תוכן עניינים
רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י)/זוהר לעם
בוא
כרך א'
הקדמת ספר הזוהר
השושנה
השושנה (מראות הסולם)
נצנים
מי ברא אלה
מי ברא אלה של אליהו
אמא השאילה בגדיה לבתה
אותיות דרב המנונא סבא
חכמה, שהעולם עומד עליה
מנעולא ומפתחא
בהבראם באברהם
החיזיון של רבי חייא
עימי אתה בשותפות
מוליך החמורים
שתי נקודות
ליל הכלה
שמיים וארץ
כי בכל חכמי הגויים מאין כמוך
מי זאת
שמח במועדים ואינו נותן לעניים
תורה ותפילה
יציאת רבי שמעון מהמערה
מצוות התורה, המצווה הראשונה
המצווה השנייה
המצווה השלישית
המצווה הרביעית
המצווה החמישית
המצווה השישית
המצווה השביעית
המצווה השמינית
המצווה התשיעית
המצווה העשירית
המצווה האחת עשרה
המצווה השתים עשרה
המצווה השלש עשרה
המצווה הארבע עשרה
ביאור כללי לכל י"ד (14) מצוות, ואיך מתחלקות לשבעה ימי בראשית
ביאור התחלקות י"ד מצוות בעשרה מאמרות
כרך ב'
בראשית - א
בראשית - ב
נוח
לך לך
כרך ג'
ויירא
חיי שרה
תולדות
ויצא
וישלח
וישב
מקץ
ויגש
ויחי
כרך ד'
שמות
וארא
בוא
בשלח
יתרו
משפטים
כרך ה'
תרומה
ספרא דצניעותא
תצווה
כי תשא
ויקהל
פקודי
כרך ו'
ויקרא
צו
שמיני
תזריע
מצורע
אחרי מות
קדושים
אמור
בהר
בחוקתי
כרך ז'
במדבר
נשוא
בהעלותך
שלח לך
קרח
חקת
בלק
פינחס
מטות
כרך ח'
ואתחנן
עקב
שופטים
כי תצא
וילך
האזינו
כרך ט'
זוהר חדש, בראשית
זוהר חדש, נח
זוהר חדש, לך לך
זוהר חדש, וירא
זוהר חדש, תולדות
זוהר חדש, ויצא
זוהר חדש, וישב
זוהר חדש, בשלח
זוהר חדש, יתרו
זוהר חדש, תרומה
זוהר חדש, צו
כרך י'
זוהר חדש, כי תשא
זוהר חדש, אחרי
זוהר חדש, בהר
זוהר חדש, נשוא
זוהר חדש, חוקת
זוהר חדש, בלק
זוהר חדש, מטות
זוהר חדש, ואתחנן
זוהר חדש, כי תצא
זוהר חדש, כי תבוא
זוהר חדש, שיר השירים
זוהר חדש, מדרש רות
זוהר חדש, איכה
כרך יא
מאמרים לפסח
מאמרים לשבועות
מאמרים לראש השנה
מאמרים ליום הכיפורים
מאמרים לסוכות
כרך יב
אברהם
אדם הראשון (אדה"ר)
אהבה
אהבת חברים
אור
אותיות
גברים ונשים
גלות וגאולה
הטבע
השגה רוחנית
השכינה
זיווג
חיבור
טוב ורע
ימות המשיח
יציאת מצרים
יצר הרע ויצר הטוב
יראה
ירושלים
ישראל
ישראל והעמים
מדרגה רוחנית
מחשבת הבריאה
מטרת החיים
נשמות
ספר הזוהר
עליות וירידות בדרך
עניים ועשירים
ערב רב
צדיקים ורשעים
קו אמצעי
רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י)
רצון
שלום
שמחה
תורה
תורה - לימוד בלילה
תיקון וגמר התיקון
תפילה
תפיסת המציאות
כרך יג
תיקוני הזוהר

פרשת בוא

אם יש עליו מלאך מליץ

מהד' 21 כר'. כרך ח. דף א

מהד' 10 כר'. כרך ד. דף א.

.1 כמה צריכים בני אדם ללכת בדרכי הקב"ה, ולשמור מצוות התורה, כדי שיזכו על ידה בעוה"ב, ולהציל אותם מכל המשׂטינים למעלה ולמטה. כי כמו שיש משׂטינים בעולם למטה, כך נמצאים משׂטינים למעלה, העומדים להשׂטין על בני אדם.

.2 אלו שמקיימים מצוות התורה והולכים בדרך הישר, ביראת אדונם, כמה הם מליצי הטוב, העומדים עליהם למעלה, כמ"ש, אם יש עליו מלאך מליץ אחד. וכתוב, ויחוּננוּ ויאמר, פְּדָעֵהוּ מרֶדת שָׁחת, מצאתי כופר. משום זה, אשרי מי ששומר מצוות התורה.

.3 ולמה צריכים מלאך, שיהיה מליץ על האדם, הרי כתוב, כי ה' יהיה בכִסְלֶךָ ושמר רגלך מִלָכֶד, וכתוב, ה' ישמורך מכל רע? שהקב"ה רואה, כל מה שעושה אדם בעולם, הן טוב והן רע. וכתוב, אם ייסָתר איש במסתָרים ואני לא אֶרְאנוּ. וא"כ למה צריכים מלאך, להמליץ או להשׂטין?

.4 ודאי שהקב"ה רואה הכול. אבל כתוב באיוב, ויעַן השטן את ה' ויאמר, אולם שְלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו, אם לא אֶל פניך, יברכךָ. וכתוב, ויאמר ה' אל השטן, ותְסיתֵני בו לבַלְעוֹ חינם. שנמסר הרשות לצד האחר, להשׂטין על דברי העולם, ושיהיו נמסרים בידיו.

וכל אלו הם דברים נסתרים לפני הקב"ה, ולא ראוי ללכת אחריהם לחקור אותם, משום שהם חוקי הקב"ה, ובני אדם אינם מותרים לדקדק אחריהם. חוץ מאלו צדיקי אמת, היודעים סודות התורה, והולכים בדרך החכמה, לדעת אלו הדברים הסתומים שבתורה. כמ"ש, אשרי העם יודעי תרועה.

כלומר, שיודעים דרכי ה', שמֵרֵעַ ומטיב ע"י שליחים, אע"פ שיכול לעשות בעצמו. כמ"ש, בוא אל פרעה, שרצה הקב"ה, שפרעה ישלח את בני ישראל, אע"פ שהיה יכול להוציא אותם בעל כורחו.

ויהי היום, ויבוא גם השטן בתוכם

מהד' 21 כר'. כרך ח. דף ב

מהד' 10 כר'. כרך ד. דף ב.

.5 ויהי היום ויבואו בני האלקים להתייצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם. ויהי היום, זהו רה"ש, שהקב"ה קם לדון את העולם. כמ"ש, ויהי היום ויבוא שָׁמה. היום ההוא, יו"ט של רה"ש היה.

.6 ויבואו בני האלקים. אלו הם השרים הממונים השליחים בעולם, להשגיח במעשה בני אדם. להתייצב על ה', כמ"ש, וכל צבא השמיים עומד עליו מימינו ומשמאלו. אבל בפסוק, להתייצב על ה', נמצא אהבת הקב"ה אל ישראל.

משום שאלו השליחים, הממונים להשגיח על מעשה בני אדם, הולכים ומשוטטים בעולם, לוקחים אלו המעשים כולם, וביום שהדין עומד לקום, לדון את העולם, נעשו משׂטינים לעמוד להשׂטין על בני האדם. ומכל העמים שבעולם, עומדים הממונים על ישראל בלבד להשגיח על מעשיהם, משום שהם בנים אל הקב"ה.

.7 וכאשר לא נמצאו מעשיהם של ישראל כראוי, כביכול אלו הממונים השליחים, כשרוצים לעמוד על אלו המעשים של ישראל, הם עומדים על ה'. כי כשישראל עושים מעשים שאינם טובים, כביכול מחלישים כוח הקב"ה. וכשעושים מע"ט, נותנים גבורה וכוח אל הקב"ה.

ועל זה כתוב, תנו עוז לאלקים. במה נותנים עוז? במע"ט. וע"כ ביום ההוא, כל השרים הממונים התקבצו על ה'. כי כיוון שהתקבצו להשׂטין על ישראל, נמצאים מתקבצים על ה'. כביכול, להחליש כוחו.

.8 ויבוא גם השטן בתוכם. המילה, גם, רומזת על בני האלקים. כי כולם באים להיות משׂטינים על ישראל. והשטן התווסף עליהם, משום שהוא המלשין הגדול מכולם. כיוון שראה הקב"ה, שכולם באו להשׂטין, והיות שהשטן גדול מכולם, מיד כמ"ש, ויאמר ה' אל השטן, מאַין תבוא? האם לא ידע הקב"ה מאין היה בא, עד שהוצרך לשאול אותו? אלא להביא הדבר לרצונו של השטן, שנתן לו בדברים אלה פֶתח להשׂטין כרצונו.

.9 ויאמר ה' אל השטן, מאין תבוא. ויען השטן את ה', ויאמר, מִשׁוּט בארץ. מכאן, שיישוב הארץ נמסר לצד האחרים, לשבעים אומות, חוץ מארץ ישראל, שהיא בקדושה לישראל. וע"כ, כיוון שאמר, משוט בארץ, שהכוונה היא בארץ ישראל, כי ארץ סתם היא ארץ ישראל, ראה הקב"ה, שרוצה להיות מלשין על ישראל, ולא על איוב או על אחרים, הנחשבים על האומות יושבי שאר הארצות. מיד, ויאמר ה' אל השטן, השׂמתָ ליבך על עבדִי איוב.

.10 רָאה, שעתה היא השעה, לתת לשטן חלק, במה שיתעסק בו, ויתרחק מישראל. בדומה, לרועה שרצה להעביר צאנו דרך נהר אחד, ובא זאב להתגרות בצאן. הרועה המנוסה, לוקח תיש גדול ונותן אותו לזאב. אמר, יילחם עם התיש עד שאעביר את צאני לעבר הנהר. ואח"כ אשוב ואקח גם את זה. כך עשה הקב"ה, שמסר את איוב אל השטן, כדי שיתעסק עימו, ולא ישׂטין על ישראל. מיד התעסק עימו השטן, ולא קטרג על ישראל.

.11 ויען השטן את ה', ויאמר, הַחינם יָרֵא איוב אלקים. אין תמיהה על עבד, שאדונו עושה לו רצונו, שמתיירא אותו, הסר השגחתך ממנו, ותראה אם יִירָא אותך אם לא.

.12 בעת צרה, כשניתן חלק אחד לצד הזה להתעסק בו, הוא מתרחק אח"ז לגמרי. כעין זה, הוא השעיר שמקריבים בר"ח וביוה"כ, נתינת חלק לס"א, שניתן לו כדי שיתעסק בו, ויעזוב את ישראל בממלכתם. וכאן הגיע הזמן לקחת החלק הזה מכל זרע אברהם בשביל הס"א. כמ"ש באברהם, הנה ילדה מִלְכָּה, בנים לנָחוֹר אחיך, את עוּץ בכורו. ואיוב היה בארץ עוץ, כלומר, שהיה ממשפחתו של אברהם.

.13 בשעה שאמר השטן להקב"ה, משוט בארץ, ביקש מה' לעשות דין בישראל. כי דין היה לו לבקש מהקב"ה על אברהם. כי לא נעשה דין ביצחק, כשנקרב על המזבח, כיוון שלא היה עליו להחליף את הקורבן שהכין על המזבח באייל. וכאן כבר היה יצחק על המזבח, ולא נשלם להיות קורבן, ולא נעשה בו דין. וביקש זה מהקב"ה, כמו שביקש דין של מכירת יוסף לכמה דורות. וכל מה שמבקש השטן, הוא מבקש בדרך דין.

.14 ומאותו זמן שניצל יצחק ונחלף קורבנו, הכין הקב"ה בשביל המקטרג ההוא את איוב, כמ"ש, הנה ילדה מלכה את עוץ, שהוא איוב, שישב בארץ עוץ. וזה כתוב תכף אחר עקידת יצחק. וכאן, בלידת עוץ, הגיע השטן לקחת חלקו מכל זרעו של אברהם, ולא התקרב להזיק לישראל.

.15 והכול הוא בדין. כמו שאיוב דן, כן הוא נידון. כי איוב מיועצי פרעה היה. וכשקם פרעה על ישראל, היה רוצה להרוג אותם. אמר לו איוב, לא, אלא קח את כספם, ומשול על הגופים שלהם בעבודה קשה, ולא תהרוג אותם. אמר לו הקב"ה, באותו דין ממש שחרצת על ישראל תהיה נידון. כמ"ש, אולם שְלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו. במה שהוא דן את ישראל, כך נידון בעצמו. ואע"פ שבכל שאר הדברים היה מתיירא מפני הקב"ה, לא ניצל מהדין.

.16 וכתוב, אך את נפשו שמוֹר. שניתן לו רשות לשלוט על הבשר שלו. כמ"ש, קֵץ כל בשר בא לפניי. קץ כל בשר, הוא השטן המשחית. בא לפניי, לקבל רשות. שנקרא קץ כל בשר, ולא נקרא, קץ כל רוח. כי הוא קץ הבא מצד החושך, מדינים דדכורא. כמ"ש, קֵץ שׂם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר. ולכל תכלית, הוא כמו, ולכל בשר. כי יש קץ אחר, קץ הימין, בקדושה. וזה שכאן, הוא קץ אחר מצד השמאל, חושך. וע"כ ניתנה לו רשות לפגוע בעצמו ובבשרו.

.17 האם לא בדין נענש, אלא מחמת דיבורו של המקטרג, שהסית אותו והיטה אותו? אלא הכול היה בדין, כמו שהוא גזר על ישראל אצל פרעה, כך נגזר עליו.

.18 ומהו שאמר הקב"ה, ותְסיתֵני בו לבַלעוֹ חינם? לא כתוב, ותסיתני לבלעו, אלא, ותסיתני בו. שפירושו, שמתקיים דבר זה בו, בדעתו, כלומר, שהוא חושב כך. כי תסיתני, הוא כמו שאמר איוב, ועל עצת רשעים הופעתָ. כעין זה כתוב, ויפַתוּהוּ בפיהם ובלשונם יכַזְבו לו. והאם אפשר לפתות את הקב"ה? אלא לא כתוב, ויפתוהו ויכזבו לו. ורק כתוב, ויפתוהו בפיהם. בפיהם הוא דבר זה, שהתפתה. כלומר, שהם חושבים כך, ובאמת אינו כך.

.19 האם המקטרג יכול להשׂטין לפני הקב"ה שיודע הכול? כן, כי הוא מלך זקן וכסיל. כמ"ש, טוב ילד מִסְכן וחכם ממלך זקן וכְסיל. וכיוון שהוא מֶלך על בני אדם, ע"כ יכול להשׂטין על האדם. משום שהוא נאמן על מעשיהם של אנשים. כי להיותו מלך עליהם, הוא נאמן על מעשיהם.

.20 זהו רק בדין של יחיד, אבל בדין העולם, כתוב, ויירד ה' לראות את העיר ואת המִגדל. וכתוב, אֵרְדָה נא ואֶרְאֶה הכְּצַעקָתה. שלא ניתנה לו אמונה, אלא הוא בידיו של הקב"ה לבדו. כי לא רצה להאביד העולם על פיו של המקטרג, שתאוותו היא תמיד להשחית.

מאין לנו? כי כתוב, קץ שם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר. שחוקר להשחית הכול. וזהו כמ"ש, קץ כל בשר בא לפניי. שהשטן, הנקרא, קץ כל בשר, בא ודאי להשחית.

.21 ברה"ש עומדים שני צדדים כנגד העולם. כל אלו הבאים לפני הקב"ה בתשובה ובמע"ט, הם זוכים להיות כתובים אצל הצד שהוא חיים, שמוציא תוצאות חיים. ומי שהוא מהצד שלו, נכתב לחיים. וכל אלו הבאים במעשים רעים, כתובים לצד האחר, למוות, ובו שורה המוות, להמית בני אדם.

.22 וביום ההוא עומדים אלו שני הצדדים, חיים ומוות. יש מי שנכתב לצד החיים, ויש מי שנכתב לצד המוות. ולפעמים העולם הוא בינוני, חציו חייב וחציו זכאי. אם נמצא צדיק אחד מכריע בעולם, כולם עומדים ונכתבים לחיים. ואם רשע אחד מכריע העולם, כולם נכתבים למיתה.

.23 ואותו הזמן היה העולם בינוני, מחצה חייב ומחצה זכאי. והמקטרג רצה להשׂטין ולהכריע העולם לכף חובה. מיד כתוב, השׂמתָ ליבך על עבדִי איוב, כי אין כמוהו בארץ. כיוון שהוא נודע לבדו, מיד התקיף אותו המקטרג. וע"כ אין האדם צריך להוציא את עצמו מכלל הרבים, כדי שלא יצוין לבדו, ולא יקטרגו עליו מלמעלה.

.24 כתוב בשונמית, ותאמר, בתוך עַמי אנוכי יוֹשבת. שפירושו, אינה רוצה להוציא את עצמה מכלל הרבים. בתוך עמי אני יושבת עד היום הזה. ובתוך עמי, בכלל אחד, אהיה נודעת למעלה.

וכאן, איוב, כיוון שנודע למעלה והצטיין, מיד התקיף אותו המקטרג, ואמר, החינם ירא איוב אלקים, כל מה שהוא ירא אותך והתגבר במע"ט, אינו עושה בחינם, כמ"ש, הלוא אתה שַׂכְתָ בעדו. אבל קח ממנו כל הטוב הזה שעשית לו, ומיד תראה, כמ"ש, אם לא על פניך יברכךָ, יעזוב אותך ויתדבק בצד האחר. כי עתה על שולחנך הוא אוכל, העבר שולחנך ממנו, ונראה ממי הוא, ובאיזה צד יתדבק.

.25 מיד כתוב, ויאמר ה' אל השטן, הנה כל אשר לו בידך. שהיראה של איוב אל הקב"ה, הייתה כדי לשמור על עושרו. ומכאן, שכל אלו היראים מפני הקב"ה בשביל עשירותם או בניהם, אין זו יראה כראוי. וע"כ קטרג המקטרג ואמר, החינם ירא איוב אלקים, הלוא אתה שכת בעדו, מעשה ידיו בירכת, וע"כ הוא ירא אותך. ואז ניתנה לו רשות לקטרג עליו, ולהראות שלא עבד איוב אל הקב"ה באהבה.

.26 כי כיוון שהתנסה, יצא מהדרך ולא נשאר בכוחו. שכתוב, בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו, אבל ברצונו חטא. ואח"כ חטא בכל. כמ"ש, ארץ ניתנה ביד רָשע.

.27 האם לא התנסה אדם חוץ מאיוב? הרי כתוב, ה' צדיק יבחן. ומשום זה התנסה גם איוב. ואע"פ שלא נשאר בכוחו כראוי, לא יצא מתחת רשות אדונו להתדבק בצד האחר.

.28 כמה היה הניסיון שלו? 12 חודש הוא ממשלת הצד האחר. כמו שלומדים, שדינם של הרשעים בגיהינום הוא 12 חודש. ומשום שלא התדבק בצד האחר, כתוב, וה' בירך את אחרית איוב מראשיתו.

.29 זה של איוב, אינו ניסיון מהקב"ה, כניסיון של שאר הצדיקים. כי לא כתוב, והאלקים ניסה את איוב, כמ"ש, והאלקים ניסה את אברהם. כי אברהם, הוא בידו הקריב את הבן היחיד שלו אל הקב"ה. ואיוב לא נתן מאומה, ולא מסר אל הקב"ה מאומה.

.30 ולא נאמר לו הניסיון, כמו שנאמר לאברהם, כי היה גלוי לפניו, שלא יוכל לעמוד בו כראוי. אלא שנמסר ביד המקטרג. ובדינו של הקב"ה נעשה, על שסיבב העבודה הקשה לישראל במצרים. והקב"ה העיר אליו דין זה אל המקטרג. כמ"ש, השמת ליבך אל עבדי איוב.

