חיים חדשים
שיחה 1322
איך להשיב איזון נפשי לחיינו?
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 31.10.21 – אחרי עריכה
אורן: נושא השיחה היום, "איך להשיב את האיזון הנפשי לחיים שלנו?" לא פשוט היום לחיות, ננסה להבין איך אפשר לעשות את זה ביתר רוגע.
ניצה: בתכונית היום נרצה נדבר על מצב שהרבה מאוד אנשים מרגישים, גם מבוגרים וגם צעירים ואפילו ילדים, בעיקר בתקופה האחרונה, תחושה שיש איזה יציאה מאיזון, הרגשה שאפילו במידה מסוימת איבדנו שפיות. וזה לא בגלל בעיה של חולי או מצב פסיכיאטרי, אלא מהחיים עצמם. מצד אחד השגרה, מצד שני הלחץ והאי הודאות, והאינטראקציות שלנו עם האנשים יוצרים מצבים שאנחנו ממש מרגישים שיצאנו מאיזון וזה בא לידי ביטוי בכל היבט אפשרי.
שמעתי מלא מעט אנשים, שיש להם תחושה שאנחנו חיים כאילו בענן אפור שיושב לנו על הראש ואי אפשר לצאת ממנו. הוא נחת עלינו ובתוך זה האינטראקציות שלנו במשפחה, בסביבת העבודה, ובכל הסביבה שאנחנו נמצאים, זה בא לידי ביטוי בעצבנות ואיבוד עשתונות. כשאתה מסתכל על זה מהצד אתה שואל, "מה קורה לי? אני לא מבין מה קורה לי".
אז קודם כל מה קורה לנו? מה מוציא אותנו מהאיזון כל כך?
באמת היינו בכל מיני מצבים במשך ההיסטוריה וההתפתחות שלנו ולא היינו כל כך לחוצים כמו עכשיו. יש לנו הכול. אנחנו לא מרגישים רעב, לא מרגישים אסונות טבע גדולים, אלא אם כן במקומות מסוימים בעולם, אבל בגלל כלי התקשורת כולנו מעורבים בזה. הילדים לומדים, מערכת הבריאות בכל זאת איכשהו מתפקדת ולא כמו שהיה בימי הביניים. יש מקום לגברים, לנשים, יש בית משפט שמסדר את הדברים בינינו, יש מדינה, הכול. זו כנראה בעיה שלנו מבפנים יותר ממה שמבחוץ.
האנושות אף פעם לא הייתה חיה בצורה כזאת רגועה, נוחה וטובה כמו שעכשיו. ובכל זאת אנחנו אף פעם לא מרוצים, אנחנו נמצאים באיזו התנגשות זה עם זה, אנחנו מסתכלים זה על זה בעין לא יפה, וזו בעיה. אני לא חושב שיש לזה סיבות אובייקטיביות חיצוניות מהטבע. אנחנו רואים מההיסטוריה שהיו זמנים הרבה יותר קשים ובכל זאת לא שמענו שהאנשים היו כל כך בלחץ וממש בחוסר שביעות רצון.
והעניין הוא שבני האדם הגיעו למצב שהאגו שלהם, הרצון שלהם, הדרישות שלהם גדולות כל כך שהם לא רוצים להסכים עם שום דבר ופשוט חושבים שמגיע להם יותר ואם לא, אז "טוב לי מותי מחיי". מאיזה חיים אתה רוצה למות? מה חסר לך? אוכל יש, בריאות יש ברוך ה', משפחה, ילדים, ויש לך פחות או יותר במה למלאות את עצמך בכל מיני דברים, גם שעות פנאי. יש הכול, אז למה אנחנו דואגים? על האוויר שיהיה נקי יותר? כל פעם מדברים על הוריקנים והרי געש ועוד כל מיני דברים. אז מדברים, אני חושב שאנחנו מביאים את הדברים האלה מתוכנו, יותר ממה שמבחוץ.
ניצה: אז מה בתוך האדם מוציא אותו מהאיזון?
אדם לא יכול להיות ברוגע, בשקט, כי כך הוא בנוי. הוא לא יכול להיות כמו בזמנים קודמים. הוא לא מרוצה ורוצה עוד ועוד, למרות שהוא יכול לפתוח את המחשב ולראות בו את כל העולם, בידור, חדשות ספורט, הכול, החל מהדברים היפים ביותר ועד הדברים הזוועתיים ביותר, הכול לפניו. תהנה.
ניצה: אז בעצם חוסר שביעות הרצון שלנו, הוא זה שמכניס אותנו להרגשה הזאת של חוסר איזון נפשי?
