"ס ראשונות, עוד לא היו כלים. והוא, בחינת אור ישר, ורחמים. ונקרא אור הא'. (תע"ס חלק ד').

אור עקרי השורשי:

כל מדרגה יוצאת מקודם בהעליון שלה, ואח"כ יורדת משם למקומה. ונבחן, שעיקר האור ושורשו הניחה בעליון שלה, והיא קבלה ממנו רק בחינת ענף. וכן הע"ס דנקודים אשר העליון שלהם הוא ס"ג דא"ק, הנה עיקר אור שלהם הניחו בפנימיות א"ק מטבורו ולמטה, שהם נקראים מ"ה וב"ן דא"ק, והענפים יצאו לחוץ שהם הע"ס דנקודים.

(תע"ס חלק ט"ז).

אור פנימי:

הוא האור המלובש בכלי. (תע"ס חלק ב').

או"פ שיצא ונעשה לאו"מ:

היינו הג"ר של הע"ב המגולה, הוא נתלבש בהמוחין בעת יציאתם בג"ר דא"א המלבישים לג"ר דעתיק, אשר לעת לידת המוחין המה מתלבשים במל"ץ, והג"ר מתכסים בם' דצל"ם, שע"כ יוצאים הג"ר דע"ב המגולה לחוץ בסוד מקיף חוזר, כנודע,

ולבושיהם יוצאים לחוץ בבחינת שערות רישא ודיקנא. ולפיכך נבחנים השערות והתפילין, שהיו פעם בבחינת אור פנימי, דהיינו במקום יציאתם, כנ"ל, אלא לעת לידת המוחין מכח התלבשותם במל"צ, יצאו מהמוחין ונעשו לאורות מקיפים.

(תע"ס חלק י"ד).

אור פשוט:

הוא אור הכולל בתוכו את הכלי עד בלי להבחין בין האור לכלי.

(תע"ס חלק א').

אור רשימה:

האורות דעקודים אחר שנסתלקו הניחו רשימות אחריהם, בתוך המקומות שהיו שם. והם או"י, כמו כללות האור שלהם.

(תע"ס חלק ד').

אור שאינו עצמות:

אור החכמה מכונה אור עצמותי, וכן ס"ג דאצילות, אע"פ שהוא אור חסדים מכוסים, מ"מ נבחן לבחינת אור עצמותי כי הוא בחינת ג"ר של הבינה, כי הבינה היא עצמות חכמה, אלא שהיא חושקת בחסדים, כנודע. אבל קומת ס"ג שבבריאה, הוא אור שאינו עצמותי, אלא אור חסדים נפרש מחכמה. ע"ע אור אצילות. (תע"ס חלק ט"ז).

אור של תולדה:

היינו הע"ס דאו"י, המתנוצצות דרך המסך ולמטה. (תע"ס חלק ג').

אור של תולדה:

אור דבי"ע נקרא אור של תולדה. ע"ע אור אצילות. (תע"ס חלק ט"ז).

אורות דחוקים:

לפעמים ב' מדרגות באות במקום א' דהיינו בזמן שיש ביניהם השתוות, למשל,

ו אות א'

לאה ורחל ב' מדרגות הן, כי האורות דלאה הם בחסדים מכוסים, אבל אורות דרחל הם בחסדים מגולים, כנודע. ועם זה, בעת קטנותה של רחל, בעת שהיא אב"א עם ז"א מחזה ולמטה, שאז אחוריהם ביתה ופניהם מגולים כלפי חוץ, שפירושו, שרק אורות דחג"ת שהם חסדים מכוסים משמש בהם, אבל הנה"י שהם חסדים מגולים נעלמים אז בפנימיותם. הנה אז יש השתוות בין רחל ללאה, כי גם רחל היא בחינת חסדים מכוסים כמו לאה. וע"כ הן נקשרות זו בזו ורגלי לאה מתלבשות בכתר רחל. אמנם נבחן שהן בחינת "אורות דחוקים" כי הגם שרחל מקבלת עתה חסדים מכוסים כמו לאה, מ"מ יש בה גם עתה נטיה לחסדים מגולים, שהוא להיפך ממדרגת לאה, וכיון שרגלי לאה מתלבשות תוך הכתר שלה, הרי היא מרגשת דוחק כלפי נטיתה עצמה, כי לאה היא בחינת אחורים דאמא הדוחה להארת חכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא, אבל רחל כל חשקה היא להארת חכמה, והגם שעתה אינה ראויה לקבל הארת חכמה, והיא משתוית, עם לאה בחסדים מכוסים, מ"מ מרגשת דוחק מחמת האחורים דלאה הדוחה להארת חכמה, שזוהי היפך נטיתה. וע"כ נבחן הלבשה זו דכתר רחל לרגלי לאה, בשם אורות דחוקים. גם נבחן שרגלי לאה מחשיכין לכתר רחל, שהוא ג"כ מאותו הטעם. (תע"ס חלק י"ד).

אורות זכרים:

אם האורות המקובלים בפרצוף אינם נחלשים כלום מחמת ביאתם ממעלה למטה, והם נמצאים למטה בכל שלימותם כמו שהיו למעלה במקום יציאתם, הם נבחנים לאורות זכרים. אמנם אם נחלשים בביאתם למטה, דהיינו שעוברים דרך מסך, הם נבחנים לאורות נקבות. (תע"ס חלק ט').

אורות כפולים:

ב' מדרגות שיש ביניהן שינוי צורה, אינן יכולות להיות במקום אחד, כי אז היו "אורות כפולים" שזה לא יצויר ברוחניות. כי מדת הריחוק הרוחני הוא מידת שינוי הצורה בלבד.

כנודע. (תע"ס חלק י"ד).

אורות ניצוצין וכלים:

ברשימות שנשארו מאורות נקודים אחר הסתלקותם, נבחנים ב' אורות: א', אור הזך שבהם, שהם או"י. וב', אור העב שבהם, שהם או"ח. והנה אור הזך שברשימות נשארו באצילות, ונקראים בשם אורות. ואור העב שבהם, ירדו עם הכלים הנשברים לבי"ע, ומכונים בשם ניצוצין. (תע"ס חלק י').

אורות עליה:

כשם שע"י זווג דהכאה המסך מעלה או"ח ומלביש עה"ס דאו"י ממטה למעלה, כן מתפשט המסך לע"ס מניה וביה ומלביש עה"ס ממעלה למטה, כנודע, והנה האורות המלובשים באו"ח ממטה למעלה, מכונים אורות עליה. והאורות המלובשים בהתפשטות המסך שממעלה למטה, מכונים אורות ירידה.

(תע"ס חלק ט').

אורות ראשונים:

ע"ע אור מחודש. (תע"ס חלק ה').

אורות שעלו:

אורות שעלו הם אור הרשימות, וכן בכל מקום שתמצא עליה או תיקון אצל אורות, דע שהם אורות של רשימות, כי באור העליון לא שייך עליות ותיקון, אלא רק הסתלקות לשורשו לבד. (תע"ס חלק ח').

אורות תחתונים נכנסים תחלה:

מתחלה נבררים הכלים היותר זכים ואח"כ נבררים הכלים העבים, כנודע. וכיון שאין העליון משפיע אלא בדבר העב יותר, כלומר, שכל שהמסך עב ביותר הוא מוציא קומה יותר גבוהה, נמצא כי מתחלה בעת שלא נברר אלא בחי' עביות דשורש לא יצא שם אלא קומת מלכות, שהיא קומת נה"י הנקראת עיבור. ואח"כ לעת לידה, שנתגלה

אבן ספיר ז

שם עביות דבחי"א, הוציא קומת רוח, הנקרא יניקה, וכו' כנודע. הרי שאורות תחתונים יוצאים מתחלה ואח"כ האורות העליונים.

(תע"ס חלק י"ב).

א' דמילוי ה' שצורתה יו"י. ושצורתה יו"ד:

האותיות של השמות, רומזות על הכלים ובחי' העביות שבהם, אשר אור העליון מזדווג ומתלבש בהם. ואותיות השם בפשוט, רומזות על בחינת העביות דכתר, שעדיין אין שם הכר עביות בפועל, אלא בחינת שורש לבד, וע"כ האור המלובש שם הוא אור הנפש לבד, כי אור הנפש מתלבש בכלי דכתר כנודע. ואם האותיות הן במילואים, מורים שכבר יש שם הכר עביות בפועל, שעליה מזדווג אור העליון, ומוציא שם הע"ס המתיחסות למדת העביות ההיא.

ובגדלות היניקה, שכבר יש שם זווג דה"ח וה"ג במוח הדעת, אלא שהם בלי הארת חכמה, משום שאו"א הם בפב"א, כנודע. ע"כ השם אלקים דמוח הדעת הוא במילואים: אלף למד הא יוד מם. וכיון שהוא מתחלק לה"ח וה"ג, ע"כ נבחן שם ב' שמות של אלקים: לה"ח, ולה"ג. וההכר ביניהם הוא בא' דמילוי ה"א, שאלקים דה"ח מצוירת הא' ביו"י, י' למעלה, ו' באלכסונא וי' למטה. ואלקים דה"ג הא' מצוירת ביו"ד: י' למעלה ו' באלכסונא, וד' למטה. מטעם כי הנוקבא נקראת ד' וה"ג הן בחינת הנוקבא שבדעת, ולכן מרומזת בד' שלמטה. (תע"ס חלק י"ב).

א' שבואו דס"ג:

ב' שרשים יש אל האותיות: י' וא'. והנה באמת נבחנת הי' שהיא השורש האמיתי אל האותיות, שהרי כשאנו רוצים לכתוב איזו אות אנו מתחילים עם י' דהיינו מן נקודה, וכשממשיכים הנקודה לצדדים ולמטה מצטיירת האות הנרצה, הרי שי' היא שורש כל אות ואות. ועכ"ז, נמצאת הא' בראש הכ"ב אותיות, ויש להבין הדבר.

והענין הוא, כי האותיות בשורשן העליון,

פירושו, כלים לקבלת השפע. ונודע, שהתפשטות האור והסתלקותו גורם להתהוות כלים, כי מהרשימות הנשארות לאחר הסתלקות האור מתהוים הכלים. ומזה תבין ששורש כל מיני הסתלקויות הוא השורש אל הכלים, שהם האותיות. ונודע, שצמצום הראשון, הוא שורש כל ההסתלקויות שבעולמות, ולפיכך, נקודת הצמצום שה"ס הי', נבחנת לשורש כל האותיות כולן.

אמנם נודע שהצמצום הא' עדיין אינו נחשב לשורש העולמות, אלא רק לשורש דשורש, כי השורש האמיתי אל העולמות הוא הצמצום הב'. וההפרש שביניהם הוא, כי הצמצום א' היה רק על נקודה אחת שהיא בחיה"ד שנקראת מלכות, וה' תתאה. והצמצום הב' היה גם על הבינה, דהיינו שב' נקודות נתחברו בצמצום הזה: נקודת המלכות ונקודת הבינה. שה"ס שיתוף מדת הרחמים בדין, כנודע.

ונודע שחיבור ב' נקודות יחד עושה קו, באורך או ברוחב, ע"כ, מכונה הצמצום הב' בשם קו, משום ב' הנקודות שנתחברו בהצמצום הזה, בסו"ה ותלכנה שתיהם. ומטעם זה הוא מכונה ג"כ רקיע, או פרסא. שהן כמו קו מושכב לרוחבו המבדיל בין עליונים ותחתונים. ונתבאר, כי עיקר החידוש שנעשה בצמצום ב' הוא ענין התחלקות עה"ס שבכל המדרגות לב' בחינות, כי בינה ז"א ומלכות של כל מדרגה יצאו לחוץ מהמדרגה, ונעשו כערך המדרגה התחתונה אליה, באופן שממדרגה אחת נעשה עליונה ותחתונה: הכתר וחכמה שבה נעשו לעליונה, ובינה וז"א ומלכות שבה נעשו מדרגה תחתונה אל הכתר והחכמה. וב' חידושים הללו שהם חיבור ב' הנקודות יחד כעין קו, והתחלקות המדרגה לעליונה ותחתונה, המה נראים בצורת הא': כי דבר החיבור של ב' הנקודות בהצמצום הוא הקו של הא' כזה \ ובחינה העליונה של כל מדרגה, הוא י' שעל הקו מלמעלה, הכוללת כתר וחכמה של המדרגה, בסוד מים עליונים כזה ' ובחינה התחתונה של כל מדרגה, היא י' התחתונה שמתחת הקו, הכוללת בינה ז"א ומלכות. שיצאו לחוץ מן המדרגה ונעשו לתחתונים, וה"ס מים

ח אות א'

תחתונים, כזה '

והנך רואה איך שיש ב' שורשים אל העולמות: כי הי' היא השורש הא' הנעשה בצמצום ראשון על נקודת המלכות לבדה, והא' היא השורש הב' הנעשה בצמצום ב' על ב' נקודות יחדיו, שהן הבינה והמלכות. ומתוך שהצמצום הא' הוא שורש רחוק מהעולמות, ורק צמצום ב' נחשב לשורש העולמות, ע"כ אין הי' נחשבת לשורש האותיות עד שתהיה ראויה להעמידה בראש כ"ב האותיות, אלא רק הא' נחשבת לשורש כל האותיות להיותה בחינת צמצום ב', שהוא שורש האמיתי אל העולמות, ולפיכך נמצא הא' בראש כ"ב האותיות. והי' נחשבת לשורש קדום, המשמשת אל האותיות בגניזו.

ובזה תבין סוד ד' מיני המילוים המשמשים בשם הוי"ה. שהם: ע"ב, כזה יוד הי ויו הי. ס"ג, כזה יוד הי ואו הי. מ"ה כזה, יוד הא ואו הא. ב"ן, כזה, יוד הה וו הה. והנה עיקר ההבחן הוא, אם הכלים שבהם באים מן צמצום א' או מצמצום ב', שמילוי אותיות עם יודין, מורה שבאים בעיקר מצמצום א', ומילוי אותיות עם אלפין, מורה שבאים מצמצום ב', ובזה תבין שאם כל האותיות דהוי"ה הן במילוי יודין, שהוא הוי"ה דע"ב, הרי אין בהכלים של הפרצוף ההוא מבחינת צמצום ב' כלום, אלא רק צמצום א' בלבד. ואם האותיות דהוי"ה מתמלאות עם אלפין, שהוא גי' מ"ה, הרי אין בהכלים של הפרצוף ההוא מבחינת צמצום א' כלום, אלא רק צמצום ב'. אמנם בהוי"ה דס"ג, אין האותיות מתמלאות בשוה, כי כולן עם יודין, לבד הו' דהוי"ה היא עם א'.

וטעם הדבר הוא, כי גם הוי"ה דס"ג עצמה מתחלקת על ד' פרצופים, שהם: חכמה, בינה, ז"א, ומלכות. על פי סדר אותיותיה, ונמצא הו' שבה, שהוא בחיבת ז"א דפרצוף הס"ג. ונודע שהצמצום הב' היה רק בפרצוף הס"ג, ולא בב' הפרצופים הראשונים שבה, שהם י"ה דהיינו חכמה ובינה שבה, אלא רק בז"א שבה, העומד למטה מטבור דס"ג. הרי שתחלת השורש של הא' דהיינו הצמצום ב', לא היה בי"ה דס"ג, אלא בו' דס"ג לבד,

וע"כ י"ה דס"ג מתמלאות ביודין כמו הוי"ה דע"ב, רק הו' דס"ג מתמלא עם א', כי לפני ז"א דס"ג אין הצמצום ב' ניכר כלל כמבואר.

וענין הוי"ה במילוי ההין מורה, שהיא מחוסרת המילוי, אלא שמקבלת מהפרצוף העליון שלה, וע"כ היא רק הוי"ה כפולה לבד. כי ב' הויות הן בגמטריא ב"ן, וטעם הדבר הוא, כי ענין המילוי מורה על שיעור קומה הנמשך על ידי הזווג של אור העליון על המסך אשר שם. והמסך שבפרצוף ז"א, שהוא בעביות דבחי"א, הוא ממשיך האור גם בעד המלכות, שהמסך שלה קלוש מאד, ואין בו עביות מספיקה לזווג דהכאה עם אור העליון, כנודע. ולפיכך היא חסרת המילוי מבחינת עצמה, ואין בה אלא הוי"ה כפולה, שמורה על חלק הז"א שבתוכה.

ובאמור תבין מה שחכמה ובינה אינם נחשבים לשורש העולם, והעולם מתחיל רק מז"א, בסוד ששת ימי הבנין, שהוא מטעם, שאין בכלים שלהם רק מבחינת צמצום א', והעולמות מתחילים רק מצמצום ב' כמבואר, ולכן רק ז"א שהוא בחינת הוי"ה דמ"ה במילוי אלפין שה"ס צמצום ב' הוא השורש לעולמות כולם.

(תע"ס חלק ו').

אבות:

החו"ג הם אבות לזו"ן, כנודע. גם נודע שזו"ן דה"ח הם נ"ה וחג"ת הם כח"ב דה"ח. ולפיכך, נקראים החג"ת אבות, להיותם בחי' כח"ב, וכן בגדלות הם נעשים לחב"ד, וחו"ב נקראים אבות. ונה"י שהם בחי' זו"ן, נקראים בנים.

(תע"ס חלק י"ב).

אבי"ע דקליפות:

כל הפרצופים שבג' עולמות בי"ע דקליפות נתבאר בערך "א"א או"א זו"ן דקליפות" עש"ה.

ובעולם אצילות דקליפה, אין בו רק ב' פרצופים ז"א ונוקבא לבד. כי מג"ר דאצילות

אבן ספיר ט

אינו נופל ח"ו כלום לקליפות.

והטעם הוא, כי אין מציאות הקליפות אלא בחלל הפנוי, דהיינו מתחת הסיום של הקו דא"ס ב"ה, שהוא תחת המלכות המסיימת לכל הקדושה, והנה בצמצום א' היה זה תחת רגלי א"ק העומדים על הנקודה דעוה"ז. אמנם בצמצום הב' שעלתה מלכות המסיימת למקום בינה דגופא, שהוא בחינת החזה דפרצוף תנה"י דס"ג דא"ק, והופרס שם הפרסא המסיימת אל הקדושה, ויצאו ב"ש ת"ת ונהי"מ דפרצוף זה לבחינת חלל הפנוי שהם נעשו למקום ג' עולמות בי"ע, הנה אז תפסו הקליפות כל שיעור ג' העולמות בי"ע, מפאת שנעשו בחינת חלל פנוי.

ונודע, שסבת השבירה היתה, מכח הארת אור חדש דע"ב ס"ג, שחזר והוריד הה"ת מעינים שנעשה בצמצום ב', וחזרה המלכות המסיימת לנקודה דעוה"ז, והמלכות המזדווגת למקום הפה. ונמצאים אח"פ שנפלו מע"ס דראש, חזרו ונתחברו אל הראש, ותנה"י שנפלו מהע"ס דגוף לבחינת חלל הפנוי, חזרו ונתחברו אל הגוף של הז"ת דנקודים, ואז היו מתפשטים האורות דאצילות לבי"ע למקום הקליפות, אמנם מטרם שנתפשטו נשברו ומתו, כי כח הפרסא התתקף עליהם, ונסתלק האור למקומו, והכלים נתערבו בהקליפות העומדים שם בכל בי"ע, כי שם מקומם כנ"ל. אמנם הכלים דאחורים של הג"ר לא מתו, כי אין מיתה אלא בחינת הנפילה לחלל הפנוי ששם הקליפות כנ"ל, ואח"פ שנפלו מג"ר, לא נפלו זולת למקום הז"ת דנקודים שממעלה מפרסא. כי זה הכלל, שאין הכלים דאחורים נופלים, רק אל המדרגה התחתונה הסמוכה להם. ורק האחורים דגוף, שהמדרגה הסמוכה להם הוא מקום בי"ע נמצאו נופלים לקליפות, אבל לא הג"ר.

ומזה הטעם גם בירידת העולמות שע"י החטא דאדה"ר, לא ירדו מג"ר כלום להקליפות אלא רק שנתבטלו כל הכלים דאחורים שלהם, ונפלו למקום הגוף שהוא זו"ן. אלא רק הכלים של זו"ן דאצילות, אשר המדרגה התחתונה שלהם הוא מקום בי"ע,

נמצאו הכלים דאחורים שלהם שנפלו לקליפות. ולפיכך, אין לבחינת אצילות דקליפות רק ב' פרצופי זו"ן לבד. ובבריאה ד"פ: או"א וזו"ן. וביצירה ה"פ: א"א ואו"א וזו"ן. ובעשיה ו"פ עתיק וא"א ואו"א וזו"ן. (תע"ס חלק ט"ז).

אב לאבהן:

יש בחינת חכמה דאו"י, והיא קומת א"א. ויש בחינת חכמה וג"ר, אשר החג"ת מתעלים ונעשים חב"ד דקומת ע"ב, שהם בחינת חכמה דל"ב נתיבות, ולא חכמה דאו"י. וקומת ע"ב דאו"א באה מבחי' חג"ת דא"א שנתעלו ונעשו לחב"ד שלו, דהיינו מבחינת ע"ב דל"ב נתיבות, כנ"ל. וכשז"א מקבל אלו המוחין דע"ב מאו"א, מתעלים גם חג"ת דז"א ונעשים לחב"ד. ומבחינה זו נקרא אבא, בשם "אב לאבהן". כי חג"ת נקראים אבות, והחכמה שלו, שהיא מחסד דא"א נקראת אב. ולפי שג"ר דז"א באים ג"כ מהתעלות החג"ת לחב"ד, מכוכים גם הג"ר דז"א בשם אבהן, וקומת ע"ב דאו"א בשם אב לאבהן. (תע"ס חלק י"ד).

אבנים:

בעת הלידה, כשאו"א מתמעטים לבחינת כלים אמצעים דהיינו לבחי"א, ומסתלקים הג"ר, ונשארים בנפש רוח, שאז מסתלקים אורות דנפש מנה"י ועולים בחג"ת, ואור הרוח עולה בחב"ד, הנה נבחנים נה"י משום זה לאבנים, משום שנשארו כלים ריקים בלי אורות.

(תע"ס חלק י"ב).

אבר, אברים:

הם הכלים של הספירות דגוף, דהיינו הנאצלים מהמסך דפה דראש ולמטה.

(תע"ס חלק ג').

אברים:

ע"ע נשירת אברים. (תע"ס חלק ח').

י אות א'

אדם קדמון:

הוא עולם הראשון המקבל מא"ס ב"ה, ונקרא ג"כ קו אחד, שנמשך תיכף אחר הצמצום מא"ס ב"ה, עד סמוך לעוה"ז. השם של אדם, מיוחס רק על ספירות דיושר, שבעולם הראשון, שהוא אור הרוח, שפירושו אור השפעה, ולא על ספירות דעגולים שבו, שאין בהם אלא אור נפש בלבד, שפירושו אור של קבלה לעצמם, בלי יכולת להשפיע לזולתם. והוא השורש, לבחינת אדם שבעוה"ז. (תע"ס חלק ב').

אדה"ר נתמעט למאה אמה:

מקודם החטא, היה אדה"ר תופס כל ג' העולמות בי"ע, שעלו ונעשו לבחינת ישסו"ת וזו"ן דאצילות. ואחר החטא נפגמו העולמות, וירדו למטה מפרסא דאצילות, וכל אברי הנשמה של אדה"ר נשרו ממנו, ונשארו בו רק מאה כתרים מעשרה פרצופי בי"ע. שהם: זו"ן דבריאה, ואו"א וזו"ן דיצירה, ואו"א וזו"ן דעשיה. והם מכונים מאה אמה.

(תע"ס חלק ט"ז).

אדה"ר מקודם החטא:

מקודם החטא היה לו בחינת נר"ן דאצילות, שהיה תופס קומת ג' העולמות בי"ע, שכבר נעשו אז נר"ן דאצילות. ולאחר החטא נתמעט בשנים: א' שירד למטה מפרסא דאצילות עם בי"ע. וב' כי לא נשארו לו מהם רק מאה נפשות, מי' פרצופי בי"ע. (תע"ס חלק ט"ז).

אהי"ה דאלפין:

או"א עלאין הם הוי"ה אהי"ה. וכשאמא עלאה בלבדה נבחנת בה"פ שלה, הכתר שלה הוא בחינת אהיה פשוטה בלי מילוי, וחו"ב שהם י"ה שבה, הם ב' אהי"ה במילוי יודין. וז"א שבה הוא אהי"ה במילוי אלפין. ונוקבא דז"א שבה, היא אהי"ה במילוי ההין. ונודע שה"פ אלו דאמא עלאה הם מתלבשים זב"ז, כמו ה"פ הכוללים דאצילות, שג' הפרצופים הראשונים כתר וחו"ב שבה, הם עד החזה,

וזו"ן שבה הם מחזה ולמטה.

ונודע שסוד מילוי יודין מורה לצמצום א', ומילוי אלפין מורה לצמצום ב'. ולפיכך, עד החזה שבה, שהיא מקבלת מבחינה שכנגדה בא"ק, מלמעלה מטבור שלו, שעדיין אין שם שום התחלה לצמצום ב', נבחנים לב' אהי"ה דחו"ב שהם במילוי יודין. אבל מחזה ולמטה שמקבלת מבחינה שכנגדה בא"ק, מלמטה מטבור, שכבר הושרש שם צמצום הב', ע"כ נבחן המילוי דאהיה שהוא במילוי אלפין. וז"ס שמילוי אלפין דאהי"ה הוא בגימטריא צ"ל. כי הה"ת עושה צל על ה"ר מפאת התחברותן זב"ז. (תע"ס חלק י"א).

אהיה דיודין דאלפין ודההין:

קומת אמא עלאה נחלקת לרת"ס: חב"ד, חג"ת, נה"י. ואהיה במילוי יודין בי"ה שלה, שהם חב"ד, בהיותה מקבלת מבחינה שכנגדה בס"ג דא"ק שמטבור ולמעלה, ששם עוד לא הושרש צמצום הב', שהוא בחינת אלפין. ואהי"ה דאלפין הוא בחג"ת שלה, המקבלת מבחי' שכנגדה מלמטה מטבור דא"ק, ששם כבר הושרש צמצום הב', וע"כ המילואים באלפין. ואהיה דההין הם בנה"י שלה, שהם בחינת אחורים, שמילואם בההין. (תע"ס חלק י"ב).

אודם:

האודם ה"ס ה"ג שביסוד אמא. ע"ע טפת אודם. (תע"ס חלק ט').

אודם שבולד:

בחינת העביות שבכלים, שעליה נעשה הזווג עם אור העליון, נקראת בשם אודם, דהיינו הה"ג דאמא הממותקים במדת הרחמים, בסוד עלית ה"ת לעינים, כנודע.

ולעת עיבור דז"א, הנה ע"י אבא נעשה הלובן שבו, כי ע"י ל"ב נה"ח שלו, הוריד ל"ב המלכיות שבו הבלתי ממותקים, לבי"ע, ובירר ממ"ן דז"א רק רפ"ח ניצוצין. והם נבחנים לבחי' לובן בלבד, משום שאין שם

אבן ספיר יא

בחינת עביות כלום, כי נפרדו ממנו וירדו לבי"ע. ואז האירה בו אמא בחינת ה"ג שלה, שע"י זה השיג ז"א ל"ב מלכיות חדשות, הממותקות במדת הרחמים כנודע. הרי שכל בחינת העביות שבז"א, השיג מאמא, דהיינו כל בחי' האודם שבו. (תע"ס חלק י"ב).

אויר:

אויר, פירושו: אור הרוח, דהיינו אור חסדים כנודע. ואוירא דכיא, פירושו: אור חסדים דג"ר דבינה, אשר אע"פ שהיא חסדים, מ"מ נחשבת לג"ר גמורים כמו אור חכמה. ואויר סתם, פירושו: ו"ק בלי ג"ר, כלומר, שכבר הם צריכים להארת חכמה, להיותם מבחינת ז"ת דבינה או ז"א, ובלי זה נחשבים כגוף בלי ראש. (תע"ס חלק י"א).

אוירא דכיא:

הוא בחינת רוחא קדמאה. ע"ע רוחא דשדי בגווה. (תע"ס חלק י"א).

אוירא דכיא:

חסד דעתיק המלובש בג"ר דגלגלתא נקרא אוירא דכיא. והוא להיות הגלגלתא מתוקנת בבחינת עזקא שהוא ם' דצל"ם, אין שום כח מסך וצמצום יכול לשלוט עליה, ע"כ נקראת דכיא, שפירושו נקיה מכל צמצום. ובהיותה בבחינת חסדים, על כן נקראת אוירא, כי אויר פירושו, אור הרוח, שהוא חסדים. ע"ע סגול. (תע"ס חלק י"ג).

אוירא שעל מו"ס:

מתוך שהגלגלתא נתקנה בבחינת עזקא, דהיינו בחסדים מכוסים דג"ר דבינה, ע"כ אין כח המסך שבפה דעתיק שולט עליה, רק מז"ת שלה ולמטה שהם בחינת ישסו"ת הצריכים להארת חכמה בשביל זו"ן. ולפיכך נתחלקו ויצאו הז"ת האלו מבחינת הגלגלתא וירדו למדרגת מו"ס, והם נקראים מו"ס עלאה שבגו גלגלתא, או אוירא דיתבא על מו"ס, כי ירדו למדרגת מו"ס, אמנם ג"ר דגלגלתא נקראו אוירא דכיא, כי עליהם אין כח המסך

שורה כלל, ונקיים מכח צמצום. (תע"ס חלק י"ג).

אויר ריקני:

הוא אור דחסדים בטרם שמלביש על אור דחכמה. (תע"ס חלק א').

אורחא דפלגותא דשערי:

הראש דא"א והחוורתי והשערות, כל אחד נכלל מג' הויות, שהם הוי"ה דמ"ה שהוא או"פ וצ' דצל"ם. והוי"ה דס"ג והוי"ה דע"ב, שהם ב' המקיפים ל"ם דצל"ם, שהוי"ה דס"ג הוא מקיף קטן, והוי"ה דע"ב הוא מקיף גדול. ובג' הויות אלו יש י"ב אותיות, וחד דכליל להון. דהיינו בחינת המסך והמלכות שבהם, שנעשה בה הזווג, שהיא מעלית או"ח ומלבשת אותם, וכן היא מתפשטת ממעלה למטה, ומשפעת אלו י"ב אל התחתונים, לכן היא נקראת חד דכליל להון, כי יש בהמלכות הזו כל הי"ב אותיות דהויות האלו. ולפיכך יש י"ב חוורתי, שהם י"ב אורחין חוורין המתראים בין השערות, שהם ג' הויות הנ"ל, וחד אורחא חוורא דכליל להון. שהיא בחינת מלכות שבהם, כנ"ל.

וכן יש י"ב נימין, ונימא י"ג דכליל להון. וכן י"ב תיקונא דיקנא וחד דכליל להון. כי כולם נכללים ומתחלקים על בחינת מל"צ דצל"ם. שהם י"ב בחינות, וחד דכליל להון שהוא המלכות, וזה האורחא דפלגותא דשערי דהיינו הקו הלבן החוצה בין השערות שמשם מתחלקים השערות לצד ימין ולצד שמאל של הראש, הוא האי חד אורחא חוורא דכליל להון. (תע"ס חלק י"ג).

אורחין רחבין:

הכלים דחג"ת דז"א, ששם מתלבש יסוד דאמא, שנקרא אורח, נבחנים שהם מקבלי השפע באורחין רחבים. כי יסוד דאמא מאיר אור חסדים בהרחבה, כנודע, כי ע"כ מכונה יסוד דאמא שהוא קצר ורחב. אמנם לאחר שנפסק יסוד דאמא, דהיינו מנקודת החזה ולמטה, שהם הכלים דנה"י, כבר נפסק משם

יב אות א'

שפע החסדים דיסוד אמא הבאים בהרחבה, וע"כ נקראים הנה"י בשם כלים צרים משום שכל תיקונם הוא ביסוד דאבא, שהוא בחינת צר ואריך, וע"כ נבחן שהם מקבלים השפע מבחי' שבילין צרים, כי יסוד דאבא נקרא שביל. (תע"ס חלק י"ד).

אורך:

המרחק שבין ב' הקצוות שבמדרגה, כלומר, מבחינה הזכה יותר, עד לבחינה העבה יותר, מכונה בשם "אורך'", כי כן הוא גם אורך המדומה הגשמי, שרומז על השטח שבין קצהו העליון לקצהו התחתון. (תע"ס חלק ב').

אותיות:

אותיות הן לעולם בחינת הכלים. הן האותיות דאלפא ביתא, והן האותיות של השמות הקדושים, וצריכים לזכור זה תמיד. (תע"ס חלק ז').

אותיות:

ע"ע ניצוצות הנופלים. (תע"ס חלק ד').

אותיות:

ע"ע א' שבואו דס"ג. (תע"ס חלק ו').

אותיות מחוברות:

דבר הזדככות העביות, שבמלכות דמלכות, הנוהג בבחינת הגוף דכל פרצוף, שהאו"ח הולך ומסתלק על סדר המדרגה, עד שעולה למאציל, הנה הע"ס מכונות בעת ההיא, בשם אותיות מחוברות. על שם הזיכוך, שהכלים הולכים ומקבלים בכל פעם ביותר, שהזיכוך הזה מחברם ומקרבם אל השורש, שהעביות גורמת פירוד, והזכות גורמת חיבור. (תע"ס חלק ג').

אותיות נפרדות:

כשמתלבשות העצמות בכלים, מכונות ד' הבחינות חו"ב תו"מ, בשם ד' אותיות נפרדות, על שם ההתלבשות של האורות

בעביות של הכלים. מבלי משים, לשינוי צורה שביניהם, ושינוי הצורה הוא ענין הפירוד הנוהג ברוחנים. וע"ע "פירוד". (תע"ס חלק ג').

אזדכך וסתים:

הוא תיקון הג' דז' תיקוני גלגלתא, דקרומא דאוירא אזדכך וסתים, שפירושו, שכולל ב' דברים כאחד: זיכוך למוחא דאוירא, וסיתום למו"ס. כי קרום הזה הוא כח צמצום שבמסך דצמצום ב' שבמלכות דראש דעתיק, המוציא לא"א לבר מחכמה קדומה, כי החכמה שלו אינה יכולה לירד למטה ממלכות דראש שלו, אלא שהמלכות הזו אינה מראית כחה רק בקרום שעל גבי מו"ס, והוא מתמעט מבחינת חכמה זו לגמרי, כי האי קרומא לא פסיק ממנו לעלמין. והנה בקטנות דא"א, שולט הקרום גם על מוחא דאוירא, שהוא בחינת ז"ת של הגלגלתא, אמנם בגדלות: אזדכך האי קרומא, כי אז יורד הי' מאויר ואשתאר אור, וגם אז הוא סותם את המו"ס, כי בחינת הג"ר דע"ב נשארים מכוסים בגלגלתא, בבחינת העזקא שבה, שהוא הם' דצל"ם, וע"כ אין המוחא דאוירא משפעת אל המו"ס רק מבחינת חג"ת דחכמה, אבל סותם אותו מבחינת ג"ר דחכמה, הנקרא חכמה קדומה, שאינה מאירה אלא בספירות דעתיק, הנקראות ימי קדם. וזה שאומר "אזדכך וסתים" כי קרומא אזדכך להשפיע לו מבחינת חג"ת דחכמה, והוא סותם אותו מג"ר דחכמה. ואלו ב' הדברים נמצאים בפעולת הקרומא דאוירא כמבואר. (תע"ס חלק י"ג).

אזן:

הוא קומת ע"ס דראש בבחי"ב, שהיא בינה.

(תע"ס חלק ג').

אחד:

האור העליון המתפשט מעצמותו ית' הוא אחד ופשוט כמו עצמותו, וכמו שהוא בא"ס ב"ה כן הוא אפילו בעולם העשיה, בלי שינוי

אבן ספיר יג

ותוספת צורה כל שהיא ח"ו, ע"כ נקרא אחד. (תע"ס חלק א').

אחד בשתוף:

ז"א ונוקבא דאצילות נבחנים לבחינת אחד בשיתוף, כי אעפ"י שהנוקבא כולה גבורות, מ"מ כל שלימותו של ז"א תלוי בחיבורו עמה, ואין אור א"ס שורה על ז"א זולת בשעת חיבורו עם הנוקבא. הרי שהם אחד בשיתוף, שאור אחדותו ית' שורה רק בשיתופם יחד. משא"כ בא"א שאין לו בחינת נוקבא נפרדת, (נ"ב ממרן המחבר זצלה"ה באד"ר פירש שהשמאל שלו חוזר לימין בסוד חוור גו חוור). כלומר שתהיה כולה גבורות ונפרדת הימנה, וע"כ נחשב הזכר והנקבה לפרצוף אחד, שז"ס הכתוב, ואין אלהים עמדי. כלומר שאין לו שיתוף עם נוקבא. (תע"ס חלק ח').

אחור:

כשהאור ישר, דהיינו אור החכמה, אינו מתלבש בכלי, מכונה אז הכלי, בשם אחור או אחוריים. אשר אור החכמה נקרא בשם אור הפנים, לכן בהעדר אור החכמה מהכלי, מכנים אותו בשם "אחור". (תע"ס חלק ג').

אחור:

בחינה שאינה פועלת בכלי, אם להשפיע או לקבל, מכונה בשם אחור או אחורים. (תע"ס חלק ה').

אחור:

עיקר השם אחור הוא על בחינת מחזה ולמטה של הפרצוף, הנקרא פרצוף העיבור. אכן כל בחינת ו"ק נקרא ג"כ בשם אחור, ואפילו המוחין דו"ק נקראו מוחין דאחור, ורק בחינת ג"ר נקרא עי"מ דפנים. (תע"ס חלק ט"ו).

אחור באחור:

תיקון אב"א נמשך מהארת אור האזן, שהוא אור הבינה דראש, שאחוריה לחכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא, ובשעה שהפרצופין מחוסרי ג"ר דחכמה, המה מתתקנים באור אחורים הזה דבינה, שמספיק להם במקום

ג"ר. וה"ס ואחוריהם ביתה. (תע"ס חלק ז').

אחור בפנים:

תיקון אחור בפנים, נוהג בזו"ן שהוא המכשיר הכלים דפנים דנוק' לקבלת אור הפנים. כי הכלים דפנים דנוק' הם בהארת חכמה בלי חסדים, כי הנוק' כולה בחינת גבורות. וכיון שכן, לא תוכל לסבול גם ההארת חכמה, כי אין החכמה מקובלת בלי חסדים, וע"כ אין להכלים דפנים תיקון זולת בהקדמת הזווג דאחור בפנים, שאז הזכר משפיע הארת החסדים בכלים דפנים ההם, ונעשים ראוים לקבלת ההארת חכמה שלהם. והנך רואה שאע"פ שאחור דזכר הוא הארה אשר כולה חסדים מ"מ הוא המכשיר את הכלים דפנים דנוקבא לקבלת הארת חכמה. (תע"ס חלק ז').

אחורי ז"א:

הנה"י דז"א אינם נשלמים אלא רק בהארת חכמה, והמה נבחנים לאחורים שלו, אשר הקליפות נאחזין שם, כל עוד שאין בהם הארת חכמה. (תע"ס חלק ז').

אחורים:

זה החלק מהכלי, שאינו מיועד לקבלה או להשפעה, נקרא בשם "אחורים''. וע"ע דרך אחורים.

(תע"ס חלק ד').

אחורים דאבא:

הרשימות של הע"ס דגדלות מכל הד' קומות שהיו בבחינות ראשים לד' המלכים דחג"ת. גם בחינת המ"ן שקבלו מיסוד דא"ק, דהיינו הנקודה דנטיל אבא, והו' דנטיל אמא, כל אלו הם נחשבים לאחורים דאו"א שנפלו מבחינת הראש דאו"א, והיו לבחינת גוף, שכל אחד נפל למקום הגוף שלו. והראשים שיצאו מבחינת אבא, והנקודה דנטיל אבא, הם אחורים דאבא. והראשים שיצאו מבחינת אמא, והו' שנטלה אמא מיסוד דא"ק הם

יד אות א'

אחורים דאמא. (תע"ס חלק ז').

אחורים דאהיה:

לבושי מוחין דז"א, הם מאחורים של השם אהי"ה. והטעם, כי בעת הזווג להוציא המוחין דז"א, נעשים תמיד או"א וישסו"ת לפרצוף אחד, וישסו"ת אינם עולים אז בשם זולת או"א בלבד. ונודע, כי השמות של או"א הם הוי"ה אהי"ה. ואלו הלבושי מוחין הם בחינת או"ח, העולה מהמסך ומלביש הע"ס דאו"י, אשר בחינת דאו"ח הזה יורד ומלביש המוחין גם בעת כניסתם בז"א, כנודע. וכיון שהמסך הוא מבחינת אמא עלאה, שנקראת אהי"ה, ע"כ נבחנים הלבושים ההם לבחינת אחורים דאהי"ה. ומה שהם רק מבחינת האחורים, הוא משום כי אין העליון משפיע אל התחתון אלא מבחינת האחורים שלו. וכיון שיש בהם ע"ס, ע"כ הם עשר שמות אהי"ה, ואהי"ה באחורים עולה ד"ם, וה"ס עשרה דמים. (תע"ס חלק י"ב).

אחוריים דאו"א:

הם הכללות דז' המלכים שהם המ"ן והרשימות של הראשים של המלכים.

(תע"ס חלק ז').

אחורים דאותיות:

בכל ספירה שבפרצוף, נבחנים ד' מדרגות, שהם: פו"א דאותיות, ופו"א דמספר. למשל: הכתר דכל פרצוף, הפנים שבו הוא ד' אותיות דהוי"ה פשוטה, ואחורים דכתר, הוא ד' אותיות הוי"ה בריבוע, כזה: י', י"ה, יה"ו, יהו"ה. והם הנקראים פנים ואחור דאותיות. ומרמזים על בחינת ט"ס דכתר, שהוי"ה פשוטה היא ט"ס דפנים דכתר, והוי"ה בריבוע היא ט"ס דאחורים דכתר. ומלכות דכתר, מרומזת בהגימטריא, שגימטריא דד' אותיות הוי"ה פשוטה, שהיא כ"ו, היא המלכות דפנים דכתר. וגימטריא דהוי"ה בריבוע, שהיא ע"ב, היא המלכות דאחורים דכתר. וכשרוצים להבחין בט"ס דאחורים דכתר, של איזה פרצוף, מכנים אותם בשם

אחורים דאותיות. וכשרוצים לדבר ממלכות דאחורים דכתר, אנו מכנים אותה בשם אחורים דמספר. ועד"ז הוא בשאר הספירות. ע"ע: פו"א דב"ן דב"ן. (תע"ס חלק ט"ו).

אחוריים דאמא שנפלו:

ע"ע אחוריים דאבא. (תע"ס חלק ז').

אחורים דבוקים:

פירוד הרוחני פירושו שינוי הצורה. ודבקות, פירושו השואת הצורה. ולפיכך זו"ן בקטנותם, אשר שניהם משמשים בכותל אחד, שפירושו אור אחורים דאמא, ונמצאת צורת אחוריהם שוה, הם נבחנים שאחוריהם דבוקים.

(תע"ס חלק ח').

אחורים דבינה עלאה:

מחזה ולמטה דאו"א עלאין, שהם ד' הספירות תנה"י, מכונים בשם אחורים. ושם עומדים ד' פעמים ל' צירופי אלקים.

(תע"ס חלק י').

אחורים דג"ר דעליון:

כל מסך נבחנים בו ב' בחינות של עביות: א' נקראת פנים, והיא אותה בחינת העביות שהזווג נעשה עליה, למשל, אם מדרגת חכמה הוא, נבחן העביות דבחי"ג לבחינת פנים. ופחות מבחי"ג, דהיינו בחי"ב של עביות, הכלולה ג"כ באותו המסך היא נקראת בשם אחורים, משום שאין המדרגה משמשת כלום באותה העביות. וכשהעליון מזדווג בעצמו לצורך התחתון, הוא מזדווג על המסך דאחורים שלו, כי זה הכלל, אשר התחתון נמצא תמיד בקומה אחת נמוכה מעליון שלו: אם העליון הוא בחי"ג, נמצא התחתון בחי"ב. ואם העליון הוא בחי"ב, נמצא התחתון בחי"א, וכן תמיד. וע"כ נמצא שהעליון מזדווג לצורך התחתון על בחינת האחורים שלו, דהיינו על מדת העביות הפחות במדרגה מבחינת הפנים שלו. ומכאן יוצא הכלל, אשר

אבן ספיר טו

אחורים דג"ר דעליון, הוא הפנים דג"ר של התחתון, ואחורים דו"ק של העליון, הוא הפנים של ו"ק דתחתון. כי הן הג"ר והן הו"ק דתחתון, מודד לו העליון, ממדרגה נמוכה משל עצמו, דהיינו מאחורים דעצמו, והוא נעשה בתחתון לבחינת פנים, כי הוא כל קומתו של התחתון. כי למשל אותה בחי"ב, שהיא אחורים בעליון, נעשה ממנה כל קומתו דתחתון, דהיינו פנים שלו. ואחורים דתחתון עצמו, דהיינו בחי"א, נעשה לבחינת פנים אל תחת התחתון. (תע"ס חלק י').

אחורים דו"ק דעליון:

ע"ע אחורים דג"ר.

(תע"ס חלק י').

אחורים דחיצוניות דעיבור:

פרצוף העיבור, דהיינו מחזה ולמטה דכל פרצוף שלם, נקרא בשם פרצוף חיצון, להיותו מלביש על פרצוף היניקה ופרצוף המוחין. ובחי' יסוד ומלכות דפרצוף העיבור, שהם בחינת אחורים אליו, נקראו בשם אחורים של החיצוניות דעיבור. והם בחינת אברי ההולדה שאינם נשלמים מטרם ביאת בחינת המוחין בפרצוף.

(תע"ס חלק ט"ו).

אחורים דמספר:

ע"ע אחורים דאותיות.

(תע"ס חלק ט"ו).

אחורים דתבונה:

מגבורה ולמטה הם אחורים דתבונה. שהם ה"ס גתנה"י. והם ה' פעמים כ"ד צירופי אלקים, שהם ק"ך, וההפרש מאחורים דבינה, לאחורים דתבונה, הוא, כי אחורים דבינה, הם ד' פעמים ל' צירופי אלקים, שזה מורה, שהם תופסים רק ארבע ספירות תנה"י. אבל אחורים דתבונה תופסים ה' ספירות גתנה"י, ולכן הם ה"פ כ"ד צירופים, והטעם הוא, כי ז"ת דתבונה כולן הן נמצאות למטה מחזה

דבינה, ששם כבר בחינות השמות דאלקים, וע"כ כל ז"ת שלה הם בחינות צירופי אלקים, חוץ מחסד, כי אלקים הוא מדת גבורה, שהוא להיפך מחסד. (תע"ס חלק י').

אחורים של כתר:

כשנזדכך המסך דבחי"ד, ונסתלקה משם קומת כתר, ומניחה לבחי"ד, בחושך בלי אור, הנה כח הדין הזה מכונה בשם "אחורים". והוא נשאר חקוק שם בכלי דבחי"ד, עד שמקבל תיקונו. וכן כל הקומות.

(תע"ס חלק ד').

אחורים שלמים דז"א:

כשהז"א בבחינת אב"א, אין לו אלא בחי' אחורים דאמא המאירים בחג"ת שלו. דהיינו עד החזה, שמשם ולמטה נפסק יסוד אמא, וע"כ אין הנה"י יכולים להתגלות בו, מחשש שלא יתאחזו שם החיצונים. וכשמשיג החו"ג החדשים בהארת חכמה, מזווג פב"פ דאו"א, הנה אז מאירים בו האחורים דיסוד דאבא גם מחזה ולמטה עד סוף הנה"י שלו, ואז יש לו אחורים שלמים: כי בחג"ת הוא מקבל אחורים דאמא, ובנה"י הוא מקבל אחורים דיסוד דאבא. אבל מטרם שמשיג הה"ח מזווג דאו"א פב"פ, אין אחורים דאבא יכולים להתגלות בו, להיותו בחינת הארת חכמה בלי חסדים ואין שום קיום לחכמה בלי חסדים, כי יסוד אבא אריך וצר, שפירושו שמתארך בהארת חכמה למטה מיסוד דאמא, אבל הוא צר, כי אין בו שום חסדים. וע"כ אין אור האחורים דיסוד אבא מאירים בנה"י דז"א בטרם שמשיג הה"ח. וז"ע איהו נטיל חסדים ומשתלים אחור דידיה, דהיינו אחור דנה"י, בכח אור אחורים דיסוד אבא, כי כשיש לו חסדים יכול היסוד אבא להאיר בו הארת חכמה שבו. והבן. (תע"ס חלק ז').

אחורים שלמים דנוקבא:

כל בנין הנוק' הוא רק מגבורות להיותה מתחלת מחזה ולמטה דז"א, שכבר בפסק שם יסוד דאמא וע"כ כל בחינת האחורים שלה

טז אות א'

נבנה בעיקר מן בחינת יסוד אבא, שכולו גבורות, וז"ס אבא יסד ברתא. אלא בהיותה בבחינת אב"א, אז היתה משמשת עם האחורים דז"א, והיה כותל אחד משמש לשניהם, דהיינו האחורים דחג"ת דז"א. אבל אחר שהז"א משיג החו"ג החדשים מאו"א, שהם ה"ח וה"ג אז משתלים כותל דז"א עם הה"ח כנ"ל. והאחורים דנוקבא משתלים עם הה"ג, אחר שנתמתקו עם החסדים, בנה"י דז"א, שאז מתגלה שם יסוד דאבא, והגבורות מתמתקים וניתנים להנוקבא ע"י זווג.

(תע"ס חלק ז').

אחורי נוקבא:

אחורי נוקבא הם נה"י דנוקבא. שבהם עיקר אחיזתם של הקלי' כל עוד שחסרים מהארת חכמה. משום שהיא הסמוכה להקליפות, להיותה המסיימת על אור האצילות, וממנה ולמטה מתחילים הקליפות. בסוד ורגליה יורדות מות. ע"ע אחיזה. (תע"ס חלק ז').

אחיזה:

אחיזה, פירושו כמו שענף מתאחז באילן ויונק שפעו דרך מקום אחיזתו. כן הקליפה מתאחזת במקום חסרון שמוצאת בקדושה, ומקום זה הוא הצנור שלה שדרך שם יונקת כל כחה וחיותה, דהיינו לפי מדת החסרון שהיא מוצאת שם. (תע"ס חלק ז').

אחיזת כלים זב"ז:

הארת הה"ג דאמא, המעלה ה"ת לעינים, ועושה בזה מ שמאל בכל ע"ס כנודע, נמצא שמאחיז הכלים כולם דע"ס זה בזה, ומקשרם יחד כאלו היו ספירה אחת וכלי אחד, כי אח"כ נעשה הזווג על בחינת העביות הזו שבשמאל, ונמשכת הקומה באו"י ואו"ח ונעשה בזה הכרע דקו האמצעי ואז נמצאים שלשת הקוין קשורין ומיוחדים זה בזה. כי הקו ימין שהם עצם הע"ס, מקבל הארת הקו האמצעי ע"י הזווג הנעשה על קו השמאל. (תע"ס חלק י"א).

אחסנתא דאו"א:

אחסנתא, פירושו, נחלה וירושה. וסובב על מוחין דע"ב דאו"א, שהם מקבלים קומה זו, רק ע"י החג"ת דא"א שנעשו לחב"ד, וכיון שהם מלבושים של החג"ת דא"א בקביעות, ע"כ עתה שעלו החג"ת ונעשו לחב"ד שלו, עולים עמהם גם או"א ומקבלים שם קומת ע"ב, כנודע. וע"כ נבחנים אצלם המוחין ההם, שהם ירשו המוחין מא"א והגיע לנחלתם.

ודע, כי החג"ת האלו דא"א, מתחלקים בעת הזווג לב' מדרגות: ראש וגוף, כי ב"ש דכל אחד מהחג"ת האלו עלו לחב"ד שלו בקומת ע"ב. אבל השלישים התחתונים דכל אחד מהחג"ת, נשארו בבחי' גוף דקומה זו שהם הנקראים ב' כתפין דא"א. והנה כל קומה זו דע"ב שיצאה בעת הזווג על המ"ן דשערות, אין לא"א צורך בהם, שהרי אפילו מבחינת הקביעות יש לו בחינת ע"ב דחכמה דאו"י, הגבוה הרבה מבחי' הע"ב הזה שהוא רק חכמה דל"ב נתיבות, כנודע. ולפיכך הוא מוריש כל הקומה הזו אל או"א וזו"ן. שאו"א יורשים בחינת הראש דקומה זו, דהיינו הב"ש עליונים דחג"ת שנעשו לחב"ד. וז"א יורש בחי' הגוף דקומה זו, שהם ב' הכתפין שלו, שנשארו בחי' גוף. ולפיכך הג"ר דע"ב דאו"א נקראים אחסנתא דאו"א, כי ירשו אותם מא"א. וכן הב' עטרין שירש ז"א, ירש אותם מא"א, כנ"ל, מ"מ אינם נקראים על שמו דא"א אלא ע"ש או"א, כמ"ש בזוהר, ב' עטרין דאחסינו או"א לבנייהו, הרי שנקראים על שם או"א. והוא מטעם שאין הז"א יכול לקבל אותם מא"א באופן ישר, זולת ע"י התלבשות באו"א. והנה נתבאר שבעת הזווג, שא"א עולה לג"ר דרדל"א והחג"ת שלו נעשים לחב"ד, הנה אז אין לו צורך בהם, ואחסין אותם לאו"א ולז"א, וע"כ נקראים המוחין ההם בשם אחסנתא. (תע"ס חלק י"ד).

אח"פ במקומם:

ג' התיקונים הראשונים מי"ג תיקוני דיקנא, נקראים אח"פ במקומם, שפירושם

אבן ספיר יז

שלא יצאו מבחינת ראש, והם בחינות הגו"ע דראש של הדיקנא. ומה שמכונים בשם אח"פ הוא רק בערך הראש דס"ג. (תע"ס חלק ו').

אח"כ:

היינו המסובב מכח בחינה הקודמתו. ע"ע טרם ואח"כ.

(תע"ס חלק א').

איכות המקום:

כמות המקום, פירושו שיעור המספר של מדרגות הנמצא בהמקום ההוא. איכות המקום, פירושו, שיעור חשיבותו של המדרגה הנמצא בהמקום.

(תע"ס חלק ט"ז).

אילנא זעירא:

ע"ע אילנא רברבא.

(תע"ס חלק ט"ז).

אילנא רברבא:

אילנא רברבא הוא ז"א, אילנא זעירא היא נוקבא דז"א.

(תע"ס חלק ט"ז).

אין:

נודע שאור החכמה נקרא יש והעלמו נקרא אין. אמנם המדובר הוא בבחינת המקיף החוזר, היוצא ונכנס ע"י התיקון דשערות רישא ודיקנא. וע"כ נקרא רישא דאוירא בשם אין, כי הוא כח המסך דעתיק המוציא לג' רישין דא"א מבחינת חכמה קדומה שנקרא קרומא דאוירא והוא הגורם ליציאת ג"ר דחכמה בבחינת מקיף חוזר, כמ"ש הרב (דף א' שמ"ח אות קי"ז). שהשערות יוצאים מכח הקרומא דאוירא. כי בהסתלקות המקיף חוזר מראש, נעשים השערות שהם האו"ח המלבישים לאור הזה, לבחינת מותרי מוחא כי האור שהם מלבישים אותו, נסתלק, ואין להם עוד מה להלביש שם,

שיוכלו להשאר שם בהמוחין, וע"כ יוצאים לחוץ מכלים דראש, בבחינות שערות כנודע. הרי שהשערות והמקיף חוזר, דהיינו העלם החכמה קדומה, כל זה בא מקרומא דאוירא, וע"כ נקרא מוחא דאוירא בשם "אין" כי ביה תלייא אין, כי כל העלם חכמה ממנו באה. אמנם גם ראש דעתיק נקרא ג"כ בשם אין, בדרך השאלה, והוא משום כי האי קרומא דאוירא, הוא באמת בחי' המסך דמלכות דראש דעתיק, אלא כיון שאינו שולט על ג"ר דגלגלתא ע"כ מתחיל כחו בקרומא דאוירא, כנודע. ומכח שמלכות דראש עתיק היא שורש לקרומא דאוירא, נקרא גם הוא בשם אין. אבל עיקר השם הוא במוחא דאוירא, כי אין שליטתו של מסך הזה מתגלה רק מקרומא דאוירא ולמטה.

(תע"ס חלק י"ג).

אין דעת אין בינה:

נודע שחכמה דל"ב נתיבות, נקראת חכמה שבסוד הדעת, בדברי הרב (באות פ"ה). מטעם שאין בינה שבה להיות חכמה, זולת ע"י המ"ן דדעת, שהם זו"ן העולים אליה בעיבור ומעוררים בה הקשר דבינה דאו"י עם הזו"ן דאו"י, ואז חוזרת עם החכמה פב"פ להשפיע הארת חכמה לזו"ן. ומטעם זה היא מכונה ג"כ חכמה דל"ב נתיבות המורה על כ"ב אתוון, שהם בינה וי' אמירן דזו"ן בעיבור, הרי שכל קומת ע"ב דבחינת חכמה דל"ב נתיבות תלויה בדעת, שהם זו"ן, שאין הבינה חוזרת לחכמה זולתו. ומכאן יצא הכלל הזה: "אם אין דעת אין בינה" כלומר, אם אין הדעת מתחבר במ"ן אל הבינה אין הבינה מקבלת קומת חכמה. וכן להיפך: "אם אין בינה אין דעת" כי אם אין הבינה שבה לחכמה, אין בחיבת דעת המוחין, כי אין לזו"ן הארת חכמה, ואין להם חלק בג"ר כלל, ואז גם הזו"ן שלמטה מחוסרי ראש, כנודע. באופן, שהדעת והבינה תלוים זה בזה, שאם אין הבינה חוזרת עם חכמה פב"פ לא יצויר הארת חכמה לזו"ן, ואדרבה, הבינה מפסקת ודוחית באחורים שלה כל הארת חכמה מן הזו"ן, כנודע. וכן לא יצויר שהבינה תקבל לקומת חכמה זולת ע"י התחברות הדעת אליה

יח אות א'

בבחי' מ"ן, כי מטבעה עצמה היא תמיד בסוד כי חפץ חסד הוא, ודוחית חכמה.

(תע"ס חלק י"ד).

אין בינה אין דעת:

עיין לעיל אין דעת אין בינה.

(תע"ס חלק י"ד).

אכסדראין ואדרין:

אדרין פירושם: חדרים פנימים. ואכסדראין, פירושם: חדרים חיצונים. והם כינוים לחג"ת נה"י דז"א. כי בחג"ת, החסדים מכוסים, שפירושו, שאפילו בעת שיש הארת חכמה בחסדים, מ"מ נגנזת שם ואינה מתגלית, וע"כ נבחנים חג"ת לפנימים, ששם הארת חכמה בסתר ואינה נראית לחוץ.

ונה"י דז"א, דיינו מחזה ולמטה, נבחנים לחדרים חיצונים, כי בעת שיש הארת חכמה בחסדים, הם יוצאים ומתגלים שם. וע"ש הגילוי הזו דהארת חכמה, נבחנים לחדרים חיצונים.

(תע"ס חלק י"ב).

אלהים אחרים שבין הדבקים:

גם מקודם החטא דאדה"ר, היה עולם העשיה אב"א, משמשים בכותל דחג"ת: חציו משמש לז"א וחציו לנוקבא, שהכותל הזה ממשיך להם אור דחסדים מאמא. ובחינת אחוריהם, שהיא כותל דנה"י היא מסתתרת ביתה, כי היא צריכה למ"ן דמלכות, דהיינו אל הבירורים של ל"ב האבן שאינם מתגלים רק בגמר התיקון, בסוד אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה, כנודע. ועד"ז הוא ביצירה ועשיה, שהם בחינת זו"ן. ולפיכך יש אל הקליפות אחיזה גדולה בנה"י דנוקבא אלו, דהיינו בעשיה שה"ס אחורים ביתה, כי בין הדבקים, נמצא השורש של ל"ב האבן הנ"ל, שהם כל שורשם של הקליפות, ונקרא אלהים אחרים, דהיינו אלהים הנדבקים באחורים האלו שאין להם בירור.

(תע"ס חלק ט"ז).

אלם מאלקים:

דיבור, פירושו זווג, הנעשה בפה דראש, דהיינו על העביות המתוקנת בכלי המלכות דראש. והנה ע"י בירור דאבא, נעשה ז"א אל"ם סתם, כי מוריד ל"ב מלכיות הכלולות בו מעת הנקודים, שהם מבחינת צמצום א', ואז נעשה אלם, כי אינו מוכשר עוד לשום זווג, כי אין בו עוד שום עביות.

אכן ע"י הארת ה"ג דאמא, שה"ס ל"ב מלכיות חדשות ממותקות מבחינת צמצום ב'. אע"פ שגם עתה עוד אינו ראוי לזווג, להיותו עוד בבחינת עובר, והארת ה"ג דאמא היא עדיין בבחינת שורש העביות שאינו ראוי לזווג, והיא עוד בבחינת אלם, אמנם נעשה על ידה בחינת אל"ם מן אלקים, כלומר, שמשורש הארת ה"ג האלו, תתגלה בו אח"כ בימי יניקה השם אלקים, וע"כ נבחנים אלו הארת ה"ג שהם כבר ג' אותיות אל"ם מן שם אלקים, שאינו חסר לו אלא י"ה המתגלים ע"י יניקה. (תע"ס חלק י"ב).

אל מימינא ומ"י בשמאלא ה' באמצע:

א"ל, הוא שם המורה על חסדים, ומ"י רומז על גבורות, והזווג הוא תמיד בקו אמצעי. ולכן נבחנים המוחין דיניקה, אשר שם א"ל הוא בדד ימין, ששמה החסדים. ושם מ"י הוא בקו שמאל ששמה הגבורות, ובחי' הזווג שהיא באמצע, היא בבינה שהיא ה' דאלקים, כי י"ה דאלקים הם חו"ב כנודע. כי אין במוחין דיניקה אלא חסדים וגבורות, וז"א מקבלם דרך הקצוות, שמשם אל שבימין, מקבל ה"ח, ומשם מ"י שהוא בשמאל, מקבל ה"ג. (תע"ס חלק י"ב).

אלף עלמין דחתימין בעזקא:

החכמה מכונה בשם אלף, בסו"ה ואאלפך חכמה וכו'. והעלם חכמה, נקרא בשם עלמין, מלשון העלם, וזה סובב על העלם חכמה קדומה בסבת המסך דצמצום ב' שעתיק נתתקן בו, שהוציא הג"ר דא"א לחוץ

אבן ספיר יט

ממדרגתו, ותיקן ג"ר דגלגלתא שלו בבחינת עזקא, שה"ס ם' דצל"ם, המגבילה את הג"ר דגלגלתא כמו עזקא סביב סביב שישאר לעולם בבחינת חסדים מכוסים. ואין החכמה מגולה בו אלא בז"ת שבו, שהוא מוחא דאוירא, אשר קומה זו, היא בחינת ע"ב, שהג"ר שלו מכוסה בעזקא, כנ"ל. הרי שבחינת העזקא שהג"ר דגלגלתא נתקנו בה, גורם אל העליות חכמה קדומה. וז"ס אלף עלמין דחתומין בעזקא, כי מסבת העזקא הזו אין עוד גילוי לחכמה זו בכלהו פרצופים דאצילות. (תע"ס חלק י"ג).

אלפים אמה תחום שבת:

עיקר מקום העולמות ומדרגתם באמיתיותם, הוא כבחינה השניה שהיה בע"ש קודם החטא. שאז היה ז"א במקום א"א, ונוקבא במקום או"א, ועולם הבריאה במקום ישסו"ת, ועולם היצירה במקום ז"א, וד"ר דעשיה במקום נוקבא דז"א אב"א עם היצירה, ושש תחתונות דעשיה, היו בשש ראשונות דעולם הבריאה. ונשארו עשרים וארבע ספירות, שהם ד"ת דבריאה וי"ס דיצירה, וי"ס דעשיה, פנוי וריק וחלל מכל אור. אלא שעשר הספירות הראשונות, שהם ד"ת של הבריאה ושש ראשונות דיצירה, היו בסוד תחום שבת, שהוא אלפיים אמה, וי"ד ספירות שלאחריהם דהיינו מחזה דיצירה ולמטה, היו מחוץ לתחום שבת, דהיינו שהיו מדור קבע אל הקליפות. והשש תחתונות דעשיה, שלא עלו אל האצילות, אלא שנשארו בשש ראשונות של עולם הבריאה, היו בסוד עיבורה של עיר, כי היו כדמיון אשה עוברה, שהעובר בולט ויוצא מחוץ מגופה.

פי': כי עיר ה"ס עולם האצילות, ששם כבר היו כל העולמות, והפרסא שמתחת עולם אצילות, הוא סיומה של העיר. כי בסוד צמצום ב', עלתה מלכות המסיימת ממקום הנקודה דעוה"ז, למקום החזה דפרצוף תנה"י דא"ק, ומחזה ולמטה שהם ב"ש ת"ת ונהי"מ, נעשו לחלל פנוי וריקן כמו הנקודה דעוה"ז. אשר ב"ש תחתונים דת"ת, שהם ז"ת דבינה

דגופא, נעשו מקום לעולם הבריאה, ונה"י ליצירה והמלכות לעשיה. וע"כ נעשו גם עתה אחר יציאת עולמות בי"ע ועליתן אל האצילות, לבחינת חלל פנוי כמטרם התפשטות ג' העולמות בי"ע. לבד משש ראשונות דבריאה, שלא נעשו לחלל ריק ופנוי, כי נשאר שם שש תחתונות דעשיה דקדושה. והוא מטעם כי עולם הבריאה נעשה מבחינת ז"ת דבינה דגוף, ואע"פ שגם היא ירדה למטה מפרסא, אמנם לא היה זה מחמת עצמה, אלא מטעם שהיא בחינת שורש לזו"ן, שה"ס, אבא הוציא אמא לחוץ אודות בנה, כי אין צמצום נוהג בבינה כלל, להיותה כולה בחינת אור חסדים, ואין צמצום נוהג באור חסדים, כנודע. וע"כ נעשה תמיד הז"ת דבינה לבחינת בטן אל עיבורם של הזו"ן.

וז"ש הרב שאלו שש ראשונות דבריאה, שהם ז"ת דבינה הם כדמיון אשה עוברה שהעובר בולט ויוצא מחוץ לגופה. כי אלו הז"ת דבינה נחשבים לבחינת שורש ובטן אל הזו"ן, אשר מבחינת גופה של הבינה עצמה נחשבת לאצילות גמור, כי אין בחינת צמצום שולט במשהו על אור הבינה, אלא מבחינת הזו"ן הכלולים בז"ת שלה, בבחינת עובר במעי אמו, היא מוכרחת להמצא מחוץ לאצילות תחת הפרסא, ונחשב יציאה זו בערכה, כמו הבליטה של הבטן דאשה עוברה, הבולט ומתרחק מהגוף לחוץ, אמנם הבליטה עוד דבוקה בגופה וע"כ כמו גופה נחשב, אע"פ שהוא מחוץ לגופה.

וע"כ נבחנים שש הראשונות דבריאה כמו בטן הבולט מאצילות לחוץ. וה"ס עיבורה של עיר הנחשב עוד כמו העיר, כי ה"ס ע' אמה ושירים שנותנין על העיר בבחינת עיבורה של העיר. ואין מודדין התחום שבת, אלא מלאחר הע' אמה ושירים. כן כאן מתחילים האלפיים אמה תחום שבת, אחר שש הראשונות דבריאה. שהם ד"ת דבריאה וו"ר דיצירה שהם י' ספירות. כי שש הראשונות של הבריאה נחשבים עוד כבחינת האצילות אע"פ שהם מחוץ לה.

(תע"ס חלק ט"ז).

כ אות א'

אלפין:

שיעור קומה היוצא בעיקר על עביות דבחי"א, מכונה בשם הוי"ה דאלפין.

(תע"ס חלק ה').

אלקים במילוי אלפין:

ע'"ע א' דמלוי ה' שצורתה יוד.

(תע"ס חלק י"ב).

אלקים במילוי ההין:

כיון שבבחינת יניקה אין מצב דחו"ב אלא פב"א, שבינה לא הסירה עוד אחורים שלה כלפי החכמה כנודע. ע"כ נבחן מוח הבינה שהוא אלקים במילוי ההין, כזה: אלף, למד, הה, יוד, מם. והוא כי מילוי ההין מורה על בחי' אחורים. (תע"ס חלק י"ב).

אלקים במילוי יו"ד:

מוח החכמה דז"א, בעת הגדלות דיניקה, הוא בחינת אלקים במילוי יודין. כלומר, שה' דאלקים היא במילוי י', כזה: אלף למד הי יוד מם. והוא משום שבחי' החכמה היא עדיין מטרם צמצום ב', שע"ז רומזת המילוי יודין. (תע"ס חלק י"ב).

אלקים בפשוט:

השמות בפשוטם, רומזים על בחינת עביות דכתר לבד, שהיא בחינת שורש הכלים, ונבחנים לכלים דכתר, והאור שבהם נבחן לאור הנפש. ובחינת הקטנות דמוחין דיניקה, שאין שם אלא נפש דרוח ונפש דנפש, נבחנים משום זה השמות שהם באותיות פשוטים. (תע"ס חלק י"ב).

אם הבנים:

מצמצום ב' ואילך, נשתנה השם של חו"ב, לאו"א, והוא מטעם, כמ"ש בזהר דאבא הוציא את אמא לחוץ אודות בנה. כי ע"י צמצום ב' יצאה הבינה לבר מכל המדרגות: שבינה דראש יצאה לגוף לחג"ת. ובינה דגוף יצאה

לנה"י. ובינה דנה"י יצאה לבי"ע, כנודע. ונבחן שחכמה דכל המדרגות הוציא את הבינה דכל המדרגות לבר. ועל ידי יציאתה זאת, נעשה בה מקום להשפיע מוחין אל הבנים ולתקן אותם, כלומר, כי לולא יצאה הבינה לחוץ, לא היתה שום אפשרות שיתוקנו זו"ן. ולפיכך קבלה הבינה שיצאה לחוץ, שם אמא, להורות, שירדה ממדרגתה כדי להוליד בנים ולגדלם ולהשלימם, שהם זו"ן. ותשכיל, כי תחלת ירידתה בשביל זו"ן, היתה סוד התפשטות ס"ג דא"ק למטה מטבור דא"ק, כי שם הוא בחינות זו"ן דא"ק השורשיים, שירדה הבינה שהיא ס"ג, כדי לתקן אותם. ושם קבלה לתוכה בחינת המלכות וע"כ יצאה מכל המדרגות. וירידה ב' היתה בקטנות נקודים, אשר אח"כ ע"י חזרתה אל המדרגה דהיינו בגדלות נקודים, תיקנה המוחין דז"ת נקודים, שהם זו"ן. וירידה ג' היתה באצילות, אשר אח"כ ע"י חזרתה להמדרגה היא משפעת לכלהו נרנח"י דזו"ן, הרי שכל ירידתה של הבינה היא סבה הנאמנה להשלמת הבנים, וע"כ נקראת בינה זו בשם אם הבנים. (תע"ס חלק ח').

אם הבנים:

אלו השמות או"א, נתחדשו עם צמצום ב', כי מקודם לכן היו נקראים חכמה ובינה. והוא מטעם שכתב הרב, שחכמה הוציאה הבינה לחוץ, כדי להשקות את הגן וליינקא ליה, שהוא הז"א, כי אי אפשר להתהוות שום מוח לז"א עד שתצא אמא לחוץ.

פי': כי זו"ן מצד שורשם בע"ס דאו"י, לא היו ראוים לשום מוחין, כי ז"א משורשו הוא ו"ק, ונוקבא מצד צמצום א' היא רק בחינת נקודת הסיום ומדת הדין. ואם היה נשאר כך, לא היה שום תיקון לעולם הזה, שיצא בבחינת חלל הפנוי. וז"ס תחילה נברא העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים. כי מבחינת צמצום א' לא היה מגיע שום תיקון לעוה"ז כנ"ל, ע"כ העלה המלכות במקום בינה, שהיא מדת הרחמים, ונשתתפו שתיהן יחד, הן בבחינת מלכות המזדווגת, שעלתה לנקבי עינים שהיא בינה דרישא, והן במלכות המסיימת שעלתה מנקודה דעוה"ז לבינה דגופא, שהיא מקום

אבן ספיר כא

החזה, ותנה"י דפרצוף נקודות דס"ג דא"ק, יצאו לחלל פנוי כנ"ל. ותיקון זה נבחן, כי חכמה דראש הנקראת עינים, הוציאה בינה דראש, דהיינו לז"ת דבינה שנקראים אזן, לחוץ מראש, דהיינו לבחינת גוף כי ג"ר דבינה לקח לבחינת נוקבא שלו, הנקראת נקבי עינים. ומכח זה גם ז"ת דבינה דגופא, הנקראים ב"ש ת"ת שמחזה ולמטה, יצאו לחלל הפנוי לגמרי לאחר נקודת הסיום, כנ"ל. והיה זה כדי להשקות את הגן, שהם זו"ן, כי בזה נעשה אפשרות להמשיך מוחין לז"א וז"א לנוקבא, בסו"ה מנחל בדרך ישתה ע"כ ירים ראש. וכיון שנתמעטו החכמה ובינה כל כך, בשביל הזו"ן, ע"כ קנו השמות אבא ואמא, שהם כדמיון אבא ואמא שאינם משגיחים על עצמם, אלא רק לגדל את בניהם. ולכן נקראים הז"ת דבינה, שהם ישסו"ת בשם "אם הבנים" כי לקחה על עצמה מיעוט הגדול הזה לצאת מבחינת ראש לגוף, ומבחינת אצילות אל חלל פנוי בכדי לגדל את הבנים זו"ן במוחין. (תע"ס חלק ט"ז).

אמא זו"ן שבבריאה דקליפות:

ע"ע אבי"ע דקליפות. (תע"ס חלק ט"ז).

אמא תתאה:

היא המלכות דאצילות. (תע"ס חלק ג').

אמצעי:

הוא דבר המכריע והמחבר ב' קצוות הרחוקים זה מזה. ומכאן תבין בכל מקום, את השמות קו אמצעי, עמודא דאמצעיתא, הכולל ג"ס: דעת, ת"ת, יסוד, והבן. (תע"ס חלק ג').

אמצעית:

ע"ע נקודה אמצעית. (תע"ס חלק א').

אמר לעולמו די:

נודע, שבי"ע משורשו, אין בו אלא רק בחינת האחורים דפרצוף נקודות דס"ג,

דהיינו רק ב"ש ת"ת ונהי"מ בלבד, ואין בו מבחינת הכלים דפנים, דהיינו מבחינת למעלה מחזה ולא כלום, ומבחינה זו, היה כולו מקום קליפות. כי כבר נמצא מתחת המלכות המסיימת שעלתה למקום החזה, שהיא הפרסא דמתחת האצילות. אמנם אחר שביה"כ דז"ת של הנקודים, שנשברו פנים ואחור, כי הכלים שמחזה ולמעלה דז"ת דנקודים נפלו ג"כ לבי"ע ומתו, ונתערבו עם הכלים דאחורים שלהם, הנה עירוב זה גרם שנתפשט המקום בי"ע עצמו כפרצוף שלם, כי הרויח ג"כ בחינת הכלים דפנים שמחזה ולמעלה, הנקראים חב"ד חג"ת עד החזה, שזה הגיע לו מחמת שבירת הכלים דפנים דז"ת שנפלו שם כמבואר. ובריאה יצירה עד החזה של עולם היצירה של עתה, הם בחינת חב"ד חג"ת וכלים דפנים דמקום בי"ע, ומחזה של היצירה ולמטה, שהם י"ד ספירות, הם בחינת האחורים של מקום בי"ע. ולאחר החטא ירדו שם הד"ת דיצירה וע"ס דעשיה. באופן, שאותם ב"ש תחתונים דת"ת ונהי"מ שנתמעטו מתחילה, מפרצוף נקודות דס"ג לבחינת חלל פנוי, שהיו תופסים מקום כל ג' העולמות בי"ע, מן הפרסא דאצילות עד לעוה"ז, הנה עתה אחר שביה"כ, נתצמצמו וירדו אחר החזה דיצירה, ואינם תופסים רק י"ד ספירות לבד. וכל זה גרם העירוב דפנים ואחור דז"ת נקודים, כמבואר.

וז"ס עירובי תחומין. שע"י עירוב מותר ללכת עוד אלפים אמה. שזה מורה על מקום של אלו ב' העולמות בריאה ויצירה עד החזה, שאע"פ שממקור יציאתו מתחילה, כבר הם בבחינת חלל פנוי לקליפות, להיותם רק כלים דאחוריים בלבד, כנ"ל, מ"מ ע"י העירוב פו"א שנעשה בעת שביה"כ, ירד מהם בחינת חלל הפנוי והאחורים, עד לחזה ולמטה דיצירה, להיותם כלים דפנים שהם למעלה מכל צמצום, ונעשה התחום שבת במקום החזה דיצירה, שמותר ללכת עד י"ד הספירות שמחזה ולמטה. אמנם מחזה דיצירה ולמטה, שהם עתה הכלים דאחורים אין שם שום תיקון והתר ללכת שם, כי שם נעשה מדור קבע אל הקליפות.

וז"ס "אמר לעולמו די" ולא תתפשטו

כב אות א'

יותר מזה. שזה מורה על הקביעות של המלכות המסיימת במקום החזה דיצירה, שמשם ולמטה לא יוכלו עוד העולמות דקדושה להתפשט מבחינת התיקון. אלא מכח החטא דעצה"ד, נפלו שוב המחזה ולמטה דעולמות דקדושה דיצירה ועשיה, למקום י"ד הספירות דחלל הפנוי, שזהו פגם גדול מאד, ואינו מתוקן רק ביום השבת, וגם זה בסגולת המצוה דאל יצא איש ממקומו ביום השבת. כי אז נשמר התחום הזה של העולמות שלא יתפשט מהם כלום לי"ד ספירות אלו שהם מקום הקליפות.

(תע"ס חלק ט"ז)

אני:

מלכות בהיותה נגלית, היא רמוזה בשם אני, ובהיותה נסתר היא רמוזה בשם הוא, ובמלכות דפאתי הראש, נקראת בשם הוא, משום שאין בחינת נוקבא גלויה שם. והוא מטעם כי השערות רישא הם מתוקנים בבחינת ם' דצל"ם, ע"ע ב' אודנין. ולפיכך אין כח נוקבא וצמצום יכולים להיות מגולים שם. (תע"ס חלק י"ג).

אספקלריא:

המלכות מכונה בשם אספקלריא, דלית לה מגרמה ולא מידי, או אספקלריא שאינה מאירה. והזעיר אנפין מכונה, בשם אספקלריא המאירה. ופירושו "מאור", כי הז"א והמלכות, מכונים ב' המאורות, שכל הארות התחתונים באות רק מהם, ולא מלמעלה מהם. (תע"ס חלק ג').

אספקלריא דלא נהרא:

המלכות נקראת אספקלריא דלא נהרא, מב' טעמים: א' משום שאור המלכות לא השאיר רשימה אחר הסתלקותו, כמו שאר האורות. הב' הוא, משום שבהתפשטות ב' נתחלפו האורות, ובא אור חכמה בכלי דכתר, ואור בינה בכלי של חכמה, וכו', עד שאור מלכות בא בכלי דז"א, ונשאר כלי מלכות בלי אור. (תע"ס חלק ד').

אפרוחים ביצים בנים:

אפרוחים ה"ס עיבור, ביצים ה"ס יניקה. ובנים ה"ס מוחין. (תע"ס חלק ט"ז).

אצילות ובי"ע דכלים:

כל פרצוף מתחלק על החזה, שמחזה ולמעלה הוא בחינת אצילות ונקרא כלים דפנים. ומחזה ולמטה הוא בי"ע: שליש אמצעי דת"ת הוא בריאה, ונה"י הם יצירה, ומלכות היא עשיה. והם הכלים דאחורים. (תע"ס חלק ט"ז).

ארבע מאות שקל כסף:

המסך דבחי"ג מרומז בהוי"ה במילוי יודין, כנודע. ויש בה ד' יודין, דד' ספירות חו"ב תו"מ שבה. ובחינת החוורתי הנמשכים מאחורי הגלגלתא דא"א אל הז"א, המה נמשכים מהוי"ה דע"ב אשר שם, ואורות האלו נקראים ארבע מאות שקל כסף, לפי שהם נמשכים בלבושים דבינה, וספירות הבינה הם מאות, וע"כ הם ד' מאות. ובמקומם בא"א עצמו, הם ארבע מאות אלף עלמין, כי הספירות דשערות והחוורתא הם בסוד מאה אלף, ודעתיק באלף אלפין. (תע"ס חלק י"ג).

אריך אנפין:

פרצוף הכתר נקרא "אריך אנפין", על שם עצמות אור החכמה שבו. והת"ת נקרא זעיר אנפין, על שם שיש בו רק הארה מועטת מאור החכמה. והשמות א"א וז"א, המה מקבילים זה לזה, שמיוחסים רק לאור החכמה שבפרצוף כי החכמה נקראת אור הפנים, והבן. (תע"ס חלק ג').

א"א במקום ז"א עומד:

מבחינת מצב הקבוע באצילות, נמצא א"א עומד במקום ז"א דנקודים, כי הראש דעתיק לקח מקום ג"ר דנקודים. וז"ת דעתיק, ז"ת דנקודים. וא"א מלביש מפה

אבן א' כג

ולמטה דעתיק, שהוא ז"ת דעתיק, הרי עמידתו דא"א במקום ז"ת דנקודים, שהם ז"ת. (תע"ס חלק ט"ז).

א"א ואו"א וזו"ן דקליפות:

אין א"א בקליפות, רק בעולם היצירה ועשיה. כי הקליפות נבנו מחורבנם וחסרונם של הקדושה שנעשה בהם ע"י החטא דאה"ר. והנה מטרם החטא, כבר היו זו"ן במקום א"א ואו"א דאצילות, ובי"ע היו במקום ישסו"ת וזו"ן דאצילות. ומסבת החטא נפגמו כל אלו המוחין הגבוהים שבאו בסוד מוחין דתוספת, ולא נשאר בהם זולת המוחין הקבועים דאצילות, וירדו זו"ן לו"ק ונקודה, ובי"ע ירדו תחת הפרסא דאצילות.

ובעת שהיו בי"ע בעולם האצילות היו משתמשים שם בבחינת כלים דאחורים לאו"א עלאין ולא"א ולעתיק דאצילות, כי בבריאה היה המסך דבחי"ב הממשיך קומת או"א עלאין הראוים להלביש לג"ר דא"א. וביצירה היה המסך דבחי"ג שהמשיך מוחין דע"ב מג"ר דא"א, ובעשיה היה המסך דמלכות שהמשיך מוחין דיחידה מעתיק. ואחר שנפגמו אלו המוחין מחמת החטא, ובי"ע נפלו מתחת הפרסא דאצילות, נאבדו מהבריאה המוחין של ג"ר דאו"א. ואע"פ שיש להם עוד מוחין דס"ג, אמנם אינם ראוים עוד להלביש בחינת ג"ר דא"א, כי אין הארת ע"ב יורדת משהו מתחת הפרסא המסיימת להאצילות. ולפיכך נבחנים המוחין דס"ג דבריאה, שאין להם אלא בחינת מחזה ולמטה דאו"א עלאין, ולכן כל זה השיעור שמחזה ולמעלה דאו"א שנאבד מהם, נפל אל הקליפות שכנגד פרצופי בריאה דקדושה ונבנו מהם קומת או"א דקליפה. וכן היצירה שהיה להם המוחין דע"ב בעת היותם באצילות, כי היו הכלים דאחורים שלהם, כנ"ל, ועתה נשארו בו"ק בלי ראש. והנה כל שיעור זה דמוחין דע"ב, נפל אל הקליפות שכנגד הפרצופים שבעולם היצירה, ונבנה מהם א"א דקליפות. ועולם העשיה שהיה להם בעת היותם באצילות בחינת יחידה, שהיו הכלים דאחורים לבחינת יחידה כנ"ל, שעתה

לא נשאר בהם זולת בחינת ג' גו ג', הנה כל שיעור זה דקומת יחידה נפל לקליפות שכנגד הפרצופים שבעולם עשיה, ונבנה מהם עתיק דקליפות.

באופן, שקליפות דעולם הבריאה יש להם ד' פרצופים מאו"א ולמטה, ובעולם היצירה יש להם ה' פרצופים מא"א ולמטה, ובעולם העשיה יש להם ו' פרצופים מעתיק ולמטה. וזה הכלל, כי בחינה העליונה כוללת כל מה שלמטה ממנה. גם תזכור, כי מן האורות לא נפלו כלום לקליפות, כי באורות נוהג רק הסתלקות בלבד, ומה שנאמר שלבריאה דקליפה נפלו הג"ר דאו"א, וביצירה הע"ב דא"א, ובעשיה בחינת היחידה מעתיק, היינו רק בחינת הניצוצין והכלים דאחורים ששמשו לאורות הללו אבל לא ח"ו האורות. (תע"ס חלק ט"ז).

אריכת רגלין דאמא:

הנה עצמותו של ז"א בא מז"ת דנקודים, שלא היה בהם רק כלים דחב"ד חג"ת עד החזה, ומחזה ולמטה כבר היו מתחת הפרסא דאצילות והיו לבי"ע. והגם שבעת הגדלות נתבטל הפרסא, וגם הכלים שמחזה ולמטה נתחברו לאצילות, אמנם תכף היה בהם שביה"כ, ואפילו כלים דפנים, שהם מחזה ולמעלה ג"כ נשברו. כנודע.

והנה, באצילות בזמן התיקון דז"א לא נתקנו מן הז"ת אלו לצורך ז"א דאצילות, רק הכלים דפנים לבד, שהם הכלים דחב"ד חג"ת עד החזה, אמנם הכלים דאחור, שבעת הקטנות דנקודים היו בבי"ע הם לא נתקנו באצילות להיותם בחינת בי"ע ממקורם מצמצום ב'. ולפיכך לעת גדלות הז"א באים נה"י חדשים לז"א, מבחינת ה"ג דאמא, ואינם נה"י של עצמו מזמן הנקודים, כי הם אינם נתקנים אלא בגמר התיקון, שאז מתבטל הפרסא, ואלו הנה"י ששמשו לז"א בעת הגדלות נקודים, חוזרים ומתחברים לז"א כמ"ש בזוהר דאז ימטי רגלין ברגלין, שפירושו דרגלי ז"א דאצילות, יתפשטו לסיום רגלי א"ק, עד לנקודה דעוה"ז, כי בי"ע ישובו להיות אצילות. אמנם בשתא אלפי

כד אות א'

שני, דהיינו לפני גמר התיקון משמש ז"א בבחינת נה"י דהארת אמא, המכונה שאמא מארכת רגליה ומוציאה לז"א נה"י חדשים.

(תע"ס חלק י"ב).

ארץ אדום:

בינה נקראת ארץ עליונה, ומלכות נקראת ארץ תחתונה. ובסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין, שה"ת שהיא מלכות נכללה בה"ר, שהיא בינה, נקראת בינה בשם ארץ אדום.

(תע"ס חלק י').

ארץ ישראל:

ארץ ישראל היא בחינת יצירה שבעוה"ז. כי העוה"ז נחלק לפי ערכו לבי"ע: שמקום המקדש הוא בחינת בריאה דעוה"ז. וא"י הוא בחינת יצירה דעוה"ז. וחוץ לארץ הוא בחינת עשיה דעוה"ז. (תע"ס חלק ט"ז).

ארץ עליונה:

ע"ע ארץ אדום. (תע"ס חלק י').

ארץ תחתונה:

ע"ע ארץ אדום. (תע"ס חלק י').

אשא דכיא:

הה"ג שביסוד אמא המלובש בדעת ז"א, מכונה אשא דכיא. (תע"ס חלק ט').

אשגחא פקיחא:

נה"י דעתיק שנעשו ללבושי מוחין דא"א, נחלקים למל"צ דצל"ם: אשר בחינת הם' שבהם הם הירכין הגבוהים מיסוד, המלובשים בב' אודנין, והם נשארים תמיד בבחינת אוירא, כי מהם לא נפיק הי' מאויר. ובחינת הל' שבהם, מלובשים בב' עיינין, שהם בחי' הירכין שלמטה מיסוד, הנקראים נו"ה דעתיק הנגלים, כלומר שבהם החסדים מתגלים, כי

בגדלות יוצא הי' מאויר שלהם, ונעשו לבחינת אור, כנודע. והוא תיקון הששי דז' תיקוני גלגלתא הנקרא אשגחא פקיחא דלא נאים ונטיר תדירא. כי אחר דנפיק הי' מאויר ונפקחו העיינין בהארת חכמה, המה נשארו כן בקביעות, וז"ש דלא נאים ונטיר תדירא. אבל בז"א אין תיקון זה נוהג בו בקביעות, כי אין מוחין דגדלות קבועים בו. וז"ס התפלה, פקח עיניך וראה וכו', שהוא להמשיך תיקון הזה בז"א. (תע"ס חלק י"ג).

אש נכפפת:

הגבורות בשעה שהן על שלימותן נקראות מאורי האש, על דרך שהחסדים נקראים מאורי האור. ואז נמצאות הגבורות במעלה יתירה על החסדים, בסו"ה אשת חיל עטרת בעלה. ולגודל מעלתן, אם עדיין הפרצוף בבחינת קטנות, הוא מחויב לקבלן רק ממטה למעלה, דהיינו בהתלבשות דרך עליה, באופן שלא יעברו בהתפשטות המסך, ממנו ולמטה כדרך התלבשות בגוף. כי בעת שמקבל אותן ממעלה למטה, הן מזיקות לו. ואז נקראות הגבורות ההן בשם אש נכפפת, כלומר, כי תחת ששמשו מקודם ממטה למעלה, נכפפו ובאו ממעלה למטה, וז"ס אש נכפפת שהזיקה. (תע"ס חלק ט').

אשת חיל עטרת בעלה:

הגבורות שהן בבחינות המוחין דגדלות, הן משובחות יותר מהחסדים וה"ס אשת חיל עטרת בעלה. (תע"ס חלק ט').

את:

המלכות מכונה בשם "את", מפאת היותה כוללת כל האותיות מא' עד ת' כי האותיות הן הכלים של הספירות, וכל הכלים מהמלכות המה. (תע"ס חלק ג').

את:

המלכות נקראת א"ת שרומז על כולל אלפא ביתא מא' עד ת'. והוא, להיות המלכות שורשם של כ"ב אותיות ומטעם זה מכונים הכלים בשם אותיות. (תע"ס חלק ה').

אבן ספיר ב

ב

ב' אודנין:

ב' אודנין הם תיקון הרביעי של ז' תיקוני גלגלתא. ובהם מלובשים בחינת נו"ה דעתיק הגבוהים מן היסוד, שהם בחינת ם' דצל"ם, (ע"ע ב' בחינות שבנו"ה) והם בחינת חסדים מכוסים, וע"כ לא נזכרו בהזוהר אודנין בא"א, בין ז' תיקוני גלגלתא, משום שמבחינה זו אין בהם משום חידוש, כי כבר נזכר תיקון זה דם' דצל"ם אצל גלגלתא שהוא תיקון הא'. אלא שהזוהר חושב במקומם בחינת השערות היוצאות מהם ע"י תיקונם בם' דצל"ם, כי השערות הם בחינת או"ח שהלביש לע"ב המגולה בעת יציאת המוחין בראש דעתיק לצורך א"א, כנודע. וע"כ אחר ביאת א"א למקומו, שחוזר ונתקן במל"צ דצל"ם ע"י נה"י דעתיק, מסתלק ע"ב המגולה בבחינת מקיף חוזר, והאו"ח שהלביש אותו נשארים בנה"י דעתיק, שהם הנקראים שערות ומותרי מוחא, והנה גם השערות מקבלים מנה"י דעתיק את התיקון דמל"צ, אשר ם' שבשערות יוצאים ונאחזים על הגלגלתא שגם הוא מתוקן בבחינת ם', כנודע, ול' וצ' שבשערות יורדים ונאחזים בלחי התחתון, שהוא לבר מבחינת גלגלתא, כנודע.

ולפיכך, חושב הזוהר את תיקון הזה דם' שנתקנו בשערות במקומם של ב' אודנין, כי שם מלובשים בחינת נו"ה הסתימין דעתיק, שהם הם' כנ"ל, וקבלו מהם התיקון הזה ונעשו בבחינת "עמר נקי" כי תקון זה נמשך מג"ר דבינה, שאין הצמצום יכול למעט אותה במשהו, וע"כ המה נקיים מכל צמצום ודין, וע"ש זה נקראים עמר נקי, ולפיכך הם יכולים להאחז בגלגלתא, שהוא ג"כ בסוד אוירא דכיא מאותו הטעם, כנודע.

(תע"ס חלק י"ג).

ב' בחי' גבורות דנסירה:

א' היא מה שמקבלת מאמא בעת עליתם של הזו"ן למ"ן להיכל או"א, כי מקבלת שם

מגבורות זכרים דאמא, שהם דינין תקיפים ממ"ן דצמצום א'. וכיון שהנוקבא נכללת עם הז"א בעליית מ"ן הזה, ע"כ יכלה לקבל מאמא בעודה נכללת שמה, אמנם זה הגיע לה רק בבחינת מ"ן ראשונים, כי או"א נחשב לבחינת עלי עליון לנוקבא ומוכרחת לקבל אותן הגבורות בפעם ב' ע"י ז"א עצמו, שהוא נחשב לעליון שלה. ע"כ נבחנים בגבורות ההן שהנוקבא מקבלת בעת הנסירה, ב' בחינות גבורות: א' הן הגבורות שקבלה בעודה בהיכל או"א כנ"ל. וב', הן הגבורות שהיא מקבלת ע"י ז"א אחר ביאתם למקומם. והם באמת אותן הגבורות שקבלה מקודם מאמא, אלא שנתוסף בהם מיתוק ב' ע"י נתינת הז"א, וע"כ נחשבות לב' גבורות. (תע"ס חלק ט"ו).

ב' בחינות דחיצוניות:

הכלים שמחזה ולמטה דכל פרצוף נקראים כלים דאחורים, וכן נקראים כלים דחיצוניות הפרצוף. ואלו הכלים דחיצוניות, נחלקים לפי עצמם על פנים ואחור: שב"ש תחתונים דת"ת, שמחזה עד סיום הת"ת, נקראו פנים דחיצוניות, מטעם היותם בחי' ז"ת דבינה דגופא, וע"כ יש להם עוד שייכות אל הכלים דפנים שהם חג"ת דגופא. והכלים נה"י נקראו חיצוניות דחיצוניות. ואלו פו"א דחיצוניות, נקראו ב' בחינות דחיצוניות, שמבחינת הפנים דחיצוניות נעשה מהם מקום עולם הבריאה. ובחינת האחור דחיצוניות נעשה עולם היצירה ועשיה. (תע"ס חלק ט"ז).

ב' בחי' דכפיפת ראש:

אין שום הפרש במוחין דז"א מצד יציאת המוחין בעת הזווג, וכל ההפרש שבהם, הוא רק במצבים בלבד. כי אפילו המוחין דעיבור א' דז"א לבחינת נפש שבו, יצאו ג"כ במקום ג"ר דעתיק כמו המוחין דיחידה דשבת במנחה, כי אין שום בחינה דז"א נמשכת אלא מזווג דאו"א על המ"ן דמזלין. ונודע שאין השערות דיקנא נכנסין לבחינת פנימיות של מ"ן, זולת במקום רדל"א, דהיינו בעת שג"ר דא"א עולים עם המזלין לג"ר דעתיק, שאז

כז אות ב'

נתעורר בהמזלין בחינת צמצום א' שבהם, ויוצאת שם קומת ע"ב המגולה. ונמצא מזה שאין לך זווג באו"א בשביל הזו"ן זולת מכח יציאת המוחין בג"ר דעתיק.

אלא שיש בזה ג' מצבים: א' הוא ע"י כפיפת ראש דיחידה וחיה למקום נשמה, ואז יוצאים המוחין דחול, שהם מבחינת הלבשתו של הז"א למקום ישסו"ת, דהיינו למחזה ולמטה דא"א ששם עמידת ישסו"ת דקביעות. ואלו המוחין נבחנים לבחינת נשמה דז"א. פירוש, כי הנרנח"י נבחנים לפי הקומות של מ"ה החדש שבאצילות, אשר עתיק הוא כתר ויחידה דמ"ה, וא"א הוא ע"ב וחיה דמ"ה, ואו"א הם ס"ג ונשמה דמ"ה, וזו"ן הם נ"ר ומ"ה דמ"ה. והם המוחין הקבועים באצילות, ולא יארע בהם שום מיעוט לעולם. ותדע שעל פיהם נמדדים ג' הקומות נשמה חיה יחידה של הז"א.

כי זה הכלל, שכל תחתון יוצא ע"י עליתו והתכללותו בראש דעליון, כי מפאת הביטוש דאו"מ באו"פ נזדכך המסך דגוף דפרצוף גלגלתא. ונסתלקו אורותיו דגוף, ואז עלה המסך לפה דראש דגלגלתא, ונכלל שמה בזווג של ראש, ואחר שהבחינה אחרונה שלו נעלמה, ולא נשאר בו אלא מסך בעביות דבחי"ג, ע"כ לא יצאה שם אלא קומת ע"ב, ואחר שהוכר עביותו שאינה שוה לבחינת ראש דגלגלתא, דהיינו שהוכר בו בחינת עביות דגוף, הנה אז יצא משם ונתפשט בבחינת ראש תוך סוף מפה ולמטה דגלגלתא, וע"ז יצא פרצוף ס"ג ע"י עלית המסך דגוף דע"ב לראש שלו, ונכלל בזווג של פה דראש דע"ב, וכיון שבחינה אחרונה נעלמה מהמסך הזה, ולא נשאר בו כי אם בחי"ב, ע"כ יצאה שם רק קומת ס"ג לבד, ואחר שהוכר בהמסך שהוא בחינת עביות דגוף הוא יצא משם ונתפשט ברת"ס מפה ולמטה דראש הע"ב. ועד"ז יצאו ג"כ כל המוחין דז"א, דהיינו אחר שביה"כ דגוף דנקודים, שהוא דומה לבחי' הזדככות הפרצופים שהיה בפרצופי א"ק, הנה גם כאן עלה שוב המסך דגוף דנקודים למקום הראש שלו, ונכלל בזווג בפה של ראש דעליון, וכשהוכר שהמסך הוא רק מבחינת גוף, אז יצא משם ונתפשם מפה ולמטה

ברת"ס.

אלא ההפרש הוא, כי כאן לא נעשה העליה של המסך ולידת הפרצוף בבת אחת כמו בפרצופי א"ק, אלא שכל הזך ביותר נתקן מתחילה, וע"כ נתחלקו עליות המסכים לבחינות הרבה. ועוד הפרש יש כאן, כי שמה לא היה שום ביטול בראשים של המדרגות זולת בהגופות בלבד, כנודע. וכאן בנקודים נעשה ביטול גם בראשים. ולפיכך תחילה עלו ונתבררו הראשים, ע"ד הנ"ל, כל תחתון בראש דעליון, ואחר שנתקנו ג' הקומות: כתר, חכמה, בינה. שהם עתיק וא"א, ואו"א עם ישסו"ת. שהם יחידה חיה נשמה דמ"ה כנ"ל, אז התחיל תיקון זו"ן, שהם בחינת הגוף דנקודים, הכולל אמנם ב' גופות: א' דחג"ת דנקודים, שהם הממעלה למטה דאו"א דנקודים, וב' הם תנהי"מ דנקודים, שהם הממעלה למטה דישסו"ת דנקודים.

ונודע, שאו"א וישסו"ת דאצילות הם פרצוף בבחינת קומה אחת, אלא שנחלקו לשנים מחמת התיקון דמל"צ שנעשו בפרצופי אצילות, כי שניהם הם קומת ס"ג שהם נשמה, אלא שישסו"ת נחלק לעצמו בבחינת ו"ק דנשמה, והם מלבישים לנה"י דאו"א. וישסו"ת הזה נחשב כאן באצילות לפרצוף העליון דז"א, וכל העליות דז"א לבחינת פה דראש דעליון, אינו אלא לפה דראש של ישסו"ת הזה, המלביש לנה"י דאו"א.

ועם האמור תבין בבהירות את ג' המצבים הכוללים דנשמה חיה יחידה של הז"א. כי גם עיבור א' דז"א מבחינת המוחין דנשמה, דומה לגמרי מצד יציאת הקומה, לעיבור דבחינת יחידה דז"א העולה על ידו לג"ר דא"א. שהוא מטעם הנ"ל, כי אין שום מוחין לז"א אלא מזווג או"א על מ"ן דמזלין, והם אינם יוצאים אלא רק במקום רדל"א. אלא במוחין דנשמה, הבאים ע"י עלית נה"י דא"א לחג"ת שלו, שאז עולה גם ז"א המלביש על נה"י דא"א אל מקום חג"ת דא"א, וכן עולים החג"ת דא"א לג"ר שלו, ומעלים עמהם או"א המלבישים לחג"ת אלו למקום הג"ר שלו. וכן עולים אז החג"ת דעתיק עם הג"ר דא"א המלבישים עליהם אל מקום הג"ר דעתיק.

אבן ספיר כז

ואז ע"י התכללות הזו שנעשו בהמדרגות, נמצא, שג"ר דא"א עם השערות דיקנא עלו למקום ג"ר דעתיק, ונעשו המזלין לבחי' מ"ן לא"א, ויוצאת שמה קומת ע"ב המגולה. ומתוך שמקום הקודם דג"ר דא"א היה בע"ב דמ"ה, דהיינו בהמקום שעתה עלו שמה או"א, ע"כ נחשב הזווג ההוא כמו שהיה נעשה במקום או"א, וזה נבחן, לכפיפת ראש דא"א העומד עתה במקום ג"ר דעתיק, וירד למקום הקבוע שלו שהוא ע"ב דמ"ה, ששם עומדים עתה החג"ת שנעשה לחב"ד שלו עם או"א. ובאופן זה מקבלים או"א את הזווג על המזלין, ויוצא גם בהם קומת ע"ב על המזלין.

ולפי שמקום הקבוע דג"ר דאו"א היה בחג"ת הישנים דא"א, ששם קומת ס"ג, אשר עתה הם ב' הכתפין דא"א ששם נשארו הנה"י דאו"א עם ישסו"ת המלבישים עליהם, אשר שמה עלה עתה גם ז"א ע"י עלית נה"י דא"א לחג"ת שלו, כנ"ל. הנה הזווג ההוא שאו"א מקבלים מא"א ע"י כפיפת ראש בהיותם במקום חב"ד דא"א, נחשב כמו שהיה נעשה גם במקום ב' הכתפין דא"א, משום ששם הוא מקומם הקבוע דג"ר דאו"א, ונמצאים משום זה, שגם ישסו"ת העומדים במקום ב' הכתפין דא"א, מקבלים אותה קומת ע"ב שיצאה על המזלין בג"ר דעתיק, וכיון שז"א נכלל שם בפה דראש דישסו"ת בעת הזווג, נמצא גם הוא מקבל אותה הקומה שקבל הישסו"ת, כמ"ש לעיל בגלגלתא ע"ב ס"ג דא"ק. וכשהוכר עביותו דז"א, שהוא רק מבחינת גוף דישסו"ת, ולא מבחינת ראש דישסו"ת, הנה אז נולד ויוצא משם ומתפשט מפה דישסו"ת ולמטה ברת"ס. וכיון שישסו"ת עומדים עתה במקום או"א הקבועים, שהם במקמם ב' הכתפין, שהם רק קומת ס"ג, ע"כ נחשבים המוחין ההם לבחינת נשמה בלבד.

והנך מוצא שגם קומת נשמה דא"א, יצאה במקורה בג"ר דעתיק הקבועים, ששם יחידה דמ"ה, אלא ע"י ב' בחינות של כפיפת ראש, כי א"א שעלה במקום ג"ר הקבועים דכתר דמ"ה, שהוא יחידה דאצילות, כפף ראשו למקום ג"ר הקבועים דעצמו, שהוא ע"ב דמ"ה ובחינת חיה דאצילות, שבזה נמצאים או"א מקבלים לקומת הזווג שלו, וכן או"א

העומדים עתה במקום ג"ר הקבועים דא"א, ששם חיה דאצילות, כפפו ראשם לב' כתפין דא"א ששם קומת ס"ג ונשמה דאצילות, ושם עומדים עתה ישסו"ת וזו"ן, וזו"ן מקבל ג"כ את קומת ע"ב דאו"א. באופן, אשר ב' הקומות: יחידה חיה דאצילות כפפו ראשם כל אחד לחג"ת שלו, עד שנתלבשו בקומת נשמה דאצילות, שהם החג"ת של עתה דא"א, הנקרא ב' כתפין. ומכח התלבשות זו נעשו המוחין לבחינת נשמה, אע"פ שמקורם בא מקומת יחידה דהיינו מג"ר דעתיק, שהוא יחידה דאצילות. הרי שבאמת המוחין הם בחי' ע"ב המגולה ובחינת יחידה, אלא רק המצב דכפיפת ראש למקום או"א הקבועים, ששם קומת ס"ג, הוא שגרם למיעוט המוחין לבחינת נשמה. ומקום הלבשתו דז"א במוחין אלו, הוא מפה דראש דישסו"ת ולמטה, כי הפה שלהם הוא עתה בחזה דא"א, כי ראשם מלביש לחג"ת, ונמצא הפה בחזה, וע"כ אחר שהוכר עביותו ויוצא משם הוא מתפשט מפה דישסו"ת ברת"ס שלו, שהוא מחזה דא"א עד סיום רגליו.

ולמוחין דחיה, דהיינו דשבת במוסף עולים נה"י וחג"ת דא"א ונכללים בחב"ד שלו, ונמצא הזו"ן המלבישים לנה"י וחג"ת עולים עמהם עתה לחב"ד דא"א, וכן החג"ת דא"א עם או"א עולים עתה לג"ר דעתיק, ונה"י דאו"א עם ישסו"ת נשארו בג"ר דא"א, במקום עלית הזו"ן. ונמצא עתה שאין כאן רק בחינת כפיפת ראש דיחידה למקום חיה, דהיינו או"א שמקבלים עתה המוחין על המ"ן דמזלין במקום ג"ר דעתיק, הם כופפים ראשם לבחינת ג"ר דא"א הקבועים, ששם קומת ע"ב דמ"ה וחיה, ונמצאים ישסו"ת העומדים עתה שמה, שהם מקבלים המוחין דע"ב דאו"א המגולה שבמקום עתיק, ע"י כפיפת ראש דאו"א והזו"ן הנכללים בפה דישסו"ת מקבלים הקומה יחד עם ישסו"ת. וכיון שכפיפת ראש הזה נעשה למקום חיה דאצילות, ע"כ נבחנים המוחין ההם למוחין דחיה לזו"ן. ואחר שהוכר עביות הז"א, הוא יוצא מפה דישסו"ת ולמטה ברת"ס שהוא עתה מפה דא"א ולמטה, ונמצא ז"א מלביש למקום או"א הקבועים דהיינו מגרון ולמטה

כח אות ב'

דא"א, ששם כתר דאו"א.

