הסכמה בין ההורים בחינוך ילדים

הסכמה בין ההורים בחינוך ילדים

פרק 1313|18 יולי 2021

חיים חדשים

שיחה 1313

הסכמה בין ההורים בחינוך ילדים

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 18.7.21 – אחרי עריכה

אורן: מספר התוכנית שלנו היום הוא 1313 ואנחנו נשוחח עם הרב לייטמן על חינוך משפחתי לאהבה. אנחנו הורים, מולידים ילדים ומגדלים אותם, נרצה להבין איך לחנך לאהבה בדרך לחיים חדשים הרבה יותר מחוברים וטובים.

יעל: בתוכניות האחרונות אנחנו מדברים לא מעט על תקשורת בתוך המשפחה, ושמענו אותך אומר שבעצם יש צורך בחינוך לאהבה. אמנם דיברנו על התקשורת, אבל הבסיס של הכול הוא החינוך של הורים לילדים, איך לחנך אותם לחיים של אהבה, גם בתוך המשפחה וגם אחר כך, כשכל מה שאנחנו לומדים בתוך המשפחה הולך אתנו לחיים בכלל. בתוכנית היום אנחנו נרצה להבין ממך מה זה לחנך מתוך אהבה ואיך עושים את זה. אני רוצה לפתוח בשאלה מה זאת תקשורת מתוך אהבה ובמה היא שונה מתקשורת רגילה?

אני חושב שאין חינוך, אלא דוגמה, ודוגמה צריכים ההורים לתת ממש ללא הפסקה. זאת אומרת כשאורן אומר "אנחנו מולידים ילדים, אנחנו אוהבים ילדים, אנחנו רוצים לחנך ילדים, הפנים של כולנו לילדים", הכול יפה מאוד חוץ מדבר אחד, שצריכים כל הזמן לחשוב על זה.

אורן: על מה בדיוק?

על הילדים. מההתנהגות בין בני זוג הם לומדים וזה נשאר אצלם כדוגמה לכל החיים. ואפילו שהם יהיו גדולים, ואפילו בגילאים יותר מבוגרים מההורים שלהם שנתנו להם דוגמה בשנים מסוימות או באיזו תקופת חיים, בכל זאת הדוגמאות שהם לקחו מההורים יישארו להם עד סוף החיים. ולכן אנחנו צריכים לדאוג שתהייה משפחה טובה שנותנת דוגמה לילדים ולפי זה הילדים גדלים וממשיכים לדור שלהם. אין שום צורה אחרת איך לחנך אותם, חוץ מדוגמה.

יעל: מה זה חינוך, לְמה אנחנו רוצים לחנך אותם, לאיזו אהבה אנחנו רוצים לחנך אותם, איזה ילד אנחנו רוצים שייצא לנו בסוף?

אנחנו רוצים שייצא לנו ילד שמקבל את החיים בצורה רצינית, מאוזנת, שיודע איך להתייחס לאנשים קרובים יותר, רחוקים יותר. אם אנחנו רוצים לדעת איך הוא יחנך את הנכדים שלנו, אז זה מה שאנחנו צריכים להראות לו ביחס שלנו אליו.

יעל: ובמה זה שונה ממה שקיים היום? כי לאורך התוכניות, אחד הדברים שאמרת לנו זה שהיום אנחנו לא מחונכים נכון וזאת אחת הסיבות שאנחנו גם לא מחנכים את הילדים שלנו נכון. זאת אומרת, בהרגשה שלי לפחות, אין לנו אפילו את התמונה הנכונה שאליה אנחנו צריכים לכוון, שאליה אנחנו רוצים ללכת. מה זה לחנך מתוך אהבה, מה חסר לנו, מה אנחנו לא יודעים?

אנחנו לא יודעים לתת דוגמה נכונה. קודם כל הסכמה בין ההורים, השלמה בין ההורים. אנחנו לא יודעים איך לתת להם דוגמה.

