תוכן עניינים
רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י)/זוהר לעם
מוליך החמורים
כרך א'
הקדמת ספר הזוהר
השושנה
השושנה (מראות הסולם)
נצנים
מי ברא אלה
מי ברא אלה של אליהו
אמא השאילה בגדיה לבתה
אותיות דרב המנונא סבא
חכמה, שהעולם עומד עליה
מנעולא ומפתחא
בהבראם באברהם
החיזיון של רבי חייא
עימי אתה בשותפות
מוליך החמורים
שתי נקודות
ליל הכלה
שמיים וארץ
כי בכל חכמי הגויים מאין כמוך
מי זאת
שמח במועדים ואינו נותן לעניים
תורה ותפילה
יציאת רבי שמעון מהמערה
מצוות התורה, המצווה הראשונה
המצווה השנייה
המצווה השלישית
המצווה הרביעית
המצווה החמישית
המצווה השישית
המצווה השביעית
המצווה השמינית
המצווה התשיעית
המצווה העשירית
המצווה האחת עשרה
המצווה השתים עשרה
המצווה השלש עשרה
המצווה הארבע עשרה
ביאור כללי לכל י"ד (14) מצוות, ואיך מתחלקות לשבעה ימי בראשית
ביאור התחלקות י"ד מצוות בעשרה מאמרות
כרך ב'
בראשית - א
בראשית - ב
נוח
לך לך
כרך ג'
ויירא
חיי שרה
תולדות
ויצא
וישלח
וישב
מקץ
ויגש
ויחי
כרך ד'
שמות
וארא
בוא
בשלח
יתרו
משפטים
כרך ה'
תרומה
ספרא דצניעותא
תצווה
כי תשא
ויקהל
פקודי
כרך ו'
ויקרא
צו
שמיני
תזריע
מצורע
אחרי מות
קדושים
אמור
בהר
בחוקתי
כרך ז'
במדבר
נשוא
בהעלותך
שלח לך
קרח
חקת
בלק
פינחס
מטות
כרך ח'
ואתחנן
עקב
שופטים
כי תצא
וילך
האזינו
כרך ט'
זוהר חדש, בראשית
זוהר חדש, נח
זוהר חדש, לך לך
זוהר חדש, וירא
זוהר חדש, תולדות
זוהר חדש, ויצא
זוהר חדש, וישב
זוהר חדש, בשלח
זוהר חדש, יתרו
זוהר חדש, תרומה
זוהר חדש, צו
כרך י'
זוהר חדש, כי תשא
זוהר חדש, אחרי
זוהר חדש, בהר
זוהר חדש, נשוא
זוהר חדש, חוקת
זוהר חדש, בלק
זוהר חדש, מטות
זוהר חדש, ואתחנן
זוהר חדש, כי תצא
זוהר חדש, כי תבוא
זוהר חדש, שיר השירים
זוהר חדש, מדרש רות
זוהר חדש, איכה
כרך יא
מאמרים לפסח
מאמרים לשבועות
מאמרים לראש השנה
מאמרים ליום הכיפורים
מאמרים לסוכות
כרך יב
אברהם
אדם הראשון (אדה"ר)
אהבה
אהבת חברים
אור
אותיות
גברים ונשים
גלות וגאולה
הטבע
השגה רוחנית
השכינה
זיווג
חיבור
טוב ורע
ימות המשיח
יציאת מצרים
יצר הרע ויצר הטוב
יראה
ירושלים
ישראל
ישראל והעמים
מדרגה רוחנית
מחשבת הבריאה
מטרת החיים
נשמות
ספר הזוהר
עליות וירידות בדרך
עניים ועשירים
ערב רב
צדיקים ורשעים
קו אמצעי
רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י)
רצון
שלום
שמחה
תורה
תורה - לימוד בלילה
תיקון וגמר התיקון
תפילה
תפיסת המציאות
כרך יג
תיקוני הזוהר

מוליך החמורים

[דטעין חמרי]

.74 רבי אלעזר הלך לראות את רבי יוסי בן רבי שמעון בן לקוניא חותנו, ורבי אבא עימו. ואיש אחד היה מחמֵר אחריהם. כלומר, שהיה מוליך חמוריהם. מוליך, דוקר, הוא שם מושאל למוליך חמורים, מפני שדרכו לדקור את החמורים במחט, כדי שימהרו ללכת. אמר רבי אבא, נפתח פתחי התורה, שעתה השעה והזמן להיתקן בדרכנו.

.75 פתח רבי אלעזר ואמר, את שַׁבְּתותיי תשמורו. בששת ימים ברא הקב"ה את העולם. וכל יום ויום גילה מעשהו, ונתן באותו יום את כוחו. מתי גילה מעשהו ונתן כוחו? ביום הרביעי. משום שאותם שלושת הימים הראשונים, היו סתומים כולם ולא נגלו. כיוון שבא יום הרביעי, הוציא המעשה והכוח של כולם.

וכל יום ויום גילה מעשהו, ונתן באותו יום את כוחו. באותו יום, פירושו, ביום השבת. ששת ימים הם חג"ת נה"י. והם מגלים שלמות מלאכתם וכוחם ביום השבת, במלכות. שכל יום נתן את כוחו ביום השבת. ולמה אומר כאן, שזה היה רק ביום רביעי?

כי המלכות נקראת רביעי ושביעי, רביעי לאבות, חג"ת, ושביעי לבנים, נה"י. כמ"ש, הניצנים נראו בארץ ועת הזמיר הגיע. כי הניצנים, חג"ת, נראו בארץ, ביום השלישי. ועת הזמיר הגיע, זה יום רביעי. שאז התמעטה המלכות ועלתה לעיבור ב'. הרי שהמלכות נאצלה מחג"ת ביום שלישי, ונתקנה ביום רביעי, ע"י נצח דז"א, שהוא יום רביעי. וע"כ מבחינה זו היא נקראת רביעי לאבות.

וכמ"ש, וקול התור נשמע בארצנו. בארצנו, זה יום שבת, שהוא דוגמת ארץ החיים. הרי שהמלכות, הנקראת ארץ, יום שבת, והיא שביעי לבנים. ועניין של רביעי ושביעי, הוא שמתבאר כאן.

ונאמר, משום שאותם שלושת הימים הראשונים, היו סתומים כולם ולא נגלו. כי כל זמן שהמדרגה בחיסרון של המלכות, נבחנת לסתומה ובלתי נודעת. ובהשגתה את המלכות, משיגה את שלמותה. וזה עניין ששת ימי המעשה והשבת. שלכאורה ששת ימי המעשה, צריכים להיות יותר חשובים מיום השבת, שהרי חג"ת נה"י, ששת ימי המעשה, חשובים יותר מהמלכות, יום השבת.

אלא, כל שבוע הוא מדרגה בפני עצמה, שבימות החול היא חסרה המלכות. וע"כ המדרגה סתומה ואין בה קדושה. כי בחוסר המלכות, חסר ג"ר דאורות. ורק בהתגלות המלכות במדרגה, בביאת יום השבת, אז מתגלה הקדושה בכל המדרגה, כלומר גם בששת ימי המעשה, והקדושה שורה בכל השבוע.

ועד"ז גם בששת ימי בראשית, כאשר נאצלו שלושת הימים הראשונים, חג"ת, מטרם שנגלתה המלכות, הרי היו סתומים בלי גילוי הקדושה שבהם. וכשנאצלה המלכות ביום רביעי, אז התגלתה קדושתם של כל ארבעת הימים. וכיוון שבא היום הרביעי, הוציא המעשה והכוח של כולם, שהתגלתה הקדושה במלאכה ובכוח של כל ארבעת הימים, כי המלכות משלימה המדרגה.

.76 כי אש מים רוח, חג"ת, הם שלושת הימים הראשונים, אע"פ שהם שלושה יסודות עליונים, ג"ס חג"ת, כולם היו תלויים, ולא נגלה המעשה השלם. עד שהארץ, המלכות, גילתה אותם. אז נודעה מלאכתם של כל אחד מהם.

.77 והרי ביום השלישי כתוב, תַדְשֵׁא הארץ דשא, ותוֹצֵא הארץ דשא. האם גילוי מעשה של הארץ, המלכות, לא היה ביום השלישי? אלא אע"פ שזה כתוב ביום השלישי, ת"ת, יום רביעי היה, מלכות. ונכלל ביום השלישי, היות ת"ת ומלכות אחד בלי פירוד. ואח"כ גילה היום הרביעי מעשהו, להוציא את האומן למלאכתו של כל אחד מחג"ת, משום שהיום הרביעי הוא הרגל הרביעית של כיסא העליון, בינה, שארבע רגליים שלו הם חג"ת ומלכות.

כי בהיות המלכות מגלה קדושת שלושת הימים, ע"כ עלתה ונכללה ביום השלישי, כדי לגלות עליהם הייחוד, היות ת"ת ומלכות אחד בלי פירוד. ואח"כ גילה היום הרביעי מעשהו, להוציא את האומן למלאכתו של כל אחד מחג"ת. כי ביום רביעי השלימה המלכות על שלושת הימים הראשונים בלבד. ואח"כ יצאו עוד שלושה ימים, נה"י.

כי אחר שהתגלתה הקדושה על שלושת הימים הראשונים, חג"ת, אבות, עיקרו של ז"א, אז יצא ז"א, שהוא האומן, למלאכתו. ונאצלו בנים, נה"י, שלושת הימים האחרונים של ששת ימי בראשית. משום שהיום הרביעי הוא הרגל הרביעית של כיסא העליון, בינה. וז"א נבחן לכיסא אל הבינה. וכמו שאין הכיסא נשלם, מטרם שנגמרת בו הרגל הרביעית, כך ז"א אינו נשלם, מטרם שהתגלתה בו המלכות ביום הרביעי. ולא היה יכול להאציל את שלושת הימים, נה"י, אלא רק אחר השלמתה.

.78 וכל מעשיהם של שלושת הימים הראשונים, חג"ת, ושל שלושת הימים האחרונים, נה"י, היו תלויים ביום השבת, במלכות, בבחינת ג"ר וכל שלמותה. כמ"ש, ויכַל אלקים ביום השביעי. שבת, הרגל הרביעית של הכיסא. ששבת והיום הרביעי שניהם בחינת מלכות. אלא היום הרביעי הוא מלכות הנכללת בז"א, בת"ת שלו מחזה ולמעלה. ויום השבת הוא מלכות בזיווג ז"א פב"פ.

ואע"פ ששלושת הימים הראשונים נשלמו ביום הרביעי, מ"מ לא נשלמו בו לגמרי, והיו תלויים עד יום השבת. ונמצא, כי ביום השבת נשלמו בין הימים הראשונים, חג"ת, ובין הימים האחרונים, נה"י, כמ"ש, ויכל אלקים ביום השביעי כל מלאכתו אשר עשה. כל ששת הימים, לרבות שלושת הימים הראשונים.

וזוהי שבת, וזוהי הרגל הרביעית של הכיסא. יום השביעי הוא שבת, שביעי לבנים. וכן הוא הרגל הרביעית של הכיסא, שמשלים גם על האבות, והשבת רביעי להם. והטעם, ששלושת הימים חג"ת, לא נגמרו לכל תיקונם ביום רביעי, אלא שצריכים ליום השבת, שישלים אותם, מפני שהיה ביום רביעי מיעוט במלכות, הנקרא מיעוט הירח, שמשום זה חזרה לעיבור ב', והתגלתה שלמותה ביום השבת. ונמצא, שיום השבת השלים גם על שלושת הימים הראשונים.

.79 ואם שבת היא מלכות, למה כתוב, את שבתותיי תשמורו, שהן שתיים? אלא שבת של ליל שבת, מלכות, ושבת של יום ממש, ז"א, המאיר בשבת שהיא מלכות, אין להם פירוד. כי מיוחדים פב"פ, ונקראים שתי שבתות.

אם לפי הדעה הראשונה, שתי המלכויות, רביעי ושביעי, שלמות כל אחת בפני עצמה, מובן היטב הכתוב, את שבתותיי, שהם שתיים, רביעי ושביעי. אבל אם ברביעי לא נשלם, אלא רק אחר שנכלל בשביעי, א"כ הם רק שבת אחת. ולמה כתוב, את שבתותיי, שתיים? אלא הכוונה היא על זו"ן, המאירים בקדושת השבת. כי יום השבת הוא הזכר, וערב שבת היא הנוקבא. והם ב' שבתות, הנכללים בשבתותיי, להיותם ממש אחד בלי פירוד. וע"כ נקרא גם ז"א בשם שבת.

.80 אותו מוליך החמורים, שהיה מחמר אחריהם אמר, ומהו שכתוב, ומקדשִי תירָאו? אמר לו, זוהי קדושת השבת. אמר לו, ומהי קדושת השבת? אמר לו, זוהי קדושה, הנמשכת מלמעלה, מאו"א. אמר לו, א"כ, איך עשית את השבת, שהיא עצמה אינה קודש, אלא הקדושה שורה עליה מלמעלה, מאו"א?

אמר רבי אבא, וכך הוא, שכתוב, וקראת לשבת עונג לקְדוש ה' מכובד. הרי שנזכר שבת לבד, וקדוש ה' לבד. אמר לו, א"כ מיהו קדוש ה'? אמר לו, הוא הקדושה היורדת מלמעלה, מאו"א, ושורה על השבת.

אמר לו מוליך החמורים, אם הקדושה, הנמשכת מלמעלה, נקראת מכובד, נראה, שהשבת עצמה אינה מכובדת. וכתוב, וכיבדתו. האם השבת עצמה היא מכובדת? אמר רבי אלעזר לרבי אבא, עזוב אותו האדם, כי יש בו דבר חכמה, שאנו אין יודעים אותה. אמרו לו, אמור אתה.

פירוש. שאל אותו, ומהו שכתוב, ומקדשי תיראו? כיוון ששבת בחינת זו"ן, למה נקראים בשם מקדשי? הלוא רק או"א בלבד נקראים קודש? ולכן אמר לו, הרי שנזכר שבת לבד, וקדוש ה' לבד. הוכיח לו מכאן, כי השבת עצמה בחינת זו"ן, שאין היא קודש מעצמה, אלא משום שנמשכת לה קדושה מלמעלה, מאו"א עילאין, הנקראים קודש. והמשכה מאו"א נקרא קדוש ה', שעליו כתוב, לקדוש ה' מכובד.

.81 את שבתותיי. את, בא לרבות תחום שבת, אלפיים אמה לכל צד. משום זה הוסיף המילה א"ת. שבתותיי, לשון רבים, שבת עליונה ושבת תחתונה, שתיים כלולות ביחד וסתומים ביחד.

את, בא לרבות תחום שבת. כי אע"פ שכתוב, אל ייצא איש ממקומו ביום השביעי, הִרבה הכתוב במילה את, אלפיים לכל רוח מחוץ למקומו. את, המלכות, שמזיווגה יוצאים המוחין של או"א, המאירים בשבת בתוספת על הארת הזו"ן. כי או"א, אלפיים. ומשום זה הוסיף הכתוב, את, שבא לרבות על זה.

שבתותיי. שבת עילאה ושבת תתאה. שבת עילאה תבונה, ושבת תתאה מלכות, נוקבא דז"א, הנקראים מ"י ומ"ה, העולם העליון והעולם התחתון. כלולות ביחד. כי בשבת עולים זו"ן ומלבישים לאו"א. תבונה ומלכות נמצאות כלולות זו בזו ביחד. כי התחתון העולה לעליון, נעשה כמוהו. וסתומים ביחד. כי עכ"ז אין המלכות נעשית תבונה ממש בלי היכר ביניהן, משום שהמוחין דתבונה אינם מתקבלים למלכות, אלא רק למעלה במקום התבונה. אבל במקומה עצמה של המלכות למטה, אין לה מוחין אלו. ובשיעור הזה נחשבת עוד המלכות לסתומה.

וגם התבונה סובלת מהסתימה של המלכות. כי משום שמוחותיהן כלולים ביחד, ג"כ סתומים ביחד. ונמצא, שאע"פ שהתבונה לפי עצמה, בהיותה עתה בשבת פרצוף אחד עם אמא עילאה, אין לה שום סתימה, מ"מ כיוון שמוחותיה מאירים בכללות אחת עם המוחין של המלכות, ע"כ מורגשת הסתימה של המלכות גם במוחין דתבונה.

.82 נשארה שבת אחרת, שלא נזכרה, והייתה בבושה. אמרה לפניו, ריבון העולם, מיום שעשית אותי, אני נקראת שבת. ואין יום בלא לילה. אמר לה, בִתי, שבת את ושבת קראתיך. אבל, הנה אני מעטר אותך בעטרה עליונה ביותר. העביר כרוז ואמר, מקדשי תיראו. וזוהי שבת של ליל שבת, שהיא יראה, ושורה בה יראה. שהקב"ה כלל ביחד ואמר, אני ה'. אשר אני, המלכות, ליל שבת. ה' ז"א. ובמילים, אני ה', נכללו יחד.

