שיעור הקבלה היומי10 июня 2024 г.(בוקר)

חלק 2 בעל הסולם. הערבות

בעל הסולם. הערבות

10 июня 2024 г.
לכל השיעורים בסדרה: בעל הסולם. הערבות

שיעור בוקר 10.06.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 392, מאמר "הערבות",

אותיות י"ח - כ'

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם". עמ' 392. מאמר "הערבות", המשך ממאמר "מתן תורה".

  1. הערבות

    1. (המשך ממאמר "מתן תורה")

"שכל ישראל ערבים זה בזה (סנהדרין כ"ז ע"ב; שבועות ל"ט ע"א).

וזהו דבר הערבות, אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה.

כי לא נתנה להם התורה, בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים לקבל עליו את המצוה של אהבת זולתו, בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, כפי המתבאר במאמר "מתן תורה", אות ב' וג', עש"ה מלה במלה.

דהיינו, שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, למלאות כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו.

ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד, ואמרו: "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל, נעשה ערב, שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת.

משום שבערבות הכללית הזאת, נפטר כל יחיד מהאומה, מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, וליתן כל מה שיש לו לכל המצטרך, היות שאינו מפחד עוד, בעד קיום גופו עצמו, כי יודע ובטוח הוא, ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו, עומדים הכן לדאוג בשבילו, כמבואר במאמר "מתן תורה", אות ט"ז, עש"ה.

שמטעם זה, לא היו מוכנים כלל לקבל התורה, מזמן אברהם יצחק ויעקב. אלא עד שיצאו ממצרים, והיו לאומה שלימה בפני עצמם. כי אז נעשה המציאות, שכל אחד יהיה מובטח בכל צרכיו, בלי שום דאגה והרהור כלל. משא"כ בהיותם עוד מעורבים בין המצריים. ובהכרח, אשר חלק מסוים מצרכיהם, היה מסור בידי הנכרים הפראים הללו, המלאים אהבה עצמית.

ונמצא, שאותו שיעור, המסור בידי הנכרים, יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל. כי חבריו לא יוכלו למלאות לו את המחסורים האלו, משום שאינם בידיהם. וכבר נתבאר, שכל עוד שהיחיד מוטרד במאומה בדאגותיו עצמו, אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של "ואהבת לרעך כמוך".

והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן תורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים, והיו לאומה בפני עצמם. דהיינו, עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם עצמם, בלתי תלויים על אחרים. אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמור. ואז נתנה להם התורה.

ונמצא משום זה, אשר גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מועטים מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה עצמית, מבלי להתחשב עם זולתם, הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המועטים, מטרידים לכל יחיד מישראל, לדאוג עליו בעצמו, כי אותם המועטים לא יחמלו עליו כלל. וממילא, שנמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם, כנ"ל.

באופן, אשר אותם הפורקי עול, נמצאים גורמים לשומרי התורה, שישארו בזוהמתם בהאהבה העצמית, שהרי לא יוכלו לעסוק במצות "ואהבת לרעך כמוך", ולהשתלם באהבת זולתו בלתי עזרתם, כאמור.

הרי לעיניך, שכל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום, והן מצד השלילה.

כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות, עד שכל אחד דואג וממלא לכל מחסוריו של חבריו, הנה נמצאים משום זה, שיכולים לקיים התורה והמצות בשלימות, דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו, כנזכר במאמר "מתן תורה", אות י"ג.

והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה, להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם, מבלי למצוא שום מוצא, לצאת מעמידתם המזוהם, כמבואר."

שאלה: אנחנו רואים שהיום עם הגלובליזציה אין אומה שיכולה להיות חופשייה מהקשר עם יתר האומות. אז איך יכול להיות מצב שאומה תהיה חופשייה מלדאוג לחבריה?

לא יכולה.

תלמיד: כלומר, הוא אומר שהתנאי הוא שיש שש מאות אלף ואז אתה פתור מלדאוג לעצמך, אנחנו רואים שהיום אפילו מיליונים לא יכולים לדאוג כי הם תלויים בעוד מיליונים.

כן, אז בצורה יחסית, חלקית.

תלמיד: יכול להיות מצב של מין קישור אוטוקרטי כזה של איזה חברה כלשהי שתתחיל בזה?

אם אתה תיסע לאיזו מדינה כמו מיקרונזיה, פולינזיה, אז אתה תמצא אולי כאלו איים שחיים בצורה אוטונומית.

