מה צריכה להיות הגישה הפנימית של הורים כלפי ילדים? אילו סוגי יחסים כדאי לבנות במשפחה עם ילדים קטנים? ומה אפשר לעשות כשבכל יציאה מהבית הילדים מעכבים אותנו עד כדי עצבים? על נוסחת ההתקשרות "גדול, קטן, שווה", שלפיה כדאי להכין את הילדים לחיים.
כהורים, תפקידנו העיקרי הוא לעצב את דמותו של הילד, להעמיד אותו בכיוון שאנחנו חושבים שיהיה לו טוב, לקדם אותו בחיים. כדי לעשות זאת באופן מיטבי, אנחנו צריכים ללמוד להתייחס לילד משלוש נקודות מבט שונות: פעם נהיה כגדולים ממנו, פעם כשווים לו, ופעם כקטנים ממנו. לכל אחת מצורות היחס הללו יש את המקום שלה, וכל החכמה היא לדעת איך לשלב ביניהן.
נתחיל ביחס של "אנחנו שווים". בהרבה מאוד מקרים נגלה, שהילד שומע אותנו יותר כשאנחנו מתייחסים אליו בידידות, כמו חברים. כשאני מתייחס אליו כמו חבר, עליי לשים לב עד כמה אנחנו נמצאים בדו-שיח, במשחק הדדי, בהבנה הדדית.
כשאני שם את עצמי מעל הילד, כגדול ממנו, אני זה שקובע, מכתיב לו דברים, לוחץ כשצריך, מפעיל סמכות הורית.
כשאני נמצא מתחת לילד, קטן ממנו כביכול, אני נותן לו אפשרות ללמד אותי, לכוון אותי, להוביל אותי במשחק או במה שאנחנו עושים. הוא ראשון, אני אחריו.
שילוב בין שלוש צורות היחס הללו מצידנו כלפיו, יעזור לילד להבין יותר את מערכות היחסים שמתנהלות בין בני אדם. הוא יפתח יכולת להתאים את עצמו לכל מיני מצבים, לדעת איך להתייחס לחברים, למורים, בעתיד גם לבני זוג, לקולגות, למנהלים ולעובדים. זה ייתן לו גמישות ואופק התפתחות.
מתוך אהבה, אחריות והבנה של שלב ההתפתחות המסוים שבו נמצא הילד ברגע נתון, עלינו להרגיש איזו צורת יחס כדאי עכשיו לתת לו. מה חסר לו מאיתנו, שיוכל עתה לעזור לו להתפתח נכון.
ועתה, אחרי שהצגנו באופן כללי את המודל של "גדול, קטן, שווה", נוסיף כמה דיוקים.
ראשית, האם הצבת עצמי כקטן בפני הילד לא תביא לאובדן הסמכות שלי כהורה? ובכן, אני צריך להסביר לו שבאופן טבעי לכל אדם יש דברים שבהם הוא פחות מבין, לא בקי, מרגיש חלש. זה בסדר גמור, אין בזה שום פגם. הרי אי אפשר להיות אלוף אולימפי בכל תחומי הספורט גם יחד, לצורך הדוגמה. לכל אחד יש את החוזקות ואת החולשות שלו. כך הילד יגדל להיות אדם שבטוח בעצמו ובמה שהוא עושה, שיכול להגן על עצמו, למצוא את מקומו בחברה, וכן הלאה.
שנית, מה זה אומר להיות ידידים? במה זה יכול להתבטא? פשוט מאוד. לתת לילד להרגיש שתמיד אנחנו פועלים לטובתו. מה שלא יהיה, אפילו כשאנחנו לוחצים עליו או מחייבים אותו במשהו, זה לטובתו. כדאי גם להגיד לו את זה בצורה ברורה, שאנחנו מצטערים שעלינו ללחוץ עליו ולדרוש ממנו דבר מה, אבל אין ברירה, זה לטובתו. ומה אם עדיין הילד לא מקבל זאת? נשתדל עוד יותר להראות לו עד כמה אנחנו מצטערים יחד איתו. כלומר, עד כמה שגם אנחנו נמצאים באותו הלחץ, באותו המצב כמוהו. אפשר ממש לומר לו: "אני לא יודע איך תוכל להתגבר על זה, גם בעיניי זה מאוד קשה, מאוד לא פשוט להצליח בזה. אבל, אם תמצא כוחות לעשות זאת, אתה תהיה באמת גיבור. ההצלחה הזאת זה תפתח לך שערים". במצב כזה חשוב להשאיר לילד מקום לבנות את עצמו, בעצמו.
שלישית, לגבי צורת היחס של אני הוא הגדול והקובע. כאן עלינו להסביר לילד שבחיים תמיד פוגשים דברים שאותם אנחנו חייבים לקבל, כמו חוקי החברה, רשויות המדינה, מנהלים בעבודה וכן הלאה. כזה הוא טבעו של העולם, וכדאי להיות מוכן.
ולסיום, תמונה מהחיים: בוקר, ההורים לחוצים לארגן הכול ולצאת בזמן, לשים את הילד במסגרת שלו ולטוס לעבודה. אבל הילד בנחת שלו, יושב ומשחק לו במשהו. לא בא לו עכשיו להפסיק.
ובכן, מה שמומלץ לעשות זה תרגילים שבהם נלמד איך לעבור כל דקה ודקה בבוקר, כמו חיילים. בדקה הזאת אני קם, בדקות האלה בשירותים ובחדר האמבטיה, בדקה הבאה מתלבש, בדקה שאחריה נועל נעליים, מסדר את התיק וכן הלאה. נמפה יחד את כל הפעולות ונכתוב על ידן זמנים ריאליים. דרוש פה תרגול מוקדם ודאי, וכדאי גם להעביר את האחריות אל הילד. שירגיש שהוא זה שאחראי על העמידה בזמנים, יעקוב אחרי השעון ויצעק לאימו: "עוד חמש דקות יוצאים!". שירגיש כמו מפקד בצבא, שדואג לעמידה של הצוות בזמנים ואחראי על כך שאימו תצא בזמן מהבית. דקה לפני היציאה הוא מתייצב בדלת: "קדימה, יוצאים!".
אפשר להמציא עוד תרגילים רבים כמובן, העיקר הוא שאת התכנון נעשה יחד, בשיתוף פעולה. בדרך זו נקנה לילדינו את העיקרון החשוב ביותר להצלחה בחיים: כשמתחברים, מצליחים!
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו
חיים חדשים 1309 – bit.ly/3iFAOPl