ואני שמעתי מאבי, שאמר כך ודייק, שהמילה את, לרבות תחום שבת. שבתותיי, לשון רבים, העיגול והריבוע שבתוכו, שהם שניים, ב' שבתות. וכנגד שניים אלו יש שתי קדושות, שיש לנו להזכיר אחת, ויכולו השמיים והארץ, ואחת, קידוש. בברכת ויכולו, יש 35 מילים. ובקידוש, שאנו מקדשים, יש 35 מילים. ועולים הכול ביחד ל-70 שמות, שהקב"ה וכנ"י מתעטרים בהם.

.83 ומשום שהעיגול והריבוע הזה הם שבתותיי, שתיהן כלולות בשָמור, כמ"ש, שבתותיי תשמורו. אבל השבת העליון, לא נכלל בשמור, אלא בזָכוֹר. כי המלך העליון, בינה, הושלם בזכור. וע"כ נקראת הבינה, מלך שהשלום שלו. כי השלום שלו, הוא זכור. וע"כ אין מחלוקת למעלה.

פירוש. נשארה שבת אחרת, שלא נזכרה, היא המלכות דמלכות, הנקראת נקודה אמצעית, שאינה מקבלת מוחין גם ביום השבת, בהיותה המנעולא עצמה. וכל המוחין באים רק במפתחא, יסוד דמלכות. וכיוון שלא קיבלה מוחין, הייתה בבושה.

ונשארה שבת אחרת, שלא נזכרה, הנקודה האמצעית, שלא קיבלה מוחין, והייתה בבושה. היא טענה, הרי מיום שעשית אותי, בתחילת אצילותי בעולם א"ק, אני נקראת שבת, היו כל המוחין מושפעים על ידי. כי בא"ק לא הייתה מלכות אחרת, אלא רק נקודה אמצעית. והיא לא התמעטה, אלא רק בעת צ"ב, לעולם האצילות.

ועוד טענה, ואין יום בלא לילה. וזה נפלא מאוד, כי טענה, הרי אפילו ביום הראשון כתוב, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. שהייחוד מתגלה על יום ולילה יחד. וא"כ, למה לא נזכר לילה בשבת בראשית? כי ביום השביעי של מעשה בראשית לא כתוב לילה. והקב"ה אמר לה, שבת את לעתיד, באלף השביעי, ביום שכולו שבת. ושבת קראתיך, מיום שעשיתי אותך בעולם א"ק. אבל, הנה אני מעטר אותך בעטרה עליונה ביותר.

כלומר, הקב"ה העלה אותה, שתשמש בג"ר של הפרצופים. כי היא נתקנה למלכות דאו"א עילאין, אוויר שלא נודע. או"א עילאין נקראים קודש קודשים. ונמצאת גם היא בקודש עליון. ולכן העביר כרוז ואמר, מקדשי תיראו. כי בכוח תיקונה באו"א עילאין, נעשית מקדש, כמ"ש, מקדשי תיראו.

ונמצא עתה שהרוויחה המלכות עטרה עליונה, יותר משהייתה לה בעולם א"ק. כי שם הייתה משמשת בסיום הספירות במקומה, ועתה עלתה לשמש במקום ג"ר, באו"א עילאין, הנקראים קודש קודשים. וע"כ נאמר, הנה אני מעטר אותך בעטרה עליונה ביותר.

וזוהי שבת של ליל שבת, שהיא יראה, ושורה בה יראה. המלכות נקראת יראה, כי עליה היה הצמצום, שלא תקבל למידתה. ואינה משמשת באו"י מלמעלה למטה לבחינת עצמה, אלא רק באו"ח בלבד, בהיותה מתוקנת במסך, ברְתֵת ובזִיעַ, שלא יעבור האור מהמסך ולמטה.

ועתה, בעלייתה לקודש עליון של או"א, שורה בה יראה עליונה. כי הוי"ה עילאה דאו"א שורה בה. וזה הלילה של יום השבת, שנתקנה עתה כטענתה, שאין יום בלא לילה. וזוהי שבת של ליל שבת. ונכללה מידת לילה גם ביום השבת. והיראה השורה בה, היא שהקב"ה כלל ביחד ואמר, אני ה'. כי הוי"ה עילאה דאו"א נכלל בה, ואמר, אני הוי"ה. וכדי לפרש זה, מביא רבי אלעזר את המאמר ששמע מאביו.

כי תמונת העיגול מורה, שהאור מאיר שם באופן שווה בכל מקום, ואין שם דין כלל, שיארע משום זה איזה שינוי במידת ההארה. ותמונת המרובע מורה, שיש שם דינים, שבסיבתם יש להבחין בין ימין לשמאל, מזרח למערב. וע"כ נבחן הראש, שהוא בצורת עיגול, כלפי הגוף, שהוא בְריבוע. כי בג"ר, ראש, אין דינים. ובגוף יש דינים, שבסיבתם יש בגוף ימין ושמאל, פנים ואחור.

השבת, זה שהזו"ן עולים ומלבישים לאו"א, שהם בחינת שבת עילאה ושבת תתאה, כלולות ביחד. ושבת עילאה, או"א, נבחן לעיגול. ושבת תתאה, זו"ן, גוף, נבחן לריבוע. ע"כ בשבת, הזו"ן שבריבוע, עולים ונכללים באו"א, שהם בעיגול. וע"כ כתוב, שבתותיי, לכלול שתי שבתות, שבת עליון, עיגול, וריבוע שבתוכו, השבת התחתון, שעלה ונכלל בו.

והנה, המוחין דחכמה נקראים ע' (70) שמות או ע' עטרות. כי עין רומזת לחכמה. ומתוך שאין המוחין הללו מתגלים, אלא ע"י עליית השבת התחתון לעליון, נמצאים המוחין מתחלקים על שניהם, חֶצים לשבת העליון, וחצים לשבת התחתון. ולכן יש בברכת ויכולו, ל"ה (35) מילים, שהן חצי המוחין שבשבת העליון. ובקידוש עצמו יש ג"כ ל"ה מילים, הרומזות לחצי המוחין שבשבת התחתון. ואלו הם המוחין, שכנ"י, המלכות, השבת, מתעטרת בהם.

וכיוון שהעיגול והריבוע כלולים יחד בשבתותיי, נמצאים גם המוחין דעיגול בבחינת שָמור, כמו הריבוע. ואע"פ ששמור מורה על דין וגבול, שצריכים להישמר ממנו, ובשבת עילאה, שהוא עיגול, אין דין, מ"מ, מתוך התכללותו ביחד בשבת דריבוע, נוהגת גם בעיגול בחינת שמור.

ושבת עילאה עצמו, נכלל בזָכור ולא בשמור. כי המלך העליון, בינה, הושלם בזכור. ואין בו דין כלל, שיהיה ראוי לומר עליו שמור. כי אין שמור נוהג אלא רק בנוקבא. אמנם מבחינת מה ששבת עליון נכלל בשבת תחתון, נוהג שמור בשניהם יחד, אבל לא בשבת העליון בפני עצמו.

והשלום שלו, הוא זכור. וע"כ, אין מחלוקת למעלה. כי המלך העליון, בינה, מ"י, שהושלם באות י', כלים של זכר, מורה שאין שם מחלוקת כלל, בלי דין, כי ע"כ נקרא עיגול. אבל שבת תחתון, מ"ה, הושלם באות ה', וע"כ יש בה מחלוקת, ימין ושמאל, וע"כ נקרא ריבוע.

.84 כי שני שלומות יש למטה. אחד יעקב, ת"ת. ואחד יוסף, יסוד. ומשום זה כתוב, פעמיים שלום: שלום שלום, לרחוק ולקרוב. לרחוק יעקב, ולקרוב יוסף. לרחוק, כמ"ש, מרחוק ה' נראה לי. וכן כתוב, ותֵיתַצַב אחותו מרחוק. ולקרוב כתוב, חדשים מקרוב באו.

כי שני שלומות יש למטה בזו"ן, יעקב ת"ת, יוסף יסוד. וזה רומז על ב' זיווגים שבזו"ן. כי שלום הוא זיווג. כי יש בו זיווג עליון, להמשכת קומת חכמה. ויש בו זיווג תחתון, להמשכת חסדים. והעליון יעקב, והתחתון יוסף.

וכיוון שאין ז"ת יכולות לקבל קומת החכמה בלי חסדים, ע"כ קומת החכמה בזו"ן רחוקה מהם. כי לא יוכלו לקבל אותה, אלא רק ע"י התלבשות בחסדים. כמ"ש, מרחוק ה' נראה לי. כי קומת החכמה רחוקה ממנו, והוא צריך לבוש כדי לקבל אותה. וע"כ השלום של יעקב נקרא רחוק. והזיווג התחתון, שלום של יוסף, נקרא קרוב. כי מתקבל בלי לבוש. ולא עוד, אלא שע"י קומת החסדים שלו, יוכל לקבל גם חכמה.

ב' שלומות, של יעקב ושל יוסף, הנוהגים תמיד בזיווג דגדלות של הזו"ן, נבחנים לריבוע. הרי יש בהם מחלוקת, והם מסתיימים באות ה', הנוקבא. משא"כ המלך העליון, בינה, מ"י, המסתיימים באות י', זכר, ואין בהם מחלוקת.

ואפילו עניין רחוק וקרוב אינו נוהג בבינה עצמה, בהיותה בחינת ג"ר, וג"ר יכולות לקבל חכמה בקרוב, שאינן צריכות לבוש החסדים כלל, והן מקבלות חכמה בלי חסדים. ואין במלך העליון שני שלומות, כמו בזו"ן, כי הוא מלך שהשלום שלו.

.85 מרחוק, זו הנקודה העליונה העומדת בהיכלו. ועל זו כתוב, תשמורו, שנכללת בשמור. ומקדשי תירָאו, זו הנקודה העומדת באמצע, שיש לפחד מפניה יותר מכל, כי עונשה מיתה. כמ"ש, מחלליה מות יומת.

מחלליה הם, מי שנכנס לתוך החלל של העיגול והריבוע, למקום שאותה הנקודה שורה, ופוגם בה, מות יומת. ועל זו כתוב, תירָאו. והנקודה האמצעית נקראת, אני. ועליה שורה אותו הסתום העליון, שלא נגלה, הוי"ה. ואני והוי"ה, הכול אחד.

ירדו רבי אלעזר ורבי אבא מחמוריהם, ונישקו את מוליך החמורים. אמרו, ומה כל החכמה הזו שיש תחת ידך, ואתה מחמר אחרינו. מי אתה? אמר להם, אל תשאלו, מי אני, אלא אני ואתם נלך ונעסוק בתורה. וכל אחד יאמר דברי חכמה, להאיר את הדרך.

מרחוק, זו הנקודה העליונה, העומדת בהיכלו, המפתחא, שממנו מושפעת החכמה דל"ב (32) נתיבות. נקודה בהיכלו, האות ב' שבבראשית, שמשם מושפעת קומת החכמה לזו"ן, בעת שהזו"ן עולים ומלבישים לאו"א עילאין. כי אז נכללים ביחד שתי השבתות, שבת עליון ושבת תחתון. ועליהם כתוב, מרחוק ה' נראה לי. כי אין הזו"ן יכולים לקבל חכמה, זולת בלבוש החסדים.

מרחוק, זו הנקודה העליונה, העומדת בהיכלו, החו"ב, שהם מרחוק אל הזו"ן. וזו"ן צריך לבוש החסדים מהעולם התחתון, שהוא מ"ה, המסתיימים בנוקבא. כיוון שנצרך לזיווג התחתון דמ"ה, שהושלם בנוקבא, הנקראת שמור, הרי גם קומת החכמה נכללה בשמור. ולפיכך כתוב עליהם, את שבתותיי תשמורו.

וגם השבת העליון, הנכלל בזו"ן, נכלל במידת השמור, ולא בזכור, כי הם בהכרח מסתיימים בנוקבא, כדי לקבל קומת החסדים. ורק המלך העליון, חו"ב בפני עצמם, המקבלים חכמה מקרוב, בלי לבוש החסדים, מסתיימים בזכור, ונקראים זכור ולא שמור.

הנקודה העומדת באמצע, עצם המנעולא, שנתקנה באו"א עילאין באוויר שלא נודע. הנקודה האמצעית משמשת רק בא"ק, ולא בעולם האצילות. וע"כ אין השגה באו"א עילאין, שהם ג"ר דבינה. וכל החכמה מושפעת בעולם האצילות רק מז"ת דבינה, הנקראות ישסו"ת, ששם משמש המפתחא, הנקרא נקודה בהיכלו. ומתוך שנתקנה באו"א עילאין נקראת, ומקדשי, וע"כ שורה בה יראה, כמ"ש, ומקדשי תיראו, שזו הנקודה העומדת באמצע.

מחלליה הם, מי שנכנס לתוך החלל של העיגול והריבוע, למקום שאותה הנקודה שורה, ופוגם בה. העיגול הוא או"א, הריבוע הוא זו"ן, המלבישים לאו"א, ונכללים בתוך העיגול. והמלכות דאו"א היא הנקודה שבתוכם.

ויש במלכות הזו ב' בחינות, מנעולא ומפתחא. המפתחא נקראת נקודה בהיכלו, והיא רק יסוד שבמלכות, ומשמשת רק בישסו"ת. המנעולא היא מלכות שבמלכות, נקודה אמצעית ממש, ומשמשת רק באו"א עילאין.

ומי שנכנס לתוך החלל של העיגול והריבוע, כלומר למלכות דאו"א, שאוויר שלה לא נודע, למקום שהנקודה האמצעית שורה, ופוגם בה, מות יומת. כי רוצה להמשיך אור לתוך החלל שלה, ואסור להמשיך בה שום אור. ועל זה כתוב, תיראו. ועל הנקודה האמצעית כתוב, ומקדשי תיראו.

עצם הנקודה האמצעית נקרא אני. ואו"א הם הוי"ה, השורים על אותה נקודה. כי ע"כ הם סתומים עליונים שלא נגלים, שאין למחשבה השגה בהם כלל. וזה, אני הוי"ה. והכול אחד. שהם נחשבים לאחד. כי ע"כ נקראת גם הנקודה בשם או"א. כלומר, ומקדשי תיראו. שעצם הנקודה נבחנת לקודש, כמו או"א, כי הם אחד.

ותדע, שהאורַח שהולכים בו רבי אלעזר ורבי אבא, אינו כפשוטו, אלא הוא כמ"ש, אורח צדיקים כאור נוגה, הולך וָאוֹר עד נְכון היום. ונאמר, שרבי אלעזר הלך לראות את רבי יוסי בן רבי שמעון בן לקוניא חותנו, יש בזה רמז לשיעור המדרגה, שעומדים בה אז. כי לז"א יש או"א של עצמו, או"א עילאין. גם יש לו או"א של אשתו, שהם ישסו"ת. ותחילה משיג הז"א או"א של הנוקבא שלו, שהם ישסו"ת, מוחין דנשמה.

ואח"כ עולה למדרגה יותר גבוהה, ומשיג או"א של עצמו, שהם או"א עילאין, מוחין דחיה. והנה הצדיקים ההולכים במדרגות, הם מרכבה לז"א. וכיוון שהאורַח שהולכים בו רבי אלעזר ורבי אבא היה במוחין דנשמה, ע"כ בא הרמז, שרבי אלעזר הלך לראות את חותנו, או"א של הנוקבא שלו, שהיא מוחין דנשמה.

והעניין ההוא של מוליך חמוריהם, המחמר אחריהם, הוא הסיוע לנשמות הצדיקים, הנשלח להן ממרומים, כדי להעלותן ממדרגה למדרגה. כי לולא הסיוע הזה, שהקב"ה שולח לצדיקים, לא היו יכולים לצאת ממדרגתם ולהתעלות יותר למעלה. ולכן לפי מעלתו ומדרגתו של כל צדיק, שולח לו הקב"ה נשמה גבוהה ממרומים, המסייעת לו בדרכו.

והנה בתחילה, אין הצדיק מכיר את הנשמה ההיא כלל. ונדמה לו, שהיא נשמה נמוכה ביותר, שהתלוותה עימו בדרכו. וזה נקרא עיבור נשמת הצדיק. כלומר, שהנשמה של מעלה עוד לא גמרה הסיוע שלה, וע"כ אינה ניכרת כלל, מי היא. אלא אחר שגמרה כל הסיוע שלה, והביאה את הצדיק למדרגה הרצויה, הנה אז ניכרת אצלו, ורואה את רוממותה. וזה נקרא גילוי נשמת צדיקים.

והנה נשמה זו, שבאה לסייע לרבי אלעזר ולרבי אבא, הייתה נשמת רבי המנונא סָבָא, שהיא נשמה מאוד נעלה, ואין קץ לרוממותה, שהיא אור יחידה. אמנם בתחילה באה אליהם בדרך עיבור, ולא הכירו בה יותר, אלא רק במידתו של מוליך החמורים, הפשוט, בעל החמורים. שאומנותו, להעביר נוסעים על חמוריו ממקום למקום, והוא עצמו הולך ברגל לפני חמוריו ומוליכם. וע"כ נקרא מוליך חמורים.

