תוכן עניינים
ברוך שלום הלוי אשלג (הרב"ש)/מאמרים
מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קשיות
אהבת חברים - א. 3 (1984)
אהבת חברים - ב. 6 (1984)
איזה קיום תורה ומצות מזכך את הלב. 8 (1984)
אין אדם משים עצמו רשע. 31 (1985)
אין עדה פחות מעשרה. 28 (1986)
איש את רעהו יעזורו. 4 (1984)
אלה תולדות נח. 4 (1985)
אני ראשון ואני אחרון. 14 (1985)
אשה כי תזריע. 22 (1986)
אתם נצבים היום כולכם. 19 (1984)
ב' בחינות בקדושה. 15 (1987)
בא אל פרעה - א. 19 (1985)
בא אל פרעה - ב. 13 (1986)
בכדי לדעת שה' הוא אלקים, צריכים ל"השבות אל לבבך" בעבודה. 16 (1991)
בכל דבר יש להבחין בין אור לכלי. 25 (1985)
בענין אהבת חברים. 2 (1984)
בענין הוויכוח בין יעקב ללבן. 11 (1985)
בענין העזרה הבאה מלמעלה. 8 (1986)
בענין השכר המקבלים. 32 (1985)
בענין חשיבות החברים. 17-1 (1984)
בענין כבוד אב. 5 (1986)
בענין נר חנוכה. 9 (1986)
ג' זמנים בעבודה. 24 (1985)
ג' תפלות . 30 (1985)
גדלות האדם תלויה בשיעור אמונתו בעתיד. 9 (1987)
דרך קרובה ודרך רחוקה. 26 (1986)
האזינו השמים. 2 (1986)
ההבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת. 8 (1987)
ההבדל בין עבודת הכלל ופרט. 16 (1987)
ההבדל בין צדקה למתנה. 24 (1986)
ההבחן העקרי בין נפש הבהמית לנפש אלקית. 17 (1988)
החסרון העקרי שעליו להתפלל, מהו. 12 (1986)
הטוב ומטיב לרעים ולטובים. 1 (1987)
הידיעה שהאדם עמד בנסיון, לצורך מי. 28 (1989)
היתכן שירד משמים דבר שלילי. 15 (1984)
הכנה לסליחות מהו. 36 (1986)
הכנה לקבלת התורה מהו - א. 18 (1987)
הנרות הללו קדש הם. 12 (1991)
הצורך לאהבת חברים. 14 (1988)
הקב"ה וישראל יצאו בגלות. 27 (1986)
הקשר בין פסח, מצה ומרור. 14 (1987)
הראני את כבודך. 26 (1985)
ואתחנן אל ה'. 34 (1985)
והיה כי יחטא ואשם. 20 (1986)
והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך. 18 (1984)
וידעת היום והשבות אל לבבך. 17 (1985)
ויהי ערב ויהי בוקר. 36 (1985)
וילך משה. 1 (1986)
ויסב חזקיהו פניו אל הקיר. 15 (1985)
ויצא יעקב. 10 (1985)
וירא אליו ה' באלוני ממרא. 6 (1985)
וישב יעקב בארץ מגורי אביו. 12 (1985)
ויתרוצצו הבנים בקרבה. 9 (1985)
וכאשר יענו אותו. 16 (1985)
חיי שרה. 7 (1985)
חמשה עשר באב. 35 (1986)
חשיבותה של האמונה, שנוהגת תמיד. 6 (1987)
חשיבותה של תפילת רבים. 7 (1986)
יש תמיד להבחין בין תורה לעבודה. 21 (1985)
כובד ראש בעבודה מהו. 25 (1987)
כי יעקב בחר לו יה. 16 (1986)
כל התורה היא שם אחד קדוש. 22 (1985)
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. 3 (1987)
כשאדם יודע מהי יראת ה'. 35 (1985)
לאיזה דרגה האדם צריך להגיע שלא יצטרך להתגלגל. 10 (1984)
לך לך מארצך. 5 (1985)
לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח. 14 (1984)
לעולם ימכור אדם קורות ביתו. 9 (1984)
לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך. 7 (1984)
לפעמים מכנים את הרוחניות בשם "נשמה". 13 (1984)
לשמה ושלא לשמה. 29 (1986)
מאדם רע אסור לשמוע דבר טוב. 4 (1987)
מאמר המרגלים. 28 (1985)
מאמר התשובה. 27 (1985)
מדוע החיים נחלק לב' בחינות. 1 (1988)
מדוע חג המצות נקרא "פסח". 13 (1987)
מה הוא האיסור לברך על שולחן ריק, בעבודה. 16 (1989)
מה הן הב' פעולות שבזמן ירידה. 32 (1988)
מה לדרוש מאסיפת חברים. 30 (1988)
מה נותן לנו הכלל של ואהבת לרעך. 5 (1984)
מהו "אין קדוש כה', כי אין בלתך" בעבודה. 26 (1990)
מהו "דרך שתחילתה קוצים וסופה מישור" בעבודה. 37 (1989)
מהו "הללו את ה' כל גויים" בעבודה. 25 (1990)
מהו "הנהנה מסעודת חתן" בעבודה. 35 (1990)
מהו "הנסתרות לה' אלקינו" בעבודה. 45 (1990)
מהו "השכינה היא עדות על ישראל" בעבודה. 37 (1990)
מהו "התורה מתשת כוחו של אדם" בעבודה. 29 (1990)
מהו "וראית את אחורי ופני לא יראו", בעבודה. 43 (1991)
מהו "ידע שור קנהו וכו' ישראל לא ידע", בעבודה. 42 (1991)
מהו "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" בעבודה. 39 (1990)
מהו "להזהיר גדולים על קטנים" בעבודה. 28 (1990)
מהו "לחם רע עין" בעבודה. 13 (1989)
מהו "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת" בעבודה. 7 (1989)
מהו "מסרת גבורים ביד חלשים" בעבודה. 13 (1991)
מהו "שכור אל יתפלל" בעבודה. 21 (1989)
מהו אדם ומהו בהמה, בעבודה. 7 (1991)
מהו אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, בעבודה. 34 (1991)
מהו אין ברכה במקום ריק, בעבודה. 15 (1988)
מהו אין לך דבר שאין לו מקום, בעבודה. 20 (1991)
מהו אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה. 1 (1991)
מהו אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה. 23 (1989)
מהו אסור ללמוד תורה לעכו"ם, בעבודה. 31 (1989)
מהו אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, בעבודה. 27 (1991)
מהו בחינת מרגלים, בעבודה. 33 (1989)
