תוכן עניינים
רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י)/זוהר לעם
המצווה הארבע עשרה
כרך א'
הקדמת ספר הזוהר
השושנה
השושנה (מראות הסולם)
נצנים
מי ברא אלה
מי ברא אלה של אליהו
אמא השאילה בגדיה לבתה
אותיות דרב המנונא סבא
חכמה, שהעולם עומד עליה
מנעולא ומפתחא
בהבראם באברהם
החיזיון של רבי חייא
עימי אתה בשותפות
מוליך החמורים
שתי נקודות
ליל הכלה
שמיים וארץ
כי בכל חכמי הגויים מאין כמוך
מי זאת
שמח במועדים ואינו נותן לעניים
תורה ותפילה
יציאת רבי שמעון מהמערה
מצוות התורה, המצווה הראשונה
המצווה השנייה
המצווה השלישית
המצווה הרביעית
המצווה החמישית
המצווה השישית
המצווה השביעית
המצווה השמינית
המצווה התשיעית
המצווה העשירית
המצווה האחת עשרה
המצווה השתים עשרה
המצווה השלש עשרה
המצווה הארבע עשרה
ביאור כללי לכל י"ד (14) מצוות, ואיך מתחלקות לשבעה ימי בראשית
ביאור התחלקות י"ד מצוות בעשרה מאמרות
כרך ב'
בראשית - א
בראשית - ב
נוח
לך לך
כרך ג'
ויירא
חיי שרה
תולדות
ויצא
וישלח
וישב
מקץ
ויגש
ויחי
כרך ד'
שמות
וארא
בוא
בשלח
יתרו
משפטים
כרך ה'
תרומה
ספרא דצניעותא
תצווה
כי תשא
ויקהל
פקודי
כרך ו'
ויקרא
צו
שמיני
תזריע
מצורע
אחרי מות
קדושים
אמור
בהר
בחוקתי
כרך ז'
במדבר
נשוא
בהעלותך
שלח לך
קרח
חקת
בלק
פינחס
מטות
כרך ח'
ואתחנן
עקב
שופטים
כי תצא
וילך
האזינו
כרך ט'
זוהר חדש, בראשית
זוהר חדש, נח
זוהר חדש, לך לך
זוהר חדש, וירא
זוהר חדש, תולדות
זוהר חדש, ויצא
זוהר חדש, וישב
זוהר חדש, בשלח
זוהר חדש, יתרו
זוהר חדש, תרומה
זוהר חדש, צו
כרך י'
זוהר חדש, כי תשא
זוהר חדש, אחרי
זוהר חדש, בהר
זוהר חדש, נשוא
זוהר חדש, חוקת
זוהר חדש, בלק
זוהר חדש, מטות
זוהר חדש, ואתחנן
זוהר חדש, כי תצא
זוהר חדש, כי תבוא
זוהר חדש, שיר השירים
זוהר חדש, מדרש רות
זוהר חדש, איכה
כרך יא
מאמרים לפסח
מאמרים לשבועות
מאמרים לראש השנה
מאמרים ליום הכיפורים
מאמרים לסוכות
כרך יב
אברהם
אדם הראשון
אהבה
אהבת חברים
אור
אותיות
גברים ונשים
גלות וגאולה
הטבע
השגה רוחנית
השכינה
זיווג
חיבור
טוב ורע
ימות המשיח
יציאת מצרים
יצר הרע ויצר הטוב
יראה
ירושלים
ישראל
ישראל והעמים
מדרגה רוחנית
מחשבת הבריאה
מטרת החיים
נשמות
ספר הזוהר
עליות וירידות בדרך
עניים ועשירים
ערב רב
צדיקים ורשעים
קו אמצעי
רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י)
רצון
שלום
שמחה
תורה
תורה - לימוד בלילה
תיקון וגמר התיקון
תפילה
תפיסת המציאות
כרך יג
תיקוני הזוהר

המצווה הארבע עשרה

[פקודה ארביסר]

.247 המצווה הארבע עשרה, לשמור את יום השבת, שהוא יום המנוחה מכל מעשה בראשית. כאן כלולות שתי מצוות: שמירת יום השבת ולקשור יום ההוא בקדושתו. כלומר, להמשיך המוחין דחכמה, הנקראים קודש, לשמור את יום השבת, כמו שנזכר, שהוא יום המנוחה לעולמות, וכל המעשים השתכללו בו, ונעשו מטרם שהתקדש היום.