ואמר רבי אבא, נפתח פתחי התורה, שעתה השעה והזמן להיתקן בדרכנו, לפתוח את צינורות הנשמה, ע"י פתיחת שערי סודות התורה, כדי שייתקנו בדרך ה' שהולכים בה. וביאר רבי אלעזר הפסוק של שבתותיי תשמורו, מבחינת המדרגה שהיה עומד בה, ממוחין דישסו"ת, שנקראת לראות את חותנו.

וע"כ ביאר, ששבת עצמה היא בחינת זו"ן, שאינם עוד קודש, אלא שהם ממשיכים מקודש, ממוחין דישסו"ת, שהזו"ן ממשיכים ביום השבת. ועל המוחין האלו דרשו את הכתוב, ומקדשי תיראו. כי החכמה הבאה לזו"ן ממוחין תתאין דישסו"ת, עוד נוהגת בהם יראה. כי הם עוד עומדים לשאלה. וע"כ יש בקודש ההוא בחינת יראה.

וכאן סייע להם מוליך החמורים, וגילה בהן סוד מוחין דחיה. כי, את שבתותיי תשמורו, ביאר על שבת עליונה ושבת תחתונה, הבאים ביחד ע"י עליית זו"ן לאו"א, ונעשים הזו"ן עצמם קודש, ריבוע בתוך עיגול. ועליהם לא נאמר יראה, אלא, תשמורו לבד. כי המוחין דחיה דוחים כל החיצוניים, וכל הדינים יוצאים ממנה ביום השבת. ומבחינה זו אין שם יראה. והכתוב, ומקדשי תיראו, ביאר להם על הנקודה האמצעית, המשמשת בג"ר דאו"א, ג"ר של מוחין דחיה, שאין בה השגה כלל, ויש בה יראה.

ובזה גמרה הנשמה את תפקידה, כי הביאה אותם להשגת מוחין דחיה. ואז זכו לגילוי נשמת הצדיק. כי עתה הכירו את ערכה של אותה הנשמה. וע"כ ירדו רבי אלעזר ורבי אבא ונישקו את מוליך החמורים. כי השגת המעלה מתבארת בפעולת נשיקה. אמנם באמת עוד לא נגמר תפקידה של הנשמה ההיא, כי עוד היה לה לסייע להם בהשגת אור היחידה. אלא כיוון שהשגת חיה לבדה היא מדרגה שלמה בפני עצמה, לפיכך נבחן, שהנשמה התגלתה להם בשיעור זה.

וזה שהם חשבו, שהוא בנו של רב המנונא סבא, ולא רב המנונא סבא עצמו, כי רב המנונא סבא בחינת יחידה, ובנו בחינת חיה. וע"כ, לפי שלא השיגו עתה, אלא רק בחינת חיה, ע"כ עוד טעו בו, וחשבו שהוא בנו של רב המנונא. אמנם, אחר שהודיע להם סוד הכתוב של בְנָיָהוּ בן יְהוֹיָדָע, שהוא גילוי מדרגת יחידה, אז נגלה אליהם בשלמותו, וראו, כי הוא רב המנונא סבא עצמו.

וזה שאמר להם, אל תשאלו, מי אני. כי הרגישו בעצמם, שעדיין אינם מכירים אותו לגמרי. כי עוד לא נגמר תפקיד סיועה של הנשמה. וע"כ הפצירו בו, שיגלה את שמו. אמנם השיב להם, שלא ישאלו לשמו, כי עוד צריכים לגילוי סודות התורה. כלומר, שהאורַח עוד לא מתוקן לגמרי.

ואמר להם, אלא אני ואתם נלך ונעסוק בתורה. כי אתם עוד צריכים אותי לסייע לכם בעסק התורה. וכל אחד יאמר דברי חכמה, להאיר את הדרך. כי צריכים עוד להאיר את הדרך, כי עדיין לא באנו למחוז חפצנו.

.86 אמרו לו, מי נתן לך ללכת כאן, להיות מוליך חמורים? אמר להם, הי' עשתה מלחמה בשתי אותיות, בכ' ובס', כדי שיבואו להתקשר עימי. הכ' לא רצתה להסתלק ממקומה, ולהתקשר עימי, מאחר שאינה יכולה להיות רגע אחד אלא בו, בכיסא. הס' לא רצתה להסתלק ממקומה, משום שצריכה לסמוך את הנופלים, כי בלי סמך אינם יכולים להיות.

.87 יו"ד באה אליי יחידה. נישקה אותי, וחיבקה אותי, ובכתה עימי, ואמרה לי, בני, מה אעשה לך? אבל הנה אני מסתלקת, ומתמלאת מכמה דברים טובים, ואותיות נסתרות עליונות ומכובדות, ואח"כ אבוא אליך, ואני אהיה עוזרת לך. ואתן לך נחלת שתי אותיות, שהן יותר עליונות מאלו שהסתלקו, שהן י"ש. י' עליונה וש' עליונה, שהן יהיו לך אוצרות מלאים מכל. ומשום זה, בני, לך והיה מחמר אחַר חמורים. וע"כ אני הולך בכך.

מוליך החמורים הוא עיבור נשמת הצדיק, הבאה לסייע להולך בדרכי ה', לצאת ממדרגתו ולבוא למדרגה יותר חשובה, כדוגמת המחמרים, המסיעים אנשים ממקום למקום על חמוריהם. והנה בעת ההיא, גם הצדיק נופל ממדרגתו הקודמת, ובא לעיבור של מדרגה חדשה, כמו בחינת הנשמה, שבאה לסייע לו. ובחינת עיבור פירושו הסתלקות מוחין. ואת זה רצו לדעת ממנו. איך סיבב הקב"ה, שאתה באת בעיבור אלינו, שע"י זה באנו להסתלקות המוחין? ומי נתן לך ללכת כאן, להיות מוליך חמורים?

אמר להם, הי' עשתה מלחמה בשתי אותיות, בכ' ובס', כדי שיבואו להתקשר עימי. י' חכמה. ומדרגת המוחין דנשמה נקראת כֵ"ס, מלשון כיסא הכבוד. משום שהמוחין דחכמה באים בה בלבוש ובכיסוי ואינם מגולים. ובעת הגיע הזמן להשגת המוחין דחיה, י' דהוי"ה, המדרגה שבאתי לזַכותכם בה, הנה באמת רצתה החכמה לקשור בי גם המוחין דכ"ס, מוחין דנשמה, שהייתה בכם מקודם לכן, והי' עשה מלחמה עימהם.

אמנם כ"ף לא רצתה להסתלק ממקומה ולהתקשר עימי, מאחר שאינה יכולה להיות רגע אחד אלא בו. כי המלכות דעליון, המתלבשת בתחתון, הוא כ'. ובעת שרצתה כ' לרדת מעל הכיסא, הזדעזע הכיסא וכל העולמות הזדעזעו ליפול. כי כל התקשרות המדרגות זו בזו, מראש האצילות עד סוף העשיה, היא ע"י מלכות דעליון המתלבשת בתחתון. וע"כ אינה יכולה לרדת ממקומה, ממדרגת ישסו"ת, שהיא קומת נשמה, אפילו רגע אחד. כי אי אפשר לעשות הפסקה במדרגות.

והס' לא רצתה להסתלק ממקומה, משום שצריכה לסמוך את הנופלים. כי בלי סמך, אינם יכולים להיות. כי הס' עצם המוחין, שהנשמה מקבלת מחב"ד חג"ת דאו"א, שהם משפיעים לזו"ן בעת קטנותן, וסומכים אותם, שלא ייפלו מאצילות לחוץ. וע"כ צריכה להיות בקבע במקומה בלי שינוי.

והעניין הוא, כי המדרגות קבועות הן. ורק הנשמות מקבלות שינויים, בעת הליכתן ממדרגה למדרגה. ולפיכך, לא רצו המוחין של הנשמה להתחבר עם י', שהיא קומת החכמה, ולהתקשר בנשמת רב המנונא סבא, בעת ירידתה לסייע לרבי אלעזר ורבי אבא. כי היו צריכים לבניין ולהמשכת מוחין על הסדר מחדש, החל בעיבור ועד קומת חיה.

ולכן אמר, שיו"ד באה אליו יחידה. כלומר, שבאה אליו בלי המוחין דחב"ד חג"ת דאו"א, הנקרא ס'. ונודע, שקומת חכמה אינה יכולה להתלבש בלי קומת חסדים, הנמשכת מהס'. וכיוון שהי' באה יחידה, בלי קומת חסדים, ע"כ נישקה אותו, וחיבקה אותו, ובכתה עימו, ואמרה לו, בני, מה אעשה לך. כלומר, שנישקה אותו, וחיבקה אותו, כי רצתה להתלבש בלי חסדים. וע"כ בכתה עימו ואמרה, בני, מה אעשה לך? הרי אין לי שום תחבולה להתלבש בך.

ואני מסתלקת, ומתמלאת מכמה דברים טובים, ואותיות נסתרות עליונות ומכובדות. כלומר, ע"כ אני מוכרחה להסתלק עכשיו, ואתה תבוא בעיבור, כדי שתבנה מעצמך בכל הבחינות של עיבור יניקה, מוחין מחדש. ואז אחזור אליך במוחין שלמים ומלאים מכל.

ותדע, שזה נוהג בכל מדרגה חדשה. כי כל זמן, שהאדם צריך לקבל מדרגה חדשה, הוא מחויב לבוא להסתלקות המוחין הקודמים, כמו שלא הייתה לו שום מדרגה מעולם, ולהתחיל מחדש לקנות נפש, הנקרא עיבור, ואח"כ יניקה, שהוא אור הרוח. ולכן אמרה, שמשום זה, בני, לך, והיה מחמר אחר חמורים, כי משום שאי אפשר להמשיך כלום מהמדרגה הקודמת, ע"כ אתה צריך לעיבור מחדש, הנקרא מחמר אחַר חמורים.

ואתן לך נחלת שתי אותיות, שהן יותר עליונות מאלו שהסתלקו, שהן י"ש. המוחין דחיה, הנקרא נחלה דאו"א, נקראים י"ש. כי י', חכמה, והש' בינה. שהן ודאי חשובות יותר מאלו המוחין דנשמה שהסתלקו. ויהיו לך אוצרות מלאים מכל, כמ"ש, להנחיל אוהביי י"ש, ואוצרותיהם אמלא.

.88 שמחו רבי אלעזר ורבי אבא, בכו ואמרו, לך רכב על החמור, ואנחנו נהיה מחמרים אחריך. כלומר, שהוא ירכב, והם יוליכו החמור. אמר להם, ולא אמרתי לכם, שפקודת המלך היא, עד שיבוא אותו מוליך החמורים? רומז על המשיח, שכתוב עליו, עני ורוכב על החמור. אמרו לו, הנה את שמך לא אמרת לנו, ומקום מושבך איפה הוא?

אמר להם, מקום מושבי הוא טוב ורב ערך אצלי. והוא מגדל אחד, הפורח באוויר, הרב והמכובד. ואותם, הגרים במגדל הזה, הם הקב"ה ועני אחד. וזהו מקום מושבי. והוגליתי משם, ואני מחמר אחר חמורים.

הסתכלו בו רבי אבא ורבי אלעזר, והיו מוטעמים להם דבריו, שהיו מתוקים כמן וכדבש. אמרו לו, אם תאמר לנו שם אביך, ננשק את עפר רגליך. אמר להם, ולמה זה, אין דרכי בכך להתגאות בתורה.

עתה, שהכירו גודל מעלתו, לא יכלו לסבול בחינת העיבור שלו לצורכם. וע"כ אמרו לו, כי עתה, שכבר השיגו המוחין, א"כ די לו, והוא יכול לצאת מעיבור. ואם אולי יש להם עוד מה להשלים, יוכלו בעצמם להיות בעיבור, ולמה לו לסבול בשבילם. לכן אמרו, לך רכב על החמור, ואנחנו נהיה מחמרים אחריך.

אמר להם, ולא אמרתי לכם, שפקודת המלך היא, עד שיבוא אותו מוליך החמורים? הכוונה היא, שלא ישאלו לשמו, משום שצריכים עוד לגילויים של סודות התורה. ורמז להם כאן עוד, כי הכוונה היא על יחידה שחסר להם, שהוא קבלת פנים של מלך המשיח. וזה הרמז, עד שיבוא אותו מוליך החמורים, שמלך המשיח הוא עני ורוכב על החמור. ופקודת המלך היא, עד שיבוא אותו מוליך החמורים, כי מצוות המלך היא עליו, לסייע להם, עד שיזכו לאור היחידה.

ולכן אמרו לו, הנה את שמך לא אמרת לנו. כיוון שלא אמרת לנו את שמך, שהוא משום, שעוד לא השגנו ממך, מה שצריך לנו להשיג, א"כ עכ"פ תוכל לומר לנו מקום מושבך, איפה הוא? מקום מדרגתך, שבזה נדע עכ"פ, מה שחסר לנו מלהשיג ממך.

אמר להם, מקום מושבי הוא טוב ורב ערך אצלי. כלומר, מקום מדרגתי הוא טוב ונישא, לגבי המדרגה שאני עומד בה עכשיו. כי עתה, גם ממני עצמי הוא נפלא מהשגתי.

והוא מגדל אחד, הפורח באוויר. מגדל זה היכל המשיח. והגרים במגדל הזה, הם הקב"ה ועני אחד. כי המשיח עני ורוכב על החמור. ומה שמכנהו הרב והמכובד, כי סתם מגדל הפורח באוויר הוא בינה. אבל כאן, שעומד על היכלו של המשיח, ע"כ מציין אותו בשם, מגדל אחד הפורח באוויר, הרב והמכובד. ואומר, וזהו מקום מושבי. והוגליתי משם, ואני מחמר אחר חמורים. כלומר, מקום מושבי הוא במגדל, אבל עכשיו הוא נפלא ממני, כמו שאמר מקודם לכן.

.89 אבל מקום מגורי אבי היה בים הגדול. והוא היה דג אחד, שהיה סובב את הים הגדול מעבר לעבר. והיה גדול ומכובד, וזקן וּשְׂבַע ימים, עד שהיה בולע כל שאר דגי הים. והוציאם אח"כ חיים וקיימים ומלאים מכל טוב העולם. ובכוחו היה שט כל הים ברגע אחד. והוציאני, כחץ ביד אדם גיבור. והחביאני באותו המקום, שאמרתי לכם, במגדל הפורח באוויר. ושב למקומו, ונסתר בים ההוא.

ביאור הדברים. הזיווג הנעלם מכונה דג אחד, הרומז לשער הנון (50). והים הגדול הוא המלכות. והנה כל הזיווגים, שמעתיק דאצילות ולמטה, אינם כוללים כל הים הגדול, כל ספירותיה של המלכות, אלא רק ט"ר של המלכות, והמלכות דמלכות אינה בכלל הזיווג. כי היא נשארת כמ"ש, נתיב שלא יְדָעוֹ עָיִט. אמנם בעתיק יומין יש זיווג גם על המלכות הזו, שיתגלה רק בגמה"ת.

ורב המנונא יצא מהזיווג הנעלם ההוא שבעתיק יומין. וע"כ קורא לו בשם אבא שלי. ואומר, מקום מגורי אבי היה בים הגדול. כלומר, שהזדווג עם המלכות, הנקראת הים הגדול.

ושמא תאמר, שכל הפרצופים מזדווגים על המלכות. לזה אומר, והוא היה דג אחד, שהיה סובב את הים הגדול מעבר לעבר. כלומר, שהוא בחינת זיווג של שער הנון, שמזדווג עם הים הגדול מכל הבחינות שבה, מכתר עד מלכות, מעבר לעבר, לרבות גם על המלכות דמלכות. והוא גדול ומכובד וזקן ושבע ימים. כי הוא נקרא בשם עתיק יומין. וממנו ולמטה אין הזיווג הגדול הזה במציאות.

והיה בולע כל שאר דגי הים. כי הזיווג הגדול הזה, בולע בתוכו כל הזיווגים והנשמות, שבכל העולמות כולם. כי כולם נכללים ומתבטלים בו. ומהתכללות זו נקראים כולם בשם נונים [דגים]. ואחר התיקונים הגדולים, הבאים לאחר הזיווג הזה, חוזר ומוליד כל אלו המאורות והנשמות, שבלע אותם בעת הזיווג. והם חיים וקיימים לנצח. כי כבר התמלאו מכל טוב העולם, מכוח שבלע אותם, ע"י הזיווג הגדול שלו.

והיה שט כל הים ברגע אחד. כי כל הזיווגים שמעתיק יומין ולמטה, באים בהתלבשות הספירות זו בזו, שהתלבשויות אלו נבחנות כמו הפסקות בדרך הזיווג, עד שהטיפה באה ליסודות זכר ונוקבא. משא"כ בזיווג הגדול של עתיק יומין, הוא בלי שום התלבשות. וע"כ נבחן, שהזיווג הוא ברגע אחד.