תלמיד: אני מדבר על מה שהוא מתאר פה, אנחנו רואים שגם במיקרונזיה אם מישהו התרשל באיזה כור ביפן אז נשרפים.

נכון. נראה הלאה, אבל ברור שבזמננו זה לא פשוט, זה לא מתקיים.

אות י"ח

"ולכן הסביר התנא דבר הערבות, בדמיון לשנים, שהיו באים בספינה. והתחיל אחד קודר תחתיו, ולעשות נקב בהספינה. אמר לו חבירו: "למה אתה קודר?" אמר לו: "מאי איכפת לך. הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך"? אמר לו: "שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בהספינה!" עכ"ל.

והיינו כדאמרן, כי מתוך שפורקי העול, משוקעים באהבה עצמיית, הרי הם עושים במעשיהם, גדר של ברזל, המעכב על שומרי התורה, מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוה על היכנה, דהיינו בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך", שהוא הסולם להגיע לדביקותו ית', כנ"ל. ומה צדקו דברי המשל, שאומר לו: "שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בהספינה!""

למרות שכל אחד לא חושב על חברו, ובזה שלא חושב עליו, בזה הוא מטביע אותו. וכאן אין מה לעשות, אנחנו צריכים לראות עד כמה אנחנו ערבים זה לזה, אחרת ודאי שלא יכולים להבטיח לאף אחד משהו לעתיד.

שאלה: מה ההבדל בין התורה שיש בלב של האדם לפני יציאת מצרים ואחרי כן, כשהוא מקבל תורה? מדובר על זה שאברהם כן היה מלמד תורה, אבל זה לא היה בצורה כמו שזה היה לאחר מכן.

כן.

תלמיד: מה ההבדל?

ההבדל האם זה יהיה נחלה של כולם או לא, כאן יש בעיה.

תלמיד: האם ניתן לקיים, לצפות לקיים ערבות בטרם יציאה ממצרים?

ודאי שלא, כי הם לא נמצאים תחת שליטת פרעה.

תלמיד: אז יש לנו מטרה להגיע למצב שאנחנו נהיה בערבות.

כן.

תלמיד: ובטרם יציאת מצרים מה העבודה כדי לצאת ממצרים?

לברוח, להתקדם ליציאה עד כדי כך שרואים שאין ברירה, חייבים לברוח.

תלמיד: ועיקרון הערבות צריך להיות איכשהו לנגד עינינו בתקופה הזו, בצורה כלשהי?

הוא צריך להיות מושג לנו, מובן לנו, מוכר לנו בצורה שאנחנו לא יכולים להבין את הפנימיות שלו, מה אנחנו משיגים על ידי הערבות, ולמה זה דבר חשוב ביותר, וכן הלאה, אלא שיש דבר כזה, כמו חוק טבע.

תלמיד: כשקוראים את המאמר הזה מנסים לקיים את התנאי הזה בלב, נראה שזה לא רק מאוד קשה, אלא צריך שכביכול כולם יהיו ככה, זה גם רחוק מהאדם. צריך שהוא יהיה מסוגל לתת כזאת ערבות, אני מרגיש שכאילו חסרה מדרגה שלימה כדי להיות בכזאת גישה.

כן.

תלמיד: גם בפנימיות וגם בחיצוניות.

נכון.

תלמיד: ולכן אני שואל איך להתייחס למטרה הזאת בטרם שיש לנו את הכוחות שאמורים לקבל אחרי יציאת מצרים כדי שנוכל באמת להתקדם בצורה נכונה?

לא, אבל אנחנו צריכים להכיר במה שיש לפנינו, ביציאת מצרים, כי אנחנו חייבים לצאת ממצרים, ואז כשמרגישים שאנחנו חייבים לצאת, אבל זה מעל כוחנו, אנחנו מגיעים להכרת הרע, להבנה שאנחנו נמצאים באזיקים.

תלמיד: אולי זאת שאלה שכביכול אסור לשאול אותה, מה נקבל, מה יהיה לנו אחרי יציאת מצרים שאין לנו עכשיו?

נהיה חופשיים, עם חופשי בארצנו, ברצון שלנו.

תלמיד: איך זה יעזור לנו לקיים את הערבות?

אז לא נהיה מחויבים לקיים את הערבות, אלא נרצה לקיים אותה.

שאלה: ככל שקוראים יותר את המאמר הזה, יותר ברור שזה דבר נפלא, נהדר, לא יודע איך להגדיר את זה.

כן.

