חיים חדשים

תוכנית 1312

איך לבנות תקשורת טובה בין הורים למתבגרים

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 11.07.21 – אחרי עריכה

אורן: מספר התוכנית שלנו היום הוא 1312, והנושא שלנו הוא תקשורת במשפחה עם מתבגרים. אנחנו יודעים שהתקשורת בתוך התא המשפחתי זה לא דבר קל, בטח ובטח בזמן שהילדים מתבגרים, נעשים בני נוער. ננסה ללמוד כמה דברים בדרך לחיים חדשים מחוברים יותר. תהיו איתנו.

ניצה: נכון, באמת תקשורת בתוך משפחה זה לא דבר פשוט בכלל, על אחת כמה וכמה כשהילדים שלנו, שהיו קטנים ואיכשהו הייתה איתם תקשורת טובה והם הקשיבו לנו והחשיבו את הדעות שלנו, פתאום מתחילים לעבור לשלב של התבגרות והתקשורת פתאום משתנה, וזה אתגר גדול מאוד גם עבור בני הנוער עצמם וגם עבור ההורים שלא כל כך יודעים איך להגיע לאיזה סוג של מגע איתם, איזה סוג של הידברות, תקשורת, ובכלל איזה יחס נכון להעניק לכל מצב ומצב.

נתחיל קודם כל בשאלה הראשונה, מהו באמת סוג הקשר האופטימאלי שהורה בכלל יכול לצפות לו בשלב שבו הילדים שלו מתפתחים, מתקדמים ועוברים את השלב הזה של גיל ההתבגרות שזה פחות או יותר מגיל 10, 11, 12 ועד 18-20?

אני מדבר מצד חכמת הקבלה, כל אחד מאיתנו הוא אגואיסט, ואנחנו בתקשורת בינינו, לא עם הילדים, בתקשורת בינינו, כל אחד שרוצה להיות בתקשורת עם מישהו צריך להתאים את עצמו למישהו הזה וגם השני כנגדו. אומנם כל אחד נמצא באיזה מצב ברצון שלו, בתכונות שלו, בתפיסה שלו, בנטיות, בכלל במצב רוח, בכל הנתונים המסוימים האלה, אבל אם הם רוצים להיות בתקשורת הם צריכים להרגיש את המצב של השני ושכל אחד במקצת לפחות יצמצם את עצמו, מה שהוא רוצה ומבין ומרגיש ומצפה, וידמה את עצמו, יתאים את עצמו לשני. כך בדרך כלל אנשים עושים כמה שאפשר.

השאלה היא האם אנחנו יכולים לדרוש כזה דבר מהילדים. ממש כך בצורה ישירה אני ישר מגיע לבעיה עצמה. קודם כל, איך הילדים בכלל מבינים שאנחנו צריכים בתקשורת יום יומית להתאים את עצמינו כל אחד לאחרים, לסובבים אותנו, שזה חובה מטעם זה שאנחנו בני אדם ולא נמצאים באיזו להקת זאבים, למרות ששם דווקא יש תקשורת טובה. וחוץ מזה אנחנו צריכים לתת דוגמה לילדים איך אנחנו מתאימים את עצמנו זה לזה.

וצריכים לעשות את זה בצורה ברורה, הייתי אומר בולטת, זועמת, צועקת, שהילדים רואים שאבא לא מסכים עם אימא, אבל הוא אומר להם ככה בשקט, "אני לא מסכים עם אימא אבל אני חייב להתאים את עצמי אליה", ככה בשקט אומר להם, ואז עושה את זה. בצורה קצת מוגזמת, שהילדים יבינו מה שהוא עושה, וכך נותנים דוגמה, שהילדים מבינים בסופו של דבר, וצריכים להסביר להם, משפחה זה קשר בין כמה אנשים יחד, והקשר נבנה לפי הוויתור. זה העיקר, מילת קסם, וויתור. שלא יכולה להיות התקשרות אחד לשני, אלא במידה שכל אחד מוותר על עצמו, מבטל את עצמו כלפי השני, ואז יש ביניהם קשר, ואחרת הקשר לא נמצא. יש איזו מין התאמה טבעית או שכדאי להם לעשות את זה בגלל כל מיני תנאים ומטרות שעומדים למעלה מהם, שכדאי לי, אני מרוויח, אני מצליח, אחרת לא, כמו שאנחנו עושים את זה בהתקשרות זרה נגיד עם מישהו ברחוב שם במקום העבודה.