כי ביום השבת עולה הז"א לא"א, והנוקבא לאו"א, ובי"ע עולים לישסו"ת ולזו"ן דאצילות. ונמצאים נר"ן של האדם עולים עימהם לאצילות, והם מקבלים שם אור החיה. ולפיכך יש ב' מצוות:

א. שמירת יום השבת, שלא ייכשל בעשיית מלאכה, והוצאה מרשות לרשות. כי אחר שהעולמות נפרדו לגמרי מהקליפות, עלינו להישמר, שלא נגרום לקליפות כוח לחזור ולהתערב ביום ההוא. אשר העושה מלאכה בו, גורם שוב להתערבות הקליפות בקדושה.

ב. לקשור היום ההוא בקדושתו כראוי. כלומר, ע"י תענוג שבת, ממשיכים אור האצילות לנר"ן שלנו. אור האצילות הוא אור החכמה, הנקרא קודש, ואנו מתקדשים על ידו.

לשמור את יום השבת הוא, כל הטרחות והמלאכות רמוזים בעבודות ובמלחמות עם הס"א, המפרידים אותנו מלהתדבק בה'. וזה הכלל, שבמקום שיש טרחה שם יש ס"א. כי ע"י המלחמות והטרחות, אנו מבררים הניצוצין הקדושים המובלעים בתוך ס"א. שכל בירור נבחן למלאכה מיוחדת.

מִתחילה נעשו כל הבירורים האלו ע"י המאציל עצמו, שהם כל המלאכות של הבורא, המובאים בששת ימי בראשית. וכאשר נגמרו כל הבירורים כולם, נבחן שהם השתכללו ובאו על תכליתם, ואז התקדש השבת, שהוא יום המנוחה. שהרי כלתה המלאכה, ואין עוד מה לתקן. לכן יום השבת הוא יום המנוחה לכל העולמות.

כי בכל שבת חוזרת ובאה אותה השלמות, שהייתה בשבת בראשית, יום המנוחה, שנפרדו כל הקליפות ונתקעו בתהום הגדול, והעולמות עולים לאצילות, שהוא הייחוד הגמור. וצריכים אנו להמשיך קדושה זו. וזה נמשך לנו ע"י ב' המצוות זכירה ושמירה.

.248 כיוון שהתקדש היום, נשארה בריאת הרוחות, שלא נברא להם גוף. האם לא היה יודע הקב"ה, לעכב מלקדש היום, עד שייבראו גופים לאותם הרוחות? אלא עצה"ד טו"ר, היה מעורר את הצד הרע, וביקש להתגבר בעולם. ונבדלו ויצאו הרבה רוחות, בהרבה כלי זין, להתחזק ולהתלבש בגופים בעולם.

כיוון שהתקדש היום, נשארה הבריאה של הרוחות, שעוד לא נבראו להן גופות. כלומר, התקדש היום, טרם שהספיק הקב"ה לברוא גופות, בשביל הרוחות הללו. כמ"ש, כי בו שבת מכל מלאכתו, אשר ברא אלקים לעשות. האם באמת גמר כל מלאכתו בתכלית הנרצית, ולא ברא לנו כלום לעשות, כי הכול כבר עשה וגמר מעצמו? אלא שה' עשה כל הבירורים וגמר כל המלאכות, באופן שתהיה לנו האפשרות לעשות.

כלומר, שנוכל לעשות ולגמור אותם, ע"י העבודה שלנו בתורה ובמצוות. והשביתה, נאמר רק על מה ששייך למלאכת המאציל. שה' כבר שבת מכל מלאכתו, עד כי לא חסר משהו מצידו. וכל זה אשר ברא אלקים וגמר, הוא מאפשר גם לנו לעשות ולגמור אותם מצדנו.

לכן נשארו רוחות, שלא הספיק ה' לעשות להן גופות עד שקידש השבת. ונשארו רוחות עירומים, בלי גוף. והרוחות האלו בלי הגופות הן הקליפות והמזיקים, המביאים את האדם לידי חטא. ובכוונה הניחם, כי ע"י זה נשארו לנו כוח הבחירה, ומקום עבודה בתורה ובמצוות.

האם לא ידע הקב"ה להתעכב, מלקדש היום, עד אחר שייבראו גופות לאותן הרוחות? אלא עצה"ד טו"ר, היה מעורר את הצד הרע, וביקש להתגבר בעולם. כי המלכות נקראת עצה"ד טו"ר. זכה הרי טוב, לא זכה הרי רע.

