מי ברא אלה של אליהו

11. אמר רבי שמעון, אלעזר בני, עמוֹד מלדבר, ותתגלה סתימת הסוד העליון, שבני העולם אינם יודעים אותו. שתק רבי אלעזר. בכה רבי שמעון ואמר, אלעזר, מהו אל"ה? אם תאמר, שהוא הכוכבים והמזלות, הלוא תמיד הם נראים? ובמ"ה, שהיא מלכות, נבראו? כמ"ש, בדְבר ה' שמיים נעשו. במלכות, הנקראת דְבר ה', נעשו השמיים. ואם אל"ה נאמר על הדברים הסתומים, לא היה צריך שיכתוב אל"ה, שהרי כוכבים ומזלות גלויים הם?

ביאור הדברים. רבי אלעזר גילה כאן המוחין דגדלות א'. ורבי שמעון היה רוצה לגלות המוחין דגדלות ב', מוחין עילאין דחיה. ע"כ ציווה לו להפסיק דבריו, ויגלה לו סתימת הסוד העליון, שבני העולם אינם יודעים אותו, כי עוד לא היו נגלים מוחין אלו בעולם. ורבי שמעון גילה אותם כאן.

רבי שמעון שאל, מהו אל"ה? איזה חידוש משמיענו הכתוב, במ"י ברא אלה, שהם זו"ן? אם תאמר, שהוא הכוכבים והמזלות, המוחין דו"ק דגדלות שהשיגו, שעל זה סובב הכתוב, מ"י ברא אלה, כי מוחין דו"ק נקראים כוכבים ומזלות? על זה שואל, איזה חידוש הוא, הלוא תמיד הם נראים, שהם המוחין הרגילים של הזו"ן, שאפשר להמשיכם תמיד, אפילו בימות החול, ואינם חידוש כל כך, שעליהם יראה הכתוב, מ"י ברא אלה?

ואין לפרש שהמוחין האלו נוהגים בלי הפסק, כי בקביעות אין לז"א אלא ו"ק בלי ראש, ורק ע"י העלאת מ"ן, תפילה, ממשיכים אלו המוחין. אלא הפירוש הוא, שאפשר להמשיכם תדיר, אפילו בימות החול. כי כן הם נמשכים בכל יום בעת תפילת שחרית.

ועוד שואל אותו, ובמ"ה נבראו? כי אלו המוחין אינם מיוחסים לבינה, אלא לזו"ן דאצילות, הנקראים מ"ה, שמהם יצאו, כמ"ש, בדְבר ה', שהוא זו"ן, הז"א הוי"ה, והנוקבא דָבר.

12. אלא סוד זה התגלה ביום אחד, שהייתי על חוף הים. ובא אליהו ואמר לי, רבי, הידעת מהו, מי ברא אלה? אמרתי לו, אלו הם השמיים וצבָאָם, מעשה הקב"ה, שיש לבני אדם להסתכל בהם ולברך אותו. כמ"ש, כי אראה שמֶיך מעשה אצבעותיך, ה' אדוננו, מה אדיר שמך בכל הארץ.

13. אמר לי, רבי, דבר סתום היה לפני הקב"ה, וגילה אותו בישיבה של מעלה. בשעה שהסתום מכל סתומים רצה להתגלות, עשה בתחילה נקודה אחת, מלכות. וזו עלתה להיות מחשבה, בינה, כלומר שהמלכות עלתה ונכללה בבינה. צייר בה את כל הציורים, חקק בה כל החקיקות.

ביאור הדברים. עתיק, הראש הראשון של עולם האצילות, נקרא סתום מכל הסתומים. ועליו לומדים, שכל מנהיג העם, שלא מיתקן תחילה, אין העם מיתקנים. מנין לנו זה? מעתיק יומין, שכל עוד שהוא לא מיתקן בתיקוניו, לא ייתקנו כל אלו שצריכים להיתקן, וכל העולמות נחרבו.