ושט בכל הים ברגע אחד, בלי שום התלבשות. והוא בכוחו, מחמת רוב הגבורות, הנכללות בזיווג זה. והוציאני, והוליד אותי, כחץ ביד איש גיבור. אמנם גבורות אלו, אין להן שום דמיון לגבורות, הנוהגות בזיווגים שלמטה מעתיק יומין. אלא שהן, כמ"ש, עין לא ראתה אלקים זולתך. אמנם ודאי אין לידה בלי גבורות. כי זרע, שאינו יורה כחץ, אינו מוליד. ולכן נאמר, והוציאני כחץ ביד אדם גיבור.

והחביאני באותו המקום, שאמרתי לכם, במגדל גדול ומכובד, שגרים בו הקב"ה ועני אחד. והוא שב למקומו, ונסתר בים. כלומר, לאחר שהוליד אותו, והסתיר אותו במגדל גדול ומכובד, חזר לזיווג שלו, ונסתר במקומו כלפנים.

.90 הסתכל רבי אלעזר בדבריו ואמר לו, אתה הוא בנו של המאור הקדוש, אתה הוא בנו של רב המנונא הזקן, אתה הוא בנו של מאור התורה, ואתה מחמר אחרינו? בכו יחד, ונישקו אותו, והלכו. חזרו ואמרו לו, אולי טוב לפני אדוננו, להודיענו את שמו.

פירוש. כי עוד לא השיגו דבריו בשלמות, והשגתם הייתה רק במוחין דחיה. וע"כ חשבו שהוא בנו של רב המנונא סבא. כי רב המנונא עצמו הוא מבחינת המוחין דיחידה. להודיענו את שמו, כלומר לקבל מדרגתו, כי השגת שמו פירושה השגת מדרגתו.

.91 ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מִקבצאל, פסוק זה בא להראות הסודות העליונים של התורה. והשם, בניהו בן יהוידע, לרמוז על סוד החכמה, הוא בא. דבר סתום הוא מרמז, והשם גרם.

בן איש חי, זהו צדיק חי העולמים. רב פעלים, שהוא אדון כל המעשים וכל הצבאות העליונים, כי כולם יוצאים ממנו. הוא נקרא ה' צבאות, להיותו אות בכל הצבאות שלו, מצוין ורב מכל.

הכתוב מראה ומגלה כאן סודות עליונים של התורה. ובניהו בן יהוידע, לרמוז על סוד החכמה, הוא בא. כי השם הקדוש יהוידע, ידיעה זו באה על סוד החכמה. הוא סוד סתום מאוד נעלה. והשם יהוידע גורם שיהיה סתום.

ביאור הדברים. הכתר דאצילות הנקרא ראש דלא ידע ולא אתיידע (רדל"א) ועתיק יומין מקיף על חמישה פרצופי אצילות, א"א ואו"א וזו"ן. ונקרא רדל"א, ראש שלא ידע, שאין שם זיווג אפילו במקומו עצמו. ולא נודע, שאין ממנו המשכת מוחין למדרגות שממנו ולמטה.

וגם א"א דאצילות נעלם מהתחתונים. ע"כ נקרא חו"ס. אמנם אינו נבחן ללא ידע כמו רדל"א, כי יש בו זיווג במקומו עצמו. אלא שהוא רק לא נודע בלבד, שאין ממנו המשכת מוחין למטה. וכל המוחין שנודע בעולמות ב-6000 שנה רק מאו"א וישסו"ת, הנקראים חכמה דל"ב (32) נתיבות, או ל"ב אלקים של מעשה בראשית.

וכמ"ש, והחכמה מאין תבוא, ואֵי זה מקום בינה, ונעלמה מעיני כל חי, ואלקים הבין דרכה, והוא ידע את מקומה. כתוב, אלקים הבין דרכּה. דרכה ממש, כי אלקים, ז"א, יודע דרך התפשטות החכמה דל"ב שבילים לחכמה תתאה. אבל, הוא, עתיקא קדישא, ידע את מקומה. מקומה ממש, עצם חכמה עילאה, או"א. וכש"כ החכמה ההיא הסתומה בעתיקא קדישא, כי היא המוח של עצמו.

הבין דרכה, כלומר רק החכמה דל"ב נתיבות, ל"ב אלקים דמעשה בראשית. ע"כ כתוב, אלקים הבין דרכה. חכמה בלשון בינה, כי כתוב, הבין דרכה. כי חכמה עצמותה רק בינה, אלא נעשית לחכמה, ע"י עלייתה לראש א"א, שמקבלת מחו"ס ומשפיעה למטה.

והחכמה הזו נגלית רק בדרכה של הבינה, בעת עלייתה לחו"ס דא"א. אלקים, בינה, הבין דרכה לשפע החכמה. ולכן נאמר, דרכה ממש, שהיא רק בחינת דרך אל שפע החכמה. אבל היא עצמה בינה ולא חכמה.

והוא ידע את מקומה. חל על א"א, כי השם, הוא ידע, מורה על נסתר מתחתונים, שהוא א"א, הנקרא עתיקא קדישא. ועליו אומר, שידע את מקומה של החכמה דל"ב נתיבות, להיותו עצם החכמה המשפיע אל הבינה. ולכן אומר, מקומה ממש. וכש"כ דרכה, כי בהיותו מקומה של השפעת החכמה הזו, מכ"ש, שיודע את דרכה של החכמה, כשהיא מלובשת בבינה.

וכש"כ החכמה שסתומה בו, בעתיקא קדישא. כלומר, שהוא ידע בחינת חו"ס של עצמו. אלא ג"כ, והוא ידע את מקומה. כי רק בו במקומו ממש, מגולה הזיווג הזה. אבל ממנו ולמטה אינו מושפע כלום.

הרי שמוחא דא"א הוא בבחינת, ידע במקומו עצמו. אבל הוא בבחינת, לא נודע ממנו ולמטה. ורק מוחין דאו"א, שהם המוחין דל"ב נתיבות החכמה, בבחינת נודע. ואלקים הבין דרכה. אבל הראש העליון שלמעלה מא"א, הראש דעתיק יומין, בחינת לא ידע ולא נודע, שאין זיווג אפילו במקומו עצמו, ואין ממנו שום התפשטות מוחין לתחתונים.

והנה כל זה אמור רק בכללות הנשמות והעולמות. אמנם מבחינת פרטיות הנשמות, יש נשמות גבוהות, שזכו להיות מ"ן לזיווג הגדול של אותו ראש דעתיק יומין לאחר פטירתם, ולקבל בעולם העליון קומת היחידה, הבאה מזיווג זה. שהם הנשמות של בניהו בן יהוידע ורב המנונא סבא, ועוד. ואלו הנשמות הגבוהות, מתגלות לצדיקים שבעוה"ז. וגם הצדיקים זוכים לראות אור היחידה, המאיר בנשמות הגבוהות ההן.

והשם בניהו בן יהוידע, לרמוז על סוד החכמה, הוא בא. שהנשמה הזו, הנקראת בשם בניהו בן יהוידע, באה מפנימיות החכמה, חכמה דעתיק יומין. הארת הנשמה ההיא עניין סתום. כי השם יהוידע גרם להארת הנשמה, שתהיה סתומה. כי משמעותו, יה"ו ידע. אבל לא נודע לאחרים. וא"כ נשאר סתום במקומו עצמו.

והנה תחילה הוא מבאר איכות הזיווג ומעלת קומתו של האור הגדול, היוצא מזיווג זה דראש דעתיק יומין, שמתבאר בכתוב, בן איש חי רב פעלים מקבצאל. ואח"כ מבאר עניין דבר הסתום שבהארת הנשמה ההיא. וזה המתבאר בכתוב, והוא היכה את שני אריאל מואב.

פירוש הכתוב, בן איש חי רב פעלים מקבצאל. הזיווג הזה הוא הזיווג של גמה"ת, הכולל כל הזיווגים והקומות, שיצאו בזו אחר זו במשך 6000 שנה. אשר כל האורות הללו מתקבצים בו בבת אחת. ועד"ז גם המ"ן, העולים לזיווג הזה, כוללת בתוכה כל הייסורים והעונשים, שהתגלו ב-6000 שנה בזה אחר זה.

ולפיכך, אין קץ לגובהה של הקומה, היוצאת מזיווג זה. והיא משביתה הקליפות והס"א לנצח. והיסוד, שהוא משפיע המ"ד הכוללים, כל האורות שיצאו ב-6000 שנה, הוא נקרא איש חי רב פעלים. והמלכות הכוללת בתוכה כל המ"ן והייסורים, שנגלו ב-6000 שנה, נקראת מקבצאל.

בן איש חי, זה צדיק חי עולמים. כי השם הזה מורה תמיד על היסוד, המשפיע לנוקבא. אשר אין לו מקום בית קיבול לצורך עצמו. וע"כ נבחן, שאינו חי אלא רק בעולם, בנוקבא, בהיותו משפיע אליה. וע"כ נקרא, צדיק חי עולמים.

אבל בזיווגו זה הוא מצוין בשם, רב פעלים, שהוא אדון כל המעשים וכל צבאות העליונים, שכולל עתה במ"ד שלו כל המעשים הטובים, וכל המדרגות העליונות, שהתגלו בזה אחר זה ב-6000 שנה. כי הם כולם התקבצו בו עתה בבת אחת, ומתחדשים באור העליון, ויוצאים ממנו בבת אחת אל הנוקבא. ולכן הוא נקרא בשם, רב פעלים.

וכולם יוצאים ממנו. שיוצאים כולם בבת אחת אל הנוקבא, הוי"ה צבאות, להיותו אות בכל הצבאות שלו. מצוין הוא ורב מכל. כי עתה נגלה בו השם הקדוש, ה' צבאות, בשלמותו הנעלה. שהרי הוא עתה אות בכל הצבאות שלו, להיותו רשום מכל המעשים וכל הצבאות העליונים, והוא מתגדל ועולה בהארתו על כל אלו.

.92 רב פעלים הוא מקבצאל, אילן הגדול והמכובד. הגדול מכל. מאיזה מקום יצא? מאיזה מדרגה בא? חוזר הכתוב ואומר, מקבצאל, מדרגה עליונה וסתומה, שעין לא ראתה אלקים זולתך. מדרגה, שהכול בה, והיא אוספת בתוכה מהאור העליון, וממנה יוצא הכול.

ביאור הדברים. הנוקבא נקראת עתה בשם מקבצאל, כי רב פעלים הוא מקבצאל, שהנוקבא מקבצת בתוכה האורות כולם בבת אחת מן היסוד, הנקרא משום זה רב פעלים. הקומה, היוצאת על הזיווג הזה, נקראת האילן הגדול והמכובד, שיוצא מן היסוד, ובא אל הנוקבא.

וכדי להראות לנו את איכותה של הקומה הגבוהה הזו, מאין היא יוצאת ובאה, כתוב, מקבצאל, שהאור העליון מקבץ אותם ביסוד, ומשפיע אותם לנוקבא. ונקראים שניהם יחד בשם מקבצאל.

והיא מדרגה עליונה וסתומה, שעין לא ראתה אלקים זולתך. כלומר, שהמדרגה הזאת, היוצאת מהזיווג הזה, נקראת בשם, עין לא ראתה אלקים זולתך. ובמדרגה זו נמצא כל התיקון, בזמן השלמות האחרונה, וע"כ הוא נבחן למדרגה שהכול בה.

כי קיבץ בתוכה מכוח האור העליון, כל הטוב והאורות העליונים, מכל 6000 שנה בבת אחת. וחידש אותם באור העליון. ולפיכך נאמר, שממנה יוצא הכול. כי ע"כ יוצאת ונגלית עתה כל השלמות המקווה.

.93 והוא ההיכל הקדוש הסתום, שכל המדרגות נאספות וסתומות בו. ובגוף אותו ההיכל נמצאים כל העולמות, וכל הצבאות הקדושים ניזונים ממנו ונמצאים בקיומם.

ראש דעתיק יומין עצמו, הוא ההיכל הקדוש והסתום, שכל המדרגות שבכל העולמות מקובצות ונעלמות בתוכו. ומתבאר בזה, איך התהווה והתאפשר הזיווג הגדול הזה של גמה"ת, שיהיה כולל בתוכו כל המדרגות והקומות, שיצאו בזו אחר זו ב-6000 שנה, ולחדשו ולהוציאו בבת אחת.

כי אותו הראש דעתיק יומין הוא ההיכל הקדוש הסתום, שכל המדרגות נאספות וסתומות בו. כלומר, שבמשך ימי העולם, שהמדרגות הן בעלייה ובירידה. כי אחר שמתגלה המדרגה, חוזרת ומסתלקת בסיבת חטא התחתונים, הנה בעת הסתלקות המדרגה, אינה נאבדת, אלא עולה למעלה לראש דעתיק ונעלמת שם. ובדרך זה הוא הולך ומקבץ בתוכו כל קומה ומדרגה, המתגלה בעולמות. והן באות שם בזו אחר זו, ומתקבצות ונעלמות בתוכו, עד הגיע העת של גמה"ת, ואז מחדש אותן ומוציא אותן בבת אחת.

ובגוף אותו ההיכל נמצאים כל העולמות, כי אותו ההיכל הקדוש הסתום, הנקרא ראש דעתיק יומין, הוא נבחן בכל משך 6000 שנה, לא ידע ולא נודע. וע"כ, הגם שהוא הולך ומקבץ לתוכו כל האורות המתגלים בעולמות, לא נגלה משהו מהם עד גמה"ת. ונמצאת כל מדרגה אחר העלמתה בסיבת פגם התחתונים, כי עלתה לראש דעתיק ונעלמה שם, שכל המדרגות נאספות וסתומות בו.

אמנם הגוף דעתיק יומין, מפה דראש שלו ולמטה, מלובש בחמישה פרצופי אצילות, ומאיר על ידיהם לכל העולמות. ואין הארה קטנה או גדולה, זולת הבאה מגוף דעתיק יומין.

ובגוף אותו ההיכל נמצאים כל העולמות. כי הגוף דעתיק יומין מתלבש בכל הפרצופים שבאבי"ע. ונמצאים כל העולמות כולם מלבישים עליו, והם קיימים עליו. שכל מציאותם והארתם ממנו באים.

וכל הצבאות הקדושים ניזונים ממנו, ונמצאים בקיומם. הן האורות, הבאים להחיות העולמות, הנקראים מזונות והן האורות הבאים למוחין דגדלות, כולם הם נמשכים מגוף דעתיק יומין. וכנגד השפע להחיות העולמות, נאמר, וניזונים ממנו, כלומר מזונות. וכנגד המוחין דגדלות, נאמר, ונמצאים בקיומם. כי המוחין מעמידים לכל פרצוף בשיעור הגובה המיוחס לו.

.94 שני מקדשים היו קיימים וניזונים בגללו, מקדש ראשון ומקדש שני. כיוון שהוא הסתלק, נמנעה ההמשכה, שהייתה נמשכת מלמעלה. ונחשב, שכביכול, הוא היכה אותם, והחריב אותם, וכילה אותם. כמ"ש, הוא היכה את שני אריאל מואב.

פירוש. אחר שהארת הגוף דעתיק יומין הסתלקה, השפע שנמשך ממנו מלמעלה נפסק. וע"כ נחרבו שני מקדשים. ונמצא, שכביכול, הוא היכה אותם, והחריב אותם, וכילה אותם.

הנה הדברים האלו עמוקים מאוד, כי משמע שבסיבת גילוי קומת הזיווג הגדול דראש דעתיק יומין, הסתלקה הארת הגוף דעתיק יומין מכל העולמות. וע"כ נחרבו המקדשים. וכל האורות, שהיו מאירים לישראל, כולם חשכו.

וכל התיקונים סובבים רק על בחינה ד', מלכות ונוקבא דז"א, פרצוף ב"ן. כי מכוחה הייתה שבירת הכלים, וכן חטא של עצה"ד. שכל עבודת הצדיקים ב-6000 שנה, הוא לחזור ולתקן אותה, כמו שהייתה מטרם שבירת הכלים, ומטרם החטא של אדה"ר. שאח"ז יתגלה הזיווג הגדול דראש דעתיק יומין, המבער את הקליפות והס"א לנצח, כמ"ש, בילע המוות לנצח. וכיוון שהב"ן כבר נתקן לנצח, ואינו צריך עוד לשום תיקונים, הנה אז ישוב הב"ן להיות ס"ג, ובזה נגמר כל התיקון.

אמנם בינתיים, אחר הזיווג הגדול דעתיק יומין, ומטרם שיבת הב"ן להיות ס"ג, יש עניין הסתלקות הארת גוף דעתיק. שבסיבת הסתלקותו, חרבו שני בתי מקדשים, שתי בחינות המוחין, המאירות בשני מקדשים. מוחין דאו"א עילאין, שמאירים בבית ראשון, והמוחין דישסו"ת, שמאירים בבית שני. וכל האורות של ישראל נחרבו והסתלקו. אשר כל אלו החורבנות, הם התיקונים האחרונים, המשיבים את הב"ן להיות ס"ג, שהוא כל הנרצה.

