בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. ראשי תיבות עולה כ"ב לרמז שבכ"ב אתוון דאורייתא נבראו כל העולמות.בראשית ברא אלקים את השמים וגו' והארץ היתה תהו ובהו וגו' ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור ויבדל אלהים וגו'. האונקלוס תרגם בראשית ברא אלקים בקדמין ברא ה' וצריך להבין הלא רש"י מבאר בפירוש שאי אפשר לפרש מלת בראשית שבתחלה ברא אלקים את השמים ואת הארץ כמבואר ברש"י. ונראה דבא לרמז דהנה עצמותו ית"ש הוא בלתי מושג ואין שום רעיון ומחשבה תפיסא ביה כלל, רצה לומר המחשבה של כל המחשבות אין תופס עצמותו ית"ש והוא נעלם מכל רעיון וזה נקרא בספרים הקדושים אור דלא ידע ואפילו נושאי הכסא המקדשין אותו בכל יום ואומרים מלא כל הארץ כבודו שואלין איה מקום כבודו ואין סוף לאחדותו והוא ממלא כל עלמין ולעצמותו אין להעריך שום דמות ושום אור. וכשעלה במחשבה לפניו ית"ש לברוא את העולם צמצם אלקותו ית"ש ועשה מקום פנוי להעולמות והצמצום ההוא היה סיבה לגלוי העולמות וזהו שאמר התנא נתעטף הקב"ה באור וברא את העולם. אמנם הצמצום ההוא מחמת גודל בהירותו לא היה כח בהכלים לסבול האור ההוא והיה בלתי אפשרי שיתקיימו שהיו נבטלים מגודל בהירות אור קדמון והיה העולם תהו שלא היה ביכולת שיתקיימו על כן הוצרך המאציל לצמצם עוד אלקותו כדי שהכלים יוכלו לסבול האור ההוא וישיגו מעט מעט האור הראשון ונעשה עולם התיקון כי על ידי הצמצום השני נתקיימו הכלים:

ומזה נבא לבאר בראשית ברא אלקים תרגם אונקלוס בקדמין ברא ה' רצה לומר בתחלה ברא אלקים היינו הצמצום ופירוש בתחלה ברא הצמצום כדי שיהיה מקום פנוי להעולמות כי שם אלקים מורה על צמצום האור כנודע אך הכלים לא היו יכולים לסבול האור ההוא מגודל בהירות והיו נבטלין נגדו והיה עולם התהו וזהו והארץ היתה תהו ובהו ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור פירוש שאחר עולם התהו נעשה עולם התיקון דהיינו יהי אור ויהי אור רצה לומר שנעשה צמצום שני. ועל ידי זה היה אור להכלים שיהיו יכולים להשיגו. ולמעלה מזה האור הוא בחינת חשך כי דבר שהוא בלתי מושג מכונה בשם חשך כמאמר הכתוב ישת חשך סתרו. וזהו ויבדל אלקים בין האור ובין החשך רצה לומר שהבדל עשה הקב"ה בין האור הבא על ידי הצמצום השני שהיה אפשר להשיגו בין האור הקדמון המכונה בשם חשך מחמת שלא היה באפשרי להשיגו ודו"ק. ודברים אלו נרמזים בעץ החיים ובעמק המלך:

ורוח אלקים מרחפת על פני המים ויאמר וגו' וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל. הנה אמרו חז"ל ראה במעשה דור אנוש ודור המבול ודור הפלגה שאינם כדאי להשתמש בו וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. ויש להבין הלא הקב"ה אין שייך מאמר חז"ל ורוח אלקים מרחפת זהו רוחו של משיח, וביאור הדברים כי אמרו חז"ל שבעה דברים קדמו לעולם ואחד מהם שמו של משיח. וכוונתם כי תכלית בריאת העולם הזה היה ימות המשיח שאז יהיה בירור העולמות ומלאה הארץ דעה את ה', וזהו פירוש ורוח אלקים מרחפת זהו רוחו של משיח ויאמר אלקים יהי אור וגו'. וירא אלקים את האור כי טוב זהו אורו של משיח שזה היה כוונת בריאת העולם וזה האור שאדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו ואור זה תחלת כוונתו לא היה רק על עת שיתבררו העולמות ויתעלו הניצוצות הקדושות ותבדל הקדושה ויפלו הקליפה. וזהו שרמזו חז"ל שראה במעשי דור המבול ודור הפלגה שצפה אשר לא יהיה בירור העולמות עד שיתעלו הניצוצות שנפלו על ידי דור המבול ודור הפלגה אשר ניצוצות ההם מפוזרות בכל דור ודור על כן נגנז האור ההוא, הוא אורו של מלך המשיח שכן היה תחלת כוונת הבריאה שבימות המשיח יהיה בירור העולמות ולא היה בזה שנוי רצון כלל רק שלא נתקיימו המחשבה וכוונת הבריאה עד ביאת גואלנו במהרה בימינו:

ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. ראוי לשום לב בכל מקראות הללו שבמעשה בראשית שאצל בריאת האור נאמר ויהי אור ולא נאמר ויהי כן ובמעשה יום שני שהיא הבדלת המים נאמר ויהי כן, וכן במעשה יום שלישי אצל הקוות המים נאמר ויהי כן וכן אצל תדשא הארץ דשא. ובמעשה יום רביעי שהוא בריאת המאורות נאמר ויאמר אלקים יהי מאורות וגו' עד להאיר על הארץ ויהי כן. ואחר זה נאמר ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וגו' ויש לדקדק בזה שהרי כבר נאמר ויהי כן שכבר נבראו המאורות ומה זה שנאמר אחר כך ויעש אלהים את שני המאורות. גם למה לא נאמר ויהי כן אחר גמר הענין של עשיית המאורות. ובמעשה יום חמישי גבי ישרצו המים וגו' לא נאמר ויהי כן. וכן אחר ויעש אלקים את התנינים הגדולים לא נאמר ויהי כן. ובמעשה יום ששי אצל בריאת האדם נאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו לא נאמר ויהי כן. רק אחר כך נאמר ויאמר אלקים הנה נתתי לכם וגו' עד לכם יהיה לאכלה נאמר ויהי כן. וכל זה צריך התבוננות וביאור. עוד יש לדקדק בדברי האגדה שמביא רש"י ז"ל על פסוק וירא אלקים את האור ויבדל ראה שאין העולם כדאי להשתמש בו והבדילו לצדיקים לעתיד לבא מנא ליה לרש"י, הלא אמרו חז"ל שכל מעשי בראשית נבראו ביום א' וגם המאורות פירש רש"י שנבראו ביום א' רק שנתלו ברקיע ביום ד'. אם כן מנין שזה האור שנברא ביום א' אור אחר הוא ונגנז שמא הוא אותן המאורות שנתלו ברקיע ביום רביעי:

ויראה כי הנה השי"ת ברא כל העולמות לכבודו שיעבדוהו זרע ישראל עם קרובו. אמנם למען יהיה בחירה ורצון ברא השם ית"ש העולמות מוטבעים כל אחד על טבעם שאין אחד משנה את טבעו ואין השמש עולה במערב לעולם. וכן כל הטבעים אינם משנים את תפקידם. שאם היו משנים טבעם לפעמים לא היה מקום לטעות. והיו כל בני אדם רואין שאין הבירה מתנהגת בלא מנהיג ולא היה בחירה ורצון. לכן ברא השי"ת הכל על דרך הטבע למען יהיה מקום לטעות בכדי שיהיה בחירה ורצון. אמנם אף על פי כן נתן השי"ת לאדם מקום להתבונן בו שגם הטבע יש לה מנהיג ובידו לשנותה לאשר יחפוץ. ואחד מהבחינות בזה הוא אור הראשון של ששת ימי בראשית שאמרו חז"ל שאדם צופה בו מסוף עולם ועד סופו וכשראה השם ית"ש שאין העולם כדאי להשתמש בו הבדילו וגנזו לצדיקים לעתיד לבא. ואמרו צדיקי הדור שהאור נגנז בהתורה והצדיקים המזככים את עצמם ולומדין התורה לשמה. הם מוצאין אור הזה. ועל ידי זה הם יודעין העתידות שיהיה אחר כך. וזהו שגנזו לצדיקים לעתיד לבא. פירש שיהיו יודעין על ידי זה העתיד לבא. ודבר זה לא נשאר על דרך הטבע. כי אדם אחד רואה על ידי אור זה ושאר אנשים אינם רואים. ואם היה הדבר נשאר בטבעו היו הכל שווין בו. כאשר עינינו רואים שהארץ הוטבעה בטבע שתהיה מוציאה דשאים על ידי מאמר השם תדשא הארץ ועדיין הדבר מתנהג כן. שבכל מקום שיקובץ מעט עפר אפילו בכלי היא מוציאה דשאים. ובשאר נבראים נמצאים אשר לא נשארו בטבעם שנבראו כגון מים בתחלת הבריאה הוציאו דגים ושרץ המים על ידי מאמרו ית"ש ישרצו המים ואף על פי כן לא נשאר זה שיהיה דבר זה מתמיד בטבעו לעולם. שבאם היה דבר זה נשאר על הטבע היה מחויב שבאם ישים האדם מים בכלי ראוי שיתהוו בתוכם דגים כדרך שהארץ מוציאה דשאים לעולם. גם אנו רואים הרבה יאורים קטנים שיש בהם דגים מרובים והרבה נהרות גדולות שאין בהם. וטעם הענין הוא שיהיה האדם מכיר על ידי זה השגחה פרטית של הבורא ית"ש. וכאשר השם ית"ש חפץ במעשי האדם החפץ במצות הוא מזמין לפניו שיתהוו דגים בהנהר ושיובלו אליו לכבוד שבת:

ובזה נבוא אל הביאור על נכון בעזרת השם שכל דבר שנשאר על טבעיו ובקיומו נאמר בו ויהי כן שהוא לשון הויה וקיום. על כן ביום א' אצל בריאת האור לא נאמר ויהי כן כי לא נשאר בטבעו כמו שאמרנו כי אחד מביט בו כאשר היה בתחלת הבריאה ושאר אנשים אינם משיגים אותו. אכן הבדלת המים ומקוות המים וכן מה שהארץ מוציאה דשאים נשאר לעולם על כן נאמר בהם ויהי כן. וגם גבי מאורות נאמר ויהי כן שזה נשאר בטבעו שהחמה לעולם זורחת במזרח ואינה משנה לעולם מאשר נבראה. אמנם אחר כך נאמר ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים שרומזים על החמה והלבנה העליונים כנודע והם אינם מתנהגים על פי הטבע לכן לא נאמר בהם ויהי כן כי על ידי מעשי בני אדם ורוב השתדלותם במצות ומעשים טובים הם מתעלים כנודע. וכן בהשרצת נפש חיה במים לא נאמר ויהי כן כמו שאמרנו שלא נשאר בטבעו. וגם בבריאת התנינים לא נאמר ויהי כן כי לא נשארו שניהם בקיומם כמאמר חז"ל שמלח הקב"ה את הנקבה לצדיקים לעתיד לבא. ובבריאת אדם שנאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו לא נאמר ויהי כן כי האדם גם כן לא נשאר על טבעו שהדבר מסור ביד האדם להרע או להיטיב שאם יזכך את חומרו ומקדש את עצמו על ידי התורה והמצות יהיה בצלם ובדמות. ואם לא יוכשר במעשיו ח"ו אזי מותר האדם מן הבהמה אין. מה שאין כן אצל הנה נתתי לכם את כל עשב נאמר ויהי כן מפני שדבר זה מוטבע לעולם שאי אפשר לאדם שיתקיים בלי אכילה. ומזה מצאו חז"ל בעלי האגדה להוכיח שנגנז אור הראשון מחמת שלא נאמר בו ויהי כן. ומתורץ הכל היטב בעזרת השם.

ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. ויעש אלקים את הרקיע וגו'. ויאמר אלקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה. ראוי לשום לב מפני מה המים אינם בחשבון הנבראים שלא נאמר בהם לא לשון בריאה או יצירה או עשיה. ונראה בזה דהנה עיקר הבריאה היתה כדי שידעו הכל מאלקותו ית"ש ויכירו כח מלכותו. והנה באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא, ותורה דאצילות אין בה השגה ועליה נאמר ואהיה אצלו אמון וגו' שהיתה אלפים שנה קודם שנברא העולם. ותורה דבריאה גם היא נקראת פנימיות התורה ותורה דיצירה הוא עולם המלאכים והיא גם כן גבוה. ובעולם העשיה היא פשטות התורה לכן ניתן לנו פשטות התורה והפנימיות היא מכוסה ממנו, שאם לא היה מכוסה ממנו פנימיות התורה היינו פוגמים ח"ו בפנימיות כדורות הראשונים שהיו יודעים פנימיות התורה והיו פוגמים הרבה לכן לא ניתן לנו רק פשטות התורה. ועל ידי שנלמוד פשטות התורה ונפלפל בה ונשמור אותה נזכה להשיג הפנימיות:

והנה עיקר עבדות ה' היא להשיג אלקותו ית"ש ולהדבק באין סוף ב"ה וזאת היא גבוה מעל גבוה ולאו כל אדם זוכה לזה, ובאיזה דרך ישכון האור לבא להשגה זאת לזה תקנו לנו חז"ל שיקרא אדם קריאת שמע שחרית וערבית שיקרא שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד על כוונה זו שימליך להקב"ה למעלה ולמטה וד' רוחות העולם. וכשיאמר פסוק זה בבוקר ובערב בכוונה זו ובהשתוקקות גדול עד כלות הנפש אליו ית"ש יוכל להיות דבוק בו ית"ש כל היום וכל הלילה. אך מי שעדיין לא תיקן מדותיו כראוי ולא שבר תאוות הגשמיות לא יוכל לקרוא פסוק זה ולומר אחד על כוונה זו ברור וצלול, כי מחשבות זרות עדיין שולטין בו ומבלבלין אותו וכפי מה שמזדכך עצמו כן הוא ממליך אותו ית"ש בשעת אמירת שמע ישראל. ועצה היעוצה לזה שיוכל לומר אחד שלא יבלבלו אותו המחשבות זרות כל כך, הוא, שילמוד הרבה קודם התפלה משניות גמרא וזוהר על כוונה זו שעל ידי לימודו יוכל לומר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד כדת וכנכון ואם ילמוד על כוונה זו בודאי יזכה להמליך להקב"ה על כל העולמות עליונים ותחתונים. ולזה צריך זריזות גדול שילמוד הרבה ולא יעבור ח"ו זמן התפלה. וידוע שהתורה נקראת מים. ומאלה הדברים נבוא לבאר הכתובים ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, פירוש שהתורה נקראת מים ולכן אינה בחשבון הבריאה כי התורה קדמה אלפים שנה לעולם, רק זאת היתה אמירה צורך גבוה יהי רקיע בתוך המים רצה לומר שיהיה ווילון פרוס בין פנימיות התורה לפשטות התורה פירוש שפנימיות התורה תהיה מכוסה שלא ידע כל אחד מפנימיות התורה כדי שלא יפגמו ח"ו כדורות הראשונים. ויעש אלהים את הרקיע רצה לומר על ידי מאמרו של מלך יתכסה פנימיות התורה. וראתה חכמתו ית"ש ליתן עצה אל האדם אשר ירצה לזכות אל פנימיות התורה על זה כתיב ויאמר אלקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד רצה לומר שילמוד פשטות התורה שהיא תחת השמים רצה לומר עולם העשיה ובכוונה עצומה ועל ידי זה יבוא למדריגה שיוכל לקבל עליו עול מלכות שמים ולהמליך את הקב"ה בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם בשעת קריאת שמע בתיבת אחד ועל ידי זה יזכה לפנימיות התורה. ואמר עוד הכתוב ותראה היבשה רצה לומר על ידי אמירת אחד יוכל כל אדם להבין בעצמו אם הוא יבש חלילה או יש בו לחלוחית קדושה כי כפי הזדככותו כן יזכהו לקבל על עצמו עול מלכות שמים בשעת קריאת שמע והבן. ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי וגו'. פירש רש"י תדשא הארץ דשא. תתמלא הארץ ותתכסה לבוש עשבים. יש לדקדק לפי פירוש רש"י היה לו לומר תדשא הארץ עשבים. שמלת תדשא הוא לשון לבישת הארץ עשבים. ואם כן טוב יותר לומר תדשא הארץ עשבים ומה הוא דשא. גם יש לדקדק מה הוא לשון מזריע זרע. גם על כפל הלשון עץ פרי עושה פרי:

ונראה בזה, דהנה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות צמצם אלקותו ית"ש מעילה לעלול ונשתלשלו העולמות ואור אין סוף ב"ה מתנוצץ לכל העולמות מעולם הגבוה לעולם השפל הגשמי, אך בעולמות העליונים מרגישין אור אלקותו ית"ש ובעולמות התחתונים הוא בהעלם. ואין שום נברא בעולם שאין אור אין סוף ב"ה מתנוצץ בו ואפילו בדוממים ועשבים. והנה עינינו רואות שאפילו הדוממים עולים מן הארץ מפני שהם משתוקקין לחזור להעלות לשרשן. כדאיתא באור החיים על פסוק ויכולו השמים והארץ וכל צבאם שכל צבא מעלה ומטה כולן משתוקקין לאור אלקותו ית"ש ותיבת ויכולו הוא מלשון כלתה נפשי. וכן איתא בכתבי האר"י ז"ל כשהצמחין עולין מן הארץ אז הוא זמן עלית העולמות. ואיתא בגמרא אין לך עשב מלמטה שאין לו מלאך מלמעלה המכה אותו ואומר לו גדל. ולכאורה ענין הכאה זו אינו מובן. ולהבין זאת נראה כי הקב"ה ברא כל העולמות על ידי כ"ב אותיות התורה ונקודות וטעמי התורה על ידי צרופי שמות ששם הוי"ה ב"ה מצטרף עם כל אות ואות בפנים ואחור ועם הנקודות. ואם כן אין שום דבר בעולם שלא יהיה לו חלק באיזה אות מאותיות התורה או באיזה נקודה. ואות ההיא או הנקודה ההיא יש לו חלק בשם הוי"ה ב"ה לכן משתוקקין כל הצמחין והאילנות להעלות לשרשן. ואיתא בכתבי האר"י ז"ל שצרופי האותיות נקראת הכאה שעל ידי שמכה אות באות ומצטרף אות לאות הוא בחינת הכאה. וזהו פי' אין לך עשב מלמטה שאין לו מלאך מלמעלה המכה אותו ואומר לו גדל, רצה לומר המלאך מאיר עליו אותו הצירוף השייך לו דרך הכאה, שאין לך שום עשב שאין לו צירוף ועל ידי זה יש לו חלק בשם הוי"ה ב"ה ועל ידי הצירוף ההוא הוא משתוקק לעלות לשרשו. ועל ידי מה הן מתעוררין לעלות לשרשן, הוא על ידי הצדיק שלומד תורה לשמה ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה ומדבק עצמו באותיות התורה ובצרופי שמות ומיחד ומדבק ומקשר עצמו באין סוף ב"ה, על ידי זה הוא נותן חיות והתעוררות לכל הנבראים כולם לדוממים ולצומחים ולחיים ולמדברים שישתוקקו כולם לעלות לשרשן כי לכולם יש חלק באותיות התורה ובצרופי שמות. ועל ידי שהצדיק מעורר המיין נוקבין מתתא לעילא הוא מדבק עצמו באבות הקדושים וממשיך החסד הגדול על כנסת ישראל. וכן מפורש על פסוק וכל שיח השדה וגו' טרם יצמח וגו' ואדם אין וגו' ופירש רש"י וכשבא אדם כו' והתפלל עליהם וצמחו. נמצא למידין שהכל תלוי בתפלת הצדיק וכל שכן על ידי היחודים. והנה שם של ע"ב יוצא מהפסוקים ויסע ויבא ויט כדאיתא בזוהר הקדוש פרשת בשלח. ואיתא שם ויסע זה אברהם ויבא זה יצחק ויט זה יעקב, רצה לומר שהאבות הקדושים הנה שרשן משם ודשא הוא גם כן יחוד מלשון דש כידוע למביני דעת. ומזה נבוא לביאור ויאמר אלקים תדשא ארץ דשא ורצה לומר שהצדיק יהיה מיחד העולמות התחתונים עם עולמות העליונים. ויעורר מיין נוקבין ויגרום שכל הברואים כולן ישתוקקו להעלות לשרשן היינו ע"י התעוררותו של הצדיק יתייחדו העולמות ותתכסה הארץ עשבים ועל זה מרמז לשון דשא עשב רצה לומר על ידי זה הוא מדבק את עצמו לאבות הקדושים וממשיך החסד הגדול על הכנסת ישראל ולזה מרמז תיבת עשב ע"ב ש' רצה לומר שממשיך החסד שהוא שם של ע"ב והשי"ן רומז לאבות הקדושים ששרשם משם כמאמר הזוהר הקדוש הנ"ל. וזהו עשב מזריע זרע רצה לומר זאת נעשה על ידי שהצדיק מזריע ומעורר מיין נוקבין מתתא לעילא יורד כנגד זה מים דכורין מעילא לתתא היינו השפעות טובות. עץ פרי עושה פרי רצה לומר הצדיק שהוא נקרא עץ פרי עושה פרי שממשיך רחמים וחסדים גדולים על הכנסת ישראל אמן:

ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף וגו' ויברא אלקים את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת וגו'. והנה אמרו חז"ל שזה לויתן ובת זוגו וצינן את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים מפני שראה הקב"ה שאין העולם מתקיים אם יפרו וירבו. ולפי פשוטו קשה הלא הקב"ה יודע ומביט עד סוף כל הדורות ואיך שייך בו שתחלה בראם שנים ואחר כך צינן והרג ואם כן נמצא חלילה חסרון בידיעתו ית"ש. אמנם יראה לרמוז בזה מהות עסק תורתנו הקדושה כי הנה העבדות העיקרי היא עסק התורה לשמה והיא יותר קשה על האדם לקיים מכל עשיות המצות כי ביותר יעמוד היצר לבל יתן מקום לעסוק בתורה לשמה. וגדול כח עסק התורה לשמה עד שאמרו חז"ל שיונתן בן עוזיאל בשעה שעסק בתורה כל עוף הפורח עליו נשרף. ויראה לרמוז באגדה זו שעוף רומז על המלאכים משרתי מעלה שהם נקראים מעופפים כמו שכתוב בדניאל והאיש גבריאל וגו' מועף ביעף, וביאור הדבר שהוסיף כח בלמודו בתורה עד שהמלאכים נעשו ונתעלו בבחינת שרפים. אמנם עסק התורה לשמה באם היה האדם משיג בעולם הזה תכלית העסק בתורה לשמה והיה מיחד עצמו בלמודו עם הנשמות שבגן עדן ששם היא תכלית העיקרי אז לא היה ביכולת להשאר בעולם הזה מגודל עריבות ומתיקות השגת האור ההוא, על כן נקצב העסק בתורה לשמה שלא להשיגה על תכליתה בעולם הזה. וכן העסק שלא לשמה יש בה בחינות הרבה, וח"ו באם היה האדם שם תכלית עיקר עסקיו רק שלא לשמה לבד בלי תערובות מחשבה טובה גם כן לא היה העולם מתקיים, ועל כן ניתן גם כן גבול שלא יהיה יכולת באדם להפריד עצמו ח"ו לעסוק רק שלא לשמה, ואת זה לעומת זה עשה אלקים טוב בתכליתו ורע בתכליתו ואולם צינן מעט התלהבות עסק התורה לשמה בכדי שיוכלו העוסקים להתקיים בעולם, גם תשש כח הרע לבל ישלוט על האדם לעסוק שלא לשמה בתכליתו:

וזה מאמר הכתוב ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה, התורה נקראת מים כענין שנאמר הוי כל צמא לכו למים. וביאור הדברים שהתורה תפרה ותרבה חיות האדם וזהו נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים רומז שעסק תורתו והבל פיו תעופף על כל העולם ותעלה לרקיע ועוף הוא כנוי לתורה כמו שאמרו חז"ל בברכות אין עוף אלא תורה שנאמר התעיף וגו'. גם ירמוז על המלאכים וכו' והאיש גבריאל וגו' יעופף על הארץ לשמוע תורתך כענין שאמרו בחגיגה שהיו מלאכי השרת מתקבצין לשמוע. ויברא אלקים את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם כי יש לרמוז בזה כי התנינים הוא מלשון תנינא לשון לימוד ורצה לומר שברא עניני הלימוד ונכתב בלשון רבים כי שני דרכים הם האחד דרך חיים והטוב שהיא עסק התורה לשמה ודרך הב' הלמוד שלא לשמה ח"ו הרע בתכליתו ושניהם הלומדין הם יכולים להיות גדולים בתורה בערכם אכן זה פנה לימין לעסוק בתורה לשמה ולחזות בנועם ה' וזה פנה לשמאל לבחור בדרך הרע לשים כל מגמתו לבקש השררה והממון ועשה תורתו קרדום לחפור בה את הכל עשה זה לעומת זה. וזה רמזו חז"ל באמרם שצינן את הזכר רומז שהלומד בתורה לשמה והוא בבחינת דכורא צינן אותו מעט לבל יתבטל ממציאותו לגודל נעימות עסק התורה לשמה ולא יהיה באפשרי שיתקיים בעולם והרג את הנקבה פירוש לימוד שלא לשמה שהיא בחינת נוקבא הרגה והתיש כחה לבל יחרבו העולם ע"י העסק בתורה שלא לשמה וזה מה שסיים הכתוב ואת כל נפש החיה וגו' למיניהם פירוש שהקטנים בערכם מהלומדים הנ"ל הם גם כן למיניהם יש לומד מעט לשמה ויש הרבה הכל לפי בחינתו ומדריגתו שהרבה פנים לתורה לשמה והרבה אופנים נקראים שלא לשמה ואשרי מי שבוחר בטוב יזכה לחזות בנועם ה':
ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו וגו'. בפירוש רש"י ז"ל בדפוס העשוי לו שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים שנאמר ותשת עלי כפיך נעשה כחותם וגו'. וכן הוא אומר תתהפך כחומר חותם. הנה פירושו סתום וחתום בלתי מובן. ונראה שבא לרמז ונקדים מאמר הכתוב וידעו כי ערומים הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות הנה הכתוב זה צריך גם כן הבנה, ורש"י פירש בדבר שקלקלו בו נתקנו, ועדיין קשה למאן דאמר עץ שאכל אדם הראשון חטה היה אם כן מדוע בחרו בעלה תאנה, גם מה הועילו בחגורות לבד שאף שחגרו את עצמם בחגורות אף על פי כן נשארו ערומים:

ונראה לפרש ונקדים גם כן פירוש רש"י בראשית אמר ר' יצחק לא היה צריך להתחיל כו' ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו, וזה גם כן צריך ביאור. והנראה בזה על פי מה שאמרנו כמה פעמים שהשי"ת ברא עולמו לעובדו להללו ולשבחו כמאמר חז"ל בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית שישראל היו עיקר שעשועי השם שצפה שהם יקבלו התורה הקדושה ושיקיימו אותה ויקבלו עליהם עול מלכותו, ואמר בתיקונים באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא ופירשו שעם אותיות התורה נבראו כל העולמים כמאמר חז"ל ואהיה אצלו אמון אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה שהבריאה היתה על ידי כ"ב אתוון דאורייתא. ואמרו בזוהר הקדוש שכמה רבי רבבות עולמות תלוין בקוץ התחתון של הה' וקל וחומר בכל הה' ומכל שכן בכל האותיות וצרופיהם ברל"א שערים. וישראל שמקיימין את התורה בדחילו ורחימו ומקבלין עליהם עול מלכותו ית"ש הן מקיימין את כל העולמות. ועיקר קבלת עול מלכותו ית"ש הוא על ידי מה שאנו אומרים פעמים בכל יום שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ושלשה שמות הללו ה' אלהינו ה' נקראים יד ימין רצה לומר הי"ד אותיות שבהם, וחילופי האותיות הללו היינו האותיות שאחרי אותיות הללו הנכתבים בצד החיצון של המזוזה הם נקראים יד שמאל ושניהם הם כ"ח אתוון וכנגד זה הם כ"ב אותיות התורה וחמשה אותיות מנצפ"ך שהם בין הכל כ"ז ועם הכולל הם כ"ח, כי כל האותיות נתגלגלו ויצאו משם הוי"ה ב"ה כידוע ולכן האותיות שבפסוק ראשון של התורה הם גם כן כ"ח לרמוז שעל ידי הכ"ז אותיות ועם הכולל העולה כ"ח בהם נברא העולם וישראל שמקיימין הכ"ז אותיות על ידי שמקיימין את התורה הם מקיימין את כל העולמות. וזהו מאמר רבי יצחק מה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו רומז על הכ"ח אותיות של התרין ידין והכ"ז אותיות של אלפא ביתא ושעם הכולל עולה כ"ח שעל ידי אותיות הללו נבראו ונוצרו כל המעשים וכל העולמות, הגיד לשון המשכה כמו נגיד ונפיק, רצה לומר שהמשיכם לעמו והם מקיימים אותם ועל ידי כך מתבטלין מעליהם כל המקטרגים הנוגעים בנחלה אשר הנחיל לעמו:

והנה אמרו חז"ל על פסוק עוטה אור כשלמה שנתעטף הקב"ה באור וברא את העולם ורמזו בזה כי השי"ת צמצם אורו שיהיה מקום לעמידת העולמות והצמצום הראשון היה בשם אהי"ה ומילוייו שהם נקראים לבושיו ית"ש שמצמצמים אורו יתברך שיהיה מקום פנוי לבנין העולמות ואחר כך המשיך לתוכן שמות הוי"ה ששם הוי"ה הוא שם העצם כידוע מכתבי האר"י ז"ל והשמות ההוי"ה הם פנימיות העולמות ומאירין דרך המקיפין, והשלשה מילויי שם אהי"ה שהם קס"א קנ"א קמ"ג עולין כמנין חותם עם הכולל שהם חותמו יתברך כידוע. ושמותיו יתברך שהם אהי"ה הוי"ה אדנ"י הם הצלם אלקי, והצדיק על ידי שהוא מזכך את עצמו וקדושתו הוא ממשיך עליו קדושות השלשה שמות הללו שהם הצלם אלהים. אמנם אדם אין צדיק בארץ וגו' ושמעתי מאדמו"ר הרה"ק מו"ה רבי יעקב יצחק מלובלין זצללה"ה שאמר שבדורות הללו אין צדיק שלא יהיה בבחינת בעל תשובה שכל אחד צריך לתקן איזה פגם. גם אמר הוא ז"ל שלכן השם אהי"ה הוא שם של עולם התשובה שלשון אהיה פירושו שמכאן ואילך אהיה עובד ה'. והנה ידוע מפסוק ויפח באפיו נשמת חיים שבתחלת בריאת האדם ויצירתו ברחם ניתן בו נפש החיוני שהוא הדם המקיימת הגוף ומחיה אותו ואחר כך כאשר האדם מגביר שכלו על החומר הוא זוכה לנפש השכלית ואחר כך כשאדם מזכך עצמו יותר והוא זוכה לבחינת רוח אז הוא מזוכך ויש יכולת בידו לדבר דברים ברורים בכל לב לפני השם כמו שתרגם אונקלוס ויהי האדם לנפש חיה והוה באדם לרוח ממללא שרומז שממלל אמריו לפני השם ברורים מכל סיג ומחשבה זרה וטרם שזוכה אדם לבחינת רוח עדיין אין תפלתו זכה וברורה. ולנשמה אין האדם יכול להמשיך רק בעת דביקות בשבת או בחול בעת התפלה או בעת התבודדות בינו לבין קונו וכאשר האדם זוכה לנפש רוח נשמה אז הוא ממשיך עליו גם כן שמות המקיפים שהם מגינים עליו מכל המקטרגים והוא חוסה בצלם שהשם קס"א הוא במנין צלם עם הכולל והשם קנ"א גם כן עולה צל אל וכן מילוי שם קמ"ג עולה בצל והכל הוא על ידי עסק התורה וקיום המצות.

וזה מאמר הכתוב וידעו כי ערומים הם רצה לומר שהם ערומים מחמת שנתערטלו מהמצוה שהיתה בידם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות רצה לומר ויתפרו עולה כמנין תש"ב פירוש שעל ידי תשובתם העלו עליהם תאנה רומז לג' שמות הללו קס"א קנ"א קמ"ג שעם הכולל עולה תאנה שהקיפו עצמן וחסו בצל מילויי שמות אהי"ה. ויעשו להם חגרת, חגרת בגימטריא תורה שקבלו על עצמן מכאן ואילך שיקיימו התורה. והנה האדם הוא עולם קטן ודוגמת כללות כל העולמות, אמנם בבריאת העולמות צמצם השי"ת אלקותו תחלה בשמות אהי"ה שיהיה מקום לעמידת העולמות ואחר כך המשיך לתוכן שמות הפנימיות שהם שמות הוי"ה. ובאדם הוא להיפך שתחלה ממשיך האדם עליו פנימיות שהם נפש רוח נשמה ואחר כך ממשיך עליו השלשה מילויי שם אהי"ה שהם עולים בגימטריא חותם. וזהו רומז רש"י שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים שכל עולם ועולם נברא באות אחת או בנקודה אחת והאדם שהוא כלול מכל העולמות נברא בידים רומז לכ"ח אתוון שהם נקראים ידים והם כמנין כ"ז אותיות שבאלפא ביתא ועם הכולל הם כ"ח שהאדם שהוא עולם קטן וכלול מכל העולמות היתה בריאתו שנאמר ותשת עלי כפיך נעשה כחותם רומז לשלשה מילויי שם אהי"ה שהם עולים חותם וכן הוא אומר תתהפך כחומר חותם רומז שבאדם הוא בהיפך מבריאת העולמות הגם שהוא עולם קטן, שבבריאת העולמות היה החותם תחלה שתחלה נתהווה הצמצום על ידי מילויי שם אהי"ה שהוא חותם כנזכר ונרמז על פסוק עוטה אור כשלמה ואחר כך נמשך לתוכן פנימיות ההויות שהם נשמות העולמות ובאדם הוא להיפך שבתחלה צריך להמשיך על עצמו בחינות נפש רוח ונשמה ואחר כך הוא זוכה לבחינת המקיפים וזהו תתהפך כחומר חותם. ודו"ק

ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם. ופירש רש"י ויברא אלקים את האדם בצלמו בדפוס העשוי לו שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים שנאמר ותשת עלי כפיך נעשה כחותם וגו' וכן הוא אומר תתהפך כחומר חותם. בצלם אלקים ברא אותו פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא. זכר ונקבה ברא אותם ולהלן הוא אומר ויקח אחת מצלעותיו וגו' מדרש אגדה שבראו שני פרצופין בבריאה ראשונה ואחר כך חלקו. דברי רש"י סתומין והם בלתי מובנים. א', שאמר שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים מה משמיענו בזה ומה איכפת לנו אם נברא במאמר או בידים. וכבר תרצנו זאת בעזרת השם בדרוש הקודם לזה. אולם באנו כאן לחזור עליו בשביל דבר מה שנתחדש בהרחב הביאור בעזרת השם. ובשביל שאר הדקדוקים שיתורצו בעזרת השם. ב', שאמר אותו צלם המתוקן לו דמות דיוקן יוצרו הוא איך יעלה על הדעת לדמות הצורה ליוצרה אשר עצמותו ית"ש לית מחשבה תפיסא ביה כלל ואין להעריך אליו שום דמות כמאמר הכתוב ואל מי תדמיון אל. גם לשון המתוקן לו אינו מובן שהוא לשון עתיד שמתוקן עבורו ליתן לו והיה לו לומר שנברא בו. ונראה לרמז, דהנה כשאמר משה לפני ה' הנה אנכי בא אל בני ישראל וגו' ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם וגו' ויאמר אלהים אהיה אשר אהיה וגו' ויאמר כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם. מצינו ששם ראשון שנגלה בו הקב"ה לגאול את ישראל נגלה בשם אהי"ה ונזכר שם ג' פעמים אהי"ה. והענין הוא כך דהנה עצמותו ית"ש לית מחשבה תפיסא ביה כלל, וכשעלה במחשבתו ית"ש לברוא את העולם היה עיקר כוונת הבריאה שיכירו מלכותו ית"ש לכן עולם המחשבה הוא שם אהי"ה שכן עלה במחשבה לפניו אברא את העולם ואהיה מלך עליהם. וצמצם אלהותו וברא את העולמות על ידי כ"ב אותיות התורה ואין לך שום דבר בעולם שאין לו חלק ואחיזה באיזה אות מאותיות התורה. ואדם נברא בכח המדבר ובו כלולים כל הכ"ב אותיות שהוא מדבר אותם בפיו. ויש לאדם ה' מוצאות הפה והן כנגד מנצפ"ך. לכן נקרא האדם עולם קטן שהוא כלול מכל אותיות התורה שנבראו בהם כל העולמות. והנה אהי"ה במילוי יודין בגימטריא צלם ואהי"ה עם כל המילויים בגימטריא חותם. וכוונת בריאת האדם היה למען יעבוד את השי"ת וישתוקק בלבו אליו ובכל יום ויום יקבל על עצמו לאמר מעתה אהיה עובד ה' באמת ומאז בעת הבריאה ניתן בו כח ההוא שאם ישתוקק אליו ית"ש באמת ויתחרט על מה שפגם ויקבל על עצמו לאמר מעתה אהיה עובד ה' באמת יוכל להמשיך עליו אור קדושת עולם המחשבה שהוא שם אהי"ה עם כל המילויים וזהו החותם של הושענא רבה שעל ידי שישראל עושים תשובה וכל אחד מתחרט על מה שפגם וצועק בלב נשבר ובתשובה עצומה וגומר בלבו מעתה אהיה עובד ית"ש באמת. בזה אנו ממשיכין השם אהי"ה עם כל המילויין שהוא בגימטריא חותם והוא מקיף אותנו וסוכך עלינו לבל יגע בנו שום מגע נכרי. וזה שנתגלה הקב"ה לגאול את ישראל נתגלה בשם אהי"ה שזה הוא שם הראשון שעלה לפניו ית"ש כשעלה במחשבה לפניו לברוא את העולמות ונזכר שם ג' פעמים אהי"ה כנגד ג' שמות אהי"ה עם המילויין:

ומזה נבא לבאר בעזרת השם. ויברא אלהים את האדם בצלמו פירש רש"י ז"ל בדפוס העשוי לו שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים ורצה לומר כל העולמות נברא כל אחד במאמר אחד רצה לומר באות אחת מאותיות התורה. והוא נברא בידים פירוש שאותיות של השמות ה' אלקינו ה' הם י"ד אותיות ואותיות שאחרי אותיות השלשה שמות המכונים ליד שמאל כמו שבארנו בדרוש הקודם הם גם כן י"ד אותיות ושניהם הם כ"ח ובאדם כלולים הכ"ב אותיות היינו שמדבר בפיו ומוציאם בה' מוצאות הפה שהם כנגד אותיות מנצפ"ך וכו' ועם הכולל הם גם כן כ"ח וזהו והוא נברא בידים שכלולים בו הכ"ז אותיות ועם הכולל הן כ"ח כדי שיקבל על עצמו עול מלכותו ית"ש. וזהו כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים ורצה לומר שהודיע להם כח אלקותו ית"ש כנאמר למעלה ה' אלקינו ה' וגו' כדי שיעבדוהו וילמדו תורתו ואותיות התורה הם גם כן כ"ח וכו' ועל ידי זה יתן להם כל השפעות טובות. ואמר עוד נעשה כחותם וגו'. וכן הוא אומר תתהפך כחומר חותם. כלומר בעת הבריאה ניתן בו כח מהשם אהי"ה עם המילויין שעולה בגימטריא חותם כמו שאמרנו למעלה שבריאת האדם היה בשביל שירבה בעבודתו ית"ש ובכל יום ויום יקבל על עצמו עול מלכותו ויתחרט על מה שפגם ויגמור בלבו לאמר מעתה אהיה עובד את ה' באמת. ועל ידי זה יוכל להמשיך השמות אהי"ה עם המילויין שהם בגימטריא חותם לבל יגע בנו שום מגע נכרי שנקבל אנחנו כל ההשפעות טובות. וזהו נעשה כחותם שנעשה על מנת שיעלה מיין נוקבין וימשיך ההשפעות מהמוחין שהן שמות אהי"ה עם כל המילויין והן בגימטריא חותם. בצלם אלקים ברא אותו שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא פירוש ששם אהי"ה במילוי יודין בגימטריא צלם. והוא שם ראשון שעלה במחשבה לפניו וכו' ואם האדם מזכך עצמו יוכל להמשיך על עצמו הצלם אלקים וכו'. ואתי שפיר המתוקן לו כי הגם שניתן בו מעת הבריאה מכל מקום אינו זוכה בו עד שמזכך עצמו וזהו אותו צלם המתוקן לו היינו המתוקן עבורו אם יזכה להשיגו. צלם דיוקן יוצרו הוא רצה לומר הוא השם אהי"ה שהוא השם ראשון של יוצרינו שהוא בגימטריא צלם וכו'. ואמר עוד זכר ונקבה ברא אותם מדרש אגדה שברא בריה ראשונה שני פרצופין ואחר כך חלקו ורצה לומר שתחלת הבריאה היה שיהיה בבחינת שני פרצופין זכר ונקבה היינו שיעלה מיין נוקבין מתתא לעילא דרך כל העולמות עד המוחין וישפיע לכל העולמות וזהו בחינת זכר וגם יהיה בבחינת נוקבא שיקבל השפעות טובות מעילא לתתא. וזהו שאמרו במדרש רבה אנדרוגינוס בראו דהיינו כמו שאמרנו שיהיה בו בחינת דכר ונוקבא וכו' רק אחר כך שפגם ניטל זאת ממנו וזהו ואחר כך חלקו. יהי רצון שיתוקן הכל במהרה בימינו אמן:

וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וגו' ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו וגו' ופירש רש"י בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש. הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה וכו'. הנה עדיין אין זה מספיק שהרי אף על פי כן כלה מלאכתו בששי ולא בשביעי אף שהיה בצמצום ויראה על פי מאמר חז"ל שהשדים נבראו בערב שבת בין השמשות ועדיין היה צריך לברוא להם גופים וקידש היום ולא בראם. והנה אמרו חז"ל על פסוק שלמעלה וירא אלהים וגו' והנה טוב מאד, טוב זה יצר טוב מאד זה יצר הרע. טוב זה החיים מאד זה המות:

ולבאר זאת נראה על פי מה דמרגלא אצלינו שהשי"ת ברא עולמו לכבודו ובשביל ישראל שנקראו ראשית שהם יקבלו עליהם עול מלכותו. ולמען יהיה הבחירה והרצון כדי שיקבלו שכר על מעשיהם הטובים, צמצם השי"ת אלקותו מעילה לעלול ומעולם לעולם ועשה מסכים ופרסם בין עולם לעולם שהם מצמצמים אור אלקותו וקדושתו בצמצום אחר צמצום עד העולם הגשמי באופן שאין שום דבר נמצא אף בעולם העשיה ועולם הגשמי אשר אין מתנוצץ בו אור קדושתו כי בלעדי זה לא היה להם שום קיום. ולזה מרמז הכתוב מלכותך מלכות כל עולמים והפסוק ומלכותו בכל משלה. והאדם המקבל עליו עול מלכותו ובא לדבק עצמו בשרשו צריך להסיר כל המסכים עד שישיג נועם אלקותו ב"ה אור העליון אור אין סוף ב"ה. והנה אצל מדת מלכות נאמר ורגליה יורדות מות רצה לומר שהיא המדרגה הקרובה אל מקום מדור החיצונים אשר באם ח"ו היה העולם מתגשם יותר לא היה ביכולת האדם לשוב משם להדבק באור העליון מחמת עביות חומר הגשמיות, אמנם השי"ת ברוב רחמיו כי חפץ חסד הוא לבל ידח ממנו נדח אמר לעולמו די לבל יתגשם יותר כי ראה חכמתו ית"ש להגביל הגבול ולהתחים התחום אשר על ידי זה יוכלו ברואיו להשיג אלקותו מחמת הצמצומים והשתלשלות העולמות וגם יוכלו להעלות הניצוצות הקדושות ואף מעולם הגשמי לרום המעלות. ולזה לא נבראו גופים להשדים כי ראה חכמתו ית"ש לבל יתגשם העולם יותר והלא גם עתה נאמר ורגליה יורדות מות ודי למבין. אשר על כן צריך כל אדם להיות זריז למהר ולשוב לתקן אשר עיות מחמת שנעלם ממנו עד היכן נתרחק מהקדושה פן ואולי יתגשם כל כך אשר לא יוכל קום ועל זה רמזו חז"ל שקידש היום ולא נבראו הגופים של השדים. רצה לומר שמחמת קדושת שבת כי הופיע ית"ש קדושתו על העולמות נתעלו ולא נתגשמו על כן לא נבראו להם הגופים וזהו פירוש הפסוק ויכל אלקים ביום השביעי וגו' רצה לומר עם יום השביעי היינו קדושת שבת בזה כלה מלאכתו לבל יתגשם יותר:

וזה מרמז רש"י בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול אל הקודש ביאורו שצריך למהר ולשוב מאשר העוה ולהוסיף מחול אל הקודש מפני שאינו יודע עד היכן נתרחק ויצא מהקדושה לבל יתגשם הרבה ולא יוכל קום ח"ו, אבל הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו בכחוט השערה רצה לומר שתיחם העולם בצמצום רב כחוט השערה והוריד קדושת שבת לבל יתגשם יותר ועד היכן שגזרה חכמתו שיתגשם נתגשם ולא הוצרך להוסיף ולא לגרוע ותיחם והגביל עד כחוט השערה. ולזה רמזו חז"ל והנה טוב זה החיים מאד זה המות רצה לומר כי רגליה יורדות מות כנ"ל קרוב מאד למקום מדור החיצונים על כן הוריד השי"ת קדושת שבת לבל יתגשם עוד בכדי שיוכלו להשיב הכל לשרשו כי ישרים דרכי ה':

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלקים וגו'. יראה ליתן טעם על ה' זעירא של בהבראם, גם על כפל השמות ה' אלהים, כי הנה ידוע מאמר חז"ל על פסוק כי ביה ה' צור עולמים שהעולם הבא נברא ביו"ד ועולם הזה נברא בה'. וכן דרשו חז"ל בהבראם בה' בראם. ויראה שעל כן הה' היא קטנה שיראה האדם להקטין אצלו עניני העולם הזה והתענוגים. ואולי מרמז על זה גם הזוהר הקדוש בהבראם באברהם, כי כמו שאברהם מאס בתענוגי עולם הזה ושם לבו וחפצו רק להודיע אלקותו לכל באי עולם ולפרסם כי הוא לבדו ברא כל העולמות כמו כן יתנהגו כל באי עולם. ואולי לזה מרמז מלת אלה תולדות שכל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים. רצה לומר שפוסל כל עניני עולם הזה שנבראו בששת ימי בראשית שלא לרדוף אחר התענוגים והבלי העולם רק להקטין הכל בעיניו כאשר הה' של בהבראם היא קטנה שבה נברא עולם הזה ועל כן באו כפל השמות ה' אלקים. רצה לומר מי שמתנהג כן ומקטין בעיניו עניני עולם הזה ורק בתורת ה' חפצו מהפך בזכותו מדת הדין למדת הרחמים וזה מרומז ביום עשות ה' אלקים רצה לומר שמשם אלקים שהוא מרומז לדין עושה שם הוי"ה שהוא שם החסד והרחמים על הכנסת ישראל אמן:

באופן אחר נראה לי טעם על הה' זעירא ועל דרשת חז"ל בהבראם באברהם. על פי המדרש אלה תולדות השמים והארץ. אלה פוסל הראשונים. ומה פסל תהו ובהו מלמד שברא הקב"ה עולמות והחריבן וכו' דין הניין לי ודין לא הניין לי. והענין הוא כך כי כשנשתלשלו העולמות מעולם לעולם עד העולם הזה הגשמי נשכח מהם אלקותו ית"ש וסברו בעצמם שאין עליהם אדון ומושל וכל אחד אמר אני אמלוך לכן נחרבו. והעיקר שצריך לידע שהוא ית"ש רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין ולהכנע מפניו כאברהם שאמר ואנכי עפר ואפר. ועל ידי איש כזה מתקיים העולם בזכותו. וזהו בהבראם באברהם שמחזיק עצמו במדת אברהם להיות עניו ונכנע מפניו ית"ש לא כדורות הראשונים שכל אחד אמר אני אמלוך ועל כן נחרבו. ועל זה מרמז גם כן הה' זעירא רצה לומר שיחזיק כל אדם עצמו קטן ושפל לפניו ית"ש ועל ידי זה יהיה קיום להעולם וק"ל:

וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו' ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. פירש רש"י ז"ל ומאי טעמא לא המטיר לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים. ויש לרמוז בזה כי הנה כשהאדם מדבק מחשבתו באהבת בוראו והוא מתמלא בכוסף ותשוקה לעבוד את השם בתורה או בתפלה אז מכח אותה התשוקה הוא מוציא קול פשוט מקירות לבו ובאותו ההבל היוצא באותו קול נרשם בו למעלה כל בחינת מחשבתו וכל בקשתו שיש בלבו לבקש כפי בחינת מחשבתו בו כן נכלל הכל באותו ההבל העולה מפיו כי ההבל הוא כולל הל"ב נתיבות החכמה וה' חומשי תורה כפי בחינת מחשבתו כי הה' של הבל רומזת לה' חומשי תורה וב' ל' רומזין לל"ב נתיבות החכמה ובהקבץ יחד רבים מעם בני ישראל אשר מתועדים יחדיו לעבוד את השם בתפלה בציבור או בלימוד תורה אז על ידי הבל פיהם העולה למעלה מתיחדים העולמות העליונים ועל ידי זה מריקים שפע כל טוב על כנסת ישראל, וזהו ענין מאמר חז"ל שהעולם מתקיים על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן, וזהו ואד יעלה מן הארץ רומז על ההבל פיהם של עובדי השם שההבל היוצא הוא נרגש בחוש הראיה גם כן כדמות אד וענן וכאותו ההבל והאד עולה מתתא לעילא אז על ידי אותו אתערותא דלתתא מתעורר אתערותא דלעילא להריק שפע מעילא לתתא על הכנסת ישראל וזהו והשקה את כל פני האדמה שרומז על שפע טוב היורד מעולמות העליונים על הכנסת ישראל:

ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים שם האחד פישון הוא הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב וזהב הארץ ההוא טוב וגו' ושם הנהר השני גיחון הוא הסובב את כל ארץ כוש ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההולך קדמת אשור והנהר הרביעי הוא פרת. הענין הוא שהעיקר הוא הענוה וכל מאן דזעיר הוא רב וזה ונהר פירוש אור יוצא מעדן הוא מלשון דכתיב בקהלת [ג, ד] וטוב משניהם את אשר עדן לא היה פירוש מהאיש אשר עדיין לא הוא שאינו מחזיק עצמו לכלום רק שמאמץ את עצמו בעבודת השי"ת כאלו הוא מתחיל עכשיו מאדם כזה יוצא אור ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים פירוש נתגדל למעלה למעלה שם האחד פישון הוא מלשון פשו פרשיו שמרבה את עצמו בקדושה יתירה הוא הסובב את כל ארץ החוילה על שלשה דרכים הוא. הוא מלשון אוחילה שהוא לשון תקוה שהוא מקוה להשי"ת וגם מלשון תפלה מלשון ויחל משה גם מלשון חוילה מחוי ליה במחוג וזהב הארץ ההיא ט'ו'ב' הוא השם הוי"ה ב"ה במספר קטן ושם הנהר השני גיחון הוא מלשון גוחה גחין ולחש לה הוא לשון קטנות הוא הסובב את ארץ כוש שהוא משונה בעורו כן הוא בהכנעה וענוה ושם הנהר השלישי חדקל מלשון חד וקל כדאיתא בגמרא דעבודה זרה טוב להיות חד וקל להיות בשמחה וביראה הוא ההולך קדמת אשור הוא מלשון שירה ותפלה כשהולך להתפלל צריך להיות חד וקל בזריזות ושמחה והנהר הרביעי הוא פרת שמפרה ומרבה בעולם הזה והבן. ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל וגו' עד ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה וגו' לכאורה יקשה מאין בא הטעות לאדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה שיעבור על מצות השם בפרט שעדיין לא היה בו היצר הרע עד אחר אכילתו. והנראה על פי מאמר חז"ל שהארץ שינתה מצות השם אשר צוה לה תדשא הארץ דשא וגו' עץ פרי עושה פרי וגו' והארץ לא עשתה כן רק ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי והעץ עצמו אינו פרי נמצינו למדים ששני מינים נמצאים באילנות אחד שהעץ עצמו הוא פרי והב' שאין טעם בהעץ רק בהפרי. והנה בגן עדן אשר נטע ה' נאמר ויצמח ה' אלקים וגו' כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל פירוש שהיה העץ עצמו טוב למאכל ולכן באמור השם לאדם מעץ הדעת וגו' לא תאכל דימה בנפשו שלא נצטוה רק שלא לאכול מהעץ עצמו אבל לא על הפרי ואף בהשאת הנחש לא נזכר רק לא תאכל מכל עץ הגן לכן טעה אדם ואכל מפריו כי דימה בנפשו שלא נצטוה על אכילת הפרי ונכון:

ויצו ה' אלקים וגו' ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל וגו' ויאמר הנחש וגו' כי יודע אלקים וגו' והייתם כאלקים יודעי טוב ורע וגו' ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם וגו' ואירא כי ערום אנכי וגו'. יש לומר בזה דרך אסמכתא כי הנה האדם הבא לעבוד ה' צריך להזהר לבל יסתכל בחסרון חברו כלל ולא יחזיק עצמו לחכם להיות מבין על חברו ועל דרכו כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב. גם האדם המסתכל בחסרון חברו הוא מחמת גאותו שמחזיק עצמו לערך מה כי אם היה נכנע ומכיר חסרונו ועיוותו יחזיק לחברו טוב ממנו ולא יסתכל בחסרונו כלל רק מחמת שהוא בגדלות בעיני עצמו לכן לא ישרה בעיניו דברי ודרכי חברו. וזה היה מעלת יעקב אבינו ע"ה שהיה איש תם שלא היה מחזיק עצמו לחכם להבחין בדרכי חברו. ויש לסמוך זאת על מאמר הכתוב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו מחמת שעל ידי זה יכנס בך היצר הרע וגאות וימלא לבך להבחין בדרכי חברך האם טוב אם רע מחמת שתחזיק עצמך לחכם. וזה היה פתוי הנחש והייתם כאלקים יודעי טוב ורע שעל ידי אכילת העץ תתחכם שתדע להבחין דרכי זולתך אם טוב אם רע ותשיג השגה שאינך משיג עתה. וזהו וידעו כי ערומים הם לשון והנחש היה ערום כי על ידי אכילתו מהעץ נכנס בו היצר הרע וגאוה אשר על ידי כן החזיקו עצמם לערומים וחכמים גדולים בעיני עצמם וזה גם כן מאמר אדם ואירא כי עירום אנכי שאני מתירא מחמת שאני רואה עצמי שלבי מתנשא בי לאמר שאני ערום וחכם ובאתי לידי גאוה ונתירא מאד מזה וק"ל:

ויצר ה' וגו' כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. יש להבין בזה הרבה. א', כבר עמד רש"י ז"ל שהמקרא מסורס והיה לו לומר וכל נפש חיה אשר יקרא לו האדם הוא שמו. גם אמר כל חית השדה ולא אמר בהמה ולהלן אמר ויקרא אדם שמות לכל הבהמה. גם מה שאמר לראות מה יקרא לו האדם, למה לא קרא הקב"ה בעצמו. גם מה לשון לראות הלא הכל גלוי לפניו וכבר ידע חכמת יציר כפיו. אמנם ידוע כי להצומח קראו חכמים כח המגדל נפש הצומחת ובאמת אין זה נפש רוח חיים רק כח המגדל, אכן הבעלי חיים יש להם נפש חיה שיש לו חיות לילך ולבקש טרפו ושאר פעולותיו. אמנם גם הנפש הזה לא משמים הוא ואינה מהעליונים, והראיה על זה שהרי אמרו חז"ל שאדם נברא כלול מעליונים ותחתונים שלא יהי' קנאה במעשה בראשית שביום א' נבראו שמים וארץ בשני רקיע לעליונים בשלישי יבשה לתחתונים וכו' בששי נברא אדם כלול מעליונים ותחתונים נראה מזה שנפשות הבעלי חיים אינם מהעליונים שאם כן היה קנאה במעשה בראשית. והנה לכל נברא יש לו שורש למעלה והבעלי חיים שרשם הם חיות המרכבה וכל שמות הבעלי חיים כולם הם צרופי אותיות הקדושות, והשם מורה על קדושת הדבר ההוא, ששם שור משורש החיות שנקרא שור וכן כל השמות. והצדיק האוכל לשובע נפשו הוא ממשיך תחלה חיות הדבר המאכל ההוא לתוכו מעילא לתתא ואחר כך מקשרו ומעלהו על ידי אכילתו או על ידי ראיית הדבר ההוא כי זה תכלית בריאת העולם להעלות כל הברואים ולקשרם באין סוף ב"ה. לכן אמרו חז"ל עם הארץ אסור לאכול בשר מפני שאינו יודע להמשיך החיות אל המאכל ולקשרו באין סוף. וגם אמרו חכמי האמת כי הגם שהגוים אוכלים בהמות ושורים וכבשים אין אכילתם רק בשר הבהמיות שבו אמנם אינם אוכלים השור עצמו שהוא החיות הקדושה אשר בו מפני שאינם ממשיכין אותו. וזה הי' הענין הבאת הבעלי חיים לאדם שהביאם כדי שימשיך עליהם את שורש חיותם וזה היה גם כן ענין הקרבנות שהכהן המשיך החיות אל הבהמה עד שיבא בקרבה קצת רצון שתרצה להעלות על המזבח ותבחר בזה דוגמת הדבר שמצינו באליהו שברח הפר אצלו, גם במדרש ויקרא מצינו דוגמא לזה. וזה שאמר הכתוב לראות מה יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו ביאורו שכל מה שקרא לו האדם זו היא נפש החיות של שורש שמו:

ספר מאור ושמש - פרשת נח

אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו וגו'. יש לדקדק דכאן כתיב צדיק תמים ולהלן כתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני ולא נכתב תמים. והנה פירוש רש"י על זה ידוע, אמנם עוד יש לאלקי מילין לפרש כי בדקדוק נכתב כאן תמים ולהלן לא הוצרך כן, כי יש שני מיני צדיקים, היינו מדריגה אחת של צדיק שהולך תמיד בתמימות בתורה ותפלה ומעשים טובים ואינו יודע להעמיק בחכמה דהיינו חכמת אלקותו ית"ש רק הולך בפשטות בלמודו ותפלתו. וזה הצדיק אינו יכול להתחבר את עצמו עם בני אדם כלל וכלל כי נחשב לו שבני אדם יבלבלו אותו מעבודתו, וגם אין לו שכל גדול לקרב בני אדם לעבודת השם ית"ש מחמת ששכלו בעבודתו הוא קטן מאד והולך בתמימות שלו לבדו דהיינו בהתבודדות בלי חברת בני אדם כנ"ל. ויש מדרגת צדיק שהולך בחכמה ודביקות לקיים בכל דרכיך דעהו כמאמר חז"ל, וזה הצדיק יוכל להתחבר את עצמו עם כמה בני אדם מחמת שהילוכו בקדושה ובחכמה בדביקות גדול והגם שמתחבר את עצמו עם אנשים אינם מבלבלים מחשבתו כי הוא קשור בחכמה עילאה ודביקות בבורא ית"ש, וזה הצדיק אינו נקרא תמים כי הולך בהתחכמות נגד היצר הרע לקרב רחוקים. וזה מצינו אצל יעקב אבינו שנקרא איש תם ופירש רש"י שאינו יודע לרמות, אבל עשו קרא עליו ויעקבני זה פעמים ותרגם אונקלוס וחכמני, כי עם מי שהיה צריך לילך ברמאות היינו בחכמה הלך בחכמה כמאמר הכתוב עם נבר וגו' וזה הוא דרך יותר גבוה ממדריגת תמימות בלא שכל כמובן ליודעים:

וזה פירוש הכתובים כי קודם בנין התיבה היה בבחינת תמים שאינו יודע לרמות דהיינו שהלך בתמימות ולא חבר עצמו לבני דורו לקרבם לעבודתו ית"ש והלך בהתבודדות בפני עצמו על כן נקרא תמים שאינו יודע לרמות לקרבם לחכמה. אמנם אחר כך שאמר לו הקב"ה עשה לך תיבת וגו' והיה עוסק בבנין התיבה ק"כ שנים וכוונת השי"ת היה כדי שישאלו בני דורו מה זאת וישיב להם שהקב"ה רוצה להביא מבול לעולם אולי יעשו תשובה כמבואר ברש"י, נמצא ממילא כל הק"כ שנה שעסק בבנין התיבה היה צריך לעסוק עם בני אדם הרבה אולי יחזירם למוטב וצדיק שצריך לעסוק עם בני אדם רשעים ממילא צריך התחכמות גדול ואינו יכול לילך בתמימות רק צריך להתחכם בכדי שלא יבלבלו אותו הרשעים מעבודתו כמו יעקב עם עשו ולבן על כן אחר בנין התיבה נאמר לו כי אותך ראיתי צדיק ולא נאמר תמים כי אז בחר נח לעצמו לילך בהתחכמות כנ"ל ועלה במדריגה יותר ממדריגת התמימות והבן:

עוד בפסוק הנ"ל יש לדקדק על מלת היה שהוא כמיותר, או הוא בדורותיו היה לו לומר. ונראה על פי פשוטו דהנה עיקר עבדות ה' שיהיה תמיד בשמחה כי מדת העצבות מזיק מאד לעבודת הבורא. ועיין בספר הישר לרבינו תם גנות מדה זו של העצבות. ומטבע האדם הרוצה לעבוד ה' באמת שיש לו מעט עצבות מחמת שמעשיו אינם ישרים בעיניו שדומה לו תמיד שממעט בעבדות ה' על כן צריך להתחזק עצמו נגד מדה זו להיות תמיד בשמחה וביותר יש לאדם עצבות כשהולך בתום ושוקד בעבדות ה' באמת ורצונו ותשוקתו תמיד להרבות כבוד שמים בראותו שח"ו בני דורו אינם הולכים בדרך הישר לד' אזי מעשיהם של אותו הדור הם מעציבים מאד את הצדיק ובפרט בראותו שבני דורו מכעיסים נגד ה' אזי ביותר הוא נעצב וצריך אז התחזקות יותר ויותר לעבוד את ה' בשמחה כדי שלא יפול במדת העצבות ח"ו. וזה פירוש הפסוק איש צדיק תמים היה בדורותיו, רצה לומר שמשבח את הצדיק נח שאפילו בדורותיו שהיו רשעים ומכעיסים נגד רצונו ית"ש היה מתחזק בצדקתו לעבוד את ה' ית"ש בשמחה וזה נרמז במלת והיה כדאיתא בכמה מקומות במדרש שכל מקום שנאמר והיה הוא לשון שמחה וקל להבין:

עוד בפסוק הנ"ל, אלה תולדות נח וגו' צדיק תמים היה בדורותיו. ופירש רש"י יש מהם דורשים לשבח וכו' את האלהים התהלך נח ויולד נח שלשה בנים וגו'. והנה לכאורה קשה לפירוש רש"י דיש מהם דורשים לשבח וכו' דהא כתיב את האלהים וגו' ופירש רש"י ובאברהם כתיב התהלכתי לפניו נח היה צריך סעד לתמכו אבל אברהם הי' מתחזק בצדקו וכו' הרי נח היה קטן מאד מאברהם. גם קשה מה ויולד נח הוי ליה למימר והוליד נח שלשה בנים כפירוש רש"י בפרשת בראשית על הוליד היא לשון הפעיל שהיא מוליד וכו' ויולד הוא וכו':

ונראה דהעיקר הוא אתערותא דלתתא, והנה הצדיק הוא המעורר לכל בני דורו להתעורר בתשובה ועל ידי אתערותא דלתתא יש לו אתערותא דלעילא. והנה איתא בזוהר הקדוש על הא דאשה מזרעת תחלה יולדת זכר מחמת דטפה דדכורא גובר עליו ובהפך הוא להפך. והנה העיקר תולדות של צדיקים הוא מעשים טובים כפירוש רש"י. והנה נח לא התעורר כל כך אתערותא דלתתא כידוע מספרים הקדושים על כן היה תחלה אתערותא דלעילא כדאיתא ונח מצא חן הוא מצא אבל כביכול השי"ת לא מצא. והנה כשיש אתערותא דלתתא מתחלה ואחר כך גובר אתערותא דלעילא טיפה דדכורא ממילא יש חסדים מגולים רחמים פשוטים מה שאין כן כשבתחלה היא אתערותא דלעילא ואחר כך דלתתא אזי טפה דנוקבא גוברת וממילא אין השפעה בשלימות, וזה היה אצל נח. על כן גבי אברהם כתיב אשר התהלכתי לפניו שהוא אתערותא דלתתא מה שאין כן גבי נח כנ"ל על כן כתיב את האלהים התהלך נח כפירוש רש"י כנ"ל שהיה צריך סעד לתומכו דהיינו אתערותא דלעילא כנ"ל, על כן כתיב ויולד נח שהוא לשון לידת זכר שהוא מזריע תחלה דהיינו דכר, על כן לא כתיב והוליד נח שהיה משמעו הוליד לנקבה דהיינו אשה מזרעת תחלה דהוא אתערותא דלתתא דהא כאן לא היה אתערותא דלתתא כנ"ל ומה שדורשין לשבח בדורותיו כל שכן אילו היה בדורו של אברהם היה צדיק יותר זה היה באתערותא דלעילא על ידי זה היה צדיק בדורותיו כל שכן אילו היה בדורו של אברהם היה צדיק יותר אבל באמת כנגד אברהם לא היה נחשב לכלום דאברהם היה מתחזק בצדקו מאליו והיה מתעורר באתערותא דלתתא כנ"ל:

עוד בפסוק הנ"ל אלה תולדות נח וגו'. הדקדוק הוא מבואר במדרש ובכל המפרשי תורה כל מקום שנאמר אלה פוסל את הראשונים מה פוסל כאן. ונראה לי לפרש גם כן על פי פשוטו כי הנה כל צדיק וצדיק אחז דרכו בעבודתו לפי שכלו להצטדק עם ה' ובודאי אם יש עוד צדיקים בדור אשר עובדים השם באמת אזי יכול הצדיק לאחוז דרכו ואינו צריך להתחזק יותר ויותר כי יש לו עוזרים לקיום העולם כי כל צדיק עושה מעט פעולה לשכינה להתקיים העולם אבל אם ח"ו אין לצדיק עוזרים לעבודת הבורא אזי צריך התחזקות גדול לעבודתו לילך בכל יום ויום בהתאמצות לעבודת הבורא, חדא שלא יפול ח"ו ממדרגתו מחמת שאין לו עוזרים וחדא לקיום העולם שלא יתמוטט ח"ו ובפרט בעת שהצדיק הוא יחיד בדורו שאין צדיקים כלל בלעדו ובני דורו תועים והולכים ומרשיעים בכל עת יותר ויותר אזי צריך להצדיק היחיד בדורו להתאמץ עצמו כמעט בכל יום ויום יותר לקיום העולם שלא יתמוטט ח"ו ברשעת הדור. על כן צריך בכל יום ויום להוסיף על צדקתו יותר ויותר וצריך לחשוב בעיניו שמעשיו שעשה עד היום אינם נחשבים לכלום כי רואה שהדור המה מרשיעים יותר על כן צריך להצדיק יותר. וזה פירוש הפסוק אלה תולדות נח וגו' רצה לומר שפסל מעשים ראשונים בכל יום ויום להתחזק עצמו יותר בעבודתו מחמת איש צדיק תמים היה בדורותיו רצה לומר שראה בכל יום ויום שדורותיו מרשיעים יותר על כן פסל הראשונים והתחזק עצמו כקדם להצטדק יותר ויותר כי חשב בעצמו אולי מחמת מעשיו עדיין אינם כהוגן על כן הדור מתמוטט ועל כן התחזק יותר בצדקתו וקל להבין:

צוהר תעשה לתיבה. יש לפרש על פי רמז כך דהנה צדיקים יש להם להפך מדת הדין למדת הרחמים על ידי שמהפכים התיבות לצרופים אחרים ועושים מתיבת צרה ומהפכים לתיבת רצה כמבואר בכוונת בין המצרים לכוין בתיבת רצה שתהפוך צרה לרצה ובזה ממתיקים הגבורות לחסדים. יש עוד צירוף בתיבת צרה לתיבת צהר דהיינו שיעשה חסדים מגולים שיאיר ה' פניו לישראל ובאור פני מלך חיים וזה הוא צהר תעשה לתיבה שיתהפכו תיבת צרה לצהר ומפרש הכתוב על ידי מה כי יש כח ביד הצדיקים להפוך מדת הדין לרחמים לעשות מצרה צהר ומפרש הכתוב ואל אמה תכלנה מלמעלה דהיינו על ידי תשובה נהפך מדת הדין לרחמים וזה ידוע שעולם הבינה היא עולם התשובה שנאמר ולבבו יבין ושב והיא נקראת אימא עילאה שהיא אם כל חי, וזה הוא ואל אמה תכלנה וגו' אל אמה תכלנה שתכסוף לתשובה עילאה כי ה' ואלף ממוצא אחת באחע"ה. ופתח התיבה בצדה תשים דהנה עולם הבינה המרומזת לתשובה היא נקראת גם כן ה' ראשונה של שם הוי"ה ואיתא בגמרא שבת למה כרעא דה' תלוי ולמעלה פתחה צר כי הבא ליטמא פותחין לו ואי בא למהדר לעייל בהאי דהיינו בפתח הצר שלמעלה עיין שם וזה פתח התיבה דהיינו בתיבת ה' בצדה תשים שילך בפתח הצר למעלה ועל ידי זה תוכל לעשות מצרה צהר:

ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלהים כן עשה, פירש רש"י זה בנין התיבה. ויאמר ה' בא אתה וכל ביתך אל התיבה וגו' מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו ויעש נח ככל אשר צוהו ה'. ופירש רש"י ויעש נח זהו ביאתו אל התיבה. והנה יש לדקדק מאי לך דכתיב תקח לך הוי ליה למימר תקח שבעה שבעה וגו' מאי לך. גם מאי איש ואשתו מאי שייך אישות בבהמה. גם מאי אשר לא טהורה היא. וידוע מאמר הגמרא עקם הכתוב כמה תיבות שלא להוציא דבר מגונה וכו':

ונראה דהנה אדם הראשון תיקן כל החיות והבהמות בקריאת שמות כדכתיב ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וגו' ועל כן כשנפל אחר כך הגם שעשה תשובה אחר כך, ובפרט בשבת קודש כששר מזמור שיר ליום השבת תיקן הכל ונמחל לו הכל, מכל מקום החיות והבהמות לא נתקנו בכך ועל כן היה אסור באכילת בשר, מה שאין כן גבי נח כדבעינן למימר לקמן בסיעתא דשמיא. דהנה כתיב בזוהר הקדוש נח ותיבה חדא הוא ופירושו בקצרה דידוע דהיה לוחות וארון הברית דהיינו שהצדיק מחויב להכניס גם כן כל החיצוניות הקדושה לקדושה דהיינו כל מילי דעולם הזה דוממים וצומחים ובעלי חיים הכל הכניס לקדושה, וזה הי' בנין התיבה דהיינו ארון הברית, ונח נכנס לתיבה ולקח הכל אתו דהאדם כולל כולו כל הבריות וכל דומם צומח חי מדבר כידוע, ולקח הכל אתו עמו אל התיבה ותיקנן על ידי תשובה שעשה כדאיתא במדרש. והנה כשרוצה האדם לעשות תשובה צריך לאחוז באבות העליונים. והנה ידוע שאברהם יצחק יעקב האבות העליונים הם חכמה בינה ודעת והם רגלי המרכבה, ובמרכבה יש ד' חיות נושאות ומנושאות עם הכסא ואריה הוא חסד ושור הוא גבורה והיא תשובה. והנה אברהם ידוע הוא אריה יצחק הוא שור ויעקב נשר ואדם. וזה מכל הבהמה הטהורה דהיינו שור תקח לך שבעה שבעה דהיינו על ידי תשובה מדת שור גבורה שהיא בינה דמינה מתעוררין הדינים ושם חמשים שערי בינה והשער הנו"ן הוא סגור אפילו למשה רבינו ע"ה והעיקר רק מ"ט שערים דכל בעל תשובה יכול לכנוס בהם, וזה תקח לך שבעה שבעה דהיינו על ידי תשובה מ"ט שערי בינה, איש ואשתו דהיינו שיהיה היחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ומן הבהמה אשר איננה טהורה דהיינו אריה שנים, דידוע דאהבה הוא מדת החסד לאברהם אריה, אהב"ה הוא גימטריא אחד דהיינו היחוד איש ואשתו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. גם מעוף השמים שבעה שבעה דהיינו מדת נשר שהוא רחמים שהוא כללות המדות אף על פי כן העיקר היא תשובה וזה שבעה שבעה דהיינו מ"ט שערי תשובה. ויעש נח ככל אשר צוהו פירש רש"י זהו ביאתו לתיבה דהיינו שתיקן כל הדומם צומח חי מדבר מה שלקחם אתו עמו ונח ותיבה חדא הוא ותקנו וזהו תקח לך דייקא שבעה מפני שהוא לקחם אתו עמו מחמת שהאדם כלול מכל הברואים כידוע שנקרא עולם הקטן ותיקן הכל על ידי שאחז בתשובה דרך האבות כנ"ל, על כן הותר לנח לאכול בשר בעל חי מה שאין כן לאדם לפי שנח לקחם אתו עמו כל הברואים ועשה תשובה כדאיתא במדרש הנ"ל ובזה תקן הכל הדומם צומח חי מדבר על כן הותר לנח ולבניו לאכול בשר על דרך זה מה שאין כן אדם הראשון לא תקנם רק בקריאת השמות אבל לא לקחם אתו עמו כנ"ל לתקנם על כן אחר כך כשחטא ונפלו כל הברואים כידוע הגם שהוא עשה תשובה ואמר מזמור שיר ליום השבת מכל מקום הם לא נתקנו והיה אסור לאכול בשר עד נח ובניו לפי שתיקן נח הכל והכניס אותם בתיבה דהיינו כנ"ל שהכניס כל הברואים דהיינו כל הניצוצות שהיה בכל הדומם צומח חי מדבר הכניס הכל לקדושה ונתיחד הכל דהיינו נח ותיבה חדא הוא כנ"ל ודו"ק ותבין:

מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו. הדקדוקים המה רבו. א', מה זה לשון שבעה שבעה היה די בפעם אחד שבעה כמו שכתוב בלא טהורה שנים וגו' ולא כפל שנים שנים. ב', מה זה לשון איש ואשתו שאין שייך בבהמות לשון אישות כידוע. ג', הדקדוקים של הגמרא יתור לשון אשר לא טהורה היא והיה די מן הבהמה הטמאה ודרשת הגמרא במקומה עומדת ללמד לאדם לדבר שלא להוציא דבר מגונה מפיו ובודאי יש עוד רמז מהיתור לשון, ועוד מה זה הלשון תקח לך הלא מאליהם באו כידוע פירוש רש"י ז"ל:

ולפי עניות דעתי נראה לפרש בדרך רמז כי בודאי נח הצדיק תמים עשה מצות ה' לקבץ להתיבה הברואים שידע שלא קלקלו בשרשם, כי ידוע שיש במרכבה הקדושה ארבע חיות הקודש פני שור ופני ארי' ופני נשר ופני אדם. ולכאורה איך יש במרכבה מן החיות הטמאות ח"ו הס להזכיר אך בודאי שם הם בקדושה שכליות קדושים אשר אין בהשגת בני אדם כי אם לנביאים הקדושים אשר ירדו במרכבה. אך להבין קצת מקצת שכל השתלשלות העולמות היה מן הארבע חיות הנ"ל עד למטה, ולמעלה הן כחות קדושות דהיינו כח השור להתגבר האדם את עצמו בכל הנ"ל שבקדושה להכניע היצר הרע ושונאי השם כמו שכתוב בכור שורו הדר לו וקרני וגו' וכח בחינת אריה גם כן להתגבר את עצמו להיות גבור כארי לעבודת הבורא ולהדבק בשורשו בקדושה לעבודת השם ולהדבק במדת נשר להיות רחמנים על ברואי השם כמדת נשר שיש לו רחמנות ונמצא בשרשם המה רוחניות קדושות רק בהשתלשלות למטה בגשמיות בארץ נמצא ארי' מן החיות טמאות וגם נשר מעופות אבל למעלה מרמזים בקדושה רוחניות והאדם התחתון העובד ה' באמת ידבק את עצמו בשורש אדם עליון בדביקות עליון על ידי מדותיו הקדושים שמקשר כל המדות בקונו דהיינו במדת שור וארי' ונשר לדבק עצמו על ידי מדות אלו ושרשו באין סוף ב"ה וברוך שמו, נמצא מקשר כל העולמות התחתונים והברואים בהבורא ב"ה וברוך שמו ומתקנם עד שורשם ומעלה אותם לקדושה. והעיקר הכל הוא על ידי תשובה שמדבק עצמו במ"ט שערי תשובה ועל ידי תשובה עילאה יוכל לקשר הכל בשרשם ומיחד כל העולמות והברואים באין סוף ב"ה ונעשה יחוד גמור כמו איש ואשתו בגשמיות ורומז ברוחניות. וזה פירוש הכתובים תקח לך שבעה שבעה דהיינו משורש הבהמה שלמעלה שבמרכבה תקח לך לעצמך שבעה שבעה דהיינו ז' פעמים ז' העולים מ"ט שערי תשובה כדי לקשרם במרכבה עילאה. ומן הבהמה אשר לא טהורה היא דהיינו שורש אריה שבמרכבה עילאה ששם אין שום טומאה ח"ו רק לא טהורה תקח לך לעצמך הרמז לעשות שנים איש ואשתו ליחד שני עולמות ביחוד איש ואשתו יחוד גמור ודי למבין ודו"ק:

ואני הנני מקים את בריתי אתכם וגו' ואת כל נפש החיה אשר אתכם בעוף ובבהמה ובכל חית הארץ אתכם וגו'. ויש לדקדק יתור לשון אשר אתכם וגם נאמר עוד הפעם ובכל חית הארץ אתכם הלא זה נאמר לו אחר שיצאו מן התיבה ובודאי הלכו כל הבהמות והחיות והעופות לדרכם בכל העולם ולא היו עמו כמו בתיבה ואיך שייך לומר אתכם:

ונראה לפרש דהנה הבורא ית"ש ברא כל העולמות עליונים ותחתונים שיכירו כולם אלקותו ומלכותו אפילו הבהמות והחיות והעופות וכן היה בשעת הבריאה שאמר אדם הראשון לכולם בואו ונשתחוה וגו' וכן עשו וקבלו עליהם עול מלכותו. אמנם לאחר שנתקלקלו הדורות ושכחו כולם את הבורא אשר בראם ונפלו ממדריגתם ונשאר על האדם שיזדכך מעשיו עד שימשיך אלקותו ית"ש על כל הנבראים ושיבא לכולם השתוקקות לעבודתו כמקדם ויכירו כח מלכותו, ובמה יוכל האדם להמשיך אלקותו ית"ש על הנבראים הכל על ידי התורה והעבודה זו תפלה שעל ידי עוסקו בתורה והתאמצותו בתפלה ובשירות ותשבחות ומזמורים באמרו הללו ה' מן הארץ תנינים וגו' החיה וכל בהמה וגו' ומדבק עצמו בדביקות ה' אזי ממשיך אלקותו עליהם שיבא לכל בריה חיות אלקותו ית"ש, וכן כשלומד תורה ומדבק עצמו בעת למודו ותפלתו באותיות התורה ובפנימיות אשר שם שורש כל הברואים כי אין לך שום נברא בעולם שלא יהיה לו שורש באותיות התורה אזי ממשיך חיות אלקותו ית"ש עליהם גם בעת האכילה וגם במלבושיו ממשיך גם כן חיות אלקות על הנבראים ומקשר אותם למעלה כאשר כבר אמרנו מזה במקום אחר וזהו מחמת שהאדם הוא עולם קטן ונכללו בו כל העולמות העליונים ותחתונים על כן יוכל להתחבר עצמו עמהם בתורתו ותפלתו להעלותם ולהמשיך להם אור אלקותו וממילא צדיק כזה יוכל לקיים כל העולם כולו שלא יתמוטט ח"ו מחמת שממשיך כח אלקותו ית"ש על כל הנבראים. וזהו פירוש הפסוקים ואני הנני מקים את בריתי אתכם רצה לומר שתכלול כל הברואים אתכם בעת עבודתכם לה' וזהו את כל נפש החיה אשר אתכם וגו' בעוף ובבהמה ובכל חית הארץ אתכם רצה לומר שתכלול את כל הנבראים הן הבהמות והן החיות והעופות תכללו אותם אתכם וממילא יבא בהם חיות אלקותו ויהיה קיום העולם:

ובדרך זה נוכל לפרש הפסוק זאת אות הברית וגו' את קשתי נתתי בענן וגו' והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן כי אמרנו כשהצדיק הולך בצדקו ועובד ה' בדביקות גדול בעת למודו ותפלתו אזי הוא מקשר כל הברואים בהבורא ית"ש וממילא הוא קיום העולם שלא יתמוטט ח"ו, והנה צדיק כזה צריך להדבק בבוראו ית"ש וכבר אמרו חז"ל האיך נוכל להדבק בו כי אש אוכלה הוא ותרצו הדבק במדותיו מה הוא רחום וכו', וכבר מבואר בספר תומר דבורה להרמ"ק ובספר חסד לאברהם איך שיוכל האדם לבא לכל המדריגות הנזכרים בי"ג מדות. וממילא צדיק כזה אשר מדבק את עצמו לבוראו בכל מדותיו ומקשר כל הברואים בהבורא ית"ש בודאי הוא מבטל כל הדינים וממתיק אותם לרחמים גדולים ומקיים העולם. וזהו פירוש הפסוק זאת אות הברית וגו' את קשתי בענן וגו' רצה לומר הצדיק כזה אשר מקשר לעצמו כל הנבראים להמשיך עליהם חיות אלקותו ית"ש הוא אות ברית לעולם והיה בענני ענן על הארץ שיהיה ח"ו התעוררות דינין כענין שנאמר סכותה בענן וגו' ונראתה הקשת בענן רצה לומר שיתגלה הצדיק בדור, הצדיק נקרא קשת כלשון המדרש קשיותי שהוא מוקש לי שיכול לבטל הדינים והגזירות רעות ויהיה זכרון ברית לעולם רצה לומר הצדיק ההוא יקיים העולם שלא יתמוטט ח"ו:

ועל פי זה נוכל לפרש הפסוקים ויחל נח איש האדמה וגו' וישת וגו' ויתגל וגו' ויקחו שם ויפת את השמלה וגו' וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית ויכסו וגו', כי על פי הדברים הנ"ל באחוז הצדיק דרכו לקשר הכל בבורא ית"ש על ידי תורתו ותפלתו הקדושים בהזדככות חומרו אז גם אחר למודו ותפלתו יוכל לאכול גם כן בקדושה ולהלביש מלבושים טובים ויקרים ולדור בדירות נאות כי יוכל לקשר הכל בהבורא ב"ה ולהעלות ניצוצות קדושות שבהם אבל אם ח"ו אינו עובד ה' באמת בדביקות גדול וכו' ורוצה ליקח לעצמו מדריגה זו להעלות ניצוצות קדושות ממדריגות תחתונים מאכילה ושתיה ודירות נאות ועדיין לא הזדכך חומרו מכל וכל וממילא לא יוכל להיות דבוק כל כך שיוכל להעלות ניצוצות קדושות ממדריגה תחתונה ועל ידי זה יוכל ליפול ח"ו לעומקא דתהומא. וזהו מרומז בהפסוקים ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת וגו' רצה לומר שהתחיל עבודתו תיכף להעלות ניצוצות קדושות ממדריגות תחתונים ויחל לשון התחלה על כן וישכר ויתגל רצה לומר שנפל ממדריגתו עד שלקחו שם ויפת את השמלה רצה לומר המלבושים שנתלבשו במדריגות התחתונים וישימו על שכם שניהם רצה לומר שהטו שכמם לקבל עליהם עול מלכות שמים בדביקות גדול וילכו אחורנית רצה לומר בעת שחזרו לרדת מדביקות למדריגות התחתונים לא היו שקועים בהם רק דרך אחורנית היינו שלא שמו מגמתם רק על העבודה והתפלה ודביקות ולא שמו מגמתם על עולם התחתון ובזה ויכסו את ערות וגו':

במדרש את קשתי נתתי בענן את קשיותי דבר שהוא מוקש לי אפשר כן אלא קשין דפרי, עד כאן לשון המדרש עיין במתנות כהונה, ומדרש זה הוא תמוה מאד. והנראה לפרש בפשוטו דהנה איתא במדרש אין כאלקינו מי כאלקינו, פירוש אין כאלהינו, אבל הצדיק הנקרא מי הוא כאלקינו שהקב"ה גוזר והצדיק מבטל כמבואר זאת בכל הספרים. והנה עיקר הקשת בענן הוא אות על בטול הגזירה אבל כשיש צדיק בדור אינו צריך לקשת כמבואר בגמרא כתובות במעשה דרבי שמעון בן יוחאי ורבי יהושע בן לוי שלא נראה קשת בימיהם שהם בטלו הגזירות רעות ולא נצטרכו לקשת. וזה פירוש המדרש את קשתי נתתי בענן את קשיותי היינו הצדיק ששוה בהיקש לקודשא בריך הוא שמבטל גזרות רעות כמו הקב"ה וזה שהוא מוקש לי שדומה לי כביכול לבטל גזרות רעות כמוני. ומקשה המדרש אפשר כן רצה לומר שיהיה הצדיק דומה ממש לקודשא בריך הוא ומתרץ אלא קשין דפרי פירוש כמו הקש דפרי שהוא טפל לפרי כן הצדיק הוא טפל לקודשא בריך הוא ואף על פי כן בדבר זה הוא דומה לקודשא בריך הוא לבטל הגזירות רעות ואין צריך לקשת בימיו וקל להבין:

ויהי מושבם ממשא באכה ספרה הר הקדם ואלה משפחות בני שם למשפחותם ללשונותם בארצותם לגויהם. ויש לדקדק מה לנו לחשוב המקומות שישבו את עצמם הלא אין ידוע לנו מקומות הללו. והמדרש רבה כתב על כמה מקומות שמות אחרים להבינם וגם שמות אלו אין ניכרים לנו. גם יש לדקדק במשפחות חם ויפת נאמר בארצותם בגויהם וכאן אצל בני שם נאמר לגויהם. על כן אמרתי הכתובים האלו מודיעים לנו גודל מעלת עם בני ישראל מהיכן מוצאם ומובאם על פי הקדמה אחת המבואר בספר יצירה וזה לשונו כ"ב אותיות יסוד שלש אמות ושבע כפולות וי"ב פשוטות. ולשון אמות הוא כמו שרשים שהשלשה אותיות אמ"ש הם כמו אם לבנים שהאם הוא מקור לבנים כן הם השלשה אותיות אמ"ש מקור לכל האותיות. עוד איתא באותה המשנה שלש אמות אמ"ש יסודן כף זכות וכף חובה ולשון חק מכריע בנתים. ולולא דמסתפינא אמינא פירוש המשנה זאת כי השלשה אותיות אלו הם השרשים של כל העולמות וכל כוונת הבריאה שהיה ליתן שכר טוב לצדיקים ולפרוע מן הרשעים כמבואר בפרקי אבות וזה היה המחשבה של ראשית הבריאה שיהיה כף זכות וכף חובה רצה לומר שיהיה הבחירה חפשית ביד האדם והאדם יוכל לבחור באיזה דרך שירצה וה' קבע באדם אבר אחד הוא הלשון שעל ידו יכול להכריע בין כף זכות לכף חובה דהיינו על ידי עסק התורה והתפלה וזה פירוש לשון חק מכריע בנתים דהיינו על ידי הלשון יכול האדם להכריע עצמו בין כף זכות לחובה כמאמר הכתוב החיים והמות ביד הלשון. נחזור ללשון המשנה שלש אמות אמ"ש מ' דוממת שי"ן שורקת א' אויר מכריע בנתים. ופירוש זו הבבא שמשלשה אותיות אלו יצאו השלשה יסודות מים אש אויר. וכמו שמשלשה יסודות אלו הגשמיים הנראה לעינינו נרכבו כל הברואים התחתונים כפי הנראה בחוש הראות שכל הברואים נרכבו משלשה יסודות הגשמיים, כמו כן הם שלשה יסודות רוחניים אשר מהם נרכבו כל העולמות רוחניים. ועיין פירוש הדברים בזוהר פרשת וארא ברעיא מהימנא ותמצא נחת, תראה משם אפס קצה דברים אלו איך משלשה יסודות אלו נבראו כל העולמות דקים מן הדקים. וזה פירוש המשנה בספר היצירה בסדר השלישי שלש אמות אמ"ש יסודן כף זכות וכו' שלש אמות אמ"ש סוד גדול מופלא ומכוסה וחתום בששה טבעות ויצא מהם אויר מים אש ומהם נולדו אבות ומאבות תולדות. הרי מבואר בפירוש שהג' אותיות הנ"ל הם סוד מופלא ומכוסה רצה לומר שהם השרשים של כל העולמות והם סוד מופלא ומכוסה אשר הדבור והמחשבה אסור בהם וזהו הרצון הקדום קודם כל העולמות. והנה אמרו זכרונם לברכה בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית וישראל עלה במחשבה רצה לומר שצפה המאציל שיהיו ישראל עם קרובו שיכריעו עצמן לכף זכות לסגל בתורה ובמצות וייטיב להם בכל מיני טובות כי זה הי' תכלית הבריאה להיטיב לברואיו וזה היה המחשבה הקדומה. וזה מרומז באות מ' של אמ"ש שהיא מ' דוממת המרמזת למים חסד, ודוממת רצה לומר ראשית המחשבה הקדומה מלשון קול דממה דקה כי הדבור אסור שם כי ישראל עלה במחשבה נמצא שצירוף הראשון הוא משא. רצה לומר המ"ם המרמזת למים חסד הוא ראשית המחשבה הקדומה. וזה מגלה לנו התורה הקדושה בבני שם שמהם יצאו עם בני ישראל. וזהו ויהי מושבם רצה לומר נשמת עם בני ישראל היו מיושבים ממשא רצה לומר מהשלשה אותיות אמ"ש ומצרוף משא כנ"ל שם היה מושבם של נשמת בני ישראל בשורש החסדים ראשית המחשבה הקדומה בואכה ספרה רצה לומר אשר משם ומשורש זה נאצלו הספירות הקדושות. הר הקדם רצה לומר קדמונו של עולם והוא רחום יכפר עון. וזהו שסיים הכתוב אלה בני שם למשפחותם ללשונותם בארצותם לגויהם רצה לומר בשביל הגוים שבעים האומות צריכים עם בני ישראל להתחזק בלשונם להכריע לכף זכות בכדי שיהיה קיום העולם שלא יתמוטט ח"ו מחמת הגוים המכעיסים נגד רצונו ית"ש צריכים בני ישראל עם קרובו להתחזק לקיים העולם ולהשפיע כל טוב אמן:

ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם ויאמרו איש אל רעהו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וגו' פן נפוץ וגו' וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל וגו' ויאמר הבה נרדה ונבלה שם שפתם וגו'. הדקדוקים רבו. א', שאמר הכתוב וימצאו בקעה לפי פירוש רש"י על בנסעם מקדם שנסעו מקדמונו של עולם איך שייך על זה וימצאו בקעה הלא לא שייך לומר שמצאו בקעה רק באם שהיו נוסעים ממקום אחד שייך לומר שמצאו מקום אחר אבל על מה שנסעו מקודשא בריך הוא איך שייך לומר על זה שמצאו בקעה. ב', קשה שאמר הכתוב שמצאו בקעה בארץ שנער הלא נמרוד הוא שהשיאם עצה זו כמו שפירש רש"י שהמריד כל העולם כולו בעצת דור הפלגה והוא היה מלך שנער והיה הבקעה בארץ מלכותו איך שייך לומר שמצאו. ג', שאמר הכתוב הבה נבנה לנו עיר ומגדל הלא כל כונתם בבנין זה היה מיראתם פן יפוצו כמאמר הכתוב פן נפוץ ומסתמא בנו המגדל שיחזיק את כולם ולמה בנו עיר. עוד קשה שאמר הכתוב וירד ה' לראות איך שייך בו יתברך שירד לראות הלא הכל גלוי לפניו הגם שפירשו זכרונם לברכה שבא ללמד לדיינים שלא יפסקו עד שיראו, הרבה פנים לתורה. גם קשה שאמר הכתוב הבה נרדה ונבלה שם שפתם הלא כל כוונתם היה במעשה זה למרוד בו ית"ש ואם כן מה יועיל במה שבלבל את לשונם שלא יוכלו לעשות מעשה הלא במחשבתם הרע יפגמו יותר גם קשה על לשון ונבלה היה לו לכתוב ונבלבל כמו שמצינו בכמה מקומות בתנ"ך:

והנראה בזה בנקדים לשום לב מה היה כוונתם בבנין זה הלא היו חכמים גדולים להרע ולא היו עושים דבר בלי דעת ומה היה דעתם בזה, וכבר נתעוררו על זה הקדמונים. ונראה לי דהנה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות צמצם אלקותו ית"ש מעילה לעלול והשתלשלות אחר השתלשלות כדי להיטיב לברואיו למען ישיגו את אלקותו שהוא רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין ולית אתר פנוי מני' ופנימיות העולמות וחיצוניות העולמות כולם מלאים מאלקותו יתברך כי אם לא היה מצמצם אלקותו היו הנבראים מתבטלים ממציאותם מחמת גודל הבהירות ועל ידי הצמצומים וההשתלשלות אפשר לברואיו להשיג אלקותו ולעבדו ולדבק בו. וכדי שיהיה בעולם שכר ועונש נשתלשלו העולמות מעילה לעלול עד שיש מקום לטעות אחר העבודה זרה חלילה כדי שיבחור האדם בטוב וימאס ברע ויקבל שכר ולא יאכל נהמא דכסופא. ועיקר עבדות ה' הוא שישיג האדם שהוא ית"ש עיקרא ושרשא דכל עלמין והפנימיות העולמות וחיצוניות העולמות הכל הוא אחדות פשוט אך זאת אי אפשר להשיג עד שיזכך עצמו מכל וכל וימסור נפשו בכל עת ורגע בכל מעשיו ותנועותיו. והצדיקים במעשיהם הטובים מעוררין מיין נוקבין מתתא לעילא ומורידין השכינה הקדושה לארץ שיהיה שכינתו בתחתונים שכל הברואים ידעו מאלקותו ית"ש כמו שהיה ראשית המחשבה והרשעים על ידי מעשיהם הרעים מסלקים השכינה. וזהו פירוש הפסוק וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ ומלת תיבה מרמז לשכינה וכן הוא בזוהר הקדוש, רצה לומר על ידי מעשיהם הרעים הרימו וסלקו השכינה מעל הארץ ועל ידי זה מתעוררים גבורות ודינין קשים רחמנא ליצלן. והנה באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא. ודברנו מזה למעלה בפרשת בראשית שעל ידי אותיות התורה ברא הקב"ה העולמות כי שם ההוי"ה ב"ה מצטרף עם כל אות ואות ועל ידי שם הוי"ה ב"ה נתהוו כל העולמות כי שם ההוי"ה ב"ה מורה על זה שהוא ית"ש היה הוה ויהיה והוא מהוה כל ההויות והשם הוי"ה ב"ה הוא שם העצם נשמת כל העולמות וגם יש עוד שמות הקדושים אשר בהם נבראו העולמות:

והנה שם אלקים מורה אשר לו ית"ש כח וגבורה לשדד המערכת להמציא מה שהוא רוצה ולבטל ממציאות מה שהוא רוצה. אך השם זה מחמת שהוא מורה על כח וגבורה הוא מצטרף עצמו בק"כ צרופי אלקים עד שנשתלשל משם זה עד שגם עבודה זרה נקראו אלהים אחרים והחיצונים יש להם יניקה משם זה. וכשישראל עושין רצונו של מקום הם ממשיכין אור שם הוי"ה ב"ה להאיר על שמות אלקים ומרחיקים החיצונים שלא יתאחזו ויניקו מהשמות אלקים דקדושה ומפילים החיצונים לעומקא דתהומא רבה ומתגלים החסדים אור ההויות על הכנסת ישראל. וזהו שאנו מתפללין יהא שמיה רבא מברך רצה לומר ששמות ההוי"ה ב"ה יאירו על שמות אלקים ותתבטל אחיזת החיצונים אך לא באמירה לבד תליא מילתא רק על ידי כשרון מעשינו אם האדם חותר לבקש אלקותו ית"ש שהוא היה הוה ויהיה וזאת אי אפשר להשיג כי אם שיקדים לעצמו הזדככות הגופניות והמדות אחר זה יוכל להשיג אחדותו ית"ש ויוכל להמשיך שהויות יאירו על שמות אלקים אבל אם עדיין לא נזדכך לא ישים מחשבתו לעיין במציאותו ית"ש כי לא ישיג ויוכל לבא גם לידי טעות ח"ו רק שצריך לזכך את עצמו בתחלה כנ"ל ועל ידי כשרון מעשיו הוא מוסיף כח בפמליא של מעלה ועל ידי מעשים לא טובים חלילה הוא מוסיף כח להשטן שיוכל ח"ו לבטל את ישראל מעבדות ה'. ולהבין איך נתוסף כח להשטן הן אמת על ידי שאדם הולך אחר תאות לבו הוא מוסיף כח להסטרא אחרא כנאמר כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים. אך עיקר הכח ניתוסף בו על ידי שאדם הגשמי ההולך אחר שרירות לבו ומשים מגמתו ושכלו לעיין במציאות אלקותו אדם כזה בא לידי טעות עד שבא לידי כפירה חלילה ובזה מוסיף כח להשטן שהוא אלהים אחרים. ובערך זה היה נמרוד וחבריו וכדומיהם שהלכו אחר שרירות לבם ועיינו במציאות אלקותו ית"ש והיו מעוררים בזה ש"כ ופ"ר דינים ורצו להוסיף כח להשטן. ודברים אלו נרמזים בפסוקים אלו ויהי בנסעם מקדם ופירש רש"י שנסעו מקדמונו של עולם רצה לומר שהלכו אחר שרירות לבם הרע. וימצאו בקעה בארץ שנער רצה לומר שמצאו עמקות במלכות שבכתר כי שנער בגימטריא כתר וארץ מרמז על מדות מלכות אמנם מחמת שהלכו אחר תאות ושרירות לבם הרע ורצו לעיין במציאות אלקות לא יכלו להשיגו ובאו לידי טעות וכפירה וזה שאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל רצה לומר שרצו לעורר הפ"ר דינין להוסיף כח להשטן כי עי"ר בגימטריא פ"ר, עיר ומגדל עם הכולל בגימטריא השטן ומחמת שלא היה מי שיעורר מים נוקבין הוצרך הקב"ה בלתי התעוררות מלתתא להאיר שמות ההויות על שמות אלקים כדי להחליש כח הסטרא אחרא שלא יתאחזו בשם אלקים דקדושה. וזהו וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל רצה לומר שהוריד אור שמות ההויות שיאירו על שמות אלקים ועל ידי זה נחלש כח הסטרא אחרא שלא יתגברו על הקדושה וזהו ויאמר ה' נרדה ונבלה שם שפתם רצה לומר אפיל בהם פגימה שלא יהיה להם כח לפני הקדושה כי נבלה הוא לשון השפלה וירידה ונבלה הוא אותיות לבנה כי גם היא על שם זה נקראת כי נפגמה בעונותינו הרבים, יהי רצון שתתמלא במהרה אמן:

ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וגו' ועתה לא לא יבצר וגו' הבה נרדה ונבלה שם שפתם וגו'. הנה על פסוקים האלו נתעוררו כל הקדמונים להבין חטא דור הפלגה מה היה דעתם אשר עונשם יהיה בלבול לשונם ולהפיצם על פני כל הארץ, כי כל עונש צריך להיות על אחת משני פנים או שיהיה מדה כנגד מדה או שיהיה העונש לביטול מחשבת העושה הרשע. והנראה על פי הפשוט לרמז כי ישרים דרכי ה' כי הנה ידוע וכבר דברנו מזה כי עיקר הבריאה הי' בשביל ישראל שיעבדו אותו וייטיב להם בכל מיני הטובות והאלקים עשה שייראו מלפניו הכתיב בתורתו הקדושה עונשים לאיש אשר יעבור על רצון הבורא ב"ה בכדי שיתחזקו בני ישראל בתורתו הקדושה ובמצותיו הטובים ויזכו לחזות בנועם ה' ואת זה לעומת זה עשה אלקים ברא שבעים אומות המבלבלים את בני ישראל מעבודתם ועל ידי שאומה הישראלית מתחזקים בכל עוז להחזיק את עצמם בתורתו הקדושה ושלא לעבור על אחת ממצות ה' על ידי זה מקבלים שכר הצפון וזוכים לכל טוב. ולמען יהיה קיום לכבשה הלזו בין הזאבים הטורפים הללו עשה הקב"ה ברוב רחמיו וגודל אהבתו לזרע ישראל פירוד בין האומות שכל אחד מן האומות יש לו עבודה זרה אחרת ולכל אחד לשון אחר למען לא יהיה אחדות ביניהם לא כן עם בני ישראל אשר יש להם תורה אחת ולשון אחד לשון הקודש ועובדים לה' אחד ועל ידי זה שאין להאומות אחדות ביניהם על ידי זה יוכלו בני ישראל להתקיים ביניהם ולהתחזק באמונתם ובדתם הקדושה ובלשונם הקדוש מחמת שאין כל האומות מסכימים יחד לדת אחד וללשון אחד. ולזה מרמז הכתוב כמה פעמים בפרשה ומאלה נפרדו איי הגוים בארצותם ללשונותם וגו' רצה לומר שנעשה פירוד ביניהם על ידי לשונותם. אמנם נמרוד הרשע כשראה שבא אברהם אבינו לעולם והעיר ממזרח הבין שיתנוצץ ממנו אור גדול ויבנה ממנו אומה הישראלית שיעבדו לה' אחד רצה לעשות פעולות ברשעו לבטלם ושיהיה יכולת להאומות להתגבר כנגדן מה עשה קבץ כל האומות הנפרדות והשתדל שיהיה ביניהם אחדות ושיהיה להם לשון אחד שידברו כולם בלשון הקודש דוקא ועל ידי זה יהיה להם כח להתגבר על אומה הישראלית ח"ו לבטלם מעבודת ה', אמנם אלקינו ית"ש לא כן ידמה כי פיזור לרשעים נאה להם וכו' ורק להצדיקים נאה הכינוס:

וזהו מאמר הכתוב ויאמר ה' הן עם אחד וגו' ושפה אחת לכולם רצה לומר רצון האומות הרשעים שיהיה ביניהם אחדות ושידברו כולם בלשון אחד בלשון הקודש כי היא לשון אחת המובחרת ועתה לא יבצר וגו' פירוש בתמיה ח"ו שיהיה זאת שתתקיים מחשבתם חלילה הבה נרדה ונבלה שפתם וגו' אשר לא ישמע איש היינו שיהיה לכל אחד לשון אחר ויפץ ה' וגו' רצה לומר שמאז והלאה יהיה תמיד פירוד ומחלוקת בין הרשעים ועל ידי זה יוכלו בני ישראל עם קרובו להתחזק בעבודתם, וגם על ידי זה יהיה לכבשה הלזו קיום בין הזאבים:

וזה נוכל לכוין בדברי חז"ל במסכת פסחים בפרק האשה צדקות פרזונו וגו' צדקה עשה הקב"ה שפזרן לבין האומות וכו' עד בהא נחתי ובהא סלקי כאשר אמרנו שמחמת שפיזר הקב"ה את ישראל בין כל האומות והאומות הם בפירוד לכל אחד אמונה אחרת ולשון אחר אין כולם מסכימים לדעה אחת ולמה שמסכים זה אין מסכים זה וישראל הם מפוזרין בין כולם על כן יש להם קיום ביניהם כי כל אחד ירא לכלות את הנמצאים ביניהם פן יאמרו עליו שהוא מלכות קטיעא ועל ידי זה יש לאומה הישראלית קיום בעולם עד עולם וקל להבין:

ספר מאור ושמש - פרשת לך לך

ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו', ופירש רש"י לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים ממעטת פריה ורביה וממעטת את הממון וממעטת את השם לכך הוצרך לשלשה ברכות הללו שהבטיחו על הבנים ועל הממון ועל השם. יש לדקדק בדברי רש"י ז"ל לפי פירושו היה לו לכתוב בתחלה ואברכך ואחר כך ואעשך לגוי גדול כי חזינן שמיד שמתחיל אדם לצאת לדרך מיד ביציאתו מביתו ממעטת את הממון כי יוצרכו לו להוציא הוצאות יותר מכפי הצורך אליו בביתו ואחר כך שהוא מוחזק בדרך ממעט בפריה ורביה ואחר שנתרחק הרבה מביתו נתמעט השם שהולך למקום שאין מכירין אותו והיה צריך לכתוב בתורה ההבטחה כסדר ואברכך ואעשך ואגדלה שמך:

ונראה לי לפרש על פי פשוטו דהנה ידוע כי הצדיק כשהוא יושב בביתו מתקרבין אליו כמה בני אדם לשמוע ממנו תורה ומוסר ושידריכם לעבודת השם ויש לפעמים אצל הצדיק אלפים נפשות שבאים אליו לשמוע ממנו תורה ומוסר וממילא כשבאין אליו הרבה בני אדם הוא מכניס אותם בביתו להאכילם ולהשקותם כמאמר התנא יהיה ביתך פתוח לרוחה ויש לו הוצאות הרבה עליהם, אמנם כשהצדיק נוסע בדרך אינו יכול לקרב הרבה בני אדם מכמה טעמים וגם מטעם שאינו יכול להכניסם ולהאכילם כדרכו בביתו. נמצא כשאמר הקב"ה לאברהם לך לך היה מתירא שלא יהיה ביכולתו להתנהג בדרך כמנהגו בביתו לקיים הכנסת אורחים כאשר היה מקיים בביתו וגם לא יתקרבו אליו הרבה בני אדם בדרך כאשר עינינו רואות שאי אפשר לקרב בדרך כל כך כמו בביתו וגם מחמת ההוצאות בדרך לא יוכל להכניסם כדרכו בביתו, על כן הבטיחו הקב"ה בהבטחות אלו היינו ואעשך לגוי גדול רצה לומר שיתקרבו אליך הרבה בני אדם בדרך כמו בביתך ויותר וגם מה שאתה מתיירא שלא תהיה יכול להכניסם להאכילם ולהשקותם בדרך כמו בביתך מחמת הוצאות הדרך על זה הבטיחו ואברכך בממון וגו' וקל להבין:

ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך וגו'. במדרש שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך וגו' להבין המדרש נקדים לבאר הדקדוק שבפסוק זה לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו' כי נכתב שלא כסדר בהיפוך הענין כי מתחלה כשאדם רוצה ליסע ממקום אביו ואמו וממולדתו אל ארץ אחרת מתחלה מנתק רגליו מביתו היינו מאביו ואמו ואחר כך ממולדתו היינו משפחתו הסמוכים אליו ואחר כך כשהוא נוסע מהם דרך ארצו היינו מדינתו בא למדינה אחרת, ואם כן מהראוי היה להכתב בהיפך מבית אביך וממולדתך ומארצך. גם קושיות האור החיים שנאמר ויאמר ה' אל אברם ולא נאמר קודם אמירתו וירא ה' אל אברם ואחר כך ויאמר מזה נראה שלא היה בהתגלות:

ולהבין הענין נראה לי כי מבואר ברמב"ם הלכות דעות שטבע בני אדם ממשיכים אחר בני מדינתו ומכל שכן אחר בני משפחתו שנתגדל ביניהם ומכל שכן נשמע שמושך טבעו יותר ויותר אחר טבע אביו ואמו שנתגדל על ברכם הן להיטיב מעשיו או להרע. ובהיות אביו ואמו ובני משפחתו ובני מדינתו המה רשעים והאדם הירא ה' רוצה לפרוש ממעשיהם מקודם צריך להתרחק עצמו ממעשי בני מדינתו שיותר נקל לו לפרוש ממעשיהם משיפרוש ממעשי בני משפחתו ומכל שכן ממעשי אביו ואמו, אמנם אחר שכבר פירש ממעשי בני מדינתו אזי נקל לו אז לפרוש ממעשי בני משפחתו ואחר שיפרוש ממעשיהם אזי יוכל אחר זה לפרוש גם ממעשי אביו ואמו הגם שהם מושרשים אצלו אחרי כי כבר עלה במדריגה אחר מדריגה. הדרך הזה למד השי"ת את אברהם אוהבו שאמר לו להתרחק ממעשיהם עד קצה האחרון על כן אמר לו מתחלה לך לך מארצך רצה לומר שימשיך עצמו ממעשי בני מדינתו ואחר כך ממולדתך רצה לומר ממעשי בני משפחתו ואחר כך מבית אביך היינו שלמדו שילך מדריגה אחר מדריגה עד שיפרוש ממעשיהם עד קצה האחרון. ולפי זה שפיר מסמיך המדרש לפסוק זה הפסוק שמעי בת וראי וגו' ושכחי עמך ובית אביך רצה לומר שמעי בת כי בתחלה כל עוד שלא נזדכך כראוי נאמר שמעי שאינו בהתגלות רק שמיעה מרחוק, ואחר כך כשנזדכך אז וראי היינו אחר כך יוכל להיות בהתגלות יותר, ומפרש הפסוק אחרי זה על ידי מה יוכל להזדכך שיבוא להתגלות על כן נאמר מקודם ושכחי עמך היינו לפרוש ממעשי בני מדינתו ואחר כך ובית אביך לפרוש ממעשי אביו ואמו ואז ויתאו המלך יפיך היינו אחר כך תוכל לדבק את עצמך באין סוף ב"ה וברוך שמו וקל להבין:

במדרש רבה פרשה ל"ט אמר ר' לוי כשהיה אברהם אבינו ע"ה הולך בארם נהרים וראה אותם פוחזין ואוכלין ושותין אמר הלואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת כיון שהגיע לסולמה של צור וראה אותם עוסקים בניכוש בשעת הניכוש ועודרין בשעת העידור אמר הלואי יהיה לי חלק בארץ הזאת ואמר לו הקב"ה לזרעך נתתי את הארץ הזאת עד כאן לשונו. המדרש הזה אומר דרשוני וכי מפני שראה אותן עוסקים בניכוש ובעידור אמר הלואי יהיה לי חלק בארץ הזאת. ועוד דהוה ליה למימר בתחלה עודרין בשעת העידור ואחר כך נוכשין בשעת הניכוש דהא תחלה עודרין וחופרין בקרקע ואחר כך כשצומחין הזרעים והדשאים בתבואות עוקרין ונוכשין העשבים הרעים מן הטובים כידוע ולמה נקט המדרש בהיפך:

ונראה דהנה ידוע מספרי הקודש דמתחלה עיר פרא אדם יולד ואין לו יצר הטוב רק יצר הרע עד י"ג שנים שנעשה בר מצוה ואז בא אליו היצר הטוב ומתחיל במצות תפילין אז מתעורר לבו בקרבו לעבודת השי"ת לאט לאט אבל הוא עדיין מלא פניות ובלבולי מחשבות. על כן החיוב מוטל על כל מי שחפצו ורצונו לקשר את עצמו בו ית"ש שיעקור כל המחשבות הרעות מלבו וממוחו ואחר כך כשהולך ומתחזק בעבודתו ית"ש ובא בשנים וכבר הוא מושרש בעבודת השם ית"ש זמן זמנים טובא אף על פי כן מדרך הצדיקים החסידים האמיתיים לפשפש עדיין ולחפור ולעידור במעשיהם ובכל דבר ודבר ולמצוא חסרונות בעצמו עד שהוא בעיניו כאלו לא התחיל כלל לעבוד השי"ת ועושה תשובה מחדש וזה נקרא עידור היינו שחופר מחדש כמו עידור שהוא תחלת עבודת הקרקע:

וזה ביאור המדרש הנ"ל כיון שהגיע לסולמה של צור רצה לומר על דרך וסולם מוצב ארצה, של צור פירוש על דרך צור העולמים כלומר סולם של צור היינו בעליות והילוך של צור עולמים וראה אותם עוסקים בניכוש בשעת הניכוש דהיינו כנ"ל שמתחלת ימי הנעורים והילדות הם עוקרים ומנכשין כל הרהורים ופניות ומחשבות לא טובים מלבם וממוחם וזה קרויה ניכוש שעוקרין העשבים לא טובים ועודרים בשעת העידור רצה לומר גם אחר שבאים בימים עדיין חופרין ומפשפשין במעשיהם ומחזיקין עצמם כאילו לא עבדו את השם מעולם כנ"ל וזה קרויה עידור בעבודת הקרקע אמר הלואי יהיה לי חלק בארץ הזאת, הבטיחו הקב"ה לזרעך נתתי את הארץ הזאת וכך יהיו מתנהגים בניך הצדיקים כנ"ל, וקל להבין:

עוד ויאמר ה' אל אברם וגו' ואגדלה שמך. פירש רש"י הבטיח לאברהם אבינו שיעשה אותו לגוי גדול שיהיה לו גוי גדול שיעבדו את השי"ת כי זה היה עיקר מגמתו שיעבדו זרעו את השי"ת ושמא תאמר שלא יתקיים הקדושה לעולם רק לפי שעה על זה אמר ואברכך הוא דבר המתרבה תמיד לשון ברכה פירוש שיתקיימו תמיד בקדושה ויהיה כן לעולם גוי גדול, ואגדלה שמך פירוש בני אדם שאין מכירין אותו רק שיהיו שומעין את שמו יראו ויפחדו משמעו ויהיה גדול בעיניהם והוא מה דאיתא במדרש אפילו ספינות שבים מתברכין בשבילך פירוש שיזכרו את שמו שיאמרו זכותא דאברהם יגן עלינו ויהיו ניצולים מסערה וגלי הים בזכותך ועל ידי זה יתגדל שמך שיהיו נענין בזכות הזכרת שמך, וקל להבין:

ויאמר ה' אל אברם לך לך וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וגו'. וכבר עמדו בזה כל המפרשים מה זה הלשון לך לך. ונראה לי דהנה ידוע מספרי קודש כי אברהם אבינו ע"ה חקר ודרש למצוא אלה שיעבוד אותו ובתחלה חקר ודרש באצטגנינותו את החמה ואת הלבנה והכוכבים ועמד על תכליתם, שוב חקר ודרש בעולם המלאכים והשיג כל השרים לכל שר ושר הממונה על כל דבר עד תכליתם והבין שאין אלו אלקות, עד שהגיע לארץ ישראל וחקר ודרש והשיג שיש מנהיג שאי אפשר להשיגו שבאמת בארץ ישראל שם השגחת השי"ת בעצמו כדכתיב עיני ה' אלקיך בה וגו' והבין שזה המנהיג הוא למעלה מכולם וכי הוא לבדו הוא האלקי האמיתי אשר לו יאתה העבדות ועבד ה' בכל לבו. אמנם היה סבור שכבר השיג כל אשר אפשר להשיג ויותר מזה אין להשיג ושכבר הגיע לתכלית העבודה ושאינו צריך להשתדל לעלות במדריגה יותר מחמת שאין להשיג יותר. ובאמת היה עדיין בפתח השער אשר הצדיקים אמיתיים מבקשים תמיד מאת השי"ת פתחו לי שערי צדק יעויין בספר הקדוש נועם אלימלך על פסוק זה. ומדרך הצדיקים האמיתיים לפשפש תמיד במעשיהם בהכנעה יתירה בכל יום ויום יותר ויותר ועל ידי זה הם משיגים בכל יום השגה יתירה כי תמיד הוא בעיניהם שלא יצאו עדיין חובתם בהעבודה ועל ידי זה הם זוכים להשיג עד מקום שורשם מקור מחצב נשמתם. ולזה בא השי"ת ואמר לו לך לך רצה לומר שצריך אתה לילך אליך כי עדיין לא הגעת עד שורש נשמתך וצריך אתה להכניע כדרך הצדיקים האמיתיים הנ"ל שתדע שעדיין אתה בפתח השער כנ"ל ולא השגת כל אשר יש להשיג עדיין וצריך אתה להתאמץ בעבודה שתלך אליך היינו שורש נשמתך. ויש לומר שלזה כיון המדרש שמביא הפסוק שמעי בת וגו' ויתאו המלך יפיך וגו' והשתחוי לו ודרש המדרש ויתאו המלך יפיך ליפותך בעולם רצה לומר שתעלה במדריגה יותר גדולה ועל ידי מה והשתחוי לו רצה לומר שתכניע מפניו כנ"ל. וילך אברם כאשר דבר אליו ה' רצה לומר שכן עשה לעלות במעלות יותר ויותר כאשר הורהו השי"ת. וזה מרומז בזוהר הקדוש על פסוק וילך אברם וגו' דהא יציאה בקדמיתא עבדו רצה לומר שכבר יצא לחקור ולדרוש מציאות אלקות רק עתה הלך הלוך וגדול במדריגה אחר מדריגה כנ"ל ודו"ק:

ברש"י דבר אחר ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלקי אברהם וכו' יכול יהיו חותמין בכולם תלמוד לומר ויהיה ברכה בך חותמין וכו'. יש להבין איך מרומזים האבות הקדושים בפסוק זה:

ונראה לי כי הנה ידוע מספרים הקדושים שהשי"ת ב"ה משפיע כל מיני השפעות טובות בני חיי ומזוני על ידי הצדיקים, שהם על ידי מעשיהם הטובים מקבלים השפע מהשי"ת ומשפיעים לכל העולם. והנה ידוע שאברהם אבינו ע"ה היה הראשון אשר הודיע מאלקותו ית"ש לכל באי עולם והכניס גרים תחת כנפי השכינה והודיע חסדי השם לכל באי עולם על ידי זה הכניס בלבבם יראת ה' יראת הרוממות שהוא מדרגת אהבה שיראו מלפניו מחמת שהוא רב ושליט ועושה חסד עם בריותיו. וידוע שממדת אהבה וחסד באים הבנים ועל כן נאמר באברהם הרבה ארבה את זרעך שהוא היה משפיע שפע בנים לעולם. ויצחק היה ממשיך שפע העושר להעולם כי כן מצינו שהוא היה צנור העושר שנאמר ויזרע יצחק וגו' וימצא בשנה ההיא מאה שערים וגו'. יעקב הוא הבריח התיכון כלול משניהם אשר כולל כל השפעות טובות וזאת מרומז בפסוק ואעשך לגוי גדול ופירש רש"י זה שאומרים אלקי אברהם שהבטיחו על הבנים שתשפיע שפע בנים לעולם אשר באים ממדת אהבה מדת החסד מדרגת אברהם, ואברכך פירוש בממון זה שאומרים אלקי יצחק אשר הוא הצנור המשפיע עושר לעולם. ואגדלה שמך זהו לשון גדול מלשון גודלין את הפתילות הוא יעקב שהוא כלול מכל המדות זהו שאומרים אלקי יעקב. והנה העיקר לכל ההשפעות אשר הצדיק ממשיך הוא על ידי היראה יראת הרוממות שמכניס בלבבם ועל ידי זה הם נעשים טהורים ומוכנים וכלים מוכשרים לקבל השפע ואברהם אבינו היה זאת מדרגתו שהכניס גרים תחת כנפי השכינה במה שהכניס יראת הרוממות בלבבם וטיהר אותם מכל גלוליהם להכינם לקבל כל ההשפעות וזהו והיה בריכה מקוה המים המטהר את ישראל שיקבלו כל השפעות טובות וזהו העיקר מדריגת הצדיקים. וזהו מרומז ברש"י ז"ל בך חותמין רצה לומר שזהו עיקר העבדות, וקל להבין:

וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט. יש לדקדק למאי נפקא מינה פרט הכתוב שהלך אתו לוט ומה מרמז בזה. ונראה לי על פי הצחות כי אברהם אבינו ע"ה עיקר תשוקתו היה לעשות רצון השי"ת והגם שהבטיחו הקב"ה בברכות גשמיות לא שם לבו לילך לארץ ישראל רק בשביל לקיים מצות בוראו ולא שם לבו כלל וכלל להבטחת הברכות רק הלך עבור כי ציוהו השם אמנם לוט למה רץ ועל מה רץ רק בשביל ששמע שהבטיח הקב"ה לאברהם הברכות בממון ובבנים ובשם נשאו לבו ללכת גם כן אולי יתברך גם הוא וכן היה שנתברך בשביל אברהם וזהו וילך אברם כאשר דבר אליו ה' רצה לומר לקיים מצות בוראו אבל לוט הלך רק אתו כדי שיתעשר וזהו וילך אתו לוט כדי שיתברך אתו, וקל להבין:

ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ. ויש לדקדק למאי נפקא מינה נכתב בכאן והכנעני אז בארץ, והנה רש"י ז"ל מיישב זאת. אמנם יש עוד לרמז בזה דהנה מצינו שעיקר תשוקת אברהם אבינו ע"ה היה להשיג אלקותו ית"ש שזה היה כל מגמתו וחקר ודרש הרבה עד שנתגלה לו מעט מעט עד שבא למדריגות גדולות בגלוי אלקותו ית"ש. וזהו ויעבור אברם בארץ רצה לומר שעבר בארץ עליונה היינו שהלך למעלה ממדריגת ארץ הנקרא מלכות כידוע והלך למדריגות יותר ויותר עד שהגיע למקום שכ"ם רצה לומר למדריגת הכתפים היינו זרועות עולם דהיינו שהשיג מדריגתו ממש מדת החסד שהוא זרוע ימין וזהו עד מקום שכם רצה לומר כנ"ל ואז הבין שיש עוד למעלה מדריגות גדולות יותר ויותר וחקר ודרש אותם כדי להשיגם וזהו פירוש עד אלון מורה רצה לומר שהלך במדריגה עד שהשיג אילן הקדוש הנקרא אילון מורה רצה לומר מדריגת בינה אבל לא השיג מה למעלה והיה תמיד חוקר ודורש ומשתוקק כדי להשיג יותר. וידוע שכל מה שאדם רוצה להשיג ואינו משיגו עדיין הולך בדרך משא ומתן ושוקל בדעתו הדבר מאד עד שישיגו וזהו והכנעני אז בארץ כנעני לשון תגר כידוע כלומר שהלך כדרך התגרים במשא ומתן להשיג כמו שמצינו בתנאים ואמוראים לשון זה נושא ונותן בהלכה, כן היה אברהם הולך בעמקות גדול להשיג יותר. וזהו וירא ה' אל אברם רצה לומר שהשיג מה שרצה ויעתק משם ההרה רצה לומר שהלך יותר להשיג השגות גדולות ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה הנגב"ה בגימטריא ס"ה כמבואר ברבינו בחיי ז"ל שהוא שם אדני פירוש שהיה לו שם השגה גדולה במדת מלכות בכל עשר ספירות של מלכות שמים. או יש לומר הלוך ונסוע הנגבה שהלך להשיג מדריגת חכמה שהיא למעלה מהכתפים כי נגבה מרמז לחכמה כמו שאמרו חז"ל הרוצה להחכים ידרים ודו"ק כי נכון הוא:

ויעבור אברם בארץ וגו' וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ וגו' ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל וגו' בית אל מים והעי מקדם וגו'. הנה חז"ל מנו זאת בין הנסיונות שנסהו הקב"ה לילך מארצו ומבית אביו ולא הרהר אחר מדותיו ולכאורה יקשה מה הוא הנסיון אחר שהבטיחו הקב"ה הבטחות כאלו בשורת הזרע ועל הממון והשם מה יהרהר ולא יצדק הנסיון רק אחר שבא הרעב ולא על ציווי הנסיעה. גם יש לדקדק למה לא גילה לו השי"ת המקום שיסע שם והנה רש"י ז"ל מביא דרשת חז"ל שהוא כדי ליתן לו שכר יותר עיין שם. לדעתינו יתורץ עוד כי הנה השי"ת ראה גודל השתוקקותו של אבינו אברהם איך חשקה נפשו לעבוד את השי"ת באמת ולהשיג השגות גדולות השגת אלקותו ית"ש ולבא לידי הזדככות גדול עד שיהיה נפשו קשורה באור אין סוף ב"ה וראה חכמתו ית"ש שקשה עליו לבא לידי מדריגה זו בהיותו בביתו אצל בני מדינתו ומשפחתו ובית אביו על כן צוה לו השי"ת שיתרחק משם אל ארץ אחרת ויבקש מקום אשר משם יוכל בנקל לבא לידי ההזדככות להשיג רוממות האל ית"ש ולא גילה לו השי"ת המקום רק שמעצמו ישתדל לחתור בשכלו לבקש המקום המוכנת להשגה זו וכן עשה אברהם והבין וחקר ודרש עד כי מצא ארץ הקדושה המקודשת מכל הארצות אשר בה אבן השתיה מקום מוכן לבית המקדש של מטה שמכוון כנגד בית המקדש של מעלה וכאשר עמד על המחקר שזאת הוא המקום אשר אמר לו השם אל הארץ אשר אראך ששם יהיה התגלות אלקותו ית"ש כמאמר הכתוב ללכת ארצה כנען ויבא ארצה כנען אז וירא ה' אל אברם ואמר לו לזרעך אתן את הארץ לומר יפה כיונת:

ובזה יתורצו השני דקדוקים הנ"ל שבאמת הוא נסיון גדול שאמר לו השי"ת שילך מארצו ומבית אביו לבקש המקום אשר שם יעבוד אותו ולא גילה לו המקום לכוונה הנ"ל כדי שמעצמו יחקור בשכלו עד שיבא על האמת והנה אף שהבטיח לו השי"ת הבטחות גדולות על הזרע ועל הממון והשם אמנם לערך גודל החשקות וההתלהבות אשר בערה בלב אאע"ה היה הכל כאין כי לא שם לבו רק עבדות ה' יתעלה:

ומעתה נבא אל ביאור הכתובים ונקדים עוד הקדמה אחת כי הנה ידוע שהאדם העובד ה' בדביקות גדול בתורה ובתפלה הוא משיג השגות גדולות והולך ומדבק את עצמו בעולמות העליונים מעולם לעולם מעשיה ליצירה ולבריאה ולאצילות עד שיכול לדבק את עצמו לאין סוף ב"ה. ולפעמים איש הירא דבר ה' ויודע בנפשו שאין מבלבלים אותו המחשבות ותאות הגשמיות כי שבר התאוות ותיקן מדותיו ובעת עמדו בתפלה בדביקות גדול ומוציא מפיו המזמורים ושירות ותשבחות בחשקות גדול באהבת ה' ופתאום נטלה ממנו ההתלהבות אשר בערה בו ואינו יכול לומר הדבורים בחשקות וההתלהבות אשר היה בו עד עתה, איש אשר כל אלה לו כנ"ל לא יתעצב הרבה כי יוכל לתלות שבא בהעולם אשר עמד בו עד מדריגת עתיקא אשר בו קשה להשיג כלשון עתיקא שהוא מעותק משכל האנושי ויבטח בה' ויתחזק במעוזו בתפלתו ואמירת המזמורים כאשר יוכל יאר ה' פניו אליו ויכניס בלבו השתוקקות ואהבת ה' יעלה ויבא ממדריגה למדריגה בעולם שלמעלה מזה העולם אשר עמד בו מתתא לעילא ממדריגה התחתונה מאותו העולם עד רום המעלות שגם שם יהיה קשה עליו להשיג וזה יקרא בשם עתיק שבעתיקין וכמו כן מעולם לעולם אמנם לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול רק מי שידע בנפשו שתיקן המדות ואין מבלבלים אותו מחשבות הזרות רחמנא ליצלן. היוצא מדברינו שצריך העובד את ה' להתחזק בתפלתו ודביקותו בהבורא ית"ש וילך הלוך ונסוע ממדריגה למדריגה ומעולם לעולם עד יגיע לרום המעלות אשר אין להשיג עוד וזאת ירמזו לנו המקראות קדושים אשר לפנינו ויעבור אברם בארץ רצה לומר במציעות ובסגולת הארץ הקדושה עד מקום שכ"ם נוטריקון שם כבוד מלכותו רצה לומר שהשיג מלכות שמים עד אלון מורה רצה לומר ומשם עלה למדריגה עד שבא עד אילנא דחיי שמשם יוצא היראה אילון מורה הוא לשון אילן הקדוש אשר מרמז על מדריגת בינה שמשם יוצא היראה להבין איך לירא מפני ה' ולעבדו. ויעתק משם רצה לומר שבא למדריגת עתיקין כנ"ל מקדם לבית אל כי מדריגת עתיקין הוא גבוה יותר ממדריגת המלכות שמים על כן נאמר מקדם שהוא קדום במדריגה וגבוה יותר בית אל מים הוא מערב כידוע ליודעי חן שמערב הוא כנוי למדת מלכות. והעי מקדם נוטריקון הע"י הוא עתיק יומין והוא מקדם רצה לומר שהוא גבוה יותר במדריגה אז כשבא למדריגה זו ויקרא בשם ה'. ה' ברחמיו יאיר עינינו בתורתו הקדושה:

ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את וגו' ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך. והנה הדקדוק הוא מבואר מה זה שאמר הכתוב למען ייטב לי בעבורך האם חלילה היה כוונת אברהם אבינו שייטיבו לו בכסף ובזהב עבורה והיה די באמרו וחיתה נפשי בגללך:

ונראה כי מדרך הצדיק לקרב בני אדם לעבודתו ית"ש ללמד אותם שלא ימשכו את לבם אחר התאוות הגופניות רק לדבק את עצמו בו השי"ת. והנה צדיק כזה צריך לשמור את עצמו מלעשות איזה דבר לפני בני אדם שיהיה נראה להם שהוא לא טוב הגם שבאמת זה הדבר עושה הצדיק בלי שום סיג ופסולת על דרך והייתם נקיים מה' ומישראל ועל דרך ונמצא חן בעיני אלקים ואדם. והנה אברהם אבינו ע"ה היה הראשון אשר למד בני דורו דעת שימאסו בהבלי עולם ותענוגים ויבחרו לדבק את עצמם בעבודתו ית"ש. והנה מדרך הרשעים שהולכים אחר התאוות בוררים להם מה שאפשר למצוא להם היותר הדור והיפה למלאות תאוותם לא כן ההולכים בדרך ה' שקר החן והבל היופי. והנה אברהם אבינו לקח הצדקת שרה אמנו אשר אמרו חז"ל שהיא היתה מהשלשה יפיפיות שעמדו בעולם והיה ירא לנפשו פן יחשדוהו אנשי דורו אשר היו מלאים מסיגים והתאוות רודפים אחריהם כי עבור למלאות תאותו נשא אותה ודרכיהם דרכיו חלילה והוא רצה ללמד אותם דעת וחכמה שלא ירדפו אחר התאוות ויהיה זאת להם להתנגדות. וזהו מאמר הכתוב ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה והיה רצונו ללמד שם דעת ומוסר לאנשי מדינה זו אשר מלאים תאוות ושטופי זמה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את וגו' ואמרו אשתו זאת הוא לקח לעצמו היפה בנשים ואותנו יזהיר שלא להסתכל ביופי אין תוכו כברו הוא מיקל לעצמו ומחמיר לאחרים, וזהו והרגו אותי רצה לומר יפילו אותי ממדרגתי כמאמר חכמי האמת מאן דנפל מדרגוהי מיתה הוא לגביה, ואותך יחיו רצה לומר הותרה הרצועה לילך אחר התאוות, על כן אמרי נא אחותי את ולא אשתי ומזה ילמדו מוסר ודעת הגם שהייתי יכול ליקח אותך לאשה כמאמרם זכרונם לברכה שאין אבות לגוי כפירוש רש"י ז"ל אף על פי כן אינו לוקח אותה לאשה מחמת שמואס בתאוה ועל ידי כן יהיה ביכולתו לקרב בני אדם למאוס גם כן בתאוות הגופניות וזהו למען ייטב לי בעבורך רצה לומר שייטיבו אותי על ידיך וחיתה נפשי בגללך שלא יפילו אותי ממדרגתי ועל ידי זה אוכל לקרב אותם לעבודתו ית"ש, וקל להבין על דרך הפשוט:

ויהי כבוא אברם מצרימה וגו' ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה וגו'. ופירש רש"י ז"ל כבואם לא נאמר למד שהטמין אותה בתיבה וכו'. ולכאורה יקשה האם לא ידע אברהם שיחפשו בתיבה עבור המכס כמנהג המדינה. ועל וילך למסעיו פירש רש"י ז"ל שפרע הקפותיו וקשה מה משמיענו רש"י ז"ל בזה והיכן מרומז זה בהפסוק והיכן מרומז שבתחלה נטל בהקפה:

והנראה לפרש ובתחלה נבאר תחלת הפרשה על דרך הרמז בפסוקים ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה וצריך להבין מה משמיע לנו הכתוב בזה ואיזה תועלת נמשך לנו מזה שנסע אברם עד מקום זה או עד מקום אחר. גם שאמר הכתוב וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך וגו' ויבן שם מזבח וגו' הנראה אליו תיבות הנראה אליו הוא כמיותר. והנראה דהנה כבר אמרנו שאברהם אבינו ע"ה היה חותר תמיד לבקש מציאותו ית"ש ולהשיג את אדון העולם אשר ברא כל העולמות ומסר נפשו בכל עוז על זה עד שעלתה תשוקתו לפני אדון יוצר כל והאיר עיניו והשיג שאלקינו הוא היוצר והוא הבורא והוא האדון מלך העולם כמאמרם בגמרא עד שלא בא אברהם לא היה מי שקרא לקודשא בריך הוא אדון עד שבא אברהם וקראו אדון רצה לומר שהשיג אלקותו שהוא אדון העולם ומלכותו בכל משלה. וגם כבר אמרנו בדרושים הקודמים שאברהם אבינו הבין בשכלו שיש עולמות עליונים ממדת המלכות והיה מבקש כמטמונים להשיג העולמות העליונים לכן כתיב ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אילון מורה רצה לומר שאברהם היה עובר ממדריגה למדריגה על ידי מלכות שמים עד מדת החסד שהן הכתפין כאשר כבר כתבנו בדרושים הקודמים, עד אילון מורה רצה לומר עד האילן הקדוש מדריגת בינה שהיא הרת עולם שמדת חסד יש לו אחיזה שם, וכשעלה אברהם עד מדריגת חסד הבין והשיג בשכלו שיש עולם גבוה מחסד וזהו בינה שכל העולמות יצאו משם אך לא עלה עדיין למדריגה זו רק הבין שיש עולם גבוה כזה וזהו עד אילון מורה רצה לומר עד האילן המורה משם כל העולמות, גם מורה הוא לשון הריון רצה לומר עד בינה שהיא הרת עולם והבין שעד שם יכולה המלכות להתעלות, וזהו ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו רצה לומר שבנה מזבח על זה שהבין שיש עולם בינה שנראים שם כל העולמות. והיה חותר לבקש לעלות למדריגת בינה, וזהו ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם פירוש שהיה מיחד שם הוי"ה עם המלכות שהיא שם אדני וזהו בית אל מים שבית אל היא מלכות והעי מקדם רצה לומר שהיה מיחד שם אדני עם שם הוי"ה כי מלת והעי בגימטריא צ"א כמספר הוי"ה אדני. וזה נעשה מיחוד שם אדני שהיא מלכות עם שם הוי"ה ב"ה שהוא מקדם רצה לומר קודם וגבוה יותר ממדת מלכות ושם אדני ועל ידי יחוד הוי"ה ואדני מתעלה המלכות עד בינה, וכשעלה למדריגה זו ליחד שם הוי"ה עם אדני הבין בשכלו שהמלכות צריך להתעלות עד חכמה וחכמה ובינה הן תרין ריעין דלא מתפרשין כי כשהמלכות אינו מתעלה אלא עד בינה עדיין לא נמתקו הדינין והגבורות לגמרי ששם עדיין יש קצת גבורות שבינה הדינין מתערין מינה לכן צריך המלכות להתיחד עם שם אהי"ה ולהתעלות עד חכמה, וזהו ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה רצה לומר שהיה הולך ונוסע להעלות למדריגת חכמה ונגבה רומז לחכמה על דרך הרוצה להחכים ידרים ולהעלות המלכות עד חכמה ויפיל אחיזת החיצונים לגמרי וישפיע השפעות טובות ורחמים על הכנסת ישראל ומחמת שבמלכות יש אחיזת החיצונים הרבה מאד אשר החיצונים רוצים להמשיך השכינה אליהם ולינק ממנה למען יפרדו את בני ישראל ממלכות שמים שלא יהיו יונקים מן הקדושה ואברהם רצה לפעול זאת לדורי דורות שבכל עת שיצטרכו בני ישראל לחסדים ולרחמים יהיה היכולת בידם לעשות יחודים ולהעלות את המלכות עד מדריגת חכמה להשפיע משם כל השפעות טובות כי מעשה אבות סימן לבנים לכן ירד אברם למצרים שמצרים היא קרוב לארץ ישראל יותר משאר ארצות והשכינה שורה שם יותר מבשאר הארצות ומצרים היא מקום אחיזה לחיצונים יותר מבשאר ארצות וירד למצרים להעלות משם השכינה עד חכמה להפריד ממנה אחיזת החיצונים לגמרי:

אמנם כששרי האומות מבינים שאנו רוצים להעלות המלכות ולהפריד החיצונים ממנה הם מתגברים ומקטרגין מאד, על כן צריכים אנו להעלות המלכות בסוד כדי שלא יבינו שרי האומות. ולזה מרמז הפסוק תקעו בחדש שופר כדי להעלות המלכות בכסה רצה לומר בסוד שהם לא יבינו מעשה השופר וכוונתו ונכסה זאת מהם שאנו מעלין על ידי השופר המלכות עד חכמה וכל זאת פעל אברהם אבינו במעשה ירידתו למצרים. וזהו ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. פירוש דאיתא בזוהר הקדוש ובתיקונים שהמלכות נקרא שרי והטעם מובן כי שרי הוא מלשון שררות ומלכות וזהו ויאמר אל שרי אשתו וגו' כי אשה יפת מראה את על דרך שפירשנו על פסוק ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה ותרגם אונקלוס ויאיא בחזוא ואמרנו שמלת יאי"א הוא ראשי תיבות ה' אלקינו ה' אחד כי רחל הוא כנוי למלכות כידוע ורצה לומר על ידי שאנו מקבלים בכל יום עול מלכות שמים בפרשת שמע ישראל נוכל להשיג אחדותו ית"ש וזהו שכתוב בכאן ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את רצה לומר שאנו מיחדין בכל יום על ידך ה' אלקינו ה' אחד אבל מה נעשה ששרי האומות רוצים להמשיך אותך אליהם ויתגברו הדינין ח"ו על הכנסת ישראל אמרי נא אחותי את רצה לומר התיחד עצמך עם שמות הוי"ה אהי"ה ועלה עד חכמה בסוד סודות שלא יבינו שרי אומות כי אמירה היא בחשאי למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך כי כשהמלכות מתעלה עד חכמה מקבלת השפעות טובות ומורידין אותם לכנסת ישראל:

ואמר הכתוב ויהי כבוא אברם מצרימה ופירש רש"י כבואם לא נאמר וכו' מלמד שהטמין אותה בתיבה רצה לומר שהטמין הדבר בסוד והעלה המלכות עד חכמה באופן שלא יבינו השרי האומות מזה ואמר הכתוב ויראו אותה וגו' רצה לומר שאף על פי שכיסה הדבר אף על פי כן היו מתבוננים ויהללו אותה אל פרעה רצה לומר שהיו מקטרגים ורצו להמשיך את השכינה אליהם אמנם שלא יכלו שכבר עשה אברהם פעולתו והיחודים על כן וינגע ה' את פרעה וגו' על דבר שרי רצה לומר עבור זה שרצו להמשיך השכינה אליהם ואחר זאת שנתעלה מדת המלכות עד חכמה מתתא לעילא נמתקו כל הדינים בשרשן וזהו בחג הסוכות אנו עושין מעשינו בפרהסיא בלולב ואתרוג בלי שום פחד מחיצונים כי כבר נמתקו הגבורות ואנו יכולים למשוך כל השפעות טובות וחסדים גדולים על הכנסת ישראל וכל זאת פעל אברהם אבינו ע"ה וזהו ויעל אברם ממצרים רצה לומר אחר שפעל זאת במצרים והעלה את המלכות עד חכמה ואחיזת החיצונים נפלו ממנה עלה ממצרים ואמר הכתוב ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב פירוש על ידי שהיה מיחד העולמות מתתא לעילא היה ממשיך כל השפעות טובות וגמר אומר הכתוב וילך למסעיו מנגב עד בית אל רצה לומר שמתחלה הלך מתתא לעילא ממלכות עד חכמה ואחר שהיה מיחד המלכות מתתא לעילא עד חכמה היה ממשיך השפעות טובות וחסדים מעילא לתתא מחכמה למלכות וזה מנגב היינו חכמה כמו שאמרנו עד בית אל רצה לומר מלכות ופירש רש"י שבחזירתו פרע הקפותיו רצה לומר בחזירתו מעילא לתתא אז היה מגלה מה שהיה מקיף ומסתיר השכינה כשהיה מעלה אותה עתה בחזירתו מעילא לתתא עשה מעשיו בפרהסיא שכבר נמתקו הגבורות בשרשן ויוכל בלי פחד למשוך כל ההשפעות וכל הרחמים והחסדים על הכנ"י אמן:

עוד על הפסוק וילך למסעיו ופירש רש"י בחזירתו פרע הקפותיו, נראה לרמז בדבריו הקדושים, עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה וגו' אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם אברם בשם ה' ופירש רש"י אשר עשה שם בראשונה ואשר קרא שם אברם בשם ה' וגם יש לומר ויקרא שם עכשיו בשם ה' אינו מובן על נכון:

ונראה לפרש שהתורה הקדושה מרמזת לנו בזה מוסר השכל לעבודתו ית"ש דהנה כתיב לעיל ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה וגו' וכל הפרשה עד ויעל אברם ממצרים וגו' הגם שזה נחשב לאברהם אבינו בין הנסיונות יש להבין מה הנסיון הלא לא אמר לו הקב"ה בפירוש שילך למצרים אדרבה שקצת מדרשים חושבים לו לאברהם לקצת חטא ואומרים שנענש על זה בלקיחת שרה מחמת שהלך למצרים מדעתו בלי רשות מקודשא בריך הוא, וצריך להבין זאת על מה עשה ככה לברוח מארץ ישראל מחמת הרעב הלא הוא ראש להבוטחים בה' והוא בזבז הון ועושר על הכנסת אורחים עתה יברח מחמת פחד הרעב:

והנראה דהנה ידוע שכל מגמותיו של אותו הצדיק היה לקרב כל באי עולם תחת כנפי השכינה להורות להם הדרך לעבוד לה' באמת כמו שהעיד עליו הכתוב ואת הנפש אשר עשו בחרן שהיה מגייר גיורים על כן כאשר צוה לו ה' לילך לארץ ישראל דהיינו לארץ כנען וכתבנו למעלה שעמד על המחקר שיותר בנקל לבא לידי השגה גדולה בארץ ישראל מחוצה לארץ וכך עלתה בידו באמת שהשיג שם השגות גדולות כמו שאמרנו בדרושים הקודמים על פסוק ויעבור אברם בארץ עד מקום שכ"ם, והיה רצונו להודיע זאת לבני ארץ ישראל לגלות להם השגת אלקות וכי המקום ההוא כשר ומתוקן לזה אמנם לא עלתה בידו כי לא רצו לקבל ממנו להתגייר בארץ ישראל כמו בחרן. וזה מרמז לנו הפסוק ויהי רעב בארץ על דרך לא רעב ללחם וגו' כי אם לשמוע דבר ה' על כן תמה אברהם על זה מאד שהקב"ה צוה אותו לילך לארץ ישראל וכל מגמתו היה להכניס הגרים תחת כנפי השכינה ועתה לא נתקיימה מחשבתו על כן וירד אברם מצרימה והיה כוונתו אולי בחוץ לארץ יוכל לגייר יותר מבארץ ישראל על כן נחשב לו לנסיון כי כוונתו היה לשמים ולא ברח מפני הרעב אמנם גם שם לא פעל ולא מבעיא שלא גייר גרים אבל הוא ואשתו היו בסכנה גדולה ח"ו ליפול לעמקי הקליפות מחמת שמצרים הוא בעמקי הקליפות כידוע ונפל גם הוא קצת ממדרגתו שהיה לו בתחלה בארץ ישראל ונשכח ממנו ההשגה שהיה לו בארץ ישראל אבל מחמת גודל אהבתו ותשוקתו בהשי"ת לא עזב ה' חסדו ואמתו שיכול לעלות ממצרים הוא ואשתו ולא נפלו מאמונתם השלימה כמבואר כל זה בזוהר הקדוש עיין שם. וזה שמעיד עליו הכתוב וילך למסעיו מנגב עד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה רצה לומר שעשה פעולות רבות ותפלות ובקשות הרבה שיבא למדריגה הראשונה שהיה קודם לכתו למצרים וזה אשר היה שם אהלה בתחלה רצה לומר למדריגה שהיה קודם. וזהו שפירש רש"י שבחזירתו פרע הקפותיו רצה לומר שבחזירתו נתגלו לו השגות שהשיג מקודם ופרע מלשון ופרע את ראש האשה דהיינו שנתגלו לו הקפותיו רצה לומר מה שהיה מכוסה ממנו ועתה בחזירתו לארץ ישראל נתגלו לו הקפותיו שהיה מכוסה ממנו כי כל דבר המכוסה הוא מוקף ויקרא שם אברם בשם ה' רצה לומר שהתחיל לקרוא מחדש בקול חזק בשם ה' כמקדם שיתגלו לו מעיינות החכמה כמקדם, וזהו שפירש רש"י ז"ל ויקרא שם עכשיו בשם ה' רצה לומר שיתגלה שם ה' כמקדם ודו"ק:

וירק את חניכיו ילידי ביתו שלש מאות ושמנה עשר וירדוף וגו' ויחלק עליהם לילה וגו'. ופירש רש"י על פי מדרש רבה אליעזר לבדו היה והוא גימטריא שי"ח, ולכאורה צריך להבין דהא באמת כתיב את חניכיו שלש מאות ושמנה עשרה ועל פי פשוטו אינו מרומז על אליעזר לבדו:

ונראה על פי הרמז דהנה איתא בגמרא ברכות תפלות אבות תקנום, ונראה לפרש על דרך הרמז שרצה לומר שהאבות בצדקתם וכושר מעשיהם פעלו שיועיל התפלה והנה אברהם תיקן תפלת שחרית יצחק תיקן תפלת מנחה יעקב תיקן תפלת ערבית והיינו רצה לומר שכל אחד פעל שתועיל התפלה ההיא והוא לשון תיקון והנה התפלה נקרא שיח כדכתיב ויצא יצחק לשוח וגו' גם אמרו חז"ל אין שיחה אלא תפלה וכו'. והנה בפרשת בראשית כתיב וכל שיח השדה טרם וגו' ואדם אין לעבוד את האדמה ופירש רש"י שלא היה מי שיתפלל על הגשמים עיין שם בדברי רש"י ז"ל ולדברינו תודה לאל מפורש בקרא בפירוש שהוא מרמז התפלה שלא היה מי שיתפלל כי מלת שיח מרמז על התפלה וזהו וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו' מחמת שאדם אין וקל להבין:

ויש להבין למה באמת נקרא התפלה בלשון שיח, ויראה כי שיח הוא שין י"ח וידוע מספרי קודש כי שין מרמז לשלשה האבות הקדושים וי"ח הוא הח"י ברכות של תפלה על המכוון הנ"ל שהתפלות אבות השלשה תקנום. וזה יש לרמז בהפסוק וירק את חניכיו שלש מאות ושמנה עשר רצה לומר שיח זו תפלה והיינו שעל ידי התפלה נצח להשונאים וזה רמזו חז"ל בדבריהם אליעזר לבדו היה רצה לומר אל עזרו על ידי התפלה כדכתיב במשה ויקרא שמו אליעזר כי אלקי אבי בעזרי:

והנה שהגם שאברהם תיקן רק תפלת שחרית אמנם אברהם היה הכללות של השלשה אבות כאשר ברכו והבטיחו השי"ת ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלקי אברהם ואברכך זה שאומרים אלקי יצחק ואגדלה שמך זה שאומרים אלקי יעקב הרי אברהם נתברך שהוא יהיה הכללות של שלשתן ובו נכללו כולם ובתפלה שתיקן אברהם נכלל גם תפלת מנחה וערבית כידוע ליודעי חן ולזה כתיב ויחלק עליהם לילה ויכם היינו שעל ידי תפלת ערבית נצח אותם ויכם וקל להבין:

ומלכי צדק וגו' הוציא לחם ויין וגו' ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון וגו' וברוך אל עליון אשר מגן וגו' ויתן לו מעשר מכל. הנה חז"ל דרשו על פסוק נאום ה' לאדוני שב לימיני וגו' על דברי מלכי צדק שהיה ראוי הכהונה לצאת משם ועל שהקדים ברכת עבד לברכת רבו על כן ניטלה הכהונה משם וניתנה לאברהם הנה בודאי דרשת חז"ל הוא אמת אמנם ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא על כן נראה לרמז בפסוקים אלו שלפנינו שיהיה מרומז שעתה ניטלה הכהונה משם, וגם יש להבין מה היה חטאו של שם שניטלה ממנו הכהונה כי דרשת חז"ל הוא על שהקדים ברכת עבד לרבו יש לעיין קצת הלא גם בזה שבח שם את השי"ת. ונראה לי דהנה הקב"ה ברא כל העולמות להיטיב לברואיו ואין רוצה להעניש אפילו את האומות רק רוצה שייטיבו מעשיהם ויתנהג עמהם במדת החסד ומכל שכן עם ישראל עם קרובו אמנם מחמת שמעשי בני אדם גורמים בעצמם לעורר ח"ו הדינים בעולם אבל אין זאת נחת רוח לפניו רק מזה יש להקב"ה תענוג בעולם כשיש צדיק בדור שיוכל למתק הגבורות בשרשן שלא יצאו לעולם רק יהיה התגלות החסדים דהיינו להעלות הגבורות למעלה למקומם ולהמשיך החסדים למטה מזה יש לקודשא בריך הוא כביכול תענוג גדול. והנה ידוע שמדריגת אברהם אבינו ע"ה היה החסד ואהבה רצה לומר שימשוך החסד עליון לתתא שיתנהג הקב"ה עם כל העולם בחסד ובודאי ברדיפתו את המלכים גם כן לא היה כוונתו ח"ו להרוג שום בריה רק להציל את לוט, רק הקב"ה בעצמו הכם כמבואר בגמרא שדא עפרא והוי חרבא וכו' אבל כוונת אברהם לא היה להרוג שום בריה והראיה שאחר כך כתיב אחר הדברים האלה וגו' אל תירא אברם ופירש רש"י שהיה מתיירא לעונש מחמת הריגת המלכים מחמת שכל מגמתו היה רק על חסד:

נחזור לענינינו כאשר אמר לו מלכי צדק ברוך אברם לאל עליון וגו' קישר מדריגת אברהם למעלה באל עליון היינו באין סוף ב"ה ואחר כך אמר ברוך אל עליון אשר מגן וגו' ולא אמר ברוך לאל עליון וגו' כוונתו היה להמשיך הגבורות לתתא נשמע מדבריו שלדעתו הוא תענוג להשי"ת מהגבורות שהכה את המלכים וזה אינו מדריגת הכהנים כי מדרגתם הוא להמשיך החסדים לתתא ולהעלות הגבורות להמתיקן בשרשם על כן לקח הקב"ה ממנו הכהונה ונתנה לאברהם כי ראה חכמתו יתברך שזה דרכו ומדריגת אבינו אברהם וגם אברהם אבינו הבין זאת ממלכי צדק שהוא אינו מסטרא דכהני רק מסטרא דשמאלא לעורר הגבורות על כן נאמר ויתן לו מעשר תיכף סמוך לדברי מלכי צדק רצה לומר על ידי שראה אברהם והבין מדבריו שהוא מסטרא דליואה נתן לו חלק הלוים ולא חלק הכהנים, וקל להבין:

ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש וגו' ויאמר אברם וגו' ולא תאמר אני העשרתי וגו' אחר הדברים האלה היה דבר ה' וגו' שכרך הרבה מאד ויאמר אברם מה תתן לי ואנכי הולך וגו' והנה בן ביתי וגו'. לבאר המשך פסוקים אלו מפני מה עתה אחר מעשה של מלחמת המלכים כמו שכתב רש"י ז"ל אחר סמוך וכו' בקש מהשי"ת מה תתן לי. והנה רש"י ז"ל מפרש יעויין שם, ולדרכינו יתישב על נכון כי הנה יש להבין הטעם שלא רצה אברהם אבינו ליקח כלום מכל הרכוש שהשיב למלך סדום הלא השליך נפשו לנגד עבור הצלתו ומפרעה לקח כמו שאמר הכתוב ואברם כבד מאד וגו'. אמנם יש לומר כי מחמת זה לא רצה אברהם אבינו להנות מרכוש סדום עבור כי היו צרי עין כמו שכתוב בהם באנשי סדום נשכח הרגל מבינינו וכו' על כן לא רצה ללחום לחם רע עין כמו שכתוב אל תלחם לחם וגו'. וזה מרומז בפסוק ולא תאמר אני העשרתי את אברם ולא נאמר פן תאמר כי היה אצלו כודאי שיאמר כן על כי היו צרי עין, אמנם פרעה לא היה צר עין כל כך על כן היה יכול ליטול ממנו. אחר זה היה אברהם אבינו דואג פן ואולי לא עשה כשורה שהיה ח"ו מהכפויי טובה שנתן לו השי"ת והזמין לו עושר רב ולא רצה לקבלו על כן תיכף אחר הדברים האלה שהיה דואג אמר לו השי"ת אל תירא וגו' שכרך הרבה מאד אף בעולם הזה שיהיה לך עושר רב ועל כן כשראה אברהם שטוב עשה שלא קבל רכוש מצרי עין היה מצער בעצמו כי כל ביתו ונדבת לבו בהכנסת אורחים היה ניזון על ידי דמשק אליעזר כמו שאמר התרגום פרנסא דביתא הדין וכו' ועבד הוא מסטרא דגבורה הוא גם כן מצרי עין על כן ביקש מהשי"ת שיתן לו בן שיתנהג הנדיבות בטובי עין על כן אמר לו השי"ת לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך וגו' שיהיה טוב עין יבורך כמותך וקל להבין:

ויאמר אברם וגו' מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר, ופירש רש"י ז"ל על פי דברי חז"ל נוטריקון דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. והנה יש לדקדק שאברהם אבינו ע"ה היה אומר זה לקודשא בריך הוא דרך קובלנא בתפלתו מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר ולפי הדרש של נוטריקון אליעזר הוא צדיק ודולה ומשקה מתורת רבו לאחרים אדרבא לא היה לו להזכיר כלל מאליעזר רק מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ולמה ליה לסיים ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר:

ונראה דידוע מספרים הקדושים שאבותינו הקדושים שורשם הוא למעלה ולמעלה בחכמה ובינה ודעת וכל אחד אחז בשרשו אברהם לקח מדת החסד לשרשו של מעלה ויצחק אבינו ע"ה אחז במדת הגבורה בשרשו של מעלה ויעקב אבינו וכו', והנה איתא בספרים הקדושים על פסוק אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה שאמר דוד המלך ע"ה על מדתו מדת מלכות שאבן מאסו הבונים דהיינו האבות עיין שם בדברי קדשם באריכות, והנה גם כן מספרים הקדושים שמדת צדיק יסוד עולם אינו לוקח לעצמו כלום רק לוקח השפע מכל הספירות הקדושים ונותנים למדת מלכות הקדושה. והנה אברהם אבינו עדיין קודם המילה היה בעת ההיא והיה הלוכו בקודש אז רק בפתח ושער מלכות והיה משתוקק לבוא לשרשו של מעלה שהוא כמה וכמה מדריגות עוד למעלה למעלה עד שרשו. וזה שביקש אברהם אבינו מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר ראשי תיבות 'ד'מ'ש'ק הוא 'דוד 'מוצאי 'שבת 'קודש דהיינו שהוא עדיין במדת דוד המלך כנ"ל אליעזר הוא תפלה כנ"ל אל"י עז"ר והיא היא, שהמדה ההיא נקרא תפלה ועל זה שפיר מכוין פירוש רש"י על פי חז"ל דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים דהיינו המדה הנ"ל המעביר שפע מכל הספירות כנ"ל ודו"ק היטב. ויאמר מה תתן לי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר. והנה יקשה לדרשת הגמ' על מלת דמשק שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים אם כן לאיזה ענין הזכיר אברהם אבינו בהתנצלותו לפני השי"ת ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר, כי לפי דרשת הגמרא הוא דברי שבח לאליעזר והיה די באמרו מה תתן לי ובן משק ביתי הוא יורש אותי. על כן נראה שדברי חז"ל בגמרא הנ"ל רמזו לנו על ענין אחר שצריך לידע ולהודיע לבני אדם המחברים את עצמם לצדיקים שלא ילמדו את עצמם לעשות כתנועותיהם והנהגותיהם כמצות אנשים מלומדה היינו מפני שהצדיק הוא עושה כך יעשה הוא גם כן כמוהו כי זה הוא לא טוב מאד רק שילמד לעשות כפי שכלו באמת לאמתו לעבוד את השי"ת בלב נכון. וזה הוא שאמר אברהם אבינו ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים פירוש שדולה ומשקה שלומד אותם לעשות מצות אנשים מלומדה לעשות מה שרבו עושה וזה לא טוב. והשיב לו השי"ת לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך וגו' ועדיין היה ירא אברהם שגם יוצאי חלציו יעשו מצות אנשים מלומדה בלא לב נבון וחכם על כן הוציא אותו החוצה ואמר לו ספור הכוכבים ויאמר לו כה יהיה זרעך פירוש דוגמת הכוכבים שהם בעלי שכל כדכתיב והמשכילים יזהירו וגו' והכוכבים אינם מקבלים בהירות המאורות זה מזה רק כל אחד הוא מאיר בפני עצמו ועל כן המאורות של הכוכבים אינם דומים זה לזה והבטיחו השי"ת שכן יהיה זרעו שיעבדו את השי"ת כל אחד לפי שכלו ולא יעשו מצות אנשים מלומדה רק הכל באמת והבן:

ויהי אברם בן תשעים ותשע שנים וגו' ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני וגו'. פירוש רש"י אני הוא שיש די באלקותי לכל בריה לפיכך התהלך לפני. ויש להבין מה זה שיש די באלקותי לכל בריה. ונראה לי לפרש דהנה ידוע שהבורא ב"ה ברא עולמות ברצונו הפשוט כדי שיתגלה מלכותו בעולם על כל בריה ובריה ועיקר הבריאה היה להיטיב לברואיו והגם שברא מדות ומדרגות להעניש גם זה היה כדי שייראו מלפניו ואף על פי כן שיתף בו מדת הרחמים כדי להקל העונש אפילו מן הפושעים. וכבר אמרנו פירוש המשנה בעשרה מאמרות נברא העולם והלא וכו' אלא ליתן שכר וכו' ולהפרע וכו' איך תלוי נתינת שכר טוב בשביל שנברא העולם בעשרה מאמרות יותר מאלו היה נברא במאמר אחד. וגם על העונש קשה יותר הלא אין הקב"ה חפץ במיתתן של רשעים ואין נחת רוח לפניו כביכול לענוש שום בריה אפילו מן האומות כל שכן ישראל ואם כן איך נאמר שבשביל להרבות עונש להרשעים ברא העולם בעשרה מאמרות:

אמנם יש לפרש כך דהנה עצם אלקותו ית"ש אי אפשר להשיג בשום שכל נברא אפילו לשיכליים העליונים על כן ראה חכמתו של הקב"ה לצמצם אלקותו בכמה צמצומים כדי שישיגו הנבראים מעט מן המעט על ידי הצמצומים בהירות גודל אלקותו ית"ש וצמצם עצמו בעשרה מיני לבושים שהם עשר ספירות שעל ידם יכולים לקבל מעט הבהירות להשיג אלקותו ית"ש, ועשר ספירות דאצילות התלבשו את עצמן בעשר ספירות דבריאה ועשר דבריאה בעשר דיצירה ועשר דיצירה בעשר דעשיה ועל ידי הצמצומים אלו יכולים בני אדם לקבל מעט השגה באלקותו מעט מעט מלמטה למעלה ולהסיר הצמצומים והמסכים בהדרגה מעט מעט עד שנהי' יכולים לקבל הבהירות גדול לדבק עצמינו באין סוף ב"ה בהדרגה, וזה הוא עיקר השכר שאנו מקבלים מאת הבורא עבור שברא אותנו בעולם הגשמי בכמה וכמה אלפים צמצומים ומסכים שמכסים אלקותו ית"ש ואנחנו בכל כוחינו משברים המסכים והצמצומים כדי להשיג אלקותו ית"ש ולדבק בו זה הוא השכר, נמצא מה שיש יותר צמצומים על ידי זה זוכה אדם לשכר יותר שמשבר הצמצומים וחופש וחוקר לדרוש אלקותו ית"ש עד שמשבר כל המסכים וישיג אור אלקותו ית"ש ואם לא היה כל כך צמצומים היה אור אלקותו ית"ש מאיר יותר לזה העולם והיה בקל לבא לידי השגה ולא היה השכר כל כך כשנשיג אלקותו על כן שפיר אמר התנא כדי ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות רצה לומר אפילו כשנברא בעשרה לבושים ולבושים תוך לבושים וכנ"ל ואף על פי כן מתאמצים בעבודתם להשיג אלקותו על ידי זה יש שכר הרבה לצדיקים שאינם מניחים עצמם להתגשם בגשמיות העולמות ומדבקים עצמם ברוחניות העולמות ממילא יש קולא להרשעים שאין להם עונש כל כך כשחוטאים כי אלו נברא העולם בפחות מעשרה לבושים היה בהירות אלקות מאיר יותר ולא היה כל כך גשמיות בעולם והיה עונש הרשעים יותר על כן עלה ברצונו הפשוט לעשות כל כך לבושים שיהיה גשמיות הרבה כדי שנקל עליהם העונש וזהו לפרוע מן הרשעים רצה לומר להקל מעליהם ולא יענשו כל כך כי מאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות רצה לומר בהרבה צמצומים שקשה מאד לפרוש את עצמם מן הגשמיות:

ונחזור לענין הנ"ל שהקב"ה ברא כל כך גשמיות בעולם העשיה כפי שהיה משער ברצונו שיהיה אפשר להתחזק ולדבק עצמו באלקותו על ידי התורה ותפלה ויהיה יכול לחזור לשרשו ואלו היה בורא עוד מעט גשמיות יותר היינו שהיה מעט קליפות יותר לא היה אפשר לחזור לשרשו וזהו שאמרו בגמרא שהיה העולם מותח עד שאמר הקדוש ברוך לעולמו די רצה לומר די הגשמיות ואלו היה יותר גשמיות לא היה אפשר לחזור לשרשו מחמת התגברות הקליפות כאשר אמרנו בפרשת בראשית על מאמר חז"ל שהשדים נבראו בערב שבת בין השמשות וקידש היום ולא נבראו הגופים ופרשנו שם כוונתם שלא יתגשם העולם עוד יותר כדי שיוכלו בני אדם לחזור לשרשם. כלל הדברים מכל הנ"ל שהקב"ה ברא ברצונו הפשוט כל כך מותרות בעולם רק עד שיוכל האדם להבין להשליך המותרות ולברור הפנימיות כדי שיחזור לשרשו כמו שבורר אדם החטה מן המוץ כך ברא הקב"ה בכל העולמות כל כך לבושים כדי שיוכל לברור הפנימיות מתוך הלבושים ולהשליך המותרות לנוקבא דתהומא רבא למקום המותרות כידוע למבינים וזהו סוד עליות העולמות שיש בכל ערב שבת שנאמר ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו וגו' רצה לומר כשכלה הקב"ה ולא ברא מותרות בעולם דהיינו גופים לשדים כנ"ל על ידי זה ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו היינו שקדש היום והיו יכולים כל העולמות לחזוק לשרשן להשתוקק לדבק את עצמם באלקותו ית"ש וזה היה רצונו הפשוט בבריאת העולמות כדי שישתוקקו כל העולמות לקבל אלקותו עליהם וזהו ויכל אלקים לשון השתוקקות וכסיפות מלשון כלתה נפשי שהיה לקודשא בריך הוא השתוקקות ותענוג בבריאת העולמות מחמת ויכולו השמים והארץ וכל צבאם היינו שכל הנבראים היו משתוקקים לקבל אלקותו ית"ש והשליכו המותרות לנוקבא דתהומא וזהו קדושת שבת שבכל שבת יש עליות עולמות שכל העולמות משתוקקים וחוזרים להדבק לשרשם והפסולת והמותרות נופל למטה וזה לית שולטנא אחרא בכולהו עלמין כי הולכים ונופלים לנוקבא דתהומא רבה:

ונחזור לביאור הפסוק הנ"ל אני אל שדי התהלך לפני רצה לומר שאמר הקב"ה שיראה לבא למדריגת קדושת שבת דהיינו עליות העולמות להדבק בשרשן וזהו התהלך לפני רצה לומר שילך במדריגה ממטה למעלה עד לפני ממש בעליות העולם ועל כן אמר לו אני אל שדי ופירש רש"י שיש די באלקותי לכל בריה היינו כנ"ל שאמר לעולם די שלא יתגשם יותר רק כדי שיוכלו לחזור לשרשם וזהו שיש די באלקותי לכל בריה היינו שכל בריה תוכל להשליך המותרות ולדבק עצמו בו ית"ש לבוא לפנימיותו ית"ש על כן גם אתה התהלך לפני כנ"ל והיה תמים היינו שתשליך המותרות ממש להסיר הערלה לקבל המילה ותשליך המותרות לנוקבא דתהומא רבא כמו שאני בראתי עולמי בשם שדי שאמרתי לעולמי די שהשלכתי המותרות לנוקבא דתהומא רבא כן תעשה אתה ואז תבא לעליות העולמות כרצונך ודו"ק כי נכון הוא:

עוד בפסוק הנ"ל יש לדקדק מי שנאמר בו הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך והוא ממלא כל עלמין יאמר התהלך לפני, גם נזכיר דברינו על פירוש רש"י על פסוק אני אל שדי שיש די באלקותי, עוד יש לדקדק מה שאמר לו הקב"ה וארבה אותך במאד מאד והלא כבר הבטיח לו קודם לכן להרבות זרעו כעפרות תבל:

ולבאר הפסוקים נקדים תחלה מה שאמרנו בפסוקים ויכולו השמים וגו' ויכל אלקים ביום השביעי וגו' וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו וגו' ויברך וגו' ויקדש וגו' ופירש רש"י ויברך ויקדש ברכו במן וקדשו במן, ולכאורה אינו מובן הלא המן לא ירד עד דור המדבר ואיך שייך בשבת בראשית ברכו במן קדשו במן. ונראה לרמז דהנה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות עיקר כוונתו היה להיטיב לברואיו דהיינו שיתגלה מלכותו על כל הברואים וידעו שהוא אחד יחיד ומיוחד שזאת הוא עיקר הטובה להשיג עריבות נעימות ידידות אלקותו ית"ש ואין מלך בלא עם על כן עלה ברצונו לברוא העולמות שיכירו מלכותו ויקבלו הטובות. אכן עצמותו ית"ש בלתי אפשרי להשיג לכן צמצם אלקותו ית"ש לתת מקום להעמדת העולמות. והנה על ידי צמצום הראשון גם כן אי אפשר להשיג על כן ראה המאציל בחכמתו לעשות צמצומים אחר צמצומים והשתלשלות אחר השתלשלות עד שיהיה די לכל העולמות והאציל והופיע לכל העולמות מאור אין סוף ב"ה מהעולמות העליונים עד סוף כל העולמים ואין שום דבר הן בפנימיות העולמות והן בחיצוניותם שלא יהיה בהם ניצוץ הקדוש מאין סוף ב"ה רק שהוא בהעלם מסובב בקליפות כדי שתהיה הבחירה חפשית ויהיה שכר ועונש, ועל ידי שהצדיק מזדכך עצמו על ידי אותיות התורה ועל ידי המצות ומעשים הטובים ומדבק עצמו באין סוף ב"ה, הוא מעורר כל הנבראים שישתוקקו לחזור לעלות לשרשם כי בכולם יש ניצוץ הקדוש מאין סוף ב"ה המחיה אותם אך אין כל אדם יוכל לזכות לזה לעורר מיין נוקבין רק מי שעובד את השי"ת במסירות נפש בכל רגע בכל מעשיו ותנועותיו צדיק כזה מעורר מיין נוקבין ליחד עולמות העליונים עם עולמות התחתונים ומתגלים כנגדן מים דכורין ממשיך השפעות טובות על הכנסת ישראל וכן הם ראשי תיבות של מיין נוקבין מסירות נפש כי צריך לזה מסירות נפש והצדיק הזה עושה בכל יום היחוד שלם. והנה אין יחוד בלא דכר ונוקבא שהנוקבא משתוקק ומוליד מים דכורין ומיום שנברא העולם עד שיהיה ברורי עולמות בלתי אפשר להיות שום יחוד בלא התעוררות מים נוקבין מתתא לעילא על ידי מסירות נפש והשתוקקות גדול שיהיה מעורר כל הברואים להשתוקק לעלות לשרשם והוא מיחד עולמות העליונים עם התחתונים. אמנם כשעלה ברצונו לברוא את העולם שלא היה עדיין אתערותא דלתתא היה היחוד מיניה וביה. ולהבין מעט מזעיר הענין יש לפרש שעברה לפניו התענוג והשעשועים שיקבל מעם קרובו ישראל שהם ישתוקקו אליו ית"ש במסירות נפשם זאת היתה לפניו מים נוקבין, ובכל ששת ימי בראשית קודם שנברא האדם היה היחוד מיניה וביה שלא היה אז מי שיעורר אתערותא דלתתא לכן לא היה התגלות העולמות כדכתיב וכל שיח השדה טרם וגו' ואדם אין וגו' עד שנברא אדם הראשון ובו ביום עשה תשובה ואמר מזמור שיר ליום השבת ואמר לכל הברואים בואו ונשתחוה וגו' ונתקדש היום של שבת והיה עליות העולמות שנתעוררו כל הברואים ונשתוקקו להעלות לשרשן ולא הוצרך עוד השי"ת לעשות האתערותא מיניה וביה כי היה אתערותא דלתתא. ולהבינך הטעם שעלה ברצון השי"ת שמששת ימי בראשית והלאה לא יהיה היחוד רק על ידי אתערותא דלתתא הוא כי כשהיחוד הוא מתתא לעילא מסתמא עומדים מסכים שמבדילים ורוצים לבטל את הצדיק מעבודתו והצדיק מוסר נפשו בכל רגע בזה הוא מסיר המסכים המבדילים וכל עוד שקמים עליו יותר הוא מוסר נפשו על קדושת שמו ית"ש עד שמסיר כל המסכים ונמתקין הגבורות בשרשם ואז היחוד כולו רחמים וממשיך השפעות לאין שיעור מה שאין כן כשהיחוד הוא בלתי אתערותא דלתתא אי אפשר שלא יהיה בו קצת דין ודי למבין:

וזהו פירוש ויכולו השמים והארץ וגו' פירוש כשנתקדש היום של שבת בראשית היה בכחו של אדם הראשון לעורר כל הברואים שישתוקקו לחזור לעלות לשרשן והיה העליות העולמות וזהו ויכולו וגו' לשון תשוקה, וכן פירש האור החיים שכל הברואים כולן השתוקקו לאלקותו ית"ש ואז ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וגו' ר"ל המלאכה של ששת ימי המעשה שהיה היחוד נעשה מיניה וביה, וזה מדויק במלת מלאכתו רצה לומר בלי התעוררות מתתא עתה שנתקדש היום של שבת והיה השתוקקות העולמות כלה השי"ת מלאכה זו, ורצה לומר שיהיה היחוד מאז על ידי אתערותא דלתתא וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו וגו' גם כנ"ל ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו ופירש רש"י ברכו במן וקדשו במן רמזו בדבריהם על האמור שמעתה לא יהיה היחוד רק על ידי אתערותא דלתתא שיעלו התחתונים מים נוקבין מתתא לעילא כי מ"ן ראשי תיבות מים נוקבין והברכה היא כאשר אמרנו כי בהיות היחוד על ידי אתערותא דלתתא אז יושפעו רחמים גמורים בלי תערובת דין וקדשו במיין נוקבין רצה לומר על ידי מה ברכו על ידי שקדשו שבכל שבת ישתוקקו הנבראים על ידי קדושת שבת לעלות לשרשן ויהיה עליות העולמות ויעוררו מיין נוקבין. וזהו שפירש רש"י אני אל שדי שיש די באלקותי לכל בריה רצה לומר שאצלתי מאורי אין סוף אפילו לבריה פחותה כדי שישתוקקו לעלות לשרשם ועל כן ואתה התהלך לפני רצה לומר שתיחד העולמות על ידי שתעורר מיין נוקבין מתתא לעילא וזהו לפני רצה לומר קודם ממני היינו טרם שאעורר אני המיין דכורין והיה תמים רצה לומר שיהיה היחוד בתמימות היינו כולו רחמים ואתנה בריתי ביני ובינך שיהיה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וארבה אותך במאד מאד פירוש על דרך שאמרו חז"ל למה נאמר בכל מאדך לפי שיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך נמצא שמלת מאדך מורה על מסירות הנפש היותר חביב וזהו דבר שאין לו שיעור וזהו ארבה אותך במאד מאד רצה לומר שארבה בך התלהבות ותשוקה למסור נפשך לעבודתי לאין שיעור ועל ידה תתעורר מיין נוקבין מתתא לעילא ותעורר מיין דכורין לגלות החסדים ורחמים פשוטים ויהיה היחוד בשלימות. כן יהי רצון. יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו, ואמרו חז"ל שדי עפרא והוי חרבא גילא והוי קשתא. ואמרתי כבר שהפירוש הוא כך, שדי עפרא פירוש שעל ידי שהיה אברהם אבינו ע"ה לגבי עצמו עפר ואפר היה הדבר הזה חרב להרוג שונאיו גילא והוי קשתא פירוש על ידי שמחה וגילה בעבודת השי"ת זה היה קשתא לנגד אויביו להמיתם, אחר כך מצאתיו בספר קדושת לוי. ויש להבין עדיין היכן נרמז בפסוק לשון גילה בשלמא דבר זה שעל ידי שהיה לגבי עצמו כעפר על ידי זה הוי חרבא להרוג שונאיו זה מרומז בפסוק דכתיב יתן כעפר חרבו, אבל גילה ושמחה לא נרמז בקרא רק כתיב כקש נדף קשתו. ונראה לי דמרומז דבר זה בסוף הפטורה דכתיב תזרם ורוח תשאם ואחר כך כתיב ואתה תגיל בה' ובקדוש ישראל תתהלל דהיינו כנ"ל דעל ידי גילה ושמחה בה' תזרם ורוח תשאם לשונאים והיינו כנ"ל, וקל להבין:

ספר מאור ושמש - פרשת וירא

וירא אליו ה' וגו' וירץ לקראתם וגו' וישתחו ארצה. במדרש אמר אברהם עד שלא מלתי היו עוברים ושבים באים אצלי תאמר משמלתי אינם באים וכו' אמר לו הקב"ה וכו' עד אני ופמליא שלי נגלים אליך הדא הוא דכתיב וישא עיניו וירא והנה וגו' וירא וגו' וירא בשכינה וירא במלאכים. להבין דברי המדרש והמקראות על פי דאיתא במדרש הנעלם פרשת לך לך על פסוק היה דבר ה' אל אברם במחזה מחזה הוא תרגום לישנא סתום ממלאכי עילאי דלא ידעי בהא בגין דלא הוה מהיל וכו' דלא יהיה לון פטרא דקודשא בריך הוא ממלל עם בר נש ערל וכו' אימתי אתגלי עליה באתגליא דמלאכי עילאי כד יהיב ליה ברית קיימא קדישא עיין שם דבריו באורך היוצא מדברי המדרש הנעלם שעד שלא מל אברהם לא דבר אתו השי"ת בהתגלות המלאכים. וזה יש לומר כוונת המדרש רבה הנ"ל עכשיו אני ופמליא שלי נגלים עליך רצה לומר שיהיה בהתגלות לפני המלאכים שלא יקטרגו עוד ואדרבא יסכימו שאדבר עמך כנ"ל. וזהו וירא בשכינה וירא במלאכים רצה לומר שהיתה יכולה השכינה להתגלות עליו עתה בהתגלות המלאכים ולא עוד אלא וירץ לקראתם וישתחו ארצה רצה לומר בזה שנעשה אברהם רגל ימין של הכסא והמלאכים הם נושאי הכסא נמצא שאברהם הוא למעלה מהמלאכים וזהו וישתחו ארצה לשון רבים רצה לומר שאברהם הוריד המלאכים למטה ממדריגתו וקאי וישתחו על המלאכים שהכניעם למטה ממנו. וירא אליו ה'. ויש לדקדק דהוי ליה למימר וירא ה' אל אברהם. ונראה לי כי איתא בספרים הקדושים דיש לאדם לעשות עצמו מרכבה לשכינה בכל אבר ואבר אבר פלוני מרכבה להוי"ה בניקוד זה ואבר פלוני להוי"ה בניקוד אחר, והברית קודש הוא מרכבה להוי"ה בניקוד מלאפום וכן בכל אבר ואבר מרכבה להוי"ה בניקודו הרומז עליו כדכתיב ומבשרי אחזה אלקי. והנה אברהם אבינו ע"ה קודם שנימול לא היה יכול להיות מרכבה בשלימות לכל השמות הוי"ה ב"ה כי היה חסר הברית קודש