בשעה שעתיקא קדישא, הסתום מכל סתומים רצה לתקן, תיקן הכול כעין זכר ונוקבא. שהעלה המלכות לבינה, ונעשתה המלכות לנוקבא בכל הספירות, שכל ספירה נכללה מזכר ומנוקבא. וחכמה זו, שהיא כלל הכול, חכמה דל"ב (32) שבילים, כשיצאה והאירה מעתיקא קדישא, לא האירה אלא בזכר ובנוקבא, שהחכמה התפשטה והוציאה ממנה בינה. ונמצאו, שהם זכר ונוקבא. וזה התיקון דצ"ב.

בשעה שהסתום מכל סתומים רצה להתגלות, עשה בתחילה נקודה אחת. שבעֵת שעתיקא קדישא רצה להתגלות לעולמות, בכוח התיקון שהיתקן בצ"ב, עשה בראש דא"א, בחכמה שלו, נקודה אחת, שהעלה המלכות, נקודה, לראש דא"א. ושם נתקנה הנוקבא, המעלה או"ח, להלביש ע"ס דראש א"א. והסתיים הראש דא"א בספירת חו"ס. ונמצאה החכמה כזכר וכנוקבא. ובינה וזו"ן דראש א"א, יצאו מחוץ לראש, למדרגת הגוף דא"א. וזהו, שהחכמה התפשטה והוציאה ממנה בינה לבחינת גוף.

ונקודת המלכות הזו, אשר עלתה לחכמה, והחכמה נתקנה על ידה כזכר ונוקבא, היא עלתה משום זה, ונעשתה למחשבה, בינה. כי כיוון שעומדת בזיווג עם חכמה, היא מקבלת מחכמה. והמקבל מחכמה נבחן לבינה ולא למלכות. ונמצא, שאע"פ שמשורשה היא מלכות לבחינת נקודה, הרי נעשתה מחמת העלייה לבחינת בינה. וע"כ נאמר, וזו עלתה להיות מחשבה. שזה גרם לנקודה להיות בינה, הנקראת מחשבה.

ודע, כי לפעמים נקרא בזוהר השם מחשבה על החכמה ולפעמים על הבינה. כי מחשבה פירושה נוקבא דחכמה. וע"כ יש לכנותה בשם חכמה, כי היא הנוקבא דחכמה. אמנם מעצם בחינתה, היא בינה ולא חכמה. אכן אין הבינה נקראת בשם מחשבה, אלא רק בהיותה בחינת ראש ביחד עם החכמה.

ונאמר, שצייר בה את כל הציורים, חקק בה כל החקיקות. כי באותה נקודה שעלתה להיות מחשבה, צייר וחקק כל חמשת פרצופי אצילות א"א או"א וזו"ן. וצייר בה וחקק בה, רומז בזה לעניין רב.

כי צייר בה פירושו, שנאצלו על ידה כל הציורים, שהם חמשת פרצופי אצילות. כלומר, ע"י הזיווג, שנעשה על המסך בנקודה שעלתה למחשבה, יצאו קומת ו"ק דאו"ח ואו"י בכלים דכו"ח בכל פרצוף. אבל חקק בה כל החקיקות, חיסרון. שעם עליית הנקודה להיות מחשבה, נעשו חסרונות וחקיקות, שהם הכנות לבית קיבול על האורות בכל פרצופי אצילות. ומתוך שעניין זה הוא יסוד כל המוחין דאצילות, יש לבארו היטב.

כי עליית הנקודה למחשבה, בינה, בזה שנעשה סיום חדש בע"ס של כל מדרגה. כי הנקודה, המלכות עם המסך שבה, שהייתה עומדת לזיווג במקום מלכות של ע"ס דראש, פה, וסיימה שם את הראש, עלתה עתה למקום הבינה של ראש, הנקרא נ"ע, נוקבא דחכמה, שהיא בינה, ונעשה הזיווג על המסך שלה במקום נ"ע, וסיימה שם את הראש. וג"ס, בינה ז"א ומלכות של הראש, הנקראות אוזן חוטם פה (אח"פ), ירדו מתחת מקום הסיום של הראש, למדרגת גוף.

ועד"ז נעשה בהכרח גם בע"ס דגוף. אשר המלכות המסיימת את הגוף של הפרצוף, שהייתה עומדת מקודם לכן במקום הנקודה האמצעית, המלכות דע"ס דגוף, הנקראת סיום רגלין, עלתה עתה למקום בינה של הגוף, ת"ת. כי חג"ת דגוף הם כח"ב, וסיימה את הגוף בת"ת, במקום החזה. ואלו ג"ס, בינה וזו"ן דגוף, הנקראות תנהי"ם, יצאו מבחינת אצילות ונפלו לבחינת בי"ע דפרודא.