כן. זו הבעיה, כי אנחנו בנויים כבר למערכות חיים אחרות וזה לא מספיק, תארי לעצמך שהיית חיה עכשיו בעיר בימי ביניים. מה היה להם שם? לחם, כמה ירקות וזהו, שום דבר. איפה היה להם סופר, בריאות, שירותים ובכל זאת האנשים חיו ולא שמענו שהם היו בדיכאון. איזה בידור היה להם? היו עורפים ראשים במרכז העיר וכולם היו באים לראות וזה שימח אותם.
זאת אומרת, האדם השתנה והיום תביא לו את כל הדברים הרעים והטובים וזה לא מספיק. ואפילו שאתמול בילה בקונצרט, בתיאטרון, שמע מוסיקה קלאסית, או אחרת כל אחד לפי רוחו, למחרת זה כאילו לא היה. הכול ריק ומיד נעלם.
ניצה: נכון זאת ההרגשה באמת.
וכאן אנחנו צריכים לראות, מה אנחנו יכולים לתת לאדם שהוא ימלא את עצמו ויהיה מרוצה מהחיים, עד כדי כך שירים עיניים לשמים ויגיד "תודה". אבל אין דבר כזה. הוא שוב לא מרוצה ואני שומע רק קללות שנשלחות לשמים.
זה עניין הזמן, האגו שלנו כל כך גדל, שאנחנו צריכים שיטה מיוחדת כדי לרסן אותו, למלא אותו, להרגיע אותו. אחרת באמת "טוב לי מותי מחיי".
אורן: אמרת קודם משפט מאוד מסקרן, שהבעיה היא שאנחנו בנויים למערכות חיים אחרות, ומה שיש עכשיו כבר לא מספיק.
כן. מבפנים אנחנו הגענו לרצונות ולדרישות, שהחיים שלנו לא מספקים לנו את זה. לא יכולים לספק לנו את זה. תציע לי לטוס סביב כדור הארץ, לשחק בכל מיני משחקים, ללכת לתיאטרון, לבינגו, מה שרק עולה בדעתך, אני לא מרגיש שאני מתמלא מזה. בכל זאת יישאר בי משהו ריק.
ניצה: הריקנות היא מהעובדה ששום דבר בעצם לא מרגש אותי ולא משמח אותי, זה מה שמוציא אותנו מהאיזון, החור הזה?
כן. אני חייב מילוי עליון, משהו למעלה מזה ועוד יותר ויותר, אבל כנראה שאי אפשר במסגרת שלנו למצוא אותו, לקבל אותו.
ניצה: אני רוצה לתת דוגמה של אישה שכתבה אלינו למערכת בקשר לנושא התוכנית, "איך להשיב איזון נפשי לחיים". "אני אמא לארבעה ילדים. השעה תשע בערב ואני נמצאת בפארק. אני מרימה צלצול לחברה, והיא שואלת אותי איפה אני נמצאת? אני אומרת לה אני בפארק. למה את בפארק? היא שואלת, כי בא לי להיעלם. מה קרה? שום דבר מיוחד, השגרה, הלחץ גומרים אותי, זה מוציא אותי מהאיזון, יצאתי קצת לשאוף אויר."
האישה הזאת היא נורמטיבית לחלוטין, כמוה כולנו היום מרגישים. אתה כל הזמן מרגיש שאתה עומד להתפוצץ. מישהו בעבודה, בבית, זורק לך איזה מילה ואתה פתאום מרגיש שאתה רותח כמו מים. אבל כאן לא מכבים את האש, הם עוד מעט גולשים מהסיר ואתה מרגיש שרק אם אתה בורח לאיזה מקום להתרחק מהאנשים המלחיצים, אתה יכול טיפה לנשום אויר. וזה כל הזמן, כל הזמן.
כן.
אורן: תעזור לנו מהמקום הזה.
זה מפני שהגענו לרצונות כאלה, שבחיים שלנו אנחנו לא מסוגלים למלא אותם. הרצונות שלנו הם בסך הכול אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, שבתוכם יש את כל המילויים ואת כל הרצונות ואת כל מה שרק יכול להיות. אנשים בכל זאת רוצים משהו, יש כאלה שמטפסים על הרים, יש כאלה שמחכים לחופש כדי ללכת לים או לאיזה מקום, יש כאלה שמחכים לטוס לחלל. אבל אנחנו נגיע עוד מעט, וזה יהיה בקרוב, לכך שכל הדברים האלה יתבטלו, לא יקפצו על זה, "אני לא רוצה ים ולא רוצה אפילו חופש, כלום אני לא רוצה". פעם זה היה רגיל ללכת לעבודה, לעשות, אבל אפילו ביחס ליום יום, לילדים, למשפחה, אנחנו ממש עומדים לקבור את עצמנו.