יעל: מה זו הסכמה נכונה בין בני זוג, השלמה נכונה בין בני זוג?

קודם כל לפני הילדים אף פעם אין ויכוח, אף פעם אסור להראות שההורים לא מסכימים במשהו זה עם זה, אלא תמיד הם יוצאים לא כאחד או שניים כאחד, אלא שניים כשניים שהם נמצאים בהסכמה ביניהם. זה דומה לאחד, אבל תמיד הם בכל זאת שניים. שהילד יודע שיש לו שניים, שני הורים, וששניהם נמצאים כמו בדעה אחת. זה דבר והיפוכו כאילו, וזה מה שאנחנו רוצים להראות. והילדים מקבלים את זה כדוגמה וזה נשאר להם כדוגמה לכל החיים. רוצים או לא רוצים, כך זה יהיה.

יעל: הרי יש סיטואציות בחיים בתוך המשפחה שאנחנו לא יושבים ומסכימים עליהן לפני כן, אלא פתאום זה קורה, ואחד חושב כך ואחד חושב אחרת.

אסור להביא את זה לפני הילדים. אסור.

יעל: זאת אומרת שברגע שאחד מגיב השני ישר זורם אתו בכיוון גם אם הוא לא מסכים אתו?

לפחות שותק, לא מראה שהוא בדעה הפוכה.

יעל: יש איזה גיל שבו כן מתחילים להראות את השונות בין ההורים?

לא. בכל הגילאים זה כך, כשההורים יהיו בני 80 והילדים בני 60, לא חשוב, גם כן יחד.

יעל: אתה מדבר על הסכמה, על השלמה ועל לכבד אחד את השני.

זה נובע מתוך התנאי "איש ואישה שכינה ביניהם".

אורן: מה אומר התנאי הזה?

התנאי הזה אומר שאיש ואישה, הקשר ביניהם הוא חזק יותר ממה שהם היו כאחד.

יעל: צריך להגיד משהו לילדים או שפשוט להראות דוגמה וזהו?

דוגמה.

יעל: לתמלל את זה, להגיד משהו על זה חילוקי דעות שבינינו?

לא. את יכולה להגיד לילד שאת בטוחה שגם אבא חושב כך.

יעל: ממש להיפך, רק להראות את הדעה האחת למרות השונות, למרות שיש שני אנשים.

זו לא דעה אחת, אלה שתי דעות כאחת.

יעל: תחדד את זה בבקשה, מה ההבדל?

שזו לא דעה של אחד, שלא חושבים דווקא כך, אלא הם נמצאים בדעה אחת בגלל שהם בני זוג.

יעל: כשמתוך נקודת המוצא הזאת אנחנו יוצאים לחינוך של ילדים, איך נראית התקשורת בתוך המשפחה?

תקשורת בתוך המשפחה נראית כך שההורים תמיד נמצאים בדעה אחת וזה מה שהם רוצים להראות לילדים בכל מיני צורות. ובזה נותנים דוגמה לילדים שגם הילדים, אפילו עכשיו כשהם עדיין קטנים, בלי בן או בת זוג, צריכים להיות כאילו שנמצאים בדעה אחת כולם.

אורן: בין מי למי?

הילדים ביניהם. כי הם יוצאים מההורים, אז התוצאה מזה שגם הילדים יהיו בדעה אחת. כל אחד יכול להיות עם האופי שלו, עם הנטיות שלו, אבל בכל זאת ביחס לחיים, לחיבור, לכל מה שיש לנו בחיים, הם מאוד מאוד דומים וקרובים.

אורן: מה זה אומר לגבי היחסים בין הילדים למשל, איך הם מתייחסים אחד לשני, איזו תקשורת יש ביניהם כשהמוטו החינוכי שלנו כהורים הוא להביא אותם להיות שניים שיש להם דעה אחת?

שהם כולם משתדלים, זה אפילו לא עולה להם בכוח, להיות כאחד ולהתקשר כך אחד עם השני כדי להיות כאחד לפי אותו כלל "איש ואישה שכינה ביניהם". זה מה שמקרינים גם לילדים.