הרי שבסיבת עליית הנקודה להיות מחשבה, נבקעה כל מדרגה לשני חצאים, שחציה העליון, כ"ח, נשארו במדרגה, ובינה ז"א ונוקבא של כל מדרגה נאבדו ממנה וירדו למדרגה שמתחתיה.

וזה עניין התחלקות של השם אלקים על אותיות מ"י אל"ה. כי מדרגה שלֵמה בע"ס כח"ב זו"ן נקראת בשם הקדוש, אלקים, שבו חמש אותיות כנגד חמש ספירות כח"ב זו"ן, שאותיות אל"ה הן כח"ב, אותיות י"ם הן זו"ן.

ועתה, אחַר שנחלקה כל מדרגה לשני חצאים, שכו"ח נשארו, ובינה וזו"ן נפלו ממנה, נמצא כי לא נשארו בכל מדרגה זולת ב' האותיות מ"י, וג' אותיות אל"ה נפלו מכל מדרגה למדרגה שמתחתיה.

אבל לפי זה היו צריכות להישאר ב' אותיות א"ל במדרגה, ואותיות הי"מ היו צריכות ליפול ממנה למדרגה התחתונה? העניין הוא, שיש תמיד ערך הפוך בין הכלים לאורות. בכלים באים העליונים מתחילה. תחילה בא הכלי דכתר ואח"כ הכלי דחכמה, עד כלי המלכות לבסוף. והיפוכו הוא באורות, שבהם באים התחתונים תחילה, מתחילה בא אור המלכות, ואח"כ אור הז"א, ואח"כ אור הבינה, עד אור הכתר לבסוף.

ולפיכך, אם יש ב' כלים כו"ח, הרי יש בהם ב' אורות, אור המלכות ואור הז"א, הנקראים ו"ק. ולפיכך אנו מבחינים, שרק ב' האותיות מ"י נשארו במדרגה, אור המלכות ואור הז"א של השם אלקים, אבל ג' אותיות אל"ה נפלו מהם, וע"כ נעשתה כל מדרגה מחוסרת ג"ר שבה.

ונאמר, שצייר בה את כל הציורים, חקק בה כל החקיקות. שרומזים בזה על התחלקות כל מדרגה לשני חצאים, מכוח עליית הנקודה להיות מחשבה.

צייר בה כל הציורים, על ב' האותיות מ"י, שנשארים בכל המדרגה, צייר הציור דאדנ"י.

חקק בה כל החקיקות. ג' האותיות אל"ה, שנפלו מכל מדרגה ונחסרה מהם. כי מסיבת חסרונן, לא נשאר במדרגה, זולת אור המלכות ואור הז"א, וג' האורות של כח"ב חסרים מהן, כי אין אור בלי כלי. באופן שאם שוב ישיגו הכלים דבינה וזו"ן, תכף ישיגו גם ג"ר דאורות. כי זה תלוי בזה.

14. וחקק בתוך הנר הקדוש הסתום, המלכות שנכללה בבינה, חקיקה של ציור סתום אחד, קודש קודשים, שהוא בניין עמוק היוצא מתוך המחשבה, ג"ר, ונקרא מ"י, התחלה אל הבניין. עומד ואינו עומד, עמוק וסתום בשם אלקים.

ועוד נקרא מ"י דאלקים, שחסרות אותיות אל"ה מהשם אלקים. רצה להתגלות ולהיקרא בשם אלקים, הוא התלבש בלבוש כבוד המאיר, אור החסדים, וברא אל"ה. ועלו אותיות אל"ה בשם אלקים. שהתחברו אותיות אלו באלו, אותיות מ"י באותיות אל"ה, ונשלם השם אלקים. וכל עוד שלא ברא אל"ה, לא עלה בשם אלקים. ואלו שחטאו בעגל, אמרו על זה, אל"ה אלוהיך ישראל.