מהו בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, בעבודה. 40 (1989)
מהו בן האהובה ובן השנואה, בעבודה. 46 (1991)
מהו בעבודה "חסד של אמת". 14 (1990)
מהו בעבודה, איש אשר בו מום לא יקרב. 25 (1989)
מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם. 5 (1988)
מהו ברכה וקללה, בעבודה. 42 (1990)
מהו ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך, בעבודה. 24 (1989)
מהו גילוי טפח וכיסוי טפחיים, בעבודה. 26 (1991)
מהו דגלים בעבודה. 32 (1991)
מהו האיסור לתת שלום מטרם שמברך לה', בעבודה. 17 (1989)
מהו הב' הבחנות שלפני לשמה. 11 (1988)
מהו הברכה "שעשה לי נס במקום הזה" בעבודה. 15 (1991)
מהו הד' מידות בהולכי בית המדרש, בעבודה. 10 (1988)
מהו ההבדל בין חוק למשפט, בעבודה. 26 (1988)
מהו ההבדל בין שדה לאיש שדה בעבודה. 6 (1988)
מהו ההבדל בעבודת ה' בין כללי לפרטי. 33 (1988)
מהו ההיכר בין עובד אלקים ללא עבדו. 29 (1988)
מהו החומר דלשון הרע וכנגד מי הוא. 10 (1987)
מהו היסוד שהקדושה נבנית עליו. 16 (1988)
מהו היתרון שיש בעבודה יותר משכר. 5 (1987)
מהו הכנה לקבלת התורה, בעבודה - ב. 29 (1989)
מהו המצות קלות שאדם דש בעקביו, בעבודה. 41 (1990)
מהו הנסתרות לה' והנגלות לנו, בעבודה. 24 (1988)
מהו הסדר במחית עמלק. 22 (1990)
מהו הסיוע, שהבא לטהר מקבל, בעבודה. 17 (1990)
מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים. 14 (1986)
מהו השגחתו יתברך היא בהסתר ובנגלה. 28 (1988)
מהו השינוי שבשער הדמעות משאר שערים. 3 (1989)
מהו השיעור של תשובה. 1 (1989)
מהו השכר בעבודה דלהשפיע. 20 (1988)
מהו ואברהם זקן בא בימים, בעבודה. 8 (1991)
מהו זכיות ועוונות אצל צדיק בעבודה. 22 (1988)
מהו חטא גדול או קטן, בעבודה. 2 (1989)
מהו ידים מלוכלכות בעבודת ה'. 21 (1987)
מהו יום ולילה, בעבודה. 34 (1988)
מהו ישראל עושין רצון המקום, בעבודה. 32 (1990)
מהו כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה. 38 (1990)
מהו כי אני הכבדתי את לבו, בעבודה. 17 (1991)
מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה. 40 (1990)
מהו כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, בעבודה. 36 (1989)
מהו כלים הדיוטות, בעבודה. 34 (1990)
מהו כסף, זהב, ישראל, שאר עמים, בעבודה. 19 (1988)
מהו כריתת ברית בעבודה. 31 (1987)
מהו לא דברה תורה אלא נגד יצר הרע, בעבודה. 39 (1989)
מהו לא תוסיף ולא תגרע בעבודה. 28 (1987)
מהו לא תיטע לך אשרה אצל מזבח, בעבודה. 43 (1990)
מהו למעלה מהדעת, בעבודה. 6 (1989)
מהו לפום צערא אגרא. 29 (1987)
מהו מבול מים, בעבודה. 4 (1989)
מהו מה אני בחנם, אף אתם בחנם, בעבודה. 21 (1990)
מהו מחצית השקל בעבודה - א. 12 (1987)
מהו מחצית השקל בעבודה - ב. 20 (1990)
מהו מי שאין לו בנים, בעבודה. 35 (1989)
מהו מי שהיה בדרך רחוקה, הוא נדחה לפסח שני, בעבודה. 30 (1991)
מהו מי שמטמא עצמו, מטמאים אותו מלמעלה, בעבודה. 26 (1989)
מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה. 5 (1991)
מהו מצות שאדם דש בעקביו. 33 (1986)
מהו מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה. 16 (1990)
מהו נסתר ונגלה בעבודה ה'. 19 (1987)
מהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. 9 (1990)
מהו על האדם לעשות, אם נברא במידות לא טובות. 41 (1991)
מהו ענין הדלקת המנורה, בעבודה. 30 (1989)
מהו ענין טהרת אפר פרה, בעבודה. 23 (1991)
מהו ענין יסורים בעבודה. 27 (1989)
מהו ענין כשלון בעבודה. 2 (1990)
מהו ענין מרגלים, בעבודה. 35 (1991)
מהו ענין קו ימין בעבודה. 38 (1991)
מהו ענין שנהיה לראש ולא לזנב בעבודה. 1 (1990)
מהו פורענות הבאה לרשעים מתחלת מן הצדיקים, בעבודה. 9 (1989)
מהו קדושה וטהרה בעבודה. 28 (1991)
מהו קומה ה' ויפוצו אויביך, בעבודה. 19 (1991)
מהו קללה וברכה בעבודה. 27 (1987)
מהו רועה העם הוא כל העם, בעבודה. 13 (1988)
מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה. 6 (1991)
מהו ריח בגדיו, בעבודה. 9 (1991)
מהו רשע יכין וצדיק ילבש, בעבודה. 3 (1991)
מהו שאין הברכה מצויה בדבר שבמנין, בעבודה. 31 (1990)
מהו שאם הטוב מתגדל, גם הרע מתגדל, בעבודה. 8 (1989)
מהו שאמרו חז"ל, שדוד המלך לא היו לו חיים, בעבודה. 10 (1990)
מהו שבני עשו וישמעאל לא רצו לקבל את התורה, בעבודה. 36 (1990)
מהו שבריאת העולם היה בנדבה. 5 (1989)
מהו שברכת האדם היא ברכת הבנים, בעבודה. 14 (1991)
מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קשיות. 22 (1989)
מהו שדיבור של שבת לא יהיה כדיבור של חול, בעבודה. 18 (1990)
מהו שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה. 24 (1991)
מהו שהאדם שב בתשובה צריך להיות בשמחה. 25 (1991)
מהו שהארץ לא הוציאה פירות מטרם שנברא האדם, בעבודה. 5 (1990)
מהו שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה. 18 (1989)