אורן: איך זה אמור לבוא לידי ביטוי בצורה האופטימלית בתקשורת שבין הילדים שגדלים?

שגם הם משתדלים להיות בהסכמה הדדית זה עם זה ובתמיכה הדדית זה בזה.

יעל: הילדים יוצאים יותר ממושמעים בצורה כזאת?

לא רק יותר ממושמעים, הם פשוט מרגישים שהם יצאו מקן אחד.

יעל: הילדים האלה מתחנכים, הולכים בבוקר לבתי ספר, לגני ילדים והם באים הביתה למשל עם מילים לא יפות.

כשהם הולכים לבתי ספר ולכל מיני מוסדות חינוך, בגרשיים חינוך, והם חוזרים משם עם כל מיני מילים ומחשבות לא יפות אז אנחנו צריכים בבית, כנגד זה, לראות מה קורה להם, איזו סטייה הם קיבלו מזה שהלכו למוסדות החינוך, ואנחנו צריכים לתקן את זה כמה שאפשר.

יעל: מה אומרים, שהמילים האלה הן לא בסדר?

לא, אנחנו לא אומרים שום דבר על המילים שלהם, על כלום. אנחנו פשוט נותנים להם דוגמה טובה כנגד מה שאנחנו מרגישים שהם תפסו שם, איזה וירוסים, והביאו אותם הביתה.

אורן: נניח שהוא פולט פתאום איזו מילה שאני בחיים לא אמרתי בבית וגם לא אשתי ואצלנו בבית הוא לא שמע. הביא מחוץ לבית מילה מפח הזבל. אני שומע אותו אומר בפעם הראשונה את המילה הזאת, קודם כל אני מקבל התקף לב, "זה הילד שלי, זה הפרח שאני גידלתי?", המילה הזאת בדרך כלל יכולה להיות איזו קללה, בדרך כלל זה יהיה למישהו אחר, באיזה פוזה של איזה גיבור עם החזה בחוץ, פעם ראשונה שזה קורה, מה אני עושה עם זה?

עד היום נתתי לו דוגמאות טובות ופתאום הוא בא לי עם זה, איך אני מגיב, איך אני מתמודד?

ודאי שהוא תופס מיד דוגמאות רעות, כי הן קלות, כי הן מגיעות מהחברים שלו, מאלו שהוא מקבל מהם דוגמה, מהגדולים זה לא טבעי לקחת דוגמה. אז יוצא שאנחנו צריכים כאן להגיב בצורה מאוד עדינה. אני רואה כאן כמה אפשרויות, קודם כל את המשפט שהוא אמר בצורה שזה נשמע לא יפה אני צריך לקחת ולהשתדל להפוך אותו למשפט יפה, ובאיזו צורה להסביר לו את זה. אני יכול אפילו להושיב אותו כמו שאתה עכשיו יושב וכותב ולהגיד לו "בני היקר, בוא נכתוב בצורה יפה את מה שעכשיו אמרת". ואז הוא רושם את המשפט הזה שהוא אמר, אבל בצורה, בהברה יפה. וכך אנחנו כותבים את המשפט הזה ומשאירים אותו על הנייר. למחרת, או מתישהו, שוב תופסים משהו ושוב עושים כך. וכך במשך הזמן, נניח כמה שבועות, הדף שלנו מתמלא במשפטים של משפט לא יפה ומשפט יפה. ממש יש לנו מילון.

יעל: נחזור קצת למה שדיברנו קודם, יש לנו שני הורים שהם ביניהם קרובים ויש להם שתי דעות שהן כדעה אחת והם רק מדגישים את ההסכמה ביניהם, את ההתחשבות ביניהם, ואת השותפות ביניהם, גם בצורה מילולית ובטח ובטח בדוגמה אישית כל הזמן, ועכשיו נולד תינוק לתוך המשפחה הזאת. מה הם צריכים לעשות כשני הורים כדי להתחיל לחנך את הילד הזה למקום של חינוך מתוך אהבה, חינוך לאהבה? שהילד יצא ילד של אהבה, ילד שאוהב, בן אדם אוהב.