ועד"ז במוחין דיחידה, יוצא ג"כ הקומה בג"ר דעתיק כנ"ל, אלא כאן ז"א מקבל המוחין בלי שום כפיפת ראש, כי עתה עולים הט"ס דא"א עם ישסו"ת וזו"ן למקום ג"ר דעתיק, ונמצא ישסו"ת מקבל קומת ע"ב המגולה ישר מג"ר דעתיק בלי שום כפיפת ראש, ונמצא גם ז"א הכלול בפה דישסו"ת, שהוא מקבל ג"כ הקומה הזו בלי כפיפת ראש כלל, וע"כ נבחן הקומה הזו ליחידה דז"א. ואחר שהוכר בחינת עביות דגוף של הז"א, הוא יוצא מראש דישסו"ת שהוא במקום ג"ר דעתיק, ומתפשט מפה דישסו"ת ולמטה, שהוא מפה דעתיק ולמטה, ששם בחינת ג"ר הקבועים דא"א, וע"כ במוחין דיחידה הוא מלביש לג"ר דא"א.

והנה נתבאר היטב, שאין שום חילוק בשיעור קומה מצד יציאת המוחין במקורם, אלא כל החילוק הוא בהתלבשות ע"י כפיפת ראש, אשר במוחין דנשמה, יש ב' בחינות של כפיפת ראש למקום חג"ת, כי בחי' יחידה כופף ראשו למקום חיה, ובחינת חיה, כופף ראשו למקום נשמה. ובמוחין דחיה, יש כפיפת ראש דבחינת יחידה למקום חיה, ובמוחין דיחידה אין שום כפיפת ראש אלא שמקבל המוחין ממקום ג"ר דעתיק עצמו בעת עיבורו. וזהו כל שבחם של המוחין האלו. והבן.

ומלבד ג' הכוללים הנ"ל, יש ג"כ בחינת נרנח"י פרטים בכל אחת מנשמה חיה יחידה הנ"ל. אשר גם בהפרטים אין שום חילוק בשיעור הקומה מצד יציאת המוחין במקורם, אלא רק שיש כאן מדרגות של או"א, אם הם נותנים המוחין לז"א מפרצוף החיצון שלהם, אז ז"א מקבל בחינת נפש של אותה הקומה, ואם או"א משפיעים לו מפרצוף אמצעי שלהם אז ז"א מקבל בחינת יניקה מהקומה ההיא, ואם הם משפיעים לו מפרצוף הבינות שלהם, אז הוא מקבל נשמה של הקומה, ואם מפרצוף חיה יחידה שבהם, הוא מקבל בחינת חיה יחידה של המוחין, שעד שני שנים דיניקה הוא מקבל ו"ק דרוח, ואז אין לו אלא בחינת ו' תיקוני דיקנא. ובט' שנים ויום א' הוא

מקבל מוחין דו"ק, ובי"ג שנים הוא מקבל מוחין דנשמה ואז יש לו ט' תיקוני דיקנא, ובכ' שנים הוא מקבל הל"מ דמוחין ואז יש לו י"ג תיקוני דיקנא בשלימות, ויש לו חיה יחידה דאותה הקומה.

וכל אלו הפרטים עד כ' שנים, נוהגים במוחין דחול לבד, וכן במוחין דחיה לבד, וכן במוחין דיחידה לבד, כי הם המדידות דאו"א שמודדים את נרנח"י דכל קומה לפי סדר המדרגה, עד שמשלימים לו כל הקומה, שזה נבחן לבחינת זמן של עשרים שנה. והנה נתבאר היטב שאין חילוק בכל הפרטים של המוחין דז"א מעצם המוחין שבמקום יציאתם, כי כולם, החל מנפש דנשמה עד יחידה דיחידה, יוצאים בהכרח בג"ר דעתיק, אלא ההפרש הוא רק בהמצבים של כפיפת ראש, שהם "ב' בחינות של כפיפת ראש": א' לנשמה, וב' לחיה. אבל המוחין דיחידה הוא מקבל בלי כפיפת ראש. וכן נרנח"י דכל קומה, הם מתמעטים רק בסיבת התלבשות או"א לצורך השפעת המוחין אל הז"א, אם בפרצוף חיצון אם באמצעי וכו', אבל במוחין עצמם אין חילוק, וזכור זה. (תע"ס חלק ט"ו).

ב' בחינות שבנו"ה:

ענין ב' הבחינות שבו נחלקו נו"ה דעתיק, הוא השורש לכל בחינת מל"צ דלבושי המוחין שנוהגים בכל פרצופי אצילות. כי תיקן אותם, לבחינת נו"ה שלמעלה מיסוד, ובבחינת נו"ה שלמטה מיסוד. פירוש: כי באלו נה"י דעתיק, שהם לבושי מוחין דא"א, יש בהם ט"ס, כי הם בחי' האו"ח שיצאו על המ"ן דא"א בהיותו כלול במסך דראש דעתיק, וכמו שיש במוחין שיצאו בשביל א"א, ע"ס דאו"י, כן בהכרח עלו ממסך שבפה דעתיק ע"ס דאו"ח, המלבישים לאותם הע"ס דאו"י, כנודע, והע"ס דאו"ח אלו, נקראות בשם נה"י דעתיק, משום שיצאו על בחינת מסך דעתיק, שהוא בחינת מלכות, והתכללותה של המלכות הזו בג' קוים, נקרא נה"י, כנודע.

ואלו ע"ס דנה"י דעתיק, שורשם הם בינה ז"א מלכות, שג' קוים דבינה הם חב"ד, וג'

אבן ספיר כט

קוים דז"א הם חג"ת, וג' קוים שבמלכות הם נה"י, כנודע.

וכדי לטהר את ג"ר דאלו המוחין מכל בחינת צמצום ודין, חילק אותם לב' בחינות בינה: כי ג"ר דבינה הם תמיד בסוד כי חפץ חסד הוא, ואינם מקבלים חכמה, ולפיכך אין שום צמצום נוהג בהם, כי אין צמצום נוהג רק על אור חכמה לבד, כנודע, ותיקון זה נקרא בשם, הגבהת ירכין למעלה מיסוד, כי החלק הזה של החב"ד דנה"י שנתקן בג"ר דבינה בבחינת חסדים מכוסים, נתעלו לגמרי מן המסך של היסוד, ואינו מתמעט מסיבתו בעת קטנות, וכן אין מתגדל על ידו בעת גדלות, כי אינו מתמעט על ידי המסך דיסוד, משום דג"ר דבינה הם, שאין שום צמצום שולט עליהם, כנ"ל. ואינם מתגדלים על ידו, כי הג"ר דבינה אינם מקבלים חכמה לעולם, אפילו בעת גדלות, בעת שהמסך דיסוד ממשיך חכמה. ותיקון זה נקרא בשם ם' דצל"ם כנודע.

וחלק הב' של חב"ד דנה"י דעתיק, נתקנו בבחינת ז"ת דבינה, הצריכים להארת חכמה בשביל שהם שורש לזו"ן, וע"כ הם נבחנים לנו"ה נגלים, כי הם צריכים לחסדים מגולים, ונבחנים לנו"ה שלמטה מיסוד, כי הם מתמעטים ע"י מסך דיסוד בעת הקטנות, שחסרון דחכמה פוגם אותה, כי הם צריכים לה כנ"ל. וכן מתגדלים על ידו בעת גדלות, כי אז מקבלים ע"י הזווג דמסך היסוד, בחינת הארת חכמה. ותיקון זה נקרא ל' דצל"ם.

ובחינת חג"ת נה"י, שבנה"י דעתיק, המקבלים מל' דצל"ם, נקראים בשם צ' דצל"ם. וכיון שנה"י דעתיק שהם לבושי מוחין דא"א, נתקנו בתיקון זה דצל"ם נעשו לשורש לכלהו לבושי מוחין דאצילות, שבעת לידתם הם מתחלקים ומתלבשים באלו מל"צ ע"ד הנ"ל, כמ"ש במקומם. ומכאן נתחלקו ונתתקנו כל ג' הראשים דא"א וכן החוורתי והשערות רישא ודיקנא, בבחינת י"ג, שפירושם ג' הויות דג' אותיות דצל"ם, שהם י"ב אותיות וחד דכליל להון. (תע"ס חלק י"ג).

ב' ביעי דוכרא:

נודע, שמלכות ששמשה בפרצופי א"ק, דהיינו מלכות דצמצום א' נגנזה בפה דרדל"א ואין עליה עוד שום זווג בכל פרצופי אצילות. אמנם עכ"ז הארתה של המלכות הזו, נמצאת בהכרח גם באצילות, דאל"כ, לא היה מציאות להעלאת מ"ן עד כדי להחזיר אח"פ להמדרגות, כי למסך דמלכות דצמצום ב', שיצאה מתחילתה בחסרון של אלו אח"פ, לא נמצא בחינת מ"ן, שפירושו התעוררות, להמשיך שוב את אח"פ שהיו נוהגים בצמצום א', להיות מחוסרת אח"פ מתחילת אצילותו. וז"ס ההכרח שבכל מ"ן יש ב' טיפות, בסוד טפיים עולות מלמטה, דהיינו שצריך להכלל בהם ב' בחינת המלכיות, כי בחינת המלכות דצמצום א' גורם החימום וההתעוררות להמשיך את אח"פ החסרים למדרגה. ובחינת מלכות דצמצום ב' מקבלת הזווג והורדת המ"ד, כי אין בחינת זווג על מלכות דצמצום א' באצילות לאחר שנגנזה ברדל"א, כנ"ל. וז"ס טפה א' יורדת מלמעלה, דהיינו טפת מ"ד המקובלת למלכות דצמצום ב' בלבד. ושורשה של הארת המלכות דצמצום א' הנמצאת באצילות, הוא במו"ס המלבשת לגבורה דעתיק. כי כח העביות שבמסך שבמלכות, אינו מגולה בראש בהיותה משמשת שם ממטה למעלה, אלא כחה מתגלה בגוף, כלומר, בהיותה משפעת ממעלה למטה שמלכות נעשה לשורש עליהם מלמעלה, אז נעשו מוגבלים בהארתה. וע"כ אותה המלכות דצמצום א' המשמשת בפה דרדל"א, אין כחה מגולה ברדל"א אלא בגוף שלו דהיינו בחג"ת נה"י דרדל"א, והוא בקו שמאל דגוף דהיינו בגבורה והוד דגוף, כי בקו השמאל משכן הגבורות כנודע, ונמצא שגבורה דעתיק, הוא תחילת הגילוי דכח המלכות דצמצום א' הגנוזה ברדל"א. וכיון שהיא מלובשת במו"ס, ע"כ נמצא שם שורש המלכות הזו, ושורש הזה נקרא בוצינא דקרדנותא. ולפיכך גם בנה"י דעתיק יש הארתה בהוד דעתיק, כנ"ל. ובחינה זו נקרא נו"ה הפנימים דעתיק הגנוזים בב' אודנין דא"א, כי להיותם למעלה מיסוד דעתיק, שפירושו שנתקנו בבחינת ם' דצל"ם, אין שורש הדין שבה, ממעט כלום שם בא"א, והם הנקראים ב' ביעי דוכרא

ל אות ב'

המבשלים הזרע, כלומר שנותנים כח החימום וההתעוררות להמשיך אח"פ החסרים, שכח החימום הזה אינו נמצא במלכות דצמצום ב' כנ"ל. וכן הם נמצאים גם בבחי' הנוקבא בסוד שטוחנות מ"ן לצדיקים, ובסוד טפים עולות מלמטה כנ"ל. (תע"ס חלק י"ג).

ב' דדין דאבא:

הנה בחינת הדדים, נעשו ע"י עלית נו"ה דא"א, לחיבור אל חג"ת דאו"א בעת העיבור, כנודע. ונבחן שש"ע דנצח עלה לאבא, ובו כלול ג"כ ש"ע דהוד, ומהם נעשו דדים לאבא. וש"ע דהוד עלה לאמא, שבו נכלל גם הנצח, ומהם נעשו דדים לאמא. (תע"ס חלק י"ב).

ב' זווגים דאו"א:

זווג א' דאו"א הוא בהיותם במקומם, שזו"ן עולה להם ומקבל המוחין היוצאים על הזווג ההוא. ויש זווג ב' דאו"א, שאו"א יורדים למקום ישסו"ת וזו"ן ומתלבשים בזו"ן והזווג נעשה במקום זו"ן. והמוחין האלו הם רק בשביל או"א דבריאה.

(תע"ס חלק ט"ז).

ב' חלוקות בגוף מהחזה שבו:

גוף האדם נחלק לב' חלוקות על החזה: הכלים דחג"ת עד החזה, הם בחינת ג"ר דגופא, ונבחנים לכלים דפנים, שגם צמצום הב' לא מיעט אותם להוציאם לבר מהמדרגה, והם מקבלים בחינת חסדים מכוסים מג"ר דבינה. אבל מחזה ולמטה, הוא בחינת ו"ק דגופא, והם כלים דאחורים, שצמצום הב' הוציאם לבר מהמדרגה, והם צריכים רק לחסדים מגולים בהארת חכמה משום שהם בחינת זו"ן דגופא, והם מקבלים מז"ת דבינה. (תע"ס חלק ט"ז).

ב' חצאי הדעת:

המוחין הם ע"ס, הנבחנים לג"ר וז"ת, שהם חו"ב וזו"ן, שיש בכל אחד מהם ע"ס, ונודע שע"ס דבחינת אור חכמה, נבחנים לה'

בחינות: כח"ב זו"ן, וע"ס דאור דחסדים, אין בהם בחינת כח"ב, כי הכח"ב ירדו בהם לבחינת חג"ת, וע"כ הם מכונים ה' חסדים: חג"ת נ"ה. או ה"ג חג"ת נ"ה. כי ה' הבחינות דז"א, נקראים ה"ח. וה' דנוקבא, נקראים ה"ג. ואלו הם ד' המוחין הנקראים: חכמה, בינה, חסדים, וגבורות. ואלו ב' המוחין התחתונים שנקראים חו"ג, הם מתיחדים לאחד, בעת שהם מעלים או"ח ממטה למעלה, ומזווגים לב' המוחין העליונים, הנקראים חו"ב, ואז נבחנים החו"ג שהם רק מוח אחד, הנקרא מוח הדעת, הרי שהדעת נעשה מב' בחינות מיוחדות, שהם ז"א ונוקבא דמוחין, אלא שמתיחדים למוח אחד בסוד הזווג כנ"ל. וע"כ נבחן מוח הדעת שהוא נעשה מב' חצאים.

(תע"ס חלק י"א).

ב' כתפין:

הנה ג' המוחין חב"ד דז"א, מתחלקים על דרך התחלקות או"א וישסו"ת, שחו"ב שבו, הם או"א עלאין דמוחין, והם בבחינת חסדים מכוסים, וזווגם לא פסיק לעלמין. והדעת שבו הם בחינת ישסו"ת דמוחין, שהם בבחי' חסדים מגולים, וזווגם פסיק, כנודע, ולפיכך בעת קבלתו המוחין, הרי הוא מקבל כל בחינה מבחינה שכנגדה באו"א, באופן שב' המוחין העליונים חו"ב שבו, הוא מקבלם מב"פ עלאין דחסד וגבורה דא"א, שהם מתלבשים בשש ספירות עליונות דאו"א, הנקראות ס', דהיינו עד החזה שבהם. וב' חצאי המוחין דדעת, הוא מקבל מנה"י דאו"א, מחזה ולמטה, שהם בחינת ישסו"ת.

והנה ידים דא"א, שהם חו"ג שבו, המתלבשים באו"א, הנחלקים לרת"ס חב"ד חג"ת נה"י. הנה היד המחוברת עם האצבעות, היא חב"ד, והזרוע היא חג"ת, וראשי הכתפים המחוברים לגוף הם נה"י שבהם. ונמצא שחו"ג של המוחין שהם הדעת דז"א, המקבלם מבחינת נה"י דידים, שהם בחי' ישסו"ת כנ"ל, הנה הוא מקבלם מב' כתפים דא"א.

(תע"ס חלק י"א).

אבן ספיר לא

ב' מדרגות אין עולים:

אין מדרגה יכולה לעלות ולהתתקן רק בעליון שלו הקרוב אל מעלתו, למשל, אין או"א יכולים לעלות לעתיק, רק לא"א לבד, וכל המתתקן בעתיק הוא א"א. וכן כל המתתקן באו"א הוא ישסו"ת, וכל המתתקן בישסו"ת הוא זו"ן. וטעם הדבר, כי כל תיקונם של התחתון בעליונו הוא, מפני שאח"פ של העליון, הם דבוקים תמיד עם גו"ע של התחתון, וע"כ גו"ע דתחתון עולה עם העליון, בעת שהעליון מעלה אח"פ שלו כנודע. באופן, שבעת שהעליון מברר ומעלה את אח"פ שלו מן הקליפות, נמצא גם גו"ע דתחתון שלו, עולה ומתברר עמו. וכן בהשגת המוחין, כי למשל אח"פ דא"א, נמצאים בחג"ת שלו, ובעת שא"א משיג המוחין להוריד הה"ת מנקבי עינים שלו, ולהעלות אח"פ אל בחינת הג"ר שלו, הנה אח"פ האלו מעלים עמהם את החג"ת שלו ג"כ לבחינת הראש שלו, להיותם דבוקים זה בזה. והנה אז עולים גם או"א עם החג"ת אל הראש דא"א, להיותם המלבושים על החג"ת דא"א. ועד"ז הוא סדר העליות של כל הפרצופים, כנודע. הרי שרק התחתון הסמוך לו יש לו כח לעלות אל העליון: או מפני היותו דבוק על אח"פ דעליון, או מפני הלבשתו את החג"ת דעליון. מה שאין זה שייך כלל אל המדרגה שמתחת התחתון שלו. (תע"ס חלק ט"ז).

ב' מיני חסד:

בינה משורשה מע"ס דאו"י, היא נמצאת באחורים לחכמה, כי כל חשקה היא רק באור החסדים, בסוד כי חפץ חסד הוא, וזהו רק בבחינת ג"ר שלה לבד, כי בשעה שבאה להאציל את זו"ן, שכל עיקרם הם רק הארת חכמה, הנה אז הפסיקה אחורים שלה כלפי חכמה, ונזדווגה עמו פב"פ, ואז האצילה לזו"ן, שהם גם ז"ת של עצמה, כי השרשים של זו"ן הם ז"ת דעצמה, כנודע, ולפיכך יש הפרש גדול: בין החסד שבג"ר דבינה, דהיינו שמלפני החסד וגבורה דבינה, שנקראו זרועות. ובין החסד שמאחר הג"ר שלה דהיינו מזרועות ולמטה. כי הם הפכים זה לזה כי החסד שמקודם הזרועות שלה, הוא

באחורים לחכמה, והחסד שמזרועות שלה ולמטה, הם בפנים לחכמה, כי כל עיקרם הם בבחינת חסדים המגולים בהארת חכמה, כנ"ל.

וע"כ הם מכונים ב' מיני חסד: והחסד שמלפני הזרועות, אין בחינת ה"ת וצמצום יכולים לשלוט בו כלל, ולכן בחינת הג"ר דבינה דא"א, שנקראו גרון, שאו"א עלאין מתפשטים ממנו, אע"פ שכבר נמצאים מתחת לקרום דמו"ס, ששם הרושם דה"ת, מ"מ הם נבחנים לראש גמור, כי אין ענין צמצום נרגש, אלא כלפי אור חכמה, ומתוך שג"ר דבינה, גם בלאו הכי אין מקבלים חכמה, הרי אין מקום לה"ת שבקרומא דמתחות מו"ס, למעט אותם במשהו.

אמנם, החסד שלאחר הזרועות, כלומר, שבבחי' ז"ת דבינה, כיון שכל עיקרו הוא בגילוי הארת חכמה ע"כ כבר ה"ת שתחת מו"ס דא"א, שולטת בהם, והם אינם נבחנים לבחינת ראש, אלא לבחי' גוף, ונבחן שהחסד הזה מלובש בגבורה, כלומר בהצמצום דה"ת העומד בגבורה, ובחינת ישסו"ת יצאה מהחסד הזה, דהיינו דמין הב', לאחר שנתפשטו הזרועות. וע"כ אינם נבחנים לבחי' ראש כמו אבא ואמא עלאין שיצאו מהחסד דמין א' מלפני התפשטות הזרועות כנ"ל, שאין צמצום נרגש בהם כל עיקר להיותם בסוד כי חפץ חסד. (תע"ס חלק י').

ב' מיני שפע:

ב' קומות יש לאו"א דאצילות. א' הוא קומתם הקבועה, שהיא קומת ס"ג המלבישים לחג"ת דא"א, ואין להם חלק בג"ר שלו, שהם קומת ע"ב, ואז הם משפיעים בחינת ג"ר דבינה שהם חסדים מכוסים, ושפע זו היא הכרחית לקיום העולמות והעמדתם, וע"כ מבחינה זו זווגם לא פסיק לעלמין. וב' היא קומת ע"ב שאו"א משיגים ע"י עליתם לג"ר דא"א, ונוטלים קומת ע"ב שלו, דהיינו קומת ע"ב היוצאת על המ"ן דשערות. ושפע זו היא למוחין דהולדה, הנקראים ברכה וחירות, ובאלו מתחלקים עיקרי השפעה בהעולמות. הא' שפע של קיום והעמדה. והב' שפע של

לב אות ב'

ברכה וחירות, שהם מוחין דהולדה. וע"ע בן חורין, שגם במוחין דהולדה עצמם נוהגים ב' מיני שפע אלו. (תע"ס חלק י"ד).

ב' מלכים בכתר אחד:

ת"ת דאמא הוא כתר של הז"א, וכששניהם עולים עד הת"ת דאמא, הרי הם משתמשים בכתר אחד מאמא, וזה נעשה ע"י התכללות ההוד דא"א בהנצח שלו. ולהבין את זה צריכים לזכור מה שנתבאר בחלק י"ד בענין המוחין דע"ב דאו"א וזו"ן, שאינם נמשכים מבחינת חכמה דא"א עצמו, כי אחר הראש הג' שהוא מו"ס נסתם עצמות העליון בקרומא דאוירא, דהיינו החכמה דא"א נסתמה בקרומא דלא לאתפתחא עוד, ואין אור החכמה מאיר לתחתונים אלא דרך השערות, הנקרא מזלין, בדומה לאור השמש העובר דרך נקבים קטנים, והוא מכונה אור השמש, משום שחכמה זו המתגלה על המזלין, הנה ת"ת לבדו נבחן להנושא העיקרי המכונה תמיד בשם שמש, והוא מטעם, כי הג"ר דאו"א נאחזים בבינה דא"א שיצאה לבר מראשו, שהיא הכתר דאו"א, וטבעה תמיד בחסדים מכוסים, בסוד כי חפץ חסד הוא, אלא רק בעת שז"א עולה למ"ן אליה, היא חוזרת לראש דא"א לבחינת חכמה, כדי להשפיע מוחין לז"א, וע"כ נבחן שגם עתה שהיא נעשית לחכמה, נמצא עיקר הנושא והמקיים אור החכמה בהבינה, הוא הז"א, הנקרא ת"ת, ולפיכך הוא מוכרח להשאיר שורשו בת"ת דבינה שבראש כדי לקיים אור החכמה בבינה, ולולא זה, תכף היתה חוזרת לבחינת עצמה שהוא חסדים מכוסים.

ודע, שזה היה סבת הביטול ונפילת האחורים דאו"א בעת שביה"כ, כי מאחר שכל המוחין דשם יצאו על המ"ן דזו"ן, ובשבילם חזרה הבינה לחכמה ונעשה הסתכלות עיינין דאו"א, ע"כ היו המ"ן דזו"ן נשארים בהם בראשייהו דאו"א בבחינת קיום והעמדה, כנ"ל, וכיון שנשברו הכלים דזו"ן, ולא היו צריכים יותר להארת חכמה, נמצא שנתבטל בחי' המ"ן דזו"ן שבראשייהו דאו"א, ונתבטלו המוחין דאו"א ג"כ, ונפלו לבחינת גוף.

והנך רואה, שעיקר הנושא לאור החכמה דהיינו לקומת ע"ב דמזלין, הוא רק הת"ת, וע"כ מדמה הרב קומת חכמה זו לאור השמש. גם נתבאר לעיל שמוחין דע"ב אלו נבחנים בג' חלוקות, שהם: בינה, ת"ת, ומלכות, והם אחסנתא וב' עטרין. כי בינה שחזרה להיות ע"ב וחכמה הם בחינת או"א עלאין, שמבחינת עצמם הם חסדים מכוסים, כנ"ל, אלא כל קומת חכמה שממשיכים הוא רק בשביל הזו"ן והם נבחנים לבחינת עצם האורות, ושורשי הזו"ן שנשאר בהם בבחינת מ"ן להעמדה וקיום דאור דע"ב, הם ב' העיטרין: ת"ת ויסוד, שבחינת הת"ת משמש בהם לנושא להארת חכמה, כנ"ל. ובחינת היסוד, שהיא עטרה דגבורה משמש בהם לנושא לבחינת המסכים, שעליהם נעשה הזווג דהכאה. וע"כ נעשה הת"ת דאמא לכתר אל הז"א, כי בהיות הז"א נשאר בראש דאמא בבחינת ת"ת המקיים והמעמיד לקומת ע"ב שלה, הנה תחת זה הוא נאחז ויונק מת"ת שלה את מוחין דע"ב שלו. כי זה הכלל, ששיעור המוחין שהתחתון גורם להיות בהעליון, נוטל אותם גם התחתון במקומו.

ודע, שב' העטרין הנ"ל, שהם ת"ת ויסוד, יש להם יחס שוה אל נצח והוד דא"א. כי הת"ת שהוא עטרא דחסדים הוא הז"א. והיסוד, שהוא עטרא דגבורה הוא הנוקבא. כלומר, בחינת בנימין הכלול ביוסף, כנודע. וכבר ידעת, שז"א הוא נצח דא"א, ונוקבא היא הוד דא"א. כי מבחינת הכלים נבחן הז"א לנצח והנוקבא בהוד, ומבחינת האורות נבחן הז"א לת"ת והנוקבא לנצח. משום שנמשכים מבחינה שכנגדם בע"ב דא"ק כנ"ל. ולפיכך, אותם הזו"ן המשמשים למ"ן בראש דאמא, הנקראים ת"ת ויסוד, הנה מבחינת הכלים הנמשכים מכתר שהוא א"א, הם אצלו בחינת נצח והוד. אלא בבחינת הזווג הנמשך מע"ב, מכונים ת"ת ויסוד בסוד קו האמצעי. ובבחי' פרצופים, שהם הכלים הנמשכים מא"א, מכונים נצח והוד. וזכור זה.

ונודע, שבעת שזו"ן עולים למ"ן לאו"א, עולים עמהם שם גם נה"י דא"א, ונמצא, כמו שב' העטרין נכללו זה בזה כדי להמשיך מוחין דע"ב, כי עטרא דגבורה ממשיך או"ח,

אבן ספיר לג

ועטרא דחסד ממשיך הארת חכמה, כי לולא התכללותם לא היו נמשכים המוחין. הנה נבחן ג"כ אשר הנצח והוד דא"א נכללו ג"כ זה בזה, להיותם בחינה אחת עם ב' העטרין, כנ"ל. וב' מיני התכללות אלו באים כאחת, כי כן כלולים בעת העלאת המ"ן, כנ"ל.

ונתבאר היטב, הגורם של התכללות נו"ה דא"א זה בזה, שהוא בחי' הזווג הנעשה ע"י ב' העטרין. באופן שאין מוחין דע"ב נמשכים זולת ע"י התכללות נו"ה דא"א זה בזה, כי הזווג דחו"ג הממשיך לקומת חכמה כוללם אותם יחדיו, וזהו נבחן להתכללות הוד דא"א בנצח שלו. כי הנצח הוא בחי' עטרא דחסד, דהיינו הת"ת הנושא להארת חכמה, אלא כדי להמשיך או"ח להלביש הקומה נכלל עמו גם ההוד, שהיא עטרא דגבורה. ונמצא שאין עטרא דגבורה שהיא ההוד משמשת כאן כלל במדת הצמצום שבה, אלא אדרבה, היא ממשכת חכמה, כי לולי האו"ח לא היה נמשך הקומה, כנ"ל. הרי שההוד נכלל ונעשה למדת הנצח, כלומר שהוא מסייע להמשיך לאור החכמה. וזה שאמר הרב "ובר"ח אז זו"ן משתמשים בכתר אחד, ר"ל ששניהם נכללים בנצח דא"א והם מקבלים הארתם בהשואה אחת". והבן זה היטב.

ונתבאר היטב, איך התכללות עטרא דגבורה שהיא בחינת הנוקבא בעטרא דחסד שהיא בחי' ז"א, גורם ג"כ להתכללות ההוד דא"א בנצח שלו, שמשם יונקים הפרצופים דז"א ונוקבא, שהם בחינת הכלים שלהם כנ"ל, כי המוחין והכלים נכללים כאחד. ולפיכך נמצא, כי הנוקבא נאחזת בת"ת דאמא שהיא בחינת שורש הז"א, הנשאר שם בראש דאמא לקיום והעמדה של קומת ע"ב דאמא, בשוה עם הז"א עצמו. כי לולא בחינת עטרא דגבורה דנוקבא הנכללת שם בת"ת הזה, היתה מתבטלת קומה זו, כי בלי חלקה שם, לא היו המוחין נמשכים ולפיכך נוטלת גם היא המוחין דע"ב מת"ת דאמא, ות"ת דאמא נעשה כתר אליה כמו שנעשה כתר לז"א. ונמצאים שניהם משתמשים בכתר אחד. וז"ש הרב "כי מת"ת דאמא נעשה כתר לז"א, וכאשר גם היא תעלה עד שם ויהיה כתרה בת"ת דאמא כמוהו יהיה כתריהם שוין,

ויהין שניהם אחד כי שניהם יהיו בחינת ת"ת דאמא שהיא ספירה אחת" דהיינו כמבואר. שזה נעשה מכח שעטרא דגבורה נכללה בעטרא דחסד, והוד דא"א נכלל בנצח שלו, ונמצאת הנוקבא, שהיא נאחזת בת"ת דאמא והיא מקיימת ומעמידה המוחין דע"ב שלה, כמו ז"א, וע"כ נעשה ת"ת דאמא לכתר אליה כמו שנעשה לז"א. וע"כ שניהם משתמשים בכתר אחד. (תע"ס חלק ט"ו).

ב' מלכים פב"פ בכתר א':

ענין ב' המלכים בכתר א' כבר נתבאר בערך ב' מלכים. ואין להכפיל הדברים, עש"ה. אמנם ענין פב"פ בכתר אחד הוא הבחן אחר לגמרי שזה לא יהיה אלא בגמר התיקון. כי אלו המוחין הנ"ל שקבלה מנה"י דאמא שלא ע"י ז"א, בהיותה באחוריו, אינה יכולה לעמוד בהם, להיותם בחינת חכמה בלי חסדים, דהיינו בינות וגבורות דאו"א, שהם בחינת ב"ן לבד שרק אמא עצמה יכולה לקבל אותם משום שבעת שהיא חוזרת לראש דא"א, היא נעשית שם לבחינת חכמה ממש, ואינה צריכה שם ללבוש של אור חסדים כמ"ש הרב בשה"כ ביוה"כ דרוש ג'. אבל הנוקבא אינה יכולה לקבל חכמה בלי לבוש דחסדים, ע"ש, וע"כ היא חוזרת לנקודה דפנים, שהיא בחי' נקודה דצמצום ב', דהיינו נקודה תחת יסוד דז"א, שנשרשת שם מזמן הקטנות דנקודים, וע"כ לא יארע שום מיעוט בנקודה זו, כי כל מה שיצא בקטנות נקודים מבחינת ה"ת בעינים, נקרא כלים דפנים, ואחר שנבררו פעם באצילות אין שום פגם יכול לשלוט בהם כנודע.

ואחר זה שחזרה לנקודה זו דצמצום ב', היא באה פעם שנית בעי"מ דפנים, ואלו המוחין היא מקבלת ממוחין דז"א, דהיינו ע"י הזווג שנעשה שם בראש דז"א על מלכות דאמא שאינה נכללת במוחין דז"א ומלכות זו דאמא, היא בחינת צמצום ב', שאין מוחין דג"ר יכולים לצאת עליה, אלא ע"י התכללות בעטרא דגבורה דז"א יוצאים בה מוחין דג"ר, ונמצא בזה שמצד עצמה אין בחינת ג"ר לנוקבא כלל, אלא רק ע"י התכללות במוחין

לד אות ב'

דז"א, ונמצאת בזה לבחינת מקבלת מז"א, והיא קטנה ממנו, כי המקבל הוא קטן מהמשפיע וע"כ אינה יכולה עוד להיות שוה אליו כמו שהיתה בעת היותה באחוריו, כמו שהז"א מקבל מנה"י דאבא. כי בעת עליתם למ"ן נכלל הז"א באבא שכולו מ"ה, והנוקבא נכללה באמא שכולה ב"ן, וכן נתלבשו בהם המוחין בירידתם למטה, ונמצאים שניהם שוין ומשתמשים בכתר אחד, משא"כ עתה אין הנוקבא מקבלת עוד מאמא עצמה דמזלין, אלא מראש הז"א, כנ"ל, ונמצאת קטנה ממנו.

ולפיכך אפילו בשבת במוסף, שאז עולים שניהם לאו"א עד הכתר שלהם, מ"מ נבחן הז"א שהוא גדול ממנה, כי קומה זו דג"ר דחיה שיש לה אז, אינה מכח עצמה, שהרי היא רק בחינת מלכות דאמא שאינה ראויה לג"ר זולת ע"י התכללות בעטרא דגבורה דמוחין דז"א כנ"ל, וכיון שהוא המשפיע לה את המוחין, נבחן לגדול ממנה. ולכן במנחה דשבת, שז"א עולה לג"ר דא"א ומקבל שם בחינת יחידה שהיא כתר שלו, אין הנוקבא יכולה לעלות עמו שמה, כי הזווג נעשה שם על בחינת המלכות דצמצום א' דהיינו על בחי"ד ששמשה בגדלות נקודים, כי העיבור נעשה בג"ר דעתיק, שהם במקום ג"ר דנקודים, ששם קומת כתר, כי עתיק הוא קומת כתר דאצילות, וע"כ אין הנוקבא יכולה לעלות שם, כי אין לה המ"ן דצמצום א', כי המלכות דצמצום א' נגנזה ברדל"א.

ומ"ן דדיקנא, אע"פ שהם מצמצום א' אינם בחינת מלכות ממש, אלא בחינת מלכות הכלולה בט"ר, הנבחנת ליסוד דמלכות, ולבחינת בנימין הכלול ביוסף, דהיינו בחי' נוקבא הכלולה בזכר, אבל לא מלכות ממש דצמצום א'. וע"כ אין הנוקבא יכולה לעלות עם הז"א ולהכלל בעיבור ג' הפנימי, שהיא במקום ג"ר דעתיק, כי אין לה שם הבחינה שכנגדה, שהיא מלכות דצמצום א'. וע"כ אינה יכולה לקבל בחינת יחידה מג"ר דא"א כמו הז"א, וע"כ אינה משתמשת עמו בכתר אחד, בכל המשך דשתא אלפי שני.

ואין להקשות לפי"ז, איך הנוקבא יכולה לעלות ביוה"כ בתפלת נעילה עד הג"ר דא"א

בשוה עם הז"א. כי יש הפרש גדול בין המוחין דאחור של הנוקבא להמוחין דפב"פ שלה. כי במוחין דאחור נעשה התכללות הוד דא"א בנצח שלו, ונעשתה הנוקבא כמו המלכות דז"א עצמו, הנקראת נוקבא שבגופו, כלומר, מלכות דנצח, שהיא בחינת הנוקבא הכלולה בדכר, הנבחנת לבחינת בנימין הכלול ביוסף, ומבחי' זו יכולה גם הנוקבא לעלות לג"ר דא"א, ולהכלל בהזווג דג"ר דעתיק, דהיינו במ"ן דמזלין שהם בחינת יסוד דמלכות, שהרי גם הנוקבא נכללה עתה במלכות דז"א, הנחשבת לבחינת בנימין הכלול ביוסף כנ"ל. משא"כ במוחין דפנים בפנים דנוקבא, כי אז היא מתוקנת במדתה עצמה, דהיינו בחינת הוד, ובחינת נוקבא אמיתית, ולא בחינת נוקבא הכלולה בזכר. ואחר שקבלה למדתה עצמה, אינה יכולה עוד להכלל במ"ן דמזלין, שהם רק בחי' בנימין הכלול ביוסף, דהיינו רק נוקבא הכלולה בדכר ולא בחי' עצמותה של הנוקבא, כי עצמות הנוקבא דצמצום א' נגנזה ברדל"א כנ"ל.

ועם זה תבין, למה אין בחינת זווג זו"ן, בהיותה אב"א עמו בקומה שוה. וכן למה נקראו המוחין האלו לבחי' מוחין דאחורי הז"א. והוא כי הנוקבא שבגופו דז"א נבחנת לאחורים אליו, כלומר לבחינת מסך המעלה או"ח ומלביש לע"ס דאו"י שלו. ונתבאר לעיל שהנוקבא שבגופו דז"א, היא בחי' בנימין הנכלל ביוסף, וע"כ בעת שרחל נכללת במדת הנצח, דאז גם בחי' נוקביות שלה אינה נוקביות אמיתית אלא ג"כ בחינת בנימין הכלול ביוסף כנ"ל, הנה היא דומה אל הנוקבא שבגופו דז"א, ואין שם הבחן זווג של דכר ונוקבא, אלא רק זווג מניה וביה של הזכר עצמו. והבן. ולפיכך אין אנו מבחינים שום זווג זו"ן בעת היותם אב"א, אלא שנחשבת כמו שנפרדה ממנו ואינה מקבלת ממנו כלום, משום שהיא שוה למדת אחורים של הז"א עצמו, דהיינו למדת המלכות שבגופו, וע"כ אין הנוקבא הנפרדת עולה בשם, כי אין כלל כאן בחינת זכר ונקבה. והבן. (תע"ס חלק ט"ו).

אבן ספיר לה

ב' מציאויות הבינה:

משונה קמת בינה משאר הקומות, כי נחלקה לב' פרצופים: או"א עלאין, שנעשו מג"ר שבה, וישסו"ת שנעשו מז"ת שלה, מה שלא מצינו זה בשום קומה. כי עתיק, הוא כולו קומת כתר, וא"א, כולו קומת חכמה, וזו"ן קומת ז"א. והטעם הוא, כי יש בבינה ב' מציאויות, שהם כמעט הפכים זה לזה, כי ג"ר שבה, הם באחורים לאור חכמה, וחושקים דוקא בחסדים מכוסים, כלומר שלא תהיה בהם מהארת חכמה, וז"ת שבה, הם בחיוב מהארת חכמה, להיותם בחינת המאציל של זו"ן, שכל עיקרם הוא הארת חכמה. כי כל ההפרש מזו"ן דאו"י, אל ג"ר דבינה, הוא, כי זו"ן הם חסדים בהארת חכמה, וג"ר דבינה הוא רק חסדים לבד. ועל שם זה נחלקה קומת הבינה, לס' עגולה ולם' סתומה, שס' עגולה, ה"ס שש הספירות חב"ד חג"ת שבבינה עד החזה שבת"ת, שעד שם שולטים בחינות ג"ר דקומת בינה. כי גם בחינת חג"ת של ז"ת שלה, אינם בחינת זעיר ונוקבא ממש, אלא הג"ר המתחברים עם זו"ן הם חג"ת, והם רק כח"ב דחסדים, כנודע. ולפיכך כל חב"ד חג"ת דבינה, נבחנים לבחינות ג"ר דבינה, והם בחינת ג"ר גמורים, לכן הם נרמזים בשם ס' עגולה, ונקראים ג"כ או"א עלאין.

ומציאות ב' היא, ד' הספירות תנה"י שבקומת בינה שהם בחינות שורשי זו"ן, שעיקרם הוא הארת חכמה, וע"כ כח הצמצום של ה"ת שבקרומא דתחות מו"ס, רכיב עלייהו, והם בחינת חסד דמין הב'. וע"כ הם רמוזים באות ם' סתומה, להורות: כי המה סובלים מצמצום, והם בחינת ישסו"ת. אמנם בעת שישסו"ת משיגים ג"ר, דהיינו קומת בינה, הנה גם הם מתחלקים כן: ששש הספירות הראשונות שבהם, הם בחינת ס' עגולה ונחשבים לג"ר ממש, וד' אחרונות לם' סתומה, כי טעם הנ"ל נוהג עתה גם בישסו"ת עצמם. וכשישסו"ת משפיעים מוחין דיניקה לזו"ן, הנה הם מזדווגים מבחינת הם' סתומה שבהם, ונבחן אז ישסו"ת שהיא רביעא על בנין דלתתא ליינקא להון. שזה מורה שממעטים קומתם מבחינת ג"ר לבחינת ז"ת,

כדי להשפיע מוחין, דקטנות אל הזו"ן. (תע"ס חלק י').

ב' מרחקים:

אם יש ב' מרחקים, בין כלי דחסד ובין כתר, בלי אור, דהיינו בעת שחו"ב ריקים מאור, אז נמנעת הארת ג"ר מהפרצוף.

(תע"ס חלק ה').

ב' נסירות:

יש ב' נסירות: א' הוא מן בחי' מחזה ולמטה דז"א, שאז אין לה שום בנין לפי עצמה, ונבחנת לדבוקה בגופו בסוד ואחוריהם ביתה, כנודע. ואז ע"י תרדמה שהיא עלית מ"ן לאו"א, היא משגת מוחין דע"ב המורידים ה"ת מעינים שלה ומעלה אח"פ שלה, ונשלמים השלישים התחתונים דכל ספירה מע"ס שלה, שעי"ז היא ננסרת מן הז"א, והיא נבנת לבחינת פרצוף שלם מבחינת הכלים, כנודע.

אמנם במצב הזה אינה ראויה לזווג עם הז"א כדרך דכר ונוקבא, כי המ"ן שלה הם בחינת מ"ן זכרים כמו המ"ן ד"א, כי גם המ"ן שלה הוא בחינת בנימין הכלול ביוסף, כי ע"כ היא יכולה לקבל מוחין ממזלא, ולפיכך כדי שתהיה ראויה לזווג עם ז"א היא צריכה לנסירה שניה, דהיינו לנסר אותה מבחינת האחור דז"א, ולהביאה לבחי' פנים. כמ"ש הרב דאחר שנתמעטה לנקודה דפנים, נסרה מאחוריו והעלה אותה למעלה כנגד הפנים שלו, ע"ש. אשר ע"י נסירה זו השניה היא מתתקנת במדתה עצמה האמיתי, דהיינו בחינת מלכות ממש, והיא מקבלת אז מוחין דנוקבא ממש, דהיינו ממלכות דאמא שאינה כלולה במוחין דז"א, ואז נבחנת לנוקבא הראויה לזווג עם הז"א, כי עתה יש לה מוחין דנוקבא.

משא"כ מקודם לכן, בעת היותה באחור בקומה שוה עמו, היה לה מוחין דזכר כמו הז"א עצמו, דהיינו המוחין דמזלין היוצאים על מ"ן זכרים, ולא היתה ראויה לזווג עמו, כמבואר. (תע"ס חלק ט"ו).

לו אות ב'

ב' נקודות הסיום שבפרצוף:

יש בחינת סיום מצד קו אמצעי, שהוא יצא משורשו רק בראש תוך וחסר סוף שלו, אשר בפרצופים שלמעלה מטבור, הוא פי החזה, ששם הוא בחינת הסיום מצד קו האמצעי, ובפרצופים שלמטה מטבור, הוא נקודת היסוד. ויש בחינת הסיום מצד הארת כלים, הבא מהסתכלות עינים באח"פ, שיש לו ג' שלישים שלימים: ראש, תוך, סוף. והוא נבחן בבחינת הקצוות שהם סיום רגלים, שבפרצופים שלמעלה מפרסא, נמשכים עד נקודת הטבור, ובפרצופים שלמטה מפרסא, נמשכים עד הפרסא שבין אצילות לבריאה. (תע"ס חלק י').

ב' עטרין:

כשמוחין דז"א שהם חו"ב חו"ג, כנזכר בערך ב' כתפין, באים ביסודות דאו"א, אשר חו"ב נמשכים מפרקין תתאין דידים דא"א, דהיינו הסוף שלהם, שהם בחינת ישסו"ת, כנזכר בערך ב' כתפין, הנה הם באים ביסוד ג"כ כדרך התחלקותם למעלה, כי גם היסוד מתחלק לרת"ס, שב' פרקין עלאין הם היסוד, ופרק התחתון הוא העטרה, כנודע. וע"כ ב' המוחין עלאין חו"ב שבו מתלבשים ביסוד, ע"ד המשכתם מב"פ עלאין דידים דא"א, ומוח התחתון שבו שהוא החו"ג, מתלבש בעטרת היסוד, שהוא שליש תחתון דיסוד, כמו ב' הכתפין שהם שלישין תתאין דידים דא"א. ולפיכך נקראים ב' חצאי הדעת, בשם ב' עטרין, לפי שהמה מתלבשים בעטרת היסוד דאו"א. כמבואר. (תע"ס חלק י"א).

ב' עטרין:

ב' עטרין הם הדעת המשיב הבינה עם החכמה פב"פ. כנזכר בערך אין דעת אין בינה. והם בחינת ז"ת דמוחין שהם זו"ן. שעטרא דחסד היא ז"א דמוחין, שהוא ת"ת הכולל ו"ק, ונבחן לה"ח.

ועטרא דגבורה היא בחינת הנוקבא דמוחין הנבחנת לה"ג, והיא נקראת יסוד דמוחין, משום שאין מלכות דצמצום א' משמשת באצילות, שהיא נגנזה ברדל"א,

ומלכות דצמצום ב' נבחנת בשם עטרת יסוד, משום שכל שורשה היא נקודת החזה דנקודים, שמבחינת האורות היא עטרת יסוד. ע"ע נקודה השורשית דרחל. ונתבאר שהב' עטרין הם ת"ת ויסוד, שת"ת כולל ו"ק, והוא ה"ח, ונקרא בכללו עטרא דחסד. ויסוד הוא בחינת הנוקבא בלבד, דהיינו בחינת המסכים המעלים או"ח, וע"כ הוא ה"ג המלבישים לה"ח, ונבחנת בכללה לעטרא דגבורה. וב' עטרין יחד הם זו"ן דמוחין הנקראים דעת.

אמנם זה אמור רק בדעת דזו"ן, אבל הדעת דאו"א עצמם, דהיינו המשמש לזווג חו"ב דאו"א, אינם נקראים ב' עטרין. כי השם ב' עטרין מורה על מיעוט מיוחד, שהוא מדת העטרה, דהיינו כח המסכים שבה, הרבוץ על ה"ח וה"ג אלו, ומצמצם ההארת חכמה שלא תתגלה בהם כמדת הה"ח עצמם, שהם מדת הת"ת הנושא העיקרי להארת חכמה, אלא כמדת העטרת יסוד. פירוש, כי יסוד כולל ב' מסכים: דדכר ודנוקבא. שהם, בחינת צר דיסוד אבא, ובחינת קצר דיסוד אמא, אשר בחי' הדכר הוא מדת היסוד עצמו, שהוא צר, ובחינת הנוקבא היא מדת העטרה שעל היסוד, שהוא קצר דיסוד אמא הנכלל ביסוד. אמנם נכללים שניהם בעטרת יסוד, וע"כ מכח מדת העטרת היסוד המלבישה על היסוד, אין הארת חכמה העוברת דרך בה, יכולה להאיר זולת בבחינת אורחא למעברא ביה, אבל לא במדת הת"ת עצמו שהיא עטרא דחסד הנושא להארת חכמה בגילוי גמור. ולפי שבז"א אין העטרא דחסד מאירה לפי מדתו עצמו, אלא כמדת העטרת יסוד, כנ"ל, ע"כ נקרא גם הת"ת בשם עטרא, כמו היסוד משום שאינו מאיר במדתו אלא כמדת עטרת היסוד, ומכאן בא השם ב' עטרין אל הזו"ן דמוחין, שהם הדעת.

אמנם זה נוהג רק בזו"ן המקבלים קומת ע"ב ע"י התלבשות היסודות דאו"א שכיון שאין יסוד אבא יכול להאיר משהו לתחתונים בלי מדת הצר שבו ומדת הקצר שביסוד אמא, ע"כ מוגבלת הארתם במדת צר וקצר דיסודות או"א שהוא בחינת עטרת יסוד דמוחין, כנ"ל. אבל באו"א עצמם, שהם מקבלים המוחין דע"ב במקום יציאתו בג"ר דא"א, אשר

אבן ספיר לז

המזלין משמשים להם ממטה למעלה, אין הת"ת שהוא ה"ח הנושא להארת חכמה, מוגבל במשהו ע"י היסוד דמוחין, כי אין שום מסך יכול לפעול עם כחו ממטה למעלה, כנודע, וע"כ הת"ת מאיר בהם בגילוי גמור, ואין הוא נבחן בשם עטרא דחסד, כי אינו מצמצם כלום ע"י עטרת היסוד.

והנה המוחין הללו דחכמה דל"ב נתיבות, אע"פ שאו"א לוקחים אותם מג"ר דא"א, מ"מ אינם מיוחסים אלא לחג"ת דא"א, משום שאפילו בעת עליה אין אבא לאמא מלבישים לג' רישין דא"א ממש, אלא רק לחג"ת דא"א כמקודם לכן, אלא משום שהחג"ת דא"א עצמו עלו ונעשו לבח"ד שלו ולקומת ע"ב כמו הג' רישין, ע"כ נוטלים או"א קומת ע"ב החדש הזה דא"א, הנעשה מן החג"ת שלו, שהם חכמה דל"ב נתיבות, אשר א"א אין לו צורך בהם שלפיכך אחסין אותם לאו"א. כנזכר בערך אחסנתא דאו"א. ונתבאר שם, שרק ב"ש עליונים דכל אחד מהחג"ת אחסין לאו"א, אבל השלישים התחתונים דכ"א מהחג"ת לא עלו לראש שלו, והוא אחסין אותם לזו"ן, שהם הנקראים ב' כתפין דא"א, ע"ש.

ותדע, שזה ההבחן הנ"ל, אשר ת"ת שבאו"א נבחן לנושא הארת חכמה בגילוי גמור בלי שום נרתק, זוהי מדת הב"ש עליונים דכ"א מהחג"ת דא"א, דאחסין אותם לאו"א. ובחינת ב' עטרין הנ"ל, דהיינו בחינת צמצום של הת"ת שלא להאיר אלא כמדת העטרה של היסוד, זוהי מדת ב' הכתפין דא"א שהם השלישים התחתונים דכ"א מהחג"ת. והוא מטעם שהם מדת גוף, כי לא עלו לראש דא"א, ואינם מקבלים המוחין במקום יציאתם, אלא ע"י התלבשות ביסודות דאו"א שבראש, וע"כ אין הת"ת מאיר אלא בנרתיקו, שהוא מדת העטרה, כנ"ל.

ובאמת גם מוחין אלו אחסין א"א לאו"א, כי הם באים בנה"י דאו"א המלבישים לב' הכתפין, אלא כיון שאין לאו"א צורך בהם, כי יש להם המוחין הגדולים שבמקום יציאתם, שהת"ת מאיר בלי נרתיק, כנ"ל, ע"כ או"א אחסינו אותם לזו"ן. ולפיכך מגדיר הרב תמיד

הב' עטרין אל הב' כתפין דא"א, כדי להורות ההבדל הגדול הנ"ל, הבא מסבת ירידת המוחין ממדרגה למדרגה, כמבואר.

(תע"ס חלק י"ד).

ב' עיינין:

הם בחינת חו"ג דע"ס דראש. ואף ע"פ שבפרצופי א"ק נבחנים העיינין לחו"ב, אמנם נתבאר בערך ב' ביעי דוכרא, שחב"ד דע"ס דנה"י דעתיק נתחלקו לב' בחינות ם' ול' ע"פ התחלקות הבינה לג"ר וז"ת, ועל פיהם נתחלקו ג"כ הע"ס דראש, וע"כ נתחלקו גם חו"ב דראש לב' בחינות: שב' אודנין הם ג"ר שבהם, ובחינת ם' והם נבחנים לחו"ב. וב' עיינין הם בחינת ו"ק שבחו"ב, ובחינת ל' וע"כ הם נבחנים לחג"ת כי מחמת שג"ר דחו"ב קבלו לבחינת ם' נמצאים העיינין שיצאו לבר מבחינת ג"ר, ונעשו לחג"ת. וע"כ נשתנו בחינת העיינין בפרצופי אצילות, שאינם בחינת חו"ב כמו בא"ק, כי זהו מסבת תיקון הצל"ם שנתחדש בפרצופי אצילות שהחב"ד נתחלקו בהם, לג"ר וז"ת, כמבואר. וע"כ נעשו כאן ב' בחי' חג"ת: א' היא בחינת ל', שבאמת הם חב"ד, אלא ע"י תיקון הם' יצאו לבר מג"ר ונעשו לחג"ת. וב' הם חג"ת האמיתים, שהם צ' דצל"ם.

וזהו ג' ספירות הנוספות כאן על הע"ס הקודמים שבפרצופי א"ק, ונעשו בסוד י"ג, כי נעשה כאן ב' בחינות חג"ת, כנ"ל, כי נעשה חג"ת בג"ר עצמו ג"כ, שהם ל' דצל"ם. הרי שנתוספו ג' ספירות חדשות שלא היו בפרצופי א"ק. וע"כ יש כאן בע"ס דראש ב' מיני חו"ג: א' הם, ב' עיינין. וב' הם, ב' לחיים, שהם ב' תפוחין קדישין. שב' העיינין הם חו"ג דבחינת ג"ר, וב' תפוחין קדישין הם חו"ג האמיתים דבחינת ו"ק. באופן שיש כאן י"ג ספירות: גלגלתא כתר, וב' אודנין ומצחא חב"ד, וב' עיינין ושורש חוטמא, הם חג"ת דג"ר, דהיינו ל' דצל"ם. וב' תפוחין וחוטמא חג"ת ממש, וב' שפוון ולשון נה"י. והפה מלכות. וכל אלו מגולים רק בעת גדלות, אבל בקטנות, אין הדעת מגולה במצחא, וכן אין החו"ג מגולה בב' תפוחין, כי אז אין בהם

לח אות ב'

יותר מרוח נפש, אשר רוח מלובש בב' אודנין ומצחא, וע"כ הם נחשבים לחג"ת, ונפש מגולה בב' עיינין וחוטמא, ונחשבים לנה"י, ומשם ולמטה אין שום גילוי בכלים התחתונים שהם ב' תפוחין ופומא וכו'. (תע"ס חלק י"ג).

ב' עיבורים כוללים דחיצוניות:

ג' עיבורים כוללים יש, והם נגד ג' עליות הכוללים דז"א, לנשמה חיה יחידה הכוללים שבו. ועיבור א' הכולל, הוא למוחין דנשמה הכוללים, שהם המוחין דישסו"ת הנוהג בחול, שעל ידיהם עולה הז"א עד החזה דא"א והוא משיג נשמה כוללת שלו. ועיבור ב' הכולל, הוא למוחין דחיה הכוללים שהם המוחין דאו"א עלאין הנוהג בשבת במוסף, שאז עולה הז"א ומלביש עד הכתר דאו"א, שהוא הגרון דא"א, ומשיג בחינת חיה הכוללת שלו. עיבור ג' הכולל, הוא למוחין דיחידה שלו, שהם המוחין דג"ר דא"א הנוהגים בשבת במנחה, שאז עולה הז"א ומלביש לג"ר דא"א. והנה ב' עיבורים הראשונים לנשמה וחיה, נק' ב' עיבורים כוללים דחיצוניות הז"א, ורק עיבור הג' נקרא עיבור פנימיות הז"א.

וטעם הדבר, כי כל המוחין דז"א דאצילות נמשכים ע"י העלאת האחורים שנפלו מאו"א וישסו"ת דנקודים, אשר האחורים דאו"א נפלו למקום הגופות שלהם, שהם ד' המלכים דחג"ת דנקודים, וכן האחורים דישסו"ת דנקודים נפלו למקום הגופות שלהם שהם ד' המלכים תנהי"מ דנקודים. ונודע שעיקר הז"א הוא רק מחזה ולמעלה שבו, שהוא בחי' ד' מלכים דחג"ת דנקודים, אבל מחזה ולמטה דז"א שייך לנוקבא, וע"כ ד' מלכים תנהי"מ דנקודים מיוחסים בעיקר לנוקבא, ולא לז"א עצמו.

והנה המוחין דחול הנמשכים מן ישסו"ת דאצילות, וכן המוחין דשבת שבמוסף הנמשכים מאו"א דאצילות, הם באים לז"א רק ע"י העלאת האחורים דישסו"ת דנקודים למקומם, כי אפילו בשבת במוסף, נעשה העיבור דז"א רק במקום ג"ר דא"א, ששם עמידת ישסו"ת דנקודים, כי ג"ר דא"א מלבישים לחג"ת דעתיק העומדים במקום

חג"ת דנקודים, ששם עמד הראש דישסו"ת דנקודים. ונמצא שבעת עלית מ"ן דז"א לג"ר דא"א העלה רק לשם בחי' האחורים שנפלו מישסו"ת דנקודים אל מקומם, מפאת היות שמה עמידת ישסו"ת דנקודים. אמנם עדיין לא העלה כלום מאחורים דאו"א דנקודים שמקום עמידתם היה בג"ר דעתיק, כנודע כי ג"ר דעתיק מלבישים למקום ג"ר של הנקודים, שהרי לא עלה למ"ן רק לג"ר דא"א העומדים במקום דחג"ת דנקודים ובמקום ישסו"ת. ולפיכך עוד נחשבים המוחין ההם לבחי' חיצונית של הז"א, כי אינם מיוחסים לבחינתו עצמו אלא לבחינת הנוקבא, כי הראש דישסו"ת וד' מלכי תנהי"מ הם שייכים אל הנוקבא כנ"ל. וכלפי הז"א עצמו הם רק בחינת ו"ק דפנימיות, משום שישסו"ת דנקודים הוא בחינת ו"ק לאו"א דנקודים. אלא רק בשבת במנחה שהעיבור דז"א נעשה אז בג"ר דעתיק, ונמצא שהוא מעלה המ"ן והאחורים דאו"א למקומם כמו שעמדו בזמן הנקודים, בעת שהולידו לד' מלכים דחג"ת דנקודים, וע"כ המוחין האלו שמקבל מזווג הזה נחשבים לפנימיות, כי הם בחינת הג"ר המיוחסים לז"א עצמו, כי הממעלה למטה מזווג הזה הגיע לד' מלכים דחג"ת, שהם בחיבת ז"א עצמו. ונמצא שרק עיבור הג' הזה, נחשב לעיבור דפנימיות של הז"א ולא ב' עיבורים הכוללים הראשונים, כמבואר.

(תע"ס חלק ט"ו).

ב' רישין:

ראש דא"א יש בו בחינת זכר ונקבה, והם מב' הרשימות שעלו בעת העיבור שלו לפה דראש דעתיק, ע"ד זכר ונקבה שבראש דע"ב דא"ק, וכן ע"ד זכר ונקבה שבג"ר דנקודים, שהזכר נקרא כתר, והנקבה או"א. שהזכר הוא בחינת רשימו דהתלבשות והנקבה היא בחינת רשימו דעביות, והם מחויבים להכלל זה מזה, כי על רשימו דהתלבשות אין יוצא שום זווג, אלא שהוא נכלל ברשימות דעביות דנקבה, ויוצא עליו קומת הזכר, וכן הנקבה נכללת ברשימו דזכר ויוצא עליה קומת הנקבה. ואלו הם ב' ראשים הנכללים בראש דא"א, שהזכר נקרא גלגלתא, והנקבה

אבן ספיר לט

נקראת מו"ס. ובחינת הזכר מאיר רק בראש, מטעם היותו מעיקרו רק בחי' רשימו דהתלבשות, ע"כ אין בו כח להתפשט לבחינת כלים דגופא, ובחינת הנקבה, שהיא בחינת מו"ס שיש בה בחינת עביות מעיקרה היא המתפשטת לבחינת כלים ובחינת גוף. וע"כ כל הע"ס שבראש אנו מבחינים להארת הזכר שהוא הגלגלתא, להיותו בחינה העליונה, שהתחתון ממנו, שהיא מו"ס אינה עולה בשם, כנודע. ולפיכך כל י"ג ספירות שבראש, ע"ע ב' עיינין, נחשבים לבחינת גלגלתא לבד. אלא אחר שנפסק הארת הגלגלתא, שהוא בלחי התחתון, משם מתחיל להגלות בחינת מו"ס, דהיינו בי"ג תיקוני דיקנא וכל הגוף דא"א. (תע"ס חלק י"ג).

ב' תחתונים דא"א דיצירה:

אין עולם הבריאה מקבל רק בחינת הארת רגלין דפרצופי האצילות, כי עתיק דבריאה מקבל מבחינת נה"י דעתיק דאצילות, א"א דבריאה מקבל מנה"י דא"א דאצילות וכו' עד"ז. כמ"ש הרב בע"ח שמ"ב פי"ג. אמנם כשנה"י דעתיק מאירים בבריאה, באים עם לבושם, שהם חג"ת דא"א, כי נה"י דעתיק מלובשים בחג"ת דא"א באצילות. ולפיכך בעולם הבריאה, שכל הנה"י דא"א מאירים שם וכן כל הנה"י דעתיק, נעשים החג"ת דא"א ללבוש לעתיק, כמו שהיו באצילות כנ"ל, וכל נה"י דא"א מתלבשים באו"א וזו"ן דבריאה.

אמנם בעולם היצירה ששם מאירים רק השלישים האמצעים עם השלישים התחתונים דנה"י דעתיק, וכן דנה"י דא"א, ושלישים עליונים דנה"י חסרים שם, נמצאים הב"ש דנה"י דעתיק לוקחים עמהם את שלישים עליונים של נה"י' דא"א המלבישים אותם באצילות, כי שלישים אמצעים דנה"י דעתיק הם מלובשים מחזה ולמטה דא"א, דהיינו גם בשלישים עליונים דנה"י. וע"כ נבחן שאלו השלישים עליונים דנה"י דא"א אינם שייכים לא"א, אלא רק לבחינת לבוש לעתיק, וע"כ נעשה לרישא מגולה שהוא לבוש לבחינת רדל"א דיצירה. ורק ב' הבחינות התחתונות

דנה"י דא"א, שהם השלישים האמצעים והשלישים התחתונים דנה"י דא"א, הם המתלבשים באו"א. (תע"ס חלק ט"ז).

באר:

היסוד דנוקבא, מכונה בשם באר. שיורה על בחינת המסך המתוקן שם, שע"י זווג, הוא מעלה או"ח ממטה למעלה, כדמיון הבאר המעלה מים מתתא לעילא.(תע"ס חלק ט').

בד"ק חוי"ה:

הם בחינת האחורים דאו"א שנפלו במקום זו"ן. ויש רמז בצירוף הזה של בד"ק חי"ה, אשר כל בחינת המ"ן דז"א שהוא מעלה לאו"א שבכחם לגרום זווג פב"פ או"א, עד להמשיך משם מוחין דחיה, שהוא אור החכמה, הם באים מהבירורים שהז"א מברר מן האחורים דאו"א האלו. ובד"ק הוא לשון תיקון ובירור, וחי"ה הוא אור החכמה. (תע"ס חלק ז').

בהדי הוצא לקי כרבא:

משל הוא על ספירת הנצח דז"א, הנחשב לאמיתו על עיקר גוף הז"א שאין לחיצונים אחיזה בו, ועכ"ז נעשה בו אחיזה לחיצונים משום התחלפות האורות שהיה בע"ב דא"ק, שאור החכמה עלה ונתלבש בכתר, ואור הבינה בכלי דחכמה וכו', עד שאור ההוד נתלבש בכלי דנצח, וכו'. וע"י התחלפות זו שאור ההוד, שהוא בחי' המלכות נתלבש בכלי דנצח, נעשה לחיצונים אחיזה גם בכלי דנצח. (תע"ס חלק י"ב).

בהו:

בהו הוא כינוי לאריך אנפין, והוא שם מקביל ל"תהו", שהוא כינוי לעתיק, שפירושו שלילת השגה. ו"בהו", פירושו גילוי השגה ולשון ישות, שהוא נוטריקון בו"הוא. (תע"ס חלק ג').

מ אות ב'

בוכו:

שם בוכ"ו הוא אחורים של האותיות משם אהי"ה: שאחר אות א' הוא ב'. ואחר אות ה' הוא ו', ואחר י' הוא כ', ואחר ה' הוא ו'. והם אותיות בוכ"ו. וה"ס הרושם הנשאר באו"א מזמן הקטנות שלהם, מעת שהיה להם ה"ת בעינים, שהוא עומד במקום החזה שלהם, גם בשעת גדלותם. והוא השורש לק"ך צירופי אלקים, המתפשטים מחזה דאו"א ולמטה, בד' הספירות תנה"י שלהם, דהיינו שלשים צירופים בכל ספירה, שהם ד' פעמים ל' צירופים, שהם ק"ך ועל זה מורה הגימט' דשם בוכ"ו, שהוא בגי' ל"ד, דהיינו ד' פעמים ל' צירופים. וע"כ נבחן לשורש הדינים אשר בבינה, כלומר, מבחינת מה שדינים מתערים מינה, שהוא מהשם בוכ"ו. (תע"ס חלק י').

בולט:

השמות בולט ושוקע, משתמשים רק בבחינות היסודות דדו"נ, כי המה מתבטאים כן לתפישת דבר דק מאוד. והוא, כי ע"י עלית נה"י לחג"ת שנעשה בעת העיבור, קבלה מלכות את מדת היסוד. שפירושו שאותה צורת העביות שיש ביסוד, באה במלכות, באופן שצורתם שוה. וז"ס שנשתנה מקום הזווג שהיה בפרצופי א"ק במקום המלכות, כלומר, שהמסך והעביות היו מתוקנים בפרצופי א"ק רק בכלי המלכות, כנודע. וכאן אין עוד המסך מתוקן במקום המלכות, כי אם במקום היסוד, ועל שם זה נקרא היסוד בשם ברית. ואפילו בפרצוף המלכות עצמה, אין הזווג במקום המלכות שלה אלא רק במקום היסוד שלה, כי נעשה שינוי מקום, מחמת עלית נה"י לחג"ת שהיה בעיבור כל פרצופי אצילות.

ונודע, שיש ב' קצוות רחוקים בענין העביות שבהמסך. כי בשעת הזווג עם אור העליון, נבחנת גודל העביות למדת השבח שבפרצוף, כי כפי גודל העביות שבהמסך, כן גדלם של האורות שבפרצוף. והפוכו מקצה אל הקצה הוא, בשעה שאין זווג בהמסך, כי אז נבחנת גודל העביות למדתו של הגרעון והחסרון שבפרצוף, כי כפי גודל העביות שבו,

יהיה גודל החושך שבו. והנה ריבוי האורות ביותר, מכונה בשם בליטה, כלומר, שהאורות מרובים כל כך בהמקום עד שבולטים לעין כל. וז"ס מ"ש בזוהר שהיסוד בליט בחסדים. וצמצום האורות באיזה מקום, מכונה בשם שקיעה, כלומר, שהאורות נשקעו שם בהמקום הזה, והעין לא תשורנו, מלשון שקיעת החמה. ולפיכך ב' הקצוות אשר בעביות הנ"ל, מכונים בשמות אלו: כי בשעת הזווג, שמדת גודל העביות הוא מדת גדלם של האורות שבפרצוף, נבחן מדת העביות בשם בליטה כי מדת העביות נתהפכה, וקבלה לצורת אור גדול, עד שבולטת לעין כל רואה. והקצה השני שבעביות, דהיינו שלא בשעת הזווג, נבחנת מדת העביות בשם מדת השקיעה, כי כפי מדתה של העביות, כן מדת השקיעה של האור. והתבונן בזה היטב כי היא דקה מן הדקה.

ונודע, כי אחר דאתנסרו ז"א ונוקבא זה מזה, איהו נקיט חסדים ואשתלים כותל דידיה, ואיהי נקטא גבורות ואשתלים כותל דידה. דהיינו שבחינת מדת הבליטה שבעביות נטיל הז"א ונעשה לכותל שלו, ומדת השקיעה שבעביות נטלה הנוקבא, ונעשה זאת לכותל שלה. באופן, שבחינת העביות אחת היא ביניהם, אלא שז"א נטיל מדת הבליטה שבה, והנוקבא נטלה מדת השקיעה שבה. ונמצא מדתם שוה, אלא זה בבליטה, וזו בשקיעה. דהיינו ממש מקצה אל הקצה, והבן. (תע"ס חלק ט').

בולט ויוצא לחוץ מהגוף:

בחינת ישסו"ת שמחזה ולמטה דאו"א, נבחנים לבחינת בטן של או"א הבולט ויוצא מחוץ לגוף דאו"א, כי גוף דאו"א הוא מבחינת חסדים מכוסים, שאין שום צמצום שולט עליהם. אמנם אבא הוציא אמא לחוץ אודות בנה, כי ישסו"ת שהם אמא קבלו לתוכם בחינת צמצום ב', כדי להמשיך תיקון ומוחין לזו"ן, כנודע. וע"כ נבחן, שבליטה זו שישסו"ת מתרחק לבחינת חוץ מגוף דאו"א, אינה מחמת עצמם, כי גם ישסו"ת הוא בחינת בינה כמו או"א ואין צמצום נוהג בהם אלא

אבן ספיר מא

הבליטה לחוץ, דהיינו הצמצום הוא כדרך אשה עוברה, שבטן שלה בולט לחוץ ומתרחק מגופה, שהוא מסבת העובר המונח שם בבטנה, ולא מחמת עצמה. כן מתוך שישסו"ת הם שורש אל זו"ן, וזו"ן אצלם בבחינת עיבור ע"כ ישסו"ת בולטין ומתרחקין מגוף של עצמם, דהיינו מחסדים מכוסים, והם ממשיכים חסדים מגולים, בשביל זו"ן שהם העובר, שעי"כ נתצמצמו גם הם כי ע"כ שולט גם בהם צמצום הב'. (תע"ס חלק ט"ז).

בוצינא דקרדנותא:

בוצינא, פירושו, מאור, וקרדנותא פירושו קשיות או חשכות. ורומז על ה"ת, דהיינו בחי"ד. וה"ס ה"ת שבעינים אשר בכתר דנקודים, שאין הארתה מגולה. והיא הנקודה שבתוך הו', דהיינו המלאפום שהשפיע יסוד דא"ק לחו"ב דנקודים, ורק הו' נגלה באמא, אבל הנקודה נגנזה בה. וזה שאומר שבוצינא דקרנותא גניז ביסוד דאמא.

(תע"ס חלק ו').

בוצינא דקרדנותא:

בוצינא, פירושו נר. קרדינותא פירושו חושך. כלומר, נר המאיר מבחינת החושך שבו. שזה רומז על המסך המתוקן בנקודת המלכות, הסובלת בתוכה את כח הצמצום, שעם המסך הזה היא מעלית או"ח וממשיכה ומלבישה את כל האורות שבפרצוף, כנודע. ושורשה של הבוצינא דקרדינותא, הוא מבחינת נקודה תחת יסוד דז"א, שנקראת עטרת היסוד, כנודע. אמנם בשעת הגדלות דז"א, נבחן מקום הבוצינא דקרדינותא, במקום פי החזה דז"א. וטעם הדבר הוא, כי בעת גדלות מתעלים חג"ת ונעשו לחב"ד, ונה"י לחג"ת, ויוצאים בו נה"י חדשים. ואז נמצא שהיסוד עלה ונעשה ממנו שליש עליון דת"ת, ואז נמצא נקודת המלכות הדבוקה בהיסוד, שם בסיומא של היסוד, שהיא עומדת בפי החזה. (תע"ס חלק ט').

בוצינא דקרדנותא:

הארת מלכות דצמצום א' נקראת בוצינא דקרדינותא. ותחלתה היא בגבורה דעתיק, כי אין מלכות זו מצויה אלא בעתיק, והיא שורש

הגבורות שבעולמות, כי הגבורות שבאבי"ע, הם רק מצמצם ב', שהוא רק ענף מצמצום א', כנודע. וגבורה זו דעתיק מלובשת במו"ס, ובחינת הוד דעתיק מלובש בב' אודנין, בסוד ב' ביעי דוכרין. (תע"ס חלק י"ג).

בוצד"ק דגניז במו"ס:

גבורה דעתיק נקראת בוצד"ק, וכיון שמו"ס מלבשת אותו, כי גלגלתא דא"א מלביש לחסד דעתיק, ומו"ס מלביש לגבורה דעתיק, כנודע. ע"כ נמצא, שבוצד"ק גניז במו"ס, כנ"ל. (תע"ס חלק י"ג).

בורא:

השם בורא מתיחד רק על החידוש דהיינו המצאת "יש מאין", שהיא בחינת חומר של הכלים בלבד המוגדר בבחינת ה"רצון לקבל" שבכל מהות, שבהכרח לא היה זה בעצמותו ית' בטרם הבריאה. (תע"ס חלק א').

בחינה ארוכה:

אורך פירושו בחינת חכמה. ונה"י דאמא, בעת שהם לבושי מוחין דהולדה, דהיינו שהם בהארת חכמה, נבחנים לבחינה ארוכה. (תע"ס חלק י"ד).

בחינה העליונה שביצירה:

כל נה"י מתחלקים על ג"ש, כנודע. ונה"י דא"א כולם הם מאירים רק בבריאה, אבל בעולם היצירה אין שם רק ב"ש תחתונים דנה"י שהם האמצעים והתחתונים. ובחינה עליונה דנה"י דא"א, דהיינו הג"ש העליונים דנה"י שלו, הם נמשכו אל היצירה רק בבחינת לבוש לשלישים אמצעים דנה"י דעתיק ולא מבחינת א"א עצמו. וע"כ נעשו לרישא מגולה, כי רק עתיק מתלבש בהם. ע"ע ב' זווגים דאו"א. (תע"ס חלק ט"ז).

בחי' עשירית דאחור:

נקודת החזה דז"א, נבחנת לבחינה

מב אות ב'

עשירית דאחור, כי שורש הנוקבא הוא ממלכות דנקודים דקטנות, שאז לא יצא בז"א אלא ששה כלים חב"ד חג"ת עד החזה, ונקודת החזה היא המלכות דנקודים. אמנם מיחס האורות הם נבחנים לחג"ת נה"י, והנקודה שתחת היסוד היא המלכות דנקודים, ולפיכך גם באצילות יש לה אלו ב' השורשים בז"א, שמבחינת האחור של הנוקבא, דהיינו הכלים, היא נבחנת לנקודת החזה דז"א. ומבחינת הפנים דנוקבא, דהיינו האורות, היא נבחנת לנקודה שתחת היסוד, ונקודה דאחור מכונה בחינה עשירית דאחור, ונקודה דפנים מכונה בחינה עשירית דפנים.

(תע"ס חלק ט"ו).

בטן:

שליש ת"ת התחתון דכל פרצוף נקרא בשם בטן, ובנוקבין הוא מקום הריון ולידה.

(תע"ס חלק ח').

בטן:

שליש תחתון דס"ג דאצילות, הוא מקבל מבחינה שכנגדו בא"ק, משליש תחתון דס"ג דא"ק, ששם בחינת ג"ר דנקודים, אשר שם הושרשו כל התיקונים דשיתוף מדת הרחמים בדין, דהיינו בחינת תיקון הקוים, ועשרת הכלים, ובחינת הזווג על זו"ן, שהשפיע שמה יסוד דא"ק, בסוד ו' ונקודה, וכו'.

ולפיכך תחלת התהוותו דזו"ן דאצילות, הוא רק ע"י התכללות המ"ן שלו בבטן דס"ג כלומר בשליש תחתון דת"ת שלה אשר כל התיקונים המחויבים לזו"ן נשרשו שמה. ועל שם הנ"ל, נקרא שליש תחתון דת"ת של אמא בשם בטן. (תע"ס חלק י').

בטן אמא:

מקום השרשת צמצום הב' מכונה בשם בטן אמא, כי אמא היא הוי"ה דס"ג, שי"ה שבה, היא בחינת או"א עלאין וטעמים דס"ג, שאין להם חלק בצמצום ב', וע"כ הם ממולאין במילוי יודין. וו"ה שבה, היא בחינת ישסו"ת, שהיא בחינת נקודות דס"ג, וע"כ יש בואו זו דס"ג מלוי א' המורה על צמצום ב', כי הקו

שבאלכסונא ה"ס הפרסא המבדלת בין גו"ע לאח"פ, שי' עלאה ה"ס גו"ע הנשארים בהמדרגה, וי' תתאה, שהיא כמו ד', ה"ס אח"פ שירדו מהמדרגה ולחוץ, ושם היא מקום עיבור של הזו"ן, ששם מקבלים המיתוק דמדת הדין במדת הרחמים, וע"כ נקרא בטן אמא. וז"ס שאין גילוי נקבה מתחיל אלא במחזה ולמטה דאו"א, דהיינו הישסו"ת הנ"ל, סוד ואו דס"ג, אבל בג' הפרצופים הראשונים, עתיק וא"א ואו"א עלאין אין שם גילוי נקבה, להיותם נקיים לגמרי מבחינת צמצום ב', כמבואר.

(תע"ס חלק ט"ז).

ביאה קדמאה:

כל פעם, שעולים מ"ן מאיזו מדרגה הם מחויבים לעלות מתחלה לעלי עליון שלהם, דהיינו למדרגה הג' שלמעלה מהם, ושם נעשה עליהם זווג הראשון. ומשם הם יורדים עם העליון למקומו למטה, ונעשה עליהם בעליון שלהם זווג הב', הנקרא זווג דעיבור. וזה נוהג בכל מיני עליות מ"ן שבעולם, הן בעת יציאתם מהקליפות, שאז העליון מעלה אותם, והן בעת שכבר יש להם נפש רוח, שאז התחתון מעצמו עולה לעליון, נוהג תמיד הכלל הנ"ל: שמתחלה מחויבים לעלות לעלי עליון לקבל שם זווג הא', ואח"כ באים בהעליון שלהם עצמו בזווג הב' להתעבר. ועל שם זה, מכונה זווג הא' בשם ביאה קדמאה, שפירושו, זווג הא', שאז עדיין אין מקבלים ציור של עובר. וזווג הב' מכונה ביאה שניה שכאן הם מקבלים הציור דעובר. וז"ס שאין האשה שתעברת מביאה ראשונה. (תע"ס חלק ט').

ביאה שניה:

ביאה שניה, היא בחינת זווג הב', הנעשה על המ"ן בבואם עם העליון שלהם למקומו דעליון. ומזווג הזה מקבל המ"ן הציור של העיבור שלו. ע"ע ביאה קדמאה.

(תע"ס חלק ט').

אבן ספיר מג

ביטול:

אחר שנסתלק האור מהכלי, וטרם שמקבל תיקונו, שיהיה ראוי שוב להלבשת האור, הנה נבחן אז, בחינת "ביטול" לכלי. בדומה אל כלי שנתבטל מתשמישו. (תע"ס חלק ד').

ביטול:

כשהכלי אינו ראוי עוד לקבל כלום מאור האצילות, אז נתבטל לגמרי מהיכנו, ונבחן שהכלי נשבר. אבל כשעדיין ראוי לקבל ממדרגת אצילות, אלא ממקום נמוך הימנו, ולא יוכל לקבל מהאור העליון השייך למדרגתו עצמו, אז נבחן, שהכלי נתבטל, כלומר, שאינו משמש כתפקידו במקומו הראוי לו, ונתבטל הכלי ההוא מתוך המדרגה, אבל הכלי לא נשבר לגמרי, שהרי עדיין הוא מקבל אור, והגם שהוא למטה מערכו מ"מ קבלה היא. (תע"ס חלק ז').

ביטוש דבוצינא דקרדנותא:

מלכות דצמצום א' המאירה באצילות מכח התלבשות הגבורה דעתיק במו"ס, נקראת בוצד"ק, ע"ע בוצינא דקרדינותא. ונתבאר בערך ב' ביעי דוכרא שכל בחי' ההתעוררות והחימום של המ"ן, נמשכת רק ממלכות דצמצום א', והתעוררות הזאת נקראת בשם בטישה, שהבוצד"ק בוטש ומעורר המוחין לברר ולהעלות מ"ן. (תע"ס חלק י"ג).

בינה:

ההתבוננות בדרכי גורם ונמשך, כדי לברר כל התוצאות הנולדות ויוצאות מאיזה דבר, מכונה בשם "בינה". (תע"ס חלק ב').

בינה דגוף:

כל זו"ן הוא בחינת גופא, וה' הבחינות כח"ב זו"ן נקראים אצלו חג"ת נה"י, כי ג' הראשונות כח"ב, ירדו אצלו לבחינת ג' חסדים לבד, וע"כ הם נשתנו לשם חג"ת, כנודע. וע"כ הת"ת הוא בינה דגוף, והוא כולל בעצמו ע"ס, שג"ר דבינה הם שליש

עליון של ת"ת עד החזה. וז"ת דבינה הם ב"ש תחתונים דת"ת. (תע"ס חלק ט"ז).

בינה הנעלמת בחכמה:

אע"פ שבינה היא שורש אור החסד והיא בחינת אחורים לחכמה, כנודע. מ"מ עיקר בינה הוא עצמות חכמה, באופן שבחינות אור חסדים שהמשיכה, אינו נחשב לבחינת עצמותה אלא רק לבחינת בן שלה, ולפיכך נבחן ב' מיני אורות מתוך הבינה: א' הוא בחינת עצמותה, שהיא חכמה. וב' היא בחינת אור החסד שהמשיכה.

הנה אור החסד שבבינה, כיון שהוא עצם האור שבבינה, נבחן לזכר. אבל אור חכמה שבה, כיון שהוא אצלה בבחינת אחורים, כלומר שאיננה חפצה בקיומו, כי רק חפץ חסד הוא, ע"כ נבחן בה לאור נקבה. ולפיכך או"א שנמשכו מקומת בינה, הנה אור החסד דבינה, מתפשט באבא, להיותו אור זכר, כנ"ל. ואור חכמה שבה, הנחשב לבחינת נקבה, כנ"ל, היא מתלבשת באמא. ולפי שאור חכמה אע"פ שהיא נקבה, מ"מ חשוב הרבה מאור החסד אע"פ שהוא זכר, ע"כ נבחן שאמא מתלבשת בתוך אבא, כי היא גבוהה מאבא. אלא שהיא מתעלמת בתוך אבא, כי אינה חפצה באור של עצמה שהוא חכמה, ורק באור אבא היא חפצה שהוא חסד, כנ"ל.

ובא"א נבחנים ב' מיני אורות הנ"ל שבבינה, בבחינת פנים ואחורים, כי א"א הוא קומת חכמה, וע"כ נחשב אור חכמה לבחינת פנים, ואור חסד לבחינת אחורים, וע"כ אור הגרון מבחינת הפנים, הוא בחינת חכמה, דהיינו אור חכמה דעצמותה של הבינה. ואור החסד שהגרון המשיך, נבחן בא"א שעומד באחורי הגרון, שהוא ברישי כתפין שלו.

(תע"ס חלק י').

בינה הנקראת רקיע:

בינה שיצאה לחוץ מראש דא"א לבחינת גרון וחג"ת שלו, נבחנת לרקיע המפסיק בין א"א אל הזו"ן, והוא מסבת האחורים שלה

מד אות ב'

הדוחים להארת חכמה, ואין זו"ן יכולים לקבל בחינת מוחין דע"ב מא"א. ע"ע אין דעת אין בינה, שאם אין בינה חוזרת לראש דא"א לבחינת חכמה אין בחינת דעת בהמוחין, שמשם באים מוחין דהולדה וע"ב לזו"ן, וע"כ נמצאים אז ז"א ורחל בבחינת אב"א, שנה"י שלהם נעלמים, בסוד ואחוריהם ביתה. הרי שבינה שיצאה לחוץ מעלימה נה"י דכלים וג"ר דע"ב מזו"ן, ומבחינה זו נבחנת "הבינה בסוד רקיע המפסיק בין א"א לזו"ן" וכן תלוי בה מדת החיבור של הזו"ן במוחין דע"ב מא"א, דהיינו בעת שחוזרת לראש, שאז ירית ז"א ב' העטרין דמוחין דע"ב מא"א.

(תע"ס חלק י"ד).

בינה וזו"ן דגוף:

כבר נתבאר כי ה"ח חג"ת נ"ה דז"א, הם ה' הבחינות כח"ב זו"ן, ונמצא ת"ת היא בינה והנצח הוא ז"א, והוד היא נוקבא.

(תע"ס חלק ט"ז).

בינה, ומלכות, ומלכות דמלכות:

כל תחתון, יוצא ממלכות של עליון, ולפיכך נבחנת התבונה לבחינת מלכות של הבינה, כי ממנה כל מציאותה. וכן ז"א נבחן למלכות של תבונה, כי ממנה הוא יוצא, גם המלכות הזו מתפשטת בו בסוד נה"י ללבושי מוחין, וע"כ נבחן שמלכות דמלכות של הבינה מתלבשת בז"א. והם נחלקים משום זה לג' תבונות: א' הבינה עצמה, בחינת ס' עגולה. ב' הוא התבונה, בחינת ם' סתומה. ג' היא המלכות של ם' סתומה, שהיא המתלבשת בתוך ז"א ללבושי מוחין. (תע"ס חלק י').

בינה שהיתה כלולה בחכמה:

נודע, שיש ב' מיני חכמות באצילות, א' היא חכמה דא"א, שהיא חכמה אמיתית דאו"י. וב' היא חכמה דל"ב נתיבות, שעיקרה היא רק בינה דאו"י, אלא משום שכדי להאציל לזו"ן דאו"י היא חזרה לבחינת חכמה דאו"י, כלומר שחזרה החכמה דאו"י להתפשט בה, ע"כ נבחנת לחכמה מבחינת הבינה, ולא

חכמה ממש דאו"י, וכמו שהוא באו"י, כן הוא בפרצופים, ורק בעתיק וא"א יש בחינת חכמה דאו"י, שהם לקחו קומת כתר דמ"ה וקומת חכמה דמ"ה, אמנם מאו"א ואילך, אין עוד חכמה דאו"י, כי או"א לקחו קומת בינה דמ"ה, וע"כ נוהג בהם רק בחינת חכמה דל"ב נתיבות שהוא בחינת הבינה ששבה להיות חכמה, דהיינו ע"י מ"ן דזו"ן, שאז מתעוררת בחינת בינה דאו"י שהיתה כלולה בחכמה דאו"י בעת אצילותה לזו"ן דאו"י, ואז עולים או"א הכלולים בגרון דא"א, שהיא הבינה שיצאה לחוץ מחכמה דא"א, ועולים עמה לג"ר דא"א, דהיינו שבינה דא"א חזרה להיות חכמה, בשיעור הבינה דאו"י שחזרה לחכמה בעת אצילותה לזו"ן דאו"י. ולפיכך מוגדרים אלו המוחין דע"ב הבאים ע"י חזרת הבינה דא"א לראשו, בבחינת "גילוי של הבינה שהיתה כבר כלולה בחכמה" דהיינו שכל ענין של קומת חכמה זו, נמשכת מכח שכבר היתה בבחינת חכמה בע"ס דאו"י בעת שהאצילה לזו"ן דאו"י, וע"כ יש לה אותה המדה תמיד, שבשעה שזו"ן עולים לה למ"ן, חוזרת לחכמה דראש דא"א. באופן שאין כאן שום חידוש בבינה, אלא גילוי מלתא בעלמא.

(תע"ס חלק י"ד).

בי"ע שבעוה"ז:

מקום המקדש הוא בריאה, וארץ ישראל היא יצירה. וחו"ל הוא עשיה, ומקום החורבה, היא כנגד הקליפות. (תע"ס חלק ט"ז).

בירור האורות:

בירור האורות היינו אל האורות דניצוצין. וניצוצין פירושם אור העב שנפרש מהרשימו, שירד עם הכלים לבי"ע, ע"ע אורות ניצוצין וכלים. אשר גם בחינת העביות שנפל ונזדכך מן המסך, כלול ג"כ בהניצוצין האלו. כי לא נשאר באצילות רק בחינת אור הזך לבד, שהוא רק או"י.

ונודע, שכללות המלכים שנפלו לבי"ע, הם ש"ך בחינות, שנקראים ש"ך ניצוצים, שהם שמנה מלכים, שבכל אחד מהם יש ד'

אבן ספיר מה

בחינות שבמסך, שכל בחינה מוציאה קומה של ע"ס, ונמצא מ' קומות בכל מלך, ושמנה פעמים מ' הרי ש"ך, כנודע. ונודע, שסבת השבירה היתה, משום הה"ת דעביות, שהיתה מעורבת בכל הבחינות של המלכים האלו, שה"ת זו, לא היתה ראויה לקבל האור דגדלות נקודים, וע"כ כשהתחיל האור להתלבש בהכלים ופגע בה, תכף נתעלה ופרש ממנה, ואז נשבר הכלי, וירד לבי"ע, כנודע.

ולכן אי אפשר גם לעת תיקון, להתחיל באיזה תיקון שהוא, מטרם שמבדילים משם את הה"ת דבחי"ד דעביות הנ"ל. ותיקון זה נעשה, ע"י ל"ב נתיבות החכמה, שהוא מברר את הבחי"ד מכל קומה וקומה, שהיא הבחינה האחרונה שבכל בחינה מהד' בחינות שבכל מלך, ומניח רק את הט"ס הראשונות שבכל בחינה, באופן, שמברר ל"ב מלכיות שהן ח' פעמים ד', ומוריד אותן בבחי' פסולת. ורפ"ח בחינות לבד, הוא משאיר בהקדושה, שהם ל"ו בחינות מכל מלך, וח' פעמים ל"ו הוא רפ"ח.

והנה כל בחינה ובחינה שמעלים מבי"ע, הנה היא כלולה מכל הש"ך ניצוצין כולם, והארת אבא, הוא מאיר רק לרפ"ח מהם בלבד, ואינו מאיר אל הל"ב מלכיות דבחי"ד, וע"כ המה נובלות ואינם יכולים להחזיק מעמד באצילות ונופלים בחזרה לבי"ע, בבחינת פסולת, ונשארים רק הרפ"ח ניצוצין הנקיים מה"ת הזו, וזהו שנקרא בירור האורות. (תע"ס חלק י').

בירור ותיקון:

בירור נקרא הורדת הל"ב ניצוצין, שהם ל"ב מלכיות בבחינת פסולת, והשארת הרפ"ח בסוד בנין הקדושה, שזה נעשה ע"י הארת אבא, ע"ע בירור האורות, ע"ש. אמנם עדיין אין הבירור הזה מספיק לבנין המדרגה, כי סוף סוף המה חסרים המלכיות שבהם. וע"כ המה צריכים עתה להתכללות בזווג דקטנות של אמא, דהיינו בבחינת המסך שלה דה"ת בעינים, ששם ב' ההי"ן, שהן ה"ת וה"ר, הכלולות זו בזו, בסוד השיתוף דמדת הדין

במדת הרחמים, וע"י התכללות הרפ"ח נצוצין בזווג הזה דאמא, המה חוזרים ומשיגים ל"ב מלכיות חדשות, דהיינו המשותפות במדת הרחמים, ושוב נשלמו הש"ך ניצוצין, וזהו עיקר התיקון. והוא אינו נעשה אלא ע"י אמא, כי אבא אין לו כלום מבחינת עלית ה"ת בעינים, להיותו מקבל מבחינה שכנגדו בא"ק, שהוא ע"ב דא"ק, והתחלת ה"ת בעינים מתחיל מס"ג דא"ק, כנודע. באופן שהבירור אינו נעשה זולת ע"י אבא, להיותו מבחינת חכמה, שאין ל"ב המלכיות דבחי"ד יכולים לקבל ממנו, מחמת הצמצום דרכיב עלייהו, וע"כ המה נובלות ומתפרשות משם בסוד פסולת, כי נבררו לבחינת סיגים שאין מהם שום תועלת. ובירור הזה לא יוכל להעשות ע"י אמא, כי אור אמא מאיר ג"כ לבחי"ד, כי על אור חסדים לא היה צמצום מעולם, כנודע. ונמצא שע"י הארת אמא לא היו ל"ב הניצוצין מתפרשים כלל משם וע"כ דוקא להארת אבא צריכים.

אמנם בחינת התיקון, שפירושו לחזור ולתקן ל"ב מלכיות חדשות המשותפות במדת הרחמים, במקום ל"ב הראשונות שנדחו מכח הארת אבא, זה אינו יכול להעשות זולת ע"י אמא, שהיא מקבלת מבחינה שכנגדה מס"ג דא"ק, שבה שורש השיתוף דמדת הרחמים בדין, כנודע, וע"י ב' אלה, שהם: בירור ותיקון, נגמר צורת הולד כהלכתו. (תע"ס חלק י').

בירורים:

פרצופי אצילות נתקנו ע"ד בירור מהכלים והניצוצין שנפלו לבי"ע, שהמשובח יותר נתעלה ונתקן מתחלה, דהיינו אותם החלקים שלא נפגמו מחמת עצמם, אלא מטעם שהיו מחוברים עם כלים פגומים, נמצא שלא היו צריכים זולת בירור לבד, דהיינו להפריש אותם מהפגומים, וכיוון שבפרשו, כבר ראוים לחזור לאצילות. וע"כ המה נתקנו בתחלה, ואחר שנתקנו הם, כבר היה סיפוק בידיהם להעלות ולברר השייך לבחינתם גם מהמדרגה הנפגמת, וענין זה נקרא בשם בירורים. (תע"ס חלק ח').

מו אות ב'

בירורים:

כל עוד שחלקי הבחי"ד מעורבים תוך הכלי, אין הכלי ראוי לקבלת אור העליון, וע"כ לבירורים הוא צריך, כלומר, לברר החלקים דבחי"ד שבתוך הכלי ולהפרישם משם, ואז מתכשר הכלי לקבלת אור העליון. (תע"ס חלק ז').

בישול המ"ן:

כבר נתבאר בערך: ב' ביעי דוכרא, כי הוא כח המלכות דצמצום א'. הנמצא בנו"ה הפנימים שלמעלה מיסוד הנקראים ב' ביעי דוכרא, שבה כח חימום הגורם להעלות מ"ן להמשיך אח"פ החסרים, ובחימום הזה משתלם בחינת מ"ן שיהיו ראוים להולדת נשמות, דהיינו להמשיך בחינת טפה מע"ס הנשלמות עם אח"פ, כי זולתה לא היה שום התעוררות במלכות דצמצום ב', שממנה כל בחינת הזווגים דאצילות, שתוכל להעלות מ"ן להמשיך אלו אח"פ החסרים לה, כי מתוך שנאצלה כן מתחלתה, אינה מרגשת בחסרונה. ולכן נקרא הסיוע הזה של מלכות דצמצום א' בשם בישול הזרע, או בישול המ"ן, כי מכחה בא שלמות הזו שתהיה ראויה לזרע ולמ"ן שיספיק להמשיך מ"ד להולדת נשמות, אמנם עצם המ"ן, שעליה נעשה הזווג והורדת המ"ד, אינה מבחינת המלכות הזו דצמצום א', כי אין עליה זווג בכלהו פרצופי אבי"ע, כנודע. ולכן מכונה בחי' השתתפותה במ"ן רק בשם בישול הזרע בלבד, כלומר, שמכינה ומשלמת את המ"ן, אבל איננה בחינת עצמות המ"ן, והבן. (תע"ס חלק י"ג).

בית:

אותה בחינת ספירת המלכות, שנפרדה מהכלים הפנימיים, והיתה לכלי לאו"מ, מכונה בשם "בית" או "היכל". (תע"ס חלק ג').

ביתא דנוקבא:

בנין הפרצוף של הנוקבא נעשה ע"י המוחין דע"ב דמזלין, שזו"ן עולים למ"ן לאו"א וז"א נכלל באבא שכולו מ"ה, ונוקבא

נכללת באמא שכולה ב"ן, ונה"י דאמא מתלבשים עם המוחין דב"ן בנוקבא, ואז אינה מקבלת כלום מז"א, אלא שמקבלת מן אמא עלאה כמו שז"א מקבל מאבא עלאה ועי"כ היא ננסרת ממנו כנודע, שז"ס ויבן ה' אלקים את הצלע, דא או"א. וזה נקרא "רשותא דחתן" כי או"א הם בחינת עליון רק אל הז"א ולא אל הנוקבא, כי הנוקבא היא בחינת תחתון אל הז"א. אלא שזה נעשה ע"י התכללות הוד דא"א בנצח שלו ונמצא שהנוקבא נכללת במלכות דנצח, שהיא בחינת הנוקבא שבגופו דז"א הנמצאת עם הז"א במדרגה אחת, ע"ע ב' מלכים בכתר אחד.

וכיון שנעשית עם הז"א למדרגה אחת ע"כ היא יכולה לקבל המוחין מרשותא דחתן, דהיינו מבחי' העליון של הז"א שהם או"א. אמנם כדי שתהיה ראויה לזווג פב"פ עם הז"א, היא מוכרחת לחזור לבחינת נקודה תחת היסוד דז"א, ולבא לבחינת עי"מ דפב"פ, אשר המוחין ההם היא מקבלת מבחינת מלכות דאמא שבראש דז"א, ע"ע ב' מלכים פב"פ בכתר א'. ומבחינת מוחין ההם שמקבלת מז"א, נבחנת "לביתא דנוקבא" כי עתה היא בבחינת נוקבא, והמ"ן והמוחין שלה הם מבחינתה עצמה. משא"כ במוחין דאחור, היתה רק בחינת בנימין הנכלל ביוסף, דהיינו בחינת נוקבא הנכללת בזכר, וע"כ לא היתה אז בבחינת ביתא דנוקבא, אלא ברשותא דחתן. (תע"ס חלק ט"ו).

בית קבול:

מסך ועביות, שעליהם נעשה זווג עם אור העליון, שהאו"ח העולה מהמסך מלביש כל קומת האור שבמדרגה, כנודע. הנה הוא נבחן לבית קבול אל כל האורות שבמדרגה, כי לולא המסך ועביות שבו, לא היה אור העליון מתלבש שם. וז"ש שחכמה נתקנה בבית קבול, כי בסבת עלית ה"ת לעינים, שהן חכמה דראש, כנודע, הנה נתעלה מקום הזווג ממלכות אל החכמה, ונמצא החכמה עצמה נתקנה בבית קבול, והוציא הבינה לחוץ מראש, לבחינת גוף. (תע"ס חלק י').

אבן ספיר מז

בכור נוטל פי שנים:

ע"ע ביאה קדמאה, שנתבאר שם: שבביאה קדמאה הנעשה בעלי עליון, שאז עלו המ"ן מהקליפות, הנה עדיין לא נעשו בהם שום ציור, ע"ש. אמנם כיון שהם דבוקים באח"פ דעליון, ע"ע מ"ן. נמצא הזווג שיצא שם בעלי עליון לצורך העליון, יצא ג"כ על התוספת מ"ן דתחתון הדבוקים בהעליון. וע"כ נבחן, שיש בזווג הזה ב' קומות של ע"ס: א' היא קומת ע"ס שיצאו על בחינת מ"ן דעליון גופיה. וב', היא קומת ע"ס שיצאה על תוספת המ"ן של התחתון הדבוק במ"ן דעליון בעת הזווג. אמנם התחתון עדיין אינו יכול להנות ולהלביש כלום לקומת ע"ס שיצאו על המ"ן שלו, כי עוד אין לו שום ציור, כי עוד לא קבל אפילו בחינת עיבור. לכן נוטל העליון את חלקו בתוכו בבחינת פקדון, כל עוד שאינו ראוי לקבלם. ונמצא אשר העליון נטל פי שנים מזווג הזה, כי נטל ב' חלקים: חלקו עצמו, וחלק של התחתון. וז"ס בכור נוטל פי שנים. והטעם שהעליון נקרא בכור ע"ע בן בכור. (תע"ס חלק ט').

בליטת אור בעורף:

נתבאר בערך בחינה ארוכה, שמאו"א ואילך אין בחינת ע"ב מחכמה דאו"י, אלא מחכמה דל"ב נתיבות, שהיא רק בינה דאו"י החוזרת לחכמה, ע"ש. ולפיכך אין במוחין אלו אלא ג' בחינות: א' בינה שחזרה לחכמה, שהיא הג"ר שבמוחין. ב' היא בחינת ת"ת שהיא הנושא להארת חכמה. ג' היא יסוד, שהיא בחינת הנוקבא של המוחין האלו, שהוא הנושא לבחינת המסכים, המעלים האו"ח להלביש לאו"י, כנודע. וכנגד ג' הבחינות הנ"ל אשר בהמוחין, יצאו ג' פרצופים: או"א, וז"א, ונוקבא, אשר ע"י התנוצצות המוחין לחוץ (ע"ע התנוצצות המוחין לחוץ), יוצאים ג' בליטות לחוץ. א' על מצח דאו"א, שהם בחינת ג"ר של אלו המוחין שבולטין שם. ב' הוא על מצח דז"א, ששם בולט בחי' הת"ת שבמוחין, שהוא בחינת הנושא להארת חכמה, וב' בליטות אלו הם בבחינת פנים, דהיינו על

המצח, להיותם בחינת או"י של המוחין. ובליטה הג' שהיא בחינת המסכים של המוחין, הנה תחילת יציאתה היא בעורף הז"א, להיותה בחינת או"ח לבד, שהיא בחינת אחור ולא פנים. ובליטה זו נקראת קשר של תפילין, והיא בחינת המקיף השורשי של הנוקבא. ע"ע או"מ השורשי דנוק'. אמנם עיקר מקומה היא במצח הנוקבא, בסוד תפילין של יד. (תע"ס חלק י"ד).

בלתי דבוק:

השואת הצורה שבין ב' רוחנים, היא דביקות, ושינוי צורה שביניהם עושה אותם "בלתי דבוק" זב"ז. (תע"ס חלק ב').

בן:

כל תחתון נבחן לבן של העליון שלו, דהיינו מאותו היחס שהוא מסובב ממנו. (תע"ס חלק ט').

בן אוני כח נוקבא:

הרוחא דשדי בה בעלה, נקרא בנימין שהוא כח זכר, להיותו בא מע"ב דמזלא, שהם בחינת מ"ן זכרים. והוא המתקן את הכלי דיסוד נוקבא, ומבחי' זו נקרא הכלי דיסוד נוקבא בשם "בן אוני" כי און פירושו כח, שמורה שבזה כל כח הנוקבא במה שיכולה להעלות מ"ן להולדת נשמות, משום שקבלה ביסוד שלה האי רוחא דשדי בה בעלה בביאה קדמאה, שהוא בנימין הנ"ל. (תע"ס חלק ט"ו).

בן בכור:

כמו שהעליון נבחן לאב אל התחתון, להיותו הסבה לאצילותו, והתחתון מסובב הימנו. כן יש בחינה אחת בהעליון, שמצד בחינה ההיא, נבחן רק לאח אל התחתון, שפירושו, שאינו מסובב בזה מהעליון, אלא התחתון עם העליון שניהם יחד מסובבים מן העלי עליון. וכיון ששניהם מסובבים מסבה אחת ביחד, הרי הם נחשבים בזה רק לאחים בני אב אחד.

מח אות ב'

והוא, כי בעת שבירת הכלים, שחזר הקטנות של הפרצופים, דהיינו שה"ת חזרה לנקבי העינים, נמצא שוב שכל פרצוף אבד בחינות אח"פ שלו, כי נפלו לבחינות גו"ע של התחתון, וכל פרצוף נשאר רק בגו"ע שלו לבד, דהיינו כמו שהיו בתחילת אצילותם, בעת שיצאו מנקבי העינים דס"ג דא"ק, שבאה הה"ת בעינים דכל אחד, ובחינת יה"ו דכל אחד נפלה למדרגת התחתון שלו. ולפיכך נעשו אח"פ דכל עליון, למדרגה אחת דבוקה עם התחתון שלו, בלי שינוי ביניהם. ולפיכך לעת תיקון, שכל מדרגה נתקנת בהעליון שלה, ע"י עלית מ"ן אליה, נמצא, שאין לך עלית מ"ן עוד בעולם שלא ישתתפו בו ב' מדרגות. כי בעת שהמדרגה עולה להעליון שלה למ"ן, הריהי נוטלת עמה בהכרח גם את גו"ע דתחתון שלה, להיותן דבוקות יחד, מבלי להפריש ביניהן במשהו, ונמצא שהזווג נעשה שם על ב' מיני מ"ן בבת אחת, דהיינו על המ"ן דעליון, ועל המ"ן דתחתון. שמשום זה יוצאים באמת שם ב' קומות מיוחדות, ע"פ השינויים שיש בין ב' מיני מ"ן אלו. הרי שג' מדרגות מוכרחות להתחבר בכל עלית מ"ן.

ואע"פ שאין גו"ע דתחתון ראוים שמה לקבל שום קומה של אור, כי ע"כ הבכור נוטל פי שנים, אמנם כיון שמבחינת אין העדר ברוחני, נשארים ב' הללו שיצאו בעלי עליון על ב' מיני המ"ן, שמה בעלי עליון גופיה, אפילו אחר שהעליון ירד משם עם ב' הקומות למדרגתו עצמו, שהם אינם חסרים משם לעולם ונקראים בנים בכורים.

הנך רואה איך העליון והתחתון מסובבים כאן מעלי עליון, והמה ע"כ אחים זה לזה, אלא שהעליון נבחן לבן בכור כלפי התחתון, להיות העליון נולד ויוצא תיכף משם בכל שלימותו, אבל התחתון אין לו ציור עדיין, עד שיורד עם העליון למקום שלו, ושם מקבל הזווג דעובר במעי הנוקבא דעליון שלו, כנודע.

ונמצא בזה ב' בחינות ביחס העליון לתחתון שלו, כי מצד הביאה קדמאה שבעלי עליון, נבחנים שניהם לאחים זה לזה,

ששניהם מסובבים ויוצאים מאב אחד כנ"ל, והיחס הזה נשאר שם בקביעות בעלי העליון. ומן ביאה השניה ואילך, שהעליון מתקן ומאציל לתחתון במקומו עצמו, מצד זה הוא נבחן לאב אל התחתון, כי מכאן ואילך הוא מסובב ממנו לכל מדרגותיו והבן היטב.

(תע"ס חלק ט').

ב"ן דב"ן:

הצד שמאל דמוחין דאמא נקרא ב"ן דב"ן. כי אמא כולה נבחנת לבחי' ב"ן, והחכמה וחסד שבה נבחן למ"ה דב"ן, ובינה וגבורה שבה נבחן לב"ן דב"ן. (תע"ס חלק ט"ו).

ב"ן דההין:

פירושו, הוי"ה כפולה: כי יו"ד הוא ב' יודין, ה"ה הן ב' ההין, ו"ו הן ב' ווין, ה"ה הן ב' ההין. והוראתו היא שאין בו מילוי מעצמו, אלא מהויה העליונה ממנה. (תע"ס חלק ח').