.31 כתוב, ויהי מִקֵץ ימים ויָבֵא קין מִפרי האדמה. כתוב, מקץ ימים, לא כתוב, מקץ ימין. כי קץ הימים הוא הס"א, וקץ הימין הוא הקדושה. כי הוא דחה את קץ הימין, והתקרב אל קץ הימים.

כתוב, ואתה לֵך לקץ. ואמר דניאל, לאיזה קץ, האם לקץ הימין או לקץ הימים? עד שאמר לו הקב"ה, לקץ הימין, לקדושה. ועל זה היה ירא דוד, ואמר, הודיעֵני ה' קיצי ומידת ימיי מה היא, לקץ הימים או לקץ הימין? וכאן כתוב, ויהי מקץ ימים, שהוא בס"א, ולא מקץ ימין, שהוא בקדושה. ע"כ לא התקבל קורבנו, כי מס"א היה.

.32 והבל, הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחֶלבֵיהן. מהו גם? גם, הוא לרבות, שגם הוא הביא לס"א מעט, כמו קין, אלא קורבנו היה כולו להקב"ה, כלומר, שעיקר הקורבן היה אל הקב"ה, ונתן חלק לצד האחר, כמ"ש, ומחלביהן. משמע שעיקר הקורבן, חלביהן, הקריב לה', והחלק הגרוע נתן לס"א. וקין, עיקר הקורבן עשה לקץ הימים, לס"א, ונתן חלק להקב"ה. וע"כ לא התקבל.

.33 באיוב כתוב, והלכו בניו ועשו משתה, ויהי כי הִקיפוּ ימי המשתה וישְלח איוב ויְקדשֵם, והשכים בבוקר והעלה עולות מִספַּר כולם. ובמשתה נמצא המשׂטין בכל יום. ולא היה יכול לו. כמ"ש, הלוא אתה שכת בעדו ובעד בֵיתו. ולעולם לא נתן חלק אל הס"א. כי כתוב, והעלה עולות מספר כולם. ועולָה, עולה למעלה, ואינו נותן חלק לס"א. ואם היה נותן לו חלק, לא היה השטן יכול לו אח"כ. וכל מה שלקח ממנו השטן, שלו לקח. משום שלא נתן לו חלק מקורבנותיו.

.34 למה הרע לו הקב"ה, האם מחמת שלא נתן חלק לשטן? אם היה נותן חלק לס"א, היה מפנה הדרך של הקדושה, כי הס"א היה מסתלק מעל המקדש, וצד הקדוש היה מתעלה למעלה. והוא לא עשה כן, ע"כ ביקש עליו הקב"ה את הדין.

.35 כמו שהוא נפרד ולא הכליל טו"ר, כלומר, שלא נתן חלק לס"א, כדי לטהר את הקדושה, כעין זה הוא דן אותו, שנתן לו בתחילה טוב ואח"כ רע, ואח"כ החזיר אותו לטוב. וכן ראוי לאדם, לדעת טוב ולדעת רע. ולהחזיר עצמו לטוב. וזהו האמונה, הנוקבא.

איוב, מעבדי פרעה היה. וזהו שכתוב בו, היָרֵא את דְבר ה' מעַבדֵי פרעה, הניס את עבדיו ואת מִקְנֵהו אל הבתים.

התנינים

מהד' 21 כר'. כרך ח. דף יא

מהד' 10 כר'. כרך ד. דף יא.

.36 ויאמר ה' אל משה, בוא אל פרעה. הלוא, לך אל פרעה, היה צריך לומר? אלא שהכניס את משה חדרים לִפְנים מחדרים אל תנין חזק אחד עליון, שכמה מדרגות משתלשלות ויורדות ממנו. והוא התַנים הגדול.

.37 ומשה ירא מפניו, ולא קרב, אלא לאלו היאורים, המדרגות שלו. אבל לתנים עצמו היה ירא ולא קרב, משום שראה אותו משתרש בשורשים עליונים.

.38 כיוון שראה הקב"ה שמשה ירא, ושליחים ממונים אחרים למעלה לא יכלו להתקרב אליו, אמר הקב"ה, הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. שהקב"ה היה צריך לערוך עימו מלחמה. ולא אחר, כמ"ש, אני ה', אני ולא שליח. והתבאר סוד החכמה של התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, לאלו יושבי על מִדִין, היודעים בסוד אדונם.

.39 ויברא אלקים את התַנִינִם הגדולים. זהו לווייתן ובת זוגו. תַנִינִם, חסר י' כתוב, משום שהרג את הנקבה. והקב"ה העלה אותה לצדיקים. וע"כ לא נשאר אלא תנים גדול אחד. ודע, שלווייתן דג טהור.

לווייתן ובת זוגו שורשם גבוה מאוד. כי הים הוא המלכות מבחינת החכמה, והחשוב מכל הבריות שבים הוא הלווייתן. הרי שהוא כללות החכמה שבים. אמנם אינו נמשך מהחכמה עצמה, אלא מהבינה שחזרה לחכמה, קו השמאל שבה, המכונה נקודת השורוק. וע"כ כתוב עליהם, ויברא אלקים את התנינים הגדולים, כי הבינה נקראת בריאה.

אמנם לא נקבע מקומו בים עצמו, במלכות דאצילות, אלא הוכן מקום בעולם הבריאה שמחוץ לאצילות, למטה ממלכות דאצילות, שהוא עשרה יאורים. ואם הם ממדרגות הקדושה למה נהרגו? הנקבה נהרגה מיד. וכן נהרג אח"כ גם הזכר, כמ"ש, והרג את התנין אשר בים. כי הריגה היא ביטול מדרגתו ושיבה לאצילות. ובגמה"ת יתבטלו כל ג' עולמות בי"ע וישובו לאצילות.

ואם היה הכרח להרוג את הנקבה, כדי שלא תחריב העולם, א"כ למה ברא אותה מלכתחילה? כי הריגה זו היא רק ממה ששימשה ללווייתן, אבל לא התבטלה לגמרי, כי ממנה ניזונות נשמות הצדיקים.

.40 התנים הגדול, הלווייתן הזכר הנשאר בחיים, רובץ בתוך תשעה יאורים, כנגד ט"ס חב"ד חג"ת נה"י. ויאור אחד שמימיו שקטים, הכתר. ברכות של מימי הגן, המלכות דאצילות, נופלות בו ג' פעמים בשנה, שהם ג' הקווים, שעליהם כתוב, שלוש פעמים בשנה ייראה כל זְכוּרךָ. ואם נופלות בו פעמיים, כלומר, רק ב' קווים ימין ושמאל, מתברך היאור, אבל לא כל כך, כי חסר קו האמצעי. ואם רק אחת נופלת בו, ימין לבדו או שמאל לבדו, אינו מתברך על ידו. ומהיאור שהוא כתר, מקבלים ט' היאורים, ט"ס תחתונות.

.41 תנין בא בכתר היאורים, מתחזק בו והולך ושוחה ונכנס אל הים, המלכות דאצילות. ובולע שם כמה מיני דגים, שהם מדרגות שבתוך הים הפחותות ממנו, הוא בולע אותן ונשלמות בו. ושולט וחוזר ליאור השוקט.

ואלו תשעה יאורים הולכים ועולים אליו לקבל השפע שלהם, כי הם מקבלים השפע שלהם מן היאור השוקט, הכתר שלהם. וסביב היאור כמה אילנות ועשבים למיניהם. והוא היאור הראשון שביאורים, הכתר.

.42 סדר יציאתם של עשרת היאורים: מצד שמאל, מצינור אחד, הנמשך ויוצא, שהוא יסוד דז"א, יוצאות ג' טיפות, שהן מג' הקווים הכלולים בקו שמאל. וכל טיפה מתפשטת לג' טיפות, ונעשו ט' טיפות. ומכל טיפה נעשה יאור אחד. ואלו הם תשעה יאורים, המתגברים והולכים ושוחים וסובבים בכל הרקיעים, שהם הגבולים של צ"ב.

.43 ממה שנשאר מאלו הטיפות, אחר שגמרו לצאת ולא יצא עימהן, כל בחינות הכו"ח שלמעלה מבינה, שאינן נמשכות עם ג' הקווים, הרי נשארה טיפה אחת, ויוצאת בשקט, ונופלת בין היאורים, ונעשה ממנה יאור אחד. זהו היאור שהולך בשקט, יאור השוקט.

.44 כשהנהר, יסוד דז"א, הנמשך ויוצא, מוציא טיפות אחרות של ברכות מצד הימין, בעת שמשפיע למלכות מג' קווים, הכלולים בקו ימין, מה שנשאר מאלו הטיפות ולא יצא עימהן, כלומר, ג"כ מספירות שלמעלה מבינה, שאינן נמשכות עם ג' הקווים, נשארה טיפה אחת מאלו הברכות, היוצאת בשקט, ונופלת ביאור השוקט. ונמצא שליאור השוקט יש הארת הימין. וזהו היאור החשוב מכולם.

.45 כשיוצאים ונפרדים אלו ארבעה נהרות היוצאים מגן עדן, נהר ההוא הנקרא פישון, נופל ביאור השוקט ונכלל בו. וע"כ מלכות בבל, פישון, נכלל בנהר הזה. כי פישון הוא ראש הראשון של ד' הנהרות, ובבל הוא הראש של ד' מלכויות, וע"כ פישון הוא בבל. מהיאור השוקט ניזונים ומתמלאים כל היאורים האחרים.

.46 בכל יאור הולך ושוחה תנין אחד, והם תשעה תנינים. וכל אחד ניקב נקב בראשו, כמ"ש, שיברתָ ראשי תנינים על המים. ואפילו התנין הגדול הזה הוא כך, משום שכולם נופחים רוח כלפי מעלה, ולא למטה.

כי להיותם מקבלים מקו אמצעי, המכריע שהארת הימין תתפשט מלמעלה למטה, והארת השמאל תאיר רק מלמטה למעלה, והתנינים כולם הם מהארת השמאל, ע"כ נופחים רוח רק כלפי מעלה ולא למטה. ומטעם זה יש להם נקב בראשם, שנקב זה הגיע להם ג"כ מהמסך דחיריק של קו אמצעי, מחמת שמיעט את הג"ר דג"ר שבהם, כמ"ש, שיברת ראשי תנינים על המים.

ואפילו לעת גדלות, שהמסך יורד מבינה למקומו, נשאר בהם ג"כ הנקב בראשם, מטעם שהגדלות אינו מאיר מלמעלה למטה, שחסר ג"ר דג"ר, משום שכולם נופחים רוח כלפי מעלה, ולא למטה. ע"כ נשאר הנקב בראשם אפילו בתנין הגדול.

.47 כתוב, בראשית ברא אלקים. וכתוב, ויברא אלקים את התנינים הגדולים. בשניהם כתוב לשון בריאה. שכנגד כל מעשה שבעשרה מאמרות שבמעשה בראשית, עומדים אלו עשרה יאורים, שתנים אחד מכל יאור, מרפרף ברוחו כנגד המעשה שכנגדו.

.48 ומשום זה מזדעזע העולם אחת לשבעים שנה. משום, שבעת שהתנים הגדול הזה מעלה סנפיריו ומזדעזע, מזדעזעים איתו כולם הנמצאים ביאורים. וכל העולם מזדעזע, והארץ מתחלחלת, שכולם כלולים בתנים הגדול הזה.

מדרגת לווייתן, התנים הגדול, היא החכמה הנמשכת מקו שמאל. וחכמה זו אינה מתגלה אלא רק על ספירת המלכות שבכל מדרגה, שנקראת סנפיר שבלווייתן. וכך מרומז במספר אחת לשבעים שנים, כי שבעים שנים הם שבע ספירות חג"ת נהי"מ, ואחת מהם היא המלכות.

והמשכת החכמה באה בדינים. שנאמר, אחת לשבעים שנה מזדעזע העולם, בהארת המלכות, משום, שבעת שהתנים הגדול הזה מעלה סנפיריו, המלכות שלו, מעלה אותם כדי להמשיך חכמה. ומזדעזע, שכן דרך החכמה להימשך בדינים. וע"כ מזדעזע בשעת המשכתם. שמשום שכולם כלולים בו, ומקבלים השפע שלהם ממנו, ע"כ הם מזדעזעים איתו.

.49 והארץ הייתה תוהו ובוהו. מועטים הם היודעים לרמז מעשה בראשית בתנים הגדול. שכל העולם משתלשל ונמשך מהסנפיר של התנין הגדול. וע"כ יש להבין, איך הוא נרמז בכל מעשה בראשית. כיוון שכל מעשה בראשית הוא בחכמה, כמ"ש, כולם בחכמה עשיתָ, והתנים הגדול הוא כללות החכמה, ע"כ בהכרח הכול נמשך ממנו. ודווקא מהסנפירים, המלכות שלו, משום שאין הארת החכמה מתגלה, אלא רק מהמלכות.

.50 והארץ הייתה תוהו ובוהו. הייתה, מקודם לכן, שהייתה תוהו מטרם שהתחיל התיקון. כי באותו יאור הראשון, יאור השוקט, כאשר התנין הגדול נכנס בו, הוא מתמלא בהארת החכמה, ושוחה, ומכבה הניצוצין שהתלקטו בעולמות, שנחרבו מתחילה בעת שבירת הכלים. שיצאו אז ניצוצין, דינים, לכל הצדדים. ועתה, התנים הגדול מכבה ומבטל הדינים האלו. כי החכמה מכבה כל הדינים.

.51 אלו התנינים האחרים היו ולא היו. כי אין הארתם נגלה בהם, ודומים כמו שלא היו. מפני שנחלש כוחם, כדי שלא יחריבו את העולם. חוץ מפעם אחת לשבעים שנה, שהם מתחזקים בכוח התנים הגדול ההוא, והוא לבדו מתחזק. ואם הנוקבא שלו הייתה חיה אצלו, לא היה יכול העולם לסבול אותם.

החכמה מתגלה רק בספירת המלכות. כי אחר שיצאו ב' הקווים, ימין ושמאל, נעשתה מחלוקת ביניהם, שממחלוקת זו יצא הגיהינום, והיה העולם נחרב. עד שיצא קו האמצעי, ומיעט את קו השמאל, שלא יאיר אלא מלמטה למעלה. והארה שמלמטה למעלה נבחנת לאור המלכות, אור נקבה.

ולפיכך אין החכמה הבאה משמאל, יכולה להאיר בט"ר, באור הזכר, המשפיע מלמעלה למטה, אלא במלכות לבדה, המשפיעה מלמטה למעלה, בחינת ו"ק דג"ר. והמלכות מרומזת באחת לשבעים שנה.

ואלו התנינים האחרים היו ולא היו, כי אע"פ שנבראו, הם כלא היו, כי אין הארתם, חכמה, מתגלה בהם, משום שאין החכמה מתגלה בט"ר, מפני שנחלש כוחם ע"י קו האמצעי, שמיעט את אור הזכר מהארת החכמה, כדי שתיפסק המחלוקת והשמאל ייכנע לימין, ולא ייחרב העולם מחמת המחלוקת.

חוץ מפעם אחת לשבעים שנה, כלומר רק במלכות שלהם, הם מתחזקים, כי נגלה האור במלכות שלהם, המאירה מלמטה למעלה, המקבלת מהתנין הגדול. והוא לבדו מתחזק. אמנם התנין הגדול, כללות אור החכמה, אינו מאיר אלא רק במלכות שלו, מלמטה למעלה, משום שכולם נופחים רוח כלפי מעלה, בחינת ו"ק דג"ר.

ונאמר, אם הנוקבא שלו הייתה חיה אצלו, לא היה יכול העולם לסבול אותם. כי הזכר יכול להשפיע מלמעלה למטה רק אם הוא בייחוד זכר ונוקבא. אבל בלי נוקבא הוא ו"ק חסר ג"ר. וע"כ כיוון שקו האמצעי מיעט את הג"ר דג"ר דקו שמאל, ע"י מסך דחיריק, נהרגה בזה הנוקבא של הלווייתן, התנים הגדול, ונשאר הלווייתן זכר בלי נקבה, ו"ק דג"ר, המאיר רק מלמטה למעלה.

ומיעוט זה הוא הכרח, שע"י זה עשה קו אמצעי שלום בין ימין ושמאל. שנאמר, לא היה יכול העולם לסבול אותם. שהיה הכרח להרוג אותה. ונמצא, שמה שתשעת התנינים מקבלים מן התנים הגדול, הוא אור נקבה. והנה התבאר שהנוקבא של הלווייתן נהרגה ע"י מסך דחיריק דקו אמצעי, שנקרא הקב"ה.

.52 עד שהרג הקב"ה את הנוקבא של הלווייתן, הארץ הייתה תוהו. ולאחר שהרג אותה, הייתה הארץ, ובוהו, שהתחילה הארץ להתקיים. וחושך על פני תהום, משום שהפעולה שעשה, עוד לא האירה.

ד' פעולות נוהגות בקו אמצעי, בבואו לעשות שלום בין ב' הקווים, ולחבר אותם זה בזה:

א. צ"א,

ב. המסך דצ"א,

ג. צ"ב,

ד. המסך דצ"ב, שבו יוצאת קומת החסדים, לייחד ב' הקווים זה בזה.

לכן ב' עניינים נאמרים כאן בתנין הגדול:

א. שהרג את הנוקבא שלו,

ב. וגם מחץ ראשו של הזכר עצמו, וניקב נקב בראשו, כמ"ש, שיברת ראשי תנינים על המים.

כי הם ב' מיני מסכים דצ"א ודצ"ב, הבאים עם המסך דחיריק שבקו אמצעי. שבמסך דצ"א הרג את הנוקבא של התנים הגדול, ובמסך דצ"ב מחץ ראשו של הזכר.

עד שהרג הקב"ה את הנוקבא, הארץ הייתה תוהו. שנמשך עליה כוח הצ"א, שהוא הכנה אל ביאת המסך דצ"א ע"י קו האמצעי. ולאחר שהרג אותה, הייתה הארץ, ובוהו. כלומר, אחר שקו האמצעי גילה המסך דצ"א, ההורג את הנוקבא של התנין, ויצאה עליו קומת הזיווג שהיא קומת רוח, נמתקה הארץ ע"י המסך הזה, ונקראת בשם בוהו. שהתחילה הארץ להתקיים ע"י קומת רוח הזאת, שיצאה על מסך דצ"א.

וחושך על פני תהום, משום שהפעולה שעשה, עוד לא האירה, כי האור חזר ונעלם ולא האיר. ונעשה חושך, וחושך זה עבר לצ"ב, כלומר הגיע עד הבינה. ובזה נעשתה הכנה למסך דצ"ב.

.53 מה עשה הקב"ה? מחץ ראשו של הזכר דתנינים הגדולים, ע"י המסך דצ"ב שהוא עליית המסך דמלכות במקום בינה, ונעלמו ג"ר דבינה וכל המדרגות שתחת הבינה, שגם התנים הגדול בתוכן. והעלמת הג"ר של התנין ע"י הדינים של הבינה, עשתה נקב בראשו, בג"ר שלו. והתנין נכנע.

משום, שהתהום למטה, שהיא המלכות במקומה, לא היה מאיר. ועתה ע"י עליית המלכות למעלה לבינה, יצא עליו קומת רוח המאיר, כמ"ש, ורוח אלקים מרחפת. ע"כ נכנע הנחש וקיבל המסך דצ"ב, שהוא הנקב שנעשה בראשו.

מהו הטעם, שהמסך דצ"א לא היה מאיר? משום שהתנין הגדול הזה היה משיב רוח על התהום והחשיך אותו, ולא היה מרחף למטה. כי קומת רוח, היוצאת על מסך דצ"א, אינה ראויה לקבל ג"ר לעולם.