המרומז לשם הוי"ה בנקודתו הרומז אליו. וזה הסמיכות הפרשה שבפרשה הקודמת כתיב מענין המילה וסיים נמולו אתו ושפיר מתחיל הפרשה וירא אליו פירוש בגופו בכל אבריו נתגלה מעצמו מיניה וביה ד', פירוש שם הוי"ה נתראה ונתגלה מאליו מאבריו הקדושים שכל אבר ואבר היה מאיר ומתנוצץ משם הוי"ה בנקודתו הרומז אליו ונעשה מרכבה קדושה בשלימות בכל אבריו וזאת היה אחר שנימול כי אז היה יכול להיות מרכבה שלימה כי היה מאיר בו גם שם ההוי"ה בניקוד מלאפום הרומז לברית קודש כידוע ושפיר כתיב אליו רצה לומר שנתגלה מעצמו בו כדכתיב ומבשרי אחזה אלהי וגו'. וזה מרומז וירא אליו ה' היינו כל השמות הוי"ה ב"ה בנקודתו כולם נתאחדו ביחוד אחד וזה נתגלה אליו אחר המילה, ודו"ק:

וירא אליו ה' וגו' והוא יושב פתח האהל כחום היום וגו' והנה שלשה אנשים נצבים עליו וגו'. רש"י, פתח האהל לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו. כחום היום הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים ולפי שראהו מצטער הביא עליו מלאכים בדמות אנשים. והדקדוקים רבו. א', שעיקר כוונת הקב"ה שלא להטריחו באורחים היה מפני שיום שלישי למילתו היה והיה חולה הלא היה יכול הקב"ה לרפאות אותו מיד בכדי שיאחז צדיק דרכו להכניס אורחים. ב', הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה והיה אור השמש חמה מאד ואברהם ישב לו פתח האהל אשר שם החמימות שולט מאד. ג', שלא מצינו קודם לזה שהיה אברהם מבקש אחר אורחים בחוץ רק האורחים באים אצלו לביתו ועתה יצא לו לחוץ, ומלבד דרשת חז"ל שמחמת החום לא באו אצלו עוד יש לאלקי מילין. ד', הקב"ה שלח אליו מלאכים בדמות אנשים וכי לא היה ביכולתו של הקב"ה לשלוח אליו אנשים והיה נותן בדעתם לילך אף שהיה חם מאד. גם מה דאיתא במדרש שאחד היה בדמות סדקי ואחד בדמות נווטי ואחד בדמות ערבי מפני מה נתגשמו כזאת. גם איתא במדרש שאמר אברהם עד שלא מלתי היו העוברים ושבים באים אצלי תאמר משמלתי אינן באים אצלי וכו' יעויין שם, גם זאת צריך הבנה מדוע לא יבאו אצלו אחר שמל וקיים מצות בוראו:

ונראה לבאר, כי הנה ידוע מספרים קדושים גם בעיני ראיתי זאת מצדיקים בעת שבאו לדביקות גדול והיו מדבקים עצמם בעולמות עליונים עד שכמעט היו מתבטלים ממציאותם ולא היו יכולים כמעט להשאר בזה העולם עד שהיו צריכים להגשים את עצמם באיזה דבר גשמי שיביטו על איזה דבר או חפץ להשתעשע בו או שיסתכלו באיזה איש ובזה יתגשמו עצמם מעט ויוכלו להוריד עצמם מדביקותם להשאר בזה העולם ובאם לא היה מצוי להם דבר להתגשם בו הוצרכו לילך חוצה להביט על איזה דבר אף על איזה דבר טמא:

ונבא אל הענין הנה אברהם אבינו אחר שמל בא כל כך להשתוקקות ודביקות והתלהבות גדולה עד שבלתי היה באפשרותו שיסבול גשמיות העולם הזה ומה גם לסבול הערלים האלו להכניסם בביתו כי היה אז בהזדככות גדול כמבואר בפרשה שלמעלה והיה יכול כמעט להבטל ממציאות מחמת אהבת ה' אשר בערה בו. על כן ישב בפתח האהל והביט על איזה דבר להתגשם בו שירד קצת מדביקותו ויוכל להשאר בזה העולם וזה מרמז והוא יושב פתח האהל כחום היום רצה לומר מחמת אור ההתלהבות והחמימות שהיה דבוק באורות העליונים לזאת ישב בפתח האהל להסתכל על איזה עובר ושב כאמור אמנם השי"ת ידע כי לא יוכל להתגשם על ידי הסתכלותו בערלים נכרים כי לא יוכל להסתכל בהם כלל ובאם שיביט בהם אז יהיו נעשים גל עפר כמעשה דרבי שמעון בן יוחאי אחר שיצא מן המערה וגם הם לא יהיה ביכולתם לילך אצלו כי לא יוכלו לסבול אור קדושתו, על כן שלח אליו השי"ת מלאכים קדושי מעלה בדמות אנשים שהם בעצמותם קדושים וטהורים שיוכל לסבול אותם אמנם נתגשמו עד שנדמה אחד לדמות סדקי וכו' כמאמר המדרש בכדי שיתגשם מעט שיוכל להשאר בזה העולם וזה מכוון שאמר עד שלא מלתי וכו' תאמר משמלתי אינם העוברים ושבים באים אצלי רצה לומר היינו כאמור שלא היו יכולים לסבול קדושתו ודו"ק כי נכון הוא בעזרת השם:

או יאמר על המדרש הנ"ל שאמר אברהם עד שלא מלתי היו העוברים ושבים באים אצלי תאמר משמלתי אינם באים אצלי אמר לו הקב"ה עד שלא מלת היו ערלים באים אצלך ועכשיו אני ופמליא שלי באים אצלך, להבין זאת כי לכאורה יש לדקדק מה השיב לו השי"ת שהוא ופמליא שלו יבאו אצלו אחרי שהיה חשקות אברהם לקיים הכנסת אורחים. והנראה כי מדריגות יש לצדיקים שמקרבין כל אדם אפילו רשעים מקרבין אותם לפי שעה לעבודת השם ואף שאינו מקרב עצמו רק לפי שעה ואחר כך יפסיק והולך אחר התאוות הגשמיות המוטבעים אצלו. אמנם העיקר התקרבות אשר הצדיק מקרב אליו הם אותם אנשים המתאמצים עצמם לעבודת השי"ת באמת לאלו מלמד הצדיק דרכי ה' והם אנשי עצתו. אמנם לא יוכל לקרב כל אדם וחלילה לשנוא אף אותם שהם מכת הראשונה היינו שאינם הולכים בדרך האמת כמאמר התנא ואוהב הבריות ומקרבן לתורה אף שיוכל לקרב אותם רק לפי שעה יפה שעה אחת וכו', אמנם לא כל כך שיהיו אנשי עצתו מחמת שאין הצדיק יוכל לסבול עוביות וחומריות בני אדם כאלו. וזה יש לכוין במאמר המדרש שאמר אברהם עד שלא מלתי היו העוברים ושבים באים אצלי רצה לומר שהייתי מקרב אף הערלים כי הייתי יכול אז לסבול אותם לקרבן לעבודתו ית"ש תאמר משמלתי אינם באים אצלי מחמת גודל הבהירות כאשר אמרנו בדרוש הקודם לזה לא אוכל לסבול אותם אחר שמלתי ואת מי אקרב לעבודתך והשיב לו השי"ת עכשיו אני ופמליא שלי רצה לומר שיצאו ממך זרע קודש יצחק ויעקב ובניו שנים עשר שבטי יה על ידי זכות המילה ואותם תקרב והם ימשכו השכינה בתחתונים והיינו אני ופמליא נבא אצלך לשרות שכינתי ביניכם על ידי יוצאי חלציך זרע קודש ועל ידם יהיה קיום העולם וקל להבין:

וירא ה' וגו' ופירש רש"י לבקר את החולה. ויש לדקדק דתיבת את החולה הוא מיותר ולא היה לרש"י לומר רק לבקרו ונראה דהנה אמרו בגמרא מרגלית היתה תלויה בצוארו של אברהם וכל חולה שהיה רואה אותו היה מתרפא מיד. ונראה לי דהנה יש כמה מדריגות צדיקים יש שממשיך רפואה על החולה מחמת מעשיהם שמברכין בידיו ממש את החולה ועל ידי זה נתרפא ויש שממשיך הרפואה על ידי שרואה הצדיק את החולה ולמעלה מזה מדריגת הצדיק אשר אם החולה רואה אותו מיד מתרפא וזה הוא מחמת שהוי"ה הקדושה ב"ה שורה על הצדיק וכשהחולה רואה את צדיק הזה מעורר בלב החולה הרהור תשובה ומשעבד את לבו לאביו בשמים ועל ידי זה נתרפא כדאיתא בש"ס כל זמן שהיו ישראל משעבדים את לבם וכו' מיד היו מתרפאין. וזהו מרומז בגמרא מרגליות היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה שהיה רואה אותו מתרפא מיד רצה לומר על ידי השראת שם הוי"ה שהיתה שורה עליו על ידי זה נתרפא החולה וזו היא המרגליות טובה מרמזת לשם הוי"ה ב"ה. וזהו פירוש הפסוק וירא אליו ה' היינו שנתגלה עליו שם הוי"ה ב"ה והיתה שורה עליו באלוני ממרא באלוני הוא לשון אילן ממר"א בגימטריא רפ"א רצה לומר שהוי"ה ב"ה הוא אילן הרפואות שמשם נמשכים כל החסדים וכל הרפואות ונתגלה כל זאת על אברהם אבינו ע"ה. וזהו שפירש רש"י לבקר את החולה רצה לומר זאת היתה הסגולה לרפאות כל מיני חולה שהיה מסתכל באברהם היה נתרפא כמאמרם זכרונם לברכה מרגליות טובה כנ"ל. ומסיים הפסוק והוא יושב פתח האהל כחום היום רצה לומר הגם שהיה בחמימות והתלהבות גדול ומדריגה גדולה אף על פי כן היה בהכנעה גדולה לפניו ית"ש והיה נדמה בעיניו תמיד שהוא רק בפתח האהל ולא נכנס עוד לשום מדריגה, וקל להבין:

יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ. הנה איתא בזוהר הקדוש בפרשה זו וזה לשונו בדף ק"ב ע"א זה לשונו תא חזי כל מה דאכיל אברהם אבינו בטהרה איהו קא אכיל וכו' דאפילו בר נש דאיהו מסאב לא יכיל לקרבה לביתיה כדין ידע אברהם דהא מסאב איהו ועביד ליה טבילה וכו' עיין שם הלשון. ושם ע"ב וזה לשונו ועיינא דמייא הוה תחות ההוא אילנא ומאן דצריך טבילה מיד מיין סלקין לגביה ואילנא אסתלקין ענפוי כדין ידע אברהם דאיהו מסאבא ובעי טבילה מיד וכו' תא חזי דאפילו בשעתא דאזמין לון למלאכים אמר לון והשענו תחת העץ בגין למחמי ולמבדק בהו וכו'. הגם שכל דברי הזוהר הקדוש הם סתומים ומכוסים מכל רעיון בכל מקום אף על פי כן הדברים האלו שבמאמר הזה הם סתומים ומכוסים לגמרי והם דברי נביאות לגמרי על כן הנני מבקש מהשם למחול לי לרמוז איזה רמז להבין מעט מזעיר דבריו הקדושים שמרומז כל המאמר בפסוק הנ"ל, כי איתא בספר גליא רזיא בדף ח' ע"ב שמרמז בפסוק שמע ישראל הוא מרמז למקוה וזה לשונו והנה מה שנראה לפרש לעניות דעתי תחלת דברי איך מן קרא דקריאת שמע נפקו שיעורי המקוה בכלל ובפרט שתיבת שמע ישראל חשבונם תתק"ס לוגי מיא רצה לומר עם האותיות והכולל, ושם בספר הקדוש הנ"ל מרמז איך בפסוק היחוד הנ"ל מרומז כל שיעור המקוה ויוצא לנו מזה כי בפסוק שמע ישראל מרמז איך שיטהר אדם עצמו בקריאת שמע במקוה עילאה מי שאומר הקריאת שמע כתקונו בדחילא ורחימא ואך צריך על כל פנים לטהר עצמו קודם במקוה תתאה בארבעים סאה מים איך יוכל לקבל טהרה ממקוה עילאה אם לא טיהר עצמו במקוה תתאה, וזהו שאמרו חז"ל בעל קרי אסור לקרות קריאת שמע דוקא כנ"ל כי בפסוק הזה מרומז המקוה עילאה כנ"ל וקל להבין. וזהו מרומז בפסוק הנ"ל יקח נא מעט מים, תיבות נ"א מע"ט מי"ם גימטריא ר"ס מנין עשרה הויו"ת רצה לומר שיקחו לעצמם הקדושה משיעור קומה עילאה דהיינו כל י' קדושות שהם י' הויות ועל ידי זה ירחצו עצמם הגשמיות הגוף שמרמז לרגלים והשענו תחת העץ תיבות תחת העץ מרמז שאלו השני תיבות עולים בגימטריא שמע ישראל שגימטריא תתק"ס כנ"ל המרמז לתתק"ס לוגי מיא שלא מקוה וי"ג יותר המרמז לתיבת אחד שבקריאת שמע, וכל זה היה מרמז להם אברהם אבינו בפסוק הזה שיטבלו עצמם במקוה עילאה המרומז בפסוק שמע ישראל. וזהו הרמז בזוהר הקדוש וזה לשונו ועיינא דמייא הוה תחות ההוא אילנא כנ"ל שמרומז בתיבת אלו שיעור מקוה עילאה ובהן הוה בדק למלאכין ואמר להון השענו תחת העץ שגימטריא עולה שמ"ע ישרא"ל אח"ד כנ"ל זהו רמז תתק"ס לוגי מיא כנ"ל:

ועל פי דברים אלו נוכל לומר גם כן רמז מה למה מתחיל הש"ס במסכת ברכות ומסיים הש"ס במסכת עוקצים דוקא הלא דבר הוא שרבינו הקדוש בודאי מרמז בזה דברים גדולים, ועל פי הנ"ל יש לומר טעם הדבר כי הספר הקדוש גליא רזיא הנ"ל מתחיל בספרו הקדוש תיבת מתניתין ואמר שתיבת מתניתין גימטריא תתק"ס לוגי מיא של מקוה עיין שם, ואיתא בתחילת מסכת עוקצים בטעם שמביא התוספות יום טוב למה מסיים בעוקצים באחרונה עיין שם שהביא שם שמסכת ידים ועוקצים הם חדא מכילתא. ועל פי הדברים האלו שפיר נוכל לומר שהתחיל רבינו הקדוש הש"ס דוקא במסכת ברכות וסיים בעוקצים וסידר במסכת ברכות תשעה פרקים ובמסכת ידים ארבעה פרקים ובמסכת עוקצים שלשה פרקים כי תיבות ברכו"ת ועוקצי"ם עם תשעה פרקים ושבע פרקים של עוקצים כי ידים ועוקצים הם חדא מכילתא הם עולים במכוון תתק"ס לוגי מיא של מקוה ועל כן מתחיל המסכת באות מ' מאימתי לרמז לארבעים סאה של המקוה ומסיים באות מ' לרמוז גם כן לארבעים סאה שצריך ללמוד התורה מרישא עד סיפא בטהרה, והשם יטהר אותנו במהרה במים טהורים לטהרנו על ידי תורתו ככתוב:

ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים וגו' אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן וגו' למועד אשוב אליך וגו'. מהראוי להבין איך אמנו שרה תהיה ח"ו מחוסרת אמונה שלא להאמין בנפלאות הבורא ית"ש שיוכל ליתן לה זרע אף בעת זקנתם. ונראה לפרש כי ידוע שהזיווג צריך שיהיה בקדושה ובטהרה מאד ובשימור גדול, אמנם אף על פי כן מן הנמנע הוא להמשיך נשמה הטהורה מעולם עליון להכניסה בעולם זה השפל והגשמי רק על ידי שיסתבך קצת גשמיות בהזיווג אף שהוא בקדושה ובטהרה כי הגוף נעשה על ידי גשמיות הזיווג ואי אפשר להמשיך הנשמה רק על גוף ולהגוף צריך קצת גשמיות. והנה אברהם ושרה כבר נזדככו גופם מאד מאד ולא היה להם שום מציאות להתערב בזיווגם איזה שמץ גשמיות וזיווגם היה בקדושה ובטהרה בלי שום גשמיות כלל כמבואר בזוהר הקדוש על פסוק ואת הנפש אשר עשו בחרן וגו' שהיו מולידים בזיווגם נשמת גרים ודי לחכימא. וזהו שנאמר ואברהם ושרה זקנים אין זקן אלא שקנה חכמה היינו שהיו בהזדככות גדול באים בימים ובהם נאמר מה שלא נאמר בשאר צדיקים שלא נאמר בהם באים בימים רק בסוף ימיהם וכאן נאמר באים בימים ורצה לומר שבאו באורות גדולות הברורים מאד בלי שום תערובת גשמיות כלל. וזהו חדל להיות לשרה אורח כנשים רצה לומר שלא היה לה טבע גשמי כשאר נשים לכן אמרה אחרי בלותי רצה לומר מלשון בלתי ובלעדי היינו שאני בלעדי עצמי שאינני בי שאין בי שום גשמיות היתה לי עדנה איך אוכל לבא לשום קצת גשמיות שהוא תחת הזמן רצה לומר מלשון עדן וזמן. ואדוני זקן רצה לומר דבוק בהשי"ת מאד כלשון זקן זה קנה חכמה וגם אינו ביכולתו להיות לו שום שמץ גשמיות וזאת מן הנמנע להמשיך הגוף רק על ידי קצת מהגשמיות כאמור וזאת היתה תמיהת שרה אמנו ועל זה השיב לה השי"ת היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך רצה לומר להמועד שהוא לשון זמן ועידן אשיב לך היינו שתחזור ותשוב עוד קצת תחת הזמן למען תוכלו להתערב קצת גשמיות שיתבנה הגוף ולשרה בן, ודו"ק היטב:

ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום וגו' וה' אמר המכסה אני מאברהם וגו' ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עומד לפני ה'. הדקדוק מבואר כי המכסה אני מאברהם היה צריך לכתוב קודם ויקומו משם האנשים. גם אחר שכבר נאמר ויקומו משם האנשים למה נאמר שוב ויפנו משם האנשים וכפי הנראה הוא מיותר. גם מה שנאמר וילכו סדומה הוא בלתי מובן, כי אחר זה נאמר ויבאו שני המלאכים סדומה וכפי הפשטות הלא כבר נאמר וילכו סדומה. והנה רש"י פירש על סדומה כמו לסדום עיין שם, מכל מקום יקשה היה לו לכתוב בפירוש לסדום. גם על הלשון עודנו עומד לפני ה'. והנה במדרש איתא על פסוק ויבאו שני המלאכים סדומה בערב והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק וגו' ר' יהודא בשם ר' סימון בשם ר' לוי בר פרטא כזה שהוא בוזק גפרית לכירה, וגם זאת צריכים אנו להבין לקשר הפסוק והחיות רצוא ושוב לפרשה זו, גם להבין דברי ר' יהודא:

ונקדים כי הנה ידוע שאברהם אבינו היה מדריגתו חסד וכל עיקר מגמתו היה להמשיך חסד עליון על כל הברואים, גם המלאכים אשר נשלחו לייסר אנשי הסדום בפורעניות המה גם כן מלאכי חסד כמבואר גם כן במדרש והיו מאחרים קצת אולי ישובו הרשעים מדרכם הרעה ויתהפך מדת הדין לרחמים ולא יאבדו. ולכך אמר ה' המכסה אני מאברהם וגו' כי הוא מקור החסד אולי ימשיך אברהם עליהם חסד עליון שלא יאבדו כי חפץ חסד הוא ית"ש ויתעלה כי בחסד יוכל להיות המתקת הדין לכך נאמר למען הביא ה' על אברהם אשר דבר עליו כי כל מקום שנאמר דבר רצה לומר מרמז על דין וקשה כידוע ופירוש אולי על ידי אברהם שהוא מקור החסד יכללו הגבורות בהחסדים וימתקו הגבורות בשרשם, לכך אף שנאמר ויקומו משם האנשים וגו' נאמר אחר כך ויפנו משם האנשים כי אף שהלכו חזרו והמתינו מעט אולי ימליץ אברהם עליהם. לכך נאמר וילכו סדומה רצה לומר אף שהיו כבר בסדום ואברהם עודנו עומד לפני ה' רצה לומר שחזרו והביטו אל אברהם שעודנו עומד לפני ה' לעורר החסדים אולי ימשיך עליהם החסד עליון ולא יאבדו. וזה מרמז המדרש ויפנו משם האנשים מלמד שאין עורף למלאכים רצה לומר עורף הוא קשה והמכוון שאין דין ומשפט אצלם כי מלאכי רחמים הם ואין המשפט אצלם במהירות להנקם מהם וממתינים אולי ישובו או ימשיך אברהם עליהם חסד. ולזה יסמיך המדרש לפרשה זו והחיות רצוא ושוב רצה לומר שהמלאכים אף שכבר היו בסדום חזרו ואף שהיו רצים בשליחותם שבו והמתינו אולי ישובו ולא יאבדו וזה דברי ר' יהודה על כמראה הבזק כהדין שהוא בוזק גפרית לכירה רצה לומר כמי שמשטח גפרית על האש שאינו נותן רק מעט מעט אף הם היו מתונים בדבר שלא להנקם מהם אולי יומשך עליהם חסדים להמתיק הדינים ואם כן הוא בהאומות כל שכן לישראל עם קרובו שיומשך עליהם חסד עליון הרחמים פשוטים להמתיק כל הדינין אמן:

ולא ידע בשכבה ובקומה מלא רצה לומר שלא ידע שיצא ממנו דוד מלך משיח ה' כי תיבות ב'ש'כ'ב'ה ו'ב'ק'ו'מ'ה גימטריא הכי הוא ד'ו'ד מ'ל'ך מ'ש'י'ח י'ה'ו'ה וגם מרומז בפסוק ו'ת'ל'ד ה'ב'כ'י'ר'ה ב'ן ו'ת'ק'ר'א ש'מ'ו מ'ו'א'ב ראשי תיבות גימטריא מ'ש'י'ח עם הכולל לרמוז את זה לעומת זה כי הראשי תיבות של הפסוק הוא גימטריא גם כן ש'ט'ן מ'ש'י'ח עם הכולל הוא גם רשת וירא כן גימטריא כנ"ל ורצה לומר כי המשיח יבטל כח השטן לרמז מיניה וביה שדה ביה נרגא ומהרסיך ומחריביך ממך יצאו:

וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר. יש לדקדק על הכפל הלשון. גם על לשון פקד הוי ליה למימר זכר את שרה. והנראה לתרץ דהנה בגמרא אמרו בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה, להבין הדבר מפני מה דוקא בראש השנה. והענין הוא כך כי בעולמות התחתונים יש קטרוג מסטרא דדינא כי עולמות התחתונים נתהוו בימין ושמאל כידוע אמנם מציאות עולמות נתהוו מעולם המחשבה שנקרא הרת עולם שהיא אם כל העולמות כמו הרה תקריב ללדת שממנה נתהוו כל העולמות ובעולם המחשבה שם אין אחיזה בסטרא דדינא לקטרג שם כי אין שם ימין ושמאל. וזהו שנאמר אצל רחל אסף אלקים את חרפתי רצה לומר האסיף אותה למקום שאין רואה ומקטרג, ולזה כיון רש"י ז"ל הכניסה למקום שאין רואה כנ"ל. לכך שרה רחל וחנה שהיו עקרות והיה צריך הקב"ה לשדד להם המערכת היה צריך להביאם לעולם המחשבה ששם אין קטרוג כלל. וידוע שראש השנה נקרא הרת עולם שהוא מדריגת עולם המחשבה ועל כן נפקדו בראש השנה רצה לומר שאז נתגלה עולם המחשבה כאמור וזהו וה' פקד את שרה פקד מלשון פקדון וגניזה שהטמין אותה בעולם המחשבה ששם אין קטרוג ומשם נמשך עליה הרחמים והחסד ועל כן ויעש ה' לשרה כאשר דבר ותהר ותלד וגו', וקל להבין:

במדרש אמר ר' תנחומא בר רבי חייא בשם ר' הושעיא תורגמנא אין לך שבת ושבת שאין קורין בה פרשתו של לוט יעויין שם. והמדרש הזה אומר דרשוני. וגם המתנות כהונה דחק עצמו לפרש דבריו. ועל דרך הרמז נוכל לומר דהנה איתא בגמרא דשבת כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו. ויש לדקדק אמאי נקט הגמרא עובד עבודה זרה כאנוש דוקא וכבר צוחו קמאי דקמאי בזה. והנראה לפרש דהנה כל עבודתינו להבורא ית"ש הוא לברר הניצוצין ולהעלות הכל למעלה על ידי תפלתינו ולמוד תורתינו הקדושה, ובכל תפלה ותפלה הוא עליות העולמות אך אין דומה תפלת חול לתפלת שבת כידוע למעיינים בכתבי האר"י ז"ל. כי בתפלת החול אין עליה יותר מבינה כידוע ובשבת הוא עליות עולמות עד אבא הנקרא בשם עתיקא קדישא כידוע ליודעים כדאיתא בסדור האר"י בכוונת תפלת מוסף שבת בכוונת אי"ה וזה למעלה משם הוי"ה ב"ה כי הוי"ה נקרא בשם זעיר אנפין ועתיקא קדישא הוא מוחין לזעיר אנפין וזהו דוקא בשבת ואז שוה הנוקבא עם זעיר אנפין עד חכמה דאבא כמבואר שם ודי לחכימא:

ואיתא בספר רבינו בחיי בפרשת נח על פסוק ונעשה לנו שם כי חטא של דור אנוש היה שהיו עושים התחלה מן הסוף עיין שם ביתר דבריו הקדושים וזהו הקיצור. על זה מרמזים הפסוקים וזה החילם וגו' אז הוחל וגו' רצה לומר לשון התחלה כלומר שהיו עושים התחלה מן הסוף יעויין שם. היוצא לנו מזה שלא היו מודים מה למעלה משם הוי"ה בודאי כי הלא לא היו מודים רק בשם אדני וממילא על כרחך שלא היו מודים בעליות העולמות של שבת עד אבא נמצא כל השומר שבת כהלכתו רצה לומר כסדר הליכות העולמות ממילא מודה ומתקן החטא של דור אנוש כי הוא תשובת המשקל, וזהו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו. והנה עיקר הכוונה הוא כדאיתא בזוהר הקדוש אבא יסד ברתא ודי לחכימא. וזהו שרמזו לנו חז"ל אין לך כל שבת ושבת שאין קורין בו פרשתו של לוט דהיינו אבא יסד ברתא וכבוד אלקים הסתר דבר והוא רחום יכפר עון:

וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו וגו' ויבקע עצי העולה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלקים וגו' ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו וגו' וילכו שניהם יחדיו. ויש לדקדק איזה דקדוקים חדא דהוי ליה למימר ויבקע עצים לעולה. תו קשה למה שם עצי העולה על יצחק בנו ומה אשמעינן התורה בזה. גם מה הוא הלשון אלקים יראה לו השה כי היה די באמרו אלקים יראה השה לעולה בני. גם על לשון ולא חשכת דהוי ליה למימר ולא מנעת או ולא חדלת:

ונראה דהנה ידוע שאברהם אבינו אחז בשרשו מדת החסד והיה שוקד תמיד שיתנהג העולם במדת החסד ואפילו על הרשעים שבדור אנשי סדום היה מתפלל עליהם. וכן מצינו במדרש שאמר אברהם לקודשא בריך הוא אתה אוחז את החבל בתרין ראשין וכו' אם אין אתה מוותר ציבחר לית עולם מתקיים, מזה נראה בעליל שכל מגמתו היה שיתנהג העולם במדת החסד כדי שיהיה קיום העולם אמנם יצחק בנו היה רוצה שיתקיים העולם במדת הגבורה ופחד ואיש אשר יחטא לאלקיו ונשא חטאו ענוש יענש תיכף ומיד בכדי שידעו כל הברואים שאית דין ואית דיין מחמת כי ראה שעבור שהתנהג השי"ת עם עולמו ברב חסד קודם דור המבול על כן פרצו גדר עולם על כן מוטב יותר שיתנהג העולם במדת הפחד:

והנה איתא במדרש והובא ברש"י ז"ל בראשית ברא אלקים בתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים שתפו מדת הרחמים למדת הדין וברא את העולם, ולהבין זאת האיך שייך שנוי רצון לפניו ית"ש ח"ו. אמנם האמת כי לא נשתנה רצונו ולא ישתנה והכל היה גלוי לפניו ית"ש ובאמת עלה במחשבתו הקדומה לברוא את העולם במדת הדין בכדי שייראו באי עולם מלפניו ויהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו. ותיכף ראתה חכמתו ית"ש שבאם יהיה ח"ו המשפט חרוץ על כל אשר יחטא שיענוש תיכף אין העולם מתקיים, על כן שיתף הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין רצה לומר שירחם השי"ת על החוטא להאריך אפו אולי יתנחם ושב ורפא לו וזה הוא ששיתף מדת הרחמים למדת הדין. אמנם לא נשתנה ח"ו כלל רצונו כי כל האומר קודשא בריך הוא וותרן וכו' רק שתיכף ראתה חכמתו ית"ש שלא יתקיים העולם בלתי אריכת אפים. וכן מצאנו באמת שאמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח, ולכאורה אינו מובן הלא בדין עשה השי"ת על שקטרגה כמבואר בדברי חז"ל. אמנם לדברינו יבא על נכון שהכפרה הוא על שהעניש אותה תיכף בלי אריכת אפים. נחזור לענינינו דאברהם ויצחק בנו היו מתנגדים במדותיהם בזה, אברהם היה משתוקק והיה כל מגמתו ותשוקתו שינהג השי"ת את העולם במדת החסד ויצחק בנו היה רצונו שיתנהג העולם במדת הגבורה לירא ולפחד את העולם בכדי שייטיבו מעשיהם ולא יענשו. והנה כאשר אמר השי"ת לאברהם על דבר העקידה שיעלה את בנו לעולה. ומצינו בספרים וכבר דברנו מזה שהעולה היא באה על ביטול מצות עשה או על הרהורי עבירה. ולכאורה יקשה מאד מה חטא אברהם או יצחק בנו שיתחייבו עולה הלא קיימו כל התורה כולה כמאמרם זכרונם לברכה. ולדברינו יובן שכל אחד מהשני צדיקים הנ"ל הרהר אחר השני. אברהם הרהר אחר מדותיו של יצחק שרצונו להנהיג העולם במדת הדין והיה הדבר קשה בעיניו שהיה ירא לנפשו פן ח"ו לא יתקיים העולם ומהראוי לפי דעתו שיתנהג העולם במדת החסד. ויצחק היה גם כן מהרהר על מדותיו של אביו אברהם כי לדעתו טוב יותר שיתנהג השי"ת עם עולמו במדת הגבורה והפחד בכדי שייראו מלפניו ולא יחטאו. ועתה שאמר השי"ת לאברהם שיעלה את יצחק בנו לעולה היה מסתפק מי הוא אשר הרהר שלא כהוגן ונתחייב העולה, אם הוא חייב העולה מחמת שצדק בנו יצחק ממנו או הדין עמו ויצחק הוא אשר נתחייב העולה. עד לבסוף הכריע אברהם שיצחק הוא אשר נתחייב העולה כי צדקו דבריו מדברי בנו והראיה ממה שאמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח ובאמת הלא חטא חטאה ומדוע יביאו עליו כפרה, אלא על כרחך שאף שחטאה היה לו לית"ש להתנהג אתה במדת החסד ולא להענישה מזה מוכח שיצחק הוא אשר נתחייב העולה:

ומעתה נבוא אל הביאור וישכם וגו' ויבקע עצי עולה רצה לומר שבקע את העצה לעולה היינו מי שנתחייב העולה והיה הדבר מסופק אצלו על אחת משתי פנים אם הוא חייב או בנו כאמור, וזה לשון ויבקע שבקע את העצה לשנים שהיה הדבר שקול אצלו והיה מסתפק בזה כל השלשה ימים, עד אחר השלשה ימים הכריע ממה שצוה הקב"ה להביא עליו כפרה שצדקו דבריו, ובנו הוא החייב העולה על הרהוריו, אז ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו, רצה לומר ששם עליו שהוא הוא החייב. אז ויאמר יצחק אל אברהם וגו' ואיה השה לעולה רצה לומר איה וממה הוכחת שאני הוא החייב אולי לא כן אבי כי צדקו דברי מדבריך. על זה השיב לו אברהם אלקים יראה לו השה וגו' רצה לומר ממה שצוה השי"ת להביא עליו כפרה מזה מוכח שצדקו דברי וזה מדויק במלת לו כמאמרם זכרונם לברכה הביאו עלי כפרה. וממה שאלקים יראה לו השה רצה לומר עבורו מזה מוכח שצדקו דברי אז וילכו שניהם יחדיו רצה לומר שהסכים יצחק לסברת אביו. ויבאו אל המקום וגו' ויעקוד את יצחק בנו שנכללו הגבורות בחסדים כדאיתא בזוהר הקדוש שנכלל אשא במיא ועל כן לעתיד יבקש יצחק רחמים עבור בני ישראל כדאיתא בגמרא במס' שבת שיטעון יצחק כמה שנותיו של אדם וכו' מזה נראה שנמתקו גבורותיו של יצחק. ויקרא אליו מלאך ה' וגו' עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך רצה לומר שאתה יראת שיתנהג העולם במדת הדין כסברת בנך ונתאזרת במדתך להמתיק הגבורות שלא יתנהג העולם במדת הגבורה המרומז לחשך וזה לא חשכת וגו' ויקרא מלאך ה' שנית וגו' יען אשר עשית את הדבר הזה וגו' ולא חשכת וגו' ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים רצה לומר מדה כנגד מדה יען אשר לא הנחת שיתנהג העולם במדת הגבורה המרומז לחשך על כן יאירו בניך ככוכבי השמים שהם מאירים לעולם ואין בהם שום לקוי וחשכות כידוע. וכחול אשר על שפת הים פירוש שיהיו בניך מגינים על הדין כחול שהוא נגד הים שלא יצא חוץ מגבולו וישטוף ח"ו העולם כך יהיו זרעך מגינים נגד הדינים להמתיקן בשרשם וירש זרעך את שער אויביו היינו הדינים והגבורות יהיו על שונאי ישראל וישראל ירשו את שער אויביהם אמן במהרה בימינו אמן:

ספר מאור ושמש - פרשת חיי שרה

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. להבין סמיכות הפרשיות נראה על פי מה דאיתא בזוהר הקדוש רבי אליעזר שאל לאבוה אמר האי מערתא לאו כפילתא הוא וכו' עד הוא דבשמא קדישא דאיהו מכפלה וכו' ועיין שם, וקצור דבריו להבין מעט מזעיר הוא שאברהם קשר לשרה בה"א ראשונה שנקראת מכפלה על שם שהיא כפולה בשם הוי"ה כמאמר הזוהר הקדוש דלא הוה בשמא קדישא אות אחרת מכפלה בר איהי והיא נקראת צרור החיים ושם קשר אותה. והנה יש זיווגא תתאה וזיווגא עילאה. ואמרו חז"ל על מאמר הגמרא וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא וכו' דהיינו כשיוצא לדרך שאינו בזיווגא תתאה על כן יקשר את עצמו בזיווגא עילאה והיינו בתשובה שהיא ה"א עילאה והיא נקראת זיווגא עילאה מחמת שחכמה ובינה תרין ריעין דלא מתפרשין והיא הוי"ה ואהי"ה כדאיתא בספרים הקדושים. ועל כן עתה שמתה שרה וקשרה בה"א עילאה כנ"ל והוא נשאר יחידי בעולם בלא זיווגא תתאה היה צריך לקשר עצמו בזיווגא עילאה כמאמרינו הנ"ל היינו בעולם התשובה בינה ה"א עילאה. וזה הוא סמיכות הפרשיות כי למעלה כתב ואחר כך קבר אברהם את שרה וגו' אל מערת שדה המכפלה ומשמעו כנ"ל בזוהר הקדוש וכאשר פרשנו, על כן יוצדק אחריו ואברהם זקן בא בימים רצה לומר שהוצרך לזיווגא עילאה על כן בא בימים רצה לומר ימים העליונים כדאיתא בזוהר הקדוש וה' ברך את אברהם בכל רצה לומר אחר שקישר את עצמו בעולם הבינה השפיע עליו השם החמשים שערי בינה כי כל בגימטריא חמשים:

ויקח העבד עשרה גמלים וגו' וכל טוב אדוניו בידו, פירש רש"י שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו וכו'. נראה לפרש בדרך רמז כי הנה כתיב עולם חסד יבנה כי עיקר בנין העולמות הוא על ידי חסד. והנה ידוע כי שם ע"ב הוא בחסד. והנה אנחנו מתפללים אני והו הושענא כי אני והו הם שני שמות משם של ע"ב וגימטריא אני והו בגימטריא ע"ח גימטריא שלשה הויות גימטריא מזלא. והנה אליעזר התפלל ועשה חסד עם אדוני אברהם כי רצה למשוך השפעת החסד עליון ממזל העליון משלשה שמות הוי"ה אשר הם מקור הי"ג תיקוני דיקנא שהם רחמים גמורים וכן מצינו בפרשתו של אליעזר בפסוק ותרד העינה ותמלא הוא ראשי תיבות וה"ו הוא שם אחד מהע"ב שמות רמז לדברינו הנ"ל. והנה השם וה"ו גימטריא שם אהו"ה שהוא גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא והוא יוצא מראשי תיבות את השמים ואת הארץ כדאיתא בספרי הקבלה והוא גימטריא טוב י"ז. וזהו ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי וגו' וכל טוב אדוניו בידו היינו י"ז המרמז לשם והו שם אהו"ה אחד מהשמות של ע"ב שהוא בחסד מדריגתו של אברהם ועל ידי העקידה שנכלל אשא במיא ומיא באשא כדאיתא בזוהר הקדוש הושפעו החסדים גם על יצחק. וזה יש לרמז בדברי רש"י ז"ל שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו וזה מבואר בהפסוק ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק דהיינו כמאמרינו הנ"ל שאחר העקידה נכללו החסדים גם ביצחק כמאמר הזוהר הקדוש שנכלל אשא במיא וכו', ודו"ק:

ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות וגו' ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם וגו'. ויש להבין למה מבאר הפסוק כמה היה משקלם וכבר דרשו חז"ל. וגם אנחנו נאמר בעזרת השם דהנה איתא בספרים כאשר בא אברהם מהעקידה והתחיל להשתדל בזיווגו של יצחק והבין הס"מ שיצאו אורות גדולים מזיווג קדוש כזה, עמד אחורי הדלת של אברהם לשמוע המקום שרוצה לזווגו משם בכדי שידע לקטרג וכאשר שמע שצוה אברהם את אליעזר שילך לבית בתואל ולבן אז שמח שמחה גדולה כי ראה שיצא משם עשו הרשע והחדיל לקטרג אדרבה עלה בלבו לסייע אמנם אליעזר נאמן ביתו של אברהם אבינו אזר כגבור חלציו להכניע כוחות הדינים מרכבתו של עשו הרשע ולהגביר כח הרחמים:

והנה שורש הדינים הן הק"כ צירופי אלקים דקדושה אשר משם יונקים החיצונים כידוע והיותר קשים הם החמשה הראשונים נגד החמשה אותיות אלקים הפשוטים וחמשה פעמים אלקים עולה בגימטריא ת"ל מספר שק"ל. והנה נמצא בספרי קודש שלמתקם צריך למעט המספר אחד בזעיר אנפין ואחד בהשפעתו למלכות שישאר חת"ך והוא שם של רחמים הממונה על הפרנסה וזהו סוד מחצית השקל רצה לומר לחצות המספר שקל להמעיט השנים כי החמשה פעמים אלקים הם גם כן נגד חמשה אותיות מנצפ"ך ושני אותיות הראשונים הם היותר קשים כמובא בספרי קודש על כן בהחסיר מהם שנים נמתקין הדינין היותר קשים. ונחזור לענינינו כאשר בא אליעזר ראה תוקף הדינין על רבקה הרמוזים בראשי תיבות וכדה על שכמה שהם ראשי תיבות עשו. גם נזכר שם חמשה פעמים וכדה וחמשה פעמים כ"ד עולה ק"כ, רמז להק"כ צירופי אלקים, על כן ויקח האיש נזם זהב שעולה עם הכולל יב"ק מספר הג' שמות של רחמים אהי' הוי"ה ואדני. בקע משקלו רצה לומר בקע והחליק מספר שק"ל העולה לחמשה פעמים אלקים החסיר שלא ישאר רק חת"ך שם של רחמים. ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם. רצה לומר שהכניס יו"ד בתיבת עקב העולה שני פעמים אלקים להמתיק גם השני פעמים אלקים הראשונים ומעקב יעשה יעקב בצירוף היו"ד שיעקב הוא מקור הרחמים על הכנסת ישראל ופעל שיצא ממנה יעקב מדת הרחמים להכניע כחו של הדינין של עשו ודו"ק:

הנה אנכי נצב על עין המים וגו' והיה הנערה אשר אומר אליה וגו' וירץ העבד לקראתה וגו' ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב וגו' ותמהר ותורד וגו'. והאיש משתאה לה וגו' ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח העבד וגו'. הדקדוקים רבו בפרשה הלז. א', דפירש רש"י אותה הוכחת ראויה היא שתהיה גומלת חסדים וכדאי לכנוס בביתו של אברהם וכו' הנה היה הסימן הלז לראות אם היא גומלת חסדים ויקשה מה הוא הגמילות חסד כל כך שישאל איש מעט מים ויותן לו מי הוא המונע דבר קטן כזה מהמבקש ממנו ואף מה שנתנה לגמלים לשתות אינה ראיה כל כך. ב', והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא מה היה מסופק הלא ראה שהצליח לפי סימנו. ג', צריכין להבין מפני מה בכל הפרשה כולה שנאמרה נערה כתיב נער וקרי נערה. ונראה לי לתרץ הכל בענין אחד ונוכל לומר שכוונת אליעזר היה באותו הסימן לראות אם היא כדאי וראויה לכנוס בביתו של אברהם היינו אם היא נקיה מפריצות עריות מכל וכל כי אף אם היה בה כל המעלות ומדות טובות אם לא שמרה עצמה מעריות מכל וכל אינה ראויה לכנוס לביתו של אברהם להדבק בגוף קדוש כזה, וניסה אותה על זה. והנה מדרך הנשים הפרוצות בושות להבזות את עצמן בעיני רואיהן לעשות איזה עבדות נקלה בפניהם ובפרט נגד האיש שרוצה לזנות עמה. וזה היה כוונת אליעזר לעשות סימן זה שאמר והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך וגו' ואמרה שתה וגם לגמליך וגו' אותה הוכחת וגו' היינו כאמור שהוא סימן שאינה פרוצה בעריות על כן לא תבוש לעשות אף מלאכה בזויה בכדי לגמול חסד. ויפה פירש רש"י כדאי היא לכנוס בביתו של אברהם כי מזה יתברר שהיא בתולה כשרה. וכן היה כמבואר בפסוק ויהי כאשר אמר לה הגמיאיני נא מעט וגו' ותאמר שתה וגם לגמליך וגו' ותשקהו. אמנם היה יכול להסתפק פן ואולי כוונתה במה שהשקתה אותו הוא מחמת לעשות לעצמה איזה קרבות אתו לטעם איזה דבר לא טוב, על כן למען תוציא את עצמה מחשד זה על כן ותכל להשקותו רצה לומר שכלתה מהר להשקותו ותיכף אמרה וגם לגמליך אשאב וגו' ותשאב לכל גמליו להראות שאין כוונתה חלילה לשום דבר מגונה רק בכדי לגמול חסד ותשאב לכל גמליו אף שהיא מלאכה בזויה וכנ"ל להודיע שהיא כשרה. והאיש משתאה לה כי אחר הבירור הזה עוד היה מסתפק ולא נתברר לו מכל וכל ולא יצא הספק מלבו והיה משתומם אולי עוד יש איזה שמץ מגנות זה על כן למען יתברר לו הכל על נכון שלא יהיה שום ספק בלבו ניסה אותה פעם שנית בזה שנתן לה המתנות נזם זהב וגו', כי הנה מדרך הפרוצות בושות ליקח אתנן מהמזנה עמה בפני רואים לכך עשה הנסיון היינו ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות וגו' ויקח האיש נזם זהב וגו' וראה שלקחה ממנו בפני כל האנשים אשר היו אתו אז ידע בבירור שהצליח ה' דרכו כי צנועה וכשרה היא והיא כדאי לכנוס בביתו של אברהם אבינו. והנה איתא בזוהר הקדוש על פסוק ליל שמורים הוא לה' הובא שם הפסוק וכי ימצא איש נערה בתולה כתיב נער וקרי נערה עד לא קבלית דכר נקראת נער וכד קבלית דכר איתקריאת נערה יעויין שם. ואחרי שכאן נתברר שהיא בתולה כשירה שעדיין לא קבלית דכר על כן נקראת נער, וגם כוונת אליעזר היה שיזמין לו ה' בתולה כשרה שעדיין לא קבלית דכר על כן אמר גם הוא בלשונו נער אמנם כשחזר וספר הדברים לפני לבן לא אמר רק והיה העלמה שהוא שם התואר לבתולה כי לא רצה לגלות שעשה לעצמו סימן לנסות אותה אם כשרה בזה ודו"ק. ויהי כראות את הנזם וגו' וכשמעו את דברי רבקה לאמר כה דבר אלי וגו'. ויש לדקדק על מלת לאמר שהוא מיותר שאינו שתאמר לזולת. גם בפסוק הקדום ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו וגו' ופירש רש"י רמז לשקלי ישראל עדיין אינו מיושב כי היאך מרומז במה שהשים הנזם על אפה שהוא מרמז על שקלי ישראל ולאיזה ענין הזכיר בתורה ששם אותם על אפה. גם היאך מרומז בשני צמידים שקאי על התורה כפירוש רש"י במה ששם אותם על ידיה:

ונראה לי על פי מה דאיתא בגמרא דמנחות דף צ"ט ע"ב כל הקורא קריאת שמע שחרית וערבית קיים והגית בו יומם ולילה יעויין שם. עוד אמרו חז"ל על פסוק והריחו ביראת ה' שמשיח צדקינו שיתגלה במהרה בימינו לא למראה עיניו ישפוט וכו' רק יהיה מורח ודאין שעל ידי חוש הריח יבין הכל וכן מצינו בצדיקים בזוהר הקדוש מעלה זו גבי האי ינוקא בנו של רב המנונא סבא שהכיר על ידי חוש הריח בתנאים שלא קראו קריאת שמע:

והנה בשליחות הלז היה כדי שיבא מזה הזיווג הקדוש השתלשלות הקדוש יעקב ושנים עשר שבטי יה עד השתלשלות משיח צדקינו. ומצינו בש"ס שמע ישראל אמרו השבטים ליעקב אביהם כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד הרי מבואר שהתחלת והתיסדות קריאת שמע היה על ידי יעקב ובניו וזה שרמז לה אליעזר על כל השתלשלות הקדושה עד משיח צדקינו ויקח האיש נזם זהב בקע וגו' רצה לומר שיצאו ממנה יעקב ובניו שיתיסדו קריאת שמע שאנו אומרים בכל יום בבוקר ובערב ועל זה מרמז מלת בקע שהוא ראשי תיבות קריאת בקר ערבית, ושני צמידים על ידיה מרומז בשני הצמידים לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה שיתיחדו ויהיו מצומדים והיינו כמאמרם זכרונם לברכה כל הקורא קריאת שמע שחרית וערבית כאלו קיים והגית בו יומם ולילה ולא ימוש וכו' כל זאת רומז לה שיצאו ממנה זרע קודש יעקב ובניו י"ב שבטי יה שעל ידם יתקיים זאת, ואשים הנזם על אפה בזה רומז לה שיצאו ממנה השתלשלות משיח צדקינו שיהיה מורח ודאין ויריח ביראת ה' וזהו מרומז במלת אפה שמרמז אפה על חוש הריח והצמידים על ידיה רצה לומר שרומז לה במה ששם אותם על ידיה כאומרם זכרונם לברכה שי"ד פרקי היד מרמזים על הי"ד אותיות ה' אלקינו ה' שבקריאת שמע עשרה זהב משקלם מרמז לעשרת הדברות המרומזים בקריאת שמע כדאיתא בירושלמי. והנה בפסוק הראשון של קריאת שמע שהוא שמע נמצאים כ"ה אותיות וזהו ויהי כראות את הנזם ואת הצמידים וגו' וכשמעו וגו' לאמר כה וגו' רצה לומר שהבין שהיה מרמז לה על האמירת שמע שבפסוק זה יש כ"ה אותיות שזאת יאמרו יעקב ובניו שבטי יה וזהו מדויק בתיבת לאמר כ"ה אז אמר בא ברוך ה' ודו"ק:

ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת עם אדוני הגידו וגו'. ויש לדקדק אומרו חסד ואמת כי רש"י פירש בפרשת ויחי שיעקב אמר ליוסף ועשית עמדי חסד ואמת שהחסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת, ולפי זה אין ענין חסד ואמת לכאן. גם מה שהפציר עליהם להגיד לו דוקא אם רוצים לעשות החסד ואמת עם אדוניו, הוי ליה למימר אם תרצו להוליך אתי את רבקה או לאו. ולבאר הדבר נקדים לבאר מפני מה לא רצה אברהם ליקח לבנו אשה מבנות הכנעני אשר הוא יושב בארצם כי הלא גם מהם היה יכול לברור איזה בתולה כשרה במדות ישרות, ובפרט מבני חת שהיו מיוחסים כפי דאיתא במדרש רבה, ומפני מה מאס בהם:

ונראה על פי מה דאיתא במדרש הנעלם על פסוק וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו אילין אבהתא אברהם יצחק ויעקב, רצה לומר שראה שעתידין לצאת ממנו יצחק ויעקב. והנה ידוע שיצחק מרמז למדת גבורה ויעקב למדת האמת, וזה מרומז בפסוק כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' לעשות משפט וצדקה כידוע שמשפט הוא גבורה וצדקה מרמזת למדת אמת מדתו של יעקב שממנו יבנה מדת אמת, וזהו תתן אמת ליעקב חסד לאברהם שהאיש ההולך בדרך אמת מכונה לשם יעקב והוא ממשיך החסד לאברהם. נמצא למדין מכל זאת שנתגלה זאת לאברהם שממנו יצא זרע קודש יעקב שהוא מרכבה למדת אמת והיה צריך עתה בעת שבא לזווג את יצחק שיתן לו זיווג אשר יוכל להבנות על ידיה מדת האמת. והנה איתא בגמרא ג' דברים צוה כנען את בניו ואחד מהם הוא אל תדברו אמת, נמצא שכנען מאס במדת האמת ולא חפץ בו כי על כן צוה את בניו שירחיקו את מדת האמת רק לדבק עצמם בשקר, ולכך מאס אברהם בבנות כנען כי היה צריך לעשות השתדלות להמשיך מדת אמת לעולם על ידי הזרע שיצא מיצחק וזה אשר רמז להם אליעזר באמרו אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני הגידו לי, רצה לומר תגידו לי אם חפצים אתם במדת האמת לא ככנען שמואס בו כי על ידי מדת האמת ימשך החסד בעולם כמאמר הכתוב תתן אמת ליעקב וחסד לאברהם תגידו לי ואוכל להדבק בכם זרע אברהם אשר זה מגמתו וחפצו וזהו חסד ואמת ואם לא תחפצו בזה אפנה וכו' ודו"ק:

במדרש, אמר ר' אחא יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים שהרי פרשת אליעזר שנים ושלשה דפים הם אמרה ושינה ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מרבוי המקרא רבי שמעון בן יוחאי אומר טמא הטמא ר' אליעזר בר' יוסי אומר זה וזה עד כאן לשונו. ויש לדקדק אמאי קורא המדרש תורתן של בנים הלא תורת ה' היא או תורת משה כדכתיב זכרו תורת משה עבדי. גם יש לדקדק הלא יש כמה אלפים רבבות הלכות התלויות בשערה כדאיתא בחגיגה הלכות שבת חגיגות ומעילות כהררים התלוים בשערה, יעויין שם, אם כן למה נקט דוקא הדרש שאין דם השרץ מטמא כבשרו:

והנראה בזה על פי דאיתא בגמרא במסכת מעילה פרק ד' פעם אחת גזרה המלכות גזירה וכו' שלחו לרבי שמעון בן יוחאי ולר' אליעזר בר' יוסי כשהיו מהלכין בדרך נשאלה שאלה זו בפניהם דם שרץ שיהיה דמו מטמא כבשרו מנלן וכו' עקם פיו ר' אליעזר בר' יוסי זה וזה וכו' יצא לקראתם בר תלמיון אמר רצונכם שאבא עמכם (רצה לומר לעוזרם) בכה רבי שמעון בן יוחאי ואמר שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך ג' פעמים ואני אפילו פעם אחת לא אלא יבא הנס מכל מקום, עיין שם. ואיתא במדרש על פסוק ישלח מלאכו וגו' שנזדמן לו לאליעזר שני מלאכים אחד להוציא את רבקה וכו' נמצא שיפה כחו של אליעזר יותר מהתנאים הנ"ל שהם חדשו בדרך זה שהלכו בה חדושי תורה על השאלה שנשאלה בפניהם בהיותם בדרך ולא נזדמן להם שום מלאך רק בר תלמיון ולא עמדה להם זכות תורתם, רצה לומר שחדשו הם דרשות אלו מרבוי המקרא מר אמר מזה וזה ומר אמר מטמא הטמא, ואליעזר עבד אברהם בכל שלשה דפים לא חדש דבר רק אומרה ושינה ונזדמנו לו שני מלאכים. וזהו לפרש המדרש יפה שיחתן של עבדי אבות היינו בזה יפה שיחתן וכוחם שנזדמנו לו המלאכים, מתורתן של בנים דייקא שהיה תורתם של הבנים היינו התנאים רבי שמעון בן יוחאי ור' אליעזר בר' יוסי שהם בעצמם חדשו הדרש שיהיה דם השרץ מטמא כבשרו מרבוי המקרא ולא נזדמן להם שום מלאך, וזה שסיים המדרש שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפים הם אומרה ושינה כלומר שלא חדש דבר רק שאמר ושינה ונזדמנו לו המלאכים, ודם השרץ מגופי תורה ולא נאמרה בפירוש בתורה רק שהבנים היינו התנאים הנ"ל הם בעצמם שחדשו המדרש לרבות שיטמא הדם כבשרו מרבוי המקרא שמצאו התנאים הנ"ל רק מרבוי אות אחת ולא נזדמן להם שום מלאך, ודו"ק היטב כי נכון הוא:

ויקראו לרבקה ויאמרו אליה התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך. ויש להבין אחר שמתחלה הסכימו על הדבר ואמרו מה' יצא הדבר לא נוכל לדבר אליך וגו' ועתה חזרו ושאלו את רבקה התלכי. והנה רש"י ז"ל פירש מכאן שאין משיאין את האשה אלא מדעתה, אמנם עוד יש לאלקי מילין. כי הנה רש"י ז"ל פירש על פסוק ויאמר אחיה ואמה ובתואל היכן היה וכו' ובא מלאך והמיתו. ולפי הנראה המלאך הזה היה מלאך גבריאל מלאך הגבורה וזה מרומז כי כמה פעמים נמצא בפרשה זו האיש והאיש ויבא אל האיש וכו' ועוד כמה פעמים, וכדאיתא בש"ס במסכת ברכות אין איש אלא גבריאל שנאמר והאיש גבריאל, על כן כשמת בתואל פתאום הבין לבן הרמאי כי נמצא ביניהם הבא עם אליעזר המלאך גבריאל הממונה על הדינים, על כן אמרו אל רבקה התלכי עם האיש הזה רצה לומר האם לא תפחדי מהמלאך הזה הממונה על הגבורות הנקרא איש כנ"ל, אמנם היא השיבה אלך כי באמת מצינו ברבקה שהיתה בת שלש שנים ועשתה כמה גבורות שהשקתה עשרה גמלים וכל האנשים אשר היו אתו וזה אינו על פי הטבע רק ששמשה בשם של גבורה היוצא מראשי תיבות א'תה ג'בור ל'עולם א'דני וזה מרומז בפסוק ותאמר גם לגמליך אשאב כדאיתא ברבינו בחיי ובשאר מפרשים הקדושים, וגם רבקה בעצמה היתה בחינת דינא רפיא כדאיתא בזוהר הקדוש על כן אמרה שאינה מפחדת כלל רק תלך ודו"ק:

ויצחק בא מבא באר לחי ראי והוא יושב בארץ הנגב. במדרש רבה מהיכן בא מהר המוריה. ולכאורה יקשה הלא זאת היה ג' שנים קודם כי מהעקידה עד עתה היה ג' שנים, דוק ותשכח. עוד במדרש הנ"ל בא מבא אתא ממיתא וצריך ביאור:

והנראה דאיתא בכתבי האר"י ז"ל שקודם העקידה היה יצחק מעלמא דנוקבא והוא עלמא דמותא כמו שמצינו גבי דוד המלך שהיה גם הוא מעלמא דנוקבא ולזאת לא היה לו חיים רק מנין השנים שנתן לו אדם הראשון, ומחמת העקידה משם זכה יצחק שנתקשר בעלמא דדכורא וזכה לחיים. ומזה הטעם קודם העקידה לא היה ליצחק זיווג בהאי עלמא כי מחמת שהיה גם הוא מעלמא דנוקבא, ומיד שבא מהעקידה נתבשר אברהם שנולדה בת זוגו כמבואר ברש"י ז"ל. וזה ביאור הפסוקים ויצחק בא מבא באר לחי ראי הוא עלמא דנוקבא כידוע, וגם הגר קראה שם זה שנאמר על כן קראה לבאר באר לחי ראי, וכן מבואר בזוהר הקדוש. ופירושו שהיה הולך ונוסע מעולם זה להתדבק בעלמא דדכורא, וזה והוא יושב בארץ הנגב כי כבר אמרנו בפרשת לך לך שנגב רומז לחכמה כמאמרם הרוצה להחכים ידרים והוא עלמא דדכורא עלמא דחיי כמו שנאמר והחכמה תחיה בעליה, ורצה לומר שנתדבק בחכמה. וזהו שאלת המדרש מהיכן בא כלומר מהיכן זכה למדריגה זו, ומפרש מהר המוריה כלומר על ידי העקידה שנעקד בהר המוריה משם זכה להדבק בעלמא דדכורא ועל כן זכה לזיווג וזה שמרמז המדרש אתי ממיתא רצה לומר שהלך ונסע ובא מעלמא דנוקבא עלמא דמותא ונתדבק בעלמא דחיי וזה מרמז הפסוק וישא עיניו וירא והנה גמלים באים רצה לומר כנ"ל שאחר שנמתק ובא לעלמא דדכורא עלמא דחיי אז זכה לזיווג וכו' כנ"ל:

או יאמר בדרך אחר, דהנה יש לדקדק בפסוקים הנ"ל. א', דכל הפסוק הוא לכאורה מיותר לאיזה צורך מודיע לנו הכתוב מאיזה מקום בא והיה די שיאמר ויצא יצחק לשוח בשדה וגו' וירא והנה גמלים באים. וגם המשך הפסוק בא מבא אין לו ביאור דהוה ליה לכתוב ויצחק בא מבאר לחי ראי. עוד קשה אומרו והוא יושב בארץ הנגב הלא לפי הנראה מפסוק הקודם ויצחק בא וגו' מורה שהיה נוסע ולא ישב במקום אחד. ונראה לפרש דהנה כתיב כל הנחלים הולכים אל הים וגו' ויראה לפרש כי כל ההשפעות הולכים מספירות הקדושים אל הים היינו אל מלכות שמים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת כי המלכות שמים נתונה בידי הצדיקים להגביה אותה ולמשוך לה השפעות מספירות עליונות כל צדיק וצדיק לפי מדותיו, אברהם אבינו המשיך לה ההשפעות לפי מדתו וכמו כן כל הצדיקים. וכשהצדיק רואה שמעשי בני אדם גורמים ח"ו להמשיך תגבורת הדינין למדת המלכות אזי מקשר הצדיק את מדת המלכות למעלה בספירת בינה על ידי התשובה שמעורר את בני דורו לתשובה ועל ידי זה נמתקין כל הדינין בשרשן, כי אף על פי שבינה דינין מתערין מינה אף על פי כן נמתקין הדינין בשרשן מחמת שחכמה ובינה הם תרין ריעין דלא מתפרשין וחכמה הוא מקור הרחמים על דרך והחכמה תחיה בעליה והיא כוללת כל ההשפעות טובות בני חיי מזוני רויחא, ועל ידי שמעלים מדת המלכות עד עולם הבינה נמתקין הדינין ומשפיעים למדת המלכות כל ההשפעות טובות ממקור הרחמים שהוא חכמה עילאה:

והנה כבר אמרנו שהאבות המשיכו למדת המלכות כל אחד לפי מדתו אברהם אבינו המשיך חסדים יעקב אבינו המשיך מדת הרחמים לפי מדתו שהוא מדת תפארת, והנה יצחק אבינו קודם העקידה היה ממשיך למדת מלכות כפי מדתו פחד יצחק להראות לבאי עולם דאית דין ואית דיין כדי שייראו מלפניו ית"ש, אמנם אחר העקידה שהמתיק אברהם אבינו את דיניו ונכלל אשא במיא כמבואר בזוהר הקדוש, הסכים גם הוא למדת החסד והעלה מדת המלכות לעולם הבינה להמשיך לה השפעות טובות ממקור הרחמים חכמה עילאה. והנה איתא בזוהר הקדוש ובשאר ספרים הקדושים שמדת מלכות נקראת באר לחי ראי מחמת שהיא נקראת אספקלריא דלא נהרא כל כך ויש לצדיקים אחיזה להשגה וזהו לחי ראי שמשיגים בה הצדיקים הנקראים חיים מה שאין כן שאר ספירות העליונים שהשגה קשה בהם יותר. והנה ידוע שלעת המנחה הדינין מתעוררים על כן מתפללים תפלת מנחה להמתיק הדינין. והנה איתא בגמרא שיצחק תיקן תפלת המנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה אין שיחה אלא תפלה:

מעתה נבא אל ביאור הפסוקים ויצחק בא וגו' פירוש בא לשון שקיעה והסתלקות כמו כי בא השמש ורצה לומר שהתורה מלמדת לנו שאחר העקידה נמתק יצחק מדיני הגבורה אשר היה שורשו עד אז, מבא באר לחי ראי רצה לומר שנשתקעו הגבורות מדתו של יצחק מלבא למדת המלכות שנקראת באר לחי ראי וכו' כי אחר העקידה נמתקו דיניו והסכים לחסד למדתו של אביו כנ"ל, והביאור שנשתקעו הגבורות אשר המשיך יצחק עד עתה במדת המלכות ממדת גבורה שהיה מדתו, והוא יושב בארץ הנגב רצה לומר שהעלה המלכות עד עולם הבינה והמשיך לה רחמים וחסדים מחכמה עילאה הנקראת נגב כאשר אמרנו בדרוש הקודם על דרך הרוצה להחכים וכו' כאשר אמרנו שחכמה ובינה הם תרין ריעין דלא מתפרשין ועל זה מביא הפסוק ראיה על זה שנמתקו דיניו והסכים גם הוא שיתמתקו הדינין בשרשן והוא ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב היינו שתיקן תפלת המנחה והיינו להמתיק הדינין המתעוררין לעת ערב שהוא זמן תפלת המנחה מזה ראיה שנמתקו דיניו וגם הוא הסכים שיומשכו רחמים גדולים והשפעות טובות בני חיי ומזוני מחכמה עילאה למדת המלכות שיתנהג העולם ברחמים פשוטים אמן. ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק וגו' ותקח הצעיף ותתכס. ופירש רש"י ותרא את יצחק שראתה אותו הדור ותוהא וכו', הלשון הדור ותוהא צריך ביאור. והנראה לומר בדרך רמז דהנה התועלת הנמשך להנוסע אל הצדיקים הוא דהנה כל דרך איש ישר בעיניו ובפרט הלומד ועוסק בעבודה ידמה בנפשו שכבר הוא במדריגת צדיק, אמנם כשבא אצל הצדיק נופל עליו פחד ומורא ורואה אז שמעשיו אין נחשבים כלום ונופל ממדריגתו שהיה נחשב בעיניו לצדיק ובעל מדריגות ובא למדריגת תשובה לפשפש במעשיו ורואה שאינם כהוגן וגם כשרואה עבודת הצדיק שהם גדולים מאד יפול עליו הבושה שהוא מתבייש ממעשיו ומדותיו ויראה לתקנם ולעבוד עבודת ה' ביתר שאת וביתר עוז זה הוא התועלת הבא להנוסעים להצדיקים:

והנה ידוע שיצחק הוא מדת יראה עולם התשובה שהיה הוא מנהיג בני דורו שייראו מאד מפני הקב"ה ויעשו תשובה על מעשיהם. וזה מרמז לנו הפסוק ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפול מעל הגמל, גמל הוא לשון גמול היינו שנפלה ממדריגתה הראשונה שסברה שעשתה עד עתה שום גמול ומעשים טובים בעולם נפלה מזה ובאתה לעולם התשובה כאשר אמרנו שזהו התועלת נמשך להבאים אצל הצדיק וזה מרמז לנו רש"י שראתה אותו הדור ותוהא רצה לומר הדור מלשון הדרי בי שראתה מדריגתו לשוב אל ה' בתשובה שלימה ותוהא על מעשיו הראשונות לתקנם ביתר שאת ויתר עוז ובאתה לעולם התשובה עולם הבינה אשר מתפשטין משם חמשים שערי בינה וצריך להשב באמת לתקן כולם. והנה יש חמשה חלקים לכל נשמה היינו נפש רוח נשמה חיה יחידה אשר צריך הבעל תשובה לתקן הכל ולשוב באמת בכל חמשה חלקיו להמשיך עליהם החמשים שערים הנ"ל והנה חמשה פעמים חמשים עולה ר"נ כמנין צעיף שעולה גימטריא ר"נ וזה מרמז הכתוב ותקח הצעיף ותתכס רצה לומר שתקנה כל חמשה חלקים על ידי החמשים שערים הנ"ל ותתכס כי על ידי התשובה נעשה האדם מכוסה מכל המקטריגים והבן:

בגמרא דזבחים דף ס"ב בני אחתיה דר' טרפון הוי יתבי קמי דר' טרפון פתח ואמר ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה יוחני אמרו ליה קטורה כתיב קרי עלייהו בני קטורה. ויש להבין דברי חכמים וחידותם דהנה איתא במדרש הנעלם דכל פרשה זו מרמז על הנשמה ועל הגוף, הנשמה נקרא אברהם יעויין שם. והנה איתא בזוהר הקדוש שמתחלה נותנין לאדם נפש זכה יתיר נותנין לו נשמה וכו' עד שזוכה על ידי מעשיו הקדושים לכל החמשה חלקים נפש רוח נשמה יחידה חיה. וידוע מספרים הקדושים שכל חלק כלול מעשרה קדושות. ולזה מרמז הכתוב ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל וכבר אמרנו שבא בימים מרמז שבא ונתדבק באורות עליונים וה' ברך וגו' בכל רצה לומר שזכה יתיר עד שנתנו לו כל החמשה חלקי נשמה אשר לאו כל אדם זוכה לזה וכל אחד מהחמשה חלקים כלול מעשרה עולה הכל חמשים כמנין כל. וזה מרמז ר' טרפון ויוסף אברהם רצה לומר שהוסיף בקדושה וישא אשה ושמה יחנ"י נוטריקון יחידה חיה נשמה יתירה, רצה לומר שזכה עד שנתנו לו נשמה יחידה חיה שאין איש אחר זוכה לזה. והם לא הבינו דבריו ואמרו לו בני קטורה כתיב על כן קרי עלייהו בני קטורה כפירוש רש"י שאינם בני תורה ודו"ק:

ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים וגו' וישב יצחק עם באר לחי רואי. ולכאורה יש לדקדק דהוי ליה למימר וישב יצחק בבאר לחי ראי. ונראה ליישב בדרך הרמז על פי דברינו בדרושים הקודמים שעל ידי העקדה נמתק יצחק מדיניו הקשים והסכים לדעתו של אברהם שיתנהג העולם במדת ארך אפים שלא יעניש השי"ת מהר ובזה יהיה קיום העולם. והנה ידוע שעיקר עבדות הצדיקים להמשיך שפע לכנסת ישראל ממוחין עילאין מזל העליון הנקרא מזל"א שהוא גימטריא ע"ח מנין שלשה הויות ב"ה שהם י"ב אותיות ועם המקור הוא י"ג הם הי"ג מכילין דרחמי י"ג תיקוני דיקנא עילאה ומשם יומשך שפע בני חיי מזוני לכנסת ישראל. וכן איתא בגמ' בני חיי ומזוני לאו בזכותא וכו' אלא במזלא תליא מילתא דהיינו בהי"ג תיקוני דיקנא הנמשכים מהג' הויות י"ב אותיות והמקור. וגם בענין הדגלים אמרנו שהיה לכל רוח שלשה שבטים הרמז הוא לשלשה הויות כדי שיומשך מכל צד לכנסת ישראל השפעות טובות מהי"ג מכילין דרחמי ועל ידי כן יהיו נשמרין מכל דבר רע ומכל פגע ואויב הרוצה להשטין ולקטרג על הכנסת ישראל. וידוע מספרי קודש שכל אות משם הוי"ה כלול משם הוי"ה נמצא השלשה הויות שהם י"ב אותיות הם י"ב הויות בכללם. והנה ידוע שיש ארבעה מילויים בשם הוי"ה ב"ה היינו ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. גם ידוע מספרי קודש שכל הוי"ה רומז לעשר ספירות עשר קדושות:

עתה נבא לבאר הכתובים על דרך הרמז ויברך אלקים את יצחק בנו וישב יצחק עם באר לחי ראי, ראשי תיבות של "יצחק "עם "באר "לחי "רואי בגימטריא שי"ב רומז לי"ב הויות העולה שי"ב דהיינו שיצחק אבינו המשיך רחמים וחסדים גדולים על הכנסת ישראל ממזלא עילאה י"ג מכילין דרחמי הנמשכים מהשלשה הויות והמקור אשר השלשה הויות שהם י"ב אותיות כל אות כלול משם הוי"ה ב"ה. גם סופי תיבות של עם" באר" לחי" רואי" עולה ר"ס שהם גימטריא של עשרה הויות כאשר אמרנו שכל הוי"ה כולל עשרה קדושות עשרה הויות קדושות. גם ראשי תיבות של "באר "לחי "רואי עולה רל"ב מספר הארבעה מילואים של הוי"ה שהם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן והרמז שיצחק אבינו המשיך שפע קודש וכל הרחמים הפשוטים וחסדים מגולים לכנסת ישראל ממוחין עילאין מי"ג תיקוני דיקנא עילאה מכילין דרחמי אמן:

ספר מאור ושמש - פרשת תולדות

ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. וכבר צווחו קמאי דקמאי על הכפל יצחק בן אברהם ולמה לי אחר כך אברהם הוליד את יצחק. ותו יש לדקדק דהיה לו לומר אברהם הוליד ליצחק מאי הוליד את יצחק. ונראה דאיתא במסכת עדיות האב זוכה לבן בחמשה דברים בנוי בכח בחכמה וכו', והנה כבר ידוע מספרים הקדושים וכבר הובא בדברינו לעיל שמדתו של יצחק אבינו ע"ה היה גבורה ופחד יצחק ומדתו של אברהם אבינו ע"ה היה חסד לאברהם כידוע, והנה על ידי מדתו של יצחק אבינו ע"ה שהוא מדת הגבורה לא היה באפשרי שיהיה קיום העולם ובפרט להוליד תולדות אלא על ידי שהאב זוכה לבן בחמשה דברים כנ"ל היה סיוע ליצחק אבינו ע"ה להוליד תולדות בעולם ובפרט על ידי העקידה שנכלל אשא במיא כמבואר בדברינו בפרשיות הקודמים על ידי כן זכה יצחק אבינו להוליד תולדות וזה ואלה תולדות יצחק בן אברהם ומפרש הפסוק על ידי מה זכה יצחק אבינו להוליד תולדות אברהם הוליד את יצחק פירוש את הוא לשון עם דהיינו אברהם הוליד עם יצחק דהיינו כנ"ל שנמתק יצחק אבינו ויצא ממנו יעקב שהוא היה כלול משניהם מגבורות ומחסדים שהוא היה יושב אהלים כדאיתא בספרי הקודש ודו"ק:

ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. הנה הדקדוק ידוע מה בעי ללמדינו שאברהם הוליד את יצחק. גם יש לדקדק הוה ליה לומר אברהם הוליד יצחק מאי את:

ונראה לפרש בדרך הרמז דהענין הוא שהשי"ת ב"ה ברא כל העולמות כדי להיטיב לברואיו שכן דרך הטוב להיטיב ורצונו יתברך היה שיתנהגו בריותיו זה עם זה גם כן במדת החסד ולדבק בדרכיו מה הוא רחום וכו' ועל ידי זה הם נעשים מרכבה למדת החסד ולמדת הרחמים ויומשכו עליהם חסדים גדולים ורחמים פשוטים ממקור הרחמים. והנה מעשרה דורות שמנח ועד אברהם קלקלו הדורות מעשיהם עד שבא אברהם אבינו ע"ה וקיים העולם על ידי שאחז במדת החסד להאכיל ולהשקות לכל באי עולם ולימד לבני דורו שיתנהגו חסד זה עם זה, אחר כך בא יצחק בנו ואחז במדת הגבורה והפחד לימד לבני דורו שייראו ויפחדו מלפני הבורא ית"ש ושיתנהג העולם במדת הפחד בכדי שידעו דאית דין ואית דיין. והנה חלילה לחשוב שכל אחד מהצדיקים הנ"ל לא אחז רק במדתו שזה היה ח"ו פירוד כידוע רק כל אחד אחז במדתו וכל שאר הספירות והמדות היו כלולים במדתו רק שהיו נבטלים במיעוטם נגד המדה שהיה מוחזק בה. אחרי זה בא יעקב ונעשה מרכבה למדת הרחמים מדה הממוצעת בין השני מדות הנ"ל והכריע ביניהם והטה כלפי חסד שיכריע קו הימין מדת החסד ושיוכללו החסדים בגבורות ועל ידי זה נתקיים העולם, ויתקיים לעולם שיתנהג העולם במדת הרחמים. וזה נוכל לרמז שיתף הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין כנ"ל:

ועתה נבא לפרש הפסוקים על דרך הרמז ואלה תולדות יצחק בן אברהם קאי על יעקב כמאמרם ז"ל ביצחק ולא כל יצחק שעיקר הזרע היה נקרא על יעקב. ומפרש הכתוב אחרי זה אברהם הוליד את יצחק רצה לומר על ידי יצחק שיצא ממנו יעקב מדה הממוצעת מדת הרחמים נטה הקו לצד ימין מדת החסד מדתו של אברהם וזהו אברהם הוליד את יצחק רצה לומר שעל ידי תולדות יצחק שהוא יעקב כנ"ל. גם אברהם נולד עם יצחק כי יעקב נטה הקו לצד ימין חסד של אברהם וכאמור ויהיה מלת את פירושו עם היינו שגם אברהם שהוא חסד נולד עם יצחק היינו שעל ידי שיצחק הוליד את יעקב שהוא מרכבה למדת תפארת קו המכריע ומטה כלפי חסד על ידו נולד גם אברהם מדת החסד, ודוק היטב כי נכון הוא:

ואלה תולדות וגו' אברהם הוליד את יצחק. פירש רש"י אלה תולדות וכו' יעקב ועשו האמורים בפרשה. הנה יש להבין מאי בעי רש"י בזה פשיטא זיל קרי בי רב הוא. אלא דרש"י ז"ל רמז לדבר חכמה כי כל דבריו ברוח הקודש. עוד יש להבין למה לי אברהם הוליד את יצחק הא כבר כתיב יצחק בן אברהם הוליד את יצחק הא כבר כתיב יצחק בן אברהם, עיין בפירוש רש"י ומפרשים על זה תירוצים:

ונראה דהענין הוא כך כי ידוע שיצחק אבינו עבד את השי"ת ביראה ואברהם באהבה ויעקב אבינו ע"ה באהבה וביראה. והנה אברהם עבד רק באהבה כי אחד היה אברהם אדם הגדול אבל באמת שאר בני אדם צריכים מתחלה לעבוד את השי"ת ביראה תתאה היינו יראת העונש ואחר כך יוכל לבא לאהבה ומאהבה יבא ליראה עילאה שהיא יראת הרוממות כי אם יתחיל באהבה יוכל לבא לכמה מכשולות מפני היצר הרע שמפני שיהיה בשמחה יבא לידי גאוה ולידי שחוק והוללות, על כן צריך לעבוד מתחלה ביראה ולכבוש היצר הרע ביראה כידוע להמתחברים אל הצדיקים, ואחר כך כשמוחזק בתמימות ובצדקות יבא אחר כך ממילא למדת אהבה. וזה היה כוונת יצחק שלמד את בני אדם לילך ביראה בעבדות השי"ת והודיע להם שאית דין ואית דיין בעולם כי זה הוא העבדות האמת, וכן אנחנו בניו מחויבים לילך כך בתחלה ביראה ואחר כך באהבה כנ"ל:

וזה מרמז הפסוק ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם פירוש זה היה התולדות והולדות של יצחק בן אברהם שידוע ומפורסם שמדתו היה לעבוד את ה' ביראה היה הולדה שלו אחר כך אברהם פירוש מדת אהבה שעל ידי שהאדם הולך בעבדות השי"ת ביראה באמת ובתמימות נולד לאדם אברהם היינו מדת אהבה שבא ממילא לאדם אחר כך כידוע למבינים. אברהם הוליד את יצחק פירוש אחר כך בא ליראה עילאה יראת הרוממות. ופירש רש"י ז"ל ברוח קדשו ומרמז על זה דלמה לא נלך בהתחלה במדת אהבה מדת אברהם ע"ה לזה מרמז רש"י ז"ל יעקב ועשו האמורים בפרשה, פירוש שיעקב ועשו מרמזים על היצר הטוב והיצר הרע כדאיתא בספרי קודש, על כן לפי שיש יצר הרע בעולם אם ילך אדם מתחלה במדת אהבה יוכל ח"ו ליפול בכמה מכשולות כאמור על כן צריך אדם מתחלה להתחיל עבודתו במדת היראה ומשם יבא לידי מדת אהבה כנ"ל ודו"ק:

עוד נוכל לומר דרך רמז כי איתא במדרש שאלו האומות לאבנימוס הגרדי ולבלעם נזדווג לאומה זו אמרו הפילוסופים הללו להאומות תלכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות שלהם אם תראו תינוקות מצפצפים בקולם אין אתם יכולים להם שנאמר הקול קול יעקב וגו' כל זמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו, עיין שם. וזה אלה תולדות יצחק וידוע שיצחק היה לו בן עשו הרשע אשר חורש מחשבות לבלוע ח"ו אומה הישראלית ומורה יעלה על ראש איש הישראלי איך נוכל להתקיים מפניו, על זה מרמז רש"י ז"ל יעקב ועשו האמורים בפרשה אמירה הוא לשון המתקה וחבה כלשון את ה' האמרת וגו' ולשון רכה כלומר שיומתקו כל הדינין על ידי התינוקות של בית רבן על ידי קריאת הפרשה לפני רבים ואפילו על ידי קריאת התינוקות פרשה אחת אין כל אומה ולשון תוכל לשלוט בהם ומכל שכן על ידי גדולים העוסקים בתורה ונמתקו כל הדינים ויומשכו רחמים וחסדים גדולים על ישראל אמן. עוד בפסוק הנ"ל, לתרץ למה נאמר אברהם הוליד את יצחק. כי ידוע שלשה אמות אמש הם השרשים של כל העולמות אויר מים אש, והם השלשה אותיות י' ה' ו', וה' אחרונה היא המקבלת כל השפעות מהשלשה אותיות ראשונים כמו היסוד עפר המקבל כל השלשה יסודות, ודי לחכימא, והם הם האבות העולם. והנה הם הפכיים כולם השלשה היסודות רק שבאים מאחדות הפשוט על כן באים לאחדות. וכל הברואים הם מורכבים מהד' יסודות להורות שבאים מאחדות פשוטה והולכים לאחדות, וממים יצא אש היינו אברהם הוליד את יצחק, על כן ממילא כשנתגלו השני יסודות ממילא מוכרח להתגלות המכריע בינותם היינו האויר כידוע ליודעים וזה יעקב האמור בפרשה ודי לחכימא:

ויעתר יצחק וגו' כי כן הוא בודאי שיצחק ורבקה ידעו שמוכרח להתגלות היסוד השלישי המכריע בין מים לאש כנ"ל וגם כן ידעו שיצא אתו הפסולת כולה דהיינו את זה לעומת זה והתאמצה רבקה שיהיה הפסולת על כל פנים נקבה להפכו שיהיה עשו נקבה. וזה שאמר המדרש שזה שטוח על פניו ומתפלל שכל בנים שיהיו לו יהיו מצדיקת הזאת וזו מתפללת בזוית אחת שכל בנים שיהיו לה לא יהיו אלא מצדיק זה, ישל לומר כוונתם היה כך שידעו שיגלה מהם יסוד המכריע ויצא סריותו עמו והיה רצונם שיהיה נקבה, וידוע מאמרם ז"ל איש מזריע תחלה יולדת נקבה וזהו תפלת רבקה שכל בנים שיהיו לה לא יהיו אלא מצדיק זה דהיינו שהוא מזריע תחלה ויהיה נקבה כי תלתה החסרון שבודאי היא תגרום שיולד עשו כי היא בת רשע ויהיה אחד בודאי אחר אחיה כמובן על כן בקשה שהוא מזריע תחלה ויהיה נקבה כי מחמת שתלתה החסרון בה על כן התאמצה היא שיהיה על כל פנים נקבה ולא יוכל להרשיע כל כך ויצחק מתפלל שהיא תזריע תחלה בכדי שיבא יעקב מצדו ויהיה צדיק גמור בלי שום עירוב רע ויעתר לו ה' לו ולא לה רצה לומר שנשמע תפלת יצחק שהיא תזריע תחלה לידת יעקב ועל מה שהתפללה היא על עשו שיהיה נקבה לא נשמע תפלתה, וקל להבין:

ואלה תולדות יצחק בן אברהם. יש לדקדק לפי פירוש רש"י יעקב ועשו האמורים בפרשה, הלא כל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים ומה מוסיף שייך בעשו. ונקדים לפרש המדרש אברהם נקרא אברהם יצחק נקרא אברהם יעקב נקרא אברהם אברהם נקרא ישראל וכו'. הענין הוא דהנה איתא בגמרא שמשה רבינו ע"ה התפלל תקט"ו תפלות כמנין ואתחנן. ויש להבין למה דוקא כמנין זה. ונראה על פי דאיתא בגמרא חגיגה פרק אין דורשין, מן הארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה ושבעה רקיעים הם ועובי של כל אחד מהלך ת"ק שנה וכן בין כל רקיע ורקיע, רגלי החיות כנגד כולן וכו' עד כסא הכבוד כנגד כולן. ועיין שם בתוס' ובחדושי אגדות. העולה מדבריהם שם פירוש הפייט שבקדושת ראש השנה במוסף כף רגל חמש מאות חמש עשרה ישרה לכסא היינו חמש עשרה פעמים חמש מאות דהיינו מן הארץ לרקיע ושבעה רקיעין וששה אוירין שביניהם וכף רגל חשיב ליה אויר הרי ט"ו פעמים ת"ק. ויש להבין מהו הענין של חמש מאות שנה. ונראה לי כי הנה כתיב ביה ה' צור עולמים דרשו חז"ל שעולם הזה נברא בה"א דהיינו כל העולמות שלמטה מן המוחין העליונים הנקראים עולם הבא למטה מן המוחין נברא בה"א, והענין הוא שצמצם הקב"ה אור קדושתו בה' אחרונה שבשם הוי"ה ב"ה כדי שיוכלו הנבראים לקבל קדושתו ולא יתבטלו ממציאותם. והנה זאת הה"א נכללת בעשרה קדושות וכל קדושה כלולה מעשר נמצא העשרה קדושות עולים מאה ה' פעמים מאה הוא סוד חמש מאות שנה, ומצאתי זאת בספר מגלה עמוקות. וזה סוד מילוי שם שדי העולה ת"ק, על דרך שאמרו בגמרא שדי שאמר לעולמו די וכתבנו בדרושים הקודמים שרצה לומר שכך גזרה חכמתו ית"ש שישתלשלו העולמות בכדי שיוכלו הנבראים לקבל אור קדושת אלקינו ולא יתבטלו ממציאותם מחמת גודל הבהירות אור אין סוף ב"ה ואם היה משתלשלין יותר לא היה ביכולת הנבראים להעלות העולמות מחמת חומרם העב על כן גזרה חכמתו

שלא יתפשט יותר ואז יוכלו הנבראים לזכך אף חיצוניות העולמות על ידי מעשיהם הטובים בתורה ובתפלה להופיע גם בעולמות החיצונים קדושת ההויות ב"ה ולהבריח הקליפות והדינים שלא יתאחזו אף בחיצוניות העולמות כי שם שדי הוא שומר שלא יניקו הקליפות מהקדושה ומבריחים אותם על כן קבעו שם זה במזוזה וזהו סוד קדושים רוממי שדי תמיד וכו' רצה לומר הקדושים על ידי עסק תורתם ומעשיהם הטובים ועוצם תפלתם מאירים אור קדושת ההויות על שמות אלקים ומבטלים הדינים ומגרשים הקליפות שלא יתאחזו בקדושה אף בחיצוניות העולמות ועל ידי זה מרוממים את השם שדי אשר מרמז לזה להבריח הקליפות:

נחזור לעניננו לבאר סוד שהתפלל משה תקט"ו תפלות רצה לומר שעלתה תפלתו עד כסא הכבוד ונתאמץ להבריח כל הקליפות ולהכניע כל הדינים ולהאיר אור קדושות ההויות אור המוחין על כל העולמות ובקע בתפלתו דרך כל הצמצומים והסיר אותם וזה נרמז בתקט"ו תפלות רצה לומר ט"ו פעמים חמש מאות שנה כנ"ל. והנה היושב על הכסא הוא דמות אדם ונמצא בש"ס ובזוהר הקדוש שופרא דיעקב הוא שופרא דאדם קדמאה, והענין הוא כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות ישראל עלה במחשבה רצה לומר השעשועים והתענוגים שיהיה לו מיעקב אשר יהיה מטתו שלימה מייחד כל העולמות מתתא לעילא זאת עלה במחשבתו עבור זה ברא כל העולמות וזהו סוד שופרא דיעקב הוא שופרא דאדם קדמאה רצה לומר כשופרא והתענוגים שיהיה לו מיעקב הוא שופרא דאדם קדמאה שבעבור התענוגים אלו ברא השי"ת כל העולמות. וזה סוד דמות יעקב חקוק בכסא. וזה סוד ועל הכסא וגו' אדם יושב על הכסא, רצה לומר כי ישראל עלה במחשבה שופרא דיעקב היינו התענוגים שיהיה לו מיעקב הוא שופרא דאדם קדמאה. ולזה מרמז הכתוב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ודרשו חז"ל באברהם רצה לומר שראה המאציל שיהיה אברהם וממנו יצא יצחק ומיצחק יצא יעקב אשר יהיה לו ממנו תענוגים כנ"ל על כן ברא את העולמות:

וזה פירוש המדרש, אברהם נקרא אברהם יצחק נקרא אברהם יעקב נקרא אברהם רצה לומר שעל כולן נאמר בהבראם שדרשו חז"ל באברהם כי עבור כולן נבראו העולמות היינו שיצא יעקב אשר עלה במחשבה אברהם נקרא ישראל יצחק נקרא ישראל יעקב נקרא ישראל רצה לומר שכולן נבראו עבור ישראל שעלה במחשבה וזהו מרומז יעקב אשר פדה את אברהם רצה לומר גם אברהם נברא על סובב זה עבור התענוגים שיהיה לו מיעקב שיהיה מטתו שלימה וכנ"ל:

והנה עיקר הגורם שיצא יעקב הוא יצחק ורבקה והנה יצחק ורבקה עולה בגימטריא תקט"ו על דרך הנ"ל כסא הכבוד כנגד כולן, רצה לומר שגם בהכסא יש עוד צמצומים הנ"ל הרמוזים בט"ו פעמים חמש מאות, ועל הכסא מראה אדם ישראל אשר עלה במחשבה כנ"ל, נמצא שהכסא הוא רגלין של אותו האדם. וזה פירוש הכתוב ואלה וגו' ואלה עולה בגימטריא מ"ה בגימטריא אדם כי אלה עם הג' אותיות עולה ל"ט כדאיתא בשבת מנין הל"ט מלאכות דרשו חז"ל מן אלה הדברים וגו' ועם הוא"ו של ואלה שהוא הפעולה עולה מ"ה מספר אדם רומז לאדם קדמאה ישראל אשר עלה במחשבה דמות יעקב אשר חקוק שם תולדות יצחק רצה לומר שהוא תולדה ליצחק ולרבקה כאשר פרשנו המדרש אברהם נקרא ישראל יצחק נקרא ישראל כי הכל נברא עבור זה שישראל עלה במחשבה וכנ"ל ויצחק ורבקה הם רגלין אליו כי יצחק ורבקה עולה תקט"ו אשר בכסא כנ"ל כי כסא הכבוד כנגד כולן נמצא שרק יעקב לבדו נרמז בתיבת ואלה והוא באמת מוסיף על הראשונים כי הוא המובחר שבאבות. ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו וגו'. איתא בזוהר הקדוש בדף קל"ז ע"א וזה לשונו דבר אחר ויעתר יצחק דצלי צלותה וחתר חתירא לעילא לגביה מזלא על בנין דהא בההוא אחר תליין בנין וכדין ויעתר לו ה' הגם שכל דברי הזוהר הקדוש הם סתומים וחתומים מעין כל על כל פנים נוכל לומר מעט רמז מהיכן לקח הזוהר הקדוש דברים הקדושים הללו מדברי הפסוק הזה. כי הנה האמת וידוע לכל שבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא כבר פירשו הקדמונים על פי דברי האר"י הקדוש ז"ל כי כל הרחמים שצריך להתעורר מתתא לעילא ולהמשיך מעילא לתתא הן חיי ובני ומזוני צריך לעלות וליחד ולקשר העולמות עד עתיקא ומשם יוכל למשוך מי"ג תיקוני דיקנא הי"ג מדות הרחמים ועל ידי זה נמתקו הגבורות ומאירים הי"ג תיקונים וממתיקין הגבורות שיתהפכו לרחמים, וזה ידוע שמזלא עולה שלשה הויות דהיינו שלשה שמות שם הוי"ה הם י"ב אותיות ועם המקור הם י"ג תיקוני דיקנא והם בגימטריא מזלא וזהו במזלא תליא חיי ובני וכו' ועל ידי מה יכולים למשוך הי"ג תיקונים היינו על ידי הייחודים שמיחדים השמות הקדושים השמות הויות ושמות אהי"ה עם המילואים שלהם ועל ידי זה יכולים להמשיך הי"ג תיקונים הנ"ל, וזהו ידוע לכל מי שעוסק בספרי זוהר הקדוש והאר"י ז"ל שהשמות הויות ואהי"ה עם המילואים שלהם עולים תרפ"ז שזה צריך לכוין בשבת קודש כי אז על ידי שמות אלו עולים עד דיקנא דאריך כמבואר בכוונת האר"י ז"ל, וזהו פירוש הפסוק ויעתר יצחק כי תיבת ו'י'ע'ת'ר עם הכולל עולה תרפ"ז מנין השמות הקדושים הנ"ל על כן כתיב ויעתר ולא כתיב ויתפלל לרמוז שכיון לשמות הנ"ל ליחד שמות הויות עם שמות אהי"ה במילואיהן ועל ידי זה היה עולה עד דיקנא דאריך והמשיך מי"ג תיקוני דיקנא בנים דהיינו ממזלא כי מזלא עולה שלשה הויות עם המקור הם הי"ג וזהו לנכח אשתו כי נ'כ'ח גימטריא מ'ז'ל'א כנ"ל וזהו פירוש הזוהר הקדוש דצלי צלותיה וכו' לעילא לגבי מזלא כנ"ל כי כל זה מרומז בפסוק ל'נ'כ'ח כי הלמד של לנכח היא פעולה ורצה לומר שהתפלל למזלא עילאה להמשיך משם בנים על ידי כוונות שהיה מיחד בתפלה שלו שמות הויות ואהי"ה במילוייהם העולים בגימטריא ו'י'ע'ת'ר ועל ידי שמות הקדושים העולים ו'י'ע'ת'ר עם הכולל עלה עד נ'כ'ח דהיינו מזלא בגימטריא ומשם המשיך בנים, וזהו פירוש דברי הזוהר הקדוש כנ"ל:

ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו וגו'. איתא בזוהר הקדוש אל תקרי ויעתר אלא ויחתר דחתר לגבי מזלא על בנין דהא בהאי אתר תלוין בנין וכדין ויעתר וגו' עיין שם. וכן איתא במדרש ויעתר ויחתור דאית אתרא דקריין לחתירה עתירה עיין שם וקיצור הפירוש הזוהר והמדרש הנ"ל הוא כך שמשך ממזל העליון שהוא השלשה הויות שגימטריא מזל"א שהם המקור של הי"ג תקוני דיקנא עילאה שהוא מקור הרחמים משך משם בנים. וזהו ששינו המלה אל תקרי ויעתר אלא ויחתר. כי נמצא מזל תתאא ומזל עילאה היינו מזל עילאה הוא נוצר חסד מזל תתאה הוא ונקה והבנים באים ממזל עילאה על כן יצדק יותר לשון חתירה רצה לומר שחתר למזלא עילאה. אמנם צריך לדעת מהיכן הוציאו המדרש והזוהר הקדוש שמשכו הבנים ממזלא, ויש לומר דמרומז בראשי תיבות של "ויעתר "יצחק "לה' "לנוכח " אשתו שעולים הראשי תיבות למנין מז"ל מזה הוציאו שמשך משם הבנים, וקל להבין:

עוד בפסוק הנ"ל, יש להבין מלת לנוכח, והנה רש"י פירש זה עומד בזוית זו ומתפלל, גם זה יש להבין מה משמיענו בזה. ונראה על פי מאמרם ז"ל כי בני חיי מזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא ופירושו ידוע בספרים הקדושים שפירשו במזלא היינו במזלא עילאה שמשם באה השפע לכנסת ישראל. והנה יצחק אבינו היה מדתו מדת צפון שנמשך מעולם הבינה והיה רוצה למשוך שפע הבנים מעולם החכמה ועד שם הגיע בתפלתו ואמרו חז"ל הרוצה להחכים ידרים נמצא ששם עיניו ולבו לצד דרום, ורבקה היה מדתה מדת דרום כי לא היתה מאש הגבורה כמו יצחק. וקצת רמז לזה במדרש הנעלם פרשה זו שפירש בת בתואל בתו של אל וכוונה בתפלתה לעולם הבינה לצד צפון שגם משם באים בנים כמו שאומר הפסוק וצפונך תמלא בטנם. וזה נוכל לרמז במלת ויעתר שפירשו בו חז"ל שהוא לשון עתר שמהפך התבואה רצה לומר שהפך יצחק בתפלתו להמשיך שפע הבנים ממדרגה שהיא היפך מדתו ומסתמא גם היא עשתה כן, וזהו מרמז הפסוק לנוכח אשתו כי היא כוונה בתפלתה לעולם הבינה והוא כוון בתפלתו לעולם החכמה כנ"ל. וגם זאת ירומז במאמר הכתוב ויעתר לו ה' רצה לומר שהפך מדתו אשר שם היה שורשו לו ה' דייקא היינו מקום אשר היה שורשו הפך כעתר כנ"ל להתפלל למקום החכמה היפך מדתו שהיה מעולם הבינה. וזה מרומז גם בפירוש רש"י ז"ל זה עומד בזוית זו ומתפלל וזו עומדת בזוית זו ומתפללת רצה לומר שהוא היה מתפלל למקום החכמה היינו להמשיך שפע הבנים דרך מקור החכמה והיא כוונה בתפלתה עד עולם הבינה היפך מדתה ודו"ק היטב:

ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך. פירש רש"י שני גאים זה אנטונינוס ורבי שלא פסקה מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת וכו'. יש לרמז בדבריו הקדושים על פי מאמר חז"ל עכשיו שולחנו של אדם מכפר ונראה שהוא על דרך זה דהנה הדרך הצדיקים ההולכים בתורת ה' ואינם רודפים אחר התאוות ואינם אוכלים רק מה שצריך להם מההכרח לקיום גופם לעבודת השי"ת ממילא באכלם על שולחנם המה מושכים את ידם אף באמצע אכילתם ואף שהיצר בוער להסיתם ולעשות להם חשק לאיזה דבר טוב מהמאכל או מהמשקה הערב יותר הם מצננים את יצרם שלא לאכול ולשתות עוד ואדרבה דואגים וחוזרים בתשובה על אשר כבר אכלו פן ואולי אכלו או שתו יותר מכדי קיום גופם וזה צנון וחזרת לשון צינון וחזרה כנ"ל שמצננין את יצרם וחוזרים בתשובה על אשר עשו, לא כן הרשעים שאף אם יזדמן להם שעשו איזה מצוה בהתלהבות וחשק גדול מחמת תאות האכילה ושתיה הם מצננים עצמם וחוזרים מהתלהבותם זה מחמת תאוותם ההבל. והן אצל הצדיקים והן אצל הרשעים יוצדק הצינון והחזרה, וקל להבין:

ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו. ויש להבין ענין האחיזה בעקב עשו. והנראה דהענין הוא כך דיעקב ועשו מתנגדין זה לזה עשו וכת דיליה רוצים להגביר כוחות הדינין הנאחזים בשמות אלקים העולה בגימטריא הטבע מחמת שכופרים במציאות אלקות המהוה כל ההויות ואומרים שהעולם מתנהג על פי הטבע. אמנם יעקב ובניו בני ישראל עם קרובו מגבירים שמות הויות הקדושים מחמת שמאמינים בקודשא בריך הוא שהוא רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין עילת כל העילות על ידי זה מופיעים אור קדושתו ית"ש אור ההויות הקדושים על שמות אלקים ומאירים בהם ונמתקין כל הדינין וממילא נתבטל כחו של עשו וכת דליה ונכנעים לפני הקדושה. והנה שורש כל הדינין הם הק"כ צרופי אלקים דקדושה והיותר קשים הם שני פעמים אלקים הראשונים כמבואר בכתבים, ושני פעמים אלקים עולה בגימטריא עקב. אמנם כשמתגלה עליהם אות יו"ד שבהוי"ה מקור הרחמים אזי נמתקים ונעשה מהם יעקב הרומז לתפארת מקור הרחמים. והנה אם תקח מתיבת עשו מנין עקב אזי ישאר ר"ד רצה לומר ירידה היא לו כי יתבטל ולא יהיה לו כח להתגבר על סטרא דקדושה אומה הישראלית. וזה פירוש הפסוק וידו אוחזת בעקב עשו רצה לומר היו"ד אוחזת בעקב של עשו העולה במספר שני פעמים אלקים היותר קשים ומופיע בהם אור הרחמים להמתיקם מהגבורות ומורידין הדינין שיהיו נכנעין לפני הקדושה ושיהיה ירידה לעשו ולכת דיליה ומתיבת עקב נעשה יעקב אשר הוא מרכבה למדת הרחמים ועם הוי"ו של וידו יהיה יעקב מלא רחמים גמורים כי הוי"ו רומזת להתפשטות החסדים ממקור הרחמים כרצון העליון ואותה נטל יעקב למשכון מאליהו שיבא ויבשר גאולת בניו במהרה אמן:

ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד וגו'. ותרגם אונקלוס על איש ציד גבר נחשירכן, וראיתי בציונים על התרגום הזה שהיה דמות נחש חקוק על ירכו, יש עוד לאלקי מילין כי כל מגמת שר של עשו שנגע בכף ירכו שראה שלא יכול לעשות שום דבר ליעקב לבלבל אותו מעבודתו רק על ידי תורה שבעל פה ללמוד שלא לשמה לפלפל ולהתיהר כי זה עיקר המלחמה ובזה קל למאד ללמוד תורה שבעל פה שלא לשמה כידוע בעונותינו הרבים בדור הזה שכמעט אין גם אחד שילמוד תורה לשמה לשם פעלה ובזה עוקר את האדם משרשו ית"ש. וזהו ידוע מזוהר משפטים שהתנאים נקראו ירכים, וגם בגמרא דרשו על פסוק חמוקי ירכיך וגו' עיין דרשתם וזהו איש יודע ציד ותרגום גבר נחשירכן רצה לומר שבזה יודע לצוד את הבריות שלומדים התורה שבעל פה חדושי התנאים הנקראים ירכין בזוהמת הנחש בהשאת היצר להתיהר ולקנטר ח"ו רחמנא ליצלן, השם יזכינו להתקשר באור התורה לאור באור החיים אמן:

כי ציד בפיו, פירש רש"י ומדרשו בפיו של עשו שהיה צד ורמהו בדבריו וכו' איך מעשרין את המלח ואת התבן. הנה כמה מפרשי תורה הקשו למה שואל דוקא על מלח ותבן הלא כמה דברים שאינם חייבים במעשר. ותו למה דוקא על חומרה זו של מעשר שאל אותו. ונראה לרמז כי ידוע שעשו הוא היצר הרע המסטין ומסית לאדם לחטוא ועומד תמיד לבלבל האיש הישראלי מעבודת הבורא וזה היה ידוע ליצחק שעשו זה לעומת זה נגד יעקב לבלבלו מעבודתו ח"ו ואין לעשו חלק כלל בהקדושה. והנה ידוע שהדברים שחייבים במעשר הן האוכלים העקריים והמוץ והתבן והמלח שאינם עיקר המאכל פטור מן המעשר. והענין הוא כי המעשר הוא חלק הקדושה כנודע וכל דבר מאכל מחויבים אנו ליתן מעשר ממנו והוא חלק הקדושה שעל ידי זה נתקדש מותר המאכל שיהיה ראוי לאכילה אבל דבר שאינו של מאכל אין לו חלק בקדושה על כן אין צריך לעשרו. אמנם כל דבר צריך לצרף לקדושה דהיינו שלוקחים מלח לתקן המאכל ותבן לשכוב עליו וכדומה שאר דברים שנעשים כסוי לאדם ללבוש הדבר ועל ידי זה יש להדבר עליה לקדושה. וידוע שלעתיד יהיה היצר הרע מלאך הקדוש כי על ידו בא האדם וזוכה לעולם הבא על ידי שמסית האדם לחטוא והוא מנצחו כידוע המשל בזוהר הקדוש לבן המלך והזונה ועיין שם:

ונבא אל הענין שזה היה טענת עשו עם אביו שלו גם כן יש חלק בהקדושה אף שהוא מסית ומתנגד כמובא בשם הזוהר הקדוש הנ"ל. וזה פירוש שאלתו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן רומז בזה שהמעשר ממלח ותבן עולה ג"נ שהוא כנגד ג"נ סדרי דאורייתא על כן יש גם למלח ותבן חלק בקדושה אף על פי שאינו עיקר המאכל רק שהוא לתיקון המאכל או לצורך האדם כאשר כתבנו למעלה ועל כן גם לו יש חלק בקדושה אף על פי שאינו מעיקר הבריאה כי עיקר הבריאה הוא יעקב הנקרא ישראל, וקל להבין:

עוד בפסוק הנ"ל, תרגם אונקלוס על כי ציד בפיו ארי מצידיה הוה אכיל ורבקה אוהבת את יעקב. ונראה לי לדקדק גם כל המפרשים הקשו איך נבין זאת שיצחק הצדיק אהב את הרשע עבור זה שאכל מצידו. ונראה שבא לרמז דהנה כתיב ואהבת את ה' וגו' בכל לבבך ודרשו חז"ל בכל לבבך בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע. ולכאורה אינו מובן איך יכול אדם לעבוד את השי"ת ביצר הרע. אמנם על דרך הפשוט דהיינו שהיצר הרע מסית את האדם לחטוא ולילך אחר שרירות לבו והאדם כופף אותו ואינו שומע לו ואומר שילך אצל הרשעים כדאיתא במדרש הנעלם על פסוק הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי וגו' עיין שם, בזה הוא עובד את השי"ת ביצר הרע. אכן אחר כך כשהולך היצר הרע מאתו והולך אצל הרשעים והצדיק עובד את עבודתו עבודה תמה אזי הצדיק הזה מחזיר את הרשעים אחר כך בתשובה ומוציא את בלעו מפיו של היצר הרע ומצידו הוא אוכל רצה לומר מה שצד היצר הרע את נשמת הרשע מוציא הצדיק אחר כך ומחזירה להקדושה. וזה מרומז בהפסוק ויאהב יצחק פירוש את הקב"ה אהב את עשו רצה לומר עם היצר הרע הנקרא עשו כאשר כתבנו בדרוש הקודם לזה כאשר פרשנו דרשת חז"ל בכל לבבך בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע והיינו שלא רצה לשמוע בקול היצר הרע המסיתו ודחהו שילך אצל הרשעים, אחרי זה כתיב כי ציד בפיו ותרגומו ארי מצידיה הוה אכיל, אכיל הוא לשון זיווג על דרך את הלחם אשר הוא אוכל כפי פירוש רש"י שם רצה לומר שעשה יחודים וזיווגים על ידי שהעלה הניצוצות שהוציא בלעו מפיו של היצר הרע והחזיר את הרשעים בתשובה וכנ"ל. אכן רבקה לא היתה במדריגה זו כל כך לעבוד את השי"ת ביצר הרע כיצחק רק עבודתה היה ביצר הטוב לבד ולזה כתיב ורבקה אוהבת את יעקב כי יעקב רומז ליצר הטוב ורצה לומר שאהבתה להשי"ת לא היה רק את יעקב לבד דהיינו היצר הטוב ולא היתה יכולה להוציא בלעו מפיו של היצר הרע ודו"ק:

עוד יש לרמז בפירוש רש"י ששאל עשו אבא האיך מעשרין את התבן וכו'. להבין הענין למה היה שאלתו דוקא על מלח ותבן, יש לומר דהנה כל עיקר עבודת האבות הקדושים להביא הכל אל האחדות דהיינו ליחד כל העולמות מעילא לתתא ומתתא לעילא, לא כן עשו הרשע הוא ההיפוך מעולם הפירוד אכן רצה לרמות לאביו שרוצה באחדות. וזה רימז בשאלתו האיך מעשרין את התבן וכו' תבן הוא בינה (לשון תבונה) חמשים שערי בינה, המעשר מחמשים הוא חמשה. מלח עם ג' אותיות שבו עולה פ"א, המעשר שלו שמונה הרי ח' וה' עולה א' ח' ד' כלומר שרימז לאביו שרוצה גם כן באחדות ודו"ק:

ויזרע יצחק בארץ ההוא וגו' וימצא מאה שערים וגו'. ופירש רש"י אומד זה למעשרות. להבין פירוש רש"י, הנה ידוע שכל העבדות שאדם עושה לעבודתו ית"ש נקרא בשם זריעה כמו שכתוב אור זרוע לצדיק וכל מה שהצדיק עובד ה' בכל עבודה ועבודה הוא בא להשגה יותר להשיג אלקותו ית"ש מה שלא הבין מקודם ונפתחו לו שערים עליונים לילך יותר יותר בעבודתו, ולזה נקראו השגת האלקות בשם שערים על דרך דברי הזוהר הקדוש על פסוק נודע בשערים לפום שיעוריה דלביה היינו מה שאדם משער בשכלו להבין מה שלא הבין עד עתה הוי אצל הצדיק כאלו נפתח לו שער ליכנס בו מה שהיה סתום אצלו עד עתה. וזהו ויזרע יצחק וגו' רצה לומר שסיגל מצות ומעשים טובים הרמוז בלשון זריעה כאמור, וימצא מאה שערים רצה לומר מאה השגות שהשיג אלקותו ית"ש מאה פעמים על מה שהבין מקודם. וזהו מרמז פירוש רש"י ז"ל אומד זה למעשרות רצה לומר שכל ההשגות הנרמז בלשון אומד דהיינו שיעוריה דלביה היה הכל בקדושה וזהו למעשרות הנ"ל כי מעשר רומז לקדושה והבן. עוד בפסוק הנ"ל, ויגדל האיש וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאד ועבודה רבה. יש לדקדק על הלשון עבודה רבה. ונראה בדרך רמז כי צריך לדעת כי אי אפשר לבני אדם להבין מעשיו ודרכיו של הצדיק עד היכן מגיע השגתו מחמת שהצדיק הוא מופשט מגשמיות העולם הזה ואי אפשר לאדם שהוא מלובש בגשמיות זה העולם להבין השגות הצדיק עד היכן מגיע והוא במעשיו הקדושים ועל ידי עוסקו בתורה ובתפלה הוא המאיר לארץ ולדרים עליה ובפרט לאלו המתדבקים אליו וזורע בלבם אור הקדושה והתלהבות לעבודתו ית"ש וכל מה שהם עושים הוא הוא הגורם והמעורר ועל כן יקראו מעשיו הטובים בלשון זריעה שהוא זורע ומצמיח התלהבות הקדושה בלבות בני אדם הקרובים אליו והצדיק הזה בכל יום הולך וגדול וכמאמר חז"ל בגמרא דתענית האי תלמיד חכם דמיא לפרצידא דתותי קלי כיון דנבט נבט. והנה הצדיקים גדולי הדור בבואם למדריגה גדולה ולהשגת המוחין יש ביכולת בידם להעלות ניצוצות קדושים ממדריגות הנמוכים ליחד את השי"ת בכל דרכיהם והנהגותיהם ואף בדברם דברים פשוטים כדבר איש אל רעהו כנרמז בפסוק בכל דרכיך דעהו והצדיקים כאלו המה מנהיגים עסקיהם הכל בהרחבה גדולה והכל בחכמה, אמנם זאת לדעת כי כן קבלתי מרבותי הצדיקים נשמתם עדן כי אף שיש לאיזה צדיק שכל רחב כזה שיכול ליחד העולמות ולעשות יחודים בחכמתו בכל עניניו לא יסמוך על זה רק שמחויב לעבוד את בוראנו בעמל וביגיעה רבה ובמעשה ממש ולא יסמוך רק על חכמתו לבד כמאמר חז"ל כל שחכמתו מרובה וכו'. וזה ביאור הכתובים ויזרע יצחק בארץ ההיא רצה לומר שהיה מסגל תורה ומצות ומעשים טובים ועל ידי זה זרע בלבות בני אדם ובפרט להאנשים המתקרבים אצלו אורות גדולות וקדושות עצומות וימצא וגו' מאה שערים ומפרש התרגום על חד מאה בדשערוהי כאשר כתבנו כי אי אפשר לשער ולהשיג גודל קדושת הצדיק וילך הלך וגדול עד כי גדל מאד כמאמר הגמרא שזכרנו האי תלמיד חכם דמיא וכו' שבכל יום ויום הלך וגדל בהשגות עצומות ויהי לו מקנה בקר וגו' רצה לומר שגדל כחו אף חכמתו עומדת לו להשיג השגות עצומות ולעשות יחודים אף בהתנהגותו בעשירות והרחבה רבה ואף כי מתנהג עצמו ובני ביתו כאחד המלכים בכל עניניו יכול להיות בדביקות בהשי"ת ועבודה רבה רצה לומר שאף על פי כן אינו סומך את עצמו על חכמתו רק שמתחזק את עצמו בעבדות השי"ת במעשה ביגיעה ובעמל ובתפלה שהיא עיקר העבודה שהיא בלב בהתאמצות ודביקות גדול:

עוד בפסוק הנ"ל, ופירוש רש"י עד כי גדל מאד שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. ויקנאו אותו פלשתים וגו'. לבאר הענין כי הנה לכל אדם יש קטנות ראשון וגדלות ראשון, קטנות שני וגדלות שני. ולהבין מעט נאמר דהנה האדם המתחיל מעט לעבוד את השי"ת יש לו קטנות השכל כי לא יוכל ליתן עצות בנפשו איך לעבוד הבורא באמת עד שבא לגדלות ראשון שיש לו שכל להבין איך לשית עצות לנפשו לעבוד את ה' באמת אך כל זמן שלא נזדכך החומר לגמרי לבטל ממנו כל התאוות הגשמיות ולא תיקן לגמרי כל החטאת נעורים נופל ממדריגתו ובא לקטנות שני וצריך ליתן עצות בנפשו בהתעוררות רב שיזדכך לגמרי ואז בא למדריגת גדלות שני דהיינו דביקות הבורא ית"ש ויוכל לעבוד את ה' בכל תנועותיו אפילו בעסקו בעניני עולם הזה אינו מזיק לו כלל שיפול ח"ו ממדריגתו בעבודת הבורא בדביקות רק שבעת התורה והתפלה הוא דבוק מאד ויש לו כמעט התפשטות הגשמיות. ואחר התפלה בעת שעוסק בעניני עולם הזה דהיינו באכילה ושתיה או בהתעסקו בדירות נאות וכדומה הוא הכל מקשר למלכות שמים. ומי שחנן ה' אותו בבינה שבא למדריגה זו גדלות שני לזה האדם חונן ה' בכל טוב בדירות ומלבושים וכלים וסוסים ובהמות מחמת שיש לו שכל לקשר הכל להבורא ב"ה ולא יזיק לו העשירות, ועל צדיק כזה יש קנאה גדולה מרשעי הזמן על מה שרואים שיש לצדיקים חלק בעניני עולם הזה. וזה פירוש הפסוק ויגדל האיש וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאד פירוש שבא למדריגת גדלות שני, וזה מרמז רש"י עד שאמרו זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך הנה זבל לשון דביקות כמו שאמר הכתוב יזבלני אישי ורצה לומר הזבל רצה לומר הדביקות שהיה ליצחק בעת פרידתו מהדביקות הגדול שהיה לו בעת התפלה והיה עוסק בעניני עולם הזה ולא היה לו אז רק השארת המוחין הם יותר מכספו וזהבו של אבימלך רצה לומר כסף וזהב מרמז ליראה ואהבה

כידוע, ורצוננו בזה שהשארת המוחין שיש לצדיק גדול שבא למדריגת גדלות שני הם יותר מהיראה ואהבה שיש לאבימלך היינו להאיש אשר מתחיל להכנס בעבודה כי אבי פירושו רצון מלשון אבית תהלה היינו שאין לו רק רצון לעבוד עבודת המלך מלכי המלכים הקב"ה. על כן ויהי לו מקנה בקר וגו' ועבודה רבה רצה לומר מחמת עבודתו רבה שיש לו שכר גדול וגדלות המוחין לעבוד את השי"ת בכל עניני עולם הזה, על ידי זה נתן לו השי"ת מקנה וגו' ועל ידי זה ויקנאו אותו פלשתים כאמור למעלה:

ובזה יובנו שאר הכתובים שבפרשה ואבימלך הלך אליו מגרר וגו' ויאמרו ראו ראינו וגו' אם תעשה עמנו וגו' כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום אתה עתה ברוך ה', והנה נבאר המשך הפסוקים. גם יש לדקדק כי מלת רק הוא למותר, וגם תיבת עמך אין לו הבנה, והיה די וכאשר עשינו לך טוב. ולדרכינו יבואר דהנה בעונותינו הרבים מחמת הקנאה שמקנאים הרשעים את הצדיק כנ"ל מחמת זה מוכרח הצדיק לעקור דירתו ממקומם מחמת גודל הקנאה והשנאה שאין יכולים לראות בטובת הצדיק שחנן אותו ה' וזו הטובה שעושים להצדיק שמניחים אותו לילך מאתם עם כל אשר לו ואינם גוזלים וחומסים רכושו לטובה גדולה יחשב אצלם כי לפעמים נמצאים רשעים גדולים מהם שאף לוקחים כל אשר להצדיק כי הוא כמעט כהפקר אצלם. והרשעים כאלו אשר בסבתם הוכרח הצדיק לעקור דירתו מהם אחר שהצדיק עוקר דירתו מרגישים החסרון של העדר הצדיק כי בהיות הצדיק דר אצלם היה להם שפע בזכותו ובהעדרו נחסר מהם זאת כידוע מאמר חז"ל יציאת צדיק מן המקום עושה רושם וכשמרגישים ההעדר אזי חוזרים ומפייסים את הצדיק אשר גרשו מאתם. וזהו פירוש הפסוקים ואבימלך הלך אליו מגרר ואיתא במדרש מגרר מגורר שכל הלילה גזלו וחמסו אותו גזלנים והרגיש העדר הצדיק ממנו לזאת הלך אליו לפייסו, כי לכאורה מלת מגרר הוא מיותר למאי נפקא מיניה מאיזה מקום הלך וכבר ידענו שאבימלך מלך גרר ומשם הלך, וגם לפי דברי המדרש שפירש מגרר מגורר עדיין לא ידענו מאי משמיענו בזה. ולדברינו יוצדק שעל כן הלך אליו לפייסו מגרר מחמת שהיה מגורר כפי פירוש המדרש על כן הלך לפייסו וזה היה הפיוס ראו ראינו כי היה ה' עמך על כן נעשה שלום אם תעשה עמנו רעה וגו' בעבור זאת שלא נגענוך שלא לקחנו מאתך כלום וזהו כאשר עשינו עמך רק טוב רק הוא מיעוט ורצה לומר עמך רצה לומר אצלך הוא רק טוב היינו טובה מועטת מה שלא גזלנוך אמנם אצלינו הוא טובה גדולה מה ששלחנוך בשלום אתה עתה ברוך ה' רצה לומר כי הצדיק על ידי קנאת הרשעים מבלבלים אותו מעבודתו שאינו יכול לעבוד עבודתו בדביקות גדול כדרכו כמובן ליודעים, אמנם עתה כשפייסו אותו ועשו שלום אתו אמרו לו אתה עתה ברוך ה' שתוכל לברך את השי"ת כדרכך ויהיה עולה בידך העבודה בשלימות בלי שום קטרוג כלל ודו"ק כי נכון הוא מאד:

וכל הבארות אשר חפרו וגו' וימלאום עפר ויאמר אבימלך וגו' וישב יצחק ויחפור את בארות המים וגו' ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים וגו' עד ואבימלך הלך אליו מגרר וגו' ראו ראינו כי היה ה' עמך וגו'. ולכאורה יש לדקדק כי הפסוק וכל הבארות וגו' הוא כנכנס בין הדבקים כי אחר שסיים הפסוק הקדום ויקנאו אותו פלשתים היה לסמוך ענין לו ויאמר אבימלך וגו' לך מעמנו וגו'. גם צריך להבין דברי המדרש על פסוק ויגידו לו על אודות הבאר וגו' ויאמרו לו מצאנו מים איני יודע אם מצאו או לא כשהוא אומר וימצאו שם באר מים חיים הוי אומר שמצאו וכו' ולכאורה אינו מובן:

ונראה דהענין הוא כך דאיתא בזוהר הקדוש שהבארות שחפרו האבות הוא סוד האמונה והוא סוד הטלית והתפילין יעויין שם בפרשה זו. וידוע מספרי הקודש שהכ"א אזכרות שבתפילין של ראש רומזים לשם אהי"ה שהוא גימטריא כ"א וכן בשל יד והארבעה פרשיות שבתפילין רומזים לשם הוי"ה ב"ה בין הכל שלשה שמות אהי"ה הוי"ה אהי"ה שלשתם עולים במספר חיי"ם שהם המוחין הנמשכים לשבעה מדות הקדושים:

והנה ידוע שהאבות הקדושים הם הם שפרסמו אמונת אלקי עולם להודיע לכל באי עולם מאלקותו וכי הוא שברא כל העולמות ומהוה כל ההויות והמשיכו השכינה בתחתונים והוא סוד התפילין להמשיך מוחין עילאין על העולמות התחתונים. וזה היה ענין הבארות שחפרו האבות הקדושים. ולזה תמצא בפסוקים ז' בארות היינו וכל הבארות אשר חפרו מעוט בארות שנים, ושלשה בארות שקרא להם שמות עשק שטנה רחובות הרי חמשה, ויכרו שם עבדי יצחק באר הרי ששה, ויבאו עבדי יצחק ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו ויקרא אותה שבעה הרי שבעה, והפסוק וישב יצחק ויחפור את בארות המים אינם בחשבון כי זה קאי על בארות ראשונות שחזר וחפרם. והשבעה בארות רומזים לשבעה מדות הקדושים. וזה מרמז וימצאו שם באר מים חיים רמז למוחין שהם השלשה שמות אהי"ה הוי"ה אהי"ה בגימטריא חיים רצה לומר שהמשיך המוחין להמדות. וזה מרמז המדרש איני יודע אם מצאו אם לא מצאו רומז שאינו יודע אם המשיך המוחין להבארות הללו שרומזים להשבעה מדות כשהוא אומר מים ח'י'י'ם הוי אומר שהמשיכו השלשה שמות שהם גימטריא חיים כנ"ל לתוך המדות:

ועתה נבא לביאור הפסוקים כי מתחלה כתיב ויקנאו אותו פלשתים ויקשה מדוע יקנאו אותו הלא ידעו שהוא קדוש עליון כי כבר למדו האמונה מאברהם אבינו שישב בארץ פלשתים ימים רבים ולמדם סוד האמונה ופרסם אלקותו ית"ש לכל בני דורו. לזה כתיב וכל הבארות אשר חפרו וגו' בימי אברהם אביו וגו' היינו סוד האמונה שנתגלה בימי אברהם סתמום פלשתים, היינו ששכחו הכל ונסתם מהם וימלאום עפר מלשון עפרורית וגשמיות שנתגשמו ונפלו מכל האמונה על כן אמרו ליצחק לך מעמנו וגו' וישב יצחק ויחפור וגו' ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו וגו' שקרא והמשיך להבארות השמות אשר קרא והמשיך לתוכם אביו אברהם היינו השלשה שמות הקדושים הנ"ל סוד התפילין ושוב נתפרסם אלקותו ונתפשטו מעט העוביות הגשמיות על כן כתיב אחריו ואבימלך הלך אליו מגרר וגו' ויאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך וגו' רצה לומר שהרגישו גודל השגתו להמשיך מוחין עילאין לתוך המדות על כן פייסו אותו, וקל להבין:

עוד בפסוק הנ"ל, הנה יש לדקדק על לשון ויחפרו אשר חפרו מדוע לא כתיב לשון כורה ויכרה כמו כי יכרה איש בור. והנראה דבא לרמז דהנה עיקר העבדות הוא שהאדם ימסור את נפשו על עבדות השי"ת מחמת ההתלהבות והדביקות והתשוקה לא לשום פניה אחרת זה הוא הנקרא עובד ה' באמת. והנה כבר כתבנו למעלה כי הגם שאברהם אבינו היה מדתו מדת החסד ויצחק אחז מדת הפחד והגבורה אף על פי כן היו כלולים זה מזה כי חלילה לקצץ בנטיעות ח"ו כידוע ליודעים. והנה על כן נקראו העובדים ומעשיהם בפרסום אלקותו ית"ש בשם חפירת באר כמאמרינו בדרוש הקדום מחמת שכל מעשיהם של האבות הקדושים היה במסירות נפשם על קיום מצות בוראם ועל זה רומז בא"ר שהוא נוטריקון בידך אפקיד רוחי:

ועתה נבא לבאר פסוקים וכל הבארות אשר חפרו וגו' סתמום פלשתים רצה לומר ששכחו ונסתם מהם סוד האמונה שהמשיך אברהם ע"ה מחמת קלקול מעשיהם של פלשתים וישב יצחק ויחפור את וגו' שחזר יצחק לגלות סוד האמונה ופרסום אלקותו על פי מדתו ושלא לחשוב ח"ו שכל אחד מאבותינו הקדושים אחז מדתו לבד והיה ח"ו קיצוץ לזה בא הכתוב לרמז בלשון חפירה כי חפר נוטריקון חסד פחד רחמים ורצוננו כי כל אחד מהאבות היה כלול מכל המדות כולם כאשר כתבנו מזה בדרושים הקודמים על כן לא נכתב בלשון ויכרו כי בא לנו הכתוב לרמז סוד זה. והנה נחל נוטריקון נוצר חסד לאלפים שהוא תיקון אחד מהי"ג מכילין דרחמי. וזה מרמז לנו הכתוב ויחפרו עבדי יצחק בנחל היינו שגם יצחק שהיה מדתו גבורה ופחד אף על פי כן המשיך רחמים וחסדים גדולים מדיקנא עילאה וימצאו שם באר מים חיים, באר רומז שעשו במסירות נפש כנ"ל, מים חיים רצה לומר שהמשיכן לתוך המדות המוחין עילאין סוד השלשה שמות אהי"ה הוי"ה אהי"ה שהם גימטריא חיים כמו שכתבתי בדרוש הקדום ודו"ק וה' יראנו נפלאות:

ויהי כי זקן יצחק וגו' ויקרא את עשו בנו וגו' צא השדה וצודה לי ציד וגו' ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשו בנו וגו' ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר וגו' וכל הפרשה. הדקדוקים בפרשה זו רבו. א', השני פעמים לאמר הם מיותרים שאינם לאמר לזולת. ב', האיך סמכה רבקה ליתן ליעקב עצה כזו אולי יחר ליצחק ויקללנו, ועיין ברש"י ז"ל. ג', יצחק אמר לעשו בא אחיך במרמה וגו' שהוא לשון רמאות לפי פשוטו הלא הוא בעצמו הסכים על הברכות, וגם חלילה לחשוב על יעקב שבא בעקב ורמיה ח"ו הלא הוא היה מדתו אמת, ועיין ברש"י:

ונראה לי לפרש דאיתא במפרשים על הקרי והכתיב דלעיל דהקרי הוא וצודה לי ציד בלא ה' והכתיב הוא בה' שרומזת שאמר לו החמשה הלכות שחיטה שיזהר בהם. ולהבין הענין לאמתו דהנה יצחק היה רוצה להמשיך הברכות אלו מה' ראשונה שבשם הוי"ה שהוא מדריגת בינה שורש יצחק ועל כן אמר לו שיזהר בה' הלכות שחיטה ועל ידי כך יוכל למשוך הברכה אליו מה' ראשונה, ועל ידי המטעמים יבין יצחק אם הזהיר בהם או לא כי איתא בספרים הקדושים שהשיג יצחק בהמטעמים מה שהשיג יעקב במראות הסולם, על כן ציוה לו על החמשה הלכות שחיטה באם יקיים עשו זאת ויכוון במעשיו לכוונה הנ"ל. אזי יכול למשוך אליו הברכה מה' הנ"ל. והנה רבקה אמנו כששמעה כל זאת יודעת היתה בעשו שבודאי לא יקיים דברי אביו כמבואר במדרשים שהביא נבלות, על כן אמרה ליעקב אבינו שהוא יביא לאביו המטעמים ויכוון הכוונה הנ"ל להמשיך לו הברכה מה' ראשונה שורשו של יצחק, ועל ידי זה ידעה בודאי שיברכהו אביו, והגם שיתוודע אחרי זה לא יחרה כלל כי יהיה מכוון הכוונה כראוי ואביו ירגיש זאת בהמטעמים וכן היה באמת שהסכים על הברכות כי כן היה שהרגיש שעשה הכל על נכון ובכונה הראוי. גם רבקה כשעשתה את המטעמים כיוונה לזה על כן בטח לבה. וידוע כי יעקב אבינו הוא מבחינת דעת ושרשו הוא למעלה מקום גבוה ורמה וכיון יעקב אבינו ע"ה שימשוך אליו הברכה ממקום גבוה ורמה שהוא שרשו. ועתה נבא אל ביאור הפסוקים ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר דקדקה במלת לאמר אל פנימיות האמירה דהיינו שאמרה לו הכוונה שיכוון בהמעטמים ואמרה אחר כך הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך וגו' רצה לומר מה שדבר אל עשו וצודה לי צידה בה' המורה על החמשה הלכות שחיטה שיהיה נזהר בהם ידעתי שלא יקיים דבריו כדאיתא במדרשים וזה הוא לאמר הביאה לי ציד כלומר שלא יקיים הכתיב בה' ולא ישאר רק ציד האמירה לבד וזו הקרי, על כן לא תפחד מאביך ועתה שמע בקולי וגו' ואעשה מטעמים לאביך על כוונה שמבקש אביך הראוי אליו לפי בחינתו, וזאת מדויק במלת לאביך כלומר למדריגתו. והנה יעקב אבינו קיים כל זאת. והנה ידוע שבינה אתפשטותה עד הוד וכל ספירה כלולה מיוד עולה חמשים, וזה שאמר יצחק לעשו ואוכל מכל וגו' כל גימטריא חמשים היינו שהרגשתי בהמטעמים שהמשיך להם מה"א ראשונה מדריגת בינה שהוא שרשו על כן ואברכהו גם ברוך יהיה כי הוא ראוי לברכה כנ"ל. כשמוע עשו וגו' ויאמר בא אחיך במרמה רצה לומר מרמה לשון רמה והתנשאות פירש כי היה ממשיך הברכה ממקום גבוה ורמה בחינת יעקב כי עשה הכל על הכוונה אשר חפצתי על כן גם ברכתי אותו ודו"ק:

ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי צידה. והנה יש לדקדק על רבוי הכלים שצוה לו ליקח הלא בקשת לבד היה די לצוד. גם יש לדקדק על לשון שא הוי ליה למימר קח נא. ונראה דהנה צריך הבנה איך יצחק אבינו רצה לברך את עשו הרשע ואין ספק כי הכיר בו שהוא רשע כדמשמע מגמרא מגילה שדרשו על פסוק יוחן רשע עיין שם, ובהכרח לומר שרצה יצחק שיעשה עשו תשובה מקודם כדי שיהיה כלי מוכן לקבל את הברכות, וגם המעשים אשר היה שקול בהם לכף זכות או לכף חוב יכריע אותם בתשובתו לכף זכות ויקשר את עצמו למעלה ואז יוכל לקבל הברכות. וזהו פירוש הפסוק ועתה על פי דרשת חז"ל במדרש אין ועתה אלא תשובה שנאמר ועתה ישראל וגו' רצונו בזה שיעשה תשובה. שא נא כליך תליך רצה לומר תגבה בכלים שלך שתהיה כלי מוכשר לקבל הברכות וכל דברים אשר היו תלויים אצלך ושקולים לכף זכות או לכף חובה תכריע אותם לכף זכות וצא השדה רצה לומר שתדבק את עצמך לשדה תפוחין קדישין וצודה לי ציד רצה לומר שתצדד עצמך לי ואז תוכל לקבל הברכות על ידי שתצדד מעשיך לקרב עצמך להקדושה:

והנה יש להבין מה היה דעתו של יצחק לברך את עשו שהיה מצדד צדדים ומבקש תחבולות כדי לברכו. יש לומר דהנה ראיתי אצל צדיקים שמקבלים הנאה היינו איזה מתנה מרשעים ועל ידי כן היו יכולים להכניעם שלא יצליחו ברשעתם. וכן גם כן כאן כי יצחק היה יודע שאין עולם הזה ראוי ליעקב ובניו כמאמר חז"ל יאה עניותא ליהודאי עד ביאת הגואל במהרה בימינו שאז ימלא שחוק פינו וישמח ה' במעשיו. אמנם היה ירא יצחק מעשו שלא ידחוק את בני יעקב בגלות עד למאד על כן ציוה לו צא השדה וצודה לי ציד היינו שיקבל הנאה ממנו ובזה יכניעו שלא ישעבד הרבה בבני יעקב ולא יוכלו להרשיע הרבה. ולפי זה יתורץ קושית רש"י ז"ל על פסוק הן גביר שמתיו לך וגו' זו הוא ברכה שביעית וכו' ועיין שם. ולדברינו אתי שפיר כי אחר שבא יעקב וקבל הברכות ושם אותו גביר לעשו וכל אחיו נתן לו לעבדים וממילא נכנע עשו שלא יהיה לו הכח להרשיע ולהשתעבד הרבה בבני יעקב על כן קאמר שפיר ולך איפה מה אעשה בני כי אין מן הצורך לקבל מאתך הנאה ולא לברך אותך. ובזה יובנו דברי חז"ל על וירח את ריח בגדיו דרשו חז"ל ריח בוגדיו, כי עד עתה היה הדבר שקול אצל יצחק אם הוא יעקב או עשו כדכתיב ולא הכירו עד שהריח ריח בוגדיו בזה נתאמת אצלו שהוא עשו והריח הבוגדים שיעמדו ממנו לזה ברכו תיכף שלא יוכלו להרשיע, וקל להבין:

עוד בפסוקים הנ"ל, בהתעורר עוד איזה דקדוקים. א', יצחק אמר לעשו ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, זה בלתי מובן שיצחק אבינו יבקש מטעמים הערבים לחיך הלא הצדיק אוכל לשובע נפשו ולאיזה צורך יבקש מטעמים. גם בדברי רבקה נאמר ונשנה כמה פעמים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב. גם מה שהשיב יצחק לעשו הן גביר שמתיו לך יעויין שם ברש"י, ועוד לאלקי מילין. גם למה בחרה רבקה דוקא בגדי עזים ולא כבשים. ואף לדברי חז"ל שאחד יהיה לקרבן פסח וכו' הלא גם כבש ראוי לקרבן פסח. גם מלת טובים צריך ביאור:

אמנם יראה לי לרמז בזה כי הנה מיצחק אבינו לא נעלם שיעקב ראוי לברכות יותר מעשו, אמנם יצחק אבינו היה מדתו גבורה וידע בנפשו כי גם אם יברך את עשו לא תחול הברכה כי אם בדין ובאם לא יזכו לא יעשו הברכות פרי ועל אופן זה שם מגמת פניו בברכתו לפקוד עשו בדינו הקשה, ולזה אמר לו שיעשה לו מטעמים כאשר אהב כי הנה אמרו חז"ל סימנא מילתא היא וליכול אינש בריש שתא קרא ורוביא וכו', וחז"ל מנעו מאתנו מלאכול בראש השנה דברים חמוצים וחריפים, והטעם כי המשכת הברכות הוא לפי ענין המאכלים, ודברים מתוקים הם ממדת חסד והחמוצים הם ממדת גבורה לזה אוכלים בראש השנה דברים מתוקים ודבש. ויצחק אבינו היה מדתו מדת גבורה אהב גם כן מאכלים עזים וחריפים המעוררין מדתו ולכן צוה לו להביא לו מטעמים כאשר אהב היינו הרומזים למדתו כדי לעורר סטרא דגבורה. אמנם רבקה אמנו יראה לנפשה פן בברכתו לעשו יצא מפיו איזה דבר שיזיק ליעקב לכן ציותה ליעקב בנה שיקדמנו ויקח גדיי עזים טובים רצה לומר שהעזים הרומזים לדין כידוע ותעשה אותם טובים רצה לומר שתמתקם רצה לומר שימתיקו הגבורות ואף שיהיו המאכלים חמוצים כמדתו אמנם יהיו כבר גבורות ממותקים:

ועתה נבא לבאר הפסוקים לך וגו' וקח לי וגו' גדיי עזים טובים כאשר אמרנו שיעשה העזים טובים שימתיקם ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב רצה לומר שתמתיק הגבורות בשרשן כנ"ל. ותתן את המטעמים ואת הלחם לחם אותיות מחל גם אותיות חלם כידוע שנקודת חולם רומז לרחמים. גם לחם בגימטריא מזלא שהוא מנין שלשה ההויות שהם מקור הרחמים, כל זה להאיר על הגבורות להמתיקם להמשיך על יעקב גבורות ממותקים ולזה הביא לו יין המשמח לבב אנוש גם כן לכוונה זו להמתיק הגבורות בכדי שיברכהו בשובה ונחת, וכן עלתה בידו וברכו הוי גביר לאחיך ביאור שמדת הגבורה יחול על אחיו ועליך יומשכו הרחמים. ואחר כך כשבא עשו כתיב ויחרד יצחק חרדה גדולה וגו' כנ"ל שנתעורר אז מדתו מדת הגבורה והפחד. ולזה אמר יצחק הן גביר שמתיו לך רצה לומר מזה שחזר למדתו פחד יצחק מזה הרגיש שאז כשברך ליעקב חלו הגבורות על ראש עשו ועל כן אין מקום לברכך כי כבר חלו עליך הגבורות ועל יעקב ובניו נתעוררו הרחמים פשוטים כן יהי רצון:

ויגש יעקב אל יצחק אביו וימשהו ויאמר הקל קול יעקב והידים ידי עשו. ודרשו חז"ל כשהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו. ויש להבין כי לכאורה משמעות הפסוק הוא ח"ו אינו כן כמובן. גם יש להבין מפני מה קול ראשון נכתב חסר. ונקדים לבאר הפסוק וישב יצחק ויחפור את בארות המים וגו' ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להם אביו וגו' וימצאו שם באר מים חיים וגו' ויקרא שם הבאר עשק וגו' ויקרא שמה שטנה וגו' ויקרא שמה רחובות. לבאר ענין קריאת שמות הללו דהנה ידוע כי למעלה מחכמה ובינה אסור להרהר ובחכמה ובינה ניתן רשות קצת מה לדבר בהם אבל לא להרחיב הדבור מפני שהם מוחין והם פנימיות העולמות ולמטה מהם מתחילין המדות חסד וכו' עד מלכות וכשאין המוחין מתפשטין בהמדות הם בבחינת קטנות היינו אחיזת החיצונים ויש תערובות טוב ברע ח"ו וכשהצדיק ממשיך המוחין עילאין להמדות הם מתמלאין מרצון עליון בחסדים מגולים בהשפעות טובות ונקרא אז בבחינת גדלות וזה נעשה הכל על ידי הצדיק כי כל זמן שהצדיק לא נזדכך מכל וכל והוא עדיין בקטנות המוחין שאינו יכול לשום עצות בנפשו להמלט מהמדות הרעות שלא יבלבלו אותו היינו כשרוצה לאחוז במדת אהבת ה' מבלבל אותו מחשבת אהבה מגונה וכן בכל המדות, אמנם כשנזדכך על ידי מסירות נפשו והסיר ממנו תאוות הגשמיות ותיקן כל המדות שלא יהיה לשום מדה מגונה אחיזה בו לבלבלו הן באחיזתו במדת אהבת ה' שלא יתעורר בו ח"ו אהבה חיצונית אזי נגד זה ממשיך במדות עליונות המוחין עילאין שלא יהיה שום אחיזה לחיצונים בהמדות ואז נקרא בבחינה גדלות ומתמלאין המדות ברצון העליון. והנה בינה אמא עילאה התפשטותה עד הוד היינו בחמשה מדות ונכללים ביסוד על כן נקרא מדת יסוד כל כי נכללין בו כללות החמשה מדות להשפיע למלכות כי כל ספירה כלולה מעשרה ומדת היסוד מקבל השפע מהחמשה מדות בכדי להשפיע למלכות על כן נקרא כל שהוא בגימטריא חמשים ואחר זה

משפיע למלכות כללות כל הה' מדות על כן נקראת כלה כי היא כללים דכללים. ובינה היא עולם התשובה אימא עילאה נקראת רחובות ששם אין דבר המיצר רק כולו רחמים והוא קול פנימי קלא דלא משתמע. וזה מרמז הפסוק חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה. רצה לומר שמעולם הבינה מתפשטין הקולות בתוך המדות והן הז' קולות שבמזמור לדוד ונכללים בחמשה כי היסוד והמלכות הם הכללים וכללים דכללים ודי לחכימא. והנה יש חמשה חסדים וחמשה גבורות, החסדים מכונים בשם הויות והגבורות בשמות אלקים וכשהצדיק מיחד העולמות מתתא לעילא על ידי מיין נוקבין עד בינה שהוא ה' עילאה ובינה דבוקה בחכמה כי הם תרין ריעין דלא מתפרשין שהיא יו"ד אז הוא ממשיך המוחין להמדות ואמא עד הוד אתפשטת ומתגלין אותן הה' קולות ה' הויות ומאירין שמות ההויות על החמשה שמות אלקים ונכנעין הגבורות תחת החסדים ונכללין בהם ונעשה כולו חסד ורחמים. וה' הויות עולה מספרם ק"ל וזה נעשה הכל על ידי שהצדיק מיחד העולמות עד בינה קול פנימי ובינה דבוקה בחכמה על ידי זה נמשכין החמשה הויות ומאירין על הגבורות שמות אלקים ונכללים הגבורות בהחסדים וזהו שופר שלעתיד שעליו נאמר כנשוא נס וגו' וכתקוע שופר תשמעו שנתעורר קול שופר שאותו קול שופר הוא מעולם התשובה עלמא דחירות:

ומזה נבא לבאר הפסוקים וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ואיתא בזוהר הקדוש שהבארות רומזים על מעיינות החכמה ורצה לומר שגם יצחק היה חותר וביקש למצוא מעיינות החכמה כמו אביו ויקרא להן שמות וגו' רצה לומר שאיזה מדריגה אשר השיג קרא לה שם הראויה לפי אותה ההשגה ולפי הבחינה אשר היה אז וזהו ויחפרו וגו' וימצאו שם באר מים חיים רומז למדת אברהם שהוא חסד. ויריבו רועי גרר רצה לומר שהיה עליו עוד מקטרגים ששם עדיין אחיזת החיצונים ועומדים נגדו לבלבלו במחשבות חיצוניות כמבואר למעלה על כן קרא שמה עשק ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה רומז למדת גבורה ששם אחיזת החיצונים יותר שרוצים לעורר גבורות חלילה. כי שטנה הוא מרמז לקטרוג יותר מעשק כי עדיין לא היה בבחינת המשכת המוחין עילאין על המדות להבריח את החיצונים מכל וכל ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה וגו' רצה לומר שהשיג עולם התשובה ה' עילאה אשר אין שם אחיזה להחיצונים לקטרג ולבלבל במחשבות חיצוניות על כן קרא שמה רחובות שהוא עולם התשובה ועל מדריגה זו נאמר וברחובות תתן קולה כנ"ל שהוא קול פנימי והוא קול יעקב:

ומעתה נבא לבאר הפסוקים אשר לפנינו ויגש יעקב אל יצחק אביו רצה לומר שיצחק השיג מדתו של יעקב וכו' ויאמר הקול קול יעקב רצה לומר הה' הויות קדושות שמספרם עולה ק"ל על ידי מה נמשכים הה' הויות להאיר על המדות קול יעקב על ידי התעוררות בינה עילאה עולם התשובה שהוא קול פנימי קול יעקב משם נמשכים אורות ההויות מאירות על המדות להבריח כל אחיזת החיצונים שלא יהיה להם שום אחיזה אף בהמדות שהם זרועות עולם וזהו והידים ידי עשו רצה לומר שלעשו אין אחיזה רק בהידים שהם זרועות עולם ולא למעלה מהמדות על ידי כשמשיבין הקול פנימי קול יעקב שאין שם אחיזה להחיצונים שיאיר על המדות אזי נכנעין כל כחות החיצונים שלא יוכלו להרע לישראל וזהו דרש הגמרא כל זמן שהקול קול יעקב אין ידים ידי עשו כנ"ל כי נתבטלין ואין להם שום שליטה אמן:

עוד בפסוק הנ"ל והפירוש הוא כך כשקל ח"ו הקול יעקב רצה לומר שאינו ממולא בדחילו ורחימו ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה אזי ח"ו גורמים שהידים ידי עשו וממילא כשקול יעקב אינו קל שממולא בכוונת הלב לשמה ונקרא קול יעקב מלא אז אין ידים ידי עשו שאין לו שום שליטה וכדרשת חז"ל כל זמן שהקול קול יעקב היינו שהוא מלא אז אין הידים וכו'. וזה ירומז בהפסוק והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו' דהיינו שכל עבודתם יהיה באש ולהבה בהתלהבות אהבה ויראה אז ובית עשו לקש, וקל להבין:

עוד בפסוק הנ"ל, דהנה האיש הישראלי צריך לעבוד את השי"ת בכל חלקי נפשו שהם נפש רוח נשמה חיה יחידה דהיינו שידבק כל חלקי נפשו באותיות התורה ותפלה בפנימיות הקדושה שבאותיות וכשאדם מדבק כל חלק מחלקיו הנזכרים בקדושת פנימיות האותיות אזי מדבק בה' פרצופים העליונים כידוע ליודעי חן ונעשה מכל חלק מחלקיו קומה שלימה כי בכל חלק נדבק בפרצוף שלמעלה וכן בכל חמשה חלקיו וכל פרצוף נקרא הוי"ה וחמשה פרצופים הם חמשה הויות הם החמשה חסדים שנכללים בהם החמשה גבורות בימין ועל ידי זה נמתקו הגבורות בשרשן כמובן וה' הויות גימטריא ק"ל. וזה הפירוש הקול קול יעקב וגו' דהיינו שעל ידי קול יעקב שמדבק באותיות התורה ותפלה כל חמשה חלקיו ומדבק את עצמו בחמשה פרצופים שהם חמשה הויו"ת שעולים ק"ל אזי אין ה"ידים ידי עשו פירוש שאין "ידים דהיינו ימין ושמאל רק הכל נכלל בימין שהוא רחמים שמאירים החמשה הויות על שמות אלקים ונכללים שמות אלקים בהויות ורחמים עלינו ועל כל ישראל אמן:

ויגש יעקב וגו' ויאמר הגישה לי וגו' ויגש לו ויאכל ויבא לו יין וישת וגו' וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני וגו' ויתן לך פירש רש"י והמדרש יתן ויחזור ויתן, ועוד פירש המדרש על ויתן לך יתן לך אלקותו יתן לך כבושיהון. הנה יש לדקדק הרבה. א', מלת לו השני הוא מיותר כיון דכבר כתיב ויגש לו ויאכל היה די שיכתוב ויבא יין וישת. ב', וירח את ריח בגדיו ויברכהו ולא פירש מה הוא הברכה זאת, ואם הוא סובב על ברכת ויתן לך למה הפסיק במאמר ראה ריח בני בין ויברכהו לויתן לך. ג', דברי יצחק ראה ריח בני למי אמר ראה וגו'. ד', גם את עשו בירך הנה משמני ארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל הרי גם את עשו בירך במשמני ארץ ובטל כמו ליעקב ומה רבותא דיעקב בברכה זו. גם להבין דברי פירוש רש"י והמדרשים הן בדבריהם שיתן ויחזור ויתן שהוא בלתי מובן כלל האם קצרה חלילה ידו ית"ש מליתן בפעם אחת די שלא יצטרך ליתן לו פעם שניה. גם המדרש יתן לך אלקותו יתן לך כבושיהון אין לו הבנה:

ולבאר כל זאת נקדים הנה כתיב עוטה אור כשלמה ופירשו בספרים הקדושים שהשי"ת כביכול צמצם אורו ואלקותו בכמה מלבושים וצמצומים כדי שיוכלו נבראין להשיג ניצוץ אחד מאלפי אלפים רבבות מעריבות אלקותו שלולא זאת לא היה אפשר להשיג מחמת גודל הבהירות כמבואר כמה פעמים בדרושים הקודמים, ואף מה שמשיגים הוא רק כמאן דארח ריחא כי להשיג עצם אלקותו הוא מן הנמנע רק מתוך פעולותיו ונפלאותיו אנו מכירין ומשיגים מציאות אלקותו ואחדותו ית"ש. והנה בבחינה זו הם גם כן מדריגת הצדיקים שהם מלבישים בקשתם במלבושים שאין השומע דבריהם מבין פנימיות מחשבתם ומדמה שהוא מדבר דברים פשוטים אמנם האמת אינו כן רק פנימיות מחשבתם הוא למעלה למעלה עד אין תכלית ואפילו המלאכים אינם מבינים המכוון של תפלתם רק השי"ת לבדו כי הוא היודע המחשבות וכדרך שפירשנו המדרש על פסוק ויעתר פירש המדרש מלמד ששפך תפלתו בעושר ואמרנו כי הנה מדרך הצדיקים להעלים התפלה להלביש אותה בדבר אחר כדי שלא יהיה עליה קטרוג כי המחשבה ופנימיות התפלה גם המלאכים אין ידוע להם ולזה למי שצריך בנים יש עצה שיתפלל על עשירות וידוע שלמה לו לאדם עשירות רק בשביל בנים להלבישם ולהנעילם ולהחזיקם לתלמוד תורה ולהשיאם ולשדך אותם עם תלמידי חכמים ממילא הוא תפלה על בנים וכן עשה יצחק ששפך תפלתו בעושר היינו שהיה צריך בנים והתפלל על עשירות ותוכן מחשבתו על הבנים. ולאו דוקא בתפלה רק אף בדברים אחרים שאינם מעניני תפלה רק שמדברים דברים אחרים מעניני העולם יכולים לקשר מחשבתם ולהעלים בתוך הדבורים תפלתם וכן בזמן שבית המקדש היה קיים היה בחינה זו בקרבן שאדם מקריב בהמה על גבי המזבח ועלה לרצון לפני השי"ת ובודאי אין חפץ לה' באילים רק שעיקר מה שעלה לרצון לפניו הוא כוונת הלב שהאדם המביא הקרבן כשהיה רואה שחיטת הבהמה וזריקת דמה והפשיטה ונתוחה וכשנקטרת ונשרפת על גבי האש היה חושב שכל זה היה מהראוי להעשות בו בעצמו מפני חטאיו ונשבר לבו בקרבו עד שבא לידי מסירות נפשו על השי"ת ועל ידי עליית העשן למעלה נעשה מאודם לבן ונתגלה לובן העליון ונעשה כולו רחמים וזהו אשה ריח נחוח כמאן דארח ריחא:

ועתה בעונותינו הרבים התפלה היא במקום קרבן גם כן על בחינה זו ואין להאריך בזה. וזה פירוש הפסוק רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם, רצה לומר שהשי"ת עושה רצון יראיו היינו הרצון שלהם ומחשבתם ועל ידי מה על ידי ששועתם ישמע ויושיעם שהוא שומע קול שועתם לבד שהוא קול פשוט ובזה מלובש כוונת תפלתם והשי"ת בעצמו הוא היודע ומכיר. והנה ידוע שבעשרה מאמרות נברא העולם שהם עשרה קדושות ועל ידי ה"א תתאה מלכות שמים מתנהגים כל העולמות ומלכות שמים תולה במעשה התחתונים שהיא כנסת ישראל היינו כשהם מטיבין מעשיהם אזי מדת מלכות מוליכות מעשיהם למעלה ואומרים חזי במאי ברא אתינא לגבך ומוסיפים כח בפמליא של מעלה כדכתיב תנו עוז לאלקים ועל ידי זה מקבלת שפע חדשה ומשפעת למטה כדכתיב כל הנחלים הולכים וגו' כידוע מספרי קודש ובזוהר הקדוש מביא דוגמא על זה מאור הנר שכבה שעומד למטה ולמעלה ממנו אור וכשעולה העשן נדלק האור למעלה, ולכאורה הוא להיפך כאשר יעיד על זה חוש הראות דאדרבה הנר שלמטה שכבה נדלק על ידי עליית העשן לנר הדולק למעלה ונדלק ממנו, אמנם הענין הוא מחמת שעולה העשן מלמטה נתרבה אור וכח לנר שלמעלה הדולק עד שיש בו כח להדליק הנר שלמטה שכבה וכן אנו במעשינו מוסיפים כח למעלה שעל ידי זה יורד ההשפעה למטה וכן בכל יום ויום על ידי תורתינו ועשיות המצות מעלים אנחנו מיין נוקבין ועל ידי זה נשפעין רחמים וחסדים גדולים על הכנסת ישראל ואפילו אם ח"ו נגזר איזה גזירה לא טובה בראש השנה נתהפך הכל לטובה על ידי תשובה וסגול המצות ומעשים הטובים בכל יום ויום לא כן הרשעים אומות העולם אחר שכבר נגזר עליהם לרעה בראש השנה כן יקום ולא יתבטל. וזה פירוש הפסוק לעשות משפט עבדו וגו' דבר יום ביומו רצה לומר שבכל יום יוכל להתחדש עליהם לטובה ולבטל כל הגזירות לא כאומות העולם שתלוים רק ביום אחד הוא ראש השנה:

ומזה נבוא לביאור הפסוקים ויגש לו ויאכל כפי אשר ביארנו למעלה שיעקב אבינו המשיך לו במטעמים כפי בחינתו מעולמים העליונים וזהו ויבא לו לו דייקא היינו מבחינתו של יעקב היינו מבחינת דעת המשיך לו יין על דרך דאיתא בזוהר הקדוש חמרא ללואה היינו להמתיק את הדינים של יצחק ולשמוח אותו כי יין ישמח וגו'. והנה איתא במדרש כשבא יעקב אצל אביו התפלל שיר המעלות וגו' בצרתה לי וגו' ולכאורה האיך היה לו עת להתפלל. אמנם על דרך דברינו הנ"ל שהצדיקים מלבישים תפלתם בתוך דבורים פשוטים וכן עשה יעקב אבינו אמנם יצחק אבינו הריח בהם וזהו ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו בגדים היינו מלבושים שהלביש יעקב אבינו בתוכם את תפלתו הריח בהם יצחק על כן ויברכהו ומהו הברכה ויאמר ראה ריח בני והיינו שאמר להקב"ה ראה ריח בני והתפלל על יעקב בנו שיתקבל תפלת בנו פירוש ויאמר לקודשא בריך הוא כריח שדה וגו' ויתן לך ופירש רש"י יתן ויחזור ויתן על דרך הפסוק כל הנחלים הולכים אל וגו' אל מקום שהנחלים וגו' כאשר פרשנו למעלה ומובא בספרים קדושים היינו על פי המדרש יתן לך אלקותו כפי פירוש המתנות כהונה לשון חוזק רצה לומר שיתן לך כח ליתן תוקף ועוז למעלה לעורר מיין דכורין להשפיע השפעות טובות למטה וזהו יחזור ויתן ויתן לך כבושיהון לשון בהדי כבשי דרחמנא שהוא לשון סוד והעלמה רצה לומר ויתן לך מה שבפנימיות בקשת הצדיק על דרך שפרשנו לעיל על פסוק רצון יראיו יעשה וגו' וזאת נעשה בכל יום ויום לכנסת ישראל ואף אם ח"ו נגזרה איזה גזירה לא טובה מתבטלת על ידי תפלת הצדיקים ומעשיהם הטובים וגם זה מרומז ויתן ויחזור ויתן רצה לומר שבכל יום ויום יכולים בני ישראל לחדש השפעות טובות מה שאין כן לעשו לא אמר ויתן רק משמני הארץ יהיה מושבך וגו' היינו שלא ברכו רק יהיה מושבך רצה לומר מה שנגזר עליו אמנם לא יוכל לשנות מאומה ודו"ק:

ויתן לך האלקים וגו' במדרש יתן לך כיבושיהון וכבר כתבתי למעלה בזה. ויש לפרש על פי פשוטו על דרך דאיתא בש"ס ראש השנה נושא עון חד אמר נושא וחד אמר כובש יעויין שם וזהו ויתן לך כיבושיהון היינו כובש הדינים או שיש לומר כיבושיהון הוא לשון סוד ורצה לומר שבירכו שיתגלה לו סודות התורה שהוא סוד אלקותו יתברך. עוד יש במדרש ויתן לך האלקים וגו' שיתן לך אלקותו ועיין במתנות כהונה. ונראה לי על דרך צדיק מושל ביראת אלקים מי מושל בי צדיק שהקב"ה גוזר גזירה וצדיק מבטלה וזה יתן לך אלקותו שיהיה אלקותו ית"ש נמסר ביד הצדיק, וקל להבין:

ויתן לך האלהים מטל השמים וגו' ארריך ארור ומברכיך ברוך. איתא בזוהר הקדוש יעקב נתברך לעילא לעילא ועשו לתתא לתתא עיין שם בפרשה זו יש לרמוז איך הוא מרומז בפסוקים אלו, ויש לומר כי מנין התיבות של שני פסוקים אלו מן ויתן לך עד ברוך יש בהם כ"ו תיבות כמנין שם הוי"ה ב"ה ואותיות של שני פסוקים אלו הם קי"ב מנין יב"ק שמות היחוד אהי"ה הוי"ה אדנ"י וגם יש לרמוז ר'ב ד'ג'ן גימטריא עם הכולל עשר הויות מנין ר"ס ו'ת'י'ר'ש בלא וי"ו גימטריא עשר הויות עם עשר אדנ"י הרי מרומז איך נתברך ביחודים גדולים ובברכת עשו מתחיל הברכה משמני הארץ וגו' לא נמצא רק כ' ואותיותיהם הם ק"ד רמז למנין חצי השם של יצחק כי יצחק מרמז לגבורות וחצי יצחק נמתק בעקדה ולקח יעקב חצי השם הימיני הנמתק באברהם וחצי השני לקח עשו המרמז לגבורות קשות וזהו פירוש הפסוק מי איפוא הוא הצד ציד וגו' רצה לומר הוא יעקב שצידד לקבל מנין צי"ד דהיינו ק"ד גימטריא ארבעה הויות הימינים מן יצחק גם ברוך יהיה ועשו נקרא ג"כ איש צ'י'ד שקיבל ארבעה הויות הגבורות צד שמאל של יצחק וזהו גם כן הרמז שכתב הזוהר הקדוש על פסוק מי אפוא דקיימא שכינתא תמן כד בריך ליה יצחק ליעקב ועל דא אמר מי אפוא מאן הוא דקאים הכא ואודי על אינון ברכאין דברכות ליה וודאי גם ברוך יהיה דהא קודשא בריך הוא אסתכם באינון ברכאן יש לרמוז גם כן בתיבת איפוא ומחלק רש"י ז"ל התיבה לשנים איפוא א"י פ'ו'א ותיבת פ'ו'א גימטריא ל'ב'נ'ה היא מדת מלכות היא השכינה הקדושה שעומדת אצל יעקב בשעת הברכות והודה לברכות. עוד בפירוש רש"י ויתן ויחזור ויתן וכו'. וגם בעשו לא נאמר לשון נתינה או ברכה רק יהיה מושבך וגו' לשון קיים וטעמא בעי. ונראה לי על פי פשוטו דהנה מצינו ברבי חנינא בן דוסא שיצא בת קול כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין וכו'. והענין הוא דהנה הצדיקים על ידי היחודים ממשיכים שפע מעילא לתתא ואינם

מחזיקים השפע לעצמם מה שנשפע להם רק נותנים צדקה ולשאר דברים שבקדושה ואינם מחזיקים השפע שנשפע להם מיום זה ליום המחרת כי בכל יום עושין יחודים דבר יום ביומו ואין יחוד יום זה דומה ליחוד של יום אחר על כן כל מה שהמשיכו ביום זה על ידי היחוד שעשו ביום זה מחלקין לצדקה ולדברים שבקדושה באותו יום עצמו וביום שלאחריו עושים יחודים אחרים וממשיכים השפעות אחרים ומחלקין גם כן באותו יום וכן בכל יום ויום כן מתנהגים תמיד. וזהו ויתן ויחזור ויתן וכו' רצה לומר כנ"ל שבכל יום מחלקין לדברים שבקדושה כל מה שנשפע להם ועל ידי זה יחזור ויתן להם השפעות אמנם לא כן עשו הרשע מה שנשפע לו מחזיק לעצמו ועל כן אמר לו יהיה לשון קיום שיהיה לו ויחזיק לעצמו בלתי עשות צדקה בממונו:

ועל פי סוד נאמר כי הנה השי"ת עלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות עבור האומה הישראלית שראה חכמתו ית"ש שיקבלו מלכותו עליהם ויעבדוהו ויעלו העולמות מתתא לעילא ויהיה לו תענוגים ושעשועין ולעומת זה ישפיע להם טובות וחסדים גדולים וזה היה חפצו ורצונו כי חפץ חסד הוא להטיב לברואיו אמנם היה גלוי לפניו שיהיה זמן אשר יתרשלו בניו בעבודתו ויהיה קטרוג ח"ו שלא יוכל להשפיע להם מטובתו על כן האלקים עשה שייראו מלפניו כדמיון האב אשר מגביה שבטו על בנו ידידו ואין דעתו ליסרו רק לייראות אותו כדי שישוב הבן ויכנע מלפניו וכאשר יכנע יכמרו רחמי האב על הבן מרים השבט וישוב וירחמהו, כן מתנהג עמנו אבינו אב הרחמן ברא כוחות הדינים למען נירא מלפניו ית"ש ונשוב לעבודתו. וצדיקי הדור מעוררים את לבות בני האדם שיעשו תשובה ומעוררים עולם התשובה עלמא דחירות וממשיכין הקדושות ואור ההויות שיאירו על שמות אלקים כוחות הדינים וממתיקים אותם לכוללם ברחמים גמורים על כנסת ישראל יהי רצון מלפניו שגם עתה יעורר רחמים עלינו רחמים פשוטים וחסדים מגולים ויסיר מעלינו שבט אפו:

וכן מצינו באדון הנביאים משה רבינו ע"ה כאשר עשו ישראל מה שעשו ונתעוררו הדינין עמד ונתאמץ בתפלה להגביר כח הרחמים על הכנסת ישראל עולם התשובה ושם נאמר שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור ואמר לו אם יעשו בני כסדר הזה אז אמחול לעונותיהם רצה לומר אם יעשו ויתנהגו כסדר הזה במדותי להתנהג במדת הרחמים וחנינות ולעצור במדת הרגזנות ולהתרחק משקרים וכן בכולם כמבואר בספר תומר דבורה מהרב ר' משה קורדובירו זצוקלה"ה, אז אעורר עליהן במדת הרחמים י"ג מכילין דרחמי דאריך אשר מקורם שלשה הויות העולים בגימטריא מזל"א והי"ב אותיות אשר בהם עם המקור הם י"ג הם שורש הי"ג תיקונים ובזה יומתקו כל הדינים. אכן מצינו במרגלים שהוצרך משה רבינו ע"ה לעורר רחמים על כנסת ישראל ולא הזכיר רק ט' מדות והן ט' תיקונים שבזעיר אנפין ומקורם שלשה אותיות הראשונים של שם הוי"ה שהוא 'י'ה'ו וכל אות הוא כלול מג' אותיות שהן עולים ט' רצה לומר כי בזעיר אנפין הוא דכר ונוקבא והתיקונים הם רק של זכר על כן לא נרמז רק ג' אותיות של שם יה"ו והג' אותיות במילוי אלפי"ן עולים ט"ל ובהזכיר הט' מדות של רחמים היה מעלה מיין נוקבין מתתא לעילא עד עולם האריך ומוריד שפע רחמים משם מעילא לתתא כי אין שם תרעומת דין רק רחמים פשוטים. וזהו פירוש רש"י ויתן לך האלקים מטל השמים רצה לומר ט"ל הוא מספר הג' אותיות 'י'ה'ו שהם מקור הט' תיקונים שבזעיר אנפין הנקרא שמים ויחזור ויתן לך עוד ט"ל שני פעמים ט"ל עולה בגימטריא 'מ'ז'ל'א מספר שלשה הויו"ת עם מקורם הם י"ג תיקוני דיקנא שבאריך כידוע להוריד רחמים פשוטים מעולמות עליונים אשר אין שם תערובות דין ולהאיר למטה שיהיה רק רחמים וחסדים גדולים על כנסת ישראל אמן:

ספר מאור ושמש - פרשת ויצא

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. פירש רש"י ולמה הזכיר יציאתו אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה. פירוש רש"י זו תמוה מה זה השלשה לשונות הודה זיוה הדרה שכולם פירושם לשון יופי, ולמה הביא שלשה לשונות על לשון יופי. על כן נראה לפרש דהנה העבדות של הצדיק בעירו הוא שיתגלה עבדות אלקותו יתברך שמו בשלימות באמת ובתמים. אבל זה ידוע שלעולם יש התנגדות לצדיק בעבודתו יתברך שמו, כי הסטרא אחרא אינו מניח שיגלה כבוד שמים בפרהסיא על ידי מעשה הצדיקים, כי יתבטל הבחירה, על כן יש התנגדות גדול על הצדיקים האמיתים. ועיקר עבודתם כדי לנצח לסטרא אחרא, ועל כן מוכרחים המתנגדים להודות לצדיק שעבודתו היא אמת ויציב. וזה פירוש בזמן שצדיק בעיר הוא הודה, רצה לומר שמוכרחים כל השונאים להודות לצדיק שעבודתו היא אמת ויציב וזהו דרך האמת לבורא ברוך הוא כמו שצדיק עושה, וכשיצא משם אין להם למי להודה. ופירוש הוא זיוה כי כל זמן שצדיק בעיר נותן חיות לכל בני עיר ומעורר חיותם לעבוד לה' לבדו. וזהו זיוה, כי זיו היא חיות כמו זיוי לאילנא. והוא הדרה, רצה לומר כל זמן שצדיק בעיר על ידי עבודתו מעורר בני אדם לתשובה. והוא הדרה לשון הדרה בי שחוזר בתשובה על העבר. וכשיצא הצדיק מן העיר אין מי שיעורר לבות בני אדם בתשובה וזהו פנה הדרה. ויצא יעקב וגו'. במדרש מאי ויצא הלא כמה גמלין וכו' מלמד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם שכל זמן שצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה. ויש לדקדק על כפל הלשון זיוה הודה הדרה, הלא על פי הפשטות כולם לשון יופי הם. וגם על לשון עושה רושם שאינו מובן על פי הפשטות, כי מי רואה הרושם. ולהבין הענין הנה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות הנה תכלית הבריאה היתה עבור כי ראה המאציל גודל

התענוגים שיהיה לו מאומה הישראלית צדיקי הדור שעל ידי מעשיהם הטובים יעשו יחודים ועליית העולמות מתתא לעילא, ויורידו השפעות רחמים גמורים על הכנסת ישראל להמתיק הדינין בשרשן. והנה היה רצון המאציל להיטיב לברואיו שיקבלו שכר טוב על עבודתם שיהיה בחירה ורצון שכר ועונש, על כן ברא המדות והפכן אהבה ויראה והתפארות ונצחון והודיה הכל בקדושה, רצה לומר אהבת השם ולירא מפניו ולפארו ולנצח היצר הרע ושונאי השם ולהודות אליו ולהודות על האמת. והפכיהן, רצה לומר אהבה גרועה ויראה חיצונית וכן כולם. וגם ברא עולם התשובה אימא עילאה אשר עד הוד התפשטותה, שאף אם ח"ו יפלו בני אדם באחד מן המדות ויחזרו בתשובה לשנוא השקר רק להודות על האמת ולהרחיק מן הנצחון שאינו לשמים וכן כולם, יהיה ימינו פשוטה לקבל שבים ויתעלו המדות ויוכללו בשרשן עולם התשובה ויתוקן אשר נפגם ויושפעו משם החסדים והרחמים. והנה הצדיק אשר בעיר מחמת שהוא מתנהג את עצמו במדת האמת ובכל המדות בקדושה ובטהרה ודוחה השפלות, על ידי זה מעורר את בני עירו והמדבקים בו ומישר לבבם שלא יהיה ביניהם קנאה ושנאה ותחרות רק שכל אחד יודה לחבירו על האמת ושלא ירצה אחד לנצח את חבירו בהבלי הזמן, וכן בכל המידות המגונים רחמנא ליצלן. וגם מעורר לבבם בתשובה שלימה ועל ידי זה נכללים הדינין בשורשן ומורידים חסדים פשוטים מעלמא דחירו:

וזה פירוש המדרש כל זמן שהצדיק בעיר. וגם יש לומר שלשון עיר הוא לשון התעוררות ודביקות, והצדיק הוא מדריגת יסוד המיחד נצח והוד כנודע. הוא הודה, רצה לומר מעורר את לב בני העיר להאחז במדת הוד ובו כלול מדת הנצח כנודע שנצח והוד הן תרי פלגי גופא. הוא זיוה, רצה לומר מעורר לבבם להאחז במדת התפארת מדת האמת מדריגת יעקב כלול כל הפרצופים. וזה מרומז בלשון זיוה כמאמרם ז"ל שופרי דיעקב, ונודע שמדת התפארת הוא כולל החסד וגבורה. הוא הדרה, רצה לומר שהוא מעלה אותם לעולם התשובה והדרה הוא מלשון הדרי בי. והנה ידוע שכל דבר שבקדושה אף שנפסק הבהירות והגדלות אף על פי כן נשאר רשימו ממנה. ולזה מרמז המדרש יצא הצדיק מן העיר, רצה לומר אף שנפסק גודל הדביקות והקדושה אף על פי כן מחמת הרשימו אשר נשאר אשר מרומז בדברי המדרש שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם פנה הודה כו' פנה הדרה רצה לומר שפונים הרחמים והחסדים המגולים מעולם התשובה להמתיק כל הדינין אמן:

עוד במדרש הנזכר לעיל, ובפירוש רש"י ז"ל יש לדקדק על לשון פנה הודה כו', דהוה ליה למימר יצא הודה כו'. ונראה לי כי בהיות הצדיק בעיר אזי כל ההשפעות נשפעים לבני העיר על ידי תפלת אותו הצדיק שמתפלל בעדם שיצליחו בכל עניניהם, אף על פי כן הדבר הוא בנסתר שבני העיר אינם תולים המעלה בהצדיק, כי קצתם אשר גם הם מתפללים על עצמם להשי"ת הם מדמים בנפשם שתפלתם בלבד היא הגורמת שתתקבל, ואינם יודעים כי תפלת הצדיק היא העיקר והיא הגורמת שתעלה תפלתם ותתקבל לפני אדון כל. ויש כת גרוע מהם אשר הם עצמם אינם מתפללים כלל על עצמם רק הצדיק בעצמו מחמת גודל זכותו ועוצם תפלתו עליהם על ידי זה הם נשפעים בכל טוב, אמנם הם אינם תולים זאת בצדקת הצדיק ואומרים כי דרך מקרה הוא ודבר טבעי ואינו ניכר צדקת הצדיק בפרסום גלוי לכל. רק ביציאת הצדיק מן המקום מעת יחסרו ההשפעות אשר השפיע הצדיק עליהם אז יעידון ויגידון כולם כאחד כי צדקת הצדיק ותפלתו הוא הגורמים ההשפעות הטובות אשר היה נשפע עליהם בהיותו במקום. והנה כבר הקדמנו בדרוש הקודם לזה שאף בהסתלקות עיקר הבהירות וגדלות הקדושה אף על פי כן נשאר רשימו באותו המקום. גם ראיה לזה קדושת שבת שבמוצאי שבת קודש בהסתלקות הנשמה היתירה אף על פי כן רשימתה נשארה כידוע למבינים. ולזה מרמז המדרש שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה כו', ונאמר בכולם הוא שהוא לשון נסתר כאשר אמרנו שבעוד שהצדיק בעיר אינם מכירים טובתו והיא נסתרת מהם עד שיצא משם שאז מרגישים שהיה הכל בזכותו כי בצאתו מן העיר יחסר מהם כל אלה אמנם אחרי כי אף בצאתו נשאר רשימת קדושתו ואינה מסתלקת מכל וכל, על כן מרמז המדרש יצא משם פנה הודה פנה זיוה כו' כי פנה הוא מלשון ויפן אחריו, רצה לומר שמניח אחריו הרשימו והנה הוא כאילו חוזר לאחוריו להשפיע כל טוב, כי אף שנסתלקה עיקר הקדושה נשאר הרשימו. וזה מרומז גם כן בהמדרש שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם כאשר אמרנו בדרוש הקודם וקל להבין:

ויפגע במקום וילן שם וגו' ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וגו'. פירש רש"י ז"ל התחילו האבנים להיות מריבות זו עם זו כו' מיד עשאן הקב"ה אבן אחת וזהו ויקח את האבן וגו'. ויש לפרש דברי רש"י ז"ל בדרך הרמז. וגם כי יש לדקדק על יתר הה"א של מאבני המקום כי לרמז על מקום הידוע כבר נרמז בתיבת ויפגע במקום כפירוש רש"י ז"ל. ונראה לי כי תורתינו הקדושה באה ללמד לנו דרכי השם לעבודתו יתברך שמו שהעיקר העבודה היא בתורה ובתפלה להללו ולשבחו. וזאת צריך לידע שחלילה וחלילה לגשם שום תיבה או אות בתורה ובתפלה לחשוב שהמה פשוטי דברים חלילה וחס, רק שצריך לחשוב בעת עמדו בתפלה שבכל תיבה ואות ואף בנקודה קטנה תלוים אלפי אלפים עולמות אשר יש להם קיום וחיות מקדושת האותיות. וזה מרומז במאמרם ז"ל שהוא מקומו של עולם, רצונם לומר כי אורייתא וקודשא בריך הוא כולו חד ובאם אינו מחשב זאת אזי הוא מגשם תפלתו ואין תפלתו תפלת הצדיקים כי העיקר לחשוב כנזכר לעיל, ועל ידי כן מדבק את עצמו ברוחניות האותיות ומעורר מוחות העליונים. והנה זאת הוא דבר קשה מאד, אף על פי כן מחויב כל אדם להתפלל כפי השגתו במוחין ובמחשבת רוממות האל יתברך שמו, וזה הוא עיקר העבודה שהיא בלב ובמחשבה ברוממותו יתברך שמו, ועל ידי כך האותיות עצמן משתוקקים ומתעוררים עצמם למשוך ההארה הרוחנית מוחין העליונים, וכל אות ואות משתוקק להמשיך על עצמו הארות כל המוחין, למשל בתיבת ברוך כל אות ואות מאותה התיבה חשקה ותשוקתה למשוך על עצמו קדושת המוחין המכונה בשם ראשים, לכך פעם אחת דובר האדם הצדיק אות בית במוח יותר גדול ופעם אות אחרת, כי איזה אות מהתיבה אשר גובר על חבירו מושך הארת הקדושה אצלו. אמנם הקב"ה למען יתקדשו כולם באור קדושת המוחין מייחד כל תפלת הצדיק בהבל אחד בסקירה אחת ועל ידי זה מתייחדים כל האותיות. וזה מרומז בפסוק ובפירוש רש"י ז"ל ויקח מאבני המקום הם אותיות התפלה כידוע שאותיות מכונים בשם אבנים כמבואר בספר יצירה. המקום, רצה לומר שהם מקום של העולמות כאשר אמרנו. וישם מראשותיו, רצה לומר שהתפלל במוחים גדולים הנמשכים מבחינת המוחין המכונים בשם ראש, ואז התחילו האותיות המכונים בשם אבנים להיות מריבות כו' עלי יניח צדיק את ראשו, רצה לומר שתשוקת כל אות ואות להתעלה ולהדבק למשוך אור השפע והקדושה. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת, היינו שמייחד כולם על ידי תפלת הצדיק כנזכר לעיל ולזה מרמזת הה"א של המקום רצה לומר מקום ידוע שהוא מקומו של עולם וקל להבין:

עוד בפסוק הנ"ל, פירש רש"י ז"ל עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות התחילו מריבות זו את זו זאת אומרת כו' מיד עשאן הקב"ה אבן אחת וזהו שנאמר וגו'. ולכאורה יש לדקדק מה זה הצלה שעשאן כמין מרזב סביב לראשו האם לא יוכלו החיות לקפוץ ולדלג מעל למרזב. וגם אף אם יציל את ראשו שאר הגוף לא פלט. ונראה לפרש על דרך הרמז כי פירשו חז"ל על פסוק ויפגע במקום מלמד שתיקן יעקב תפלת ערבית. והנה ידוע שאברהם אבינו ע"ה תיקן תפלת שחרית כי מדתו היא מדת החסד והוא ממשיך מדת החסד על באי עולם. ויצחק הוא מדת הפחד והיראה תיקן תפלת המנחה שאז הדינין גוברין בעולם והתקין בתפלתו להמתיק הגבורות בשרשן מעל בני ישראל והדינים יחולו על שונאי ישראל. ויעקב הוא הבריח התיכון המחבר שתי הקצוות ומטה כלפי חסד להכלל הגבורות בחסדים. ותיקן תפלת ערבית מדבק מדת יום בלילה שיוכללו הגבורות בחסדים למשוך השפעות רחמים בעולם. וזה מרמז לנו הפסוק ופירוש רש"י ז"ל ויקח מאבני המקום, אבני לשון בנין הם אבות הקדושים אשר על ידם נבנה העולם. המקום זה הקב"ה שהוא מקומו של עולם, היינו שיעקב אבינו לקח את מדתם מדת החסד והיראה שהם הצינורות אשר על ידם נמשכים ההשפעות לעולם ולקחם הוא לכללם בו. וזה שפירש רש"י ז"ל עשאן כמין מרזב, רצה לומר שהוא לשון צינור הממשיך ההשפעות לעולם סביב לראשו היינו שהם למעלה מראשו כידוע שמדריגתם הם קודמים אליו. והתחילו האבנים מריבות זו את זו זאת אומרת עלי יניח וכו', היינו שכל אחד מהמדות רצה להמשיך השפעתו על ידי יעקב, היינו אברהם רצה להמשיך על ידו מדת החסד להטות כלפי חסד, ויצחק רצה להטותו כלפי מדת הגבורה, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת היינו שיעקב כלול משניהם והיה כולל הגבורות והחסדים והוא הבריח התיכון מקצה אל קצה ודי למבין ודו"ק:

ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש וגו' והנה ה' נצב עליו וגו' ופרצת ימה וקדמה וגו'. והנה אמרו חז"ל ויפגע הוא לשון תפלה, במקום הוא הר המוריה, וילן שם כי בא השמש ששקעה לו החמה פתאום מלמד שתיקן תפלת ערבית. ויש לדקדק אחרי ששקעה החמה פתאום נמצא שעדיין היה ראוי להיות יום, מהיכן נלמד שתיקן תפלת ערבית דילמא תיקן תפלה אחרת. גם הלא נאמר ויפגע במקום המרמז לתפלה קודם כי בא השמש, ומהיכן יצא לחכמינו ז"ל שתיקן תפלת ערבית. גם איתא במדרש ויפגע במקום שנעשה כל העולם לפניו ככותל, גם זה צריך הבנה. ונראה לפרש על דרך ששמעתי מגדולי רבותי כי בנסוע הצדיק ממקום למקום אזי השם הוי"ה ברוך הוא הולכת לפניו לתור לו דרך הנכון. ולהיכן השם הוי"ה הולכת שם ילך הצדיק. אף שהצדיק אינו יודע באיזה דרך ילך, לבו נכון ובטוח לילך אחרי ההוי"ה ברוך הוא. ומזאת נדע באם הצדיק אינו במדריגה זאת שיראה השם הוי"ה ברוך הוא הולכת לפניו אף על פי כן יוכל להרגיש הקדושה. ובזה יבחן הצדיק אם הוא הדרך הנכון לפניו באם הצדיק ההוא אינו נפסק מדביקותו בהבורא ברוך הוא באותו הדרך ההולך אזי ידע שזה הוא הדרך הנכון לפניו. אמנם כשיראה שנפסק ממנו הדביקות אזי יעמוד ולא ילך עוד בו כי לא זה הדרך אשר ישכון בו אור קדושת ההוי"ה. והנה יעקב אבינו היה ירא לנפשו לילך לחוץ לארץ שלא ימנעוהו המסכים המבדילים מלהיות דבוק בהשי"ת כאשר היה בארץ הקדושה, כי גם יצחק לא הורשה לצאת מארץ ישראל, אך שהיה יעקב מוכרח לצאת במצות אביו. וכאשר בא הר המוריה ששם שער השמים ומאז ולהלן התקרב לצד חוץ לארץ כי ירושלים הוא באמצע העולם וסוף ארץ ישראל, אזי מצד שהתקרב לצד חוץ לארץ אזי נפסק מעט מהדביקות. וכשראה יעקב אבינו שנפסק מהדביקות אזי נשאר עומד ומשתומם והיה ירא לילך מאז ולהלן פן ואולי אין זה הדרך הנכון לפניו. וזה מרמז המדרש שנעשה העולם לפניו ככותל, רצה לומר כמחיצה שאינו יכול לעבור. וילן שם הוא מלשון תלונה שהתלונן על שהוא מוכרח לצאת לחוץ לארץ. ומפרש הכתוב מה הוא תלונתו כי בא השמש היינו שנפסק ממנו הבהירות הקדושה. ומיד ויפגע במקום שהתפלל על זה שיאיר לו השי"ת מתוך החשיכה חשכת המסכים תגבורת הדינין השולטים בחוץ לארץ שלא יוכלו להפסיקו מבהירות קדושתו. וזה הוא בחינת תפלת ערבית לזמר העריצים השולטים בלילה. ועל זה מרמזים חז"ל שתיקן תפלת ערבית שהוא פתח פתח זה להתפלל להאיר לו מתוך החשיכה תגבורת הדינין. ובשרו השי"ת שנתקבלה תפלתו שלא יהיה לו שום מניעה אף בחוץ לארץ ולהיות דבוק בקדושתו יתברך שמו. ויבא על נכון מאמר הכתוב ופרצת ימה וקדמה וגו', כי ופרצת הוא שבירה ורעיצה ושברון היינו שישבור כל המסכים המבדילים בחוץ לארץ ויהיה דבוק בקדושת אלקותו כמו בארץ ישראל ודו"ק:

ויחלום והנה וגו' ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי וגו' אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים. איתא במדרש ויקץ יעקב ממשנתו, והוא תמוה. ונראה לבאר דהנה ידוע שעיקר עבודת האדם לבא לתכלית השלימות בעבודתו יתברך שמו להשיג אלקותו יתברך שמו הוא על ידי התורה והתפלה. ולא יוכל להיות אחד בלא שני כי לא עם הארץ חסיד, וגם בתורה לחוד לא ישלים נפשו כמאמר חכמינו ז"ל כל האומר אין אלא תורה אין לו תורה, כי בודאי על ידי עסק התורה לשמה יכול לבא לקדושה גדולה כשלומד לשמה ומדבק עצמו בנפשו רוחו ונשמתו באותיות התורה, אמנם אף על פי כן לא יוכל לבא לעיקר היראה והאהבה וההשתוקקות לעבודתו יתברך שמו ולהשיג אלקותו רק על ידי התפלה במסירות נפש ובהתלהבות כידוע מכל ספרי הקדושים. והנה ידוע מאמר חכמינו ז"ל ויפגע במקום שתיקן תפלת ערבית, הנה לא ידע עד עתה סוד התפלה איך היא גדולה. ומצינו שנטמן יעקב בבית מדרשו של שם ועבר ולמד תורה, נמצא ידע סוד התורה. אמנם לא בא להתגלות אלקותו יתברך שמו עד עתה שנתגלה עליו אחר שעמד על סוד התפלה. וזה פירוש המדרש ויקץ יעקב משנתו ממשנתו, רצה לומר מתורתו, שנתעורר על ידי התפלה הזאת והבין שלא בא לתכלית ההשגה על ידי התורה לחוד. ואמר אכן יש ה' במקום הזה, רצה לומר על ידי התפלה הזאת יוכל להבין יותר התגלות אלקות ממה שהשיג עד עתה על ידי התורה לחוד, ואנכי לא ידעתי סוד זה אין זה כי אם בית אלקים, רצה לומר כי על ידי התפלה בהתעוררות והתלהבות יכול האדם לבא ליראת הרוממות אשר יקרא בלשון חכמינו ז"ל בית כמאמר חכמינו ז"ל חבל על דלית ליה דרתא כו'. וזה שער השמים, כי התפלה היא עיקר שער השמים לבוא להשגת אלקות ויראת שמים אוצר הטוב את השמים כי יראת ה' היא אוצרו ודו"ק היטב כי נכון הוא:

וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה וגו' ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלקים וגו'. והנה יש לדקדק, חדא, מה שכבר הקשו המפרשים למה אמר יעקב אם יהיה בלשון ספק אחר שכבר הובטח מפי השי"ת והנה אנכי עמך ושמרתיך. גם יש לדקדק דכאן אמר אם יהיה אלקים עמדי ושוב אמר ושבתי בשלום וגו' והיה ה' לי לאלקים, למה מזכיר כאן שם ההוי"ה ברוך הוא והיה די לומר והיה לי לאלקים. והנראה דהנה לכאורה יש ליתן טעם למה את אברהם ציוה השי"ת והרשה לו לצאת לחוץ לארץ. וליצחק לא הרשה ויעקב יצא לחוץ לארץ דהענין הוא כך, דהנה ידוע שחוץ לארץ הוא שליטת הדינים שהיא תחת יד השרים המכונים בשמות אלהים. והנה אברהם אבינו מחמת שהיה מדריגתו מדת החסד והיה כולו חסדים והמשיך חסדים לעולם, היה יכול להיות גם בחוץ לארץ שהיה לו כח להמתיק הדינים ולהכניעם שלא יוכלו להזיק לו ולא לעולם. אמנם יצחק שהיה מדתו מדת הפחד והגבורה אף שנמתק על ידי העקידה אף על פי כן היה שורשו מדת היראה והדין, ואם היה יוצא לחוץ לארץ ששם מקום הדינים היה מעורר ח"ו הדינים בעולם, על כן נאמר לו גור בארץ הזאת, פירוש גור הוא לשון יראה כמו ויגר מואב, פירוש מחמת שאתה מקור היראה על כן מהראוי שתשאר בארץ הזאת שהוא ארץ פלשתים שהיא נחשב גם כן מארץ ישראל. ויעקב על ידי שהיה בריח התיכון ממוזג מהחסדים והגבורות והיה מטה כלפי חסד כידוע לכן הותר לו לצאת לחוץ לארץ. וגם ליעקב נאמר ופרצת ימה וקדמה וגו' כאשר אמרנו על פסוק ויפגע במקום שנתן לו השם הכח לשבר הקליפות והמסכים, על כן היה יכול לצאת לחוץ לארץ. לאפוקי ליצחק לא נאמר רק לך ולזרעך אתן את הארצות האל דוקא. והנה ידוע כי עיקר המתקת הדינין הם שנכללים בשורשן. ועתה נבוא לבאר הפסוקים. בתחלה אמר יעקב אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך וגו', רצה לומר כשהיה הולך לחוץ לארץ והוצרך להמתיק הדינים ולהכניעם אז אמר אם יהיה אלקים עמדי וגו' ושמרני, כי השמירה תהיה על ידי אלקים דקדושה להכלל הדינים בשרשם, מה שאין כן בשובו בשלום לארץ ישראל אמר והיה ה' לי לאלקים שיוכללו הדינים ויומתקו ברחמים כמדתו שהוא בריח התיכון כאמור. וזה ירומז בדברי הזוהר הקדוש וזה לשונו אמר ר' יוסי לאו הכי אלא אמר השתא אם יהיה אלקים עמדי דינא אצטריכנא לנטרא לי עד דאיתוב בשלום אל בית אבא כיון דאיתוב בשלום איתכללינא רחמי בדינא ואתקשר בקשירה מהימנא לאתכללא חד, עד כאן. מרומזים בו דברינו וקל להבין:

ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה וגו' ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חנם הגידה לי וגו'. והנה יש להבין מה היה כוונת לבן באמרו אך עצמי ובשרי אתה ועבדתני חנם, דמשמע דאם לא היה אחיו היה מהראוי שיעבדהו חנם, וכי דינא הכי. גם יש לדקדק על אמרו הכי אחי אתה הלא לא היה אחיו כי אם בן אחותו. והנראה דהנה בעל הגדה אומר ולבן ביקש לעקור את הכל, ולכאורה יקשה במה ביקש לעקור את הכל. והנראה דהנה איתא במדרש ויספר ללבן את כל הדברים האלה סבור אתה ממון אני טוען מילין אני טעון, ופירושו שטעון ברכות שברכו אביו ומסתמא סיפר לו הברכות ובהם היה הברכה הוי גביר לאחיך ששם יצחק את יעקב גביר על עשו, ורצה לבן ברשעו לבטל תיכף ברכה זו העיקרית ורצה שיעקב יהיה לו עבד לא גביר, ובזה רצה לבטל הברכה. אמנם כי בחלה נפשו פן ירגיש יעקב בדבר ולא ירצה לקבל על עצמו העבדות על כן אמר לו בחלקת לשונו אך עצמי ובשרי אתה היינו ששנינו כמו עצם אחד וגוף אחד ואף שתעבדני לא תהיה בגדר עבד לזולתך רק כעובד את עצמך. ושוב אמר לו הכי אחי אתה, רצה לומר שבאם הייתי לך לאח היית מתיירא לעבדני פן תבטל הברכות, אמנם אתה עצמי ובשרי ולא תהיה כלל בגדר עבד, וגם זאת לא יהיה בחנם רק הגידה לי מה וגו'. אמנם יעקב אבינו הבין כוונת הרשע ורמיותו אף על פי כן לא מנע את עצמו מלעבדו מחמת שצפה ברוח קדשו שמוכרח ליקח בנותיו להעמיד שבטי יה, ובאמת הניח הברכות לאחרית הימים כדאיתא בספרים הקדושים. עתה דעו וראו מחשבת הרמאי הזה שביקש לעקור הכל היינו לבטל הברכות. וזה אשר שלח יעקב על ידי המלאכים לעשו אחיו עם לבן גרתי כפירוש רש"י ז"ל לא נעשיתי שר וחשוב וכו' ואין לך להתרעם על הברכות עיי"ש וק"ל:

ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה. ותרגם אונקלוס ועיני לאה יאין ורחל הות שפירא בריוא ויאיא בחזוא. והנה התרגום הוא לכאורה תמוה שמתרגם על רכות יאין ועל יפת מראה גם כן יאיא. גם א' של תיבת יאיא הוא מיותר לגמרי שהיה די לכתוב יאי. ונראה לי לפרש על דרך הרמז כי הנה ידוע מספרים הקדושים שרחל נקרא עלמא דאתגליא ולאה נקרא עלמא דאתכסיא. ולהבין קצת מה הוא אתגליא ואתכסיא, דהנה העבדות צריך להיות בתחלה שיקבל האדם על עצמו באמת עול מלכות שמים לידע כי הבורא ברוך הוא הוא רב ושליט ומלכותו בכל משלה וזה הוא באתגליא כי דבר זה הוא גלוי ומפורסם שאין עולם בלא מנהיג. ואחרי שהאדם מקבל על עצמו עול מלכותו באמת ורוצה לעבוד אותו כעבד את רבו בכל מיני עבדות שיאות למלך הכבוד, אזי השי"ת מקרבו ומכניס אותו להיכלו היכלות הפנימיים ושם יתודע לו יותר מגדולת האלקים ונופל עליו בושה והכנעה גדולה ולבו נשבר בקרבו מאד, ובא מעבודה זו שקבל עליו מלכות שמים כנזכר לעיל הנקרא עלמא דאתגליא מחמת שהוא דבר נגלה ומפורסם, להכנעה ותשובה שלימה שהיא בלב נשבר ונקרא עלמא דאתכסיא כי עבודה זו עיקרה בלב ומוח ובהעלם גמור ומכוסה מעין כל. וזה הוא מרמז התרגום, ועיני לאה רכות מתרגם ועיני לאה יאין רצה לומר נוטריקון של יאי"ן ה' אלקינו ה' ן'. רצה לומר ההוי"ה הנקרא אלקינו הוא הוי"ה של עולם התשובה עולם הבינה אשר מתפשטין משם נו"ן שערי בינה. ורחל היתה וגו' מתרגם ויאי"א בחזוא, נוטריקון של יאי"א ה' אלקינו ה' אחד, כי רחל היא עלמא דאתגליא עולם המלכות שצריך העובד ליחדה ולקשרה בעולמות העליונים באור ההויו"ת ברוך הוא כי זאת היא תכלית עבודתינו. ונוכל לומר שאל זה מרמזים הפסוקים אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה, כי עיקר היחוד יעשה על ידי שיקבל האדם על עצמו עול מלכותו בקריאת שמע שחרית וערבית ביחוד שמע ישראל שהם כ"ה אתוון שחרית וכ"ה אתוון ערבית שעולה חמשים לקשרה בעלמא דאתכסיא המרומזת בהנו"ן של ויאי"ן, וצריך לברך שבע ברכות, בשחרית שתים לפניה ואחת לאחריה ובערבית שתים לפניה ושתים לאחריה. וזה שאמר יעקב אעבדך שבע שנים מרמז לשבע ברכות הנזכרות לעיל, ברחל בתך הקטנה היינו לקבל עליו עול מלכות שמים המרומז ברחל. ועל ידי זה בא בהירות גדול עלמא דאתכסיא מרומז בלאה כאמור. ואמר למה רמיתני, רצה לומר שהגבהתני מאד לעולם טמיר ונעלם מזה. והשיב לו מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת בעבודה וגו' עוד שבע שנים אחרות, רצה לומר שתתאמץ ביתר שאת ויתר עוז לתקן השבעה שערים שבנפש כמוזכר בספר יצירה, ואז תשיג עולמות עליונים ויהיה בך כח והשגה לייחד העולמות העליונים ותחתונים כמובן:

וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה וגו'. והנה יש לומר כתיב ויאהב גם את רחל מלאה משמע שגם את לאה אהב ואיך אמר הכתוב כי שנואה היא. גם ידוע קושיית הזוהר הקדוש שחלילה לחשוב שיעקב שנא את לאה. ולהבין זאת נקדים לפרש הכתוב ועיני לאה רכות וגו' ותרגם אונקלוס על רכות יאין, ורחל היתה יפת וגו' ותרגם אונקלוס שפירא בריוא ויאין בחזוא. והנה הדקדוקים בתרגום זה כבר הזכרנום בדרוש הקדום. והנראה בזה על פי הזוהר הקדוש לתרץ השני כתובים המכחישים זה את זה פעם אחת כתיב הנה עין ה' וגו' ופעם אחת כתיב עיני ה', ומתרץ שבעולמות העליונים אשר שם רק רחמים פשוטים בלי שום תערובת דין כלל ושם נכלל השמאל בימין הוא מכונה בשם עין אחת, אמנם בהשתלשלות העולמות הם כביכול שתי עינים ימין ושמאל. ולהבין דברי הזוהר הקדוש קצת נראה דהנה כשברא המאציל העולמות שלשל קדושתו ואורו הפשוט מעילה לעלול למען יוכלו הנבראים להכיר אלקותו, וצמצם שכינתו בעשרה קדושות ג' ראשונות וה' מדות וכללותם ביסוד ומלכות. והנה בג' הראשונות אין לנו רשות להתבונן בהם ואין להשיגם, ועיקר התנהגות העולמות רק על ידי המדות הנקראים ה' חסדים וה' גבורות. ואור קדושת ההויות מאיר בהם ועיקר עבודתינו להמתיק הגבורות להכלל אותם בשורשם הג' ראשונות אשר שם רחמים פשוטים בלי שום תערובת דין כלל ושם נכללים הגבורות בהחסדים. והנה חמשה הויות עולה ק"ל מספר עי"ן, דעל כן בעולמות העליונים אשר שם נכללים הגבורות בהחסדים הוא רק עין אחת, רצה לומר החמשה חסדים הכלולים במקורם הם ה' הויות בגימטריא עי"ן. וזה מרמז הפסוק ועיני לאה רכות, רצה לומר כי לאה הוא עלמא דאתכסיא אשר שם נכללים הגבורות בהחסדים על ידי שרשם מדת הכתר כי בתיבת רכות נמצא תיבת כתר. וזה שתרגם אונקלוס ועיני לאה יאין, רצה לומר מספר יאין עולה ע"א כי שם נכלל השמאל בימין והוא עין אחד כדברי הזוהר הקדוש הנזכר לעיל. והנה כל העולמות והמרכבות כלולים במקורם שרשם העליון כמבואר בכתבים בכוונת אלקי אברהם כו' האל הגדול כו'. וזה מרמז הפסוק וירא ה' כי שנואה לאה, רצה לומר כי שם הוא מקור המרכבה הנרמז בתיבת שנואה היינו ש'ור נ'שר א'ריה והוא"ו מרמזת לאדם נורא שבתיבת שאנן והה"א בסוף היא פעולה על כן ויפתח את רחמה רצה לומר שפתח עליה והיה מעורר עליה הרחמים אור הכתר וקל להבין:

עוד יש לפרש בפסוק הנזכר לעיל על דרך שפירשנו המדרש רבה יתרו אמר רבי דימא דמן חיפא בכ"ב אלפים מלאכי השרת ירד קודשא בריך הוא ליתן תורה לישראל שנאמר רכב אלקים רבותים אלפי ושמא תאמר מתוך שרבים היו דחוקים היו תלמוד לומר שאנן השקט ושאנן. ולכאורה יקשה מה יעשה ר' דימא בדרש שדרשו חז"ל במסכת עבודה זרה דף ג' ע"ב על אותו פסוק ופירשו אלפים שאינן. ואמרנו דהנה יש להבין מה הם הכ"ב אלף מלאכי השרת, ולמה דוקא מנין זה. ונראה לי דהנה באורייתא ברא הקב"ה עלמא, ורצונם לומר בכ"ב אתוון אשר עלו ונכללו ונצטרפו ברל"א שערים רל"א צירופים ואור אין סוף עשרה קדושות מאיר בהם ובהם ברא הקב"ה כל העולמות כמבואר בספרי קודש. וזה סוד כ"ב אלפים מלאכי השרת הם סוד הכ"ב אתוון כל אות כלול מעשרה ומעשרה למאות וממאות לאלפים והם הם הכ"ב אלפים מלאכי השרת שירד הקב"ה להר סיני ליתן התורה. והנה שורש הקדושות הם העשרה קדושות כנזכר לעיל ועשרה פעמים כ"ב עולה ר"ך. ובפסוק זה נאמר רכב אלקים וגו' על כן צריכים אנו גם כן לדרשת חז"ל אלפים שאינן. ושמא תאמר מתוך שרבים היו דחוקים היו, רצה לומר שדחקו את עצמן לעלות וכל אחד אמר אנא אמלוך כאשר היה בעולם התהו קודם התיקון כמבואר בכתבים, על זה אמר שאנן שאנן והשקט. וזה מרמז הפסוק וירא ה' כי שנואה לאה, כי בכאן היה מקום לטעות ח"ו בלאה שהיא דחקה עצמה להכנס לפני רחל ח"ו היתה מעולם התהו בלי תיקון, על זה מעיד הכתוב וירא ה' כי שנואה, רצה לומר שאנן כאשר פירשנו בדרוש הקודם שהוא"ו מרמזת לנורא מדת התפארת מכוונת נגד הנו"ן שבתיבת שאנן היינו שלא היתה מעולם התהו. והבן:

ותהר לאה ותלד בן וגו' ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה ותעמוד מלדת ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי ויחר וגו' ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך וגו'. ויש לדקדק הרבה. חדא, מאי אשמועינן בזה שעמדה מלדת אחר שנולד יהודה ומאי נפקא לי בזה. וגם הלא באמת ילדה אחר זה עוד שני בנים. גם משמע שמחמת זה שאמרה הפעם אודה את ה' וגו' על כן ותעמוד מלדת ולא ילדה עד אחר זמן וצריך להבין מה חטאה בזה. גם יש לדקדק ולהבין הסמיכות ותרא רחל אל ותעמוד מלדת, וכי קנאת רחל היתה בלאה עבור שפסקה מלדת אדרבה קנאתה היה יותר בעת לידתה. גם על לשון הפסוק ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב, הלא היה די לומר כי לא ילדה. ותו מאי ואם אין מתה אנכי. והנה דרשת חז"ל ג' חשובים כמתים ידוע. ותו יש לדקדק על לשון הפסוק ויחר יעקב וגו' אשר מנע ממך פרי בטן, אדרבה מפני שמנע ממנה על כן בקשה ממנו שיתפלל עליה ומה חרה אפו בה. גם לשון התחת אלקים אנכי אין לו פירוש. ונראה דהנה איתא בזוהר הקדוש שלאה היתה מעלמא דאתכסיא על כן גם מעשיה היה באתכסיא. וזה שרמזו חז"ל שהלכה על פרשת דרכים כו' לפי שלא נראו מעשיה לכל רק באתכסיא היתה צנועה גדולה. ורחל היתה צנועה בפרהסיא שהבינו כולם שהיא צדיקת לאפוקי לאה היתה מעלמא דאתכסיא על כן ילדה ששה בנים כשם שמעלמא דאתכסיא יצאו ששה קצוות כידוע, כן ילדה ששה בנים, עיין בזוהר הקדוש באריכות על כל השבטים. והנה ראובן שמעון לוי היו כנגד שלשה אבות וכשילדה את יהודה הבינה לאה שהוא כנגד מדת מלכות. והנה משם ולמטה מתחיל עלמא דפרודא וסברה לאה שלא יוליד יעקב שוב עוד על כן אמרה הפעם אודה את ה' ואמרה שיר ושבחה על זה שזכתה שיצא ממנה כל ד' רגלי המרכבה ושוב לא יוליד עוד יעקב ומפני כך ותעמוד מלדת כי נענשה על זה על שחשבה כך. והנה גם רחל סברה כך שכבר נולדו כל השתלשלות שהיה ראוי ליצא מיעקב אבינו מאחר שראתה שנולד יהודה מדת המלכות הקדושה ומשם יפרד וגו' ואם יוליד יעקב שוב לא יהיה דוגמת המרכבה. על כן כתיב ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב דייקא, פירוש הגם שתלד לא יהיה נחשב ליעקב תולדה לפי שכבר יצא ממנו כל המרכבה מלאה כו'. ולזה ותקנא רחל באחותה וגו' ואם אין מתה אנכי, פירוש שבקשה שיעקב אבינו יתפלל עבורה שאף על פי כן תוליד בנים שיהיו מכוונים נגד פרקי המרכבה ואם לא תהיה כמתה כידוע שהצדיקים נקראים חיים ולהיפך תולדות לא טובים נקראים מתים כידוע. לזה חרה אף יעקב בה ואמר לה התחת אלקים אנכי, פירוש וכי סבורה את שאני תחת אלקים היינו מלמטה תחת מדת מלכות ושוב לא אוליד בנים שיהיו מכוונים כנגד מדות העליונים הקדושים, לא כן, רק ממך מנע פרי בטן כי כעת את עקרה אבל לי יהיה עוד בנים שיהיו מכוונים כנגד מדות עליונים פרקי המרכבה כנודע מהזוהר הקדוש. כשמעה זאת אז אמרה הנה אמתי בלהה בא אליה וגו' ודו"ק:

ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה וגו' ותעמוד מלדת. ולכאורה יקשה על מה מרמזים השני תיבות ותעמוד מלדת כי לכאורה המה מיותרים. והנראה דהנה הארבעה אשר צריכין להודות יורדי הים ואינך, הנה דוקא אחר שכבר יצאו מן הצער ההוא אשר היו בו לגמרי אז צריכין להודות לה' שקבלו כל הטובה, היינו אחר שכבר עלה מן הים והחולה כבר נתרפא לגמרי וכן כולם. וכן בכל ההצלות והישועות אחר שכבר יצא מן הצער שהיה לו צריך להודות. וכן מרומז בגמרא בפירוש ארבעה צריכין להודות מי שהיה חולה ונתרפא מלשון ונתרפא משמע לגמרי. וכן גבי אידך משמע שיצא מן הצער אשר היה בו ולא צריך עוד לטובה בזה. הנה שמעתי מאדוני מורי ורבי הרב הקדוש מ"ו יעקב יצחק מלובלין הכ"מ זלה"ה במעשה דחוני המעגל במסכת תענית שהתפלל על הגשמים עד שירדו גשמים מרובים ולא היו צריכים להם עוד, ובקשו ממנו שיתפלל עליהם שלא ירדו עוד. אמר להם שיביאו לו פר הודאה, יעוין שם, והביאו לו והקריב ופסקו הגשמים. אמר אדמ"ו זלה"ה שהכונה היה כנזכר לעיל כי אחר שהקריב פר הודאה בזה רימז שכבר יצאו מן הצער לגמרי ואינם צריכים עוד להטובה וממילא יפסקו הגשמים. וזה מרומז בפסוק שלפנינו אחר שאמרה לאה הפעם אודה את ה' וקראה שמו יהודה לשון הודאה ממילא הראה בעצמה שכבר קבלה כל הטובה בבנים ואינה צריכה עוד לטובה זו על כן ותעמוד מלדת. עד אחר כך על ידי הפעולות שנתנה שפחתה לאישה נתן אלקים שכרה וילדה עוד אחר זה, וקל להבין:

ותרא לאה כי עמדה מלדת וגו' ותאמר לאה בא גד ותלד זלפה שפחת לאה בן שני ליעקב ותאמר לאה באשרי כי אשרוני בנות ותקרא את שמו אשר. ונראה לי לפרש על דרך שפירשתי כבר על פסוק ותאמר הפעם אודה את ה' וגו' ותעמוד מלדת, היוצא שם מדברינו שעבור זה נענשה על כי נתנה הודאה על בניה ונמצא שהוא גמר הטובה על כן עמדה מלדת. עיין בדיבור הקודם המתחיל ותהר עוד ותלד בן. על כן הוכרחה להפציר בתפלה ובתחבולות שתלד עוד ונתנה שפחתה ליעקב. על כן כאשר ילדה זלפה קראה את שמו גד שהוא מלשון מזל, כי ידוע מאמר חז"ל בני חיי מזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא כי מזל"א בגימטריא ג' הויות והם המקור להשפיע משם בנים ממזל עליון למזל התחתון, והיתה לאה חוזרת להוציא בנים ממזל עליון להשפיע למטה על כן קראה שמו גד מלשון מזל כאמור. וכשילדה בן שני אמרה כי אשרוני בנות כי כשמזל העליון משפיע לעולם התחתון נקראים עולמות התחתונים בשם נוקבא שמקבלת השפע ומכונים בשם בנות, וזהו כי אשרוני בנות. ותקרא את שמו אשר, רצה לומר שנתנה שבח והודאה להשי"ת בלשון אשרי לא בלשון הודאה כי הודאה משמע שכבר קבלה כל טובתה ובאמת היתה משתוקקת להוליד עוד והתפללה על זה ודו"ק:

וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה ויבא אותם אל לאה אמו ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך ותאמר לה המעט קחתך את אישי ולקחת גם מדודאי בני ותאמר לה לכן וגו'. להבין דבר זה נקדים דהנה ידוע מספרים הקדושים שיש יחוד עליון ויחוד תחתון היינו יחוד עליון הוי"ה אהי"ה הוא בינה ותפארת ויחוד תחתון הוי"ה אדנ"י. והם נקראים עלמא דאתגליא ועלמא דאיתכסיא, ה"א עילאה וה"א תתאה, ומתייחדים שניהם על ידי הוי"ו יעקב בריח התיכון כי שניהם משתוקקים להתייחד עם הוי"ו מדת התפארת זה להשפיע וזה לקבל ההשפעה. וידוע שרחל נקראת בשם עלמא דאתגליא ה' תתאה ולאה עלמא דאתכסיא ה' עילאה ושוקקות שתיהם להתייחד על ידי יעקב מדת תפארת. ועתה נבוא לבאר רמז הפסוקים וילך ראובן בימי קציר חטים, היינו שבא להיחוד הנקרא קציר על שם מחצדי חקלא, וימצא דודאים בשדה, דודאים בגימטריא אדנ"י, היינו היחוד הוי"ה אדנ"י, ויבא אותם אל לאה אמו, רצה לומר שהיה מעלה היחוד לעלמא דאתכסיא המכונה בשם לאה אמו, רצה לומר כי היא אם הבנים כי משם נתגלו העולמות. ותאמר רחל תני נא לי מדודאי בנך, רצה לומר כי היחוד הזה שייך לי שאני מעלמא דאתגליא. ותאמר לה המעט קחתך את אישי הוא מדת התפארת מדת יעקב ולקחת וגו' את דודאי בני היינו היחוד המובא לי שהעלה בני אלי. אז אמרה לכן ישכב עמך הלילה, רצה לומר שהסכימה שיהיה יחוד לילה זו עמה והבן:

ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי ויברכני ה' בגללך ויאמר נקבה שכרך עלי ואתנה ויאמר וגו' ויאמר לבן הן לו יהי כדברך וגו' ויפרוץ האיש מאד מאד וגו' וישמע את דברי בני לבן לאמר לקח יעקב את כל אשר לאבינו וגו'. נראה לפרש הכתובים בדרך הרמז כי חז"ל דרשו על פסוק אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, אורך ימים למיימינים בה היינו שעוסקים לשמה, ובשמאלה היינו שעוסקים שלא לשמה עושר וכבוד. הנה לבן הרשע רצה לבלבל מחשבת יעקב אבינו שלא יעסוק בעבודתו לשמה רק שלא לשמה המכונה בשמאל. וזה מרומז בפסוק ארמי אובד אבי, רצה לומר אבי מלשון רצון כמו שאמר הפסוק ולא אבה, רצה לומר שאבד הרצון של יעקב אבינו שלא יהיה עובד את ה' לשמה רק רצה לבלבלו שיעבוד שלא לשמה. וזה אשר אמר לבן ליעקב נחשתי ויברכני ה' בגללך, גלל הוא לשון פרש ופסולת, רצה לומר על ידי העסק שלך שלא לשמה אשר הוא אצלך כפסולת נתברך בעושר כמאמר הכתוב בשמאלה עושר וכבוד, על כן אמר לו נקבה שכרך עלי ואתנה, רצה לומר שרצה להביאו לידי מדת השמאל שהיא במדריגת נוקבא שהיא עבודה שלא לשמה ועל ידי זה יהיה לו השכר בעושר וכבוד. וזה אשר רמזו חכמינו זכרונם לברכה במדרשים הן לו שאמר, הן לא, רצה לומר הן לא עולה בגימטריא פ"ו כמנין אלקים רצונו להביא לקטנות המוחין המרומזים בשם אלקים. אמנם יעקב אבינו אזר כגבור חיל להפר מחשבות ערומים ודבק את עצמו בתורה ועבודה לשמה לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה. וזה מרומז בהכתיב הן לו כפשטיה שעולה בגימטריא צ"א מספר הוי"ה אדנ"י, ולא די שלא פעל לבן בו להדיחו מדרכיו הטוב, אדרבה על ידי התאמצו בתורה ומעשים טובים לשמה הוציא ניצוצות קדושות חיותו של לבן להעלותם למעלה. וזה מרומז בפסוק ויפרוץ האיש וגו', רצה לומר שפרץ בלבן פרצות להוציא בלעו מפיו חיות הקדושה אשר היה לבן יונק ממנה. וזה שאמרו בני לבן לקח יעקב את כל אשר לאבינו, היינו שכל חיות הקדושה שהיה לבן יונק ממנה לקח יעקב והוציא ממנה, ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד, כבוד היינו לבוש כי ר' יוחנן קרא למאני מכבדותא, היינו שהניצוצות הקדושים אשר הוציא מלבן והעלה אותם למעלה עשה מהם לבושים בעולמות עליונים כמבואר בספרים הקדושים, שבעליות העולמות הפנימיות של עולמות התחתונים נעשה לבושים בעולמות העליונים. או יש לומר כבוד בגימטריא ל"ב היינו שהעלה אותם לחכמה ששם ל"ב נתיבות כידוע, וקל להבין:

ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהן פצלות לבנות מחשוף הלבן אשר על המקלות ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים בשקתות המים אשר וגו' ויחמנה וגו' ותלדן הצאן עקודים נקודים וטלואים. נוכל לומר בדרך רמז שתורתינו הקדושה מרמזת לנו בזה ומלמדת את בני אדם לעבוד את ה' באמת ובתמים ובדביקות והתלהבות גדול לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה בכל עת ורגע. והנה ידוע שהעולמות נבראו על ידי אותיות התורה ועל ידי צירופי שמות הקדושים, וכשהאדם מייחד השמות וצירופיו הקדושים בורא בהם העולמות השייכים לצירופי השמות אשר מייחד. והנה כשאדם עושה היחודים צריך לייחד גם כן האותיות של השמות עם הנקודות והטעמים, אך לאו כל אדם זוכה לזה כי צריך לזה קדושה ופרישות גדול ולא כל הרוצה ליטול את השם כו'. ושמעתי מרבותי הקדושים זלה"ה שאף שאין לאדם קדושה ופרישות יתירה ולא יוכל לייחד יחודים כנזכר לעיל אזי יעבוד עבודתו עבודה זו תפלה בדחילו ורחימו מאד בהתלהבות יתירה והשתוקקות גדול ובמסירות נפש, אז אף שאין מייחד יחודים רק מתפלל כפשוטו בהתלהבות גדול ובמסירות נפש אזי כל היחודים אשר הם ראוים לתפלתו לייחד אותם השמות על אותו דבר שמתפלל עליו הם מתייחדים ממילא ועולים למקור שרשם בעולמות העליונים ומשפיעים שפע הדבר שהוא מתפלל עליו. והנה ידוע שעשרה קדושות הן ה' חסדים וה' גבורות ואור ההויות מאיר בהם נמצא שכללות העולמות הם עשר הויות קדושים ועיקר עבודתינו להכלל הגבורות בהחסדים שיומתקו הגבורות ויסכימו להשפיע החסדים על הכנסת ישראל. והנה חמשה הויות עולה בגימטריא ק"ל. וזהו ויקח לו יעקב מקל לבנה, רצה לומר שהמ"ם היא הפעולה. והכוונה שלקח והוריד השפעות החסד מן חמשה הויות של חסד שעולה ק"ל. לבנה, רצה לומר מלובן העליון המרמז לחסד. לח לוז וערמון המרמזים למוחין גדולים עליונים יעויין בסתרי תורה פרשת ויצא:

ויפצל בהם וגו' מחשוף הלבן, שיתגלו החסדים העליונים אור ההויות הקדושים שיאירו בהמוחין. וזהו ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים, רצה לומר ברהיטי המוחין. בשקתות המים, הוא מעין השפע העליון להשפיע שפע קדושות וחסדים מגולים על הכנסת ישראל. אשר תבאן הצאן לשתות, הוא צאן קדשים עם בני ישראל לקבל ההשפעות קדושות על ידי החסדים. ויחמנה בבואן לשתות, היינו אף שלא יהיו מייחדים השמות וצירופיו רק שיחמו את עצמם בהתלהבות גדול ובהשתוקקות רב ובמסירות נפש. ויחמו הצאן אל המקלות, היינו בהתפללם בהתלהבות גדול וחמום גדול ותלדן הצאן עקודים נקודים וטלואים, היינו האותיות ונקודות והטעמים של יחודי השמות יהיו נולדין מעצמן ויהיו מתייחדין ממילא על ידי התפלה שיהיה בהתלהבות ודביקות ויפעלו פעולתם להשפיע חסדים גדולים והמשכיל יבין:

והמצפה אשר אמר יצף ה' ביני ובינך כי נסתר איש מרעהו. הפסוק הזה הוא לכאורה אינו מובן על פי הפשוט. ונראה לפרש על דרך הרמז כי הבורא ברוך הוא אי אפשר להשיג עצמותו רק מציאותו אפשר להשיג על ידי פעולותיו. והנה היה הרצון המאציל שיתגלה מציאותו שיוכלו הנבראים להשיג אלקותו על כן השתלשל העולמות מעולם לעולם עד תהומות הארץ, ועצם אלקותו שוכן בתוכם כי בלעדו לא היה שום קיום לעולם כמו שאמר הפסוק אפס בלתך, שבלעדו לא היה שום קיום לשום נברא רק מחמת אור אלקותו השוכן בהנבראים על ידי זה יש להם קיום. וכל הברואים הם הכל כמו לבוש לפנימיות אלקותו השופע בהם להחיותם, ועל ידי פעולת הנבראים שאנו רואים שיש חיות בהנבראים בבני אדם וחיות ובהמות ושאר כל הדברים על ידי זה אנו משיגים שיש אלקי המהוה כל ההויות ומחיה את כולם על ידי זה אנו משיגים אלקותו יתברך שמו. נמצא שכל הגופים הם לבושים לאור אלקותו השוכן בתוכם. וכמו כן כל העולמות העליונים אף הרוחניות של כל עולם הוא כמו מלבוש לעולם שלמעלה ממנו עשיה ליצירה ויצירה לבריאה וכן כולם עד אין סוף ברוך הוא, רק שבעולמות העליונים הם בדקות גדול ואינו כאשר בחיצוניות העולמות שהגופים הם הלבושים לאור החיות המאיר בהם והם אינם דבר אחד כי זה חומרי וזה רוחני, אמנם באורות עליונים אף הלבושים הם נשמות להעולם שלמטה הימנו, כמבואר דברים אלו בספרים הקדושים ומרומז בגמרא כיצד ברא הקב"ה את העולם נתעטף באור וברא את העולם שנאמר עוטה אור כשלמה. נמצא שהלבושים העליונים הם אורות והנה מה הם האורות. אותיות התורה כמאמר חז"ל בראשית ברא באורייתא ברא הקב"ה העולם, כמאמרם ז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם דהיינו על ידי המאמר עצמו יהי אור יהי רקיע וכן כולם עם האותיות והפנימיות שבהם בהם נתעטף הקב"ה וברא העולמות כולם החיצוניות והפנימיות המחיה אותן היינו אור האותיות. היוצא מדברינו שאין לך שום דבר בעולם מנקודה התחתונה אף בעולם השפל הזה שלא יהיה בו קדושת אלקותו יתברך שמו המחיה אותו וזה הוא הפנימיות אשר בו, וכמו כן בעולמות העליונים כל עולם הוא כמו מלבוש לאור פנימי מעולם שלמעלה ממנו המאיר בו להחיותו. וזו היא עיקר עבודת איש הישראלי בעבודתו בתורה ובתפלה וקיום המצות לזכך גם החומריות ולידע שבכל דבר גשמי נמצא דבר רוחני המחיה אותו וצריך להעלות הכל לשרשו אור קדושתו יתברך שמו המהוה והמחיה הכל, על ידי זה יוכל להשיג מציאות אלקותו המחיה את כולם, ושגם אור זה הוא רק כמו מלבוש לעולמות שלמעלה וכמו כן עד אין סוף ב"ה ויוכל לבוא על ידי זה לדביקות והשגה גדולה. וזה היה תכלית הבריאה שעל ידי הלבושים ישיגו אור הפנימי וזה הוא תענוג גדול לו יתברך שמו שבא האדם על סוד זה שיתגלה לו פנימיות העולמות וזה לא יכול להיות רק על ידי הזדככות החיצונים. אמנם לא כן הרשעים שאינם רואים רק החיצוניות ואינם שמים על לבם להתבונן שיש עוד פנימיות אור המחיה אותם ממילא נשארים בגופים מתים בלי חיות ונדמה להם שהעולם נוהג כמנהגו בגשמיות גמור. וזה הוא החילוק אשר בין ישראל עם קרובו ובין האומות ובין צדיק לרשע. וזה מרמזים הפסוקים והמצפה אשר אמר, רצה לומר המצפה הוא מלשון מלבוש כמו ויצף אותו, היינו כל הלבושים של העולמות שנבראו על ידי מאמרו יתברך שמו והיינו

אשר אמר על ידי אמירה של הקב"ה נתלבש הפנימיות בחיצוניות, יצף ה' ביני ובינך זה הוא המסך המבדיל ביני לבינך, רצה לומר כי יעקב ובניו מאמינים ומתבוננים בכל דבר אף הגשמי נמצא בו אור רוחני המחיה אותו ועל ידי זה הם מקשרים את עצמם בהפנימיות ומזככים כל דבר לקרבו לשרשו האור הפנימי אשר בו. לא כן לבן הרשע וסיעתו שאינם משגיחים רק בחיצוניות ועל ידי זה אינם יכולים להבין מעלת יעקב ומדריגתו בהדבקו בקדושת אלקותו יתברך שמו ועל ידי זה נסתר איש מאת רעהו. ודי למבין:

ספר מאור ושמש - פרשת וישלח

וישלח יעקב מלאכים לפניו. ופירש רש"י מלאכים ממש. ויש לדקדק על תיבת לפניו שהוא כמיותר, גם קשה להבין איך היה עשו הרשע יכול לראות במלאכי מעלה אישים רוחנים, הלא מצינו שפירש רש"י על פסוק כראות פני אלקים שיעקב הודיע לעשו שראה מלאכים בכדי לייראו ויאמר שראה מלאכים, מזה משמע שדבר גדול היה זאת אצל עשו לראות מלאכים, ועתה ישלח יעקב בעצמו מלאכים לעשו. ונראה להקדים מה שמבואר בזוהר הקדוש ובשאר ספרים הקדושים שכל דבר רוחני הבא מעולם העליון לעולם התחתון צריך אותו דבר להתגשם קצת במלבוש בכדי שיוכל עולם זה לסובלו, ואף תורתינו הקדושה כשנתנה הקב"ה לישראל לעולם התחתון הוצרך לגשם אותה להלבישה בסיפורי מעשה כמבואר בזוהר הקדוש. גם ידוע שהצדיק על ידי תורתו ותפלותיו וכן בכל המצוה אשר יעשה אותה הצדיק יברא מלאך. ובעת אשר הקב"ה שולח מלאך להצדיק לאיזה דבר הצריך לו אי אפשר להמלאך לבוא בזה העולם התחתון כי הוא רוחני מאד אזי צריך המלאך להתגשם בדבר ולהתלבש באיזה מלבוש שאינו רוחני כל כך כהמלאך, והוא כי המלאך נברא על ידי צירופי אותיות אשר בהמצוה שעשה הצדיק אשר האותיות ההם הם לבושי אור הטמיר והנעלם של המצוה ואותם האותיות עצמם הם המלבוש אשר יתלבש בהם המלאך בעת בואו לעולם התחתון עבור למלאות חפץ הצדיק. ומעתה נבין דברי הפסוק בפרשה שלמעלה ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים ויאמר יעקב כאשר ראם וגו', ויש להבין תיבת כאשר ראם. ולדברינו יוצדק כי כאשר ראם הכירם שהם נעשו ונתלבשו מלבושי תורתו ומצותיו וצירופי יחודיו, אז מלאו לבו להשתמש בהם כי הכיר בהם שבאו להשתמשותו כי נעשו ונבראו על ידי צירופיו ויחודיו. אמנם כאשר רצה לשלחם אל עשו הבין שעוד הם רוחניים מאד לגשת אליו וצריכים הם להתלבש יותר בגשמיות מכפי אשר היו בעודם לפניו, על כן נאמר וישלח יעקב מלאכים לפניו, רצה לומר ששלח והפשיט מהם המלבושים הרוחניים שהיה בהם עתה, וישלח מלשון הפשטה מלשון משלחי גלימא דאינשי, היינו שהפשיט מהם מלבוש המלאכים אשר היה בהם בעודם לפניו כי הוצרך לגשם אותם עוד יותר שיהיו נראים לפני עשו כאנשים ממש. ונתן הפסוק טעם לדבר אל עשו אחיו היינו שהוצרך לגשם אותם שיהיו ראויים לעמוד לפני עשו אחיו, וקל להבין:

עוד בפסוק הנזכר לעיל וגו' עד ארצה שעיר שדה אדום. ויש לדקדק לאיזה צורך מזכיר הפסוק מקומות אלו. גם מה ראה על ככה להשתמש במלאכים כי היה יכול לפעול שליחותו זה על ידי אנשים. והנראה דהנה איתא במדרש שגם רבקה ברכה את יעקב בלכתו מהם ואמרה לו כי מלאכיו יצוה לך לשמרך וגו'. והנה עיקר המלאכים השומרים את האדם מכל דבר רע הוא מלאך הברית כי על ידי ששומרים את הברית קודש אזי מלאך הברית שומר אותו האיש שלא יקרבו אליו החיצונים להחטיאו ושלא יוכלו להרע לו בשום דבר. והנה איתא בתיקונים, ג' אותות הם, אות שבת ואות תפלין ואות מילה, ומי שאינו שומר אותות אלו אינו יכול לבוא למדת האמת לקבל את אלקותו יתברך שמו באמת. אמנם יעקב על ידי ששמר אות הברית כאשר מצינו שאמר לראובן כחי וראשית אוני כידוע. גם מצינו ששמר אות שבת כדרשת חז"ל על ויחן את פני העיר שקבע תחומין. על כן זכה לבוא למדת האמת להאמין באל אמת כי הוא לבדו אלקינו אין עוד זולתו. ולזה מרמזים הפסוקים ו'ישלח י'עקב מ'לאכים ל'פניו ר"ת וימ"ל, רצה לומר על ידי ששמר אות ברית מילה על כן נתקיימה בו ברכת אמו כי מלאכיו וגו' שהיה לו שמירה על ידי מלאך הברית. א'ל ע'שו א'חיו ר"ת א'ת ע'רלת א'חיו, היינו וימל את ערלת אחיו שמל את ערלת לב אחיו להכניעו שלא יוכל להרע לו ולכנסת ישראל. גם ר"ת א'ל ע'שו א'חיו א'רצה הם א'ין ע'וד א'מת א'לקינו, רצה לומר שבא על ידי זה למדת האמת להאמין ביחוד האל שאין עוד זולתו. ש'עיר ש'דה א'דום ר"ת ש'מר ש'בת א'חת, רצה לומר גם על ידי ששמר כהלכתו על דרך שאיתא בגמרא אלמלא שמרו ישראל שבת אחת כו', וקל להבין:

עוד בפסוק הנזכר לעיל וגו' עם לבן גרתי וגו' ויהי לי שור וחמור וגו' עד למצוא חן בעיניך. ופירש רש"י עם לבן גרתי לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר אינך כדאי לשנוא אותי על הברכות שברכני אבי. דבר אחר עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי. והנה השני פירושים אינם מובנים. מה שאמר לא נעשיתי שר וחשוב, לכאורה לא יוצדק לפי המדרש שהיה לו ששים רבוא כלבים שומרי הצאן ויש אומרים שני פעמים ששים רבוא מזה נוכל לשער רבוי הצאן והעבדים שומרי הצאן ואיך ימצא שר גדול כזה. גם מה שאמר ותרי"ג מצות שמרתי, יקשה על מה שלח אליו כזאת והאם בזה יתרצה עשו להתפייס אתו, ואם עבור זה יהפך לו לאוהב, הלא יוסיף לשנוא אותו כי כן דרך הרשעים לשנוא את עובדי השם. גם מה ששלח לו ויהי לי שור וגו' למצוא חן בעיניך, באיזה צד ימצא עבור זה חן. גם מה שפירש רש"י וזו אינה מן השמים ואינה מן הארץ גם כן אינו מובן, כי הבהמות יגודלו מהעשבים ומצמחי האדמה והרי הם בכלל מטל השמים ומשמני הארץ. והנראה דהנה ידוע שעיקר העבדות השם הוא שילמדו את תורתו הקדושה לשמה בדחילו ורחימו לעשות נחת רוח ליוצרו בלי תערובת שום מחשבת פסול. ואם לומד לאיזה פניה אחרת לעשות עטרה לעצמו שיהיה לו לכבוד ולתפארת או לקנטר ח"ו, אזי בזה נותנים כח לסטרא אחרא חלילה וחס כידוע מכל ספרי הקודש והמוסר שעיקר הוא הלימוד התורה לשמה ועל ידי זה אין כח בשום אומה ולשון לשלוט בישראל, כמו שאיתא במדרש פרשת תולדות אמר ר' אבא בר כהנא לא עמדו פילסופין בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי נכנסו כל אומות העולם אצלם אמרו תאמר שאנו יכולים להזדווג לאומה זו אמר להם לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהם אם מצאתם שם תינוקות מצפצפים בקולם אין אתם יכולים להם שכך הבטיחם אביהם ואמר להם הקול קול יעקב בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות אין הידים ידי עשו. ודקדקו לומר דוקא תינוקות מצפצפים בקולם כי התינוקות אין להם שום פניה ומחשבת פסול שנוכל לחשוד אותם לכבוד עצמם הם דורשים כי אינם יודעים לעשות רע על כן לא תוכלו להם. ונוכל לומר שזאת מרומז בפסוק הקול קול יעקב שתיבת קל הראשון הוא חסר והוא מלשון קלות. ופירוש הפסוק שאם אין הלימוד במחשבות קדושות בדחילו ורחימו רק שהוא שלא לשמה הוא נחפז וקל אזי ח"ו והידים ידי עשו מכוון לדברינו. והנה בספר הקדוש מאור עינים שחבר הקדוש האלקי מ"ו נחום מטשארנאבלי על הפסוק אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד. ומפרש בגמרא למיימינים בה היינו שעוסקים לשמה אורך ימים וגו' ולעוסקים שלא לשמה עושר וכבוד. ומקשה בגמרא ולמיימינים עושר וכבוד ליכא ומתרץ שלמיימינים כל שכן עושר וכבוד. העולה מדברי הרב הקדוש כי להמיימינים העושר והכבוד הוא רק דרך כל שכן ואינו מפורש בהפסוק כי באמת אין העושר והכבוד בא להם במזומנים רק מדי יום ביומו מזמין להם הקב"ה שפע טוב בעת הצטרכותם יע"ש. ונראה שזה גם כן מרומז בברכת יצחק שברך ליעקב אמר לו ויתן לך האלקים, ופירש רש"י ויתן ויחזור ויתן, כי הצדיקים העוסקים בתורתו אין להם כל הברכה והעושר בפעם אחת במזומן. והענין הוא כי הצדיק מואס בעניני העולם וכל התענוגים וכסף וזהב שבעולם מאפס ואין נחשבו לו על כן כאשר יזמין לו השי"ת שפע ברכה בכסף או בזהב הוא מבזבז על צדקה ושאר צרכי מצוה ואינו מניח לעצמו כלום ותמיד הם מיחלים לחסדו, על כן נותן להם הקב"ה פעם אחרת וכמו כן לעולם. וזהו פירוש ויתן ויחזור ויתן, לא כן הרשעים והעוסקים שלא לשמה רק להתגדל ולהתיהר רודפים אחר הכבוד ותענוגות בני אדם וכאשר בא לו השפע מאתו יתברך שמו שכר לימודו בעולם הזה, הנה עינו רעה לפזר הממון כי ירא לנפשו אולי יחסר לו לרדוף אחר תענוגי הבלי הזמן, יעויין לעיל בפרשת תולדות על פסוק זה. וכבר אמרנו שזה היה כוונת לבן שהיה רוצה לבלבל את יעקב שיהיה עבודתו שלא לשמה ושיתן עינו רק בממון ואמר לו נקבה שכרך שהוא לשון נוקבא ושמאלית כאשר אמרנו לעיל בפרשת ויצא בדיבור המתחיל ויאמר אליו לבן, אמנם יעקב אבינו נתחכם כנגדו והחזיק עצמו באמונתו בעבודה שלימה בלתי לה' לבדו. וזהו ויבא יעקב שלם ודרשו חז"ל שלם בתורתו, היינו שהיה בתכלית השלימות שלא היה יכול לבן לבלבל מחשבתו מלעסוק בתורתו לשמה. והנה יעקב ידע שטימת עשו אחיו וקנאתו בו, וזה אשר שלח אליו להוציא הקנאה מלבו לא נעשיתי שר וחשוב היינו מה שאצלי הוא שר וחשוב זה לא נעשיתי כי אבי ברכני ויתן והכונה שאלמוד ואעסוק בתורתו לשמה שאהיה צריך לברכת ויתן ויחזור ויתן כנזכר לעיל ואז יקוים בי הוי גביר לאחיך. אמנם לא כן עמדי כי עם לבן גרתי כפירוש השני שתרי"ג מצות שמרתי ואף על פי כן ויהי לי שור וחמור כו' מזה נראה שלא היתה עבודתי שלימה על כן יש לי רב הון וכמוני כמוך ואנשים אחים אנחנו על כן מהראוי שאמצא חן בעיניך, וקל להבין. עוד יש לפרש לא נעשיתי שר וחשוב על פי דרך הפשוט, כי הנה דרך הממון באם יש לאיש עושר ונכסים הלא תגדיל רוחו ותזוח נפשו עליו להיות מתנהג כשר וחשוב לא כן אנכי אף שיש לי שור וחמור וכו' לא נעשיתי שר וחשוב, רצה לומר אצלי היינו אצל עצמי לא נעשיתי כן, וקל להבין:

עוד יש לפרש דברי רש"י הנזכרים לעיל, דהנה עוד יש לדקדק על לשון שור וחמור ועבד ושפחה הכל בלשון יחיד. ואף שפירש רש"י שכן דרך בני אדם לקרות לשור וחמור בלשון יחיד, אמנם אצל עבדים ושפחות לא מצינו כן. ונראה דהנה שורש והתכלית גדול לעבדות השם הוא מדת הסתפקות שלא לרדוף אחר המותרות. וכל זמן שאדם רודף אחר המותרות הן באכילה ושתיה והן בשאר התאוות קשה לו לבוא לידי התכלית האמיתי. וצדיקי הדור הם נקראים יסוד העולם כי הם במדריגת מדת יסוד אשר על ידי מעשיהם הטובים הם משפיעים כל הטובות בעולם והם הם הצינור והשביל אשר על ידם באים כל ההשפעות וממילא באים ההשפעות עליהם והם מסתפקים את עצמם במיעוט ההסתפקות ומחלקים ההשפעות וכל טוב לכנסת ישראל, כמו שמצינו ברבי חנינא בן דוסא כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, רצה לומר על ידי השביל וצינור שלו, וחנינא בני די לו בקב חרובין, רצה לומר שמסתפק את עצמו במעט ההסתפקות. והנה יצחק אבינו בירך את יעקב בטל השמים ובשמני הארץ וגו', ולפי דעת עשו היה הכל כפשוטו ועיקר הברכות היו בצרכי עולם הזה כאשר מאמינים רוב ההמון שעולם הזה ותענוגיו ההבלים הם העיקר לקבץ הון רב ולהיות חשוב בעולם, על כן קנא את יעקב. אמנם יעקב לא עשה זאת לעיקר כי באמת דרשו חז"ל כל הברכות על דרכים אחרים פנימיים יעויין בדבריהם, על כן שלח לו לא נעשיתי שר וחשוב, רצה לומר איני מחזיק את עצמי לשום שר וחשוב כי אין לי צורך בכל זאת ואין לי תענוג מזה ויהי לי שור וחמור וגו', רצה לומר עבורי די בשור אחד וחמור אחד ועבד אחד כאשר מצינו ברבי חנינא בן דוסא וקל להבין:

עוד בענין הנזכר לעיל. ובפירוש רש"י ז"ל על גרתי ותרי"ג מצות שמרתי מה הודיע לעשו בזה. וגם יש לדקדק על ואחר עד עתה מה הודיע לו בזה, האם לא ידעינן שאיחר עד עתה מאחר שלא בא מקודם, ובודאי היה ליעקב איזה כונה בזה. גם על הזכרתו בלשון יחיד שור וחמור וגו'. ונראה לי לפרש דהנה במדרש איתא שיעקב אבינו בשליחותו זה היה רצונו שיחזיר את עשו בתשובה. ונראה לי דהנה האמת הוא בעבודת האדם את הבורא יתברך שמו שיהיה באמת ובתכלית השלימות, כי יכול האדם לקיים כל המצות וללמוד הרבה אבל שיהיה באמת לאמיתו לשמה שיהיה נדבק על ידי התורה והמצות להבורא ברוך הוא, זה קשה מאד לאדם אפילו לעשות מצוה קטנה בשלימות באמת לאמיתו מעומקא דלבא, כי לזה צריך הזדככות רב להזדכך חומרו מכל התאוות הגשמיות ומכל חטאות הנעורים בתשובה שלימה אז יכול לבוא לעבוד את ה' באמת לאמיתו ובאם לאו אזי נותן ח"ו עוד כח להסטרא אחרא בתורתו ותפלתו שלא לשמה, וביותר קשה לו לאדם לעשות תשובה שלימה על מה שנדמה להאדם שעוסק בתורה ועבודה תמיד ואינו רואה בעצמו שום חסרון בעבודתו וסובר בעצמו שהוא צדיק גמור ועל מה ישוב נמצא נשאר בסכלותו ואין תרופה למכתו. ובאמת מי שאינו משגיח על עצמו בלי הפסק לתקן מעשיו הראשונים ולמצוא חסרונות בעבודתו בכל שעה שאינם בשלימות ושיתחרט בכל עת ולהרהר בתשובה שלימה על החסרון השלימות שהיה לו בעבדות בודאי הוא עדיין רחוק מהבורא ברוך הוא וכל העבדות שלו אינו כלום. כמו ששמעתי מאדמ"ו הרב מו"ה יצחק מלובלין זלה"ה על הגמרא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ויש שני נוסחאות בגמרא נוסחא אחת יפשפש במעשיו ונוסחא אחת ימשמש במעשיו. ואמר הוא ז"ל החילוק שבין השני נוסחאות הוא כך יפשפש במעשיו הוא לחפש אחר העבירות למצוא אותם לעשות תשובה עליהם, ופירוש ימשמש הוא אם אינו נמצא לו עבירות בפועל אזי ימשמש במעשיו הטובים שלו אם הם כתקנם, כי אי אפשר לעשות בלי חסרון כי ימצא בהם איזה פניה חלילה וחס או שהיה לו לעשות אותם ביותר דביקות ויותר בדחילו ורחימו. נמצא מכל הנזכר לעיל שהצדיקים האמיתיים ההולכים בדרך ה' באמת לאמיתו בעומקא דלבא הם תמיד בתשובה שנמצא להם תמיד חסרונות בעבדות שלהם, ומי שהולך בדרך זה אזי כל הטובות עולם הזה אינם חשובים אצלו לכלום ואינו נהנה מהם כלל. והנה איתא במדרש אין ועתה אלא תשובה שנאמר ועתה ישראל וגו':

ומעתה נבוא לבאר הכתובים עם לבן גרתי ואחר עד עתה, רצה לומר שתרי"ג מצות שמרתי ואף על פי כן ואחר עד עתה שלא באתי לתכלית האמיתי, עד עתה הוא תשובה כמאמרינו שיותר קל לאדם לקיים כל המצות והחוקים מלעשות תשובה באמת ובתמים. וזהו פירוש המדרש ששלח לו כל השליחות להחזירו בתשובה, כי לכאורה יקשה היכן מרומז זאת בתורתינו הקדושה. ולדברינו יוצדק שבמלת ועתה נרמז התשובה ושלח לו ברמז שהוא אף שקיים כל התרי"ג מצות אף על פי כן לא בא לתכלית האמיתי עד כי בא למדריגת התשובה, מכל שכן שהוא צריך לעשות תשובה. וזהו ששלח לו ויהי לי שור וחמור וגו' הכל לשון יחיד, כי מי שעושה תשובה אינו נחשב לו כל העולם הזה לכלום אדרבה הוא עליו למשא. וכן נרמז באברהם אבינו ע"ה ואברם כבד מאד במקנה וגו', רצונו לומר שהיה הכל עליו כמשא כבד. וגם ליעקב לא היה נחשב כל הרכוש לכלום. וזה שפירש רש"י ז"ל לא נעשיתי שר וחשוב כי על ידי העושר והכבוד הנזכרים לעיל לא נחשב בעיני עצמו לשר וחשוב רק תמיד היה נכנע גדול בעיני עצמו מחמת התשובה והכנעה שהיה לו לפניו יתברך שמו, על כן נאמר בכולם לשון יחיד שור וחמור וגו', רצה לומר שלא היה חשוב הכל בעיניו רק כאילו היה לו רק שור אחד ואיני מחזיק את עצמי לגביר ושר וחשוב עליך על כן אין לך לשנוא אותי על כן אמצא חן בעיניך ודי למבין. לאומה זו אמר להם לכו אל בתי כנסיות ולבתי מדרשות אם שמעתם לתינוקות שמצפצפין בקולם אין אתם יכולים להם שנאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו, עיין שם, בזמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו. וקשה דאדרבה בפסוק כתיב איפכא קול יעקב והידים ידי עשו. ותו קשה למה אמר להם תינוקות מצפצפין בקולם ולמה לא אמר להם שגדולים לומדים תורה אז לא תוכלו להם כו'. ונראה לי דידוע מאמר חז"ל כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא וכל העוסק בתורה לשמה כל העולם כולו כדאי הוא לו כו' ונותנין לו מלכות כו'.