וכיוון שחטא האדם בעצה"ד, ונעשה לא זכה, ע"כ התעורר הרע שבעצה"ד טו"ר, ורצה הרע להתגבר בעולם. שרצה להתגבר על הטוב, ולהיאחז בעולם, כך שהטוב לא יוכל לעולם לנצח אותו. ואז יצאו להם כמה רוחות, בכמה מיני כלי זין, כדי להתחזק בעולם ולהתלבש בגופים.

כי ב' נקודות התחברו במלכות:

א. הממותקת בבינה, מדה"ר,

ב. מדה"ד, שבמלכות עצמה.

וכשהמלכות מתוקנת בקדושה, כראוי להיות, אז נקודה דמדה"ד גנוזה ונסתרת, ונקודה דמדה"ר מגולה. ואז זכה האדם, והרי טוב. ואם חוטא האדם ופוגם בה, אז מתגלה מדה"ד שבמלכות, וניתן הכוח לבעלי ההיזק והחורבן לשלוט עליו, והרי רע.

ואם זוכה, ונקודת הרחמים שולטת בגילוי, הוא זוכה להעלות במעשיו את המלכות עד לבינה עילאה, ומתגלים עליו הרחמים והמוחין עילאין. ואם אינו זוכה, ומגלה מדה"ד שבה, הנה לא רק שפוגם במלכות, אלא פוגם גם בנקודת הבינה, שהתחברה עם המלכות. כי הפכה מרחמים לדין, מחמת התגלות הדין שבמלכות, כי כל המידה המגולה היא השולטת.

ולפיכך, אחר החטא דעצה"ד, הנה התגלה כוח הדין שבמלכות, שאז פגם גם בנקודת הבינה שבה, שהפכה למדה"ד, אשר נקודה זו דבינה, היא כל אפשרות התיקון שיש במלכות, שמצידה טוב, בעת שנקודת הבינה בגילוי.

ועתה, שנפגמה גם נקודת הבינה ונהפכה לדין, חשב הס"א, שעתה הגיעה שעתו להתגבר בעולם, ולהתלבש בגופים של בני אדם, של אדה"ר ובניו. שגוף דס"א יירש מקומו של הגוף דאדה"ר, ולא יצויר עוד שום תיקון המלכות מצד הטוב. כי ראה, שגם נקודת הבינה שבמלכות, התהפכה, והייתה למדה"ד, ולא יצויר שום תיקון עוד.

ולכן הרבה רוחות יצאו להתחזק בעולם, בכמה מיני כלי זין, כוחות החורבן, להתלבש בגופים של בני אדם בעוה"ז, ולשלוט כאן בקביעות. כי חשבו, שאין מציל מידם, מחמת הפגם שעשה האדם בחטאו, בנקודת הרחמים שבמלכות.

.249 כיוון שהקב"ה ראה את זה, העיר נשיבת הרוח, מתוך עה"ח, ז"א, ודפק בעץ אחר, המלכות. והתעורר הצד האחר הטוב, והתקדש היום. כי בריאת הגופים והתעוררות הרוחות בלילה הזה של שבת, הן בצד הטוב ולא בצד האחר.

כיוון שראה הקב"ה, ששורת הדין עם הס"א, ויש להם כוח להתלבש בגופים בעולם, אשר אז יימנע לגמרי תיקון עוד, העיר נשיבת רוח החיים מתוך עה"ח, והזדווג עם העץ האחר, עם המלכות, שהשפיע לה נשיבת רוח חיים. ושוב התעורר במלכות הצד השני שבה, הטוב, כמו שהיה לפני החטא דאדה"ר. כי אם זכה, הרי טוב. והתקדש היום, ונמשכה קדושת השבת בעולם.

כלומר, שאע"פ שמשורת הדין היה כוח לס"א להתלבש בגופים, עשה הקב"ה לפנים משורת הדין, ולא התחשב כלל בפגם, שעשה אדה"ר. והזו"ן, שהם עה"ח ועצה"ד טוב, הזדווגו יחד, כלפני החטא, והמשיכו קדושת המוחין של יום השבת בעולם.

ונאמר בזוהר, שהאור ששימש בששת ימי בראשית, לא נגנז אלא רק לאחר השבת. וע"י פעולה זו, שנמשך יום השבת בעולם, התבטלה מזימת הס"א, להתלבש בגופים של בני אדם בעוה"ז, ונשארו בבחינת רוחות בלי גופים. וע"כ היה יכול האדם לעשות תשובה.