ואז יחזרו וייבנו שני המקדשים בידי שמיים, ממסך דבחינה ב', בינה. כלומר, ע"י המסך דס"ג דא"ק, שמלפני צ"ב, הנקי מכל צמצום, אלא רק מידי שמיים, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא.

ואז שני המקדשים יתקיימו לנצח, ויהיה אור הלבנה כאור החמה, בינה עילאה, שהיא עתה האור של ז"א, חמה. ואור החמה יהיה שבעתיים, כאור שבעת הימים, כז"ת דעתיק יומין, שמהן נמשך האור לאו"א, שהאצילו שבעת ימי בראשית. כי ז"א, החמה, ישוב להיות ע"ב, שבתוכה האור דגוף דעתיק.

וטעם הסתלקותו של גוף דעתיק, מטרם אלו התיקונים, הוא כי אין יותר בע"ס אלא שתי נוקבאות, בינה ומלכות, ס"ג וב"ן. ונמצא, אחר הזיווג הגדול דעתיק יומין, שהתבטלה הב"ן, והתבטל עימה גם מסך דס"ג. וזה מטעם התיקון, הנעשה בגוף דעתיק, לשתף הבינה והמלכות זו בזו, בשיתוף מדה"ד במדה"ר. שמכוח השיתוף הזה, האציל לפרצוף א"א דאצילות. וכל פרצופי אבי"ע יצאו והתקיימו, רק במלכות הזו, המשותפת והממותקת במדה"ר, בינה.

ולפיכך, כיוון שהתבטל המסך דב"ן, התבטל עימה המסך דבחינה ב', שהוא המסך דס"ג, בהיותם כרוכים יחד כאחד. וכיוון שהתבטלו בחינת הנוקבא והמסך, א"כ נפסק הזיווג עם האור העליון, וע"כ כל הארת הגוף דעתיק, שהייתה על המסך המשותף במדה"ר, הסתלקה לגמרי. וממילא נחרבו כל המאורות, שמהמסך ולמטה, הנמשכים מגוף דעתיק.

וכמ"ש, הוא היכה את שני אריאל מואב. שני מקדשים היו קיימים וניזונים בגללו, מקדש ראשון ומקדש שני. כיוון שהוא הסתלק, נמנעה ההמשכה, שהייתה נמשכת מלמעלה. כי מתוך שהתבטל הב"ן, מכוח הזיווג הגדול דעתיק יומין, התבטל עימו גם הס"ג, המסך דבחינה ב' עצמו. וכיוון שאין המסך מוכשר לזיווג, נפסק ע"כ האור העליון, שהיה ההמשכה, שהייתה נמשכת מלמעלה, והוא נפסק מטעם ביטול המסך.

הרי שמסיבת הזיווג הגדול שנעשה בראש דעתיק יומין, פסקה והתבטלה השפעת האור מגוף דעתיק יומין, כי הזיווג של הראש ביטל המסך דב"ן. וכיוון שעד עתה, היה המסך דב"ן מחובר עם המסך דס"ג בגוף דעתיק יומין כאחד, לכן התבטל גם המסך דס"ג. וכיוון שאין מסך לזיווג דהכאה, אין מקום לאור העליון להשפיע שם.

.95 והכיסא הקדוש, המלכות, נפל. כמ"ש, ואני בתוך הגולה. אותה מדרגה, אני, מלכות, בתוך הגולה. על נהר כְּבָר, הנמשך ויוצא שמכְּבָר. ועתה כָּלו מימיו ומעייניו, ואינו נמשך כבתחילה. כמ"ש, ונהר יחרַב ויָבֵש. יחרב בבית ראשון, ויבש בבית שני. ומשום זה כתוב, הוא היכה את שני אריאל מואב. מואב פירושו, מהאב שבשמיים. ונחרבו וכלו בגללו. וכל האורות, שהיו מאירים לישראל, כולם חשכו.

כיסא מורה על מיתוק המלכות בבינה, שהוא כיסא הרחמים, שעל ידו מושפעים כל המוחין ב-6000 שנה, לכל פרצופי אבי"ע. והכיסא הקדוש, המלכות, נפל. שמתוך ביטול המסך דב"ן, התבטל ונפל גם המסך דס"ג, הכיסא. וכמ"ש, ואני בתוך הגולה. אותה מדרגה, אני, בתוך הגולה. אני, מלכות דעליון, הנעשה כתר לתחתון. כי אותיות אני, אותיות אי"ן, שֵם הכתר.

ונודע, שמלכות דעליון היא כל הקשר שבין הפרצופים. שכל עליון עושה הזיווג על המלכות שלו, המוציאה או"ח, המלביש או"י דעליון. ואח"ז יורדת המלכות דעליון, בע"ס דאו"ח שלה, שבתוכם קומת או"י, ומתלבשת בתחתון. ונמצא עתה, אשר אותה מדרגה, אני, בתוך הגולה. כי התבטל ממנה הזיווג עם האור העליון, ונפסק האור העליון מכל הפרצופים.

על נהר כבר, הנמשך ויוצא שמכְּבָר, ועתה כלו מימיו ומעייניו. כי בהיותה מתוקנת במסך, היא נקראת נהר הנמשך ויוצא. כלומר, שהאור העליון נמשך על ידה לתחתון, כמו מימי נהר, הנמשכים והולכים בלי הפסק. אבל עתה, כשהתבטל המסך, נבחן הנהר הזה בשם נהר כבר, שמכבר היה נהר ולא עתה. כי עתה כלו מימיו ומעייניו.

מימיו, האור העליון, שהיה נמשך בו. ומעייניו, המסך, שבהיותו מתוקן בה היה נבחן למעיין. כי השפע היה קשור בו ונובע ממנו בלי הפסק. ועתה נפסק כל זה, ואינו נמשך כבתחילה, שאינו נמשך ממנו האור העליון, כמו מקודם. כמ"ש, ונהר יחרַב ויָבֵש. יחרב בבית ראשון, ויבש בבית שני.

אמא נקראת בית ראשון, והתבונה נקראת בית שני. ועל בית ראשון כתוב, יחרב, כי בו נפסק הזיווג, משום שהמעיין, המסך, נחרב. וכיוון שאין זיווג באמא עילאה, נמצאת התבונה יבשה לגמרי. וע"כ על התבונה כתוב, ויבש.

מואב פירושו, מהאב שבשמיים. כי שורש המוחין של ב' המקדשים, הוא מאבא, שהוא האב שבשמיים, המאיר לז"א, שמיים, שאורותיו העלו זו"ן לישסו"ת במקדש שני, ולאו"א עילאין במקדש ראשון. שהם נחרבו עתה וחשכו. מחמת הפסקת השפע דגוף דעתיק יומין.

וכל האורות שלו, שהיו מאירים לישראל, כולם חשכו. כלומר, לא רק המוחין הגדולים של ב' המקדשים חשכו, אלא כל האורות, שהיו מאירים לישראל, נחרבו, אפילו האורות דו"ק ואורות דבי"ע.

.96 הוא ירד והיכה את הארי בתוך הבור. בזמנים הראשונים, כשהנהר הזה היה מושך מימיו למטה, היו ישראל נמצאים בשלמות. כי היו זובחים זבחים וקורבנות לכפֵּר על נפשותיהם. ואז הייתה יורדת מלמעלה דמות של אריה אחד. והיו רואים אותו על המזבח רובץ על טרפו, אוכל הקורבנות כאיש גיבור. וכל הכלבים המקטרגים, היו נחבאים מלפניו, ולא יצאו לחוץ, לקטרג.

ביאור הדברים. האש של גבוה, שהיה רבוץ על המזבח בביהמ"ק, היה רבוץ כאריה, היה שורף את הקורבנות, שבני ישראל מקריבים עליו. ובזמנים הראשונים, כשהנהר הזה היה מושך מימיו למטה, היו ישראל נמצאים בשלמות. כי מטרם שהתבטלה הארת עתיק, והאורות העליונים היו נמשכים לישראל, כנהר שמימיו נמשכים מלמעלה למטה בלי הפסק, הנה אז היו ישראל בכל שלמותם. כי היו זובחים זבחים וקורבנות לכפר על נפשותיהם.

שעם הקורבנות, שהיו זובחים, היו מעלים מ"ן לזיווג העליון, שעל המסך. ונמשכו מ"ד, שהם המוחין. שע"י זה התקרבו בדבקות גדולה לאביהם שבשמיים, וכל הקליפות ברחו והתרחקו מהם, שזה הפירוש, לכפר על נפשותיהם. כי התרחקות הקליפות מעל הנפשות, נבחנת לכפרה. בדמיון בגד מוכתם ומלוכלך בכתמים, שע"י רחיצה, מעבירים ומכפרים כל הכתמים מהבגד.

וע"כ נקראים קורבנות, שמקריבים את ישראל לאביהם שבשמיים. וכיוון שהיו על שלמותם, והיו מעלים מ"ן רק לעשות נחת רוח ליוצרם, היה המ"ן עולה עד הבינה, ששם אור החסדים והשפעה בצורת אריה, החסד.

ונבחן שהאריה של הבינה קיבל מע"ט ומ"ן, שהעלו בני ישראל. וראו איך מ"ן שלהם, הוא בחינת טרף לבינה עילאה, ואור החסדים של בינה נמשך באו"י על המ"ן, והיה או"י רובץ על הטרף, המ"ן, ואוכל אותו.

עניין אכילת האריה את הקורבן. כי עיקרו של הקורבן, הוא המ"ן, העולה לחיזוק המסך ולהעלאת או"ח. ומכיוון ששיעור גודל או"י, נמדד במידת או"ח, שעולה מעל המסך, נבחן שאו"י ניזון מהמ"ן, ומתגדל ומתקיים על ידו. בדוגמת בעל החיים, שמתקיים וגדל ע"י המזונות שאוכל. וכן כל חיותו של החי הגשמי, תלויה במזונות שאוכל, שבהפסקתם הוא מת. כן האור העליון תלוי באו"ח, העולה מהמסך. ובהפסק או"ח, הוא מתבטל מתחתון.

ולכן נאמר, שיורדת מלמעלה דמות של אריה אחד. אור הבינה, הנמשך מלמעלה למטה באו"י, הוא בדמות של אריה, צורת השפעה כטבע הבינה. והיו רואים אותו על המזבח רובץ על טרפו, שראו את או"י, שמתלבש ורובץ בתוך או"ח, העולה מהקורבן, שהוא טרפו ומזונותיו.

אוכל הקורבנות כאיש גיבור. שהוא אוכל וגדל ע"י הקורבנות, כאיש גיבור. כי לפי שהיו ישראל בשלמות, הייתה מידת ההשפעה, שהיא העלאת מ"ן ואו"ח, בגבורה גדולה מלמטה למעלה. כי קומת או"ח נמדדת במידת גודלה של הכאת המסך ברְתֵת ובזִיעַ, הדוחה האור העליון מלמטה למעלה. וכמידת גדלות קומתה של עליית או"ח, כן קומת או"י הנמשכת בו. וע"כ אם קומת או"ח עולה בגבורה גדולה, נבחן, שהאריה אוכל הקורבנות כאיש גיבור בקומה זקופה בגבורה, כי ע"י הגבורה מתגדלת ועולה קומתו.

וכל הכלבים המקטרגים, היו נחבאים מלפניו, ולא יצאו לחוץ, לקטרג. כי הקליפה של הקבלה לעצמה, מכונה כלב. כמו שאומר הזוהר על הכתוב, לעלוקה שתי בנות הב הב. שצועקים ככלב ואומרים, הב לנו מעושר העוה"ז, והב לנו מעושר העוה"ב. והיא הקליפה החזקה ביותר. ואחיזתה מתחזקת ביותר כנגד אור היחידה. כמ"ש, הַצילה מחרב נפשי, מיד כלב יחידתי.

ואותה קליפה היא הלעומת של האריה אוכל הקורבנות. כי כמו שהאריה, החסד, כולו להשפיע ולא לקבל כלום, כמו במידת החסיד, שלי שלך ושלך שלך, כך קליפת הכלב היא כולה לקבל ולא להשפיע כלום. כמו שלומדים, בחסידי אוה"ע, שכל חסד שעושים, לעצמם הם עושים. כי הם קשורים בקליפת כלב.

ובזמן שהיו ישראל שלמים, וזכו לבחינת אריה אוכל הקורבנות, אז כל הכלבים היו נחבאים מלפניו, ולא יצאו לחוץ. כי העלו מ"ן בגבורה גדולה, שבזה נתנו כוח למסך שבמלכות, לדחות האור העליון ממנו ולמעלה, בגבורה גדולה. שמתוך כך נמצאה מידת או"ח, שהייתה בקומה, גבוהה מאוד, שנאמר, אוכל הקורבנות כאיש גיבור. ולפיכך, גם אלו הקליפות הקשות, שהן הכלבים, כולן ברחו והסתתרו מפחד גבורתו של האריה ההוא, ולא יצאו ממחבואן לחוץ.

.97 כיוון שגרמו העוונות, הוא ירד לתוך המדרגות שלמטה, והרג אותו האריה. כי משום, שלא רצה לתת לו טרפו כבתחילה, נחשב, כביכול, שהרג אותו. ע"כ ודאי, היכה את הארי. לתוך הבור, כלומר לעיניו של הצד האחר הרע. כיוון שראה זאת אותו הצד האחר, התגבר ושלח כלב אחד לאכול את הקורבנות, מעל המזבח, במקום האריה.

ואותו האריה אוריאל שמו, שפניו פני אריה. ושמו של אותו הכלב בַּלְאֲדָן, אותיות בל אדם, שהאות ם' מתחלפת בן'. כי אין הוא בכלל אדם, אלא כלב, ופני כלב.

כי מתוך שהתבטלו המסכים מב"ן ומס"ג, גם ישראל למטה לא יכלו להעלות עוד מ"ן, שהיא מזונותיו של אריה. ונפסק הזיווג, והאור העליון, האריה, הסתלק ונבחן כאילו הרג אותו האריה. כי הוא התעלה למעלה לשורשו, ונעלם מהתחתונים.

והיכה את הארי לתוך הבור, לעיניו של הצד האחר הרע. כי שורש הקבלה לעצמו בעיניים, כי העין רואה והלב חומד. הקבלה הזו נקראת בור, כי הוא, בור ריק ואין בו מים, שאין האור העליון נמשך לשם, כמו שלומדים, שאין אני והוא יכולים לדור במדור אחד.

והיכה את הארי לתוך הבור, לעיניו של הצד האחר הרע. כי הכאת הארי הייתה לעיניהם הרעות של הס"א, הנקראת בור, שהן בורות נשברים, אשר לא יכילו המים. והם יצאו עתה ונגלו ממחבואיהם בשליטה גדולה. ושלח כלב אחד לאכול את הקורבנות. כי הלעומת של האריה אוכל הקורבנות, הוא הכלב הצועק תמיד הב הב.

ואותו האריה אוריאל שמו, שפניו פני אריה. שֵם אֵל הוא החסד, ימין. והאריה אור החסד, נקרא אוריאל, אור הנמשך מהשם אל. ופניו אל הימין, השפעה, כמ"ש, ופני אריה אל הימין לארבעתם.

ושמו של אותו הכלב בלאדן. כי אין הוא בכלל אדם, אלא כלב. כי הז"א נקרא אדם, בעת שיש בו מוחין מהבינה, שהוא אד"ם, בגי' מ"ה (45). הבינה הוא השפעה. ע"כ לומדים, אתם קרויים אדם, ולא אוה"ע קרויים אדם, משום שכל חסד שעושים לעצמם הם עושים. וע"כ נקרא בלאדן, שהם אותיות בל אדם. כי ם' מתחלפת בן'.

.98 והיכה את הארי בתוך הבור ביום השלג. ביום שגרמו העוונות, שהדין נידון למעלה מבית דין (ב"ד) העליון. וע"כ כתוב, לא תירא לבֵיתה משלג. שזה דין העליון, המכונה שלג. ואינה מתייראת, משום שכל ביתה לָבוש שָׁנים, ע"כ יכלה לסבול אש חזקה.

הדינים שכנגד הזכר נקראים שלג. וע"כ נבחנים, שנמשכים מב"ד העליון. ודינים אלו קשים מאוד בתחילה, אלא שקלים בסוף, כי אינם נמתקים, אלא רק בסוף, שהוא הנוקבא. וכנגד הדינים הללו, אמרה הנוקבא, סַמְכוּני באֲשׁישׁות. הרומז לב' אִשות, אש של מעלה, הבינה, ואש שלה עצמה.

ואז, אחר שיש לה ב' אשות אלו, היא ממתיקה את הדינים הקרים דשלג, כי האש שלה מוציאה צינתם. ולכן כתוב, לא תירא לביתה משלג, שזה דין העליון, הדינים הקשים דדכורא. ואינה מתייראת, משום שכל ביתה לבוש שנים. שנים, הם ב' אשות. ומשום שביתה לבוש בב' אשות, ע"כ לא תירא לביתה משלג. ויותר מכך, השלג מתמתק בתוך האשות שלה.