התנין הגדול היה משיב קומת רוח דצ"א על התהום והחשיך אותו, שלא יהיה ראוי לקבל אור לעולם. והרוח, בעת שהוא למטה, במלכות הבלתי ממותקת בבינה, אינו מרחף. כי מרחף פירושו, שהרוח מתנענע לכאן ולכאן, כלומר שאין בו קביעת הקומה, ועודנו ראוי לקומה גבוהה יותר. והרוח הזה דצ"א לא היה מרחף, אלא נקבע בקומת רוח זו בקביעות, כי הרוח דצ"א אינו ראוי עוד להתעלות יותר.

.54 ועבר רוח אחר של מעלה, רוח היוצא על מסך דצ"ב. ונשב והיכה ברוח ההוא, שיצא על מסך דצ"א, והשקיט אותו, שביטל אותו. וכמ"ש, ורוח אלקים מרחפת על פני המים. כי קומת רוח הזאת של המסך דצ"ב אינה נקבעת לעולם, אלא שמרחפת לכאן ולכאן.

וזהו, שהקב"ה היכה רוח ברוח וברא העולם. כי כל עוד שהיה שולט הרוח דצ"א, לא היה יכול לברוא העולם. וע"כ היכה בו הרוח דצ"ב וברא העולם.

.55 ויאמר אלקים, יהי אור, ויהי אור. כי האיר האור של מעלה, הג"ר. כי יצאה הי' מן האויר ונעשה אור. שהיכה על הרוח שנושב, והסתלק מעל התהום, ולא כיסה אותו. שביטל קומת הרוח, שכיסה התהום, מלקבל הארת ג"ר. וכיוון שהאיר התהום והרוח הסתלק, היה אור. כמ"ש, ויהי אור.

.56 אור זה האיר על ראשו של התנים הגדול, כי אחר שהבינה השיגה הג"ר שלו, חזר גם התנים והשיג הג"ר שלו. ומים היו יוצאים מתוך נחיריו, להשפיע לשאר המדרגות. והרוח נשב למעלה.

כי כדי להשפיע לשאר המדרגות, ירד האור לבחינת מים, מפני שהתמעטו הג"ר דג"ר שלו, ולא נשאר אלא בו"ק דג"ר, המכונה מים, שזה נעשה מכוח הכרעת קו האמצעי. שנאמר, ומים היו יוצאים מתוך נחיריו, ממסך דבחינה ג', הנקרא חוטם, המשמש לקומת החכמה, קומת ע"ב. ונמצא שמבחינת ג"ר דג"ר אין בו אלא קומת רוח בלבד. שנאמר, והרוח נשב למעלה.

ונודע, שאע"פ שאינו מאיר אלא בו"ק דג"ר, מ"מ מחויב מתחילה לקבל ג"ר שלמים, ואח"כ מסתלקות ממנו הג"ר דג"ר, ונשאר בו"ק דג"ר, ו"ק דקומת ע"ב (72). ולפיכך נאמר בתחילה, אור זה האיר על ראשו, שמאיר בבחינת אור, אלא אח"כ, שנעלמו הג"ר דג"ר, והאור חזר לבחינת מים, נאמר, ומים היו יוצאים מתוך נחיריו.

מקודם לכן האיר מהאור השלם הזה, עד שהיה יורד האור מהבינה, ומנצנץ לע"ב (72) אורות של השמש, ז"א, שהשיג קומת ע"ב אורות, קומת חכמה. כיוון שאלו האורות נרשמו בשמש למטה, היו יודעים בהם רשעי עולם, והיו עובדים אל השמש. כלומר, שהיו עובדים להמשיך האור ממנו, מלמעלה למטה.

כיוון שהסתכל הקב"ה ברשעים האלו, שרוצים להמשיך האור מלמעלה למטה, העלה האור וגנז אותו, מפני מעשה הרשעים. משום שהתנים הזה היה עולה ויורד, והמשיך גם הוא האור מלמעלה למטה, בסיבת מעשה הרשעים, והיכה באלו היאורים, שהיה מחריב אותם בכוח הדינים, הנמשכים עם ההארה שמלמעלה למטה, עד שגנז האור ולא נגלה.

.57 וזרע אותו זרע בצדיק אחד, שהוא יסוד דז"א, הגנן של הגן. והזרע שזרע בגן, במלכות, הוא הגניזה וההעלמה של האור הזה. כלומר שההעלמה אינה היעדר, אלא להיפך, שהיא זרע לברכה, שההעלמה עצמה תשוב להיות אור, כמו צמח היוצא מהזרע.

.58 כשהתנים הגדול הזה ראה שצָמח בגן, במלכות, הזרע של האור הזה, כלומר, שהתנים חוזר ומקבל את אור החכמה שצמח במלכות, אז מתעורר להשפיע לצד השני, לנהר השני של ד' הנהרות, שנקרא גיחון. ואז התחלקו המים של הנהר גיחון, ע"י שביל אחד של התנים. התנים הולך אל הזרע, שצמח ונעשה לאור בתוך הגן, המלכות, ומקבל אותו והאיר בנהר, באור הגדלות של הזרע הזה. והוא נקרא גיחון.

.59 ומהגדלות של הזרע הזה, עלה לגדולה שלמה המלך, כשעלה למלוכה, כמ"ש, והורדתם אותו אל גיחון. וכתוב, ומָשַׁח אותו שם. שם, ולא במקום אחר, משום שדוד המלך ידע זה, שמים אחרים עולים למלכות אחרת. ומלכות זו, מגיחון, היא מלכות חזקה.

.60 והתנים הגדול התעורר לנהר גיחון להשפיע בו, והסנפירים של התנין הזה, המלכות שלו, התעלו בנהר גיחון, להתחזק בו. וכל שאר היאורים עולים ויורדים בכוחו של התנים הגדול. ואחר שהאיר אל הנהר גיחון, חוזר ונכנס ליאור השוקט, ונשקט בו, שאינו פועל להשפעת החכמה.

.61 ואז, כשהאור ההוא נגנז למעלה לגנן ההוא, אז יצא החושך הראשון, שמטרם יציאת האור. והיכה על ראשו של התנין, בנקב ההוא שנעשה בו. ונבדל חוט אחד בין הארה שנשארה מאור זה שנגנז, ובין החשכה של החושך הזה, שכתוב, ויַבדֵל אלקים בין האור ובין החושך.

עתה מבאר הזוהר סדר הגניזה, שנעשתה ע"י חזרת המלכות לבינה. עליית המלכות לבינה גורמת להתחלקות כל מדרגה לשתיים. אמנם ב' פעולות יש כאן. שמתחילה עולה הצמצום של המלכות לבינה. כמ"ש, וחושך על פני תהום. ואח"כ עולה ונתקן המסך של המלכות בבינה. כמ"ש, ורוח אלקים מרחפת על פני המים.

ואחר שנתקן גם המסך בבינה ומסיים שם המדרגה, נבחנים הכו"ח, שנשארו במדרגה, לבחינת אור. כלומר, אור הקטנות דנ"ר, המתלבש בב' כלים כו"ח, שהוא ההארה שנשארה אחר שנגנז האור. ובינה ותו"מ שתחת המסך המסיים, נבחנים שיצאו מאותה המדרגה, והם בבחינת חושך.

בעת שהאור נגנז, היו ב' פעולות:

א. יצא החושך הראשון ע"י עליית צמצום שבמלכות לבינה. כמ"ש, וחושך על פני תהום.

ב. והיכה על ראשו של התנין, בנקב ההוא שנעשה בו. שהחושך היכה, כלומר, שהתחבר בנקב שנמתח בראשו ע"י עליית מסך המלכות לבינה. כמ"ש, ורוח אלקים מרחפת.

ואז נבדל חוט אחד, המסך המסיים את המדרגה תחת כו"ח, בין ההארה שנשארה מהאור שנגנז, כו"ח שנשארו במדרגה, ובין החשכה של החושך הזה, בינה ותו"מ שיצאו מחוץ למדרגה, להיותם תחת המסך המסיים המדרגה.

.62 והתנין הזה, בהבדלה של החוט שהבדיל, חזר והבדיל ג"כ באלו היאורים מעל החושך. כלומר, שנעשתה גם בהם עליית המלכות לבינה שלהם בצמצום ובמסך שבה. והמסך שבמקום בינה הבדיל בין כו"ח שלהם, שנשארו במדרגה, ובין בינה ותו"מ שלהם, שיצאו ממדרגה והיו בחושך. ונבדלו הדגים למיניהם, אלו מאלו, בהבדלה, שנעשתה ביאורים.

.63 ונבדלו מים העליונים הקדושים. כלומר, בעת הגדלות, שחזרה המלכות ויצאה מהבינה, וחזרו בינה ותו"מ אל המדרגה. וכיוון שכבר יש בה חמישה כלים כח"ב תו"מ, חזרו אליהם הג"ר. ויש בה חמישה אורות נרנח"י. ואז נקראים מים העליונים בשם קדושים. אז כל היאורים נבדלו ועלו לתוך היאור השוקט הנברר מכולם. ויוצאים ונכנסים בו ג' פעמים ביום.

כי בעת קטנות, כשהמלכות המסיימת היא בבינה, ובינה ותו"מ יצאו מהמדרגה, נפלו כל בינה ותו"מ של המדרגה העליונה לכו"ח של התחתונה ממנה. ולעת גדלות, כשבינה ותו"מ של המדרגה חוזרים אליה, הם מעלים עימהם גם כו"ח של התחתונה. ובזה מקבלים הכו"ח של התחתונה את הג"ר שבעליונה. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

ולפי זה גם היאור השוקט, שבינה ותו"מ שלו נפלו אל כו"ח של היאורים בעת קטנות, נמצא ג"כ שבעת גדלות, בעת שהיאור השוקט חוזר ומעלה אליו את הבינה ותו"מ שלו, עולה עימהם הכו"ח של היאורים, ומקבלים ג"ר ממנו.

ונאמר, כל היאורים נבדלו, שנבדלו הכו"ח שלהם להישאר במדרגה, ובעת גדלות, עלו לתוך היאור השוקט. כי כשמחזיר הבינה ותו"מ שלו, עולים עימהם הכו"ח של היאורים, ומקבלים הג"ר, המכונים ג' פעמים ביום, כמו שנאמר, יוצאים ונכנסים בו ג' פעמים ביום. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

.64 וכל אלו הדגים, שהם המדרגות והנשמות, הגדלים בתוך היאורים האלו, מובדלים זה מזה, שהמסך המסיים מבדיל בין כו"ח שבכל אחד לבינה ותו"מ שבכל אחד. ונקראים לילות, כי מדרגות השמאל מכונים, לילה. ואלו ממדרגות הכו"ח שבהם, הם ראשים לכל אלו, ממדרגות בינה ותו"מ שלהם, שיצאו לחוץ מהמדרגה. ואלו שמבפנים שולטים על כולם. ואלו נקראים בכוֹרי מצרים. ומכאן התפזרו לבחוץ בְכוֹרים, ממדרגות השייכים לבינה ולתו"מ. וכולם ניזונים משיקוי של אלו היאורים. והתנין הגדול שולט על כולם.

.65 והכול הוא בהבדלה של מים עליונים מתחתונים, כמ"ש, ויהי מבדיל בין מים למים. והצטיינו מים הקדושים העליונים, כו"ח, ונבדלו להיות למעלה. ומים תחתונים, בינה ותו"מ, נבדלו כולם אלו מאלו להיות למטה. ונבדלו קדושים מבלתי קדושים. וע"כ המלאכים העליונים נקראים, נבדלים, משום שנבדלו אלו מאלו, הכו"ח שבהם מבינה ומתו"מ שבהם, למיניהם.

.66 ויאמר אלקים, תַדשֵׁא הארץ דשא עשב מַזריע זֶרע. הארץ, היא המלכות. ועשבים, הם האור הצומח מזריעת אור הגנוז. כשהתנים הגדול היה נושב רוח בנקב ההוא שבראשו, ומרחף כלפי מעלה, שרוצה להמשיך משם הג"ר מלמעלה למטה, אז היה הופך כל אלו העשבים ליובש.

עד שרוח אחר, הבא מעליית המלכות לבינה, נושב ברוח ההוא של התנין, ומשקיט אותו למטה, שממעט הג"ר שלו, שמזה נעשית זריעה חדשה. ואח"כ בגדלות נעשתה צמיחה חדשה, והעשבים צמחו כבתחילה. ושולטים ומשבחים ומודים לפני הקב"ה.

.67 מצד שמאל, ומתוך היאור השוקט, יוצאות בהמות למיניהן, והולכות להתקרב לאלו העשבים. ואינם יכולים, וחוזרים למקומם. כל אלו היאורים הולכים ושוחים עם התנין ההוא השולט בהם, וסובבים אלו העשבים, ואינם יכולים ליהנות מהם. חוץ מלפעמים, שרוח העליון אינו נושב, והתנים מרחף רוח בנקב שבראשו, אז שולט הרוח ההוא על העשבים ומייבש אותם.

.68 עוד אפשרות יש לו להתקרב אל העשבים, בשעה שהיאור השוקט חוזר מהמלכות למקומו, שעולה ויורד. ומשום שמימיו שקטים, הולך בשקט. והתנים הגדול עולה לאלו היאורים, ואינו ביאור השוקט. וכל העשבים גדלים סביב אותו היאור השוקט. והם גדלים בכל צד. אז עולה התנין ההוא אל העשבים ומתגדל ביניהם. ואח"כ חוזר לכל אלו היאורים.

העשבים הם האור שצמח מתוך החושך. ומתוך שבכל פעם שהתחתונים רוצים להמשיך החכמה מלמעלה למטה, מתייבשים אלו העשבים שבמלכות. ע"כ, אע"פ שהם עצמם בחינת חכמה, מ"מ הם דוחים חכמה, ומאירים רק לצד ימין, להארת החסדים.

ולפיכך כל הנמשכים מצד שמאל, שנוטים לחכמה, לא יוכלו להתקרב לאלו העשבים. שנאמר, מצד שמאל, ומתוך היאור השוקט, יוצאות בהמות למיניהן, והולכות להתקרב לאלו העשבים. ואינם יכולים, מחמת שהם נוטים אחר חכמה. והעשבים דוחים הארת חכמה שבשמאל, ומאירים רק לימין בהארת החסדים.

וכן, כל אלו היאורים הולכים ושוחים עם התנין ההוא השולט בהם, וסובבים אלו העשבים, ואינם יכולים ליהנות מהם. חוץ מבעת שהיאור השוקט עולה למלכות, ומקבל הארת העשבים ושב למקומו. אז יכולים גם הנמשכים משמאל ליהנות מהארתם.

כי להיותו בחינת כתר, אין פחד הדינים בעשבים, ואינם דוחים חכמה. אז יכול התנים להתגדל בין העשבים, להיותם מאירים שם גם לצד שמאל. ואח"כ חוזר ומשפיע מהם לכל היאורים.

.69 ויאמר אלקים, יהי מאֹרֹת ברקיע השמיים. זהו נחש בָּרִיחַ. ונקרא בריח, משום שסוגר ב' הצדדים, ב' קווים ימין ושמאל. ואינו מניח שיתפשט קו השלישי, המכריע ביניהם. ואינו יוצא להזיק לעולם, אלא פעם אחת ביובל.

כי הקליפה שכנגד ת"ת דקדושה, קו האמצעי, שעליו כתוב, והבְּרִיחַ התיכון בתוך הקרשים, מַבריח מן הקצה אל הקצה, מן הימין אל השמאל, נקרא נחש בריח. כלומר, שהוא פוגם בקו האמצעי, ואינו מניח לו שיכריע בין הקווים, להיותו סוגר ב' הקווים. ע"כ הוא הכנגד של קו האמצעי, הנקרא בריח. ולכן גם הוא נקרא בריח.

והזוהר מפרש איך הוא מזיק לקו האמצעי, ואינו יוצא להזיק לעולם, אלא פעם אחת ביובל. המוחין דבינה מכונים יובל, שבהם ג' קווים מכונים ג' פעמים. ונאמר, שאינו יוצא להזיק, אלא בזה שנאחז בקו שמאל של היובל, המכונה פעם אחת, ואינו מניח לו להתחבר בצד ימין.

.70 יהי מאֹרֹת, זהו נחש עקלתון, שהולך בעקמימות תמיד, והביא קללות על העולם, כי פיתה את חוה בעצה"ד. כשזה קם, נשבר כוחו של התנים הגדול, שאינו יכול לקום, עד שאובד גופו. כי הקב"ה כופף אותו בתוך הים כשבא אליו, שהוא דורך על כוחו של ים. וכוחו של ים הוא התנים הגדול, כמ"ש, ודורך על בָּמותֵי ים.

.71 וכשהנחש הזה קם, כתוב, והרג את התנין אשר בים, שזהו התנים הגדול. וע"כ כתוב, הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. והנחש הזה הוא מְאֹרֹת חסר ו', שמורה לשון קללה, כמ"ש, מְאֵרַת ה' בבֵית רָשע, שהוא בקללות לכל. והוא מתגבר על התנים בגבורתו של הנהר הגדול, הנקרא חידקל.

ד' הנהרות הם כנגד ג' קווים והמלכות המקבלת אותם: נהר פישון ימין, ונהר גיחון שמאל, ונהר חידקל מקו אמצעי. ונודע, שבמסך דחיריק שבקו אמצעי יש בהסתר בחינת המלכות דמנעולא, שבכל מקום שהיא נוגעת, פורחים האורות משם. ונחש הקדמוני ג"כ מעורב בו הדין דמנעולא, שבו ממית כל חי. שנאמר, והוא מתגבר על התנים בגבורתו של הנהר הגדול, הנקרא חידקל. שמעורב באותה הגבורה הגנוזה בנהר חידקל, ובזה כוחו חזק להמית כל חי.

.72 נחש ההוא הוא ביבשה. כשיוצאים להילחם זה בזה, זה שביבשה מתגבר תמיד, משום שכל דרכיו וכוחו הוא ביבשה. שהיא המלכות, שבה כל הדינים. ואוכל ארץ ועפר תמיד, כמ"ש, ועפר תאכל כל ימי חייך. זה גדל בעפר, וזה גדל במים. נחש הגדל במים אינו חזק כמו זה שגדל ביבשה. וע"כ כתוב על הנחש מאֹרֹת חסר ו'. שכוחו חזק להמית לכל.

.73 והנחש הזה נועד כלפי התנין שבמים. ואע"פ שנועד לו, אינו לוחם עימו. אלא הקב"ה לבדו, שהורג אותו בתוך הים, משום גסות הרוח שבו. כמ"ש, לי יאוֹרי ואני עשׂיתִיני.

כי התנים הגדול הוא קו שמאל. ובתחילת יציאת קו שמאל, לא יצא אלא לשמש את הימין, בעניין ההתקרבות למצרים. אלא אח"כ הרהיב עוז בנפשו, ועשה מחלוקת עם הימין, ורצה לבטל אותו.

ולפיכך, הגם שנכנע אח"כ אל הימין בכוח קו אמצעי, עכ"ז נשארה בו גסות הרוח על קו הימין. כי לא נכנע אלא מאונס. ומשום זה הרג אותו הקב"ה. כלומר, שביטל אותו, ותיקן אותו מחדש, שיהיה נכנע לגמרי אל הימין. כלומר, מדעתו ומרצונו, כמו שהיה בהתקרבות למצרים.

וכתוב, אשר אמר לי יאורי. שאור החכמה שהמשכתי שייך לי, ולא לימין. כי יאורי הוא לשון אור. ואני עשיתיני, ואני עשיתי עצמי לשליטה מיוחדת.

ועבר ה', וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות

מהד' 21 כר'. כרך ח. דף כג

מהד' 10 כר'. כרך ד. דף כג.

.74 ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות. הרי הכול גלוי לפני הקב"ה. ולמה היה צריך שיגלה הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות?

.75 כתוב, ויַרְא ה' ויִנְאָץ מִכעס בניו ובנותיו. וכתוב, ויַרְא ה', כי רַבּה רָעת האדם בארץ. ההשגחה אינה נראית למעלה, אלא כשנראה ממנו מעשה למטה. וטרם שנעשה מעשה למטה, אין משגיחים להעניש, חוץ מהרהור עבודה זרה, שמענישים בלי מעשה. ומשנעשה מעשה, מתעוררת ההשגחה שלמעלה. ומשום זה, הכול, בין לטוב ובין לרע, תלוי במעשה.