ניצה: מה יכול להחזיר את החמצן הזה? מה שהיא תיארה באמת בא כך לידי ביטוי, תחושה של מחנק שהכול סוגר עלי ואין לי אפילו אויר לנשום. ואני מחפשת מאיזה מקור, מאיפה אני יכולה עכשיו להתחבר לאיזה בלון חמצן שייתן לי קצת אויר. איך אני מחזירה את האיזון או מה אני צריכה לעשות?
פעם היית יכולה למלא את הרצונות שמתעוררים בך והיית מרוצה. היו לך רצונות, הרגשת שאת רוצה משהו, כעבור כמה זמן כשכבר התכוונת למלא את הרצון כבר היית בהרגשה שעוד מעט תמלאי אותו, וגם זה במשהו היה כבר ממלא ומעורר אותך, היום אין. יש כאלה שאומרים שזה בגלל שהמילוי מגיע מהר מדי, ואין באדם באמת רצון אמיתי כדי שירצה, שיחפש את המילוי, אבל כשיבוא המילוי הוא יהיה מאוד שמח. אבל אפילו את זה אין.
אם אתם רוצים, תשמעו מה שאומרת חכמת הקבלה, כי בלעדיה אני לא חושב שאפשר כאן לעזור.
ניצה: זו הסיבה שבאנו לדבר איתך על זה.
חכמת הקבלה אומרת שאנחנו צריכים למצוא את הפתרון במקור שלנו. כל הטבע הוא רצון ליהנות, ואת הרצון ליהנות אנחנו מחלקים לדומם, צומח, חי ובני אדם, ארבע דרגות. כל אחת מהן יכולה למלא את עצמה חוץ מהדרגה האחרונה, בני אדם. בני אדם הם יצורים שמתפתחים ברצון לקבל שלהם ולכן אף פעם הם לא מרוצים ולא מתמלאים.
איך הדרגה שנקראת "דרגת האדם" או "דרגת המדבר", איך היא יכולה למלא את עצמה? חכמת הקבלה אומרת שזה אפשרי רק בתנאי שהם יתחברו זה אל זה, ואז זה לא שאני ממלא את עצמי אלא כל אחד ממלא את האחרים. "אז מה? אני לא הבנתי, מה יהיה לי מזה?". חכמת הקבלה אומרת, שאם תרצו למלא זה את זה אז תתחילו לגלות כאלו אפשרויות במילוי שלא ידעתם, שלא ציפיתם, שלא ראיתם, שלא הכרתם אותן. ורק בצורה כזאת, כמו שכתוב "לכו ותתפרנסו זה מזה", שמילוי זה הפרנסה, רק בצורה כזאת אתם תוכלו להגיע למצב שיהיה לכם טוב. אבל אנחנו לא בנויים בצורה כזאת, ככל שאנחנו מתפתחים כל אחד רוצה לסגור את עצמו בדירה שלו, או להתרחק מהאחרים ולהגיד "זה שלי ואלה הגבולות, עד כאן", ומה לעשות? לכן אנחנו צריכים ללמוד איך עושים זאת. אבל הכול תלוי אך ורק במילוי ההדדי שאנחנו נספק אחד לשני.
ניצה: אתה מדבר על התחברות בין בני אדם, בין אנשים, שיהווה איזשהו מקור למילוי חדש. ומה שאנחנו רואים בפועל, שבעצם ההרגשה של חוסר איזון נפשי גורמת לנו לרצות להתנתק מהאנשים שקרובים אלינו, מהאנשים שסובבים אותנו, אנחנו מרגישים שהם המקור לבעיה, ואנחנו רוצים דווקא מהם להתרחק, הם גורמים לנו למחנק. התחושה היא שאנחנו מחפשים את האוויר הזה בהתרחקות.
מצד אחד אנחנו רוצים לברוח מכולם, מצד שני כשאנחנו בורחים מכולם אנחנו לא יכולים למצוא את המילוי.
ניצה: זה כאילו דבר והיפוכו. מה אני יכולה להגיד לאותה חברה שמתקשרת אלי ואומרת לי "אני עומדת להתפוצץ, אין לי אוויר לנשום"?