ביאור הדברים. כי ע"י עליית מ"ן מתחתונים, נמשך אור חדש מע"ב ס"ג דא"ק, שבהיות האור הזה מע"ב ס"ג דא"ק, שלמעלה מצ"ב, הבוקע כל מדרגה לשתיים. ע"כ בעת שנמשך האור הזה לראש א"א, חוזר ומוריד את הנקודה מתוך המחשבה, ממקום הבינה, חזָרָה למקומה, למקום המלכות של הראש, כמו שהיה לפני צ"ב.

וג"ס בינה ז"א ומלכות, שנפלו מהראש, חוזרות לבחינת ראש, שהרי הזיווג נעשה במקום המלכות שלמטה מהן. ונבחן שהשם אלקים חזר והתגלה. כי ג' האותיות אל"ה חזרו והתחברו אל מ"י במדרגה אחת, ונשלם שם אלקים במדרגה.

וכיוון שחזרו בינה וזו"ן דכלים, חזרו גם ג"ר דאורות. והתלבשו כח"ב זו"ן דאורות בחמש אותיות של שם אלקים: אורות כח"ב באל"ה, אורות זו"ן בי"ם. וזכור זאת היטב, שאל"ה הנפולים, הם בחינת כלי בינה וזו"ן, החסרים למדרגה. אבל בעת שאל"ה מתחברות בשם אלקים, הן נעשות אורות כח"ב, מטעם הערך ההפוך שבין הכלים לאורות.

ונאמר, וחקק בתוך הנר הקדוש הסתום, המלכות שנכללה בבינה. כלומר, שנחקק מסך ומקום זיווג מחדש במלכות דראש א"א, הנקרא הנר הקדוש הסתום. והיא חקיקה של ציור סתום אחד, קודש קודשים, אשר החקיקה החדשה הזו ממשיכה ציור אחד, קומה של ע"ס קודש קודשים, קומת ג"ר, הנקרא קודש קודשים.

ומשום שיוצא מתוך מחשבה, משום הנקודה שעלתה להיות מחשבה, הנה עתה חזרה ויצאה מתוך מחשבה, ובאה למקומה האמיתי, למקום המלכות דראש. וע"כ ג' הכלים בינה ז"א ונוקבא, אל"ה, חזרו עתה למדרגה של הראש, ונשלם שם אלקים. ומכנה את הקומה הזו דג"ר בשם ציור סתום.

ונאמר, שנקרא מ"י, התחלה אל הבניין. שאע"פ שכבר התחברו אל"ה במ"י, ונעשה השם אלקים, מ"מ עדיין נקרא רק מ"י, והוא התחלה לבניין השם אלקים, כי הבניין עוד לא נשלם.

והוא עומד ואינו עומד, מצד אחד כבר עומד הבניין בכל השלמות, שהרי מקום הזיווג חזר למקומו בפה דראש, ובינה וזו"ן חזרו למדרגה, וכן ג"ר דאורות, והשם אלקים נשלם.

אמנם מצד שני, לא עומד עוד בניין השם, כי הוא עמוק וסתום בשם אלקים. שהאורות של השם אלקים הם עוד עמוקים וסתומים ואינם מאירים באל"ה, בינה וזו"ן, שעלו למקום הראש. מטעם, כי מחמת עלייתם לראש א"א, ששם מאירה החכמה לבדה, הנה אין בקומה הזו אלא אור החכמה. וכיוון שהם ז"ת, וז"ת שעלו אינן יכולות לקבל החכמה בלי התלבשות בתוך חסדים, וחסדים אין להם שם, ע"כ אינם יכולים לקבל גם החכמה.

ולפיכך נבחן, שהשם עמוק וסתום, ואינו מתפשט עוד בג' אותיות אל"ה. ומטעם זה נבחן עוד בניין קומה זו בבחינת, לא עומד. ועדיין אל"ה אינם מגולים בה. ולכן לפני זה, עוד נקרא מ"י. כי האותיות אל"ה עוד סתומות בשם אלקים, ואין שם אלא רק מ"י.

ורצה להתגלות ולהיקרא בשם אלקים, כיוון שכבר נשלם השם, כי כבר עלו אל"ה לראש, ועכ"ז אינן מאירות כלל. ע"כ רצה להתגלות ולהיקרא בשם אלקים. הוא התלבש בלבוש כבוד המאיר, אור החסדים, וברא אל"ה.