.76 כל שווקי מצרים היו מלאים אלילים, ובכל בית ובית היו נמצאים מיני מכשפים, שמתקשרים בכשפיהם בכתרים התחתונים שלמטה, ומעוררים רוח הטומאה ביניהם.

.77 כתוב, ולְקחתם אגודת אֵזוֹב וטְבלתם בדם אשר בסף, והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף. אגודת אזוב, כדי לבער רוח הטומאה מביניהם, ולהראות על בתיהם, באלו ג' המקומות, את האמונה השלמה. אחד מכאן ואחד מכאן על ב' המזוזות, הרומזות על ב' קווים ימין ושמאל. ואחד ביניהם על המשקוף, הרומז על קו האמצעי. ומשום זה כתוב, ופָסח ה' על הפתח ולא ייתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, משום שרואה את השם הקדוש רשום על הפתח, שהוא ג' הקווים.

.78 אם רומזים על ג' הקווים, למה נעשה זה בדם, בצבע אדום, הרי צבע ג' הקווים הם לבן ואדום, וירוק הכולל ביניהם? שני דמים היו, אחד של הפסח, ואחד של המילה, שמלו את עצמם. והדם של המילה הוא רחמים, אע"פ שהוא אדום. והדם של הפסח הוא דין, ולפיכך לא תלוי כאן בצבעים.

.79 והחזיר הקב"ה את הדם ההוא לרחמים, כאילו היה הלבן שבין הצבעים. כמ"ש, ואֶעבור עלייךְ, ואֶרְאךְ מתבוססת בדָמָיִיך, ואומַר לךְ בדמייך חֲיִי. ואע"פ שהיה אדום, הוחזר לרחמים, כי כתוב, בדמייך חיי. וע"כ לא תלוי הדבר בצבעים. ומשום זה רשם על הפתח בג' צדדים, שרומזים על ג' קווים.

.80 שני דמים נראו, דם פסח ודם מילה, כנגד שני כתרים, ספירות, שנראו למעלה באותה שעה, שהם ב' הקווים חו"ג. הם כנגד כתר אחד, הכלול בב' צדדים הנסתרים, ברחמים ובדין. כי קו האמצעי, ת"ת, כלול בעצמו מב' הקווים. כנגדו ב' הדמים, דם מילה, הרחמים שבת"ת, ודם פסח, הדין שבת"ת.

.81 בכמה מקומות ריחם הקב"ה על בניו. עשה אדם בית, והקב"ה אמר לו, כתוֹב שְמִי ושים לפִתְחך. ואתה תשב בתוך הבית, ואני אשב בחוץ בפתחך, לשמור אותך.

וכאן, בפסח, אמר, רשוֹם על הפתח האמונה שלי, ג' הקווים על ב' המזוזות ועל המשקוף. ואתה תשב בתוך ביתך, ואני אשמור אותך מבחוץ. כמ"ש, ואתם לא תצאו איש מִפתח ביתו עד בוקר. וכתוב, וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, ופסח ה' על הפתח ולא ייתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף. הרי ששמר אותם הקב"ה מבחוץ.

.82 כעין השם הקדוש, ה', עשו באותה שעה, ג' קווים, שניים על המזוזות ואחד על המשקוף מלמעלה, שהוא דומה לצורת האות ה', המלכות. וע"כ, כמו שהשם הקדוש חזר באותה שעה להיות דין על המצרים, כך חזר הדם באותה שעה להיות דין, כמ"ש, וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, שהציון של כולם היה אדום, הרומז על דין. והוא להראות, שאע"פ שהוא רחמים לישראל, חזר להיות דין לעשות נקמות במצרים.

.83 כעין למעלה, באותה שעה כך צריכים להראות למטה, אם רחמים רחמים, אם דין דין. ולפי שהיה למעלה דין על המצרים, ע"כ כתוב, וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. אשר דם רומז על דין. ולעת"ל כתוב, מי זה בא מאֱדום חמוּץ בגדים מִבּוֹצְרָה. שעתיד להראות כולם דין לעשות נקמות, יאדימו אז מלבושיו בדם.

.84 ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר. מהו הטעם, שנאסר עליהם לצאת מפתח ביתם? משום שאדם אינו צריך להימצא בשוק בשעה שהדין תלוי על העיר, כי כיוון שניתנה רשות למשחית, מי שפוגש בו, יינזק. וע"כ כאן, כיוון שהדין היה נמצא למצרים, לא היו צריכים לצאת לבחוץ.

.85 בההוא ממש שנמצא בו דין למצרים, נמצא בו רחמים לישראל. כמ"ש, וראיתי את הדם ופסחתי עליכם. וכן בכל אלו הכתרים הקדושים של מעלה, כמו שנמצא בהם דין, נמצא בהם רחמים. והכול הוא בשעה אחת. כתוב, ונָגף ה' את מצרים נָגוֹף ורָפוֹא. נגוף למצרים ורפוא לישראל. מהו, ורפוא? ממה שנימולו היו צריכים רפואה.

.86 באותה שעה שניגפו המצרים, באותה שעה התרפאו ישראל. כתוב, ופסח ה' על הפתח. הלוא, פסח ה' עליכם, היה צריך לומר? על הפתח, זהו פתח הגוף, שזו המילה, שריפא אותה.

.87 בשעה שנחצה הלילה, והכתר הקדוש, מלכות, התעורר אצלה חסד עליון, דז"א, שאינו עולה זה בלי זה, אע"פ שהלילה היא המלכות לבדה, מ"מ לא יקרה לעולם שהמלכות תהיה בלי ז"א בעלה. ומשום זה, זה מכה וזה מרפא, המלכות מכה וז"א מרפא. והכול בשעה אחת.

.88 ופסח ה' על הפתח. על פתח הגוף, שנקרא פתח משום שהוא הפתח להמשכת הרוח והגוף, שמשם נולדו. עד שלא נימול אברהם, היה סתום מכל צדדיו, שלא היה יכול להוליד בקדושה. כיוון שנימול, נפתח בו הכול, ולא היה סתום כבתחילה.

.89 והוא יושב פֶּתח האוהל, משום שנגלה הי'. שהוא הִשׁרה בגילוי זה של הי', החסד בצדק. שע"י המילה, נגלה הי' של השם שד"י, שמורה, שנמשך החסד במלכות, צדק. וזהו הפתח של המשכן העליון הקדוש, המלכות. נמצא, כשכתוב האוהל, היא המלכות.

מטרם שנימול הייתה המלכות מקבלת מצד שמאל בלבד, מבחינת חכמה בלי חסדים, שאז היא אטומה מכל צדדיה, שאין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים. וכשנימול, נגלו בה החסדים. ואז החכמה שבה מתלבשת בחסדים, ומאירה, הן בחכמה והן בחסדים. ונבחן, שע"י המילה נפתח פתח במלכות, שתוכל להאיר. כמ"ש, והוא יושב פתח האוהל.

.90 כשהתגלה הי' הזו, התבשר אברהם, והתברך בפתח האוהל, שהיא צדק, מלכות שנמתקה בחסד. כלומר שהחכמה שבמלכות התלבשה בחסדים. כמ"ש, והוא יושב פתח האוהל כחוֹם היום. היום, הוא כששולט החסד, חלקו של אברהם, כי אברהם הוא מרכבה לחסד דז"א. פתח האוהל, המלכות, נמתקה בחסד מכוח אברהם, אחר שנגלה בו הי' ע"י המילה. כמ"ש, וה' בירך את אברהם בכל, במלכות.

.91 והוא יושב פתח האוהל. כמ"ש, וה' בירך את אברהם בכל. פתח האוהל הוא המלכות, המכונה בכל, כתר העשירי. כתר, פירושו, ספירה. כחום היום, פירושו, כמו שניתנה לו ספירת החסד, שנקרא יום, כך זכה בפתח האוהל, כי החסד פותח את המלכות, שנקראת אוהל, שתוכל להאיר.

וכמו שיושב בחסד, שנקרא יום, כך יושב במלכות, שנקראת פתח האוהל, כי המלכות בלי חסד אינה יכולה להאיר בחכמה שבה, וחסד בלי הארת החכמה שבמלכות, הוא ו"ק בלי ראש.

.92 ועבר ה' לנגוף את מצרים. ועבר, שעבר על שורת הדין של הכתרים, שהיו מתקשרים בכתרים אחרים למעלה, והתיר אותם מקיומם. הכתרים התחתונים, שבהם דבוקים המצרים, היו מקושרים בכתרים העליונים דקדושה, שמשם קיבלו חיותם. והתיר הקב"ה את הקשרים ההם, והתבטל קיומם של הכתרים התחתונים, ואז נהרגו בכורי מצרים.

ונמצא, שהקב"ה עבר על דרכיו, שקלקל ההשתלשלות של הכתרים, כדי לעשות דין במצרים ולשמור את ישראל. וכך הוא בכל מקום שכתוב, ועבר, ועברתי, ויעבור, שמורה שהקב"ה עבר על דרכיו, על סדרי השתלשלות של הספירות, או כדי לעשות דין, או לרחמים. וכאן כתוב, ועבר, כדי לעשות דין. ושם כתוב, ויעבור ה' על פניו, כדי לרחם.

ויהי בחצי הלילה

מהד' 21 כר'. כרך ח. דף כח

מהד' 10 כר'. כרך ד. דף כח.

.93 לעולם יהיה האדם זהיר בתפילת המנחה. משום שהיא השעה, שהדין תלוי על העולם, וצריך האדם לכוון דעתו.

.94 אין העולם מתקיים אלא על ראשי העם. אם ראשי העם הם צדיקים, טוב לעולם, טוב לעם. ואם אינם צדיקים, אוי לעולם, אוי לעם.

.95 ודאי כך הוא. כי כתוב, ראיתי את כל ישראל נפוצים על ההרים כצאן אשר אין להם רועה. ויאמר ה', לא אדונים לאלֶה, ישובו איש לבֵיתו בשלום. כתוב ישובו, הלוא ישבו היה צריך לומר? וכן כתוב, לביתו, בביתו היה צריך לומר, שהרי העם היו נמצאים במקומם, ואיפה היה להם לשוב?

.96 אם ראש העם לא זכה במעשיו, נתפס העם בעוונו. כי כתוב, ויאמר דוד, הנה אנוכי חטאתי, ואנוכי העוֵויתי ואלה הצאן מה עשו. הרי שדוד חטא, וישראל סבלו. ואם ראש העם נתפס בעוונו, ניצולים העם, כי הדין אינו שורה עוד עליהם. כמ"ש, ויאמר ה', לא אדונים לאלה.

כלומר, אם אין ראשים לעם, ישובו מהדרך הזו איש לביתו בשלום. ואע"פ שהדין כבר רכב עליהם בדרך הזו, מ"מ, כיוון שנהרג ראשם ונתפס בעוונו, ישובו בשלום. כולם ניצולים, אם ראשיהם נתפסים.

.98 בחצות לילה, רבי חייא ורבי יוסי ראו איילה אחת, שעברה לפניהם והייתה צועקת, והרימה קולות. שמעו קול אחד המכריז ואומר, נֵעוֹרים קומו, ישנים התעוררו. עולמות, היכונו לפני אדוניכם. כי אדוניכם יוצא לגן עדן, שהוא היכלו, המלכות, להשתעשע עם הצדיקים.

.99 אמר רבי חייא, עתה חצות לילה ממש. וקול זה ששמענו, יוצא ומחלחל האיילה של מעלה, המלכות, ושל מטה. כמ"ש, קול ה' יחוֹלֵל אַיילוֹת. אשרי חלקנו, שזכינו לשמוע את זה.

.100 בשעה שהקב"ה נגלה על הגן, מתאסף כל הגן, כל הצדיקים שבגן, ואינו נפרד מעדן, החכמה. ומהעדן הזה יוצאים מעיינות, הארת החכמה, לכמה אורחות ושבילים להשגת הצדיקים. והגן הזה נקרא צרור החיים, ששם מתעדנים הצדיקים מהארת עוה"ב. ובשעה ההיא הקב"ה מתגלה אליהם.

.101 ויהי בחצי הלילה וה' היכה כל בכור בארץ מצרים. אמר רבי יוסי, כמה פעמים שאלתי, למה לא היה זה ביום, שיתגלה לכל פרסום הנס? ולמה מתו כל אלו החלשים, שלאחר הרחיים, ואלו הטלאים שבצאן? ולמה לא מתו מלכים ושרים ואנשים עורכי מלחמה, כמו שהיה בסַנְחֵרִיב? שכולם מלכים בני מלכים שרים וקצינים, ושם נראה גבורתו של שליח אחד של הקב"ה, גדול יותר מהנס הזה, שנעשה כאן על ידו עצמו. והלוא הנס שלו היה ראוי להיות גדול יותר?

.102 כיוון שזכינו לכל זה, והדרך נתקנה לפנינו, שמעתי, שרבי שמעון מטהר שווקים של עיר טבריה, נלך אצלו. ישבו, עד שהאיר היום. כשעלה האור, קמו והלכו. כשהגיעו אליו, מצאו אותו, שהיה יושב וספר הגדה בידו.

.103 פתח רבי שמעון ואמר, כל הגויים כאַיִן נגדוֹ, מאֶפס ותוהו נחשבו לו. כיוון שכתוב, כל הגויים כאין כנגדו, למה כתוב עוד, מאפס ותוהו נחשבו לו? אלא דעתם של כל העמים שבעולם, אשר אמונתם היא כאין, שאינם משיגים לא מדרגות העליונות ולא התחתונות. ושׂמִים לעצמם אמונה של סִכלוּת, אבל, מאפס ותוהו נחשבו לו, כמוֹץ הזה המסתובב ברוח, ומתגלגל בקיץ בשׂדות בריקנות, שאין בו תוכן מאומה.

.104 בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. אֵת, זהו ימינו של הקב"ה, וְאֵת, זה שמאלו. שנטה הקב"ה ימינו, חסד, וברא את השמיים. ונטה שמאלו, דין, וברא את הארץ. כמ"ש, אף יָדִי יָסְדה ארץ, וימינִי טיפחה שמיים, קורא אני אליהם יעמדו יחדיו.

.105 מהו שכתוב, יעמדו יחדיו? האם שמיים וארץ, זו"ן, אינם עומדים יחדיו? אלא שהם ימין ושמאל נפרדים, כמ"ש, את, ואת. ע"כ כתוב, יעמדו יחדיו. ואיך יעמדו יחדיו? בזאת, שהיא המלכות, השולטת בחצות לילה, שאז כלוּל אֵת, חסד, בזאת, המלכות. ונמצאים אז עומדים ביחד.

.106 כתוב, אֶת הכול עשָה יפֶה בעִיתוֹ. את, חסד דז"א. הכול, כמ"ש, וה' בירך את אברהם בכל. בכל היא הספירה שנקראת זא"ת, המלכות, הכלולה מן את ואת, ושולטת בחצות לילה בשני צדדים, ברחמים ובדין. רחמים לישראל ודין לעמים עכו"ם. וכתוב, את הכול עשה, שיהיו מחוברים יחד, יפה בעיתו, בחצות לילה.

.108 מי כה' אלקינו המגביהי לשבֶת, המשפילי לראות בשמיים ובארץ. מי כה' אלקינו, ז"א, העולה ומתעטר להתיישב בכתר עליון הקדוש, בינה, שהארתו מעל כל האורות המאירים, והכתרים והעטרות. כי כל המוחין שבעולמות נמשכים מבינה.

המשפילי לראות, היורד בספירותיו מכֶתֶר לכתר, מקו ימין דבינה לימין של עצמו. מנֵזֶר לנזר, מקו שמאל דבינה לשמאל של עצמו. מהארה להארה, מקו אמצעי דבינה לקו אמצעי של עצמו. ממאור למאור, ממלכות דבינה למלכות של עצמו. להשגיח בעליונים בשמיים, ובתחתונים בארץ. כמ"ש, ה' משמיים השקיף על בני אדם.

מדובר בהשגות המוחין של ז"א. בתחילה עולה ז"א למ"ן אל הבינה, ומכריע בין ב' הקווים ימין ושמאל דבינה, שהיו במחלוקת, ועושה שלום ביניהם. ואז יוצאים ג' קווים בבינה, והמלכות המקבלת מהם. שזהו, שלושה יוצאים מאחד, שג' קווים דבינה יוצאים מאחד, ז"א. כמ"ש, מי כה' אלקינו המגביהי לשבת. כי אע"פ שז"א בחינת ו"ק ולא מג"ר, מ"מ הוא עולה לבינה ונעשה בה קו המכריע, הנקרא דעת, ג"ר, והוא מתיישב שם בין ספירות דראש.

ואח"כ, כיוון ששלושה יוצאים מאחד, נמצא, שאחד עומד בשלושתם. שז"א עומד ג"כ באותם ג' קווים שהאיר בבינה. כי אותו השיעור שהתחתון גורם להאיר בעליון, זוכה בו גם התחתון. וכמ"ש, המשפילי לראות בשמיים ובארץ, שאח"כ הוא משפיל עצמו, כי יורד מבינה למקום עצמו עם ג' המוחין ההם, המאירים בג' קווים, ועושה זה, כדי להשפיע בשמיים ובארץ.

קו ימין מכונה כתר. קו שמאל מכונה נזר. קו אמצעי מכונה הארה. המלכות מכונה מאור.

.109 ויהי בחצי הלילה. הלוא, כחצי, היה צריך לכתוב, או כחצות, כמו שאמר משה? אמרו החברים, שלא יאמרו מגידי העתידות של פרעה, שמשה שקְרן הוא, כי אי אפשר לדייק הרגע של חצות לילה. והרי השאלה במקומה עומדת בשלושה אופנים, שאפילו ישראל יאמרו כך.

א. שא"כ היה צריך לכתוב, ויאמר משה, כחצות הלילה, למה כתוב, ויאמר משה, כה אמר ה', כחצות הלילה? והרי ה' אמר, בחצות? וכמה שלא יכוון את השעה, לא ייתפסו במשה, אלא באדון, שהרי כתוב, כה אמר ה'.

ב. כי משה אמר, עד בכוֹר השפחה, אשר אַחַר הרחיים, ולא היה כן, אלא עד בכור השְבי, אשר בבית הבוֹר. עכ"פ אפילו ישראל יאמרו שהוא שקרן, כי לא התאמתוּ הדברים כמו שאמר.

ג. שהוא אמר בשם האדון, כחצות. וכתוב, ויהי בחצי הלילה. ולמה לא כתוב, כחצי, כמו שאמר משה?

.110 השאלה הכבדה יותר ממשא שבהמה יכולה לסבול: למה הייתה מכת בכורות בלילה ולא ביום? ולמה מתו החלשים שאחר הרחיים? אלא הכול סוד עליון בין קוצרי השדה. אותם שזכו להשיג הצמחים של אור הגנוז שנזרעו במלכות, הנקראת שׂדה. והכול הוא ישר בדברי הנביא הנאמן.

.111 אשרי חלקו של משה, שעליו כתוב, יוֹפְיָפִיתָ מבּני אדם, הוצַק חן בשִפתותיךָ, על כן מְשָׁחךָ אלקים אלקיך, שמֶן ששון מחבֵריך. יופיפית מבני אדם, משֵׁת ומחנוך. הוצק חן בשפתותיך, מנוח ומבניו. על כן משחך אלקים אלקיך, מאברהם ומיצחק. שמן ששון, מיעקב. מחבריך, משאר הנביאים. והאם גבר, שעלה במדרגות עליונות שלא עלה אדם אחר, לא ידע מה שאמר?

.112 אלא, הספירה שנקראת זא"ת, המלכות, נקראת אישה. כמ"ש, לזאת ייקרא אישה, כי מאיש לוּקחה זאת. האיש נקרא ז"ה, וזהו איש זכר, ז"א. כמ"ש, כי זה משה האיש. האיש הזה. הרי שאיש נקרא זה, וזה נקרא איש. וזאת נלקחה מזה, שנקרא זכר.