כי בריאת הגופים והתעוררות הרוחות בלילה הזה של שבת, הן מהצד הטוב, ולא מהס"א. כי פעולת הקב"ה קיימת לנצחיות. וכמו שבשבת בראשית, לא התחשב כלל במה שכבר נפגם האדם בחטא דעצה"ד, והזו"ן הזדווגו, וקידש היום, כמו לפני החטא, כי ביטל כל שליטתם של ס"א, אע"פ שהיה להם כוח לשלוט, כן בכל השבתות שב-6000 שנה. אע"פ שהאדם עוד מלא מזוהמה, כי עוד לא תיקן את החטא דעצה"ד, מ"מ כשהוא מזדווג בליל שבת, אין שום שליטה לכוחות הרע עליו, והוא ממשיך בזיווגו את הגוף והרוח של הוולד הנולד, כאילו לא היה בו שום פגם מעצה"ד, כאילו כבר תיקן בעצמו את החטא דעצה"ד.

כי בריאת הגופים והתעוררות הרוחות בלילה הזה של שבת, הן בצד הטוב. כי אע"פ שהאדם עצמו עוד לא זכה, אין בלילה הזה שום שליטה לס"א עליו. ויוכל להמשיך גופות ורוחות, ע"י זיווגו מצד של עצה"ד טוב, ולא מס"א. שהוא כוח התיקון, שהיה בשבת בראשית, שהקב"ה לא השגיח כלל ברע, שהמשיך עליו אדה"ר.

.250 ואם היה מקדים הצד האחר בלילה הזה, מטרם שיקדים הצד הטוב, לא היה יכול העולם לעמוד בפניהם, אפילו רגע אחד. אבל הקב"ה הקדים רפואה, ודילג קידוש היום לפניו, והקדים לבוא לפני הצד האחר, והתקיים העולם. ומה שחשב הצד האחר להיבנות בעולם להתחזק, נבנה בלילה הזה הצד הטוב והתחזק, שנבנו גופים ורוחות קדושים בלילה הזה מצד הטוב. ומשום זה, עונתם של חכמים, היודעים זה, הוא משבת לשבת.

.251 כי אז, כשראה זה הצד האחר, אשר כמו שהוא רצה לעשות, עשה הצד של הקדושה. הוא הולך ומשוטט בכמה חֵילות וצדדים שלו. ורואה כל אלו, המשמשים מיטתם, כשהם עירומים לאור הנר. ולפיכך, כל הבנים הנולדים משם, הם לוקים במחלת הנפילה, משום ששורים עליהם הרוחות מאותו צד האחר. והם הרוחות העירומים של הרשעים, הנקראים מזיקים, ולילית שורה עליהם, והורגת אותם.

.252 כיוון שהתקדש היום, והקדושה שולטת על העולם, אותו הצד האחר מקטין את עצמו, ומסתתר בכל ליל השבת ובכל יום השבת. חוץ מאסימון וכל הכת שלו, שהולכים על הנרות בסתר, לראות את גילוי התשמיש. ואח"כ הם מסתתרים בתוך נקב תהום הגדול. כיוון שיצאה השבת, כמה צבאות ומחנות עפים ומשוטטים בעולם. וע"כ נתקן שיר של פְּגָעים, יושב בסתר עליון, שלא ישלטו על עם הקדוש.

כי משורת הדין היה הס"א ביכולת להתלבש בגופים. ואלמלא הספיקו להתלבש בגופים, הנה אז הייתה הארץ ניתנת ביד רשע. וכל הגופים והתולדות, שהיו באים לעולם, היו כולם מהרע דס"א. ולא היה להם כוח להיתקן בצד הטוב לעולם.

לכן אם היה מקדים הצד האחר בלילה הזה, מטרם שיקדים הצד הטוב, לא היה יכול העולם לעמוד בפניהם, אפילו רגע אחד. כי הייתה הזוהמה שלהם שולטת על כל התולדות שבעולם, ולא הייתה אפשרות להיאחז בצד הטוב אפילו רגע אחד.

אבל הקב"ה הקדים רפואה לזה. ודילג לפניו קידוש היום, והקדים לבוא לפני הצד האחר, כי דילגה קדושת השבת והקדימה את הס"א, ונגלה אור השביתה והמנוחה בעולמות, המכניע ומפיל את הס"א וכל הקליפות לנקב תהום הגדול. והתקיים העולם. כי ע"י זה נעשתה הזדמנות להוליד גופים ורוחות מצד הטוב בזיווג בליל שבת. ומתקיים העולם באופן הנרצה.