תלמיד: כי הרי לכל אחד יש את הדעות שלו ובטוח גם לגבי ערבות, אם היה עכשיו דיון או ויכוח על זה, כל אחד צודק לגבי הערבות. ופה זה צריך להיות איזשהו משהו שהוא כל כך חזק מעל לכל הדעות שכולם מסכימים פה אחד ואומרים "נעשה ונשמע". איך, מה זה הדבר הזה? מה מביא את כולם להסכמה מלאה, כל אחד בלי יוצא מן הכלל, שזה הפתרון?

קודם כל, ככל שאנחנו מתחילים בעבודה ההדדית הזאת לצאת ממצרים, מרגישים עד כמה אנחנו נמצאים בה כמו בביצה, ואין לנו שום פתרון, אלא לרצות כולנו לצאת. כולנו, כולנו, ללא יוצא מן הכלל. ואז אנחנו כן יכולים לצאת, לקבל עזרה, לברוח, ולצאת תחת שליטת הכוח, האגו שלנו, ואז נצא מגלות לחירות.

תלמיד: אבל הוא כותב פה ש"לא נתנה להם התורה, בטרם שנשאל כל אחד ואחד.

כן.

תלמיד: מה גורם להסכמה כזאת שהיא מאה אחוז הסכמה? אני בחיים אף פעם לא ראיתי דבר כזה, שמשהו מסכימים עליו מאה אחוז.

זה ברור, אבל אחרת אנחנו נשארים בשעבוד של האגו שלנו שהוא מראה לנו בעליל, ממש בתוך החיים שלנו, עד כמה אנחנו מכורים לכוח הרע, ועד כמה הוא שולט עלינו, ואין לנו שום אפשרות לברוח ממנו, לצאת תחת שליטתו.

תלמיד: אבל צריכים שכולם יסכימו לזה, זאת בעצם השאלה.

זה תלוי בהתגלות הרע לכל אחד ואחד.

תלמיד: התגלות הרע היא לכל אחד ואחד בנפרד, בצורה שלו?

לכל הרע ולכולנו יחד.

תלמיד: אז זאת השאלה שלי, מה זה ה-ביחד הזה? מה זה שפתאום הכול בעיתוי, בזמן אחד, כולם מסכימים לזה, ללא יוצא מן הכלל?

כנראה שמגיעים להתפתחות כזאת שכל אחד מרגיש לב חברו ורואה עד כמה חברו הוא נמצא בשליטת הרע.

תלמיד: זאת אומרת הרי ההבנה היא שכולם רואים את האחרים כבר?

כן, הכרת הרע הכללית.

תלמיד: זאת אומרת, רואים מצוקה אחת לכולם?

כן.

תלמיד: נשמע דבר נפלא.

כן. בינתיים זה דבר דמיוני, אבל כנראה שאת זה צריכים להגיע ולעבור.

שאלה: מה יכול לעזור לחבר לצאת מאותה הביצה? כי אנחנו נמצאים באותה אהבה עצמית.

נקרא הלאה, אנחנו רק הגענו לשאלה.

שאלה: האם זה בסדר להרגיש תמיד כמו זה ששקוע באהבה עצמית וגורם לאחרים לשקוע גם, האם צריך להיפטר מהתחושה הזאת?

נראה. אני חושב שכן.

שאלה: יכול להיות שכמו שכל האומה מסכימה פה אחד "נעשה ונשמע" זו גם הרגשה בתוך האדם, שכל החברים נמצאים בערבות. איך מגיעים לזה? איך מתקרבים לזה? האם אני כך צריך לראות את החברים יותר ויותר?

כן. נראה, עוד לא התחלנו.

תלמיד: בהתחלה כתוב "וזהו דבר הערבות, אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה. כי לא נתנה להם התורה, בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים לקבל עליו את המצוה של אהבת זולתו, בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו".

כך אנחנו רואים, שלא מיד הם מקבלים תורה, אלא הם צריכים להתפתח, להיכנס למצרים, להיות במצרים כך וכך שנים, לרצות לצאת משם, לא יכולים, וכן הלאה, ואז מגיעים לקבלת התורה.

שאלה: הפעולה של ההסכמה נראית כדבר פסיבי, "אני מוכן, אני מסכים". וב"מתן תורה" הוא הסביר ש"ואהבת לרעך כמוך" זאת מצווה אחרונה, זה גמר תיקון. מה זה להסכים, שאני מוכן, רוצה להגיע לזה?

נראה.

תלמיד: מה זה בעבודה שלנו עכשיו?