אבל באמת קשר יפה ונכון במשפחה צריך להיבנות מתוך זה שאנחנו מבינים שאנחנו הולכים לשלם על זה כל אחד באגו שלו, ואני מוכן להקרבה הזאת כדי להיות בקשר. כי באמת בקשר, אם נתאמץ לראות מה שיש לנו בתוך הקשר אנחנו מרוויחים יותר ממפסידים.

ניצה: אמרת דבר כזה, קודם כל מה שצריך להבין ולהעביר גם לבני הנוער זה שאנחנו כל הזמן צריכים להשיג איזו התאמה בינינו, כי רק כשאנחנו מצליחים ליצור איזו התאמה אז בכלל נוצרת תקשורת, יש פה איזה תנאי.

כן.

ניצה: נתת גם עיקרון שהוא שונה ממה שמקובל בוא נגיד היום, כי היום הגישה הנכונה היא להראות כלפי בני הנוער או הילדים באופן כללי שיש איזו הסכמה בין ההורים. לא להבליט אי הסכמה, ההיפך, תמיד לבוא אליהם מגובשים, כגוף אחד, עם החלטה משותפת, ופה דווקא נתת דוגמה מאוד יפה, אמרת ההיפך.

אז מה הם לומדים?

ניצה: זה בדיוק העניין, נתת עכשיו גישה שהיא ממש הפוכה ממה שאנחנו מכירים.

כן, אפילו ההיפך, צריכים לעשות לפניהם איזה תיאטרון, שאנחנו נמצאים בניגוד, בכאסח, בחוסר הבנה זה עם זה, וכל אחד מסביר לילדים עד כמה הוא לא מסכים עם מה שהשני דורש, שהילדים יראו את זה. ואנחנו נותנים להם אחר כך דוגמה איך כל אחד מתגבר וממש נמצא במגע עם השני.

ניצה: זאת אומרת, עד היום הגישה בעצם הייתה יותר להסתיר את אי ההסכמות שיש בינינו ההורים.

זה תלוי באיזה גיל.

ניצה: זה תלוי באיזה גיל?

כן.

ניצה: באיזה שלב באמת צריך לחשוף את אי התאמה?

זה מאוד תלוי במשפחה.

ניצה: בהתפתחות הכללית של המשפחה?

כן, אני לא יכול להגיד. אבל בכל זאת צריכים להתחיל להתייחס אליהם כמו לבוגרים, שהם ילמדו מזה, ושהם יחשיבו את היחס שלנו אליהם, שאנחנו אפילו מתייעצים איתם, אפילו מדברים איתם, שהם יותר גדולים, שהם ממש נעשים כחברי משפחה, ולא כל הזמן ילדים, שאנחנו כאילו אומרים להם "תשתקו".

ניצה: בזה שאנחנו מבליטים כהורים את אי ההסכמות, ובאמת נגיד שהילדים שלנו הם בוגרים, בני 14, 15, 16, זה לא ילדים קטנים, הם כבר לגמרי מבינים, מה זה בונה בהם, איזו יכולת זה בונה בהם כשהם נחשפים לאי ההסכמה מצד אחד וליכולת שלנו לוותר ולהתעלות מעל אי ההסכמה? מה זה בונה בהם, בתפיסה שלהם?

זה בונה בהם תבנית התנהגותית.

ניצה: שבעצם, התבנית הזאת אומרת, מתגלות בינינו אי הסכמות.

כל הזמן.

ניצה: וזה טבעי וזה בסדר.

ועל פניהן אנחנו צריכים להגיע להסכמה.