ב"ן דמ"ה:

האורות והכלים שתחלת יציאתם היה באצילות, נקרא בשם מ"ה החדש, או מ"ה הכולל, וכן מ"ה סתם. והאורות וכלים שכבר שמשו עוד בעולם הנקודים, אלא מחמת ביטול ושבירה שקרה בהם, באו פעם שנית להתקן באצילות, הם נקראים בשם ב"ן. וכל תיקונם באצילות, הוא ע"י הקומות של האצילות הנקראים מ"ה, ולכן נעשו לבחינת נוקבא למ"ה, ולבחינת צד שמאל שבפרצוף. ונמצאים המוחין אשר צד ימין שבהם, שהם חכמה וחסד, נקרא מ"ה. והצד שמאל שבהם, שהם בינה וגבורה נקרא ב"ן. וזהו נוהג הן באבא והן באמא. כי אבא יש לו בקביעות כתר חכמה דבינה דמ"ה וו"ק דחכמה דב"ן. וכן אמא יש לה בינה דבינה דמ"ה, וה"ס תחתונות דבינה דב"ן. הרי שיש לשניהם מ"ה וב"ן וע"כ הצד ימין של המוחין, בין באבא ובין באמא, שהם חכמה וחסד, נבחנים למ"ה, שהם עצם האורות שיצאו באצילות והם מתקנים את הב"ן. והצד שמאל בין באבא ובין באמא, שהם בינה וגבורה של המוחין,

אבן ספיר מט

נבחנים לב"ן, שהם האורות וכלים שכבר שמשו עוד בנקודים, ואחר שנתבטלו ונשברו באו וקבלו תיקונים באצילות ע"י הצד ימין הנקרא מ"ה.

וכן כל פרצוף נוקבא נבחנת כלפי הזכר שלה שהיא בחינת ב"ן, כי עיקר בחינת הנוקבא היא הצד ב"ן שבה. וכן כל פרצוף זכר נבחן בשם מ"ה, משום שעיקר בחינת זכר הוא המ"ה שבו. ולכן נבחנים כל ד' מוחין דאבא בשם מ"ה, ובחינת הב"ן שבהם, דהיינו הבינה וגבורה, נקראים ב"ן דמ"ה, וכן כל הד' מוחין דאמא בקראים בשם ב"ן, ובחינת המ"ה שבהם נקרא מ"ה דב"ן. (תע"ס חלק ט"ו).

ב"ן הכולל:

האורות וכלים שכבר שמשו בנקודים ואחר שבירתם וביטולם באו וקבלו תיקון באצילות ע"י האורות וכלים שיצאו באצילות הנקראים מ"ה, הם נקראים ב"ן הכולל. והאורות שיצאו באצילות נקראו מ"ה הכולל. ע"ע ב"ן דמ"ה. (תע"ס חלק ט"ו).

בני זו"ן:

הנשמות הן נבחנות לבני זו"ן, להיותן בחינת התחתון להם, ומשתלשלות מהם. (תע"ס חלק ט').

בן חורין:

ב' מיני שפע יש במוחין דע"ב של ז"א. א' הוא בחינת חו"ב של המוחין, והמתוקנים בם' דצל"ם, ומשם נמשך עינוגא וחירות, להיותם מתוקנים בג"ר דבינה, שאין שום אחיזה לקליפות ודינים בהם. וב' הוא בחינת ב' עטרין שבו, שהם בחינת ל' דצל"ם, שמשם נמשך שפע של ברכה ותפנוקי מלכים, שהם מוחין דהולדה. ואין הז"א נבחן לשלם זולת ע"י ההשלמה בב' מיני שפע הללו. כי הוא צריך לעונג וחירות להיות בן חורין גמור, וזה מקבל מבחינת אחסנתא דאו"א, והם בחינת חו"ב שלו. וצריך ג"כ לגילוי דהארת חכמה שיהיה ראוי להוליד, וזה מקבל בסוד הב'

עטרין שלו, הנקרא מוח הדעת.

(תע"ס חלק י"ד).

בני חיי ומזוני:

בני חיי ומזוני, הם כוללים ב' מיני השפע כנזכר בערך בן חורין. כי שפע דענוגא וחירות היא בחי' "חיי" שאין קיום והעמדה לפרצוף זולתם. ושפע דברכה ותפנוקי מלכים, הם בחי' "בני ומזוני" להיותם בחינת מוחין דהולדה נשמות. וכן הם מזוני בסוד המשכות אור החיה, כי ע"י מזונות נמשכים החיים העליונים. וזהו בחי' תוספות על קיומו העיקרי, כי קיומו העיקרי נמשך משפע דמין הא' כנ"ל.

(תע"ס חלק י"ד).

בנים:

ע"ע אבנים.

(תע"ס חלק י"ב).

בנימין:

ב' בחינות נבחנות בסוד הזווג: א' בחי' צדיק דעייל בה, שהוא בחינת האו"י המכה על המסך, וזה נבחן לבחי' יוסף, ולבחי' כח זכרות שבזווג. וב' היא בחינת צדיק דנפיק מינה, שהוא בחינת כח הדחיה על אור העליון שיש בהמסכים, שע"י זה הם מעלים או"ח ומלבישים על או"י כנודע, וזהו בחינת בנימין, שהוא כח הנוקביות שביסוד, ומתוך שאין אחיזה לפרצוף באו"י זולת האו"ח המלבישו, ע"כ נבחנים שניהם כמו בחינה אחת, כמ"ש בזוהר, ביה עייל ומניה נפיק. כי לולא כח המסכים שהם בחינת צדיק דנפיק מינה, לא היה האו"י נאחז בפרצוף, שה"ס צדיק דעייל בה. (תע"ס חלק י"ד).

בנימין כח זכר:

הרוחא דשדי בה בעלה בביאה קדמאה, דהיינו מבחינת המוחין היוצאים על המזלין שהם מ"ן זכרים, הנקרא בנימין הכלול ביוסף, בסו"ה ואביו קרא לו בנימין, דהיינו מבחי'

נ אות ב'

שכלול באביו שהוא זכר, הוא נקרא "בן ימין כח זכר" כי ימין הוא תמיד זכר, וע"כ השם הזה רומז על כח זכר שבו, דהיינו בנימין הכלול ביוסף. שזה מטעם שהמ"ן של המוחין הם בחי' יסוד דמלכות, ולא מלכות ממש. כנז' בערך ב' מלכים. והכלי דיסוד דנוקבא המתוקן על ידי האי רוחא הנקרא בנימין, הוא נקרא בן אוני. (תע"ס חלק ט"ו).

בנין המלכות:

בעת שאין לנוקבא אלא רק בחינת ו"ק בלי ראש, דהיינו שחסר לה בחינת נה"י דכלים וג"ר דאורות, הנה אז אין לה שום בנין בפני עצמה, ונבחנה לדבוקה כולה בז"א בסוד ואחוריהם ביתה. כי עיקר הבחן הנוקבא היא בנה"י שלה, שהם בחינת כלי קבלה על חסדים מגולים בהארת חכמה, וכל עוד שאין לה כלל נה"י דכלים, היא דבוקה לגמרי בז"א ואינה עולית כלל בשם. אלא רק בעת שמשגת המוחין דג"ר דאמא מקומת ע"ב דמזלא, המעלה אח"פ הנופלים שלה ומשלים הנה"י דכלים, הנה אז נעשה לה בנין פרצוף בפני עצמה, הנקרא "בנין המלכות" כי אחר שיש לה נה"י דכלים נבחנת בשם בפני עצמה ובזה ננסרת מז"א בעלה, כנודע.

(תע"ס חלק ט"ו).

בנין הנוקבא בהיכל או"א:

ענין בנין הנוקבא, נתבאר בערך בנין המלכות. שהיא השלמת נה"י דכלים שלה ששם עיקר הבחן הנוקביות שבה, ע"ש. וזה נעשה ע"י המוחין דג"ר דאמא דע"ב דמזלא, אשר אז עולים זו"ן שניהם יחד לאו"א ע"י התכללות הוד דא"א בנצח שלו, כנזכר בערך ב' מלכים. ואז יכולה לקבל ישר מאו"א כמו הז"א, ונמצאת שנבנית בהיכל או"א, כלומר למעלה ממדרגתה, כי או"א הם בחינת עלי עליון שלה, כי העליון שלה הוא ז"א בעלה, ובחינת או"א נקראו משום זה רשותא דחתן, ע"ע ביתא דנוקבא. אמנם לולא זה לא היתה יכולה להעלות האח"פ שלה, ולהבנות בנה"י דכלים, שאין העלאת אח"פ אלא ע"י ע"ב דמזלין המוריד ה"ת מעינים לפה, כנודע.

ולפיכך מחויבת הנוקבא להבנות רק בהיכל או"א. (תע"ס חלק ט"ו).

בנין הצלע:

בעת שאין בהנוקבא אלא בחינת גו"ע לבד, שה"ת בעינים שלה, אשר אז היא דבוקה אב"א עם ז"א בכותל אחד, הרי היא נחשבת לצלע של ז"א, דהיינו לחלק מגופו, כי דבוקה בו, ושניהם משמשים בכותל אחד. אלא אחר עלית מ"ן דז"א לאו"א, כי מעלה החכמה וחסדים שבו להם למ"ן ומזווג לאו"א, אז יורדת טפת הזווג דע"ב, ומורידה ה"ת מעינים של הנוקבא, שבזה מוחזרים תיכף אח"פ שלה לבנין גופה, ומשגת בזה בחינות אחורים שלימים דאח"פ מבחינת עצמה, ואז היא ננסרת ונפרדת מז"א ונעשית לפרצוף בפני עצמה. (תע"ס חלק ט').

בעלי קבין:

כל הגדלות דז"א, כולל בהמילוים דע"ב ס"ג מ"ה שהם בג' ק"ב. ע"ע קב חדש. ובהם באים הכלים של נה"י, שהם הרגלים שלו, וג"ר דאורות, כנודע. ושלימות זו הוא משיג ביום השבת, כי אז הוא מלביש לאו"א עלאין, ויש לו כל האורות בשלימות, כמו שהיה לו בעת הנקודים. וכל זה הוא רק מצד האורות לבד, אבל מצד הכלים, הוא נבחן בערך הז"א הקדמון דנקודים, שהוא עדיין מחוסר נה"י דכלים, כי הז"א דנקודים היה שלם גם מצמצום א', כי ע"כ היה מתפשט עד עשיה בשוה עם נה"י דא"ק. משא"כ הז"א דאצילות נפסק על הפרסא שבין אצילות לבריאה, גם ביום השבת, ולא מטי רגלים דז"א לרגלים דא"ק. והוא, משום שכל תיקונו דז"א דאצילות הוא מצמצום ב', מסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין, בסוד ותלכנה שתיהם, שב' ההין כלולות זו בזו. ומכאן המוחין דיום השבת, כי ע"כ נשאר הפרסא שמתחת האצילות בכל תקפה גם בשבת, ואינו יכול להתפשט לבי"ע בשוה עם רגלי א"ק דצמצום א' כמו שיהיה לעתיד, שיתוקנו נה"י שלו גם מבחינת צמצום א', ואז יהיה מטי רגלים ברגלים דא"ק, ויתגלו בסוד ועמדו רגליו

אבן ספיר נא

ביום ההוא על הר הזיתים, כנודע.

והנה הנשמות שלא נבררו לגמרי עם כל התיקונים הנחוצים לבחינת צמצום ב', להיותם מבחינת אחורים דעסמ"ב דנקודים, הנקראים מדרגה ו'. ע"ע ק"ב אותיות דאחורים. הנה גם הם מקבלים הארת הז"א ביום השבת, וקונים בחינת נה"י דכלים וג"ר דנשמה, ואע"פ שאין נה"י אלו מבחינתם, דהיינו מצמצום א', כי הם מבחינת המילוי דעס"מ שנקרא ק"ב חדש דצמצום ב', מ"מ כיון שמבחינת האורות כבר הגיע כל השלמות ביום השבת, ע"כ יכולים להנות משם גם הנשמות השייכות עוד לצמצום א'. וע"כ נבחנים שמה, שמשמשים ברגלים שאינם שייכים להם, דהיינו נה"י דהארת הז"א דאצילות, שהם רגלים דצמצום ב', כנ"ל. ורגליהם עצמם שהם נה"י דצמצום א', עדיין חסרים להם, כי הם עדיין חסרים גם בז"א דאצילות עצמו, כנ"ל.

ולפיכך הנשמות האלו מכונות בשם בעלי קבין, כי במקום רגליהם עצמם החסרים להם, המה משמשים עם הק"ב חדש, המתוקנים מצמצום ב', המספיק להם כמו שהיו רגליהם ממש, מחמת ההארה הגדולה שביום השבת, וכן בכל זמן שז"א דאצילות מלביש לאו"א עלאין, כי קונים על ידיהם ג"ר דנשמה. והבן. (תע"ס חלק י"א).

בקיעה:

התגברות האור על מסך המגביל שעומד על דרכו, מכונה בשם "בקיעה". כלומר, שאינו משגיח כלל על הגבול שמלפניו, אלא שפורץ לו דרך, ומאיר מבעד לגבול ולמטה.

(תע"ס חלק ג').

בקיעה לאורכו:

ע"ע בקיעה לרוחבו. (תע"ס חלק י"ב).

בקיעה לרוחבו:

עניו בקיעה, פירושו, שיש שם מקום זווג, שהמסך מעלה או"ח ומלביש הע"ס דאו"י

ממטה למעלה, ע"י עיכובו על האור עליון, כנודע, אכן ע"י כח הזווג, נבקע כח העיכוב אשר בהמסך, והוא מתפשט גם ממעלה למטה לע"ס מיניה וביה באותו הכמות שהלביש ממטה למעלה, וע"כ נבחן זה לבקיעה, כי כח העיכוב שבהמסך נתבקע.

והנה יש בקיעה לרוחבו, שפירושה, שהמסך ממשיך ע"י הזווג רק בחינת חסדים לבד, ובחינת חסדים מכונים רוחב. ויש בקיעה לארכו, שפירושו שהמסך ממשיך בחינת חכמה, כי בחינת חכמה מכונים אורך. (תע"ס חלק י"ב).

בקיעה ממש:

יש ענין בקיעה רק לשעת הזווג, כמו ענין הפרסא בגו מעוהי, ושאר הפרסאות. ויש בקיעה ממש, שנשאר שם מקום זווג בקביעות, כמו הבקיעה שבפה דראש. ובחינת הלידה הוא דרך פה דראש דישסו"ת, ששם מקום יסוד דכללות או"א וישסו"ת, כנודע. וע"כ נחשב לבקיעה ממש.

(תע"ס חלק י"ב).

בקיעת הפרסא:

בקיעת הפרסא מורה ביטול הגבול שבה, המבדיל תוך המדרגה, בין כתר חכמה שבה, ובין הבינה וזו"ן שבה. ועל ידי הבקיעה, נמצאים הבינה וזו"ן שבים אל המדרגה כמתחלה. (תע"ס חלק ו').

בקיעת נקב באחור חזה:

נודע, כני אין בז"א משורשו אלא ששה כלים שהם חג"ת נה"י, שהם סוד הקומה דבחי"א, הנקראת ה"ח, בדומה לה' הבחינות כח"ב זו"ן דאור חכמה. ונבחנים החג"ת להג"ר דה"ח, דהיינו לראש. והנה"י לבחינת הגוף דה"ח, שהם במקום זו"ן דה' בחינות כח"ב זו"ן, כנודע. ולפיכך נבחן בעת הקטנות דז"א, בעוד שחג"ת משמשים לו לראש, אשר הפה של ראשו, הוא במקום החזה, כלומר בסיום שליש עליון של הת"ת,

נב אות ב'

ובאמת נבחן אז לגוף בלי ראש, כי אין ראש אלא מבחינת ג"ר דחכמה. ולפיכך בשעת תשלום בנין הפרצוף שלו, דהיינו אחר שמחזיר את אח"פ הנופלים, למדרגתו כבתחלה, עולים חג"ת דקטנות ונעשים לחב"ד, ועולים נה"י דקטנות ונעשים לחג"ת, ואח"פ החדשים שהוחזרו למדרגתו נעשים לו נה"י חדשים, ובזה נשלם בנין פרצופו על היכנו.

ולפיכך אין לז"א שום נקב בהחזה שלו, אע"פ שבשעת הקטנות היה שם הפה שלו, אמנם כל ענין פה הזה שהיה לו בחזה, הוא מכח עלית ה"ת לעינים בשעת עיבורו, שהנה"י שלו נכללו בחג"ת, ונכללה ה"ת במקום החזה שלו, דהיינו שנתבע שמה מקום המסך והצמצום, וע"כ משם ולמעלה יצאו לו הע"ס שממטה למעלה. כי ע"כ נבחן החזה לפה דראש, שהוא בחינת מלכות דראש, כנודע. ולפיכך עתה בגדלות שירדה ה"ת מעינים ואח"פ מבחינת בינה חזרו לבנין גופו, והשיג המסך דבחי"ב, נמצא שאותו הפה דבחי"א, שהיה לו במקום החזה, חזר ונסתם, כי ירדה הה"ת משם ובאה לבחינת אזן, כנודע.

אמנם כשבא להזדווג ולהשפיע את הקטנות הנצרך להנוקבא שלו, דהיינו מטרם שהנוקבא החזירה את אח"פ שלה וכל מציאותה היתה רק מבחינת גו"ע לבד, הנה אז לא היה ז"א יכול להשפיע לה משהו מבחינת הגדלות שלו, שהרי עדיין ה"ת בעינים שלה, והיה נמצא שהשפע היה יורד למטה ממקום הצמצום, כי הה"ת שה"ס הצמצום, מצויה עתה בעינים שלה. ולפיכך הוצרך ז"א לעורר את בחינת הקטנות שהיתה לו מתחלה, כי אין העדר ברוחני, וכל הבחינות שבקטנות נשארות לו גם אחר גדלותו, ואינן זזות ממקומן, כמ"ש הרב אצל הנוקבא שכל בחינות הקטנות שהיתה בהן הנוקבא מעת שהיתה נקודה תחת היסוד עד גמר גדולתה, כולן נשארות קיימות בה. וכן הוא בכל פרצוף, אפילו בפרצופי הג"ר. וע"כ יכול העליון למדוד להתחתון שלו, כל בחינות הקטנות שלו מנפש דנפש עד יחידה דרוח, בו בעת שהוא עצמו כבר הוא מושלם

בכל הגדלות שבו. והיינו כנ"ל, כיון שבהכרח עבר גם העליון גופיה בכל אותן המדרגות של הקטנות, הנה הן נשארות בו לעולם, וע"כ כשבא להשפיע איזו קטנות אל התחתון שלו, הוא מעורר בעצמו, אותה הקטנות בצורתה ממש, ומשם הוא מודד השיעור המדויק כפי מדתו שהתחתון עומד בו.

ונמצא, כשז"א בא להשפיע הקטנות לנוקבא, הנה הוא חוזר ובונה את הפה שהיה לו בחזה מעת קטנותו, דהיינו המסך מבחינת ה"ת בעינים, ונמצא שנעשה שם נקב מחדש, מה שלא היה בו עד עתה, כי עד עתה לא היה בו ענין לשמש עם המסך דקטנות, והוא עצמו כבר הוא בגדלות, וכבר נסתם לו הנקב שבחזה, כי ירדה הה"ת משם, כנ"ל. וזה שאומר הרב, כי הבוצינא דקרדינותא, דהיינו כח הדין והצמצום שבמסך דבחי"א, עושה נקב מאחורי חזה דז"א, דהיינו שמעורר בו הנקב הישן שהיה טמון בתוכו מעת קטנותו, שדרך שם הוא מודד להנוקבא את מדרגותיה שהיא עומדת בהן. אמנם כיון שגדלות עצמו של ז"א אינה סובלת כלום, מחמת זה שהעלה הבוצינא דקרדינותא להחזה שלו, ע"כ נבחן שבבחינת הפנים של החזה, לא נעשה שם שום נקב, והיא מצויה גם עתה בכל שלימותה כמלפנים, אלא שהנקב נעשה בהאחורים של החזה, כלומר, באופן כזה, שז"א עצמו אינו סובל מזה, והבן היטב. (תע"ס חלק ט').

בקיעת כל מחיצות:

בעת קטנות הנוקבא, שהיא דבוקה עמו בכותל אחד, נמצאת הנוקבא מקבלת האורות שבז"א, דרך נקב לבד, ואין כל האורות דז"א מושפעים לה, כי אז היו מתבטלים כל המחיצות שביניהם, וחזרו שניהם כמו גוף אחד, אלא האורות אינם בוקעים המחיצה שביניהם, כי רק בוקעים ועוברים דרך נקב, שפירושו, כפי המדה שהיתה לז"א בעת קטנותו, שאז גם הוא היה מקבל במדתו של הנקב הזה, ע"ע בקיעת נקב באחור חזה. (תע"ס חלק ט').

אבן ספיר נג

ברא אתהדר לאבר:

מלת ברא מורה על חושך, בסו"ה ובורא חושך. ובחינת המסכים שביסוד טרם שהגיעה הארת חכמה לז"א, הם בחינת חושך. שהם בחינת צר וקצר הנמשכים בו, הדוחים האור. אמנם בעת הגיע המוחין דהארת חכמה לז"א, הנה כל גילוים הוא הוא דוקא בהמסכים, אשר ביסוד, בסוד חסד דאתגליא אפומיה דאמה, דהיינו ע"י האו"ח העולה מן כל המסכים ההם, ונמצא אשר "ברא אתהדר לאבר" כי זה החושך שהיה שם ביסוד נתהפך ונעשה לכח מושך לאור החיה שה"ס הארת חכמה, ונעשה אבר ח"י בסוד ט' ממעלה למטה וט' ממטה למעלה, ומוליד ג"ר דנשמות הצדיקים. (תע"ס חלק י"ד).

בריאה:

חידוש ''יש מאין" מכונה בשם "בריאה", והיות שהעביות שבכלים לא יכלה להגלות בעולם האצילות, אלא רק מקרקע עולם האצילות ולמטה, לכן משם ולמטה מכונה בריאה, ע"ש העביות שנתגלתה, כי העביות, שהיא בחינת "הרצון לקבל" אשר בנברא, היא בחינת "יש מאין", כי כל מה שיש במציאות, נבחן שנמשך הימנו ית' מבחינת "יש מן היש", כי אין לך נותן מה שאין בו, מלבד "הרצון של קבלה", שבהכרח אינו בו ית', כי ממי יקבל ח"ו, והבן זה. (תע"ס חלק ג').

בריאה:

בריאה מיוחסת לבינה דאצילות, כי אמא מקננת בבריאה. כי יש לה המוחין דס"ג מאו"א דאצילות, שהם יוצאים על מסך דבחי"ב, שהם בחינת מוחין דג"ר דאמא, כנודע. אמנם יש הפרש גדול ממוחין דס"ג דאצילות, אל המוחין דס"ג שבבריאה, כי המוחין דס"ג דאו"א עלאין באצילות אע"פ שהם חסדים מכוסים עכ"ז הם יכולים לעלות לג"ר דא"א ולקבל חכמה בעת שירצו, אבל המוחין דס"ג שבבריאה, נבחנים שהופרשו החסדים שבהם מכל בחינת חכמה, כי המסך דבחי"ב נכלל יחד עם הפרסא שמתחת האצילות, ושום הארת חכמה לא תוכל לעבור עם המוחין ההם אל הבריאה, וע"כ אינו נבחן

אור הזה של המוחין דס"ג אל אור של עצמות אלא לאור של תולדה, ולבריאה חדשה. כי נעשה בהם ענין מחודש אשר החסדים הופרשו מן אור החכמה, שלא היה זה עד הנה. וע"כ נקרא בריאה, להורות שהיא בריאה חדשה. (תע"ס חלק ט"ז).

בריאה חדשה:

ע"ע בריאה. (תע"ס חלק ט"ז).

בריאה מיוחסת לישסו"ת:

בי"ע ממקורם אינם אלא בחינת תנהי"מ, כי הם בחינת תנה"י דפרצוף נקודות דס"ג, שמחמת עלית מלכות המסיימת למקום בינה דגופא יצאו המחזה ולמטה דפרצוף זה לבחינת חלל פנוי.

ונמצא מקור הבריאה, שהיא ב"ש תחתונים דת"ת, דהיינו ז"ת דבינה דגופא, שהיא בחינת ישסו"ת. הרי שבריאה אינה מיוחסת אל ג"ר דבינה שהם או"א עלאין אלא לז"ת דבינה, שהם ישסו"ת. (תע"ס חלק ט"ז).

ברית:

מקום הזווג של אור העליון שהוא במקום המסך והעביות המעלה או"ח, מכונה בשם ברית. והוא בחינת היסוד, שמכח עלית נה"י לחג"ת שהיה בעיבור דכל פרצוף, קבלה המלכות לצורת היסוד ונעשית כמדתו, ומאז נתעלה מקום הזווג אל היסוד ועל שם זה קנה היסוד את השם ברית. וכיון שיש ד' בחיבות עביות בהמסך, ע"כ נבחן ששיעור דגופא הוא ד' בריתות, כי אז קונה כל מדתו.

וזסו"ה מספר את רובע ישראל, כי היסוד קבל לתוכו את בחינת המסך והעביות שהיה מתוקן מקודם בכלי מלכות, דהיינו בפרצופי א"ק, כנודע. וע"כ הוא המוציא כל הקומות של הנשמות, שהן רביעותיהן וטפת הזרע של ז"א הנקרא ישראל. וכן הוא אפילו בהנוקבא דז"א, שמקום הזווג נשתנה גם בה לבחינת היסוד שבה, ולא במקום המלכות, שהיא בחינת עטרת היסוד שלה. (תע"ס חלק ט').

נד אות ב'

ברית רובע:

ע"ע ברית.

(תע"ס חלק ט').

ברכה:

ע"ע בן חורין.

(תע"ס חלק י"ד).

בשר:

בחי"ג שנקראת זעיר אנפין, מכונה בשם בשר. וכינוי זה נוהג בו, רק בהע"ס שקומתן

שוה, שהי' בחינות הללו מכונות עבגע"מ: המלכות נקראת "עור", והז"א נקרא בשר, והבינה נקראת גידין, והחכמה נקראת עצמות, והכתר נקרא מוחא. (תע"ס חלק ג').

ב"ש תחתונים דת"ת:

כבר ידעת שכל ספירה מהע"ס יש בה לפי עצמה ג"כ ע"ס. וכשמבחינים בהכלי דת"ת ע"ס לפי עצמה, נחלק אז, לראש תוך סוף, שהם חב"ד חג"ת נהי"מ, ומכונים ג' שלישים: שבשליש העליון מקום ג"ר, וב' שלישים התחתונים מקום ז"ת. (תע"ס חלק ז').

אבן ספיר נה

ג

ג' בחינות דנשמות באדה"ר:

קודם החטא היה לאדה"ר נר"ן מבי"ע שבאצילות, ומחמת החטא נאבדו ממנו ולא נשתייר בו אלא בחינת הנפשות בכלים דכתרים מכל ספירה וספירה שבפרצופי בי"ע, מלבד מב' פרצופין הראשונים או"א דבריאה שלא היה לו מהם כלום. ויש כאן ג' בחינות:

א', הם הט"ר דאורות שנסתלקו ממנו לשורשם, כי באורות אין נפילה לקליפות ח"ו.

ב', הם ט"ת דכלים עם הניצוצין שלהם, שנפלו לקליפות ונטבעו בהם.

ג', הם אור הנפש בכלים דכתרים שנשאר בו. ומה שאור הנפש מתלבש בכלי דכתר, הוא מטעם ערך ההפוך שבין כלים לאורות, כנודע. ואלו ג' הבחינות נוהגין בכל ספירה וספירה מפרצופי בי"ע, כי לא נשתייר ממנו מכל ספירה שבהם רק בחינת נפש לבד בכלי דכתר, וט"ר דכל ספירה נסתלקו לשורשם, וט"ת דכלים שבכל ספירה עם הניצוצין שבהם נפלו לעמקי הקליפות. (תע"ס חלק ט"ז).

ג' בחינות מנצפ"ך:

ה"ג נקראות מנצפ"ך, על שם שה"ג הן מבחינת המלכות המסיימת את האורות והכלים של כל בחינה, כי כן מנצפ"ך באים בסוף המלה, והם בחי' סיומי המלות. ויש ג' בחינות של ה"ג, הנקרא מנצפ"ך:

א', הם ה"ג של הקטנות, הנקרא מנצפ"ך דקטנות, שהם גבורות קשות, להיותם חסרי ג"ר, ויש בהם אחיזה לדינין, ואז אחוריהם ביתה.

ב', הם מנצפ"ך דגדלות, שהיא מקבלת בעודה בהיכל או"א, דהיינו בעת עלית זו"ן למ"ן לאו"א, שז"א נכלל באבא ונוקבא באמא, והם כבר ממותקות, כי יש בהם ג"ר, דהיינו הבינות דאמא. אבל עוד לא לגמרי, משום שהיא נמצאת שם למעלה ממדרגתה כי

או"א הם עלי עליון שלה.

ג', הוא, אחר ביאת זו"ן למקומם ע"י תקיעת שופר, שאז הנוקבא מקבלת את המנצפ"ך דגדלות פעם ב' ע"י הז"א עצמו בדרך המדרגה, ובזה נעשה מיתוק ב' ע"י הז"א, ונחשבים לממותקות ביותר מקודם, כי עתה היא מקבלתם בדרך המדרגה.

(תע"ס חלק ט"ו).

ג' בחינות שבעיבור:

כמו שיש ג' בחינות בכללות מדרגת הז"א, שהם: עיבור, יניקה, מוחין, שפירושם נרנח"י דאורות, וכח"ב זו"ן דכלים, כן ישנם לג' בחינות הללו גם בזמן עיבורו דז"א, שהם: ג' ימי קליטה, ומ' יום דיצירת הולד, וג' חדשים להכר העובר, שהמה כוללים נרנח"י דעובר, כי ג' ימי קליטה הם בחי' נפש דעובר, שהוא בחינת עשיה שלו, ומ' יום דיצירת הולד, הם בחינת רוח דעובר, ובחינת יצירה שלו. וג' חדשים להכר העובר, הם נח"י של העובר, ואצילות שבו. וג' בחינות אלו נוהגים שם הן בבחינת הכלים והן בבחינת הניצוצין והן בבחינת האורות, וע"כ חוזרים עליו ג"פ בג' המדורות: שבמדור הא' הם בחינת כח"ב זו"ן דכלים שלו, ובמדור הב' הם נרנח"י דניצוצין, ובמדור הג' הם נרנח"י דאורות.

(תע"ס חלק י"א).

ג' בחי' של י"ג:

ד' בחינות של י"ג נבחנים בראש דא"א: א' י"ג דגלגלתא, שהם מתגלים במצח ובפנים. ב' הם י"ג אורחין חוורין. ג' הם י"ג נימין דשערי. ד' הם י"ג תיקוני דיקנא. והנה הי"ג חוורתי מיוחסים לגלגלתא משום שהם מתלבשים ברישא דגלגלתא. והי"ג נימין דשערי מיוחסים למוחא דאוירא, משום שהשערות הם צמצומים, שהתחלתם מתחיל רק מהקרומא דאוירא, ששם פועל כח המסך דצמצום ב', שמסבתו, נתקנו המוחין במל"צ דצל"ם, ואין הגלגלתא מקבל את ג"ר דחכמה הראוים לה לקבל מקומת ע"ב, כי ם' דצל"ם

נו אות ג'

אינה מקבלת לתוכה זולת חסדים מכוסים בלבד, בסוד כי חפץ חסד הוא, כטבע ג"ר דבינה, כנודע. וע"כ יוצא אותו חלק דג"ר דע"ב לחוץ מראש, ונעלם בסוד מקיף חוזר. אשר האו"ח והלבושים של ג"ר דע"ב הללו, נקראים בשם שערות, כנודע. הרי שכל יציאת הע"ב לחוץ, והשערות שנתהוו בבחינת מותרי מוחא, כל זה בא מכח התיקון דקרומא דאוירא, ולכן מיוחסים השערות למוחא דאוירא דהיינו מבחינת הקרומא דאתתקן בו. והי"ג תיקוני דיקנא מיוחסים למו"ס, כי גם השערות קבלו התיקון של צל"ם אשר ם' שבהם נתקבלו על הגלגלתא בבחינת עמר נקי, אמנם ל"צ שבהם, שאינם ראוים להתאחז על הגלגלתא שהיא בחינת ם', הם יוצאים מבחינת ראש דגלגלתא, ומקבלים רק הארת מו"ס בלבד. כי במקום הראש, אין הארת מו"ס יכולה להתגלות, כי שם מאירה הגלגלתא הגבוה ממנה, ואין הארת מו"ס עולה שם בשם, אלא במקום שנסתיים הארת הגלגלתא, שם מתחיל הארת מו"ס, וכיון של"צ דשערות שהם י"ג תיקוני דיקנא, אינם יכולים לקבל מהגלגלתא כנ"ל, לכן מתגלה בהם הארת מו"ס, וע"כ הי"ג תיקוני דיקנא מיוחסים למו"ס.

וענין היותם כל אחד בבחי' י"ג, כבר נתבאר בערך "אורחא דפלגותא דשערי".

(תע"ס חלק י"ג).

ג' גו ג':

כשנה"י דז"א עולים ונכללים בחג"ת דז"א, שע"י זה נעשה התכללות ה"ת בה"ר, כנודע. זהו נקרא ג' גו ג', שג' דנה"י נכללים בג' דחג"ת. (תע"ס חלק י').

ג' ההין דה"ר:

התבונה בגדלות יש לה הוי"ה דס"ג, ויש לה ה"פ זה למטה מזה, שיוצאים מהוי"ה פנימאה שלה, שג' הפרצופים הראשונים יוצאים מי"ה שבה. שהם: כתר מקוצו של יוד, חכמה מי', ובינה מה' ראשונה. וה' זו היא במילוי יוד. ונבחנת לג' ההי"ן: שה' הפשוטה

היא בחינת חב"ד דבינה, והיוד שבמילוי, נחלקת לב' ההין, כי ב' ההין הם בגימטריא יוד. וה' א' אשר במילוי, היא חג"ת שבבינה, וה' ב' שבמילוי, היא נה"י שבבינה.

(תע"ס חלק י').

ג' ההין דחיצוניות דג' ההין דה"ר:

כשהעליון מזדווג בעצמו, להוציא את התחתון, הוא מזדווג בבחי' חיצוניות שבו, כלומר בבחינת מסך המוציא קומה נמוכה מקומת עצמו. למשל: כשהעליון הוא מבחי"ג, הוא מוציא את התחתון מבחינת מסך דבחי"ב. ואם העליון מבחי"ב, מוציא לתחתון ממסך דבחי"א, וכו' עד"ז. וע"כ כשבינה מאצילה לז"א, אינה מוציאתו מבחינת קומתה עצמה שהיא פנימיותה, אלא מחיצוניותה, דהיינו מבחינה נמוכה מקומתה עצמה. ולכן ג"ר דז"א יוצא מבחינת חיצוניות דה"ר הפשוטה דס"ג, וו"ק דז"ת יוצא מחיצוניות ב' ההין שבמילוי יוד שלה, באופן שז"א יוצא מחיצוניות הג' ההין דה"ר דס"ג.

(תע"ס חלק י').

ג' חדשים להכר העובר:

אור החיה בכל מדרגה שהיא, הוא נבחן לבחינת עצמות ועיקר, שבלעדו אין עוד שום הכר בהמדרגה. ולפיכך גם בחי' העובר, אין בו שום הכר מטרם שיעברו עליו ג' חדשים, כי רק בגמר ג' חדשים, שנכנס בו המילוי דמ"ו ניצוצין של הוי"ה דע"ב, שהיא בחינת חי"ה דעובר, יש לו בחינת העצמות שלו, ויש לו הכר כלפי חוץ. (תע"ס חלק י"א).

ג' טפין דסגול:

נה"י דא"א, ה"ס ג' טפין דסגול, שמהם נעשה הז"א, אלא שנתכללו גם בחג"ת שלו.

(תע"ס חלק י').

ג' יודין:

מילוי הוי"ה דע"ב הוא במילוי יודין, כי

אבן ספיר נז

בכל מקום שהוא מאיר הוא מוריד הה"ת מעינים שנתהוה בצמצום ב', ומחזיר אח"פ למקומם. והוא מטעם שע"ב דאצילות מקבל מן הבחינה שכנגדו בע"ב דא"ק, ששם עוד לא היה שום התחלה לצמצום ב', כי צמצום הב' מתחיל מטבור ולמטה דא"ק, כנודע, ולכן הוא במילוי יודין, כי מילוי יודין מורה על צמצום א', כנודע.

אמנם יש בזה ב' בחינות, שהם: או"א עלאין שדרכם בחסדים מכוסים, ובחינת מחזה ולמטה שלהם, הנקרא ישסו"ת, שדרכם בחסדים מגולים. וזה כל ההפרש בין הוי"ה דע"ב, שהיא בד' יודין, לבין הוי"ה דס"ג שהיא בג' יודין. כי בע"ב שהם או"א עלאין יש ד' מוחין, שהם חו"ב חסד וגבורה, והוא משום שחסד וגבורה, שהם בחי' זו"ן דמוחין, אינם מתחברים בגלוי להזדווג ולהעלות או"ח עד חו"ב להוציא הארת החכמה לחוץ, כי הם בבחינת חסדים מכוסים ואין דרכם לגלות הארת חכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא כנודע. וע"כ נקראים חו"ג אלו בשם דעת הנעלם, כי אינם מזדווגים להתפשט בהארת חכמה, וע"כ נבחנים לב' מוחין מיוחדים. ויש כאן ד' מוחין: חו"ב חו"ג, שעליהם רומזים ד' היודין דמילוי הוי"ה דע"ב.

אמנם בס"ג, שהם ישסו"ת, שדרכם לגלות החסדים, הנה מתיחדים בהם ב' המוחין חו"ג שהם זו"ן דמוחין, ומעלים או"ח עד חכמה ובינה, ומוציאים הארת חכמה לחוץ, וע"כ חו"ג אלו נקראים בשם דעת הגלוי, או דעת המתפשט, ולפיכך, הם נבחנים למוח אחד, ויש כאן ג' מוחין לבד, שהם חב"ד. וע"ז רומזים ג' היודין דהוי"ה דס"ג, להורות שיש בהם רק ג' מוחין. (תע"ס חלק י"א).

ג' ימי קליטה:

ג' ימי קליטה הם בחינת התיקון דג' הקוים, הבאים ע"י זווג של או"א, אשר קו וחצי מהם מתתקנים ע"י אבא, וקו וחצי מהם ע"י אמא, כי אבא מאיר בסוד ל"ב נתיבות החכמה, ומחלק את המ"ן דז"א לש"ך בחינות, ומתוך שהוא מאיר רק לט"ר שבכל נתיב, ואינו מאיר אל המלכיות שבכל נתיב, נמצא

שדוחה בזה את ל"ב המלכיות שבכל נתיב ונתיב, בחזרה לבי"ע בסוד פסולת, ואת ט"ר שבכל נתיב הוא מאיר ומתקן בסוד הלובן שבולד הבא מאבא, שה"ס רפ"ח ניצוצין כי ט"פ ל"ב עולה רפ"ח. ורפ"ח אלו כוללים קו הימין, וחצי הימני של קו האמצעי, כלומר כל עצמותם דע"ס דזו"ן, מלבד העביות והמלכיות שבהם, שהרי דחה כל בחינת המלכיות שבל"ב הנתיבות, והוריד אותם לבי"ע, ולא נשאר שם זולת העצמות של הספירות. שז"ס שהלובן שבו נותן אבא, כי ע"י הבירורים דאבא, לא נשאר בהמ"ן של הולד, זולת בחינת ימין המכונה לבן, שמורה, שאין שם מבחינת מלכיות ומבחינת עביות ולא כלום.

ואמא נותנת את האודם שבולד, דהיינו בחינות המלכיות והעביות, שעליהם נעשה אח"כ כלהו זווגים של זו"ן, שהם מכונים אודם, על שם התכללות דצמצום ב', המשותפת במדת הרחמים דה"ר, כי אז מכונה הבינה בשם ארץ אדום, ע"ש התחברות ה"ת בה ועושה בה מקום עביות וזווג, כנודע. ואודם זה מכונה בשם הארת ה"ג דאמא, כי גבורות דאמא מטבורה ולמטה הם מבחינת צמצום ב', שה"ת עולית עד העינים ועושית קו שמאל בכל הע"ס עד חכמה, כנודע. הרי שקו השמאלי בא מאמא, ולא מאבא, כי אבא הוא מבחינת ע"ב והוא מקבל מן הבחינה שכבגדו בע"ב דא"ק, שאין בו מבחינת צמצום ב' כלום, כנודע.

והנה הלובן שבו שהוא קו הימין, הוא מתתקן ביום א', מאבא. והאדום שבו, שהוא קו שמאל, הוא מתתקן ביום ב' ע"י אמא. וביום השלישי או"א מזדווגים על המ"ן הנבררים ומתוקנים האלו והאו"ח העולה מהשמאל מלביש האו"י, ונמשכים שם הע"ס דנפש הנפש, שזה בחינת התחברותם של ב' הקוים ימין ושמאל זב"ז, בסוד קו האמצעי, וצריך שתדע כאן כי יש זווג מיוחד בחו"ב דאבא לבד, והוא הנעשה ביום א'. וכן בחו"ב דאמא לבד, הנעשה ביום ב', אבל ביום ג' הם מתחברים כללותם יחד בסוד הזווג.

(תע"ס חלק י"א).

נח אות ג'

ג' כלים דחיצוניות:

בכל מדרגה יש עי"מ דאחור, ועי"מ דפנים. כי בחינת ו"ק, נקרא אחור, שבחינת נפש נקרא עיבור, ובחינת ו"ק דרוח נקרא יניקה, וג"ר דרוח נקרא מוחין דו"ק. וג' אלו נקראים עי"מ דאחור, או עי"מ דחיצוניות. ובחינת נרנח"י דג"ר נקראים עי"מ דפנים, שעיבור יניקה הם נפש רוח דג"ר, הנקראים ג"כ ו"ק דגדלות, והמוחין הם ג"ר דג"ר.

ואלו ג' הפרצופים הן דעי"מ דאחור והן דעי"מ דפנים הם כלולים זה מזה, כי פרצוף העיבור כלול ג"כ מיניקה ומוחין, וכן פרצוף היניקה כלול ג"כ מעיבור ומוחין, וכן פרצוף המוחין כלול ג"כ מעיבור ויניקה. וע"כ נמצא שיש בכל פרצוף ג' כלים: חיצון, אמצעי, פנימי. אשר החיצון הוא הכלי הנמשך מעיבור, והאמצעי הוא ההתכללות מהיניקה, והפנימי הוא ההתכללות מהמוחין. וג' הכלים שיש בכל אחד מג' הפרצופים דחיצוניות, נקראים ג' כלים דחיצוניות. וג' הכלים שיש בכל אחד מג' הפרצופים הפנימים, בקראים ג' כלים דפנימיות. (תע"ס חלק ט"ו).

ג' כלים דפנימיות:

ע"ע ג' כלים דחיצוניות. (תע"ס חלק ט"ו).

ג' לבושין שבגוף:

בכל מדרגה יש ג' בחינות עי"מ דאחור, וכן עי"מ דפנים. כי המדרגה נחלקת בכללה לו"ק ולג"ר, ועי"מ דו"ק נקראים עי"מ דאחור, ונקראים בכללם בחינת הכלים של המדרגה, או בחינת הגוף שלה. ועי"מ דג"ר נקראים עי"מ דפנים, ונקראים בכללם בחינת המוחין והאורות של המדרגה. וכן נקראים עי"מ דאחור, בשם ג' לבושין של הגוף. ועי"מ דפנים נקראים ג' לבושין של המוחין.

(תע"ס חלק ט"ז).

ג' עיבורים:

ג' עיבורים הם: עיבור ז', הוא לאורות.

עיבור ט' חדשים, הוא לניצוצין. עיבור י"ב חדשים, הוא לכלים. (תע"ס חלק י"א).

ג' עיבורים כוללים:

ע"ע ב' עיבורים כוללים דחיצוניות.

(תע"ס חלק ט"ו).

ג' רישין דא"א:

כבר ידעת, שעיקרו דא"א הוא רק ב' רישין שהם בחינת זכר ונקבה שבראש, שהזכר נקרא גלגלתא, והנקבה נקראת מו"ס. אלא שהזכר שהוא גלגלתא, נחלק בעצמו לב' רישין, מסבת התיקון של מל"צ דצל"ם, שנתקנו בהם המוחין דא"א כי ג"ר דגלגלתא קבלה בחי' התיקון של ם' דצל"ם, שאין המסך דפה דעתיק יכול לשלוט עליה, רק על ז"ת שבה, ונעשה מסך דעתיק לבחינת רקיע המבדיל בינה ובין ז"ת שלה, שהמסך הזה נקרא קרומא דאוירא, כנודע. ולפיכך יצאו ז"ת דגלגלתא לבר מבחינת הגלגלתא, ונעשה לבחינת מו"ס, דהיינו בסוד מים תחתונים שמתחת לרקיע. ובעת הגדלות יורדת הי' מאויר שלה, ואשתאר אור, כי בה מתגלה הארת החכמה, אבל בגלגלתא שהיא נתקנה בם' דצל"ם, אין הי' יוצא מאויר שלה, ואפילו בגדלות הוא בבחינת אוירא, שפירושו חסדים. הרי שהגלגלתא נתחלקה לב' רישין נבדלים זה מזה, ועם מו"ס שהיא הנקבה הרי הם ג' רישין, שהם: גלגלתא, מוחא דאוירא, ומו"ס. (תע"ס חלק י"ג).

ג' שני ערלה:

שורש הנוקבא הוא בעטרת יסוד דז"א, כנודע. מטעם, כי שם היתה המלכות בעת הנקודים, בעת שהיו הז"ת בבחינת קו אחד, כנוהג בצמצום א', שמלכות היא תחת כל הט"ר, והט"ר כולם נקיים מבחינת צמצום ועביות, כנודע. ומלכות זו ה"ס מדת הדין הגמור, שבסבתה היתה שביה"כ, כנודע.

אמנם לעת תיקון, עלו הז"ת בסוד עיבור במעי בינה, בסוד ג' גו ג', נה"י בחג"ת,

אבן ספיר נט

ונכללה עטרת היסוד בת"ת, שהוא בינה דה"ח, ונשתתפה מדת הרחמים בדין, כי ה"ת שבעטרת היסוד, נכללה בה"ר שבת"ת, שהיא מדת הרחמים, ומלכות נמתקה. ועכ"ז, כיון ששם היתה שורש המלכות, ע"כ נבחן בה פנימיות וחיצוניות, שז"ס ב' העורות שעל עטרת היסוד, כי בחי' שורשה ממדת הדין, עוד נשאר שם בבחינת חיצוניות, וצריכים להסיר משם העור הזה, כי יש אל החיצונים שנקראו ערלה אחיזה גדולה בה, שז"ס המילה, לאחר שנולד ויצא לאויר העולם. ולפיכך נבחנים המוחין דבחי' העיבור לדינין גמורים, משום שהגם שכבר נמתקה הה"ת במדת הרחמים הנ"ל, אמנם הערלה עדיין לא הוסרה משם, וע"כ ג"ס נה"י הללו דעובר, הנכללים בחג"ת, נבחנים לג' שני ערלה, ואין הרחמים יכולים להתגלות בפרצוף, עד לאחר הסרת הערלה משם. (תע"ס חלק י"א).

גבול:

המסך שבכל מדרגה, מודד ועושה "גבול" על המדרגה, בקומת האו"ח שהמסך מעלה במדת עביותו, כי מסך בחי"ג מגביל קומת המדרגה, שלא תשיג אור כתר. ומסך דבחי"ב מגבילה גם מאור חכמה וכו'.

(תע"ס חלק ב').

גבורות:

גבורות, פירושן, חוסר חסדים, ואע"פ שראוי לקבל אור חכמה מ"מ גבורות מקרי, מטעם שאין אור חכמה מתקיים בכלי כל עוד שאין בו חסדים בשפע. (תע"ס חלק ז').

גבורה נצח והוד דעיבור:

הם ג' ספירות שאינם מקבלים תיקון בירחי העיבור, כי גבורה שהיא בחינת קו שמאל דחג"ת, אינה מקבלת תיקון, כי עדיין אין שם קומת חג"ת אלא קומת נה"י. ואין בהקומה אלא בחינת ת"ת ויסוד הכלולים זה בזה, שאין הגבורה מוכרעת על ידיהם, וגם נו"ה אינם מתבררים לגמרי מטעם הזה, משום שהמה כלולים בחג"ת ואין להם גילוי

במקומם. (תע"ס חלק י"א).

גבורות דב"ן דב"ן:

אמא סתם נקראת ב"ן, אבל היא כוללת מ"ה וב"ן, שהם בינה ומלכות דבינה דמ"ה. וצד ב"ן שבה היא ה"ת דבינה דב"ן, דהיינו מן גבורה ולמטה דבינה דנקודים. וכשאומר, גבורות דב"ן דב"ן שבאמא, פירושן, הגבורות שהן ב"ן שבאמא, שנקראת בעצמה ג"כ ב"ן.

(תע"ס חלק ט').

גבורות דב"ן דמ"ה:

אבא סתם נק' מ"ה, ויש לו נוקבא שבגופו, דהיינו צד הב"ן שבו, והוא הז"ת דחכמה דנקודים, והוא בחינות הגבורות שבו. ומכונה תמיד בדברי הרב גבורות דב"ן דמ"ה דאבא. כלומר, הגבורות שהן ב"ן של אבא, שבעצמו הוא בחינת מ"ה. (תע"ס חלק ט').

גבורות דע"ב:

בחינת ג"ר שנוקבא מקבלת מאמא דע"ב דמזלא לבנין פרצופה, נבחן רק לגבורות דע"ב הזה, משום שהמוחין אלו אינם באים רק להשלמת הכלים דנוקבא, ולא נשאר לנוקבא ממנו רק הנר"ן שבו, דהיינו ג' ע"ב דס"ג מ"ה ב"ן, הנבחנים לבחינת גבורות דע"ב.

(תע"ס חלק ט"ו).

גבורות דעטרא דגבורה:

יש ב' בחינות גבורות: גבורות זכרים, וגבורות נקבות. כי הנמשכים ממזלא, ששם משמשת הגבוה דיסוד דמלכות, דהיינו בנימין הנכלל ביוסף נקראו גבורות זכרים. והוא בחי' גבורות דעטרא דגבורה שבמוחין דז"א. אמנם הנמשכים ממלכות דאמא שאינה נכללת במוחין דמזלא, הם נקראו גבורות נקבות. והיא בחינת הגבורה שבמוחין דנוקבא דז"א.

(תע"ס חלק ט"ו).

ס אות ג'

גבורות זכרים:

אם הגבורות הן בבחינות ג"ר, נקראות גבורות זכרים, ואם הן חסרי, ג"ר, נקראות גבורות נקבות. ומכ"ש בשעה שעוד אינן בבחינת זווג לגמרי, שנקראות גבורות נקבות.

(תע"ס חלק ט').

גבורות נקבות:

גבורות נקבות, פירושן, שעוברות דרך מסך והן מחוסרי ג"ר. ע"ע גבורות זכרים.

(תע"ס חלק ט').

גג:

הוא כתר שבכל מדרגה, וכן בספירות ובעולמות. (תע"ס חלק ב').

גדול:

גילוי אור חכמה בפרצוף עושה אותו לגדול, שלפני זה נבחן בשם קטן. כלומר, ההולך ומשתלם לאט לאט עד שמשיג גדלותו, שהוא הארת חכמה. וע"כ מכונה הארת חכמה בשם אור גדול. (תע"ס חלק ז').

גדלות:

מוחין דאבא, דהיינו הארת חכמה מכונה בשם גדלות. (תע"ס חלק ז').

גוף:

כלי קבלה אמיתיים שבכל מדרגה, המתפשטים מכח או"ח שבמסך, ממנו ולמטה, נקראים "גוף" המדרגה, להיותם קודמים מהאורות. לאפוקי האורות המתפשטים לזווג דהכאה על המסך, שהם קודמים לכלים.

(תע"ס חלק ב').

גוף:

ע"ס העוברות דרך המסך ולמטה. שהמלכות מתרחבת לע"ס מינה ובה, מכונות

בשם "גוף". מטעם היותן עיקר כח הפרצוף, כי שם עיקר התלבשות העצמות בכלים. משא"כ בע"ס דראש שממסך ולמעלה, אין שם התלבשות גמורה אלא רק שורשים להתלבשות. (תע"ס חלק ג').

גוף:

ענין התלבשות האורות בכלים, צריכים להיות מתחילה בבחינת "כח" ואח"כ בחינת "פועל". ובחינת התלבשות עשר הספירות מבחינת כח מכונה ראש, ובחינת התלבשות עה"ס מבחינת פועל, מכונה בשם "גוף". (תע"ס חלק ד').

גופא דאבא:

הע"ס דראש היוצאים מנקבי העינים, נבחנים תמיד לג' ראשים: הגו"ע לראש הא'. והאזן לראש הב', וחו"פ לראש הג'. וכלפי ראש הא', נבחנים ב' הראשים התחתונים אח"פ, בבחינת ז"ת וגוף: שראש הב' הוא בחינת חג"ת שלו, וראש הג' הוא בחינת נהי"מ שלו. ולפיכך גם הע"ס דגדלות שיצאו באו"א דנקודים, שולט עליהם הסדר הזה, משום שתחילת אצילותם הוא מאור העינים. שמתחלה יצא בחינת הראש הא', הנק' הסתכלות עיינין דאו"א זה בזה. ואח"ז יצא בחינת הראש הב' שהם הנק' גופא דאבא וגופא דאמא, מטעם, שראש הב' נבחן לגוף כלפי הראש א' כנ"ל. ואח"ז יצא בחינת הראש הג' הנק' יסודות דאו"א, שהם נבחנים כן כלפי הראש הא', כנ"ל, שראש הג' הוא בחינת נהי"מ דראש הא'.

וע"פ שמותם אלו תבין ג"כ שיעור קומתם: כי הקומה הראשונה שנק' הסתכלות עיינין דאו"א זה בזה, שיש בה בחי"ד דהתלבשות, ובחי"ג דעביות, שהם התכללות של ב' הקומות כתר וחכמה, ע"כ נק' גלגלתא ועינים, דהיינו ע"ש בחינות העליונות, שהם כתר וחכמה. וקומה הב' המכונה גופא דאבא שיש בו בחי"ג דהתלבשות ובחי"ב דעביות, מכונה אזן, ע"ש בחינה עליונה מצד העביות שבו, וכן גופא דאמא מכונה אזן משום שיש בה בחינה ב' של עביות, שהוא אזן. וראש הג' שהוא חו"פ הנק' יסודות דאו"א, הרי

אבן ספיר סא

קומתו בבחי"א, שהוא זו"ן דראש המכונה חו"פ, הרי שהשמות עולים בד בבד עם הקומות. אמנם אין גופא דאבא ואמא אלו בחינת גוף ממש, מבחינת ממעלה למטה, אלא הוא בחינת ראש הג' כנ"ל, וכינוי הגוף הוא רק בערך ראש הא' בלבד.

(תע"ס חלק ז').

גופא דאמא:

ע"ע גופא דאבא. (תע"ס חלק ז').

גופא דיש"ס:

גם הישסו"ת נחלק לג' רישין כנז' בערך "גופא דאבא". וראש הב' דישסו"ת מכונה גוף כלפי ראש הא' אע"פ שכלפי עצמו הוא ראש גמור כנ"ל. וראש הב' מבחינת יש"ס הוא הה"ח שבו, וראש הב' מבחינת התבונה הוא הה"ג שבו. ע"ע ישסו"ת. (תע"ס חלק ז').

גופא דתבונה:

ע"ע גופא דיש"ס. (תע"ס חלק ז').

גורם לכלי:

התפשטות האור והסתלקותו אחר כך "גורם מציאות כלי". (תע"ס חלק ד').

גזר:

הפרדת ה"ת מהכלים שנפלו לבי"ע, מכונה בשם גזר, מלשון הכתוב לגוזר ים סוף לגזרים. ובהפרדה זו תלוי כל התיקון.

(תע"ס חלק ח').

גידין:

כלי דבינה שבע"ס שקומתן שוה.

(תע"ס חלק ג').

גילוי הארה:

ע"ע הבל. (תע"ס חלק ח').

גילוי לבחינת נקבה:

גילוי בחינת נקבה, פירושה, התחלת השרשת צמצום הב' הנעשה בישסו"ת, בסוד הא' דמילוי ואו של הוי"ה דס"ג, הנקרא ג"כ בשם בטן, כי שם מתבררים הז"מ דמיתו ומתמתקים ונתקנים ומתחברים ונעשים בחינת פרצוף, בסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין.

אמנם בג' הפרצופים הראשונים: עתיק, וא"א, ואו"א עלאין, עדיין אין שם הכר נקבה, כי אפילו י"ה דס"ג שהם בחינת או"א שבישסו"ת, הם ג"כ במילוי יודין, ולא בא', להורות כי בחינת צמצום הב' המרומז במילוי א' אינה שולטת שם כלל. (תע"ס חלק ט"ז).

גילוי מצחא דא"א:

עיקרו דא"א הם ב' רישין: גלגלתא ומו"ס, שגלגלתא מאיר בראש לבד והם י"ג תקונים שהם גלגלתא וב' אודנין ומצחא, וב' עיינין וכו', ומו"ס מאיר לבר מראש בי"ג תיקוני דיקנא וגופא, ע"ש. וגלגלתא עצמו מחולק לב' רישין, ע"פ התחלקות הם"ל, שגלגלתא הוא בחינת ם' בחסדים מכוסים, שבו אין הי' נפיק מאוירא, ול' היא מוחא דאוירא, שהוא בחינת חסדים מגולים, שבו נפיק י' מאוירא ואשתאר אור, כנודע. ולפיכך נחלק הראש לב' בחינות אלו, כי מקום השערות הוא בחינת גלגלתא, שבו אין הי' נפיק מאוירא, וע"כ השערות קבועים שם ומקום המגולה הוא בחינת מוחא דאוירא, דהיינו ממצח ולמטה, ששם חלק בלי שערות, דהיינו בכל שטח הפנים.

אמנם בבחינות קטנות, מטרם דנפיק י' מאוירא, נמצאים השערות גם בבחי' ממצח ולמטה, אלא מתוך שהי' עתיד לצאת משם בעת גדלות, ע"כ אינם נבחנים לאחוזים בו כמו בגלגלתא, אלא שנבחנים שהשערות מכסים אותו שם, באופן שבעת הגדלות, אשר הי' נפיק מאויר ואשתאר אור, אז מסתלקים השערות מלכסות על הפנים והמצח, ומצחא דא"א אתגלי. וגדלות זו היא תיקון החמישי,

סב אות ג'

הנקרא רעוא דרעוין שהוא גילוי המצח, כי השערות נסתלקו משם, כנ"ל. ואז נקרא המצח בשם הזה, של מצח הרצון, כמ"ש בזוהר מצחא דאתגלי מעתיקא קדישא, רצון אקרי. (תע"ס חלק י"ג).

גרוש או"מ לכלים דאחורים:

באו"מ אין מעלה מטה, כי בהם שניהם שוים, אלא ענין פנימי וחיצון נוהג שם, שכל היותר פנימי הוא יותר גרוע, וכל היותר חיצון הוא יותר משובח. והחיצון חשוב יותר מהעיגול הפנימי אפילו כשהחיצון הוא למטה מהפנימי, כנודע. גם בחינת הסוף וסיום של האו"מ הוא במרכזם, כנודע. ולפיכך בעת שנעשה צמצום הב' והמלכות המסיימת שהיתה עומדת תחת הסיום של רגלי א"ק, עלתה למקום בינה דגופא דפרצוף תנה"י דא"ק, ומטרם שמלכות המזדווגת עלתה לנקבי עינים להזדווג עם אור העליון, נפל אז המחזה ולמטה דפרצוף זה לבחינת חלל פנוי דצמצום א', דהיינו תחת סיום רגלי א"ק במקום העיגול הפנימי ביותר, דהיינו היותר קרוב לנקודה המרכזית שהוא החלל הפנוי דצמצום א'.

אמנם לאחר שגם המלכות המזדווגת עלתה לבינה דרישא הנקרא נקבי העינים, ונזדווגה שם עם אור העליון, ויצאו העיגולים ויושר דע"ס דנקודים, ונעשה אז בחינת סיום חדש אל העיגולים ויושר דצמצום ב', דהיינו במקום הפרסא של האצילות, ונמצא שנעשה בחינת נקודה מרכזית חדשה שם במקום הפרסא הזאת, ושם נמצא העיגול הפנימי ביותר שהוא חלל פנוי מכל או"מ, דהיינו מסיום של כל או"מ. וכל שלמטה מנקודה מרכזית הזו, העומדת במקום הפרסא שמתחת האצילות, נמצא משובח ביותר, באופן, אשר הנקודה דעוה"ז שהיא חלל פנוי דצמצום א', היא נמצאת בערכם של העיגולים דצמצום ב', יותר משובחת מן הנקודה דצמצום ב' העומדת במקום הפרסא, כי היא מרוחקת יותר מנקודת הסיום של העיגולים החדשים.

ונמצא עתה, אשר האו"מ החדש הבא מכח הזווג דה"ת בנקבי העינים, גרש את הכלים

דחיצוניות שנפלו מתחת רגליו לחלל הפנוי דצמצום א'. כי מבחינת העיגולים החדשים דנקודים נמצא החלל פנוי דצמצום א', הוא יותר משובח מהחלל פנוי החדש שנעשה במקום הפרסא דאצילות. וכל היותר עליון מן סיום רגלי א"ק הוא יותר גרוע משום שהוא קרוב יותר לחלל הפנוי דצמצום החדש, וע"כ לא יכלו עוד הכלים שמחזה ולמטה דתנה"י דא"ק להיות בסיום רגלי א"ק, כי שם עתה מקום היותר חשוב בערך האו"מ החדש, וגרשום למעלה למקומם שהיו שם בתחילה, ששם עתה קרוב יותר אל העיגול הפנימי הגרוע מכולם הנקרא חלל פנוי, שהוא קרוב להפרסא שמתחת האצילות.

(תע"ס חלק ט"ז).

גלגל:

ספירות דעגולים מכונים בשם "גלגלים", להיות האורות מתעגלים בהם, כלומר, שאי אפשר להכיר בהם זכות ועביות.

(תע"ס חלק ב').

גלגלתא:

פרצוף הכתר, וכן הכלי ששם מתלבש אור היחידה, מכונה ג"כ גלגלתא.

(תע"ס חלק ג').

גלגלתא דא"א:

גלגלתא דא"א הוא קומת הזכר שבראשו, ומו"ס הוא קומת הנקבה שבראש. וכל ההארות שבראש הם מגלגלתא, להיותו הבחינה העליונה שבראש, שהקטנה ממנה, שהיא מו"ס אינה עולה שם בשם. אלא שהגלגלתא עצמו, מחולק לב' רישין שהם גלגלתא ואוירא, ומקום המכוסה בשערות, נקרא גלגלתא, וממצח ולמטה שהם הי"ב תיקונים שבפנים, החלקים בלי שערות, הם מבחינת מוחא דאוירא. אלא מבחינת ב' רישין, נקראים ג"כ תיקוני הפנים על שם גלגלתא.

(תע"ס חלק י"ג').

אבן ספיר סג

גלגלתא ופנים דא"א:

חלק הראש המכוסה בשערות נקרא גלגלתא, והוא בחינת ם' דצל"ם, שבו אין הי' נפיק מאוירא. וחלק הראש שהוא חלק בלי שערות, דהיינו ממצח ולמטה, נקרא פנים של הראש, והוא בחינת ל' דצל"ם, שבו נפיק י' מאויר ואשתאר אור.

וגם הפנים עצמו מתחלק במל"צ, כי כל ג' הבחינות דצל"ם כלולים זה מזה, כנז' בדברי הרב (אלף שי"ב אות ל"ט). וב' אודנין ומצחא הם בחינת ם' שבו, וב' עיינין הם בחינת ל' שבו, וב' תפוחין וחוטמא עם הב' שפוון ולשון ופומא הם בחינת הצ' שבו. (תע"ס חלק י"ג).

גליפא:

פירושו, חקיקה, ובית קבול. (תע"ס חלק י').

גמר בנין האחוריים:

ע"ע אחוריים שלמים דז"א. (תע"ס חלק ז').

גן עדן:

עדן ה"ס חכמה, וגן הוא שם המלכות. וכיון שכל האצילות הוא בחינת חכמה, ע"כ נקראת המלכות דאצילות בשם גן עדן, כלומר דחכמה. (תע"ס חלק ח').

גז עדן:

נוקבא דז"א נקראת גן עדן.

(תע"ס חלק ט"ז).

גן עדן עליון:

גן עדן עליון הוא בעולם הבריאה, שהוא בינה. (תע"ס חלק י"ד).

גן עדן תחתון:

גן עדן התחתון, הוא בעולם עשיה בבחינת יסוד דמלכות, שהוא הנוקבא.

(תע"ס חלק י"ד).

גרון:

הבינה שיצאה לבר מראש דא"א, נקרא בשם גרון, מלשון גר בארץ נכריה, כי יצאה למקום שאינו ראוי לה. וכן כל הבינות שיצאו לבר מראש נקראות גרון. (תע"ס חלק ח').

גרון:

בינה דא"א נקראת גרון, ונבחנת שיצאה לחוץ מן הראש דא"א לבחינת גוף. והוא מטעם שורש הקטנות דה"ת בעינים, שנשאר בהאי קרומא שתחת מו"ס, שהוא חכמה דא"א הנקרא עינים. ונמצא הבינה, שהיא מתחת למסך ומקום הזווג, וע"כ היא נבחנת לגוף ולא לבחינת ראש. (תע"ס חלק י').

גרון:

ג"ר דיצירה נקראים בשם גרון. וכן נבחן הגרון לבחינת כתר דגוף, כי הגרון דא"א הוא כתר לאו"א, והוא בינה שיצאה לבר מראש דא"א, וע"כ היא נחשבת לראש דבחינת הגוף. (תע"ס חלק ט"ז).

גרון דז"א:

הנה הראש דא"א הוא שורש לכל האצילות בכללות, הן לחכמה והן לחסדים. והגרון דא"א, אע"פ שיצא מבחינת ראש דא"א, נבחן ג"כ לראש ולכתר, והיינו רק לבחינת גוף לבד, שהוא חסדים, כנודע. שהגרון דא"א הוא כתר לאו"א, שהם בחינת חסדים מכוסים. ועד"ז נבחן הגרון דז"א, שהוא בחיבת ראש וכתר, בעת שהוא בחינת גוף בלי ראש. והנה הראש דז"א נמשך מג"ר דנה"י דא"א, כנודע. דהיינו בבחינת מה שעלו ונעשו לחג"ת דאו"א בעת הגדלות.

והנה בעיבור ז"א, אע"פ שגם אז עלו נה"י ונעשו לחג"ת, מ"מ לא עלו אלא רק ב"פ עילאין דנו"ה בלבד, אבל היסוד לא עלה להצטרף לחג"ת, משום המצאו למטה ממסך דסיום העומד מאחורי ת"ת. ונמצא שרק ב"פ דנו"ה העליונים נעשו בבחינת ראש, דהיינו חג"ת, אבל היסוד יצא מבחינת ראש דז"א, כי לא בתעלה לבחינת חג"ת.

סד אות ג'

ולפיכך נבחן פ"ע דיסוד דא"א, שהוא בערך אחד עם הגרון דא"א, כי כמו שהגרון דא"א שהוא בחינת בינה שלו, והיא בחינת ג"ר וראש, אלא שיצאה מבחינת ראש מחמת המסך שנעשה בסיום החכמה סתימאה דא"א, כן היסוד דא"א, היה צריך לעלות עם הב"פ דנו"ה לחג"ת ולהעשות לבחינת ראש כמותם, אלא שהמסך דבסיום דת"ת עיכב עליו כנ"ל. ולפיכך נמשך ממנו בחינת הגרון דז"א, ונעשה לבחינת ראש של ו"ק דז"א, דוגמת הגרון דא"א שנעשה בחינת ראש לגוף דא"א.

(תע"ס חלק י"א).

ג"ר:

הן אורות שקדמו לכלים, המלובשים באו"ח העולה להם ממסך ממנו ולמעלה, דהיינו ג' ספירות ראשונות: כתר, חכמה, בינה, או שמכונים ראש של הפרצוף.

(תע"ס חלק ב').

ג"ר דחיצוניות:

המוחין דו"ק נקראים ג"ר דחיצוניות כי ו"ק נקראו חיצוניות, וג"ר נקראים פנימיות.

(תע"ס חלק ט"ו).

ג"ר שע"י מסך:

קומת הס"ג המאירה בבריאה, אע"פ שהם בחינת ג"ר, מ"מ רחוקים הרבה מס"ג המאיר באצילות, ונחשבים רק להארה מג"ר. ונקרא "ג"ר שע"י מסך", כי המסך דבחי"ב המשמש לקומת ס"ג דבריאה המחבר ונכלל עם הפרסא המסיימת אל האצילות, ונעשה מסך מפריש ומבדיל את כל הארת חכמה מחסדים, וע"כ הם נבחנים לאור של תולדה, מג"ר דס"ג דאצילות, ואינם עצמות ג"ר. והם מכונים משום זה: ג"ר ע"י מסך.

(תע"ס חלק ט"ז).

ג"ר דגוף:

חג"ת נבחנים לג"ר דגוף. (תע"ס חלק ט"ז).

ג"ר דבינה דגופא:

ת"ת הוא בינה דגופא, ויש בו ע"ס, וע"כ נחלק לג"ש: חב"ד חג"ת נהי"מ. ונמצא שליש עליון דת"ת הוא בחינת חב"ד שבו, והוא בחינת ג"ר דבינה דגופא.

(תע"ס חלק ט"ז).

ג"ר דבינה דראש:

נקבי עינים הם ג"ר דבינה דראש, ובחינת האזן הם ז"ת דבינה דראש.

(תע"ס חלק ט"ז).

ג"ר מבחינת עצמותם:

בינה אע"פ שהיא בחינת אור דחסדים, מ"מ היא נחשבת לג"ר ממש, משום שבינה היא עצמות חכמה, אלא בסוד כי חפץ חסד הוא, תאבה תמיד רק לאור דחסדים.

אמנם בעולם הבריאה, אע"פ שאמא מקננא בבריאה, ויש שם קומת ס"ג, עכ"ז אינה נחשבת "לג"ר ממש מבחינת עצמותם דג"ר" כמו בינה דאצילות, שהיא עצמות חכמה, אלא רק לבחינת הארת ג"ר של הבינה, כי היא עתה, אינה עצמות חכמה, כי החסדים של הבינה שבבריאה, נפרשו לגמרי מאור החכמה, מחמת המסך ופרסא דאצילות המסיים על אור חכמה, ואינה מניחה לעבור הארת חכמה לבריאה. וע"כ אלו ג"ר שבבריאה נבחנים רק "לג"ר מבחינת הארתם" בלבד, כלומר שאין כאן עצם הג"ר דבינה, כי הג"ס עצמם אינם מתפשטים לבריאה, אלא רק הארתם לבד, שהרי אין בהם רק חסדים נפרשים מחכמה בכח מסך וצמצום.

(תע"ס חלק ט"ז).

ג"ר מבחינת הארתם:

ע"ע ג"ר מבחינת עצמותם.

(תע"ס חלק ט"ז).

אבן ספיר סה

גשמיות:

כל המדומה והמוחש בחמשת החושים, או שתופס מקום וזמן, מכונה בשם "גשמיות".

(תע"ס חלק ב').

סו אות ד'

ד

ד' אורחין חוורין:

ע"ע חוורתי וערך י"ג אורחין חוורין.

(תע"ס חלק י"ג)

ד' בחינות דעת בא"א:

נודע, כי ע"י הארת ע"ב ס"ג דא"ק באצילות, מתבטלים הפרסאות שבין הפרצופים, שהם הגבולים דצמצום ב', שבא מחמת עלית ה"ת לעינים כי אז יורדת הה"ת מעינים לפה, ואח"פ חוזרים למדרגתם. והנה אז יש ב' בחינות עליות בא"א: א' שג"ר דא"א עולים לעתיק, והוא להיותם בחינת אח"פ דעתיק, וכיון שה"ת ירדה לפה דעתיק, הרי נתחברו ג' רישין עם גו"ע דעתיק למדרגה אחת. ועליה הב' היא, מבחינת אח"פ של עצמו, כי גם בו החכמה סתימאה, שהוא בחינת עינים, נתקנה במסך דה"ת, והוציאה הבינה וזו"ן לגוף, שהם הגרון וחג"ת כנודע, ועתה שנתבטל הפרסא, וירדה ה"ת לפה, עלו הגרון וחג"ת ונתחברו עם הראש דא"א. ונמצאו החג"ת שנעשו לחב"ד שלו.

והנה העליה הא', שהיא עלית ג' רישין לרדל"א, נבחנת לעלית הגלגלתא דא"א, כי כל ההארות דראש דא"א הם רק מגלגלתא, כנזכר בערך ב' רישין. ועליה הב' שהיא עלית חג"ת דא"א לבחינת חב"ד שלו, נבחן רק למו"ס בלבד, כי אלו אח"פ שיצאו מראש לחג"ת דגוף, הם רק ממו"ס, כי בחינת הגלגלתא אינה מתפשטת לגוף, כמ"ש שם.

ונודע, שע"י ירידת ה"ת מעינים, נעשים ב' דברים, א' ענין החזרת אח"פ אל המדרגה, וב' ענין הביטול של ההתחלקות של ם"ל, כי כל ענין ההתחלקות דמ"ל, בא מחמת המסך דה"ת שבעינים שממעל הבינה, שאז נמצאים הג"ר דבינה מתתקנים בם' כדי שלא יסבלו כלום ממסך שעליהם, וז"ת דבינה הצריכים להארת חכמה, מוכרחים להתחלק ולצאת מג"ר, כי מתמעטים ע"י המסך שממעל הבינה, ונעשים לו"ק. כנודע. אבל בעת הזווג שאז יורדת הה"ת מעינים, ממקום

שממעל הבינה, ובינה וזו"ן חוזרים לראש, שוב אין חילוק בין ג"ר לו"ק, כי גם הו"ק הם בחינת ראש כמו הג"ר, ונמצא מתבטל כל ההבחן שביניהם, והל' מתחברת עם הם' לבחינה אחת.

ולפי"ז נמצא בעלית חג"ת דעתיק לחב"ד שלו, שאז עולים עמהם ג' הרישין ומלבישים לחב"ד אלו דעתיק, יש להבחין שם עוד, כי נתבטל המסך שבין הגלגלתא למוחא דאוירא, דהיינו בין הם' והל' ושניהם נעשו לבחינה אחת. ואז נבחן המוחא דאוירא בבחינת דעת דרדל"א, כי להיות המוחא דאוירא בחינת ז"ת, ע"כ נקרא דעת. ובהיות הגלגלתא עצמה, לא יצאה מעולם מבחי' רדל"א, כי אין המסך דרדל"א שולט עליה, להיותה בבחי' ם', ונמצא עתה, שמוחא דאוירא נעשה לאחת עם הגלגלתא נעשה גם האוירא לבחינת רדל"א, וז"ס דעת דרדל"א, אחזי נהורא בהאי אוירא, כי נעשה לדעת דעתיק ממש.

ומלבד זה, יש ג"כ שם בחינת דעת דכללות הראש דא"א, והוא הת"ת דעתיק עצמו, המלובש בקרומא דתחת מו"ס. כי בהיות שגלגלתא מלביש לחסד דעתיק שנעשה לחכמה שלו, ומו"ס מלביש לגבורה דעתיק שנעשה לבינה שלו, נמצא הת"ת דעתיק המלובש בקרומא שתחת המו"ס, נעשה לדעת המזווג לחו"ב שלו, שעליהם מלבישים הגלגלתא ומו"ס.

והנך מוצא כאן ב' דעות בעליה זו: א' המוחא דאוירא עצמו שנעשה לדעת דעתיק משום שנעשה לבחינה אחת עם רדל"א, ודעת ב' הוא ת"ת דעתיק המלובש בקרומא שתחת מו"ס תוך המצח דאריך אנפין, דהיינו בבחינת קו אמצעי דא"א, אבל המוחא דאוירא, כבר נתחבר עם בחינת גלגלתא לאחת, ונעשה לקו ימין דראש א"א, והוא נבחן לדעת רק מבחינת רדל"א. כנ"ל. והנה נתבארו ב' מיני דעת שבעליה דבחינה א' דא"א, דהיינו בעלית ג' רישין שלו לעתיק.

וכן יש ב' מיני דעות גם בעליה דבחינה הב', דהיינו בעלית חג"ת דא"א לבחינת חב"ד שלו, ע"י חיבורם עם הראש דא"א, כי המסך דמו"ס, שהוציא הגרון וחג"ת דא"א

אבן ספיר סז

לבחינת גוף, כבר נתבטל, ונעשו לבחינת ראש בשוה עם המו"ס, כנ"ל. כי בעליה זו נעשה חסד דא"א לחכמה, וגבורה לבינה, ות"ת שלו לדעת, אמנם כיון שצריכים כאן לבחינת מסך דצמצום א', לכן אין הת"ת מספיק להיות לבחי' דעת, כי אין בו בחי' המסך והעביות הראוי לזווג. ולפיכך נעשה כאן המסך דבחינת מזלא, דהיינו התיקון הי"ג דדיקנא, לבחינת דעת המזווג, שבעת הזווג שבחי' הקומה של ע"ב המגולה חוזר ויוצא בג"ר דא"א, כי מל"צ שבו נתבטלו. לכן נבחן, שהמקיף חוזר נכנס לראש, ונעשה לפנימי, וכיון שהשערות הם המלבישים שלו, נמצאים גם הם נכנסים לראש ונעשים לפנימים. וע"כ המסך שבתיקון הי"ג המגיע לחזה דא"א, שעלה עם הת"ת ונעשה לדעת דא"א כמו הש"ע דת"ת, הוא המזווג בין החו"ג דא"א שנעשו לחו"ב. כי בחינת הת"ת עצמו אינו מספיק, להיותו בחינת כלי דצמצום ב'.

ולפיכך אחר הזווג בירידת א"א למקומו שאז חוזרים התיקונים של מל"צ, והמקיף חוזר שוב, יוצא מן הראש דא"א וכן השערות שוב נעשו למקיפים, נמצא כל קומת הדעת שיצאה על מסך דמזלא, אינה יכולה להיות בראש, כי אין לו שם, בחינת זווג, כי המסך שלו, שהוא המזלא כבר יצא מבחינת הפנימים ונעשה למקיף. וע"כ יורד הדעת מן הראש לתוך המקום שבין הכתפין דגוף א"א, כי נעשה לבחינת ו"ק בלי ראש, כי אין לו שום זווג, כנ"ל. וכיון שבחינת הפנים דת"ת הוא בחינת ג"ר דבינה כי קומת או"א מלבישים שם, שהם קומת ס"ג, ע"כ אין הו"ק הזה של הדעת יכול לעמוד בפנים דת"ת אלא באחוריו, שהם הנקראים כתפין דא"א.

והנה נתבארו ד' מיני דעת: ב' מיני דעת בעליה דבחינה א', דהיינו בג' רישין דא"א שנעשו לחב"ד דעתיק, שא' הוא, המוחא דאוירא, שנעשה לאחד עם הגלגלתא. וב' הוא הת"ת דעתיק המלובש בקרומא שתחת מו"ס, והמלובש במצחא דא"א. ועוד ב' מיני דעת, בעליה דבחינה הב': שא' הוא דעת דמזלא, המזווג לחו"ג דא"א שנעשו לחו"ב שלו. וב' הוא אחר ירידתו למקומו, שקומת

דעת זו שיצאה בעת הזווג בעליון, ירדה ונעשתה עתה לבחינת ו"ק, ועומדת בין כתפוי דא"א, כמבואר. (תע"ס חלק י"ג).

ד' בריתות:

ד' בחינות עביות שבמסך, בשעת זווגן עם אור העליון הן נקראות ד' בריתות, ע"ע ברית. (תע"ס חלק ט').

ד' יודין:

ע"ע ג' יודין. (תע"ס חלק י"א).

ד' מאות אלף עלמין:

ע"ע ארבע מאות שקל כסף.

(תע"ס חלק י"ג).

ד' נימין דשער:

ע"ע י"ג נימין דשער. (תע"ס חלק י"ג).

ד' עולמות דקליפות:

ע"ע א"א ואו"א וזו"ן דקליפות.

(תע"ס חלק ט"ז).

ד' פרקין בחג"ת:

בעת עיבור ב' דקטנות, דהיינו הבא לאחר ב' שנים דיניקה, הנה אז ע"י הארת הזווג יורדת ה' תתאה בעינים ומעלים אח"פ דז"א אל הפרצוף, ונשלם הז"א בנה"י שלו, דהיינו בש"ת לכל ספירה וספירה שלו, כנודע. ועכ"ז עוד השלישים התחתונים אינם עולים בשם, משום שמצב הזווג הזה דאו"א הוא בבחי' פב"א, ואין הארת חכמה יכולה עוד להתגלות, מחמת אחורים דאמא, כנודע. וע"כ נבחן אז, שהשיג רק בחינת ג"ר דרוח, וו"ק דגדלות, שהם בחינת נפש רוח דנשמה. ונמצא, שאור הרוח מתלבש בשלישים עליונים, ואור הנפש בשלישים אמצעים והשלישים התחתונים עדיין ריקנים מאור. ולפיכך אין יותר מב"ש בכל מדרגה מרת"ס,

סח אות ד'

שהם: ב"ש בחב"ד וב"ש בחג"ת, וב"ש בנה"י, כי כל אחת חסרה שליש תחתון שלה.

גם נודע שכל זמן שאין בכלים דחב"ד רק אור הרוח, הם נבחנים רק לבחינת חג"ת. ולפי"ז נמצא, שבחינת הג"ר דרוח המתלבשים בכלים דחב"ד, אינם עושים אותם לבחינת חב"ד, אלא רק לבחינת חג"ת, להיותם בחינת רוח. הרי שיש לו ב' בחינות חג"ת, כי ג"ר דרוח מתלבשים בכלים דחב"ד, וו"ק דרוח מתלבשים בכלים דחג"ת, והם רק ד' שלישים, כי הן לכלים דחב"ד, והן לכלים דחג"ת חסרים שליש תחתון, וכן לכלים דנה"י. ונמצא שיש עתה בכלים דחג"ת ד' שלישים, ב' שלישים בג"ר דרוח בכ"א מהם. ב"ש לו"ק דרוח בכל אחד מהם. וכן ב"ש בכלים דנפש בכל אחד מהם. (תע"ס חלק י"ב).

ד' צורות:

העביות שבנאצל, כלומר, בחינת הרצון שבו, מכונות בשם כללות החומר של הנאצל. וד' הבחינות שבעביות הזאת, מכונה בשם ד' צורות. (תע"ס חלק ג').

ד' רומזת להנוקבא:

הנוקבא משורשה בז"ת דנקודים, היא בחינת נקודת הסיום, הנקראת נקודת החזה, ששם נסתיימו ז"ת דנקודים בעת הקטנות. ובעת הגדלות ע"י אור חדש דע"ב ס"ג, שהחזיר אח"פ דכל המדרגות והתחברו למדרגתם, וגם תנהי"מ שיצאו לבר מסיום האצילות, חזרו גם הם ונתחברו אל הז"ת דנקודים, הנה אז הרויחה הנוקבא את תנהי"מ האלו לחלקה, והם נעשו לט"ת שלה, כי נתפשטה לפרצוף שלם. וע"כ בעולם התיקון, נמצאת הנוקבא חוזרת ונתבררת מהשבירה, ומשגת שוב את תנהי"מ שהיו לה לט"ת בעת גדלות נקודים, אלא לא בדרך התפשטות אל בי"ע אלא שנבנית מהם למעלה מפרסא של האצילות.

הרי שכל מקורה של הנוקבא אינה אלא רק ד' הספירות תנהי"מ לבד, דהיינו מחזה דנקודים ולמטה. ועל שם זה היא נקראת ד'

ספירות דכלים האחורים בלבד.

(תע"ס חלק ט"ז).

דבקות:

היא השואת הצורה המקרבת הרוחניים ומדביקתם זה בזה, ושינוי הצורה מרחיקם זה מזה. (תע"ס חלק א').

דבקות גמור:

דבקות גמור דאו"א פב"פ, הוא כשהחכמה דאבא מאיר לחכמה דאמא. כי אז אמא דבוק באבא לגמרי. (תע"ס חלק ז').

דדים:

בחינת הדדים היא בחי' אמצעית בין תחתון לעליון, אשר יש שם יחס אל התחתון גם בשעה שאינו ראוי לעלות ולהלביש במקום העליון. ויש דדי בהמה, ויש דדי אדם. כי בעת זווג או"א להוציא את הז"א, צריכים להיות בקומת ע"ב, וכיון שאין לאו"א בקביעות אלא קומת ס"ג, שהיא בחינת ו"ק דע"ב כי ע"כ הם מלבישים לא"א מגרון ולמטה, דהיינו רק לחג"ת נה"י דא"א. לכן בעת הזווג דנשיקין דא"א, הנמשך מהארת הזווג דע"ב ס"ג דא"ק, נמשך אור חדש דבקע לפרסא דאצילות, וב"ש תחתונים דעתיק, העומדים בבי"ע עולים למקום נה"י דא"א, ונה"י דא"א עם ב"ש אמצעים דעתיק שבתוכם, עולים לחג"ת דא"א, וחג"ת דא"א עם ב"ש עליונים דנו"ה דעתיק, עולים לג"ר דא"א. ואז גם או"א המלבישים לחג"ת דא"א בקביעות, עולים גם הם לג"ר דא"א, ומשיגים קומת ע"ב כמו ג"ר דא"א. כנודע, והנה אז נבחן, שששה כלים חג"ת נה"י דא"א, נגדלו ונעשו לעשרה כלים: חב"ד חג"ת נה"י, בשביל או"א, ע"ד שנתבאר בו"ק דז"א לעת גדלותו. ונמצא שהפרקים העליונים והאמצעים דחג"ת דא"א, נעשו לחב"ד לאו"א, ושלישים תחתונים דחג"ת דא"א, עם השלישים העליונים דנה"י דא"א, נעשו לחג"ת לאו"א. וד' השלישים דנה"י דא"א לנה"י דאו"א. וקומה זו משמשת לאו"א בכל

אבן ספיר סט

משך חדשי העיבור עד זמן לידה.

והנך מוצא כאן, ב' מיני עליות: א' שב"ש תתאין דעתיק שמקומם בקביעות הוא בבי"ע, עלו עתה ונעשו לבחינת למטה מטבור דא"א דאצילות. ועליה ב' היא, כי ב' פרקים עליונים דנו"ה של א"א, נתעלו ונעשו לבחינת חג"ת דאו"א.

ואח"כ לאחר לידתו של ז"א, שאו"א חזרו לבחינת הקביעות שלהם, דהיינו לקומת ס"ג, מ"מ נשארו בהם בחינות רשימות מאותם ב"פ עליונים דנו"ה דא"א, בתוך החג"ת שלהם, מעת היותם בקומת ע"ב. וכן נשארו רשימות ב"ש תחתונים דנו"ה דעתיק בתוך המלכות דא"א, גם אחר הלידה שכבר חזרו ב"ש תחתונים דעתיק לבי"ע. ולפיכך בעת הלידה, אחר שז"א ירד לבי"ע כנודע, יש לו עוד כח לינק ממלכות דא"א, כי בהיותו בבי"ע יש לו שם השתוות עם ב"ש התחתונים דעתיק אשר במקומו, וכיון שכן, הוא יכול לינק מאותם ב"ש תחתונים דעתיק שהשאירו רשימותיהם במלכות דא"א, כי עתה גם הרשימות ההם כמו מדרגת בי"ע, משום שעיקרם של ב' השלישים ההם כבר ירד ונעשה בחזרה לבי"ע. אמנם כיון שהם עומדים עוד בנה"י דא"א, מזמן עליתם לאצילות, ע"כ יש בהם בחינת אצילות. ועי"ז היניקה מאותם הדדים, הוא קונה בחי' הנפש דאצילות בחזרה, כמו שהיה לו בעת העיבור, ועולה ומלביש לנה"י דא"א.

והנך מוצא איך הדדי בהמה אלו, שהם ב"ש תחתונים דעתיק שהשאירו כחם בנה"י דא"א, הם המעלים אותו לאצילות, ומהם הוא יכול לינק גם בהיותו בבי"ע, כי משתוים לבי"ע, מחמת שעיקר הב"ש האלו נמצאים עתה עם הז"א במקום אחד.

ועד"ז אחר עליתו והלבשתו לנה"י דא"א, הוא צריך עוד לקנות בחינת נפש דרוח דיניקה, שהושפע לו בעת לידתו, ולא קבל אותה מחמת ירידתו לבי"ע, ע"כ הוא צריך שוב לבחינה אמצעית שתשתוה למדרגתו שהוא עומד עתה בה דהיינו לנה"י דא"א, גם שתהיה בו השתוות לחג"ת דאו"א ששם אור הרוח. ואלו הדדי אדם שהם בחג"ת דאו"א,

יש להם השתוות הזה, כי אותם ב"ש דנו"ה דא"א, שעלו ונתחברו ונעשו לחג"ת דאו"א, בעת היותם בקומת ע"ב, כנ"ל, הנה הרשימות שלהם שנשארו שם גם עתה, הם שנתקנו לבחינת דדים, ובהיותם בחינת נו"ה דא"א, הרי הם שוים לבחינת הז"א, שכבר נשלם למטה בהלבשתו לנה"י דא"א. ובהיותם בחי' רשימות מקומת חג"ת דאו"א מעת היותם בקומת ע"ב, ע"כ יש בהם בחי' חג"ת ורוח, שע"י יניקתם מהם יכול להשיג את בחינת הרוח, והבן היטב. (תע"ס חלק י"ב).

דדי בהמה:

הארת המלכות מבחינת היותה בלי מיתוק דמדת הרחמים, מכונה דדי בהמה, וה"ס ב"ש תתאין דנ"ה דעתיק העומדים בבריאה. (תע"ס חלק ח').

דודים:

ידידות, פירושו, אהבה המתפרצת לפרקים שעוברת על כל מדה, והיא נוהגת באוהבים הפוגשים זה את זה לעתים רחוקות. והפוכו היא ריעות, שהיא אהבה ממושכת ומתמדת בלי הפסק, שאין מחוקה להתפרץ ביותר, אמנם היא שקטה ושאננה בתכלית מילואה, שאין עוד למעלה ממנה. וע"כ או"א עלאין, מכונים בשם ריעים, להיותם ריעים אהובים, דמתחבקין תדיר ולא מתפרשין לעלמין, בסוד זווג דלא פסיק. וזווג זו"ן נקרא דודים, משום דלזמנין מתפרשין ולזמנים מתחברין, ואין זווגם תדיר, ולכן ענין זווגם הוא בחינת ידידות, שהיא אהבה מתפרצת העוברת על כל מדה. ולכן זווגם בסו"ה שתו ושכרו דודים, שה"ס יין המשמח, בסוד דינים ממותקים, שפירושו, שעד כאן היו בבחינות דינים שהיו מפרידים ביניהם ועתה נמתקו, וחשובים יותר מחסדים. באופן, שאותם הדינים שמהם נמשך עד הנה כל שנאה וכל פרוד, נתהפכו עתה, ונעשו לגורמים לאהבה ונועם וחדוה גדולה. וזווג או"א הוא בסו"ה אכלו ריעים וכו', שפירושו כמו תענוג תמידי, כדמיון אכילה שאינה נפסקת בכל ימי חיי האדם, שהוא, משום

ע אות ד'

דזווגם לא פסיק לעלמא כנ"ל, ולא כמו שתיית יין שאינו נוהג אלא לפרקים.

ועי' בתע"ס דף תרנ"א ד"ה ושורש הדברים, שהארכנו שם בביאור זווגים אלו: דבחינת אכילה, ובחינת שתיה, ע"ש. וז"ש שדודים בגימ' דין, להורות על הנ"ל, שסוד זווגם הוא המתקת הדין, כנ"ל. (תע"ס חלק י').

דוה:

ספירת הוד היא בחינת העביות והמלכות דז"א כנודע. והנה בעת שהיא מתוקנת במסך והתיקונים כראוי, הנה ממנה כל הוד הפרצוף, כי במדת האו"ח שהיא מעלית נמדדת כל קומת הפרצוף ושבחו. אמנם בעת שהיא חסרת התיקונים, הנה לא לבד שהפרצוף נעדר מכל אור, נמצאת עוד נהפכת למשחית ח"ו, כי החיצונים נאחזים בהפרצוף, וזה הרמז, והודי נהפך עלי למשחית, גם זה הרמז שאותיות הו"ד נהפכים להיות דו"ה, דהיינו לרמז על ההפכיות הנ"ל. (תע"ס חלק י"ב).

דוחק גדול:

כי הולד נסגר ברחם אמו ע"י ב' הדלתות דקטנות וגדלות, שעושים ם' סתומה. ולעת לידה, בסבת התעוררות הולד לינק ממעלה למטה, חוזרת ומתעוררת הקטנות דאמא דעלית ה"ת לעינים, שאח"פ שלה חוזרים ונופלים ממדרגתה שה"ס צינון נה"י שלה, שעי"ז חוזר הדלת וציר דקטנות למקומה והולד יוצא משם ונולד. וענין זה של החזרת הקטנות, נבחן לדוחק גדול כלפי אמא. אמנם לולא חזרת הקטנות לא היו נפתחים הדלתות, וז"א לא היה יכול להולד ולצאת משם, וע"כ אין ז"א נולד אלא ע"י דוחק גדול. (תע"ס חלק י"ב).

דופן:

מתוך שהאור מוגבל ומדוד רק בשיעור עביות המסך, שלפי גודל העביות, כן גודל קומת האור, לפיכך נבחנת העביות שהיא הכלי ובית קבול לאור. ובחינת העביות,

נבחנת משום זה, לבחינת דופן הכלי, כי כל הכלי אינו רק הדפנות שלו. וד' הבחינות, שיש בעביות, נבחנות כמו ארבע קליפות שבעובי הדופן, המלבישות זו על זו, שנבחנות לפנימיות וחיצוניות. כי בחינת העביות היותר אשר בדופן הכלי, שהיא הממשיכה והיא המודדת השפע, נבחנת לפנימיות הכלי, ושאר הבחינות הזכות הימנה נבחנות לחיצוניות הכלי. ואם יש שם עביות דבחי"ד, הרי היא פנימיות הכלי, ובחי"ג חיצוניות אליה, ובחי"ב חיצוניות על בחי"ג, ובחי"א חיצוניות על בחי"ב. וכולן יחד מכונות בשם דופן. (תע"ס חלק ד').

דורמיטא:

אחר שהפרצוף עולה בסוד מ"ן להעליון שלו, שאז מסתלקים המוחין שבו ובאין להעליון, נבחן שהפרצוף נשאר למטה בבחינת דורמיטא שפירושה שינה, והוא משום שלא נסתלקו ממנו לגמרי, אלא שהשאירו בו קצת חיות, בשיעור האדם שישן, שאינו נבחן למת לגמרי, כי יש עוד שיעור מסוים של חיות. (תע"ס חלק ט').

דחיה:

ענין הלידה בא ע"י הכר העביות דז"א, שהיא משונה מבחינת אמא, כי בשעה שנעשה הזווג בעת הלידה על בחי"א שז"א נכלל בזווג הזה, הנה מתחדשת בו אז עביות של עצמו מבחי' זו, כמ"ש בפרצופי א"ק, וניכר בחי' הגוף שבו, ואז נבחן שנפרד ממנה, כי הכר שינוי הצורה הוא המפריד בין הרוחנים. כנודע. והמשך התפעלות שינוי הצורה בז"א, עד שניכר עביות שלו, נבחן בשם דחיה. כי הולכת ומתפעלת בו, עד שמפרישהו לחוץ. (תע"ס חלק י"ב).

דחית האורות למטה:

האורות החדשים כשנכנסים לפרצוף הם דוחים את האורות הקטנים מהם למטה. למשל, כשיש אור הנפש בפרצוף, הוא מתלבש בכלי דכתר, ואח"כ בבוא אור הרוח

אבן ספיר עא

הוא דוחה את אור הנפש לכלי דחכמה, והרוח מתלבש בכלי דכתר. וכן בבוא אור הנשמה, הוא דוחה את אור הרוח מכלים דכתר והוא מתלבש בו, וכ' עד"ז כנודע. (תע"ס חלק י"ב).

דיבור:

המלכות של ראש, מכונה בשם פה, וע"ס העוברות דרכה ממנה ולמטה, על ידי התנוצצות המסך, מכונות בשם דיבור, כי כן מושפעים ובאים תמיד האורות מפרצוף לפרצוף.

(תע"ס חלק ג').

דיבור:

פרצוף הפנימי דנוקבא נקרא דיבור. וכשמסתלק ממנה פרצוף הפנימי ונשארת רק בהחיצון שהוא ו"ק, אז נקראת אלם, בלי דיבור.

(תע"ס חלק ט"ו).

די ולא תתפשטו יותר:

הופעת המלכות המסיימת בנקודת החזה דיצירה, שעשתה שם גבול וסיום אל הקדושה, ה"ס שאמר לעולמו די ולא תתפשטו יותר. ע"ע אפרוחים ביצים בנים. (תע"ס חלק ט"ז).

דינים ממותקים:

שורש הדינים הוא ה"ת, שעליה היה צמצום הראשון. וכדי למתק אותה שיתף עמה מדת הרחמים, שה"ס עלית ה"ת בעינים, ועדיין אין זה מיתוק, כי המדרגה חסרה ג"ר. אלא אח"כ ע"י טפת חסד דאבא המורידה ה"ת מעינים, ואח"פ מוחזרים אל המדרגה, ומשגת הג"ר, אז קבלה ה"ת מיתוקה הגמור, ונעשית בסוד יין המשמח. (תע"ס חלק י').

דינין:

בצמצום ב' שנתכללה ה"ת בה"ר, נעשה ב' בחינות דינין: א' הוא ה"ר שנכללה מהדינין דה"ת, והוא בחינת דינא רפיא. הב'

ה"ת הנכללת מה"ר במקום ה"ת, והוא דינא קשיא, דהיינו דינין תקיפין הבחי"ד גופה.

(תע"ס חלק ז').

דינין דדכורא:

דינין דדכורא נמשכים מצמצום א', דהיינו ממ"ן דדיקנא, ששם בחינת יסוד דמלכות דצמצום א'. אבל דינין דנוקבא נמשכים ממלכות דאמא, שהיא בחינת צמצום ב', ולא מהמלכות דצמצום א', כי בחינת מלכות דצמצום א' נגנזה ברדל"א, ואינה משמשת גם במ"ן דדיקנא, כי היא אינה מתגלה רק בגמר התיקון.

(תע"ס חלק ט"ו).

דינין דנוקבא:

ע"ע דינין דדכורא. (תע"ס חלק ט"ו).

דינין מתערין:

בינה היא בחינת רחמים גמורים, שאין בחינת הצמצום והדין יכולים לפגוע בה אף משהו, בהיותה בסוד כי חפץ חסד הוא, שעל אור שלה לא היה שום צמצום מעולם. וזהו רק בבחינת חב"ד חג"ת שלה, ששם היא בסוד ס' עגולה, כנודע. אבל בתנה"י שלה, ששם שורשי הזו"ן, כבר עומדת שם להמשכת הארת חכמה בשביל הזו"ן, וע"כ יש שם מקום להתעוררות הדינים מכח הצמצום, וע"כ היא נקראת שם בסוד ם' סתומה, ועל אותו המקום דהיינו מחזה ולמטה, נאמר בזוהר מבינה דינין מתערין מינה. (תע"ס חלק י').

דינין קשין מאד:

כללות הניצוצין שנפלו בעת שביה"כ היו ש"ך ניצוצין. שהם שמונה מלכים שבכל אחד ד' בחינות ובכל בחינה ע"ס, וע"כ יש עשר פעמים ל"ב ניצוצין שהם ש"ך. אמנם המלכיות שבהם אינם יכולים להתברר בכל משך שתא אלפי שני, שהם ל"ב מלכיות, והם סוד ל"ב האבן, שנאמר עליו והסירותי את ל"ב האבן מקרבכם. ואלו נקראים דינים

עב אות ד'

קשים מאד, כי אין להם בירור במשך שתא אלפי שני. (תע"ס חלק ט"ז).

דינין תקיפין:

ע"ע דינין. (תע"ס חלק ז').

דיקנא נגבהת למעלה:

כשא"א הוא בבחינת הקביעות, נבחן שדיקנא דיליה נגבהת למעלה. כלומר, שהם נגבהים בבחינת מקיפים על או"א, ואין או"א יכולים לקבל מוחין דע"ב המושפעים על ידיהם. אמנם בעת שזו"ן עולה להם למ"ן, עולים נה"י דא"א לחג"ת, וחג"ת עולים ונעשים לחב"ד שלו, ואז עולים גם או"א עם החג"ת דא"א, ועומדים עתה במקום ג"ר דא"א. אמנם לא במקום הג' רישין שלו, כי הג' רישין עלו ג"כ למקום ג"ר דרדל"א, אלא במקום הגרון וחג"ת דא"א שעלו עתה למקום הג"ר. ונבחן עתה שהדיקנא נתחלקה לב', כי ה' התיקונים הראשונים שלה התלוים בלחיי הראש, נמצאים עתה במקום הג"ר דעתיק, ששם עומד הראש דא"א. אבל ד' תיקוני תתאין התלוים בגרון, נמצאים למטה במקום חב"ד שלו, שהם הגרון וחג"ת דא"א שנתעלו שמה.

ולפיכך, כדי להמשיך קומת ע"ב לאו"א, יורד הראש דא"א עם הח' תי"ד העליונים שלו למקום חב"ד ששם עומדים או"א ומוציא על ידי המ"ן דדיקנא קומת ע"ב לאו"א. שמזל ונוצר נעשה לבחינת ה"ח, ומזל ונקה נעשה לה"ג, כנודע. ולפיכך נבחן זה "שהדיקנא דא"א נשפלת למטה" כי ח' התיקונים העליונים שעומדים בעת הזווג במקום ג"ר דעתיק, נשפלים ובאים למקום או"א ונעשים לבחינת ה"ח שלהם.

(תע"ס חלק י"ד).

דיקנא נשפלת למטה:

היינו בעת הזווג דפה דא"א כדי להוציא קומת ע"ב לאו"א, שאז יורד המזל ונוצר, שבו כלולים הח' תיקוני דיקנא עלאין, ממקום

הג"ר דעתיק, ששם עומד הראש דא"א, אל מקום או"א המלבישים על חב"ד דא"א ששם עומדים או"א, והם נעשים לה"ח שלהם. כנזכר בערך דיקנא נגבהת למעלה ע"ש.

(תע"ס חלק י"ד).

דלת וציר א':

כדי להבין בחינות דלת וציר הנעשים ביסוד דנוקבא, צריכים להבין היטב מדת היסוד. כי נודע, שבזמן העיבור, קבלה המלכות למדתו של היסוד, כמו שכתב הרב בדף תשס"ט אות נ"ב. וכבר ידעת, ששורש היסוד נצטייר ביסוד דע"ב דא"ק, שאור המלכות נתלבש שם בכלי דיסוד, ונצטייר שם בבחינת צר ואריך: צר, מאור דחסדים, מחמת הזדככות המסך דבחי"א שהיתה בכלי דהוד, ונשאר בלי חסדים. אבל עדיין היה אריך בחכמה, שקומת חכמה נקראת אריך. והוא מחמת שהיא שם בבחינת ע"ב וכולו חכמה. אמנם אפילו סיתום דחסדים האמור, היה בו לתועלת גדול, כי ע"כ בשעת צמצום ב' שנכללה ה"ת בכל ספירה וספירה, מחמת עלית ה"ת בעינים, כנודע. לא נתרשם היסוד מכח העליה הזאת, מחמת שעיקר התרשמות ה"ת בהספירות בסוד קו שמאל בכל ספירה, כנודע, היה זה מחמת שבכל מקום בואה של ה"ת היה האור מסתלק משם, ובכח הזה נתרשמה שם, והיתה לקו שמאל של הספירה. משא"כ כלי היסוד, כיון שממקורו היה בסיתום גדול מחסדים, ועלית מלכות וה"ת דרך בו, לא גרמה שום פעולה חדשה, כי היה מחוסר כל אור בלאו הכי, ע"כ הוא נשאר נקי מצמצום ב' בעת הזאת. ולא עוד, אלא אפילו בזמן שביה"כ, שכח הצמצום ב' שהיה בהפרסא גרם להסתלקות האור ולמיתת המלכים, הנה לא נגע ולא פגע כלום בכלי דיסוד מבחינת שורשו הנ"ל. ואע"פ שגם הכלי דיסוד נשבר יחד עם שאר המלכים, אבל לא כולו, כי בחינת הגבורה הנ"ל הנמשכת שם מע"ב היא נשארה בחיים, כמ"ש הרב בע"ח שער ח' פ"ד.

וז"ל "שאול מרחובות הנהר הוא יסוד, בסוד מה שהודעתיך, כי יסוד בינה הוא רחב

אבן ספיר עג

להיותה נקבה, ונקרא רחובות הנהר. ור"ת, שאול מרחובות הנהר, הוא משה. כי משה הוא יסוד דאבא, ושאול המלך מבחינה זו. וז"ש בשאול המלך, והנה הוא נחבא אל הכלים. פירוש, כי כאשר נשברו אלו המלכים כל האורות נסתלקו מתוכם, ונשארו מאנין תבירין, ולא נשאר בהם רק רפ"ח ניצוצין, אמנם בכלי של היסוד, נשאר אור אחד זולת רפ"ח ניצוצין, כדי להחיות את כלי מלכות דלית לה מגרמה כלום. וזה האור שנשאר שם הוא בחינת שאול הנחבא אל הכלים, שם בכלי היסוד, מה שלא היה בשום כלי אחר. ולפי שלא היה בעת השבירה ומיתה, נקרא בלשון מתחבא. כי מן הראוי היה שיסתלק גם הוא, ונשאר שם בהחבא, וסבה זו היתה לצורך המלכות, לכן זכה שאול למלוכה, והבן זה" עכ"ל.

והנה מה עמקו דברי הרב אלו. כי הוא מבאר כאן ההבחן הגדול שבין היסוד משורש יסוד דע"ב הנ"ל לבין שאר הכלים. וזה שמבאר את השם של מלך היסוד, שהוא שאול מרחובות הנהר, ללמדנו שרק בשם הזה לבד פגעה השבירה, בסו"ה וימלוך וימת, ומבאר, ששם הזה מציין שהוא בחינת יסוד דאמא שנקראת רחובות הנהר, שיסודה רחב בחסדים אבל קצר מבחינת חכמה, שהיא להיפך מקצה אל הקצה אל היסוד דאבא, שהוא צר מחסדים, אבל אריך מבחינת חכמה, כנ"ל. והפכיות זו היא משום עלית ה"ת בה"ר, שהיא בינה, ואמא רק עד הוד אתפשטותה, ואין לה חלק ביסוד דע"ב הנ"ל הצר וע"כ גם היסוד שבה רחב בחסדים, אמנם בשביל זה נכללה גם הכלי דיסוד שלה בה"ת בשעת הקטנות דנקודים, ונתקצר היסוד מבחינת חכמה, מחמת הצמצום שנתחבר ונתרשם שמה. משא"כ יסוד דאבא שהוא צר, כלומר, שהוא מחוסר חסדים בלאו הכי, לא יכלה הה"ת להתרשם בו כלל, כנ"ל. וע"כ נשאר יסוד דאבא אריך בחכמה גם בצמצום ב' וגם בשביה"כ.