ע"כ יכלה לסבול אש חזקה, שהשלג הזה עוזר לה לסבול את האשות שלה. ומשמיענו שעתה, אחר שהתבטלו המסכים והזיווגים דב"ן ודס"ג, והתבטלו ב' האשות הללו, חזרו הדינים דשלג לכוחם. ורומזים, כי המובא עד כאן, נגלה תכף ומיד אחר הזיווג דעתיק יומין. אבל המובא בכתוב אח"ז, הוא מסובב ובא לאחר מכאן.

.99 כתוב אחריו, והוא היכה את איש מצרי, איש מראֶה, ויהרגהו בחניתו. בא להודיע, שבכל פעם שחטאו ישראל, הוא הסתלק, ומנע מהם כל הטוב, וכל האורות שהיו מאירים להם.

הוא היכה את איש מצרי. זהו אור, שהיה מאיר לישראל. והוא משה, שכתוב עליו, ותאמרנה, איש מצרי הִצִילָנו מיד הרועים. כי במצרים נולד, ושם גדל, ושם התעלה לאור העליון.

אין כוונת הכתוב על איש ממש, אלא על אור, כי ביטל והעלים את האור, ונבחן כאילו הרג אותו. ולכן נאמר, שזהו אותו האור, שהיה מאיר לישראל, והוא משה. כלומר, שביטל את האור הגדול של הארת משה אל ישראל. ומכנהו איש מצרי, כי במצרים נולד, ושם גדל, כמ"ש, ויגדל משה, וייצא אל אחָיו. ושם זכה לאור העליון, לגאולת ישראל ממצרים.

.100 איש מראה. מראה, כמ"ש, ומראֶה ולא בחידות. איש, כמ"ש, איש האלקים, כביכול, בעלה של אותו מראה כבוד ה', מלכות. כי זכה להנהיג מדרגה זו בארץ בכל חפצו, מה שלא זכה לזה איש אחר.

ההפרש בין משה לשאר הנביאים, כי משה היה מרכבה לז"א, והיה בונה ומשפיע מהז"א אל הנוקבא. משא"כ שאר הנביאים, היו מרכבה לנוקבא, והם מושפעים מהנוקבא. ולכן נאמר, איש האלקים, בעלה של אותו מראֶה, הנוקבא, הנקראת כבוד ה'.

ונבחן לבעלה של השכינה, משום שזכה להנהיג מדרגה זו. כי הוא מרכבה לז"א, ובונה ומשפיע ומנהיג את הנוקבא. מה שלא זכה לזה איש אחר. כי יתר כל הנביאים, היו מרכבה לנוקבא, והנוקבא הייתה משפיעה אליהם. ונמצאים הם תחתונים ממנה, ומונהגים על ידיה. הרי, ששום איש בעולם לא זכה למידתו של משה.

.101 וביד המצרי חנית. זהו מטה האלקים, שנמסר בידו. כמ"ש, ומטה האלקים בידי. וזהו המטה, שנברא ערב שבת בין השמשות. וחקוקה בו חקיקה קדושה, השם הקדוש. ובמטה הזה חטא בסלע. כמ"ש, ויַךְ את הסלע במטהו פעמיים. אמר לו הקב"ה, משה, לא לזה נתתי לך את המטה שלי, חייךָ, לא יהיה עוד בידך מכאן והלאה.

בין השמשות, הוא המיתוק הגדול של המלכות בבינה, עד שאין להבחין בה, אם היא מלכות או בינה. כי בשבת עולה המלכות לאו"א, ונעשית בינה. ובערב שבת בין השמשות אינה עוד בינה ממש. אבל גם אינה ניכרת לבחינת מלכות.

וזה עניין עשרת הדברים, שנבראו בין השמשות. שאז אין היכר בהם מאין מוצאם, אם מבינה אם ממלכות. כי גם בנוקבא עצמה אין אז היכר.

וזה עניין המטה שנברא ערב שבת בין השמשות. ומטעם זה חקוקה בו חקיקה קדושה, השם הקדוש. וחקיקת השם הקדוש, מורה על בינה, שממנה נמשכה הקדושה. חקיקה קדושה מורה על המלכות, שהיא רק חקיקה לקבל את השם הקדוש.

וב' החקיקות הללו היו כלולות במטה, כמו בחינה אחת בלי היכר, מטעם שהוא נברא ערב שבת בין השמשות. וע"כ היה כוחו יפה להמשיך לישראל כל האורות וכל הניסים והנפלאות, שהם המשכת אורות הבינה במלכות. ועל ידו זכה משה לבינה עילאה, ולבחינת איש האלקים. והוא הנקרא מטה האלקים ע"ש הבינה. והיא הנקראת חנית, ו' דהוי"ה, המזדווג עם ה"ת.

והנה המלכות נקראת צור, והבינה נקראת סלע. והזיווג הפנימי של זו"ן, בעת שעולה לאו"א, והנוקבא משמשת בכלים דאמא, מכונה הזיווג דהכאה בשם דיבור. והזיווג החיצון של זו"ן במקומם עצמם, מכונה זיווג דהכאה.

וזה שנאמר למשה, והכית בצור ויצאו ממנו מים. כי הצור הוא מלכות, שבה נוהגת הכאה. אבל גם כתוב, ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, כי כשהסלע במקום בינה, מכונה הזיווג בשם דיבור. וזהו, חטאו של משה, כי שימש במטה שלו פעמיים. כי מלבד שהיכה בו בצור, היכה גם בסלע. כלומר פעמיים. ונמצא שחטא בסלע, כי בו אינה נוהגת הכאה, אלא דיבור.

ובמטה הזה חטא בסלע. כי מתוך שבמטה האלקים לא היה היכר, אם שייך למלכות או לבינה, ע"כ יצא לו לשמש עימו גם בסלע. כמ"ש, ויך את הסלע במטהו פעמיים, בצור ובסלע. אמר לו הקב"ה, משה, לא נתתי לך המטה שלי שתשמש עימו גם בבחינת הסלע.

.102 מיד כתוב, ויירד אליו בשבט. כלומר, בדין קשה. ויגזול את החנית מיד המצרי. כי מאותה שעה נמנע ממנו המטה, החנית, ולא היה עוד בידו לעולם. ויהרגהו בחניתו. שמשום אותו החטא, שהיכה את הסלע במטה, הוא מת, ולא נכנס לארץ הקדושה. ואור זה נמנע מישראל.

כי מכוח הזיווג הגדול דעתיק יומין, לא היה צריך להתבטל כלל הס"ג, אלא רק הב"ן לבדו. ואז היה תכף הב"ן עולה ונעשה ס"ג לנצחיות. אלא מתוך שהס"ג והב"ן היו דבוקים יחדיו, התבטל גם הס"ג עם הב"ן, שע"כ נחרבו בינתיים המקדשים. ומאותו הטעם התבטלה גם הארת משה לבני ישראל, כי הוא עוד חטא ביותר בדבר החיבור של הב"ן עם הס"ג, ע"י הכאת הסלע.

ולכן, ויירד אליו בשבט, בדין קשה, כי ביטול הס"ג נעשה בדין קשה, כי באמת אין לו שום חיבור עם הב"ן. וביטול הב"ן אינו נוגע אליו כלל. כמ"ש, ייוודע כמביא למעלה בסבוך עץ קרדוּמות, ועתה פיתוחיה יחד, בכַשִׁיל וכֵילַפּוֹת יַהלוֹמוּן. כי מחמת העלאתה והמתקתה של המלכות ועלייתה אל הבינה, נעשה עתה, כמו מביא למעלה בסבוך עץ קרדומות. כי גם הס"ג התבטל בגלל עלייה זו, כלומר, בכשיל וכילפות יהלומון.

ולכן כתוב, ויגזול את החנית מיד המצרי. כי מאותה שעה נמנע ממנו המטה, החנית, ולא היה עוד בידו לעולם. כי החנית הייתה שייכת באמת לב"ן. וע"כ התבטלה הארתו לעולמים. כי הב"ן עצמו התחדש אח"כ, ונעשה ס"ג לנצחיות. וע"כ אין עוד עניין לשימוש המטה בהכאה.

וע"כ כתוב, ויהרגהו בחניתו, שמשום אותו החטא, שהיכה את הסלע במטה, מת. כי לולא נזהר לשמש עימו רק בצור ולא בסלע, לא היה הס"ג מתבטל עם הב"ן, ולא היה מת, אלא עולה תכף לס"ג.

ולא נכנס לארץ הקדושה, כי ארץ ישראל היא עליית הב"ן אל הס"ג. וע"כ נקראת הארץ הקדושה. כי המוחין דבינה, המאירים אז בה, נקראים קודש. ובטרם גמה"ת, שיש עליות וירידות, ע"כ יש חורבנות וגלויות. אבל בגמה"ת יישאר הב"ן בס"ג, כעניין ארץ ישראל, לנצחיות. ולא תהיה יותר שום גלות.

.103 כתוב, מן השלושים נכבד ואל השלושה לא בא, וישִׂימהו דוד אל משמעתו. אלו הם שלושים שנה עליונות, שהיה לוקח מהן והמשיך למטה. ומהם הוא היה לוקח והתקרב. ואל השלושה לא בא. הם היו באים אליו, ונותנים לו בחפץ לב, והוא לא בא אליהם.

ג"ר, חב"ד, נקראות שלושים, ג"ס שכל אחת נכללת מעשר, שהן כלל המוחין המאירים ב-6000 שנה. ונשמת בְנָיָהוּ, הבאה מהזיווג הגדול דעתיק יומין, המקבץ מכל אלו הזיווגים של 6000 שנה, בזיווג רב פעלים ומקבצאל בקומה אחת, שהיא בניהו בן יהוידע, נמצא שמקבל ומתכבד מכל אלו שלושים שנה העליונות.

כלומר, שהיה לוקח מהמוחין דשלושים שנה. ונמשכים אל הנשמה שלו למטה, בסוף כולם. ומהם הוא היה לוקח והתקרב. כי כל הקומה שלו היא רק ממה שלקח וקיבץ מהזיווגים שלהם, שבאו בזה אחר זה.

ועכ"ז, אל השלושה לא בא. הם היו באים אליו, ונותנים לו בחפץ לב, והוא לא בא אליהם. כי אע"פ שהם נתנו לו כל מעלתו הנשגבה בחפץ לב, עכ"ז הוא לא יכול לבוא אצלם אח"ז ולקבל עוד מהם. כי מתוך ביטול המסך דב"ן, התבטל לו ג"כ מסך דס"ג, ונשאר לבלי מסך. וע"כ לא היה יכול לבוא אצלם, להעלות מ"ן ולקבל מהם עוד.

.104 ואע"פ שלא נכנס במניין וחשבון שלהם, עכ"ז כתוב, וישימהו דוד אל משמעתו, שלא נפרד מלוח ליבו לעולם, כי אין להם פירוד לעולם. דוד שם ליבו אליו, והוא לא שם ליבו לדוד. משום שהתשבחות והשירים והחסד, שהלבנה עושה לשמש, היא מושכת בזה אליה, שיהיה מגורו עימה. וזהו שכתוב, וישימהו דוד אל משמעתו.

דוד המלכות, הרגל הרביעית של ג"ר. שאע"פ שלא יכול לבוא אל שלושים שנה עליונות, שהן ג"ר, מ"מ, וישימהו דוד אל משמעתו, שהתדבק בו ולא זז מלוח ליבו לעולם. מטעם, שכל השלמות שבמלכות מגולה בו, להיותו מהזיווג הגדול דעתיק יומין, המשבית כל הקליפות מהשם ב"ן, כמ"ש, בילע המוות לנצח.

ולכן נאמר, שדוד שם ליבו אליו, שלא נפרד מלוח ליבו לעולם, כי שלמותו בו. אבל בניהו בן יהוידע, לא שם ליבו לדוד, כי דוד הוא רגל רביעית לג"ר. וע"כ כמו שלא יכול לקבל מג"ר, כן לא היה יכול לקבל מדוד. וע"כ לא שם אליו ליבו.

ע"י התשבחות והשירים והחסד, שהלבנה עושה לשמש, כלומר, ע"י המ"ן שהמלכות, הלבנה, מעלה אל ז"א, השמש, היא ממשיכה אליה את הארת נשמת בניהו בן יהוידע, שלמותה האחרונה, שיהיה מגורו עימה, שיתדבק בה לנצח.

.105 נפלו רבי אלעזר ורבי אבא לפניו, על פניהם. בתוך כך לא ראו אותו. קמו והסתכלו לכל הצדדים, ולא ראו אותו. ישבו ובכו, ולא יכלו לדבר זה עם זה.

אמר רבי אבא, ודאי זהו שלמדנו, שתמיד בכל דרך שהצדיקים הולכים ודברי תורה ביניהם, באים אליהם הצדיקים מהעולם ההוא, לגלות להם דברי תורה. ודאי זהו רב המנונא סבא, שבא אלינו מהעולם ההוא, לגלות לנו הדברים האלו. וטרם שהספקנו להכיר אותו, הלך לו ונעלם מאיתנו.

קמו, והיו רוצים להנהיג את החמורים, ולא הלכו החמורים. ושוב רצו להנהיגם, ולא הלכו. פחדו, ועזבו את החמורים. ועד היום קוראים למקום ההוא, מקום החמורים.

כי לא יכלו לסבול את האור הגדול הזה, שנגלה להם בעת גילוי הסודות הללו, ונפלו לפניו. בתוך כך לא ראו אותו. כי אחר שזכו לקבל ממנו את מדרגתו הגדולה והנישׂאה, נעלם מהם תכף, ולא יכלו למוצאו ולהשיגו עוד. ולפיכך שהיה צערם גדול, ישבו ובכו, עד שלא יכלו לדבר זה עם זה.

ואמרו, זה הוא רב המנונא סבא. כי עתה הכירו דרגתו, שהוא רב המנונא סבא בעצמו, ולא כמו שחשבו לפני זה, שהוא רק בנו של רב המנונא סבא. קמו, והיו רוצים להנהיג את החמורים. כי החמורים הם הכוחות, שניתנה להם נשמת רב המנונא סבא, שיוכלו להעלות מ"ן, להשיג את המדרגות חיה יחידה, שהשיגו על ידו. שזהו, שהרכיבם על החמורים והלך לפניהם להאיר להם את אורַח הצדיקים.

ועתה, אחר שגמר תפקידו ונעלם מהם, היו רוצים שוב לעלות ולרכב על החמורים שלו, להעלות מ"ן מחדש, כדי לחזור ולהשיגו שנית. אמנם רצו להנהיגם, ולא הלכו. כי עתה לא היו יכולים לקבל מהחמורים שוב כוח להעלאת מ"ן. וע"כ יראו והניחו את החמורים במקום ההוא, שרב המנונא סבא פרח מהם. וסימנו את המקום ההוא בשם מקום החמורים, על המאורע, שלא יכלו עוד לשמש עימהם.

.106 פתח רבי אלעזר ואמר, מה רב טוּבך, אשר צפנת לִירֵאֶיך, פעלת לחוסים בךְ נגד בני אדם. כמה הוא הטוב העליון והמכובד, שעתיד הקב"ה לעשות לבני אדם, לאותם הצדיקים העליונים יראי חטא, העוסקים בתורה, כשהם באים לעולם ההוא.

לא כתוב, טובך, אלא רב טובך. כמ"ש, זֵכר רב טוּבך יביעו. וזהו חיי עונג, הנמשכים מעוה"ב אל חי העולמים, שנקרא זכר רב טובך. והוא ודאי כמ"ש, ורב טוב לבית ישראל.

המילה רב, מורה תמיד על גדלות. רב טובך, מורה על חיי עונג, מוחין דג"ר. כי עיקרו של הפרצוף והחיים שלו מוחין דו"ק, המתקבל מזיווג דאו"א, כדי להחיות העולמות. אמנם יש גם מוחין של תוספת, המענגים את החיים, שהם מוחין דג"ר. והם הנקראים רב טובך וחיי עונג.

ולכן נאמר, הנמשכים מעוה"ב אל חי העולמים. כי מוחין דג"ר, שהם חכמה, נמשכים מהבינה, הנקראת עוה"ב, ומתלבשים בלבוש כבוד דחסדים, הבא מזיווג היסודות, הנקרא חי העולמים. ומשם מגיעים המוחין אל הצדיקים יראי חטא.

.107 עוד יש לפרש, מה רב טובך. שכאן נחקק סוד החכמה, וכל הסודות נכללו כאן. רב זהו אילן רב וחזק, ז"א. משום שיש אילן הקטן ממנו, המלכות. וזה ז"א, הוא רב. ומביאו בגובה הרקיעים.

יש להבין, שבפסוק הזה נרשמה פנימיות החכמה, וכל הסודות נכללו בו. חכמה, מורה על זיווג עתיק. וכל הסודות, מורה על גמר כלל התיקון.

מ"ה, עולם התחתון. רב, מורה על אילן רב וחזק, ז"א, בעת הלבשתו לע"ב. ונקרא אז אילן רב, ע"ש החכמה, ונקרא חזק מבחינת עצמו. אמנם, בעת שז"א במקומו עצמו, נקרא אילן סתם. ע"כ נאמר, משום שיש אילן אחר הקטן ממנו, המלכות, הנקראת ג"כ אילן.