ניצה: להסכמה, לאיזה סוג של השלמה. זאת אומרת, השאיפה שלנו היא כל הזמן להוביל לכיוון הזה, אז האם בצורה כזאת כשיש אי הסכמה בין בני הנוער לבין ההורים, זה גם משהו שהם לומדים ממנו?

ודאי, כן.

ניצה: איך זה משליך?

הם רואים דוגמאות בין ההורים, וגם כשיש לי איזו בעיה עם אחד מהילדים במשפחה, אז אני יכול לדבר עימו בצורה כמעט שווה. אני גם יכול לדבר על זה עם הילדים האחרים, תלוי על מה בדיוק, זה יכול להיות דבר עדין, וכך אנחנו מגיעים למצב שאין בינינו שום דבר שצריכים להסתיר, אלא ההיפך כולנו מבינים את הטבע שלנו, את המצבים שלנו ואנחנו מודעים אליהם, וכך מתקדמים בחיים.

לפחות אותה התבנית שיש במשפחה, אנחנו צריכים אחר כך לראות איך הם ממשיכים את זה במקום הלימוד, במקום העבודה ובמשפחה שלהם.

ניצה: בוא ננסה לראות איך התבנית הזאת מתלבשת למשל על סיטואציה מהחיים.

אני רוצה להגיד כאן עיקרון אחד. מה שאני רוצה שיקרה במשפחה של כל ילד וילד כשהוא יגדל ויבנה את המשפחה שלו, אני צריך לתת לו לזה דוגמאות ברורות מהמשפחה שלנו.

ניצה: הבנתי. זאת אומרת, כל מה שהוא בעצם יוכל ללמוד מההתקשרות בינינו, מהיחס שלנו בין ההורים, מהיחס שלנו כהורים כלפיו, כל ההתקשרויות האלה זה משהו שיבנה בו יכולת אחר כך לבנות את הקשרים שלו.

זו דוגמה שהוא לא יעזוב אותה, היא למעלה ממנו. מה שהוא סופג בזמן הנערות שלו מהמשפחה בכל זאת נשאר. כמו שכתוב, "חנך נער על פי דרכו".

אורן: "גם כי יזקין לא יסור ממנה", זה ילווה אותו כל החיים.

כן, החצי השני הוא עכשיו חשוב.

אורן: האם יש פעולות קבועות שצריך לעשות ביחד כמשפחה, כמו למשל הסדנאות שתיארת לפתרון קונפליקטים. האם זה צריך להיות רוטינה, חלק מהחיים, בסדר היומי המשפחתי שלנו?

תלוי מההורים, עד כמה הם מבינים מה לעשות ועד כמה הם נמצאים כבר בהתקשרות כזאת עם הילדים. האמת שאנחנו יכולים לעשות בזה סדנאות והסברים דווקא כמו עם ניצה, עם פסיכולוגים, ואני חושב שזה טוב.

אורן: נומר שהורים עברו כזאת הכשרה ומתחילים לקבל בראש את הראייה האינטגרלית. האם הם צריכים במשפחה שלהם, להכניס סדנאות כאלה עם בני הנוער כחלק מהחיים בקביעות?

אם ההורים מוכנים, ומרגישים את עצמם בטוחים שזה נכון, אז ודאי שכן.

אורן: איך מלמדים את המתבגרים להתמודד במצב של התפרצות של עצבים וכעס?

דוגמה, אין יותר מדוגמה. אתה צריך להראות לילדים איך כשאתה כועס על מישהו מהמשפחה וגם אחר כך, להראות להם איך אתה מרגיע את עצמך בכוח. לא שבמשך הזמן אתה שוכח.

ניצה: שזה נרגע לבד.

כן, שאתה בכוח מרגיע את עצמך ואתה מראה להם את זה ואתה ממש אפילו פונה למישהו שהתרגזת עליו ומייד אולי מבקש סליחה.