.113 ומשום זה המלכות, נקראת תמר. שמוֹרה זכר ונקבה. כי התמר אינו עולה זכר בלי נקבה. כמ"ש, כתימרות עשן. כמו שעשן עולה בלבן ובשחור, אף כאן במלכות, הנקראת זא"ת, הכול כלול בה בחצות לילה, לעשות פעולותיה בשעה אחת, בבת אחת. לבן לישראל, רחמים, ושחור לעכו"ם, דין.

.114 ועד שהלילה הזה התחלק, אינו עושה פעולותיו. מאין לנו? מאברהם. שכתוב, ויֵיחָלק עליהם לילה. שנחלק, כדי לעשות פעולותיו. אף כאן משה אמר, כחצות, שפירושו, כשיתחלק הלילה. שמשה ידע, שלא יעשה פעולותיו עד שיתחלק.

.115 וכך היה, שלא עשה הלילה פעולותיו עד שנחלק. כי במחצית השנייה של הלילה עשה פעולותיו. כמ"ש, ויהי בחצי הלילה. מהו בחצי? במחצית השנייה, בזמן שהמלכות שולטת. ונמצאת תמיד המלכות לעשות פעולות. וכל פעולה שנעשתה בלילה, במחצית השנייה נעשתה.

.116 וה' היכה כל בכור. וה' ז"א, ובית דינו המלכות. וה' פירושו, הוא ופעולותיו. משה אמר, ומת כל בכור. מהו שכתוב, היכה כל בכור? אלא שהתעוררה מלכות דמדה"ד, שנקראת כה. כמו שהפחיד אותו משה, שכתוב, והנה לא שמעתָ עד כה. וע"כ כתוב, וה' היכה, שהוא השם כה, שהמית כל בכורי מצרים.

.117 פרעה היה חכם יותר מכל מכשפיו. והסתכל בזא"ת הזו, במלכות, שתעשה בו דין, ועתידה להחריב ארצו. כמו שאמר משה, בזאת תדע כי אני ה'. וכתוב, ויִיפֶן פרעה, שהפנה את ליבו מההרהור הזה. וכתוב, ויבוא אל בֵיתו ולא שָׁת ליבו גם לזאת. המילה, גם, רומזת, שאע"פ שידע שהשם זא"ת, המלכות, תחריב ארצו, עם זה לא שת ליבו אליה.

.118 כל בכור. בכור הוא בחינת חכמה. וכל בכור, מורה, שאפילו מדרגות עליונות ותחתונות נשברו משליטתם. כל אלו המדרגות, השולטות מכוח החכמה שלהם, שהיא חכמת מצרים, כמ"ש, כל בכור בארץ מצרים. וכל המדרגות העליונות והתחתונות, שנשברו משליטתם, כולן נראות בכתוב, מבכור פרעה היושב על כיסאו, עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים, וכל בכור בהמה.

.119 מבכור פרעה היושב על כיסאו. הוא שליטה של ספירה תחתונה דקליפות, המקבלת ממלכות העליונה.

עד בכור השפחה, היא ספירה שמאלית, הנמצאת תחת השליטה, אחר ארבעה רחיים, ארבעה מחנות של הקליפות. כמ"ש, אחר הרחיים, ולא מן הרחיים.

וכל בכור בהמה, הוא תחת התחתונים. והיא נקבה מנקבות, הנמצאות באתונות בבהמות ובחמורים, בגסוֹת ובדקוֹת, שהם מדרגות הטומאה. ומקבלים מהם גברים ונקבות.

עד בכור השבי אשר בבית הבור. אלו היוצאים מהשפחה, שבהם עושים כשפים לאסירים, לעבוד עימהם לעולם ולא ייצאו לחירות.

.120 ובביטחון על אלו המדרגות, מיאנו המצרים לשלח את ישראל, כי בהן עשו קשר של כשפים לישראל, שלא יוכלו לצאת מעבדותם לעולם. ובזה נראות הגבורה והשליטה של הקב"ה. וזיכרון זה לא יכלה מישראל לדורי דורות.

כי אם לא היה הכוח והגבורה של הקב"ה, כל מלכי העמים וכל מכשפי העולם לא היו יכולים להוציא את ישראל מהעבדות. כי פָתח הקשרים שלהם ושבר כל אלו הכתרים של בכור השבי, כדי להוציא אותם לחירות. כמ"ש, מי לא יִירָאךָ, מֶלך הגויים.

.121 בכה רבי שמעון, הרים קולו ונאנח, אמר כבר דֶבק נמצא. אתם חושבים, במה שהתדבק הקב"ה, ושיבח את עצמו כל כך הרבה פעמים ביציאת מצרים? שכתוב, אשר הוצאתיךָ מארץ מצרים. הוציאךָ ה' אלקיך ממצרים. ויוציאךָ ה' אלקיך משם. זָכוֹר את היום הזה, אשר יְצאתם ממצרים. ויוציאךָ בפניו בכוחו הגדול ממצרים. הוציא ה' אתכם מזה. וחמישים פעם נזכרה יציאת מצרים בתורה.

.122 עשרה כתרים, ספירות, יש למטה בקליפות, כעין של מעלה בקדושה. וכולם סתומים בשלוש קליפות. שהן בכור פרעה, בכור השפחה, בכור בהמה. ושלושה קשרים קשרו על ג' מדרגות אלו, שבהם עשו, שישראל לא ייצאו משעבודם לעולם.

.123 אשריכם אברהם יצחק ויעקב, שבזכותכם נפתחו הקשרים, והקב"ה זכר את שלושת קשרי האמונה שלכם. כמ"ש, ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. את אברהם, קשר אחד של אברהם. את יצחק, הקשר השני של יצחק. ואת יעקב, הקשר השלישי השלם של יעקב.

.124 כל הזמנים והחגים והשבתות כולם הם זיכרון ליציאת מצרים. ועל זה עומדים כולם. ואם זה לא היה, לא הייתה השמירה של הזמנים החגים והשבתות. ומשום זה, לא כלה זיכרון מצרים מכל הזמנים והחגים והשבתות.

דין זה של יציאת מצרים הוא יסוד ושורש התורה, וכל המצוות, וכל האמונה השלמה של ישראל. ולפיכך נזכרת יציאת מצרים הרבה פעמים בתורה.

.125 למה לא היה הדין של מצרים ביום? כתוב, היום אתם יוצאים. וכתוב, הוציאךָ ה' אלקיך ממצרים לילה. אלא עיקר הגאולה של ישראל לא היה אלא בלילה, במלכות. שהלילה פתח קשרים ועשה נקמות, והיום הוציא אותם ביד רמה. כמ"ש, יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים, ומצרים מְקַבְּרים את אשר היכה ה' בהם כל בכור. זה היה כדי לפרסם הנס.

.126 עשה הקב"ה ירושלים של מטה, המלכות, כעין ירושלים של מעלה, הבינה. ועשה החומות של העיר הקדושה ושעריה. מי שנכנס, אינו נכנס עד שיפתחו לו השערים. מי שעולה, אינו עולה עד שיתקנו המדרגות אל החומות. מי יכול לפתוח את שערי העיר הקדושה? ומי יכול לתקן המדרגות אל החומות?

זהו רבי שמעון, שהוא פותח השערים של סודות החכמה, והוא מתקן את המדרגות העליונות. וכתוב, יֵירָאה כל זכוּרךָ את פנֵי האדון ה'. מי הוא פני האדון ה'? זהו רבי שמעון, שמי שהוא זכר מהזיכרונות, כלומר, שהוא בחינת זכר ממוחין העליונים הנקראים זיכרונות, שהם מוחין דאו"א, צריך להיראות לפניו.

.127 וה' היכה כל בכור. כל בכור סתם, שאינו אומר בכורי מצרים, משום שסובב גם על ד' מדרגות הקליפות שהמצרים נאחזים בהן. והכול היה כמו אלו שמתו. שנעשה במדרגות הקליפות, כמו בבכורי מצרים שמתו.

אלו קושרי הקשרים, שהיו משתמשים בכשפיהם באלו הכתרים, מהם היו משתמשים בעליונים ומהם בתחתונים. ואע"פ שכולם הם תחתונים, עם זה היו משתמשים גם בעליונים. וכל ארץ מצרים הייתה מלאה כשפים, כמ"ש, כי אין בית אשר אין שָׁם מת.

.128 ונעשה הדין בכולם, בשעה שהתקבצו כולם בבתיהם, ולא היו מפוזרים במדבר ובשדה, אלא כולם נמצאו בבתיהם. ועשה הלילה, המלכות, את דיניו באותה שעה. והיה מאיר הלילה כיום בתקופת תמוז, וראו כל העם את דיניו של הקב"ה. כמ"ש, ולילה כיום יאיר, כחשיכה כאוֹרה.

.129 ובשעה שיצאו ישראל, נמצאו כולם מתים בשווקים לעיני הכול. ורצו לקבור אותם, ולא מצאו אותם, כי הכלבים אכלו אותם. אמנם לא כולם נאכלו, אלא גם נשארו מהם, שעליהם כתוב, ומצרַיִם מְקַבְּרים. וזה היה קשה להם מהכול, מצד אחד ראו את ישראל יוצאים, מצד האחר ראו את מתיהם. והכול היה כדי לפרסם את הנס, שלא היה כזה מיום שנברא העולם.

.130 כתוב, ליל שימורים הוא לה' להוציאם. וכתוב, הוא הלילה הזה לה' שימורים. למה כתוב ליל שימורים ולא שימור? למה כתוב בתחילה ליל, ואח"כ לילה?

.131 אלא כתוב, כי יהיה נַעֲרָ בתולה. נער כתוב, משום שכל זמן שלא קיבלה זכר, נקראת נער. משקיבלה זכר נקראת נערה. אף כאן, המלכות נקראת ליל, מטרם שקיבלה זכר, ז"א. וזה שכתוב בו, ליל שימורים, בלשון רבים, שמשמע שכלול בו גם ז"א, הוא משום שהזכר, ז"א, עתיד להתחבר עימה, אבל עוד לא התחבר. ובשעה שהתחבר עימה זכר, כתוב, הוא הלילה הזה לה' שימורים. שימורים מורה על זכר ונקבה, ז"א ומלכות. ומשום זה כתוב, הלילה הזה.

.132 ובמקום שנמצאים זכר ונקבה, אין השבח אלא לזכר. וכך שיבחו ישראל בתשבחות שלהם, לזכר ולא לנקבה. כמ"ש, זה אלִי ואַנוֵוהו. שאין השבח, במקום שנמצאים זכר ונקבה, אלא לזכר. ועל זה מחכים ישראל, כמ"ש, זה ה' קיווינו לו נגילה ונִשמחה בישועתו. משום שעתיד לעשות להם כך. כמ"ש, כימי צאתךָ מארץ מצרים אַראנו נפלאות.

.133 כך עתיד הקב"ה לעשות להם. כמ"ש, שוֹמר מה מלילה, שומר מה מלֵיל. כמו ששָם שמירה וליל, אף כאן שמירה וליל. כמו ששם שמירה ולילה, אף כאן שמירה ולילה.

.134 ולילה נקראת משום הזכר הכלול בה. כמ"ש, אתה בוקר וגם לילה, ז"א ומלכות. כי בוקר פירושו, כמ"ש, וישכם אברהם בבוקר, שמידתו חסד דז"א, שנקרא בוקר. וכתוב, ה' בוקר תשמע קולי. ג"כ בוקר ממש, ז"א במידת החסד.

את הכול ראיתי בימי הבלי

מהד' 21 כר'. כרך ח. דף לט

מהד' 10 כר'. כרך ד. דף לט.

.136 את הכול ראיתי בימי הבלי, יש צדיק אובד בצִדקוֹ ויש רשע מאריך ברָעתו.

שלמה, שהייתה בו חכמה יותר מכל אדם, מה אמר בפסוק זה? אלא שלמה, רֶמז חכמה רָמז.

.137 כשעיניו של הקב"ה רוצות להשגיח בעולם ולעיין בו, כמ"ש, כי ה' עיניו משוטטות בכל הארץ, ונמצאו רשעים בעולם, וצדיק נמצא בדור. הצדיק ההוא נתפס בעוונם, והרשעים, מאריך הקב"ה אפו עימהם עד שישובו. ואם אינם שבים, לא יימצא מי שיבקש רחמים עליהם, כי כבר מת הצדיק. כמ"ש, יש צדיק אובד בצדקו. ומשום שהוא צדיק, הסתלק מן העולם, כדי שלא יבקש רחמים על הדור.

.138 משום זה, לעולם אל ידור אדם אלא במקום שאנשי מעשה דרים בתוכו, משום שאוי לו לזה שמעוֹנו בין הרשעים, כי הוא נתפס בעוונם. ואם מעונו בין צדיקים, מטיבים לו בזכותם.

.139 רב חַסְדָא היה דר בתחילה בין אנשי קַפּוּטְקִיָא, ומחלות היו רודפות אחריו. לקח ושם דירתו בין בעלי המגן שבציפוֹרִי, כלומר בין תלמידי חכמים. ועלה וזכה להרבה טוב, להרבה עושר, ולהרבה תורה. ואמר, כל זה זכיתי, משום שבאתי בין אלו, שהקב"ה משגיח להטיב להם.

.140 את הכול ראיתי בימי הבלי. שלמה, שהיו בו המדרגות העליונות של חכמה יותר מכל בני הדור, כמ"ש, ויֶחְכם מכל האדם, וכתוב, ויישב שלמה על כיסא ה' למלך, הייתכן שאמר על חייו, בימי הבלי? וכתוב, הֲבֵל הבלים, אמר קוהלת.

.141 שבעה שמות נקרא: שלמה, יְדידְיה, אָגוּר, בן יָקֶה, איתִיאל, לְמוֹאל, קוהלת. והשם קוהלת הוא כנגד כולם. וכולם נקראים כעין של מעלה. קוהלת נקראת גם עדה קדושה של עשרה אנשים. ועל כך נאמר, אין קהל פחות מעשרה. וקהל הוא אפילו מאה ויותר, אלא לא פחות מעשרה. אבל קוהלת הוא כלל הכול של כל ישראל, כמ"ש, קהילת יעקב.

.142 שמותיו ע"ש החכמה נקראו. ומשום זה עשה ג' ספרים: שה"ש, קוהלת, משלי. וכולם הם להשלים החכמה. שה"ש כנגד חסד. קוהלת כנגד דין. משלי כנגד רחמים. כנגד ג' קווים, חסד דין רחמים, כדי להשלים החכמה. והוא עשה כל מה שעשה כדי להראות חכמה, וכנגד מדרגה עליונה. והוא אמר על עצמו, בימי הבלי, הבל הבלים?

.143 אלא הבל הוא סוד נכבד. והוא הבל היוצא מן הפה, שנעשה ממנו קול. ואין העולם מתקיים, אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן שלא חטאו. אלא שאינו נחשב להם לחטא מחמת קטנותם. והבל נעשה ברוח ובמים. וכל מה שנעשה בעולם נעשה בהבל. וההבל הזה של התינוקות, נעשה קול והתפשט בעולם. והם שומרי העולם ושומרי העיר. כמ"ש, אם ה' לא ישמור עיר, שָׁווא שקַד שומר.

.144 הבל הוא קול. מה ההפרש בין הבל לקול? הבל עומד בכוח שיצא ממנו קול. אבל קול ממש עומד בקיומו שיצא ממנו מילה. והבל ההוא, שהיה נחלתו מאביו, נקרא הבל, וממנו היה כל מה שראה שלמה. ואע"פ שהייתה לו תמיכה רבה מלמעלה ממדרגות אחרות, וכדי להודיע הדבר, אמר, בימי הבלי. להודיע, שמילה זו באה משם.

הבל הוא הארת קו שמאל דבינה, שנסתם ונחרב מפאת המחלוקת עם קו ימין דבינה, ויצאה הארתו לחוץ, ונעשה הבל. שנאמר, והוא הבל היוצא מן הפה, שיוצא מפנימיות המדרגה לחוץ, והאור נעשה הבל. וכשזו"ן הם בג"ר דקטנות, שנקראו אז תינוקות של בית רבן, הם מקבלים הארת קו שמאל דבינה הזו, וגם הארתם יצא לחוץ מפיהם ונעשה הבל.

ונאמר, אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן. כי אח"כ, לעת גדלות, כשזו"ן נקראים פנים גדולות, הנה כל מידת החכמה שבהם הוא מהבל הזה, שהוציאו מפיהם בעוד שהיו פנים קטנות. וכיוון שאין קיום לעולם אלא רק בהארת החכמה, נמצא שהעולם מתקיים על הבל שלהם. שנאמר, והם שומרי העולם ושומרי העיר.

כי הארת החכמה שומרת העולם מהקליפות ומהמזיקים. אמנם ההבל, במקום יציאתו, בקו שמאל דבינה, הוא הבל שאין בו כלום אלא חורבן. רק אח"כ, כשז"א עולה לבינה בקו האמצעי, ומכריע ועושה שלום בין הקווים ימין ושמאל, ומייחד אותם זה בזה, אז חוזר ההבל להיות אור, ויוצאים ג' קווים חב"ד, בבינה. ואז נולד ז"א במוחין דגדלות מן הבינה, כי כל מה שגורם התחתון בעליון, זוכה בו גם התחתון.

וכיוון שלולא ז"א, הנקרא קול, שהכריע בין הקווים דבינה, והוציא בה חב"ד, הייתה נשארת הבינה במחלוקת, ואורה היה נשאר בבחינת הבל. לפיכך זכה גם ז"א בג' מוחין חב"ד. שזהו, שלושה יוצאים מאחד, אחד זוכה בשלושתם. נמצא, שז"א נולד מתוך ההבל הזה דבינה שהחזיר אותו לאור.

ונאמר, הבל עומד בכוח שיצא ממנו קול, שהבל דבינה יש בה כוח להוציא ולהוליד הקול, ז"א, אחרי שעולה במ"ן, ומכריע ומחזיר ההבל לאור. שנאמר, קול ממש עומד בקיומו, אבל הז"א, שנקרא קול, הוא כבר עומד במוחין דחב"ד, הנקרא קיום, שיצא ממנו מילה, להוציא הדיבור, הנוקבא, ונעשה הייחוד של קול ודיבור, ייחוד השלם דפב"פ.

ונאמר, והבל ההוא, שהיה נחלתו מאביו, משום שהקול, ז"א, נולד מבינה, ע"כ נחשבת הבינה לאו"א של הקול, מחמת שהקול זכה בהבל ההוא, כמו בן היורש את אביו ואימו. שהרי באמת אין לז"א שום חלק במוחין דבינה. אלא משום הכרעתו את הקווים שלה, זכה וירש המוחין מהם. אמנם ההבל אינו אלא קו שמאל דבינה. וז"א ירש ממנה כל ג' קווים, חב"ד.

ואע"פ שהייתה לו תמיכה רבה מלמעלה ממדרגות אחרות, מב' הקווים האחרים. אלא כדי להודיע הדבר, אמר, בימי הבלי. כלומר, החכמה הנמשכת ע"י הדעת, שבאה רק מן ההבל. ועל חכמה זו הזכיר, בימי הבלי.

.145 הכול הָבֶל. את הכול ראיתי בימי הבלי, יש צדיק אובד בצדקו, ויש רשע מאריך ברעתו. כלומר, שהכול תלוי בימי הבלי. בזמן שהבל זה יונק מהדין, כדי לעשות דין, מטרם הכרעת קו האמצעי, אז, צדיק אובד בצדקו, מכוח הדין ההוא. ובזמן שההבל ההוא יונק מהרחמים, אחר הכרעת קו האמצעי, אז, רשע מאריך ברעתו, שמכוח הרחמים הוא ארך אפיים.

ושניהם, הרשע והצדיק, תלויים בהבל הזה. וע"כ כתוב, בימי, ולא כתוב, ביום. וכולם תלויים בהבל הזה, מי שייקרה בשעת הדין, הוא בדין. ומי שייקרה בשעת הרחמים, הוא ברחמים.