וזה אמרו שם ברמיזא דחכמתא "ור"ת שאול מרחובות הנהר הוא משה, כי משה הוא יסוד דאבא, ושאול המלך היה מבחינה זו", דהיינו לרמז אשר בבחינות הכלים של היסוד

שהיה שם מבחינת יסוד דע"ב, אין הכתוב מדבר כלום, ואדרבא שהוציא אותו, בציינו השם דרחובות הנהר, שהוא שם יסוד דאמא. וזה אמרו שם "אמנם בכלי של היסוד נשאר אור אחד כדי להחיות את כלי המלכות" והיינו רק בכלי דיסוד מבחינת יסוד דאבא, שהוא בחינת משה, אשר הכלי שלו לא מת, וגם אפילו האור שלו, שהוא מבחינת אריך בחכמה, גם הוא נשאר חי, כי הוא צריך להחיות את המלכות באור הזה, דהיינו כנ"ל, אשר בסוד העיבור דפרצופי אצילות, קבלה המלכות את מדת היסוד הזו, מבחינת יסוד דאבא, האמור, ומכאן כל חיותה, כלומר שמבחינת היסוד הזו נמשכים כל בחינות הכלים דפנים שלה בשעת הגדלות. וזה שממשיך עוד "ומהראוי היה שיסתלק גם הוא ונשאר שם בהחבא לכן זכה שאול למלוכה" וכאן רמז לדבר העמוק ביותר, כי באמת היה ראוי שיתרשם גם בו הה"ת, כמו בכל הספירות, אלא שנתחבא, דהיינו כמ"ש לעיל, כי אותה בחינת צר שהיתה בו שפירושה מחוסר חסדים לגמרי. היא שעמדה לו, אשר המלכות לא יכלה כלל להתרשם בו, כי היה מחוסר חסדים בלאו הכי, כנ"ל. וע"כ נחבא אל הכלים, ונשאר חי.

ואחר שזכינו לדעת היטב מדת היסוד, נוכל להבין ג"כ ענין הדלתות אשר העובר מתעכב שם, ונשמר ע"י הדלתות האלו מהחיצונים, אע"פ שעוד לא ירדה הה"ת מעינים שלו. וכבר ידעת, שהגם שהעליון הוא בכל הגדלות מ"מ כשבא להשפיע אל התחתון, אינו משפיע לו, אלא מהקטנות דבחינה שכנגדה שהתחתון עומד בה. ונמצא כשהולד הוא במעי אמו, הנה אמו משפעת להולד רק מבחינת העיבור שהיתה לה בעצמה מקטנותה, ולא מבחינת הגדלות שלה. וז"ס היסוד ורחם שבה, שהם ממש בחינת העיבור שבה, שנשארת בה מקטנותה, בסוד שאין העדר ברוחני.

והנה כללות כ"ב האותיות, שה"ס כל עשרה כלים דעיבור, נמצאים בהיסוד, להיותו מקום המסך והזווג שמשם יצאו כל הע"ס של אותו הפרצוף, הן מבחינת ממטה למעלה, והן מבחינת ממעלה למטה, כנודע. שה"ס הזווג,

עד אות ד'

שהאור העליון מכה על העביות שיש במסך, וע"פ מדתו כן קומת עה"ס, כנודע, כי ע"כ נקרא היסוד מספר, בסו"ה, ומספר את רובע ישראל, להיותו המודד ומונה כל בחינות הקומה בשיעורי מדת העביות שבו. והנה יש ביסוד, ג' בחינות של עביות, שבאו שם מכח עלית נה"י לחג"ת. שהן מתבארות בציור ד', שהיא ציר אחד, שממנו יוצאות ב' ווין. והוא, כי מכח עליה הנ"ל, נכללה ה"ת בת"ת שהיא בחינת בינה דחסדים, וגם קבלה מדת היסוד, כנ"ל. שז"ס העובי דקו האמצעי שרומז עליה הרב, שיש בו לבדו, ג' בחינות זו על זו, וע"כ נכלל היסוד דנוקבא משלשתן.

כי גבורה א', יש מכח החיבור של ב' ההין יחדיו, מכח התכללות ה"ת בת"ת. ואח"כ, נכללות שתי ההין ביסוד, וקבלו מדתו, נכללות שתי ההין ביסוד, וקבלו מדתו, מבחינת צר ואריך, כדמיון ו', ומכח התכללות ב' בחינות אלו, הוא נחלק לב' ווין, כי ו' אחת נמשכה מבחינת ה"ר, וו' שניה נמשכה מבחינת ה"ת. ומג' בחינות אלו, נעשה הציר וב' הווין שבד', כי המשכן לחיבורן של ב' ההין הוא בהציר, ועל הדיר הזה סובבות ב' הווין. וב' ההין וב' ווין גימטריא כ"ב.

והנה הציר וב' ווין אלו, פועלים בהעיבור, ב' ענינים מיוחדים. כי צריכים לכח המצייר להעובר, המודד מדתו, שהוא העביות שבמסך הדוחה ומכה על אור העליון ומעלה או"ח, שבזה תלוי כל ציור קומת הפרצוף, אם קומת עיבור, אם יניקה וכו'. גם צריכים שם לכח המעכב, לעכב הולד להשאר שם ולא יצא ממנו לחוץ, ולפיכך ענין הציר שבהיסוד, ששם משכן ב' ההין, שבהן כח הצמצום, הנה הוא בחינת עביות לכח המצייד את קומת העיבור. וכח העיכוב על הולד, להשאר שם כל המשך חדשי העיבור, עד שיקבל את תיקונו, הוא פעולתן של הווין, שהן בחינת הדלת הסוגרת על הולד מפני החיצונים, כי להיותן נמשכות מן העביות דיסוד, אין כחות הדין שולטים בהן, שאפילו השבירה לא פגעה ביסוד, כנ"ל, וע"כ כחו יפה לעכב על הולד בזמן קטנותו, שלא יתאחזו בו החיצונים. וע"כ הווין עושות צורת דלת, הסוגרת ושומרת על מה שבתוכו. אמנם ענין הפתיחה אינה נעשה אלא בכח הציר, כי עליו יש להם

היכולת לסבוב ולהפתח. (תע"ס חלק ט').

דלת וציר ב':

מבחינות כ"ב האותיות שקבלה הנוקבא מז"א בעת הקטנות, מהן נתקנו דלת וציר הא' שביסוד שבה. ומכ"ב האותיות שקבלה הנוקבא מאמא שלא ע"י ז"א, מהם נעשו דלת וציר הב'. ע"ע דלת וציר א'. (תע"ס חלק ט').

דם במקור:

דם, פירושו, בחינת העביות שבמלכות שעליה שורה הצמצום, שלא לקבל מאור העליון, וע"כ היא דוממת מלקבל האור, ונקראת משום זה דם. וכשהעביות היא במקומה בנה"י, נבחן הדם במקור, שהדין שורה עליה. אמנם כשעולה אל חג"ת, שאין מקומה שם, היא נמתקת שם ומתהפכת לחלב.

(תע"ס חלק י"ב).

דם הלידה:

נודע, כי במ"ן דז"א העולים לאו"א, נכללים בהם כל הפרצופים שלמטה ממנו עד עשיה. ונברר ממ"ן אלו בחדשי העיבור, כל השייך לז"א עצמו, וכל הנשאר במ"ן הללו, שהם שייכים לנוקבא ולפרצופי בי"ע, הם יוצאים משם בבחינת דם לידה. (תע"ס חלק י"ב).

דמות:

לבושי מוחין דז"א נקראים צלם, ולבושי מוחין דנוקבא דז"א נקראים דמות. וג' אותיות צלם הם בחי' ג' אותיות יה"ו דהוי"ה. ודמות, היא בחינת ה"ת דהוי"ה.

(תע"ס חלק י"א).

דם טמא:

הנה במ"ן דז"א שעלו לעיבור לאו"א, נכללים בהם כל הפרצופים שלמטה ממנו, ואחר שנברר כל השייך לז"א, יוצאים השאר בסוד דם לידה. כנזכר בערך דם הלידה. אמנם גם מבחינת ז"א אינו נברר כל

אבן ספיר עה

הבחינות, כי בחינת העביות דהוד, לא נברר כי אם בחי' השורש של העביות הזו ושאר הבחי' נבררים אח"כ ע"י החלב, וכן היסוד והמלכות, הנמשכים מההוד.

ולפיכך נבחן שם ג' בחינות סיגים:

א', מה ששייך עוד לבחי' ז"א עצמו, שעוד לא הגיע זמן בירורו, שהם הוד יסוד ומלכות שלו.

ב', הם מה שכבר שייך לפרצופים תחתונים, ואין לז"א חלק בהם.

ג', הם אותם הסיגים שישארו לאחר בירור כל הפרצופים, דהיינו אחר שיתברר גם המלכות דעולם עשיה, שהם סיגים גמורים שאין בהם תועלת עוד, ונקראים דם טמא. (תע"ס חלק י"ב).

דם מזוקק וברור:

הנה ע"י עלית התחתון למ"ן אל העליון, והתכללותו בזווג אשר שם, נמצא עביות התחתון מתתקן במסך דעליון, שעי"ז נעשה גם הוא ראוי לזווג. וענין השגת המסך אשר העביות דתחתון משיג, נבחן שהוא נעשה בזה מזוקק וברור, כי המסך שמקבל מזקק אל העביות ומתקנו באופן שנעשה ראוי לזווג. והנה בעת העיבור דז"א לא נתקן מן העביות שלו רק בחינת השורש, כי רק שורש העביות נכלל ונתקן במסך דעליון, אבל שאר העביות הכלולות בהוד יסוד ומלכות שלו, לא נתקן עוד, כנודע. וע"כ הם נבחנים לסיגים, כי עוד לא נתקנו במסך דעליון, כי המסך דאו"א דבחינת עיבור אינו אלא מבחינת שורש העביות לבד, כנודע.

ולפיכך הם נשארים עוד באמא, ועולים לחג"ת והם נכללים בזווג דכלים אמצעים דאו"א, שהוא בחג"ת, ואז מקבלים בחינת תיקון המסך דבחי"א. ונמצאת העביות הנשארת בהוד יסוד ומלכות, שמקבלת עתה בחינת מסך מאו"א, שבזה נעשתה לדם מזוקק, ונכנסת אל הז"א ע"י יניקתו מחג"ת מהחלב. וע"כ נבחן שהחלב שהוא יונק חוזר ונעשה בז"א לדם מזוקק וברור. שפירושו, שנעשה מתוקן במסך באופן שיהיה ראוי לזווג. (תע"ס חלק י"ב).

דם נדת:

כי המ"ן, שהם בחינות גו"ע דתחתון המקבלים תיקונם בכלים דיסוד ורחם דעליון, שהם בחינות אח"פ דעליון שהוחזרו בגדלות. הנה יש ביסוד ורחם אלו, ב' חותמות: א', מז"א, שבו נעשה לתחום, שה"ס מדת החקיקה שביסוד, שזה נעשה שם בסוד אש נכפפת. וב', היא בחינת החותם בסוד שהוא אותיות חומת, שה"ס השמירה מבחינת אח"פ דגדלות שהוחזרו אליה, המקבלתם עם נה"י דאמא, שה"ס נה"י החדשים שיצאו באמא, מכח התכללות הנוקבא שם בעת שקבלה מאמא בחינת המוחין דגדלות שלה, כנודע. שהם חוזרים אל הנוקבא, בבחינת לבוש אל המוחין שלה, אע"פ שהכלים ההם מאמא, אמנם מיחס האורות שבהם, הרי הם שייכים אל הנוקבא כי הם בחינת הקומה השייכת רק להנוקבא, ולא לאמא. ולפיכך הארת ג' אהי"ה שבנה"י דאמא, היא בגימטריא חותם, שחותם זה, ה"ס החומה ושמירה הבאה שם מהמוחין דגדלות. וחותם ב' הזה, אינו מדת שקיעה, כמו החותם הא' אלא הוא מדת בליטה, ע"ע בולט, שז"ס עטרת יסוד דנוקבא, שהיא רק בחינת בליטה, והבן היטב.

והמ"ן שבנוקבא, הם גו"ע דנשמה, שכל בחינות מ"ן הללו, מתבררים ע"י מע"ט דתחתונים, ע"כ יכולים מעשיהם לחזור ולקלקל כל התיקונים שנתבררו על ידיהם. ולכן עונותיהם גורמים אשר החותם, שכבר היה מספיק לתחום גמור, שנחתם בכח האש נכפפת הנ"ל, ובכח החותם הב' דבליט בסוד "חומת" מג' אהיה דאמא, הנה כל התיקונים האלו, אינם מספיקים עתה, אחר שגרמו העונות שהחותם והתחום נהפכו לנדת, כי נד התחום במשהו ממקומו, ותיכף מתהפך החותם, ונעשה לבחינת נדות דותה, ואז המ"ן הנבררים, שכבר היו בסוד יין, חוזרים ונופלים לבי"ע כבתחילה מטרם שנבררו, והמה מתהפכים שם לדם, כי באו שוב להתלבשות הקליפות כבתחלה, ונעשו דוממים שם, כי דם הוא מלשון דממה. ונתבאר, שמסבת עונות התחתונים, נהפך החותם שה"ס תחום, לנד"ת, כי נתקלקל

עו אות ד'

התחום בין הקדושה לקליפה. ואז, נתהפך היין שה"ס המ"ן שכבר נברר מהקליפות, ונעשה לדם, משום ההתלבשות בחיצונים. וז"ס "דם נדת", והבן היטב.

אמנם גם בזה ההתהפכות לדם, יש שיעורים, אם מעט ואם הרבה, ואם כל בחינת העובר, וזה תלוי במדת קלקול שגרמו העונות, הגורמות לנדנוד התחום כמ"ש במקומו. (תע"ס חלק ט').

דם מתהפך לחלב:

הבחינה הא' של הסיגים, ע"ע דם מזוקק וברור. שהם בחי' הוד יסוד ומלכות שבו, שלא נבררו בעת העיבור, הם אינם יוצאים לחוץ עם הלידה, אלא שהם עולים לחג"ת ונהפכו שם לחלב. (תע"ס חלק י"ב).

דם שאינו טמא:

הבחינה הב' של הסיגים, שהם אלו השייכים לנוקבא ולפרצופי בי"ע, היוצאים בסוד דם לידה, הם נבחנים לדם שאינו טמא, כי הגם שהם פסולת בערך ז"א, אמנם עדיין נברר מהם לקדושה לצורך שאר הפרצופים, ורק הבחינה הג' הנזכרת בערך: דם טמא, שהם הנשארים אחר המלכות דעשיה, הם נקראים דם טמא, להיותם חלקם של הקליפות. (תע"ס חלק י"ב).

דעת דא"א ממזל התחתון:

בעת עלית הפרצופים שחג"ת דא"א נעשו לחב"ד שלו, אז אין הת"ת מספיק להיות הדעת שלו, אלא בחינת המסך שבתיקון הי"ג הוא המזווג לחו"ב שלו, הנקרא מזלא, כנזכר בערך ד' בחי' דעת בא"א ע"ש.

(תע"ס חלק י"ג).

דעת דז"א:

דעת דז"א יש בו מ"ה וב"ן, כי הימין שבו נמשך מכתף ימין דא"א שהוא ממ"ה הכולל, והשמאל שבו שהוא העטרא דגבורה נמשך

מכתף שמאל דא"א שהוא מב"ן הכולל. ואע"פ שאחר הנסירה נשאר ז"א כולו חסד, ונוקבא כולה גבורה, מ"מ שורש הגבורות נשאר בז"א, דהיינו העטרא דגבורה שבו, שהיא בחינת הבינות וגבורות דאו"א, שהם ב"ן, וכל בחינת ג"ר דנוקבא היא, מכח הארה משורש הגבורות שנשאר בז"א, דהיינו העטרא דגבורה. (תע"ס חלק ט"ו).

דעת דז"א שבראש:

אע"פ שכל דעת הם ז"ת, דהיינו בחי' זו"ן שעולים למ"ן לאו"א כנזכר בערך: אין דעת אין בינה. מ"מ הם נאחזים בראש דאו"א ונשארים שם, כי אין קיום והעמדה למוחין דע"ב דאו"א זולתם, בסוד אם אין דעת אין בינה בבחינת חכמה כמ"ש שם. ומכח זה מלביש ז"א לתנה"י דאו"א, וכתר שלו נעשה מן ת"ת דאמא מחזה ולמטה בבחי' אורות וכלים דאמא, כי כמו שז"א נשרש במוחין בסוד מ"ן הנשארים שם, כנ"ל, כן נוטל חלק הת"ת שלהם בגוף לחלקו, כי לולא התלבשותם בבחי' ז"א עצמו לא היה בהם בחינת חסדים מגולים, כי בחינתם עצמם הוא חסדים מכוסים, כנודע. ומאותו הטעם ממשיך גם הז"א בחינת ב' העטרין לבחינת ג"ר שלו, אע"פ שהם באים מבחי' שלישים תתאין דחג"ת דא"א, שהם בחינת גוף ולא ראש כנזכר בערך: ב' עטרין. כי זולתם אין גם בז"א בחינת מוחין אלו דע"ב. וכמו שאו"א המשיכו בחי' ז"ת דגופא לראשם, כדי לשמש להם למ"ן בראש, כן גם ז"א ממשיך אותם לבחינת ראש. אבל הנוקבא, כיון שבחינת הגבורה שלה, לא נכללה בזווג או"א במקום יציאתם, אלא בחינת בנימין הכלול ביסוד דוכרא שימש שם. כנזכר בערך: מלכות דאמא שאינה בכלל מוחין דז"א. ע"כ אינה יכולה להמשיך הדעת שלה לראשה, כי אין לה שורש בראשייהו דאו"א. (תע"ס חלק י"ד).

דעת דעתיק:

בעת עלית א"א לג"ר דעתיק, שאז מתבטל בחינת התיקון דמל"צ שבמוחין דא"א, ונעשה האוירא גם הגלגלתא למדרגה

אבן ספיר עז

אחת, אז נבחן מוחא דאוירא לבחינת דעת דעתיק, משום שבחינת הגלגלתא דא"א, אינה נבדלת מבחינת רדל"א גם במצב הקביעות דא"א, מחמת התיקון דם' אשר בה, כנודע. וע"כ עתה בשעת עליה לעתיק, נבחנת האוירא להדעת דעתיק. כנכתב בערך ד' בחי' דעת בא"א ע"ש. (תע"ס חלק י"ג).

דעת דנוקבא שבין כתפים:

נתבאר בערך דעת דז"א שבראש, אשר ז"א שיש לו שורש בדעת דראש של או"א, יכול להמשיך גם לעצמו את הדעת לראשו, משא"כ הנוקבא, שבחינת גבורה שלה לא שימשה בדעת דאו"א, ושורשה מתחיל מראש דז"א מבחינת הזווג הב' אשר שם, שהמקיף יצא בבחי' קשר של תפילין דראש דז"א, ע"כ אינה יכולה להמשיך הדעת לבחינת ראש שלה, והוא נשאר בגוף שלה ברישי כתפין. ומה שדעת שלה עומד בין כתפיה, הוא, מפני ששם שורשו האמיתי של הדעת כמ"ש בערך ב' עטרין, ששורש של ד' המוחין אלו דחכמה דל"ב נתיבות, הוא חג"ת דא"א, שב' המוחין חו"ב, נעשו מב"ש עלאין דכ"א מחג"ת, וב' העטרין שהם ה"ח וה"ג, נמשכו מב' כתפין דא"א. ע"ש. הרי שהשורש הוא מבחינת ב' כתפין, אלא ז"א המשיכו לראש מכח הארת או"א, כנ"ל, ונמצא הנוקבא שלא המשיכו לראש, נשאר עומד כמו בשורשו, דהיינו ברישי כתפין שלה. (תע"ס חלק י"ד).

דעת הגלוי:

ע"ע ג' יודין. (תע"ס חלק י"א).

דעת היוצא מעדן העליון:

ע'"ע דעת המפסיק מא"א לז"א.

(תע"ס חלק י"ד).

דעת המפסיק מא"א לז"א:

נתבאר בערך: בינה הנקראת רקיע, שבינה היא בחינת רקיע המפסיק בין א"א לזו"ן, בהיותה נתקנת באחורים הדוחים

להארת ע"ב מז"א. אמנם באמת שורש ההפסק הזה הוא יותר עליון, דהיינו בח"ס גופיה, כי נתקן בנוקבא והוציא הבינה לחוץ מראש, שהרי בינה זו היתה כלולה במוחין דא"א בעת יציאתם בג"ר דעתיק, אלא משום שבעת לידה שימש הרדל"א במסך דצמצום ב', ע"כ לא נשאר בראש דא"א כי אם גו"ע בלבד, שהם כתרא ומ"ס, ובינה יצאה לחוץ. הרי שבינה דגרון היתה כלולה בחכמה דא"א, אלא יצאה לחוץ מסבת הנוקבא דמו"ס אתתקן בה, שהיא המסך שבחיך שלו. ולפיכך נבחן החיך דא"א בבחינת "דעת המפסיק בין א"א לז"א" כי לולא מסך שביסוד דמו"ס שהוא החיך, לא היתה בינה יצאה לחוץ, ולא היתה נתקנת באחורים הדוחים חכמה מז"א. וכן בעת הזווג, כשא"א מזדווג בחיך וגרון שלו על מ"ן דמזלין, ומוציא קומת ע"ב לאו"א, נעשה היסוד הזה שבחיך לבחינת "דעת היוצא מעדן העליון ונכנס במוח ז"א" כי נעשה בו הזווג בבחינת ט' דאו"י שממעלה למטה ובחי' ט' דאו"ח שממטה למעלה, ומושפעים המוחין לאו"א ומאו"א לז"א, כנודע. אמנם אין עדן העליון, שהוא מו"ס, משפיע מבחי' עצמו, אלא ממה שמקבל ממוחא דאוירא. (תע"ס חלק י"ד).

דעת המתפשט:

ע"ע ג' יודין. (תע"ס חלק י"א).

דעת הנעלם:

ע"ע ג' יודין. (תע"ס חלק י"א).

דעתה קלה:

הדעת כלול מה"ח וה"ג, ואם הה"ח אינם מאירים בו בשלימות, הוא מכונה דעת קל, כלומר שהוא מחוסר שלימות.

(תע"ס חלק ח').

דעת עליון דא"א:

המזלא שנעשה לדעת דא"א המזווג לחסד וגבורה שלו שעלו ונעשה לחו"ב כנ"ל, הוא

עח אות ד'

הנקרא דעת עליון דא"א. והוא משום שאין לו זווג בהראש דא"א אחר שיורד א"א למקומו, כנזכר בערך ד' בחי' בא"א ובערך דעת שבכתפוי דא"א. (תע"ס חלק י"ג).

דעת שבכתפוי דא"א:

כיון שהדעת המזווג לחו"ב דא"א, בעת העליה, הוא בחינת המזלא, כי ת"ת שלו אינו מספיק, כנזכר בערך ד' בחי' בא"א. נמצא שבעת ירידתו דא"א למקומו שאז נעשה המזלא שוב לבחי' המקיפים נמצא שחסר בחינת המסך הראוי לזווג ההוא, וע"כ אין לדעת בחינת זווג בראש, וקומה זו שיצאה בעת העליה, יורדת לבחינת ו"ק, שעמידתה באחורי הת"ת, כי הפנים דת"ת הוא בחינת ג"ר דבינה, ששם מלבישים או"א בקומת ס"ג, כנודע, ע"כ נבחן הדעת לאחורים דת"ת, שנקרא כתפין. (תע"ס חלק י"ג).

דעת שבראש דא"א:

אין לא"א דעת בראשו, זולת בעת עלית הפרצופים, שאז עולים ג' רישין לג"ר דעתיק, כי חג"ת דעתיק נעשו לחב"ד שלו, ונמצאים ג' רישין דא"א מלבושי חג"ת אלו, שגם המה עלו לג"ר הללו. ואז נבחן הת"ת דעתיק שנעשה לדעת דא"א, ות"ת הזה מלובש במצחא דא"א. כנזכר בערך ד' בחי' דא"א ע"ש. (תע"ס חלק י"ג).

דרך אחורים:

בחינות החיצוניות שבדופן הכלי ע"ע דופן, מכונות גם בשם אחורים של הכלי. כי רק צד פנימיות של הכלי נבחנת למאירה, מחמת, שהאור מוגבל ומקושר בה, אבל החיצוניות, שאינה משמשת להמשכת האור, נבחנת שאינה מאירה ונקראת אחורים. ולפיכך הקומות היוצאות על המסך בשעת הזדככותו, מכונות שיוצאות "דרך אחורים", כי אלו יוצאות על ג' בחינות הזכות מבחינה ד', שהן חיצוניות אליה, ונמצאות יוצאות דרך

חיצוניות ואחורים של בחיה"ד. (תע"ס חלק ד').

דרך העברה:

האורות הנמשכים מא"ס ב"ה אל הספירות התחתונות, המה עוברים בהכרח דרך הספירות העליונות, ומתוך שאין הרוחני נעדר ממקום א', בהיותו עובר למקום ב', אלא נשאר קיים, גם במקום א' וגם במקום ב', וע"כ אנו מבחינים בכל ספירה ב' מיני אורות: אורות של בחינתן עצמן, ואורות שנשארו בהן, "דרך מעבר". (תע"ס חלק ב').

דרך התלבשות:

ע"ע דרך מעבר. (תע"ס חלק י').

דרך ירידה:

כשהאורות מתפשטים ממעלה למטה בהפרצוף, כי המסך שממטה למעלה מתפשט מיניה וביה לע"ס ומתלבש בבחינת גוף, כנודע. הנה אז נבחנים האורות, שהם בדרך ירידה. מטעם שתלוים במדת גדלה של העביות, וכפי מדת גדלה של העביות, דהיינו לפי עומק השקיעה, כן גודל קומתו של האור, הרי שהאורות יורדים עד השולים של השקיעה, ונמצא שלפי עומק ירידתם, כן גובה קומתם. ע"ע בולט. לכן שמות דרכם של האורות הוא דרך ירידה. (תע"ס חלק ט').

דרך מעבר:

ד' הבחינות יש להן תמיד יחם של סבה ומסובב, ואפילו באור ישר. כי בחי"א דאו"י, היא הסבה והמאציל לבחי"ב, ובחי"ב לבחי"ג וכו', וכל מדרגה שנחשבת למאציל כלפי המציאות של חברתה, הרי נחשבת ג"כ לבחינת מעביר אליה, מן הא"ס ב"ה, כל

אבן ספיר עט

השפעתה לצורך קיומה. אמנם, כשהמדרגה משפעת לתחתונה, רק מבחינת מה שהיא הסבה הקודמת אליה, נבחן זה להשפעה, "דרך מעבר". ואם אמנם משפעת לתחתונה התנוצצות עם המסך שבה ממעלה למטה, נבחן זה, שמשפיעה אליה "דרך התלבשות". (תע"ס חלק ג').

דרך מעבר:

נודע, שכל הארה באה מא"ס ב"ה, ועוברת כל הפרצופים עד שבאה אל המקבל. למשל: כשזו"ן מקבלים איזו הארה, הנה באה מא"ס ב"ה, ועוברת כל ה' פרצופים דא"ק, וג' פרצופים הראשונים דאצילות, ואז באה לזו"ן. גם נודע, שכל בחינה מקבלת רק מבחינה שכנגדה שבפרצופים העליונים, שלפי זה אין זעיר ונוקבא למשל, מקבלים מכל הפרצופים הקודמים מהם, אלא מבחינות שכנגדם אשר בהם.

והענין הוא, כי באמת מוכרח זו"ן לקבל הארתו דרך כל הבחינות שבפרצופים הקודמים ממנו, אלא שיש חילוק, כי מבחינות שבעליונים שאינם מיוחסים לבחינתו, הוא מקבל מהם בבחינת דרך מעבר, כלומר, שאין השפע מתלבשת כלום עם התיקונים שיש להם. אמנם כשהשפע עוברת דרך הבחינות שכנגדו שבהפרצופים העליונים, הנה השפע מתלבשת בהתיקונים שנמצאים באותן הבחינות בעליונים. באופן שמלבד השפע עצמה שמקבל מא"ס ב"ה, הנה מקבל גם התיקונים כולם הנמצאים בהבחינות שכנגדו בהעליונים עד מדרגתו עצמו. וזה נקרא דרך התלבשות. משא"כ בבחינות שאינן מיוחסות אליו, עוברת השפע בדרך מעבר, בלי לקחת מתיקוניהם כלום. (תע"ס חלק י').

דרך מסך:

ג"ר דבריאה, נתמעטו מאד ביחס הס"ג

דאצילות, מפני שעברו דרך מסך ופרסא המסיימת של אצילות, אשר הבדיל לגמרי את הארת חכמה מהם. ע"ע אבי"ע דקליפות וערך ג"ר שע"י מסך. (תע"ס חלק ט"ז).

דרך עליה:

כשהאורות מתלבשים רק באור החוזר העולה ממטה למעלה, ואינם מתפשטים עם המסך למטה ע"ע דרך ירידה. נבחן דרך התלבשות זו, בשם דרך עליה. (תע"ס חלק ט').

דרך צדדים:

באור החסדים, יש ב' צדדים: ימין ושמאל. כי ריבוי של חסדים, מכונה צד ימין, וצמצום החסדים, מכונה צד שמאל. ומכונים בשם צדדים, להורות ששניהם שוים במעלתם, כדמיון ב' צדדים בקומה אחת. כי כמו שיש תיקונים חשובים בריבוי החסדים, כן יש תיקונים חשובים בצמצום החסדים. ובמקום שהשפע מתגלה, בצירוף ב' הצדדים יחד, מכונה זה "דרך צדדים". (תע"ס חלק ד').

דרך צר:

השפעה מצומצמת, נבחנת שמושפעת ב"דרך צר". (תע"ס חלק ג').

דרך רחב:

הוא השפעה בהרחבה. (תע"ס חלק ג').

דת"י שבבן ט' שנים ויום אחד:

בן ט' ויום א', עוד אין לו בחי' יסוד בקו אמצעי, אלא רק דעת ות"ת לבד. כי בו' שנים ויום א' נכנס עטרת יסוד דתבונה, בדעת דז"א, ואז הת"ת ויסוד דז"א עדיין

פ אות ד'

ריקנים מאור. ובשנה הט' ויום א' נכנס היסוד דתבונה, בדעת דז"א, ודוחה את עטרת יסוד דתבונה, למקום ת"ת דז"א, ונמצא עתה שיש לו אור גם בת"ת עד החזה, כי ירדה שם

עטרת דיסוד תבונה. אבל מחזה ולמטה, הוא עוד ריקן מאור. אלא אחר כך, לאחר ט' ויום א' יורדים החסדים ליסוד דז"א.

(תע"ס חלק י"ב).

אבן ספיר פא

ה

ה' אלפין:

הנה מעשה בראשית, הם בחינת ז"ת שעיקרם הם חג"ת נ"ה, כי אין יותר מה' חסדים חג"ת נ"ה, ויסוד אינו מדה בפני עצמו, אלא בחינת כולל לה"ח יחד, וכן מלכות היא כולל ב', וע"כ הם רק ה' ספירות חג"ת נ"ה. וכשהם מאבא, נבחנים לה' אורות, שה"ס ה' פעמים אור הנזכרים במעשה בראשית. וכשהם מאמא, הם ה' פעמים מים, הנזכרים במע"ב. וכשהם מז"א, ה"ס ה' רקיעים הנזכר במע"ב. ופירוש הדברים: כי ענין עלית ה"ת בעינים בסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין, נשרש רק באמא שה"ס ס"ג, המקבלת מבחינה שכנגדה בס"ג דא"ק. אמנם אבא, שהוא מקבל מבחינה שכנגדו בע"ב דא"ק, אין בו עוד דבר השיתוף הזה, כנודע.

וכבר ידעת, שבצמצום א', מטרם שנעשה השיתוף הזה דמדת הרחמים בדין, לא היה אלא כלי אחד בפרצופים- בסוד עקודים, באופן שט"ס הראשונות היו כולם אור לגמרי, אלא המלכות שלהם, היתה בבחינת כלי. ורק בסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין, נעשו עשרה כלים בפרצוף, וע"כ החסד דאבא נבחן שהוא כולו אור, כי אין בו עוד מצמצום ב' כלום כנ"ל, וע"כ ה"ח דאבא מכונים בשם ה' אורות.

אמנם ה"ח דאמא, שהם כבר באים מצמצום ב', בסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין, וכבר יש בחינת כלי גם בט"ס ראשונות שלה, ע"כ נבחנים הה"ח שבה בבחינת מים, כלומר שיש בהם בחינת עביות הכלים, ואינם בחינת אור זך לבד, בלי בחינת כלים כמו ה"ח דאבא, וע"כ רק באמא נעשה סוד רקיע המבדיל בין מים למים. שרקיע הזה ה"ס הפרסא דאפרס מתחת החכמה, מכח שחכמה נתקנה בעצמה כעין דכר ונוקבא, מפאת עלית ה"ת בעינים שה"ס חכמה, שרושם זה דה"ת אתפרס כמו פרסא, והוציא בינה וזו"ן לחוץ ממדרגתו, בסוד מים תחתונים, כנודע.

ותיקון זה דרקיע המבדיל בין מים עליונים שהם גו"ע, ובין מים תחתונים שהם אח"פ, הוא נעשה רק בשליש תחתון דת"ת דאמא, המקבל מבחינה שכנגדו בס"ג דא"ק, ששם עומדים ג"ר דנקודים, ממקום הטבור דס"ג דא"ק, עד סיום ת"ת שלה כנודע, כי ע"כ נקרא המקום הזה בשם בטן.

והנה כשטפת אור מה' אורות דאבא, באה בבטן דאמא, ששם סוד הרקיע המבדיל, הנה פקע כח הפרסא מן הרקיע, ומתהפך ונעשה לבחינת מחבר ומעלה את המים התחתונים אל המדרגה, שהם אח"פ, כנודע. ואז נתרשם צורת הא' אשר י' עליונה שבה, ה"ס מים עליונים גו"ע, וי' תחתונה שבה, ה"ס מים תחתונים אח"פ. והקו שביניהם, ה"ס הרקיע המבדיל, שנתהפך עתה ע"י אור דאבא, ונעשה למחבר את המים התחתונים אל המדרגה עם המים העליונים ביחד.

וכבר ידעת, שאח"פ המתחברים לגו"ע דאמא, המה מעלים אליהם בחי' הזו"ן וע"כ נעשו בה הזו"ן בסוד ה' רקיעים מתוקנים, והם סוד ה' אלפין. כי עתה נצטיירו בצורת א', כלומר, שנתחברו המים התחתונים עם המדרגה, ע"י הרקיע. וכיון שכל התיקון דזו"ן הוא ע"י הרקיע המחבר כנ"ל, ע"כ הוא מכונה בשם רקיע, או בשם אהי"ה דמילוי אלפין. ולפיכך, נבחנים ה' אלפין אלו המצטיירים בבטן דאמא, שהם בחינת ה' אורות דמעשה בראשית, כלומר שכל התהוותם נעשה ע"י ה"ח דאבא, המוריד ה"ת מן הרקיע, ומחבר את האח"פ אל המדרגה. והבן היטב, שה' אלפין הם בבחינת אמא, בסוד ה' שמות אהי"ה שבה, כי שם המה מצטיירים כנ"ל, ואינם בחינת עצמות ה' אורות דמעשה בראשית. אלא כיון שכל עיקרם נתהוו ע"י ה"ח דאבא, ע"כ נבחנים בה' אורות דאבא. באופן שה' אורות, הם ה"ח דאבא. וה' מים, הם ה"ח דאמא. וה' רקיעים, הם ה' אלפין ששורשם הוא בה' אלפין דה' שמות אהי"ה שהם באמא, כדברי הרב כאן, שהם שורשי זו"ן המקבלים משם בחי' הוי"ה דמ"ה, שהוא במילוי אלפין.

(תע"ס חלק י').

פב אות ה'

ה' דאלקים בציור ד"ו:

ע"ע ה' דאלוקים בציור ד"י.

(תע"ס חלק י"ב).

ה' דאלקים בציור ד"י:

ב' תיקונים עיקריים ז"א מקבל מאו"א לעת העיבור, שהם בירור ע"י ל"ב נה"ח דאבא, המברר לרפ"ח ניצוצין שלו, נקיים וטהורים מכל בחי' עביות ודין. ואחר כך מקבל תיקון על ידי אמא, שמאירה לו הארת ה"ג מנ' שערי בינה שלה, שהם בחי' העביות דה"ת בעינים, שה"ת כבר ממותקת במדת הרחמים דאמא.

הנה בזמן העיבור, עוד לא ניכר בו, לא הבירור דאבא, ולא התיקון דאמא, כי הבירור דאבא נמצא עוד שמתעלם לגמרי תוך בחינת התיקון דאמא דה"ג שלה, והבירור הזה אינו מתגלה רק בעת הגדלות דז"א, כי ע"י השלמת הארת אבא הזו, יורדת ה"ת מעינים שקבל מאמא, ומחזירה אח"פ שלו למקומם, ונשלם בעשרה כלים, ואח"כ בעיבור ג' מקבל הארת החכמה, שהיא גמר הארת ל"ב נתיבות החכמה דאבא, שהאיר בו בסוד טפת הזרע דמיין דכורין. הרי שהבירור דאבא אינה מתגלה אלא לעת גדלותו. אבל תיקון דאמא, הגם שעוד לא מתגלה בו בימי עבורו, כי הוא שם רק בבחי' שורש העביות, אמנם כיון שכבר הוברר בו בימי עיבור הוא מתגלה בשעתו, דהיינו בימי היניקה.

לפיכך הה' דאלקים דמוח החכמה של היניקה, מצוירת בד"י, כי הי' שבתוך ה' רומזת לטפת המ"ד דאבא, כי אין בחינת אבא ניכר שם, אלא מערך היותו עוד בבחינת טפה במוח האב, כלומר, שלאחר מכאן, כבר מתעלם תוך בחינת התיקון דעיבור שמצד אמא, מכח הארת הגבורות דקטנות שלה, כנ"ל.

אבל הה' דאלקים דמוח הבינה דיניקה מצוירת בציור ד"ו, שו' בלי ראש שבתוך הה' רומז על בחינת התיקון של הארת ה"ג דקטנות דאמא בזמן עיבורו דז"א, אשר זה

נתגלה עתה בימי היניקה דכ"ד חודש, בסוד כ"ד גבולי אלכסון, כמ"ש בדברי הרב.

והה' דאלקים דמוח הדעת, מצוירת בג' ווין, מפני שעיקרו של ז"א הוא מוח הדעת שבו, כי חו"ב שבו הם רק מבחינת התכללותו מעליונים כנודע. ובו עיקר ההכר מימי העיבור לימי היניקה, כי בעיבור לא נתגלה בו בחינת הקו האמצעי, ולא היה בו אלא ב' מוחין חו"ב לבד, ועתה ע"י יניקה נתגלה בו בחינת קו אמצעי, שהוא הדעת, ויש לו עתה ג' קוים. וע"ז מורה ג' ווין שה' דאלקים מצטירת בהן, שהן ג' קוין.

ומה שכל ההבחנות ניכרים רק בה' דאלקים בלבד, הוא, כי עתה בימי היניקה, אינו נגלה עוד לא בירור דאבא כנ"ל, גם לא בחינת הדעת שבו, כי כל ההבחן שבו הוא רק בכללות, מבחינת העביות דקטנות שבו, כי עוד אינו ראוי לזווג עד הגדלות. וע"כ כל השבח דיניקה הוא רק בבחינת הה' דאלקים שהיא בינה, ובה מתגלה כל החידושים שבעת היניקה. גם ידעת שבכ"ד חודשי היניקה, עוד ז"א בבחי' קטנות בלי שום זווג על העביות שבו, וע"כ עדיין השמות דאלקים שבו הם באותיות פשוטות בלי מילואים, וע"כ אין להבחין בהן רק בציור בלבד. (תע"ס חלק י"ב).

ה' דהוד שנעשתה לקוף:

הוד היא המלכות דז"א, דהיינו התכללות המלכות בז"א, בבחינת עטרת יסוד שלו, והיא נבנית ע"י ז"א לפרצוף שלם. וה' דהוד, היא בחינת כתר מלכות והיא בחינת הכלי דפנים של המלכות, מזמן הנקודים, כי ז"ת דנקודים מבחינת הכלים דפנים, דהיינו שממעלה לפרסא דבי"ע, הם רק כח"ב חג"ת עד החזה, ונקודת החזה היא המלכות דז"ת דנקודים. ואח"כ בימי גדלות דנקודים, שנתפשטה כל ספירה מז"ת עד לעשיה, נמצא שגם נקודת החזה שהיא בחינת כתר של המלכות, נתפשטה לפרצוף שלם עד עשיה, ונמצאים כל ט"ת שלה הם בחינת אחורים, שקבלה ממטה לפרסא דאצילות. ולפי שכלים אלו דאחורים דמלכות דנקודים, לא חזרו לה בעת התיקון, ע"כ יש לחצונים אחיזה גדולה

אבן ספור פג

בה, כי יש להם אחיזה בכל ט"ת שלה.

וז"ס ה' דהוד שנתארכה ונעשתה לקוף, שרומז על התפשטות ט"ת דמלכות למטה מן השורה, דהיינו למטה מפרסא דאצילות בעת שביה"כ, אשר הרשימה דהתפשטות הזו נשארת גם עתה בכתר שלה, שבגלל זה מתאחזים בה החיצונים, בסוד ורגליה יורדות מות. (תע"ס חלק י"ב).

ה' דמים טהורים:

אין כל הבחינות מ"ן שעלו בסוד הזווג דעיבור יכולות להתברר שם, כי בהכרח יש חלקים שעדיין לא הגיע זמן הבירור שלהם, אלא שצריכים להתברר ע"י אורות דיניקה, או ע"י אורות דגדלות, וע"כ נמצאים השורשים שלהם מונחים שם בבחינת דוממים, כלומר, שאינם מתחברים עם האורות והכלים של הולד, ויש בהם שיעורים, כי חלק מהן מתהפכות לחלב ומתבררות ע"י מוחין דיניקה, ויש בהם חלקים שתיקונם עוד רחוק לגמרי, והם מחויבים לצאת משם לגמרי ולחזור לחיצונים, כמ"ש במקומם.

ולפיכך, כללות כולם נחלקים לב' בחינות: א', הן ה' דמים טמאים, וב', הן ה' דמים טהורים. וענין התחלקותם, הוא ע"פ השורשים של ב' מיני מ"ן שישנם שם ביסוד דנוקבא. כי יש שם מ"ן המקובלים לה מן ז"א מעת הקטנות, הבאים בעיקר מבחינת המסך דנה"י דא"ק, מסוד הו' והנקודה שהשפיע אל היסודות דאו"א דנקודים, שהם שורשי זו"ן כנודע. והמ"ן הב' הם מה שקבלה מאמא, הבאים מבחינת המסך של הס"ג דא"ק, מסוד האור דהסתכלות עינים שבנקודים. שמהם נעשו רק ג' הפרצופים הראשונים דאצילות, והם נקראים בחינות מנצפ"ך הב' שקבלה שלא ע"י ז"א אלא מאמא, ומהם אין בחינות פסולת מסתנן עד שיחזרו ויתלבשו בחיצונים, משום שהם בחינות כלים דבינה, כי ס"ג כולו הוא בחינת בינה, וע"כ אחר שנבררו או קבלו איזה תיקון, שוב אינו נאבד מהם, להיותם משורשם בלי צמצום כלל. משא"כ המנצפ"ך הא' דז"א, שהן מבחינת ה"ת בעצם, ואע"פ שקבלו בהן מבחינת ה"ר, בסוד חיבור מדת

הרחמים בדין, מ"מ כל עוד שאינן מקבלות בירורן השלם, יכולות להתקלקל ולחזור וליפול לתוך הקליפות, בבחינת ה' דמים טמאים. (תע"ס חלק ט').

ה' דמים טמאים:

דמים פירושם, בחינות עביות הכלולות במלכות דז"א, שהם הוד יסוד מלכות, שלא נבררו ולא נתקנו בהתכללות הזווג דעיבור, אלא מבחינת השורש בלבד, וע"כ הם נחשבים עוד לסיגים ודמים בלי בירור. והנה בעביות זו דהוד יש ב' בחינות: א' מה ששייך לנוקבא שבגופו דז"א, הנקרא ה"ח, ואלו הם ה' דמים טהורים, כי אינם יוצאים עם הלידה אלא נשארים במעי אמו, ולאט לאט בסדר המדרגה, הם עולים לחג"ת דאמא, ששם הזווג דבחי"א שמוציא קומת ה"ח, והעביות נכללת במסך ההוא דאמא, ומשם יונק אותם ז"א בבחינת חלב, והחלב ההוא שה"ס עביות מתוקן במסך, יורד בז"א, ושוב מתהפך בו לדם צלול ומזוקק וברור כנודע, שפירושו שגם הוא יכול להזדווג עליהם, להשיג קומת חסדים, כפי הכמות ואיכות שיצאו עליהם, בהתכללות הזווג באמא. הרי שה' דמים דבחינת הנוקבא שבגופו דז"א הכלולים בעביות דהוד יסוד ומלכות, שלא נתבררו בעיבור, הם בחינת דם טהור לגמרי, כי מתהפכים ונעשים לה"ח, שהם קומת הז"א.

אבל בחינת הנוקבא הנפרדת ושאר פרצופי בי"ע הכלולים בעביות דמ"ן דז"א ולא נבררו עמו, הנה הם יוצאים עם הלידה, להיותם כולם בחינת גבורות, כי מז"א ולמטה הם גבורות, ורק ז"א בלבדו הוא ה"ח, כנודע. והנה בהם יש דם טמא ממש, כלומר, כי בהם מעורבים כל הפסולת הנשארת אחר כל הבירורים דפרצופי בי"ע, ונודע שהסיגים הנשארים אחר שנתבררה המלכות דעשיה, הם חלק הקליפות הטמאים. ולפיכך כל עוד שלא נבררו הה"ג אלו, נמצא שחלקם של הקליפות מעורבים בהם, ולכן נקראים ה' דמים טמאים. והבן היטב, שאין הכוונה על חלקם של הנוקבא הנפרדת דז"א ושאר פרצופי קדושה דבי"ע, אלא על מה שנשאר

פד אות ה'

אחר המלכות דעשיה. (תע"ס חלק י"ב).

ה' חסדים:

ה' הבחינות כח"ב ז"א ומלכות, הן נבחנות לפעמים בשם ה' חסדים, דהיינו במקום שאין אור החכמה בג"ר כח"ב אלא רק אור החסדים לבד, מכונות אז ה' הבחינות בשם ה' חסדים: חג"ת נצח והוד.

(תע"ס חלק ד').

ה' יתירה דיום הששי:

ה' יתירה דיום הששי, היא רומזת על חסד החמישי הנגמר בשעה זו: כי יום ו' ה"ס יסוד, לכולל ה"ח וה"ג, שעד חצות נכנסים ה"ח והכולל אותם, ומחצות ואילך נכנסים ה"ג והכולל אותם. ונמצא בשעה חמישית נכנס חסד החמישי, ונמצא שנגמרו כל הששת ימים בבחינת החסדים שהם העיקר, כי אינו חסר עוד עד התשלום, זולת הה"ג שלאחר חצות היום שאינם עיקרים כל כך, כי הם מקבלים מה"ח. וע"כ נחשב כניסת החסד החמישי לבחינת התשלום והגמר של ששת ימי המעשה ולהתחלת הארת יום השבת: ולכן מתחילין אז העולמות לעלות בעליות השבת. וע"ז רומז הה' דיום הששי. (תע"ס חלק ט"ז).

ה' פעמים אור דמעשה בראשית:

ע"ע ה' אלפין. (תע"ס חלק י').

ה' פרצופים דקליפה:

ע"ע אבי"ע דקליפות. (תע"ס חלק ט"ז).

ה' קצוות:

ה' חסדים הנקראים: חג"ת נ"ה, הם באמת ה' הבחינות: כח"ב ז"א ומלכות, אלא משום שאין בג' בחינות הראשונות אור החכמה, אלא אור חסדים בלבד, הן נקראות: חג"ת נ"ה, המציינות שג' בחינות כח"ב דז"א הן רק באור החסדים, ובחינת עצמו מכונה

נצח, והתכללות המלכות בז"א, מכונה בשם הוד.

ולפיכך, הן מכונות "ה' קצוות", להורות, שכל קצה יורה על בחינה מיוחדת של ה' הבחינות: כח"ב זו"ן דאור ישר, הנכללות בז"א, על דרך שנתבאר. אמנם היסוד ז"א אינו קצה מיוחד שהרי אין יותר מה' בחינות דאו"י כנ"ל, אלא היסוד ז"א הוא בחינת התכללות של כל ה' הקצוות יחד.

באופן, שיש ב' פעמים ה' הבחינות הנ"ל אצל ז"א: א' בפרטיות שכל בחינה נבדלת לעצמה מבחינת קצה מיוחד, שנקראות חג"ת נ"ה. הב' בכללות, שכולן נכללות יחד ומעורבות זו בזו, שנקרא יסוד ז"א. (תע"ס חלק ד').

ה' ראשונה דהתפשטות בינה בז"א:

כשז"א מקבל רק ו"ק דגדלות, הם מתפשטים בו רק בחג"ת נה"י שנעשו לחב"ד חג"ת בעת הגדלות, אמנם הנה"י החדשים נשארו פנוים בלי אור. ונבחן שאין שם התפשטות המוחין מאמא, אלא רק בה"ר שלו עד הוד הראשון, שהוא הוד הישן שנעשה לגבורה, ואינו מגיע לנה"י החדשים. וגם לת"ת דז"א אין אמא מתפשטת, משום שיסוד דאמא מסתיים אז בדעת דז"א, ואין שם אלא חב"ד חו"ג לבד. (תע"ס חלק ט"ו).

ה' ראשונה מאירה מרחוק:

המוחין דישסו"ת שאין הנוקבא מקבלתם מז"א אלא ע"י כפיפת ראש דז"א לנה"י שבו ונעשו לחג"ת, ששם עומדים יעקב ורחל ומקבלים ממנו, שהם נבחנים להארת ה"ר ממעלה למטה, הם נקראים ג"כ הארת ה"ר מרחוק. (תע"ס חלק ט"ו).

ה' שבין הדדים שנעשתה לצנור:

ה' זו שבין הדדין הוא מקום הזווג שבחג"ת דאו"א עצמם, וז"ס שנעשתה לצנור המריק שפע לקצוות, כי הזווג שבקו אמצעי

אבן ספיר פה

הוא המשפיע לקצוות שהם הדדין. והיא הה' דאלקים שהיא בחינת הבינה שרק היא מראה תיקונה בימי היניקה, אמנם הז"א מקבל המוחין דרך הקצוות כי ה"ח הוא מקבל מדד ימין, וה"ג מקבל מדד שמאל. (תע"ס חלק י"ב).

ה"ג דפנימיות:

ג"ר וה"ג נקראות ה"ג דפנימיות, וו"ק דה"ג נקראות האג דחיצוניות. כי בחינת ג"ר נקראת תמיד בשם פנימיות, ובחינת ו"ק נקראת בשם חיצוניות. (תע"ס חלק ט"ו).

ה"ה:

הסתלקות הכללי דהתפ"א, מכונה בשם ה' ראשונה של שם הוי"ה, והסתלקות הכללי של התפ"ב, מכונה בשם ה' אחרונה דהוי"ה.

(תע"ס חלק ה').

ה"ח דטפת אבא:

יש ב' בחינות ה"ח דטפת אבא: א' היא מהארת אבא בזו"ן בעת עיבור א' שלהם, שאז מברר הש"ך ניצוצין שבהם, בסוד ל"ב נתיבות החכמה, אשר מברר רק רפ"ח שבהם, ול"ב ניצוצין מפריד ומוריד משם בסוד פסולת. ויש בחינות ה"ח דטפת אבא, בעת עיבור ב' דגדלות זו"ן, שאז מוריד הה"ת מעינים שלהם, ומעלה אח"פ דכלים בחזרה למדרגתם, ואת הג"ר דאורות, שאז הם בבחינות שכ"ה ניצוצין. (תע"ס חלק י').

ה"ח וה"ג:

הע"ס נבחנות בה' בחינות כח"ב זו"ן, והיינו כשהג"ר הם בחינת עצמות. אבל כשכל עצמותם אינם אלא אור דחסדים, מכונים הה' בחינות חג"ת נ"ה, דהיינו ה' חסדים. ואם הם בבחינות גבורות, שפירושו הארת חכמה בלי חסדים, מכונים הה' בחינות חג"ת נ"ה בשם ה' גבורות. באופן שיש ג' הבחנות בה' הבחינות: אם עצמותם חכמה, נקראים כח"ב זו"ן. ואם עצמותם חסדים ויש בהם גם הארת חכמה, נקראים ה"ח חג"ת נ"ה.

ואם חסרים חסדים, אלא שנשאר בהם הארת חכמה לבד, נקראים ה"ג חג"ת נ"ה.

(תע"ס חלק ז').

ה"ח וה"ג:

ע"ע ה"ח וה"ג, לעיל, אכן החסד לבדו כולל ג"כ ה"ח, והגבורה ה"ג. והוא מטעם כי כל ספירה כלולה מע"ס.

(תע"ס חלק ח').

ה"פ דין דאדנ"י:

ע"ע בירור ותיקון. שכל מדרגה העולה מבי"ע לאצילות, צריכה לב' פעולות: בירור, ותיקון. שהבירור נעשה על ידי הארת טפת הזווג דאבא, שמברר רק רפ"ח ניצוצין מהם, ול"ב מלכיות מוריד בבחינת פסולת, ונמצא אז שהמדרגה חסרה מן המלכיות שבה. אמנם ע"י שאבא משפיע הרפ"ח ניצוצין לאמא, ואמא מזדווגת עליהם מבחינת הקטנות שבה, מסוד הה"ת בעינים, הנה אז מתתקנת בהם ל"ב מלכיות חדשות, בסוד ממותקות במדת הרחמים, ונשלם שוב הש"ך שלהם, אלא שהם ש"ך ממותקות במדת הרחמים. והנה ש"ך הממותקות האלו, הם סוד ה"פ דין שבאדנ"י, שבגימטריא ש"ך, להורות שהם ממותקות במדת הרחמים.

אמנם הם בסוד הדין והקטנות, שהרי בחי' ה"ת עומדת בעינים שלהם, וחסרים נה"י דכלים וג"ר דאורות, כנודע. אמנם בעיבור ב', כשמקבלת הנוקבא טפת חסד דע"ב, המורידה ה"ת מעינים שלה ומחזיר לה את אח"פ, הנה אז מקבלת בחינת ה' אלפין דה' שמות אהי"ה של אמא, שה"ס ה' אורות דאבא המאירים באמא, ומורידים הה"ת מהפרסא המבדיל בין מים עליונים לתחתונים, ומשם מקבלת הנוקבא הטפת חסד דאבא, המחזיר לה אח"פ דכלים וג"ר דאורות, ואז הנוקבא בסוד נער"ה שבגימטריא שכ"ה. באופן שה' פעמים דין דאדנ"י ה"ס הארת הגבורות ולא עצמותם, וה' אלפין שמקבלת מה' אהי"ה דאמא ה"ס עצמות ה"ג, דהיינו בחינת ג"ר שבהם. (תע"ס חלק י').

פו אות ה'

ה"ת דהוי"ה:

בעוד שנוקבא דז"א נמצאת עמו אב"א, ודבוקים בכותל אחד, היא מכונה בשם ה"ת דהוי"ה, כי דבוקה עם הו' דהויה בהשם שלו. ואח"כ בזמן הגדלות אחר שננסרה ממנו והיתה לפרצוף נבדל בפני עצמה, אז היא נקראת בשם מיוחד לפ"ע, דהיינו אדנ"י או אלוהים. (תע"ס חלק ט').

הארה ולא עיקר:

האורות הכלולים בפרצוף בדרך התכללותו עם פרצוף העליון ממנו, או בדרך העברה אל התחתון ממנו ואינם מעצם בנינו עצמו, המה נקראים הארה ולא עיקר, כלומר שאינם מעיקר בנינו.

(תע"ס חלק ח').

הארה לבדה:

נתינת אורות בספירות מזו לזו היא ע"י הזדככות המסך, שמתחילה באים כל האורות כלולים במסך דבחינה ג' לכלי דכתר, ואחר שנזדככה העביות דבחי"ג לבחי"ב שקומה ההיא אינה ראויה לכתר, נותן אותה לחכמה, וכן אחר שנזדככה בחי"ב לבחי"א שהקומה ההיא אינה ראויה לחכמה, אז נותן אותה לבינה, וכו' עד"ז. ויש בחינת נתינת אורות מספירה אל ספירה ע"י זווג והולדה, וזה מכונה בשם הארה, ולא בשם נתינת אורות.

(תע"ס חלק ה').

הארה להעלות מ"ן:

אין ז"א יכול לעלות למ"ן לצורך עיבור ג', שהוא מוחין דהולדה, מטרם שהוא נשלם בכל המוחין דקטנות, הבאים בעיבור הב' שלאחר ב' שנים דיניקה. וע"כ צריכים מקודם להמשיך לו כל המוחין דקטנות דעיבור ב', ואז יכול ז"א לעלות למ"ן למוחין דהולדה. והמשכה זו דמוחין דקטנות דעיבור ב' נקראת בשם המשכת הארה כדי שיוכל ז"א לעלות למ"ן.

(תע"ס חלק י"ב).

הארה מרחוק:

ההארה הפועלת בפרצוף בשעה שאין לו לפרצוף כלי קבלה לאור ההוא, נקראת בשם "הארה מרחוק", שהמשמעות, אשר יש מרחק ושינוי רב, בין האור ובין כלים של הפרצוף המיוחסים לאותו אור, אשר ע"כ אין הכלים מוכשרים לקבל האור ההוא ולהלבישו, אלא מקבלים ממנו הארה מרחוק. (תע"ס חלק ב').

הארת הגבורות:

טרם שהגבורות קבלו את שלמותן דהיינו הג"ר שלהן, הן נחשבות רק להארת הגבורות ולא לעצמות שלהן. (תע"ס חלק ט').

הארת ה"ר ממעלה למטה:

המוחין דישסו"ת הנוהגים בחול, נבחנים להארת ה"ר ממעלה למטה, משום שאין הנוקבא מקבלתם מראש הז"א במקומו, אלא ע"י כפיפת ראש דז"א לבחינת חג"ת שלו, ששם עומדים יעקב ורחל, בעת עלית נה"י דז"א לחג"ת שלו, והנוקבא מקבלת המוחין מיעקב לבד. וכיון שהמוחין באים בכפיפת ראש למקום נה"י שנעשו לחג"ת, ע"כ נבחנים להארת ה"ר הנמשכים למקום הנוקבא, כי אין הנוקבא מקבלים ממקומם בג"ר דז"א.

(תע"ס חלק ט"ו).

הארת מצח דא"ק:

בחינת הזווג הנעשה בעולם הנקודים, מכונה אור עינים, שהיא בחינת עביות דבחי"א ובחי"ב דהתלבשות. ובחינת הזווג שנעשה בעולם התיקון, היא בחי"א דהתלבשות ועביות דבחינת שורש, המכונה מצח.

(תע"ס חלק ט"ז).

הבדלה:

בשעה שהע"ס מתנוצצות ועוברות דרך

אבן ספיר פז

המסך ולמטה, הרי הן נעשות משועבדות לגבולים שבמסך, ואינן יכולות לינק מהעליון כלום, זולת על פי גבולי המסך. ונבחן ע"כ, שהמסך מבדיל אותן מהעליון, שאינו מרשה להן לינק משם לרצונן.

(תע"ס חלק ג').

הבטה:

השפעת או קבלת הספירה מחברתה, מכונה בשם הבטה, שמביטות זו לזו. (תע"ס חלק ה').

הבטת פנים:

הבטה, פירושו השפעה, והבטת פנים פירושו, השפעת הארת חכמה. (תע"ס חלק ז').

הבל:

האו"ח מכונה בשם "הבל". (תע"ס חלק ג').

הבל:

אוה"ח העולה מכח הזווג על העביות שבמסך, מכונה בשם הבל, כי ה' הקומות או"ח העולות מה' הבחינות שבמסך, מתחלקות על ג' הבחנות: שבחי"ד, ובחי"ג, ובחי"ב, נקראות בשם הבל. וקומת האו"ח העולה מבחינה א' נקראת בשם הסתכלות דק, ואו"ח העולה מעביות דכתר, נקרא בשם "גילוי הארה".

(תע"ס חלק ח').

הבל דגרמי:

הנה האורות של ז' המלכים שנשארו באצילות דהיינו הרשימות שלהם, המה מתחלקים לאור זך ולאור עב. ורק אור הזך נשאר באצילות, אבל אור העב שלהם נפלו עם הכלים לבי"ע, וה"ס הרפ"ח ניצוצין שנפלו עם הכלים לבי"ע כדי להחיותם, והם הנקראים הבל דגרמי, מחמת היותם נבלעים בכלים גם בעודם בבי"ע במקום המיתה. ולעת תיקון אחר שעלו ונתקנו באצילות, נעשו הניצוצין האלו לבחי' נפש אל הכלים

החיצונים. (תע"ס חלק י"א).

הבל היוצא:

הוא האו"ח היורד מהמסך ולמטה. (תע"ס חלק ג').

הבל היוצא מחוטם דא"א:

האו"ח העולה מהמסך ע"י הזווג דהכאה עם אור העליון, נקרא בשם הבל. גם נודע, ענין ב' הרשימות הנשארות אחר הזדככות של העליון, שהן רשימו דהתלבשות מן בחינה אחרונה שאינה מניחה רשימה דעביות, ורשימו דעביות שלמעלה מן בחינה אחרונה. ונודע, שפרצופי אצילות נמשכו מפרצופי נקודים, שיצאו בזה אחר זה מסבת הזדככות.

והנה עתיק דאצילות הוא פרצוף הכתר האמיתי דאצילות, כי בו משמש בחי"ד דעביות, כנודע. אמנם א"א דאצילות יש בו ב' הרשימות הנ"ל המשמשים ביציאת קומתו ע"י התכללותם זה בזה, שבחי"ד דהתלבשות נבחנת לזכר, והוא נכלל עם בחי"ג דעביות ויוצא עליו קומת כתר, והוא הנקרא גלגלתא דא"א. ובחי"ג דעביות נבחנת לנקבה, והיא נכללת עם בחי"ד דזכר, ויוצא עליה רק קומת חכמה. וקומת חכמה זו נקראת חכמה סתימאה דא"א. ולפיכך נבחן כאן בראש דא"א, ב' הבלים: א' הוא הבל דבחי"ד דהתלבשות, המשמש לגלגלתא דא"א, שנקרא הבל הפה, כי הפה הוא בחי"ד דראש. ב', האו"ח העולה מבחי"ג דעביות המשמש לחכמה סתימאה דא"א, שנקרא הבל החוטם, כי החוטם הוא בחי"ג דראש. כמ"ש הרב כל זה בחלק ה' ע"ש.

גם נתבאר שם, שבחינת הזכר דראש שהוא קומת הכתר אין לו התפשטות ממעלה למטה לבחינת גוף, כי אע"פ שהוא מוציא קומת כתר בראש ממטה למעלה ע"י התכללותו עם הנקבה, מ"מ כיון שאין בחינת עביות משורשו עצמו, אין בו בחינת או"ח מספיק שיוכל להתפשט ממעלה למטה לע"ס דכלים דגוף. וכל האורות המגיעים מראש לגוף, באים רק מבחינת הזווג ואו"ח של

פח אות ה'

הנקבה, שיש לה בחינת עביות משורשה עצמה, ע"ש.

ולפיכך גם כאן בא"א, הנה הזכר של ראש שהוא קומת גלגלתא, שהאו"ח שלה הוא הבל הפה כנ"ל, אינו יכול להאיר לגוף ולתחתונים מהארתו, משום שהבל הפה מספיק רק להלביש האו"י ממטה למעלה, דהיינו במקום הראש לבדו, אבל אין כח בהבל הזה שיתפשט לע"ס דכלים דגוף, להיותו זך יותר מדאי, משום שבא מבחי"ד דהתלבשות שאין בה עביות כלל. וכל האורות המגיעים מראש לגוף דא"א וכן לתחתונים, הוא ע"י הבל החוטם, להיותו בחינת מסך דבחי"ג דעביות, וע"כ הוא מתפשט ג"כ לכלים דגוף דא"א, כי יש בו זווג שלם כראוי. באופן, שכל הארות דראש א"א המגיעים לתחתונים, הם באים רק ממו"ס לבד, ולא מגלגלתא דא"א, משום שהבל הפה אין לו התפשטות למטה מן הראש.

(תע"ס חלק י"ד).

הבל היוצא מפה דא"א:

ע"ע הבל היוצא מחוטם דא"א.

(תע"ס חלק י"ד).

הבן בחכמה:

הבן בחכמה, ה"ס הבינה הנעלמת תוך החכמה, הנוהג באו"א עלאין שבינה חשובה יותר מחכמה. וע"כ הי' דהוי"ה היא בחי' אבא עלאה. וו"ד שבמילוי י' ה"ס אמא עלאה, שהיא מלובשת ונעלמת תוך החכמה שהיא אבא עלאה. (תע"ס חלק י').

הגבלה בכח:

כח העיכוב, שבמסך מלכות דראש, המעכב על אור העליון מלהתפשט במלכות, הנה העיכוב הזה הוא רק ב"כח" ולא ב"פועל". שהרי אפילו התלבשות על ט"ס הראשונות אשר שם, היא ג"כ רק התלבשות ב"כח". והן ההתלבשות והן דחיית האור, אינן נגלות ב"פועל" אלא רק בגוף. (תע"ס חלק ד').

הגבלה בפועל:

הגבלת המסך שבמלכות של ראש, היא רק בבחינת "כח", ואינה מתגלה בפועל, זולת במסך שבמלכות דגוף שנקרא טבור.

(תע"ס חלק ד').

הגבלת האור:

כל המדות והשיעורים וריבוי הצורות שבאור, המה באים מן העביות שבמסך ומהזדככותו, שהוא מוציא אז קומות בצורות שונות זו מזו, כנודע. ולפיכך מכונה זה בשם "הגבלת האור". (תע"ס חלק ד').

הגדלה:

כשהפרצוף בקטנותו, אין לו אלא ששה כלים: חג"ת נה"י, ובעת גדלות, שיורדת ה"ת מעינים, ואח"פ שהם נה"י החדשים מוחזרים אל הפרצוף ומשיג ג"ר דאורות, הנה אז הכלים של הפרצוף מתכפלים ומתגדלים. הכפלה סובבת על הכלים עצמם, כי קנה נה"י חדשים, על נה"י הראשונים, וכן מחג"ת נעשו חג"ת וחב"ד. והגדלה, סובבת על נה"י דעליון, המתחברים עם הכלים דתחתון ומגדילים אותם. כי כל ספירה צריכה להיות מג"ש, וכיון שרק ב"פ עלאין דחסד עולים ונעשים לחכמה, הנה מצטרף להם שליש עליון דנצח דאמא, ומשלים אותו לג"ש. וכן שליש עליון דהוד דאמא, משלים אל ב"ש הגבורה שעלו ונעשו לבינה וכו' עד"ז, עד שמשלימים לכל ספירה על ג"ש. והשלמה זו מצד העליון נקרא בשם הגדלה.

(תע"ס חלק י"א).

הגדלה:

הגדלה פירושה, התלבשות האורות בכלים, ועיקר השם הזה מורה על הגדלת השלישים התחתונים דכלים הבאים לעת הגדלות, אמנם גם כל בחינת התלבשות האורות בכלים נקרא הגדלה. דהיינו אפילו בביאת אור הנפש אל הפרצוף, שהוא מתלבש בכלים דחב"ד, נקרא שנגדלו אז כלים דחב"ד, אבל הכלים דחג"ת נה"י לא נגדלו

אבן ספיר פט

עתה, כי לא קבלו שום אור. ואח"כ בבוא אור הרוח נבחן שהוא דוחה לאור הנפש אל הכלים דחג"ת, והרוח מתלבש בכלים דחב"ד, ונבחן עתה שגם הכלים דחג"ת נגדלו, כי אור הנפש ירד ונתלבש בהם. וכו' עד"ז.

(תע"ס חלק י"ב).

הגדלה ממשית:

הנה האורות המתלבשים בכלים הנמצאים, מגדילים אותם, וזה נקרא בשם הגדלה סתם. אמנם השלמת השלישים התחתונים דכלים, הבאה ע"י אריכת רגלים דאמא, אשר נה"י שלה מתחלקים לט' פרקים, ומשלימים לכל ספירה מט"ס דז"א את שליש התחתון החסר שם כנודע, זה נקרא בשם הגדלה ממשית, כי נה"י דאמא מתערבים עם כל אבר ואבר דז"א, ונעשה להשלמת ש"ת שלו דכלים, וש"ע דאורות כנודע.

(תע"ס חלק י"ב).

הגדלת אברים:

אחר עיבור ב' שה"ת יורדת מעינים ונחזרים אח"פ לז"א, ונשלם בכל ט"ס דכלים, נבחן שנגדל בכל אבריו, כי השיג השלישים התחתונים שהיו חסרים בכל ספירה וספירה שלו. אמנם עדיין אינם עולים בשם מטרם שמשיג הגדלות דעיבור הג', כי עד אז אינם מקבלים עוד אור, אלא אחר שמשיג אור הנשמה בעיבור ג', אז הנשמה דוחה לאור הרוח אל הכלים דחג"ת ומתלבשת בחב"ד, וכן אור הרוח דוחה לאור הנפש לכלים דנה"י כדי להתלבש בעצמו בחג"ת, ונמצאים גם השלישים התחתונים שמשיגים אור. אמנם מטרם זה, נמצא אור הרוח בכלים דחב"ד, ואור הנפש בכלים דחג"ת, וכלים דנה"י ריקנים מאור. וע"כ אפילו לאחר עיבור ב', שכבר יש לו נה"י חדשים, אינם עולים בשם להיותם בלי שום אור.

(תע"ס חלק י"ב).

הגדלת האחורים:

הנה ב' מיני אחורים יש בז"א: א' הוא

אחורים דחג"ת שלו, שהוא בחינת אחורים דיסוד אמא הדוחים חכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא. ב' הם אחורים דנה"י שלו, שהם בחינת אחורים דיסוד אבא, שע"י אחורים אלו מתגלה החכמה בהיותם בבחי' צר ואריך, כנודע. והנה לאה נטלה בחי' אחורים דחג"ת, בהיות פניה באחור דז"א מחזה שלו ולמעלה. וע"כ נקראת לאה בשם עלמא דאתכסיא, כי מדתה היא חסדים מכוסים מהארת חכמה, והיפוכה היא רחל, כי בעת גדלותה יורשת את אחורים דנה"י דז"א, וע"כ נבחנת רחל לבחינת חסדים מגולים והיא נקראת עלמא דאתגליא.

והנה בחצות לילה, נעשה הזווג לז"א ולאה, לקבל בחינת כלי ורוחא מהארת ע"ב ס"ג העליונים לצורך רחל. וזווג זה צריך להיות בבחי' אחורים דנה"י, הראוים לקבל הארת ע"ב, אמנם לאה אין לה רק אחורים דאמא הדוחים הארת ע"ב, כנ"ל. וע"כ היא צריכה אל "הגדלת אחורים" שלה, דהיינו שתקבל את אחורים דנה"י הראוים לקבל הארת ע"ב לצורך רחל. והגדלה זו נעשה לה ע"י אריכת רגלין דאמא, פי: כי אמא מלבשת בה את נה"י דגדלות שלה שהם בחינת ארוכה, דהיינו מזווג פב"פ עם החכמה שנקראת ארוך, וע"י התלבשות נה"י דאמא אלו בלאה, נגדלת אחורים שלה כמדת אחורים דנה"י דז"א, ואז נעשה קומתה שוה לגמרי עם ז"א, ואז ע"י זווג דפב"פ עם ז"א, היא ממשכת בחינת כלי ורוחא לצורך רחל.

(תע"ס חלק י"ד).

הגדלת חצי אחוריים:

היינו הגדלת האחורים דנה"י החסר לו בזמן שהוא אב"א בסוד ואחוריהם ביתה.

(תע"ס חלק ז').

ההין:

שיעור קומה של בחינת מלכות מכונה בשם הוי"ה דמילוי ההי"ן.

(תע"ס חלק ה').

צ אות ה'

הוד אחרון:

נודע, שעיקרו של ז"א אינו אלא ו' כלים, שהם: חב"ד חג"ת, ובעת שהוא משיג מוחין יוצאים לו נה"י חדשים. ואלו הכלים דחב"ד חג"ת, נבחנים רק לחג"ת נה"י מיחס האורות כנודע. ולפיכך בעת שבאים לו הנה"י החדשים, נבחן, שחג"ת נעשו לחב"ד, ונה"י הישנים לחג"ת, ונה"י החדשים משמשים לו עתה לנה"י, כנודע. ויש הבחן כאן בין מוחין דנשמה דז"א, למוחין דחיה שלו. כי המוחין דנשמה נבחנים לז"א רק לבחינת ו"ק דגדלות שלו, כי הוא צריך להג"ר דאו"א דשבת במוסף. וע"כ המוחין דנשמה הם כמו ו"ק אליו, שהם חג"ת נה"י דגדלות. וע"כ נבחן שהחג"ת דגדלות מתלבשים, בכלים דחב"ד, ונה"י דגדלות מתלבשים בכלים דחג"ת, ונה"י החדשים נשארו עוד בלי אור. ונמצא שהאורות לא נתפשטו בו אלא רק עד "הוד הראשון" דהיינו ההוד שנעשה עתה לגבורה, אבל "הוד אחרון" נשאר עוד פנוי מאור, כי האורות לא הגיעו לנה"י חדשים דז"א כנ"ל. ותדע כי ההוד מנה"י הישנים שנעשו לחג"ת נקרא הוד ראשון, וההוד מנה"י חדשים נקרא הוד אחרון.

(תע"ס חלק ט"ו).

הוד ראשון:

ע"ע הוד אחרון. (תע"ס חלק ט"ו).

הוי"ה דבתר כתפוי דא"א:

נודע, שהמוחין דע"ב שאו"א וז"א מקבלים, באים מחג"ת דא"א העולים ונעשים לחב"ד. גם נודע, שהם מתחלקים לבחינת ראש וגוף. שב"ש עלאין דכ"א מחג"ת נעשים לבחי' ראש, והשלישים התחתונים שהם הכתפין נעשים לבחינת גוף וחג"ת. גם נודע, שהי"ג תי"ד דא"א, נחלקים בעצמם כמדתם של המוחין פנימים, למל"ץ שהם ג' הויות וחד דכליל להון. שהוי"ה הא' היא ם' דצל"ם, ובחי' ראש וחב"ד דדיקנא. והוי"ה שניה שהם ד' תיקונים אמצעים דדיקנא, הם בחינת ל' דצל"ם וחג"ת. והוי"ה תתאה, שהם ד' תיקוני דיקנא תתאין, הם בחינת צ' ונה"י.

וכיון שחג"ת דמוחין דע"ב אלו הם בחינת הכתפין דא"א כנ"ל, ע"כ נבחן הוי"ה האמצעית דדיקנא להוי"ה דבתר כתפוי דא"א, כלומר שאינו בחינת ראש כמו הב"ש עלאין דדיקנא, שהם חב"ד ום' דצל"ם, אלא הם בחינת חג"ת כמו השלישים התחתונים הנקראים כתפין, והם ל' דצל"ם, ולפיכך מוגדרים בשם הוי"ה דבתר כתפוי.

(תע"ס חלק י"ד).

הוי"ה דמ"ה דאלפין:

ב' בחינות של אורות וכלים יש בעולם התיקון: א' הם מה שנשאר מאורות וכלים דע"ס דנקודים, וכן מה שנברר מהמלכים דמיתו, ואלו נקראים בשם ב"ן, או אור הישן, ומהם נעשה כל הנוקבין של פרצופי האצילות. ובחינה הב' הם מה שיצאו מחדש בהזווגים לצורך עולם האצילות גופיה, בסוד האור שיצא מהארת המצח דא"ק. וכן כל הזווגים שבעולם האצילות, הם נבחנים לבחינת אור חדש בערך האורות דב"ן, וה"ס "הוי"ה דמ"ה דאלפין" שיצא מהמצח דא"ק, ומאלו האורות והכלים נבנו כל פרצופי הזכרים דעולם האצילות. (תע"ס חלק ט"ז).

הוי"ה ואהי"ה דיודין:

בחינת הפנים דאו"א, דהיינו למעלה מחזה שלהם, שבחינת הצמצום דה"ת אינו שולט שם, הוא במילוי יודין, הן באבא והן באמא, כי גם באמא מתחיל המקור של ה"ת בעינים רק בשליש תחתון שלה, המקבל מבחינה שכבגדה, מש"ת דס"ג דא"ק, ששם תחלת ההשרשה דה"ת בעינים, כנודע. וכבר ידעת שמילוי יודין מורה על בחינת צמצום א' מטרם שנתחברה הה"ת בה"ר, ומילוי אלפין מורה על המלכות דצמצום ב' הממותקת בה"ר, ולפיכך הפנים דאו"א, הם הוי"ה ואהי"ה דמילוי יודין, להורות שעדיין אין שם התחלה למילוי אלפין, שה"ס ה"ת המשותפת בה"ר, כנודע. וז"ס הגימטריא שלהם שהוא זכו"ר, כי מהארתם נזכרים האח"פ הנפולים, ומוחזרים למדרגתם. (תע"ס חלק י').

אבן ספיר צא

הוי"ה מלאה:

כמ"ש הרב בע"ח שער י"ח פ"א, וז"ל, שורש האורות ועיקרן, הוא ד' אותיות הויה פשוטים, בלתי מילואים וכו', אבל מילואם, הוא ביאור הויה, ויציאות אורותיהם לחוץ, עש"ה. פירוש, כי ה' פרצופין הם: כתר, ע"ב, ס"ג, מ"ה, וב"ן. ופרצוף הכתר הוא עיקרם ושורשם, וע"ס שבו מרומזות בד' אותיות הויה פשוטים, ומכונה הויה פנימאה, שמכל אות יוצא פרצוף לחוץ ממנו, ומלבישו: מהיוד דהויה דפרצוף הכתר נמשך פרצוף החכמה, שד' אותיותיו ממולאות ביודין, כזה: יוד, הי, ויו, הי, שבגי' ע"ב. ומה' ראשונה, יוצא פרצוף הבינה, שד' אותיות הויה שבו ממולאות ביודין ואלף, כזה: יוד, הי, ואו, הי, וכו'. לפיכך, פרצופי הכתר נרמזים ב"הויות פשוטות", ושאר ד' הפרצופים המלבישים עליו נרמזים ב"הויות מלאות". (תע"ס חלק ג').

הוי"ה פשוטה:

ע"ע הויות מלאות. (תע"ס חלק ג').

הוצאת חמה מנרתיקה:

הנה בחינת הז"א דמוח הדעת, שעקרו הוא מדת הת"ת הכולל לה"ח, יש לו ב' בחינות: א' בדעת דאו"א עלאין, שהם בחינת המוחין במקום יציאתם בג"ר דא"א, ששם הוא מאיר במדתו, שהוא הת"ת הנושא להארת חכמה, בגילוי גמור. אמנם במוחין דז"א עצמו אינו מאיר במדתו עצמו בגלוי, אלא רק ע"י התלבשות במדת העטרא שביסוד, שהם בחינת המסכים דצר ואריך. ועי"ז הארתו מתמעטת למדת העטרה, וקנה משום זה את השם, עטרא דחסד.

ובחינת עטרא דחסד הזו, נקראת בשם הארת חמה בנרתיקה, כי הת"ת הזה נבחן בשם חמה, להיותו עיקר הנושא להארת חכמה שבע"ב דל"ב נתיבות, שאין קומת ע"ב אחרת אחר המו"ס דא"א הנסתם בקרומא דאוירא, וע"כ נמשל לשמש, כלומר לשורש כל האורות. ובהיותו מלובש ומאיר רק כמדת

המסכים דעטרת יסוד, שהוא הנרתיק שלו, ע"כ נבחנת הארתו לבחינת הארת חמה תוך נרתיקה. וכל זה נוהג רק בשתא אלפי שני, אמנם באלף הז' דמטי רגלין ברגלין, אז יאיר הת"ת הזה כמדתו עצמו, דהיינו כמו בדעת דאו"א עלאין, וזה נבחן להוצאת חמה מנרתיקה. (תע"ס חלק י"ד).

הוצאת חמה מנרתיקה:

נה"י דז"א כשמתלבשים במוחין דנוקבא, הם בחינת חמה בנרתיקה. כי ז"א נקרא שמש, והנוקבא היא נרתק שלו. ואז הדינין דז"א, שהם דינין דכורין הנמשכים מצמצום א' שהם בחינת דין ממש, נמתקים במוחין דנוקבא שהיא נמשכת ממלכות דאמא וצמצום ב'. ונמצא בזה שגם הדינין דז"א נמתקים במלכות דאמא, שהיא מדת הרחמים, ואז נבחן ז"א לבחינת רחמים. ולפיכך בעת שנה"י דז"א אינם נעשים מוחין בנוקבא, נמשכים מהם דינין קשים, כי נבחן בשם הוצאת חמה מנרתיקה, כי אין לו המיתוק במלכות דאמא שהיא מדת הרחמים. ומבחינה זו היה נמשך הפיכת סדום ועמורה. וז"ס מ"ש ז"ל, מתחילה נברא העולם במדת הדין, דהיינו הדינין דכורין דצמצום א', ראה שאין העולם מתקיים עמד ושתפו במדת הרחמים, דהיינו במלכות דאמא שהיא רחמים.

(תע"ס חלק ט"ו).

הזדככות המסך:

היא הזדככות העביות שבבחי"ד, להיות קומתו של האו"ח שהמסך מעלה ומלביש על האור ישר, תלוי במדת גדלה של העביות שבבחי"ד, שפירושו גודל ההשתוקקות שבה, לכן אחר שהמדרגה נתמלאה באור שלה שהמשיכה, מתגבר האו"מ ומזכך את המסך עד איזה שיעור של מדת ההשתוקקות. וזהו מכונה שנזדככה מעביותה שהיתה בה, ונקרא ג"כ בשם "הזדככות המסך". (תע"ס חלק ב').

היכל:

ע"ע בית. (תע"ס חלק ג').

צב אות ה'

היכל הנוקבא:

כשנוקבא מקבלת המוחין מראש דז"א ונמצאת עמו פב"פ, נבחן שהנוקבא נמצאת בהיכל דידה בהיכל הנוקבא, כי שם ביתה. אבל במוחין דאחור שהיא מקבלת מאמא דע"ב דמזלא ע" עליתה לאו"א, הרי היא נבחנת אז שנמצאת ברשותא דחתן, כי או"א עלאין הם בחינת עליון לז"א, והם רשותא דז"א ולא של הנוקבא, כי העליון של הנוקבא הוא הז"א. (תע"ס חלק ט"ו).

היכל עליון:

ז' היכלות הם, והעליון שבהם נקרא "היכל העליון". (תע"ס חלק ג').

הכאה:

פגישת אור א"ס במסך, דומה לב' דברים קשים שאחד רוצה לפרוץ לגבול השני אשר השני מזדקף לנגדו בכל תוקף ומונע אותו מלהשיג משהו מגבולו, הנה פגישה כזו מכונה הכאה. (תע"ס חלק ג' פ"א או"פ ע').

הכנה לקבל:

כשיש מסך מתוקן בהפרצוף במדת עביות הראויה לזווג ולהמשיך את האור העליון, אז נבחן הפרצוף שיש בו "הכנה לקבל" את האור העליון. (תע"ס חלק ה').

הכפלה:

ע"ע הגדלה. (תע"ס חלק י"א).

הכר העובר:

ע"ע ג' חדשים להכר העובר.

(תע"ס חלק יא').

הכרעה:

נודע, שבחינת ב' הקוים ימין ושמאל, באה מפאת עלית ה"ת לעינים, שנתרשמה המלכות בכל ספירה וספירה, אשר התרשמות

כח הצמצום שבה"ת בכל ספירה, נעשה שם לבחינת קו שמאל, ומהות הספירה עצמה, הוא בחינת קו ימין דהספירה, ולפיכך בעת שהמדרגה מקבלת אור הזווג לתוכה, נעשה אז הכרעה בין ב' הקוים ימין ושמאל, שפירושה: שמדת השמאל היא כל כך חשובה כמו מדת הימין, כי בסגולת העביות שבשמאל, נעשה הזווג עם אור העליון, שאו"ח שלה ממשיכו ומלבישו בהמדרגה, ונמצאים הימין והשמאל בקומה שוה. וזה מכונה בשם הכרעה, כי השמאל שהוא דין הוכרע, ונעשה לכף זכות ורחמים.

(תע"ס חלק י').

הלואה ושאלה:

ע"ע שאילת כלים דלאה מרחל.

(תע"ס חלק י"ד).

המסו:

ע"ע קפאון. (תע"ס חלק י"ב).

המעטת אור:

אם הכלי יורד למטה ממדרגתו, גורם זה המעטת האור להכלי. כי העליון היורד למקום התחתון נעשה כמוהו.

(תע"ס חלק ז').

המשכה בסוד זווג:

המשכת המוחין שיהיו לבחינת ג"ר בראש הנוקבא, נקרא המשכת המוחין בסוד פרצוף, כלומר להיות לבחינת ג"ר אל הפרצוף עצמו. ואלו המוחין הנמשכים ליסוד הנוקבא בעת הזווג דפב"פ, אינם לבנין פרצוף הנוקבא עצמה, אלא רק למוחין בשביל הנשמות, והם נקראים המשכה בסוד זווג.

(תע"ס חלק ט"ו).

המשכה בסוד פרצוף:

ע"ע המשכה בסוד זווג.

(תע"ס חלק ט"ו).

אבן ספיר צג

המתקה:

בהיות הכלים דב"ן פגומים מחמת השבירה, המה צריכים למיתוק, שפירושו הארת הזווג המגיעה אליהם ממ"ה החדש, שהיא ממתקת המרירות שבהם, דהיינו כחות הדין שיש בהם אחיזה לחיצונים.

(תע"ס חלק ח').

הסתכלות:

התפשטות אור א"ס ב"ה לזווג דהכאה במסך שבכלי המלכות להעלות או"ח, מכונה בשם "הסתכלות", משום שאור המתפשט מהא"ס ב"ה, נבחן תמיד לאור החכמה, המכונה אור עינים או ראיה או "הסתכלות".

(תע"ס חלק ג').

הסתכלות א':

ע"ע הסתכלות. (תע"ס חלק ד').

הסתכלות ב':

הוא התפשטות אור א"ס ב"ה לזווג דהכאה במלכות דגופא, דהיינו, שמזדווג בה בעת הזדככות המסך ממדרגה למדרגה, עד שמוציא הע"ס דזה למעלה מזה, מכונה זה בשם "הסתכלות ב' ". (תע"ס חלק ג').

הסתכלות דרך אחור:

כשנתבטל הפנים של הכלי ועדיין הוא מקבל דרך אחוריו, למשל אחר שנתבטלה העביות דבחי"ד, והוא מקבל הארה דבחי"ג מהבחינה העליונה ממנו לתוך בחי"ג שלו, נבחן שמסתכל באור העליון דרך אחוריו, כי בחינה ג' נבחנת לאחור כלפי בחי"ד. ע"ע פנים ואחור דמסך. (תע"ס חלק ה').

הסתכלות עיני או"א:

עינים הוא כינוי לספירת חכמה של ראש. וכשחכמה דאבא משפיע לחכמה דאמא,

מכונה, הסתכלות עיני או"א זה בזה, והוא קומת כתר דאו"א. ובישסו"ת, כשהחכמה דיש"ס משפיע לחכמה דתבונה, הוא מכונה, הסתכלות עיני ישסו"ת זה בזה, והוא קומת כתר דישסו"ת. (תע"ס חלק ז').

הסתכלות עיני ישסו"ת:

ע"ע הסתכלות עיני או"א. (תע"ס חלק ז').

הסתכלות עליון:

השפעת המוחין מעליון לתחתון מכונה בשם הסתכלות עליון. כי ההסתכלות נמשכת מעינים, דהיינו מחכמה דראש הנקרא בשם עינים, כנודע. (תע"ס חלק ט"ו).

הסתלקות:

בכל מקום שיש הזדככות העביות של המדרגה, יש עמה בשוה ,הסתלקות" האור והשפע שבה, כי מדת "הרצון לקבל" שבמדרגה היא העביות שבה, ומובן מאליו, שבהעלם הרצון לקבל, נעלם עמו כל השפע המקובל בה, כי אין כפיה ברוחניות.

(תע"ס חלק ג').

הסתלקות א':

הוא הסתלקות האורות להמאציל שנעשה בפעם הראשונה בעולמות, שהוא בפרצוף הכתר דא"ק. (תע"ס חלק ה').

הסתלקות ב':

היא הסתלקות השניה שנעשה בעולמות שהיא בפרצוף חכמה דא"ק. (תע"ס חלק ה').

הסתלקות השכינה ממעל לז' רקיעים:

אחר חטאו של אדה"ר, נשארה השכינה במצב של אב"א מחזה ולמטה, שהם ע"ס דו"ק בלי ראש שהם בחינת רוח נפש לבד. וע"י חטאם דז' דורות מאדם עד אברהם,

צד אות ה'

נסתלקה השכינה למעלה מז' רקיעים, שפירושו שז' הספירות התחתונות שבה נתעלו לג' העליונות שבה, שאז נשארה בבחי' נפש לבד, שהיא בחינת ג' גו ג'.

(תע"ס חלק ט"ו).

העלאת מ"ן:

מ"ן, פירושו, גורם לזווג. והוא תמיד בחינת נה"י או זו"ן. כי הנקבה מתוקנת באור אחורים דאמא הדבוק רק באור דחסדים והדוחית חכמה. וע"כ אינה מחזרת פניה להזכר לקבל הארת חכמה, זולת אם יש לה איזה גורם המחייב אותה להדבר. וגורם הזה, היא בחינת הזו"ן, שהבינה יש לה קשר אליו להאירו בהארת חכמה, מכח היחס דבינה וזו"ן דאור ישר. וע"כ כשהזו"ן עולה אליה למ"ן, הנה אז תכף מפסקת האחורים שלה ומחזרת פניה אל החכמה, לקבל ממנו הארת חכמה, ונמצאת מזדווגת פב"פ עמו. (תע"ס חלק ז').

הפרדת הסיגים:

הה"ת דעביות שנתערבה בז' מלכין קדמאין, שהיתה סבה לשביה"כ כנודע, היא נבחנת לבחינת סיגים שנתערבה בהכלים דז' המלכים אלו, ולכן תיקונם הראשון הוא, להפריש מהם הסיגים הללו. ותיקון זה נעשה ע"י הארת אבא, ונקרא הפרדת הסיגים. ע"ע בינה הנעלמת בחכמה. (תע"ס חלק י').

הרחקה:

עביות דבחי"ב דאו"י, מכונה בשם "הרחקה", על שם שבוחרת באור חסדים ומרחקת עצמה מלקבל אור חכמה. וכן לאחר הצמצום נבחנת בחינת "הרחקה" מחכמה גם בבחי"ד, כי כל הצמצום והמסך שבה, הוא רק כלפי אור החכמה. (תע"ס חלק ג').

הרחקה גמורה:

כששינוי הצורה, גדול כל כך עד שמגיע להפכיות הצורה מקצה אל הקצה, הוא מכונה "הרחקה גמורה". (תע"ס חלק ב').

הריון:

כל הזווגים דקטנות נקראים בשם הריון ועיבור. (תע"ס חלק ח').

הרכנת הראש:

כשאורות דז"ת משמשים גם בראש שנקרא ג"ר, כי האורות דג"ר הראוים לראש חסרים שמה, מכונה "הרכנת ראש". כלומר, שהראש מושפל למדרגה שוה עם הז"ת שנקראות גוף. (תע"ס חלק ב').

הרכנת ראש:

המוחין דס"ג שאו"א משפיעים לצורך הבריאה, אינם מבחינת זווג דאו"א שבמקומם, דהיינו ממקום עמידתם בחג"ת דא"א, אלא שיורדים ומתיחדים עם ישסו"ת המלבישם מחזה ולמטה דא"א, ומתלבשים בזו"ן, שאז מלכות דאמא נוגעת בהפרסא שמתחת האצילות, ובדרך זה נעשה המוחין דאו"א, ויוצאים המוחין בבחינת חסדים מופרשים מחכמה. וזווג דאו"א נקרא זווג "דהרכנת ראש" כי הג"ר מורכנים ומושפלים להזדווג במקום נה"י דא"א, ובבחינת המסך הכלול בפרסא וסיום האצילות.

(תע"ס חלק ט"ז).

השאלה:

נה"י דאמא המתלבשים בבחינת לבושי מוחין תוך ז"א, נבחנים שהאורות נמצאים בהכלים בדרך השאלה. לפי שהכלים הם דאמא, אלא שנשאלים לשימוש האורות דז"א.

(תע"ס חלק י"ב).

השואה:

אם אין הכר של הבחן כל שהוא בין ד' המדרגות של הרצון לקבל, נאמר שהן בהשואה אחת.

(תע"ס חלק א').

אבן ספיר צה

התדבקות הקליפות:

הקליפות מתדבקים באחורים דנוק' משום שהנוקבא היא בחינת הסיום על האור העליון, שממנה ולמטה הוא מקום חושך ולא אור. וע"כ יש בחינת השתוות הצורה בנקודת הסיום של נה"י דנוקבא, אל הקלי', וע"כ נבחן זה, שהקליפות מתדבקים שם.

(תע"ס חלק ז').

התדבקות פב"פ:

כשיש לאו"א קומת כתר, שאז חכמה דאבא משפיע לחכמה דבינה, נמצאים או"א דבוקים פב"פ מראשם עד סופם, כי אז נבחנת אמא לבחינת אור החכמה כמו אבא. ונמצאים או"א בהשתוות הצורה המכונה דבקות, כנודע.

אבל כשנופל הקומה לבחינת גוף, שאז רק בינה דאבא משפיע לבינה דאמא, אז אין אמא כולה בחינת חכמה כמו אבא, משום שאינה מקבלת רק מן בינה שלו וניכר הפרש ושינוי צורה מאמא לאבא, וע"כ זווג דחכמות דאו"א נקרא התדבקות גמור פב"פ. אבל זווג דבינות דאו"א, נקרא קצת דבקות דפב"פ, משום שמקבלת עכ"פ מבינה דאבא, שיש בה הארת חכמה קצת, אבל אינה התדבקות גמור, כמבואר. (תע"ס חלק ז').

התהפכות פנים למטה:

היותר עב שבדופן הכלי מכונה פנים, משום שהזווג העליון נעשה עליו והאור נמשך על ידו, אבל החלק שאינו עב כל כך, מכונה אחור, משום שהוא אינו פועל בהכלי. ואם האו"פ מסתלק מהכלי והכלי מקבל אור מקומה נמוכה, שאין קומה זו מתאימה לפי מדת העביות שבכלי, הנה אז יתקבל האור ההוא בהחלק שאינו עב כל כך, המתאים לאותה קומה, ונמצא עתה שהופך פניו למטה, שהחלק העב שבכלי מתבטל, ואחוריו למעלה, כי החלק האחור שבכלי נעשה עתה למקבל האור. למשל אם הכלי הוא של בחי"ד, והאו"פ דבחי"ד נסתלק, והכלי מקבל

אור מבחי"ג הסמוכה לו, הנה אין הכלי מקבל אותו אלא בהחלק שאינו עב כל כך שנקרא אחור הכלי, דהיינו בעביות דבחי"ג שישנה שם. ונמצא האחור, נעשה לפנים של הכלי, ומדת הפנים שבו שמקודם, מתבטלת, ואינה פועלת עתה כלום בהכלי, וזה מכונה שהפך פניו למטה. (תע"ס חלק ה').

התחדשות הנשמות:

השפעת המוחין דג"ר אל הנשמות נבחן להתחדשות נשמות, משום שכבר היו בהם אלו המוחין בעת הגדלות דנקודים, ולפני חטאו של אדם הראשון, אלא שנסתלקו המוחין מהם שנית באדה"ר, שחזרו ונסתלקו ממנו בסוד נשירת אברים דנשמתו. כמבואר בחלק ח' בסופו ע"ש. (תע"ס חלק י"ד).

התחלקות הגוף על החזה:

ע"ע ב' חלוקות בגוף מהחזה שבו.

(תע"ס חלק ט"ז).

התחלקות הדעת לאדרין ואכסדראין:

בעת הגדלות דז"א לאחר העיבור ג', הנה אז יש זווג במוח הדעת שלו, המעלה או"ח עד החכמה, ומוציא הארתו לחוץ אל הבינה, ואז מקבל הדעת הארת חכמה, בתוך החסדים שלו, וכן מתהפך ממעלה למטה ומשפיע אותה הקומה אל הגוף. ואז מתחלק הדעת לאדרין ואכסדראין, כי חג"ת שהם בחי' אדרין, שפירושם חדרים פנימים, הוא משפיע בחינת חסדים מכוסים, כי הארת חכמה אינה מתגלית עד החזה דז"א, אלא רק מחזה ולמטה, הנקרא אכסדראין, שפירושם חדרים חיצונים, ששם מתגלה ההארת החכמה שבדעת. וז"ש בזוהר, שהדעת מתפשט אל הגוף וממלא אדרין ואכסדראין דגופא, דהיינו שמתחלק לב' בחינות כמבואר. (תע"ס חלק י"ב).

התחלת העליות דשבת:

התחלת העליות דשבת, היא בע"ש בשעה

צו אות ה'

חמישית בסוד ה' יתירה דיום הששי.

(תע"ס חלק ט"ז).

התכללות:

ב' אורות מב' בחינות יוכלו פעמים להכלל ולהתיחד זה בזה, ומקבלים הארה זה מזה כמו בחינה א'. וזה יצויר בג' אופנים: או ששניהם בלי כלים, דהיינו זו"ן שעולים אל הראש ונכללים שם בב' הזווגים. או ששניהם בב' כלים, דהיינו בהתפ"ב, שזו"ן נכללים שם בהארת כתר וחכמה בהיותם בב' כלים דבחינת כתר. או בבחינה הב' של ההתפשטות, שנקראת פרצוף הבינה דא"ק, שזו"ן דכתר יש להם שם רק כלי א' ומקבלים הארה זה מזה. (תע"ס חלק ה').

התכללות או"א במזלא:

הנה או"א דאצילות נשרשים בבינה דא"א, דהיינו בגרון שלו, להיותם בקומת ס"ג, שבחינה עליונה היא בינה דאורות, כנודע. והנה בינה זו שאו"א נשרשים בה, היתה בראש דא"א בעת יציאת המוחין שלו ברדל"א, אלא לעת לידה נתתקן הרדל"א במלכות דצמצום ב', וע"כ נתקן הח"ס דא"א בנוקבא בסוד נוקבי עינים, והוציא הבינה לחוץ מראש אל הגרון.

ונודע, שאין בינה דא"א זו חוזרת לראש ואינה משגת שוב קומת חכמה זולת ע"י המ"ן דשערות, הבאים מבחי' המלכות דצמצום א', שהם היו משמשים לקומת א"א בעת יציאתם ברדל"א בסוד מ"ן ולבושי מוחין, אלא שיצאו משם לעת לידה בסבת המלכות, דצמצום ב', שנתקן בהם הרדל"א, כנ"ל. ועתה שבינה חוזרת לראש, הנה בהכרח שגם השערות חוזרים למקומם הקודם, לשמש למ"ן וללבושי מוחין כמקודם לכן. הרי שיציאת השערות מן הכלים דמוחין להיות למקיפים ויציאת הבינה מראש דא"א להגרון, הם ענין אחד, הן בעת קטנות, והן בעת גדלות. כי בקטנות ירדה הבינה לבחי' גרון וגוף דא"א, וכן השערות יוצאים ונעשים לכלים חיצונים ומקיפים, וכן בגדלות כשחוזרים השערות לראש חוזרת גם

הבינה למעלתה הקודמת להכלל עם החכמה פב"פ.

וענין זה מגיע ג"כ אל או"א דאצילות, שקומתם תלויה בבינה זו דא"א, לפיכך, נמצאים גם הם בבחינה אחת עם השערות הן בקטנותם והן בגדלותם, כנ"ל בבינה דא"א. וז"ס דאו"א בדיקנא אתכלילו, כי קומת ע"ב שלהם תלויה לגמרי בדיקנא, שבקטנותם, הדיקנא נבחנת להם לבחינת מקיפים בלבד, ואין להם אלא בחינת גוף דא"א בלי שום אחיזה בראש שלו, מחמת בינה דא"א שיצאה לגרון שהיא בחינת גוף. וכשעולים המזלין לשמש למ"ן בעת חזרת הבינה לראש דא"א, אז משיגים או"א קומת ע"ב שלהם, הרי שבחינת ע"ב שלהם כלולה לגמרי בדיקנא. (תע"ס חלק י"ד).

התכללות הגרון בסיום לחיי הראש:

בעת הזווג דנשיקין דא"א בפה שלו להוציא קומת ע"ב לאו"א, שנבחן אז שהדיקנא שלו התלויה בסיום לחיי הראש שלו העומד במקום ג"ר דעתיק, היא נשפלת ובאה למקום החב"ד שלו הנעשים מגרון וחג"ת, כנזכר בערך דיקנא נגבהת למעלה, ע"ש. הנה ירידת הדיקנא הזו נבחן ג"כ לבחינת התכללות הגרון בסיום לחיי הראש דא"א, כלומר שכלפי החב"ד דא"א שהם הגרון וחג"ת שעלו, נבחן הזווג הזה דא"א לבחינת עליה והתכללות בח' תיקוני דיקנא התלוים בלחיי הראש דא"א העומד במקום ג"ר דעתיק. כי בהתחשב כלפי הח' תי"ד נבחן שיורדים ממעלה למטה, מקומה כתר שבג"ר דעתיק, לקומת ע"ב שבגרון וחג"ת הנעשים לחב"ד. וכלפי הגרון וחג"ת הוא עליה, כי עלו מקומת ע"ב שבמקומם ונכללו בסיום לחיי הראש דא"א הנמצא בקומת כתר במקום ג"ר דעתיק. (תע"ס חלק י"ד).

התכללות הוד בנצח:

ע"ע ב' מלכים בכתר אחד.

(תע"ס חלק ט"ו).

אבן ספיר צז

התכללות הספירות:

הספירות נכללות זו מזו ב"דרך מעבר", ובהיות שהע"ס דאור ישר הנמשכות מכתר עד מלכות, אי אפשר שיופיעו במדרגה, זולת בהתלבשותן בע"ס דאו"ח, הנמשכות ועולות ממלכות עד כתר, הנה אין לך ספירה מהן, שלא תהינה בה ב' ספירות מבחינת עצמה, אחת דאור ישר ואחת דאור חוזר. ועוד שמונה ספירות שנתכללו בה בדרך מעבר, שמקצתן עברו בה בדרך מעבר ממעלה למטה, ומקצתן עברו בה דרך מעבר ממטה למעלה. (תע"ס חלק ב').

התכללות הפרצופין:

הנה הפרצוף דעובר הז"א, מתחלת לידתו, עוד אין לו קומת נה"י בשלימות, אלא רק נה"י דנה"י. פירוש, שהט"ס שלו שהם בקומת נה"י, אין שם בכל ספירה רק שליש א' משיעורו. כי בקו ימין שהוא חח"נ, יש לו בהם רק השלישים התחתונים, שהם: נצח דחכמה, ונצח דחסד, ונצח דנצח. וכן בקו שמאל בג"ה, יש לו רק הוד דבינה, והוד דגבורה, והוד דהוד. וכן בקו אמצעי דת"י, יש לו יסוד דדעת, ויסוד דת"ת, ויסוד דיסוד.

ואח"כ כשמשיג פרצוף היניקה, שהוא קומת חג"ת נה"י, שהוא ג"כ על אותו הדרך שנתבאר בפרצוף העיבור, דהיינו ב"ש בכל ספירה מט"ס דג' הקוים. שהם: חסד נצח דחכמה, וחסד נצח דחסד, וחסד נצח דנצח. ועד"ז ב"ש בקו שמאל, שהם גבורה הוד דבינה וכו'. וכן ב"ש בקו אמצעי, שהם יסוד ת"ת דדעת, ויסוד ת"ת דת"ת, וכו'. ואחר שנשלם הפרצוף הזה דיניקה, הוא מתלבש בפרצוף העובר, מחזה ולמטה. והנה אז הם נכללים זה בזה, ומשיג גם הפרצוף דעובר בחינת שליש אמצעי לכל ספירה מט"ס שלו, שהם: בחינת החסד בכל ספירה דקו ימין. ובחינת הגבורה בכל ספירה דקו שמאל, ובחי' הת"ת בכל ספירה דקו אמצעי. ויש לו עתה בכל אחד מהם ב"ש, כמו הפרצוף האמצעי.

וכן אח"כ כמשיג פרצוף הפנימי, שהוא קומת חב"ד, הנה אז הוא מתלבש תוך פרצוף אמצעי מחזה ולמטה שלו. ואז נכללים כל ג' הפרצופין זה מזה, ומשיג גם פרצוף היניקה השליש עליון בכל ספירה מט"ס שלו, ויש לו עתה ע"ס שלימות, שיש בכל אחת ג"ש. וכן גם פרצוף העיבור משיג השליש עליון לכל ספירה שלו, ויש לו עתה ג"ש נה"י בשלמות בכל ג"ש: חח"ן בג"ה דת"י, דנה"י, וכן פרצוף היניקה. הרי נתבאר, איך הפרצופים נכללים זה מזה, שע"י זה הם משיגים את תשלומיהם. (תע"ס חלק י"ב).

התכללות נצח בהוד:

אין ב' הנוקבין דז"א נעשו לאחת אלא מכח התכללות נו"ה זה בזה, כי אז מקבלת הנוקבא הקטנה שהיא בחינת הוד לבחינת נוקבא הגדולה שהיא מלכות דנצח. ויש הפרש בין המוחין דאחור להמוחין דפנים, כי במוחין דאחור נעשה התכללות הוד דא"א בנצח שלו, ונעשים ב' הנוקבות לאחת, כנ"ל. אבל במוחין דפנים נבחן לבחינת התכללות נצח בהוד, כי הנוקבא הקטנה אינה נכללת אז בנצח דא"א, ונמצא נוקבא הגדולה שהיא מלכות דנצח, שהיא מקבלת בחינת נוקבא הקטנה שהיא הוד. (תע"ס חלק ט"ו).

התלבשות:

כל אור צריך להתלבש בכלי ואין אור בלי כלי. עיין ערך "דרך מעבר".

(תע"ס חלק ג').

התלבשות בכח:

ע"ע הגבלה בכח. (תע"ס חלק ד').

התלבשות בפועל:

כל הנעשה בזווג דהכאה של אור העליון במסך שבמלכות של ראש, דהיינו דחיית האור ממלכות ולמטה, והלבשת האור לט"ס ממלכות ולמעלה, אין זה נגלה שם בפועל, רק במסך שבמלכות דגוף שנקרא טבור,

צח אות ה'

שמטבור ולמטה נדחה האור, ובט"ס שמטבור ולמעלה הוא מתלבש. (תע"ס חלק ד').

התלבשות בקבין:

ע"ע בעלי קבין. (תע"ס חלק י"א).