פירוש. כיוון שכל הסיתום של השם, שאינו יכול להאיר באל"ה, הוא מחמת חיסרון של הלבוש דחסדים, שאין ז"ת יכולות לקבל אור חכמה בלי חסדים. ע"כ חזר ועשה הזיווג דקטנות. כבעת היותו בגוף דא"א, והמשיך קומת החסדים, והקומה דחכמה התלבשה באור החסדים שהמשיכה, והאור ההוא נעשה אל הקומה לבוש כבוד המאיר, אשר דרך הלבוש הזה דחסדים, הוא יכול להאיר את אור החכמה בז"ת, שהן אל"ה.

וברא אל"ה, ועלו אותיות אל"ה בשם אלקים. כלומר ע"י לבוש הכבוד, קומת החסדים, שקיבל מזיווג הגוף שלמטה מחזה, הנקרא בריאה, ברא אלה, השפיע האור לאל"ה. וע"י זה עלו אותיות אל"ה בשם אלקים. כי מאחר שכבר יש להם לבוש כבוד מחסדים, הן יכולות לקבל בו גם חכמה.

ואז נגלו אל"ה בשם אלקים. כי עתה מאירים בו הבינה וזו"ן בתכלית השלמות שבהם. ונבחן, כי עתה נשלם והתגלה השם אלקים. והתחברו אותיות אלו באלו, מ"י באל"ה, ונשלם השם אלקים. כי עתה מקבלות אל"ה קומת החכמה, מפאת שהשיגו לבוש דחסדים, וכל חמש אותיות אלקים מאירות בשלמותן.

ועד שלא ברא אל"ה, לא עלה בשם אלקים. כי מטרם שהמ"י השפיע להם אור החסדים ללבוש, לא היו אל"ה יכולות לקבל כלום ממ"י, ולא האיר באלקים אלא מ"י בלבד.

ואלו שחטאו בעגל, אמרו על זה, אל"ה אלוהיך ישראל. כי הם פגמו בלבוש כבוד המאיר. וע"כ מ"י נפרד מאל"ה. ולכן אמרו, אל"ה אלוהיך. ויצא השפע לאלוהים אחרים.

15. וכמו שהתחברו מ"י באל"ה, והיו לשם אלקים, ע"י לבוש כבוד המאיר, אור החסדים, כך השם מתחבר תמיד ע"י לבוש כבוד המאיר. ובסוד זה מתקיים העולם, כמ"ש, עולם חסד ייבנה. ואליהו פָּרח, ולא ראיתי אותו. וממנו ידעתי הדבר, שעמדתי על הסוד והסתר שלו.

בא רבי אלעזר וכל החברים, והשתטחו לפניו. בכו ואמרו, אם לא היינו באים לעולם, אלא לשמוע את זה, היה די לנו.

פירוש. באותה הדרך שהתבאר, שלא עלה בשם אלקים, עד שקומת החכמה התלבשה בלבוש כבוד המאיר, ואז התחברו מ"י באל"ה, והיו לשם אלקים, כך השם מתחבר תמיד, כך הוא קיים לעד לנצחיות, ולא עולה בשם אלקים בלי לבוש כבוד המאיר.

ובזה מתקיים העולם. גם העולם התחתון, הנוקבא, מ"ה, מקבל המוחין בדרך זה של שיתוף מ"י באל"ה, ונשלם לגמרי כמו העולם העליון, כמו שרבי שמעון הולך ומבאר. וזהו, במחלוקת מרבי אלעזר, שאמר על העולם התחתון, אחַר שהגיע לשם, הוא מ"ה. שפירושו, מ"ה ידעת, הלוא הכול סתום כבתחילה. נמצא לדבריו, שלא מתקיים העולם התחתון כמו העולם העליון.

ונאמר, שבסוד זה מתקיים העולם, באותו אופן של העולם העליון. וע"כ פסק רבי שמעון דבריו לעיל. והנה אליהו לא פירש אלא סדר המוחין, ובניין שם אלקים באו"א לבד. אבל לא ביאר, איך סדר בניין אלקים הוא בנוקבא.