.146 למה כתוב, יש צדיק אובד, בלשון הווה ותמידי, ואינו אומר אבוד? שאם תלוי בזמן, הלוא היה לו לומר בלשון עבר ולא הווה? אלא כל פעם שמתעורר הדין ההוא, אובד את הצדיק מן העולם ומן הדור. וזה נוהג תמיד. ויש רשע מאריך ברעתו, מאריך ממש בחטאו. כי הדין ההוא, בעת שיונק מהרחמים, עושה רחמים על הרשע ההוא ומאריך לו.

.147 עשן קטורת עולה למעלה ויורד למטה. העשן מתעטר ברפש הארץ מלמעלה. וע"כ הוא עולה למעלה ויורד למטה. וזה רומז על ההבל, שמתוך שהוא שפל ומלא דינים, ע"כ התעטר בו ז"א, שתיקן אותו והרוויח המוחין מבינה. בינתיים העלה השדה ריח, יותר מכל הבשמים. שהשכינה מתקיימת שם, כמ"ש, כריח שׂדה אשר בירכוֹ ה'.

וירַח את ריח בגדיו

מהד' 21 כר'. כרך ח. דף מג

מהד' 10 כר'. כרך ד. דף מג.

.148 ויָרַח את ריח בגדיו, ויאמר, ריח בנִי כריח שׂדה. וירח את ריח בגדיו, משמע שהלבושים היו מעלים ריח טוב שלא נעדר מהם לעולם הריח ההוא.

כתוב, ריח בגדיו. וכתוב, ריח בני. ולא כתוב, ריח הבגדים, אלא, ריח בני. כיוון שנכנס יעקב, נכנס עימו גן עדן. ואותם הבגדים היו של אדה"ר. כמ"ש, ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כוֹתְנות עור וילבישֵם, והוציא אותם מגן עדן.

.149 והרי כתוב, ויתפרו עלה תאנה. א"כ, מהן כותנות העור, שעשה להם ה'? ולמה כתוב, ויעש ה' אלקים? הלוא תפרו מעצמם? ולמה כתוב, כותנות עור, הרי לא היו אלא עלה תאנה? אלא כותנות עור, פירושו, לבושי כבוד. והיו מעלים ריח מהבשמים שבעדן.

.150 בשם מלא נעשו. כמ"ש, ויעש הוי"ה אלקים, שהוא שם מלא, שלא נעשו בו שמיים וארץ, שבהם כתוב אלקים בלבד. אבל כתוב, ביום עשׂוֹת הוי"ה אלקים ארץ ושמיים? כי כשנעשו, לא נעשו בשם מלא. וכשהתקיימו, בשם מלא התקיימו. והכתוב, ביום עשות ה' אלקים, נאמר לקיום.

.151 ונאמר, שאלו הלבושים באו לאותו רשע עשיו, שלקח אותם מנמרוד. והרי כתוב, לאדם ולאשתו. כלומר, שעשה לבושים לאדם ולבושים לחוה. ומה נעשה עם הלבושים של חוה? ובמה נקברו? והייתכן שהם עזבו והשליכו מעצמם זוהר העליון שנתן להם הקב"ה?

.152 אלא, אלו הלבושים שהתלבשו בהם אדם וחוה, לא התלבש בהם אדם אחר. כי באלו הלבושים היו דומים כעין של מעלה. ולא התלבשו בהם מעצמם, אלא כמ"ש, וילבישם. שהקב"ה הלביש אותם. אשרי חלקם.

.153 כתוב, ה' אלקיי גָדלת מאוד, הוד והדר לבשת. וכתוב, הוד והדר לפניו. וכתוב, עוטה אור כַּשַׂלְמָה, נוטה שמיים כיריעה. כיוון שהתלבש, ברא העולם. שהתעטף הקב"ה באור וברא את השמיים. וכעין התלבשות זו היו הבגדים של אדה"ר. כמ"ש, ותיקח רבקה את בגדי עשיו בנה הגדול, החמודות אשר איתה בבית, וַתַלְבֵּש את יעקב. החמודות, פירושו בגדי מלכות, במשי ובזהב. ודרך העולם הוא לגנוז אותם בבשמים ובריחות, בשביל לבושי כבוד.

.154 וירח את ריח בגדיו, בתחילה. שהיה מעריך שמהם בא הריח. וכשהרגיש, אמר, רְאה ריח בני, כי ידע שבו תלוי הדבר, שבשבילו עלה הריח, ולא מן הלבושים. כריח שדה אשר בירכו ה'. ומאין היה יודע יצחק, ריח שדה אשר בירכו ה'?

.155 אלא ב' דברים הם והכול הוא אחד. שכתוב, וייצא יצחק לשׂוּחַ בשׂדה לפנות ערב. והוא אחד עם השדה אשר בירכו ה'. האם לא היה לו בית או מקום אחר להתפלל? אלא אותו השדה היה, אשר קנה אברהם סמוך למערת המכפלה, כמ"ש, השׂדה אשר קנה אברהם מאת בנֵי חֵת. ובשעה שהיה יצחק בא אל השדה, ראה השכינה עליו, והעלה ריחות עליונות קדושות. ומשום זה היה מתפלל שם, וקבע אותו למקום תפילה.

.156 למה אברהם לא התפלל שם, בשדה מערת המכפלה, כמו יצחק? משום שקביעוּת של מקום אחר הייתה לו בתחילה, ודבר אחר של ריח ראה בהר המוריה, הנקרא ע"ש המור הטוב, שהיה שׁם.

.157 והכול היה אצל יעקב. כי מלבד הריח שלו, גם גן עדן נכנס עימו, וע"כ בירך אותו. וע"כ לא תלה הדבר בלבושים, אלא ביעקב ממש, שראה שבו תלוי דבר הריח, והוא ראוי וזכותו עולה להתברך, ונכנס עימו גן עדן. ומשום זה, כשהתרעם עשיו, אמר, גם ברוּך יהיה.

החודש הזה לכם

מהד' 21 כר'. כרך ח. דף מה

מהד' 10 כר'. כרך ד. דף מה.

.158 ויאמר ה' אל משה ואל אהרון, החודש הזה לכם ראש חודשים. משום שהוא תחילת שליטת הלבנה. וע"כ הייתה צריכה התורה להתחיל לכתוב מכאן. כי בהקב"ה נקשר הדבר. כי הלבנה היא המלכות, שבשלמותה מתייחדת עם הקב"ה. וע"כ הייתה צריכה התורה להתחיל בתחילת שלמות הלבנה, שהוא, החודש הזה לכם ראש חודשים.

.159 ולא כתוב, זאת, החודש הזאת. ששֵם הלבנה הוא זאת. כי ז"ה וזא"ת מתקשרים יחד. ובמקום שיש זכר ונקבה ביחד, אין השבח אלא לזכר. וע"כ כתוב, החודש הזה, ולא זאת. וע"כ כתוב, ראשון הוא לכם לחודשי השנה. לחודשי השנה, שסובב על המלכות, הנקראת שנה. אבל תלה השבח בזכר.

כתוב, החודש הזה לכם. וכתוב, ראשון הוא לכם. למה פעמיים כתוב, לכם לכם? שמכְּפִילוּת לכם, נשמע יותר, שהוא רק לישראל, ולא לשאר העמים. כמ"ש, כי חֵלק ה' עַמו. ההתקשרות הזאת של החודש, הוא לכם ולא לשאר העמים.

שֶׂה לבית אבות

מהד' 21 כר'. כרך ח. דף מו

מהד' 10 כר'. כרך ד. דף מו.

.160 דַברו אל כל עֲדת ישראל לאמור, בעשור לחודש הזה, וייקחו להם איש שֶׂה לבית אבות. למה בעשור לחודש? בזמן שהיובֵל, בינה, מאיר אל הלבנה, מלכות, כמ"ש, בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא. ויוה"כ הוא הארת הבינה. הרי שהארת הבינה במלכות היא בעשור לחודש.

.161 וייקחו להם איש שה לבית אבות. משום שבשעה ההיא צריכים למשוך אותו. כי בלקיחת השה נשבר כתר התחתון, שנאחזים בו כל שאר כתרים התחתונים דקליפה. ועל זה פירש משה ואמר, מִשכו וקחו לכם צאן. שהוא, כמ"ש, צאן ועֶבד ושפחה, הכתרים התחתונים דקליפות. וצאן כולל כולם. והמצרים עשו אותם לאלוהים.

.162 אמר הקב"ה, עשו אתם מעשה למטה, שתמשכו ותיקחו צאן, ואני אשבור כוחם למעלה. וכמו שתעשו אתם לשרוף אותו באש, כמ"ש, כי אם צְלי אש, אני ג"כ למעלה אעביר אותו באש, בנהר דינור.

.163 למה נמשך בעשרה לחודש, ונשחט בארבעה עשר? בשֶׂה, שהוא אלוהי מצרים, נקשרו ישראל תחת שעבודו 400 שנה. ואע"פ שלא השתעבדו בהם 400 שנה, מ"מ, משום שהיו מוכנים להתקשר בהם 400 שנה, לולא דילג הקב"ה את הקץ, נחשב כאילו השתעבדו בהם כל 400 שנים. משום זה מעכבים את השה ארבעה ימים, כשהוא קשור ברשות ישראל. ואח"כ, כמ"ש, ושָחטו אותו כל קְהל עדת ישראל בין הערבּיים.

.164 למה נשחט בין הערביים? משום שהוא בשעה שהדין תלוי, ובשעה שנמסר דבר זה, של גלות מצרים, ע"י אברהם, כמ"ש, ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם, והנה אֵימה חשֵׁכה גדולה נופלת עליו. אימה, כתר אחד של הקליפה. חשכה, כתר אחר. גדולה, זו שהיא גדולה מכל הכתרים.

ואע"פ שהתבאר הכתוב הזה, על שאר שעבודי ישראל, שאֵימה, זו בבל, חשכה, זו מָדָי, גדולה, זו יוון. והכול היה, שרומזים על ג' כתרים דקליפה, וכן על הגלויות. כעין זה שנאמר בשֶׂה, שאמר הקב"ה, אתם תעשו מעשה למטה ואני אשבור כוחם למעלה. כמ"ש, כי מָחֹה אֶמְחֶה, אתם תעשו למטה, ואני אעשה למעלה.

.165 לא יצאו ישראל ממצרים, עד שנשברו מממשלתם כל השרים שלהם למעלה. ויצאו ישראל מרשותם, ובאו לרשות הקדושה העליונה בהקב"ה, ונקשרו בו. כמ"ש, כי לי בני ישראל עבדים, עבדיי הם. מהו הטעם שעבדיי הם? הוא, כמ"ש אח"כ, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. שהוצאתי אותם מרשות אחרת, והבאתי אותם לרשותי.

שְׂאור וּמַחְמֶצֶת

מהד' 21 כר'. כרך ח. דף מז

מהד' 10 כר'. כרך ד. דף מז.

.166 אך ביום הראשון תשביתו שְׂאוֹר מבתיכם. כי כל אוכֵל מַחְמצת ונִכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל. שׂאור זה ומחמצת זו, הם מדרגה אחת, וכולם אחד. רשות אחרת, אותם השרים הממונים על שאר העמים. ונקראים יצה"ר, רשות אחרת, אל נֵכר, אלוהים אחרים. אף כאן, שׂאור ומחמצת וחמץ, הכול אחד הוא.

אמר הקב"ה, כל אלו השנים עמדתם ברשות אחרת, ועבדתם לעם אחר. מכאן והלאה, שאתם בני חורין, אז כמ"ש, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כל מחמצת לא תאכלו, ולא יֵיראה לךָ חמץ, ולא ייראה לך שאור.

.167 א"כ גם כל ימות השנה לא נֹאכל חמץ, למה רק שבעת ימים, כמ"ש, שִבעת ימים שׂאור לא יימצא בבתיכם? אלא כל זמן שהאדם מחויב להראות עצמו בן חורין, צריכים שלא לאכול חמץ, ובכל זמן שאינו מחויב, אינו צריך לאיסור חמץ.

.168 זה דומה למלך, שעשה אדם אחד לשׂר. כל אלו הימים שעלה למדרגה הזו, היה שמח ולובש לבושי כבוד. אח"כ, לא היה צריך לזה. לשנה האחרת, שמר אלו הימים שעלה לכבוד הזה, ולבש אלו לבושים. וכן כל שנה.

כעין זה ישראל. כתוב, שבעת ימים שׂאור לא יימצא, שהם ימי שמחה, הימים שעלו לכבוד הזה, ויצאו משעבוד אחר. ומשום זה בכל שנה שומרים אותם הימים, שעלו לכבוד הזה, ויצאו מרשות אחר, ובאו לרשות הקדושה. וע"כ כתוב, שבעת ימים מצות תאכלו.

מַצֹת דין

[מצת דינא]

מהד' 21 כר'. כרך ח. דף מח

מהד' 10 כר'. כרך ד. דף מח.

.169 מַצֹת כתוב בלי ו', כמ"ש, מַרְאֹת אלקים, חסר ו', שע"כ רומז על דין. ונקראו מצֹת, להיותם דין קדוש, דין הנאחז בשם הקדוש, דין שלא היה חזק כל אותו הזמן בתוך ישראל, משום שהלבנה עמדה בפגם. ומשום שהלבנה עמדה בפגם, ע"כ כתוב, לחם עוני.

תחילה הייתה הנוקבא במצב של ב' מאורות הגדולים. ששניהם, ז"א ומלכות, היו בקומה שווה. ז"א היה מלביש קו ימין דבינה, והמלכות לצד שמאל דבינה. ואז היו בבחינת פנים קטנות. כי הם מוחין דאחוריים שאינם מאירים, והם בחינת דין.

ואח"כ ע"י מ"ן שמעלים התחתונים, המלכות מתמעטת וחוזרת לנקודה. ואח"כ נבנית בניין גדול ע"י או"א, וחוזרים למוחין דגדלות. ואע"פ שכבר עומדים ז"א ומלכות במוחין דגדלות, אין המוחין דאחוריים בטלים, אלא חוזרים להאיר בבחינת הרחמים. וכל הארת החכמה שבמדרגה באים מאלו המוחין. ומצה היא אלו המוחין דאחוריים, בעת שכבר נתקנו במוחין דגדלות.

ונקראו מצֹת בלי ו', להיותם דין, כי הם מוחין דאחוריים, בעת שזו"ן היו במוחין דקטנות. אלא דין קדוש, דין הנאחז בשם הקדוש, כי כבר חזרו ובאו במוחין דגדלות, שהם קדוש ומאוחדים בג' קווים, יה"ו של השם הקדוש.

ולבוא למוחין דגדלות צריכה המלכות ב' תיקונים:

א. להתמעט לנקודה,

ב. לבניין הגדלות.

ועל זה יש ב' מעשים בהתעוררות מלמטה:

א. מילה,

ב. פריעה.

וכיוון שישראל מלו את עצמם בעת ההיא, ע"כ כבר באה המלכות בתיקון א', שהתמעטה לנקודה, במיעוט הלבנה. ואז כבר נמתקו בזה הדין דמוחין דקטנות שבמצה. וע"י פריעה, אותיות פרע י"ה, מעוררים למעלה בניין המלכות ע"י או"א, ומתגלים המוחין דגדלות.

ונקראו מצֹת, להיותם דין קדוש, דין הנאחז בשם הקדוש, דין שלא היה חזק כל אותו הזמן בתוך ישראל, משום שהלבנה עמדה בפגם. כיוון שכבר מלו את עצמם, והלבנה, המלכות, התמעטה, אז נחלש כוח הדין שבמוחין דקטנות. ואח"כ, שיעשו הפריעה, ייצאו המוחין דגדלות.

ואין לתמוה על כך שבפסח כבר מאירים המוחין דגדלות, אע"פ שישראל עוד לא פרעו. כי המדובר הוא ע"י התעוררות מלמטה, ובליל פסח היה הארת המוחין מהתעוררות מלמעלה בלבד. וע"כ לא האירו אלא רק אותו הלילה. שנאמר, ומשום שהלבנה עמדה בפגם, ע"כ כתוב, לחם עוני. כי מבחינת התעוררות מלמטה עוד לא המשיכו המוחין דגדלות.

.170 מה הטעם שהלבנה, המלכות, עמדה במיעוט? משום שלא נפרעו, ולא נגלה בהם אות הקדוש. כי ע"י הפריעה ממשיכים המוחין דגדלות. ואז הלבנה במילואה. נימולים היו ישראל, ולא עשו פריעה. ומתי נפרעו? בשעה שכתוב, שָׁם שׂם לו חוק ומשפט ושָׁם ניסָהו.

.171 ובימי יהושוע לא נפרעו. אלא הם, כמ"ש, וכל העם היִילוֹדים במִדבר בדרך, בצאתם ממצרים לא מָלוּ.

אחר שנפרעו, אמר הקב"ה, בתחילה אכלתם מצות, משום שעמדה הלבנה במיעוט, ונקרא לחם עוני. מכאן והלאה, לחם זה יהיה ממקום אחר, כמ"ש, הנני ממטיר לכם לחם מִן השמיים. לא מן הלבנה, המלכות, כמו בזמן ההוא, מטרם שנפרעו, אלא מן השמיים ממש, מז"א, כמ"ש, וייתן לך האלקים מִטל השמיים.

.172 וישראל הקדושים, שומרים אלו הימים שנכנסו תחת כנפי השכינה. ושומרים הלחם הבא מצִידה, המצות, כמ"ש, ושְמרתֶם את המצות. שהוא כמ"ש, ושמרתם את בריתי, ברית מילה. והכול עולה ונאחז במדרגה אחת.

.173 ואיך משה לא פרע אותם, אלא הניח אותם במילה בלי פריעה? משום שלא יתעכבו שם ישראל עד שיתרפאו. לכן לא פרע אותם. ועל זה כתוב, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני. כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים. וכן כתוב, ולא יכלו להתמהמה. וע"כ לא נפרעו. ומילה בלי פריעה ממשיך לחם עוני.

.174 כשבאו ישראל לארץ, באו כשהם נימולים ונפרעים. כתוב, ארץ אשר לא במִסכנוּת תאכל בה לחם.

מסכנות הוא לחם עוני. ונקרא לחם עוני, משום שהלבנה, המלכות, עומדת במיעוט, ואינה מתברכת מן השמש, ז"א, ואינה מאירה מן השמש, כמ"ש, כי כל בשמיים ובארץ. אשר כל, יסוד ז"א, נאחז בשמיים, ז"א, ובארץ, המלכות, ומקבל מן השמיים ונותן לארץ. ולא האירה מן היובֵל, בינה, משום שלא פרעו את עצמם.

אבל כאן בביאת הארץ, שנימולו ישראל ונפרעו, כתוב, לא תחְסר כל בה, היסוד דז"א המאיר אל המלכות. וע"כ כתוב, לא במסכנות תאכל בה לחם, משום שלא תחסר כל בה, כמו שנחסרו ממנו במצרים.

.175 ובכל שנה עושים ישראל זֵכר למצרים, ואוכלים מצות, ואינם מפסיקים מִדורי דורות. ומשום שלא פרעו את עצמם במצרים, חַסרו כל הזה, ועמדה הלבנה במיעוט, ונקראת לחם עוני. עוני, פירושו, מסכנות.

ומה שאכלו לחם עוני בארץ, אע"פ שכבר פרעו עצמם, הוא זכר למצרים. וזה נוהג לדורי דורות. ולעת"ל, כתוב, לא יבוא עוד שִמשֵךְ, וִירֵחֵךְ לא ייאסף, שלא יקרה עוד מיעוט בלבנה, במלכות.

.176 כתוב, בעשור לחודש הזה, וייקחו להם איש שה לבית אבות. וכתוב, אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא. לקיחת השה תלוי בעשור, בבינה המאירה במלכות. כתוב, לחודש הזה. הלוא, בחודש הזה, היה צריך לומר? כשבאה ההארה למלכות, כתוב, לחודש הזה, לחודש בדיוק, למלכות, הנקראת חודש.