התלבשות נה"י דאמא בנוקבא:

המוחין דנוקבא בעת שהיא פב"פ עם הז"א, באים ע"י התלבשות נה"י דז"א במוחין דנוקבא, כי היא מקבלת המוחין מהזווג הנעשה בראש הז"א על המלכות דאמא שאינה נכללת במוחין דז"א, כנודע. אבל המוחין דאחור דנוקבא, היא מקבלת מזווג דאו"א שעל המ"ן דמזלין, ונמצאים שנה"י דאמא נעשו מוחין אל הנוקבא, ולא נה"י דז"א. (תע"ס חלק ט"ו).

התלבשות ניכרת:

ההתלבשות בל' דצלם, נקראת התלבשות ניכרת. אבל התלבשות בם' דצל"ם, נבחנת להתלבשות בלתי ניכרת. והוא, כי הם' דצלם היא בחינת חסדים מכוסים, כי בגדלות המה נעשים לבחינת או"א עלאין דתבונה, וע"כ אינם ראוים להתלבשות המוחין בשביל ז"א, שהוא צריך לחסדים מגולים. אלא אחר שהמוחין דז"א יורדים ומתלבשים בל' דצלם, הנעשים בגדלות לבחינת ישסו"ת, שהמה בחסדים מגולים, אז יש אל המוחין התלבשות גמורה, להיות הלבושים מבחי' חסדים מגולים בהתאם לבחינת המוחין דז"א, וע"כ נבחן להתלבשות ניכרת. (תע"ס חלק י"א).

התנוצצות:

הארת האו"ח, מכונה תמיד בשם "התנוצצות" או ניצוצין. (תע"ס חלק ג').

התנוצצות המוחין לחוץ:

ב' בחינות זווגים יש בהארת מוחין דע"ב דל"ב נתיבות, בסוד עת רצון: א' הוא בעת יציאת המוחין ההם, שאז ע"י הארת ע"ב ס"ג

יורדים הפרסאות לשעתם, והפרצופים עולים ונכללים זה בזה, שאו"א נכללים בג"ר דא"א וברדל"א, ע"י התכללות הגרון בסיום לחיי הראש דא"א העומד במקום רדל"א, שאז יורדת ה"ת למקום הפה, לבחינת מלכות דצמצום א' שבפה דרדל"א, ויוצאת על ידיה קומת ע"ב המגולה, דהיינו שהג"ר שלו אינם מתכסים בם' דצל"ם הבאה רק ממלכות דצמצום ב' כנודע. אבל לעת לידת המוחין האלו, הנה חוזרת המלכות דצמצום ב' למקומה, וכן הפרסאות חוזרים למקומם, והמוחין מתלבשים שוב במל"ץ כנודע.

אמנם בהיותם במקומם נוהג זווג ב' הממשיך להארת הע"ב ההיא, אלא בדרך אחרת, שנקרא התנוצצות המוחין מפנים לחוץ. כי אותם הג"ר דע"ב שנעלמו לעת לידה מסבת התלבשות המוחין בם' דצל"ם, המה נעשו לבחינת מקיפים מחוץ לפרצוף, באופן שהג"ר דא"א שלא יצאו עמו בעת לידה, נשארו במקום הג"ר דעתיק מבחוץ ונעשו למקיפים למוחין דא"א. וכן הג"ר דע"ב דאו"א שלא יצאו עמהם בעת לידה, נשארו שם בא"א מבחוץ לבחינת מקיפים לאו"א, וכו' עד"ז עד הנוקבא דז"א.

ובעת רצון, מאירים החוורתי והשערות לבחי' העטרא דגבורה שבמוחין, ואז יוצא הארתם לחוץ, ומכים בבינה דמקיפים שבעליון, שע"י זה נעשה זווג בחו"ב דמקיפים ומאירים הארתם לפנימיות המוחין לבחינת הל' שבהם, דהיינו לדעת דמוחין, וכיון שהג"ר מלובשים בם' דצל"ם אינם יכולים בעת הזאת להאיר את החסדים שלהם אל הדעת, ואז חלק זה של החסדים שאין מוח הדעת יכול לקבלו יוצא לחוץ מפנימיות הראש ומאיר על המצח של הפרצוף, בסוד תפילין של ראש. ויש בהם בחינת ד' מוחין חו"ב חו"ג, כי ענין הכאת הארת חכמה בחסדים ההם בעת שדחו אותם לחוץ, האיר בהם בחי' חו"ב דמקיפים. ובחינת עצמם הם חו"ג והם בחי' ד' פרשיות של תפילין של ראש, וזווג הזה כיון שבא בדרך הכאות, ע"כ נקרא התנוצצות המוחין. (תע"ס חלק י"ד).

אבן ספיר צט

התעבות:

השגת "הרצון לקבל" במדה מרובה.

(תע"ס חלק ג').

התעבות האור ומיעוטו:

ע"י התיקון של התלבשות המל"צ שנעשה באצילות, נתמעט האור חכמה מהג"ר דכל פרצוף, שנתקן בם' דצל"ם, וגם נתעבה בהשפעתו ע"י הל' דצל"ם, להיותו רק בחי' ו"ק דחכמה, כנזכר בערך: ב' בחינות שבנו"ה. (תע"ס חלק י"ג).

התפשטות:

אור היוצא מכלל מאציל ובא לבחינת נאצל מכונה בשם "התפשטות" האור. ובאמת האור העליון אינו מתפעל משום זה, בדומה למדליק נר מנר שאין הראשון חסר, אלא על שם קבלת הנאצל מכנים אותו כן.

(תע"ס חלק א').

התפשטות:

היינו האור העליון המתפשט לנאצל. אבל צריכים להבין בה, שהיא המשכה מבחינת הרצון שבנאצל ההוא, שממשיך אליו את "התפשטות" האור העליון לפי מדת ההשתוקקות שבו, ואין המדרגה נגמרת, אלא בב' בחינות התפשטות של אור א"ס, כמ"ש בערך התפשטות ב'. (תע"ס חלק ג').

התפשטות א':

התפשטות יורה ירידת האור ממעלה למטה להתלבשות בכלים, וכל התפשטות מכונה בשם גוף. והתפ"א היינו הגוף דפרצוף כתר דא"ק, שהוא הגוף הא' שבעולמות.

(תע"ס חלק ה').

התפשטות אמא בה"ר דז"א:

ע"ע ה' ראשונה דהתפשטות בינה בז"א.

(תע"ס חלק ט"ו).

התפשטות ב':

אין התפשטות האור העליון נגמרת להתלבש בכלים בפעם אחת, כי בכל גוף, דהיינו בע"ס הבאות מהמסך ולמטה, נוהג שם ענין הזדככות העביות כמ"ש באו"פ (ח"ג בד"ה ועל ידי) עש"ה, אשך אז מסתלקים כל האורות שבע"ס דגופא לשורשם, ונעשה זווג חדש במלכות דראש הנקרא "התפשטות ב' ", שהתפשטות ב' זו חוזרת וממלאת את הכלים דגופא וגומרת התלבשות העצמות בכלים לעליון, וגם מוציאה פרצוף חדש מחוץ הימנה.

(תע"ס חלק ג').

התפשטות ב':

הוא גוף דפרצוף חכמה דא"ק, שנקרא פרצוף ע"ב דא"ק. ויש עוד בחינה שניה של התפ"ב, שהיא פרצוף הבינה דא"ק, שנקראת פרצוף ס"ג דא"ק. (תע"ס חלק ה').

התפשטות ב':

ע"ע ירידה ב'. (תע"ס חלק י"א).

התפשטות ה"ג:

הנה שורש הה"ח הם ביסוד, שהם למטה מכל הה"ח, אמנם כשהם באים בזווג אז קומתם שוה, כי יש בהם התפשטות ה"ג מבחינת ממטה למעלה לבחינת ממעלה למטה, בכל ה' הבחינות חג"ת נ"ה.

(תע"ס חלק ז').

התפשטות כח החלב לז"ת:

ע"י כ"ד חדשי יניקה ז"א משיג ו"ק דרוח, שהם מתלבשים בכלים דחב"ד. ואח"כ ע"י עיבור ב' הוא משיג ג"ר דרוח, כנודע. ואז נבחן שג"ר דרוח דוחים את הו"ק למטה לז"ת דגוף, והם מתלבשים בחב"ד, ואז מקבלים הז"ת אל כח החלב דכ"ד חדשי יניקה, דהיינו בחינת ו"ק דרוח. (תע"ס חלק י"ב).

התפשטות ל"ב נתיבות החכמה:

נודע, שבחינת אבא, היא מטרם צמצום ב', להיותה מקבלת מבחינה שכנגדה בע"ב דא"ק, ששם עוד שולט צמצום הא', כי צמצום

ק אות ה'

הב' מתחיל רק למטה מטבור דס"ג דא"ק. וע"כ טפת המיין דוכרין הנכללים בז"א, גורמים לו התגלות ע"ס בשלמות שמורידים הה"ת מעינים שלו, ומשפיעים בו הארת חכמה, ואז נבחן של"ב נתיבות החכמה נתפשטו במוחין דז"א.

אמנם הם באים לו בג' בחינות: א' הוא לעת העיבור, בבחינת טפת הזרע, שאח"כ נקלטת בעיבור במעי אמו ונעלמת שם, ואז נבחן שאין עוד שום התפשטות לל"ב נתיבות החכמה. וכן בכ"ד חדשי היניקה, עוד אין לו שום הכר, כי אז נבחנת רק בסוד הציור דה' דאלקים הימיני בסוד ד"י. ותחלת גילוי הוא בעובר ב' שלאחר ב' שנים דיניקה, שאז הוא משיג הה"ח דאבא, הנקראים פנימים ומקיפים דאבא דקטנות, ואז מתגלה ל"ב נתיבות החכמה, בסוד ע"ב בימינא ורי"ו בשמאלא וכ"ו בקו אמצעי, כמ"ש בערך: שדי בדגש. אמנם עדיין אין זה נחשב להתפשטות גמור של ל"ב נתיבות החכמה, עד לאחר עיבור ג', שאז הם מתגלים במוחין שלו, ומתפשטים אל הגוף ע"י הדעת הממלא לאדרין ואכסדראין דגופא. (תע"ס חלק י"ב).

התפשטות מבחוץ:

המוחין המתפשטים מעליון לתחתון, הנה עיקר המוחין ושורשם נשאר בהעליון בפנימיותו, ורק הארתם מתפשט מבחוץ להעליון למקום התחתון, כי כל תחתון מלביש על חיצוניות דעליון. (תע"ס חלק ט"ז).

התפשטות נ' שערי בינה:

ה"ג דאמא, נקראות נ' שערי בינה. כי כל גבורה כלולה מעשר, והן נ', ונקראות שערים,

על שם היסוד דאמא. ויש בהן ג' בחינות: א' הוא בימי העיבור שאז היא מאירה לז"א את ה"ג שלה בבחינת שורש העביות, ואז עוד אין לה"ג דאמא שום התפשטות בז"א, כי בשורש אין עביות ניכרת כנודע. ב' ביניקה, שמתפשטים נ' שערי הבינה מבחינת הקטנות שבהם. ג', בגדלות שהם מתפשטים בשלימות. (תע"ס חלק י"ב).

התקשרות:

ענין התלבשות ע"ס דראש המדרגה בע"ס דאו"ח, העולות ממלכות ממטה למעלה, מכונה בשם "התקשרות", מטעם, שנבחן כאן שהאורות קודמים לכלים, שאין עביות עולה עם או"ח הזה למעלה ממקומו, שהוא מלכות, אפילו משהו. ולפיכך, אין ע"ס דאו"ח הללו, נחשבות לכלים גמורים, הראוים להתלבשות העצמות בהם. וע"כ, מכונה התלבשות ההיא, רק בשם "התקשרות", כלומר, שהאור הישר מתקשר ושורה על הפרצוף, על ידי ע"ס דאו"ח אלו, אע"פ שאינו מתלבש ממש בהם. והתלבשות אור ישר בכלים, אינו אמור אלא באו"ח המתפשט למטה ממסך, אשר עביות של המלכות דראש יכולה להתפשט ולרדת ולהלביש את הע"ס דאור ישר הבאות בו.

(תע"ס חלק ב').

התקשרות הכלים:

ע"ע אחיזת כלים זה בזה. (תע"ס חלק י"א).

התרחקות מאור עליון:

כל הקרוב יותר למקום חלל הפנוי נבחן שנתרחק יותר מאור העליון. (תע"ס חלק ט"ז).

אבן ספיר קא

ו

ו' בחינות במוחין דז"א:

מתוך שאין העדר ברוחני, נמצא, שבהעתקת האור ממקום למקום אינו נאבד משום זה ממקומו הראשון, אלא כל העתקה ממקום למקום, פירושו רק תוספות על הבחינה הראשונה, כנודע. וע"כ יש להבחין, שש בחינות במוחין דז"א: א' במקום יציאתם, שהוא בעלי עליון שלו, דהיינו בראשייהו דאו"א. ב' במקום קבלתו אל המוחין, שבאים בעליון שלו, דהיינו בנה"י דאו"א שהם בחינת ישסו"ת, שהוא בחי' העליון דז"א. וג' הוא בביאתם לז"א עצמו.

ונודע, שבעת לידת המוחין נעלם משם הג"ר דע"ב למקיף חוזר, מכח התלבשות הם' על הג"ר דמוחין, ע"כ נבחן בכל בחי' שיש שם או"פ ואו"מ. דהיינו ב' בחינות: או"פ ואו"מ, באו"א במקום יציאת המוחין. וב' בחינות או"פ ואו"מ, בנה"י שלהם, שבהם נכלל הז"א בעת עיבורו ומקבל מהם המוחין, וב' בחינות או"פ ואו"מ בז"א עצמו. הרי שיש כאן שש בחינות במוחין דז"א. (תע"ס חלק י"ד).

ו' בחינות במוחין דנוקבא:

המוחין דנוקבא יוצאים על עטרא דגבורה של הנוקבא עצמה, ואינם בכלל המוחין דז"א שיוצאים באו"א, כי העטרא דגבורה אשר שם, היא בחינת בנימין הכלולה ביסוד הזכר, ולא בחי' הנקבה ממש. וע"כ יש לה זווג מיוחד בראש דז"א אחר יציאת ו' הבחי' דמוחין שלו, וע"כ מתחילים משם ב' בחינות הראשונות של המוחין שלה. שהם, האו"פ שיצא בראש הז"א עצמו, והאו"מ שיצא לחוץ בסוד קשר של תפילין מאחורי ראשו. אמנם הנוקבא אין מקבלת אותם משם, כי אין לה אחיזה בראש הז"א, אלא רק בנה"י שלו, במקום החסדים המגולים. וע"כ יורדים משם המוחין לנה"י דז"א, ונעשו שם ב' בחינות: או"פ, ואו"מ, השניות של המוחין דנוקבא. ומשם באים המוחין אל הנוקבא עצמה לראש שלה, ונעשה בה ג"כ ב' בחינות: או"מ,

ואו"פ. ונמצאים שש בחינות גם במוחין דנוקבא דז"א, כמו בז"א. (תע"ס חלק י"ד).

ו' זעירא:

ת"ת נקראת ו' גדולה, או ו' עם ראש, והוא להיותה קומת בחי"א, הכוללת חג"ת נה"י, שחג"ת הם בחינת כח"ב דחסדים, והוא הראש שלו, ולפיכך, נבחן ת"ת לו' עם ראש. אבל יסוד הוא בחינת קומת אור המלכות, דהיינו קומת נה"י בחסרון חג"ת, וע"כ נבחן לו' זעירא בלי ראש, כי חג"ת שה"ס ראש חסך לו. (תע"ס חלק ט').

ו"ס ראשונות דבריאה עד החזה:

ו"ס ראשונות דבריאה נחשבות כאלו היו בחינת בליטה מעולם אצילות, ע"ע: בולט ויוצא לחוץ מהגוף. וה"ס ע' אמה ושירים שמוסיפים על העיר בסוד עיבורה של עיר.

(תע"ס חלק ט"ז).

ו"ק ונקודה דקליפות דאצילות:

מטרם חטאו של אדה"ר, אחר שעלו כל העולמות לאצילות, מ"מ היו עוד בחינת קליפות בי"ד ספירות התחתונות דמקום בי"ע, אמנם לא היה להם שום בנין כלל, אלא ז"א דקליפה היה בבחינת ו"ק, ונוקבא דקליפה היתה בבחינת נקודה. (תע"ס חלק ט"ז).

ו' תיקוני דיקנא דז"א:

בהיות ז"א בבחינת ו"ק חסר ראש, אינו מקבל הארה רק בבחינת ו' תיקוני דיקנא מדיקנא דא"א. הנקראים ארך אפים, ורב חסד, נשא עון, ופשע, ונקה. פירוש: כי נרנח"י דנפש דדיקנא מקבל מג' תיקוני דיקנא דא"א הראשונים, שהם בחינת יה"ו של הוי"ה ראשונה דדיקנא. ונפש רוח דרוח הוא מקבל מו"ה של הוי"ה אמצעית דדיקנא דא"א ומי' דהוי"ה תתאה, שהם: ואמת, ונוצר חסד, לאלפים. וג' הראשונים מאירים לג' מדות דז"א שהם: ארך, אפים, ורב חסד. וג'

קב אות ו'

השניים דא"א, מאירים רק לב' מדות דז"א, שהם: נשא עון, ופשע. וה' דהוי"ה עלאה שהיא תיקון ד' דא"א, ארך, עם הה' דהוי"ה אמצעית שהוא תיקון ח' דא"א, מאירים לתיקון ו' דז"א, ונקה. (תע"ס חלק י"ד).

אבן ספיר קג

ז

ז' אורות דהתפשטות בינה בז"א:

כשז"א משיג מוחין דחיה הבאים מאו"א עלאין, אז יש לו מוחין שלימים, שהם מתפשטים בכל ע"ס שלו, דהיינו ג"כ לנה"י החדשים. ואז נבחן שהמוחין מתפשטים בו עד הוד אחרון, שהם ז' ספירות חב"ד חו"ג נו"ה, ולא כבמוחין דנשמה שלא נתפשטו בו רק עד הוד ראשון. ובחינת ת"ת ויסוד שהם קו אמצעי אינם בחשבון, כי אז היסוד דאמא מסתיים בדעת שבו. (תע"ס חלק ט"ו).

ז' זמנים דנוקבא:

א' הוא, מזמן הנקודים קודם התיקון, שאז היתה נקודה תחת היסוד, שאז היה בה כח הדין, ועוד לא קבלה המיתוקים דמדת הרחמים. וע"כ נבחן מקומה, לפי מדרגת אצילות של עה"ס דאור ישר, שהיא תחת היסוד דז"א.

הזמן הב' הוא, בזמן עיבור הא' דתיקון ז"א שאז נכללת בקו האמצעי בב' המדות: שהן ת"ת ויסוד מכח עלית נה"י לחג"ת, ונמצאים שלשתם, ת"ת ויסוד ומלכות, נכללים זה בזה, ושם נשלמה הנוקבא במדת היסוד.

ג' הוא, ביניקה דז"א, שנתפשטו נה"י מתוך חג"ת, כי ז"א השיג ע"י היניקה בחינת המסך דבחי"א שהם הכלים דחג"ת, ואז קנתה הנוקבא מדת ת"ת, בסוד עשר נקודות, שפירושן עביות דמסך דבחי"א, המעלה או"ח בקומת חג"ת, שבכח אוה"ח הזה מתלבשות עה"ס דקומת חג"ת בפרצוף דז"א. ונבחנת ע"כ גם קומת הנוקבא שוה אליו, מחמת שבאו"ח שלה הוא נמדד. אלא שמבחינת הנוקבא ביחסה עצמה, אין כאן אלא בחינת הנקודות של קומת הת"ת, כלומר בחינת המסך עם העביות שבו, שנקראים נקודות.

ד' הוא, בגדלות דז"א, שאז הנוקבא נשרשת בדעת שלו, כלומר, שהמסך והעביות

שבו מעלים או"ח עד לבחינות ע"ס דג"ר דנשמה, ששם בחינת חב"ד, ואז מקבלת הנוקבא בחינת המסך של בחי"ב, ומשמשת ביסוד דראש שנקרא דעת.

והנה בד' הזמנים האלו לא הגיע עוד שום תיקון לפרצופה עצמה של הנוקבא, כי כל אלו הד' הזמנים היו הגדלת הנוקבא שבגופו דז"א, שבכל מדרגה ומדרגה היא נמצאת בקומה שוה אליו, אלא היא בחינת המסך ועביות וכל בחינת אוה"ח שבהמדרגה, שכל זה מכונה בשם ב"ן. והז"א הוא בחינת הקומה עצמה דאור ישר שבהמדרגה, שכל זה נקרא בשם מ"ה, אשר מ"ה וב"ן אלו, הם באמת גוף אחד ממש, שאי אפשר להתגלות שום מדרגה זולתם, וע"כ אין זה הנוקבא ממש, אלא הנוקבא מקבלת אח"כ כל השורשים שלה מבחינת הנוקבא שבגופו דז"א, כמ"ש במקומו, וע"כ אנו מחשבים את העליון של הנוקבא שבגופו דז"א, גם לבחינות שורשי תיקונים אל הנוקבא הנפרדת דז"א, דהיינו מדרגתה עצמה, ממה שהיתה שם קומה מיוחדת לפני עצמה, בזמן הנקודים.

וענין ראשי התיקונים הבאים עם הגידול של הנוקבא דז"א הנ"ל, הוא, משום שאין העליון משפיע לתחתון שלו מכח מדתו שבעצמו, אלא רק מהבחינה שכנגדה הנכללה תוך פרצופו עצמו מזמני הקטנות שהעליון עצמו עבר בהם. למשל כשמשפיע לתחתון בחינת נפש דנפש, הוא משפיע לו מזווג היוצא על בחינת מסך של עצמו, שהיה בו בזמן שגם הוא לא היה אלא בחינת נפש דנפש. וכן הולך ומודד להתחתון שלו, מתוך נרנח"י, דעיבור של עצמו, כי כל מיני המסכים האלו שעליהם נעשו הזווגים שלו דעובר, בתוך העלי עליון שלו, ע"י התכללותו בו, כן הוא מעורר עתה אותם באותם הכחות ממש, שע"י ההתכללות בתוכו המ"ן דתחתון, הוא משפיע לו את המדות האלו.

וזה דומה כמ"ש בפרצופי א"ק, בלידת פרצוף ע"ב דא"ק מהעליון שלו, שהוא פרצוף גלגלתא דא"ק, אשר הרשימה דמסך דטבור דגלגלתא דא"ק אחר שנזדכך כולו, העלה כל

קד אות ז'

הרשימות שנשארו אחר הסתלקות דע"ס דגוף, והביאם עמו להראש דגלגלתא. ונכלל ונתעבה בהתכללות הזווג של ראש, כמ"ש בתחילת חלק ה' בדברי הרב, אשר, הרשימות לא עלו למקום הזווג דפה דראש ששם בחי"ד המוציאה קומת כתר, אלא שעלו לחוטם, ושם בחוטם נעשו עליהם הזווג, וע"כ לא יצאה שם אלא קומת חכמה ולא כתר, ע"ש. הרי שהעליון אינו נותן להתחתון מבחינת הזווג שעל המסך דבחינת עצמו, אלא רק בהתאם להרשימות דעביות הנשארות בהרשימות שעלו אליו. ומתוך שהרשימות שעלו לראש דגלגלתא, לא היתה בהם עביות דבחי"ד, ע"כ גם הוא שינה מקום הזווג שלו שהיה בפה, ועלה לבחינה חיצוניות שלו, שהוא החוטם, כדי למדוד אותה הקומה, הנמצאת בבחינת המסך דתחתון. ועד"ז גם בפרצופי אצילות, שבהתאם להעביות הנמצאת בהמ"ן של התחתון הדבוקים באח"פ של העליון, הוא מעורר בעצמו, אותה בחינת מסך, שיש בה שיעור העביות שבהמ"ן דתחתון ומודד לו כל קטנות מדותיה.

ובזה תבין, שבעת שז"א משפיע בחינת העובר להנוקבא, הנה הוא נותן לה מבחינות העביות שהיה מתוקן בזמן העיבור של עצמו, אשר אז היתה הנוקבא שבגופו נכללת בג' מיני עביות של קו אמצעי, וקנתה אז מדת היסוד כנ"ל. הנה אח"כ אחר תשלום גדלותו דז"א, ומתחיל לתקן הנוקבא בבחינת עיבור, הוא מעורר גם אז בחינת העיבור שבנוקבא שבגופו, שהיתה בזמן הב' הנ"ל, והנוקבא שבגופו משפיעה לה מבחינת מדת היסוד, שהיא קומת העיבור. הרי שגם הנוקבא האמיתית קבלה בחינת מדת היסוד שלה, שבזמן הב' הנ"ל, כמו הנוקבא שבגופו, אלא היא אינה מקבלת אותה עתה, כי עוד איננה עתה במציאות מ"ן אפילו, ואיך תקבל, אלא אח"כ כשעולית למ"ן לזווג הב' שלה, שמתחלת להצטייר בבחינת העיבור, אז הנוקבא שבגופו משפיעה לה ממדת היסוד, וע"כ נחשב זמן הב' לבחינת שורש תיקון גם להנוקבא הנפרדת.

וכן בזמן הג' שהנוקבא שבגופו דז"א, משגת אז מדת הת"ת, כי קבלה שם עביות

דבחי"א המוציאה קומת חג"ת, הנקראת מדת הת"ת, נבחן שגם הנוקבא הנפרדת קבלה עתה בחינת שורש תיקון היניקה שלה, שהרי אח"כ כשז"א ישפיע לה בחינת היניקה, הוא מעורר בחינת המסך והעביות שהיה לו עתה בזמן הג', דהיינו בחינת מדת הת"ת שנשארת בהנוקבא שבגופו גם אחר הגדלות, מכח אין העדר ברוחני, כנ"ל.

ועד"ז כשמשפיע אל הנוקבא הנפרדת שלו אח"כ מוחין דגדלות, הוא מעורר את בחינת הנוקבא שבגופו, מבחינת מה שקנתה בזמן הד' את מדת הדעת, שפירושו ממסך ועביות דבחי"ב. ולפיכך אנו מחשבים את ד' הזמנים האלו, שהמה באמת רק זמני גידול של הנוקבא שבגופו דזעיר אנפין לבדה, ועם כל זה אנו מחשבים אותם לבחינות ראשי תיקוני בשביל הנוקבא הנפרדת ג"כ, כי אח"כ אחר תשלום גדלותם דזו"ן הגדולים אלו, ויתחילו לתקן את הנוקבא הנפרדת, אז המה משפיעים מבחינות הגידולים האלו של הנוקבא הגדולה שבגופו דז"א, לאט לאט כל בחינה ובחינה, בהתאם להמ"ן של הנוקבא הנפרדת שהמה מתכללים בהם.

והנה בזמן הד' הנ"ל, הכולל כל הגדלות דז"א, אז מתחיל תיקון הנוקבא הנפרדת. כי בעת שע"י המוחין דאבא ירדה הה"ת מעינים שלו והחזיר אח"פ הנפולים שלו אל קומתו, הנה אז גם גו"ע דנוקבא הדבוקים באח"פ אלו, אשר בעת הנפילה נמצאים האח"פ אלו במדרגת הנוקבא, בלי שום הכר ביניהם, הנה בהכרח גם הם עלו עמו בסוד הביאה קדמאה שלהם, ואח"ז בביאה השניה התחילו גו"ע להצטייר בעיבור, כנודע. הרי שעתה בזמן הד' מתחיל מציאותה של הנוקבא, ועתה מתחיל הביאה קדמאה שלהם.

ולפיכך כל ד' הזמנים שחשב הרב בזמני הנוקבא, הם מתחילים אחר הזמן הד' של הז"א דהיינו אחר שנעשה גדול לגמרי כי כן כתב הרב להדיא, בדף תשע"ב אות ס', שתחלת הי"ב שנים של נוקבא מתחילות אחר גדלות ז"א. אלא כמ"ש לעיל שז"א מתקן אותה מתוך מדותיה של גידול הנוקבא שבגופו עצמו, בזמנים דקטנות של עצמו.

אבן ספיר קה

וע"כ בעיבור נותן לה מזמן הב' שלו, שמגדיל אותה במדת היסוד. ואח"כ מתקן אותה במוחין דיניקה מזמן הג' שלו. ואח"כ במוחין דו"ק שהם הנסירה, ואח"כ המוחין דגדלות עצמם, מזמן הד' שלו. וכשהיא מקבלת מזמן הג' שלו את מדת הת"ת, אז נקראת הנוקבא, ה"ת דהוי"ה, וכן נקראת צלע, וכשהיא מקבלת מזמן הד' שלו, אז היא פרצוף נפרד הימנו, ונקראת בשם לפי עצמו, אדנ"י אלוקים.

זמן הה' של הנוקבא, היא כשמקבלת דלת וציר א' ומנצפ"ך א' ע"י ז"א, שאז נקראת נער חסר ה'. והם בחינות הע"ס דכלים שמקבלת מז"א, המכונות אותיות, דהיינו כל בנין פרצופה של גמר הקטנות דנפש רוח שלה. כי בגמר הקטנות כולה מקבלת כל כ"ז האותיות שבבנין הקטנות בשלמות. אלא שהם מבחינות דינים, כי הקטנות היא דינים, כנודע. והיסוד שלה כולל כל כ"ז האותיות האלו, כי בו מקום העביות והזווג שמהם יצאו אלו כ"ז האותיות דקטנות. ונבחן בהם ראש תוך סוף, כמו בע"ס, שיש ע"ס דראש, וע"ס תוך, וע"ס דסוף, שפירושן ע"ס דסיומא, כן בחינות כ"ב האותיות הן בחינת הראש ותוך, שבבנין הכלים שלה, וה' האותיות מנצפ"ך, הן בחינות הכחות הסיום שבה, שהם ה"ג, שכח הצמצום שבהם מסיים אל הכלים כולם, בדומה שמנצפ"ך באות בסופי המלות.

וזמן ו' הוא, בשעה שמקבלת בחינת דלת וציר ומנצפ"ך ב', שלא ע"י ז"א, שהוא זמן הנסירה שלה, בעת שמקבלת מוחין דו"ק, שהם בחינת העלאת אח"פ שלה מבי"ע, המתחברים עמה למדרגתה. שאז היא משגת גם הכלים הפנימים שלה, הראוים להלבשת נשמה, ואז היא משגת בחי' כ"ז אותיות, מהכלים הפנימים, שהם מאמא שלא ע"י ז"א. ומנצפ"ך הן ה"ג ממותקות.

וזמן ז' הוא עליתה להשגת המוחין דנשמה, כי עתה שכבר יש לה אח"פ שלה, היא ראויה לעלות למ"ן בשביל המוחין דגדלות עצמם שהם האורות, ומכאן היא באה לבחינת פב"פ עם ז"א כמ"ש במקומו.

(תע"ס חלק ט').

ז' ספירות תחתונות:

ע"ס הנמשכות ממסך ולמטה, מכונות בשם גוף או 'ז"ת', כי בערך, שכל הפרצוף נבחן לפעמים, לעשר ספירות בלבד, יהיו ג' ספירות ראשונות כח"ב, בראש של הפרצוף ו'ז"ת' שהן חג"ת נהי"ם בגוף של הפרצוף. (תע"ס חלק ב').

ז' ראשונות דהתפשטות בינה בז"א:

ע"ע ז' אורות דהתפשטות בינה בז"א.

(תע"ס חלק ט"ו).

ז' תיקוני גלגלתא:

ז' תיקוני גלגלתא הם: בר"ת ג"ט קר"ע פ"ח. שהם: גלגלתא, טלא דבדולחא, קרומא דאוירא, רעוא דרעוין, עמר נקי, פקיחו דעיינין, חוטמא. פירוש:

תיקון א': שגלגלתא דא"א נתקן בבחינת רישא חוורא, פירושו, שאין בו שום גוון של דין כלל, והוא כולו רחמים, כי הוא בתקן בבחינת ם' דצל"ם, ע"י הגבהת ראשי ירכין דנה"י דעתיק.

תיקון ב': הוא טלא דבדולחא, שהוא מו"ס דא"א, והוא עיקר הראש דא"א המתפשט ממעלה למטה בבחינת גוף. כי גלגלתא ומו"ס הם זכר ונקבה דראש, הבאים מב' הרשימות דהתלבשות ועביות הכלולות זו בזו, וכיון שקומת גלגלתא באה בעיקר מרשימו דהתלבשות, ע"כ אין ממנה התפשטות לגוף, אלא ממו"ס הבאה מרשימו דעביות, והוא נקרא טלא, ע"ש שיש בה השורש דהוי"ה דאלפין, שפירושה בחינת צמצום ב', כי הקרומא דאוירא שהוא בחינת המסך דצמצום ב', אין שליטתו על גלגלתא דא"א, משום שנתקנה בבחינת ם' סתומה שהיא בחי' ג"ר דבינה, שאין שום מסך וצמצום שולט עליה, ותחילת כח המסך דצמצום ב' מתחיל לפעול על מו"ס, וקרומא זו נעשה בסוד רקיע המבדיל בין גלגלתא

קו אות ז'

למו"ס, כי הוציא המו"ס בבחינת מים תחתונים, הרי שתחלת כחו דצמצום ב' נרשם במו"ס, וע"כ רמוז בו השורש דהוי"ה דאלפין. גם נודע, שמלכות דצמצום א' נגנזה ברדל"א, ואין בא"א אלא ט"ס, ונמצא חסר ה"ת בערך רדל"א.

וב' אלו נרמזו בבחינת טל, כי יוד הא ואו הא, בגימטריא מ"ה, ובחוסר ה"ת הוא בגימטריא "טל", שזה מורה על ב' חידושים שנתחדשו במו"ס: א' שנחסר מה"ת ואין בו אלא ט"ס. ב' הוא, שהוא השורש הראשון שנתרשם מן המסך דצמצום ב', שהוא מילוי אלפין כנ"ל, וע"כ נקרא בשם טלא. והוא נקרא בשם בדולחא, על שם ההתלבשות של גבורה דעתיק בתוכו, אשר גבורה זו היא בחינת ה"ת דצמצום א' הגנוזה ברדל"א, שכחה מתגלה בעתיק רק ממעלה למטה, דהיינו בגוף דעתיק, ובבחינת קו שמאל שבו, דהיינו בגבורה והוד, וגבורה מלובשת במו"ס, אלא שאינה בו בבחינת זווג, אלא בטמירו, כי ע"כ אין בו אלא ט"ס, משום שמלכות דצמצום א' איננה בו בבחינת זווג, כנ"ל. וגבורה דעתיק זו הגנוזה במו"ס, היא שורש לכל הגבורות דאצילות, שממנה בא סוד החימום ובישול הזרע. שפירושו, רק בחינת הכנה לעלית מ"ן אבל בחינת זווג אין עליה. וע"כ הוא כחמר טב על דורדיא, כי הוא שקיט על שמריו, כי כח מלכות זו שבגבורה דעתיק, אין מתגלה בו כלל.

ועל כן נקרא "טלא דבדולחא" מלשון הכתוב כעין הבדולח, כי הראש דא"א כולו רחמים, ואין בו שום גוון של דין, כנודע, אמנם האי גבורה דעתיק הגנוזה בו בטמירו, עושה בו בחינת נצנוץ של גוונים, כדוגמת הבדולח, שהוא לבן. ועכ"ז, מתנוצצים גוונים צהובים, אבל בעיקרו הוא לבן לגמרי כמבואר. כי הוא שקיט על שמריו, וע"כ נקרא טלא דבדולחא, טלא נקרא על שם ב' ענינים, א' להורות שהוא חסר מלכות, והוא רק בבחינת יה"ו. ב' הוא, להורות שהוא המקבל הראשון לבחינת התיקון דצמצום ב' וע"כ הוא במילוי אלפין, שבגימטריא ט"ל. ובדולחא נקרא, ע"ש הטמירו דגבורה דעתיק, שהוא שורש הגבורות, דאתטמר בתוכו, וע"כ

אף על פי שכולו לבן, מ"מ יש בו התנוצצות של גוונים, כדוגמת הבדולח.

תיקון ג': הוא קרומא דאוירא דאזדכך וסתים. פירוש: שע"י הארת ע"ב ס"ג דא"ק, לעת גדלותו דא"א, המורידה ה"ת מעינים, ומחזירה אח"פ, ומתגלה קומת חכמה בא"א, שה"ס שהי' נפיק מאויר דמוחא דאוירא והוא נעשה אור. אבל מבחינת גלגלתא דא"א אין הי', נפיק מאויר דילה, משום שנתקנה בם' דצל"ם, שבזה נעלם בחינת הג"ר דחכמה, כנזכר בערך: התעבות האור ומיעוטו. וע"כ כשהוא מאיר למו"ס, אינו מאיר אלא מבחינת חג"ת דחכמה ונמצא סותם אותו מבחי' ג"ר דחכמה, וזהו "אזדכך" כי הי' נפיק מקרומא דאוירא, "וסתים" כי אינו משפיע מבחי' ג"ר דחכמה. ותיקון זה הוא השורש, לכל בחינת התלבשות המוחין במל"צ דצל"ם, הנוהג בפרצופי אצילות, כי הקרומא לא אזדכך אלא מבחינת ל' שהיא מוחא דאוירא, ואינו פועל כלום על בחי' ם' שהיא גלגלתא, מטעם כי כח זה של הקרום אינו פועל על הם' גם בשעת קטנותו מטרם דאזדכך, כנ"ל, וע"כ אינו פועל עליו כלום גם בעת גדלותו אחר שנזדכך, ונמצא תמיד בכל המוחין דאצילות, אשר בחינת ם' של המוחין אין להם שום גדלות וגילוי חכמה מכח הורדת ה"ת מעינים, משום שגם הקטנות אינם מקבלים ממנה. שז"ס הגבהת ראשי ירכין דנו"ה דעתיק למעלה מיסוד, כנזכר בערך: ב' בחינות שבנו"ה.

תיקון ד': נקרא רעוא דרעוין. והוא שנקרא גילוי מצח הרצון דא"א, פירוש: כי בקטנות דא"א, בזמן שאין בו אלא נפש רוח, שרוח מלובש בגלגלתא, ונפש במוחא דאוירא, נבחן אז שהשערות מכסים על המצח והפנים דא"א ובגדלות נפיק י' מאוירא ואשתאר אור, ואז מסתלקים השערות מעל המצח והפנים דא"א, ונולד בזה בחינת מצח הרצון הנקרא "רעוא דרעוון", כלומר, הרצון שבו תלויים כל הרצונות כי ע"י גילוי מצחא דא"א מתגלה גם מצח הרצון באו"א ובז"א. ונודע כי בחינת ב' אודנין ומצחא, היא בחינת ם' דצל"ם, שהם תמיד בחסדים מכוסים. אמנם להיותם השורש להארת חכמה המתגלה

אבן ספיר קז

בל' שהם ב' עיינין וחוטמא, ע"כ נבחנים לבחינת רצון אל ז"א, כי ז"א נשרש בז"ת דבינה, הצריך להארת חכמה, וכשהוא מקבל מבחינת מצח הרצון לבחינת ם' שלו, נמצא הארת החכמה מתגלה בל' שבו, ואז כל דינין דיליה מתכפיין, וע"כ נקרא גילוי הרצון, או עת רצון, כי אז נגלה הטבה השלמה בכל העולמות. אבל מטרם דנפיק י' מאויר, שאז נמצאים החסדים בלי הארת חכמה כלל, אין הדינין מתכפיין בז"א, ויש שם במצח דז"א סוד כ"ד בתי דינין. כי אין ז"א נתתקן לגמרי מג"ר דבינה, משום שהוא צריך להארת חכמה, כי עקרו של ז"א דאו"י הוא בחינת הארת חכמה, כי רק בזה הוא נבדל מבינה.

תיקון ה': נקרא עמר נקי. והוא תיקון השערות שיהיו נקיים מכל מסך וצמצום ודין. כי השערות הם בחינת הלבושים דע"ב המגולה, היוצא על בחינת מסך דצמצום א', כנזכר בהסתכלות פנימית דף אלף תמ"ג אות י"ב ע"ש. שאחר שנסתלק הע"ב המגולה בבחינת מקיף חוזר, נשארו לבושיו שהם הע"ס דאו"ח שהיו מלבישים אותו, בתוך הראש בבחינת מותרי מוחא, כי אורותיהם נסתלקו מהם, ונודע שבעת שהלבושים נשארים בלי אור, הנה כח הדין מתגלה בהם. ולפיכך נעשה בהם התיקון של מל"צ כמו בכלים הפנימים, ובחינת ם' שבהם שנתקנו ע"י הגבהת ירכין דנו"ה דעתיק למעלה מיסוד, דהיינו כבחינת ג"ר דבינה, נעשו אז בבחינת "עמר נקי" כי על ג"ר דבינה אין שום דין וצמצום יכול לשלוט עליה, ואז יצאו ונתאחזו על הגלגלתא דא"א, שהוא ג"כ בחינת ם' דצל"ם. ולפיכך כמו שבחינת הגלגלתא נקרא אוירא דכיא, כן השערות נקראים עמר נקי. וזהו תיקון ה'.

תיקון ו': הוא פקיחו דעיינין. והוא בחינת התיקון דל' דצל"ם בב' עיינין וחוטמא, דנפיק י' מאויר של ל' ואשתאר אור, ונפקחו העינים בהארת חכמה בחסדים. כנזכר בערך: ב' עינין ע"ש. וזה תיקון הששי.

תיקון ז': הוא חוטמא, שה"ס מלכות דנה"י דעתיק, המתלבשת בחוטמא, שממנה מתגלה הארת חכמה בסוד ב' נקבי דפרדשקי

מחד נשיב רוחא דחיין, שהוא הארת חכמה, כי ב' עיינין וחוטמא מלבישים לנה"י המגולים של העתיק, כנ"ל, שהם בחינת ל' דצל"ם המשפיעים הארת חכמה ועיקרו הוא החוטם, שהוא קו האמצעי ששם מקום המלכות והזווג כנודע. ומנקב הב' דחוטמא מושפע חיין דחיין, וזה לעתיד לבא, ביומי דמלכא משיחא.

(תע"ס חלק י"ג).

ז' תיקוני גלגלתא דז"א:

ז' תיקוני דגלגלתא דז"א, הם שלמות הכתר דז"א, שמקבל אותם מז"ת דעתיק, שהם ז"א דכתר, כי עתיק הוא קומת כתר דאצילות. וזמן השגתו אותם הוא לכ' שנים, או בשבת במנחה, שעולה אז לג"ר דא"א המלבישין לז"ת דעתיק. ושיעור זה הוא מבחינת מוחין הקבועים דאצילות, אבל מבחינת עלית הפרצופים, נמצא בעת שז"א עולה לג"ר דא"א, שעתיק עלה לגלגלתא דא"ק, ונמצאים חג"ת דעתיק מלבישים לחג"ת דא"ק הפנימי, ונה"י שלו לנה"י דא"ק הפנימי, העומדים במקום ג"ר דנקודים, וכמו שיסוד דא"ק הפנימי השפיע אל או"א דנקודים, נמצא עתה גם יסוד דעתיק המלביש אותו שמשפיע לישסו"ת העומדים עתה במנחה דשבת במקום ג"ר דעתיק הקבועים, שהם ג"כ במקום ג"ר דנקודים, והממעלה למטה דהשפעת יסוד דעתיק מקבל עתה ז"א המלביש לחג"ת דעתיק שהם במקום ג"ר דא"א הקבועים. ונמצא שז"א מקבל ז"ת דעתיק מפי יסוד דעתיק, בדומה לז"א דנקודים שקבל מפי יסוד דא"ק הפנימי שבאו"א דנקודים, והיינו בחי' הממעלה למטה דיסוד דעתיק, כנ"ל, והם עושים ז"ת גלגלתא דז"א, ואז נשלם הכתר דז"א.

(תע"ס חלק י"ד).

ז"ת דבינה דגוף:

ב"ש ת"ת התחתונים נבחנים לז"ת דבינה דגופא.

(תע"ס חלק ט"ז).

קח אות ז'

ז"ת דבינה דראש:

ג"ר דבינה דראש, מכונים נקבי עינים. וז"ת דבינה דראש, מכונה אזן. (תע"ס חלק ט"ז).

זעיר אנפין:

זעיר אנפין, פירושו, פנים מוקטן, כי אור חכמה מכונה "אור פנים", בסו"ה חכמת אדם תאיר פניו, ועל שם זה נקרא פרצוף הכתר הכללי שבעולם אצילות, בשם "אריך אנפין", שפירושו, פנים גדולים, מטעם שיש בו עצם אור החכמה. ולפיכך, בחי"ג, אשר עצמותה היא רק אור חסדים הנמשך מבינה, אלא שיש בו גם הארה מחכמה, אבל אינו עצמות אור חכמה, הוא מכונה משום זה, פנים מוקטן, דהיינו "זעיר אנפין", כי אור פנים שלו, מוקטן וממועט בערך בחי"א.

(תע"ס חלק ב').

זעיר אנפין:

ע"ע אריך אנפין. (תע"ס חלק ג').

זעיר אנפין:

זעיר הוא מלשון קטן. ונקרא כן, על שם הגבורות והדינים המתגלים בו, ולכן הוא נמשל לקטן, שמדרך הקטן להיות אכזרי ובעל חימה, וכל שהולך ונגדל הוא מתישב בדעתו, ולכן גילוי הרחמים נקרא בשם זקנה ושיבה. (תע"ס חלק י"א).

ז"א דגוף:

ספירת נצח הוא ז"א דגוף, כי ה' הבחינות כח"ב זו"ן נקראים בגוף חג"ת נ"ה. ע"ע בינה וזו"ן דגוף, ובערך: בי"ע שבעוה"ז.

(תע"ס חלק ט"ז).

ז"א נועל הבריאה:

היינו בחי"א, שהמסך הזה דבחי"א המוציא ע"ס בקומת ו"ק בלי ראש, הוא הנועל את הבריאה, שכל מה שעובר משם ולמסה הוא בחינת ו"ק בלי ראש, דהיינו כמדת היצירה. (תע"ס חלק ט"ז).

ז"א צריך להיות כמו א"א:

א"א מלביש על חג"ת דעתיק, שהוא חג"ת דנקודים, כי ג"ר דעתיק לקחו את הג"ר דנקודים, וז"ת דעתיק את ז"ת דנקודים. ולפיכך אחר שיתבררו כל הכלים הנשברים דז"ת דנקודים, אז יחזור ז"א לקדמותו דהיינו למקום חג"ת דנקודים ששם עומד עתה א"א. הרי שאין תיקון ז"א נגמר עד שיקח בחזרה את מקום א"א, שהוא באמת מקומו. (תע"ס חלק ט"ז).

זה תוך זה:

פירושו, זה מסובב מזה. כי עיגול חיצון מתבאר, שהוא הסבה והגורם, לעגול הפנימי שבתוכו, המסובב והנמשך מהחיצון, באופן, אשר "זה תוך זה", מראה על היחס של "סבה ומסובב" דהיינו "עילה ועלול" שיש בהם. (תע"ס חלק ב').

זוהמא דהתוכא דדהבא:

נודע, שכללות הבחינות שנפלו בשביה"כ, הם ש"ך ניצוצין: שמונה מלכים, שבכל אחד ד' בחינות, וע"ס בכל בחינה שבהם, הם בגימטריא ש"ך. ומתחלקים: לט"ר דכל בחינה שיש להם בירור והם בגימטריא רפ"ח ניצוצין, ולמלכיות דכל בחינה שאין להם בירור בשתא אלפי שני, שהם ל"ב מלכיות שבל"ב בחינות. ואחר שנבררו כל העולמות ונתקנו מהשבירה, דהיינו מטרם חטאו של אדה"ר, נשארו עוד אלו הל"ב מלכיות הנ"ל בלי שום בירור, והם הנקרא "זוהמא דהתוכא דדהבא", דהיינו הפסולת הנשאר אחר כל הזיכוך שאין בו עוד שום תועלת. (תע"ס חלק ט"ז).

זווג א':

זווג א' שנעשה על המ"ן, פירושו, הביאה קדמאה, שעושה בעליון כלי ורוחא קדמאה, אשר המ"ן, שהם גו"ע של התחתון הנמצאים עם העליון שלהם באותו הביאה והזווג, אינם

אבן ספיר קט

יכולים לקבל משם אפילו הציור דעובר, משום שהזווג הזה נעשה בעלי עליון שלהם, והם צריכים לצאת דרך המדרגה, שהוא ע"י הזווג שבעליון שלהם, וע"כ אינם מקבלים בחינת העיבור, עד ביאה וזווג הב' הנעשה במדרגת העליון, ואז מקבלים הציור דעובר. ע"ע ביאה קדמאה. (תע"ס חלק ט').

זווג ב':

ע"ע זווג א'. (תע"ס חלק ט').

זווג אב"א:

הזווג שבזמן התרדמה והנסירה, שאז עולים זו"ן לאו"א וז"א נכלל באבא, ונוקבא נכללת באמא, ומזדווגים זה עם זה, נבחן לזווג אב"א. ואע"פ שבהיותם בהיכל או"א, הם פב"פ כמו או"א בהיותם נכללים בהם, אמנם הנוקבא צריכה לקבל אותם המוחין פעם ב' ע"י ז"א עצמו, אחר ביאתו למקומו. וכשבאים למקומם הם אב"א, כי המוחין ההם הם מוחין דאחור כנודע. (תע"ס חלק ט"ו).

זווג או"א בהתלבשות זו"ן:

ע"ע ב' זווגים דאו"א. (תע"ס חלק ט"ז).

זווג או"א במקומם:

ע"ע הרכנת ראש. (תע"ס חלק ט"ז).

זווג גמור:

בחינת רי"ו, שהם המוחין של השלמת נה"י דנוקבא, שז"א נותן לה בזווג אב"א, דהיינו בעת שהיא עדיין באחוריו. הנה זווג הזה נבחן לזווג שאינו גמור, משום שאז היא שוה לבחינת המלכות שבגופו דז"א, ואינם בבחינת זכר ונקבה. כנזכר בערך ב' מלכים פב"פ בכתר א'. ובערך ב' נסירות. רק אחר שחוזרת לנקודה ובאה בעיבור יניקה מוחין דפב"פ שהיא מקבלת אז מוחין דנוקבא ממלכות דאמא, נמצא הזווג דזו"ן בבחינת זווג גמור. (תע"ס חלק ט"ו).

זווג דהכאה:

פעולת המסך, המעכב והמעלים את האור מבחי"ד, ומדחה את אור השייך לה, אל אחוריו לשורשו, הנה פעולה זו מכונה "זווג דהכאה", שהוראת השם הזה מורה, שפעולה זו נושאת בתוכה, ב' ענינים הפכיים: כי מצד אחד "מכה" באור, שפירושו שדוחה ומעלים אותו מלהאיר. ומהצד השני "מזדווג" עם האור, שפירושו, שגורם לו רביה והרחבה יתירה, שהרי שיעור אור זה הנעלם ונדחה מבחי"ד, נהפך לאור מגולה גדול המלביש לאור ישר, שנקרא או"ח, שבלעדו, אי אפשר כלל לאור א"ס ב"ה שיתלבש בפרצוף.

(תע"ס חלק ב').

זווג דחיצוניות למלאכים:

אין בכלים פנימים דפרצופי אצילות, רק ג' כלים כח"ב, שבהם מתלבשים נר"ן, והאורות דיחידה חיה מתלבשים תוך אור הנשמה. והם נקראים גם כן מוחא עצמות גידין, אבל הכלים דזו"ן נפרדו מהגוף, ונעשו לכלים חיצונים מקיפים, והם בחינת הכלים דעור ובשר, שאינם כלים גמורים אלא רק בחינת מקיפים על הכלים פנימים דגוף. אמנם יש בהם הארת רוח נפש שהם מקבלים מהכלים פנימים. וע"כ יש ב' בחינות נפש רוח בגוף: א' נ"ר האמיתים המלובשים בעצמות וגידין, ב' הם נ"ר דחיצוניות המלובשים בהכלים החיצונים דעור ובשר.

והנה מזווג הכלים פנימים של הפרצוף, נולדים נשמות בני אדם. ומזווג הכלים החיצונים של הפרצוף, שהם הכלים דעור ובשר, נולדים נשמות המלאכים. וע"כ נבחנים הנשמות לפנימיות העולמות, כי יוצאים מן הכלים הפנימיים של הפרצוף. והמלאכים נבחנים לחיצוניות העולמות, משום שיוצאים מהכלים החיצונים של הפרצוף. (תע"ס חלק ט"ז).

זווג דחצות לילה:

בלילה אחר ברכת המפיל נסתלקו כל

קי אות ז'

המוחין דז"א, ואפילו המקיפים דאמא, ולא נשאר בו אלא קיסטא דחיי, דהיינו דוגמת המוחין דב' שנים של היניקה, שהם: נפש דנפש ונפש דרוח, וע"י ק"ש שעל המטה, נמשך הזווג דחצות לילה בבחינת עיבור הב' דקטנות, הנקרא ביאה קדמאה לעשותה כלי, שע"י הזווג הזה מוחזרים אח"פ לפרצוף, ונשלם בעשרה כלים וכן ג"ר דרוח וו"ק דגדלות דאמא.

(תע"ס חלק י"ב).

זווג דפנימיות לנשמות:

ע"ע זווג דחיצוניות למלאכים.

(תע"ס חלק ט"ז).

זווג דק"ש דיוצר:

אחר שז"א כבר נשלם בכל הד' מדרגות דעיבור ב', ע"י ק"ש של הקרבנות, שאז כבר הוא בבחינת ט' שנים ויום א'. הנה הוא ראוי לעלות למ"ן לעיבור ב' דגדלות, שנקרא עיבור ג', שהוא לבחינת מוחין דהולדה, ועיבור הג' הזה נעשה בק"ש דיוצר.

ובמלת ישראל, ממשיכים שוב את המקיפים דאבא דקטנות, כדי לעורר העלית מ"ן למוחין דהולדה. ובמלת אחד, עולה ז"א למ"ן לאו"א בבחינת עיבור ג', ונעשה הזווג דהולדה באו"א, בכל השלמות פנימים ומקיפין דאבא ודאמא. אמנם ז"א לא יוכל לקבל המוחין ההם בבת אחת, אלא עתה במלת אחד, הוא מקבל רק המוחין דו"ק דגדלות אמא מבחינת מוחין דהולדה. וג"ר דמוחין ההולדה, הוא מקבל אח"כ בברכת אבות דעמידה וז"א עצמו עושה הזווג דפב"פ בשים שלום.

ובספר שער מאמרי רשב"י (הנדפס מחדש דף רי"ז) ובאד"ר בפירושו על הזוהר דקל"ה ע"ב עש"ה וז"ל: בכל לילה מזדווגים או"א בחצות לילה לעשותה כלי וכו' ואח"כ ביום, חוזרים או"א להזדווג בסוד זווג גמור של ביאה שנית לצורך מוחין דהולדה בק"ש, ומזווג ההוא נמשך אל זו"ן להזדווג גם הם בתפלת שמונה עשרה בשים שלום בסוד זווג

גמור שני לצורך הולדה גם הם עכ"ל. (תע"ס חלק י"ב).

זווג דק"ש דערבית:

אחר היום מסתלקים כל הה"ח דאבא, כי אין זמנם של החסדים אלא ביום ולא בלילה, שהם בחינת הפנימים ומקיפים דקטנות דאבא, ולא נשאר מהמוחין דיום, אלא בחינת הגדלות דה"ג דאמא, שנקרא מקיפים דאמא דקטנות. ולפיכך אחר שנסתלקו החסדים כולם, צריכים לחזור ולעורר העלית מ"ן לעיבור ב' דקטנות מחדש לתפלת ערבית.

ולכן, במלת ישראל דק"ש של ערבית, ממשיכים הפנימים דאבא, שהם ו"ק דה"ח, ובמלת אחד, נכנסים בו מקיפים דאבא דקטנות, וו"ק דאמא דגדלות, דהיינו ג' הבחינות דעיבור ב' שלאחר ב' שנים דיניקה, וע"כ אינו ראוי לעיבור ג'. ונתבאר, שבג' הק"ש, שהם: ק"ש דעל המטה, וק"ש דקרבנות, וק"ש דערבית, אין בהם יותר מעיבור ב' דקטנות, שבהם ד' מדרגות: מקיפים דאמא, ופנימים דאבא, ומקיפים דאבא וו"ק דגדלות דאמא. ויותר מזה אי אפשר לז"א שיקבל, כי מטרם שהוא נשלם בכל ד' המדרגות דעיבור ב' אינו ראוי לעלות לעיבור ג' לצורך מוחין דהולדה, ורק בק"ש דיוצר לבד עולה למ"ן לצורך מוחין דהולדה. משום שכבר קבל כל ד' המדרגות של עיבור ב' בעת ק"ש דקרבנות, ע"כ הוא עולה לעיבור ג' לצורך מוחין דהולדה במלת אחד. (תע"ס חלק י"ב).

זווג דק"ש דקרבנות:

המוחין שקבל בזווג דחצות, הם מסתלקים בגמר הלילה, ונשאר ז"א שוב רק בנפש הרוח, כמו בלילה קודם חצות, ולפיכך הוא צריך מחדש לעיבור ב' דקטנות שלאחר ב' שנים דיניקה, הנקרא ביאה קדמאה, וזווג זה נעשה ע"י ק"ש דקרבנות. ויש בזווג זה ד' בחינות: א' היא גדלות ה"ג דאמא, הנקרא מקיפים דאמא. ב' היא ו"ק דה"ח דאבא, הנקרא פנימים דאבא, ג' היא גדלות ה"ח

אבן ספיר קיא

דאבא, הנקרא מקיפים דאבא, ד' היא ו"ק דגדלות דאמא. וכל ד' הבחינות האלו נעשות ע"י עיבור ב' ההוא, שהוא בא ע"י זווג או"א פב"א. שפירושו, שעדיין לא הפסיקה אמא את האחורים שלה המכסה על הארת חכמה. ובמלת ישראל נכנסים בו מקיפים דאמא דקטנות, שהם ג"ר דה"ג שלה, עם ו"ק דה"ח שהם פנימים דאבא דקטנות. ובמלת אחד, נכנסים בו המקיפים דאבא דקטנות, שהם ג"ר דה"ח, עם ו"ק דאמא דגדלות.

(תע"ס חלק י"ב).

זווג דק"ש שעל המטה:

ע"ע זווג וחצות לילה. (תע"ס חלק י"ב).

זווג דרעותא:

הזווג שעל המסך שאין בו רק בחינת שורש עביות לבד, נקרא זווג דרעותא. כי ד' בחינות העביות הן בחינות מדרגות ברצון לקבל, כנודע. ושרשן שהוא הכתר, שהוא שורשם מצד הרצון להשפיע, נקרא משום זה רעותא עילאה. (תע"ס חלק ח').

זווג לפרקים:

זווג הב' דאו"א, שהוא בהרכנת ראש, בהתלבשות ישסו"ת וזו"ן, נק' זווג לפרקים, כי בקביעות הם במקומם מלבישים על חג"ת דא"א, אלא כדי ליתן מוחין לבריאה הם יורדים לתנה"י דא"א להתלבש בישסו"ת וזו"ן. (תע"ס חלק ט"ז).

זווג מיניה וביה:

אם הפרצוף מזדווג עם הנוקבא שבגופו, ולא בנוקבא נפרדת ממנו, הרי זה מכונה זווג מיניה וביה: "מיניה" סובב על צד הזכר שבו ו"ביה" סובב על צד הנוקבא שבו.

(תע"ס חלק ט').

זווג נשיקין:

זווג דנשיקין הוא זווג המתקן את הג"ר

של הפרצוף, ונמשך מאור חדש דבקע לפרסא, ויצא דרך הטבור דא"ק, והאיר לג"ר דנקודים. אבל ז"ת דנקודים עדיין לא קבלו תיקונן, עד שירד האור דרך היסוד דא"ק, והאיר ליסודות דאו"א דנקודים. וזווג הזה שהיה לצורך ז"ת, מכונה זווג דיסודות. ומשם ואילך נוהגים ב' זווגים אלו: א', לתיקון ג"ר, וב', לתיקון ז"ת. גם זווג הא' מכונה פעם זווג רוחני, או זווג עליון. והב' נקרא זווג תחתון.

(תע"ס חלק ט').

זווג עליון:

ע"ע זווג נשיקין. (תע"ס חלק ט').

זווג קול ודיבור:

הזווג דחב"ד של זו"ן, הנקרא זווג דנשיקין, דהיינו הזווג דפרצוף הפנימי דז"א הנקרא קול, עם פרצוף הפנימי דנוקבא הנק' דיבור, נקרא בשם זווג קול ודיבור.

(תע"ס חלק ט"ו).

זווג שאינו גמור:

ע"ע זווג גמור. (תע"ס חלק ט"ו).

זווג שלם:

זווג דאו"א להשפיע נשמות ומוחין דהולדה בשביל זו"ן נקרא זווג שלם.

(תע"ס חלק ט"ז).

זווג תדירי:

בחינת הזווג דאו"א במקומם נקרא זווג תדירי. ע"ע זווג לפרקים. (תע"ס חלק ט"ז).

זווג תחתון:

ע"ע זווג נשיקין. (תע"ס חלק ט').

זו"ן דגוף:

ע"ע בינה וזו"ן דגוף. (תע"ס חלק ט"ז).

קיב אות ז'

זו"ן דקליפה אב"א:

מטרם החטא דעצה"ד לא היה שום בנין בקליפות והיו רק בו"ק ונקודה שזה נקרא זו"ן אב"א. ע"ע ו"ק ונקודה דקליפות דאצילות. (תע"ס חלק ט"ז).

זו"ן דקליפה דאצילות:

אין קליפות אלא מבחינת נפילה לבי"ע, וע"כ אין קליפות כנגד ג"ר, כי גם בשביה"כ, לא יצאו לבי"ע אלא הז"ת דנקודים, אבל מאחורים דכתר ואו"א וישסו"ת דנקודים, לא נפל כלום לקליפות, אלא שנשארו באצילות במקום זו"ן, ורק ביטול בעלמא היה בהם מחמת נפילתם מראש לגוף. כי כל הנשאר באצילות אין שם בחינת קליפה ח"ו, בסו"ה לא יגורך רע. אמנם כאן בחטא דאה"ר, כבר עלו העולמות לאצילות, וזו"ן הלבישו את הג"ר, כי ז"א היה במקום א"א, והנוקבא במקום או"א עלאין, ומחמת החטא נפלו האחורים שלהם לקליפות.

והנה בזו"ן אלו שעלו במקום ג"ר, יש ב' בחינות: א' כי להיותם זו"ן, אשר הכלים דאחורים שלהם באו מבי"ע ממקום הקליפות, ע"כ אחר שחזרו ונפגמו חוזרים ונופלים אל המקום שמשם באו, דהיינו אל הקליפות דבי"ע. ובחינה ב' יש בהם, כי אחר שעלו והלבישו לג"ר, הרי האחורים צריכים ליפול לאצילות בבחינת ביטול לבד ולא ליפול לקליפות, וע"כ יש בהם ב' בחינות נפילות: א' היא שורשי הקליפות שהם אחורים דבחינת ג"ר שנתבטלו מהם כנ"ל, והם שנשארו באצילות, אבל אינם ח"ו בחינת קליפות רק שורשים לבד. ובחינה ב' הם בחינת הכלים דאחורים דזו"ן, שכבר נבררו ועלו מהקליפות דבי"ע, ונעשו לבחינת אצילות, שעתה מחמת פגם החטא חזרו ונפלו לקליפות, אבל אלו מקומם תחת האצילות ולא למעלה מפרסא ח"ו. (תע"ס חלק ט"ז).

זו על זו:

זו על זו פירושו, כשהספירות נמצאות כל

אחת בפני עמה ואינה יכולה לקבל או להשפיע לחברתה, משום השינוי צורה הנמצא בין כל אחת ואחת המבדילן זו מזו, ואז עומדות זו על זו לפי סדר המדרגה, כשפני התחתון באחור דעליון. למשל, ז"א שהפנים שלו הוא בחי"א, נמצא משתוה לאחור דבינה שהוא ג"כ בחי"א. ופנים של הבינה שהוא בחי"ב, נמצא משתוה אל האחור דחכמה שהוא ג"כ בחי"ב, וכו' על דרך הזה. ובמצב זה הן הפוכות זו לזו ונפרדות זו מזו.

(תע"ס חלק ו').

זיהרא עלאה:

טה"ס הראשונות שנשרו מכל פרצופי נשמה של אדה"ר, מכונות זיהרא עלאה.

(תע"ס חלק ח').

זיהרא עילאה:

מפאת חטאו של אדה"ר נסתלקו הנר"ן דבי"ע דאצילות שהיה לו קודם החטא. ומן הכלים לא נשאר בו אלא כלי דכתר, ומן האורות לא נשאר בו אלא אור הנפש, כי יש ערך הפוך בין אורות לכלים. ונמצא שט"ר דאורות נסתלקו ממנו וחזרו לשורשם, כי אין בחינת נפילה באורות, כנודע. ואלו הט"ר דאורות נקראים "זיהרא עילאה". (תע"ס חלק ט"ז).

זך:

בחינה א' שברצון לקבל נבחנת לזכה ביותר מג' הבחינות שלאחריה. (תע"ס חלק א').

זך:

הארת חכמה המקובלת בכלים דפנים של הנקבה, שאינה מתעבה מקודם באור דאחורים, מכונה אור זך. (תע"ס חלק ז').

זכותא ומזלא:

האורות המושפעים מג"ר דבינה דהיינו ממוחין הקבועים דאו"א נקראים "זכותא" משום שהם זכים מאד ואין שום צמצום ודינים יכולים להאחז באורות ההם, כנודע. והאורות המושפעים ממוחין דע"ב דאו"א נקראים

אבן ספיר קיג

"מזלא", משום שאין המוחין ההם מתגלים באו"א זולת ע"י המ"ן של המזלין. וז"ס בני חיי ומזוני, לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, כן למוחין דהולדה צריכים להארת ע"ב דאו"א הבאים ממזלא, שאז הז"א שלם בב' מיני השפע שנקראים בני חיי ומזוני. כנזכר בערך: בו מיני שפע ובערך: בני חיי ומזוני. (תע"ס חלק י"ד).

זכרים:

אם הפרצוף מקבל האורות מהעליון, והאורות מקובלים בתוכו בכל אותה השלימות שהיו להם למעלה, במקום יציאתם בהעליון, אז הוא נבחן לזכר. (תע"ס חלק ט').

זכרים ונקבות שבאבי"ע:

הנה תחילה יצאו הע"ס דנקודים מהזווג שבנקבי עינים דא"ק, אשר ג"ר שבהם נשארו עכ"פ מבחינת הקטנות וז"ת דנקודים נשברו פו"א. ואח"כ נעשה הזווג במצח דא"ק, ויצאו הע"ס דאצילות וג' העולמות בי"ע. ומאלו הב' מיני זווגים הנ"ל יצאו הזכרים והנקבות דאבי"ע: מהזווגים שבמצח דא"ק, יצאו כל הזכרים דאבי"ע, ומהזווג הקודם שבנקבי עינים דא"ק, נתקנו כל הנוקבין דאבי"ע: מג"ר דנקודים שנשארו נעשו הנוקבין דעתיק ודא"א ודאו"א, ושאר הנוקבין נבררו כולם מן הקליפות. (תע"ס חלק ט"ז).

זמן:

הוא סכום מסוים של בחינות המשתלשלות זו מזו ומסובבות זו בזו בסדר סיבה ומסובב, כגון ימים חדשים ושנים.

(תע"ס חלק א').

זמן:

ע"ע מקום. (תע"ס חלק ח').

זנבא:

ע"ע רישא וזנבא. (תע"ס חלק ט"ז).

זנב לאריות:

סיום המדרגה העליונה מכונה בשם "זנב לאריות", כי זנב פירושו סוף וסיום, וכשנקודת הסיום יורדת למדרגה התחתונה, נעשית שמה לבחינת שורש, ומכונה שמה "ראש לשועלים". כי ע"ס שבמדרגה התחתונה כלפי עשר ספירות שבעליונה, נחשבות כשועלים כלפי אריות. (תע"ס חלק ג').

זקוף ראשו ודיקנא נגבהת למעלה:

א"א מצד מוחין הקבועים שבאצילות נבחן לזקוף ראשו והדיקנא נגבהת למעלה. שפירושו, שאין לאו"א ותחתונים שום אחיזה בראש דא"א, ודיקנא שלו נגבהת למעלה, כלומר, שהיא משפעת לתחתונים רק מלמעלה מרחוק בסוד מקיפים בלבד, אבל בעת הזווג, הדיקנא הנשפלת למטה, כנזכר בערך: דיקנא הנופלת למטה. (תע"ס חלק י"ד).

זקן התחתון דא"א:

השערות דיקנא דא"א בכללם נחלקים על ג' בחי': מל"צ, ע"ד שנחלקים מוחין דע"ב בג' העליות דז"א. כמ"ש בערך י"ג בריתות, ובערך: י"ג תי"ד דז"א. אשר ח' תיקוני דיקנא עלאין, התלוים בלחיי הראש דא"א, הם בחינת ם' דצל"ם וחב"ד. וד' תי"ד תתאין התלוים בגרון, הם בחינת ל' וחג"ת. ושערות שביסוד דא"א הם בחינת צ' ונה"י, ונקראים זקן התחתון דא"א. ונודע, שכל אלו המוחין היוצאים על השערות דיקנא, אין לא"א עצמו שום צורך בהם, להיותו בחינת חכמה דאו"י. אלא שנחלקים בין או"א לזו"ן, שבחי' ם' ל' דשערות דיקנא, שהם ב' המזלין, לוקחים או"א, ובחינת צ' דשערות שהוא זקן התחתון, לוקח ז"א להיותו בחינת נה"י דכתר, כנודע.

באופן, שכל י"ג תיקוני דיקנא דז"א באים מזקן התחתון דא"א. ואע"פ שאין לז"א י"ג תיקוני דיקנא רק בעלותו לג"ר דא"א, אמנם סולם המדרגות אינו משתנה לעולם, כי בעת עלות ז"א לג"ר דא"א, נמצא אז ג"ר דא"א עצמם שכבר עלו לע"ב דא"ק, ונה"י

קיד אות ז'

שלהם עם ז"א נמצאים במקום ג"ר דא"א שמבחינת הקביעות, הרי שאפילו בעלות ז"א לג"ר דא"א עוד הוא מלביש על יסוד דא"א כמו במדרגתו הראשונה, וע"כ מקבל הי"ג תי"ד עלאה רק מבחינת יסוד דא"א, שהוא מדיקנא תתאה שלו. (תע"ס חלק י"ד).

זקן התחתון דז"א:

אין בחינת דיקנא דז"א שוה אל בחינת דיקנא דא"א, כי דיקנא דא"א כוללת כל המוחין: חכמה בינה דעת, שהם מל"צ דשערות דיקנא שלו שח' עלאין הכלולים במזל ונוצר, הם חכמה, והתלוין בגרון וכלולים במזל ונקה הם בינה, וזקן התחתון הוא דעת, כי ג' בחינות מל"צ הם חב"ד. אמנם ז"א אין לו אחיזה אלא בב' עטרין של המוחין שהם ב' כתפין דא"א, שהם מוח הדעת, וכן אינו מלביש אלא נה"י דא"א, ששם בחינת זקן התחתון שהוא צ' דצל"ם שהוא דעת. הרי שכל בחינת דיקנא דז"א אינו אלא בחינת שערות דמוח הדעת. אמנם גם הם נחלקים לפי עצמם על ם' ל"צ, כי בבחינת ב' כתפין יש חו"ב ג"כ אלא שהם בחינת טפות הנמשכות דרך היסודות דאו"א ולא בחינת עצמות, כמ"ש בערך: טפין נמשכים בחו"ב, ולכן בחינת דיקנא עלאה שלו הם מ"ל כמו בא"א, ודיקנא תתאה הם צ' שלו.

ולפיכך זמן ביאתו דזקן התחתון דז"א הוא בי"ג שנה, דהיינו אחר שמשיג בחינת צ' דצל"ם דמוחין דע"ב, דהיינו שנעשו לו המוחין מן נה"י דאו"א, שהם בחינת ישסו"ת, שאז משיג צ' דאלו המוחין. ובשבת במוסף משיג ל' שהיא בחינת ד' תיקוני דיקנא תתאין התלוים במזל ונקה. אמנם נכללים בה כל הי"ב תי"ד כנודע, אלא שהם בחינת ל' וחג"ת. ובכ' שנים, או בשבת במנחה, אז הוא משיג י"ג תי"ד שלימים, דהיינו שמשיג גם ם' דשערות דיקנא. ואין להקשות הלא גם בי"ג שנה הוא משיג ט' תי"ד. אמנם זה הוא רק בחינת הארתם בלבד, ולא עצמותם. ועצמותם מתחיל בהשגתו את הל' דצל"ם, ומתמלא לגמרי בהשגתו את הם' דצל"ם, דהיינו בכ' שנה, כנ"ל. והיינו לגמרי כפי ערכם של המוחין חו"ב חו"ג שהוא משיג: שבי"ג שנה אינו משיג מחו"ב אלא הארה בלי עצמות, אלא רק הצ' לבד הוא בו בחינת עצמות. ובשבת במוסף, הוא משיג בחינת עצמות דבינה שהיא ל' דצל"ם וחג"ת. ובמנחה הוא משיג בחינת עצמות גם מחו"ב, כי אז מקבל המוחין במקום יציאתם. ועד"ז נמשכים לו ג"כ המל"צ דדיקנא.

(תע"ס חלק י"ד).

זקנים:

ע"ע זעיר אנפין. (תע"ס חלק י"א).

אבן ספיר קטו

ח

ח"י חודשי יניקה:

ת"ת דא"א כלול מן י"ח גבולים. כי חציו העליון יש בו ו' גבולים, בו"ק שבו המלובשים באו"א, וחציו התחתון כלול מי"ב גבולי אלכסון. ובכדי שז"א יכלול בתוכו י"ח גבולים הללו, הוא נבחן שיונק ח"י חודש. ולמ"ד שהם כ"ד חודש, הוא סובר, שגם חציו העליון כלול מי"ב גבולי אלכסון אחר שהוא נכלל בחציו התחתון, כי בעת עלית נה"י לחג"ת דא"א, נכלל חציו התחתון מחציו העליון, ויש בתחתון עצמו ב' בחינות הת"ת הנ"ל, וכיון שחציו העליון כלול בתחתון, כבר גם בו יש י"ב גבולים כמו חציו התחתון. (תע"ס חלק י"ב).

ח"י ח"י:

ע"ע חי העולמים. (תע"ס חלק י"ד).

חב"ד דמו"ס:

חב"ד דמו"ס אינו כמו חב"ד דאו"א ודז"א, שדעת מכריע באמצע בין חו"ב, כי בינה דמו"ס יצאה מראש, כנודע. אלא בחינת המל"צ דצל"ם הכלול בו נקרא בשם חב"ד, כי ם' נקראת חכמה, ול' נקראת בינה, וצ' נקראת דעת, ואע"פ שמו"ס הוא רק צ' דצל"ם, מ"מ כלול בו כל ג' הבחינות דצל"ם, כי גלגלתא כלולה מכל ג' בחינות הצל"ם, וכן אוירא כלולה מכל הג', וכן מו"ס.

(תע"ס חלק י"ג).

חד סמכא:

בטרם תיקון הקוין, כשהיו הז"ת בקו אחד זה תחת זה, מכונים אז חד סמכא, כלומר קו אחד. (תע"ס חלק ז').

חו"ב דיניקה:

בחינת אור הרוח שז"א משיג בעת היניקה, הוא דוחה את אור הנפש דעיבור

לכלים דחג"ת, והוא עצמו מתלבש בכלים דחב"ד, ונמצא שבחי' חו"ב דיניקה הוא רק אור הרוח לבד. וזה הכלל, שכל אור חדש הבא לפרצוף הוא מתלבש בכלים העליונים, ודוחה האור שהיה שם מקודם לכן, אל הכלים שלמטה. (תע"ס חלק י"ב).

חו"ג ראשונים:

אין חידוש הארה בהעולמות אלא מא"ס ב"ה, כנודע, וכשנתחדשת איזו מדרגה בהעולמות, הגם שהיא יוצאת מהעליון הסמוך לה, אמנם העליון ההוא מקבל אותה דרך כל המדרגות הקודמות עד א"ס ב"ה. ולכן כל פרצוף מקבל מהעליון שלו ב' מיני הארות, דהיינו לצורך בנינו עצמו, ולצורך בנין המדרגה התחתונה ממנו. והנה מה שהפרצוף מקבל לצורך בנינו עצמו מהעליון שלו, מכונה בשם חו"ג הראשונים, ומה שמקבל לצורך בנין המדרגה התחתונה ממנו, מכונה בשם חו"ג חדשים.

(תע"ס חלק ח').

חו"ג חדשים:

ע"ע חו"ג ראשונים. (תע"ס חלק ח').

חוורתי:

החוורתי והשערות, הם שניהם בחי' או"ח שהלביש לע"ב הגלוי מטרם יציאתו מראש בבחינת מקיף חוזר, אלא בעת שנעשה זווג העליון ההוא על המסך דבחי"ג, ויצא בו קומת הע"ב המגולה, יש להבחין בו בחינת כתר דאו"ח, דהיינו בעודו דבוק במסך מטרם עליתו ממסך ולמעלה להלביש את תשע ספירות דאו"י, שאז עוד לא נתלבש במל"צ דצל"ם, הדוחה ג"ר דחכמה לבחינת מקיף חוזר, וע"כ נבחן בחינה זו, שיש בה עוד התלבשות בראש, בבחינה הגדולה דע"ב המגולה והיא הנקראת חוורתי, שיש לה בחינת התלבשות בעור דגלגלתא ג"כ.

וחלק ב' הוא, אחר שהאו"ח התחיל להלביש את ט"ס דאו"י, שאז נתקן תכף

קטז אות ח'

במל"ץ דצל"ם, ותכף נסתלקו הג"ר דחכמה בבחינת מקיף חוזר, ונמצא שחלק האו"ח הזה תכף נתרוקן מן האורות שלו, ונשאר בבחינת שערות, וע"כ אין להם שום התלבשות בהגלגלתא, אלא שיש להם רק אחיזה בלבד, והם גוף נפרד מן הגלגלתא. משא"כ החוורתי שהם מטרם שהלבישו לט"ר דאו"י, שעוד לא נגלה בראש בחינת המל"צ הדוחים לאור הזה לבר מראש, ע"כ יש בו עוד בחינת התלבשות בעורה של הגלגלתא.

(תע"ס חלק י"ג).

חוטם:

ספירת זעיר אנפין של ראש מכונה בשם "חוטם". (תע"ס חלק ג').

חוטם בגי' ס"ג:

החוטם הוא בחינת מלכות דמו"ס, שהוא בחי"ג דעביות ששם נעשה הזווג דקומת חכמה דא"א. ובחינת הוי"ה דס"ג הוא מוחא דאוירא דא"א, ששם מתלבש הדעת דרדל"א בעת עלית הג"ר דא"א לג"ר דעתיק ומוריד הי' מאויר ואשתאר אור, שהוא בחינת יציאת המוחין דע"ב דל"ב נתיבות. ונודע, שחכמה דא"א עצמו היא חכמה דאו"י, והוא נסתם בקרומא ואינו מאיר כלל למטה לתחתונים, אלא שמאיר רק בחינת החכמה דל"ב נתיבות לאו"א ולזו"ן, ועל זה בא הרמז שחוטם בגי' ס"ג, להורות שאין החוטם מאיר מבחינת חכמה סתימאה עצמו שהוא ע"ב דאו"י, אלא שמאיר ממוחין החדשים שיצאו על המ"ן דשערות דרדל"א, שמוחין אלו מתגלים במוחא דאוירא בבחינת דעת דרדל"א, ומשם מקבל מו"ס דא"א, ויורד למטה במקום חב"ד שלו, ששם עומדים או"א. וע"י זווג חיך וגרון, מו"ס משפיע קומה זו לאו"א, בסוד השפלת הדיקנא למטה. הרי שכל הארת החוטם דרך החיך לאו"א, הוא רק מבחי' הוי"ה דס"ג, שהוא מוחא דאוירא, ולא מקומת עצמו דמו"ס. וע"כ החוטם בגי' ס"ג, לרמז על ענין החשוב הזה שאין הח"ס מתפתח בשתא אלפי שני להשפיע מחכמה שלו לתחתונים ממנו.

(תע"ס חלק י"ד).

חוטמא דא"א:

חוטמא הוא מלשון הכתוב ותהלתי אחטם לך. שהוא לשון חתימה ותכלה, כמו אחתם לך, עם ת'. והוא כי שם מלובש מלכות דנה"י דעתיק, שהוא חותמת לאורות דגלגלתא.

(תע"ס חלק י"ג).

חולם:

הנקודות מורות בעיקר על הארת הזווג היוצאת בכח החיבור דה"ת בה"ר, שהן מכונות בשם נקודות. ויש בזה ג' בחינות: א', כשה"ת היא בכתר דנקודים, מבחינת ה"ת בעינים ויה"ו באח"פ, ואז נקראת חולם שהוא ממעלה על האותיות יה"ו, כי אור הכתר אינו מושפע אל החו"ב מבחינת ה"ת, אלא מבחינת ה"ר לבד.

ב', בסוד נקודות שמתחת האותיות יה"ו, שהן הכלים של חו"ב, וזה הוא ע"י זווג עליון של ע"ב וס"ג המוריד את ה"ת מהעינים אל הפה בסוד קמץ שמתחת האותיות. וגם עתה נמצאת ה"ת גנוזה בהקמץ שהוא בחינת יסוד דכתר, והיה"ו אין להן עדיין מהארת ה"ת.

ג', בסוד נקודות שבתוך האותיות דיה"ו שזה ע"י הארת היסוד דא"ק את בחינת המלאפום, שהנקודה דה"ת היא בתוך הו', שהארה זו באה לתוך האותיות דיה"ו, שהן חו"ב, שמכאן נולדות זה"ת דנקודים.

(תע"ס חלק ו').

חומר:

העביות שבפרצוף מבחי"ד שברצון, מכונה, בשם "חומר" של פרצוף. והוא שם מושאל מחומר גשמי מדומה, שיש בו ג' קוטרים: אורך, רוחב, ועומק. וששה קצוות: מעלה, מטה, מזרח, מערב, צפון, דרום.

(תע"ס חלק ב').

חומר:

הרצון לקבל שבנאצל, נבחן לכללות ה"חומר" שבו. וד' הבחינות שבו נבחנות לד' צורות הרצון, המכונים חו"ב תו"מ. ע"ע

אבן ספיר קיז

צורה. (תע"ס חלק ג').

חוץ לארץ:

העשיה דעוה"ז, נבחן בשם חו"ל.

(תע"ס חלק ט"ז).

חורבא:

גם העוה"ז מתחלק לבי"ע, ומקום קליפות, כי מקום המקדש הוא בריאה דעוה"ז, וארץ ישראל הוא יצירה דעוה"ז, וחו"ל הוא עשיה דעוה"ז, והמדבריות ומקומות חורבא, הוא מקום הקליפות דעוה"ז.

(תע"ס חלק ט"ז).

חושק למקורו:

כשהאור חושק להשואת הצורה, להיות זך כמו המאציל, ונמצא חפץ משום זה להסתלק מהתלבשות בכלים, הנה הסתלקות זו, מכונה "חושק למקורו" ודבר זה נמשך ע"י הכאת או"פ ואו"מ זה בזה. וצריך שתבין, שאין הכוונה על אור העליון בעצמותו, אלא הכוונה היא על עה"ס דאור ישר, שהנה כבר בבחינת יחס משותף מאור ולבושו, כי על כן נקראות בשם ספירות. אכן בעצמותו של אור העליון אין לנו שום הגה ודיבור כלל כי אין מושג באור בלי לבוש או כלי. (תע"ס חלק ד').

חותם:

האו"ח העולה מהמסך שבמלכות ולמעלה, המלביש לע"ס של ראש מכונה בשם "חותם". והמתנוצצים מהמסך ולמטה לע"ס דגוף, נבחנים לנחתמים מהחותם ההוא.

(תע"ס חלק ג').

חותם:

ב' חותמות יש ביסוד דנוקבא: אחד בבחינת שקיעה, וב', בבחינת בליטה. א' הוא הארת הגבורות שהיא מקבלת מז"א, וחותם הזה ה"ס תחום. ב', היא מקבלת מאמא, וחותם הזה הוא חומת, כלומר, חומת שמירה. וזה היא מקבלת מג' לבושי נה"י דאמא

הבאים עם המוחין שלה, שהם ג' שמות אהיה, שהם בגימטריא חותם, ע"ע דם נדת.

(תע"ס חלק ט').

חותם:

השם חותם מורה ב' בחי: א' שאין הנחתם עצמות החותם, וב' שאין בחינת דקה בהחותם שלא תהיה בהנחתם ממנו.

(תע"ס חלק ט"ז).

חותם נקרא נדת:

ע"ע דם נדת. (תע"ס חלק ט').

חזה:

חזה הוא מציין המקום שבו נעשה בחינת הסיום של צמצום ב'. וע"כ מחזה ולמעלה דכל פרצוף או מדרגה נבחן לכלים דפנים, שאפילו הצמצום הב' לא נגע בהם מאומה. ומחזה ולמטה נבחנים לכלים דאחורים, להורות שכבר יש בהם איזה מיעוט של הצמצום הב'. (תע"ס חלק ט"ז).

חזרה למאציל:

הסתלקות האור המסובב מן הזדככות המסך, מכונה "חזרה" למאציל, דהיינו למלכות של ראש שהיא המאציל לעה"ס, הנקראות גוף. כי על ידי עליתן שמה נמצאות מתחדשות ומתפשטות שנית, בבחינת התפשטות ב'. ועל דרך זה, בכל התפשטות חדשה, שהיא יוצאת רק ע"י חזרת אורות למאציל, באופן שכל חזרת אורות למאציל, היא כדי לסבב פרצוף חדש. (תע"ס חלק ד').

חיבוק השמאל:

בחינת השמאל דז"א היא בחינת הגבורות זכרים הנמשכת מע"ב דמזלין, ובעת שנותן לה המוחין דנסירה, הוא מחויב ליתן לה אותם המוחין דמזלין, כדי שתוכל להוריד ה"ת מעינים שלה ולהעלות אח"פ שאז נשלמת בנה"י דכלים. וע"כ נבחן זה לחיבוק השמאל דז"א, כלומר שמשפיע אל הנוקבא בחינת

קיח אות ח'

השמאל שלו, שהם הגבורות זכרים.

(תע"ס חלק ט"ו).

חיבור עצום:

כותל המחבר לזו"ן אב"א, אין החיבור עצום בהם, שהרי בעת שמשיגים מוחין מאו"א, המה מתפרדים זה מזה. אבל הכותל המחבר לאו"א, הוא חיבור תמידי ואינם מתפרדים לעלמין, וע"כ מכונה החבור הזה, בשם "חיבור עצום". (תע"ס חלק ח').

חידוש נשמות ישנות:

ע"ע התחדשות הנשמות.

(תע"ס חלק י"ד).

חיה:

היא אור חכמה, בסו"ה החכמה תחיה בעליה.

(תע"ס חלק ב').

חי העולמים:

יסוד דז"א נבחן בשם יוסף, שהוא בחינת צדיק דעייל ביה, דהיינו ט"ס דאו"י שהוא ממשיך. אמנם הוא כלול גם מבחינת בנימין, דהיינו בחינת המסכים המעלים ט"ס דאו"ח, כי מטרם שז"א משפיע המוחין לנוקבא, צריכים אותם המוחין להתגלות בו בעצמו, ואח"כ משפיעם לנוקבא שלו. ולכן הכרח הוא שיש לו גם בחינת בנימין המעלה ט"ס דאו"ח, שזולתו אין שום זווג במציאות כלל, כנודע.

וז"ס שיסוד נקרא ח"י, לרמז שהוא כולל גם בחינת המסכים דבנימין, וע"כ הוא מעלה בעצמו ט"ס דאו"י ממעלה למטה וט"ס דאו"ח ממטה למעלה, שהם בגי' ח"י. וע"ש זה נקרא היסוד "חי העולמים" להיותו חחי בתרין עלמין, מתחילה בעלמא דדוכרא דהיינו שמתחילה מוציא הקומה במוחין של עצמו בסוד ח"י כנ"ל, שהוא עלמא דדוכרא. ואח"ז משפיע אותה הקומה לנקבה, שנקראת עלמא

דנוקבא, ומוציא גם שם ט' ממעלה למטה וט' ממטה למעלה בבחינת המסכים שלה עצמה. ואז נבחן ז"א לבדו לבחינת יוסף, והנקבה לבדה לבחי' בנימין, שבין שניהם יוצאים ח"י ספירות השניות. וז"ס ח"י ח"י הוא יודך, דהיינו ח"י בעלמא דדוכרא וח"י בעלמא דנוקבא.

(תע"ס חלק י"ד).

חיות בהשאלה:

ע"ע השאלה. (תע"ס חלק י"ב).

חיות הקליפות:

ע"ע יניקת הקליפות. (תע"ס חלק ז').

חיך:

יסוד דחכמה סתימאה דא"א, נקרא בשם חיך. ומכאן נמשך טפת החסד דע"ב, בסוד הזווג דחיך וגרון. (תע"ס חלק י').

חילות המלכות:

כי מהתמעטות הקומה של המלכות דאצילות, יוצאים כל הפרצופים שבבי"ע וכל הישות אשר שם, וע"כ נבחנים לחיילות המלכות וצבאיה. (תע"ס חלק ז').

חיצון:

ע"ע פנימי. (תע"ס חלק י"ב).

חיצון דאו"א:

בחינת או"א שבקביעות, שהם רק בקומת ס"ג, ומלבישים מגרון ולמטה דא"א ואין להם אחיזה בראש דא"א, נבחן אז קומתם בשם פרצוף חיצון דאו"א. כי הם משורשם מנקודים בחינת חו"ב, וצריכים לג"ר דע"ב שהוא קומת ג"ר דא"א, שאין להם עתה ממנו רק בחינת ו"ק לבד, וכל ו"ק נקרא חיצוניות. וע"כ נקראים פרצוף חיצון דאו"א.

(תע"ס חלק ט"ו).

אבן ספיר קיט

חיצוניות:

הזך יותר שבכל כלי נבחן ל"חיצוניות" הכלי, והוא בחינת כלי לאו"מ המאיר בו מרחוק. (תע"ס חלק ב').

חיצוניות:

ד' מלכים יצאו בעולם הנקודים מד' הקומות דאו"א, מבחינת מחזה ולמעלה שהם דעת וחג"ת. וד' מלכים יצאו שם מד' הקומות ישסו"ת מבחינת מחזה ולמטה, שהם ב"ש ת"ת תחתונים ונהי"מ. וע"כ נחלקת ג"כ בחינת תיקונם באצילות: שתיקון המלכים שמחזה ולמעלה נקראים פנימיות, ותיקון המלכים שמחזה ולמטה נקרא חיצוניות.

(תע"ס חלק ט').

חיצוניות:

ג' הפרצופים עי"מ דאחור, נקראים בשם חיצוניות. משום שהם בחינת ו"ק ומוחין דו"ק, וכל ו"ק נקרא בשם חיצוניות. ולפעמים נקרא רק הגוף דו"ק בשם חיצוניות, והמוחין דו"ק נקראים בשם פנימיות דחיצוניות. (תע"ס חלק ט"ו).

חיצוניות:

ע"ע חיצוניות ופנימיות דכלים.

(תע"ס חלק ט"ז).

חיצוניות דחיצוניות דאחור:

ע"ע חיצוניות מצד אחור.

(תע"ס חלק ט"ז).

חיצוניות ופנימיות דכלים:

ענין החיצוניות ופנימיות דכלים, נעשה עם צמצום הב'. כי מחמת השיתוף דמדת הרחמים בדין, שעלתה המלכות למקום בינה ונעשה הזווג בנקבי עינים, יצאו כלהו אח"פ לבר מן המדרגה ונפלו אל המדרגה שמתחתיה, וכן אח"פ דראש נפל לבחינת גוף, ואח"פ דגוף נפל לבי"ע ונעשו לחלל פנוי. וכן נבחן שזו"ן דראש שמתחת נקבי העינים נפרדו מע"ס דראש, והיו למקיפים דחיה יחידה, וזו"ן דגוף נפרדו והיו לכלים חיצונים

מקיפים דלבוש והיכל. וכן הכלים דכל פרצוף לא נשאר בהם אלא בחינת ג"ר דכלים, הנקראים: מוחא עצמות גידין, אבל הבשר ועור נעשו למקיפים. וכן כל פרצוף מתחלק על החזה, כי מחזה ולמעלה לא שלט בו צמצום הב' כלל, כי הם הכלים דחב"ד חג"ת עד החזה, שאפילו בנקודים היו נמצאים למעלה מהפרסא והסיום שנעשה בצמצום ב' וכו'.

הרי שמכח הצמצום ב' נתחלקו הע"ס לב' בחינות, לכלים דפנים שעליהם לא שלט צמצום הב', ולכלים דאחור שהם אח"פ או תנה"י שכבר שלט עליהם צמצום הב'. וכן כל אלו ההבחנות הנ"ל נמשכים מזה השורש, כי אח"פ דראש נעשו לאחורים וחיצוניות דראש. ותנהי"מ דגוף, נעשו לחיצוניות ואחורים דגוף.

במלה אחת, בכל מקום שתמצא איזה הבחן בין אחור ופנים או פנימיות וחיצוניות, הם נמשכים מן התחלקות הע"ס לב' בחינות, מחמת עלית מלכות המזדווגת למקום נקבי עינים, ומחמת עלית מלכות המסיימת למקום החזה.

ומה שנאמר בכ"מ שחיצוניות דעליון נעשה פנימיות לתחתון, או אחורים דעליון נעשה פנים לתחתון, אין בזה משום חילוף הבחינות, אלא משום שכל אח"פ דעליון ירד אל המדרגה שתחתיו, ע"כ נמצא תמיד שאחורים דעליון שהם אח"פ והפנים דתחתון שהם גו"ע ונקבי עינים, הם שניהם דבוקים זה בזה. וע"כ בעת שהעליון מתקן את האחורים שלו מתתקן עמו יחד גם הפנים דתחתון, ומכאן הכלל דאחורים דעליון הוא פנים לתחתון, או חיצונית דעליון הם פנימיות לתחתון. וזכור זה, כי הוא מפתח גדול.

(תע"ס חלק ט"ז).

חיצוניות ז"א:

ג' הפרצופים עי"מ דאחור של הז"א, נבחן לחיצוניות ז"א.

(תע"ס חלק ט"ו).

קכ אות ח'

חיצוניות כלים:

ע"ע חיצוניות ופנימיות דכלים.

(תע"ס חלק ט"ז).

חיצוניות מצד אחור:

הכלים שמחזה ולמטה, נקראים בשם חיצוניות הפרצוף, כי כל נה"י הם לבר מגופא, ונבחנים לבי"ע. ותחילה מתחלקים לפנים ואחור, כי הב"ש ת"ת, להיותם בחינת ז"ת דבינה דגופא, נקראים פנים, מפני שאין מיעוטה מחמת עצמה אלא מחמת שהיא שורש אל הזו"ן. ונהי"מ נקראים אחורים, שעיקר היציאה לחוץ מאצילות נופל עליהם. וע"כ יש ב' בחינות חיצוניות: א' חיצוניות מצד פנים, שהם ב"ש ת"ת. ב' חיצוניות מצד אחור, שהם נהי"מ. ומלכות שבחיצוניות מצד אחור, נבחנת בשם חיצוניות דחיצוניות דאחור. והנה החיצוניות מצד פנים, נעשה למקום בריאה. והחיצוניות מצד אחור בלי המלכות, נעשה למקום עולם היצירה. והחיצוניות דחיצוניות דאחור, שהוא המלכות, נעשה למקום עשיה. (תע"ס חלק ט"ז).

חיצוניות מצד פנים:

ע"ע חיצוניות מצד אחור.

(תע"ס חלק ט"ז).

חיצוניות נה"י אמא:

נתבאר נערך: ב' עיבורים כוללים דחיצוניות, שאין שום הפרש ביציאת המוחין ממקורם באו"א, כי הם תמיד בקומת ע"ב המגולה, היוצא על המ"ן דמזלין, ואפילו המוחין דעיבור א' של הז"א שוה בזה למוחין דיחידה דז"א. וכל ההפרש הוא רק במצבים של העיבור, וכן במדת הזווג דאו"א מאיזה פרצוף שמשפיעים לו, ע"ש. ונמצא שבחינת עיבור דחיצוניות הוא מקבל מבחינת נה"י דחיצוניות דאמא, מבחי' פרצוף עיבור שלה, וכן בחינת יניקה דחיצוניות דז"א, הוא מקבל מנה"י דיניקה דחיצוניות דאמא, ובחינת המוחין דחיצוניות שהם המוחין דו"ק, הוא מקבל מנה"י דפנימיות דחיצוניות דאמא,

דהיינו מבחינת המוחין דו"ק שלה, ובזה היא משלמת לו עי"מ דחיצוניות. ועד"ז היא משפעת לו עי"מ דפנימית דז"א, מג' בחינות נה"י דעי"מ של ג' הפרצופים הפנימים שלה.

(תע"ס חלק ט"ו).

חיק או"א:

כשזו"ן עולים לבחינת מ"ן אל היכל או"א, ונכללים במסך של נה"י דאו"א, נבחנים שעלו לחיק דאו"א, כי נה"י נקראים חיק. (תע"ס חלק ט"ו).

חירות:

ע"ע בן חורין. (תע"ס חלק י"ד).

חכם בבינה:

בחינת הזכר שבישסו"ת, דהיינו ישראל סבא, ה"ס חכמה. וכללות ישסו"ת היא בינה, וע"כ יש"ס הוא סוד וחכם בבינה. וישסו"ת, ה"ס ה"ר דהוי"ה, ויש"ס נרמז בהעוקץ שמאחורי הד' שבה"ר זו. (תע"ס חלק י').

חכמה:

היא אור עצמות חיותו של הנאצל. ע"ע אור חכמה. (תע"ס חלק א').

חכמה:

ידיעת התוצאות התכליתיים, מכל פרטים שישנם בכל מציאות, נקראת בשם "חכמה".

(תע"ס חלק ב').

חכמה דל"ב נתיבות:

חכמה דל"ב נתיבות, היא חכמה שבסוד הדעת. וענין ל"ב נתיבות שהחכמה הזו נקראת, הוא מרמז על כ"ב אתוון וי' אמירן שהיא תמיד כלולה מהם. כמ"ש הרב, שכ"ב אתוון הן בינה, וי' אמירן הם י"ס דזו"ן בעיבור הבינה. כי לא יצויר מציאותה של חכמה זו, זולת בצירוף זו"ן בעיבור הבינה, כי אז חוזרת הבינה לחכמה בשביל להאיר הארת

אבן ספיר קכא

חכמה לזו"ן. ולכן כל ומן שיש לבינה קומת חכמה צריך זו"ן להשאר בראשה בבחינת מ"ן של העמדה וקיום המוחין, ששם הוא משמש לדעת שלה. אבל לולא זו"ן, היא חוזרת תכף לבחי' עצמה, שהיא חסדים מכוסים, בסוד כי חפץ חסד הוא. ועל שם זה מוגדרת חכמה זו בשם חכמה דל"ב נתיבות.

(תע"ס חלק י"ד).

חכמה הנכללת בכ"ב אתוון וי' אמירן:

ע"ע חכמה דל"ב נתיבות.

(תע"ס חלק י"ד).

חכמה עילאה סתימא:

נודע, שמסך דעתיק אינו שולט על ג"ר דגלגלתא, משום שנתקנה בבחינת ם' דצל"ם, שהיא ג"ר דבינה, ושליטתו מתחיל בבחינת ז"ת שלה, והמסך דמלכות דראש דעתיק, הוא קרומא דאוירא החוצה בין גלגלתא ובין מו"ס, כי הוא קרומא דאתחפיא על מו"ס. וקרומא זו מוציא ג"כ את ז"ת דגלגלתא מבחינת מלכות דראש דעתיק, וסותם אותו, משום שז"ת דבינה כבר צריכים להארת חכמה, והמה מתמעטים ע"י המסך הזה דמלכות דראש דעתיק, ולפיכך נקרא ז"ת אלו בשם "מוח סתום שבגלגלתא" או "חכמה סתימאה עלאה" דהיינו להבחין בין מו"ס דא"א, שהוא בחינת צ' דצל"ם, ובין ז"ת דגלגלתא שהם באמת בחינת גלגלתא, אלא שנתמעטו מחמת שהם שרשי זו"ן, ע"כ נקרא ז"ת דגלגלתא ח"ס עלאה, ומו"ס נקרא ח"ס תתאה. וההבחן ביניהם רב הוא, כי חכמה עלאה סתימאה, מזדכך בעת גדלות, כי נפיק י' מאויר דיליה ואשתאר אור. אבל מו"ס דא"א, נשאר סתים בקרומא.

(תע"ס חלק י"ג).

חכמה קדומה:

חכמה דא"א נבחנת לחכמה קדומה, בשביל שאינה מאירה באצילות מא"א ולמטה, משום שחכמה זו נתקנה בקרומא

דלא פסיק לעלמין, כלומר, שאפילו בעת הארת ע"ב ס"ג העליונים שכל הפרסאות נפסקות, וכל תחתון עולה לעליון שלו, וכו'. גם אז אין הקרום שתחת החכמה סתימאה דא"א נפסק, וכל בחינת החכמה המושפעת לאו"א וזו"ן היא רק מבחינת חכמה שבסוד הדעת, הנקראת ג"כ חכמה דל"ב נתיבות.

(תע"ס חלק י"ד).

חכמה שבסוד הדעת:

ב' מיני חכמות נבחנות באצילות: א' היא חכמה קדומה, שהיא חכמה דא"א הנסתמת בקרומא דלא לאתפתחא. ב' היא חכמה שבסוד הדעת, שפירושה, שאינה נמשכת אלא ע"י המ"ן דזו"ן שהוא הדעת, דהיינו ע"י ב' המזלין: ונוצר ונקה. שהם ת"ת ויסוד הנקראים דעת, הנעשים למ"ן לאו"א, בעת עליתם לג"ר דא"א. וכיון שאין חכמה זו נמשכת רק ע"י ב' המזלין שהם בחינת דעת, שהם בחינת מ"ן דזו"ן, ע"כ היא מוגדרת בשם "חכמה בסוד הדעת". וכבר נתבאר ענין זה בערך: אם אין דעת אין בינה, ואם אין בינה אין דעת.

(תע"ס חלק י"ד).

חלב:

בעת הלידה, שהדלת דקטנות חוזרת לשליטה מכח עלית ה"ת לעינים, שישסו"ת יורדים ומתמעטים לבחינת ו"ק ונסתלקו מהם הג"ר כנודע, ולא נשאר שם אלא אורות דרוח נפש, אשר אז עולה שוב אור הרוח לכלים דחב"ד, ואור הנפש שהיה בנה"י עולה לכלים דחג"ת, הנה עולה עמו ג"כ בחי' העביות דהוד יסוד ומלכות שלא נבררו, ונכללים בהזווג החדש דחג"ת, שהוא בחי"א, ומקבלים בחינת מסך מתוקן דבחי"א מתוך התכללות בזווג ההוא, ואז נעשו לחלב, כי קומת החסדים היוצאים שם על בחי"א, נבחנים לחלב. וכשז"א יונק ומקבל לתוכו החלב הזה, הוא משיג בחינת העביות דהוד יסוד מלכות, המתוקנים במסך דעליון, וגם הוא עצמו נעשה בסופו ראוי להזדווג עליה, ויוצא בו קומת ה"ח וה"ג. ולפיכך נחשב החלב

קכב אות ח'

שהוא יונק, לבחינת האודם שבו, כי נעשים בו לבחינת עביות מתוקנת במסך דבחי"א. וכל עביות הנמשכת מאמא, נבחנת לאודם, כי בינה דצמצום ב' מכונה ארץ אדום, כנודע.

(תע"ס חלק י"ב).

חלב ודם:

חלב (בצירי תחת הח') שהוא השומן, נמשך מטפת מ"ד דאבא. ודם נמשך מטפת מ"ן של הנקבה. ומשניהם נבנה ז"א והן קריבין לגבוה. (תע"ס חלק י"ב).

חלה דאלף הא' דבריאה:

חלה בינונית היא אחד מחמשים. ואדה"ר היה תופס ג' עלמין בי"ע, שהם שתא אלפין דרגין דנשמתין, וחלק א' מחמשים שבהם הוא ק"ך. והנה אדה"ר הוא חלתו של עולם, כי אחר החטא לא נשאר בו כי אם בחינת חלה, והיה צריך להשאר בו ק"ך דרגין דנשמתין, אמנם לא נשאר בו כי אם ק' דרגין. והטעם הוא, כי באלף הראשון דבריאה שהם או"א דבריאה, לא זכה בחלה שלהם, כי אם מעשרה פרצופים שמזו"ן דבריאה ולמטה.

(תע"ס חלק ט"ז).

חלון:

הכח מבחינת עביות המסך, הנבחן בע"ס דראש המדרגה או בע"ס דעגולים, הנה כח עביות זה המתפעל בהם עם האו"ח העולה אליהם ממסך, נקרא בשם "חלון".

פירוש: כי או"ח הנדחה מבחי"ד מחמת עביותה, נעשה לבחינת כלי קבלה לאור העליון, במקום בחי"ד שהיתה כלי קבלה בא"ס ב"ה. והוא מטעם, שהאו"ח הוא באמת כלול מעביות דבחי"ד, מחמת שהיא המשיכה אותו אצלה מא"ס ב"ה. אמנם אין עביות זו ניכרת רק בכלים דגוף, להיותם מתפשטים ממטה למסך, דהיינו למטה מבחי"ד של ע"ס דראש, וע"כ עביות דבחי"ד שבמסך שולטת בהם, ולפיכך, נחשבים לכלים גמורים להתלבשות האור העליון בהם. משא"כ בע"ס

דראש, שהן בהכרח למעלה מבחי"ד שלהן, אלא שאו"ח עולה אליהן ממטה למעלה, ואין עביות דבחי"ד שבמסך יכולה להתכלל ולעלות עם האו"ח, למעלה ממקומה, לט"ס ראשונות ממנה, ולפיכך, אין האו"ח הזה נעשה שם לבחינת כלים גמורים, אלא לבחינת שרשים לכלים בלבד. וע"כ נקראת התלבשות ט"ס באו"ח זה, רק בשם התקשרות. ועם כל זה, כלפי ט"ס דראש, נבחן גם האו"ח הזה, לבחינת "כח של עביות", כי על כן נעשה לכח התקשרות, עכ"פ, להתפיס אותם בנאצל.

והנה כח זה מכונה בשם "חלון", כי בכניסת או"ח ואו"י להאיר את הכלים הזכים דעגולים, שאין בהם הכר של עביות כל עיקר, הרי כח של עביות שיש באו"ח, הוא שפל בהרבה מהם, וע"כ פחות ומשפיל את דופני הכלים דעגולים, "דרך כניסתו בהם". בדומה, לנקב וחור שישנו בחדר, שהוא פחת וחסרון בכותל החדר, אמנם הוא דרך כניסה לאור השמש. וכן כאן, הפחת והחסרון שנעשה בדופני הכלים דעגולים, מכח עביות שבאו"ח, אינו נחשב בהם כלל לחסרון, אלא לחלון, כי זולתו לא היה להם שום אור, שהרי אינם מקבלים שום אור, אלא דרך הקו, בכח מסך שבו. (תע"ס חלק ב').