מהו שהדיין צריך לדון דין אמת לאמיתו, בעבודה. 45 (1991)
מהו שהימין והשמאל הם בסתירה, בעבודה. 47 (1991)
מהו שהימין צריך להיות יותר גדול מהשמאל, בעבודה. 39 (1991)
מהו שהיצר הרע עולה ומשטין בעבודה. 20 (1989)
מהו שהיצר טוב ויצר הרע שומרים לאדם, בעבודה. 11 (1991)
מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה. 4 (1991)
מהו שהמלך עומד על שדהו, כשהתבואה עומד בכרי, בעבודה. 10 (1991)
מהו שהמתגאה אין הקב"ה סובלו, בעבודה. 27 (1988)
מהו שהמתפלל צריך לפרש דבריו כראוי. 8 (1988)
מהו שהסולם הוא באלכסון, בעבודה. 10 (1989)
מהו שהעולם נברא בשביל תורה. 3 (1990)
מהו שהצדיק סובל רעות. 9 (1988)
מהו שהצדיקים ניכרים ע"י הרשעים, בעבודה. 15 (1989)
מהו שהקב"ה נושא פנים, בעבודה. 33 (1991)
מהו שהתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה - א. 12 (1990)
מהו שהתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה - ב. 19 (1990)
מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה. 21 (1988)
מהו שובה ישראל עד ה' אלקיך, בעבודה. 2 (1991)
מהו שופטים ושוטרים, בעבודה. 38 (1989)
מהו שחוק ומשפט הוא השם של הקב"ה, בעבודה. 30 (1990)
מהו שכהן גדול יקח לאשה בתולה, בעבודה. 29 (1991)
מהו שכל הבא לקרבן עולה הוא זכר, בעבודה. 24 (1990)
מהו שכל עשב - יש ממונה למעלה המכה אותו ואומר גדל, בעבודה. 27 (1990)
מהו שכתוב "והשבות אל לבבך". 14 (1989)
מהו שלום בעבודה. 34 (1989)
מהו שלום שלום לרחוק ולקרוב, בעבודה. 36 (1991)
מהו שמטרם שנפל השר המצרי, לא נענו בצעקתם, בעבודה. 15 (1990)
מהו שמתחילים בשלא לשמה, בעבודה. 23 (1988)
מהו שנר חנוכה מניחה בשמאל, בעבודה. 11 (1990)
מהו שנתקשה משה על מולד הלבנה, בעבודה. 23 (1990)
מהו שע"י תורה זוכה האדם לצדקה ולשלום. 3 (1986)
מהו שעל ידי יחוד קוב"ה ושכינתה כל העוונות מתכפרים. 13 (1990)
מהו שעשו נקרא איש שדה, בעבודה. 8 (1990)
מהו שצדקה לעניים עושה השם הקדוש, בעבודה. 31 (1991)
מהו שצריך להרים יד ימין על שמאל, בעבודה. 18 (1991)
מהו שקוראים פרשת זכור לפני פורים, בעבודה. 21 (1991)
מהו ששבת נקראת "ש-בת", בעבודה. 19 (1989)
מהו ששמו של הקב"ה נקרא אמת. 3 (1988)
מהו ששמן נקרא מעשים טובים, בעבודה. 32 (1989)
מהו שתולדות הצדיקים הם מעשים טובים, בעבודה. 4 (1990)
מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה. 37 (1991)
מהו תורה ומלאכה בדרך ה'. 12 (1988)
מהות חומרת איסור לימוד תורה לעכויים. 17 (1987)
מהי "ארץ יראה ושקטה", בעבודה. 33 (1990)
מהי ההכנה בערב שבת, בעבודה. 25 (1988)
מהי המתנה שאדם מבקש מה'. 22 (1987)
מהי הסיבה שבגללה זכו ישראל לירושת הארץ, בעבודה. 44 (1991)
מהי העזרה בעבודה, שיבקש מה'. 35 (1988)
מהי הפעולה שבאדם בדרך העבודה, שמיחסים לה'. 31 (1988)
מהי התפלה על עזרה ועל סליחה, בעבודה. 4 (1988)
מהי חשיבות החתן, שמוחלין לו עוונותיו. 7 (1988)
מהי מלחמת הרשות, בעבודה - א. 30 (1987)
מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב. 44 (1990)
מהי מצוה קלה. 26 (1987)
מהי סעודת חתן. 12 (1989)
מהי שושנה בין החוחים, בעבודה. 22 (1991)
מהם אמת ושקר, בעבודה. 40 (1991)
מהם הכוחות, שצריכים בעבודה. 11 (1989)
מטרת החברה - א. 1-1 (1984)
מטרת החברה - ב. 1-2 (1984)
מי הוא הגורם לתפילה. 18 (1986)
מי מעיד על האדם. 37 (1985)
מי שחיזק לבו. 20 (1985)
מעוז צור ישועתי. 13 (1985)
מתי האדם צריך להשתמש עם גאוה, בעבודה. 6 (1990)
מתי הם הזמנים של תפלה והודאה, בעבודה. 7 (1990)
מתי נקרא עובד ה' בעבודה. 18 (1988)
נס החנוכה. 7 (1987)
סדר היום. 41 (1989)
סדר ישיבת החברה. 17-2 (1984)
סדר ישיבת התועדות. 17 (1986)
סדר עבודה מבעל הסולם זצ"ל. 46 (1990)
עד כמה שיעור התשובה. 2 (1988)
על משכבי בלילות. 23 (1985)
ענין אמת ואמונה. 3 (1985)
ענין בטחון. 6 (1986)
ענין החסד. 4 (1986)
ענין המשטינים. 18 (1985)
ענין השפעה. 16 (1984)
ענין זכות אבות. 11 (1984)
ענין חשיבות החברה. 12 (1984)
ענין חשיבות הכרת הרע. 2 (1987)
ענין יניקה, ועיבור. 31 (1986)
ענין יראה ושמחה. 23 (1986)
ענין למעלה מהדעת. 21 (1986)
ענין ענף ושורש. 2 (1985)
ענין קליפה שקדמה לפרי. 30 (1986)
ענין שבתפלה צריכים ליישור רגלים ולכסוי ראש. 32 (1986)
ענין שופטים ושוטרים. 34 (1986)
ענין שמחה. 19 (1986)
ענין תפלה. 10 (1986)
עשה לך רב וקנה לך חבר - א. 1 (1985)
עשה לך רב וקנה לך חבר - ב. 8 (1985)
פורים, שהמצוה עד דלא ידע. 11 (1987)
פושעי ישראל. 33 (1985)
צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו. 38 (1985)
קרוב ה' לכל קוראיו. 29 (1985)
רכוש הפרטי של אדם מהו. 20 (1987)
שיעור מעשי המצות. 25 (1986)
שלום אחר מחלוקת יותר חשוב משאין מחלוקת כלל. 23 (1987)
שמע קולנו. 39 (1985)
שנאת חינם בעבודה מהו. 24 (1987)
תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי. 11 (1986)
תפלת רבים. 15 (1986)

מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קשיות

תשמ"ט - מאמר כ"ב
1989 - מאמר 22

ההגיון מחייב, כמו שאנו רואים, מתי האדם שואל שאלות, בזמן שהוא נמצא בחסרון, הוא שואל שאלות, מדוע הוא צריך לסבול מזה שאין לו מה שהוא מבין שחסר לו. והוא בא בטענות ותביעות להבורא, ושואל, מדוע הוא צריך לסבול יסורים. אבל בזמן שהאדם נמצא במצב שיש לו כל טוב, איזו שאלות יש לשאול, בזמן שהוא מרגיש עצמו שהוא במצב החירות, שאין לו שעבוד משום דבר, שירגיש שדבר זה שאין לו יגרום לו צער, שיהיה לו מקום לשאול, מדוע.

אם כן יש להבין, מדוע דוקא בליל פסח, שהוא חג החירות, אנו שואלים שאלות. והם נקראים, ד' שאלות, היינו ד' פעמים למה. דוקא בזמן שלא חסר כלום. ולפי מה שאומר האר"י הקדוש, שליל פסח הוא יותר שלימות מבליל שבת, שאומר, בליל שבת יש עליה למלכות למוחין דנשמה, מה שאין כן בליל פסח יש עליה למלכות למוחין דחיה, כדוגמת יום שבת (ע"ש בשער הכוונות). אם כן יש להבין, למה דוקא בזמן השלימות שואלים שאלות. בטח שיש על זה הרבה תירוצים, ונפרש זה על דרך עבודה.

ידוע ענין עבודה שלנו בתורה ומצות, שניתן לנו, הוא בכדי שעל ידם נתקן את עצמנו, שנהיה ראויים לקבל טוב ועונג, כי בשביל זה נברא האדם. כידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. אלא בכדי שלא יהיה ענין של בושה בעת קבלת התענוגים, שזהו מסיבת שכל ענף רוצה להדמות לשורשו, והיות שהשורש הוא המשפיע לנבראים, כנ"ל, אם כן יש שינוי צורה בין המשפיע להמקבל. וזה גורם לנו ענין בושה.

לכן כדי לתקן זה, נעשה צמצום והסתר על ההשגחה העליונה. כלומר שנעשה מקום ע"י זה שנעשה צמצום והסתר, שממקום הזה אנו רחוקים כל כך מהבורא, שזה גורם לנו מיעוט הבנה בהשגחתו יתברך על בריותיו, כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות מ"ב, מ"ג), שאומר שם, שאם היתה השגחה גלויה, אשר למשל, כל האוכל דבר איסור יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה, ימצא בה התענוג הנפלא, בדומה לתענוגות המצוינים ביותר שבעולם הזה הגשמי, כי אז מי פתי היה מהרהר אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע שתיכף יאבד מחמתו את חייו, או להתמהמה על תענוג גדול גשמי, הבא לידו מבלי לקבלו. נמצא, שהצמצום וההסתר שנעשה, הוא בכדי לתקן את ענין הבושה, גורם לנו את כל היגיעות וההתרחקות מהבורא יתברך.