עכשיו בעבודה שלנו אנחנו צריכים לרצות לראות שאנחנו נמצאים במצרים ואיך לצאת משם.

תלמיד: אנחנו צריכים לעבוד על זה בעשירייה. כל חבר ברגע שהוא מסכים הוא נעשה ערב. הוא כותב פה "נעשו ערבים". אם אני מסכים, אז אוטומטית אני נעשה ערב, וכל מה שנדרש ממני אני חייב לקיים, לעשות בשביל החברים.

כן.

תלמיד: צריכים להגיע לנכונות כזאת שאין דבר פרטי, הכול עכשיו הוא של העשירייה, אני לא יכול להגיד "אלו החיים שלי, תעזבו אותי".

כן.

שאלה: כתוב, "אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה, להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם". אם אנחנו מקבלים את התורה, אז אנחנו יכולים לצאת מאהבה עצמית, רק התורה יכולה לתקן לנו את הרצון ושנצא מאהבה עצמית. כדי לקבל את התורה אנחנו צריכים להיות בערבות, זאת אומרת זה תלוי בזה.

אם אני ועוד חבר רוצים להיות בערבות, זה עניין של רצון, אז שנינו יכולים לקבל את התורה. מספיק ששני אנשים רוצים יחד להיות בערבות, מבחינת רצון, זה לא עניין של הסכמה או מילים, אז אנחנו יכולים לקבל תורה שתתקן לנו את הרצון שלנו במידה מסוימת.

כן.

שאלה: מה זה "רכוש"?

ברור מה זה רכוש, מה ששייך לאדם, שזה שלו.

תלמיד: מה יש לי לתת למישהו?

חולצה, מכנסיים.

תלמיד: האם מדובר על דברים פיזיים?

לא, שם הוא מדבר על דברים שרכשת כביכול.

תלמיד: מה רכשתי?

אני לא יודע מה יש לך שאתה חושב שזה הרכוש שלך.

תלמיד: על מה הוא מדבר במאמר?

נקרא. אנחנו סתם מדברים, אני שואל אותך ואתה שואל אותי.

אות י"ט

"ורבי אלעזר, בנו של רשב"י, מפליג עוד יותר בדבר הערבות. ולא די לו, שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא כל העולם נכנסים בדבר הערבות. אמנם לא פליגי. כי הכל מודים, שמתחילה די ומספיק אומה אחת לקיומה של התורה. והיינו רק להתחלת תיקון העולם. מפני שאי אפשר היה להתחיל בכל אומות העולם בבת אחת.

כאמרם ז"ל, שסבב הקב"ה עם התורה לכל אומה ולשון, ולא רצו לקבלה. כלומר, שהיו שקועים בזוהמת אהבה עצמיית, עד למעלה מחוטמם. אלו בניאוף, ואלו בגזל, ורציחה, וכדומה. עד שלא היה אפילו להעלות על הדעת בימים ההם, לדבר עמהם, אם מסכימים להפרש מאהבה עצמיות.

ולפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון, שיהיו מוכשרים לקבלת התורה, זולת בני אברהם יצחק ויעקב, שזכות אבותם עמדה להם. וכמו שאמרו רז"ל: "האבות קיימו כל התורה, עוד בטרם שנתנה". שפירושו, שמתוך רוממות נשמתן, היה להם היכולת, להשיג ולבא בכל דרכי ה', בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדבקותו ית', בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה, שלא היה להם האפשרות לקיימם כלל, כנ"ל במאמר "מתן תורה", אות ט"ז.

שבלי ספק, הן הזיכוך הגופני, והן הרוממות הנפשי של אבותינו הקדושים, פעל הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה. וזכותם זו עמדה להם, לאותו הדור, אשר כל אחד ואחד מחברי האומה, קבלו עליהם את העבודה הגבוהה הזאת, וכל אחד ואחד אמר בפה מלא: "נעשה ונשמע". ומטעם זה נבחרנו, מתוך הכרח, לעם סגולה מכל העמים.

ונמצא, שרק בני האומה הישראלית לבד, נכנסו בערבות הדרושה. ולא בני אומות העולם כלל, כי לא השתתפו בדבר. וזה פשוט, כי מציאות הוא.

ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליו?", שהוא אומר שזה שייך לכל העולם.

שאלה: במה האבות מחייבים אותנו היום, מה הקשר בינינו לבינם, ולמה זכינו מתוך זכותם?

אני לא יכול להגיד, זה צריכים לברר.

תלמיד: יש בינינו בכלל קשר?

גם שאלה.