חלון:

הוא בחי"ג של ראש, המלובש באו"ח.

(תע"ס חלק ג').

חלון פתוח:

המסך דבחי"ב, שעליו נעשה הזווג דאו"א לצורך עולם הבריאה, נבחן למסך מפסיק על אור החכמה, ורק אור חסדים המופרשים מחכמה מושפע להם דרך המסך הזה, והוא מטעם שרגליה נוגעות בהפרסא שבין אצילות לבריאה, והמסך דבחי"ב שביסוד שלה נכלל בהפרסא, המסיימת לכל הארת אצילות. ולפיכך נבחן פי יסוד דאמא, ששם נעשה הזווג לצורך הבריאה, בשם פי יסוד סתום, או חלון סתום, או מסך בפי החלון, כי החלון המשפיע האורות אל הבריאה, הוא סותם על אור החכמה. אבל המוחין דס"ג דאצילות,

,

אבן ספיר קכג

אע"פ שגם אמא משמשת במסך דבחי"ב בפי היסוד שלה, אמנם שם אין המסך סותם על אור חכמה, ויכולה לעלות ולקבל חכמה בעת שיש לה מ"ן, וע"כ נבחן שם המסך בשם חלון פתוח, כי הוא פתוח שם לקבל חכמה. וכן נקרא פי יסוד פתוח מאותו הטעם, כי אין שם מסך מפסיק שיסתום על החכמה.

(תע"ס חלק ט"ז).

חלון צר:

המסך דבחי"ג נבחן בשם חלון צר, וכשז"א מקבל הארת חכמה הוא מקבל דרך המסך הזה. ונקרא חלון צר, משום שהוא צר מחסדים וארוך בחכמה, כלומר, שהוא בחינת יסוד דאבא החסר מהשפעת חסדים לגמרי, ואין בו אלא אור חכמה בלי חסדים. והשפעת חסדים מכונה רחב, והשפעת חכמה מכונה ארוך, כנודע. (תע"ס חלק ט"ז).

חלל:

בחינה ד' שברצון שנתרוקנה מאור הנה נבחנת לחושך ביחס לאור, וביחס לכלי נבחנת ל"חלל". כי בחינה ד' בעצמותה לא נחסרה מהנאצל בסיבת הצמצום, אלא שישנה בו בבחינת חלל ריקני בלי אור.

(תע"ס חלק א').

חלל פנוי:

מכח צמצום הא' שנעשה על המלכות היא מסיימת על אור העליון, כי לא תוכל לקבל אותו, ונמצא האור נפסק מחמתה. וה"ס נקודה דעוה"ז שהוא חלל פנוי וריקן מכל אור להיותה עומדת מתחת מלכות המסיימת. וע"י צמצום הב' עלתה המלכות במקום בינה וסיימה האור בבינה דגופא במקום החזה, דהיינו החזה דפרצוף תנה"י דא"ק, ופרצוף נקודות דס"ג דא"ק, ושם הופרס פרסא, ומפרסא ולמטה נעשה חלל פנוי וריקן. ואח"כ בסבת שביה"כ דז"ת דנקודים פו"א, שנפלו בהחלל הפנוי שמתחת הפרסא, נתפשט גם מקום החלל שמהפרסא ולמטה בבחינת כלים דפנים וכלים דאחור, שהם:

חב"ד חג"ת עד החזה, הנקראים כלים דפנים, ותנהי"מ שמחזה ולמטה הנקראים כלים דאחורים. ומקום הכלים דפנים נעשה לבחינת קדושה, ונתבררו שם פרצופי בי"ע, ומחזה ולמטה נשאר לגמרי חלל פנוי וריקן, שה"ס י"ד ספירות עד לעולם הזה, דהיינו מקום הכלים דתנה"י שנשברו העומדים שם. ואחר החטא דאדה"ר, נפגמו העולמות מאד עד שד"ת דיצירה הקדושה, וכל ע"ס דעשיה דקדושה, ירדו ונתלבשו במקום י"ד ספירות דקליפות.

באופן, שמבחינת צמצום א', היה רק הנקודה דעוה"ז, בבחינת חלל פנוי וריקן ומקום הקליפות. וע"י צמצום ב', נעשה סיום הקדושה במקום החזה של הנקודות דס"ג דא"ק, שמשם ולמטה נשאר חלל פנוי ומקום הקליפות. ואח"כ ע"י נפילת הכלים דז"ת דנקודות, ירד מקום סיום דקדושה עד להחזה דמקום בי"ע של עתה. ורק י"ד ספירות אחרונות נעשו לחלל פנוי, דהיינו מחזה דיצירה ולמטה. ואח"כ ע"י החטא דעצה"ד, ירדו המחזה ולמטה דיצירה דקדושה, עם העשיה דקדושה, למקום הקליפות וחלל פנוי, ונמצא שירד נקודת הסיום דקדושה יותר למטה, אלא לא עד לנקודה דעוה"ז, רק עד הבינה דמלכות דעשיה, הנקראת קרקע ג"ע התחתון, ומשם ולמטה נעשה עתה המקום חלל פנוי לגמרי. והנה מצד אחד תמצא שע"י שביה"כ וחטא של עצה"ד נתמעט החלל הפנוי כנ"ל, כי ירד ממקום הפרסא שמתחת האצילות עד לקרקע ג"ע התחתון. אכן מצד ב', השיגו הקליפות כח להבנות בד' עולמות אבי"ע דקליפות, בסו"ה זה לעומת זה עשה אלקים. ובאמת תלוים זה בזה, כי מחמת התפשטות הקדושה יותר למטה השיגו הקליפות כח לעלות יותר למעלה. ואין להאריך כאן.

(תע"ס חלק ט"ז).

חלל פנוי דבי"ע:

ע"ע חלל פנוי.

(תע"ס חלק ט"ז).

קכד אות ח'

חלל פנוי דעוה"ז:

ע"ע חלל פנוי. (תע"ס חלק ט"ז).

חלקי הנוקבא:

כי כל מה שנברר מהז' מלכין הללו שנפלו לבי"ע, לא נעשה מהם, אלא בחינת הנקבות של ה' פרצופי האצילות. אבל הזכרים נעשו ממ"ה החדש, כמו שיתבאר במקומו, וע"כ נקראים חלקי הנוקבא.

(תע"ס חלק ז').

חלקי הנוקבא:

הכלים המתיחסים לזווג עם אור העליון, להיותם בעלי המסך והעביות המעלים או"ח, הרי הם נבחנים לחלקי הנוקבא.

(תע"ס חלק ח').

חלק מרוחא קדמאה:

ב' חלקים נבחנים בהאי רוחא דשדי בה בעלה בביאה קדמאה: א' הוא, מה שיצא שם על בחינת המסך של האשה עצמה, שזהו חלקה לבנינה עצמה. ב', מה שיצא שם על תוספת המ"ן של התחתון, הדבוקים באח"פ שלה. וזהו חלקו של התחתון, אשר המה אצלה בפקדון, כל עוד שאין התחתון עצמו מוכשר לקבל את כללות הקומה ההיא שיצאה שם, והיא נותנת לו לשיעורים, בדרך המדרגות, מתחלה נפש, ואח"כ רוח, עד שמשלים לו נרנח"י דנפש, ואח"כ נותנת לו סדרי מדרגות הרוח, עד שמסלקת כל קומתו של התחתון מה שיצא על המ"ן שלו בביאה קדמאה. ואז נפסק לה אורח כנשים, כי אין לה עוד מה להוליד, ולא נשאר בה כי אם חלקה עצמה, שהיא כל החיות שלה. ואם גם זה החיות נסתלק ממנה היא מתה, בסו"ה בצאת נפשה כי מתה. ע"ע ביאה קדמאה.

(תע"ס חלק ט').

חלתו של עולם:

נודע, שכל הנרנח"י דז"א אינם בערך הנקודים אלא בחינת נפש בכלי דכתר, וחסר ט"ס תחתונות דכלים, וט"ר דאורות, דהיינו

רק קב אחד מעשרה קבין דנקודים. ונמצא שז"א בעיבור, שאין לו אלא בחינת נפש מנרנח"י אלו, דהיינו חלק עשירי מהקב שנתקן באצילות, הרי הוא עתה אחד ממאה ממה שהיה לו בנקודים. וע"כ נקרא אז בעובר בבחינת חלה שהיא אחד ממאה.

וכן אדם הראשון בקרא חלתו של עולם מאותו הטעם. כי כל השלימות שנתקנה בו היתה מבחינת קב אחד דאצילות ואחר החטא לא נשאר בו אלא נפש דנפש, בכלי דכתר הכתר, שהוא אחד ממאה, (תע"ס חלק י"א).

חלתו של עולם:

ע"ע חלה דאלף הא' דבריאה.

(תע"ס חלק ט"ז).

חמה בנרתיקה:

ע"ע הוצאת חמה מנרתיקה.

(תע"ס חלק י"ד).

חסד דרישי כתפין דא"א:

הגרון דא"א, הוא בינה שבו. ונודע, שיש ב' מיני אורות בבינה: א' אור עצמותה, הנבחן לחכמה, כי בינה עצמות חכמה היא. וב' הוא אור החסד שהמשיכה, וזה אינו נבחן לעצמותה. ע"ע בינה הנעלמת בחכמה. ולפי שא"א הוא קומת חכמה, ע"כ בחינת אור חכמה שבבינה, נבחן לבחינת פנים בא"א, והיא בחי' הגרון שבו מצד הפנים. ובחינת אור החסד שבבינה, נחשב בו לבחינת אחור, והוא בחינת רישי כתפין שהם באחורי הגרון. וז"ס החסד שברישי כתפין דא"א, שהוא בחינת אור גרון מצד החסד שבו, כמבואר.

(תע"ס חלק י').

חסד הא' דז"א הנקרא אברהם:

בחינת חכמה דז"א, היא מעיקרה קצה ראשון מו"ק שלו שהוא חסד, ובגדלות דז"א שהחסד הזה שב להיות חכמה הוא נקרא אברהם. והוא הנוטריקון של אב"ר מ"ה, כי בעת שחג"ת דז"א נעשים חב"ד, נעשים נה"י לחג"ת, והוא קונה נה"י חדשים, שאז נעשה

אבן ספיר קכה

היסוד שלו לבחינת אב"ר, שפירושו, שקונה כח ההולדה. וכיון שזהו רק בעת שקונה בחינת חכמה שנקרא אברהם, ע"כ מרומז בו אב"ר מ"ה, אב"ר ע"ש יסוד החדש שקונה אז, ומ"ה, על שם מ"ה החדש, כי קומת חכמה זו היא חכמה דמ"ה. (תע"ס חלק י"ד).

חסדים דמ"ה דב"ן:

אמא סתם נקראת ב"ן, וע"כ צד מ"ה שבה, נקרא חסדים דמ"ה דב"ן דאמא, שפירושו, החסדים שהם מ"ה דאמא, הנקראת ב"ן סתם. והם בחינות בינה ומלכות דבינה דמ"ה. (תע"ס חלק ט').

חסדים דמ"ה דמ"ה:

אבא סתם נקרא מ"ה. וחסדים דמ"ה דמ"ה שבאבא, פירושם, החסדים שהם מ"ה של אבא, המכונה מ"ה סתם. והם בחינות חכמה וז"א דבינה דמ"ה. (תע"ס חלק ט').

חסדים דנר"ן:

ע"ע חסדים זכרים. (תע"ס חלק ט"ו).

חסדים דע"ב דיודין:

המוחין דחיה שהנוקבא מקבלת מנה"י דז"א, שעל ידיהם היא חוזרת עמו פב"פ בקומה שוה, הם נקראים בשם חסדים דע"ב דיודין. אבל המוחין דע"ב דמזלין שהיא מקבלת בהיותה עם הז"א באחוריו, אע"פ שגם הם מבחינת ע"ב, אמנם אינם נבחנים לע"ב דיודין, שפירושו מוחין דחיה, אלא שנבחנים לע"ב, דס"ג מ"ה וב"ן, שהוא בגימטריא רי"ו. (תע"ס חלק ט"ו).

חסדים זכרים:

בחי' הרוחא דשדי בה בעלה בביאה קדמאה, בעת עליתם למ"ן לאו"א עלאין, וז"א נכלל באבא, ונוקבא נכללת באמא, ואז מזדווגים זה עם זה, ומקבלת מז"א אז הרוחא דביאה קדמאה, שפירושו, בחינת המוחין

דע"ב דמזלין, המשלימים השלישים התחתונים דכל ספירה מט"ס שלה, אשר הכללות שבהם היא בחינת האי רוחא הנקרא בנימין הכלול ביוסף, בן ימין. והוא נבחן לבחינת חסדים זכרים, להיותם באים ממזלין, שהם בחי' מ"ן זכרים. ומוחין אלו באים מע"ב, כנ"ל, אלא אינם נחשבים לבחינת חיה כמו ע"ב, כי אינם אלא בחינת מוחין דו"ק, דהיינו להשלמת כלים, אלא שאין הכלים נשלמים רק ע"י ע"ב דמזלין, המוריד ה"ת מעינים ומעלה אח"פ הנופלים, כנ"ל, אמנם הם רק בחינת ב"ן, ונחשבים רק לנר"ן דחסדים זכרים, שהוא רי"ו, דהיינו בחינת ע"ב המאיר באח"פ, שהם ס"ג מ"ה וב"ן, שעי"ז הוא מעלה אח"פ ומחזיר אותם אל הפרצוף, כנודע. (תע"ס חלק ט"ו).

חסד מאחר התפשטות הזרועות:

ע"ע ב' מיני חסד. (תע"ס חלק י').

חסד מקודם התפשטות הזרועות:

ע"ע ב' מיני חסד. (תע"ס חלק י').

חסד פרטי:

ע"ע: ה' חסדים. ה' קצוות. שחג"ת נ"ה דז"א, הן ה' בחינות כח"ב זו"ן דאו"י. שמשום חוסר אור החכמה בג"ר דז"א, המה רק ה' חסדים. אמנם היסוד דז"א אינו בחשבון ה' חסדים, משום שאין יותר מה' בחינות, אלא היסוד הוא בחינת התכללות ה' בחינות יחד והתערבותן זו בזו. ואינו קצה פרטי, שיהיה נבחן ל"חסד פרטי" מה' החסדים.

(תע"ס חלק ד').

חסד תפארת ויסוד דעיבור:

קומת הנפש שהעובר מקבל בהיותו כהתכללות הזווג דאמא, כולל ג' אורות אלו, כי עיקר הקומה הוא בקו אמצעי כנודע, והוא כולל ב' האורות ת"ת ויסוד, הכלולים זה בזה, ושורש הקומה הוא אור החסד, שה"ס יומא

קכו אות ח'

דאזיל עם כלהו יומי. ואין להקשות א"כ ז' חדשים למה לי, כי בדרך התכללות עולה מהם התיקון לכל ז' האורות. (תע"ס חלק י"א).

חפירה:

ע"ע בולט.

(תע"ס חלק ט').

חצי האחורים:

ע"ע חצי כותל.

(תע"ס חלק ז').

חצי כותל:

יש ב' מרחקים וכיסוים על אור החכמה: א' מכח האחורים דאמא, וכיסוי זה מכונה כותל דחג"ת, משום שאינו נמצא רק בחג"ת עד החזה. ויש בחינת כיסוי מכח אחורים דיסוד אבא, המעלים ג"כ על אור חכמה כל זמן שאין אור דחסדים בהפרצוף, וכיסוי זה מכונה אחורים דנה"י, משום שהוא משמש בעיקר בנה"י כי שם מקומו.

ובשעה שהזו"ן בקטנות, וכל תיקונם הוא מכח האחורים דאמא, שהוא כותל דחג"ת, נמצאים שניהם משמשים בכותל הזה דחג"ת: חציו לז"א, וחציו לנוקבא, כי כותל דנה"י השייך לנוקבא, אין לו אז מקום להתגלות מפני הפחד של החיצונים, שלא יינקו ממנו, שאין כותל דנה"י מתגלה אלא בשעה שהפרצוף ראוי להארת חכמה כמ"ש במקומו. וע"ע אחורים שלמים דז"א.

(תע"ס חלק ז').

חצי עובי דופן:

ע"ע דופן. שהחיצוניות ופנימיות אשר בדופן הכלי, נחשבות לשני חצאים של הדופן שבכלי, דהיינו חצי "עובי הדופן" העב יותר, נקרא פנימיות הכלי, והוא משמש לאו"פ. וחצי עביות שבדופן, שאינו עב כל כך, נקרא חיצוניות הכלי, והוא משמש לאו"מ.

(תע"ס חלק ד').

חצי שיעור ו':

ת"ת, שהוא חג"ת, נקרא ו' עם ראש, להיותו קומה דבחי"א, שיש בה חג"ת נה"י, שחג"ת הם בחינת כח"ב דחסדים, וע"כ הם בחינת ראש, ונה"י שבו, הם בחינת גוף. אבל היסוד, שהוא קומת נה"י לבד, וחסר בחינת חג"ת, ע"כ הוא נבחן לו' קטיעה, שאין לה ראש. כי חסר לו בחינת הה"ח דחג"ת, אלא שיש לו רק בחינת כללות לבד מהם, שהיא קומת מלכות לבד, כנודע. ונבחן ג"כ לחצי שיעור של הו' הגדולה, כי נה"י הם חצי פרצוף דז"א הכולל ו"ק. (תע"ס חלק ט').

חצי ת"ת:

חצי ת"ת, פירושו מחזה ולמטה, כי ת"ת כולל ע"ס ו"ק וג"ר, וג"ר עד החזה נחשב לחציו, וז"ת שמחזה ולמטה עד הסיום דת"ת נחשב ג"כ לחציו. (תע"ס חלק ט"ז).

חצי ת"ת עליון:

היינו שליש עליון עד החזה, שהוא בחינת הג"ר דספירת ת"ת. (תע"ס חלק ז').

חצי ת"ת תחתון:

ב"ש תתאין דת"ת, נקרא חצי ת"ת תתתון. שפירושו נתבאר בערך: ב"ש תחתונים דת"ת. (תע"ס חלק ז').

חקיקה:

"חקיקה" ובליטה, הם יחסים מקבילים בהבחנת השפע, כי בליטה, פירושה, שהשפע מרובה בספירות באופן ניכר ובולט כלפי הרואה. והיפוכו הוא הבחן, ה"חקיקה" שפירושה, שחסרון השפע בספירות ניכר שם ביותר, ולפיכך, ענין החותם, שהעולמות נחתמים זה מזה, נבחן בחותם שאותיותיו בולטות ובחותם שאותיותיו חקוקות ושקועות, באופן: שחותם האצילות בולט, והבריאה הנחתמת ממנו היא חותם שקוע. והיצירה

אבן ספיר קכז

הנחתמת מהחותם השקוע של הבריאה, נעשית לחותם בולט. והעשיה הנחתמת מהחותם הבולט דיצירה, נעשית לשקועה. ונמצאות הע"ס דאצילות והע"ס דיצירה, נחשבות לבולטות. והיפוכן, הע"ס דבריאה והע"ס דעשיה, שנחשבות לשקועות וחקוקות.

(תע"ס חלק ג').

חקיקה:

ע"ע בולט. (תע"ס חלק ט').

חשך:

בחינה ד' שברצון שאינה מקבלת לתוכה האור העליון מכח הצמצום, נבחנת לשורש החושך. (תע"ס חלק א').

חשכת ב' בחינות דחיצוניות:

מחזה ולמטה נקרא חיצוניות הפרצוף, ומתחלק לב' בחינות: פנים, ואחור. שב"ש ת"ת נקראים חיצוניות מצד פנים, ונהי"מ נקראים חיצוניות מצד אחור. וב' בחינות אלו, נפלו לחלל הפנוי שתחת סיום רגלי א"ק, בעת צמצום הב' שעלתה מלכות המסיימת למקום החזה דפרצוף נקודות דס"ג דא"ק, מטרם שעלתה מלכות המזדווגת לבחינת הזווג שבנקבי העינים, ואז נפלו לבחינת חלל הפנוי שבנקודה דעוה"ז, ונחשבו אלו ב' הבחינות כמו החלל פנוי שמתחת סיום רגלי א"ק.

(תע"ס חלק ט"ז).

קכח אות ט'

ט

ט' אחורים:

ע"ע אחוריים דאותיות. (תע"ס חלק ט"ו)

ט"ז ספירות עליונות תחום שבת:

בחינת הסיום שנעשה על אור העליון, מכח המלכות המסיימת אותו, נקרא תחום שבת. שמתחילה היה זה בהפרסא שמתחת האצילות, ואח"כ ע"י שביה"כ דז"ת דנקודים ונפילתם למטה מפרסא, נתפשט גם מקום בי"ע לבחינת פנים ואחור, דהיינו לבחינת פרצוף דחב"ד חג"ת נהי"מ, שעד החזה שבו, נעשה מקום לכלים דפנים אחר שיתבררו לקדושה, ונעשה התחום שבת במקום החזה הזה, שהם נבחנים לט"ז ספירות שהם ע"ס דחב"ד דמקום בי"ע, ושש ספירות עד החזה דחג"ת דמקום בי"ע. וי"ד ספירות שמחזה ולמטה, נעשה מדור קבוע אל הקליפות, והם מחוץ לתחום, כי שם חלל פנוי וריקן מכל אור. ואלו י"ד ספירות הם ד"ס תחתונות דחג"ת, וע"ס דנהי"מ של מקום בי"ע.

(תע"ס חלק ט"ז).

ט"ס המקוריות:

נודע, שאין בע"ס דאצילות רק בינה וזו"ן, שהם ג' כלים, אבל בחינת כתר חכמה דהתלבשות חסרים באצילות. ובג' כלים אלו יש ט"ס כי יש בכל אחד ג' קוים, וג' קוים שבבינה נקראים חב"ד, וג' קוים שבז"א נקראים חג"ת, וג' קוים שבמלכות נקראים נה"י. וטעם החסרון הזה שנעשה בפרצופי אצילות, הוא מכח הגניזו דמלכות דצמצום א' שנגנזה ברדל"א, ואינו משמש עמה לצורך אצילות, זולת במלכות דצמצום ב' שהוא בחינת ה"ת שעלתה בנקבי העינים, המוציאה את בינה וזו"ן לבר ממדרגה, ונמצא א"א שהוא בינה וזו"ן דעתיק, כי גו"ע שלו נשארות ברדל"א, וכן הוא מבחינת עצמו רק גו"ע, ואו"א הם בחינת בינה וזו"ן שהוציאם החוצה, וכו' עד"ז. ונמצא משום זה שאין יותר

בכל תחתון זולת בחינת אח"פ מן העליון, שהם הכלים שלו, וגו"ע שלו חסרים אליו לגמרי. והט"ס האלו נעשו מתחלה בא"א, שעתיק הוציא אותו לחוץ מגו"ע שלו, וע"כ נקראו ט"ס אלו דא"א, בשם ט"ס המקוריות, כי הם המקוריות לכלהו פרצופים שלא יהיה בהם יותר מג' כלים אלו, שהם חב"ד חג"ת נה"י. (תע"ס חלק ג').

ט' קבין ופרישות:

כל בחינת התיקון דה"פ אצילות מצד המוחין הקבועים בהם, לא תיקנו מבחינת הנקודים אלא גו"ע שבהם, שהם רק בערך הכתרים שבהם, ומבחינת ט"ת לא נתקנו בקביעות עולם האצילות. ולכן הק"ב טהור שנתקן בז"א, בסוד ג' המילויים דע"ב ס"ג מ"ה, שהם בגי' ק"ב, נבחנים רק לקב אחד בלבד, דהיינו בחינת הכתרים כנ"ל, וט' קבין דהיינו ט"ס התחתונות חסרים ממנו. וע"ז רמזו ז"ל רוצה אשה בקב ותפלות. (כתובות סב:, סוטה כ.) שהיא בחינת החיבור דנוקבא עם הז"א הנתקן באצילות בבחינת קב אחד, שהוא טוב יותר מט' קבין דנקודים, הגורמים פרישות ביניהם, כי כל אחיזתם של הקליפות היא מהם. (תע"ס חלק י"א).

ט"ת דתוספות רחל:

אין בנוקבא דז"א הנקראת רחל, רק נקודה אחת בבחינת הקביעות, דהיינו מבחינת הכלים דפנים, שאינם מתמעטים עוד אחר תיקונם. כי בחינת ז"ת דקטנות נקודים, לא יצאו שם אלא חב"ד חג"ת דכלים עד החזה, ונקודת החזה היתה המלכות שבהם, שמבחינת האורות הם נבחנים לחג"ת נה"י, ועטרת יסוד היא המלכות שבהם, כנודע בערך ההפוך שבין הכלים לאורות, ולעת תיקון הז"ת באצילות, לא יכלו להתקן בקביעות רק הכלים אלו דקטנות נקודים, הנבחנים לכלים דפנים, שהם חב"ד חג"ת עד החזה לז"א, ונקודת החזה למלכות. אבל מבחינת הכלים שמחזה ולמטה דנקודים שיצאו לעת הגדלות שלהם, אע"פ שגם מהם נבררים ונתקנים באצילות לצורך הזו"ן, שהם

אבן ספיר קכט

כל המוחין דג"ר שלו, אמנם אינם בו בקביעות אלא בעולה ויורד, לפי מעשי התחתונים, כנודע. ולפיכך כל היוצא בז"א יתר על ו"ק הנ"ל, ובנוקבא יתר על נקודת כתר שלה, נקרא תוספת, ואינם עיקר בהם, כי אינם בהם בקביעות.

ויש ברחל ב' בחינות ט"ס דתוספות, א' הם רק מבחינת הארת כלים, והם ט"ס דתוספות שרחל קונה אותם ע"י זווג דיעקב ולאה בחצות לילה, והם בבחינת הבריאה כל הלילה, ואינם עולים לאצילות רק בבוקר בעת התפילה. ויש עוד ט"ס דתוספות שהם ספירות שלמות מתוקנות באצילות, והם אינם באים בבריאה, אלא בעת שרחל יורדת לבריאה נוטלת אותם לאה. ע"ע הוי"ה דבתר כתפוי דא"א. (תע"ס חלק י"ד).

ט' תיקוני דיקנא דז"א:

אחר י"ג שנה, שז"א קונה מוחין ונה"י דגדלות, אז נשלמו בדיקנא דיליה ט' תיקונים, כי נתוספו לו עוד ג' תיקונים על הנזכר בערך: ו' תיקוני דיקנא דז"א. שהם: לא ינקה, פוקד וכו', על שלשים וכו'.

(תע"ס חלק י"ד).

טבור:

מלכות דגוף, שמשם מתחילה הגבלה ודחית האור בפועל מכונה בשם "טבור".

(תע"ס חלק ד').

טבורא דלבא:

מקום נקודת החזה, נקרא טבורא דלבא.

(תע"ס חלק י"ב).

טוחנות מ"ן לצדיקים:

ע"ע ב' ביעי דוכרא. (תע"ס חלק י"ג).

טורנא בסימא יאי:

טורנא, פירושו עטרה, והאי חסד דמתגלי אפומא דיסוד דעתיק, נקרא טורנא בסימא

יאי. בסימא נקרא משום שמבסם הגבורות וממתיק אותם, ויאי נקרא ע"ש הגילוי דהארת חכמה בחסדים שלו, שה"ס היופי, בסו"ה ויהי יוסף יפה תואר, כי חכמת אדם תאיר פניו. ואומר הזוהר באדרא זוטא, מצחא דאתגלי רצון אקרי, דהא רדל"א פשיט חד טורנא בסימא יאי דאתכליל במצחא, פירוש: כי נה"י דעתיק המתלבשים במוחין דא"א, מתחלקים לט"ס: חב"ד חג"ת נה"י, וכן מתחלקים לםל"צ, שבחי' ם' שבהם, שה"ס ב' פרקין עליונים דעתיק שלמעלה מיסוד, שהם בחינת חב"ד, מלובשים באודנין ומצחא, ונמצא פרק עליון דיסוד דעתיק גנוז במצחא דא"א, ופרק התחתון שנקרא עטרה מלובש בחוטם דא"א.

ונודע שבם' דצל"ם אין הי' נפיק מאויר, והוא נשאר תמיד בחסדים מכוסים, וע"כ נקרא שם היסוד דעתיק בלשון גניזו כי אור החסד שבו גנוז ומכוסה, וגילוי הארת חכמה אינו נוהג שם. אמנם בל' דצל"ם, שהיא ב' עיינין וחוטמא, שם המקום של גילוי החכמה בחסדים, כי שם נפיק י' מאויר ואשתאר אור, כנודע. ונמצא שמקום גילוי החסדים, הוא בעטרת יסוד דעתיק המלובשת בחוטם דא"א. וע"כ מכנה הזוהר הארה זו דגילוי חכמה בחסדים בשם, טורנא, שפירושו עטרה, כי אין גילוי חסדים ביסוד דעתיק המלובש במצחא, אלא בעטרה דעתיק המלובשת בחוטמא, הנקרא פומא דיסוד. ולפי שכל הארת עטרת היסוד כלולה ביסוד, ע"כ אע"פ שאין ביסוד שום גילוי, הנה כח הגילוי של העטרה עולה ממטה למעלה מאליו, ולכן מכח גילוי הארה זו, נקרא אז המצח בשם מצח הרצון, מכח הארת האי טורנא בסימא יאי דאתכליל ביה, כמ"ש בזוהר, והבן. כי אינו אומר דטורנא בסימא יאי אתגלי ביה, לפי שבמצח עצמו אין שום גילוי לחסדים, כי שם גנוז היסוד, אלא שאומר דהאי טורנא בסימא יאי אתכליל ביה, דהיינו כמבואר, כי הארת העטרה דיסוד עולה ומאיר ביסוד שבמצח ממטה למעלה, מחמת שיסוד הוא שורש האור הזה הנגלה בעטרה, וכל הארות העטרה אתכללו ביסוד, כמבואר.

ועם זה תבין שאור המצח עצמו, הוא בחינת ם' דצל"ם, שהוא ג"ר דבינה, שחושקת

קל אות ט'

בחסדים יותר מבחכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא. ועל שם אור החסד הזה נקרא מצח הרצון, כי רצון הוא אותיות נוצר שהוא בחינת כי חפץ חסד הוא, כמ"ש בזוהר שהארה זו מגיעה למזל עליון דדיקנא, שנקרא ונוצר חסד. אלא שאין הרצון מתגלה במצח מטרם דאתפשט האי טורנא בסימא יאי, כי על שם התכללותו בו, מתגלה הרצון בחסד שבמצח, והבן היטב. (תע"ס חלק י"ג).

טל:

נודע, כי ע"י הארת ע"ב ס"ג דא"ק המגיעה לאצילות, מתבטלים הפרסאות דצמצום ב', ואח"פ שנפלו מכל מדרגה לבחינת תחתון ממנה, חוזרים אל המדרגה, עם התחתון המלביש לאותם אח"פ, ונמצא אז א"א עולה עם חג"ת דעתיק שנעשו לראש וחב"ד, ואז מקבל א"א ע"י התכללותו בעתיק, את הקומה דע"ב המגולה, ונמצא אז שהשערות שהם הלבושים דע"ב המגולה, חוזרים ונעשים לבושים לקומת הע"ב הזה. אמנם אחר התכללות והזווג הזה, יורד א"א למקומו, ואז שוב מתלבשים המוחין שלו במל"צ דצל"ם, והע"ב המגולה שוב יוצא לחוץ בבחינת מקיף חוזר.

והנה ענין עליה זו והתכללות זו של א"א בעתיק, נוהג בכל פעם שז"א צריך להשיג מוחין, דהיינו בכל המדרגות דז"א במשך דשתא אלפי שני, כי המוחין אינם קבועים בז"א, כנודע. ונתבאר בערך: חוטמא דא"א, שאחר יציאת קומת הע"ב המגולה בבחינת מקיף חוזר, נשארים אחריו הלבושים שלו דע"ס דאו"ח, שהם ב' בחינות: שערות וחוורתי, שמבחינת כתר דאו"ח יוצאים החוורתי, ומבחינת הט"ס העליונות דאו"ח יוצאים השערות, ע"ש. ונמצא שב' בחינות אלו שערות וחוורתי, מתחדשים ויוצאים אחר כל עליה של א"א בעתיק, והם נתוספים תמיד. ואלו החוורתי המתחדש ונתוסף אחר כל עליה, עולה ג"כ על הגלגלתא דא"א, על בחינת החוורתי אשר שם. ונקרא "טל" ע"ש הכתוב כי טל אורות וכו' והטל הזה מושפע לז"א, בסו"ה שראשי נמלא טל וכו'. כי הוא

נתוסף ובא אחר כל זווג וזווג ונטיף לרישיה דז"א, וראשו מתמלא מהטל הזה. וז"ש שם בזוהר (באדרא רבא דף קכ"ח ע"ב ובזהר ע"פ הסולם אד"ר אות י"ז) ומההוא טלא דאנער מרישיה ההוא דאיהו לבר, יתערון מתייא לעלמא דאתי. כי מזה הטל הנתוסף והולך בכל זווג וזווג במשך שתא אלפי שני מתקבץ אותו שיעור האורות המספיק לתחית המתים, ואז ז"א מנער את הטל ההוא מראשו בבת אחת, שמן האור הגדול ההוא עומדים המתים לתחיה. כי הוא האור דחכמה קדומה מע"ב המגולה שאינו נגלה אלא בגמר התיקון כנודע, ואור החכמה הזה ה"ס תחית המתים, כי אור החכמה נקרא חיה, כנודע.

(תע"ס חלק י"ג).

טלא דבדולחא:

מו"ס דא"א, נקרא טלא דבדולחא. כי נקרא טל ע"ש יה"ו דהוי"ה דאלפין הנשרש בו, שהוא בגימטריא טל. ונקרא בדולחא, מלשון הכתוב, ומראהו כעין הבדולח, כי הבדולח לבן הוא, ועם זה מתנוצצים בו גוונים, הגם שבו עצמו אין שום גוון. כן מו"ס כולו רחמים, המכונה לבן, ומ"מ מתנוצצים בו גוונים, מחמת הגבורה דעתיק המלובשת בו.

(תע"ס חלק י"ג).

טלטול ברה"ר:

ע"ע מקום פנוי וחלל. (תע"ס חלק י"א).

טעמים:

התפשטות האור ממעלה למטה, דהיינו מפה דא"ק עד הטבור, מכונה בשם "טעמים" מלשון וחיך יטעם לאכול. (תע"ס חלק ד').

טפה:

כי אינו ממשיך מהמוחין אלא בסוד הזווג לשעתו, ותיכף מפסיק אותו, אלא שמספיק רק לקבלת הנוקבא, והנוקבא ממשכת להגדיל את הטפה ההיא בהארותיה, וכיון שהיסוד אינו ממשיך בהארותיו, ע"כ נבחן הארתו

אבן ספיר קלא

שהיא בסוד טפה. (תע"ס חלק ט').

טפה המגדלת הולד:

בחינת החסדים וגבורות המושפעים מזווג פב"פ דאו"א, שיש בהם הארת חכמה, הם בחינת הטפה המגדלת הולד, שהם זו"ן. שפירושו, שמשיגים על ידה הארת חכמה, ונעשים גדולים. כי אין גדלות אלא בהארת חכמה. (תע"ס חלק ז').

טפות או"א:

טפת אבא, ה"ס ה"ח שלו, וטפת אמא ה"ס ה"ג. ומטפת אבא שהיא הה"ח, נעשה בחינת הלובן שבולד, שפירושו, שמלבן ומברר הרפ"ח ניצוצין שהם כללות החומר של הולד, בסוד הבירור דל"ב נתיבות החכמה. שמוריד ל"ב הניצוצין דבחינות אחרונות שבו, בסוד סיגים שאין בהם תועלת. וע"כ עיקר עצמות הולד נחשב על טפת אבא, להיותו המברר ומלבן את רפ"ח הניצוצין שהם בחינות הט"ס הראשונות של הולד. וטפת אמא, שהיא הה"ג, ה"ס האודם שבולד. שפירושו, בחינת ל"ב מלכיות הממותקות במדת הרחמים הבאות מאמא, שכל ענין הזווג עם אור העליון, הוא ע"י המלכיות האלו שמתקנת לו אמא, וע"כ הן מכונות בשם האודם שבולד, כלומר בחינת העביות הממותקת שלו.

(תע"ס חלק י').

טפות כלים חיצונים:

מתוך שלא יכלו להתברר לבחינת כלים גמורים להתלבשות הקדושה, רק ג' הכלים הראשונים כח"ב, כי זו"ן נפרדו ללבוש והיכל, ע"כ רק בחינת ג' הכלים מוחא עצמות גידין, נחשבים לכלים גמורים פנימים, כלומר שהאור מתלבש בהם בשלימות. אבל ב' פרצופי בשר ועור נעשו לכלים חיצונים בהפרצוף, וע"כ יש נר"ן פנימים, המתלבשים בכלים הפנימים, ויש נ"ר חיצונים המתלבשים בכלים חיצונים הנ"ל. ומטפות הזווג של הכלים פנימים יוצאים נשמות בני אדם, ומטפות הזווג דכלים חיצונים יוצאים נשמות

המלאכים. (תע"ס חלק ט"ז).

טפות כלים פנימים:

ע"ע טפות כלים חיצונים. (תע"ס חלק ט"ז).

טפיים מלמטה:

ע"ע ב' ביעי דוכרא. (תע"ס חלק י"ג).

טפין נמשכין מחו"ב:

כיון שאין ז"א מקבל המוחין דע"ב ממקום יציאתם בג"ר דא"א, אלא ע"י התלבשות המוחין ההם תוך היסודות דאו"א, להיותו עומד רק במקום רישי כתפין דא"א, שהם שלישין תתאין דחג"ת שלא נתעלו לחב"ד ששם מקום הזווג, לפיכך אינו מקבל מחו"ב דע"ב אלא בחינת טפין לבד, כי כל העובר דרך התלבשות יסודות, נקרא בשם טפין. והוא מטעם שהמוחין מוגבלים במסכים שבעטרת יסוד, ואינם מאירים אלא כמדת עטרת יסוד, דהיינו רק בבחינת אורחא למעברא ביה בלבד, כנזכר בערך: ב' עטרין, וע"כ נקרא היסוד בשם מזל, ע"ש שהוא מזיל רק בחינת טפין לבד, כי זה השיעור של הארת חכמה בבחינת אורחא למעברא ביה נבחן כמו הציור של טפה. (תע"ס חלק י"ד).

טפל:

הספירה העליונה שבכל מדרגה כוללת כל הבחינות שמתחתיה, וע"כ הבחינה העליונה נבחנת תמיד לעיקר של המדרגה, שכל שאר הבחינות טפלות לה ואינן עולות בשם. (תע"ס חלק ו').

טפת אודם:

אמא מזריע האודם שבהולד, והוא בחינות המ"ן שלה, שהם בחינת גו"ע דתחתון, שעלו ונבררו מהקליפות, ועדיין ה"ת בעינים שלהם, דהיינו כח הצמצום והדינים. והם נקראים ג"כ ה"ג, להיותם בחינת ב"ן וגבורות. והאב מזריע הלובן שבהולד, שהוא

קלב אות ט'

בחינת האורות היוצאים על הזווג של התכללות המ"ן והעביות שלהם תוך המסך דקטנות של או"א. והאורות האלו, הם טפת מ"ד, ונקראים ה"ח. באופן שחלק אמא בהזווג ההוא, הוא בחינת המסך דקטנות דבחינת עובר של עצמה, אשר שמה נכללת העביות של המ"ן שהם הה"ג, וחלקו של אבא הוא, המשכת האור העליון, המכה במסך והעביות שבמסך דאמא, ומב' אלה נבנה הולד. (תע"ס חלק ט').

טפת ההולדה:

טפת חסד דע"ב, מכונה טפת ההולדה, על

שם שממנה באה הורדת ה"ת מעינים, ויציאת נה"י דכלים וג"ר דאורות כנודע.

(תע"ס חלק י').

טפת לובן:

ע"ע טפת אודם. (תע"ס חלק ט').

טרם ואח"כ:

כשמדברים מיחסי סיבה ומסובב של הנאצלים, מבטאים הסיבה במלה "טרם", ואת מסובב הסבה ההיא מבטאים במלה אח"כ.

(תע"ס חלק א').

אבן ספיר קלג

י

י' בראש י' בסוף דיאהדונה"י:

ע"ע י' דאדנ"י. (תע"ס חלק י"ד).

י' דאדנ"י:

זווג דפב"פ דז"א ונוקביה, מרומזים בב' שמות הוי"ה אדנ"י בשילוב כזה, יאהדונה"י, שי' של הוי"ה שהוא ז"א הוא בראש, ורומז לחכמה שלו, חכמה עלאה. וי' דאדנ"י הוא בסוף, ורומז לחכמה דנוקבא, הנקראת חכמה תתאה. והטעם הוא, כי הי' הוא בחינת המסך שבנוקבא המעלה או"ח עד החכמה וממשיך חכמה עלאה בז"א, שהוא הי' דהוי"ה, וע"כ יש לנוק' קומה שוה דחכמה עם ז"א, כי לולא האו"ח שלה לא היה ז"א משיג קומת חכמה, וזה שעושה שניהם במדה שוה. וכיון שהי' דאדנ"י שהוא בחינת המסך שבה, גורמת לכל זה, ע"כ היא נקראת בשם חכמה תתאה.

(תע"ס חלק י"ד).

י' דאויר:

החיבור דה"ת בעינים, הנוהג בעת קטנות, ה"ס הי' דאתערב באור ונעשה אויר, כי מחמת עלית ה"ת ירדו חב"ד שהם בחי' אור דג"ר, ונעשו לחג"ת שהם בחי' רוח נפש, הנק' אויר. ולעת גדלות, ע"י הארת הזווג דע"ב ס"ג, יורדת הה"ת מעינים למקומה, וג"ר חוזרים אל הפרצוף, כנודע. וז"ש בזוהר בראשית דף ט"ו: (אות ל"ב) עה"כ יהי אור ויהי אור, שהוא אור דכבר הוה, כי י' אתפשט ונפיק מאויר, ומה דאשתאר אשתכח אור, דהיינו כנ"ל, כי הה"ת יורדת מעינים למקומה, ואז חוזר האור דג"ר לפרצוף כמקודם לכן. ונמצא שאין כאן חידוש האור, אלא אותו האור שהיה מתעלם מקודם מחמת עלית ה"ת לעינים, חזר עתה אחר שירדה משם הה"ת.

והנה מוחין אלו הנ"ל, שנוהג בהם עליה וירידה, שפעם הם בבחינת אויר ופעם הם בבחינת אור, כפי מעשה התחתונים, נוהגים

רק בישסו"ת ובבחינת ל' דצלם, אבל אינם נוהגים באו"א עלאין, להיותם תמיד בבחינת חסדים. וכן אינם נוהגים בם' דצלם שהם ג"כ בחינת או"א עלאין דתבונה, וז"ס שהל' דצלם נקרא מגדל הפורח באויר. כי פעמים הם בבחינת אור כי הי' נפיק מאויר ואשתאר אור, ולפעמים הם בבחינת אויר, כי מחמת פגם התחתונים חוזרת הה"ת לעינים והי' שוב נכנסת באור ונעשה אויר, והבן. ע"ע פורח באויר. (תע"ס חלק י"א).

יוד יציאות והכנסות:

כשנכנסו האורות בכלים דהתפ"ב היו באים בדרך מטי ולא מטי, שמתחלה באו כלם לכתר, ואחר דלא מטי בכתר באו בחכמה, ואחר דלא מטי בחכמה באו בבינה, וכו' עד"ז. וע"כ עשו האורות יוד יציאות ויוד הכנסות עד שהגיע האור למלכות.

(תע"ס חלק ה').

י' מתפשטת לכאן ולכאן ונעשה ד':

ה' ראשונה של שם הוי"ה, רומזת לישסו"ת, שהם בינה בעיבור זו"ן, שבה מרומזת החכמה דל"ב נתיבות, בסוד כ"ב אתוון ויוד אמירן, שכ"ב אתוון הם בינה, ויוד אמירן הם זו"ן. ונודע, שישסו"ת אלו מלבישים על נה"י דאו"א, שעיקרם הם היסודות דאו"א.

ולפיכך נרמז בציורה של ה' זו ענין הל"ב נתיבות, כמו שפרשוה בזוהר, אשר הי' שבקרן זויות הימיני שלה' זו, ה"ס עדן, שפירושו חכמה, וי' זו מתפשטת לכאן ולכאן ונעשית ד' ובתוכה ו' הרומז על ז"א בעיבור. פירוש: כי י' שהיא בחינת חכמה מתפשטת תחילה למעלה בגג בציור קו מושכב לרחבו, כי שם מתגלה תחלה בחינת יסוד אמא דקצר ורחב, וע"כ הקו מושכב למעלה בלי התפשטות למטה, להורות על בחינת הקצר שבו, וע"כ הוא נמשך לרוחב להורות על בחינת שפע החסדים בהרחבה שבו. ואחר שהי' עשאה התפשטות זו על הגג ברוחב, היא

קלד אות י'

מתפשטת בציור קו זקוף למטה באורכו, ונעשה לרגל של הד', וזהו הגילוי של יסוד דאבא הצר וארוך, כי ע"כ הוא קו צר, להורות על חוסר החסדים שבו, וע"כ הוא זקוף לאורך, להורות על שלמות החכמה שבו המכונה אורך, ובצירוף שני הקוין האלו נעשה צורת ד' שהיא בינה, ובתוכה ציור ו' המורה על ז"א הנמצא אז בעיבור של הבינה, ונעשה ע"י שלשתם ציור ה'. והנך רואה איך העיבור שהוא ו' שבבינה, גורם שיזדווגו ע"י הי', ב' היסודות דאו"א, שהם קו המושכב וקו הזקוף, שממשיכים הארת הי' שהיא חכמה אל העובר שהוא ז"א. (תע"ס חלק י"ד).

יוד נקודות:

המסך והעביות, הגורמים הכאת האור בהם, הם נקראים בשם נקודות, והיינו רק מטרם שבאים בסוד הזווג. ומשום שהמה ראוים להעלות או"ח ולהמשיך קומה של ע"ס, ע"כ הם מכונים יוד נקודות. (תע"ס חלק ט').

י"א סימני הקטורת:

הסיגים שנשארו אחר כל הבירורים, ה"ס ל"ב האבן, שאין בהם שום תועלת, כי לא יתבררו עד לע"ל, בסו"ה והסרותי את ל"ב האבן מקרבכם. ואלו הניצוצין קדישין שנשארו שבוים שם, שהם ניצוצין קטנות מאד, ה"ס י"א סמני הקטורת. (תע"ס חלק ט"ז).

י"ב גבולי אלכסון:

נודע, שה"ח הנקראים חג"ת נ"ה, הם כנגד ה' הבחינות כח"ב זו"ן, ונמצא שעיקר ז"א הוא נצח לבד. ומצד שמוחותיו מאו"א, שהם מקבלים מבחינה שכנגדם בע"ב דא"ק, שבו נתחלפו הספירות, שבא אור חכמה בכלי דכתר וכו', נמצא אור הנצח שעלה לת"ת, וע"כ נבחן עיקר ז"א לת"ת דה"ח, ובחינות חסד וגבורה שבו, הוא מכח התכללותו בעליונים, ונה"י שבו הוא מכח התכללות המלכות בו. הרי, שת"ת כולל כל הו"ק ונודע, שע"י עלית ה"ת לעינים, נעשה קו שמאלי בכל הספירות. כי עצם הספירות

נבחנות לקו ימין, ובחינת עביות המלכות שנכללה בכל ספירה וספירה עד העינים נבחנת לקו שמאל.

ולפי"ז נמצא, שיש ב' בחי' ו"ק, בז"א, א' דקו ימין, והב' דקו שמאל, והם מכונים י"ב גבולי אלכסון, כי כל בחינה יש לה גבול בפני עצמה. ונקראים אלכסון, משום, שהתכללות ב' ההין שנעשה בעלית ה"ת לעינים, מכונה אלכסון, כי נעשה בהם קו מהפנים אל האחור, כי ב' נקודות עושים בחי' קו, ולהיות הנקודה העליונה דבחינת פנים מה"ר, והנקודה התחתונה מבחינת אחורים, דהיינו מה"ת, ע"כ מובנות כמו אלכסון ההולך מפנים לאחור. וז"ס שהפרסא גו מעוהי שהיא השורש של עליה זו, היא עומדת באלכסונא, כנודע. (תע"ס חלק י"ב).

י"ב מזלות:

יסוד דז"א נקרא רקיע, וכל רקיע פירושו, מבדיל ומחבר, וכיון שיסוד דז"א הוא הסיום שלו, נמצא מבדיל בין עלמא דדוכרא לעלמא דנוקבא, וע"כ נקרא רקיע. אמנם גם בו תלוי החיבור שלהם, בסוד ח"י העולמים, שהוא חי בב' עלמין, בסוד ט' דאו"י שממעלה למטה המתלבשים בט' דאו"ח שממטה למעלה, כנזכר בערך: ח"י העולמים. ונודע, שאין העדר ברוחני ואין העתקה ממקום למקום נוהג בו, ונמצא שאותה הקומה דט' ספירות שהוא משפיע לנוקבא, נשארים קבועים ביסוד דז"א, מאחר שעברו דרך שם. וע"ז רמזו בזוהר, שברקיע זה קבועים ככבים ומזלות ושמשא וסיהרא, שהם בחינות מסתעפים בקומת ט"ס שלו המושפעים לנוקבא. כוכבים, פירושם: ג"ר של הקומה הנמשכים מבחינת אחסנתא דאו"א, מבחינת ם' דצל"ם, שהם בחי' חו"ב העליונים של המוחין,

ולפי שמחו"ב אלו אין ז"א מקבל אלא טפין טפין, כנזכר בערך: טפין נמשכים מחו"ב, ע"כ נבחנים בבחינת כוכבים, שמתראים כדמיון ניצוצי אורות. וי"ב מזלות, פירושם: בחינת הזווג דב' עטרין של המוחין הנקראים דעת, שהם בחינת ו"ק שלהם:

אבן ספיר קלה

שעטרא דחסד היא ת"ת, ועטרא דגבורה היא יסוד, כנזכר בערך: ב' עטרין, ע"ש. ונקראים מזלות, על שם עטרא דגבורה, שהיא יסוד הנקרא מזל, והוא משום שאין עטרא דחסד שהוא ת"ת מתגלה מבחינת עצמו, כמו שהוא מאיר בהמוחין במקום יציאתם באו"א עלאין, ששם הת"ת נושא להארת חכמה בלי שום נרתק, אלא שמאיר כמדת המזל, שהוא היסוד הנושא למסכים דצר וקצר, ולפיכך נקרא גם הת"ת בשם מזל. והיותם במספר י"ב מזלות, הוא לרמז שאין בהם אלא ששה ממעלה למטה וששה ממטה למעלה, שהם י"ב. ואין וה אומר שהם חסרי ג"ר, שהרי כל המדובר כאן הוא בקומת ע"ב דז"א, דהיינו במוחין דהולדה. אלא הכונה היא להבחין בין חו"ב ובין ב' העטרין, אשר מב' עטרין שהם ו"ק, נוטל בחינת עצמותם ממש, כי הם שורשי הז"א בעיקר, ואין לאו"א חלק בהם אלא רק מבחינת עלית מ"ן בלבד, ומבחינה זו הם י"ב המזלות. אבל הכוכבים, שהם הטפין הנמשכים מחו"ב הם לגמרי חלקם ועצמותם של או"א, ואין לז"א חלק בהם אלא מה שהמ"ן שלו גורם להם קומת חכמה, כי אין בינה מקבלת חכמה, זולת ע"י הת"ת המתחבר אליה, כמו בע"ס דאו"י, ע"כ נוטל ז"א חלק בחו"ב שלהם, ומבחינה זו הם הכוכבים. ולפיכך יש בבחינת הכוכבים קומה שלמה של ט"ס, בהיותם בחינות חו"ב, אבל במזלות ששורשם מתחיל מת"ת שהוא ז"א, אין הג"ר נחשבים בהם לעיקר, אמנם ודאי שגם בהמזלות יש הארת ג"ר.

ובחינת שמשא וסיהרא, הם בחינת הב' עטרין למעלה בשורשם במקום יציאת המוחין בא"א, ששם מאיר הת"ת שנקרא שמש, בכל השלימות הגמורה, בלי שום נרתק, וע"כ אינו נבחן שם בשם עטרא דחסד, הרומז לצמצומו במדת המסכים שביסוד כנ"ל, אלא נקרא שמש, להורות שהוא השורש היחידי שכל האורות שבעולמות נמשכים ממנו. ובחינת העטרא דגבורה עומדת שם למטה ממנו ואינה מכסית עליו, וע"כ היא נקראת שם בשם סיהרא. אמנם שמשא וסיהרא אלו אינם מאירים ברקיע זה בגלוי, אלא בבחינת העלם, וע"כ הם מכונים בו בשם שמשא

וסיהרא הנעלמים. כי אין גילוי לשמש בלי נרתק, אלא לאחר התיקון באלף הז' כנודע.

(תע"ס חלק י"ד).

י"ג אורחין חוורין:

החיורתא שבין שערות רישא דא"א מתחלקים לי"ג אורחין חוורין שבין השערות, והתחלקות זו הוא ע"פ י"ב אותיות דג' הויות וחד דכליל להון. כנזכר בערך: ג' בחינות של י"ג. (תע"ס חלק י"ג).

י"ג בריתות:

נודע, שכל אחיזתו של ז"א בא"א, הוא רק בנה"י שלו, שעיקרם הוא יסוד, קו האמצעי. ועד"ז גם בקבלתו משערות דא"א, כלומר בחינת הע"ב המתגלה ע"י השערות דא"א, כנזכר בערך: אור הבא דרך שערות, אינו מקבל רק מבחינת נה"י דשערות שלו, הנקראים זקן התחתון. והטעם הוא, מפני ששורשו של ז"א מבחינת הע"ס דכתר אינו מן הת"ת אלא מן הנצח, וע"כ אין לו אחיזה למעלה מבחינת נצח. והנה תחילת השגתו משערות דא"א, הוא בעת שהוא משיג הצ' דצל"ם דמוחין דע"ב, שהוא בי"ג שנה, וע"כ מתחיל בו אז צמיחת השערות זקן התחתון של הז"א, שהוא בחינת צ' דצל"ם של עצמו.

אבל מילוי הדיקנא עלאה דז"א, דהיינו הי"ג תיקוני דיקנא אינם אלא בעת עליתו לג"ר דא"א, שאז משיג הם' דצל"ם דמוחין דע"ב, וע"כ קונה כל ג' הבחינות מל"צ של השערות דא"א. אמנם גם אז אינו מקבל הי"ג תי"ד שלו, אלא רק מזקן התחתון של א"א, שהוא בחינת צ' של א"א, ואע"פ שעולה אז למקום ג"ר דא"א, אין סולם המדרגות משתנה לעולם, כי ג"ר דא"א עולים אז לע"ב דא"ק, ונה"י שלו נשארים במקום הג"ר שלו, ששם עומד הז"א, ונמצא גם אז ז"א מלביש רק על נה"י דא"א ולא על הג"ר שלו ממש. הרי שאינו יכול לקבל גם אז אלא מן השערות דיסוד דא"א. ומ"ש הרב שהוא מקבל מי"ג תי"ד דא"א, הוא משום שגם הג"ר דא"א נמצאים שם במקום נה"י שלו, אע"פ

קלו אות י'

שעלו לע"ב דא"ק, משום שאין העדר ברוחני. וע"כ הוא מקבל גם מדיקנא עלאה, אמנם דוקא בדרך התלבשות בדיקנא תתאה, כי אז הם נכללים זה מזה, והבן.

וז"ס גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות, כי בעת עלית ז"א אל ג"ר דא"א, הוא מעלה עמו גם היסוד דא"א עם הדיקנא תתאה, ונכלל שם עם הדיקנא עלאה, ואז נתתקן היסוד עצמו בכל הג' בחינות מל"צ, כמו שנתקנו הג"ר דא"א, שה"ס ג' הויות וחד דכליל להון, ונמצא אע"פ שיסוד עצמו אינו אלא צ' בלבד, מ"מ קנה כל ג' הבחינות מל"צ, כי עומד עתה במקום הם' ונעשה הדיקנא תתאה בי"ג תי"ד כמו הדיקנא עלאה, והבן את זה. (תע"ס חלק י"ד).

י"ג נימין דשערי:

גם השערות מתחלקים על י"ג בחינות, ע"פ ג' הויות וחד דכליל להון, כנזכר בערך: ג' בחינות של י"ג, ע"ש. והם נקראים י"ג נימין דשערי, ונימא פירושו קבוצה של שערות. (תע"ס חלק י"ג).

י"ג תיקוני דיקנא:

בכל ראש מג' רישין דא"א יש י"ג בחינות: שהם נגד ג' הויות וחד דכליל להון. וי"ג בחינות שבמו"ס אינם יכולים להתגלות בראש דא"א, כי שם מאיר הגלגלתא שהיא בחינה עליונה ממנה, ואינה עולית בשם, וע"כ המה מאירים בשערות דיקנא דא"א, שהם נקראים י"ג תיקוני דיקנא.

(תע"ס חלק י"ג).

י"ג תיקוני דיקנא דז"א:

בזמן שז"א עולה לג"ר דא"א, דהיינו בכ' שנה, או בשבת במנחה, אז נכללו דיקנא תתאה דא"א בדיקנא עלאה, וז"א קונה שם י"ג תי"ד כמו הדיקנא עלאה דא"א, כנזכר בערך: י"ג בריתות, ע"ש. (תע"ס חלק י"ד).

י"ג תיקוני מו"ס:

עיקר א"א הם ב' רישין לבד שהם גלגלתא ומו"ס, אבל מוחא דאוירא, הוא בחינת ז"ת דגלגלתא, ולפיכך נבחנים הגלגלתא ומוחא דאוירא ביחד, לע"ס שהם י"ג, הכוללים הארת ב' רישין יחד. ומו"ס לבדו כולל ג"כ ע"ס וג' ספירות נוספות, כמו הגלגלתא, שהם י"ג תיקוני מו"ס.

(תע"ס חלק י"ג).

י"ג תיקונין גלגלתא:

י"ג תיקונים יש בגלגלתא, יוד הם ע"ס שבה, ועוד ג' נוספים, כמ"ש בערך: ב' עינין ע"ש. (תע"ס חלק י"ג).

י"ד ספירות מדור לקליפות:

ע"ע תחום שבת. (תע"ס חלק ט"ז).

י"ד ספירות מחוץ לתחום:

ע"ע תחום שבת. (תע"ס חלק ט"ז).

י"ד ספירות פנויים וריקנים:

ע"ע תחום שבת. (תע"ס חלק ט"ז).

י"ד ספירות תחום העולמות:

ע"ע תחום שבת. (תע"ס חלק ט"ז).

י"ה דאלקים:

התפשטות דל"ב נתיבות החכמה תוך נ' שערי בינה, דהיינו בבחינת הקטנות, שאין עוד גילוי אלא לבחינת ה"ג דקטנות דאמא, הנה זה נבחן, לבחינת י"ה דאלקים. כי הקטנות דאמא הוא השם אלקים, ובחי' יוד היא טפת מ"ד דאבא הכלולה בה, וה' היא בחינת הכר הה"ג דקטנות שנתגלה בז"א על ידיה. אמנם בבחי' עיבור ז"א, שאז אין עוד התפשטות אפילו לנ' שערי בינה דקטנות, כי העביות היא בבחינת שורש, נבחן שעוד לא נתגלה שם כי אם אותיות אל"ם מאלקים, ולא

אבן ספיר קלז

י"ה המורים על התפשטות הנ"ל. ע"ע אל"ם מאלקים. (תע"ס חלק י"ב).

י"ו:

י' מרמזת לבחינות הנקודות של התפ"א, דהיינו על התפשטות האורות שמחכמה ולמטה אשר שם. ו' מרמזת לבחינות הנקודות דהתפ"ב, שהוא ג"כ מחכמה ולמטה. אבל על התפשטות אור הכתר דהתפ"א והתפ"ב, אין שום רמז עליה בד' אותיות הוי"ה.

(תע"ס חלק ה').

י"ט ניצוצין:

המילוי דהוי"ה דאלפין, הוא י"ט, שהם: ג' אלפין, וב' ווין וד', שעם כ"ו דהוי"ה עצמו, הם בגי' מ"ה. ונודע, שבחינת המילוי, היא העביות והמסך, שעליהם נעשה הזווג עם אור העליון. וע"כ הם בחינת י"ט ניצוצין מבי"ע, בסוד מ"ן, בהתכללות או"א, עד המ' יום דיצירת הולד. והמה נבחנים לחיות דעיקר ז"א בעצמו, דהיינו בחינת הנפש רוח שבו.

(תע"ס חלק י"א).

יודין:

שיעור עביות דבחי"ג ובחי"ב, מכונה בשם יודין. (תע"ס חלק ה').

יומא דכלהו יומי:

אור החסד שבתוך הבינה, נקרא יומא דכלהו יומי, בסו"ה יומם יצוה ה' חסדו וכו'. והוא מטעם, כי חסד זה, הוא שורש לכל החסדים שבפרצוף, כי כמו שאבא הוא שורש לחכמה, כן בינה הוא שורש לחסדים. ובא"א נמצא החסד הזה באחורי גרון שלו, הנקרא רישי כתפין. והוא משום שא"א טלו הוא קומת חכמה, וע"כ נבחן אור החסד שבבינה, שהוא בבחי' אחור לבינה שלו. ע"ע ב' מיני חסד.

(תע"ס חלק י').

יוסף:

ע"ע בנימין. (תע"ס חלק י"ד).

יוצר:

השם "יוצר" מתיחד על השפעת האור לעולמות, שזה כולל כל המציאות חוץ מהחומר של הכלים. (תע"ס חלק א').

יחוד:

ב' בחינות משונות שהשוו צורתן זו לזו, נמצאות מתיחדות לבחינה אחת. (תע"ס חלק א').

יחידה:

אור המלובש בספירת כתר נקרא בשם "יחידה". (תע"ס חלק ב').

יחיד ומיוחד:

"יחיד" מורה על האור העליון, אשר מאיר ושולט בכל ריבוי המדרגות המשונות זו מזו עד כדי להפכן ולהשוותן לצורתו היחידה. "מיוחד" מורה על גמר שליטתו זאת, כלומר, אחר שכבר השווה והחזיר את צורתן לבחינת יחיד כמוהו.

(תע"ס חלק א').

יין המשמח:

בחינות ה"ג, שהן בחינות של ב"ן, שיצאו ונבררו מתוך הקליפות, וחזרו ונתחברו בבנין האצילות, נבחן שגורמות שם שמחה גדולה, וע"כ מכונות הגבורות ההן, בשם יין המשמח. בדומה לאדם שנאבד לו הון רב וחזר ומצאו.

(תע"ס חלק ט').

יין מתהפך לדם:

הנה כל עלית מ"ן, היא ע"י תפלות ומעשים טובים של התחתונים. ואם התחתונים חוזרים לסורם אח"כ, הנה הם גורמים, שאותם המ"ן שכבר נבררו ונתחברו לקדושה, בסוד יין המשמח, ע"ע יין המשמח

קלח אות י'

הנה עתה גורמים העונות שחוזרים ונופלים מהקדושה להקליפות, ומתהפכים שם לדם, שהוא מזון החיצונים. ע"ע דם נדת.

(תע"ס חלק ט').

ימין ושמאל:

מדרגה תחתונה עולה לפעמים לקומה שוה עם העליונה ממנה בעת שהעליונה צריכה אליה להשלמתה עצמה, אז נבחנת התחתונה לבחי' שמאל והעליונה לבחינת ימין. (תע"ס חלק א').

ימין ושמאל:

ע"ע דרך צדדים. (תע"ס חלק ד').

ימי קדם:

הספירות דעתיק נקראות ימי קדם, משום מלכות דצמצום א' המשמשת בו. כי בעולם התיקון מא"א ולמטה, כבר מלכות זו אינה משמשת, כי נגנזה ברדל"א, ורק מלכות דצמצום ב' משמשת בהם, דהיינו הממותקת במדת הרחמים, כנודע. וע"כ נקראות הספירות דעתיק ימי קדם, כלומר, מקודם מיתוק המלכות במדת הרחמים. וכן מטעם זה נקרא אדם קדמון, להיות בו המלכות דצמצום א'. שאין זה נוהג באדם דאבי"ע. וכן הי"ג תיקוני דיקנא, נקראים ימי קדם, מטעם הנ"ל. כי להיותם לבושים במקיף חוזר, נמצא גם בהם משמשת המלכות דצמצום א'.

(תע"ס חלק י"ג).

יניקה אמיתית:

ע"ע דדים, שנתבאר שם, ב' מיני יניקות דז"א, כי אחר שהשיג נפש דרוח מאו"א בעת הלידה, ונולד, הנה נפל לבי"ע, ונמצא שנאבד ממנו הנפש רוח דאצילות שהשיג בעת העיבור ובסופו. ואז ע"י יניקה מדדי בהמה, חוזר לו בחינת הנפש דאצילות מזמן העיבור, וע"י יניקה מדדי אדם, הוא משיג בחינת הרוח, ע"ש. והנה היניקה מדדי בהמה אינה נחשבת לחידוש בז"א, כי קנה עוד אותו אור הנפש בעת העיבור, ועתה

אינה אלא החזרה בלבד. וכל החידוש שהוא קונה בעת היניקה הוא רק על אור הרוח, שלא הספיק כלל לקבלו בעת הלידה, כי תכף נפל לבי"ע. וע"כ עיקר היניקה וחידושו, נבחן רק על בחינת היניקה מדדי אדם, שהוא יונק מדדי הבינה. (תע"ס חלק י"ב).

יניקת הקליפות:

עצם חומר הקליפות, הוא רע גמור. שפירושו, שאינו ראוי לקבל כלל כי הם מבחינת חלל פנוי, שהוא בחי"ד המצומצמת שלא לקבל כלום מאור העליון. ונמצא ע"כ, שהוא בחינת חומר בלי חיות כלל. אלא אחר שביה"כ מסבת טוב ורע המעורב בהם, נפלו אלו הכלים לקליפות ההם, ונעשו להם נשמה וחיות. כי אע"פ שנסתלקו האורות מתוך הכלים, מ"מ נשאר בהם שיורין מהאורות, ואלו השיורין נעשו לבחינת נהירו דקיק, המאיר ומחיה להקליפות, ומתוך כך נעשה להם בנין של פרצופין ועולמות דוגמת בי"ע דקדושה. אמנם זה הספיק להם לעצם בנינם, אבל אחר חטא של עצה"ד, וכן כשבני אדם חוטאים, המה גורמים בזה התרבות חיות ושפע להס"א, לפי מדת הפגם שהם פוגמים בהקדושה.

כי גופו של אדם הם מסיגי המלכים שלא נתבררו, והוא מעורב טו"ר, בסוד עייר פרא אדם יולד. וכשמטהר את גופו ומפריש הרע ממנו, אז מקבל הארות עליונות לנשמתו ונפשו, כפי מדת זיכוכו. ואח"כ כשחוטא נמצא האורות מסתלקים, והלבושים מאלו ההארות, נופלים לקליפות, ממש כמו שקרה בשביה"כ, שמשום, שהיתה הבחי"ד מעורבת בכלים, הוכרח האור להסתלק, והכלים נפלו לקליפה ונעשו להם לחיות כנ"ל. כן הדבר ממש בשעה שהאדם חוטא, שפירושו כשחוזר ומערב את הרע ההוא שכבר טיהר את עצמו ממנו והפריש אותו מגופו, הנה תיכף מסתלקות ההארות העליונות מנפשו, והלבושים של ההארות הללו נופלים לקליפות, ונעשו להם לחיות ולמזונות, וז"ס רדיפת היצה"ר וס"א להחטיא את הצדיקים ולהדבק בקדושה, יען אין להם חיות זולתו,

אבן ספיר קלט

ובהתרבות הטובה והקדושה יתרבו חייהם, כלומר, כל מי שהוא גדול ביותר, הרי יש לו טובה וקדושה ביותר, ונמצא כשהס"א מכשיל אותו בחטא, והטובה והקדושה מסתלקת בסבתו, והלבושים שלהם נופלים לחלקם של הקליפות, הרי יש להם ממנו ריבוי שפע החיות ביותר, וע"כ כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, כי הס"א רודפת אותו יותר.

(תע"ס חלק ז').

יניקת נה"י מהשדים:

אחר ביאת הגדלות דיניקה, דהיינו בז' שנים שלאחר עיבור ב', הנה אז מתלבשים ג"ר דרוח, בכלים דחב"ד, ובחינת ו"ק דיניקה יורדים לחג"ת נה"י. כי ג"ר דרוח דוחים הקטנות למטה, ונבחן אז, שבחינת החלב של יניקה דכ"ד חודש, ירדה ונתלבשה בנה"י. ונמצא עתה, שנה"י דז"א יונקים מדדי אמא, כלומר שמקבלים המוחין האלו דיניקה דכ"ד חודש. (תע"ס חלק י"ב).

יסוד דאבא שמחוץ ליסוד נוקבא:

המוחין דנסירה שהנוקבא מקבלת בנה"י דאמא, שהם בינות וגבורות דאבא ודאמא, הנה גם נה"י דאבא כלולים בנה"י דאמא אלו, ונמצא בעת שנה"י דאבא מתלבשים ביסוד הנוקבא, מתהפך יסוד דנוקבא ונעשה ליסוד זכר כמו בחינת אבא, כלומר, שיסוד דנוקבא היא בחינת קצר, שפירושו, ששם בחינת המסך שאינו מקבל להארת חכמה אלא שדוחה אותו בסוד זווג דהכאה, וע"כ נקרא קצר, שהוא ההיפך לבחינת ארוך, דהיינו לחכמה שנקרא ארוך, כנודע. אבל עתה בעת שמקבלת המוחין דאמא דע"ב דמזלין, נמצא שיסוד אבא מתלבש תוך יסוד הקצר שלה, ונעשה לבחינת ארוך כמו יסוד דאבא, דהיינו שמקבלת שם להארת חכמה שהוא בחינת אבא. והארה זו של בחינת ארוך שהשיגה ביסוד שלה בעת היותה באחור הז"א, נקרא בשם יסוד דאבא היוצא מחוץ ליסוד דנוקבא.

ואין הארה זו נוהגת אלא במוחין דאחור דנוקבא, שאז מקבלת המוחין ממזלא, שהם גבורות זכרים, ויש לה יסוד דאבא. אמנם בעת חזרתה פב"פ עם הז"א, הנה אז אינה מקבלת עוד המוחין מנה"י דאמא דע"ב דמזלא, אלא שמקבלת המוחין מנה"י דז"א הבאים ממלכות דאמא שאינה נכללת במוחין דמזלא, שע"י התכללותה בעטרא דגבורה שבראש הז"א היא מוציאה שם מוחין דחיה, ואז כבר אין בה אלא גבורות נקבות. ונשאר היסוד שלה קצר, ובחינת יסוד אבא אינו מאיר עוד ביסודה, כי עתה כבר אין מתלבש בה נה"י דאמא, אלא נה"י דז"א.

(תע"ס חלק ט"ו).

יסודות:

ד' הבחינות שבעביות כלי המלכות, מכונות לפעמים ד' יסודות. (תע"ס חלק ג').

יעקב:

פרצוף ו"ק דז"א הנקרא פרצוף חיצון, הוא נקרא בשם יעקב. ופרצוף המוחין דז"א, שהוא פרצוף הפנימי המתלבש תוך פרצוף הו"ק, הוא נקרא בשם משה וישראל.

(תע"ס חלק ט"ו).

יציאה בחוזק:

כל שהעביות שבמסך מרובה יותר, האור יוצא בחוזק יותר, ואם העביות שבמסך קלושה היא, אין האור יוצא בחוזק, כלומר, שאוה"ח הוא מועט, וקומת האור שהוא ממשיך אין לו התפשטות למטה. ומתוך שה"ת נתחברה בנקבי עינים, נמצאים שם האורות שיוצאים בחוזק ומתפשטים למטה.

(תע"ס חלק ו').

יציאה לחוץ:

השתנות צורה המושגת ברוחני, מכונה בשם "יציאה לחוץ" הימנו, להיות שינוי הצורה המתהווה בחלק מפרצוף, נבחן, שחלק וה יצא מפרצוף ולחוץ, ע"ד מדליק מנר לנר

קמ אות י'

ואין הראשון חסר כי אין העדר ברוחני. וא"כ נמצא, כי כשמתחיל החלק לשנות צורתו, הנה יחד עם השתנות זו, מתחיל להתפרד מפרצוף, ולצאת לחוץ מפרצוף לרשות חדשה בפני עצמו, באפן, שהשתנות הצורה ו"יציאה לחוץ", היינו הך הם. (תע"ס חלק ב').

יציאה לחוץ:

כשנתקנה החכמה כעין דכר ונוקבא מפאת עלית ה"ת לעינים, כנודע. נמצא בזה שהוציא חכמה את הבינה, לחוץ מכל המדרגות, כי בינה וזו"ן של ראש, יצאו לבחינת גוף. ובינה וזו"ן דלמעלה מטבור, יצאו לבחינת למטה מטבור לבחינת ע"ס דנה"י. ובינה וזו"ן דע"ס דסיום שנקראים נה"י, יצאו לגמרי לבר מאצילות. (תע"ס חלק י').

יציאת האור דרך העינים:

בעת שעלתה מלכות המזדווגת ממקום הפה לנקבי העינים, נעשה הזווג שם, ויצא האור דרך נקבי העינים, ולא דרך הפה.

(תע"ס חלק ט"ז).

יציאת רגלים מחוץ לתחום:

מחזה ולמטה דיצירה ועשיה, ירדו מחמת החטא למקום י"ד הספירות התחתונות ונתלבשו במדור הקליפות, ובשבת יש להם עליה לאצילות. ולכן נאסר הוצאת רגלים מחוץ לתחום שבת שהוא החזה הנ"ל, כדי שלא להורידם שוב למקום הקליפות כמו שהיו בחול.

(תע"ס חלק ט"ז).

יצירה:

קומת הע"ס הבאה ע"י זווג דהכאה במסך דבחי"א, מכונה בשם "יצירה".

(תע"ס חלק ג').

יצירה:

מקום יצירה, נעשה מבחינת ז"א דגופא, שנחשך ויצא למטה מסיום האצילות, בעת עלית המלכות המסיימת לחזה דפרצוף נקודות דס"ג, הנקרא חיצוניות מצד אחור.

ע"ע חיצוניות מצד אחור, וע"כ נחשב היצירה לאחורים של ז"א דאצילות. ובעת תיקון בי"ע בראשונה, שנתקנו מבחינת פנים דאחורים של ז' המלכים דמיתו, היה כבר עולם היצירה במקום ז"א דאצילות, להיותו האחורים שלו. ולאחר החטא ירד ירידה גדולה, כי הד"ת דיצירה נתלבשו תוך מדור הקליפות, והמוחין שמקבל הם יוצאים על מסך דבחי"א, שהוא מסך של ז"א מבחינת ו"ק בלי ראש. וה"פ של עולם היצירה, הם בקומת השלישים האמצעים והתחתונים דנה"י דא"א, שהם ג"כ בחינת חיצוניות מצד אחור כמו המקום יצירה, כי השלישים העליונים דנה"י דא"א, שהם בחינת חיצוניות מצד פנים, לא נתלבשו רק בעולם הבריאה, שהם בחינת ג"ר דנה"י שהם חסרים ביצירה. ואלו ב' חלקים תחתונים דנה"י דא"א מתלבשים בו"ק דו"ק דאו"א עלאין, והם בו"ק דישסו"ת, והם בו"ק זו"ן.

(תע"ס חלק ט"ז).

יצירה דעוה"ז:

ארץ ישראל היא בחינת יצירה של עוה"ז.

(תע"ס חלק ט"ז).

יצירה ועשיה אב"א:

בבחינה השניה דע"ש, שד"ר של עשיה היו במקום הנוקבא דז"א דאצילות, והיצירה כולה במקום ז"א דאצילות, הנה אז היו היצירה ועשיה אב"א כמו זו"ן אב"א, כי העשיה היתה מלבשת רק מחזה ולמטה דיצירה אב"א. (תע"ס חלק ט"ז).

יצירה ועשיה פב"פ:

בבחינת השלישית דע"ש, שגם שש תחתונות דעשיה, עלו למקום נוקבא דאצילות, אז הפכה העשיה פניה כנגד פני היצירה פב"פ, כדמיון זו"ן פב"פ.

(תע"ס חלק ט"ז).

יצירה נתלבשה בעשיה:

מקודם החטא בתחילת יציאת בי"ע מן

אבן ספיר קמא

השבירה, היו מקום ע"ס דיצירה בד"ת דז"א דאצילות, ושש ראשונות דבריאה. ומקום ע"ס דעשיה, בד"ת דבריאה ושש ראשונות דיצירה. ואחר החטא, נפלו הע"ס דיצירה למקום העשיה שמקודם החטא, כי שש ראשונות דיצירה נפלו למקום שש תחתונות דעשיה שמקודם החטא, וד"ת דיצירה נפלו יותר למטה, כי נפלו למדור הקליפות.

(תע"ס חלק ט"ז).

יצירה צריכה להיות כז"א דאצילות:

ג' העולמות בי"ע, נבררו מהכלים וניצוצין שמחזה ולמטה דז' המלכים דנקודים שנשברו. וזו"ן דאצילות, נבררו מכלים שמחזה ולמעלה דז' המלכים, כנודע. ולפיכך גמר בירורם של בי"ע הוא, שיחזרו ויתחברו אל זו"ן דאצילות, שהם הכלים שמחזה ולמעלה שלהם. ולפיכך יצירה שהיא האחורים דז"א, מחוייב לעלות למקום ז"א דאצילות דקטנות, המלביש מטבור ולמטה דא"א, כי אז צריך ז"א להלביש את א"א. ומחזה ולמטה דז"א, יהיה בחינת מחזה ולמטה דא"א, ואז עולה הבריאה לב"ש ת"ת שמחזה עד הסיום דת"ת. והיצירה עולה לנה"י שלו, והעשיה למקום הנקבה. הרי שישסו"ת וזו"ן של עתה בחול, העומדים במקום הכלים דאחורים של א"א, הוא מקום ג' עלמין בי"ע. וז"ס שז"א צריך להיות א"א, ובי"ע כאחורים של א"א, שהם מקום ישסו"ת וזו"ן של עתה.

(תע"ס חלק ט"ז).

ירושלים:

בחינת יסוד החיצון של המלכות, נקראת בשם ירושלים. וגם בחינת העטרה שבה נקראת בשם ירושלים, שהיא נקודת המלכות דנוקבא. (תע"ס חלק ט').

ירחי עיבור:

הזמן ומקום שברוחנים, פירושו חידוש צורה, וכיון שאין הפרצוף נשלם אלא ע"י זווגים והארות הרבה, המשונות זו מזו, שכולן

יחד מצטרפות להשלמת הפרצוף, ע"כ הן מכונות ירחי העיבור, או זמן העיבור, שהם ז' חודש, או ט' חודש, או י"ב חודש, דהיינו לפי מספר ההארות המצטרפות בהשלמתו.

(תע"ס חלק ח').

ירידה:

התעבות, פירושה "ירידה", כלומר שירד ממדרגתו. והזדככות, פירושה עליה, כי נתעלה בהשואת הצורה לא"ס, ב"ה, וזה הכלל, כל הזך יותר הוא עליון יותר, וכל העב יותר הוא תחתון יותר. (תע"ס חלק ב').

ירידה ב':

נודע, שסוד הצלם הוא בחינת האו"ח העולה ממ"ן דז"א בעת שנכלל בעביות ומסך דאו"א, המלביש על הקומה דאו"י. ע"ע: צלם. ובחי' האו"י הם עצם המוחין, ובחינת האו"ח הם לבושי המוחין שנקראים צלם. והנה התלבשות זו של המוחין דז"א שבעת עיבורו, היא בבחינה גבוהה מאד, כי אז או"א וישסו"ת נכללים בפרצוף אחד, והזווג נעשה בג"ר דישסו"ת א', שהוא מקום ש"ת דת"ת דכללות שניהם. וכדי להתלבש בז"א במקומו, צריכים לב' ירידות ממקום הגבוה הזה: ירידה א' היא בעת הלידה, שאז הג"ר של ישסו"ת, ששם עמידת המוחין דז"א, הם יורדים ונעשים לבחינת חג"ת, דהיינו ו"ק בחוסר ג"ר. ונמצאים לבושי מוחין דז"א שאבדו בחינת ג"ר שבהם, ואז מכונים הלבושים בשם ם' דצלם, והוא התפשטות א' של המוחין דז"א, כי נתפשטו מלבושים דג"ר, ובאו ללבושים דו"ק.

ועדיין אינם מוכשרים להיות ללבושים דז"א, כי סוף סוף, עתידה ם' זו לחזור לבחינת ראש דתבונה כמקודם, שאז יהיו בבחינת או"א דתבונה, שאין לז"א שורש בהם כי אם בתבונה דתבונה, שהיא בחסדים מגולים כנודע, וע"כ לירידה ב' הם צריכים, והיינו שיורדים לנה"י דתבונה זו שכבר נתמעטה לו"ק, אשר בגדלות היא עתידה להיות שוב בחינת חג"ת כמטרם המיעוט,

קמב אות י'

ויובחנו אז לתבונה דתבונה. והנה התפשטות ב' זו לנה"י דתבונה, נקרא ל' דצלם, שמכאן הם ראוים להתפשט למקום ז"א. והיינו רק בחיצוניות שלהם, כמ"ש בערך: צלם. הרי שיש ללבושי מוחין דז"א ב' ירידות: א' לבחינת ם' דצלם, וב' לבחינת ל' דצלם, כמבואר. וכן נקראים ב' התפשטויות: שהתפשטות א' היא בם', והתפשטות ב' היא ל'. (תע"ס חלק י"א).

ירידה לקליפות:

נודע, שאין מוחין לז"א אלא ע"י הנשמות העולות לזו"ן בבחי' מ"ן. גם נודע, שהמ"ן האלו שבסבתם עלו הזו"ן לאו"א לקבל מוחין חדשים, צריכים להשאיר שורשם בזו"ן בבחינת קיום והעמדה, כנזכר בדף תקי"ג אות ל"ט. שהרב אומר שם שבסבת שביה"כ דזו"ן, נתבטל המ"ן שלהם שהשאירו באו"א בבחינת קיום והעמדה ואז נתבטלו ונפלו גם המוחין דאו"א עש"ה. ולפיכך גם בנשמות המעלים מ"ן לזו"ן, אם הם מקלקלים מעשיהם, ונפגמים המוחין שלהם, גורמים ג"כ לביטול המ"ן שלהם שהשאירו בזו"ן בבחינת קיום והעמדה למוחין שלהם, ומתבטלים ג"כ המוחין דזו"ן שיצאו בכח העלאת מ"ן שלהם.

ונמצא, שהנשמות שחטאו נופלים לקליפות בדומה לשביה"כ, ונפילתם של הנשמות לקליפות גורם לביטול המ"ן שלהם שנשאר בזו"ן בבחינת העמדה וקיום, וביטול המ"ן שם, גורם לביטול כל קומת המוחין שיצבאו על המ"ן אלו. וביטול קומת המוחין, גורם לנפילת הכלים וניצוצין שנבררו מבי"ע כדי להלביש אלו המוחין, והם נופלים לקליפות כמקודם לכן. כי בכל שיעור קומה היוצא במוחין דזו"ן מתבררים כנגדם כלים וניצוצין מן הקליפות שבבי"ע, שהם עולים ומלבישים אל המוחין שלהם. ונמצא עתה אחר שנתבטלה קומת המוחין, ירדו שוב הכלים שהלבישו אותם לבי"ע לקליפות כמקודם. וז"ס נפילת הכלים דנה"י דז"א וט"ת דנוקבא. (תע"ס חלק ט"ו).

ירידת ב' בחינות דחיצוניות:

הכלים שמחזה ולמטה, שירדו למטה מסיום דצמצום ב' כנזכר בערך: ירידת האחורים לחלל הפנוי, נקראים ג"כ כלים חיצונים, ויש בהם ב' בחינות: א' הוא חיצוניות מצד פנים, שהם ב"ש תחתונים דת"ת, וב' הוא חיצוניות מצד אחור, שהם נהי"מ, ושניהם ירדו לחלל פנוי בעת צמצום ב'. (תע"ס חלק ט"ז).

ירידת האחורים לחלל פנוי:

בעת צמצום ב' שעלתה מלכות המסיימת למקום בינה דגופא של פרצוף תנה"י דא"ק, שהוא החזה, הנה אז ירדו הכלים דאחורים דפרצוף זה לחלל פנוי, כי הכלים שמחזה ולמטה הנקראים כלים דאחורים, כבר נמצאים למטה ממלכות המסיימת.

(תע"ס חלק ט"ז).

ירידת המדרגה:

בהתפ"ב, שאור הכתר לא חזר שם אלא שנשאר בפה, וע"כ בא אור החכמה ונתלבש בכלי דכתר, ואור בינה בכלי דחכמה, וכו', נמצא שכתר ירד למדרגת חכמה, וחכמה ירדה אל מדרגת בינה, וכו'. (תע"ס חלק ה').

ירידת הקטנות למטה:

כל אור חדש מקובל רק בכלים העליונים דפרצוף, בחב"ד שלו, ואור הקטן ממנו שהיה שם מקודם לכן, יורד למטה. וע"כ בביאת אור הגדלות נמצא שהוא דוחה את הקטנות מכלים העליונים למטה. (תע"ס חלק י"ב).

ירך יעקב:

ע"ע י"ב גבולי אלכסון, שנתבאר, כי עיקר ז"א הוא הנצח, וחג"ת שלו הוא מהעליונים, והוד מתחתונים, שהיא המלכות. וכל אחיזת הס"א יכול להיות רק במלכות, ולא בז"א עצמו, ולכן הס"א יכול להתאחז בהוד דז"א, להיותה מהתכללות המלכות בו, ולא מנצח שהוא בחינת ז"א עצמו.

אבן ספיר קמג

אמנם מצד המשכתו של ז"א מאו"א ומע"ב דא"ק, שנתחלפו בהם האורות, ונמצא שאור ההוד עלה בכלי דנצח. והנה מצד התחלפות הזאת עולה הס"א ומתאחזת גם בנצח דז"א. וז"ס שקר אין לו רגלים, כי הס"א משטקר לאחוז בב' רגלים, דהיינו גם בנצח, וזה שקר, כי הנצח הוא כבר באמת עיקר ז"א, ואין שם שום מקום להאחז בה הס"א, כנ"ל. וז"ס ונצח ישראל לא ישקר וכו', כי ז"א שנקרא ישראל, לא יתן לס"א להאחז בנצח שלו, כי אחיזת הס"א שם בשקר הוא, כי באמת עיקר ז"א הוא הנצח.

וז"ס ותקע כף ירך יעקב, שהמלאך, שהוא שרו של עשו, נאחז רק בהוד שלו שהוא ירך השמאלי, ולא בב' ירכים. כי נצח ישראל לא ישקר וכו', ולא נתן לו לאחוז בנצח שבו.

(תע"ס חלק י"ב).

ירכין שלמטה מיסוד:

ע"ע ב' בחינות שבנו"ה. (תע"ס חלק י"ג).

ירכין שלמעלה מיסוד:

ע"ע ב' בחינות שבנו"ה. (תע"ס חלק י"ג).

ישר:

כשאור עליון, יורד לכלים שיש בהם מעביות דבחי"ד, שפירושו השתוקקות, שהרי ממשיכה אותו בהשתוקקותה, נבחן, שהאור

יורד "ביושר", כלומר, בהתאם גמור למדת העביות והשתוקקות שבה. בדומה לדבר כבד, הנופל לארץ מלמעלה, הריהו נופל בקו ישר גמור מלמעלה למטה, ובמרוצה גדולה, מחמת כח המושך שיש בארץ אליו, משא"כ אם דבר קל נופל לארץ, שאין שם מקום לפעולת כח המושך עליו, אז הוא מתעגל באויר, באטיות, עד שנח עליה. כן הדבר כאן, כי בכלים שאין בהם עביות, כמו כלים דעגולים, נבחן, שהאור הבא לשם בכח הספירות דיושר, הוא מתעגל, כי אין שם עביות, שפירושו השתוקקות, אשר ימשיכו אליהם בכח המשכה. משא"כ בכלים דיושר, שיש שם עביות, הממשיך את האור בכח גדול, נמצא האור יורד במרוצה ביושר מדויק, בדומה לקו "ישר". (תע"ס חלק ב').

ישראל:

ע"ע יעקב. (תע"ס חלק ט"ו).

ישסו"ת:

בחינת הז"ת דאו"א, דהיינו אח"פ שלהם, נקרא בשם ישסו"ת. ומתחלה בעת הזווג דהסתכלות עיינין דאו"א וה בזה, נבחן, שהישסו"ת ואו"א הם מאוחדים בפרצוף אחד. אלא אח"כ, כשחזרו או"א לבחינת זווג אב"א, נפרשים מהם ישסו"ת ויוצאים בבחינת ראש מיוחד, בקומת אח"פ, ונעשו לפרצוף נבדל בפני עצמם. (תע"ס חלק ז').

קמד אות כ'

כ

כ"ב אותיות:

האותיות הן הכלים שבהם מתלבש העצמות. ויש בהם כ"ב ראשי הבחנות, שמהן נבנות כל הפרצופים, ונקראים כ"ב אותיות. ע"ע א' שבואו דס"ג. (תע"ס חלק ו').

כ"ב אותיות:

אותיות פירושן כלים. וכ"ב אותיות הן כוללות כל בנין של הפרצוף, כמו שכ"ב אותיות שבכתב כוללות כל החכמות שבעולם, כי ע"י צירופיהן של כ"ב האותיות אפשר לבאר כל החכמות שבעולם. כן הדבר בענין הכלים של הפרצוף, שהכלים ההם מסוגלים לקבל ולהשפיע כל אורותיהם ע"י הזווגים של הכלים שבהם, כי הזווגים שבספירות יש להם דמיון עם הצירופים של האלפא ביתא, והבן. (תע"ס חלק ט').

כ"ב אתוון וי' אמירן:

ע"ע חכמה דל"ב נתיבות. (תע"ס חלק י"ד).

כ"ד גבולים:

ת"ת הוא העיקר דה"ח, והנה ת"ת דא"א, יש בו ב' בחינות דה"ח, כי בחציו העליון הוא בתכלית השלימות, והוא שייך לחלקו של או"א. ובחציו התחתון כבר שייך לחלקו של ז"א, שז"א אינו כל כך בשלמות. גם מחציו ולמעלה הוא בבחינת חסדים מכוסים, ומחציו ולמטה הוא בבחינת חסדים מגולים.

ונודע, שת"ת כולל י"ב גבולי אלכסון. וזה הת"ת שהוא חלקו של ז"א, כולל ג"כ את חציו העליון דת"ת. כי לעת עיבור שעלו נה"י דא"א לחג"ת שלו, הנה נכלל חציו התחתון בחציו העליון מכח עליתו שם. וע"כ נבחן הת"ת הזה המלובש בז"א, שיש בו כ"ד גבולי אלכסון, ב"פ י"ב גבולים מחמת ב' מיני הת"ת הכלולים יחד. וע"כ יונק ז"א כ"ד חודש, שהוא נגד כ"ד גבולים אלו.

(תע"ס חלק י"ב).

כ"ד חודשי יניקה:

ע"ע כ"ד גבולים. (תע"ס חלק י"ב).

כ"ד ספירות פנוים:

בבחינה השניה דע"ש קודם החטא, כשבי"ע עלו לאצילות, חוץ משש תחתונות דעשיה, נסתיים הקדושה בחזה דבריאה, שאלו שש הראשונות דבריאה היו בסוד עיבורה של עיר, הנחשב עוד על העיר, דהיינו האצילות. ולכן לא נשארו חלל פנוי רק כ"ד ספירות: ד"ת דבריאה ועשרים דיצירה ועשיה. ע"ע אלפים אמה תחום שבת. (תע"ס חלק ט"ז).

כ"ז אותיות:

כשאנו מבחינים לדבר גם מבחינות המ"ן, דהיינו בחינת המסך ועביות של בחינת כ"ב אותיות הן כ"ז, כי הן נבחנות בה' אותיות הסיום שנקראות מנצפ"ך. כי המסך והעביות שבהן הן כחות התחום והסיום המעכב על אור העליון מלעבור על התחום שלהן, כי זה הוא כח הצמצום הרוכב עליהן, שמכח זה יש הכאה ביניהן, ומולידות או"ח, שהוא הממשיך והמלביש לאו"י, כנודע. ולפיכך אלו ה' אותיות מנצפ"ך, הן השרשים והמוצאות של כל כ"ב האותיות, כי כל הכלים אינם, רק התפשטות המסך מניה וביה לעשרה כלים כנודע, בסוד התפשטות המלכות של ראש לגוף בפרצופי א"ק. הרי שכ"ב האותיות הן תולדות של המנצפ"ך, שה"ס ה' מוצאות שבפה הפרצוף, שעל ידי ה' מוצאות אלו נולדים גם מתבטאים כל כ"ב האותיות שבהמדבר. ויש סוד בזה, שבכתב, באות ה' אותיות מנצפ"ך בסיום המלות, אבל בעל פה, הן מוצאות והתחלות אל כ"ב האותיות. ולפיכך יש ביחד כ"ז אותיות באלפא ביתא.

(תע"ס חלק ט').

כ"ז מדרגות דז"א:

ג' לבושים יש בגוף, שהם עי"מ, ובנוקבא

אבן ספיר קמה

הם ג"פ ע"ס, שהם ל' ספירות. אבל בז"א, שאין בו אלא ט"ס והוא חסר מלכות, כי הנוקבא בכללה היא המלכות שלו, נמצאים ג' לבושי הגוף שלו, שהם רק כ"ז ספירות.

(תע"ס חלק ט"ז).

כבד:

הכלי הפנימי ששם משכן אור הנפש, נקרא כבד, והוא עומד נגד ג"ש עליונים דנה"י. (תע"ס חלק י"ב).

כופף ראשו למטה והדיקנא נשפלת:

בעת עלית או"א לג"ר דא"א, נמצאים הג"ר דא"א שעולים לג"ר דעתיק לקומת כתר, אמנם כדי להמשיך מוחין דע"ב לאו"א, כופף בחי' ראשו ויורד למקומו שמקודם לכן, דהיינו לקומת ע"ב, ששם עומדים או"א, ומוציא להם קומת ע"ב. ונבחן שגם הדיקנא נשפלת למטה, כי אין קומת ע"ב זו יוצאת אלא במ"ן דמזלין, והנה מזל העליון עם הח' תי"ד נמצאים עתה תלוים בסיום לחיי הראש דא"א, שעלה לקומת כתר לג"ר דעתיק, וע"כ הם צריכים לירד מדרגתם שבעתיק, ולבא לבחינת סיום לחיי הראש דקומת ע"ב, דהיינו למקום ג"ר דא"א שמקודם לכן, ועי"ז נמצאים נשפלים. ע"ע דיקנא נגבהת למעלה.

(תע"ס חלק י"ד).

כורסיא:

עולם הבריאה מכונה כסא, ותרגומו "כורסיא". וע"ע כסא.

(תע"ס חלק ג').

כורסיא דרחמי:

ע"ע כסא הכבוד. (תע"ס חלק ט"ז).

כותל:

כשהזו"ן בקטנות, נמשכים להם אור מאחורים דאמא, המעכבים על אור החכמה

מכח כי חפץ חסד הוא, כנודע. ואחורים אלו מכונים בשם כותל, להיותם בחינות כותל ומסך המעכבים על הארת חכמה.

(תע"ס חלק ח').

כותל א' מגבורות:

יש בחינת כותל דחג"ת, הנמשך מאחורים דג"ר דבינה, ונבחן לכותל דחסדים, שהוא ממשיך חסדים כבחינת ג"ר דבינה, ויש כותל דנה"י הנמשך מאחורים דז"ת דבינה, ונקרא כותל דגבורות, שבקטנות הם גבורות קשות, ובגדלות הם גבורות המשמחות. וכותל הא' בלי כותל הב' נבחן כמו חג"ת בחוסר נה"י, שאין שם אלא ו"ק דחסדים, ואז אין מבחינת גבורות רק הקטנות שהם דינין קשים.

וכשזו"ן הם אב"א מחזה ולמטה, אין בהם רק כותל הא' לבד, וחסרים מכותל הב', וע"כ יש אחיזה באחורים שלהם, דהיינו בבחינת הגבורות, שהם דינין קשים, כנ"ל, וע"כ הם אז בבחינת ואחוריהם ביתה, שאין שום גילוי לבחינת נה"י שלהם הנקרא אחורים, כי אין בהם אלא כותל דחג"ת לבד, והם בבחינת ו"ק דחסדים, ואז נבחן שחצי כותל דחג"ת משמש לז"א, וחצי כותל דחג"ת משמש לנוקבא. וחצי כותל פירושו, שחסר ג"ר, כי שניהם בו"ק בלי ג"ר שחסרים מחצי כותל תחתון, וע"כ הם דבוקים זה בזה, כלומר שאין בהם הפרש מדרגה, כי אפילו הנוקבא, אשר שורשה היא בחי' נה"י, שטבעם בחסדים מגולים, משמשת בכותל דחג"ת כמו ז"א, ואין בהם אלא ו"ק דבחי' חסדים מכוסים הנמשכים מג"ר דבינה כי בחינת אחורים שהם נה"י כלולים בפנימיותם שהם חג"ת, שז"ס ואחוריהם ביתה, שזה וזה משמשים בכותל דחג"ת.

וכשהנוקבא מקבלת המנצפ"ך דגדלות מנה"י דאמא, שהם ה"ג דגדלות שהיא מקבלת במוחין דנסירה, אז מתגלה הכותל דנה"י, המשמש להמשיך הארת חכמה בחסדים, ואז היא ננסרת מז"א להבחן מדרגה מיוחדת, כי עתה נשלם חצי כותל תחתון לז"א ולנוקבא שמקודם לכן שהיו דבוקים אב"א לא היה לז"א אלא חצי כותל דחג"ת, דהיינו

קמו אות כ'

בחינת ו"ק דחסדים בלי ג"ר, ועתה נשלם גם ז"א בבחינת ג"ר בבחינת חצי כותל תחתון הממשיך ג"ר דחסדים, וגם הנוקבא, נשלמה בחצי כותל דג"ר דגבורות, כי מקודם לכן כשהיתה משמשת בחצי כותל דחג"ת לא היה לה אלא ו"ק דגבורות, שהם דינין קשים, ועתה השיגה הג"ר דגבורות שהם בחינת יין המשמח. ונבחן עתה שז"א לקח לו כותל שלם מחג"ת, ויש לו החסדים דג"ר דבינה בשלימות כמו או"א עלאין דע"ב. והנוקבא לקחה לעצמה כותל דנה"י בשלימות, ויש לה הארת חכמה כמו ישסו"ת דע"ב בעת שהם בקומה שוה עם או"א דע"ב. וע"כ נשאר ז"א כולו חסד כמו או"א עלאין, ונוקבא כולה גבורה כמו ישסו"ת, דהיינו בגבורות המשמחות דבחינת ג"ר כנ"ל. וזה נבחן שננסרו זה מזה, כי עתה יש הפרש גדול בין ז"א אל נוקבא, כי ז"א כולו חסד, ונוקבא כולה גבורה. כמבואר.

(תע"ס חלק ט"ו).

כותל א' מחסדים:

ע"ע: כותל א' מגבורות, שמקודם לכן בעת שהיו דבוקים אב"א, לא היה לז"א אלא חצי כותל מחסדים, שהם ו"ק הנבחן לחצי פרצוף, ועתה כשהשיג המוחין דע"ב, נשלם לו הכותל דחסדים, דהיינו שהשיג הג"ר דחסדים בשוה לאו"א דע"ב.

(תע"ס חלק ט"ו).

כח:

יש בחינת בכח ויש בחינת בפועל. למשל, הגרעין של הפרי נבחן אשר הפרי כלול שם בגרעין, ב"כח", אבל לא בפועל ממש, אלא שעל ידי זריעה וצמיחה, יצא ונגלה הפרי, מכח אל הפועל ממש, ועד"ז, אנו מבחינים את המסך, בטרם שהתפשט אליו אור א"ס לזווג דהכאה, אשר הוא כלול מעשר הספירות ב"כח", ואחר שפגע בו אור העליון, והעלה ע"ס דאו"ח, שהלבישו לאור העליון, נבחן, שנגלו הע"ס דראש, בפועל ממש בבחינות שורשים לכלים, כנודע.

(תע"ס חלק ג').

כח גידול:

נודע, שבעת שהעליון משיג הג"ר דגדלות שלו ומעלה אח"פ שלו, נמצא גם התחתון שלו, שגו"ע שלו הם דבוקים באח"פ דעליון, מקבל גם הוא חלק מהזווג ההוא שהעליון מקבל בעלי עליון. למשל, בעת שז"א משיג הג"ר דנשמה בעליתו למ"ן לאו"א, הנה גם גו"ע דנוקבא דבוקים באח"פ דז"א, וע"כ משגת ג"כ הנוקבא חלקה עם קומת נשמה שז"א מקבל בהתכללותו באו"א, שזה נבחן לבחינת מ"ן ראשונים של הנוקבא. אלא שאין הנוקבא יכולה לקבל את חלקה בקומה שם באו"א, כי הם בחינת עלי עליון שלה, ע"כ נוטל ז"א שם בפקדון את חלק הנוקבא בסוד הבכור נוטל פי שנים, ואח"כ כשיורד משם ובא למקומו, הוא מחזיר לנוקבא את חלק קומתה שקבל בעדה. וזה נבחן, שבעת שאו"א גדלו את הז"א, דהיינו בעת שהשפיעו לו את הגדלות שלו, בעת ההיא נתנו בז"א גם כח גידול בשביל המלכות. (תע"ס חלק ט"ו).

כח ג"ר באמא:

ג"ר דבריאה שהם ממוחין דס"ג דאמא, אינם ג"ר אמיתיים אלא רק בחינת כח ג"ר דאמא. כי המסך שבפרסא, שעליו יצאו מוחין אלו, כבר הפסיקו הארת אצילות מהם, שהוא עצמות ג"ר דאמא, וע"כ לא נשאר בהם כי אם כח ג"ר דאמא. (תע"ס חלק ט"ז).

כח הקליפות:

הלבושים של האורות דקדושה המסתלקים מהכלים מחמת עירוב הרע שבהם, הנה לבושים אלו נופלים לחלקם של הקליפות, והשיורים שנשתיירו מהאורות שהיו בהם, הם מוסיפים חיות וכח בהקליפות. ע"ע יניקת הקליפות. (תע"ס חלק ז').

כח זכר גמור:

המוחין דנסירה שהנוקבא מקבלת

אבן ספיר קמז

להשלמת פרצופה בקומה שוה עם ז"א מאחוריו, הם באים מאו"א דע"ב דמזלא, שממוחין אלו נותן לה האי רוחא דביאה קדמאה המתקן ליסוד שלה שיהיה ראוי להעלות מ"ן לג"ר דנשמות, כנודע. והנה המוחין אלו הם בחינת חיה וקומת ע"ב דיודין, שלפי"ז היתה הנוקבא צריכה לקבל מהם קומת חיה בעת היותה באחור הז"א, אמנם אינו כן, כי טפת החיה אינה נשארת בה, כי קומת חיה זו הוא "כח זכר גמור" כלומר, שהם קומת חיה השייך לז"א ולא לנוקבא, שהרי הם יצאו על המזלא, שהם בחינת גבורות זכרים, שאין לנוקבא שורש בהם, כי היא בחינת גבורות נקבות, כלומר שהיא בחינת מלכות עצמה, ולא יסוד דמלכות, שהוא בחינת נוקבא הכלולה בדכר. אלא רק כדי להשלים בנין פרצופה, דהיינו להורדת ה"ת מעינים ולהעלות הכלים דאח"פ, היתה צריכה להכלל בבחינת הנוקבא שבגופו דז"א, כדי שתוכל לקבל לשעתה המוחין דע"ב אלו, ואז אינה מקבלת רק בחינת ע"ב דס"ג מ"ה ב"ן, שהם בחינת רי"ו של קומת ע"ב זו, הנקרא חסדים זכרים דנר"ן שבו, המספיק להעלות הכלים דאח"פ, אבל ע"ב עצמו, שהוא קומת חיה אינה יכולה לקבל בעת הזאת, כי צריכה מקודם להשלים הכלים של פרצוף שלה. ואחר שהשלימה הכלים שלה, היא חוזרת לעי"מ דפב"פ, ומקבלת המוחין דע"ב מראש הז"א המלובשים בנה"י דז"א, שהם ממלכות דאמא שאינה נכללת במזלא, שהם מוחין דנוקבא. ובחינת ע"ב דיודין דמזלא, שהם כח זכר גמור, מקבל אז רק הז"א בלבדו, שהוא זכר, ואין לנוקבא חלק בהם. (תע"ס חלק ט"ו).

כח זכרות נגלה:

בחינת יוסף שביסוד דז"א, הוא כח זכרות נגלה שבז"א, שהוא בחינת האו"י שבקומה, דהיינו כח הגילוי הבא ע"י הזווג. וע"כ נקרא כח זכרות נגלה, ובחינת בנימין הכלול ביסוד דז"א, נבחן לכח נוקבות נעלם, כלומר כח ההעלמה אשר במסך, המעלים ודוחה האור לאחוריו, שעי"ז הוא מעלה או"ח ומלביש את האו"י, כנודע. (תע"ס חלק י"ד).

כח נוקבא:

הנוקבא משורשה אין לה חלק כלל במוחין דע"ב, כי הם אינם יוצאים רק על המ"ן דמזלא, שהם בחינת צמצום א', שהם מורידים הה"ת מעינים לפה, כמו בצמצום א', כנודע. והם אינם בחינת מלכות דצמצום א' ממש כי היא נגנזה ברדל"א, אלא שהם בחינת יסוד דמלכות, שהוא בחינת בנימין הכלול ביוסף, כנודע. וא"כ הנוקבא, שאין לה חלק רק במלכות דאמא שהיא בחינת צמצום ב', ואין לה ממי לקבל בחינת הפה דצמצום א' שה"ת תרד מבחינת עינים שלה לפה, וא"כ אין לה שום כח ג"ר. אכן ע"י המוחין דנסירה, שאז היא נכללת במלכות דז"א, ע"י התכללות הוד דא"א בנצח שבו, כנזכר בערך: ב' מלכים פב"פ בכתר א'. ואז היא מקבלת ליסוד שלה האי רוחא דביאה קדמאה, שהוא בחינת בנימין הנכלל ביוסף, שהוא בחינת מ"ן זכרים, ואז היסוד דנוקבא קונה כח ג"ר גם ביסוד שלה, ונעשית כלי להמשכת ג"ר דנשמות, ובחינת כלי זו שהשיגה ע"י הארת האי רוחא שנקרא בנימין, נקרא אצלה בן אוני, כי און הוא בחי' כח הולדה, כי זולת האי רוחא לא היה בה כח הולדה לג"ר דנשמות, וע"כ נבחן זה בה לבחינת "כח נוקבא" כלומר, כח נוקבא להולדת נשמות. (תע"ס חלק ט"ו).

כח נוקבות נעלם:

ע"ע כח זכרות נגלה. (תע"ס חלק י"ד).

כח עשר הספירות:

עשר הספירות של ראש, אין הספירות ניכרות בהן, אלא שהן בחינת "כח עה"ס" לבד, שפירושו, שורש. כמו הגרעין, שהוא שורש לאילן, ואין האילן ניכר בו. ע"ע כח.