ז"א, רב, כשמלביש לקומת ע"ב, נקרא רב, ומביאו בגובה הרקיעים. כי גובהו של ע"ב מגיע עד הכתר, הנקרא גובה הרקיעים, כי ע"ב מלביש על פרצוף הכתר. ולכן הע"ב מעלה את הז"א לגובה הרקיעים.

.108 טוּבך, הוא האור שנברא ביום הראשון של מעשה בראשית. אשר צפנת ליראיך, משום שגנז אותו לצדיקים בעולם ההוא. פעלתָ, זהו גן העדן העליון, כמ"ש, מָכון לְשִׁבְתך פעלת ה'. וזהו כמ"ש, פעלת לחוסים בך.

האור שנברא ביום ראשון, הוא האור שהיה אדה"ר צופה בו מסוף העולם ועד סופו. והוא ה"פ אור, הנאמרים ביום ראשון של מעשה בראשית. לצדיקים בעולם ההוא, בעוה"ב. כי האור הזה נגנז ביסודות, שהם צדיק וצדק של או"א, הנקרא עוה"ב. ואלו צדיק וצדק נקראים יראיך, ע"ש כוח ההסתר שבהם. ומהם מתקבל האור הזה אל הצדיקים.

פעלת, זה גן העדן העליון. כי מקודם לכן כתוב, אשר צפנת, שפירושו, שהמוחין באים בלבוש כבוד של צדיק וצדק בהסתר, מכוסים באלו הלבושים. וכאן כתוב, פעלת, שהמשמעות היא, פעולה גלויה בלי הכיסוי האמור. ומביא ראָיה מהכתוב, מכון לשבתך פעלת ה'. כלומר, פעולה שלמה וגלויה.

והזוהר ביאר כי, פעלת, נאמר על גן העדן העליון, שהוא נפעל ויצא מכלל אלו המוחין הקודמים בכתוב, הנוהגים בכל 6000 שנה. ויהיה שיעור הכתוב, מה רב טובך, אשר צפנת ליראיך, שהם המוחין של כלל 6000 שנה. אשר כל אלו פעלת ע"י הזיווג הגדול דעתיק יומין, לחוסים בך, שממוחין אלו נפעל ויצא גן העדן העליון, ששם שרויים צדיקים גמורים, החוסים בה'. כמו אותן הנשמות של בניהו בן יהוידע וכדומה, שזוכות לקבל מהזיווג הגדול דעתיק, המקובץ מכל אלו המוחין של 6000 שנה.

ודע, שמקום מנוחתן של הנשמות, נקרא גן עדן. ויש גן עדן הארץ, הנקרא ג"כ גן העדן התחתון. והוא בחינת ו"ק. ויש גן עדן עליון, ג"ר של גן עדן. וכל הנשמות שרויות רק בגן העדן התחתון. אלא בראשי חודשים ושבתות, עולות לגן העדן העליון, ואח"כ חוזרות למקומן. אלא שיש יחידי סגולה, שמקומם הוא בגן העדן העליון. ועליו אמר רבי שמעון, ראיתי בני עלייה שהם מועטים.

.109 גן עדן שלמטה, שכל הצדיקים עומדים שם, ברוח המתלבש בלבוש כבוד, כאותו האופן והצורה שהיו בעוה"ז, זהו שכתוב, נגד בני אדם. כלומר, באותה צורה של בני אדם שבעוה"ז. ועומדים שם, ופורחים באוויר משם, ועולים לישיבת הרקיע, באותו גן העדן של מעלה. ופורחים שם ומתרחצים בטל נהרות אפרסמון טהור, ויורדים ושורים למטה, בגן העדן התחתון.

כי ההבדל העיקרי בין ג"ר וז"ת בפרצופים ובנשמות, כי ג"ר יכולות לקבל אור החכמה כמו שהוא, ואינן צריכות שתתלבש להן החכמה בלבוש של אור חסדים. משא"כ פרצופי ו"ק, וכן הנשמות הנולדות מזו"ן, שעיקרן ו"ק, הן אינן יכולות לקבל אור החכמה, זולת בדרך התלבשותו באור החסדים.

וגן העדן שלמטה, שכל הצדיקים עומדים שם, ברוח המתלבש בלבוש כבוד, כאותו האופן והצורה שהיו בעוה"ז, זהו שכתוב, נגד בני אדם. כי כל הצדיקים שבגן העדן התחתון, הרוחות שלהם מלובשות בלבוש כבוד של אור החסדים, כמו נשמות בני אדם שבעוה"ז, שע"י לבוש כבוד זה, הנקרא אוירא, הן יכולות לעלות לגן העדן העליון, ולקבל משם אור החכמה. ואח"כ חוזרות למקומן לגן העדן התחתון.

ועומדים שם. שעיקר מקומן הקבוע בגן העדן התחתון. ופורחים באוויר משם, ועולים לישיבת הרקיע באותו גן העדן של מעלה, שבכוח האוירא הזה, שהוא אור החסדים, הן פורחות ועולות לגן העדן העליון, לקבל חכמה.

ופורחים שם ומתרחצים בטל נהרות אפרסמון טהור. כי אור החכמה, שהן מקבלות שם בגן עדן, מכונה בשם י"ג (13) נהרות אפרסמון טהור. כי החכמה נקראת שמן, והמספר י"ג מורה על חכמה של ל"ב (32) נתיבות.

ואח"כ יורדים ושורים למטה, שאינן יכולות לשהות שם. ותכף אחר קבלתן החכמה בתוך לבוש הכבוד שלהן, יורדות מגן העדן העליון למקומן, לגן העדן התחתון. ולפי שהן צריכות לקבל החכמה בתוך לבוש החסדים, דוגמת נשמות בני אדם שבעוה"ז, ע"כ הכתוב מכנה גם אותן, נגד בני אדם. כי הן באותה הצורה כמו בני אדם שבעוה"ז, כי גם הן צריכות ללבוּש החסדים כמותם.

.110 ולפעמים הצדיקים האלו נראים נגד בני אדם, לעשות להם ניסים כמלאכים עליונים, כעין שראינו עתה אור המאור העליון, ולא זכינו להסתכל ולדעת סודות החכמה יותר.

הכוונה על נשמות יחידי הסגולה, שבגן העדן העליון. שאע"פ שמעלתן גבוהה כל כך, עד שאפילו הנשמות שבגן העדן התחתון העולות אליהן, בראשי חודשים ובשבתות, אינן יכולות לשהות שם, אלא יורדות תכף למקומן, ועכ"ז לפעמים נראות נגד בני אדם, שהן יורדות מגן העדן העליון לעוה"ז, ונראות לבני אדם כמו מלאכי עליון, היורדים לפעמים לעוה"ז. כמו שראה עתה האור של המאור העליון, לרב המנונא סבא, שירד אליהם מגובה מעלתו מגן העדן העליון, ונגלה לעיניהם בעוה"ז.

ודורש הפסוק, נגד בני אדם, על ב' משמעויות:

א. על הנשמות שבגן העדן התחתון, שיש להן צורת בני אדם, ופעל להן האורות הנשגבים שבגן העדן העליון, שיכלו לקבל משם בדרך עלייה בראשי חודשים ובשבתות. שאז הן זוכות לקבל פניהן של הנשמות שבגן העדן העליון, ולרדת שוב למקומן.

ב. נגד בני אדם ממש שבעוה"ז, שהנשמות האלו שבגן העדן העליון, יורדות לפעמים לעוה"ז כמו מלאכי מרום, ונראות לעיני הצדיקים.

ולכן נאמר, ולא זכינו להסתכל ולדעת סודות החכמה יותר. מתאונן על שתכף נעלם מהם, ומהעת ההיא לא זכה להשיג עוד סודות התורה עד הנה.

.111 פתח רבי אבא, ויאמר מנוח אל אשתו, מות נמות, כי אלקים ראינו. אע"פ שמנוח לא ידע מה מעשיו, שכתוב, כי לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא. בכל זאת, כיוון שכתוב, כי לא יִרְאַני האדם וחי, ואנו ראינו, וע"כ מות נמות. ואנחנו ראינו וזכינו לאור הזה, שהיה הולך איתנו, ובכל זאת התקיים בעולם, כי הקב"ה שלח אותו אלינו, להודיע לנו סודות החכמה שגילה. אשרי חלקנו.

פירוש. כי כשנראה מלאך ה' אל מנוח, לא הייתה השגתו בו שלמה, שהרי לא רצה המלאך לגלות לו את שמו. ועכ"ז פחד מהכתוב, לא יראני האדם וחי. ואנו זכינו להשגה השלמה, כי ידענו את שמו, רב המנונא סבא, ואנו חיים וקיימים בעוה"ז. ומכאן תבין, שעניין קבלת פניו של מדרגת רב המנונא, הוא כמ"ש, הראני נא את כבודך, שביקש משה מה', שעל זה אמר לו ה', לא תוכל לראות את פניי, כי לא יראני אדם וחי. ונמצא שהשגתם גדולה מהשגת משה.

ועל זה לומדים, נביא הוא שלא קם כמשה, אבל חכם קם. וכן, חכם עדיף מנביא. ובזה שִׁבּחו את עצמם. ואנחנו ראינו וזכינו לאור הזה, שעליו כתוב, לא יראני האדם וחי, שהיה הולך איתנו, ואנחנו חיים בעוה"ז.

.112 הלכו. הגיעו להר אחד, כִּנְטוֹת השמש. התחילו דופקים ענפי האילן שבהר זה בזה ואומרים שירה. בעוד שהיו הולכים, שמעו קול אחד חזק, שהיה אומר, בנֵי אלקים קדושים, אותם הפזורים בין החיים בעוה"ז, אותם מאורות בני הישיבה, הֵיאספו למקומכם, להשתעשע עם אדונכם בתורה. הם פחדו ונשארו עומדים במקומם, וישבו.

פירוש. הלכו ובאו להר אחד, הוא ההר, שעליו אמר דוד המלך, מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו. וכשעלו על ההר העריב השמש, רומז שהסתלקו הארתם. והענפים של האילנות קשקשו זה בזה, שזה שיחת האילנות, ושמעו מהם שירה, כמ"ש, אז ירננו כל עצי יער.

שמעו קול חזק אומר להם, שישובו למקומם להשתעשע בה' ותורתו. שיירדו מן ההר. וקורא להם, בני אלקים קדושים, ע"ש מדרגתם הנשגבה. אבל רמז להם, שאין בני אדם שבעוה"ז, ראויים לדור עימהם יחד. וזה שרמז להם, אותם הפזורים בין החיים בעוה"ז. כלומר, שאין בני העוה"ז הולמים אותם, כי לא יוכלו לסבול זה את זה. ע"כ נאמר, שנפלה יראה עליהם, ומ"מ לא ירדו מההר, אלא קמו, ישבו, ולא הזיזו עצמם ממקומם.

.113 בתוך זה, יצא קול כבתחילה, ואמר, סלעים חזקים, פטישים רמים, הנה בעל הצבעים, המְרוקָם בציורים, עומד על העמוד, היכנסו והֵיאספו. באותה שעה שמעו קול ענפי האילנות גדול וחזק. והיו אומרים, קול ה' שובר ארזים. נפלו על פניהם רבי אלעזר ורבי אבא. ופחד גדול נפל עליהם. קמו בחיפזון והלכו, ולא שמעו מאומה. יצאו מן ההר והלכו.

קודם התבאר, כי ע"כ לא יכלו להנהיג את החמורים. פירושו, שלא יכלו להעלות עוד מ"ן. משום שכבר גמר רב המנונא סבא את תפקידו, שהיה לו לסייע אותם, וע"כ התבטל כוח החמורים שלו, ולא יכלו לשמש עימהם עוד, כדי להעלות מ"ן ולזכות למדרגה עליונה יותר. ולפיכך אמר רבי אלעזר לעיל, ולא זכינו להסתכל ולדעת סודות החכמה יותר.

ויש להבין השגת המוחין וביטול הכוח לעליית מ"ן. כי אחר שהשיגו קומת היחידה, שהיא גילוי נשמת בניהו בן יהוידע, ע"י רב המנונא סבא, קרה להם, כמו שהתבאר בנשמת בניהו בן יהוידע. כי אחר שהתבטל להם המסך דב"ן, התבטל עימו יחד גם המסך דס"ג. וע"כ לא יכלו עוד להעלות מ"ן, ועזבו את החמורים.

והתבאר, שכל ההפסק של הארת הגוף דעתיק, היה כדי להקנות להם כוח לברר להם מחדש את מסך דס"ג. ואז ישוב הב"ן להיות ס"ג. ואז יחזרו להעלות מ"ן מחדש, וילכו שוב מחיל אל חיל.

וגם ברבי אלעזר ורבי אבא, מזמן שהניחו החמורים והלכו להם עד הנה, הספיקו כל ההרפתקאות. ויתברר להם כוח לעליית מ"ן מחדש, ולהחזיר הב"ן להיות ס"ג. ולכן נאמר, שיצא קול כבתחילה, ואמר, סלעים חזקים, פטישים רמים. כי הקול רמז להם, שהם סלעים חזקים ופטישים רמים.

כי עמדו בכל הניסיונות הגדולים עד עתה. והם עצרו כוח לעמוד בפניהם, כסלעים חזקים. גם גברו על כל המכשולים, עד שפיצצו אותם, כפטיש גדול היורד מגובה גבוה למטה.

וגרמו בזה, הנה בעל הצבעים, המרוקם בציורים, עומד על העמוד. כי הבינה, הנקראת בעל הצבעים, בהיותה עצמה בלי גוון כלל, אלא כולה רחמים. אמנם כל הגוונים מתעוררים ויוצאים ממנה. וע"י עמידתם כסלע איתן מול כל אלו הניסיונות, נרקמה עתה הבינה בציורים מחדש.

ולפיכך מכנה את הבינה בעל הצבעים, המרוקם בציורים. כי קיבלה כוח להיתקן במסך, שעליו יוצאות קומות ומדרגות חדשות, הנקראות ציורים, והיא עומדת על העמוד, הכיסא. ועתה נתקנה הבינה בכיסא כמקודם. ולפיכך נאמר, היכנסו והיאספו, הגיעה העת שתיכנסו למקומכם בקודש, כמלפנים.

באותה שעה שמעו קול ענפי האילנות גדול וחזק. והיו אומרים, קול ה' שובר ארזים. כלומר, יחד עם הקול, שבישר להם, שכבר נתקן המסך של הבינה והכיסא. שמעו גם קול מענפי האילנות, שאמרו, קול ה' שובר ארזים. רומז להם, כי כבר נשברו כל הארזים, שהיו להם למעצורים בדרכם לקודש. ויצאו מן ההר, כי עצרו עתה כוח לצאת מההר, ולעשות הילוכם בקודש כמלפנים.

.114 כשהגיעו לבית רבי יוסי בן רבי שמעון בן לקוניא, ראו שם את רבי שמעון, ושמחו. שמח רבי שמעון. אמר להם, ודאי עברתם דרך של ניסים ואותות עליונים. כי עתה אני ישנתי, וראיתי אתכם ואת בניהו בן יהוידע, שמשלח לכם שתי עטרות ע"י זקן אחד, לעטר אתכם. ודאי בדרך זה היה הקב"ה. כי אני רואה את פניכם משונים.

אמר רבי יוסי, יפה אמרתם, שחכם עדיף מנביא. בא רבי אלעזר, ושׂם ראשו בין ברכי אביו רבי שמעון, וסיפר לו את המעשה.

רומז לב' עניינים:

א. שזכו מחדש והשיגו המוחין דס"ג, בחינת חותנו של רבי אלעזר, הנקרא רבי יוסי בן רבי שמעון בן לקוניא.

ב. כי עתה התחבר להם הס"ג עם הע"ב יחד, בזיווג שאינו נפסק. כי רבי שמעון, אביו של רבי אלעזר, רומז על מוחין דע"ב.

וע"כ נאמר, כשהגיעו לבית רבי יוסי בן רבי שמעון בן לקוניא, ראו שם את רבי שמעון, כי עתה זכו לבחינה הגדולה, שהב"ן שלהם שב להיות ס"ג ממש לנצחיות, גם בזיווג שאינו נפסק עם הע"ב.

ולכן אמר להם, ראיתי אתכם ואת בניהו בן יהוידע, שמשלח לכם שתי עטרות ע"י זקן אחד. רמז להם, כי בניהו בן יהוידע שלח להם, ע"י רב המנונא סבא, שתי עטרות:

א. מוחין דיחידה, בחינת בניהו בן יהוידע עצמו,

ב. מוחין דע"ב ס"ג החדשים, שהשיגו עתה, אשר גם הם נמשכו בכוחו של בניהו בן יהוידע.