אז באמת ביניהם צריכה להיות הסכמה שבתוך הבית הם משתדלים כל הזמן לייצר אווירת רוגע, השלמה, נכונות, התקרבות זה לזה תמיד ותשומת לב.

יעל: מאיזה גיל תינוק מתחיל להבין את זה?

עוד לפני שנולד.

יעל: אתה אומר שעוד בזמן ההיריון הוא בכלל מרגיש את הדברים האלה והגישה הזאת מתחילה לחלחל כבר שם, זה מעניין.

כן, ודאי.

יעל: בכל זאת, בחיים יש לנו כל מיני קונפליקטים, גם עם הילדים.

אנחנו עושים בכוונה כך שלא יהיו.

יעל: מה זאת אומרת? הילד לא רוצה להיכנס להתקלח, הילד יושב באוטו מאחורה וצורח ואני צריכה להמשיך לנהוג, הוא מתחיל להציק לאח שלו, כל מיני סיטואציות מהחיים שהורה מתחיל להילחץ ומתחיל להתרגז. בהתחלה הוא מסביר ולאט לאט הטונים עולים עד שזה נעשה ממש מעצבן ואז מתחילים לצעוק וזה נעשה לא נעים בתוך הבית. מה עושים במצבים כאלה למשל כשהילד עוד קטן?

אם הוא קטן, עושים עימו מה שצריכים. לא שמים לב שהוא צורח ושהוא עושה משהו, אלא אם אנחנו בטוחים שאנחנו צודקים וכך צריכים לעשות, חייבים לעשות, אז אנחנו עושים. אם הוא לא רוצה לשמוע, צורח ופתאום ונכנס לאיזו קריזה, זה בסדר גמור, אנחנו ממשיכים בשלנו.

זה חינוך, שאנחנו מראים לו שישנם דברים שאין לנו ברירה, אנחנו עושים מה שצריכים לעשות.

יעל: ובלי להתייחס לתגובה שלו. איך אני יודעת בתור אימא שאני פעלתי מתוך מקום של אהבה ולא נכנסתי גם למקום של כעס ושל עצבים?

אם זה מחושב, שכך אני צריך לעשות, אז אני עושה.

יעל: מה אני יכולה להגיד לעצמי כדי להישאר במקום הזה שאתה כרגע מתאר אותו? זה מקום מאוד ענייני.

שאני באמת נמצאת בתהליך חינוכי.

יעל: מה הנזק שנגרם?

אין נזק. הילד מתחיל לראות שאין לו ברירה, ושהוא חייב להיות בתהליך הזה ולא יעזור לו להתפרץ ולצעוק כי כאן זה כך, כמו מהשמים.

יעל: עד איזה גיל זה נכון מה שאתה אומר כרגע?

הוא צריך לראות את דעתך כמה שהוא יכול, כמה שזה קורה. נקווה שזה יקרה כך עד 120.

יעל: אתה אומר שאין מקום בעצם לכעס במצב של חינוך?

לא. בשביל מה?

יעל: אז הורה צריך לדעת לקחת את הכעס שלו ולהפוך אותו להתייחסות יותר עניינית חינוכית.

כן.

יעל: וכשהוא אומר לעצמו, "אני עכשיו מחנך את הילד, מה אני צריך לעשות?".

אני צריך לעשות מה שאני צריך לעשות, והילד צריך להבין שאין לי ברירה, שגם אני נמצא באיזו מסגרת ואני חייב כך להתנהג.

יעל: אני צריך גם להגיד דברים במקביל או בעיקר לעשות? כמו שאמרת, לתת דוגמה.