ובהאמור, שענין צמצום והסתר נעשה לטובת התחתון, אם כן אין מקום לשאול שאלות על ההשגחה, מדוע הבורא מתנהג עימנו בצורה זו כמו שנראה לעינינו, שאין אנו רואים את הטוב, ואנו סובלים גלות, ועניות, וכדומה, היינו שכל אחד ואחד יש לו טענות על הבורא, מדוע הוא מתנהג בהשגחה בלתי גלויה לעינינו, שזהו רק טוב. לכן אסור לדבר לשון הרע על השגחתו יתברך, איך שהוא מתנהג עם הנבראים. אלא אנו צריכים להאמין באמונה למעלה מהדעת, שממש כמו שנראה לעינינו, כך צריך להיות. ועל מה שאנו מרגישים, אנו צריכים ללכת בדרכי התורה, מה שהחכמים הורו לנו איך להתנהג בכל אלה ההרגשות שאנו מרגישים, ועליהם להגיד בדרך אמונה למעלה מהדעת, שעינים להם ולא יראו, כמו שכתוב במאמר משנת תש"ג, ע"ש.

ואיסור לשון הרע ידוע, אלא שמקובל, שענין לשון הרע שהוא רע כל כך, הוא בין אדם לחבירו. ובאמת עיקר לשון הרע הוא בין אדם למקום, כמו שכתוב (שמות רבה פרק ג', י"ב), וזה לשונו, "תפש משה מעשה הנחש, שהוציא לשון הרע על בוראו, שנאמר, כי יודע אלקים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים, יודעי טוב ורע".

ובהאמור נבין, מהו כל החומר של לשון הרע יותר משאר דברים. היות שעיקר לשון הרע הוא מהנחש, שהוא דיבר לשון הרע על הבורא, ואמר לו, מה שהבורא צוה לך שלא לאכול מעץ הדעת, אלא שזה ישאר בהעלם והסתר, על זה אמר לו הנחש, שלא צריכים לשמוע מה שאמר לך, שצריך להישאר העץ הדעת נסתר מהתחתונים. אלא טענתו היתה שהכל צריך להיות בגלוי.

וזה היה ענין של לשון הרע של הנחש. נמצא, שדיבר על ההשגחה, מה שהבורא מתנהג עם הנבראים בהשגחה בלתי גלויה, זה לא בסדר. ובאמת שענין ההסתר הוא רק בכדי שיהיה היכולת להנבראים לקבל את הטוב ועונג בלי בושה. וזה יכול להיות רק ע"י זה שהנבראים יקבלו הכל לשם שמים, כלומר שכל ענין הקבלה יהיה בעל מנת להשפיע. נמצא, זה שהנחש דיבר לשון הרע, אין זה פרט, אלא דיבר על כל התיקון שנעשה על המלכות, בכדי שהתחתונים הנמשכים ממנה יוכלו להגיע לידי דביקות, הנקרא, השתוות הצורה, שבזה יהיה התיקון, שיוכלו לקבל את הטוב ועונג בלי שום אי נעימות, המכונה, בושה.

שבגלל תיקון הזה ניתן לנו תורה ומצות, שע"י יוכלו לצאת מאהבה עצמית, שהיא בחינת פירוד מה'. ויוכלו להגיע לידי השתוות הצורה, כמו שאמרו חז"ל, "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". ולפי לשון הרע שהנחש דיבר, שתהיה השגחה גלויה, שהכל יהיה מגולה. אפילו שה' אמר לו לאדם בפירוש, "מעץ הדעת לא תאכל", אלא בחינה זו צריכה להיות מכוסה, שרק בגמר התיקון תהיה היכולת להאיר בחינה זו, גם על זה אמר לו הנחש, שלא ישמע בקול ה'.

כלומר לא שה' עשה זה לטובת האדם, עשה שתהיה השגחת ה' לנבראים, שהבחינת טוב ומטיב תהיה בלתי גלויה, אלא מטעמים אחרים. נמצא, שהלשון הרע של הנחש היה ענין כללי. כלומר שכל התיקונים שאנו צריכים לעשות בסגולת תורה ומצות, הוא אמר, שזה אינו לצורך האדם.

לכן איסור לשון הרע הוא כל כך דבר חמור מכל האיסורים, היות שהוא כלל של כל התורה כולה. זאת אומרת, עם הלשון הרע הזה, כל התיקונים שנעשו, אין מקום שיתקנו. לכן היות שבין אדם למקום הוא כל כך חמור, לכן האיסור בין אדם לחבירו גם כן הוא דבר חמור, כמו שדברנו בענין, "ואהבת לרעך כמוך", שאמר רבי עקיבא, שזה הוא כלל גדול בתורה.

נמצא, המדבר לשון הרע, הוא עושה פעולה הפוכה מהכלל של, "ואהבת לרעך כמוך". לכן לשון בין אדם לחבירו הוא גם כן כלל. לכן האיסור הוא כל כך חמור.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ח), וזה לשונו, "ואמר רב יהודה, אמר רב, אדם הראשון מין היה". ופירש רש"י, מין היה, נוטה לעבודה זרה. וזה קשה מאוד להבין, בזמן שאדם הראשון היה מדבר עם הקב"ה, ואיך יכול להיות מי שמדבר עם ה', יהיה מין, שיהיה נוטה לבו לעכו"ם. הלא הבורא דיבר עמו, ואיך אפשר שתהיה לו איזו טעות, עד כדי כך להיות לבו נטה לעכו"ם.

אלא כנ"ל, שהבורא אמר לו, שהעץ הדעת צריך להיות בהסתר, ואסור לגלותו לפני גמר התיקון. ובזמן שהנחש בא אליו ואמר, לא לשמוע בקול ה', במה שה' מסתיר ממנו, התענוג הגדול הזה הנמצא בעץ הדעת, ולקח ללבו את הלשון הרע של הנחש, זה נקרא, "מין היה".