תלמיד: אנחנו אומרים שהאחריות מוטלת עלינו.

אפשר להגיד הכול. השאלה אם יש קשר, אם הקשר הזה תלוי בנו, אם אנחנו יכולים לתקן את הקשר הזה ולהגיע לצורה המתוקנת. מהי?

תלמיד: עכשיו קראנו שבגללו נבחרנו מתוך הכרח ל"עם סגולה מכל העמים".

השאלה האם מדובר עלינו.

תלמיד: זה לא עלינו?

אני לא יודע.

תלמיד: על זה אני שואל.

צריכים לברר.

תלמיד: איך מבררים כזה דבר?

גם זאת שאלה.

שאלה: נראה שאת הערבות אי אפשר לקיים בלי שאדם יצמצם את האהבה העצמית שלו.

יכול להיות.

תלמיד: אנחנו אומרים שאת כל הדברים האלה צריך לבקש. האם גם ערבות צריך לבקש מהבורא?

כנראה.

תלמיד: יש בכלל משהו שבן אדם עושה בלי שהבורא יעזור לו, או שהוא צריך לרצות שהבורא יעזור לו?

לא יודע.

תלמיד: הוא אומר "נעשה ונשמע". האם זה קשור לזה שאנחנו רוצים לצמצם את האהבה העצמית ולרצות שנוכל ביחד להשפיע?

יכול להיות.

שאלה: הוא אומר שהדוגמא שירשו מהאבות איפשרה להיות באיזו פעולה שנקראת "בפה מלא". מה ההתחייבות בינינו בעשירייה, "בפה מלא"?

דוגמאות יש לנו מהספרים והסופרים, ממורי הדרך, אנחנו גם מקבלים דוגמאות מחברים. בדרגה שלנו, מה תהיה הפעולה בינינו, שאנחנו יכולים להגיד, זה "בפה מלא"? שמפה מצווים לנו. אחרי זה מתחילים לעבוד בהשפעה. אבל מה זה "פה המלא"?

לא יודע, אנחנו צריכים לברר. כל דבר שאנחנו שואלים, אנחנו צריכים לברר.

שאלה: בעל הסולם מקשה במאמר שאי אפשר אפילו להתחיל בערבות עד שיש 600,000. למה אי אפשר לקיים 3,000 בערבות, בינתיים?

כנראה שיש לו חשבון.

תלמיד: מה כן אפשר לעשות, במה העבודה?

להגדיל את המספר. זה מספר של ראשי קהילת ישראל או בכלל?

תלמיד: לא יודע.

אנחנו עוד לא יודעים אז נקרא הלאה, בינתיים. זאת אומרת יש לנו כאן שאלות, שאלות, שאלות.

שאלה: מה זה אומר שהאבות קיימו את התורה עוד לפני שקיבלו אותה? מה אנחנו יכולים לקחת לעבודה שלנו בינינו?

אני גם לא יודע. לפני שקיבלו, איך אפשר להגיד שקיימו או לא קיימו.

שאלה: איך אפשר כבר היום להתחיל בערבות?

אנחנו צריכים את כל הדברים האלה לברר. אני מעוניין שכולם יהיו שקועים בתוך השאלות, ואז נשתדל למיין אותן, להעלות אותן, ונשתדל לקבל תשובה.

תלמיד: מה הכוונה להעלות אותן?

להעלות אותן למעלה.

תלמיד: האם להיות בשאלה הזאת, ואז יתכן שנקבל תשובה מה זו ערבות באמת?

כן.

אות כ'

"אולם הגמר של תיקון העולם, אי אפשר שיהיה, זולת בהכנסת כל באי עולם בסוד עבדותו ית', כמ"ש: "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". ודייק הכתוב "ביום ההוא", ולא לפני זה. וכן כמה כתובים: "ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'", "וינהרו אליו כל הגוים וגו'".

אולם תפקידם של ישראל כלפי כל העולם, דומה לתפקידם של אבותינו הקדושים כלפי אומה הישראלית. דהיינו, כמו שזכות אבותינו עמדה לנו להתפתח ולהזדכך, עד שנעשינו ראויים לקבלת התורה. שלולא אבותינו, שקיימו כל התורה בטרם שנתנה, כי אז לא היו משובחים כלל משאר האומות, כנ"ל באות י"ט, כמובן.

כן מוטל על האומה הישראלית, ע"י העסק בתורה ובמצות לשמה, להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו, עד שיתפתחו לקבל עליהם את העבודה הגבוה הזו של אהבת זולתו, שהוא הסולם לתכלית הבריאה, שהוא דביקותו ית', כמבואר.