ניצה: למשל, מקובל מאוד היום כשבני נוער כועסים, ויש בהם המון כעסים, זה גיל שהכעס נמצא כל הזמן, הם כועסים כלפי ההורים, כלפי כולם. בדרך כלל הנטייה היא לנסות לדובב את הנער או את הנערה, "בוא ספר לי למה אתה כל כך כועס". ממך אני עכשיו שומעת על הסתכלות אחרת לגמרי.

דוגמה.

ניצה: רק דוגמה אתה אומר.

רק דוגמה.

ניצה: זאת אומרת, אין לי מה להיכנס עכשיו לאיזה דיון עם הנער או הנערה, למה אתה כועס לא. הוא לא רוצה להגיד אפילו. אני לא דורש ממנו שיפתח לי עכשיו את הלב. זה כבר אולי קשה לו. ובכלל, מה פתאום, באיזה זכות אני דורש את זה ממנו.

אורן: אלא?

אלא רק לתת דוגמה איך להירגע ולסדר את היחסים נכון ולחזור לסדר החיים.

אורן:, בהמשך לכעס ולהתפרצויות, מה עושים בסיטואציה שבה המתבגר טורק את הדלת, צועק ויוצא וההורה נשאר לבד. מה ההורה עושה עכשיו?

שום דבר. שום דבר לא עושה, כאילו לא נעשה כלום. ואחרי זמן מה כשהילד חוזר, ממשיכים את החיים. אחרי יומיים, שלושה, אפילו שבוע ימים, אז בהזדמנות שמתיישבים יחד, ההורה אומר שהוא רוצה בכל זאת לברר את המצב הזה, בצורה רגועה.

ניצה: ואז מה הוא עושה, הוא כן שואל או מתעניין, מה גרם לו?

כן, יכול לשאול. זה דבר שצריכים להתאים את השיחה והמצב לכל הדברים האלה. יכול להיות שלא אותו ההורה, נגיד האבא, שכלפיו הייתה ההתפרצות, הכעס, אלא האמא תעשה את זה. היא תרכך את המצב, היא תשאל את זה בצורה אחרת.

אורן: בנוכחות ההורה השני או לא?

כן, אפילו ככה.

אורן: מה המטרה של חינוך בגיל הזה של בני נוער מתבגרים ביחס למה שהם היו כילדים יותר קטנים, איך תגדיר את המטרה הגדולה של חינוך מתבגרים?

לתת לנוער דוגמאות להתנהגות נכונה בתוך המשפחה, דוגמאות כאלה דווקא. לפי הדוגמאות הוא פועל. אנחנו בכלל מפעילים את עצמנו לפי דוגמאות. כמו תמונות, ציור כזה, ציור כזה, ציור כזה, לפי זה אנחנו מתנהגים.

אורן: לאורך כל החיים?

לאורך כל החיים. כל פעם נכנסים לאיזה פריים חדש.

אורן: מה התפקיד של אימא ומה התפקיד של האבא בזמן חינוך מתבגרים?

הם צריכים להיות קשורים זה לזה, לא להראות שהם כל כך קשורים לילדים, שכל אחד יכול לקחת כאילו את הצד השני.

אבא ואימא לא תמיד יחד בדעות אלא כל אחד מהם יכול גם לקבל את הדעה של הנער ולא בגלל שהוא הורה, אז הוא כבר סולידרי עם ההורה השני.

אורן: האם יש הבחן ספציפי לתפקיד האב ולתפקיד האם בתקופת גיל ההתבגרות כמחנכים?

זה מאוד גמיש. אני לא יכול להגיד. כלפי בנים, כלפי בנות, כלפי איזו תקופת הנערות, אני לא יודע. הם יבינו את זה מעצמם.

ניצה: מה יגרום לנערים או לנערות האלה להרגיש שבאמת ההורה נמצא שם בשבילו במאה אחוז? כי זו באמת הרגשה שמאוד חסרה הרבה פעמים לבני נוער.