(תע"ס חלק ד').

ככבים:

ע"ע י"ב מזלות. (תע"ס חלק י"ד).

קמח אות כ'

כלה ברשותא דחתן:

בעת עלית זו"ן למ"ן להיכל או"א כדי לקבל המוחין דנסירה בשביל הנוקבא, שהם המוחין דע"ב דמזלא, נבחנת הנוקבא אז בבחינת "כלה ברשותא דחתן" כי מוחין אלו הם בחינת מוחין זכרים, שאינם שייכים לנוקבא כלל, רק לז"א, כנזכר בערך: כח נוקבא, וכן מקום העליה של הנוקבא הוא בעלי עליון, שהוא דילוג מדרגה, כי הנוקבא היא תחתון לז"א וצריכה לקבל מז"א, שהוא העליון שלה, ולא מאו"א שהם רק בחינת עליון אל הז"א, ורשותא דחתן, שהוא הז"א, ואין להכלה שהיא הנוקבא שום רשות שם, וע"כ היא נבחנת לכלה ברשותא דחתן.

(תע"ס חלק ט"ו).

כלי:

הרצון לקבל שבנאצל הוא הכלי שלו.

(תע"ס חלק א').

כלי המעלה מ"ן:

בהיות שאח"פ דכל מדרגה, נפלו למדרגה תחתונה ממנה, נמצאו מדרגות גו"ע דתחתון, עם אח"פ של העליון, דבוקות תמיד זה בזה, הן בשעת הקטנות דעליון, הן בשעת הגדלות של העליון. כי בשעה שהעליון מעלה אח"פ שלו, נמצא בהכרח שגם גו"ע דתחתון עולים עמו. ולפיכך נבחנים אח"פ דכל מדרגה, שהמה בחינת כלי המעלה מ"ן דתחתון, דהיינו בחינות גו"ע שלו, לטעם היותם דבוקים בו תמיד. אלא רק בשעת גדלות התחתון, דהיינו שהוא עצמו משיג אח"פ שלו, ונשלם גם הוא בע"ס, אז הוא מתפרד לעצמו במדרגתו לפרצוף נבדל מן העליון. (תע"ס חלק ט').

כלי לאו"מ:

חצי עובי דופן החיצוני שבכלי, משמש לאור מקיף. ע"ע חצי עובי דופן.

(תע"ס חלק ד').

כלי מלכות:

בחי"ד דאו"י, שהיא בחינת העביות, שעליה היה הצמצום שלא תקבל במדתה הגדולה, היא נקראת "כלי מלכות".

(תע"ס חלק ד').

כלים גמורים:

הע"ס המתנוצצות ומתפשטות ויורדות מהמסך ולמטה, נחשבות שיש בהן כלים גמורים, ומכונות ע"ס דגוף. (תע"ס חלק ג').

כלים דאחורים:

המחזה ולמטה דכל פרצוף, נבחנים לבחינת הכלים דאחורים דאותו פרצוף, שהם ב"ש תחתונים דת"ת ונהי"מ. וב"ש ת"ת נבחנים לפנים שבאחורים, ועיקר האחורים הם נהי"מ. ע"ע חיצוניות מצד אחור.

(תע"ס חלק ט"ז).

כלים דחיצוניות:

ע"ע ג' כלים דחיצוניות. (תע"ס חלק ט"ו).

כלים דחיצונים:

הכלים דאחורים שמחזה ולמטה דכל פרצוף נקראים לפעמים כלים חיצונים של הפרצוף. (תע"ס חלק ט"ז).

כלים דפנים:

הכלים שמחזה ולמעלה, דהיינו חב"ד חג"ת עד החזה, נקראים תמיד כלים דפנים. והטעם, כי החזה הוא בחינת נקודת הסיום דצמצום ב', וע"כ יש בו פרסא בגוי מעוהי דוגמת הפרסא שמתחת האצילות, המבדיל בין הכלים שלמעלה מחזה, שהם בחינת אצילות, ובחינת הכלים דפנים דאותו פרצוף. ובין הכלים שמחזה ולמטה, שהם בחינת בי"ע, ובחינת הכלים דאחור דאותו פרצוף. ולפיכך כל אחיזתם של הקליפות הוא רק בכלים

אבן ספיר קמט

דאחורים, אבל בכלים דפנים של הפרצוף, אין להם שום אחיזה כלל, כי אפילו הדינין דצמצום ב' לא פגע בהם מעולם.

(תע"ס חלק ט"ז).

כלים דפנימיות:

ע"ע ג' כלים דחיצוניות. (תע"ס חלק ט"ו).

כלים חדשים:

בכל פרצוף יש ב' מיני כלים: א', הם כלים ישנים הנמשכים לו מהכלים דעליון שנתרוקנו מאורותיהם מפאת ההזדככות, כנודע. ב', הם כלים חדשים הבאים עם חידוש הפרצוף, כי המלכות של ראש הפרצוף מתפשטת מינה ובה לע"ס ממעלה למטה, שהן עשרה כלים חדשים. ובפרצופי האצילות, נקראים הכלים הישנים בשם ב"ן, והכלים החדשים בשם מ"ה. (תע"ס חלק ח').

כלים חדשים:

ב' מיני כלים נבחנים בכל פרצוף: א', הם הכלים דפרצוף העליון שנתרוקנו מאורותיהם מסבת הזדככות המסך, והמה עוברים אל התחתון, שהוא ממלא אותם מקומתו עצמו, אשר בפרצופי אצילות המה הכלים שנשארו מפרצופי נקודים, הנקראים ב"ן. ומין ב' דכלים שבפרצוף, הם הכלים החדשים הבאים ביחד עם יציאת האורות דקומת הזווג שלו, כנודע. שהאו"ח העולה מן המסך ומלביש לע"ס דראש, הנה הוא מתהפך מלמעלה למטה ומתפשט עד למלכות דמלכות שלו ומלביש הע"ס בסוד גוף הפרצוף. והנה האו"ח הזה המלביש את הע"ס דגוף, נבחן לבחינת כלים חדשים של הפרצוף, אשר בפרצופי אצילות נקראים כלים דמ"ה.

(תע"ס חלק י').

כלים חיצונים דאו"א:

כשאו"א מזדווגים לצורך ז"א מבחינת עביות דכתר, הנשאר בהם מעת עיבור שלהם עצמם, הוא נבחן שהזווג הוא מבחינת כלים חיצונים, כלומר, מבחינת פרצוף העיבור

שלהם עצמם, שהוא פרצוף חיצון שלהם. וקומת הזווג הזה היא קומת נה"י. וכשמזדווגים מבחי' עביות דבחי"א, שנשאר בהם מבחינת פרצוף היניקה שלהם, נבחן שהזווג הוא מבחינת כלים אמצעים שלהם, כי פרצוף היניקה הוא פרצוף תיכוני. כי ג' פרצופים הם: פרצוף דגדלות בפנימיות כולם, ועליו מלביש פרצוף דיניקה, ועליו מלביש פרצוף העיבור. (תע"ס חלק י"ב).

כלים עליונים נגדלים תחלה:

זה הכלל, שהעליון משפיע בדבר העב יותר והתחתון מקבל רק בכלים הזכים יותר. פירוש: כי מדת הקומה היוצאת ע"י הזווג עם אור העליון, הוא תלוי בריבוי העביות, שכל שהמסך מבחינה יותר עבה כן קומת האור ותר גדולה, כנודע. אמנם כשהאור מתקבל בתחתון הוא מקובל בכלים הזכים יותר, דהיינו בכלים דחב"ד, כי כל שהכלי יותר זך, ש לו השתוות ביותר עם האור שיוכל להלבישו. ולפיכך בעת שבא אור הנפש בפרצוף הוא מקובל בחב"ד הפרצוף, שהם הכלים היותר זכים, ונמצא שהכלים העליונים נגדלים תחלה שהם חב"ד, אבל חג"ת נה"י הם עוד בלי אור. אלא אח"כ כשבא גם אור הרוח אל הפרצוף, הנה הרוח דוחה את אור הנפש מכלים דחב"ד, לכלים דחג"ת, והוא עצמו מתלבש בכלים דחב"ד.

ונמצא עתה שגם כלים דחג"ת נגדלו, כי נתלבש בהם עתה אור הנפש. אבל כלים דנה"י עוד לא נגדלו כלום, והם עדיין בלי אור. עד שבא אור הנשמה, שאז הנשמה דוחה את אור הרוח מכלים דחב"ד, לכלים דחג"ת, כדי להתלבש בעצמו בחב"ד, וכן אור הרוח דוחה לאור הנפש לכלים דנה"י, כדי להתלבש בעצמו בכלים דחג"ת. ונמצא שנגדלו גם הכלים התחתונים דנה"י. הרי, כי תמיד כלים העליונים נגדלים תחילה.

(תע"ס חלק י"ב).

כלים פנימיים דאו"א:

כשאו"א מזדווגים מבחי"ב ומבחי"ג

קנ אות כ'

דעביות, דהיינו מבחי' הגדלות שלהם, נבחן שהזווג הוא מכלים פנימים שלהם. כלומר מבחינת פרצוף הפנימית שלהם. ע"ע כלים חצונים דאו"א. (תע"ס חלק י"ב).

כלים פנימים:

הע"ס מתחלקים על כלים פנימים וכלים חיצונים. כי אין בהפרצוף רק ג' כלים פנימים כח"ב, או מוחא עצמות גידין, אבל זו"ן נפרדו מכלים של הפרצוף בסוד לבוש והיכל. וע"כ ב' הכלים בשר ועור שהם בחינת זו"ן הם רק כלים חיצונים, בלתי גמורים, ואינם מתחברים עם הכלים הפנימים, והם רק מקיפים מסביב הכלים הפנימים. (תע"ס חלק ט"ז).

כלים שהיו בעולם:

כבר נתבאר זה בפרצופי א"ק, כי כל תחתון ממלא הכלים דגוף דעליון, אחר שנזדכך המסך שלו, ונתרוקנו הכלים דגוף שלו מאורותיהם. וע"כ נבחן בכל פרצוף ב' מיני כלים: מין א' הם הכלים שכבר היו בעולם, כלומר הכלים דגוף העליון שנתרוקנו מאורותיהם ובאו לבחינת התחתון. ב' הם הכלים היוצאים עם הזווג החדש הנעשה בבחי' התחתון, כי אחר שהמסך מזדווג עם האור העליון ומעלה או"ח ממטה למעלה לבחינת ע"ס דראש, הנה הוא מתהפך ומתפשט לע"ס מניה וביה ממעלה למטה לבחינת כלים דגוף. והכלים האלו הם כלים חדשים שעדיין לא היו בעולם, כי אם שיצאו עתה מכח הזווג כמבואר. ובפרצופי אצילות נקראים הכלים שכבר היו בעולם בשם ב"ן והכלים החדשים בשם מ"ה. (תע"ס חלק י"א).

כללות:

כשהזכר והנקבה מקבלים הארה זה מזה, הוא מכונה בשם כללות. ויש ג' מיני כללות: כשהם בלי כלים, דהיינו בשעת עליתם למלכות של ראש. וכשהם בב' כלים, שהוא בע"ב, וכשהם בכלי א', שהוא בס"ג. ע"ע התכללות. (תע"ס חלק ה').

כללות:

בעת שכבר נכנס מדת עביות מתוקנת במסך הראוי תוך הפרצוף, אלא שעוד הוא מחוסר זווג עליה, משום איזו סבה, נבחן שהמוחין נגמרים בו מבחינת הכללות שבו, כי כבר נגמרו כל תיקוניו, ואינו מחוסר אלא זווג. (תע"ס חלק י"ב).

כללות בינה ותבונה:

בשעה שה"ת יורדת מעינים דאו"א למלכות הכללית שלהם, נמצאים הישסו"ת, שהם אח"פ דאו"א חוזרים ומתחברים להראש, שהם או"א. ונמצאים בינה ותבונה מתחברים לפרצוף אחד, וזה נקרא, כללות בינה ותבונה יחד בפרצוף אחד. (תע"ס חלק ז').

כללות ה"ח וה"ג:

כללות ה"ח וה"ג, פירושם, כמו שהושרשו ביסוד דע"ב, כי שם נתגלו שורש ה"ג באור המלכות שנתלבש בכלי דיסוד, וכן במלכות. וכן כללות ה"ח הושרשו שם, בבחינת ו' קטועה. וה"ח וה"ג סתם, פירושם כשבאים בזווג, ואז יש בכל אחד חג"ת נ"ה, הן בחסדים והן בגבורות, שהם ה"ס ממש. אבל כללות ה"ח וה"ג, אינם רק ספירה אחת, של היסוד או של המלכות.

(תע"ס חלק ז').

כללות ה' קצוות:

ביסוד וז"א, יש כללות של כל ה' קצוות חג"ת נ"ה של ז"א. ע"ע ה' קצוות.

(תע"ס חלק ד').

כלת משה:

נוקבה דז"א נקראת כלת משה, והיא רק מאותה הבחי' שהיא נקראת חכמה תתאה, דהיינו בעת שעל ידיה נגלה חכמה עלאה. כי משה הוא יסוד דאבא המגולה מחזה ולמטה דז"א, ואין הנוקבא ראויה להמשיך בחינת חכמה מטרם שמקבלת הארתו דיסוד אבא, בסוד אבא יסד ברתא, וע"כ נקראת בבחינה

אבן ספיר קנא

זו כלת משה. (תע"ס חלק י"ד).

כמות שיעור מקום:

ע"ע איכות המקום. (תע"ס חלק ט"ז).

כניסת הקב"ה לג"ע:

כתר דרחל שמחזיר את הט"ס שלו למדרגתו בחצות לילה, אשר על ט"ת אלו דבוקים הגו"ע דנשמות הצדיקים שמוציאים בזה מתוך הקליפות לקדושה, נבחן לכניסת הקב"ה בגן עדן להשתעשע עם גשמות הצדיקים. כי הכתר ה"ס הקב"ה, והחיבור עם ט"ס שלו שהם בבריאה, נבחן לכניסה בג"ע, כי ג"ע ה"ס הבריאה. והוא משתעשע שם עם הנשמות שהוחזרו לקדושה. (תע"ס חלק י"ד).

כנסת ישראל ומלכות:

הגוף החיצון דנוקבא, דהיינו בחינת הו"ק שבה, נקרא פרצוף המלכות. ופרצוף המוחין דנוקבא, דהיינו פרצוף הפנימי שבה, נקרא כנסת ישראל. כי היא מיוחסת לבחינת נוקבא לפרצוף המוחין דז"א הנקרא ישראל, וע"כ נקראת היא כנסת ישראל. (תע"ס חלק ט"ו).

כנפים:

המלכות דאמא אינה נכנסת לעולם בבחינת המוחין דז"א, ובחינת הקטנות דה"ת בעינים קבוע בה תמיד, ועי"ז משמרת זו"ן בניה מן החיצונים, בסוד כנפים המפסיקים בין זו"ן ובין החיצונים, שהמה חופפים על אור הזו"ן מבחוץ, ואין לחיצונים מה לינק, כי לא יצא מזו"ן ולחוץ דרך הכנפים רק אור מועט מאד, כלומר, המופרש מהארת חכמה מחמת הכיסוי דכנפים שהם בחינת אור קטנות, כנ"ל. גם בחינת הפרסא מתחת האצילות נעשה ממלכות דאמא הנ"ל, וע"כ נקרא הפרסא בשם נעל של זו"ן, כי שומרים רגלי הזו"ן מן החיצונים, מכח הכיסוי של הפרסא שלא תעבור דרכה רק אור מועט, שאין בה מהארת חכמה כלום. (תע"ס חלק ט"ז).

כסא:

עולם הבריאה, מכונה עולם "הכסא" מלשון "כיסוי" והעלם, כי אור החכמה נעלם שם. גם רומז, שהאורות דג"ר המושפעים שמה מעולם אצילות, המה רק בבחינת בינה, ומאירים שם רק בבחינת ישיבה, בדומה לאדם היושב על "הכסא", אשר הקומה שלו מתמעטת. והארת החכמה, מכונה בשם עמידה, כי בעמידה, נמצא שיעור הקומה על שלמותו. (תע"ס חלק ג').

כסא דין תכלת סנדלפון:

ע"ע כסא הכבוד. (תע"ס חלק ט"ז).

כסא הכבוד:

הע"ס דמוחין דאמא מתפשטים בעולם הבריאה: הג"ר נקראו כסא, הו"ק נקראו שש מעלות לכסא, והמלכות מתלבשת במלכות דבריאה, ונקראת כסא דין. תכלת, סנדלפון. כי הט"ר דמוחין הם בחינת כסא הרחמים, ומלכות היא כסא דין. פירוש: כי המוחין דאמא המאירים בבריאה, יוצאים על מסך דבחי"ב שבפי יסוד דאמא הכלול בפרסא שמתחת רגלי הנוקבא דז"א, שהוא מטעם התלבשות אמא בנוקבא, ונמצא רגלי אמא נוגעים בפרסא, שהוא כח הסיום של האצילות ובחינת הדין.

ע"כ נקראים הג"ר דאמא המתלבשים בפנימיות כחב"ד דבריאה, בשם כסא הכבוד, מורה על כח הפרסא הכלול במסך, שעל ידי האו"ח שלו, יצאו כל המוחין דג"ר אלו, ולכן אע"פ שהוא כסא, מלשון מכסה על אור האצילות שה"ס הכבוד, עכ"ז הוא כסא רחמים, שהרי כל המוחין באו מהתלבשות באו"ח הזה. אמנם בסוף המוחין בסיומם, נמצא מתגלה כח הסיום בעצמו, המסיים על המוחין, שה"ס מלכות המסיימת, והנה שם מתגלה כל כח הדין הכלול בהפרסא, וע"כ מכונה המלכות דאמא, המתלבשת שם בסיומא, בשם כסא דין, כי הדינים שבה עומדים שם. וכן תכלת, מלשון, ויכל וכו', כי

קנב אות כ'

כח ג"ר דאמא, שה"ס הרחמים לא יכלו לעבור דרכה ולמטה. וכן מטעם זה נקרא סנדלפו"ן, כמו הסנדל השומר על הרגלים מפני החיצונים. והנה נתבאר שהמוחין דאמא שבבריאה בכללן, נקראו כסא הכבוד, כי האצילות ה"ס הכבוד, ומתוך שהמוחין יצאו על מסך הכלול בפרסא המסיימת האצילות, נמצאים גם הם בחינת כיסוי על הכבוד. אמנם הט"ר של המוחין נבחנים לכורסייא דרחמי, להיות בהם כח ג"ר דאמא, אבל המלכות דמוחין, שהם בחינת הפרסא המסיימת עצמה, נקראת: כסא דין, תכלת, סנדלפון. (תע"ס חלק ט"ז).

כסות:

כשיש דינין בזו"ן, דהיינו כל שהוא חסר ג"ר, יכולים הקליפות להאחז באחורים שלו, דהיינו בהכלים שמחזה ולמטה. ולהשמר מהם, נעשה התיקון דאב"א. שאחוריהם ביתה ופניהם מגולים כלפי חוץ, ומהפנים אינם יכולים לינק. ותיקון זה דהסתרת האחורים נקראת כסות. ולכן עולם היצירה שהוא ו"ק בלי ראש, הוא צריך לבחינת כסות הנ"ל. ולפיכך נעשה העשיה בבחינת ג' גו ג', כדי להעשות בחינת כסות על היצירה, שלא יוכלו החיצונים לינק מהם. ולפיכך יש בעולם היצירה ב' בחינות: שאר, וכסות. שאר: הם המוחין להחיות אותו. וכסות הוא בחינת הכיסוי דעולם העשיה שמכסהו מחיצונים. אבל בעשיה יש רק שאר לבד, כי אינו צריך לכסות מאחר, כי הוא בעצמותו הוא הכסות.

(תע"ס חלק ט"ז).

כעין זכר ונקבה:

יש בחינת נוקבא שבגופו בכל פרצוף, שפירושה היא המסך והעביות שאור העליון מזדווג עליו שמכונה בשם נוקבא. כלומר, המקבלת את הזווג עם אור העליון ומעלה או"ח, נקרא בשם נקבה של הפרצוף. ובחינת האור ישר שבפרצוף, נקרא בשם זכר שבפרצוף. ויש גם בחינת נוקבא נפרדת: שהם ב' פרצופים גמורים כל אחד בפני עצמו, שיש לכל אחד מהם בחינת נוקבא שבגופו

בפני עצמו. והנה דכר ונוקבא הנפרדים זה מזה, הם מכונים בשם דכר ונוקבא אמיתים. אמנם בחינת הנוקבא שבגופו אינם בחינת דכר ונוקבא ממש, להיותם שניהם בחינת פרצוף אחד, והם מכונים משום זה, כעין דכר ונוקבא. (תע"ס חלק י').

כפיפת ראש בבחי' המזל ונקה:

ג' מצבים יש בא"א: א' כדרכו, דהיינו במצב הקביעות שלו, שאז זקוף ראשו לגמרי, דהיינו שאין לתחתונים אחיזה בראש שלו, כי אם בחג"ת שלו לבד. מצב ב' כשמזדווג ליתן מוחין דע"ב לאו"א, שאז נעשים חג"ת שלו לחב"ד, ונמצאים או"א עולים ג"כ לחב"ד, אבל א"א עצמו נמצא בעת עליה זו בג"ר דעתיק, ואז כופף את ראשו שבמקום עתיק ויורד אל מקום עמידת או"א דהיינו בחב"ד החדשים שלו, ואז מזדווג שם על ב' המזלין ונוצר ונקה ונותן מוחין לאו"א. מצב ג' הוא כשמזדווג ליתן מוחין ונה"י חדשים לז"א, שאז אינו יורד למקום החב"ד החדשים שלו, אלא עושה הזווג במקומו במקום ג"ר דעתיק, אלא שאינו עושה הזווג על המ"ן דעצמותו, אלא על המ"ן דמזל ונקה, משום שאין בחינת חכמה דעצמו יכול להיות מושפעת לתחתונים מכח הקרומא דאתחפיא על המו"ס, ורק בחי' חכמה המתגלה על המ"ן דשערות הוא משפיע לתחתונים, וע"כ כופף ראשו למזל ונקה, שעל המ"ן שלה הוא משפיע מוחין דע"ב אל הז"א.

ומצב הזה נבחן לבחינת "לא זקוף ולא כפוף'" כי אינו כפוף למטה דהיינו במקום החב"ד חדשים שלו כמו באו"א, אלא עושה הזווג במקומו בג"ר דעתיק, והוא כי הז"א הוא בחינת נה"י דכתר משורשו, כי הוא משורש נה"י דא"ק הפנימי, אשר השפיע הו' ונקודה לאו"א דנקודים, וע"כ גם באצילות הוא נמשך מזווג דא"א שבמקום עתיק, ששם הוא קומת כתר, ולפיכך אין א"א כופף ראשו למטה כמו באו"א, שאין להם אחיזה אלא בקומת ע"ב. ולכן נבחן הזווג הזה שהוא לא כפוף. אמנם מצד שאינו מזדווג על המ"ן דבחינת עצמו, אלא במ"ן דמזל ונקה, כנ"ל,

אבן ספיר קנג

ע"כ נבחן ללא זקוף, כי הוא משפיל את בחינת הזווג שלו לבחי' חכמה דל"ב נתיבות היוצאים על מ"ן דשערות, השפל הרבה מבחינת חכמה של עצמו שהוא או"י, כנודע. אמנם ז"א אינו מקבל המוחין מקומת כתר, אלא רק בהתלבשות דאו"א, בסוד ג' שותפים: כתר ואו"א, כנודע. (תע"ס חלק י"ד).

כפיפת ראש למטה:

ירידת הפה דא"א ממקומו, שהוא בפה דעתיק, אל הפה דחב"ד שלו כדי להזדווג וליתן מוחין לאו"א העומדים שם, נבחן לכפיפת ראש למטה.

(תע"ס חלק י"ד).

כתר:

השראת השורש על המדרגה, נקרא בשם כתר, מלשון מכתיר, שפירושו מסבב, להיותו הזך יותר מכל המדרגה, ונמצא משום זה, מסבב על הפרצוף כולו ממעל לו.

(תע"ס חלק ב').

כתר:

היא הספירה הראשונה של הע"ס. ויש הרבה בחינות "כתר", כמ"ש.

(תע"ס חלק ג').

כתר דז"א:

כתר דז"א אינו בכלל המוחין שלו, כי הן הכלי והן האור אינם מבחינתו עצמו אלא מעליון שלו. והוא מטעם, כי המוחין דז"א נמשכים בעיקר מאו"א, המתיחסים לע"ב דא"ק, שבו נתחלפו האורות ובא החכמה בכלי דכתר, והבינה בכלי דחכמה, וכו', ואור הכתר נשאר בפה דעליון, ולא נתפשט אל הפרצוף (כנזכר בחלק ה' דף רצ"א אות ב' עש"ה כל ההמשך, כי כל המובא שם בענין הארת הכתר נוהג ג"כ בכתר דז"א). הרי שמבחינת ע"ב דא"ק, הן הכלי אינו מבחינת ע"ב, אלא שהוא בחינת הפה דעליון, כי שם עומד הכתר שלו, והן האור אינו שייך לו, כי ע"ב הוא מעביות דבחי"ג, וכתר הוא מבחי"ד,

עש"ה באו"פ. ועד"ז הוא בז"א, כי המוחין שלו מתיחסים אליו, כנודע.

(תע"ס חלק י"ב).

כתר דשורשים:

ע"ס של ראש, נבחנות לשורשים אל ע"ס של הגוף. וכתר דראש הוא כתר דשורשים.

(תע"ס חלק ה').

כתר הענפים:

אור כתר של ע"ס דגוף נקרא כתר של הענפים. (תע"ס חלק ה').

כתר חכמה דדיקנא:

נודע, שעקרו של א"א הם ב' רישין: גלגלתא ומו"ס. אלא מבחינת התחלקות לבושי המוחין בבחינת מל"צ דצל"ם, הוא מתחלק לג' רישין: גלגלתא, אוירא, ומו"ס. וכמו שג' הרישין נכללין זה מזה, ובכל אחד מהם נבחן בחינת מל"צ דג' רישין. כן בההבחן דב' רישין, הם כלולים זה מזה, ויש בראש דגלגלתא, גלגלתא ומו"ס, שהם כתר וחכמה, שבכל אחד מהם ע"ס. וכן יש בראש דמו"ס גלגלתא ומו"ס, שהם כתר וחכמה, שבכל אחד מהם יש ע"ס.

וזה נוהג בהם, הן בכלים פנימים, דהיינו בבחינת הפרצוף עצמו, והן בשערות רישא שהם מקיפי הגלגלתא, והן בשערות דיקנא, שהם מקיפים מבחינת מו"ס. וכן באו"פ שבכלים פנימים דשערות רישא ודיקנא, והן באו"מ שבכלים פנימים דשערות רישא ודיקנא, כי גם בהשערות הנבחנים בקביעות לכלים מקיפים, נבחן בהם בחינת פנימים, והיינו רק בעת עלית הפרצופים שא"א עולה לעתיק, נבחנים אז השערות לבחינות כלים פנימים. (תע"ס חלק י"ג).

כתרים דכלים ואורות דנפשות:

ע"ע כתרים דנשמות אדה"ר.

(תע"ס חלק ט"ז).

קנד אות כ'

כתרים דנשמות אדה"ר:

מקודם החטא היה לאדה"ר נר"ן מבי"ע דאצילות, ולאחר החטא נסתלקו ממנו הט"ר דאורות דכל ספירה וספירה מנר"ן דאצילות שלו, עם הט"ת דכלים, דכל ספירה מנר"ן, ולא נשאר בו אלא אורות דנפשות דכל ספירה וכלים דכתרים שבכל ספירה, וגם הם לא מבחינת אצילות, אלא מבי"ע לאחר

הפרסא, כי הבי"ע נפגם מחמת חטאו, וירד לאחר הפרסא דאצילות. וענין השארת כתרים דכלים ואורות דנפשות, הוא מטעם ערך ההפוך שבין כלים לאורות, כי כל עוד שאין בו אלא כלי דכתר, לא יוכל להתלבש בו אלא אור היותר קטן שהוא אור הנפש, כנודע. (תע"ס חלק ט"ז).

אבן ספיר קנה

ל

ל' דצלם:

כשהמוחין ולבושיהם במקום יציאתם, שהוא בג"ר דתבונה א', שהוא בחינת בטן דכללות או"א וישסו"ת יחד, אשר בשעת הלידה ירדו הג"ר דתבונה לבחינת חג"ת, הנה אז נקראים ם' דצלם. ואח"כ שירדו מבחינת חג"ת ג"כ, ובאו ונתפשטו בבחינת נה"י דתבונה, אז נקראים ל' דצלם. וע"ע ירידה ב', שהארכנו בזה. (תע"ס חלק י"א).

ל' דצלם:

ע"ע ב' בחינות שבנו"ה. (תע"ס חלק י"ב).

ל' מדרגות דנוקבא:

יש ג' לבושים בגוף הנוקבא, שהם עי"מ דאחור שלה, ובכל לבוש יש י"ס, והם נקראים ל' מדרגות של הנוקבא.

(תע"ס חלק ט"ז).

ל' ספירות שהיו מתחלה חלל וריקם:

מטרם תיקון ג' עולמות בי"ע היה כל מקום בי"ע חלל פנוי, מטעם שמלכות המסיימת שמתחת רגלי א"ק, עלתה למקום החזה דפרצוף תנהי"מ דא"ק. וכן אחר מנתקנו ג' העולמות בי"ע, ואחר שעלו בבחינה הג' דע"ש מקודם החטא, לישסו"ת וזו"ן דאצילות, נשארו שוב שלשים ספירות דמקום בי"ע בבחינת חלל פנוי, כי הבי"ע כבר נסתלקו מהם. (תע"ס חלק ט"ז).

ל"ב אלקים דמעשה בראשית:

הבירור הנעשה בכח ל"ב נתיבות החכמה, המברר רפ"ח ניצוצין לבד, ומשפיע אותם בבינה, המה נעשים בסוד ל"ב אלקים דמעשה בראשית המורים על בירור הרפ"ח, כי השם אלקים נבחן בו אותיות מ"י אל"ה: מ"י ה"ס הג"ר הנכללות מהניצוצין תוך הבינה, ואל"ה ה"ס ו"ק דניצוצין הנכללות

תוך הבינה. שהם רומזים על הט"ס הראשונות שבכל נתיב ונתיב מל"ב הנתיבות שנבררו לצד הקדושה, אבל המלכיות שבכל נתיב ונתיב נעשות פסולת למטה ולא יכלו להתברר. (תע"ס חלק י').

ל"ב אלקים דמעשה בראשית:

נודע שהתפשטות הראשונה של ל"ב נתיבות החכמה ונ' שערי בינה, היא בבחינת יניקה דז"א, אמנם נבחן כאן שלבנ"ה הם מאירים תוך נ' שערי בינה, כלומר, שבחינתם עצמם דלבנ"ה אינה מתגלה, אלא תוך העלם והתלבשות דנ' שערי בינה. ומבחינה זו נקראים נ' שערי הבינה בשם ל"ב אלקים, להיות הבינה שנקראת אלקים, מגלה מתוכה בחינת ל"ב נתיבות החכמה. ולעת הגדלות דז"א, אז מתגלים ל"ב נתיבות החכמה מבחינתם עצמם, ואז הם נקראים ל"ב הויות.

(תע"ס חלק י"ב).

ל"ב נתיבות החכמה:

ע"ע התפשטות ל"ב נתיבות החכמה.

(תע"ס חלק י"ב).

ל"ב שנים:

מכח התפשטות ל"ב נתיבות תוך נ' שערי בינה, מכח זה נצמחים ל"ב השנים בעת היניקה, שהם בחינת הגילוי, שנ' שערי בינה מגלים מתוכם את ל"ב נתיבות החכמה.

(תע"ס חלק י"ב).

ל"ז ניצוצין:

ל"ז הניצוצין, הם שיעור העביות שבמילוי הוי"ה דס"ג, כלומר הראוי לצאת עליהם קומת בינה ונשמה. (תע"ס חלק י"א).

לאה נגדלת ורחל מתמעטת:

בחצות לילה ע"י המוחין דע"ב ס"ג העליונים, הנמשכים לז"א ולאה, המורידים ה"ת מעינים לפה, שאז מתעלים חג"ת לחב"ד, ונה"י לחג"ת, נמצא לאה שסיום

קנו אות ל'

רגליה היה בנקודת החזה שמקודם לכן, יורדת עתה לסיום היסוד דז"א, משום שנה"י דז"א נעשו לחג"ת הרי ירדה נקודת החזה למקום היסוד ועמהם רגליה של לאה, כי הנה"י האלו נעשו לחג"ת שהוא מקום לאה. וכן הכתר דרחל אשר הוא ג"כ בנקודת החזה, נמצא עתה שכתר דרחל ירד לסיום יסוד דז"א שהוא סיום האצילות, וט"ס דרחל שהיו נמשכים ומלבישים על נה"י דז"א שמקודם לכן, לקחם עתה לאה לחלקה, שהרי עתה נעשו לחג"ת, שהם חלקם של לאה ולא של רחל.

והנה כל השינוי הזה בא, ע"י כניסת המוחין דאמא, שהם מהארת ע"ב ס"ג העליונים, שהם מורידים הה"ת מעינים לפה כנ"ל, ע"כ נבחן, אשר עם כניסת המוחין האלו "לאה נגדלת ורחל נשפלת" בהיות המוחין מעלים הנה"י שהם חלקה של רחל, אל בחינת חג"ת שהם חלקה של לאה, הרי נמצא שעם שיעורם של כניסת המוחין נגדלת לאה. וכפי שיעור לקיחת לאה מן הנה"י, כן ירידתה של רחל לבריאה, למקום נה"י חדשים שרחל מקבלת שם ע"י המוחין האלו. כי כפי שיעור הנה"י המתעלים להיות חג"ת כן שיעור החיבור דנה"י חדשים מבריאה. אשר אח"כ ביום, כשרחל עולה לאצילות, היא מעלית עמה את נה"י חדשים האלו מבריאה אל אצילות. (תע"ס חלק י"ד).

לא זקוף ולא כפוף:

ע"ע כפיפת ראש בבחינת המזל ונקה.

(תע"ס חלק י"ד).

לאט לאט:

המשכת אורות בסדר המדרגה, בסדר סבה ומסובב, מכונה "לאט לאט".

(תע"ס חלק ב').

לב:

הכלי שבו משכן אור הרוח, נקרא לב. והוא עומד בחג"ת. (תע"ס חלק י"ב).

לבוש:

הוא בחינת ז"א שנפרד מאו"פ ונעשה לאו"מ, וכן כל פרצוף תחתון מכונה "לבוש" כלפי פרצוף עליון. (תע"ס חלק ג').

לבוש אמצעי:

ג' הלבושין דנוקבא, הם עי"מ, ולבוש של היניקה הוא לבוש האמצעי שלה, ולבוש דעיבור הוא לבוש החיצון, ולבוש דמוחין הוא לבוש הפנימי שלה. (תע"ס חלק ט"ז).

לבוש חיצון:

ע"ע לבוש אמצעי. (תע"ס חלק ט"ז).

לבוש חיצון דאמא:

כשאמא מתלבשת בזו"ן, כדי ליתן מוחין לבריאה, נחשבת הנוקבא דז"א ללבוש החיצון דאמא, שעל ידיה היא משפעת המוחין לבריאה. כי אין עולם הבריאה יכול לקבל אלא מנוקבא דז"א, כי היא העליון שלה.

(תע"ס חלק ט"ז).

לבוש פנימי:

ע"ע לבוש אמצעי. (תע"ס חלק ט"ז).

לבר מגופא:

כל ספירה כלולה מע"ס, כנודע. ויש הפרש גדול כאן, כי בבחינת עצמה של הספירה, וכן במה שכלולה מעליונים ממנה, היא סובלת מכל הכחות והצמצומים שבהם, כי כל הכחות שבעליונים שולטים בהכרח בתחתונים מהם. אמנם ממה שהספירה כלולה מתחתונים היא כלולה רק מבחינת אורותיהם בלבד, אבל לא מהכוחות והצמצומים שבתחתונים. כי זה הכלל שכל מסך וצמצום אינו יכול להתעלות למעלה ממקום יציאתו אף משהו.

ובזה תבין ההפרש הגדול מחג"ת אל נה"י

אבן ספיר קנז

דז"א, כי מצד המוחין נבחן עיקר ז"א שהוא רק ת"ת, וחו"ג הוא מהתכללותו מעליונים, ונה"י הוא מהתכללותו מתחתונים, כנודע. והנה כל אחיזת הקליפות הוא רק בנוקבא דז"א שהיא המלכות, אבל בז"א עצמו אין להם אחיזה. ונמצא שמנצח ולמטה שספירות אלו הם מהתכללות המלכות, הנה כבר יש אחיזה לחיצונים, אמנם בחינת אחיזתם זו, נבחנת שהוא מבחינת לבר מגופא, כלומר, כי אינם מגוף ז"א עצמו, אלא מהתכללותו מהתחתונים דהיינו ממלכות, וע"כ אין אחיזה שלהם פוגמת בז"א אלא רק מצד המלכות הכלולה בו. וע"ז סובב הדיוק שכל נה"י לבר מגופא. (תע"ס חלק י"ב).

להחיות הכלי:

הארה מועטת, שאין בה כדי הרוחה אלא כדי הספקה לקיים צורת הכלי על היכנה, הנה הארה זו מכונה "להחיות הכלי".

(תע"ס חלק ד').

לובן העליון:

בטרם שהאור מתלבש בכלים הוא מכונה

בשם "לובן העליון", שהוראתו, שאין בו גוון כלל, כי כל הגוונים אינם רק מצד הכלים.

(תע"ס חלק ד').

לידה:

בשעה שהוכר עביות דגופא דז"א שהיא משונה מבחינת אמא, נבחן עם זה שנולד ויצא לחוץ. כי כמו שהגשמיים נפרדים זה מזה בשינוי מקום, כן הרוחניים נפרדים זה מזה מתוך שינוי צורה הנופל ביניהם.

(תע"ס חלק י"ב).

למעלה:

השואת הצורה של התחתון אל העליון היא עליה "למעלה". (תע"ס חלק א').

לעתיד לבא:

האורות דבינה עלאה נקראים בשם לעתיד לבא, משום שאינם נקבעים בז"א אלא לעתיד לבא. אבל האורות דתבונה, נקראים בשם עולם הבא, להיותם באים ונמשכים בקביעות בזו"ן. (תע"ס חלק י').

קנח אות מ'

מ

מ' יום ליצירת הולד:

בגמר המ' יום נכנסו בעובר ל"ז ניצוצין דמילוי ס"ג, שהם בחי' בינה שהיא אמא המציירת אל הולד. (תע"ס חלק י"א).

ם' דצלם:

ע"ע ירידה ב' וערך ל' דצלם.

(תע"ס חלק י"א).

ם' דצלם:

ע"ע ב' בחי' שבנו"ה. (תע"ס חלק י"ג).

ם' סתומה:

האורות דאו"א שמחזה ולמטה נקרא בשם ם' סתומה. וכן כל ישסו"ת נקרא ם' סתומה בזמן הקטנות. (תע"ס חלק י').

מ"ם סתומה:

ע"ע מחיצות. (תע"ס חלק ט').

ם' סתומה דלםרבה:

ם' סתומה של פסוק לםרבה המשרה, רומזת על בחינת ג"ר דמוחין שנתקנו בם' דצל"ם, בסוד עזקא. שהוא התיקון של ג"ר דבינה, להיותו תמיד בבחינת חסדים מכוסים, כנזכר בערך: ב' בחינות שבנו"ה.

(תע"ס חלק י"ג).

מ"ב זווגים:

להיות ז"א כולו מבחינת למטה מטבור בסוד ג' ספין דסגול, שהם נה"י דא"א, ואינו ראוי לקבל טפת חסד דע"ב, שאינה מושפעת כלל למטה מטבור. וע"כ צריך ז"א להכלל בסוד מ"ב זווגים, שפירושם, מבחינת הפרצופים שלמעלה מטבור, שמקבלים שלימותם מג' הפרצופים הראשונים דא"ק, שה"ס: פשוט, ומילוי, ומילוי דמילוי,

הנשלמים בו לגמרי עד הטבור שלו, כנודע. ולפיכך העלה א"א את נה"י שלו לחג"ת, שבזה הוא מעלה את הג' טפין דזו"ן לתחת החזה שלו, ששם עומדים בחינת נה"י דאו"א עד הטבור, שתנה"י דאו"א אלו, ה"ס ב' אהי"ה במילוי ההין, שאינם בגימטריא מ"ב, כי מבחינות האורות התלוים רק בקו האמצעי, הנה כבר עומדים למטה מנקודת הסיום דפרצופי מ"ב, כי בחינת החזה היא נקודת סיום שלהם מבחינת קו אמצעי, ע"ע ב' נקודות הסיום שבפרצוף.

אמנם מצד הכלים עדיין הם נחשבים לפרצופי מ"ב, כי בחינת הכלים שהם הקצוות, הם נמשכים עד הטבור. ואחר שנכללו זו"ן בב' אהיה האלו דההין, הנה עולים ב' אהי"ה אלו, עד לג"ר דאו"א, ששם ב' אהי"ה דיודין, שהם בחי' מ"ב ממש, ואז נעשה הזווג דנשיקין דא"א מבחינת חיך וגרון, וב' אהי"ה דההין שעלו שם בסוד מ"ן, נעשו שם בסוד מ"ב, ומקבלים טפת חסד דע"ב שה"ס מו"ס. וכל ג' הטפות הנ"ל, יורדות משם ליסוד דא"א, ונזדווגים שם פעם ב' ע"י יסוד ועטרה דא"א, ונכללו זו"ן שם בסוד הזווג דמ"ב דב' אהי"ה, כי ב' אהי"ה פשוטים עולים בגימטריא מ"ב. כי הפשוט בלי מילוי מורה על אור הנפש בכלי דכתר שהיא הארת כלים. ומכאן קונה ז"א, בחינת חג"ת שלו שלמעלה מטבור, ונעשה ראוי לקבלת האורות. כי מקודם לכן, שלא היה בו אלא נה"י לא היה ראוי כלל לקבלת אורות, כי נה"י המה רק בחינת ע"ס דסיום לבד, כנודע. וזהו שנעשה ע"י התכללות במ"ב זווגים, כמבואר.

(תע"ס חלק י').

מ"ה דב"ן:

ע"ע ב"ן דב"ן. (תע"ס חלק ט"ו).

מ"ה דמ"ה:

ע"ע ב"ן דמ"ה וערך ב"ן הכולל.

(תע"ס חלק ט"ו).

אבן ספיר קנט

מ"ה החדש:

שם מ"ה הוא הוי"ה במילוי אלפין כזה: יוד הא ואו הא. וכל הקומות שיצאו באצילות הן בחינות הוי"ה דמ"ה. ומכונה מ"ה החדש, כלפי אורות ניצוצין וכלים דנקודים המתחברים עמו, שהם נבחנים לישנים ממנו, כי הם כבר שמשו בפרצוף הקודם דנקודים.

(תע"ס חלק ח').

מ"ה הכולל:

ע"ע ב"ן דמ"ה וערך ב"ן דב"ן.

(תע"ס חלק ט"ו).

מ"ו ניצוצין:

הוא הגימטריא של המילוי דהוי"ה דע"ב, והוא בחינת העביות הראויה לצאת עליה קומת חכמה. (תע"ס חלק י"א).

מאה אמה דאדה"ר:

ע"ע אדה"ר נתמעט למאה אמה.

(תע"ס חלק ט"ז).

מאה כתרים דאדה"ר:

ע"ע אדה"ר נתמעט למאה אמה.

(תע"ס חלק ט"ז).

מאציל:

כל סיבה נקראת "מאציל" אל המדרגה המסובבת ממנה. והשם מאציל כולל את המשכת האור וגם הכלי המקבל לאור.

(תע"ס חלק א').

מאציל:

המלכות של ראש, נבחנת למאציל כלפי עה"ס שנקראות גוף. וכן כל מדרגה עליונה, כלפי התחתונה הימנה, נקראת "מאציל".

(תע"ס חלק ד').

מבוע דבירא:

יסוד דנוקבא נקרא בירא, בסוד הכתוב, באר חפרוה שרים וכו'. ומבוע, פירושו: מקור, שהוא יסוד הזכר, שהוא המקור של הע"ס דאו"י, שממנו מושפעים לבירא הנוקבא.

(תע"ס חלק י"ד).

מבועין ונחלין:

יסוד הזכר נקרא מבוע, שהוא מקור השפע, ובחינת או"י. ויסוד דנוקבא עלאה, נקרא נחל, בסו"ה מנחל בדרך ישתה ע"כ ירים ראש, וכמו שביאר הרב, שכל המוחין דז"א באים מכח שמקבל מיסוד דאמא הנקרא נחל, וע"כ ההארות הנמשכות מיסוד דאבא לז"א נקראים מבועין, וההארות הנמשכות מיסוד דאמא נקראות נחלין. (תע"ס חלק י"ד).

מגדל הפורח באויר:

ע"ע י' דאויר, וערך פורח באויר.

(תע"ס חלק י"א).

מגולים:

האורות דחכמה דרכם להגלות כשהם מכוסים באחורים דאמא, רק בבחינת לבוש דק, וכשאין להם גם לבוש דק הזה, המה מגולים יותר מדאי, וד' מלכים הראשונים דנקודים באה להם הארת החכמה בלי שום לבוש מן אחורים דאמא, וע"כ היה שבירתן קשה.

ויש ג"כ חסדים וגבורות מגולים, וזה ענין אחר. כי כל עוד שאין הארת חכמה בחו"ג, נבחנים למכוסים באחורים דאמא, שבכיסוי הזה המה מתתקנים בהארת ג"ר. וכשיש להם הארת חכמה נבחנים שהמה מתגלים לחוץ מהכיסוי דאמא, כי יש להם אז עמידה בפני עצמם. (תע"ס חלק ז').

מגולים:

מילוי ולבוש ענינם אחד, כי כל תחתון יוצא במקום החסרון דעליון, וממלא אותו באורותיו, כמ"ש באורך אצל פרצופי א"ק, וע"כ נבחן התחתון לבחינת מילוי דעליון

קס אות מ'

ולבחינת לבוש לעליון.

ומתוך שפרצוף עתיק, אשר בחינת ה"ת דצמצום א', שה"ס מלכות דא"ק, מלובשת בו, הוא נמשך ג"כ עד סיום בי"ע כמו רגלי א"ק כמעט. וז"ס שב"ש תחתונים דנה"י דעתיק יוצאים לבר מפרסא דאצילות למקום בי"ע. וכיון שפרצופי בי"ע אינם מוסיפים כלום לעתיק דאצילות, ע"כ אינם נחשבים למילוי שלו, ונבחן משום זה שב"ש אלו היוצאים לבר מאצילות הם שם מגולים, כי אין שם מבחינת אורות דאצילות שילבישו אותו.

(תע"ס חלק י"ב).

מדבר:

העוה"ז נחלק לבי"ע ומדור הקליפות, שמקום המקדש הוא בריאה שבה, וארץ ישראל הוא יצירה שבה, וחו"ל הוא עשיה שבה, והמדבר הוא מדור הקליפות.

(תע"ס חלק ט"ז).

מדור הקליפות:

מתחילה היה כל מקום בי"ע מדור הקליפות, ואחר שביה"כ דז"ת דנקודים פו"א, ונפלו לבי"ע, נתערבו הפנים ואחור זה בזה, ומתוך כך נתפשט מקום בי"ע גם לבחינת כלים דפנים, ונעשה בהם ל' ספירות, שהם חב"ד חג"ת עד החזה לכלים דפנים, ותנה"י שמחזה ולמטה לכלים דאחור.

אמנם היו כלולים זה בזה מטרם הבירור, ואח"כ בעולם התיקון נבררו הכלים דפנים דז"ת דנקודים שלא היו שבירתם מחמת עצמם, אלא מטעם היותם מחוברים עם הכלים דאחורים, והמה נעשו לזו"ן דאצילות. ואח"כ נבררו בחינת האחורים דז"ת מהקליפות שהמה ג' עלמין בי"ע, אמנם לא כל האחורים אלא רק בחינת הפנים דאחורים, שהם הרפ"ח שנכללו ונתערבו באחורים, אבל בחינת המלכיות שבהם, שהם ל"ב מלכיות הנקראות ל"ב האבן, לא יכלו להתברר עוד ונשארו בחינת קליפות, שאין בהם שום תועלת.

ולפיכך נתחלק אחריהם גם המקום בי"ע,

כי הג' עלמין בי"ע שהם נבררו מהכלים דפנים דאחורים, לקחו מקומם מהחזה דמקום בי"ע ולמעלה, והקליפות שהם בחינת האחורים דאחורים, לקחו מקומם מחזה דמקום בי"ע ולמטה המתיחס אליהם. והם י"ד הספירות שנעשו למדור קבוע אל הקליפות, דהיינו רק במשך שיתא אלפי שני בעת שאין שום בירור ותיקון לל"ב האבן, אמנם בגמר התיקון כשיתגלה הזווג בה"ת שנגנזה ברדל"א, בסוד אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, הנה אז יקוים והסירותי את ל"ב האבן וכו' ויתבטלו כל הקליפות, ואז ישובו כל ל' הספירות דבי"ע להיות אצילות.

(תע"ס חלק ט"ז).

מדור קבע לקליפות:

ע"ע מדור הקליפות. (תע"ס חלק ט"ז).

מדת היסוד:

המלכות נקראת בשם רביעית, בסו"ה רביעית ההין. והוא מטעם שהיא אות רביעי דשם בן ד'. ועיקר הטעם הוא כי "רביעי" הוא מלשון זווג, ולפי שמקום הזווג הוא בהנוקבא, ע"כ נקראת בשם רביעית. ונודע, שבעולם התיקון, נעשה היסוד בחינת המקום לזווג, תחת המלכות שבפרצופי א"ק, ע"כ קבל היסוד ג"כ שם הזה ונקרא רובע, בס"ה ומספר את רובע ישראל.

ויש עוד טעם, כי שיעור דגופא, ד' בריתות, כלומר שיש בו ד' מקומות הזווג, בסוד ד' בחינות העביות אשר במסך, וע"כ נבחן כל יסוד לבחינת רובע. כי אין הפרצוף נשלם אלא עד שתהיה בו ד' בחינות הזווג בשלימות, שהן: קומת נה"י, וקומת חג"ת, וקומת חב"ד דנשמה, וקומת חב"ד דחיה, ואז נשלם, כנודע. וע"כ מדת היסוד דכל קומה נבחנת לרובע א' של שלימות הגוף.

(תע"ס חלק ט').

מדת הת"ת:

מדת הת"ת היא ד' בריתות, כי אין

אבן ספיר קסא

שלימות לז"א פחות מזה. כי כל זמן שאין לו מוחין דחיה, נבחן לחסר, ואינו ראוי להוליד. וז"ס דשיעורא דגופא ד' בריתות הוא, כלומר, שיהיה לו ד' קומות, שהן נמשכות לו בסוד ד' היסודות. כנזכר בערך: מדת היסוד.

(תע"ס חלק ט').

מובחר:

המובחר מאורות ניצוצין כלים דנקודים, נתקן תחלה באצילות. ויש ג' הבחנות בדבר, א', שהעליון יותר הוא מובחר יותר. ב', שהכלים דג"ר מובחרים יותר מהכלים דו"ק. ג', היא ע"פ ג' החלוקות דנקודים: אב"א, פב"א, פב"פ. (תע"ס חלק ח').

מוגבל:

כשהאור אחוז ותלוי במדת עביות שבכלי, שאינו יכול להתפשט שם לא פחות ולא יותר ממדת עביות שבו, נקרא שהוא "מוגבל" תוך הכלי. וע"ע הגבלת האור. (תע"ס חלק ד').

מוח:

הוא ספירת הכתר אשר בע"ס שקומתן שוה. (תע"ס חלק ג').

מוח:

הכלי שבו מלובשת הנשמה נקרא מוח, והוא עומד בג"ר. (תע"ס חלק י"ב).

מוחין:

הג"ר מכונים בשם מוחין. וזה הכינוי נוהג בעיקר בשעה שהעצמות הם חו"ג, אלא שיש בהם הארת ג"ר. (תע"ס חלק ז').

מוחין:

האורות דראש מכונה בשם מוחין.

(תע"ס חלק ח').

מוחין דאלקים:

מוחין דז"א הבאים מעיבור הא', ומעיבור הב' שלאחר ב' שנים דיניקה, עד היותו בן ט'

שנים ויום א', הם כולם מוחין בשמות דאלקים. אלא המוחין הבאים אחר עיבור ג' שלאחר ט' שנים ויום א', הם מוחין דשמות הויות. (תע"ס חלק י"ב).

מוחין דבן ד' שנים:

מוחין דבן ד' שנים, הם: פנימים ומקיפים דאמא דקטנות, שהם הקטנות דה"ג עם הגדלות דה"ג. וכן בחינת נו"ה של הפנימים דאבא דקטנות, שהנצח דה"ח דאבא מלובש בחכמה דז"א, והוד דה"ח מלובש בבינה דז"א, וכלי הדעת עדיין ריקן מאוד.

(תע"ס חלק י"ב).

מוחין דבן ו' ויום א':

מוחין דבן ו' שנים ויום א', הם פנימים ומקיפים דאמא, וכל הפנימים דאבא דקטנות, שהם חג"ת נו"ה. ואז יורדים נו"ה דה"ח מחו"ב אל חסד וגבורה דז"א, וחג"ת דה"ח מתלבשים בחב"ד דז"א. ואז יש לו מקצת דעת, כי ת"ת דה"ח דאבא מלובש עתה תוך דעת דז"א. והוא עונת הפעוטות שמחקן מקח במטלטלים, כי ו"ק נקראים מטלטלים, בהיותם מטולטלים מרחמים לדין ומדין לרחמים. ואלו הה"ח דאבא מלובשים תוך הכלים דנה"י דתבונה, בתוך ה' פרקים תחתונים שלה, כי חג"ת דה"ח דאבא מלובשים תוך ב"פ אמצעים דנו"ה שלה, ובפרק עטרת יסוד שלה. ונו"ה דה"ח דאבא מלובשים תוך ב"ש תחתונים דנו"ה שלה.

(תע"ס חלק י"ב).

מוחין דבן ט' ויום א':

מוחין דבן ט' שנים ויום א', הם פנימים ומקיפים דאמא דקטנות ופנימים ומקיפים דאבא דקטנות. כי אז יורדים ג"ר דה"ח, שהם בחינת ל"מ דצלם דה"ח שהם ג"ר: חב"ד. ואז דוחין חג"ת דה"ח מכלים דחב"ד דז"א, אל כלים דחג"ת, ומתלבשים בכלים דחב"ד. וכן חג"ת דה"ח דוחים נו"ה מחו"ג אל כלים דנו"ה דז"א, והם מתלבשים בחג"ת. ומקיפים אלו דאבא, מלובשים תוך ג"ש

קסב אות מ'

עליונים דנה"י דתבונה. ועתה נשלם ז"א בט"ס שלו מבחינת אור הרוח, והוא ראוי עתה לעלות למ"ן למוחין דהולדה. (תע"ס חלק י"ב).

מוחין דגדלות:

מוחין שז"א מקבל ע"י עליתו למ"ן אחר היותו בן ט' שנים ויום א', הנקרא עיבור ג', נחשבים למוחין דהולדה, כי ע"י גם הזו"ן חוזרים פב"פ, וראוים להולדת נשמות. והם נקראים מוחין דגדלות. (תע"ס חלק י"ב).

מוחין דהולדה:

מוחין דחכמה, הנקרא אור החיה, שז"א מקבל מאו"א שבקומת ע"ב, הם מוחין דהולדה, שעל ידיהם הוא מוליד הג"ר דנשמות. אמנם כשאין לו מוחין אלו דאור החיה, אין הז"א ראוי להוליד ג"ר דנשמות, כי אין בחי' עצמות נמשך אלא מאור החכמה.

(תע"ס חלק י"ד).

מוחין דהולדה:

ע"ע מוחין דגדלות. (תע"ס חלק י"ב).

מוחין דז"א:

המוחין הנמשכים מאו"א דע"ב, המזדווגים על המ"ן דמזלין, הם נבחנים למוחין דזכר, שהוא ז"א. ואין לנוקבא חלק בהם, משום שמ"ן ההם הם מ"ן זכרים, מבחינת יסוד דמלכות, שפירושם, בחינת הנוקבא שהזכר נכלל בה, וע"כ הם שייכים רק לז"א שהוא זכר. אבל הנוקבא מקבלת המוחין מז"א על מלכות דאמא שבראש הז"א, שהם מוחין דנקבה, כלומר, שיוצאים על בחי' הנוקביות של מלכות. (תע"ס חלק ט"ו).

מוחין דכללות:

ע"ע כללות. (תע"ס חלק י"ב).

מוחין דנוקבא:

ע"ע מוחין דז"א. (תע"ס חלק ט"ו).

מוחין דקטנות:

כל המוחין הבאים בעיבור א' ובעיבור ב' עד היותו בן ט' שנים ויום א', נקראים מוחין דקטנות. מלבד ו"ק דגדלות אמא, שהוא ג"כ מקבל בעיבור ב'. אמנם ו"ק דגדלות אלו, הם כמעט בערך אחד עם ג"ר דמוחין דקטנות. (תע"ס חלק י"ב).

מוח סתום:

ע"ע חכמה עילאה סתימא. (תע"ס חלק י"ג).

מו"ס דא"א:

ע"ע חכמה עילאה סתימא. (תע"ס חלק י"ג).

מו"ס עלאה:

מוחא דאוירא, שהוא ראש הב' דא"א, נקרא מו"ס עלאה, או חכמה עלאה סתימאה. וע"ע חכמה עילאה סתימא. (תע"ס חלק י"ג).

מותרי מוחא:

השערות נבחנים למותרי מוחא, דהיינו שאינם בני מינם ואין המוח יכול לסובלם, וע"כ פולט אותם לחוץ ממנו ע"ג הגלגלתא. וטעם הדבר, כי בעת יציאת המוחין דא"א בעליון שלו שהוא עתיק על המסך דבחי"ג, יצאו בשלמות כמו קומת ע"ב דא"ק, דהיינו בלי שום לבוש על הג"ר של ם' דצל"ם. אלא בעת ירידת המוחין במקומם בא"א, אז נתלבשו בתיקוני מל"צ שבנה"י דעתיק, שג"ר דמוחין נתקנו בם' ואינם מקבלים אלא חסדים בלבד, בסוד כי חפץ חסד הוא. ואז נסתלקו ממנו ג"ר דע"ב בבחינת מקיף חוזר, ולבושיהם דג"ר דע"ב שהם בחינת ע"ס דאו"ח המלבישים לאו"י דג"ר אלו, שאין דרכם להסתלק כנודע, הנה הם נשארו תוך הראש במקומם, ונבחנים שם לבחי' מותרי מוחא. כי הכלים של המוחין הם בבחינת כיסוי דתיקוני מל"צ, וכמו שדוחים המוחין דע"ב הגלוי כן הם דוחים את לבושיהם לחוץ,

אבן ספיר קסג

כי הם אינם סובלים את כח הגילוי שבהם שהוא להיפך מטבעם.

(תע"ס חלק י"ג).

מזונות:

בחינת המזונות של הפרצוף מחויבים להיות תמיד ממדרגה שלמעלה מפרצוף עצמו, כי המזונות אלו מכשירים אותו לעלות שם ולהלבישה בקביעות. ע"ע דדים.

(תע"ס חלק י"ב).

מזל:

יסוד נקרא מזל, משום שהוא משפיע הארת חכמה בבחינת אורחא למעברא ביה, ושיעור חכמה בבחינה זו משוער כמו טפה, כלומר שאין בה המשך, וה"ס טפה זרעית של אור החיה, ולכן נקרא מזל, ע"ש השפעתו הבאה רק בשיעור של טפין טפין.

(תע"ס חלק י"ד).

מזלא:

שערות דיקנא מכונות מזלא. מלשון הכתוב, יזל מים מדליו וגו' כי השפע שלהן נוזלת טפין טפין, עד שמצטרפים לאורות היותר גדולים שבעולמות. וע"ע שערות ראש.

(תע"ס חלק ו').

מזלא שם ע"ב:

המוחין בקומת ע"ב שמקבלים או"א, אינם יוצאים אלא על המ"ן דדיקנא דא"א, שהם בחינת צמצום א', כנודע. וע"כ נקראים קומת ע"ב דאו"א, בשם "מזלא שם ע"ב". כלומר קומת ע"ב היוצא על המ"ן דמזלא.

(תע"ס חלק ט"ו).

מזל ונוצר:

תיקון הח' של י"ג תיקוני דיקנא, נקרא מזל ונוצר חסד. כי כן נקרא בי"ג מדות הרחמים שבתורה. והוא כולל כל הי"ב תיקוני דיקנא דא"א, ונבחן לבחי' ת"ת דדיקנא. כי

שערות רישא הם ג"ר ושערות דיקנא הם ז"ת שלהם. וע"כ כמו שהת"ת כולל כל הו"ק, כן מזל ונוצר כולל כל הדיקנא מבחינת ה"ח שבה. ומזל ונקה, שווא תיקון הי"ג, כוללת כל הדיקנא מבחינת ה"ג שלה. וכבר נתבאר זה, שבחינת הת"ת הוא הנושא העקרי להארת חכמה. ובחינת המזל ונקה, שהוא יסוד דדיקנא, הוא רק נושא למדת המסכים, שעליהם נעשה זווג להעלות או"ח.

ומה שתיקון ח' שהוא בחינת ת"ת דדיקנא, נקרא בשם מזל, אע"פ ששם מזל הוא בחינת יסוד בלבד, כנזכר בערך: ז' תיקוני גלגלתא דז"א. הטעם הוא, כלפי השפעתם לתחתונים, כי ז"א אינו מקבל השפע של תיקון הח' שהוא ת"ת, מבחינת היותו בפני עצמו, אלא רק אחר התלבשותו במזל ונקה, ואז גם הוא אינו מאיר אלא כפי מדת המזל ונקה, כנזכר בערך: ב' עטרין. ולפיכך ביחס התחתונים נקרא גם ונוצר חסד, בשם מזל, כי גם ממנו אינו נשפע אלא טפין טפין. וזהו רק בערך ז"א, אמנם או"א עצמם, שב' המזלין משמשים להם ממטה למעלה, נבחן להם הת"ת דדיקנא, שהוא מאיר בהם מבחינת עצמו בלי שום כיסוי בהנרתק של מזל ונקה, כנזכר בערך: הוצאת חמה מנרתיקה. (תע"ס חלק י"ד).

מזל ונקה:

ע"ע מזל ונוצר. (תע"ס חלק י"ד).

מזלות:

ע"ע י"ב מזלות. (תע"ס חלק י"ד).

מחבר:

מלכות דעליון נעשה כתר לתחתון, ולפיכך, נמצאת מלכות "מחברת" כל עליון עם תחתון שלו, כלומר, שנעשתה ביניהם השואת הצורה. ועי"ז נעשה "חיבור" בין כל המדרגות, מעולם אדם קדמון עד סוף עשיה. וענין זה, נוהג בכלים דיושר שנקראים קו, ולא בכלים דעגולים. ולפיכך, כל חיבור

קסד אות מ'

העיגולים זה בזה נעשה ע"י הקו.

(תע"ס חלק ב').

מחיצה ולבוש:

ע"ע מחיצות. (תע"ס חלק ט"ז).

מחיצות:

הכלים, דהיינו הגוף של הפרצוף, באים מהתפשטות המסך של פרצוף ההוא, ולפיכך מוגדר כל פרצוף בבחינות מחיצות לעצמו, דהיינו לפי מדת העביות שבהמסך, אם מבחי"א אם מבחי"ב וכדומה, ואין למשל, פרצוף דבחי"א יכול לקבל משהו מן פרצוף דבחי"ב, משום שמחיצות של בחי"ב שבכלים דגופו מעכבים עליו. וכל ההבדל שבין המדרגות ניכר רק במחיצות האלו, כלומר שבהם שולטים הגבולות והעביות, המסתעפים מבחינת המסך דאותו פרצוף הכולל של כ"ב האותיות דכל פרצוף, נמצא ביסוד דאותו הפרצוף, דהיינו במסך אשר שם, שממנו נולדו ויצאו כ"ב האותיות שלו. והן מצוירות שם בציור של ד' אחת, בסוד דלת וציר.

ע"ע דלת וציר א' שהציר כולל בתוכו ב' ההין מחוברות יחד, שמהן מתפשטות ב' ווין. ויש ציר ודלת א' דז"א מעת הקטנות, ויש ציר ודלת ב' מצד אמא מעת הגדלות.

ובשעת גדלות כשמשגת את דלת וציר הב', נמצאות ב' הדלתות מתחברות זו עם זו בצורת ם' סתומה, הסוגרות בעד העובר, שלא יוכל לצאת משם לחוץ. וכח הסגירה הזה נמצא בווין שהן בחינת היסוד עצמו, כי עתה בשעת הגדלות, שכבר ירדה הה"ת מן הציר, שה"ס הצמצום וכח הדין שהיה שם, לא נשאר עוד שם שום עביות רק מן היסוד עצמו, משורשו שביסוד דע"ב, והוא מסיים לכל אורות שבנוקבא, אפילו בבחינות חסדים שבה, בסוד שכחו נמשך מיסוד דע"ב, ואמא עד הוד אתפשטותה. ואורות דחסדים דאמא, נפסקים ואינם נוגעים בו. וע"כ הוא סוגר ממנו ולמעלה ביסוד דאמא, שאפילו משהו חסדים אינם עוברים דרכו. ולפיכך מכונה זה ם' סתומה, כי הד' ווין אשר שם מתחברות יחד

וסותמות החסדים, שמיסוד דאמא והלאה, שלא יתפשטו אף משהו. וכיון שכל הסתומה הזאת נעשית מכח הארת יסוד דע"ב, שבכלי שלו לא שלטה בחינת הקטנות דה"ת בעינים, ולא בחינת השבירה, כנזכר בערך: דלת וציר א'. ע"כ היא שמירה מעולה ביותר מפני כחות הדין והחיצונים, שאין להם שום אפשרות לינק מכחות הדין שישנם שם בולד עצמו, והבן.

(תע"ס חלק ט').

מחיצות:

מלכות דבינה, שאינה נכללת במוחין דז"א, ונשארת תמיד באור הקטנות, היא מקפת את הזו"ן מחוץ להם, ומגינה עליהם בסוד מחיצה כדי שלא יוכלו החיצונים להתאחז בזו"ן. וה"ס המלבושים ומנעלים דזו"ן, כי השמירה שמתחת רגליהם בסוד הפרסא שמתחת האצילות ה"ס נעל, ומה שמסבבת עליהם בכל קומת גופם ה"ס מלבושים. (תע"ס חלק ט"ז).

מחצבת הנשמה:

בחינת הרצון לקבל שהוטבע בנשמות, היא המבדילה אותן ו"חוצבת" אותן מן האור העליון, כי שינוי הצורה הוא המבדיל ברוחניים. וענין דבר מחצבת הנשמה, היא בחינת מעבר שבין עולם האצילות לעולם הבריאה, שיתבאר במקומו.

(תע"ס חלק א').

מחצית הפרצוף ממש:

נקודת החזה שבפרצוף נחשב למחציתו ממש. כי ב' סיומים יש: א' מצד קו האמצעי, והוא בחינת הסיום לאורות, וב' מצד הקצוות והוא סיום לבחינת הכלים. והנה מצד הכלים מסתיים מחצית הפרצוף במקום הטבור, אמנם אינו נחשב למחציתו ממש, כי עיקר ההבחן בפרצוף הוא מבחינת האורות שבו. וע"כ רק בסיום דקו האמצעי, שהוא במקום החזה, שם נחשב סיום מחצית הפרצוף.

(תע"ס חלק י"ב).

אבן ספיר קסה

מטה:

הפחות במעלה מחברו נבחן שהוא למטה מחברו. (תע"ס חלק א').

מטי ולא מטי:

מטי, מורה: התפשטות אור העליון אל הספירה. לא מטי, מורה: הסתלקות האור מהספירה. (תע"ס חלק ה').

מטי רגלין ברגלין:

פירושו, רגלים דפרצופי אצילות יסתיימו בשוה עם הרגלים דפרצופי א"ק. כי בטרם גמר התיקון נמצאים רגלי פרצופי האצילות מסתיימות עם הפרסא שלמעלה מעולם הבריאה, ששם בחינת נקודת הסיום דצמצום ב'. אבל בגמר התיקון יתבטל צמצום הב', וישובו ג' העולמות בי"ע למדרגת האצילות, ואז יתארכו רגלי פרצופי האצילות עד לנקודה דעולם הזה, כמו הסיום רגלים דא"ק, בסו"ה ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים. ונמצאים רגלי האצילות ורגלי א"ק בסיום אחד. וז"ש בזוהר כד מטי רגלין ברגלין ייתי מלכא משיחא. (תע"ס חלק ח').

מטלטלין:

הו"ק נקראים מטלטלין. מטעם כי כל עוד שאין בחינת ג"ר בפרצוף, הם מטולטלים מדין לרחמים ומרחמים לדין. (תע"ס חלק י"ב).

מ"י:

בינה נקראת מ"י, בסו"ה שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, כמ"ש בזוהר בראשית בהקדמה אות ז'. (תע"ס חלק י"ב).

מיוחד:

ע"ע יחיד. (תע"ס חלק א').

מילוי:

מדת עביות שיש במסך אשר בכלי

שהזווג העליון נעשה עליו, מכונה בשם מילוי, משום שהכלי מתמלא אור בסבתו.

(תע"ס חלק ה').

מילוי בגימטריא אלקים:

המילואים של השמות, רומזים על בחינות העביות ומסכים שאור העליון מזדווג עליהם, ומוציא קומת ע"ס ע"פ מדתם של העביות כנודע. אמנם כשאינם בסוד הזווג, נבחנים שהמילואים הם בלי השמות, ואז המה בחינת דינים. וזה הרמז, אשר מילוי בגימטריא אלקים, דהיינו כשהם בלי השם אז המה דינים, כי שם אלקים מורה על דינים, אבל כשהמה בסוד הזווג דהיינו עם השם, אז אדרבה המה בסוד הרחמים, ובחינת הוי"ה.

(תע"ס חלק י"א).

מילוי בלי הפשוט:

המ"ן והעביות שאור העליון מזדווג עמהם נקרא מילוי, וכל עוד שלא באו בסוד הזווג, נבחנים למילוי בלי הפשוט. ע"ע מילוי בגימטריא אלקים. (תע"ס חלק י"א).

מילוי בלי השם:

ע"ע מילוי בגימטריא אלקים וערך: מילוי בלי הפשוט. (תע"ס חלק י"א).

מילוי דהויות:

השם הוי"ה הוא ע"ס: י"ה הם כח"ב, ו"ה הם זו"ן, כנודע. ועדיין לא נודע בזה מאיזו קומה הן הע"ס האלו, אם בקומת נפש, אם רוח, נשמה וכו'. וע"ז באים המילואים שהם המבארים את הע"ס שבהוי"ה מבחי' שיעור קומה שבהם: שבקומת נפש הם מתמלאים בההין שהם בגימטריא ב"ן, ובקומת רוח הם מתמלאים באלפין שבגימטריא מ"ה, ובקומת נשמה הם מתמלאים ביודין, חוץ מן הואו שבה שמתמלאת בא', שהיא בגימטריא ס"ג. ובקומת חיה היא מתמלאת לגמרי ביודין ואפילו בויו שבה, שהיא בגימטריא ע"ב.

(תע"ס חלק י"ג).

קסו אות מ'

מילוי הזקן:

כשז"א הוא בבחינת ו"ק יש לו ו' תיקוני דיקנא, וכשיש לו ע"ס שלמות שהם מבחינת צ' דצל"ם, דהיינו בי"ג שנה ויום א', יש לו ט' תי"ד. וכשקונה ל"מ דמקיפי אבא, דהיינו בכ' שנה, הוא נשלם בי"ג תי"ד כמו א"א, ואז נבחן שנתמלא זקנו. (תע"ס חלק י"ד).

מילוי י"ט:

ע"ע ירידה ב'. (תע"ס חלק י"א).

מילוי ל"ז:

ע"ע ל"ז ניצוצין. (תע"ס חלק י"א).

מילוי מ"ו:

ע"ע מ"ו ניצוצין. (תע"ס חלק י"א).

מים עליונים זכרים:

ע"ע א' שבואו דס"ג. ונתבאר שם, שכתר של הנקודים ה"ס מים עליונים שמעל הרקיע, שה"ס הפרסא. וחו"ב דנקודים, ה"ס מים תחתונים שמתחת הרקיע, ע"ש. ונודע, שהכתר הוא הזכר, וחו"ב ה"ס הנקבה שלו. הרי שמים עליונים הם בחינת זכר, ומים תחתונים שהם חו"ב, הם בחינת נקבה.

(תע"ס חלק ו').

מים תחתונים נקבות:

ע"ע מים עליונים זכרים, וערך א' שבואו דס"ג.

(תע"ס חלק ו').

מימי אור:

האור היורד ממדרגתו, מכונה בשם מים או "מימי אור".

(תע"ס חלק ב').

מיעוט הירח:

הנה בפעם הראשונה כשנתקן פרצוף הנוקבא, שזה היה ביום ד' דימי בראשית, שאז עלו למ"ן להיכל או"א, וקבלו שם מוחין דע"ב דמזלא, שז"א נכלל באבא ונוקבא נכללה באמא, היו אז בסו"ה שני המאורות הגדולים, שהיו קומתם שוה זה לזה לגמרי, כי הנוקבא קבלה למוחין דאמא כמו הז"א למוחין דאבא, ונעשו שוין זל"ז כמו או"א עצמם. אמנם אחר שירדו משם ובאו למקומם, לא היתה הנוקבא יכולה לעמוד במוחין האלו שקבלה מנה"י דאמא למעלה, משום שחכמה וחסד שבהם לקח הז"א, ולא קבלה מהם הנוקבא רק בחינת בינות וגבורות דאו"א, שהם בחינת חכמה בלי חסדים, כמו אמא דע"ב דמזלא עצמה, והנה אמא עצמה יכולה לעמוד במוחין ההם, כי אור א"ס מתלבש באמא רק בחכמה לבדה, והיא אינה צריכה ללבוש של חסדים על אור החכמה. משא"כ הנוקבא אין אור החכמה יכול להתלבש בה בלי לבוש של חסדים, משום שזו"ן הם בעיקרם רק בחינת חסדים, ומחכמה אין בהם משורשם באו"י, רק בחינת הארה תוך החסדים שלהם, ולפיכך בעת שהיא חסרה מחסדים גם אור החכמה אינו יכול להתלבש בה.

ולפיכך קטרגה הירח "אין שני מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד" כי לא יכלה לעמוד במוחין הגדולים האלו השוין לע"ב של הז"א, משום החסרון של חסדים כנ"ל, ואז נאמר לה "לכי ומעטי את עצמך". דהיינו שתחזור לבחי' נקודה תחת היסוד דז"א, כדי שתקבל המוחין מזווג הנעשה בראש הז"א על המלכות דאמא, שמזווג הזה מקבלת החכמה ע"י התלבשות תוך החסדים ואז יכולה לעמוד באלו המוחין, כבזכר בערך: ב' מלכים פב"פ בכתר א', עש"ה. וענין זה נקרא "מיעוט הירח" כי אחר שנגדלה בקומה שוה עם הז"א מאחוריו, חזרה ונתמעטה עד לנקודה שתחת היסוד דז"א. ודע, שזה הוא השורש לכל המיעוטים שנעשה בהנוקבא אחר השלמת בנין פרצופה מאחורי הז"א. כי כן הוא תמיד, כי אחר קבלתה לעי"מ דאחור, היא חוזרת לנקודה תחת היסוד דז"א ומקבלת עי"מ

אבן ספיר קסז

דפב"פ. (תע"ס חלק ט"ו).

מיתה:

עד המקום שנמשך קו אור א"ס ב"ה, הוא החיים, ואחר סיום הקו דהיינו למטה מנקודת הצמצום, כבר נפסק אור החיים, והוא בחינת המיתה. וע"כ הכלים שנפלו לבי"ע שהם למטה מנקודת הצמצום החדשה, נבחנים שמתו שמה, כי נפרשו מאור החיים.

(תע"ס חלק ו').

מיתה:

הסתלקות אור האצילות מהכלי שפירושו הארת חכמה, נבחן שהכלי מת, כי אין חיות להכלי זולת בהארת חכמה, כי ע"כ מכונה אור החכמה בשם או חיה. והיינו דוקא, שיש בה קלקול כזה, שאינה מוכשרת עוד לקבל אור האצילות, דהיינו שיש בה עירוב דבחינה ד'. (תע"ס חלק ז').

מיתת המלכים:

אחר שנפסלו לקבל עוד אור החכמה נמצאים נפסקים מקו א"ס ב"ה, ונבחן שנפלו לבי"ע ומתו, כי קו א"ס מסתיים באצילות. ע"ע מיתה. (תע"ס חלק ז').

מכוסים:

ע"ע מגולים. (תע"ס חלק ז').

מכים ומבטשים:

האורות, שהמה הפוכים בטבעם זה לזה והמה באים להתלבש בנושא אחד, כגון או"מ ואו'"פ, שאותה מדת עביות שבמסך, אשר ממשיכה ומגדילה את האוה"פ, נמצאת דוחה ומעכבת את האוה"מ מלהתלבש בפרצוף, ומתוך ששניהם באים להתלבש בפרצוף, ע"כ המה "מכים ומבטשים" זה בזה, עד שהאוה"מ מתגבר ומזכך את העביות המעכבת שבמסך, והאוה"פ מסתלק משם, והאוה"מ קונה לו כלים חיצונים בפרצוף, שהוא מאיר בתוכם.

(תע"ס חלק ד').

מלאפום:

ע"ע חולם. (תע"ס חלק ו').

מלבוש גמור:

המסך שבין אצילות לבריאה, המעביר הע"ס מאצילות לבריאה, נעשה מלבוש גמור, המגביל עשר ספירות ההן. (תע"ס חלק ג').

מלבוש דצדדים:

ע"ע מחיצות. (תע"ס חלק ט"ז).

מלבוש שמתחת רגלין:

ע"ע מחיצות. (תע"ס חלק ט"ז).

מלכות:

בחינה אחרונה נקראת "מלכות", על שם, שממנה נמשכת בחינת הנהגה בתקיפות ובשליטה מוחלטת, כדוגמת מוראה של מלכות. (תע"ס חלק ב').

מלכות אין לה אור מעצמה:

המלכות אין לה אור מעצמה, דהיינו ע"י זווג שבפרצופה עצמה, כי כבר נזדכך המסך, ולא נשאר בו אלא שורש דעביות, ע"כ אינו מספיק לבחינת זווג דהכאה, וכל מה שיש בה צריכה לקבל מהזווג שנעשה בז"א בעלה. (תע"ס חלק ט"ז).

מלכות דאמא שאינה בכלל מוחין דז"א:

באלו המוחין דע"ב שז"א מקבלם מאו"א דע"ב, היוצאים על המ"ן דמזלין, אין לנוקבא חלק בהם רק הם שייכים לז"א לבדו. ומוחין דנוקבא מתחילים לצאת בראש הז"א, ושם הוא תחילת יציאתם, ואין להם אחיזה בעצמות המוחין דז"א, אלא שיוצאים שם על זווג חדש שנעשה בבחינת מלכות דאמא שלא נכללה

קסח אות מ'

במוחין דז"א, ולא על בחינת עטרא דגבורה דמוחין דז"א עצמו.

פירוש הדברים: כי אע"פ שמ"ן דמזלין הם מבחינת מלכות דצמצום א', המיוחסים למוחין דע"ב המגולה שיצאו ברדל"א לצורך א"א, כנודע, עכ"ז, אינם מבחינת המלכות האמיתית דצמצום א' בעצמותה, כי עצמות העביות שבה נגנזה ברדל"א בסוד ראש פנה, ואלו השערות הם מבחינת יסוד שבמלכות זו דצמצום א', ולא המלכות דמלכות שבה. וכבר נתבאר זה (בדף א' שצ"ח באו"פ ד"ה ואע"פ). בפירוש דברי הזוהר, שאמרו "ש"צ נימין אשתכחו בכל קוצא" שזה מרמז על בחי"ד שבבחי"ד, החסרה מהמסך הזה דשערות דיקנא. עש"ה.

וע"כ כתב הרב, שמזל ונוצר הוא בחינת ת"ת שבדיקנא, ומזל ונקה הוא בחינת יסוד דדיקנא, ע"ש. ולכאורה יש לשאול, ואיפה המלכות דדיקנא, והיה לו לומר שהמזל ונקה הוא מלכות דדיקנא. אמנם בכונה דייק לומר שהמזל ונקה, שהוא בעל המסכים שעליהם נעשה הזווג, הוא רק יסוד שבדיקנא, ובחינת המסך כלול ביסוד הזה, ע"ד בנימין הכלול ביוסף, אבל בחינת מלכות עצמה אין שם לגמרי, כי המלכות דמלכות דצמצום א' גנוזה ברדל"א בסוד ראש פנה, ואינה נכללת אפילו בשערות דיקנא, וע"כ אין בחי' מלכות במזל ונקה, כי אם בחינת יסוד דמלכות, דהיינו בחינת בנימין הכלולה ביוסף. ונמצא שכל אלו המוחין היוצאים על המ"ן דמזלא, הם בחינת מוחין דדכורא לבד, ע"ד שכתב הרב שבזכר עצמו יש בחינת נוקבא, בסוד בנימין הכלול ביוסף. אמנם בחינת בנימין האמיתי, שהוא בחינת הנוקבא עצמה, אינה משמשת במוחין אלו כלום.

ונמצא, אחר שאו"א משפיעים המוחין אלו לזו"ן, בהתלבשות היסודות שלהם, הנה מלכות דאמא שהיא כח נוקבות שבה, אינה נכללת בהתלבשות זו. כי כמו שאין בחינת נוקביות בהמוחין כי אין בחינת מלכות במזל ונקה, כן אין ענין למלכות דאמא להכלל בהתלבשות המוחין. ועל זה רומז הרב שאלו המוחין דנוקבא דז"א, יוצאים על "המלכות דאמא שהיא למטה מן היסוד דאמא שאינה

בכלל המוחין שלו" כי אחר שנסתיימו כל השש בחינות דמוחין דדכורא, דהיינו היוצאים על בחינת יוסף לבד, אלא שבנימין נכלל בו כנ"ל, הנה אחר זה נעשה הזווג בראש הז"א על המלכות דאמא שלמטה מיסוד, שהיא לא היתה נכללת עד הנה בשום זווג מבחינתה עצמה, ונעשה עתה הזווג עליה, שהיא בבחינת בנימין ממש, שהיא בחינת מוחין דנוקבא. ומראש הז"א מתחילים שש בחינות דמוחין דנוקבא: ב' בחי' פו"מ בראש הז"א. וב' שניים פו"מ בנה"י דז"א. וב' שלישים פו"מ בראש הנוקבא עצמה. כנודע.

ועם וה תבין הטעם, שהנוקבא דעתה קלה, משום שחסר לה בחינת העצמות דעטרא דגבורה ואין לה אלא הארה לבד של עטרא דגבורה, ובחינת עטרא דחסד חסרה לה לגמרי, שאין לה ממנה אלא הארה מועטת מאד. כי זהו מטעם הנ"ל, כי אותה עטרא דגבורה שעליה יוצאים המוחין דע"ב באו"א, דהיינו בחינת מזל ונקה, הוא בחינת בנימין הכלול ביוסף, שהוא בחינת זכר, ואין שם שום גילוי מבחינת המלכות עצמה, ועיקר הגבורה, שמוחין דע"ב דנוקבא יצאו עליה, הוא המלכות דאמא, שהיא בחינת מלכות דצמצום ב', שאיננה כלל מבחינת ע"ב הנ"ל, אלא מתוך שמלכות זו דאמא דבוקה ביסוד דאמא שבמוחין דז"א, ששם יש עטרא דגבורה ממש מבחינת המזל ונקה, ע"כ קבלה גם המלכות דאמא הארה מעטרא דגבורה זו של המזל ונקה, וע"כ יצאו שם מוחין דע"ב בשביל הנוקבא. הרי שאין אל הנוקבא עטרא דגבורה האמיתית אלא בחינת הארה לבד מעטרא דגבורה שבז"א, וע"כ דעתה קלה, וע"כ אין הדעת משמש בראשה כמו בז"א, להיותה חסרה העצמות דעטרא דגבורה, כי עטרא דגבורה זו לא נגלה אלא במדת הזכר, דהיינו בנימין הכלול ביוסף. ולא בבחינת בנימין בפ"ע, שהוא המלכות, מטעם שמלכות דמלכות דצמצום א' אינה באה גם בהשערות דיקנא, כי נגנזה ברדל"א. וזכור זה.

ועם זה תבין מה שמדייק הרב בחלק ט' (אות מ"ב) וז"ל: שאלו הגבורות שיש בזכר נקראים אשת חיל עטרת בעלה, ושם מעלתם

אבן ספיר קסט

גדולה מן החסדים, כי הם עדיין בתוקף הארתם והם גבוהות מהארת החסדים וכו' כי כל זמן שלא תשש כח הארתה, והיא בהיותה תוך הזכר, אז היא גדולה ממנו, ובהיות הגבורות ניתנין בה ומתפשטים בגופה שלה, ואח"כ נעשים מ"ן ביסוד שלה, הנה נשמות הנוצרות משם הם נשמות הנשים הנקבות, והם גרועות מן הזכרים, כי הארתם חלושה, וזכור כלל זה היטב ואל תשכחהו, עש"ה. דהיינו כמבואר, שכל חלקה של הנוקבא בעטרא דגבורה שהיא בחינת מזל ונקה, שעליה יוצאים הע"ב דל"ב נתיבות, אינה בחינת עצמות שלה, כי עטרא זו הוא בחינת בנימין הכלול ביוסף, והוא בחינת זכר, ורק על עטרא זו נאמר אשת חיל עטרת בעלה, כי רק עליה יצאו המוחין דע"ב בשרשם למעלה באו"א, וע"כ הם גבוהים מן החסדים הבאים בעיקר ממלכות דצמצום ב'. משא"כ בהיות הגבורות ניתנים מן הז"א אל הנוקבא, הנה הם באים רק ממלכות דאמא בעצמותם, שהיא בחינת מלכות דצמצום ב', אלא שיש להם הארה מעטרא דגבורה הדכורי שהוא בחינת המזל ונקה, אבל לא עצמות. וע"כ בהיות גבורה זו עוד כלולה בהזכר, נמצאת מקבלת הארה זו בשיעור המספיק, אמנם בהיותם באים במוחין דנוקבא עצמה, שכבר נפרשה מהעטרא דגבורה הדכורי, מתחלשת הארתם בסוד נשמות נקבות, והם גרועים מן החסדים, כי אינם עטרת בעלה, כי על הגבורה דמלכות, מבחינתה עצמה לבדה אינם יוצאים מוחין דע"ב, כי היא מלכות דצמצום ב', דהיינו מלכות דאמא, ואינה נמשכת משערות דיקנא, שהם בחי' מלכות דצמצום א'. והבן זה מאד. (תע"ס חלק י"ד).

מלכות דא"ס:

היא בחינת הרצון לקבל הנמצא בהכרח שם. (תע"ס חלק א').

מלכות דשורשים:

מלכות של ראש מכונה מלכות של השורשים, כי כל ע"ס דראש נקראים שורשים. (תע"ס חלק ה').

מלכות המזווגת:

מלכות של ראש, שבה נתקן המסך לזווג דהכאה עם אור העליון, היא מכונה "מלכות המזדווגת". והיא המעלה או"ח ע"פ מדת העביות שבמסך המתוקן בה, ומלבשת הע"ס דאו"י ממטה למעלה, ואח"ז היא מתפשטת מינה ובה עם האו"ח שלה ממעלה למטה ומוציאה הע"ס דגוף עד שמגיעה "למלכות המסיימת" שלה, שבה נפסק המדרגה.

(תע"ס חלק ט"ז).

מלכות המסיימת:

ע"ע מלכות המזווגת. (תע"ס חלק ט"ז).

מלכות נגלית:

מצמצום ב' ואילך, שנקבע באצילות, שפירושו, שמלכות שהיא ה"ת נכללה ונתחברה בה"ר, בסוד שיתוף מידת הרחמים בדין, נחשבת המלכות דא"ק שהיא מבחינת צמצום א', לבחינת מלכות נגנזת. ואע"פ שמתלבשת בראש עתיק דאצילות, מ"מ אין הארתה מתגלה כלום באצילות, כמ"ש הרב (בדף תרי"ח אות כ"ד) שלעתיד הוא מתגלה מהאי רישא דלא אתיידע, בסו"ה אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה ע"ש. (תע"ס חלק ח').

מלכות נועלת את היצירה:

ויש להבין היטב ענין ג' עלמין בי"ע, כי מצד אחד אנו אומרים שהם אחורים דישסו"ת וזו"ן, שהבריאה היא מעביות דבחי"ב, והיצירה היא מעביות דבחי"ג, והעשיה היא מעביות דבחי"ד. ומצד ב', אנו אומרים שעולם הבריאה יצא של מסך דבחי"ב, והיצירה על מסך דבחי"א, והעשיה על מסך דבחינת שורש. שלכאורה סותרים אהדדי.

והענין הוא, כי אמת הוא שהם בחינת אחורים דישסו"ת וזו"ן, והם בחי"ב וג' וד', אלא הבריאה מתוך שהיא בחינת אחורים דישסו"ת, שהיא ממקורה אור דחסדים בלבד, יכלה לקבל מוחין דג"ר מבחי"ב. אבל

קע אות מ'

היצירה להיותה בחי"ג הצריכה להארת חכמה, לא יכלה לקבל ממסך דבחי"ב אור דחסדים לג"ר שלה, כי אינה מספיק לה, וע"כ לא יכלה להתברר מכלים דיצירה רק בחי"א לבד, כלומר ו"ק בלי ראש. ועולם העשיה שהיא בחי"ד הצריכה להארת היחידה, לא יכלה להתברר ממנה אפילו מבחינת הזווג היוצא על מסך דבחי"א, רק בחינת עביות דשורש, שהוא כלי דכתר היותר זך, כי הוא לבדו היה יכול להתברר מבחי' ד', ולא יותר.

והנה המלכות דבריאה ה"ס מלכות המסיימת שעלתה בפרסא דאצילות, כנ"ל. אשר המוחין דבריאה הורידו אותם עד המלכות דבריאה כנזכר בערך: כסא הכבוד, עש"ה. עכ"ז היה יכול להתברר עוד על בחינת המסך דז"א דבריאה, בבחינת עביות דבחי"א מכלים דיצירה, שהם אחורים דבחי"ג, שאין בהם משהו מבחי"ד, ואחר שהובררו המוחין דיצירה, שוב ירדה המלכות דבריאה שיש בה כח הבחי"ד אל המלכות דיצירה. והמלכות הזו ביררה אח"ז, הכלים דעשיה שהם מאחורים דבחי"ד, אמנם לא יכלה לברור מהם אלא רק עביות דבחינת שורש, שהיא בחינת הכתרים שבהם שעליהם יוצא קומת מלכות לבד, שה"ס ג' גו ג', באור הנפש הנקרא אור נה"י.

ועם זה תבין מ"ש הרב שמלכות דבריאה ה"ס סנדלפון, ונודע שסנדלפון הוא בעולם העשיה, אמנם עם הנ"ל תבין, כי באמת אותה המלכות דבריאה ירדה וביררה את עולם העשיה, אחר שירדה למלכות דיצירה. והדברים עמוקים ואין להאריך יותר. וז"ס שהמלכות נועלת את היצירה, כי מתוך שאין לה אלא בחינת עביות דשורש המספיק רק לאור הנפש, הרי אינה יכולה לקבל מאור הרוח כלום, כי כל עוד שאין שם אלא כלי אחד דכתר, אינה יכולה לקבל כי אם הנפש, והיא אינה יכולה לברר אפילו הכלי דחכמה כמו היצירה, וע"כ אין לה רוח, הרי שהמלכות נועלת את אור הרוח שביצירה, שאף משהו לא יוכל לעבור מאור הרוח אל העשיה, כמבואר. (תע"ס חלק ט"ז).

ממטה למעלה:

אור הנמשך בסדר מדרגה, מעב אל זך ממנו עד לזך ביותר, נקרא "ממטה למעלה". ואור זה נקרא בשם או"ח. (תע"ס חלק ב').

ממעלה למטה:

היינו מבחינה א' עד בחינה ד'. כי בחינה ד' שנשארה בלי אור נבחנת למטה מכל המדרגות, וכל שהרצון לקבל שלו קלוש יותר נבחן ליותר עליון, עד שבחינה א' נבחנת שהיא למעלה מכולם.

(תע"ס חלק א').

ממעלה למטה:

אור המתפשט בכלים בסדר מדרגה, מזך אל עב, מכונה "ממעלה למטה". ואור זה נקרא אור ישר.

(תע"ס חלק ב').

מעלה מטה :

החשוב ביותר נבחן לבחינת "מעלה", והגרוע לבחינת "מטה".

(תע"ס חלק א').

ממלא:

שאין שם בחינת חסרון כל שהוא, ולא יצוייר להוסיף שם משהו לשלימות.

(תע"ס חלק א').

מיין נוקבין:

נודע שמתוך התפשטות נקודות דס"ג למ"ה וב"ן דא"ק הפנימי, נתחברו ב' בחינות רשימות במסך, שהן מבחינות ה"ר שבס"ג, וה"ת שבא"ק הפנימי, ונמצא המסך בכלל מב' נקבות מבינה ומלכות, ומכאן קנה המסך את השם מיין נוקבין, כי מכאן ואילך כלולות בו ב' נוקבין אלו בכל זווג שעושה עם אור העליון.

(תע"ס חלק ו').

אבן ספיר קעא

מ"ן:

מ"ן, פירושם, גלגלתא ועינים של התחתון, שהיו דבוקים במדרגה אחת עם אח"פ דעליון הנפולים, וע"כ בשעת גדלותו של העליון, שכבר השיב לעצמו את אח"פ שלו הנפולים, ונעשו לנה"י חדשים שלו, הנה בהכרח שנמצא בהם גם גו"ע דתחתון, והם הנבחנים שם בבחינות מ"ן. באופן שכל פרצוף שכבר השיג בחינת הגדלות שלו, יש לו גו"ע דתחתון שלו דבוקים בנה"י שלו, ומשמשים אליו למ"ן.

אמנם דבר זה צריך להבנה רבה, כי ענין המ"ן הללו אינן אלא בחינות מסך ועביות, שנתבארו היטב בפרצופי א"ק, ואין ביניהם שום שינוי של משהו, לבד משינוי מקום, כי שם נתקן המסך והעביות בכלי המלכות, וכאן נתקן בכלי היסוד דכל פרצוף, ע"ע ברית ועוד שינוי מעשה, שהמלכות קבלה למדת היסוד, כלומר, שנתוסף בה גבורה ועביות של בחינת יסוד דע"ב, בסוד שאול הנחבא אל הכלים. ע"ע דלת וציר א' ומלבד זה כל שאר הענינים המה דומים זל"ז לגמרי, דהיינו הזווג דהכאה ומדידת הקומות וכו', שיצאו שם על המסך שבכלי מלכות, כן יוצאות כאן על המ"ן. גם ענין התכללות המסך ורשימות דתחתון בראש דעליון הנוהג שם בלידת כל פרצוף, כן הדבר כאן, אלא שכאן נבחן התכללות זו, בשם עיבור במעי אמו. והוא בחינת כח העיכוב, שנתחדש כאן ע"י הגבורה של היסוד, המכונה ב' ווין או דלת.

ויש ע"כ להבחין בכל זווג, שיש בנוקבא, ב' מיני מ"ן: א' של עצמה, דהיינו אותה הבחינה של מ"ן שלה עצמה, בעת שהיתה נכללת בעליון שלה בסוד מ"ן, וכן אחר ביאתה למקומה, ששמשה למ"ן בשביל הזכר שבה, כי בכל פרצוף יש דכר ונוקבא, שהם נקראים מ"ה וב"ן, שפירושם, בחינת המסך ועביות הנקראים ב"ן ונוקבא, וקומת האור שיוצאת על המסך הזה, שנקראת מ"ה או זכר. ואין לך פרצוף שלא יהיה בו מ"ה וב"ן, כי אין אור בלי כלי, דהיינו בחינות המסך והעביות שהאור מכה עליו, וע"י אוה"ח יוצאים כלים,

כמ"ש בפרצופי א"ק, אלא שיש כאן הוספה על הנוקבא שבגוף דכל פרצוף, אשר גם הכלים הישנים של פרצוף הנקודים, המוצאים מבי"ע, גם המה מתחברים עם הנוקבא שבגוף. ולכן כל אלו בחינות המ"ן שהנוקבא שבגוף שמשה עמהן לצורך גוף הפרצוף, הנה כל המדרגות של המ"ן נשארו בה, מבחינת אין העדר ברוחני, ובשעה שהמ"ן של התחתון נכללים בה, ורוצה לתקן אותם, אז היא מזדווגת עם הזכר שבגופה, על בחינות מ"ן מאחת מן המדרגות הללו שהיה לה בזמן קטנותה, דהיינו מהבחינה שכנגדה כלפי המ"ן דתחתון המתכללים עמה באותו הזווג, ועמה היא מתקנת המ"ן דתחתון. הרי שיש כאן ב' מיני מ"ן: א', של עצמה, שנחקקו בעצם בנינה מקטנותה כנ"ל. וב' הם המ"ן דתחתון הדבוקים באח"פ שלה. וכדי להבחין ביניהם נקראים המ"ן של עצמה בשם מנצפ"ך, שהמה מבנין כ"ז אותיות דגופה עצמה, אשר מנצפ"ך הן בחינות נה"י דסיומא של כ"ב האותיות שבראש תוך שלה. ובחינת המ"ן של התחתון המתכללים בתוך אותן מנצפ"ך, נבחנים בשם מ"ן סתם.

עוד יש להבחין שיש ב' מיני מ"ן בנוקבא שבגוף עצמה: א', מ"ן מזמן הקטנות שלה, שהמה בחינות גבורות ודינים, להיותם בבחינת העינים הגורמים חסרון נה"י בכלים, וג"ר באורות. ויש מ"ן מזמן הגדלות שלה, שכבר ירד כח הדין והצמצום מעינים ובאו למקומם לפה, ואלו הם גבורות ממותקות ביותר, המכונות יין המשמח, והן חשובות עוד יותר מבחינת המ"ה שבגוף, בסו"ה אשת חיל עטרת בעלה.

וכל המתבאר בנוקבא שבגוף, נוהג ג"כ בנוקבא הנפרדת שוה בשוה, כי הנוקבא הנפרדת חוזרת ומקבלת כל אותן מדרגות המ"ן מהנוקבא שבגוף, כנזכר בערך: ז' זמנים דנוקבא. אלא הזווגים של הזכר ונוקבא שבגוף נקראים זווגים מיניה וביה, והזכר והנוקבא הנפרדת יש בהם זווג ממש, כי המה ב' פרצופים גמורים, שלכל אחד יש נוקבא שבגוף, כי המ"ה וב"ן שבזכר המה דו"נ שבזכר, ומ"ה וב"ן של הנקבה המה דו"נ של הנקבה. וזה הכרחי הוא, כי אין פרצוף

קעב אות מ'

בלי מ"ה וב"ן. (תע"ס חלק ט').

מ"ן:

ע"ע: מיין נוקבין, העלאת מ"ן.

(תע"ס חלק ז').

מ"ן דבינה בנוקבא:

כשהנוקבא עולה למ"ן עם הז"א לאו"א לקבל מוחין דנסירה, ומקבלת שם המוחין דע"ב דמזלא, שהם בחינת מ"ן זכרים, נבחן שהנוקבא משמשת עם המ"ן דנה"י דבינה, על ידי התכללותה בנה"י שלה, אבל הנוקבא עצמה אין לה בחינת מ"ן שם, כי המ"ן ההם הם מצמצום א', ובחינת המלכות דצמצום א' שהיא בחינת מ"ן דנוקבא נגנזה ברדל"א, כנזכר בערך: ב' מלכים פב"פ בכתר א'. אלא שהיא משמשת שם עם מ"ן שאינה מבחינתה, דהיינו במ"ן דמזל ונקה, שהוא המ"ן דאמא דע"ב, כנודע. (תע"ס חלק ט"ו).

מ"ן דנוקבא פב"פ:

המ"ן דנוקבא בעת היותה פב"פ, הם מבחינת מלכות דאמא שאינה נכללת במוחין דז"א הנמשך ממזלא. כנזכר בערך: ב' מלכים פב"פ בכתר א'. (תע"ס חלק ט"ו).

מ"ן זכרים:

המ"ן דמזלא נבחן למ"ן זכרים, בהיותם רק בחי' יסוד דמלכות, ולא בחינת מלכות עצמה שהיא נקבה. (תע"ס חלק ט"ו).

מניה וביה:

דבר התפשטות והתרחבות המלכות של ראש ממנה ולמטה, לע"ס הנקראות ע"ס דגוף, מכונה "מיניה וביה", להורות, שכל אלו הע"ס, הן בחינות מלכות שבה: מכתר מלכות עד מלכות שבמלכות.

(תע"ס חלק ג').

מנצפ"ך:

בחינות מסך ועביות דפרצוף שנשארו בו מזמן הקטנות שלו, הם מכונים בשם מנצפ"ך. ובשם הזה אנו מבדילים בין המ"ן של התחתון, שהם דבוקים באח"פ דפרצוף הנוקבא, לבין המ"ן דהנוקבא עצמה, הנשארים בה מעת עיבור של עצמה, כי המ"ן דתחתון מחויבים להכלל בהמסך דעיבור של הנוקבא עצמה, ואז הם מקבלים קומת העיבור, וע"כ המ"ן דעיבור נכללים במנצפ"ך דנוקבא, שהנוקבא מעלה אותם למ"ן אל הז"א, ואז נבנה גם העיבור בהמ"ן שלו, והוא מקבל קומתו, שז"ס שאוכל מה שאמו אוכלת. וז"ס עובר ירך אמו הוא, כי המ"ן של העובר מתכללים במנצפ"ך שלה, ואין להם הכר לעצמם. ע"ע מ"ן. (תע"ס חלק ט').

מנצפ"ך א':

ע"ע מנצפ"ך. יש ב' מיני מנצפ"ך בנוקבא, א', מזמן הקטנות שלה, שהן בחינות גבורות ודינים, מפאת הה"ת שבעינים שלהם, הגורמת חסרון ג"ר. ויש מנצפ"ך מזמן של הגדלות דנוקבא, דהיינו שכבר ירדה הה"ת מהעינים שלה. ומנצפ"ך אלו הן גבורות ממותקות, והן חשובות יותר מהחסדים. ומנצפ"ך הא', הנוקבא מקבלת מז"א. ומנצפ"ך הב', מקבלת מאמא. (תע"ס חלק ט').

מנצפ"ך ב':

ע"ע מנצפ"ך א'. (תע"ס חלק ט').

מסבב:

גורם לגילוי מדרגה, מכונה שמסבב אותה. והוא מלשון סבה ומסובב, כי סבה פירושו גורם. ומסובב, פירושו שנמשך ונולד מאותו הגורם והסבה. (תע"ס חלק ב').

מסך:

"כח צמצום", המתעורר בנאצל כלפי אור עליון, להפסיק אותו על דרכו מלרדת לבחי"ד, דהיינו, שברגע שמגיע ונוגע

אבן ספיר קעג

בבחי"ד, תיכף מתעורר הכח ההוא, ומכה בו ודוחה אותו לאחוריו, הנה הכח הזה נקרא "מסך". וצריך שתבחין ההפרש, בין בחינת מסך שיש בנאצל, לבין בחינת צמצום שבו, שהם ב' ענינים נבדלים לגמרי. כי כח צמצום שנעשה על בחי"ד, הוא מכוון כלפי הכלי שבנאצל, שהיא השתוקקות לקבל, שפירושו כי מחמת הרצון להשואת הצורה למאציל עיכב עצמו מלקבל בשעת ההשתוקקות לקבל, כי השתוקקות שבו שנקראת בחי"ד, היא כח עליון, שאין הנאצל יכול לבטלו או למעטו במקצת, אלא שיכול לעכב עצמו, שלא לרצות לקבל, אע"פ שמשתוקק מאד. וכח העיכוב הזה, שורה תמיד על בחי"ד שבנאצל, מלבד, בשעה שממשיך אור חדש, אז מחויב בהכרח לבטל את כח העכוב, דהיינו הצמצום שבו, ומתגלה בו השתוקקות אחר האור העליון, שבזה כחו יפה להמשיך אליו את האור. וכאן, מתחילה פעולתו של מסך שבנאצל, כי כל השתוקקות ממשיכה אור עליון בשלימות, כמו שהיה בא"ס ב"ה, להיותו כח עליון, שאין שום שליטה לתחתון למעט אותו כנ"ל, ולפיכך יורד האור כדי למלא הבחי"ד. אמנם באותו רגע, שהאור נוגע בבחי"ד, תיכף מתעורר ה"מסך", ומכה באור ומחזירו לאחוריו, כנ"ל, ונמצא בזה, שמקבל רק אור של ג' בחינות, ובחי"ד אינה מקבלתו, והנך רואה, שפעולת המסך אינה נוהגת, רק בשעת ביאת אור בלבד, אחר שנתבטל כח הצמצום לשעתו, כדי להמשיך אור חדש, כמבואר. ופעולת הצמצום, אמנם היא תמידית, לעכב את עצמו שלא להמשיך אור, הרי שצמצום ומסך הם ב' בחינות נפרדות זו מזו לגמרי, ותדע שמסך הוא תולדה מצמצום.

(תע"ס חלק ב').

מסך:

הוא כח צמצום ודין שתתקן במלכות, הדוחה את האור העליון מהתלבש בתוכה.

(תע"ס חלק ג').

מסך בינה:

האחורים דבינה המכסים ומעלימים לאור

החכמה מכונה בשם מסך בינה.

(תע"ס חלק ז').

מסך בפי החלון:

ע"ע חלון פתוח. (תע"ס חלק ט"ז).

מסך וריחוק:

ע"ע מסך קרוב. (תע"ס חלק ט"ז).

מסך ממש מפסיק:

מתוך שהמסך דבחי"ב נכלל יחד עם הפרסא המסיימת האצילות, נעשה המסך לבחינת מסך ממש מפסיק את כל הארת חכמה מהחסדים. ע"ע ג"ר שע"י מסך.

(תע"ס חלק ט"ז).

מסך מפסיק:

ע"ע מסך ממש מפסיק. (תע"ס חלק ט"ז).

מסך סתום:

כשהמסך שבין אצילות לבריאה, מעביר הע"ס מאצילות לבריאה, נעשה למסך סתום, הסותם אותן מחכמה. עיין לעיל בערך: מלבוש גמור. (תע"ס חלק ג').

מסך קרוב:

אם המסך אינו מעכב על אור הג"ר נקרא מסך קרוב, להיות שיש לו איזו קרבה אל החכמה, וקרבה זו נקראת ג"ר, שאינו עצמות אלא כח ג"ר שבאמא, אבל המסך דיצירה, שהוא מעכב על אור הג"ר לגמרי, נקרא מסך וריחוק. (תע"ס חלק ט"ז).