ונאמר, שדילג לפניו קידוש היום, כי כל דבר, הבא שלא כסדר מערכת העולמות, נקרא בשם דילוג. ומתוך שקדושת השבת באה ע"י התעוררות מלמעלה לבדה, כי האדם עוד לא עשה שום תשובה ותיקון, שיהיה ראוי לזה, אלא המאציל עצמו הקדים רפואה לתיקון העולם, לפיכך מכונה זה בשם דילוג.

ומה שחשב הס"א להיבנות בעולם ולהתגבר, נבנה בלילה הזה הצד הטוב והתגבר. כי לילה זה, אחר הפגם דעצה"ד, היה שייך משורת הדין רק לבניין הס"א בכל כוחו. וכן חשב הס"א. אמנם היה להיפך, כי מקומו לקחה הקדושה, ונבנו גופות ורוחות קדושות בלילה הזה מהצד הטוב. כי נעשתה הכנה, שכל המזדווג בלילה הזה, הוא ממשיך גופות ורוחות מצד הטוב, שאין בהם שום אחיזה לס"א. כלומר, בהיפך ממש מה שחשב הס"א.

ומשום זה, עונתם של חכמים, היודעים זאת, משבת לשבת. כי אז הגופות והרוחות נבנים מהצד הטוב. שהרי אז, הס"א רואה, שמה שהוא חשב לעשות, הקדים ועשה הצד הטוב. כי הוא חשב להיבנות ולהתגבר באותו ליל שבת, ולבסוף נבנה הצד דקדושה.

ואז, הס"א הולך ומשוטט בכמה מחנות והצדדים הרעים שלו, ורואה כל אלו, המשמשים מיטתם, כשהם עירומים, לאור הנר. וכל הבנים, הנולדים מהם, לוקים במחלת הנפילה. והס"א משרה על אלו הבנים רוחות רעות, שהם רוחות רשעים, הנקראים מזיקים, שמחמתם לילית שורה עליהם והורגת אותם.

אבל בעת שמתקדש היום, וקדושת השבת שולטת בעולם, ס"א ממעט עצמו, ומסתתר בכל ליל השבת ויום השבת. וע"כ אז עונתם של החכמים. חוץ מהמזיק, הנקרא אסימון, וכל המחנה שלו, ההולכים עם נרות בסתר, לראות בגילוי התשמיש.

ואח"ז הם מסתתרים בנקב תהום הגדול. כי אסימון זה, אע"פ שיש לו כוח, לראות בתשמיש לאור הנר גם בשבת, אמנם אין לו כוח להזיק בשבת, אלא מחויב תכף לחזור לנקב תהום הגדול. ורק אחר השבת הוא יכול להזיק.

ביאור הדברים. כי רבי שמעון הרגיש כאן שאלה על המאמר, עונתם של חכמים משבת לשבת. שהרי בכל יום בחצות לילה, הקב"ה מטייל עם הצדיקים בגן עדן. וזיווג נמצא לחכמים, ולאו דווקא בלילות שבת. ולתרץ זה, האריך כאן לבאר ההבדל, שיש בין זיווג בשבת לזיווג בחול, בתשמיש לאור הנר. שלפי פשוטם של הדברים, ההפרש הוא, שבלילות חול יש כוח לס"א להלקות הבנים היילודים במחלת הנפילה, ולילית יש לה כוח להמיתם.

משא"כ בלילות שבת, הגם שיש מזיק אסימון וכת שלו, שיש לו כוח גם בשבת לראות בהם, אבל אין לו כוח אז להזיק להם. רק אחר השבת. ויש לזה תיקון ג"כ, בהבדלה. בתפילה ובהבדלה על הכוס. ואז מתבטל כוחו של המזיק הזה לגמרי. הרי שיש הבדל גדול בין זיווג ליל שבת ללילות חול בחצות לילה.

כי יש מְאורי אור, ז"א, ייחוד עליון. ויש מאורי אש, הנוקבא דז"א, ייחוד תחתון. וג' בחינות יש בשלהבת שלה:

א. אור לבן,

ב. אור תכלת, שמתחת האור לבן,

ג. דבר גס כמו חֵלב ושמן ופתילה, שבו נאחז אור התכלת.