איך אנחנו יכולים להיות קשורים בינינו כך שלא נרצה לחתוך את הקשר הזה, ולגלות שבקשר הזה אנחנו מקבלים מילויים שלא היינו יכולים לקבל אותם קודם בשום צורה אחרת. והמילויים האלה, כמו שכתוב "לכו ותתפרנסו זה מזה", המילויים האלה שאנחנו מקבלים מכולם הם יהיו בגובה, בעוצמה ובאופן שאני לא יכול לקבל בשום צורה אחרת. ואז אני אוהב את כולם, אני אתבטל כלפי כולם, אני אהיה כמו תינוק שטפל1 לאימא. אני אדבק לחברה, לשד החברה ואקבל משם את כל התענוג שלי בחיים. זה מה שאנחנו צריכים.
ניצה: יוצא שאותם האנשים שאני בורחת מהם ורוצה להרגיש הכי רחוק מהם, דווקא הם מחזיקים את בלון החמצן שלי, רק אני לא יודעת איך להתחבר נכון כדי לשאוף מהאוויר הזה.
זו כל החכמה. לכן החכמה הזאת נקראת "חכמת הקבלה", איך לקבל, איך להיות מקושר לכולם כך, שאני אולי אתן להם גם משהו, אבל בעיקר זה לקבל מהם. וכאן אנחנו מגלים שאני יכול לקבל מהם את המילוי הזה שאני אומר שאליו אנחנו צמאים, רק בתנאי שאני נותן להם. כאן זה דבר והיפוכו, ככל שאני נותן, אני מזה נהנה כמו אמא שמניקה את התינוק, ובזה אני מרגיש את המילוי שלי, את התענוג, שדווקא בנתינה אני מרגיש כמה אני מתמלא.
ניצה: אם הייתי אומרת כזה דבר לאותה חברה שמרגישה שהיא מאוד בנתינה כלפי הבית, המשפחה, שדווקא הנתינה שלה גורמת לה להרגיש ש"אני נותנת ונותנת, אבל אין לי כלום, אין לי אוויר, אני לא מקבלת שום דבר".
היא לא מקבלת.
ניצה: אז איך אפשר להסביר את זה?
כאן חייבת להיות הדדיות. גם הם צריכים ללמוד מה לעשות כדי לקבל ממנה ושהיא תרגיש שהם מקבלים ממנה, ובזה הם ממלאים אותה והיא ממלאת אותם. זה דבר שאנחנו חייבים ללמוד, כי חסר להם רגש משותף. זה מה שיש לנו במערכות בין בעל לאישה בדרך כלל, שכל אחד חושב שהוא נותן לשני ולא מקבל שום דבר, או "מה אני מקבל, אני לא מקבל כלום, מה היא נותנת לי?".
אורן: בדיוק.
ניצה: נכון.
והיא אחרת גם כן, אומרת "נתתי לך את כל החיים".
אורן: האם אתה יכול לתת לנו תרגיל שכל אחד מאתנו יכול לעשות, להתחיל להתקדם?
צריך ללמוד את זה יום יום וכל הזמן, כי זה עניין של יחס האדם לחיים, וכשאנחנו נכנסנו לחיים קיבלנו רק טיפים איך לפתח את האגו שלנו, זאת אומרת, מערכות חד צדדיות כאלו. וכאן אנחנו צריכים כל הזמן לראות הדדיות, איך אנחנו מתקשרים בינינו, "אני לך ואתה לי", ובהתקשרות ההדדית הזאת, דווקא באמצע בינינו, שם אנחנו צריכים לפתח את ה"קח ותן, תן וקח" ושיהיו כאלו יחסים שאנחנו לא צריכים בעצם שום דבר אחד מהשני, חוץ מזה שיש לי אפשרות לתת לך ואני לא צריך ממך שום דבר, אבל אני מקבל ממך כדי לתת לך יחס המראה שאני זקוק לך.
ניצה: מה אנחנו בעצם מוסרים אחד לשני?
רצון, רק רצון. כל אחד נותן לשני רצון, ובצורה כזאת אנחנו מפתחים קשר יפה ונכון בינינו, ובעצם אף אחד מאיתנו לא צריך שום דבר חוץ מהיחס. נגיד שלכל אחד יש הכול, אבל אני צריך שיהיה מישהו מולי כדי שאני אוכל לתת לו, ומזה שאני דואג לו, לקבל מילוי נפשי. וגם כן אני צריך להסתכל עליו ולהשתדל לתת לו את ההשתתפות שלי כדי למלא את הרצון שלו, השתתפות, לא משהו חומרי, זה לא חשוב. ואז בצורה כזאת אנחנו נרגיש שיש בינינו לא רק קשר אלא מערכת יחסים כזאת שאנחנו לא יכולים לחיות אחד ללא השני, כמו היום, שאנחנו נמצאים כבר בהרגשה שאני רוצה משהו, אבל איך לקבל את הדברים האלה? אז אנחנו נגיע בהתפתחות שלנו למצב שבאמת אני ארגיש שאני זקוק לכל בני האדם שבעולם כדי לתת להם, לפתוח להם את הלב שלי, את הדאגה שלי. במה אני מתמלא? בזה שהם מוכנים לקבל את זה ממני וגם אותו דבר חזרה, ואז נגיע למצב שכולנו נספק לכולם את המילוי ללא הגבלה.