כלומר, רמז ואמר להם, זה ההמשך של הניסיונות וההרפתקאות, שהיו לכם, שעל ידיהם זכיתם למדרגה של עתה, הלוא גם זו המשכה ישרה מהאור הגדול של נשמתו. ונמצא ע"כ, ששתי עטרות שלח להם בניהו בן יהוידע ע"י רב המנונא סבא. ולכן אמר להם, ודאי בדרך זה היה הקב"ה. כלומר, שכל אלו הנפילות, שאירעו לכם, אינם פגמים, אלא הקב"ה עצמו הוביל אתכם אל מעלתכם הגבוהה של עתה.

כי אני רואה את פניכם משונים. נוסף על זה שהשגתם, אני רואה את פניכם מזהירות ביותר, מכוח הדרך הזה שהלכתם. ואם היה בו איזה פגם, ודאי שלא הייתם זוכים לפנים מאירות, כמו שאני רואה אתכם.

אמר רבי יוסי, יפה אמרתם, שחכם עדיף מנביא. כי הם חשבו, שע"כ קרו להם כל אלה הרפתקאות, משום שהתנשאו בדעתם על משה רבנו, שחשבו על עצמם, חכם עדיף מנביא, כי אמרו, ואנחנו ראינו וזכינו לאור הזה, שהיה הולך איתנו, ובכל זאת התקיים בעולם. ועל זה ניחם אותם רבי יוסי, יפה אמרתם, שחכם עדיף מנביא. כנים דבריכם.

.115 פחד רבי שמעון ובכה. אמר, ה' שמעתי שִׁמעֲךָ יראתי. פסוק זה אמר חבקוק, בשעה שראה מיתתו, ואת התחייה שלו ע"י אלישע. ונקרא חבקוק, כמ"ש, למועד הזה כעת חיה, את חובקת בן. כי חבקוק היה בנה של השונמית. ושני חיבוקים היו, אחד של אימו, ואחד של אלישע, שכתוב, וישׂם פיו על פיו.

לכאורה יש לשאול, איך ייתכן שאלישע הנביא ימשיך לשונמית בברכתו זרע שאינו של מתקיים? כי אלישע הנביא היה גדול מכל הנביאים, חוץ ממשה. והוא זכה לנשמות מגן העדן העליון, שהב"ן שלהן היה כבר בתכלית הטהרה והשלמות, כמו לעת"ל.

ולפיכך, בעת שהמשיך לה הבן, לא נזהר לקשרו בעלמא דדכורא. כי אמר לה, את חובקת בן. וקשר את החיבוק בצד הנוקבא לבדה. ומתוך שהנוקבא, הב"ן, קרובה לקליפות ולס"א, ע"כ נאחז בו הס"א ומת.

נמצא, שסיבת המיתה היא מרוממותו הנשגבה של הנביא, היות הב"ן שלו עצמו כבר נקי מכל אחיזת הס"א והמיתה. וזה שהתפלא הנביא, וה' העלים ממני ולא הגיד לי. כלומר, שלא היה לו מקום, אפילו להעלות על דעתו, שייתכן שתארע בו מיתה, מחמת התקשרותו בב"ן לבדו. ולפיכך היה צריך לחזור ולהחיותו ולקשרו בעולם העליון, בתחיית המתים.

עצם הוולד, הלובן שבו, שמאבא, מחכמה. כי החכמה נקראת בשם לובן. כמ"ש, כולם בחכמה עשית. אמנם ללבוּש חסדים צריך, כי אין מציאות לחכמה בלי לבוש חסדים. וע"כ צריכים לאודם דאמא, המסך הממשיך חסדים, להלביש החכמה.

ונבחן שע"י החיבוק של החסדים לחכמה, נמשך ומתקיים הוולד. ולכן נאמר, כי חבקוק היה בנה של השונמית. כלומר, החיבוק דחסדים בחכמה, שנעשה על הוולד, היה כולו מאימו השונמית, מצד דב"ן בלבד.

ושני חיבוקים היו לו, אחד של אימו, ואחד של אלישע. כי בעת שהֶחייה אותו, היה ממשיך לו לובן ואודם מחדש. ונמצא שאלישע עשה לו חיבוק שני.

.116 השם החקוק של ע"ב (72) שמות, חקק אלישע על חבקוק במילים. שכל מילה מצורפת משלוש אותיות, משום שאותיות הא"ב, שחקק בו אביו בתחילה, פרחו ממנו כשמת. ועתה כשאלישע חיבק אותו, חקק בו כל אלו האותיות שבע"ב שמות. והאותיות החקוקות של אלו ע"ב שמות, הן רי"ו (216) אותיות, שלוש אותיות בכל שם.

כי האותיות, שמהן נבנה הוולד, הן רי"ו אותיות. והן הארת החכמה, הנמשכת מישסו"ת. ועל זה נבחן הוולד, שיש בו רי"ו אותיות, שהן בגי' ראי"ה, כלומר אור העיניים, חכמה. ובעת הגדלות, שמקבל לבוש דחסדים, מעולם עליון מאו"א, ורי"ו אותיות מתלבשות בהם, אז נקרא בשם ע"ב מילים, שכל שלוש אותיות מהן מתחברות במילה אחת, והן ע"ב מילים.

ובעת שאין לו חסדים להתלבשות, אלא רק מעולם תחתון, נבחן לרי"ו אותיות. וכשמשיג הע"ב דכורא, החסדים מהעולם העליון, מתחברות אז כל שלוש אותיות למילה אחת, וע"ב מילים הם שם ע"ב. וזה השם החקוק של ע"ב שמות, שחקק אלישע על חבקוק במילים.

כי אלישע, בעת שהחייה את בן השונמית, חבקוק, חקק בו ע"ב מילים מרי"ו אותיות. כי המשיך בו החסדים של עולם עליון, הנקרא ע"ב דכורא, המסדרים את רי"ו האותיות בתיקון קווים של כל שלוש אותיות בכל מילה. וכשהאותיות מתלבשות בהן, זהו שם ע"ב, מוחין דחכמה בשלמות.

אבל מקודם לכן, בעת שלא היה לו אלא החסדים דנוקבא, עדיין הם חסרי הצירוף של ע"ב מילים. כלומר, שאין בהם מילים, כלים להתלבשות חכמה. ונקרא רק בשם רי"ו אותיות. כי עדיין יש בהם אחיזה לס"א. וע"כ לא יכלו המוחין דחכמה להתלבש שם.

ומשום שאותיות הא"ב, שחקק בו אביו בתחילה, רי"ו האותיות שהיו לחבקוק מעת לידתו, פרחו והסתלקו ממנו בשעת המיתה. לפיכך היה צריך להמשיך לו רי"ו אותיות וע"ב שמות מחדש. וע"כ נאמר, שכל האותיות האלו חקק אלישע, ברוחו של חבקוק, בשביל להחיות אותו באותיות של ע"ב שמות, כי היה צריך לחקוק בו רי"ו אותיות מחדש, כדי לצרף רי"ו אותיות לע"ב מילים, ע"י החסדים העליונים, שאז נעשים לע"ב שמות.

.117 וכל האותיות האלו חקק אלישע ברוחו של חבקוק, בשביל להחיות אותו באותיות של ע"ב שמות. וקרא לו חבקוק, שהוא שֵם, המשלים ומרמז לכל הצדדים. כי משלים ומרמז על שני חיבוקים. ומשלים ומרמז לרי"ו אותיות של השם הקדוש, כי חבקוק בגי' רי"ו, שמהם הצטרפו ע"ב שמות. בע"ב מילים הֶחייה והשיב רוחו, וברי"ו אותיות החייה כל גופו על קיומו. וע"כ נקרא חבקוק.

כי חבקוק מורה על ב' חיבוקים. כלומר, שמשלים ומרמז על שני חיבוקים. גם חבקוק בגי' רי"ו. כלומר, שמשלים ומרמז לרי"ו אותיות. כי החכמה נקראת רי"ו אותיות. אמנם צריכים לחיבוק, כלומר להתלבשות חסדים. ובחיבוק הראשון, שהיה מצד אימו, עוד לא הייתה החכמה יכולה להתגלות ברי"ו אותיות, כי לס"א הייתה אחיזה באודם אימו. אלא עתה, שאלישע המשיך לו חיבוק מחסדים של העולם העליון, דאו"א, הצטרפו האותיות למילים, ומוחין דחכמה התלבשו במילים בקביעות. כי בחסדים של העולם העליון אין אחיזה עוד לס"א.

והשם חבקוק מורה על שני חיבוקים: חיבוק דאמא וחיבוק הנוסף מאלישע. והוא נשלם מחכמה ומחסדים בכל השלמות. כי משלים ומרמז על שני חיבוקים, ומשלים ומרמז לרי"ו אותיות. חיבוקים הם החסדים דאו"א, ורי"ו אותיות הם החכמה.

וע"כ נאמר, בע"ב מילים החייה והשיב רוחו, וברי"ו אותיות החייה כל גופו על קיומו. כי המילים שהצטרפו מרי"ו אותיות, נעשו ע"י החיבוק השני של אלישע, שעל ידו חזר חבקוק לתחייה. חיבוקים הם המשכת החסדים מהעולם העליון, שאין שם אחיזה לס"א, שהוא המיתה. וברי"ו אותיות התקיימה בו החכמה, שהיא קיום כל גופו על קיומו. כי מוחין דחכמה משלימים את הגוף בכל השלמות הרצויה.

אבל רי"ו האותיות, שהיו לו מלידתו, פרחו ממנו בעת המיתה. וא"כ למה נקרא חבקוק ע"ש ב' חיבוקים, האם החיבוק של אימו לא פרח ממנו בעת המיתה, ואין בו אלא החיבוק של אלישע? אלא שבאמת לא המשיך בו אלישע בעת תחייתו שום דבר חדש, מלבד החיבוק, שהמשיך לו מאמא עילאה ס"ג, שבה תחיית המתים. אבל רי"ו האותיות וגם בחינת חיבוק אימו מב"ן, רק חזרו לתחייה. והן אותן רי"ו אותיות וב"ן מבעת שנולד. שאם לא כן, היה כולו נשמה חדשה, ולא ייתכן לומר בו עניין תחייה.

ונמצא, שיש לו עתה ב' חיבוקים ממש, כי גם חיבוק ראשון של אימו חזר לתחייה. אלא הב"ן עלה והלביש הס"ג. וכיוון שהב"ן במקום הס"ג, ע"כ נבחנים החסדים, שהם מהעולם העליון, ואין בהם אחיזה לס"א, שהוא המיתה. וע"כ נקרא חבקוק ע"ש ב' חיבוקים.

.118 והוא אמר, ה' שמעתי שִׁמעֲךָ יראתי. שמעתי מה שהיה לי. שטעמתי מהעולם ההוא, בעת מיתתו, ומקודם שהחייה אותו אלישע, ויראתי. התחיל לבקש רחמים על נפשו, ואמר, ה', פועלך שעשית לי בקרב שנים, יהיו חייו. וכל מי שמתקשר באלו שנים קדמוניות, ספירות דעתיק, מתקשרים בו החיים. כמ"ש, בקֶרֶב שנים תודיע. פירושו, להשפיע חיים לאותה מדרגה, שאין בה חיים, מלכות דמלכות. כי תודיע, פירושו, תשפיע.

היראה שלו היא מהעבר, כי כבר נעשה שלם מכל הצדדים, ולא שייכת בו עתה יראה, אלא שהיראה ממה שהיה לו בעת שנפטר מהעולם. וזה שאמר, שמעתי מה שהיה לי. שטעמתי מהעולם ההוא, כלומר לאחר פטירתו, מקודם שהחייה אותו אלישע. ומשם ממשיך גם עתה יראה, שתהיה לו למסך להעלות מ"ן. וזהו שהתחיל לבקש רחמים על נפשו, שבכוח היראה מהזמן שעבר, התחיל להעלות מ"ן, בקשת רחמים על עצמו.

וכן המסך שלעתיד, אחר שהב"ן ישוב להיות ס"ג, כמ"ש, שבילע המוות לנצח. ולא יהיה שום כוח, שייתכן לירוא ולהחזיק עצמו בטהרה ולהישמר מאיזו אחיזה. וכל היראה תהיה אז מכוח העבר. שרשימותיו יישארו בב"ן גם אחר שנעשה לס"ג. וזה הכרח, כי אין תיקון המסך בלי יראה.

ועל העניין הזה אמר להם רבי שמעון את הפירוש הזה של חבקוק, ללמדם, שגם הם יקבלו יראה מאותה דרך של ניסים ואותות עליונים שעברו בו, כמו חבקוק, לפי מדרגתו, שהשתמש ביראה הזו.

ולכן אמר, ה' פועלך שעשית לי בקרב שנים, יהיו חייו. כי היו לו ב' בחינות שנים: שנים מקודם מיתתו, ושנים לאחר ששב לתחייה. שביניהם היה נפטר בעולם האמת. ועל הזמן שהיה בעולם ההוא, שהם בקרב ב' בחינות השנים, אומר, פועלך שעשית לי בהם, יהיו חייו. כלומר, ע"י שאני זוכר זמן מיתתי שבקרב השנים, אני מתקשר בחיים של העולם עליון, שבהם החייה אותי אלישע, שמעתי מה שהיה לי, שטעמתי מעולם ההוא ויראתי.

הז"ת דעתיק נקראות שנים קדמוניות. והוא מבחינת מה שהמלכות דא"ק מתלבשת בהן, והן קדמוניות מצ"א, כמו א"ק. והן אינן מאירות ב-6000 שנים, אלא בגמה"ת. כי ב-6000 שנים מאירות ז"ת דעתיק מבחינת התיקון דצ"ב, באות ה' קטנה של הִבָּראם. אמנם חבקוק, מיתתו טיהרה אותו לגמרי, כמו בגמה"ת. וע"כ זכה להתקשר באלה שנים קדמוניות דעתיק, בכוח החיבוק ותחיית המתים, שזכה ע"י אלישע.

פועלך שעשית לי בקרב שנים. הטהרה והיראה, שזכה בקרב שנים בעת מיתתו, יהיו חייו. שמכוח היראה הזו, יזכה להתקשר באלו שנים קדמוניות דעתיק, שהחיים האלו הם חיים נצחיים. וכל מי שמתקשר באלו שנים קדמוניות, מתקשרים בו החיים לנצח.

ולכן כתוב, בקרב שנים תודיע, תשפיע חיים לאותה מדרגה, שאין בה חיים. כי ע"י הטהרה, שזכה בסיבת מיתתו, קיבל הב"ן את תיקונו השלם, שעלה ונעשה ס"ג בעת מיתתו. ואז נמצא לאותה מדרגה, שאין בה חיים כלל, המלכות דמלכות, שאין בשבילה שום זיווג קודם גמה"ת. הנה עתה מקבלת גם היא החיים שלה.

.119 בכה רבי שמעון ואמר, אף אני יראתי מהקב"ה, ממה ששמעתי. נשא ידיו על ראשו, ואמר, והרי רב המנונא סבא אור התורה, אתם זכיתם לראותו פב"פ, ואני לא זכיתי בו. נפל על פניו, וראה אותו עוקר הרים, ומדליק נרות בהיכל המלך המשיח.

אמר לו רב המנונא סבא, רבי, בעולם ההוא תהיו שכנים לראשי הישיבות לפני הקב"ה. מיום ההוא והלאה, היה קורא לרבי אלעזר בנו ולרבי אבא, פְּנִיאֵל. כמ"ש, כי ראיתי אלקים פנים אל פנים.

שיבח את עצמו, שגם הוא משמש באותה היראה של חבקוק הנביא, ממה ששמע מהזמן שעבר, שבכתוב, שמעתי שמעך יראתי.

בהיכל המלך המשיח כבר מוכנים ומזומנים כל התיקונים, הצריכים להתגלות בגמה"ת עם ביאת המלך המשיח, אף פרט קטן לא ייחסר. ואלו הנשמות, שבהיכל המלך המשיח, הן כל אלה, שכבר זכו לגמה"ת משורש נשמתם עצמם.

ולכן אמר, שראה אותו עוקר הרים, ומדליק נרות בהיכל המלך המשיח. כי רב המנונא סבא הוא בעל התיקונים הללו שבהיכל המשיח, שהוא עוקר הרים דס"א, שנדמה לצדיקים כהר גבוה. והוא מדליק נרות, מתקן את המסך החדש מבחינת הס"ג, להעלאת מ"ן בגמה"ת. כי המ"ן נקרא מאורי האש, והוא כמ"ש, נר ה' נשמת אדם. כי אור השמש מורה על ירידת המ"ד, דוגמת אור השמש היורד אלינו מלמעלה למטה. ומאורי אש הוא או"ח, העולה מלמטה למעלה, כמו שלהבת העולה מהנר. וזה שני התיקונים:

א. להעביר הס"א,

ב. להעלות ולהדליק הנרות בהיכל המלך המשיח.

והם בידיו של רב המנונא סבא. ואלו צדיקים גמורים, הצריכים לאלו שני התיקונים, זוכים בהם ע"י גילוי נשמת רב המנונא סבא. ובישר לו, כי גם הוא ותלמידיו, רבי אלעזר ורבי אבא, יזכו לאחר פטירתם לשמש בהיכל המלך המשיח, ויהיו שכנים לו שם. ויהיו שם ראשי ישיבות לפני הקב"ה.