אור התכלת הוא הדין שבשלהבת, ע"כ הוא אש אוכלת אש, שאוכל ומכלה כל מה ששורה תחתיה. כי היא אוכלת החֵלב והפתילה שנאחזת בהם. אור לבן, הרחמים שבה, כי לבן רחמים.

ולכן, המשמש מיטתו לאור הנר, בניו לוקים במחלת הנפילה, וכן לילית יכולה להמיתם, משום שאור תכלת של הנר, מדה"ד, שורה שם. ויש כוח לס"א להיאחז בזיווג. כי ע"י מדה"ד, מתגלים גופיהם, זוהמה של נחש, שיש בגופים של המשמשים, ומוצא מין את מינו ומתעורר.

באופן, שמה שהותר הזיווג בחצות לילה, דווקא בחושך, שאין אור, כי אז נאמר במלכות, וַתָקָם בעוד לילה, והרחמים מתגלים. אבל אם יש שם אור הנר, גורם זה, שתתגלה הזוהמה בגופים והס"א נאחז בזיווג. ורואה כל אלו המשמשים מיטתם, כשהם עירומים, לאור הנר. כי ע"י אור הנר, רואה הס"א גילוי הזוהמה שבגופיהם, ומקטרגת עליהם, ונאחז בזיווגם.

אמנם בליל שבת, כל הדינים יוצאים ממנה, ואור תכלת מתהפך ג"כ לאור לבן, שלפי זה היה מותר לשמש גם לאור הנר. ולא עוד, אלא אפילו הזוהמה שבגוף האדם, נמצאת מתעלמת לגמרי מכוח קדושת השבת, ואין פחד עוד מפני גילוי הגוף לאור הנר. לזה נאמר, חוץ מאסימון וכל הכת שלו, שהולכים על הנרות בסתר, לראות את גילוי התשמיש.

כי אפילו בשבת שאור התכלת נעשה ללבן, ואין שם דין כלל, מ"מ הכרח הוא, שאור הנר צריך לדבָר גס להיאחז בו, שהיא בחינת דין בהכרח. כי דבר גס הוא עכור, ורומז על דינים. אלא בשבת, אין צורת דין ניכרת בו. והוא נבחן כמטבע, שאין עליו צורה, ולא נודע מה הוא. וע"כ נקרא מזיק זה, הנרמז בדבר הגס שאור הנר אחוז בו, בשם אסימון, שהוא מטבע בלי צורה.

לכן נאמר, שהולכים על הנרות בסתר, כי הוא הדבר הגס, הנמשך בסתר עם הנר, כי הנר לא היה דולק זולתו. וע"כ הוא הרואה גילוי הזיווג, שע"י זה הוא יכול להזיק לו אחר יציאת השבת. והן אמת, שמטעם גילוי של גופיהם, אין חשש בליל שבת, כי זוהמת הגוף אינו ניכר בשבת. אמנם אחר השבת, יש לו כוח לגלות צורת הרע שבו, ולהזיק לו.

ואע"פ שבשבת אין אסימון והכת שלו יכולים להזיק, כי אז אין בו עוד שום צורה של רע, אבל לאחר השבת, הוא והכת שלו קונים בחזרה את צורתם, ופורחים ועולים מהתהום הגדול אל היישוב, ומשוטטים בעולם, ויכולים להזיק. וע"כ נתקן שיר של פְּגָעים, יושב בסתר עליון, שע"י תשובה ותפילה זו של יושב בסתר, ניצולים מהם.

.253 לאיזה מקום הם משוטטים, באותו ליל מוצ"ש? הנה כשהם יוצאים בחיפזון, וחושבים לשלוט בעולם על העם הקדוש. ורואים אותם עומדים בתפילה, ואומרים שירה של יושב בסתר עליון, ובתחילה מבדילים בתוך התפילה, ואח"כ מבדילים על הכוס. הם עפים משם, והולכים ומשוטטים, ומגיעים לתוך המדבר. הרחמן יצילנו מהם ומצד הרע.

מדובר רק במוצ"ש, ולא בכל לילות החול. כי במוצ"ש עוד שורה רשימו מקדושת השבת. ולאן הם פורחים ועולים מהתהום הגדול בזמן שיוצא שבת? הנה כשהם יוצאים בחיפזון, וחושבים לשלוט בעולם על העם הקדוש, על ישראל, ורואים אותם עומדים בתפילה, ואומרים שיר של יושב בסתר עליון, ובתחילה הם אומרים הבדלה בתפילה, והבדלה על היין, הם מסתלקים ופורחים מהם, והולכים ומשוטטים ומגיעים לתוך המדבר, למקום שאין שם יישוב בני אדם, ובני אדם ניצולים מהם.