וכמו שפירש רש"י, שלבו היה נוטה לעכו"ם, כלומר שלבו היה נוטה למה שאמר לו הנחש, שיותר טוב שתהיה הנהגת העולם בגלוי, כמו שיעץ לו הנחש. וזה נקרא, "מין", שלא מוצא חן בעיניו הנהגתו יתברך. זאת אומרת, שהוא חשב לפי עצת הנחש, שאם יהיה מגולה את העץ הדעת, שכוונתו שתהיה השגחה גלויה, אז יהיה הרבה עובדים בעבודת הקודש, מטעם כנ"ל, שכולם ישמרו תורה ומצות, מטעם שהכל יהיה מלובש בשכל בתוך הדעת, ולא שהכל צריך להיות למעלה מהדעת.

כלומר, שפירושו, עץ הדעת, יהיה שהכל יהיה מגולה בתוך הדעת. ועל זה בא הציווי, שלא יאכל, היינו שענין עבודה שלנו לגבי הבורא יהיה למעלה מהדעת, ולא בתוך הדעת, אף על פי שהשכל מחייב, שאם יהיה הכל מלובש בתוך הדעת, יתרבו עובדי ה'.

וזהו ענין של לשון הרע של הנחש, שדיבר רע על ההשגחה. היות שזה שהבורא עשה שתהיה עבודת ה' בבחינת אמונה למעלה מהדעת, אין הפירוש שה' לא היה יכול לעשות הכל בתוך הדעת, אלא אנו צריכים להאמין, אף על פי שאין אנו מבינים, שכך היא ההנהגה הטובה ביותר. וכך אמר אאמו"ר זצ"ל, שהבורא בחר בדרך של אמונה למעלה מהדעת, היות שהבורא יודע שזוהי הדרך המוצלחת ביותר, שע"י זה תהיה אפשרות להתחתונים להגיע להמטרה, הנקראת, דביקות ה', שהיא בחינת השתוות הצורה, הנקראת, מקבל בעמ"נ להשפיע.

והגם שענין חטא של עץ הדעת מדברים ממדרגות גבוהות, שהוא סוד האור של גמר התיקון, כמו שמבואר בהקדמה לפנים מסבירות, מכל מקום בענין מה שנוגע לנו בעבודה, יש לפרש כנ"ל, היינו מי שמדבר לשון הרע על השגחה, הוא שאומר, שאין הוא רוצה להאמין שהשגחתו יתברך על הנבראים היא בבחינת טוב ומטיב, ושזהו כך להאמין למעלה מהדעת.

אלא שהאדם אומר, אם תהיה השגחה גלויה, היינו אם הוא יראה בשכל שלו, שהבורא משפיע לכל הנבראים בבחינת טוב ומטיב, ושזה יהיה בתוך הדעת, ורק באופן כזה הוא מסוגל לקיים תו"מ. וזה בא מכח החטא דעץ הדעת, שהאדם רוצה ללכת דוקא בתוך הדעת, ולא להאמין למעלה מהדעת. לכן כשהוא לא מאמין בבחינת טוב ומטיב, נמצא שהוא מדבר לשון הרע על הבורא, ששורש הזה התחיל בעת שהנחש דיבר לאדם הראשון לשון הרע על הבורא, כנ"ל.

וזה שהאדם רוצה ללכת בתוך הדעת, זה נקרא, חטא דעץ הדעת. והחטא הזה מתגלה בב' אופנים, כלומר שמזה נמשך לנו לשאול ב' שאלות:

א. שאלת פרעה, ששאל, "מי ה', אשר אשמע בקולו", שבכלל קשה לו ללכת ולהאמין משהו נגד השכל. ומזה נמשך עוד דבר, היינו שאלה ב' מדוע האדם צריך לעבוד לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו. כי הוא שואל, מה אני ארויח בזה שאני יעבוד לשם הבורא ולא לתועלת עצמי.

ובהאמור נבין, מה שאנו רואים, שאפילו לאחר שהאדם התגבר, ואמר, שהוא מקבל על עצמו ללכת בדרך האמת, ומתחיל להאמין באמונת חכמים, והשכל מחייב, שבכל יום ויום הוא צריך להתקדם וללכת קדימה, והאדם רואה שזהו ממש להיפך, שכל יום הוא הולך אחורה. אם כן השכל מחייב לאדם לומר, שהעבודה זו, היינו ללכת בבחינת השפעה, זהו לא בשבילו. אלא זוהי עבודה בשביל יחידי סגולה. והוא מבין שיותר כדאי לו לברוח מהמערכה. ומה אומרים לו, שהוא צריך עוד פעם ללכת באמונה למעלה מהדעת, ולא להסתכל על מה שהדעת מחייבת אותו לעשות. וכמו שכתוב במאמר "אמונת רבו" (משנת תש"ג), שאין האדם מסוגל לראות את מצבו האמיתי, אלא צריך ללכת למעלה מהדעת, ורק באופן כזה יכולים להגיע להמטרה לזכות לדביקות ה'.

אולם יש להבין, מה נותן לנו זה שהאדם מרגיש בתוך הדעת, שהוא נמצא במצב אחורה ולא קדימה. כלומר לאיזה צורך האדם צריך להרגיש שהוא נמצא במצב ירידה, מהי התועלת מזה. ואנו רואים, שבזמן של מצב עליה, היינו שיש להאדם תשוקה לרוחניות ולתענוגי עולם הזה, מה שכל העולם רוצים אחריהם, בכדי להשיג את התענוגים האלה, הוא מסתכל על זה כדבר שנברא ללא צורך, כלומר שיותר טוב היה, אם הבורא היה בורא את כל הנבראים שיהנו מדברים רוחניים. אם כן, המחשבות של ירידות האלו, מה האדם הרויח מזה, שאחרי כל עליה הוא בא לידי ירידה. לכן האדם שואל תמיד, מהו השיעור של עליות וירידות, ולמה צריכים זה בכלל, הלא יותר טוב היה, אם האדם היה נשאר במצב עליה.