.177 וייקחו להם איש שה לבית אבות, שה לבית. ג' קשרים הם: בכור בהמה, בכור השבי, בכור השפחה. וכל שאר מדרגות הקליפה מתקשרים באלו ג' אופנים שלמעלה. ובזו שנקראת צאן, נקשרים הכול, והכול כלול בצאן, המדרגה העליונה שבכולם. ונקשרים צאן של מטה כצאן של מעלה. ולא יכלו להיפרד מקשריו.

ונמצא שכולם נקשרו בשֶׂה. וע"כ כתוב בו, והיה לכם למשמרת, קישרו אותו בקשר, ויהיה נמסר בידיכם ברשותכם, עד שתשחטו אותו, ותעשו בו דין. ולזמן שיבוא כתוב, מי זה בא מאֱדום, חמוּץ בגדים מבוֹצְרה. וכתוב, כי זֶבח לה' בבוצרה, וטֶבח גדול בארץ אדום. כלומר, שיבער כל הס"א מן הארץ. ואז, כמ"ש, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

לספר בשבח יציאת מצרים

[לספר בשבחא דיציאת מצרים]

מהד' 21 כר'. כרך ח. דף נא

מהד' 10 כר'. כרך ד. דף נא.

.178 ויישא העם את בְצֵקו טרם יֶחְמץ. מצווה זו היא לבער חמץ. כי מצווה זו נמסרה להם לישראל, ויישא העם את בצקו טרם יחמץ. וכתוב, שׂאור לא יימצא בבתיכם. והסוד בין חמץ ומצה של יציאת מצרים, שזה יצה"ר וזה יצה"ט.

.179 המצווה שלאחר זו, היא חוב על האדם לעולם לספר בשבח יציאת מצרים. כל אדם המספר ביציאת מצרים, ושמח בסיפור ההוא בשמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעוה"ב, שהיא שמחה מכל צד, שזהו אדם השמח באדונו, והקב"ה שמח בסיפור ההוא שלו.

.180 בה בשעה מקבץ הקב"ה את כל החבורה שלו, ואומר להם, לכו ושמעו הסיפור של השבח שלי שמספרים בניי, ושמחים בגאולתי. אז מתקבצים כולם ובאים ומתחברים עם ישראל, ושומעים סיפור השבח, ששמחים בשמחת הגאולה מאדונם, ובאים ומודים להקב"ה, על כל אלו הניסים והגבורות, ומודים לו על עם הקדוש שיש לו בארץ, ששמחים בשמחת הגאולה של אדונם.

.181 אז מתווסף לו כוח וגבורה למעלה. וישראל בסיפור ההוא נותנים כוח לאדונם. כמלך שנוספים לו כוח וגבורה, בעת שמשבחים גבורתו ומודים לו, והכול יראים מפניו, ועולה כבודו על כולם. ומשום זה, יש לשבח ולספר בסיפור הזה. כעין זה חובה היא על האדם, לספר תמיד לפני הקב"ה, ולפרסם הנס בכל אלו הניסים שעשה.

.182 ולמה היא חובה לספר את הניסים? והלוא הקב"ה יודע הכול, כל מה שהיה ויהיה לאחר מכן? ולמה הפרסום הוא לפניו, על מה שהוא עשה והוא ידע? אלא ודאי צריך האדם לפרסם הנס ולספר לפניו מכל מה שעשה, משום שאלו המילים עולות, וכל החבורה של מעלה מתקבצים ורואים אותם, ומודים לפני הקב"ה, ועולה כבודו עליהם למעלה ולמטה.

.183 כעין זה, מי שמספר ומפרט את חטאיו, מכל מה שעשה. ולמה צריך זה? הוא משום שהמקטרג עומד תמיד לפני הקב"ה, כדי לספר ולתבוע על עבירות של בני אדם, ולתבוע עליהם דין. כיוון שהאדם מקדים עצמו, ומפרט חטאיו כל אחד ואחד, אינו משאיר פתחון פה למקטרג ההוא, ואינו יכול לתבוע עליהם דין. כי תמיד הוא תובע דין תחילה, ואח"כ מספר ומקטרג, פלוני עשה כך. וע"כ צריך האדם להקדים אותו ולפרט חטאיו.

.184 כיוון שהמקטרג רואה את זה, אין לו פתחון פה עליו, ואז נפרד ממנו מכל וכל. ואם חוזר בתשובה, טוב. ואם לא, הרי המקטרג נמצא עליו, ואומר, פלוני שבא לפניך, והתוודה בעזות פנים, בעט באדונו, חטאיו כך וכך. ע"כ יפה שייזהר האדם בכל אלו, כדי שיימצא עבד נאמן לפני הקב"ה.

.185 המצווה שלאחר זו, היא לאכול מצה בפסח. משום שהיא זכר לדורי דורות על עניין האמונה. כי ישראל יצאו בזמן ההוא מאלוהים אחרים ובאו באמונה.

קורבן הפסח

מהד' 21 כר'. כרך ח. דף נג

מהד' 10 כר'. כרך ד. דף נג.

.186 ויאמר ה' אל משה ואהרון, זאת חוקת הפָסַח. מצווה זו, היא לשחוט את הפֶסח בין הערבּיים בי"ד (14) בניסן, זֵכר לפֶסח של מצרים. וזהו חוב על הכול, כמ"ש, ושָחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים.

.187 פסח זה צריך שיהיה שמור מעשרה ימים ומעלה, כמ"ש, בעשור לחודש הזה. משום שאז מתחילה הלבנה להאיר, מעשרה ימים ומעלה, עד שנשלמה בט"ו (15). ויהיה נשחט בי"ד (14), בשעה שהדין תלוי על העולם, בין הערביים.

.188 העניין הוא להעביר את העורלה מפני הברית הקדוש, וליהנות בריח הזה שמתפשט מצלי אש. כלומר, שעיקר המצווה הוא ליהנות מהריח שבו. וע"כ אינו בא אלא על השובע, שאינו צריך עוד לאכול. וע"כ כתוב, כל עָרֵל לא יאכל בו, מי שיש בו ברית הקדוש, יאכל בו. כי זה שהוא מבּני ברית שובר כוחו של הס"א, ומעביר העורלה מפני הברית. משום זה הוא צריך להיעשות בבני ברית, ולא בבני עורלה.

.189 כאשר בא הקב"ה למצרים, ראה הדם של הפסח, שהיה נרשם על הפתח, ודם הברית, איך היו עומדים על הפתח, כמ"ש, ולקחתם אגודת אֵזוֹב וטבלתם בדם אשר בסף, והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. אזוב, הוא מעביר רוחות רעות. וכל צד, כל רוח רעה, הוא מעביר בהתעוררות שלו לגאולה העליונה של ישראל.

.190 לזמן הבא, יבוא הקב"ה אל יצה"ר וישחט אותו. ועתה בגאולה זו של מצרים, כתוב, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, זֵכר מהזמן הבא לגאולה העליונה ממצרים.

.191 על שתי המזוזות ועל המשקוף. הרשימו של אות הי' במזוזות ובמשקוף, להראות בהם הרשימו של ברית הקדוש, הי'. ונשברה העורלה מפני דם הברית, הרשום על כל. ובא דם על דם, דם הפסח על דם הברית. כשעבר המשחית, היה רואה דם והתרחק מן הבית.

.192 אם הקב"ה לבדו היה הורג, למה כתוב, ולא ייתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, שמשמע שהמשחית היה הולך ולא הקב"ה? אלא ודאי שהקב"ה היה הורג, והמשחית היה הולך למצוא עלילה על ישראל לקטרג עליהם. כיוון שראה השבירה של העורלה בב' בחינות, בדם פסח ובדם מילה, היה בורח ונפרד מהם.

.193 ועל שהרג הקב"ה את כל אלו הבכורים של הצד ההוא, נתן וחייב את בכורי ישראל, שיפדו את עצמם. ולא ימצא עליהם הס"א שום עלילה. ומהכול שמר אותם הקב"ה, כְאב על בנים.

.194 בבית אחד ייאכל, לא תוציא מן הבית מן הבשר חוּצה. מצווה זו היא לאכול את הפסח. וכתוב, על מצֹת ומְרוֹרים יאכלוהו. מצֹת כתוב בלי ו'. המצות והמרורים חייב הכתוב לאכול אותם יחד. להראות על גלות השכינה עם ישראל במרירות הזו שלהם, כמ"ש, וימררו את חייהם בעבודה קשה. וכאשר אוכלים את הפסח, על מצות ומרורים, הוא להראות כל מה שעשו להם במצרים, בגלות ההיא ובשעבוד ההוא.

.195 כתוב, ועֶצם לא תִשברו בו. להראות בו ביזיון, ובכל אלוהי מצרים. כי העצמות היו מושלכים בשוק, ובאו כלבים והיו גוררים אותם ממקום למקום. וזה היה קשה להם מכל. כי העצמות הם תיקון הגוף, ודומים כעין צד האחר. כלומר, לאלוהים אחרים שלהם. וישראל השליכו אותם בשוק בדרך ביזיון. וע"כ כתוב, ועצם לא תשברו בו. אתם לא תשברו, אבל כלבים היו באים ושוברים אותם.

.196 המצרים היו באים ורואים העצמות, שהכלבים סוחבים ממקום למקום ושוברים אותם, והיו טומנים אותם בארץ, כדי שהכלבים לא ימצאו אותם. וזהו ביטול עכו"ם הגדול ביותר, מצידם. ובזה התעלה הקב"ה בכבודו, ונכנעו כל כוחות האחרים של עבודה זרה, כי אז נכנעו ביותר, כשביטול עבודה זרה נמצא מצידם עצמם, שהטמינו עצמות אלוהיהם בעפר. וע"כ ישראל לא ביטלו אותם, כמ"ש, ועצם לא תשברו בו.

קַדש לי כל בכור

מהד' 21 כר'. כרך ח. דף נו

מהד' 10 כר'. כרך ד. דף נו.

.197 קַדש לי כל בכור פֶּטֶר כל רֶחֶם, בבני ישראל באדם, ובבהמה. מצווה זו היא לקדש בכור בהמה. ועַם הארץ צריך שני דברים, אחד, שיהיה פדוי תחת הממשלה של יצה"ר, שהוא אדונו. כעין שאמר יעקב לעשיו, יעבור נא אדונִי לפנֵי עבְדוֹ, כלומר, בעוה"ז. הוא אדון מצד העוונות הרבים שעל הגוף. כמו שמבואר, הרשע, יצה"ר שופטו, הצדיק, יצה"ט שופטו, בינוני, זה וזה שופטו. בינוני, אח של יצה"ר ואח של יצה"ט. כמ"ש, אחִי, יהי לְך אשר לָך.

.198 וכשהזכויות מרובות, הרוח שובר שתי אשמורות של הלילה, שהם חמוֹר נועֵר, כלבים צועקים. ועולה לאשמורת שלישית של השחר, שבו אדם, כלומר, אישה מספרת עם בעלה. וחזר האדם להיות אדון על כל הבריות, כמ"ש, ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה. ועולה למדרגת אדם, שכתוב בו, ורְדוּ בִדְגַת הים ובעוף השמיים, וכתוב בו, ומוֹרַאכֶם וחִיתְכם יהיה על כל חיית הארץ ועל כל עוף השמיים. וזהו הדבר השני, שעם הארץ צריך להגיע אליו.

.199 וכשהזכויות בינוניות, כתוב, וייאבק איש עימו. שהזכויות והעבירות מתאבקות לערוך מלחמה. מצד הזכויות כתוב, ויַרְא כי לא יכוֹל לו. ומצד העבירות כתוב, וייגע בכף יְרֵכו, בגִיד הנָשֶׁה. נשה, כמ"ש, כי נַשַׁני אלקים את כל עמָלי. והוא לשון נשייה, מדור אחד מאלו שבע ארצות. מי שיורד לשם, נשכחת ממנו התורה.

כי מלאכיו יצווה לךְ

מהד' 21 כר'. כרך ח. דף נז

מהד' 10 כר'. כרך ד. דף נז.

.200 מטרם שבא אדם לעוה"ז, ויוצא מרחם אימו, וייאבק איש עימו. זהו גבריאל. וייאבק, באותו אבק של עפר, כמ"ש, ויִיצֶר ה' אלקים את האדם, עפר מן האדמה. ונמצא שהאדם הוא עפר. והאבק של העפר הוא יצה"ר. וגבריאל הוא יצה"ט, שלוחם עם יצה"ר, הנקרא אבק. ומלמד אותו שבעים לשון.

ומשום זה כתוב, וייצר, עם שתי אותיות י'. שיו"ד אחת היא כנגד יצה"ט, גבריאל, שלימד אותו שבעים לשון. ויו"ד אחת כנגד יצה"ר, שהתאבק עימו, כמ"ש, כי נגע בכף יֶרֶך יעקב בגיד הנָשֶׁה, והשכיח ממנו שבעים לשון, שלימד אותו יצה"ט.

.201 ומקודם, יורדים עימו ארבעה מלאכים, שכתוב בהם, כי מלאכיו יצווה לךְ, לשמורךָ בכל דרכיךָ. אם יש לו זכות אבות, אז אחד הוא מיכאל, בזכות אברהם. והשני הוא גבריאל, בזכות יצחק. והשלישי הוא נוריאל, בזכות יעקב. והרביעי הוא רפאל, בזכות אדה"ר. והיצה"ט למעלה ממנו.

.202 ואם אין לו זכות, הולכים עימו ארבעה מלאכי חבלה: עוון, משחית, אף, חֵמה. ויצה"ר למעלה מהם, לדון אותו לעולם שיבוא. ומשום זה, רשע יצה"ר שופטו, צדיק יצה"ט שופטו, בינוני זה וזה שופטו. ומשום זה, אם הוא בינוני, גבריאל, שהוא יצה"ט, וס"מ, יצה"ר, זה וזה שופטו.

.203 לכל אדם, שיש בו ד' יסודות: אש רוח מים עפר, ארבעה מלאכים יורדים עימו מימין וארבעה משמאל. ארבעה מימין: מיכאל גבריאל רפאל נוריאל. וארבעה משמאל: עוון, משחית, אף, חמה. ומצד הגוף, יורד עליו מט"ט מימין וס"מ משמאל.

.204 אין אדם שאין בו ארבעת היסודות: אש רוח מים עפר. אבל כפי היסוד שהקדים בו, כן מתחילים אלו הארבעה. אם מזל שלו אריה, חסד, מקדים מיכאל, ואחריו גבריאל נוריאל רפאל. ואם מזל שלו שור, גבורה, מקדים גבריאל, ואחריו מיכאל נוריאל רפאל. ואם מזל שלו נשר, ת"ת, מקדים נוריאל, ואחריו מיכאל גבריאל רפאל. ואם מזלו אדם, מלכות, מקדים רפאל, ואחריו מיכאל גבריאל נוריאל.

.205 ואלו שמצד ימין, מצד מיכאל, כל ארבע הפנים שלו, אריה שור נשר אדם, הם רחמים, בעל גמילות חסדים ופניו לבָנים. ואדם זה, אם עוסק בתורה, הוא גומל חסד, חסיד, חכם. ואם אינו עוסק בתורה הוא להיפך: מצד יצה"ר, גזלן, אוויל, אין בו חסד, כי אין עַם הארץ חסיד.

.206 מצד גבריאל, שמאל, ארבע הפנים שלו, שור אריה נשר אדם, הם דין, מדה"ד על הרשעים. ומתגרה בהם, שמותר להתגרות ברשעים בעוה"ז. גיבור ביִצרוֹ, יְרֵא חטא, דיין יהיה, אם יעסוק בתורה, וגיבור בלימודו. ולהיפך, אם הוא מצד היצה"ר, הוא מתגרה בצדיקים לעשות דין קשה להם, גיבור בעבירה לעשות אותה, אינו ירא חטא, ופניו אדומים, וכמו עשיו שופך דמים.

.207 מי שמזלו נשר, מקו אמצעי, אינו רחמן גדול, ואינו במדה"ד גדולה, אלא בינוני ביצה"ט במידות טובות שלו, ובינוני ביצה"ר במידות הרעות. ולו פנים לבנים ואדומים.

.208 מי שמזלו אדם, מלכות, מצד הטוב הוא כלול מכל המידות הטובות, חסיד, חכם, גיבור בתורה, ירא חטא, ממולא בכל המידות הטובות, ופניו שחורים. ואם הוא מצד היצה"ר, הוא ממולא מכל המידות הרעות.

.209 ואם עוונותיו של אדם מרובים, שולטים עליו כל המחנות של יצה"ר, עד שיסתלקו ממנו כל המחנות של יצה"ט. והוא ממליך על איבריו את ס"מ וכל המחנות שלו.

.210 ואם זכויותיו מרובות, שולטים עליו המחנות של יצה"ט, עד שמסתלקים ממנו כל המחנות של יצה"ר. וממליך על כל איבריו את המחנות של יצה"ט. בזמן ההוא, שולט עליו שֵם הוי"ה.

.211 ואם הוא בינוני, צבא השמיים עומדים עליו מימינו ומשמאלו. מַיְימִינִים לזכות, ומַשְׂמְאִילִים לחובה. ומי שחזק יותר הוא גובר. ומשום זה, לעולם יראה אדם עצמו כאילו כל העולם כולו תלוי בו, שיחזיק עצמו לבינוני, ואת כל העולם לבינוניים. ואם עשה מצווה אחת, מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות. ואם עשה עבירה אחת, מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה.

.212 ומצידו של מיכאל, נקרא האדם בכוֹר, שמדרגתו כֶסף לָבן, הרומז על חסד. ומשום זה פדיון הבכור הוא כסף, חמישה סלעים, כחשבון אות ה' של אברהם. שאם יחכים בתורה, יתווסף עליו י', שהיא קודש, חכמה, שבו צריך לקדש בכור בהמה, כמ"ש, קוֹדש ישראל לה'. ובו צריך לעַשֵׂר וולדות, שכל וולד הוא מצד בן י"ה, שהוא ו', ת"ת.

.213 כל חיות הקודש, באותיות השם הקדוש נקראו, כמ"ש, כל הנקרא בשְׁמי ולכבודי בְרָאתיו. אפילו כל הבריות נבראו באותיות השם הקדוש, ואין ברייה שאינה נרשמת בשם הזה, כדי להכיר את מי שברא אותה. יו"ד של השם הוי"ה, היא צורת הראש של כל ברייה. אותיות ה' של השם, הן צורות חמש אצבעות של יד ימין, וחמש של יד שמאל. ו' היא צורת הגוף.

כי לא ראיתם כל תמונה

מהד' 21 כר'. כרך ח. דף ס

מהד' 10 כר'. כרך ד. דף ס.

.214 משום זה כתוב, ואל מי תְדַמְיוּני, ואֶשְוֵוה, יאמר קדוש. אין בכל ברייה שתהיה שווה כמוני. וזה אע"פ שבראתי אותה בדמות האותיות שלי, כי אני יכול למחות צורה זו, ולעשות אותה עוד הפעם. וכן כמה פעמים. ואין אלוה אחר עליי שיוכל למחות צורתי. ומשום זה כתוב, כי לא כצוּרֵנו צוּרָם ואויבינו פלילים.

.215 והרי כתוב, כי לא רְאיתם כל תמונה, ואיך אנו דורשים בו אותיות ושמות? אלא כמ"ש, ותמונת ה' יביט, התמונה שראה, היא ספירת המלכות, ולא בכל תמונה אחרת, שברא ויצר באותיות. כי ספירת המלכות הוא שורש כל המקבלים והכלים. אבל לא בט"ר, שהן מופשטות מכל צורה. ומשום זה אמר, ואל מי תדמיוני, ואשווה. ואל מי תדמיון אֵל, ומה דמות תערכו לו.

.216 ואפילו תמונה זו שבמלכות, אין לו במקומה של המלכות. אלא רק כשאור המלכות יורד ומתפשט אל הבריות למלוך עליהם, אז ייראה אליהם, לכל אחד, כפי המראֶה והחיזיון והדמיון שלהם. כלומר, רק בבחינת המקבלים, ולא במלכות מבחינת עצמותה. כמ"ש, וביד הנביאים אֲדַמֶה.