ונמצא ג' מקומות לס"א:

א. בשבת הם בנקב תהום הגדול, ואין להם כוח להזיק כלל.

ב. במוצ"ש ע"י תפילה והבדלה, הם בתוך המדבר, במקום שאין אדם שם, ונמצא להם כוח להזיק, אלא שנדחים ממקום יישוב.

ג. בשאר לילות הם נמצאים גם במקום יישוב.

.254 שלושה הם הגורמים רעה לעצמם:

א. מי שמקלל את עצמו,

ב. מי שזורק לחם או פירורים, שיש בהם כזית,

ג. מי שמדליק את הנר במוצ"ש, מטרם שבאו ישראל לסדר קדושה, שבתוך, ואתה קדוש. הנה באותו האש, הוא גורם להדליק אש הגיהינום, עד שלא הגיע זמנם.

.255 כי מקום אחד יש בגיהינום, לאותם שמחללים שבתות. ואותם הנענשים בגיהינום, מקללים את מי שהדליק הנר, מטרם שהגיע זמנו, ואומרים לו, הנה ה' מטלטלךָ טלטלה גבר, צָנוֹף יצנופך צְנפָה כַדוּר אל ארץ רחבת ידיים.

פירוש. יש מזיק, הנקרא רע עין. והוא אוהב קללה, כמ"ש, ויאהב קללה ותבואֵהו ולא חפץ בברכה. וכשאדם מקלל עצמו, נותן בזה כוח לאותו רע עין, האוהב קללה, לשלוט עליו, ונמצא גורם רעה לעצמו.

ומי שזורק לחם או פירורים, שיש בהם כזית. כי אין לך דבר בעוה"ז, שלא יהיה לו שורש חשוב למעלה. ומכ"ש לחם, שבו תלויים חייו של האדם. הרי יש לו שורש חשוב מאוד למעלה. ולפיכך המזלזל בלחמו, גורם פגם בשורש חייו למעלה. וזה מובן לכל אדם, רק בסעודה שיש בה שׂביעה, הנותנת לו חיים.

אמנם בלחם ובפירורים, שאין בהם אלא כזית, יש בני אדם המזלזלים בהם, וזורקים אותם, משום שאין בהם שׂביעה. אבל כיוון שיש לברך ברכת המזון גם על כזית, ע"כ יש להחשיבם, כמו סעודה שיש בה שביעה, ואסור לזלזל בהם. והמזלזל בהם, גורם רעה לעצמו.

כי אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, כתוב בתורתך, אשר לא יישא פנים ולא ייקח שוחד. והלוא אתה נושא פנים לישראל, כמ"ש, יישא ה' פניו אליך? אמר להם, וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך. והם מדקדקים על עצמם, עד כזית ועד כביצה.

הרי שבזכות הדקדוק על כזית, להחשיבו סעודה, שיש בה שביעה, למרות שאין בו, זוכים שה' נושא לנו פנים, אע"פ שאין אנו ראויים. נמצא כי אלו המזלזלים בפירורים שיש בהם כזית ואינם מחשיבים אותם כסעודה, שיש בה שׂביעה, אינם זוכים לנשיאת פנים מה', וגורמים רעה לעצמם.

ומי שהדליק נר במוצ"ש, טרם שהגיעו ישראל לסדר קדושה, גורם להדליק אש של גיהינום באותה האש. כי עד הזמן הזה שבת הוא, וקדושת השבת שולטת עליו, ואין אש הגיהינום שולטת עוד, כמו בשבת.

מי שמדליק את הנר קודם סדר קדושה, נבחן כמחלל שבת. כי הוא מדליק אש הגיהינום לפני זמנה, וע"כ גורם רעה לעצמו. כי יש בגיהינום מקום מיוחד להעניש מחללי השבת, כי חילול שבת הוא החמור ביותר. והנידונים בגיהינום מקללים אותו, על מה שגרם במעשיו, להדליק אש הגיהינום קודם זמנה.

.256 משום שאינו ראוי להדליק את הנר כשיוצא השבת, מטרם שישראל מבדילים בתפילה, ומבדילים על הכוס. כי עד הזמן ההוא, שבת הוא, וקדושת השבת שולטת עלינו. ובשעה שמבדילים על הכוס, כל אלו הצבאות וכל אלו המחנות, הממונים על ימי החול, כל אחד שב למקומו ולעבודתו, שהוא ממונה עליה. כי עיקר האיסור הוא רק עד סדר הקדושה.