באופן, אשר כל מצוה ומצוה, שכל יחיד מישראל עושה, כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לשום תשלום גמול ואהבה עצמיית, נמצא פועל בזה איזה שיעור בהתפתחות כל בני העולם. כי אין הדבר נעשה בבת אחת, אלא בהתפתחות דרגתי לאט לאט, עד שמתרבים בשיעור גדול כזה, באופן שיוכלו להכריע את כל בני העולם להזדככות הרצוי. וזהו המכונה במליצת חז"ל "הכרעת הכף זכות". כלומר, שנגמר המשקל של הזדככות הרצויה. ודימו הדבר, כמו שוקל בכף מאזנים, אשר הכרעת הכף, הוא גמר המשקל, הנרצה להשוקל."

תלמיד: זה ציור יפה. זה כמו מאזניים, ואני כל פעם מוסיף למאזניים את הרצון שלי להגיע לערבות, מתוך היגיעה, מתוך הלימוד, וזה לאט לאט שוקע, עד שמגיעה מנה טובה כזאת וזה נפתח. זה יכול להיות בעשירייה, זה יכול להיות בקבוצה יותר גדולה ובכל העולם כולו.

מה אתם יכולים להוסיף?

תלמיד: מה שלא מובן לי, למה הוא כתב באות י"ז ש"נתבאר, שכל עוד שהיחיד מוטרד במאומה בדאגותיו עצמו, אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של "ואהבת לרעך כמוך"".

מה הקשר?

תלמיד: כן. קודם הוא כתב שאי אפשר אפילו להתחיל כל עוד אתה מוטרד במאומה, ואני כל הזמן מוטרד יותר בדאגותיי עצמי. אז למה הוא כתב שאי אפשר להתחיל? הרי חייבים להתחיל.

איך אתה יכול להתחיל בהשפעה אם אתה עדיין נמצא שקוע ברצונות לקבל שלך?

תלמיד: אז איך אני יכול להתחיל לשים את אותם שומשומים על המאזניים?

אתה לא יכול.

תלמיד: איך יוצאים מזה?

כנראה שלא יוצאים.

תלמיד: בעל הסולם כתב "הנני מצווה אתכם להתחיל בכל מאמצי כוחכם לאהוב איש את חבירו".

הוא התכוון למי שיש כוח.

תלמיד: מאיפה יגיע הכוח אם לא מתחילים?

עם מה אתה יכול להתחיל אם אין לך את זה?

תלמיד: תמיד למדנו שחייבים להתחיל, לא משנה מה יש, מה אין, והבורא משלים, אבל מתחילים.

מה אתם חושבים? לא חושבים.

תלמיד: כתוב, "כן מוטל על האומה הישראלית, ע"י העסק בתורה ובמצות לשמה, להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו, עד שיתפתחו לקבל עליהם את העבודה הגבוה הזו של אהבת זולתו". יש לנו מצוות שאנחנו יכולים לקיים כדי שנוכל לפתח את עצמנו ואת כל העולם לקראת המטרה הזאת. ערבות עדיין לא יכולים לקיים, אז מה הן המצוות שאנחנו יכולים לקיים כרגע? נגיד לימוד תורה הוא אחד הדברים, אבל מה עוד אפשר לעשות בתקופה הזאת שלנו שיקדם אותנו?

באמת, חוץ מלימוד כהכנה, שום דבר.

תלמיד: יש פה משפט, "באופן, אשר כל מצוה ומצוה, שכל יחיד מישראל עושה, כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לשום תשלום גמול ואהבה עצמיית". זה כביכול מה שיש לנו לעשות.

כן.

תלמיד: האם אנחנו יכולים לעשות את זה בשלב הזה שבו אנחנו לא נמצאים בחיבור שיכול להביא לערבות?

כן.

תלמיד: המאמץ הזה שאנחנו עושים הוא כן נחשב למצווה שמקדמת.

כן.

שאלה: איפה בדיוק מתחיל תנאי הערבות עבור החברה, כאשר אני משתדלת כל הזמן להצדיק את החברות?

אין התחלה כלפיך, את כבר נמצאת בזה.

שאלה: בזה שאני רוצה להצדיק את החברים זה אומר שאני למעשה עדיין מרשיע אותם. איך אני יכול להיות ערב להם אם אני עדיין רואה אותם עדיין כרשעים?

כן. זו שאלה.

נחזור על זה בבית, ובינתיים ניגש לתפילה.

(סוף השיעור)