אלא התשובה היא, כי אי אפשר להעריך שום דבר, אם לא יודעים את החשיבות שבהדבר. כלומר שיש כלל, שהנאה שהאדם נהנה מאיזה דבר, תלויה בחשיבות של הדבר. ויש לפעמים שנותנים לאדם איזה דבר חשוב, ואם היה יודע להעריך את זה, היה יכול לקבל מדבר הזה הנאה גדולה. והיות שהוא לא יודע את הערך שבדבר, אינו האדם יכול להנות, אלא לפי מה שהוא מבין את חשיבותו.

למשל, האדם קנה איזה חפץ, איזה ספר, שהוא לא כל כך בצורה יפה. ואותו ספר שהוא נדפס מחדש, עלה יותר ביוקר. והיות שלא היה לו הרבה כסף, לכן קנה זה הספר. וגם המוכר לא ידע את הערך החשיבות של הספר, לכן מכר לו במחיר נמוך. ולאחר זמן, בא מי שהוא לתוך ביתו, וראה את הספר, ואמר, היות שהספר הזה נדפס לפני שלוש מאות שנה, לכן הספר הזה שוה הון רב, שנמצאים רק שלושה ספרים בעולם. נמצא, עכשיו, שהוא שמע שיש להספר הזה ערך רב, הוא מתחיל להנות מהספר.

והנמשל הוא, שאין לנו השכל איך להעריך את חשיבות של עליה. כלומר שאין לנו שכל להבין, כמה שוה רגע אחד שיש לנו הכח להאמין בה', ושיש לנו קצת הרגשה מגדלות ה', שבמצב העליה יש לנו השתוקקות להיבטל אליו בלי שום שכל וסברה, אלא כנר בפי אבוקה. וממילא אין אנו יכולים להנות מזה שהבורא קירב אותנו, ונתן לנו קצת התקרבות. ומזה אנו צריכים להרגיש את השמחה וההתרוממות הרוח, מה שזה צריך להביא לנו, אולם היות שאין בנו החשיבות להחשיב זה, לכן אין אנו יכולים להנות מזה אלא לפי החשיבות, כנ"ל במשל.

לכן ניתן לנו ירידות, בכדי שיהיה לנו מקום ללמוד את החשיבות של העליות, כמו שכתוב, "כיתרון האור מתוך החושך", שדוקא ע"י הירידות האדם יכול להגיע לדעת ולהחשיב את העליות. ואז הוא יכול להנות מהעליות, ויבוא לידי הרגשה, "כי הם חיינו ואורך ימינו". מה שאין כן בזמן שאין האדם יודע את הצורך לאמונה, כי הוא חושב, בזה שעוסק בתורה ומקיים מצות, זה מספיק לו שיהיה בגדר עובדי ה', לא נותנים לו מלמעלה ירידות בכדי להעריך את העליות.

כי היות שהעבודה שלהם היא בבחינת חצוניות, כלומר שאין כוונתם שיכנסו לתוך הפנימיות, זאת אומרת, אין כוונתם שיתבטלו לגמרי לקדושה, שקדוש פירושו, פרוש ומובדל מעצמותו, כמו שכתוב, "קדושים תהיו, כי קדוש אני", שאז אין שום רשות אלא רשותו של הבורא, מטעם שהתחתון רוצה להיבטל להשורש, וכל מה שהוא מבין שכדאי לחיות, הוא רק בשביל תועלת הבורא.

ובכדי שהאדם יהיה במצב שלא ירצה לחיות רק בכדי שיהיה נחת להבורא, לזה אדם מוכרח להמציא לו אמונה גדולה בגדלות ה', בכדי שיהא כדאי לבטל את עצמו עבור תועלת ה'. ולא מספיק לו האמונה שרכש בזמן החינוך. ועל האמונה שקבל בשעת החינוך, כבר הוא מסוגל לעבוד ולקיים את התו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה. וזהו מטעם שאין הוא מוכרח לבטל את עצמו לה', אלא הוא מבקש מה', היות שהוא מקיים את התו"מ מה שה' צוה לנו ע"י משה רבנו עליו השלום, בזכות זה הקב"ה ימלא את כל משאלותיו.

כי הוא מאמין בשכר ועונש. ובטח הוא, כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק שני, כ"א), וזה לשונו, "אם למדת תורה הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך". לכן היות שהבסיס המחייב אותו לקיים תו"מ, תלוי בהשכר, ולא בהנותן את השכר, נמצא, שאין הוא מוכרח לעסוק בגדלות האמונה של הבורא, אלא בגדלות וקטנות השכר. לכן אין שם ענין עליות וירידות, להאמין בגדלות וחשיבות הבורא, אלא שם שייך רק ענין שעוסק בתורה ומצות, או שנחלש בקיום, מטעם שלא תמיד הוא מאמין בהשכר.

וזה גורם גם לאלו שעוסקים בתו"מ עמ"נ לקבל שכר, שיש לפעמים, שנמצאים בין אנשים שאינם מאמינים בשכר ועונש, שהם יכולים להשפיע על האדם ממחשבותיהם, וזה גורם לו חס ושלום שיתרחק אפילו לגמרי מיהדות. לכן גם הם צריכים שלא יבואו במגע עם אנשים שהם חופשיים בדיעות, היות שמביאים להם מחשבות זרות בענין אמונה בשכר ועונש. אולם בדרך כלל, אלו שעוסקים בשלא לשמה, אינו נוהג בהם ענין עליות וירידות, כלומר שאין צורך שיהיו ירידות.

מה שאין כן אלו אנשים שהם רוצים לעבוד מטעם חשיבות הבורא, שהם צריכים תמיד להתגבר באמונת חשיבות וגדלות הבורא, שרק חשיבות וגדלות הבורא זהו הוא מחייב אותם לקיים תו"מ, בכדי להגיע לדביקות ה', ואלו אנשים צריכים תמיד לשער ולהעריך גדלות הבורא.