מעורב:

כשהאורות מתדבקים זה בזה מטעם השואת צורתם זה לזה, מכונה זה בשם חיבור האורות, אבל אם יש ביניהם שינוי צורה, אלא שמתחברים משום איזה קשר שיש

קעד אות מ'

ביניהם, המשוא אותם יחד, הרי זה הנקרא בשם "מעורבים יחד". כי שינוי הצורה שביניהם אינו נותן אותם להתדבק יחד לאחד ממש, אלא שנשאר בהכרח הבדל ביניהם. אמנם השואת המעלה שקנו, מערבת אותם זה בזה יחד, עד שאינו ניכר דל בפני שוע. כגון או"י המלובש באו"ח, כיון, שאו"י אינו יכול להאיר משהו, זולת לפי גדלו של או"ח, נבחנים משום זה, שהמה מעורבים יחד, כי העביות שבאו"ח, יש לה אותה המעלה והחשיבות כמו הזכות שבאו"י, וע"כ העביות והזכות מעורבות זו בזו, ושינוי הצורה שביניהן אינו ניכר. (תע"ס חלק ד').

מערבים בקליפות:

הכלים דס"ג המעורבים בבחי"ד, דהיינו הכלים דז' מלכין שנפלו לבי"ע, המה מכונים בשם סיגים, אשר הניצוצין שירדו להחיות את הכלים, נתערבו באלו הסיגים.

(תע"ס חלק ז').

מעי אמו:

פנימיות שליש תחתון דת"ת דאמא נקרא מעי אמו, ונקרא בטן. ע"ע בטן.

(תע"ס חלק י').

מצח:

הוא בינה דכתר, ומבחינת ז"ת שבה. (תע"ס חלק ח').

מצח:

כל האורות דראש מאירים מבחי' הגלגלתא, כי האורות דמו"ס אינם עולים שם בשם, להיותו בחינה נמוכה ממנו כנודע. והנה הגלגלתא נחלקה לב' רישין, שהם: גלגלתא, ואוירא. משום שהמסך דעתיק אינו שולט על הגלגלתא, כי נתקנה בבחינת ם' בחסדים מכוסים שאין הי' נפיק מאויר דילה לעולם. ואוירא, הוא ל' דצל"ם, וע"כ נוהג בה כיסוי וגילוי, כי בקטנות, השערות מכסים אותה, שהוא מטרם דנפיק י' מאויר דילה, ובגדלות אחר דנפיק הי' מאויר דילה

ואשתאר אור אז מתגלה המצח, כי השערות מסתלקים משם.

ולפיכך, נתחלק הראש לב' בחינות: למקום השערות שהוא גלגלתא, ולמקום פנוי בלי שערות, שהוא ממצח ולמטה. והוא ע"פ התחלקות דמ"ל דצל"ם: כי בחינת ג"ר דגלגלתא, שנתקנה בבחינת ג"ר דבינה דאו"י, בסוד כי חפץ חסד הוא, שאין הי' נפיק מאויר שלה ולעולם שם נאחזים השערות היטב. כי אין שם שינוי לעולם, והן בקטנות והן בגדלות הם בחסדים מכוסים. אבל בחינת המוחא דאוירא המאיר ממצח ולמטה, שהוא בבחינת ל' דצל"ם דהיינו מבחינת ז"ת דבינה דאו"י, ששם נשרש ז"א, והם צריכים להארת חכמה, אשר ע"כ בקטנות הם מתכסים ונעשים לו"ק, ובגדלות נפיק יוד מאויר ונעשים אור ובחינת ג"ר. כנ"ל. וע"כ אין בחינת השערות יכולים להתאחז בהם, גם בקטנותם, מחמת שהם עומדים לדחות בחינת הי' מאויר ולהתגלות בהארת חכמה. אלא בעת קטנות נוהג בהם רק כיסוי של השערות, באופן שבעת גדלות יוכלו להסתלק משם.

וז"ש באד"ר דף קל"ו. מצח ונצח כולא חד באתוון רצופין. כלומר, שאות מ' דמצח, מתחלף באות נ' דנצח, להיותם סמוכים זה אחר זה באלפא ביתא. שזה רומז, על בחינת תיקון הל' שבה. שתיקון זה הוא, מכח שהם השורש אל הז"א, שכל עיקרו הוא רק הארת חכמה שבו. ונודע, שנצח דאו"י הוא בחינת ז"א, וע"ז רמזו כי מצח ונצח חד הוא באתוון רצופין. דהיינו על פי ההבחן האדם ונמשך המכונה זה אחר זה, כי כמו שמ' היא קודם ושורש לנ' הבאה אחריו, כן השם מצח, רומז, שהוא שורש לז"א שהוא נצח. ולפיכך הוא מתמעט מחמת המסך דעתיק ונעשה לבחינת ו"ק שהיא דין בעת קטנותו. וכן נוהג בו ענין הגדלות, שאז נפיק י' מאויר דיליה ואשתאר אור, ועל שם זה הוא מכונה מצח. אמנם בעת גדלות שהמוחא דאוירא נעשה אור ובחינת ג"ר, הנה גם הוא עצמו מתחלק למל"צ, שב' אודנין עם המצח, הוא בחינת ם' של הל', וב' עיינין וחומטא, הם בחינת ל' של הל' וכו'.

ע"ע ב' עיינין. (תע"ס חלק י"ג).

אבן ספיר קעה

מציאות זווג:

במקום שיש השרשה דצמצום ב', יש שם מציאות זווג לתקן את הכלים הנשברים ולהוציאם מהקליפות. וזה מתחיל בישסו"ת שמחזה ולמטה דאו"א, בסוד הוא"ו דמילוי דהוי"ה דס"ג. ע"ע בטן אמא. (תע"ס חלק ט"ז).

מצפ"ץ:

מצפ"ץ הוא חילוף הוי"ה באתב"ש, והוא מורה על בחינת מסך ומלכות אשר בהוי"ה. אשר בז"א הוא בחינת שם אלקים ובא"א הוא מצפ"ץ, מפני שאין בחינת נקבה ודין גלוי בו. (תע"ס חלק י"ג).

מקבלים:

עשר הספירות דגוף מכונות תמיד בשם "מקבלים", כי האור מגיע להן ממעלה למטה.

(תע"ס חלק ד').

מקום:

הרצון לקבל שבנאצל הוא ה"מקום" אל כל השפע והאור שבו. (תע"ס חלק א').

מקום:

הזמן והתנועה והמקום, ענינם אחד כמעט, שהם יחסים של שינוי והתחדשות הצורה. אלא כשהמדובר הוא בסדרי השתלשלות המדרגות, נבחנים השינוים בשם מקומות. וכשהמדובר הוא מבחינת סבה ומסובב, נבחנים בסדרי הזמן. (תע"ס חלק ח').

מקום אחיזת הקליפות:

מקום החסרון שבהקדושה, הוא מקום האחיזה להקליפה, מטעם שהכלים והלבושים השייכין למקום החסרון ההוא, נמצאים בחלקם של הקליפות, ע"כ יונקים ג"כ מהשפע השייך לאותם הכלים והלבושים שברשותם. (תע"ס חלק ז').

מקום בי"ע:

המקום לבי"ע, הוכן בעת צמצום ב'. כי עלה שם הה"ת לעינים, והאח"פ יצאו לחוץ מהמדרגה: ברת"ס, ונתעלה נקודת הסיום שהיה בהמלכות דנה"י, לבחינת המלכות דחכמה דנה"י, ויצאו הבינה והזו"ן דנה"י למטה מסיום הקו דא"ס ב"ה, ובזה נפרדו מהאצילות, ונעשו מקום לבי"ע דפרודא, שאח"כ נתקנו מכחם ג' העולמות ההם.

(תע"ס חלק ז').

מקום בי"ע:

בעת צמצום ב' שהמלכות המסיימת עלתה לבינה דגופא של הפרצוף תנה"י דא"ק ופרצוף דנקודות דס"ג, ויצאו הב"ש תחתונים דת"ת ונהי"מ למטה ממלכות המסיימת לחלל הפנוי, המה נעשו אז לבחינת המקום של בי"ע. כי הב"ש ת"ת נעשו למקום בריאה, ונה"י למקום יצירה, ומלכות למקום עשיה.

(תע"ס חלק ט"ז).

מקום ההריון:

מקום ההריון, הוא בשליש תחתון דת"ת דאו"א, בזמן שהן פרצוף אחד עם ישסו"ת. אשר בזמן התחלקותם, נמצא שם ראש דישסו"ת. באופן, שפה דראש של ישסו"ת, הוא כמעט פי היסוד דאבא ואמא דכללות, דהיינו בזמן שנעשו לפרצוף אחד. ע"ע בטן.

(תע"ס חלק י').

מקום הריון:

עיקר התיקון הנרצה בעיבור, הוא להאירו מבחינת עביות דצמצום ב', מסוד עלית ה"ת לעינים, הנקרא מילוי דאלפין, כנודע. ולפיכך נבחן מקום הריון בשליש תחתון דת"ת דאמא, המקבל מבחינה שנגדו מס"ג דא"ק מטבור ולמטה, ששם מלבישים ג"ר דנקודים, שבהם הותחל שורש זה דעלית ה"ת בעינים. ולפיכך מכונה מקום זה בטן, או מקום הריון. (תע"ס חלק י"ב).

מקום החתך:

הנה או"א נתחלקו לב' פרצופים על החזה שלהם, שמחזה ולמעלה הם או"א עלאין.

קעו אות מ'

ומחזה ולמטה הם ישסו"ת, ונבחן מקום החזה, למקום החתך שבין או"א לישסו"ת. ע"ע ב' מציאויות הבינה. (תע"ס חלק י').

מקום המקדש:

ע"ע מקום ישוב. (תע"ס חלק ט"ז).

מקום הנוקבא:

הד' ספירות שבאחורים דז"א הם מקום הנוקבא, דהיינו מחזה ולמטה. וטעם הדבר ע"ע ד' רומזת לנוקבא. (תע"ס חלק ט"ז).

מקום חורבה:

ע"ע: מדבר. חורבא. מקום ישוב.

(תע"ס חלק ט"ז).

מקום חושך:

ספירת המלכות, שבבחינת הע"ס שקומתן שוה, שנקראת עור, נמצאת מסיימת את הארת הפרצוף, משום שהעור עצמו, דהיינו המלכות, אינה מקבלת לתוכה כלום מהאורות שבפרצוף ההוא, מפאת כח הצמצום שבה, וע"כ מסיימת את הארות הפרצוף, וממנה ולחוץ נבחן ל"מקום חושך".

(תע"ס חלק ג').

מקום ישוב:

כמו שהמקום בי"ע בכללו נחלק לג"ע בי"ע שהם מדור הקדושה, ולי"ד ספירות שהם מדור קבוע אל הקליפות. כן העוה"ז נחלק למקום ישוב הכולל בי"ע: שהם מקום המקדש ארץ ישראל וחו"ל, ולמקום חורבא שהם המדבריות שאין שם ישוב בני אדם, ארץ לא עבר בה איש. (תע"ס חלק ט"ז).

מקום סיום או"מ:

נקודת הסיום של אורות דיושר דהיינו קו הא"ס, היא ג"כ נקודות הסיום של העיגולים ויושר דמקיפים, הן בצמצום א' והן בצמצום

ב'. אלא ההפרש הוא כי באורות דיושר נמצאת נקודת הסיום למטה ושם מעכבת את האור מלהתפשט עוד. ובאורות דמקיפין נמצא נקודת הסיום במרכזם, באופן כי העיגול היותר פנימי דמקיפים שהוא האחרון שלהם, הוא המקיף סביבות הנקודה המסיימת את היושר, ומקום הנקודה היא בחינת חלל פנוי הן מאו"פ והן מאורות המקיפים.

(תע"ס חלק ט"ז).

מקום פנוי וחלל:

נודע שז"א עולה ביום השבת עד א"א, והוא משיג כל קומתו שהיה לו בזמן הנקודים, ונמצא שכבר מתוקן כל הקלקולים שנגרמו בזמן שביה"כ. כי ע"כ חזר הז"א, שהוא בחינת ז"ת דנקודים שנשברו, לכל קומתו ושלמותו שהיה לו מטרם שביה"כ. אמנם כל זה הוא רק מצד האורות לבד, אבל לא מצד הכלים, כי לא נתקנו ג' עולמות בי"ע במקומם, אלא בסוד העליה לבד. וע"כ מצד אחד נבחנים בי"ע שכבר באו על כל שלמותם, משום שכל האורות שלהם נתקנו ע"י עלית הז"א, וע"י עלית העולמות לאצילות. ומצד ב' דהיינו מצד הכלים, הרי הפרסא דאצילות עדיין קבועה במקומה, ואין השלימות הגדולה דאצילות יכולה להתפשט למקום בי"ע, מחמת הפרסא המעכב עליהם. ולפיכך נבחן מקום בי"ע לבחינת מקום פנוי וחלל, שפירושו, שאין שם אור השלימות של אצילות, גם אין שם שום אחיזה לקליפות וחיצונים, משום שהגם שהאורות אינם יכולים להתפשט מחמת הפרסא, מ"מ אין שום חסרון נבחן שם, מחמת שהמה מתקנים מצד עליתם לאצילות. וז"ס מחלליה מות יומת, כי העושה מלאכה גורם לס"א שיוכלו להתאחז גם במקום הפנוי וחלל, שכבר נתעבר משם הס"א לגמרי. (תע"ס חלק י"א).

מקום ראש:

ממקום החזה עד הפה של ראש, נבחן תמיד, שהוא מקום הראש של פרצוף התחתון. והוא מטעם שכל תחתון יוצא ממסך דטבור דפרצוף העליון הכלול מהע"ס דגוף העליון,

אבן ספיר קעז

העומדים במקום הזה שמחזה עד הפה שלו, שאחר הזדככות המסך עד להשתוות למסך דמלכות דראש, נמצא עולה יחד עם הרשימות דספירות דגוף, ומתחדש בהתכללות הזווג העליון דראש, אשר הקומה היוצאת בהתחדשות הזווג הזה שייך להתחתון, כנודע. הרי שהשורשים של הע"ס התחתון המכונים ראש, נמשכים מהע"ס דגוף דעליון העומדים מחזה דעליון עד הפה שלו, וע"כ הראש דתחתון מלביש עליהם, כי שם מקומו ושורשו. (תע"ס חלק ז').

מקורא דבירא:

בחינת בנימין שביסוד הנוקבא, דהיינו כחינת המסך המעלה מ"ן להלביש הע"ס דאו"י, שהנוקבא קונה אותו בנה"י דגדלות החדשים שלה, הוא נבחן למקורא דבירא דלא אתפרש מן בירא לעלמין. כי הוא כל מעלת הנוקבא שהיא מעלית או"ח על האו"י, וע"כ היא נוטלת במדתו גם מבחינת הע"ס דאו"י, כנודע. וכמו שבחינת יוסף הוא המקור לבחינת או"י, הנמשך בזכר, כן בחינת בנימין המקור אל האו"ח הדבוק בנוקבא.

(תע"ס חלק י"ד).

מקור האורות:

המלכות של ראש נחשבת "מקור האורות", מפאת או"ח, שהיא מעלה, ומלבשת לע"ס של ראש והיא מביאתן לתוך הגוף.

(תע"ס חלק ד').

מקושרים ומתוקנים:

טרם עלית ה"ת בעינים, היו הספירות דז"ת, נפרדות זו מזו, בבחינות זו למעלה מזו. כלומר: שכל הזך מחברו, היה יותר עליון. ונודע ששינוי הצורה, מפריד הרוחניים, ולכן נבחנים לנפרדים. אכן אחר שעלתה ה"ת בעינים, ועביות המלכות נכללה בכל ספירה וספירה עד החכמה, ונעשתה לבחינת קו שמאל בכל הע"ס יחד, לעומת עצם מהות הספירות שנעשו לקו ימין, כנודע, אשר אחר כך על ידי הזווג דאור העליון, ירד קו אמצעי

והכריע ביניהם, נמצא שכל הע"ס נתקשרו, ונתקנו בזווג אחד ע"י קו האמצעי, בסוד רשות היחיד. ובזה נעשו כל הז"ת מקושרות ומתוקנות אחת בחברתה, כמו בחינה אחת. וזה נקרא תיקון ג' קוים.

(תע"ס חלק י').

מקיף:

ע"ע אור מקיף. (תע"ס חלק ב').

מקיף חוזר:

יש ב' מיני מקיפים: א' הוא מקיף שעוד לא היה מעולם בחי' או"פ, דהיינו שלא היה מלובש בכלים פנימים, ע"ד מקיפי ל"מ דצל"ם של הז"א. ויש בחינת מקיף שבאים בכלים פנימים, בעת יציאת המוחין, אלא שהם חוזרים לצאת בעת ביאת המוחין אל מקומם, והם הג"ר דע"ב המגולה, שבעת יציאת המוחין, אין שם הלבושים דג' בחי' מל"צ, והג"ר דע"ב מגולים שם, אמנם לעת לידת המוחין חוזרים הג"ר של המוחין להתלבש בם' דצל"ם, שהם בחינת חסדים מכוסים, והג"ר מוכרחים להסתלק משם לבחינת מקיפים. וכן נוהג תמיד באלו המוחין דע"ב, וע"כ נבחנים המקיפים ההם לבחינת מקיף חוזר, כי תמיד בעת לידה הוא חוזר ומתעלם מהכלים פנימים ונעשה למקיף ממעל להם. ע"ע או"פ שיצא ונעשה לאו"מ.

(תע"ס חלק י"ד).

מקיפי ל"מ דז"א הכוללים:

נודע, שכל המוחין בכל המדרגות מתחלקים על ג' בחינות: מל"צ, שהם: חב"ד, חג"ת, נה"י. הנבחנים: לחכמה, בינה, דעת. גם לאו"א, ישסו"ת וזו"ן. אמנם יש ג' בחינות מל"צ הכוללים כל מדת המוחין שז"א אפשר לו להשיגם, שהם שיעור קומת המוחין דע"ב מבחינת מקום יציאתם באו"א עלאין, בעת שעלו לג"ר דא"א, שכל מדת המוחין ההם שייכים לז"א. אשר בחינת המוחין ההם במקום יציאתם באו"א שבמקום ג"ר דא"א, הם בחינת הם' של אלו המוחין, והם בחינת

קעח אות מ'

חכמה דמוחין, להיותם במקום א"א שהוא קומת ע"ב וחכמה. ובחינת המוחין ההם אחר שנתפשטו לנה"י דאו"א שהם במקום ב' כתפין דא"א בעת הזווג, ואשר שם עומדים או"א עלאין בעת הקביעות, הנה שם בחינת הל' של המוחין, שהם חג"ת דא"א, והם קומת בינה דאו"א הקבועים. ובחינת ביאת המוחין לז"א המלביש על נה"י דא"א, נבחנים לצ' של אלו המוחין, שהם בחינת נה"י ובחינת דעת, כנודע.

ובהיות ז"א בבחינת י"ג שנה ויום א', וכן במוחין דהולדה שבבחי' חול, הוא מקבל רק בחי' צ' דמוחין. ובמוחין דיום השבת במוסף, הוא מקבל בחינת המקיף דל' שלו, שהם בחינת או"א עלאין דקביעות, ונעשים בו פנימיות. ובכ' שנה, וכן בשבת בעת המנחה, הוא עולה לג"ר דא"א, למקום יציאת המוחין כנ"ל, ואז משיג המקיף דם' דאלו המוחין. וכל זה הוא רק בכללות, אבל בפרטות, יש בבחי' צ' דמוחין ההם, ג' בחי' מל"צ, וכן בל"מ, וכן בכל פרט. (תע"ס חלק י"ד).

מקיפים דל"ם דצלם:

קומת ע"ס דמוחין היוצאת בעליון לצורך התחתון, נחלקת לפנימים ומקיפים, שהפנימים נקראים צ' דצלם, שפירושו ו"ק דמוחין ההם, ומקיפים נקראים ל"ם דצלם שפירושו ג'"ר דע"ס ההם. (תע"ס חלק י"ב).

מקיפים דקטנות אבא:

בחינת ג"ר דה"ח הבאים בג' השנים, מן ו' ויום א' עד ט' ויום א', הם נקראים מקיפים דקטנות אבא. (תע"ס חלק י"ב).

מקיפים דקטנות אמא:

ג"ר דה"ג שמקב תכף בעת עלותו לעיבור ב' אחר שני שנים דיניקה, נקראים מקיפים דקטנות אמא. כי הה"ג מתיחסים למוחין דאמא, וה"ח מתיחסים למוחין דאבא.

(תע"ס חלק י"ב).

מקיפי נקודים:

ע"ע: גירוש או"מ לכלים דאחורים.

(תע"ס חלק ט"ז).

מקננא:

הארה לפרקים, מכונה בשם "קינון" ו"מקננא", כדוגמת העופות הרובצות בקן לפרקים, בשעה שרוצות להוציא אפרוחים, ואח"כ מסתלקים משם. (תע"ס חלק ג').

מרובע:

המדרגה הכוללת בתוכה כל ד' הבחינות שברצון. (תע"ס חלק א').

משבר ובוקע המסך:

מטבע של כל מסך הוא לעכב על אור העליון שלא יעבור מטבורו ולמטה, וע"כ כשהאור העליון נפגש בו נעשה זווג דהכאה, כי הוא מדחה האור לאחוריו ומעלה או"ח ומלביש האו"י, כנודע. ולפעמים אור העליון מתגבר על המסך ומשבר כח העיכוב שבו ועובר דרך בו ממנו ולמטה, והוא נקרא שבירה ובקיעה וזה הוא בעת מיעוט הירח, כי הט"ת דפרצוף האחור דנוקבא בקעו את המסך והפרסא שמתחת האצילות ועברו בו למטה לבי"ע. (תע"ס חלק ט"ז).

משה וישראל:

ע"ע יעקב.

(תע"ס חלק ט"ו).

משובח:

ע"ע מובחר.

(תע"ס חלק ח').

משולש:

הוא מדרגה שבה רק ג' הבחינות הראשונות של הרצון.

(תע"ס חלק א').

אבן ספיר קעט

משועבד לחו"ג:

בחינת חסדים מגולים שז"א מקבל מב' עטרין דאו"א, אינו עושה אותו בן חורין לגמרי, להיותו משועבד לזווג דחו"ג הממשיכים הארת חכמה, ואז אין לחיצונים אחיזה בנה"י שלו המגולים, אמנם בלי זווג הזה, יש פחד מחיצונים שלא יתאחזו בנה"י שלו, כנודע. אמנם בחינת חו"ב שז"א מקבל מאחסנתא דאו"א, עושה אותו בן חורין לגמרי, כי אפילו בלי זווג החו"ג אין אחיזה לחיצונים באורות אלו, כי הם מתוקנים בם' דצל"ם, שאין לשום דין וצמצום אחיזה שם, להיותם בחינת ג"ר דבינה, כנודע.

(תע"ס חלק י"ד).

מתבטל:

כששני רוחניים שוים בצורתם לגמרי, מבלי שינוי כל שהוא, אז חוזרים לאחד ממש,

וקטן "מתבטל" בגדול. (תע"ס חלק ב').

מתחממת:

אמא נמצאת באחורים כלפי אור חכמה דאבא, בסוד כי חפץ חסד, ואין בה שום רצון לקבל בתוכה אור חכמה. אמנם בעת שזו"ן עולין אליה למ"ן, הנה אז היא מתחממת כלפי אבא, כלומר שנתעורר בה חשק ורצון להזדווג עמו פנים בפנים מבחינת הארת חכמה, שחשק ורצון זה, נבחן כמו חימום. וזה נתעורר בה, מחמת הקשר שיש לאמא אל הזו"ן, להשפיע לו הארת חכמה, עוד מע"ס דאו"י, כנודע. וע"כ בחינת ש"ך הניצוצין דזו"ן העולים אליה, שהם בחינת דינים, כלומר שחסרון הארת חכמה מורגש בהם, הנה אז מרגשת גם אמא הצורך שלו, מצד הקשר דאו"י שיש ביניהם, כנ"ל, ומתחממת ומזדווגת עם אבא, ומשפעת לו ה"ח וה"ג בהארת חכמה. (תע"ס חלק י').

קפ אות נ'

נ

נ' שערי בינה:

ע"ע התפשטות נ' שערי בינה.

(תע"ס חלק י"ב).

נ' שערי בינה שבז"א:

נודע, שנ' שערי בינה, פירושם ה"ג דאמא, כי כל אחת כלולה מעשר הם נ'. ובהיותם בקטנות הם נ' חסר א', דהיינו רק מ"ט שערים, וזה מורה שהם חסר ראש וג"ר, אלא שהם רק ז"ת. וכל אחת כלולה מכולן הרי ז"פ ז' שהם מ"ט, ואלו המ"ט שערים מתפשטים בז"א בעת קטנותו. ובגדלות מתפשט בו גם שער הנ', שהוא ג"ר שלהם. וזה השער הנ' שזוכה בעת גדלותו, הוא בכח הלבושים דאמא עלאה, שמקבל מימי עיבורו, שהם עשרה לבושים לה"ח וה"ג שלו, הנקראים עשרה שמות אהי"ה. (תע"ס חלק י"ב).

נ"א יום וחצי:

הוא מספר הימים הנחוץ לתקון כלי אחד בעת העיבור. כי המה ז' כלים, ותקונם נמשך י"ב חודש, שהם ג' מאות וששים יום וחצי, נמצא נ"א יום וחצי לכל כלי. (תע"ס חלק י"א).

נהירו:

נהירו, פירושו: או"י. ניצוצו, פירושו: או"ח. (תע"ס חלק י"ד).

נהירו דקיק:

הכלים דמלכים שנשארו בבי"ע לאחר שנתבררו מהם הפרצופין דאצילות, המה מכונים סיגים, והמה בחלקם של הקליפות, שנעשו להם בחי' נשמה וחיות, הנקרא נהירו דקיק של הקדושה, שפירושו הארה דקה וקטנה, המחיה את הקליפות. ע"ע יניקת הקליפות. (תע"ס חלק ז').

נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן:

נודע, שח"ס דא"א נתקן בנוקבא, והוציא הבינה לבר מראש, לבחי' גרון וחג"ת. ונמצא היסוד דח"ס, שבו המסך דנוקבא שלו, דהיינו בחינת בנימין הכלול ביוסף, הוא המוציא את הבינה לחוץ, שבזה נפסקה הארת ע"ב וחכמה מן הזו"ן, כי הבינה אינה יכולה להשפיע לו חכמה אחר שיצאה מן הראש, וע"כ נבחן היסוד דמו"ס לבחינת דעת המפסיק בין א"א לזו"ן. אמנם בעת הזווג, יורד המסך דח"ס משם לבחינת הפה, דהיינו במקום החזה דא"א, והחג"ת דא"א עולים ונעשים לחב"ד שלו, ונעשה הזווג דחיך וגרוך דא"א בסוד כפיפת ראשו למטה, והפה יורד למקום החזה שמקודם לכן, ונכלל מזל ונוצר בחיך דא"א שבמקום החזה שמקודם לכן, ומזל ונקה בכלל בגרון דא"א העומד בנקודת החזה הזו, ואז יוצאים מוחין דע"ב לאו"א. הרי שבעת חזרת בינה דא"א לראשו, נעשה היסוד דא"א בצירוף המזלין בחינת דעת לאו"א, שהם הבינה שחזרה לראש.

ע"ז רומז הזוהר "נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן" שהוא סוד הדעת הנ"ל שבחיך וגרון דמו"ס שירד לחזה בסוד כפיפת ראש, ונעשה לדעת ע"י המזלין בשביל המוחין דאו"א, שע"י הדעת הזה מתפשטים המוחין האלו לזו"ן העומד בעיבור. ובחינת היסוד דמו"ס, הוא בחינת נהירו, שפירושו או"י, ובחינת יוסף. ובחינת המסך הכלול שם בבחינת בנימין הכלול ביוסף, הוא בחינת נציצו, שפירושו או"ח, שע"י בחינת היסוד יוצאים הט' שממעלה למטה, וע"י בחינת המסך, יוצאים הט' שממטה למעלה. ונהירו ונציצו, האלו מיוחסים לנהרא דנפיק מעדן, שהיא הבינה שיצאה מח"ס הנקרא עדן, ועתה חזרה לשם ומקבלת מוחין מסוד הדעת הזה. וע"ע "בינה שהיתה כלולה בחכמה" שמוחין אלו דע"ב דל"ב בתיבות, נבחנים על שם הבינה שהיתה בחכמה ונפקא משם, ע"ש. והיינו נהרא דנפיק מעדן, שאליה מיחס הזוהר הנהירו ונציצו המוציא קומת חכמה זו, כמ"ש הרב. (תע"ס חלק י"ד).

אבן ספיר קפא

נהר:

ע"ע נהר יוצא מעדן. (תע"ס חלק י').

נהר המתפשט בצדדיו:

ישסו"ת המלבישים על נה"י דאו"א, נבחנים לבחינת נהר יוצא מעדן. כנזכר בערך: נהר יוצא מעדן. וכן נבחנים לבחינת נהר המתפשט בצדדיו, להיות שם בחינת זווג היסודות דאו"א. כי הי' שהיא בחינת חכמה וישראל סבא, מתפשטת לצד מעלה בבחינת יסוד דאמא, ומתפשטת לצד מטה בבחינת יסוד דאבא, שעי"ז מושפעה הארת חכמה לו' שבתוך הה' שה"ס ז"א בעיבור העומד שם בנה"י דאו"א אלו, כי הם המלבישים לב' כתפין דא"א, שנה"י דאו"א עם הז"א נכללים שם, כנודע. (תע"ס חלק י"ד).

נהר יוצא מעדן:

עדן, הוא שם החכמה, שהוא מלשון בטחו בו עדי עד, שפירושו נצחיות, כי אור החכמה הוא נצחיותו ועצמותו של הפרצוף. ובינה נקראת בשם נהר, שפירושו אורה, מלשון הביטו אליו ונהרו. גם אור חסדים מכונה בשם מים, ונקרא כן על שם תכונתו, להיותו עוזב מקום גבוה, ויורד למקום הנמוך ביותר. וזהו מטעם שעל אור חסדים לא היה צמצום, כנודע, וע"כ אינו מוגבל. וסוד הכתוב ונהר יוצא מעדן וכו', פירושו: כי מפאת עלית ה"ת לעינים, שהן שם החכמה, שנקרא עדן, אז נתקן העדן כעין דכר ונוקבא, והוציא את הבינה לחוץ מבחינת עדן, ועשה זה, כדי להשקות את הגן, שהם זו"ן. כמ"ש בזוהר, אבא הוציא אמא לחוץ אודות בנה, ואבא עצמו אתתקן כעין דכר ונוקבא. (תע"ס חלק י').

נהר יוצא מעדן:

בינה שהיתה כלולה בחכמה דא"א בעת יציאתם במקום רדל"א, שאחר כך לעת לידה נתלבש הרדל"א במלכות דצמצום ב', שעי"ז גם הח"ס דא"א נתקן בנוקבא והוציא הבינה לחוץ אל בחינת גרון וגוף, הנה בינה זו שבגרון נבחנת לנהר יוצא מעדן, כי עדן הוא מו"ס, ובינה שהיתה כלולה בו נפיק ממנו

לחוץ לבחינת גוף שלו. אמנם עיקר יציאה זו של בינה דא"א, אינה נרגשת בג"ר של הבינה, דהיינו מחזה ולמעלה דא"א ששם עומדים או"א עלאין, אלא רק מחזה ולמטה ששם עומדים ישסו"ת שהם בחינת ז"ת דבינה, כי בג"ר דבינה שהיא בסוד כי חפץ חסד הוא, אין מקום לשום מסך וצמצום לפגוע בה, שלא היה הצמצום רק על בחינת חכמה ולא על בחינת חסדים כנודע.

אבל בנה"י דאו"א, וכן בישסו"ת שהם בחינת ז"ת הצריכים להארת חכמה, ואינם יכולים לקבל בהיותם בבחינת גוף, ע"כ בחי' המיעוט של הנהר דנפיק מעדן רוכב עליהם, והם בלבד נבחנים שיצאו מעדן ונתמעטו ע"י הנוקבא שמו"ס נתתקן בה, להיותם חסרים מבחינת הארתם המיוחסת להם. וה"ס הה' ראשונה של שם הוי"ה שהקרן זויות שלה הוא י' ובחינת ישראל סבא, שהוא מתפשט לכאן ולכאן ונעשה ד'. ע"ע נהר המתפשט בצדדיו. (תע"ס חלק י"ד).

נוגע:

אם שינוי צורתה של המדרגה מן השורש אינו ניכר כל כך עד להפרידה מהשורש, נבחנת שהיא "נוגע" בשורש. והוא הדבר בין מדרגה לחברתה. (תע"ס חלק א').

נו"ה אחד הם באחור:

מדת הנצח היא, שהוא בחי' הנושא להארת חכמה, ומדת ההוד היא, שהוא בחינת הנושא למסך שעליו נעשה הזווג דהכאה. כי מבחינת בנין הפרצוף נבחן הנצח לבחינת הז"א, בדומה לעטרא דחסד שבמוחין, שהוא בחינת הז"א והנושא להארת חכמה. וההוד דומה לעטרא דגבורה, שהיא במוחין בחינת הנושא להמסכים. כנזכר בערך: ב' מלכים בכתר אחד. ולפיכך, "נו"ה אחד הוא בבחינת האחור" כי בהיות הזו"ן אב"א, הם ו"ק בלי ראש, ואין שם בחינת הארת חכמה כלל, א"כ אין מדתו של הנצח מגולה כלל, והוא נכלל בהוד. אלא בבואם של החסדים, שהם המוחין דג"ר דזו"ן, אז הנו"ה הם נפרדים, כי הנצח

קפב אות נ'

נעשה הנושא להארת חכמה והוד לבחינת האו"ח. (תע"ס חלק ט"ו).

נו"ה הם אחד בראש הנוקבא:

בעת שהנוקבא מלבשת למחזה ולמטה דז"א אב"א, נמצאים נו"ה דז"א שהם אחד, כי אין בחינת הארת חכמה מגולה בנצח, ונצח כלול במדת ההוד, שהוא בחינת או"ח, ונבחן שנו"ה דז"א הם א' בראש הנוקבא המלבשת על נה"י דז"א מאחוריו, כלומר שאין ביניהם שום הפרש, ושניהם הם בחינת נוקבא, ובחינת הוד. (תע"ס חלק ט"ו).

נו"ה לבר מגופא:

ע"ע לבר מגופא. (תע"ס חלק י"ב).

נו"ה נעשין אחד בנוקבא:

אפילו בעת הגדלות שאז כבר נפרדו הנו"ה זה מזה בז"א, מ"מ נבחן שבראש הנוקבא, ששם מתלבשים הנה"י דז"א, נעשים בה הנו"ה למחוברים זה בזה, וזהו מטעם אחר. כי נתבאר לעיל שב' עטרין שהם ת"ת ויסוד, יש להם יחס שוה לנו"ה, כנזכר בערך: נו"ה א' הם באחור, ובערך: ב' מלכים בכתר אחד, עש"ה. ונתבאר בחלק י"ג שבבחינת מקיפים הם ד' מוחין חו"ב חו"ג, אבל בבחינת פנימים, כשהם מתלבשים בראש הז"א מתחברים ב' העטרין חו"ג לבחינה אחת, למוח הדעת בסוד ש' של ג' ראשים.

וכן כאן בענין התלבשות המוחין דנוקבא שבנה"י דז"א בראש הנוקבא, יש ג"כ ההבחן הזה, כי רק בנה"י דז"א, ששם המוחין בבחינת מקיפים להנוקבא, הנקרא בחינה ד', נבחנים שם ב' העטרין לנפרדין זה מזה, ונמצא גם נו"ה נפרדים כמוהם, כי הנצח הוא הנושא להארת חכמה, וההוד לבחי' המסכים. משא"כ בראש הנוקבא נעשו נו"ה למחוברים, כי שם הוא בחינה ה' של המוחין, ששם מתחברים ב' עטרין לאחד, שפירושו, שאין העטרא דחסד מאירה כבחינת עצמה אלא שמצטמצם לבחינת עטרא דגבורה, כן

מצטמצם מדת הנצח שאינו מאיר בגלוי כמדת עצמו אלא כמדת ההוד, וע"כ הם מתחברים לבחינת ראשה. (תע"ס חלק ט"ו).

נופלים:

כשהעליון משפיע אל התחתון, אינו מזדווג על בחינת מסך ועביות דעצמו, אלא שמתאים המסך שלו לבחינת המ"ן דתחתון שעלה אצלו, כנודע. וע"כ, בשעה שתבונה משפעת ג"ר אל ז"א, היא מזדווגת בעדו במסך דבחי"ב, שזה נבחן שתבונה עלתה אל הבינה, כי בינה היא בחינת מסך דבחי"ב. ובעת שאין התחתונים זכאים, אז התבונה יורדת מבינה, דהיינו שמזדווגת בעצמה על מסך דבחי"א, שקומה היוצאת ממסך זה היא בחי' ו"ק וחסר ראש, וקומה זו נותנת לזו"ן ואז נבחנים זו"ן לנופלים, כי נפלו מבחינת ג"ר ומוחין שלהם, ובכל פעם כשתבונה נותנת ג"ר לזו"ן היא עולית לבינה ששם המסך דבחי"ב המוציאה קומה עם ג"ר, ואז נבחנת התבונה, שהיא סומכת את הנופלים שהם זו"ן, כי משפעת להם ג"ר ומוחין.

(תע"ס חלק י').

נוקבא בתכלית גידולה:

תכלית הגידול של הנוקבא היא הבחינה ז' שמשתמשת עמו פב"פ בכתר אחד, שזה לא יהיה עד לע"ל. וע"ע ב' מלכים בכתר אחד.

(תע"ס חלק ט"ו).

נוקבא בתכלית מיעוטה:

תכלית המיעוט של הנוקבא, היא בחינת נקודה תחת היסוד דז"א מבחינת האורות, ונקודה שתחת החזה דז"א מבחינת הכלים, כי נקודה זו היא המלכות דכלים דפנים דנקודים, שאחר שנתקנו באצילות אין נוהג בהם שום מיעוט עוד.

(תע"ס חלק ט"ו).

נוקבא דפרדשקא:

נוקבא דפרדשקא, הוא בחי' מלכות,

אבן ספיר קפג

דהיינו עטרת יסוד דנה"י דעתיק המתלבשים בא"א. וע"ע ז' תיקוני גלגלתא.

(תע"ס חלק י"ג).

נוקבא לעולם היא אחור דז"א:

כל תחתון נבחן לאחורים דעליון, משום שאינו מקבל מפנים דעליון אלא מבחי' אחורים שלו. וע"כ הנוקבא שהיא תחתון לז"א היא נבחנת תמיד לאחורים שלו.

(תע"ס חלק ט"ו).

נוקבא נפרדת:

כשהזכר כולו חסדים, והנוקבא כולה גבורות לבד, המה נחשבים לנפרדים זה לזה. כי היא בהפכיות הצורה לזכר, כי צורת הגבורות היא הפכי לצורת החסדים. ונודע, שענין דביקות ופירוד הנאמר ברוחניים, הוא ענין השתוות הצורה ושנוי הצורה.

(תע"ס חלק ח').

נוקבא נקראת ד':

ע"ע ד' רומזת לנוקבא. (תע"ס חלק ט"ז).

נוקבא צריכה להיות כאו"א:

מבחינת מוחין הקבועים באצילות עומד א"א במקום ז"א ואו"א במקום נוקבא. כי א"א מלביש חג"ת דעתיק הנמצאים במקום חג"ת דנקודים שהם ז"א, ואו"א מלבישים מפה ולמטה דא"א, שהוא מחזה ולמטה דנקודים ששם בחינת מקום הנוקבא דז"א. וכשיושלם הבירורים של הז"א יחזור אז לג"ר דא"א שהוא מקומו האמיתי. וכן כשיוגמרו בירורי הנוקבא תחזור לג"ר דאו"א ששם מקומה האמיתי כנ"ל. וגם מקודם גמר התיקונים בשבתות עולה הז"א למקום א"א והנוקבא לאו"א, אמנם מלבד שאין זה בקביעות הנה גם הבי"ע נשאר חלל וריקן מכל אור. ובגמר התיקון יהיה זה בקביעות ורגלי האצילות יתפשטו לבי"ע.

(תע"ס חלק ט"ז).

נחקקה:

בחינת עביות ומסך, בעת שמתוקנת לזווג עם אור העליון, נבחנת לחקיקה כעין בית קבול על אור העליון. כי אור העליון מתלבש באו"ח שמעלית, ונמצאו העביות והאו"ח, שהם בית קבול על האורות.

(תע"ס חלק י').

נייחין ברישא ותקיפין בסיפא:

הנחן זה דנייחין ברישא ותקיפין בסיפא, יש בין בז"א ובין בנוקבא אלא מבחינות מיוחדות. וכן נבחנים בהבחן הפוך, דתקיפין ברישא ונייחין בסיפא, וגם זה בין בז"א ובין בנוקבא. והוא, כי יש בז"א ב' מיני מוחין: א' הם מוחין דעצמו, שהם מגבורות זכרים, הנמשכים מצמצום א'. וכן יש בו המוחין בשביל הנוקבא, שהם מתלבשים בנה"י שלו, הנעשים מוחין לנוקבא. ובמוחין דעצמו נמצא שהדינין דז"א נייחין ברישא, כי יש שם זווג על העטרא דגבורה שלו, והיא נמתקת. אבל בסיפא, דהיינו בנה"י שלו הם תקיפין, כי אין שם זווג, כי כל נה"י הם ע"ס דסיום, ששם תקפם של הדינין המסיימים אל הפרצוף.

ומבחינת המוחין דנוקבא שיש בו, כדי להשפיע לנוקבא שלו, יש הבחן הפוך, כי הם תקיפין ברישא, כי במקום יציאתם של המוחין דנוקבא בראש הז"א נמצאים מתחברים המלכות דאמא עם העטרא דגבורה של הז"א כדי להוציא קומת המוחין של הנוקבא, וע"כ שולטים שם גם בהמוחין דנוקבא בחינת הדינין דצמצום א' שבעטרא דגבורה, שהם תקיפין, כנודע שמלכות דצמצום א' היא מדת הדין שאין העולם יכול להתקיים בה בלי שיתוף דמדת הרחמים שהוא צמצום ב'. אבל בסיפא, דהיינו בנה"י דז"א הבאים בהתלבשות במוחין דנוקבא, שנמצא שם רק בחינת מלכות דאמא, שהיא מצמצום ב', ובחינת שורש הדינין, שהוא העטרא דגבורה של הז"א, נשארת בז"א עצמו, כנודע. הרי שם נייחין בסיפא, דהיינו בנה"י שנעשו מוחין לנוקבא, שה"ס התלבשות החמה בנרתיקה כי כבר אין שם אלא בחינת דינא רפיא בלבד,

קפד אות נ'

שהוא בחינת מלכות דצמצום ב', שהוא מדת הרחמים, כנודע. הרי שמבחינת מוחין שלו עצמו, נבחן לנייחין ברישא ותקיפין בסיפא. ומבחינת מוחין דנוקבא הנמצאים בו, נבחן לתקיפין ברישא ונייחין בסיפא.

וכן בנוקבא יש ב' הבחנות ההפוכות הנ"ל, בב' בחינות מיוחדות שבה: א' מצד לקיחת הדינין מז"א. וב' בבחינת הדינין בעצמם. כי מצד לקיחת הדינין יש הבחן, שתקיפים ברישא, דהיינו בהתחלה, מטרם שנגמר המיתוק שבהם ממוחין דז"א, אז הם תקיפים, כי הגם שהם בחינת דינא רפיא מצמצום ב', עכ"ז מטרם שקבלו בחינת הג"ר ממוחין דז"א, הם בחי' דינין קשים, אמנם בסיפא, דהיינו אחר שנגמרה קבלת הדינין ממנו, מקבלת ממנו ה"ג דגדלות, בבחינת מוחין, ונעשין הדינין נייחין, בסוד יין המשמח. הרי שמבחינת לקיחת הדינין מז"א נמצאים תקיפין ברישא ונייחין בסיפא. והבחן ב' הוא מבחי' הדינין בעצמם, וכאן הוא בהיפך, שהם נייחין ברישא, דהיינו במוחין שלה, ששם הם המוחין דנה"י דז"א והם מקבלים שם קומת ג"ר. אבל בסיפא, דהיינו בבחי' הע"ס דסיום שלה הנקרא נה"י, הם תקיפים, כי שם מראים תוקפם כדי לסיים הפרצוף שלה, וכל בחינת עולם האצילות מסתיים עם הנה"י שלה, הרי שהם קשים בסיפא. משא"כ נה"י דז"א, אינם קשים בסיפא, ואדרבה הם נייחין כי נעשו לבחי' מוחין בראש הנוקבא.

(תע"ס חלק ט"ו).

נימא הי"ג:

כל הבחינות בא"א מתחלקות על י"ג, שהם ג' הויות דמל"ץ, שבהם י"ב אותיות, ובחינת המלכות דכליל לג' הויות, שיש בה כל י"ב הבחינות די"ב האותיות שבג' הויות. והתחלקות השערות על י"ג בחינות הנ"ל, נקרא י"ב נימין דשערי דהיינו י"ב קבוצות של שערות, ונימא י"ג דכליל להון.

(תע"ס חלק י"ג).

ניצוץ נברא:

בכל המדרגות, נבחנת העליונה למאציל והתחתונה השניה לה לנאצל. ובעולם הבריאה, מכונה העליונה לבורא, והשניה לה לנברא. והמלכות דמלכות העליונה, היורדת ונעשית ראש לתחתונה, כלולה מב' בחינות אור המלכות, דהיינו מבחינת דבר מציאותה עצמה הנחשבת למאציל, או לבורא, ומבחי' שייכותה למדת התחתונה, הנחשבת לנאצל או לנברא. ובחינת מציאותה עצמה, מכונה ל"ניצוץ בורא". ובחינת התחתונה שבה, מכונה "ניצוץ נברא". וכבר ידעת, שאור המלכות, דהיינו או"ח, מכונה תמיד בשם ניצוצין. (תע"ס חלק ג').

ניצוץ קטן:

החלק היותר קטן מאור המלכות, דהיינו מאו"ח, הנשאר בה מבחינת מציאותה, מכונה "ניצוץ קטן". ובאורות, מכונה זה בשם "רשימו". (תע"ס חלק ג').

ניצוצא דקרדנותא:

ע"ע בוצינא דקרדנותא. (תע"ס חלק ו').

ניצוצות:

הארות שדרכן להתכבות, והן עומדות להתעורר ולהתלקח ולהאיר שוב כבתחילה, מכונות בשם "ניצוצין". כי יש להן דמיון אל ניצוצין הנשארים אחר הדליקה, או היוצאים מתחת הפטיש שבידי אומן, שאע"פ שהמה נראים כמתכבים, מ"מ עלולים להתלקח לשלהבת גדולה ונוראה. והארות האמורות, לא יארעו זולת באו"ח. (תע"ס חלק ד').

ניצוצות הנופלים:

כשיורדת הארת הזווג, הנעשה בזמן הזדככות המסך, מהבחינה העליונה לבחינה תחתונה הריקנית מאור שלה, כגון, שנזדכך המסך מבחי"ג לבחי"ב, ונתרוקנה בחי"ג מאורה, הנה אז יורדת הארת הזווג מבחי"ב לתוך הבחיה"ג הריקנית, ומתוך שרשימה

אבן ספיר קפה

הנשארת בבחי"ג היא הפכית אל ההארה היורדת, ע"כ מכים ומבטשים זה בזה. אמנם האוה"ח היורד, מתגבר על הרשימה, שכבר פסק הזווג שלה, והאור החוזר יורד לתוך הכלי, והרשימה שאינה יכולה להיות עמו יחד בנושא אחד היא מסתלקת משם.

והנה הארת הזווג היורדת לכלי הריקן, מכונה בשם "ניצוצות הנופלים" והוא מטעם, כי עד מהרה נפסק הזווג גם מבחי"ב ועולה לבחי"א, כנודע, ונמצאות ההארות מתכבות, והרשימה חוזרת ויורדת לכלי שלה. כי עתה, אין שום מעלה לאו"ח היורד על הרשימה, כי זה וזה נמצאים לאחר הסתלקות הזווג שלהם, וכיון שאור הרשימה לאין ערך הרבה מהאו"ח היורד, לכן, מתגברת עתה הרשימה עליהם ומבטלת להארת הניצוצין הנופלים לכלי שלה כדי שיוכל להתלבש שם. וענין זה מכונה הכאה ובטישה, כי פעם מתגבר האוה"ח היורד, ופעם מתגברת הרשימה, כמבואך.

(תע"ס חלק ד').

נצוצות שלא נתבררו:

ע"ע נצוצות שנדעכו. (תע"ס חלק ז').

נצוצות שנדעכו:

ניצוצין פירושם, חלקי או"ח. כי האורות שירדו מאו"א מלמעלה למטה להתלבש במלכים, היו כל אחד ואחד מלובשים באו"ח, וכשנשברו הכלים, ירדו ג"כ בחינות האו"ח האלו עמהם. וכיון שפסק הזווג מהם, נבחנים שנדעכו, כלומר שנתכבו ואין בהם עוד מהארת הזווג. (תע"ס חלק ז').

ניצוצין:

ברשימות שנשארו מהאורות של הנקודים אחר הסתלקותם מהכלים הנשברים, יש בהם ב' מיני אורות: א' הוא בחינת האו"י שבהם, ונקרא אור הזך שברשימו. וב' הוא בחינת האו"ח שבהם, ונקרא אור העב שברשימו. כי כמו שכללות האורות שנסתלקו, היו כלולים

מאו"י ואו"ח, כן הרשימות שנשארו מהם, ג"כ כלולות מאו"י ואו"ח. והנה אור הזך שברשימות, נקראים אורות, והם נשארו באצילות. ואור העב שברשימות נקרא ניצוצין, והם ירדו עם הכלים לבי"ע.

(תע"ס חלק י').

ניצוצין קטנות מאד:

גם בבחינות השבירה שאין להם בירור עוד מטרם גמר התיקונים שהם הקליפות הנקראים ל"ב האבן, יש עוד בהם שיורין מניצוצין קדישין, שה"ס י"א סימני הקטורת, והם אמנם נצוצות קטנות מאד.

(תע"ס חלק ט"ז).

ניצוצין קרובים לאו"א:

אין העליון מברר מהקליפות אלא את התחתון הקרוב למדרגתו, למשל או"א אינם מבררים רק לז"א אשר הניצוצין שלו קרובים לאו"א, וכן בכל המדרגות. והטעם כי כל ענין העליה והתיקון שהתחתון מתתקן ע"י העליון הוא מפאת שאח"פ דעליון דבוקים תמיד בגו"ע של התחתון, וע"כ הם מתתקנים עמו, כנודע. וזה לא יתכן רק במדרגה הסמוכה אליו, שבה מונחים האח"פ שלו, משא"כ במדרגה שמתחת התחתון שלו שאין לו עמו שום חיבור. (תע"ס חלק ט"ז).

ניצוצין תקיפין:

הם המעורבים עם עצמות הבחי"ד. וע"ע נצוצות שנדעכו. (תע"ס חלק ז').

נציצו:

ע"ע נהירו. (תע"ס חלק י"ד).

ניקוי פסולת:

עביות שבמ"ן דתחתון, העולה ונכללת בזווג הפרצוף העליון, מתבררת ומתתקנת שם. שפירושו, שהעביות משגת בחינת המסך מעליון שאז התחתון עצמו ראוי לזווג. וע"כ

קפו אות נ'

הכל תלוי במדת המסך המשמש בזווג ההוא דעליון, שאם למשל המסך הוא דבחי"א, אינו נברר מעביות בעת ההיא אלא בחי"א, והשאר יוצא בבחי' פסולת, כי המסך לא תיקן אותו. ולכן נבחן תיקון ההוא בשם ניקוי הפסולת, כי אותו הכמות שהמסך קולט ממנה, הוא מתנקה וראוי לזווג. (תע"ס חלק י"ב).

נמשך:

ירידת אור בכח עביות, שפירושה בכח השתוקקות שיש בנאצל, נקראת "נמשך" או המשכה.

(תע"ס חלק ב').

נסדק לארכו:

הנה חג"ת דעתיק משפיעים חכמה לקומת ע"ב, שהוא א"א. ונה"י דעתיק משפיעים חסדים לקומת ס"ג, שהוא חג"ת דא"א, ואו"א עלאין, כנודע. וע"כ בכל המקום שנמשך היסוד דעתיק בחזה דא"א, נמצאים שם החסדים מכוסים, ואין הארת חכמה יכולה להתגלות שם. אמנם, כשמגיעה טפת זווג דע"ב ס"ג דא"ק באצילות, המורידה את הה"ת מן הפרסאות, ונעשו א"א ועתיק לפרצוף אחד הנה אז עולים נה"י דא"א שהם בחינת הארת חכמה, במקום נה"י דעתיק, שמתוך זה מתבטל המסך דיסוד דעתיק, המעכב על גילוי אור חכמה, ואז מקבלים גם חג"ת דא"א וגם או"א עלאין בחינת חסדים מגולים בהארת חכמה. וזה נבחן שנסדק יסוד דעתיק לארכו. כלומר, שמתבטל ועובר בחינת המסך המעכב שלו ומדת האורך נתגלה בו, דהיינו הארת חכמה, כי חכמה מכונה בשם אורך, כנודע. (תע"ס חלק י').

נסירה:

בעת קטנות, הנוקבא דבוקה באחורים דז"א, וכותל דז"א, שהוא בחינת אחורים דז"א מעת קטנותו, משמש ג"כ להנוקבא. אלא ע"י המוחין שהיא משגת מאמא, המורידים הה"ת מעינים שלה, היא מחזרת אליה אח"פ שלה, שהמה נעשים לה לנה"י

חדשים, הנעשים אחורים אליה, ואז ננסרים ונפרשים זו"ן זה מזה, כי יש לה אחורים משל עצמה. (תע"ס חלק ט').

נעל דבריאה:

המסך דז"א נועל את הבריאה, שהוא מסך דבחי"א, שהעובר על ידו הוא בחינת ו"ק בלי ראש, ונמצא נועל את אור הבריאה, שהוא בחינת ג"ר, שלא יעבור ממנו ולמטה כלום, וכן משמרו מן החיצונים, וע"כ נקרא בשם נעל.

(תע"ס חלק ט"ז).

נעל דיצירה:

הנעל דיצירה המשמר על אורותיו שלא יעברו ממנו ולמטה וכן מיניקת החיצונים, נעשה ממסך דמלכות בבחינת עביות דשורש, שהעובר ע"י אינו אלא בחינת נה"י חסר חג"ת, דהיינו נפש חסר רוח. ע"ע מלכות נועלת את היצירה. (תע"ס חלק ט"ז).

נער חסר ה':

בעת שמקבלת הציר ודלת ומנצפ"ך דז"א, שהם דינים ע"ע דלת וציר א' אז נקראת נער חסר ה'. (תע"ס חלק ט').

נער עם ה':

אחר שקבלה הדלת וציר ומנצפ"ך ב' מאמא, שלא ע"י ז"א, שהם גבורות ממותקות, נקראת הנוקבא, נערה עם ה', הרומזת לה' גבורות הממותקות. (תע"ס חלק ט').

נפילה:

כשהמדרגה יורדת לדרגא נמוכה ממנה, מכונה, בשם נפילה. כי העליון היורד למקום התחתון נעשה כמוהו. (תע"ס חלק ז').

נפש:

אור שאינו בא אל פרצוף בבחינת

אבן ספיר קפז

השפעה מאור א"ס ב"ה, אלא הוא מקבל ממדרגה עליונה ממנו הסמוכה לו, נקרא בשם אור נפש או אור נקבה. (תע"ס חלק ב').

נפש:

אור המלכות, מכונה בשם נפש.

(תע"ס חלק ג').

נפש המלכות:

אחר שהנוקבא משגת כל הגדלות שלה, והיינו ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן שלה, אז נבחנת בנפש שלמה, וראויה להוליד. (תע"ס חלק ט').

נפש רוח דבי"ע דפרודא:

ע"ע נשמה דבי"ע היא אלהיות.

(תע"ס חלק ט"ז).

נפש רוח דחיצונית:

יש ב' בחינות נפש רוח בע"ס. הא' הם נפש רוח המתלבשים בכלים פנימים עצמות וגידין. הב' הם נפש רוח המתלבשים בכלים החיצונים דעור ובשר.

והטעם, כי אין בפרצוף רק ג' כלים כח"ב, שהם נקראים מוחא עצמות גידין, שבהם מתלבשים נר"ן, אבל לחיה יחידה אין כלים, אלא שהם מתלבשים תוך אור הנשמה שבכלי דמוחא, ואע"פ שיש עוד ב' כלים בשר ועור, אין האורות דרוח נפש יכולים לירד מעצמות וגידין אליהם להתלבש שם, כדי ליתן מקום לאורות דחיה יחידה להתלבש בכלים דמוחא ועצמות, משום שאלו הכלים דבשר ועור אינם כלים גמורים פנימים אלא רק בחינת כלים חיצונים שאינם ראוים להלביש נפש רוח פנימים, וע"כ מוכרחים החיה יחידה להתלבש תוך אור הנשמה. ועכ"ז מקבלים הכלים דעור ובשר בחינת הארת נפש רוח מהנפש רוח שבכלים הפנימים, והם נקראים נפש רוח דחיצוניות. (תע"ס חלק ט"ז).

נצח ישראל:

ע"ע ירך יעקב. (תע"ס חלק י"ב).

נקבה:

מלכות דאצילות נקראת בשם נקבה, להיותה מקבלת אורותיה מז"א דרך נקב החזה. ע"ע בקיעת נקב באחור חזה. כי האורות העוברים דרך מסך ונקב, המה נחלשים ומתמעטים.

ויש טעם ב', שהיא ר"ת של ד' זמנים שבה, שהם: נערה, קטנה, בוגרת, ה' תתאה.

(תע"ס חלק ט').

נקבי האזן:

ע"ע נקבי העינים. כי מעת שנתחברו ב' ההין בסוד שיתוף מדת הרחמים בדין, וה"ת עלתה לעינים, הנה משם ואילך נעשה בחינת נוקבא בכל הספירות עד החכמה, שז"ס הנקבים שנעשו בחוטם ובאזן ובעינים. אמנם מטרם שנתחברו לא היה בחינת נוקבא אלא בפה לבד.

(תע"ס חלק ו').

נקבי הינים:

בחי"א שבראש מכונה נקבי העינים, כי החכמה דראש מכונה עינים. ומכח עליית ה"ת שם, נעשה גם בחכמה בחינת נוקבא, ונקראת נקבי העינים.

(תע"ס חלק ו').

נקב צר:

המסך המעכב את האור העליון מלהתפשט, נבחן כמחיצה סתומה על האור, וכשהמסך נפתח ע"י זווג דהכאה, והאור העליון עובר בו ומתפשט למטה, נבחן שנעשה נקב וחור במחיצה הסתומה, שהאור העליון עובר בו. ובהתפשטות רחבה נבחן כחלון, ובהתפשטות קטנה נבחן לנקב צר.

(תע"ס חלק ג').

נקוד האותיות:

המילוי דשמות מורה על שיעור קומה של

קפח אות נ'

המדרגה. והניקוד, מורה על מקורה של כל מדרגה פרטית שבשם, אם הוא מהתכללות העליונים בתוכה, או מן התחתונים, או מבחינתה עצמה.

(תע"ס חלק י"ג).

נקוד כתנועת האותיות:

הכלים מכונים אותיות, וניקוד כתנועת האותיות, פירושו, שבחינת האורות המנענעות את הכלים הם רק בחינת הארת הכלים בלבד, כלומר, שאין בהם הארת חכמה, אלא מבחי' בינה ולמטה, הנקרא הארת כלים כנודע. והם ניקוד הוי"ה בחולם צירי קמץ צירי.

חולם מורה: על האורות דיחידה חיה שבשם, שהם אינם מתלבשים בכלים אלא ממעל להם, כדוגמת החולם, העומד ממעל לאותיות.

וצירי מורה: על חסדים מכוסים, כי ב' הנקודות שבצירי מורים על חו"ב, בעת שבינה באחורים על החכמה, וע"כ אין בהם נקודה ג' תחתיהם שהיא הדעת המזווג לחו"ב אלו. ונמצא ה' דהוי"ה המנוקדת בצירי, שמורה על בחינת חסדים מכוסים ונעלמים מבחי' הארת חכמה.

והקמץ שתחת הואו דהוי"ה, מורה: על ז"א שהוא מקומץ מהארת חכמה.

וה"ת עם צירי מורה: ג"כ על חסדים מכוסים כמו ה"ר. (תע"ס חלק י"ג).

נקודה:

היא בחינת המלכות והמסך שבה בשעה שאין בה זווג ואינה מעלה או"ח, ומכונה בשם "נקודה", כלומר, כמו נקודה שחורה שאין בה שום לבנונית, ועד"ז אין בה אז שום אור, מחמת הצמצום הרוכב עליה. גם נקראת "נקודה", על שם הצמצום שהיה בנקודה האמצעית. (תע"ס חלק ג').

נקודה אמצעית:

בחינה ד' שבא"ס ב"ה נקראת כן, על שם אחדותה עם אור א"ס ב"ה.

(תע"ס חלק א').

נקודה השורשית דרחל:

נודע ששורשי הזו"ן הם בז"ת של הנקודים, ויש בהם כלים דפנים וכלים דאחורים. כי בחינת חב"ד חג"ת דכלים שלהם עד החזה, שיצאו מבחינת הסתכלות עינים באח"פ נבחנים לכלים דפנים, ובחינת מחזה ולמטה שהשיגו לעת גדלות, מכח הזווג דיסוד א"ק באו"א דנקודים הם נבחנים לכלים דאחורים. גם נודע שבחינת השבירה היתה רק בכלים דאחורים, מחמת שכבר יצאו לבחינת בי"ע, ע"י הפרסא דצמצום ב', ולא היו ראוים לקבל האור דאצילות, וע"כ נשברו. משא"כ בכלים שמחזה ולמעלה, שהם היו בבחינת אצילות גם מבחינת הצמצום ב', ע"כ לא היו צריכים להשבר, אמנם גם הם נשברו, והוא מטעם התחברותם והתערבותם עם הכלים דאחורים. ולפיכך כשנתקנו אותם הכלים דפנים דז"ת באצילות, ונבררו מן הכלים דאחורים פעם אחת, שוב אין ענין מיעוט ונפילה נוהג בהם, כי לולא התערבותם עם הכלים דאחורים לא היו נשברים גם בנקודים, ועכשיו שנבררו מהם, כבר הם נשארים נקיים מכל פגם, ונעשו לבחי' אצילות בקביעות. אמנם כל מה שנברר מכלים דאחורים דז"ת אלו, אין זה אלא ע"י עלית מ"ן מתחתונים, ולכן מעלתם תלוי בתחתונים, ואם התחתונים מקלקלים מעשיהם, חוזרים ונופלים לבי"ע.

והנה מז"ת אלו דנקודים מכלים דפנים, יש לז"א ששה כלים חב"ד חג"ת עד החזה, שמבחינת האורות הם נבחנים לחג"ת נה"י. ולנוקבא יש שם רק בחינת נקודת החזה בלבד, שהיא הכתר שלה מצד הכלים, ובחינת מלכות שלה מצד האורות. ונמצא לפי הנ"ל, שרק נקודה זו לבדה יכולה להתתקן בנוקבא בקביעות, להיותה מבחינת כלים דפנים, אבל הט"ת שלה שהם מנקודת החזה ולמטה, הם כולם כלים דאחורים, ואינם יכולים להתקן בקביעות באצילות. וע"כ נבחנת נקודת החזה הזו, לבחינת "נקודה השורשית של הנוקבא" כי אין לנוקבא שורש קבוע באצילות זולת נקודת החזה זו, ומבחינת האורות אשר הז"א נבחן לחג"ת נה"י, נבחנת

אבן ספיר קפט

הנוקבא לעטרת היסוד. (תע"ס חלק י"ד).

נקודה תחת יסוד:

נקודה שמתחת היסוד, היא שורש המלכות דז"א, הנמצאת תחת ו"ק שלו. ומשם עלתה ונכללה בכל קו אמצעי דז"א בבחינת נוקבא שבגופו, ואח"כ הנוקבא הנפרדת דז"א, לוקחת כל אותה ההתכללות.

(תע"ס חלק ט').

נקודות:

ד' הקומות היוצאות על ידי זווג דהכאה, בשעת הזדככות המסך, נקראות "נקודות" ונקראות או"ח שהן דין. (תע"ס חלק ד').

נקודות:

ע"ע נקוד האותיות. (תע"ס חלק י"ג).

נקודות עליונות:

ע"ע חולם. (תע"ס חלק ו').

נקודות שמתחת לאותיות:

ע"ע חולם. כי ג' הארות שמשו בנקודים: הבל הטבור, הבל היסוד, והבל דצפורני רגלים. הבל טבור הוא בחינת הנקודות שממעל לאותיות, דהיינו חולם. והבל היסוד הוא בחינת הנקודות שבתוך האותיות שהוא מלאפום. והבל דצפורני רגלים, הם בחינות הנקודות שמתחת לאותיות. (תע"ס חלק ו').

נר"ן דחסדים זכרים:

ע"ע חסדים זכרים. (תע"ס חלק ט"ו).

נר"ן דפנימיות:

אין בפרצוף אלא ג' כלים כח"ב שבהם מתלבשים נר"ן, והם הנקראים נר"ן פנימים. ויש בחינת רוח נפש המתלבשים בכלים דזו"ן שהם בשר ועור הנקראים כלים חיצונים, והם נקראים נפש רוח דחיצוניות. ע"ע נפש רוח

דחיצוניות. (תע"ס חלק ט"ז).

נרנח"י:

כלים שבעשר ספירות, נקראים כח"ב זו"ן. ואורות שבע"ס, נקראים "נפש רוח נשמה חיה יחידה". וטעם קריאתם מתתא לעילא, דהיינו נרנח"י, ולא מעילא לתתא, דהיינו, יחנר"ן, הוא משום, דסדר כניסת האורות בפרצוף כן הוא, דהיינו מתחילה נפש, ואח"כ רוח וכו', שהוא בהיפך מהכלים, ששם נגלה מתחילה כתר, ואח"כ חכמה, וכו', עד מלכות שהיא לבסוף. (תע"ס חלק ב').

נשיקין:

זווג ב' פרצופים הפנימים דז"א ודנוקביה, הנקראים קול ודיבור, הוא נבחן לזווג דנשיקין שבהם. (תע"ס חלק ט"ו).

נשירת אברים:

פירושו, כמו שבירת הכלים, שהיא הנפילה לקליפות, אלא בפרצופים נקראת שביה"כ, ובנשמות נקראת נשירת אברים.

(תע"ס חלק ח').

נשירת אברים דאדה"ר:

מקודם החטא היה לו לאדה"ר נר"ן דאצילות, ולאחר החטא נשרו כל אברי נשמתו, ולא נשאר בו כי אם אור הנפש בכלים דכתרים. ע"ע ג' בחינות דנשמות באדה"ר. (תע"ס חלק ט"ז).

נשמה:

האור המתלבש בכלי דבינה, נקרא בשם "נשמה". ונקרא כן, מלשון נשימה, להיות נשמה בחינת מקור לז"א שהוא בחינת אור רוח, הנושם משם חיותו, על דרך עליה וירידה, בסו"ה והחיות רצוא ושוב, ומלשון הכתוב ויפח באפיו נשמת חיים, והבן.

(תע"ס חלק ב').

קצ אות נ'

נשמה:

היא אור הבינה, אמנם בהתחלקות הע"ס מבחינת: שורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל, נקרא אור החכמה בשם "נשמה" והבינה בשם גוף, שמבחינה זאת אין בפרצוף יותר מג' אורות נר"ן, כי חיה ויחידה נעשו למקיפים.

(תע"ס חלק ג').

נשמה דבי"ע היא אלהיות:

כבר נתבאר שיש נר"ן פנימים ונפש רוח דחיצוניות. ואלו נר"ן פנימים נחשבים לבחינת נשמה דבי"ע, ומהם נולדים נר"ן דצדיקים שהם בחינת אלקיות. והנ"ר דחיצוניות עליהם נאמר משם יפרד, כי כל הנולד מהם הם בחינת חיצוניות בי"ע, שהם נפרדין ואינם אלקיות, דהיינו המלאכים ורקיעים והיכלות וכו'.

וטעם הדבר, כי האורות מבררים הכלים: ואור הנפש מברר כלי דכתר, ומתלבש בו. וכשאור הרוח מברר כלי דחכמה אז יורד הנפש לכלי דחכמה והרוח מתלבש בכלי דכתר. ואור הנשמה מברר כלי דבינה, ואז יורד הנפש לכלי דבינה והרוח לכלי דחכמה והנשמה מתלבשת בכלי דכתר.

והנה אור החיה צריך לברר הכלי דז"א הנקרא בשר, ואז היה יורד הנפש לכלי דז"א והרוח לכלי דבינה, והנשמה לכלי דחכמה, והחיה היתה מתלבשת בכלי דכתר. וכן אור היחידה צריך לברר הכלי דמלכות, ואז היה יורד הנפש לכלי דמלכות, והרוח לכלי דז"א, והנשמה לכלי דבינה, והחיה לכלי דחכמה ואור היחידה היתה מתלבשת בכלי דכתר.

אמנם מטעם הגניזו דאו"א הפנימים והגניזו של המלכות ברדל"א, אין האורות דחיה יחידה יוצאים כי אם בו"ק שלהם, והמה חסרי השלימות. וע"כ אינם יכולים לברר ב' הכלים עור ובשר שיהיו יכולים להתלבש אורות פנימים, וע"כ אין הנפש רוח יכולים לירד מהכלי דחכמה בינה ולהתלבש בכלים דז"א ומלכות הנקראים בשר ועור, והמה מוכרחין להתלבש בכלים דחכמה ובינה, ולכן גם אור הנשמה מוכרח להשאר בכלי דכתר,

ונמצא שאין כלי לחיה יחידה שיוכלו להתלבש בהם, ומוכרחים להתלבש תוך אור הנשמה, וכל זה הוא בעולם אצילות.

אמנם בעולם הבריאה, שהאורות דחיה יחידה חסרים שם לגמרי, להיותם נמצאים מתחת הפרסא המסיימת האצילות, אלא רק מקבלים הארת חיה יחידה מן פרצופי האחור דהנוקבא דז"א, שירדה שם בעת מיעוט הירח, כנודע. וע"כ אין מתבררים מהכלים דעור ובשר אלא שיעור קלוש מאד, כי שיעור האורות דחיה יחידה המבררת אותם הם רק בחינת אורות דאחורים. ולפיכך, תולדותיהם היוצא מאלו הכלים החיצונים דבריאה הם פירודא ואינם אלהיות. (תע"ס חלק ט"ז).

נשמות אנשים זכרים:

נשמות הנוצרות מהגבורות הבאות עם המ"ד מז"א, הן בשמות אנשים זכרים.

(תע"ס חלק ט').

נשמות חדשות:

יש ב' בחינות נשמות חדשות: א' הן חדשות ממש, הנמשכות מחכמה דאו"י, ואלו אינן באות כלל בעולם התיקון, בסוד הגנן דלא נחית לגנתא מזמן הנקודים ואילך. ויש בחינת התחדשות הנשמות, הבאים מבחינת חכמה דל"ב נתיבות, הנבחנת לבחינת בינה שהיתה כלולה בחכמה, שאין זה חדש ממש, כי כבר היתה כלולה בחכמה, והבן.

אמנם גם הן נקראות נשמות חדשות, וזהו רק כלפי הב"ן, כי הן נמשכות ממ"ה החדש, וע"כ נקראות חדשות, לאפוקי מבחינת נשמות דב"ן שהן ישנות. ובאלו הנשמות הבאות בדרך התחדשות יש ג"כ ב' בחינות: א' נשמות חדשות פב"פ, שזה היה נוהג בזמן הבית, כי אז היו או"א בקומת ע"ב בקביעות, וזו"ן במקום או"א, ובריאה שהיא בחינת הנשמות, היתה אז במקום עולם אצילות, וע"כ גם בלידתן של הנשמות היו במקום אצילות, ונחשבו לבחינת פב"פ. משא"כ אחר החורבן, שבריאה ירדה למקומה תחת אצילות, נמצאות הנשמות בעת לידתן, שעומדות בבריאה, ואין

אבן ספיר קצא

המוחין דאצילות יכולים להאיר שם זולת אב"א, וע"כ נבחנות אלו הנשמות שהן נשמות חדשות מבחינת אב"א, ולא מבחינת פנים בפנים. (תע"ס חלק י"ד).

נשמות חדשות אב"א:

ע"ע נשמות חדשות. (תע"ס חלק י"ד).

נשמות חדשות פב"פ:

ע"ע נשמות חדשות. (תע"ס חלק י"ד).

כתיב דלא אתידע:

בחינת מלכות דצמצום א' נקראת נתיב דלא אתידע, משום שאין שום זווג נוהג עליה באצילות מרדל"א ולמטה. ובחינת השערות דיקנא הם מבחינת המלכות הזו, ואין מוחין

דע"ב יוצאים זולת על בחינת המלכות הזו הכלולה בשערות דיקנא, דהיינו ע"י עלית ג"ר דא"א לרדל"א, ושם נעשה הזווג הזה, הנבחן, לנתיב דלא אתידע. (תע"ס חלק י"ד).

נתינת אורות:

ענין נתינת אורות מספירה לספירה, הוא ע"י הזדככות המסך, שמתחלה באו כל האורות לכלי דכתר, וכשנזדככה בחי"ג של כתר לבחי"ב, נתנה האורות לחכמה, וכשנזדככה עביות דחכמה מבחי"ב לבחי"א, נתנה האורות לכלי דבינה, וכו' עד"ז, עד שהגיע האור אל מלכות.

ויש עוד ענין של השפעת אורות הנולדים ע"י זווג, וניתנים מספירה לחברתה, והם מכונים בשם הארות לבד. ע"ע הארה לבדה.

(תע"ס חלק ה').

קצב אות ס'

ס

ס' מ' ד' שבאמא:

הנה בחזה דאמא, נשאר הרושם של הקטנות דבחינת ה"ת בעינים, גם בשעת גדלותה אחר שירדה ה"ת משם. והנה הרושם הזה עושה הפרסא בגוי מעוהי דאמא, ומחלק בין גו"ע שהם עתה בחינת חב"ד חג"ת שלה, ובין אח"פ, שהם תנה"י שלה, שמחזה ולמטה. וע"כ, רק הבחינת מחזה ולמעלה, נבחן בה לבחינת ג"ר, שהם בחינת שש הספירות חב"ד חג"ת שלה, שהם למעלה מהרושם דה"ת. אבל ד' הספירות תנה"י שלמטה מחזה שלה, כבר אין בהן בחי' ג"ר, להיותן למטה מחזה, ששם נשאר הרושם דה"ת. ועל שם זה, מכונות שש הספירות העליונות בשם ס' עגולה. וד' תחתונות תנה"י נקראו ם' סתומה, וכל זה באמא עלאה.

והנה ממלכות דאמא עלאה, דהיינו בחינת הרושם דה"ת שבמקום החזה, משם יוצאים ישסו"ת, והמלכות הזאת נקראת ד', משום שהיא כוללת ד' הספירות תנה"י, שהן ם' סתומה. וע"כ נבחן ישסו"ת, שהוא בחינת ד' דאמא עלאה. באופן שהס' והם' הם באמא עלאה, וד' היא בישסו"ת. ואלו ס' מ' ד', נבחנים ג"כ לג' תבונות, והוא להיותם ג' מדרגות נבדלות זו מזו. כי הס' שהיא למעלה לגמרי מה"ת, היא בחינת ג"ר. והם', היא בחינת ו"ק, בחסר ראש, ושם הם ק"כ צירופי אלקים, דהיינו ל' צירופים בכל ספירה. והד', שהיא בחינת ישסו"ת, היא עוד נמוכה מן בחינת המלכות דאמא עלאה עצמה, שנקראת ם' סתומה, כי אין ישסו"ת יוצא מבחינת המלכות עצמה דאמא, אלא מבחינת חיצוניות של המלכות הזאת, כנזכר בערך: אחורים דג"ר דעליון, וע"כ היא נמוכה בהרבה מהם' סתומה דאמא עלאה. ובה כל הז"ת נבחנות בסוד שמות אלקים, לבד מחסד שבה, דהיינו מגבורה ולמטה, שהם כ"ד צירופי אלקים בכל ספירה. וע"כ נבחנים הס' מ' ד', לג' תבונות, כלומר לג' מדרגות בבינה, הרחוקות הרבה זו מזו. (תע"ס חלק י').

ס' עגולה:

עי' ערך ס' מ' ד' שבאמא. (תע"ס חלק י').

ס' שבגי' ק"ך:

יש הפרש גדול מאות ס' עצמה, אל הגימטריא שלה שהוא ק"ך. כי אות ס' היא בחינת חב"ד חג"ת דאמא עלאה, שהם למעלה מחזה שלה, כנזכר בערך: ס' מ' ד' שבאמא. אמנם הגימטריא של הסמך, שהוא ק"ך, מורה על בחינת אחורים שלה שהם מחזה ולמטה, ששם עומדים ק"ך צירופי אלקים, שהם בחינת הם' סתומה דאמא עלאה. אמנם בזמן הקטנות דזו"ן, הם מקבלים כל הסמיכה שלהם, שיוכלו להמצא בבחינת אצילות, מסוד הק"ך שמות אלקים הנ"ל, ומבחינה זו מרומזת הסמך בגימטריא של שמות אלקים.

(תע"ס חלק י').

סביבות:

כל פרצוף נחלק לשנים: שהוא ממלכות דגוף ולמעלה, ששם מקום עמידת כל האורות, ונקרא ע"כ פנים. וחלק ב' הוא ממלכות דגוף ולמטה, שהאור ישר נדחה משם ואינו מאיר, ונקרא ע"כ אחור. אמנם יש בחינת הארה העוברת מצד הפנים של הפרצוף, ומאירה לצד האחור של הפרצוף, ואופן ההארה הזאת, מכונה דרך "סביבות". כי בדרך יושר אין חלק הפרצוף אשר מטבור ולמטה, יכול לקבל האור רק בדרך סביבות, שהוא בחינת תיקון מיוחד שיתבאר במקומו.

(תע"ס חלק ד').

סגול:

ב' נקודות הצירי, רומזים על חו"ב בעת שבינה היא באחורים על חכמה, ואין להם נקודת הדעת תחתיהם שיזווג אותם, כנזכר בערך: נקוד בתנועת האותיות. וסגול רומז שיש נקודת הדעת תחת החו"ב המזווג את חו"ב פב"פ. (תע"ס חלק י"ג).

אבן ספיר קצג

סגירת עינים בעפעפים:

בעת שז"א עולה לאו"א בסוד מ"ן, הוא נשאר אז במקומו עצמו, בבחי' ו"ק בלי ראש, הנבחן לשינה, שהוא דומה לישן, שהמוחין נסתלקו ממנו. וכלפי הסתלקות השפעתו אז מן הנוקבא הוא נבחן, שסגר עיניו בעפעפיו מבלי להסתכל אל הנוקבא, שכל הסתכלות עליון לתחתון, פירושו השפעת המוחין הנמשכים מעינים שהם חכמה דעליון. ובעת הסתלקות המוחין דעליון, נבחן שנעשה בחינת מסך בעליון גופיה, הנבחן לעפעפים, שמסך הזה מונע ממנו ההשפעה אל התחתון. ולפי שאינו מסך מוחלט, אלא רק בעת העלאת מ"ן, ע"כ מדומה לעפעפים, דהיינו בבחינת סגירה ופתיחה, שבעת עליתו למ"ן הוא סוגר הארת העינים, ובעת חזרתו למטה הוא חוזר ופותח אותם. (תע"ס חלק ט"ז).

סובב:

גורם לגילוי מדרגה, מכונה בשם סובב למדרגה ההיא.

(תע"ס חלק ב').

סובל:

"סובל", פירושו, במקום שהכלי ראוי להלביש את האור, אלא אינו מלבישו מטעם בחירתו עצמו. והוא ענין דק מאד, ונאמר רק על ע"ס של ראש, שאין שם הלבשה בפועל, ע"ע הגבלה בכח. והנה זה לא יעלה על הדעת כלל, אשר הכלים דגוף ראוים יותר להלבשת האורות מהכלים של הראש, ועכ"ז אין הלבשה בראש אלא בגוף, והוא מטעם, שאו"ח דראש אינו סובל בחינת הלבשה, להיותו עומד בבחינת מלמטה למעלה, שעמידה זו היא בחינת התנגדות להלבשה, שאינו סובל ההלבשה, והבן מאד.

(תע"ס חלק ד').

סובל:

נודע, ששינוי הצורה מרחיקה הרוחניים זה מזה, ולפיכך אחר שהעובר מתעבה וניכר עביותו שהוא משונה מאמו, נבחן שכלים דאמא אינם סובלים אותו עוד, ומפרידים

אותו מהם והוא יוצא לחוץ. (תע"ס חלק י"ב).

סוד הסתלקות:

יש בחינת רשימו שהאור שלה עומד לחזור לפרצוף. ויש בחינת רשימו שהאור שלה לא יחזור עוד אל הפרצוף לעולם, וע"כ מכנים אותה שהיא בסוד הסתלקות, כלומר שהאור שנסתלק ממנה לא יחזור לפרצוף. (תע"ס חלק ה').

סוף:

הסוף וסיום של כל נאצל נעשה ע"י כח העיכוב שבבחי' ד', שהאור העליון פוסק מלהאיר שם משום שאינה מקבלתו.

(תע"ס חלק א').

סוריה:

עי' תע"ס חלק ט"ז אות ע"א – ע"ב.

(תע"ס חלק ט"ז).

סיגים:

ע"ע מעורבים בקליפות. (תע"ס חלק ז').

סיגים בלי תועלת:

כבר ידעת, שהלובן שבולד נותן אבא, דהיינו שמברר ומלבן הש"ך ניצוצין העולים מבי"ע, ומברר מהם רק רפ"ח ניצוצין בלבד, ול"ב בחי' אחרונות שבכל נתיב ונתיב, הוא מוריד בבחינת פסולת. והיינו ע"י שהוא מאיר רק לרפ"ח ניצוצין, ואינו מאיר לל"ב בחינות מלכיות דה"ת דעביות, ע"כ המה נובלות ונפרדות משם, כי הוכרו לסיגים שאין בהן תועלת, ונופלות לקליפות שבבי"ע. ע"ע בירור האורות. (תע"ס חלק י').

סיגים בלתי גמורים:

ע"ע דם טמא, שג' מיני סיגים הם: א' השייכים עוד לבחינת ז"א עצמו, שהם השירים דהוד יסוד מלכות, והם אינם יוצאים

קצד אות ס'

בסוד דם לידה, אלא עולים לחג"ת ומתהפכים לחלב. ב', הם שירים הנשארים אחר בירורי ז"א, שהם נחשבים לו לפסולת, ומ"מ הם נבררים ונעשה מהם נוקבא דז"א, וכל פרצופי קדושה דבי"ע. ואלו יוצאים לחוץ בסוד דם לידה, אבל הם דם טהור, כי מהם נבררים הפרצופים כולם שלמטה מז"א. והם שנקראים "סיגים בלתי גמורים" כי הם נבררים עוד לצד הקדושה, כמבואר.

גם הם נקראים "סיגים דח' ספירות ראשונות" כלומר השירים הנשארים מבחינת ח"ס ראשונות דז"א מכתר עד נצח, שבשירים אלו אין עוד לז"א שום חלק בהם, כי אלו ח' הספירות דז"א נבררו לגמרי, ומה שנשאר מהם נחשב לו לפסולת, וע"כ הם יוצאים בסוד דם הלידה. אמנם השירים דג"ס הוד יסוד מלכות דז"א, הם נחשבים לבחינה א' ואינם יוצאים בדם הלידה, כנ"ל.

הבחי' הג' של הסיגים, הם השירים הנשארים אחר בירור כל הפרצופים דבי"ע דקדושה, דהיינו אחר שנברר גם המלכות דעשיה, שאלו הם סיגים שלא יוצלחו עוד לכלום, והם יוצאים לקליפות, והם הנקראים דם טמא, ואלו הם הנקראים "סיגים גמורים". והנה בעת שנברר ז"א, עוד לא נבררו הפרצופים התחתונים ממנו, ונמצא שבכלל השירים שנשארו אחר בירורים של ז"א, יש ב' בחינות סיגים הנ"ל, הן מבחינת דם טהור, שמהם נבררו הפרצופים התחתונים, והן דם טמא דהיינו הסיגים גמורים שעדיין כלולים שם, כי עוד לא נברר הנוקבא ובי"ע, ונמצא הסיגים גמורים מעורבים עוד שם.

(תע"ס חלק י"ב).

סיגים גמורים:

ע"ע סיגים בלתי גמורים.

(תע"ס חלק י"ב).

סיגים דח' ספירות ראשונות:

ע"ע סיגים בלתי גמורים.

(תע"ס חלק י"ב).

סיגים משערות דיקנא:

נודע, שגם ע"ס דשערות נתקנו במל"צ דצל"ם, אשר הם' שבהם נבררה ועלה לשערות רישא, ול"צ שבהם נעשו לשערות דיקנא. ונמצא שבחינת ל"צ דשערות נחשבים לסיגים ופסולת של השערות רישא, כי הם רק בחינת ם' דצל"ם, כי ע"כ נתאחזו בגלגלתא שהיא ג"כ בחינת ם' כנודע. והנה סיגים אלו דשערות רישא נחשבים לדינים קשים, כי שערות דיקנא הם דינים קשים כנודע. והנה אחר שנבררו גם השערות דיקנא ונתחברו במקומם, נמצאים הסיגים שנשארו אחריהם שהם בחינת פסולת לגמרי, שאינם מוצלחים עוד לכלום, כי כבר נברר מהם כל הקדושה. שאחר שנתברר מהם כל הקדושה נבחנים לקליפות שאין בהם כל תועלת. (תע"ס חלק י"ג).

סיגים משערות רישא:

עי' ערך: סיגים משערות דיקנא.

(תע"ס חלק י"ג).

סיום:

בחי"ד נקראת סוף או "סיום", להיותה מפסקת אור העליון שלא יתפשט אליה, ומסיימת ע"כ את המדרגה. (תע"ס חלק ב').

סיום או"מ עגולים:

הסיום דיושר הוא עצמו הוא המרכז המסיים לעגולים. (תע"ס חלק ט"ז).

סיום דצמצום א':

היא ממעל לנקודה דעוה"ז.

(תע"ס חלק ט"ז).

סיום דצמצום ב':

היא הפרסא המסיימת לאצילות.

(תע"ס ט"ז).

אבן ספיר קצה

סיום העליה:

כשהמסך מתחיל להזדכך מבחינה לבחינה, כגון מבחי"ד לבחי"ג, יש להבחין שם, בחינת ההמשך של הזדככות, דהיינו, בטרם שמגיע לנקודת עביות שבבחי"ג, אשר נמצא הפרצוף בלי אור לגמרי, כי הזווג שבבחי"ד כבר נפסק, ואל הזווג דבחי"ג עדיין לא הגיע. ויש להבחין בחינת "סיום העליה", דהיינו, אחר שגמר הזדככות מכל עביות דבחי"ד, והגיע לעביות דבחי"ג, אשר אור העליון שאינו פוסק אפילו רגע, נמצא מזדווג בה ומוציא קומה חדשה דחכמה, שעתה חזר האור להתפשט בפרצוף כמקודם, אלא בקומת חכמה, הנמוכה מקומה הקודמת. (תע"ס חלק ד').

סיום כלים דפנים:

נקודת החזה היא הסיום דכלים דפנים. וע"ע חזה. (תע"ס חלק ט"ז)

סיום רגלי אצילות:

הסיום דאצילות הוא בבינה דנה"י דא"ק. כי מטעם עלית ה"ת וחיבורה עם ה"ר, יצאו הבינה וזו"ן דנה"י דא"ק לבר מאצילות, ונעשה שם המקום לבי"ע, כנודע. וע"כ נבחן הסיום דאצילות שהוא מעט למעלה מסיום רגלי א"ק דצמצום א'. (תע"ס חלק ח').

סיום רגלי א"ק:

הוא נקודה דעולם הזה, ששם סיום הקו דא"ס ב"ה שהוא נקודה האמצעית מכל העולמות כולם.

(תע"ס חלק ח').

סליק ברעותא:

הזווג הנעשה על בחינת מסך שאין בו אלא עביות דבחינת כתר, שהיא רק בחינת השורש של עביות, נקרא זווג דרעותא, או סליק ברעותא. משום שהכתר הוא שורש לכל

הרצונות שבד' הבחינות, כנודע.

(תע"ס חלק ט').

סמוך:

קרבת הצורה לחבירו מכונה "סמוך" לחבירו. (תע"ס חלק ב').

סמוכה:

קרבת הצורה מבחינה לחברתה, נקרא שהיא "סמוכה" לחברתה. (תע"ס חלק ג').

סנדלפון:

ע"ע כסא הכבוד. (תע"ס חלק ט"ז).

ספירה:

עשר ספירות דאור ישר המלובשות בע"ס דאו"ח, היוצאות ע"י זווג דהכאה בפעם א', בקראות בשם ספירה אחת, דהיינו על שם הספירה העליונה שבקומה ההיא, אע"פ שכוללת ע"ס באורך וע"ס בעובי.

(תע"ס חלק ג').

סתומים:

אחורים דיסוד אמא המתפשטים עד החזה דז"א, הם סותמים הה"ח ואינם מניחים אותם להתפשט מחזה ולמטה, ונבחנים אז הה"ח שהם סתומים שם. כי אין התפשטות החסדים מחזה ולמטה אלא בעת שהם מגולים בהארת חכמה, והאחורים דאמא מעכבים על הארת חכמה, כנודע. (תע"ס חלק י"ב).

סתרא גו סתרא:

המסך שבכלי מלכות נקרא סתרא, ע"ש שהוא מגביל ומכסה על האורות, וכיון שנתוסף באצילות מסך חדש מבחי' מלכות דצמצום ב', נמצא שעתיק האציל לא"א בבחי' סתרא גו סתרא. כי מלבד הסתרא דעצמו מבחי' המלכות דצמצום א', הוסיף עוד סתרא דמלכות דצמצום ב', ונמצא שא"א מוגבל מב' בחי' מסכים, שהם נבחנים בסתרא גו סתרא.

(תע"ס חלק י"ג).

קצו אות ע'

ע

ע' אמה ושירים:

שש הספירות הראשונות דבריאה עם נקודת החזה המסיימתם, הם בחינת עיבורה של עיר, וה"ס ע' אמה ושירים הנחשבים עוד כהעיר עצמה, כי כן אלו ז' הספירות דבריאה, נחשבים כמו גוף האצילות, אע"פ שהם כבר למטה מפרסא דאצילות. והטעם, ע"ע בולט ויוצא לחוץ מהגוף. (תע"ס חלק ט"ז).

ע"ב אמיתי:

קומת ע"ב המושפעת אל הנוקבא בעת היותה בזווג פב"פ עם הז"א, הוא נבחן לע"ב אמיתי, כלומר לבחינת מוחין דחיה שהם מוחין דהולדה. אבל בחינת ע"ב דס"ג מ"ה ב"ן, שהיא מקבלת בעת היותה באחור הז"א, כדי להשלים הכלים שלה, הוא נבחן לע"ב שאינם אלא בחינת נר"ן דע"ב, ולא ע"ב ממש. כי מטרם שנשלמו הכלים בקומה שלימה, אינה יכולה לקבל בחינת מוחין גמורים. (תע"ס חלק ט"ו).

ע"ב בזווג גמור:

ע"ע זווג גמור. (תע"ס חלק ט"ו).

ע"ב בזווג שאינו גמור:

ע"ע זווג גמור.

(תע"ס חלק ט"ו).

ע"ב דיודין:

המוחין דחיה הראוים להולדה, הם נקראים ע"ב דיודין, כלומר הוי"ה במילוי יודין.

(תע"ס חלק ט"ו).

ע"ב, דס"ג מ"ה ב"ן:

ע"ע חסדים זכרים.

(תע"ס חלק ט"ו).

ע"ב קד"ם:

אח"פ הנפולים דכל פרצוף, המוחזרים לו בעת הגדלות, ע"י הארת הזווג דע"ב ס"ג, ונעשים לאחורים שלו, דהיינו לנה"י חדשים, המה מרומזים בגימטריא ע"ב קד"ם, שהוא בחינת ב' אחורים דראש וגוף: אשר הוי"ה פשוטה היא בחינת ראש, שהריבוע והאחורים שלה, דהיינו י' י"ה יה"ו יהו"ה, בגימטריא ע"ב. והוי"ה במילוי ב"ן, היא בחינת גוף, והאחורים שלה מרומזים בריבוע, דהיינו: יוד, יוד ה"ה, יוד ה"ה ו"ו, יוד ה"ה ו"ו ה"ה, בגימטריא קד"ם, שביחד הם בגימטריא רי"ו. והם הכלי המעלה מ"ן הבא עם הביאה קדמאה. (תע"ס חלק ט').

ע"ב רי"ו:

השם הזה, מתבאר בסוד ג' הפסוקים שבפרשת קריעת ים סוף, שהם: ויסע, ויבא, ויט. שיש בהם רי"ו אותיות, ובסוד החסדים דאו"א עלאין המה מתחברים בסוד ע"ב גשרים של מימי החסד, כי כל ג' אותיות שבהם מתחברים לתיבה אחת ולשם אחד. כי החסדים האלו דג"ר דבינה, מכונים גשרים, משום שאין הצמצום וה"ת שולט בהם, כנודע, בסוד כי חפץ חסד הוא.

וכבר ידעת שאו"א עלאין מתחלקים לס' ום', שעד החזה ה"ס ס', ושם הם בחינת ע"ב הגשרים, ובחינת חכמה בינה חסד שבהם. ומחזה ולמטה ה"ס ם' כי שם עומד הגבורה, שה"ס המסך והצמצום שכבר שולט מחזה ולמטה, להיותם צריכים להארת חכמה, כנודע. ולפיכך נבחנת הגבורה בסוד אותיות מפוזרות, דהיינו רי"ו אותיות. כי החסדים דג"ר דאמא, אינם יכולים לחברם להיותם מבחינת ז"ת הצריכים לחכמה. וז"ס שרי"ו בגי' אויר, הרומז לג"ר דתבונה, שירדה לבחינת ז"ת בעת לידת הז"א, בסוד רובצת. ולעת גדלות יורדת הי' מאויר, והתבונה חוזרת לבחינת ג"ר דאמא, לבחי' הס' כנודע.

(תע"ס חלק י"א).

אבן ספיר קצז

עביות:

גדלות הרצון לקבל בהשתוקקות גדולה, נקרא "עביות" מרובה, והשתוקקות מועטת נקראת "עביות" מועטת. והיא בחינת כלי המשכת השפע שבכל פרצוף, ומכונה ע"כ פנימיות הכלי. (תע"ס חלק ב').

עבר הירדן:

עי' תע"ס חלק ט"ז אות ע"א.

עגול, עגולים:

אם אין הבחן מעלה מטה בין ד' הבחינות שברצון לקבל נבחן ל"עגול" (דהיינו בדומה לתמונה עגולה גשמית, שאין הבחן מעלה ומטה נוהג בה). וד' הבחינות מכונות משום זה, ד' עגולים כדוריים זה בתוך זה, שאי אפשר להכיר ולהבחין ביניהם בחינות מעלה ומטה. (תע"ס חלק א').

עגולי נקודים הפסיקו בין רגלי א"ק לאחורים:

ע"ע גירוש או"מ לכלים דאחוריים.

(תע"ס חלק ט"ז).

עדן העליון:

בחינת היסוד שבבריאה שהוא בינה, נקרא עדן העליון. ובחינת היסוד שבעשיה, שהוא בחינת מלכות, נקרא עדן התחתון.

(תע"ס חלק י"ד).

עדן התחתון:

ע"ע עדן העליון.

(תע"ס חלק י"ד).

עובי דופן:

כל חומר בית הקבול של הכלי הוא עביות שבו, כנודע. וע"כ, ד' הבחינות של עביות נבחנות כמסבבות זו על זו, והן עושות יחד את דופן הכלי. והעב מחבירו, הוא יותר

פנימי ממנו. ע"ע חצי עובי דופן.

(תע"ס חלק ד').

עובי הקו:

בעת העיבור, כשנכללו נה"י בחג"ת אלו באלו, נתעבה הקו האמצעי יותר מהקצוות. שהם רק נכפלו, אבל בקו האמצעי נכללו ג' בחינות אלו באלו, שהן: ת"ת, יסוד, ומלכות. ונודע שעביות, פירושה, גבורות ודינים. ע"ע דלת וציר א'. (תע"ס חלק ט').

עובר:

הארת מדרגה תחתונה, מחויבת לעבור דרך העליונה ממנה. כלומר, כיון שהתחתונה מסובבת ויוצאת מן העליונה, נחשבת כמו שעוברת דרך העליונה. וכיון שעוברת דרך העליונה, הרי נקבעת שמה, ונקראת שמה אור "עובר", ואינה זזה משם, אלא בחינת ענף ממנה יוצא ובא למקומו, דהיינו לתחתונה, בדומה למדליק נר מנר ואין הראשון חסר. ועד"ז תבין כל העתקת האורות מדרגא לדרגא, כי אין האור נעדר ממקומו הא' בביאתו למקום ב', כדרך הגשמיים, אלא כמבואר. (תע"ס חלק ב').

עובר בולט לחוץ מגוף:

ע"ע בולט ויוצא לחוץ מהגוף.

(תע"ס חלק ט"ז).

עולים מאליהם:

הנה בכלל יש ב' עיבורים: עיבור א', הוא נעשה ע"י העליון, שהוא בעת שהתחתון נמצא עוד בקליפה ואין לו שום מציאות בקדושה, ואז מתתקן עם אח"פ דעליון, דהיינו בעת שהעליון מעלה ומתקן את אח"פ שלו, נמשכים אחריהם גם גו"ע דתחתון, ומתתקנים עמהם, מטעם היותם תמיד דבוקים זה בזה, כנודע. וזה היה בע"ש בבחינה הראשונה מטרם שנברא אדם הראשון, כי אז היו העולמות עולים מאליהם, שכל אחד ואחד היה נברר ע"י העליון שלו, והתחתון עצמו לא

קצח אות ע'

היה יכול לסייע את עצמו, כי עוד לא היה לו מציאות כלל. וע"כ נבחנים אז שהיו עולים מאליהם, כלומר שלא ע"י עצמם.

ועיבור ב' הוא, לאחר שנולד התחתון ונגמרו המוחין דקטנות שלו, ואז הוא עולה מעצמו לעיבור ב', כי מכיון שיש לו מציאות של קטנות, כבר הוא יכול לעלות לעליון מכח עצמו. וזה היה העליות של העולמות, ונשמת אדם הראשון, לצורך המוחין דבחינה השניה דע"ש, כי כל אחד היה עולה לעליון שלו ע"י עצמו. וה"ס שאדה"ר אחר שנולד היה מסקל ועזק וגדר את הכרם והחזיר לזו"ן פב"פ. שפירושו הוא לצורך העליות דבחינה השניה דע"ש קודם החטא. (תע"ס חלק ט"ז).

עולם:

עיקר שם "עולם" מתחיל מפרצוף ב"ן דא"ק, שנקרא עולם הנקודים. ונקרא כן, על שם שנעלמו הז"א ומלכות דכלים פנימיים דבחי"ד, והיו לכלים לאו"מ, המכונים לבוש והיכל. ו"עולם", פירושו העלם. אמנם השם עולם נשאל לפעמים רחוקות, גם כלפי הפרצופין והספירות שקדמו לעולם הנקודים, והוא רק בדרך השאלה. (תע"ס חלק ג').

עולם הבא:

ע"ע לעתיד לבוא. (תע"ס חלק י').

עולמות ונשמות:

ב' זווגים יש באו"א, א' הוא זווג להחיות העולמות, והיינו כל עוד שאמא היא באחורים לאבא, בסוד כי חפץ חסד הוא, והיא ממשכת מאבא חסדים בלי הארת חכמה. ב' הוא זווג דהולדת נשמות, וזהו רק לאחר שאמא הפסיקה אחורים שלה, וחוזרת פב"פ עם אבא. ועולמות הנמשכים מזווג א', פירושם חיצוניות הספירות. ונשמות הבאים מהזווג הב', פירושם, פנימיות הספירות. והוא מטעם, שאין אור החכמה יכול להתלבש בפרצוף זולתי בהתלבשותו באור דחסדים, הרי שאור החסדים הם חיצוניות ולבוש לאור הנשמות

שהם בהארת חכמה.

ונמצא שמזווג א' דאו"א נמשכים החיצוניות והלבושים, ומזווג ב' דאו"א נמשכים הפנימיות המתלבש בהם דהיינו הנשמות, שהם בהארת חכמה. ובזה תבין ענין ג' הפרצופים המתלבשים זה תוך זה, הנקראים חיצון תיכון פנימי. אשר החיצון והתיכון, הם בחינות עולמות, ונמשכים מזווג הא'. והפנימי הוא בחינת נשמות, ונמשך מזווג הב' הנ"ל. (תע"ס חלק י"ב).

עונה:

בעולם הבריאה, יש ג' בחינות: שאר, כסות, ועונה, אבל ביצירה אין בחינת עונה, כי עונה פירושו זווג להוליד תולדות, ולכן בבריאה שיש שם מוחין דג"ר דאמא, יש זווג להוליד נשמות למלאכים דיצירה. אבל ביצירה עצמה שאין שם ג"ר, אין שם עונה, אלא רק שאר כסות לבד. דהיינו רק זווג להחיות העולמות, ולא להוליד נשמות, שזה נקרא שאר. וזווג זה דלהחיות העולמות נוהג ג"כ בעולם עשיה. רק בחינת כסות שהוא בחינת מכסה בפני החיצונים, אינו נוהג שם כלפי עצמה, כי היא עצמה כולה היא בחינת כסות על עולם היצירה. (תע"ס חלק ט"ז).

עונת איש גמור:

עונת איש גמור, הוא אחר היותו בן י"ג ויום א', שאז משיג המוחין דהולדה. ע"ע מוחין דגדלות.

(תע"ס חלק י"ב).

עונת בן ט' ויום א':

ע"ע מוחין דבן ט' ויום א'.

(תע"ס חלק י"ב).

עונת בן י"ח:

עונת בן י"ח היא אחר שקבל הל' דצלם דבחינת המוחין דהולדה.

(תע"ס חלק י"ב).

אבן ספיר קצט

עונת הפעוטות:

ע"ע מוחין דבן ו' ויום א'. (תע"ס חלק י"ב).

עוקץ שבאחורי ד' דה"ר:

ע"ע חכם בבינה. (תע"ס חלק י').

עורף:

א"א כולו הוא בחינת חכמה. אכן להשפיע, צריך להלביש החכמה בחסדים, כי אין התחתונים מקבלים חכמה זולת בלבוש דחסדים. והשפעה זו דהארת חכמה בחסדים נקרא פנים דא"א, כי מקום השפעה נקרא פנים. אמנם באחורים שלו, שאין החכמה מלובשת בחסדים, נקרא עורף, או קדלא. כלומר, שאין משם מקום השפעה לתחתונים ממנו, כי לא יוכלו לקבל ממנו בלי התלבשות בחסדים, ואם יקבלו יתאחזו החיצונים בשפע, כי כל הארה שיש בה חסרון, מתאחזים החיצונים במקום החסרון, כנודע. וע"כ השערות רישא מכסין העורף ומגבילין אותו שלא ישפיע אלא דרך השערות, כמ"ש בערך קוצי דשערא. (תע"ס חלק י"ג).

עזקא:

ג"ר דמוחין, המתוקנים בם' דצל"ם, וע"כ אין הי' נפיק מאויר דלהון, ונשארים תמיד בחסדים מכוסים, הם נקראים משום זה בשם עזקא, כי תיקון הם' דצל"ם סותם אותם ומגבילם, שלא יקבלו לתוכם חכמה, כמו בעזקא סביב סביב. ועזקא פירושו טבעת. ום' דצל"ם זו, ה"ס הם' הבאה במסורה, בכתוב דלםרבה המשרה וכו'. כי אע"פ שהיא באמצע התיבה, ואין ם' סופית ראויה לבא שם, שהוראתה שפוסקת ומסיימת אל השפע, מ"מ יש שם ם' סופית. וכן ג"ר דמוחין, אע"פ שהם ראוים לאור החכמה, להיותם ג"ר מ"מ אין מקבלים חכמה, מחמת תיקון הם' בהם, כנ"ל. (תע"ס חלק י"ג).

עזקא דכיא:

בחינת ם' דצל"ם שנתקן בג"ר דמוחין, שמגבילם סביב כמו עם טבעת, שלא יקבלו חכמה, נקרא עזקא. כנזכר בערך: עזקא. ומסיבת התיקון הזה במוחין דא"א, שגלגלתא דא"א נתקנה בם' דצל"ם, נגנזו בהם המוחין דאו"א דנקודים, שאין להם עוד אפשרות להתגלות בעולם אצילות, כי או"א דנקודים היו מקבלים חכמה גם לבחי' ג"ר דמוחין שלהם, כי שם עוד לא היה תיקון זה דמל"צ, ועל שם גניזו זו נקראים המוחין דא"א בשם עזקא. וגניזו דאבא שהוא בגלגלתא דא"א, נקרא בשם "עזקא דכיא". וגניזו דאמא, שהוא במו"ס דא"א, נקרא בשם "עזקא רבה".

(תע"ס חלק י"ג).

עזקא דכליל כל עזקין:

מו"ס דא"א, נקרא עזקא דכליל כל עזקין. כי מתוך התיקון דם' דצל"ם בגלגלתא דא"א, נעשה מוקף בקרומא סביב כמו עם טבעת, שלא יזדווג עם הבינה לגלות בחינת ג"ר דחכמה. וקרומא דא לא אתפסק ממנו לעלמין, כנודע. והוא הגורם לבחי' ג"ר דאו"א וזו"ן שיתוקנו ג"כ עם עזקא כמוהו, וע"כ נקרא עזקא דכליל כל עזקין.

(תע"ס חלק י"ג).

עזקא רבא:

ע"ע עזקא דכיא. (תע"ס חלק י"ג).

עטרא דגבורה:

ע"ע: ב' עטרין. וערך: מלכות דאמא שאינה בכלל מוחין דז"א. (תע"ס חלק י"ד).

עטרא דחסד:

ע"ע ב' עטרין. (תע"ס חלק י"ד).

עיבוי באחורים:

כשאור הפנים מקובל בתחלה בכלים האחורים מטרם ביאתו לכלים דפנים שלו,

ר אות ע'

נמצא האור מקבל בחינת כיסוי של האחורים בדרך עברו בהם, שע"י כן האור מתעבה ומתמעט, ואינו מאיר בכל שיעורו גם אחר ביאתו בכלים דפנים. (תע"ס חלק ז').

עיבור:

זווגים דקטנות, מכונים בשם עיבור.

(תע"ס חלק ח').

עיבור א':

העיבור שהוא לעצם מציאותו של הפרצוף, נקרא עיבור א'. והעיבור שהוא רק לתוספות טובה, דהיינו לתוספות מוחין, ולא לעצמות הפרצוף, נקרא עיבור ב'.

(תע"ס חלק ט').

עיבור א':

ראשית התהוות ז"א, הוא על ידי התכללותו בזווגים דאו"א בסוד עלית מ"ן