אני לא יודע איך להחדיר את זה לתוך המודעות, לתוך המשפחה, שכל המשפחה קיימת כדי שילדים יגדלו בצורה מוצלחת. אפילו לא "נכונה", אלא מוצלחת, יותר נכון להגיד. הם צריכים להרגיש שסך הכול זה מה שרוצים ההורים.

ניצה: זאת אומרת, אם אנחנו בעצם כהורים נעניק למתבגרים כל הזמן את ההרגשה שיש לנו רצון שהם יגדלו בצורה מוצלחת, אז באיזה אופן זה יבנה בהם גם הרגשה שאפשר לסמוך עלינו, שאנחנו שם בשבילם, ושאפשר לתת בנו אמון. כי הרבה פעמים בדיוק הנקודות האלה נפגעות בשלב הזה. יש תחושה שאני לא בדיוק סומך כבר על ההורה שלי, אני לא יכול לתת בו אמון.

כאן אני חושב שההורים צריכים, יחד עם כל מה שקורה במשפחה, להשתדל לבנות בכל זאת גדר ביטחון. לאבא ואמא יש איזו מילה חזקה על כיוון החיים של הנער. אצלי זה היה כך בטוח, גם עם הבן וגם עם שתי בנות.

אורן: האם ניתן בגיל ההתבגרות ליצור קשר טוב עם הילד? אם כן, אז איך לעשות את זה?

קודם כל, לא לשבת על הילד, לא לחנוק אותו. לא בחיבוקים ולא באזיקין. במידה שהילד רוצה להיות איתך בקשר, אתה נמצא עימו בקשר. הוא צריך לדעת שאתה תמיד זמין, אבל בדרך כלל הפנייה צריכה להגיע מצידו. צריכים להיות ימים מיוחדים לכל ילד וילד, ושעות אפילו באותם הימים, שנהוג שהם יתקשרו לאבא או לאימא, איפה שלא יהיו. וכך להשתדל באיזו צורה בכל זאת איכשהו להשפיע על החיים שלהם, על כל מה שאתה יכול.

אורן: איך ההורים יוצרים מצב שיש להם "מילה" והם יכולים להתוות כיוון לנער או לנערה המתבגרים?

הם צריכים להרגיש שאנחנו כהורים נותנים להם חופש כמעט בלתי מוגבל. כמעט. עד איזה גבול. וכשיוצא שהם נמצאים בהשגת הגבול, אז כבר ההורה יכול לקום ולהראות את הכוח שלו, את כל ההרגלים שהוא החדיר בתוך הילד, נער ועכשיו זה כבר אולי אדם שמתבגר, והוא יוכל לקבוע את הגישה שלו לחיים של הילד. ילד יכול להיות כבר בן 20 ויותר. בכל זאת, זה מה שההורה משאיר לעצמו לעת צרה, מה שנקרא, שאז הוא קם ושולט.

ניצה: מה יקנה לנער ולנערה ביטחון? זה הדבר שהם הכי זקוקים לו בשלב הזה של ההתפתחות.

זה שהם יודעים שמאחריהם עומדים הורים ויש להם בית, שהוא גם מקלט, שהוא גם פינה חמה בשבילו וזה נשאר לו לכל החיים. בכל זאת, עד כמה שההורים דורשים ממנו כמה דברים עקרוניים, התקשרות, לא לשנות כיוון בחיים מזה שילדים מכירים מה קורה. בכל זאת, ילדים חייבים להתייעץ עם ההורים בדברים החשובים, עקרוניים אבל זה מה שהם צריכים לדעת, שיש להם אותה פינה, בית אמא או בית אבא, איך שהם רוצים לקרוא לזה והם יכולים לבוא ותמיד לקבל גישה חמה.

אורן: מהו הרגש העיקרי, הדומיננטי, שאליו אני כהורה שואף ליצור ביני לבין הילד המתבגר שלי, איזה רגש נמצא שם?

הקשר הפנימי. ילד שהיה נמצא בקן המשפחתי, כך הוא צריך להרגיש שהמקום הזה, הקשר הזה, נשאר ולא נעלם.

(סוף השיחה)