אורן: אתה יכול לתרגם לי את זה לתרגיל מעשי ראשון? משהו קטן שהוא יהיה בכיוון הנכון, תרגיל פרקטי.
התרגיל הפרקטי הוא בזה שאנחנו נתחיל לחשוב במשפחה, או באיזו מערכת יחסים בין שני אנשים או אולי עם כמה, אנחנו צריכים לראות למי אנחנו פונים. צריך לחשוב איך אנחנו בונים מערכות יחסים כאלו שהאנשים כל הזמן יחשבו איך לעשות טוב לשני, באיזו צורה, באיזה תחכום, ובזה אני גורם טוב לאחר וכל הזמן מחזיק את האחר במצב רוח טוב. כל הזמן אני בודק אותו, שהוא שמח, שהוא נמצא במצב רוח טוב, כמו אמא שמסתכלת על התינוק שנמצא בידיים שלה, הוא שמח, הוא בריא, הוא משמין ברוך ה', זהו. אתה יודע שמשמחה משמינים?
אורן: הנושא של התוכנית שלנו הוא איך להשיב את האיזון הנפשי לחיים שלי, ואנחנו עומדים לסיים עם תרגיל שבו אני צריך להסתכל על האדם העומד מולי, האם הוא בסדר, האם הוא באיזון, האם הוא במצב רוח טוב?
אתה רואה בזה את מטרת חייך.
אורן: זה יביא לי איזון נפשי?
כן. אם אתה חושב על השני ולא חושב על עצמך בכלל, אתה מגיע בזה לאיזון נפשי.
אורן: למה?
כי זה דבר הכי גבוה שיכול להיות ביחסים בין בני אדם.
אורן: ומה הוא נותן לי?
הוא נותן לך רוגע, הוא נותן לך הרגשת קשר לזולת, הוא יביא לך התעלות למעלה מדרגת הבהמה.
אורן: כל הריקנות שתיארת קודם, שהיום האגו של האדם הוא כל כך גדול ושום דבר לא מביא לו סיפוק לאורך זמן, זה יכול להיפתר דרך הסיבוב הזה?
ודאי. רק. רק דרך זה. אנחנו יכולים להיות מלאים, מרוצים, שמחים, מאושרים רק בזה שאנחנו ממלאים אחרים ומזה מגיע המילוי שלנו, זה נקרא "באור חוזר".
אורן: בסופו של דבר, אם כולם סביבי לא רגועים וגם אני לא רגוע, וכולנו בחוסר איזון, אם נתחיל לשחק כאלה משחקים שבהם אני כאילו מפסיק פתאום, בכוח, לחשוב על עצמי ועל הבעיות שלי, על העצבנות והריקנות שלי, ובמקום זה מתחיל להסתכל על ניצה כמו על אותו תינוק עליו אני רוצה שיהיה לו טוב. זאת אומרת, אם אני לוקח את המדחום שבודק כמה אני עצבני, כל הזמן בודק את עצמי וזה עובר את הקו האדום, כשהכספית כבר עומדת לעוף החוצה מרוב עצבים, ואני מעביר את המדחום הזה לניצה, אני מתחיל לבדוק מה קורה אצל ניצה ואיך אני גורם לה להיות בטוב, באיזון, בכול.
אז אתה חי בה. זה מה שצריך, לדאוג כל הזמן שיהיה לה טוב.
אורן: מה יצא לי מזה?
אתה תרגיש בזה טוב, כמו אמא שכל כולה נמצאת בתינוק.
אורן: אז דווקא אותו מקום שהיום גורם לי לעצבנות, שזה אנשים סביבי, דווקא ממנו אני צריך לקבל את ההזנה של הרוגע?
כן. אתה נהנה מהזולת, אתה משקיע את עצמך בזולת ומזה אתה חי, וכך כולנו חייבים להיות בכולנו, זו הערבות האמיתית.
אורן: זה יוצר איזה סוויץ' אצלי במוח.
צריכים ללמד את האנשים למערכות יחסים כאלה, אחרת לא יהיה להם עתיד.
(סוף השיחה)
-
נדבק, נלווה↩