יותר לעשות מלהגיד. אבל אחרי שאני עושה, אני צריך לראות פה ושם איך אני מכניס לזה קצת מילות חינוך, איזה לֶקַח, כאילו שאני לא אומר עליו אלא אומר לעצמי מה שאני עושה.

יעל: ואם אני מסתכלת מה ההבדל בין זה לבין החינוך שקיים היום? גם היום בחלק גדול מההדרכות של הורים ממליצים לא לכעוס על הילדים, במה זה שונה במהות מהחינוך הרגיל שיש היום?

אני לא יודע מהו החינוך הרגיל של היום. ממש אין לי מושג לגבי זה. מה שיש היום זה לא מה שהיה אתמול ושלשום, וכל יום זה מתהפך ומשתנה בהתאם למי שבוחרים בצורה פוליטית אולי למשרד החינוך. אני לא יודע לפי מה זה משתנה. אנשים כל הזמן משתנים וכל הזמן משנים את היחס שלהם לחינוך.

יעל: מה העקרונות של החינוך הזה? עם מה הילד שלי צריך לצאת בסוף?

קודם כל שהורים הם הורים, אין ביניהם הבדל, הם שניים כאחד. ילדים נמצאים למטה מההורים, וההורים מקבלים את הילדים בצורה מאוד חשובה לחיים, וכך גם דורשים בעצם מהילדים, שהם יקבלו את ההורים ככוח עליון שלהם. וההורים נותנים דוגמה בכל דבר ודבר שמה שהם עושים זה נכון, וכך הם מעבירים את זה לילדים, והילדים מקבלים משני ההורים כאחד שזה מה שבא להם מכוח עליון.

אורן: אם התפרצת על הילד בכעס, האם יש מקום לבקש ממנו סליחה?

זה תלוי. יותר טוב לא לבקש סליחה אלא להסביר עד כמה הוא הביא אותי לכעס כך שלא יכולתי להחזיק את עצמי. אבל לא שאני מבקש סליחה ממנו.

אורן: אז הוא האשם?

יוצא, אתה רואה?

אורן: יוצא שאני מאשים אותו.

אבל אני לא אומר את זה.

אורן: אבל בהרגשה.

בהרגשה כן. אני מסביר לו שאני כהורה שרוצה לחנך אותו ולהביא אותו למצבים טובים, עם כל מערכת העצבים שלי כי אני גם בן אדם, לא יכולתי להחזיק את עצמי ברוגע אלא התפרצתי בצעקה. זה לא טוב אבל זה מה שקרה לי.

יעל: מה הילד אמור לקחת מזה?

הילד אמור לקחת מזה שלא טוב שאני מגיע להתפרצות כהורה, לא טוב לילד שמביא אותי למצב כזה של התפרצות, וששנינו מצטערים שזה קרה. אבל לא שאני מבקש ממנו סליחה.

אורן: למה לא, דרך אגב?

זה לא טוב.

יעל: למה?

אני לא ראיתי דוגמה כזאת באף מקור שלנו מהדורות הקודמים. זו לא גישה נכונה. כי ההורים צריכים להיות כמעט כמו אלוהים, ואין דבר כזה שמִהדרגה שלו באה סליחה.

אורן: למה?

כי מה שהם עושים, גם הבורא כביכול מתרגז וצועק על עם ישראל, אבל זה הכול בסופו של דבר כדי לחנך אותם לטובתם.

יעל: ואיך מעבירים להם את המסר הזה שבאמת כל מה שעושים כהורים, גם אם זה נראה מבחינתם לא טוב ופוגע בהם כביכול, זה תמיד לטובתם? איך הם יכולים להפנים את הדבר הזה?

זה רק מתוך כאלה התייחסויות, דוגמאות, לא בצורה ישירה.

יעל: מאיזה גיל יכולים לקלוט דבר כזה?

זה תלוי בהורים.

יעל: כי לי יש הרגשה על הילדים שלי שרק כשהם יותר גדולים הם מתחילים להבין את הדברים.