.217 ומשום זה יאמר להם הקב"ה, אע"פ שאני נדמה לכם בצורות שלכם, בחיזיון ובדמיון, עכ"ז, ואל מי תדמיוני ואשווה? שהרי קודם שברא הקב"ה תמונה בעולם, ומטרם שצייר צורה, היה הקב"ה יחיד בעולם, בלי צורה ודמיון. ומי שמשיג אותו קודם מדרגת בריאה, בינה, שהיא עוד מחוץ לכל צורה, אסור לו לעשות צורה ודמות בעולם, לא באות ה' ולא באות י'. ואפילו לקרוא אותו בשם הקדוש, או באיזה אות ונקודה. וכמ"ש, כי לא ראיתם כל תמונה. כלומר, מכל דבר שיש בו תמונה ודמיון, לא ראיתם.

.218 אבל אחרי שעשה אותה הצורה של המרכבה של אדם העליון, ירד והתלבש שם, והוא נקרא בו בצורת ד' אותיות הוי"ה, ע"ס כח"ב תו"מ, כדי שישיגו אותו בדרך מידותיו, הספירות, בכל מידה. וקָרא, אל אלקים שד"י צבאות אהי"ה. כדי שיכירו אותו בכל מידה, איך מנהיג העולם בחסד ובדין, כפי מעשיהם של בני אדם. ואם לא היה מתפשט אורו על כל הבריות, איך היו מכירים אותו, ואיך יתקיים הכתוב, מְלוא כל הארץ כבודו?

.219 אוי לו למי שיְדַמה אותו לאיזו מידה, ואפילו מאלו מידות שלו. ומכ"ש לבני האדם, שהם כָּלים ונפסדים. אלא הדמיון שאנו מדמים, הוא כפי השליטה שלו על אותה המידה, ואפילו כפי שליטתו על כל הבריות. ואין דמיון למעלה מהמידה ההיא. וכששליטתו מסתלקת מאותה מידה, אין לו מידה ולא דמיון ולא צורה.

.220 כעין הים. שאין במי הים היוצאים ממנו, שום תפיסה ושום צורה. אלא התפשטות מי הים על כלי, הארץ, נעשה בהם דמיון. ואנו יכולים לעשות שם חשבון. המקור של הים אחד. יוצא ממנו מעיין, כפי התפשטותו בכלי כעיגול, שהוא י', הרי שתי צורות. כי המקור אחד, והמעיין היוצא ממנו, הרי שתיים. המקור הוא הכתר. והמעיין הוא החכמה.

.221 אח"כ עשה כלי גדול, בדומה למי שעשה חפירה גדולה. והתמלא מן המים, היוצאים מן המעיין. וכלי זה נקרא ים. והוא כלי שלישי, בינה. ואותו כלי גדול נחלק לשבעה נחלים. וכמו לכלים ארוכים, כך התפשט המים מן הים אל שבעת הנחלים. והרי מקור, מעיין, ים, ושבעה נחלים, הם עשרה. ואם ישבור האומן אלו הכלים שתיקן, יחזרו המים למקור, ויישארו הכלים השבורים יבשים בלי מים.

.222 כך עילת העילות עשה ע"ס. וקרא לכתר מקור. ובו א"ס לנביעות אורו. ומשום זה קרא לעצמו א"ס. ואין לו דמות וצורה. ושם אין כלי להשיג אותו, ולדעת בו איזו ידיעה כלל. ומשום זה נאמר בו, במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור.

.223 אח"כ עשה כלי קטן. וזה י'. והתמלא מהמקור. וקרא לו מעיין נובע, חכמה. וקרא עצמו בו, חכם. ולכלי ההוא קרא, חכמה. ואח"כ עשה כלי גדול, וקרא לו ים, וקרא לו בינה. והוא קרא לעצמו בו, מבין.

.224 חכם מעצמו, ומבין מעצמו. כי חכמה לא נקראת חכמה מבחינת עצמה, אלא משום החכם הזה, שמילא אותה מנביעה שלו. והיא לא נקראת בינה מבחינתה עצמה, אלא ע"ש המבין ההוא, שמילא אותה ממנו. ואם היה מסתלק ממנה, הייתה נשארת יבשה. כמ"ש, אָזלו מים מִנִי ים ונהר יֶחרַב ויָבֵש.

.225 אח"כ, כמ"ש, והיכהו לשבעה נחלים. ועשה שבעה כלים נכבדים. וקרא להם חג"ת נהי"מ. וקרא עצמו גדול בגדוּלה, כלומר בחסד, וחסיד. גיבור בגבורה. מפואר בתפארת. בעל ניצחון במלחמות בנצח נצחים. ובהוד קרא שמו הוד יוצרנו. וביסוד קרא שמו צדיק. ויסוד, הכול סמוך עליו, כל הכלים וכל העולמות. ובמלכות קרא עצמו מלך. ולו הגדולה, והגבורה והתפארת והנצח וההוד. כי כל בשמיים, הוא צדיק, יסוד. ולו הממלכה, שהיא מלכות.

.226 הכול הוא ברשותו, אם להחסיר בכלים, ואם להוסיף בהם נביעות או להחסיר, כפי רצונו בהם. ואין עליו אלוה שיוסיף בו או יגרע בו. וע"כ מדובר בכלים דעולם אצילות.

.227 אח"כ עשה משמשים לאלו הכלים דאצילות. כיסא בארבעה עמודים ושש מדרגות לכיסא. הרי הם עשרה. והכול ביחד נקרא כיסא, עולם הבריאה. כמו כוס של ברכה, שתיקנו בו עשרה דברים, משום התורה שניתנה בעשרת הדיברות, משום העולם, שהוא מעשה בראשית, שנברא בעשרה מאמרות.

.228 ותיקן כיתות לשמש את הכיסא, שהם מלאכים, אֶראלים, שׂרפים, חיות, אופנים, חשמַלים, אלים, אלקים, בני אלקים, אישים. ולאלו עשה משמשים, את ס"מ וכל הכיתות שלו, שהם כעננים, לרכוב עליהם לרדת לארץ. והם כסוסים למלאכים.

.229 עננים נקראים מֶרְכּב, כמ"ש, הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים. וזהו הממונה של מצרים, המכונה עב קל. כשראו שאלוֹה שלהם, הממונה שלהם, כסוס תחת מרכבתו של הקב"ה, מיד, ונעו אלילי מצרים מפּניו, ולְבַב מצרים יִימַס, נעו מהאמונה שלהם, והלב שלהם נמס כדוֹנָג, מהאמונה שהאמינו בשר הממונה שלהם. ואמרו, האם עד עתה, האמונה, האלוה הממונה שלנו, נעשה כסוס. נע ליבם מהאמונה שלהם ונמס כדונג. ומאין לנו, שיימס הוא לשון נמס כדונג? הוא כמ"ש, היה ליבי כדונג נמס בתוך מעיי.

וכל פֶּטֶר חמוֹר תפְדה בשֶׂה

מהד' 21 כר'. כרך ח. דף סד

מהד' 10 כר'. כרך ד. דף סד.

.230 וכל פֶּטֶר חמוֹר תפְדה בשֶׂה. מצווה זו היא לפדות פטר חמור, ולערוף פטר חמור, אם לא יפדה אותו. כמ"ש, ואם לא תפדה וערַפְתוֹ. וזהו, שהיצה"ר יכול לחזור בתשובה, ואח"כ יחזור להיות יצה"ט. כמ"ש, אעשה לו עזר כנגדו. אם זכה, עזר. אם לא זכה, כנגדו.

משום שאלו הצורות, אחת של שה ואחת של חמור, שכתוב עליהן, וכל פטר חמור תפדה בשה. שאם זכה לחזור בתשובה, אע"פ שהוא חמור, עַם הארץ, תפדה מן הגלות בשה, שהוא כמ"ש, שה פזוּרה ישראל. ואם לא חזר בתשובה, וערפתו. ששם עצמו עַם קשה עורף, שהם עתידים להימחות מסֵפר חיים. ועליהם כתוב, מי אשר חטא לי, אֶמחנו מסִפרי.

התפילין

מהד' 21 כר'. כרך ח. דף סד

מהד' 10 כר'. כרך ד. דף סד.

.231 והיה לאות על ידךָ, ולטוטפות בין עיניך, כי בחוזק יד הוציאָנו ה' ממצרים. מצווה זו אינה נקראת מצווה, אלא קדושה. ואלו הם תפילין, תפילה של יד ותפילה של ראש, שהם תיקון פאר ויופי של המראות העליונות. וע"כ נקראים, טוטפות, כמ"ש, ישראל אשר בךָ אתפאָר.

.232 וכתוב, כי נַעַר ישראל ואוהבֵהו. הוא ישראל קטן, ז"א במוחין דקטנות. וכתוב, שמע ישראל, הוא ישראל סבא, בינה במוחין דגדלות, שהוא יופי של המראות, למעלה בבינה, ולמטה במלכות. ואיך באים המוחין דישראל סבא למטה? יוסף, יסוד דז"א, הנושא של מסך דחיריק שבקו אמצעי, עולה למעלה לבינה, ומתעטר שם, בב' מראות לבן ואדום, שבב' קווים דבינה, ע"י הכרעתו בב' קווים דבינה, לפי שלושה יוצאים מאחד, אחד זוכה בשלושתם.

ומטרם שעלה לבינה נקרא נער, ואחר שהתעטר במוחין דבינה נקרא צדיק. כמה יפות בו המראות לראות. וזהו כמ"ש, ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה. הוא יפה בשני צדדים, ימין ושמאל. בשתי מדרגות, חכמה וחסדים. בשתי מראות, לבן ואדום. למעלה בבינה ולמטה בזו"ן. כי אחר שמכריע בבינה יורד ומכריע בזו"ן.

.233 כתוב, ועשיתָ היָשר והטוב. הישר הוא תפילה של יד, המלכות, להטיבה, להמשיך לה בתפילה של ראש, ז"א, שיתייחדו כאחד. ותפילין של יד מקדימים להניח אותו לתפילין של ראש. וצריך שלא יהיה פירוד ביניהם.

.234 מי שמתעטר בתפילין, עומד כעין העליון בב' סודות שנאמרו ביוסף, שנקרא נער ועבד נאמן, ונקרא צדיק ובן יחיד. ואלו הם תפילה של יד, נער ועבד נאמן, ותפילה של ראש, צדיק ובן יחיד. ושניהם הם כלל אחד.

.235 ד' פרשיות שבתפילין הם בד' בתים בתפילה של ראש. וכמו שהם ד' בתים בתפילה של ראש, כך הם כולם בתפילה של יד בבית אחד. כי בתפילה של יד, המלכות, אין לה מעצמה כלום, אלא מה שמקבלת מלמעלה, מז"א. וכיוון שמקבלת אותם בבת אחת, ע"כ אין לה אלא בית אחד. אבל ז"א מקבל אותם בזה אחר זה. ע"כ הם בד' בתים.

וכמ"ש, כל הנחלים הולכים אל הים. שהנחלים, השפע דז"א, הולכים אל המלכות, הים. ומשום שמקבלת אותם מלמעלה מבינה, היא נקראת תפילה, ומתקדשת מקדושתם ונקראת קדושה. כי מוחין דבינה נקרא קדושה, ונקרא תפילה. ואז נקראת המלכות, מלכות שמיים שלמה.

.236 ד' פרשיות. פרשה ראשונה, כמ"ש, קַדש לי כל בכור, שהיא חכמה, היא סוד עליון, הכולל כל ד' הבתים, חו"ב תו"מ, באור העליון, חכמה, היוצא מאַיִן, כתר. כי ד' הפרשיות, חו"ב תו"מ, כל אחת כוללת את כולן. ויש בכל אחת חו"ב תו"מ.

.237 וכל אלו הארבע חו"ב תו"מ, נרמזו כאן בפרשה הראשונה, קדש לי כל בכור. כי קדש היא קדושה העליונה, חכמה העליונה, שמשם התקדש הכול בהסתרה העליונה, הנקראת קדש. לי, היא בינה, עולם העליון, היכל הפנימי. כל, החסד, בין למעלה ובין למטה, ת"ת מבחינת החסד. בכור, זהו בן בכור, כמ"ש, בנִי בכורִי ישראל, ת"ת. ובן בכור זה כולל כל הצדדים וכל המראות, שכולל עימו גם המלכות.

ובזה כולל הכתוב, כל הארבע, חו"ב תו"מ, בחכמה העליונה, שהיא פרשה ראשונה. אבל זהו בדרך כלל, לדעת שהכול כלול בזה. אבל בדרך פרט, כל אחת בפני עצמה, כנגד ספירה מיוחדת, וזוהי פרשה ראשונה, הכוללת שאר הפרשות.

.238 הפרשה השנייה, והיה כי יביאךָ. זוהי בינה. כי בפרשה זו יש יציאת מצרים, שהייתה מצד היובֵל, בינה. וע"כ ההתחלה שלה היא במילה, והיה. כי היא ביובל. ומשום זה השם שלה, והיה. כי אין לשון עתיד, והיה, אלא בבינה, כלומר, במקום שעתיד להימשך למטה ולהאיר את המאורות, זו"ן, ולהימצא במדרגה התחתונה, מלכות. ומשום שהיא מאירה בדרך נסתר, אינה נקראת בגלוי בשם הזה, והיה, אלא שנמסר לחכמים לדעת. וע"כ נרשם הבינה בשם הקדוש במילה, והיה.

כי אע"פ שהמוחין דחכמה מתגלים בבינה, שבינה חוזרת להיות חכמה, עכ"ז בבינה עצמה הם נעלמים ואינם מאירים. אלא שמבינה הם נמשכים לז"א, ומז"א למלכות, ובמלכות הם מתגלים ומאירים. וע"כ נקראת הבינה בשם של עתיד, כמו אהי"ה. וכן, והיה. כי במקומה אינה מאירה, אלא במקום המלכות היא עתידה להתגלות.

.239 הפרשה השלישית, שמע ישראל, היא הימין, הנקרא חסד עליון. הדעת, קו האמצעי, המכריע בין ב' הקווים חו"ב, נחלק לימין ושמאל, שהימין שבו חסד עליון, ת"ת, והשמאל שבו דינים, מלכות. ופרשה שלישית, היא כנגד החסד שבדעת, ת"ת. ופרשה רביעית, היא כנגד הגבורה שבדעת, מלכות.

הדעת מייחד ייחוד של הכול לד' צדדים, בג' קווים, ומלכות המקבלת אותם. והקב"ה מסדר בו סדר כל העולם, שכל העולם מתקיים על ידו. וזהו המתפשט בכל הצדדים. ואפילו לתוך התהומות התחתונים, כדעת המתפשט לתחתונים. ובו ברא הקב"ה את העולם, כשהתעטף בעיטוף של אור. וזהו המייחד את הייחוד. כי הוא קו האמצעי, המייחד ב' הקווים ימין ושמאל, חו"ב. ומשום זה, שמע, סמוך אל, והיה. כי, והיה, היא בינה. ושמע, היא דעת, המכריע בין חו"ב.

.240 ייחוד של כל יום הוא ייחוד לדעת, ולשים כוונתו. ייחוד של כל יום, הוא ייחוד הכתוב, שמע ישראל ה' אלקינו ה'. וכולם הם אחד. וע"כ נקרא אחד. הרי שלושה שמות הם, ה' אלקינו ה', ואע"פ שכתוב, אחד, איך הם אחד?

.241 אלא במראה של רוח הקודש נודע, שג' קווים המרומזים בה' אלקינו ה', הם אחד, וזהו הקול שנשמע, שקול הוא אחד. ובו ג' בחינות, אש רוח ומים, וכולם אחד בקול. אף כאן, ה' אלקינו ה', הם אחד. ג' בחינות והן אחד.

ז"א, הוא רוח וקו אמצעי. בשעה שעולה לבינה, הנקראת אוזן, ומכריע בין ב' הקווים ימין ושמאל אשר שם, הנקראים מים ואש, מתייחדים בו ב' הקווים מים ואש, ונקרא קול הנשמע. ועל ידו נפתחו האורות דבינה ונשמעים לחוץ, שמתפשטים לחוץ, כי כולל בתוכו כל ג' הקווים, המכונים אש רוח ומים.

וג' קווים אלו אינם יכולים להאיר זה בלי זה, אלא בבת אחת. כי קו ימין בלי שמאל חסר ג"ר, ושמאל בלי ימין הוא חכמה בלי חסדים, שאינה יכולה להאיר, ובלי קו האמצעי אין השמאל מתייחד בימין. הרי שג' הקווים תלויים זה בזה, ואינם מאירים אלא רק בבת אחת.

ובקול, נעשו כל הג' אחד. ואם היה חסר אחד מהם, לא היה הקול נשמע. ועד"ז נבחן אבא לקו ימין, ואמא לקו שמאל, וז"א עולה ומכריע ביניהם, בקו האמצעי. ונאמר, אף כאן, ה' אלקינו ה', הם אחד. כי ה' הוא אבא וקו ימין. אלקינו אמא וקו שמאל. ה', ז"א, קו האמצעי, המכריע בין או"א. וכיוון שהם ג' קווים, הרי גם הם אינם מאירים זה בלי זה אלא בבת אחת.

.242 וזהו קול, שעושה האדם בייחוד, לשים כוונתו בייחוד כל המדרגות, מא"ס עד סוף הכול. בייחוד הקול הזה, שהוא עושה באלו ג' הקווים, שהם אחד. וזהו הייחוד שבכל יום, שמתגלה ברוח הקודש.

.243 וכמה אופנים של ייחוד נאמרו, וכולם אמת. מי שעושה ייחוד זה, עושה טוב. ומי שעושה ייחוד זה, עושה טוב. אבל הייחוד הזה, שאנו מעוררים מלמטה, בקול, שהוא אחד, זהו בירורו של פרשת שמע בכלל, הכוללת בתוכה כל ג' הקווים, ה' אלקינו ה'. אבל חוץ מזה הוא פרט, שפרשת שמע הוא רק פרט אחד, ז"א, ימין של הדעת.

.244 הפרשה הרביעית, היא דין הקשה, המלכות, השמאל של הדעת, שכתוב בה, הישמרו לכם, לשון דין. אלו הם ד' פרשיות של תפילין של ראש, שהם בד' בתים. ותפילין של יד הם ג"כ ד' פרשיות, אלא שהם בבית אחד. ונאמר, שכולם הם אחד.

.245 הקשר של התפילין של ראש הוא בצורת ד'. ועל זה כתוב, וראיתָ את אחוריי. וע"כ הקשר הוא לאחור. ושם נקשר הכול בקשר אחד. כי הקשר רומז על מוחין דאחוריים, הנמשכים מקו שמאל, מטרם שהתחבר עם הימין, שהיא חכמה בלי חסדים, שאינה יכולה להאיר.

אבל במוחין דגדלות, שע"י קו האמצעי התחבר השמאל עם הימין, והחכמה שבו התלבשה בחסדים שבימין, החכמה דקו שמאל שהייתה באחוריים, יכולה עתה להאיר לתחתונים, כיוון שהתלבשה בחסדים. כמ"ש, וראית את אחוריי. כי ראייה היא חכמה. שמקורה היא בקו שמאל, באחוריים. וע"כ הקשר הוא בצורת ד', מלשון דלה וענייה. כי מטרם שהתלבשה בחסדים הייתה דלה וענייה.

.246 המלכות, כשמניחה תפילין של יד להתקשר בז"א, יש קשר אחר, של תפילין של יד, שהוא בצורת י', בסוד ברית הקדוש, היסוד, שהמלכות מתקשרת בו. אשריהם ישראל היודעים סוד זה. וצריך האדם להניח אותם בכל יום, להיות בצורה העליונה. ועליו כתוב, ורָאו כל עַמֵי הארץ, כי שֵם ה' נקרא עליךָ, ויָרְאו ממךָ.