אמנם צריך להיזהר, שלא ידליק נר עד לאחר הבדלה, כי עד הזמן ההוא נחשב עוד לשבת. אמנם ודאי שמותר להדליק נר לצורך הבדלה ובורא מאורי האש.

.257 כי כשנכנסה השבת והתקדש היום, התעורר הקודש ושולט בעולם, והחול הוסר משליטתו. ועד השעה שהשבת יוצא, אינם שבים למקומם. ואע"פ שיוצא השבת, אינם חוזרים למקומם, עד השעה שאומרים ישראל בארץ ישראל, המבדיל בין קודש לחול. אז הקודש מסתלק, והמחנות שהתמנו על ימי החול, מתעוררים וחוזרים למקומם, כל אחד על משמרתו, אשר הופקד עליו.

.258 ועכ"ז אינם שולטים, עד שיהיו אורות מאור הנר, שכולם נקראים מאורי האש. משום שמעמוד האש ומיסוד האש באים כולם, ושולטים על העולם התחתון. וכל זה כשאדם מדליק את הנר, מטרם שגמרו ישראל סדר הקדושה. המלכות נקראת עמוד האור, וכוחות שבאור הנר, הם דינים. לפיכך אין להם כוח להפעיל הדינים, מטרם שמדליקים את הנר.

.259 אבל, אם הוא מחכה עד שיגמרו סדר קדושה, אותם הרשעים שבגיהינום מצדיקים עליהם את הדין של הקב"ה, והם מקיימים על האדם ההוא, את כל הברכות שאומרים הציבור, וייתן לך האלקים מטל השמיים. ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה.

כי ע"י אמירת סדר קדושה, ממשיכים הארה גדולה, שניצולים על ידה מדין של גיהינום. וכיוון שהרשעים שבגיהינום רואים זה, הם מתחרטים על מעשיהם הרעים, ומצדיקים עליהם הדין של הקב"ה, שראויים לעונש שלהם. ומתוך שאדם ההוא, גרם שיצדיקו הדין שלהם, ולקידוש שם שמיים, נמצאים מקיימים באותו אדם כל הברכות, הנאמרות במוצ"ש בציבור.

.260 אשרי משכיל אֶל דל, ביום רעה ימַלטֵהו ה'. היה צריך לומר, ביום רע. מהו, ביום רעה? ביום שאותה רעה שולטת לקחת נשמתו.

אשרי משכיל אל דל. דל הוא חולה מסוכן, שמשכיל לרפא אותו מחטאיו לפני הקב"ה. יום, שהדין שורה בו על העולם, ומשכיל להינצל ממנו, כמ"ש, ביום רעה ימלטהו ה'. ביום שנמסר הדין לרעה ההיא לשלוט על העולם, ימלטהו ה'.

היה לו לכתוב, ביום רע ימלטהו ה'. ולמה אומר, ביום רעה, שהוא לשון נקבה? אלא שהכתוב רומז שליטת הקליפה, הנקראת רעה, הנוטלת נשמתו של אדם. והמשכיל אל דל, שמדבר לחולה, לשוב בתשובה. הרי הקב"ה ממלט אותו משליטת הקליפה, שנקראת רעה. והזוהר מביא כאן זה, משום שאומר, שגורמים לעצמם רעה. ולכן מביא כאן עצה לזה, שישכיל אל דל, שידבר על לב חולה, שישוב בתשובה, וירפא אותו ה'. ובשכר זה, ימלטהו ה' מיום רעה, שגרם לנפשו.

פירוש אחר. זהו יום, שהדין שורה בו על העולם. ומשכיל להינצל ממנו, שאפילו יום הדין שרוי על כל העולם, ימלטהו ה', בשכר שהשכיל אל החולה להחזירו בתשובה.

כי יום רעה, פירושו, ביום שכבר נמסר הדין לממונה, הנקרא רעה, שישלוט על העולם. ועכ"ז, אותו שישכיל אל החולה, להחזירו בתשובה, ימלטהו ה' מההוא רעה.

וההפרש בין שני הפירושים הוא, כי הפירוש הראשון קיים רק על יחיד, שגרם לעצמו רעה. והפירוש השני קיים גם על הרעה, שנגזר על כל העולם. וגם אז ימלטהו ה' בזכות המצווה.