ודאי שכן, הם צריכים בכל זאת להיות בגיל שכבר יכולים לעכל את הדברים האלה. אבל אפשר גם להביא דוגמאות שמתוך זה הם יבינו, שההורים אפילו שהם מתפרצים, ההתפרצות שלהם נובעת מזה שהילדים עברו איזה גבול ולא היה כאן מקום יותר להחזיק בצורה מתונה.

אורן: תסלח לי על ביטוי, אם זה נובע מזה שאני "אבא דפוק", עצבני מדי, אין לי סבלנות, גס רוח מדי, ואני מרגיש שזה בגלל זה?

אז אתה צריך לעבור גם קורס חינוך של האבא הדפוק.

אורן: בטוח, על זה אין שאלה, אין ספק. אבל החיים הם לא שחור לבן, זאת אומרת אתה לא מתחיל ללמד אותי ומיד נהייתי מושלם, אני לאט לאט מתפתח. כשאני נמצא בתהליך כאבא שרוצה להשתפר וברור לי שאני רחוק מלהיות מושלם, ואני מרגיש שעכשיו ביחס לילד עשיתי טעות. לימדת אותי משהו מסוים, הלכתי הביתה, השתדלתי מכל הלב להיות הכי טוב ואני מרגיש שפספסתי, יצאתי בעצבנות נטו. והילד פה, היה, ראה, זה נרשם בו, בעייני זו דוגמה לא טובה בעצם שאני נתתי לו, זה בדיוק הפוך מכל מה שאתה מלמד אותי.

אתה צריך להפוך את זה לדוגמה נכונה.

אורן: איך?

שגם לאבא מותר לכעוס בדומה לכוח עליון, לקדוש ברוך הוא, שגם כועס על עם ישראל, ובזה הוא מעמיד אותם בגבולות, שיש דברים שאסור לנו להביא אותו למצב כזה. תראה על ההשגחה העליונה איך היא מטפלת בנו.

אורן: ומה אני עושה עם ההרגשה שלי שאני לא תפקדתי כמו שאתה מלמד אותי?

כאבא שהתפרץ?

אורן: בדיוק, כאבא לא טוב. ברור לי שהייתי פה אבא לא טוב, מה אני עושה עם זה?

אתה צריך להראות לילדים שזה הכול נמצא בגדר האנושי, וכולנו חייבים להבין את זה ולעזור זה לזה לא לצאת מהגבולות האלה.

אורן: גם אני נמצא בגדר האנושי.

כן, עליך גם מדובר, גם אתה וגם הילדים.

אורן: ואני בעצם מבקש גם מהם לעזור לי?

לבקש אני לא מבקש כל כך. אני מראה להם שלא כדאי לנו להביא זה את זה למצבים כאלו.

אורן: בתחילת דבריך אמרת משהו מקסים שלא הספקתי לברר. שאלנו אותך מה המטרה של חינוך לאהבה או של תקשורת של אהבה, אמרת "כולנו משתדלים להיות כאחד". למרות שאנחנו שונים, אנחנו ההורים שניים שונים, אתם הילדים שונים, כל אחד שונה, כל אחד מיוחד, אמרת משתדלים להיות כאחד. האם ה"משתדלים להיות כאחד" זאת המטרה שאני תמיד צריך להחזיק לעיניי בכל תקשורת בתוך המשפחה?

בכל תקשורת, וזה יותר חשוב מאשר להרגיש שאנחנו ממש כאחד. משתדלים כאחד יש בזה הרבה תיקונים, הרבה כוח שמתקן את הכול.

אורן: תן עוד קצת על זה, מה זה "משתדלים להיות כאחד"?

אנחנו כל הזמן משתדלים לקרב את הדעות, הרצונות, ההסתכלות שלנו, המחשבות שלנו זה על זה, כך שאנחנו רואים מה שונה, ואיך אנחנו רוצים להגיע למצב שזה יהיה דומה כאחד.

(סוף השיחה)