והם צריכים תמיד להעריך, שאם יש להם קצת אחיזה ברוחניות, הוא מטעם שה' מקרב אותם, והם כשלעצמם אינם מסוגלים לעשות שום דבר, אם לא רואים מזה שיצמח מזה תועלת עצמם. נמצא, שעיקר עבודה היא לבטל את עצמו, וזהו נגד הטבע, ולזה רק בישועתו יתברך יכולים להגיע.

נמצא, שבזמן עליה האדם חושב שזהו כבר טבעי, ואין לו עכשיו שום צורך שה' יעזור לו. לכן נעשה תיקון, הנקרא, ירידות, שמראים תמיד לאדם את גודל גבורתו, מה שהוא מסוגל לעשות בכח עצמו. ואיך הוא רואה את זה. אלא כשזורקים אותו מן מצבו, שהיה חושב שהוא כבר בן אדם ולא דומה לבהמות שעובדים לתועלת עצמם, ופתאום אפילו אין אדם בא לידי הרגשה שרוצים לזרוק למטה לתוך שפלות כזו, שהוא רואה אח"כ איך שהוא נמצא בשפל המצב.

אולם בזמן הירידה אין הוא רואה איך שהוא מתחיל לרדת, אלא בזמן שיורד הוא נשאר מחוסר הכרה. אלא לאחר זמן שירד, בא לו גם כן עזרה מלמעלה, ומודיעים לו, תדע, שאתה נמצא עכשיו בירידה. ומטרם שמודיעים לו שהוא נמצא במצב של מחוסר הכרה, אין הוא יודע שום דבר. אולם גם זה האדם צריך להאמין שכך הוא, היינו שענין הידיעה לא בא מאליו. אמנם האדם צריך לדעת, שהירידות האלו ניתנו לו בכדי ללמוד מזה איך להעריך את מצב העליה, רק בזמן הירידה, אין אדם מסוגל ללמוד מזה משהו.

אלא בזמן העליה, אז יש לו מקום לעשות חשבון אמיתי, ולומר, שזה שאני נמצא עכשיו בבחינת אמונה, זהו הוא בא לי מצד ה', אחרת אני תיכף ירד למצב של אהבה עצמית, ואם לא עושה חשבון זה, תיכף זורקים אותו. ולתת תודה לה' על מה שקירב אותו. נמצא, שאי אפשר להשיג הנאה אמיתית מהתקרבות ה', אם לא יודעים להעריך את זה, כנ"ל, "כיתרון האור מתוך החושך".

נמצא, שבכדי שהנבראים יקבלו את הטוב והעונג, ושירגישו זה, היו מוכרחות להיות כל אלו הירידות הנקראות, בחינת גלות. וזה מכונה, "שכינתא בגלותא", או "שכינתא בעפרא", שרק ע"י זה יהיה להאדם כלים להרגיש את הטוב ועונג.

ובהאמור נבין, מדוע דוקא בזמן החירות, שהוא ליל פסח, שהוא תכלית השלימות, כמו שאומר האר"י הקדוש, שיש למלכות אותו גדלות כמו שיש למלכות מוחין דחיה, כן הוא בליל פסח.

התשובה היא, שדוקא בזמן עליה, כשחושבים אז על איזו ירידות, היה להם אז יכולת להוציא את החשיבות של העליות. אחרת זה דומה שנותנים לאדם דבר ששוה הון רב, והוא משתמש בזה, ונהנה מזה, כמו שהיה שוה איזו פרוטות.

נמצא, שדוקא בזמן החירות, אז מקום לשאול את השאלות. זאת אומרת, אין הכוונה על השאלות, אלא צריכים את השאלות בכדי להבין את התירוצים, וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על ענין מה שכתוב, "דבר נא באוזני העם, וישאלו איש מאת רעהו". ופירש רש"י, הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק, ועבדום, וענו אותם, קיים בהם, ואחרי, יצאו ברכוש גדול, לא קיים בהם. ומקשין העולם, וכי אם הקב"ה רוצה לתת לעם ישראל רכוש גדול, אין לו להקב"ה לתת להם, אלא הוא מוכרח לומר לעם ישראל, שיעסקו ברמאות, ולשאול כלים מהמצרים, כלי כסף וכלי זהב.

והשיב, שבזמן שה' אמר לאברהם, "לתת לך את הארץ הזאת לרשתה", שאל אברהם, "במה אדע כי אירשנה". "ויאמר לאברם, ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ושאל, מה אנו רואים בהתשובה של ה' על שאלת אברם, במה אדע, שע"י זה שיהיו בארץ לא להם, היינו שיהיו בגלות, אז אברם כבר יהיה בטוח שהם ירשו את הארץ.

ואמר, היות שאין אור בלי כלי, היינו אין מילוי בלי חסרון, ואברם אמר לה', שהוא לא רואה שהם יצטרכו לאורות כל כך גדולים, הנקרא, ארץ ישראל, לכן ה' אמר לו, ע"י זה שיהיו בגלות, ויבקשו מה' שיוציאם מהגלות, ובמה מוציאם, זהו רק עם אורות גדולים, כי "המאור שבה מחזירו למוטב", אם כן כבר יהיה להם צורך לאורות הגדולים.

ועל זה פירש, שלכן אמר ה', שישאלו כלים מהמצרים, כלומר שיקחו את הקשיות של המצרים, רק בהשאלה, היינו בכדי לקבל האורות, ואח"כ יחזיר להם הכלים. כלומר שלקחו קשיות בכדי להבין את התירוצים. וזהו כנ"ל, שאי אפשר להבין את האור רק מתוך החושך. לכן כל השאלות הן דוקא בזמן החירות, כנ"ל.