ועיין בספרי הקודש באריכות היכן היא הלימוד לשמה ולאו כל אדם זוכה לזה לבא בנקל כי אם אחרי יגיעה רבה. ואיתא בספרי קודש שבלימוד שלא לשמה נותן כח לסטרא אחרא. על כן אמר להם אבנימוס הגרדי לכו אל בתי כנסיות ובתי מדרשות אם שמעתם שהתינוקות של בית רבן מצפצפים בקולם דוקא לפי שהוא דוקא הבל שאין בו חטא, מה שאין כן לימוד של גדולים יש בו כמה וכמה בחינות כנזכר לעיל. וחלילה שלא לשמה ניתוסף להם כח חלילה. וידוע שכל שלומד לשמה אזי כשאותיות יוצאין מפיו של הלומד האותיות מלאים בקדושה בדחילו ורחימו לאפוקי כשלומד שלא לשמה חלילה אזי האותיות הם ריקים וקלים כדאיתא תורתו של דואג משפה ולחוץ. וזה והקול קול יעקב הקל כתיב חסר וא"ו והוא לשון קל. וזה הקל קול יעקב דהיינו שקולו הוא קל שאינם לומדים לשמה אז והידים ידי עשו חלילה וממילא כשאין קל קול יעקב אלא הקול קול יעקב שהוא מלא אבנים שלימות באהבה ויראה ובקדושה אז אין הידים ידי עשו שולטין אמן:

ויירא יעקב מאד וגו' ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק ה' האומר אלי שוב וגו'. ויש לדקדק למה אמר ואלקי אבי יצחק, הא לעיל כתיב ופחד יצחק מפני שאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם ומפני מה אמר עתה ואלקי יצחק. והנה רש"י ז"ל מתרץ זאת, אמנם ראוי להבין כונת יעקב בזה. גם למה הזכיר שם המיוחד ה' האומר אלי. גם זאת מתרץ רש"י ועוד לאלקי מילין. ונראה לי דהנה איתא בספרים הקדושים על מה שאנו תוקעים בראש השנה תקיעה שברים תקיעה שהוא בראש השנה הוא מדת יצחק, כדאיתא בספרים הקדושים על ויקרא את עשו בנו הגדול לדון את כל באי העולם כי הוא המקטרג היותר גדול על הכנסת ישראל, על כן אנו תוקעים בשופר להמתיק את יצחק. ותקיעה הוא כנגד אברהם אבינו שהוא חסד לימין יצחק, ויעקב שמדתו רחמים לשמאל יצחק, ויצחק שהוא מדת הדין הוא באמצע להמתיק את דינו שנצא בדימוס. והנה בכאן שראה יעקב אבינו שעשו בא ועמו ארבע מאות איש ונתיירא מאוד מחמת שהוא ענף יצחק מדת הגבורה גבורות קשים מאד על כן להמתיקו התחיל להתפלל על דרך התקיעות של ראש השנה ועשה המתקה, על כן התחיל אלקי אבי אברהם מדת החסד ואלקי אבי יצחק באמצע ואחר זה הזכיר ה' האומר אלי הזכיר שם המיוחד המרומז לרחמים ושיהיה מדת יצחק באמצע להמתיק דיניו. ועל כן לא אמר ופחד יצחק וגם אמר ואלקי אבי יצחק בוי"ו הכל לעשות המתקות להדינים, וקל להבין:

ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו עזים מאתים וגו' גמלים מניקות וגו'. והנה יש לדקדק למה תפס הכתוב לשון מנחה ולא לשון מתנה. ונראה לי דהנה יש עוד לדקדק בפסוק ויאבק איש עמו וגו' ודרשו חז"ל שהעלו אבק עד כסא הכבוד, ויש להבין מה הוא האבק. ונראה לי להקדים לפרש הפסוק וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו וגו' ויירא וגו'. ויש להבין מה הוא המורא הגדול לפני ד' מאות איש אחרי שמצינו במדרש רבה שמחנה יעקב היה רב מאד כאשר כבר הזכרנו. והגם שמצינו במדרש שהיו כולם קטורי תגא אמנם יש עוד לאלקי מילין. גם יש להבין מה דאיתא במדרש ששלח לו כולן בעלי מומין וגם מה דאיתא במדרש שעישרן כל זאת צריך להבין. ונראה לי על דרך דאיתא קצת הדברים בליקוטי תורה מהאר"י ז"ל אמנם אינו מפורש שם היטב בביאור, ונבוא לפרש הדברים כי כונת יעקב היה בזה המנחה לשלוט כל הגבורות והדינים על עשו ולמשוך על עצמו החסדים, כי מצינו בספרים הקדושים שנמצאים ת' עלמין דכסופין בקדושה הם רחמים פשוטים, והנה את זה לעומת זה וגו' נמצאים ד' מאות עלמין אשר בהם נאחז עשו הרשע והלך לקראת יעקב סטרא דקדושה ללחום עמו. וזה שנרמז וגם הולך לקראתך וד' מאות איש עמו, רצה לומר לקראתו וכנגדו על דרך האמור את זה לעומת זה. והנה ידוע ששורש הדינין הם ש"ך ופ"ר כמובא בספרי הקודש, ולכן רמז לו במנחה זו להשליך כל הדינין על עשו וכת דיליה. כי בפסוק ראשון עזים מאתים וגו' נמצא בסופי תיבות שמונה ממי"ן שעולה בגימטריא ש"ך, ובפסוק שני גמלים מניקות נמצאים שבעה ממי"ן שעולים בגימטריא פ"ר, וכונתו היה להשליך כל הדינים עליו. וזה אשר מרמז המדרש שהיו בעלי מומין, רצה לומר שכיוון להממי"ן שבסופי תיבות של המנחה. ומה שעישר אותם הוא רמז לשבר תקיפות של עשו כי כל הבהמות ששלח לו היה מנין תק"פ הם מנין תיבת עישר כמנין שעיר עזאזל לשבר תוקף של עשו כמובן. והנה עוד נמצאים ש"י עולמות בקדושה, ונמצא בזוהר הקדוש שאותן הש"י עולמות נחלקים לימין ולשמאל היינו ר"ז עולמות כמנין אור לימין וק"ג עולמות לשמאל כמנין מנחה. על כן אמרו חז"ל הוי זהיר בתפילת המנחה מחמת כי אז מתחילין להתגבר כוחות הדינין וצריך להמתיקם. ויעקב במנחתו היה כונתו לשבר תוקף הדינין שיחולו על עשו וכת דיליה ולהגביר הרחמים על בני ישראל עם קרובו, על כן אמר ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו, רצה לומר שהק"ג שהם מצד השמאל שעולים במספר מנחה יהיו על עשו אחיו. וזה רמזו חז"ל בדבריהם שהעלו אבק עד כסא הכבוד, רצה לומר שאבק בגימטריא ק"ג העלה אותם עד כסא הכבוד, רצה לומר שהעלה הדינין להכלל אותם בימין להוריד רחמים על הכנסת ישראל. ועל ידי זה כפה את עשו להיות נכנע לפניו ונכנעו הדינים ונעשה רחמים גמורים על הכנסת ישראל אמן. ויצו את הראשון וגו' גם את כל ההולכים אחרי העדרים לאמר וגו'. ויש לדקדק אם בא הכתוב לפרש היה לו לפרש גם את יתר העדרים ואם בא לעשות כלל לא היה לו לחשוב רק אחר ויצו את הראשון היה לו לכתוב ויצו גם את כל ההולכים אחרי העדרים. ונראה לי דהנה יעקב אבינו הקדוש ראה ברוח הקודש את הד' גליות אשר יגלו בניו בין האומות ובכל דור ודור יעמדו עליהם האומות אשר ירצו להרע להם. והנה האבות הם סימן לבנים והשתדלותם היה עבור בניהם הכנסת ישראל כאשר היה על ידי שנכנע לפני עשו והשתחוה לפניו נסתמו טענותיו ונכמרו רחמיו ונהפך לו לאוהב לבל הרע לו עוד, כן בכל דור ודור ובכל הגליות כאשר יגלו בניו בין האומות וירצו להרע להם ח"ו תיכף כאשר יכנעו בני ישראל לפניהם ולא יעמדו כנגדם בתקיפות רק בדברי ריצוי ומקבלים עליהם עול גליות ימתקו ולא יהיה ביכולתם להרע להם בשום אופן ויכמרו רחמי האומות עליהם. וזהו אשר מרמז הפסוק ויצו את הראשון גם את השני גם את השלישי, רצה לומר נגד השלשה גליות הראשונים. גם את כל ההולכים, רצה לומר גלות הרביעי שנמכרנו למלכים רבים ממלכות למלכות ומאומה לאומה כדבר הזה תדברון וגו' במוצאכם אותו, רצה לומר תכנעו לפניהם ותקראו אותם אדוני ואת עצמיכם תחשבו לעבדים ובזה יכמרו רחמיהם עליכם להיטיב עמכם אמן:

ויקם בלילה הוא וגו' ויעבר את מעבר יבק וגו' ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו וגו' וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו. ונראה לי לפרש בדרך הרמז דהנה על כל בי עשרה שכינתא שריא כי ברוב עם הדרת מלך וכל דבר שבקדושה יותר טוב לעשות באגודה מלעשות יחידי, אף כשיש להצדיק התבודדות ומתפלל ביחידי יוכל להרים עצמו יותר ולעלות במעלות מעלות יותר מבהתפללו ביחד עם שאר העם, אף על פי כן יוכל להיות עליו קטרוג ויוכל ח"ו ליפול למטה, אמנם בעשות הדבר שבקדושה באגודה אזי אין עליו קטרוג. והא ראיה שאף שהצדיק מתפלל ומרים עצמו בעולמות העליונים אף על פי כן אינו יכול לומר קדושה בפחות מעשרה. וזה מרמז לנו הפסוק ויעבור את מעבר יב"ק נוטריקון י'חוד ב'רכה ק'דושה כמבואר בזוהר הקדוש, היינו שעבר למעלה מאלו מדריגות למעלה למעלה במדריגות גדולות יותר, ויותר יעקב לבדו כי כל בני ביתו אשר אתו לא יוכלו כל כך לעלות במדריגות גדולות עמו על כן ויותר יעקב לבדו שהיה מרים עצמו יותר מהם. וזהו ויאבק איש עמו שהיה קטרוג עליו כנזכר לעיל. וירא כי לא יכול לו, כי אף על פי כן לא היה יכול לעשות לו כלום כי הצדיק הגדול אשר יוכל לעלות כל כך במעלות טובות אין הקטרוג יכול לעשות לו כלום, ויגע בכף ירכו היינו על ידי הקטרוג ניטל ממו תמכין דאורייתא המכונים בשם ירכים כמו שהם מעמידים הגוף כך התמכין דאורייתא המה מעמידים להצדיק ועל ידי הקטרוג ניטל ממנו התמכין דאורייתא ונופל למטה והבן. ויאבק איש עמו עד עלות השחר וגו' וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו וגו' ויאמר שלחני וגו' ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב וגו' כי אם ישראל וגו'. והנה יש להבין שיעקב אמר לא אשלחך כי אם ברכתני, והמלאך שאלו מה שמך ולא מצינו שברכו. וגם היה יכול לברכו אף בלא שידע שמו. ונראה דהנה איתא בזוהר הקדוש על ויגע בכף ירכו שנגע שרו של עשו בתמכין דאורייתא. והענין הוא כך דהנה נודע מדברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות במסכת אבות שהפליג מאד שלא ליהנות מבריות. והגדולים שבדורו והאחרונים כולם חלקו עליו והתירו להנות מבריות שאם לא כן אי אפשר להתקיים ויתבטל התורה ח"ו עיין שם בדברי קדשם. והנה שרו של עשו רצה לקלקל שלא יהיו תמכין דאורייתא וממילא יתבטל התורה חלילה לגמרי ובזה יהיו הידים ידי עשו שולטות חלילה. וזה שפירש התרגום אונקלוס על עשו איש יודע ציד נחשירכן, עיין במפרשי התורה פירושים על התרגום. ואנו פירשנו נחשירכן שנחש אורב על הירכין היינו התמכין דאורייתא כדברי הזוהר הקדוש. והנה איתא בזוהר הקדוש שבעולם הזה התלמידי חכמים ניזונים על ידי העמי הארצות ובעולם הבא יתפרנסו העמי הארץ על ידי התלמידי חכמים ועיקר חיותם יהיה רק על ידי התלמידי חכמים. והנה מצינו בגמרא שגם בעולם הזה יותר מה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם הבעל הבית. ודורשים זה מן הפסוק שם האיש אשר עשיתי עמו בועז עיין שם. והנה ודאי ראוי והגון לתלמיד חכם שלא יהנה מכל איש כידוע ליודעי חן, אמנם מתחלה כל זמן שהצדיק עדיין לא נזדכך לגמרי והוא באמצע העבודה אי אפשר לו לדקדק כל כך ממי שיקח שאם כן אפשר שיתבטל לגמרי מהתורה והעבודה חלילה וחס. והנה אחר שנזדכך הצדיק אזי הוא הוא אשר מושך כל השפע בעצמו כדאיתא בגמרא על פסוק שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה שהתלמידי חכמים ניזונין בזרוע וכל העולם ניזון בשביל חנינא בני וכו', ואז לא מקרי נהנה מבריות אדרבה הוא המביא השפע והם ניזונים ממנו נמצא התלמיד חכם ניזון משל עצמו. ועתה נבוא לבאר הפסוקים וירא כי לא וגו' ויגע בכף ירכו כדברי הזוהר הקדוש שנגע בתמכין דאורייתא וכוונת השר היה לפגום שלא יהיה מחזיקי תורה ועל ידי זה יתבטל התורה חלילה בכדי שישלטו ידי עשו. על כן אחר שביקש המלאך ממנו שלחני ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני, פירושו שתחזור לתקן אשר קלקלת בהתמכין דאורייתא. אז אמר לו המלאך מה שמך וגו' עד כי אם ישראל פירושו דאיתא במפרשים שישראל הוא לשון ישר אל, ונראה לי הפירוש היינו שיהיה במדריגה גדולה בהזדככות גדול ואז יהיה הוא המביא שפע לעולם ויזונו הכל בזכותו וזה היה ברכתו לא יעקב וגו' כי אם ישראל, רצה לומר במדריגה גדולה ובמדריגה זו יהיו בניך הצדיקים ואליהם לא נגע הפגם כי לא הם הנהנים רק מהנים ומשפיעים לכל באי עולם בזכותם מדידהו קא אכלי, וקל להבין:

ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך וגו' כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל וישאל יעקב וגו' ויאמר למה זה תשאל לשמי וגו'. ויש לדקדק מה זה כי שרית עם אלקים, היכן מצאנו שרותו עם אלקים. ורש"י פירש עם מלאכים, אך עדיין יש להבין אמאי קרא להמלאך אלקים כו', כי הנה איתא במדרש שהמלאכים על ידי שגילו מסתורין של הקב"ה נדחו ממחיצתם קל"ח שנה כי המלאך אינו רשאי לגלות סוד שליחותו. ונוכל לומר שעל כן לא רצה המלאך לגלות את שמו ליעקב כי ידוע ששמות המלאכים נשתנים לפי השליחות שמשתלחים והשליחות אינם רשאים לגלות כנזכר לעיל, אמנם כאשר יעקב לא רצה להניח את המלאך אז אמר המלאך עתה אני מוכרח לגלות לו ויהיה לי התנצלות שאף הקב"ה עושה רצון הצדיקים והקב"ה גוזר והצדיק מבטל והצדיק גוזר והקב"ה מקיים על כן אם הקב"ה עושה רצון הצדיקים אנו על אחת כמה וכמה, כן הוא במדרש. וזה מרומז בהפסוק כי שרית עם אלקים, שרית הוא לשון שירות אחרי שאף הקב"ה כביכול עושה שירות הצדיקים ומכל שכן ועם אנשים היינו המלאכים אשר מתלבשים בעולם הזה בדמות אנשים כמאמר המדרש על כן וישאל יעקב ויאמר הגידה לי שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי, רצה לומר הרי הצדיק יש לו כח להלביש למלאך איזה לבוש שירצה כפי רצונו כפי הצורך הזמן כידוע מספרים ושמי נשתנה על פי השליחות ואחרי שאני מוכרח לעשות רצונך כפי הקל וחומר הנזכר לעיל ממילא תוכל לשנות את שמי על כן למה זה תשאל לשמי ודו"ק. ויבא יעקב שלם עיר שכם וגו' ויחן את פני העיר וגו'. במדרש ויבא יעקב שלם שלם בממונו. והנה יש לדקדק האיך היה שלם בממונו אחר כל המתנות שהוכרח ליתן לעשו, ואיך יאמר המדרש שלא חסר יעו"ש. גם יש לדקדק על לשון הכתוב עיר שכם משמע שכבר היה בשכם, ואחר כך נאמר ויחן את פני העיר. גם על הלשון את פני העיר. גם להבין דברי רש"י ז"ל שלם בתורתו. גם לבאר דברי המדרש על ויחן את פני העיר אטלס תיקן להם ומוכר בזול מטבע תיקן להם גם מרחצאות תיקן להם, מה היה לו לתקן תקנות אלו אחרי שעדיין לא נקבע בתוך העיר. והנראה דהנה כבר אמרנו שלבן ביקש לבלבל את יעקב שיהיה עסק תורתו שלא לשמה להביאו למידת שמאל עבור עושר וכבוד כמבואר אורך ימים וגו' ובשמאלה עושר וכבוד. אמנם יעקב אבינו אזר כגבור חיל והיה נאחז בימין לעסוק רק לשמה והיה לו אורך ימים ובמכל שכן עושר וכבוד כדברי הגמרא. והחילוק שבין עושר זה לעושר זה הוא שהעושר הבא מסטרא דימינא אין בו שום קטרוג ולא יכול להיות בו אחיזת חיצונים כי הוא ממקום גבוה מאד, אמנם עושר הבא מסטרא דשמאלא יכול לבוא בו איזה חסרון מחמת שיוכל להיות בו אחיזת החיצונים. והנה יעקב על ידי אחיזתו בימין והיה עוסק בתורה לשמה שלא לשום עושר וכבוד לא היה יכול להיות שום חסרון ופגם בעושרו. והנה ידוע שהאבות הקדושים מכונים בשם כתפין שהם הזרועות עולם אברהם זרוע ימין יצחק זרוע שמאל ויעקב המחבר הזרועות הלב המחבר הכתפין. ועתה נבוא לבאר הכתובים והמדרש ויבא יעקב שלם ופירשו המדרש ורש"י ז"ל שלם בתורתו, רצה לומר שלמד תורתו בתכלית השלימות לשמה ועל כן היה שלם בממונו שלא חסר כלום מחמת אותן הדורונות שנתן לעשו, רצה לומר שלא היה מוכרח עליהם רק מרצונו נתן כי לא היה יכול להיות שום חסרון וקטרוג על ממונו מחמת שהיה העושר בא לו ממקום גבוה מאד כאשר אמרנו. עיר שכם, עיר מלשון התעוררות. שכם, הוא לשון כתפין מלשון ויט שכמו, והכוונה שהתעורר הכתפין זרועות עולם מדריגת אברהם ויצחק והוא הכריע ביניהם והטה כלפי חסד כנודע. ויחן את פני העיר, פני הוא לשון ראש וקודם, רצה לומר שהמשיך מוחין עליונים להדרועין ועל ידי זה השפיע השפעות גדולות וחסדים מגולים על בני דורו. וזה מרמז המדרש שתיקן להם מטבע ומכר בזול ותיקן מרחצאות הרמז הוא שהשפיע כל טוב על באי עולם. וזה מרמז המדרש על ויחן שקבע תחומין, רצה לומר ששמר שבת כי שבת מרמז למוחין עליונים אשר משם בא השפע ורב טוב על בית ישראל אמן:

ויאמר אלקים אל יעקב וגו' ושב שם במדרש מביא המעשה דר' לוי בר סיסי ששאלו אותו שלשה שאלות ואחת מהם הוא הפירוש הפסוק אגיד לך וגו' אם רשום למה אמת ואם אמת למה רשום ומאריך המדרש בזה מאד. גם דרשו שם אם חשב אדם לעשות מצוה כו' שהרי יעקב על ידי שאיחר נדרו נתבקרה פנקסו. ומסיים שם איחרת נדרך קום עלה בית אל ושב שם. ולכאורה צריך להבין ההמשך והדרש אשר סובב על מדת האמת והתרחקות השקר לכאן בפסוק זה. ותחלה נקדים לפרש הפסוק ויקרא לו אל אלקי ישראל, ודרשו חז"ל שהקב"ה קרא ליעקב אל ולכאורה הוא בלתי מובן. ונראה לי דהנה כתיב ויהי בשכון ישראל וגו' עד ויהיו בני יעקב שנים עשר, וכבר האריכו המפרשים לפרש חיבור הפסוקים אלו ואענה גם אנכי בעזר השם. דהנה כבר הארכנו בזה בכמה מקומות ומובא בספרים דהקב"ה ברא העולמות עבור התענוג והשעשועים שיהיה לו מאומה הישראלית אשר שרשם הם האבות הקדושים שהם המרכבה אל שכינת כבודו אשר על ידם יתפרסם אלקותו בעולם שיודיעו איך לאהבו ואיך לירא מפניו ולפארו. והנה זה האחד היה אברהם אשר אחז במדת האהבה והודיע חסדי אל לכל באי עולם ועל ידי זה המשיך חסדים גדולים בעולם. כשבא יצחק אחז במדת הגבורה מדת היראה להודיע דאית דין ואית דיין שייראו מפניו והנהיג את בני דורו שיעבדו את השם במדת היראה. כשבא יעקב הבין שלא יתקיים העולם רק במדת הרחמים שאף אם יתקלקלו ח"ו בני העולם מעשיהם ויחטאו כנגדו חלילה וחס אם יתחרטו וישובו בתשובה שיתמלא הקב"ה עליהם ברחמים, על כן אחז במדת תפארת מדת האמת להתרחק מן השקר ומדת התפארת הוא ממוצעת בין חסד וגבורה מרכבות אברהם ויצחק, כי מדתו ממוזגת מחסד וגבורה שיכללו הגבורות בהחסדים כשיתעוררו בני אדם בתשובה. ומדת האמת היא אמצעית בין י"ג מכילין דרחמי כי יעקב הוא המבריח מן קצה אל קצה, על כן נאמר תתן אמת ליעקב. וממנו נמצאו שנים עשר שבטי יה והוא היה המקור להם מספרם י"ג כנגד י"ג תקונים י"ג מכילין דרחמי כלולים באור ההויות כולם רחמים פשוטים תיקוני אריך להוריד משם רחמים על כנסת ישראל בלי שום תערובות דין. והנה י"ג הויות עולה בגימטריא של"ח, גם ראשי תיבות של הפסוקים ויהי בשכון ישראל וגו' עד וישמע ישראל עולה עם הכולל של"ח. על כן נאמר אחר זה ויהיו בני יעקב וגו' רצה לומר יעקב ושנים עשר בניו הם כנגד י"ג תיקונים י"ג הויות אשר עולים של"ח, כי יעקב על ידי שאחז במדת האמת היה שרשו ממקור י"ג תיקונים והוא וי"ב בניו כולם הם י"ג נגד הי"ג תיקונים אשר רומזים למדת האמת מבואר בכתבים אצל כוונת חנוכה. ובזה יבוא על נכון ויקרא לו אל וגו' שהקב"ה קראו ליעקב אל רצה לומר אחרי שבא למדת האמת ואחז בה בתכלית השלימות היה דבוק בשורש עליון מדת אל תיקון הראשון מהי"ג תיקונים. על כן קודם שקיים נדרו היה עליו קטרוג מחמת שכבר קראו הקב"ה אל על דבוקו במדת האמת וכל זמן שלא קיים נדרו הנה הוא חסר עדיין בשלימות האמיתי. ובזה מובן המדרש איחרת נדרך קום עלה בית אל, כי תיבות בית אל הם בגימטריא באמת. ושב שם, רצה לומר צריך אתה להאחז במדת האמת בתכלית השלימות להידבק במקור העליון של י"ג תיקונים תיקוני אריך להוריד רחמים פשוטים על כנסת ישראל עד סוף כל הדורות. ומעתה יבוא על נכון אריכות המדרש על פסוק זה קום עלה בית אל שמרמז למדת האמת כאמור, על כן מביא כל הדרש אם חישב אדם לעשות דבר מצוה רצה לומר שצריך להתאחז במדת האמת בתכלית השלימות שאפילו רק חושב לעשות מצוה צריך לקיימו וקל להבין:

וירא אלקים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו ויאמר לו אלקים אני אל שדי וגו' ויעל מעליו אלקים במקום אשר דבר אתו. ופירש רש"י ז"ל איני יודע מה מלמדינו. ונראה לי דאיתא במדרש על פסוק ויעל מעליו אלקים מכאן שהצדיקים הם מרכבתו של מקום. והענין הוא דכבר כתבנו כמה פעמים באריכות שהקב"ה שלשל כביכול ממנו העולמות אלפי אלפים רבבות עד שבא זה העולם הגשמי וצמצם בו אלקותו בכמה וכמה מלבושים ורצה העולם להרחיב יותר עד שגער בו הקב"ה והעמידו. וזה שאמרו ז"ל למה נקרא שמו שדי שאמר לעולמו די שלא יתרחב יותר לפי שכביכול שיער בחכמתו שעד כאן אפשר לאדם לחזור בתשובה אחר התגשמותו ואם היה העולם נתגשם יותר לא היה אפשר לנתק את עצמם מהגשמיות מחמת חומריות העביות, וחלילה היה האדם כמוכרח לחטוא ולא היה באפשרי לחזור בתשובה. וזה שאמר הכתוב אשר ברא אלקים לעשות שלא ברא לחיצונים גופים אלא ברא רוחות ולא הספיק לברוא הגופים עד שנתקדש היום, והיינו מטעם הנזכר לעיל שאם נבראו להם גופים היה העולם נתגשם יותר מדאי כנזכר לעיל. והעיקר העבדות לאיש הישראלי להעביר כל המסכים והמלבושים ולבוא אל פנימיות הקדושה ויזכך החיצוניות והמלבושים עד שגם המלבושים יאירו באור הבהיר. והנה האדם נברא בצלם אלקי שהוא אור המקיף כדאיתא בספרי קודש, וצריך לזכך את עצמו עד שיאירו הכלים והמלבושים יחד עם אור הפנימי והמקיף, ואז נעשה האדם מרכבה לשכינה הקדושה עד שאין מפריד השי"ת מעמו כלל וכלל לעולם ושורה עליו השכינה מה שאין כן קודם שנזדכך. והנה אברהם אבינו ע"ה קודם המילה נאמר לו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים, ונאמר לפי שאברהם אף שהיה מתחזק בעצמו בצדקו יותר מנח כדאיתא במדרש וברש"י ז"ל אף על פי כן קודם המילה שלא נזדכך עדיין מכל וכל היה צריך עדיין חיזוק וסעד מהשי"ת, על כן אמר לו השי"ת אני אל שדי פירוש שדי באלקותי לכל בריה דהיינו שגם לו צריך הסיוע מהשי"ת הנרמז בשם שד"י היינו שאמר לעולמו די שלא יתרחב יותר בכדי שיוכל האדם לזכך חומרו. התהלך לפני והיה תמים, רצה לומר אחר שימול את עצמו ישיג תכלית השלימות והזיכוך שיתהלך לפניו מעצמו והבן. והנה אברהם אבינו הוצרך לילך למצרים כמו שאמר הכתוב וירד מצרימה לשבר הקליפות שבחוץ לארץ וזה יהיה גם לו סיוע לזכך הכלים והמלבושים, ואז ויעל אברם ממצרים שהיה לו עליה על ידי זה. וכן יעקב אבינו הוצרך לילך לחוץ לארץ ולישב אצל לבן זמן רב גם כן לכונה הנזכרת לעיל בכדי שיזדכך חומרו. מה שאין כן יצחק אבינו לא היה צריך לירד לחוץ לארץ מחמת שנתקדש על ידי העקידה ונזדכך חומרו וכליו. ואפשר שלזה כיונו חז"ל במה שאמרו אתה קודש קדשים וכו':

והנה כבר כתבנו לעיל בפרשת ויצא שיעקב אמר אם יהיה אלקים עמדי ושמרני וגו' ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלקים. ודקדקנו שבתחלה אמר יהיה אלקים עמדי ולסוף אמר והיה ה' לי לאלקים, ואמרנו שנתיירא יעקב לצאת לחוץ לארץ והבטיחו השי"ת שיהיה לו שם אלקים לשמירה שיוכל לשבר תוקף הקליפות ולהכניעם בשרשם עד שיבוא לארץ ישראל אל בית אביו אז יזדכך גופו ויבוא לתכלית השלימות אז יהיה ה' לו לאלקים היינו שיכללו הדינים בהחסדים להמשיך חסדים גמורים על כנסת ישראל, יעויין שם בדברינו. והנה בבוא יעקב אבינו לשכם שהוא תחלת ארץ ישראל ויקן לו חלקת השדה ויקרא לו אל אלקי ישראל, פירוש על דרך כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלקי, אמנם עדיין לא נגמר לבוא למדריגתו כל זמן שלא בא אצל אביו והיה צריך עדיין לסיוע אלקי ולשמירה שם אלקים כמו שהתנה בתחלה ושבתי בשלום אל בית אבי, על כן נאמר וירא אלקים וגו' עוד בבואו מפדן וגו' ויאמר לו אלקים אני אל שדי שהיה צריך עדיין לשמירה שם אלקים ולסיוע ועזר וסעד לתמכו. גם היה לו עוד סיבות מיתת רחל וסיבת דינה עד אחר שנתקרב לבית אביו אז ויעל מעליו אלקים במקום אשר דיבר אתו, פירוש שמכאן ואילך נסתלק מעליו שם אלקים כי לא היה צריך עוד לשמירה ונסתלקו מעליו כל הדינים והאיר כל הכלים והלבושים והמסכים עד שהאיר אותם שיאירו יחד הכלים ואור הפנימי ובמקיפין בשוה כולם יחד מאירין ואז נעשה ונגמר להיות מרכבה וצורתו חקוקה בכסא הכבוד ועל זה אמר המדרש מכאן שהצדיקים הם מרכבה לשכינה ודו"ק:

ספר מאור ושמש - פרשת וישב

וישב יעקב בארץ מגורי אביו. איתא במדרש מצינו באברהם שגייר גיורים כו' ביעקב שגייר גיורים ואף ביצחק שגייר גיורים שנאמר בארץ מגורי אביו. ויש לדקדק הלא בדורו של יצחק היו בעולם גם גיורי אברהם, מדוע דייק הכתוב בארץ מגורי אביו על כל פנים היה לו לכתוב בארץ מגורי אבותיו. ויש לומר דהנה כבר אמרנו ונמצא בכל ספרי קודש שעיקר תכלית בריאת העולם היה עבור התענוגים שראה המאציל שיהיה לו מאומה הישראלית האבות הקדושים אשר פרסמו אלקותו וכל אחד הנהיג את בני דורו כפי מדריגתו אשר היה דבוק בהבורא יתברך שמו, אברהם היה דבוק ונאחז במדת החסד והודיע חסד אל לכל בני דורו והנהיגם לעבוד את השם מתוך אהבה ובשמחה רבה. בא יצחק בנו והבין שלא יתכן לעבוד במדריגה זו רק בשמחה כי יכול חלילה וחס לבוא לידי קלקול מזה כי יוכלו ההמון לבוא חלילה וחס לידי הוללות, התחיל להנהיג את בני דורו במדת הפחד והיראה להודיע להם דאית דין ואית דיין אשר יכול ח"ו לענוש לעוברי רצונו וצריך לירא מפניו ושיהיה תמיד רק פחד אלקים לנגד עיניו. וממילא כשהוא היה מנהיג הדור היו כולם כפופים תחתיו וחזרו לעבוד את אלקים במדריגתו. ואף דורו של אברהם אשר היו בימי יצחק חזרו לעבדו במדת הפחד. כשבא יעקב הבין שגם במדה זאת לבד לא יתכן לעבדו פן יבאו חלילה וחס לידי עצבות ומרה שחורה אשר היא מדה גרועה מאד, על כן התחיל הוא להנהיג את בני דורו במדה הממוצעת כי הודיע לבני דורו איך ימין ה' פשוטה לקבל שבים, ואף אם ח"ו מקלקלים השורה אם מתחרטים ונכנעים באמת לפני הבורא ברוך הוא מעוררים מדת הרחמים מדת התפארת אשר היא מרכבה ליעקב ומרחם על בריותיו, ממילא לא יבואו לידי עצבות רק יחזרו בתשובה, ומעתה תהיה היראה שייראו את ה' יראת הרוממות וגם זאת היא אהבה כי יעקב הוא הבריח התיכון ממוצע בין מדריגת אברהם ויצחק. על כן אמר הכתוב בארץ מגורי אביו, רצה לומר גיורי אביו היינו יצחק כי אז כשהיה יצחק מנהיג הדור היה הוא מגייר גם את גיורי אברהם אשר החזיר אותם למדריגתו נמצא כשבא יעקב לא מצא רק גיורי אביו, וקל להבין:

עוד בפסוק הנזכר לעיל, דהנה אמרנו בדרוש הקודם וכבר נזכר זה כמה פעמים שהאבות הקדושים הם הם המרכבה אשר פרסמו אלקותו יתברך שמו כל אחד לפי מדריגתו הודיע איך לעבוד את ה', אברהם במדת החסד, יצחק במדת היראה והפחד, יעקב ראה שאין העולם מתקיים על ידי הגבורות לבד חלילה וחס על כן המשיך מדת הרחמים לעולם, היינו אף שיבא אחד מבניו לידי קלקול ועבירה על אחת ממצות ה' אם אחר הוודעם ישובו ויכלמו ממעשיהם ויכנעו בהכנעה גמורה לפני המקום ויתחרטו באמת על פשעם אזי יתעורר מדת הרחמים לרחם על עמו. וכבר אמרנו שיעקב ובניו הם היו המרכבה לי"ג תיקוני דאריך מקור הרחמים, רצה לומר שהמשיך רחמים על הכנסת ישראל שיאריך אפו עמהם עד שיחזרו בתשובה שלימה. והנה שורש הי"ג תיקונים הם הג' הויות ובהם י"ב אותיות וקוצו של יו"ד הוא המקור לכולם. ונמצא בספרים הקדושים שכל מדה רומזת להוי"ה אחת, כן יעקב היה הוא המקור משנים עשר בניו והוא המשיך הרחמים אור ההויות שיאירו על שמות אלקים כוחות הדינין פחד יצחק להכניעם ולהמתיקם שיחזרו לרחמים פשוטים. וזה מרומז בהפסוק וישב יעקב רצה לומר יש"ב בגימטריא י"ב הויות המרומזים לי"ב אותיות של ג' הויות. יעקב, רצונו לומר שעם יעקב שהוא המקור להם אשר הוא עם בניו י"ב שבטי יה הם המרכבה לי"ג תיקוני דאריך. בארץ מגורי אביו, רצה לומר יעקב עם בניו השפיעו אור ההויות רחמים הפשוטים על שמות האלקים להמתיקם. בארץ כנען, רצה לומר על ידי שיכנעו לפני המקום אחר חטאם וישובו מדרכם הרעה יעוררו מדת הרחמים אור הי"ג תיקוני דיקנא להאיר על הדינים להמתיקם בשרשם שיחזרו לרחמים גמורים אמן:

וישב יעקב בארץ מגורי אביו. במדרש רבה בארץ מגורי אביו מגיורי אביו שאברהם מצינו שגייר גרים כמו דאת אמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. וביעקב מצינו שגייר גיורים כמא דאת אמר הסירו את אלהי הנכר וגו' וביצחק לא מצאנו שגייר גיורים, רק בכאן מרומז בארץ מגורי אביו מגיורי אביו, שממילא נלמד מכאן שגייר יצחק גיורים, עד כאן המדרש. ויש לדקדק לפי פירוש המדרש מהו וישב יעקב בארץ מגורי אביו, שאם הוא יעקב בעצמו גייר גרים היה לו להושיב עצמו בין אותם הגרים שהוא גייר, מה לו להושיב עצמו בין הגרים שגייר אביו. ך הענין כך הוא שמצאנו בכל דור ודור שצדיקים מלמדים התלמידים המתחבריםא ליהם דרכי ה' והאיך יתקנו בתשובה את אשר קלקלו והאיך יתקנו את נשמתם, א בל מעטים הם שיתקנו לגמרי את עצמם אצל צדיק אחד שלא יצטרכו אחר כך אחרה סתלקות הצדיק ליסע לצדיק אחר לתקן את נשמתם. והנה מצאנו באברהם אבינוע "ה שגייר גיורים ואף על פי כן לא היה להם קיום ולא נתקנו לגמרי, כדאיתאב פרקי דרבי אליעזר והוא מרומז גם כן בפסוק וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביוב ימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר וכבר פירשנו לעיל במקומו. והנהי צחק אבינו ע"ה למדם אחר כך אחר מות אביו כמרומז בפסוק וישב יצחק ויחפורא ת בארות המים אשר חפרו וגו' ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו, ד היינו שחזר ולמדם ויפתח להם שכל וחכמות לעבודת השי"ת. והנה אף על פי כןל א הועיל להם רק אחר כך כשבא יעקב אבינו ע"ה הוא חזר ולמדם ותיקנם לגמרי. ו זה פירוש הפסוק וישב יעקב, פירוש שהיה לו התיישבות בארץ מגורי כדפירשב מדרש מגיורי אביו דהיינו הגרים שגייר אביו ועדיין לא היו בתיקונם לגמריו הוא השיב אותם ותיקנם לגמרי כנזכר לעיל וקל להבין:

במדרש וישב יעקב מצאנו שאברהם גייר גיורים כדכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן, יעקב גייר גיורים כדכתיב הסירו את אלקי הנכר וגו', יצחק לא מצאנו שגייר גיורים כו' מדכתיב וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו' מגיורי אביו הרי שיצחק אבינו גייר גיורים עיין במדרש. ויש להבין האיך שייך הסמיכות של ואלה תולדות יעקב יוסף לזה שגייר גיורים ושגם אברהם ויצחק גיירו גיורים. ונראה לפרש על פי דאיתא בספרי קודש שאברהם אבינו ושרה כל זמן שלא הולידו לא היה זיווגם הקודש לריק חלילה, רק בזיווגם הקדוש המשיכו נשמת הגרים. וכן זיווג של כל הצדיקים הגם שהם בזקנתם מולידים נשמת הגרים בזיווגם הקדושים. והנה יעקב אבינו אחר שהוליד בנימין ושוב לא הוליד עוד נמצא שמכאן ואילך בזיווגם הקדוש המשיך נשמת גרים. וזה גם כן ידוע מספרי הקודש שגלות מצרים היה למען להוציא ניצוצות הקדושים שהוא נשמת גרים כדאיתא על פסוק כי לגוי גדול אשימך שם עיין שם. וזהו וישב יעקב בארץ מגורי אביו ודרש המדרש גיורי אביו, והכוונה שהולידו נשמת גרים יעקב אחר הולידו את בנימין וכן אברהם ויצחק כן שהולידו נשמת גרים על כן הוצרך לירד למצרים להוליד שם נשמת הגרים שנודע שזאת עיקר הכוונה בגלות מצרים. וזה מרומז בדברי רש"י ז"ל ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף ירצה בזה שיעקב רצה להוליד נשמת הגרים בארץ מושבו קפץ עליו רוגזו של יוסף ועל ידי זה נתגלגל הדבר ובא למצרים. ואתי שפיר החיבור אחר זה אלה תולדות יעקב יוסף ודו"ק:

ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה והנה קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי. הנה יש לדקדק מה זה מאלמים אלומים, ואם כפירוש רש"י עמרין מאסרין אסריןה וה ליה למימר בפירוש מקשרין עמרים. ותו מה זה קמה אלומתי וגם נצבה שהואכ פל לשון. ונראה לפרש בדרך רמז דהנה מצאנו בישראל כמה מיני צדיקים כל אחדל פי מעלתו, יש שהם בעלי מדות טובות ויש שהם בעלי תורה שהם גדולים בתורהו יש שהם בעלי צדקות, ולכל אחד מהצדיקים מתחברים אליו בעלי אסופות תלמידיח כמים שבדור ושאר נשמות שבישראל ללמוד ממעשיהם ולתקן את עצמם. והנה הגםש בודאי טוב מאד התחברות הלז אמנם העיקר הוא להתחבר את עצמו לצדיק כזהש יוכל לתקן נשמות ישראל כי זה הוא צדיק אשר הוא דוגמת צדיק העליון שמקשרא ת הכל כידוע מספרים הקדושים. אמנם איך נדע הדבר מי הוא במדריגת צדיקש למעלה שמקשר את הכל, יש ב' סימנין בדבר. הסימן אחד הוא כך שהנה ידוע שכלע שר ספירות הקדושות לכל אחד יש מדה זה מדת החסד וזה מדת הצמצום וזה מדתה תפארת וכן כולם כידוע. אמנם מדת צדיק אינה מדה בפני עצמה רק הוא מעבירה שפע מלמעלה למטה תמיד נהר דנגיד תמיד ולא פסק, מקבל ומשפיע וחוזר תמידו מקבל מלמעלה ומשפיע למטה ואינו מדה בפני עצמה כידוע מספרים הקדושים. וכןז ה הצדיק שלמטה גם כן צריך שיהיה דוגמתו שלא יחזיק לעצמו בשום מעלה רקה וא מקבל ומשפיע לאנשים המתחברים אליו. ולא כן שאר בעלי המדות בישראלח סידים חכמים נבונים שאף על פי כן הם מחזיקים את עצמם שיש להם המעלה שהואב ה, ובצדיק כזה יוכל להיות ביטול כי כל אחד אומר אנא אמלוך מחמת שמחזיקא את עצמו לבעל המדריגה, וצדיק כזה אינו יכול לקשר נשמות ישראל. אבל מי שהוא בבחינת צדיק שלמעלה אינו נחשב בעיניו לכלום דוגמת צדיק שלמעלה שאין בו שום מדה רק מה שמקבל מלמעלה כדי להשפיע למטה, על כן נקראת מדת יסוד כל, כי הוא כולל כל המדות להשפיע למלכות והוא מקשר הכל. וצדיק כזה יוכל לקשר נשמות ישראל להעלותם ולקשרם בשרשם בקשר אמיץ וחזק כי הוא דוגמת צדיק שלמעלה שלא היה בו ביטול והבן זה. והסימן השני הוא שמי שהוא במדריגת צדיק שלמעלה הוא במדריגת להבה דוגמת צדיק שלמעלה מדת יסוד שהוא מקשר כל הספירות כשלהבת בגחלת. וכן צדיק שלמטה צריך להלהיב את לב המתחברים אליו שישתוקקו תמיד להתקשר להבורא יתברך שמו ושיתלהבו כשלהבת אש לעבודתו יתברך שמו עבודה זו תפלה, צדיק כזה הוא דוגמת צדיק שלמעלה דוגמת יוסף הצדיק שנקרא גם כן להבה כדכתיב ובית יוסף להבה. ולצדיק שיש בו בחינות הללו אליו ראוי שיתחברו נשמות ישראל כי צדיק כזה יכול לקשר נשמותיהם לאביהם שבשמים בשרשם העליון בצרור החיים מקור נשמתם:

ודברינו ירומזו בדברי יוסף אל אחיו שהבינם איך מדריגתו הוא דוגמת צדיק שלמעלה ובהם אין הבחינה הזאת ואמר שמעו נא וגו' והנה אנחנו מאלמים וגו' ותרגם אונקלוס מאסרין אסרין רצה לומר מקשרין נשמות ישראל. בתוך השדה, רצה לומר חקל תפוחין קדישין ועל כן בא השדה בה' שמרמז להשדה הידוע, היינו שהיינו מקשרין נשמות ישראל לכביכול אני ואתם. אמנם החילוק אשר בינינו כי הנה קמה אלומתי וגם נצבה, רצה לומר אשר אני מקשר שאני במדריגת צדיק כידוע לזה היה קיום ומצב כי אני דוגמת צדיק שלמעלה מדת היסוד המקשר כל העולמות. לכן היה ביכולתי לקשר הנשמות בשרשם למעלה מקור הנשמות, והנוטריקון של נצב"ה נ'שמתם צ'רורה ב'צרור ה'חיים. והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי, רצה לומר הגם שגם אתם הייתם מקשרים נשמות ישראל אף על פי כן אינכם במדת יסוד צדיק שלמעלה המקשר הכל רק בשאר בחינות ובאמת אין העולמות מתייחדים ומתקשרים רק במדת יסוד על כן הכל צריכים להתחבר על ידי בחינתי, וזהו והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי כנזכר לעיל כי אין שום יחוד וקשור נעשה רק על ידי מדת צדיק יסוד עולם והבן:

וילכו אחיו וגו' וישלחהו מעמק חברון ויבוא שכמה וגו' והנה תועה בשדה וגו'. והנה צריך להבין האם יש לחשוב על שבטי יה קדושי עליון שישנאו את אחיהם שהיה צדיק יסוד עולם עד שרצו להרוג אותו ואחר שלא הרגוהו מכרו אותו לעבד, ועל פי פשטות הדברים קשה מאוד להבין. והנה רש"י ז"ל פירש על שכמה מקום מוכן לפורעניות, צריך גם כן להבין שיהיה המקום גורם. ונראה לבאר דהנה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות היו כל המקומות מלאים מאור אין סוף ב"ה וצמצם המאציל שכינתו ועשה מקום פנוי אשר שם יבראו העולמות. והנה למען כי רצונו הפשוט היה להיטיב לברואיו שיהיה שכר ועונש על כן ברא עולמות והחריבן, רצה לומר כאשר נמצא בכתבים שקודם עולם התיקון יצאו האורות מעורבבין דין ורחמים ולא על הסדר ונשברו ונפלו מהם ניצוצין הקדושים לעמקי הקליפות, ועשה המאציל זאת בכדי שעל ידי עסק התורה והתפלה של אומה הישראלית אשר יברא יבררו הניצוצות הקדושים ויעלו אותם מעמקי הקליפות ויקבלו שכר טוב על מעשיהם. אחר זה היה עולם התיקון ונבררו העולמות ומאשר נתברר אז מזה נברא העולמות העליונים והתחתונים. והנה דור המבול היו נאחזים עוד בקליפות קשים מאד, וראה המאציל שקשים מאד לתקנם ונשטפו במי המבול ולא נברר מהם רק נח. אחר זה היה דור הפלגה גם כן קשים מאד ולא יוכלו להתקיים ולא נברר מהם רק השבעים אומות אשר ראה המאציל שיהיה ביכולתינו לסובלם ולהתקיים ביניהם. וכל אותם הנשמות שלא נתקנו אז ירדו למצרים הנקרא ערות הארץ, ועל ידי הגלות בחומר ולבנים והתיכנו בכור הברזל נבררו הנשמות העשוקים בקליפות אמנם לא כולם, ומה שנשאר עוד יוברר מעט מעט עד ביאת משיח צדקינו שיהיה אז בירור הגמור כמבואר הכל בספרים הקדושים:

והנה בשכם שם היה מקום אשר נפלו שם ניצוצות רבים וגברו שם מאוד הקליפות שעשקו הניצוצות, על כן היו שם קלקולים רבים, שם היה ירבעם אשר חטא והחטיא ולא רצה לשוב בתשובה כדאיתא בגמרא שאמר לו הקדוש ברוך הוא חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן ושאל מי בראש, יעויין שם, מזה נראה שהיה מעולם התהו שגם הם אמרו כל אחד אנא אמלוך כידוע. והנה יעקב ובניו כשראו קושי המקום אשר גברו שם מאוד הקליפות רצו לתקן ולהעלות את הנשמות העשוקים שם. והנה אם היה שלום ואהבה בין כולם היה נעשה זאת על ידיהם תיכף, אמנם הקדוש ברוך הוא לא רצה שיתבררו רק מעט מעט על ידי מעשי התחתונים עם בני ישראל על ידי תורות ותפלות של דורות הבאים למען הרבות שכרם, על כן העיר ביניהם קצת שנאה והתחלקות כמו שכתוב נורא עלילה על בני אדם, על כן הוכרחו למכור את יוסף למצרים ונתגלגל על ידי זה שבא יעקב ובניו למצרים לברר הניצוצות על ידי עול הגלות, ואשר ישאר עוד יתברר מעט מעט כנזכר לעיל. וגם ידוע שעל ידי העשרה הרוגי מלכות נתבררו ניצוצות רבים. על כן נמצא בכוונת האר"י ז"ל לכוין באל נקמות ה' אל נקמות הופיע שינקום ה' נקמת הריגת הקדושים הללו. ואם היה התיקון נעשה אז לא היו נצרכים אלו הקדושים ליהרג והיה נעשה התיקון על ידי השבטים בעצמם. וזה היה כוונת יעקב אשר שלח את יוסף לאחיו לעשות תיקון זה:

ולזה מרמזים הפסוקים הנה אחיך רועים בשכם מקום מדור הקליפות לכה ואשלחך וגו', ואף יוסף נזדרז לכונה זו. אמנם כאשר ראו קושי הקליפות שלא יתקנו על כן רצו להרוג את יוסף (והיה בדעתם שיתוקן זאת על ידי הריגתו, אחר זה הבינו שגם בהריגתו לא יתוקן זאת) על כן הוכרחו למכרו למצרים. ולזה מרמזים הפסוקים וימצאהו איש והנה הוא תועה בשדה, רצה לומר שהיה תוהה ומחשב לתקן זאת. וישאלהו האיש וגו' ויאמר את אחי אנכי מבקש, רצה לומר את הניצוצין והנשמות הקדושים העשוקים אנכי מבקש לתקנם ולהעלותם מעמקי הקליפות. וזה הסוד מרומז בתיבת שכמ"ה ראשי תיבות ש'ברי כ'לים מ'עולם ה'תוהו לתקן זאת, אמנם כאשר לא עלתה בידם והוצרכו למכור את יוסף וישב ראובן וגו' אמר א'נה א'ני ב'א רצה לומר שתיבות אנ"ה אנ"י הם ראשי תיבות של אל נקמות ה' אל נקמות הופיע אשר מכונים על ההרוגי מלכות והיה מתאונן שעתה שלא נעשה התיקון יוכרחו להיות העשרה הרוגי מלכות ואשר ישאר עוד יתברר מעט מעט עד ביאת משיח צדקינו שיהיה במהרה בימינו אמן:

וישמע ראובן ויצילהו מידם וגו' ויאמר אליהם ראובן וגו' השליכו אותו אל הבור וגו' למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו וגו' ויפשיטו את יוסף וגו' והבור ריק אין בו מים. ובמדרש מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. ולכאורה קשה מה הוא הצלת ראובן במה שציוה להשליך אותו אל הבור אשר בו נחשים ועקרבים. ובפרט לפי דרשת חז"ל שרוח הקודש העיד עליו שכוונתו היה למען הציל אותו מידם. ובזוהר הקדוש איתא למען הציל אותו להשיבו אל אביו אף מת, גם זאת לכאורה אינו מובן שזאת יהיה ההצלה. גם קשה מפני מה הפשיטו הכתונת הפסים מעליו, האם היה הכתונת הפסים אשר עליו למחסה ולמסתור מפני הנחשים ועקרבים. ונראה לבאר על פי פשוטו דהנה ידוע שיעקב מסר ליוסף השם כ"ב אותיות היוצא מברכת כהנים ובפרט השם פסי"ם אשר הוא מסוגל לחן ולשמירה ולכן עשה לו כתונת פסי"ם בכונה זו על פי היחוד וצירוף של השם כ"ב אותיות. והנה אחי יוסף היו מסופקים ביוסף שראו אותו הולך במקום סכנה למדבר והלך יחידי ושום מורא לא עבר על ראשו, ובפרט במה שהלך אצל אחיו שהיה יודע בהם שהיו שונאים אותו, אם הוא סומך את עצמו על צדקו או רק על סמך השמירה שעשה לו אביו במה שהלבישו כתונת הפסים שהוא מסוגל לשמירה כנזכר לעיל כי בודאי עשאו אביו על פי כונת השם של כ"ב אותיות כנזכר לעיל. ולמען יעמדו על המבחן הפשיטו מעליו הכתונת ואם גם אז לא יוזק הוא בודאי מחמת צדקו והוא מהראוי שצדיק באמונתו יחיה ואם אינו צדיק כל כך אזי יוזק. אמנם ראובן במה שאמר השליכו אותו אל הבור לא היה כונתו שיפשיטו מעליו הכתונת ולא היה יודע שכן יעשו ועל כן היה לבו נכון ובטוח שלא יוזק מחמת שמירת אביו שעשה לו ושפיר אמר הכתוב ורוח הקודש העיד עליו למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו וקל להבין:

וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם ויראו והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולוט הולכים להוריד מצרימה. פירוש רש"י ז"ל ידוע למה פרסם הכתוב את משאם עיין ברש"י, אבל יוכל לומר שהכתוב מרמז דבר גדול כי ידוע מכל הענין יוסף עם השבטי יה היה לגלגל הדבר הנאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך וגו', כי מוכרח הדבר שירד יעקב עם בניו למצרים לסבול עול השיעבוד לברר שם כל ניצוצי הקדושה כנזכר לעיל, ואחר כך ואחר הבירור יהיו יכולים לקבל התורה מפי הקדוש ברוך הוא פה אל פה על ידי משה רבינו ע"ה, והוא יהיה הגואל אותם ממצרים ועל ידו יהיה נתינת התורה לישראל ויתגלה הרצון הקדום שהיה בבריאת העולמות ישראל עלה במחשבה שיהיה עם אחד שיקבלו תורתו הקדושה על ידי משה. וזה ידוע שמשה היה בחינת דעת של כל ישראל על כן נקראו דור דעה, וגם יעקב אבינו היה בחינת דעת שהיה מחבר הקצוות אברהם ויצחק. וגם נאמר בזוהר הקדוש ובכתבי האר"י ז"ל שמשה היה מלגאו ויעקב מלבר עיין בדבריהם וגם יוסף היה בחינת הדעת כמבואר בדבריהם הנזכרים לעיל. על כן נאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי היה משורש שלו. על כן הוצרך להתגלגל הדבר שירד יוסף למצרים ועל ידו יהיה ירידת יעקב אבינו עם השבטים והם עשו הפעולה על ידי מעשיהם הטובים שיהיה הגאולה על ידי משה רבינו ע"ה ונתינת התורה. וזהו מרמז הפסוק וגמליהם נושאים נכאת כי נכא"ת גימטריא עם האותיות דעת עם הכולל, לרמז כי הדעת יורד למצרים עם יוסף. וצר"י ול"ט מרמז כי תיבת צר"י ול"ט גימטריא מש"ה, והוי"ו של ו'צרי מרמז ליעקב כידוע, י וי"ו הוא הבריח התיכון כמבואר בכל הכתבים. על כן כל זאת היה להורידמ צרימה להגלות. וזה נזדמן ליוסף שבירידתו למצרים נחת גם כן נשמת משה עמוע ם הדעת לגלות, על כן הריח אותו הצדיק ריח בשמים כי הריח של הדעת עם משהי רד עמו והיה בטוח שיהיה הגאולה על ידו ויקבלו התורה מהשי"ת שמו. וזהוש מרמז בזוהר הקדוש שגלות מצרים היה הדעת בגלות ודו"ק:

ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו וגו' ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וגו' ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עינים אשר וגו'. פירש רש"י ז"ל ורבותינו דרשו בפתחו של אברהם אבינו וכו', והוא תמוה. ונראה דאיתא במדרש רבה בפרשה זו ראובן עסק בשקו ובתעניתו שבטים עסקו במכירתו של יוסף והקב"ה עסק לברוא אורו של משיח עיין שם. להבין הענין, דאיתא במדרש אין לך שבת ושבת שאין קורין פרשתו של לוט. ועיין במתנות כהונה שפירש אולי בזמניהם היו קורין פרשתו של לוט בכל שבת עיין שם והוא תמוה. ונראה דיש להבין מה זה הענין של יהודה ותמר שיצא מהם נשמת משיח צדקינו שיבא במהרה בימינו שיהיה על ידי חציפות ועל ידי כלתו, הגם דאיתא במדרש שהיה על ידי השי"ת ששלח ליהודה המלאך הממונה על התאוה עיין שם, אף על פי כן יש להבין להשכיל דבר זה. ונראה כי איתא בספרי קודש שטעם איסור העריות הוא לפי שאסור להשתמש בשרביטו של מלך עיין שם. והנה איתא בזוהר הקדוש על פסוק ה' בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא, עיין בספרי הקודש באריכות הפירוש. והנה בביאת משיח במהרה בימינו יהיה זה שתעלה המלכות הקדושה למעלה למעלה עד עתיקא קדישא והצדיקים ימשיכו אז השפע ממזל עילאה מי"ג תיקוני דיקנא עילאי למלכות ומשם לכנסת ישראל. והנה בכל שבת ושבת יש דוגמא זו שהצדיקים מושכים שפע מעתיקא קדישא ממזלא עילאה שהוא שלשה שמות הוי"ה גימטריא מזלא מי"ג תיקוני דיקנא לכנסת ישראל בסוד שבת שי"ן ב"ת כדאיתא בספרי הקודש, עיין שם. והנה סוף מעשה במחשבה תחלה וכן היה ענין לוט שבא על בנותיו ויצא ממנו נשמת משיח והוכרח להיות כן דוגמא שלמעלה שאבא יסד ברתא. וזה שאמר המדרש שאין לך כל שבת ושבת שאין קורין בו פרשתו של לוט היינו בכל שבת ושבת נעשה דוגמא זה שהצדיקים מעלים ומייחדים את המלכות בסוד עתיקא קדישא וממשיכים משם השפע לכנסת ישראל והיינו אבא יסד ברתא כנזכר לעיל וזה בכל שבת ושבת ומובן המדרש היטב. ובזה יובן הגמרא במסכת שבת כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו וכו', וכבר מובאים דברינו אלה בפרשת וירא עיין שם. והנה אמרנו פירוש הגמרא אסתר קרקע עולם היא בדרך רמז שפשטה את עצמה מתאוות הבהמיות ומהגשמיות והיתה אצל עצמה כעפר ואפר דוגמא כאשר מצינו ברבי אליעזר שהיה דומה כאילו כפאו שד. וזה מרומז בדברי חז"ל אסתר קרקע עולם היתה. והנה בכאן שהקב"ה עסק לברוא אורו של משיח שיצא מיהודה ותמר דוגמא שלמעלה אבא יסד ברתא כי אין אדם נמנע מלקרא לכלתו בתו, ועל כן הזמין השי"ת ושלח מלאך הממונה על התאוה וכו' כדי שיבוא לידי כך שיצא נשמת משיח. והנה הצדקת תמר הבינה זאת ברוח קדשה והיא פתחה זאת כדכתיב ויוגד לתמר וגו' ותכס בצעיף ותתעלף, וחלילה לצדקת הזאת שיעלה בדעתה איזה תאוה הבהמיות, ובהכרח שפשטה את עצמה מתאות הגשמיות כאשר אמרנו אסתר קרקע וכו' והיתה אצל עצמה כעפר ואפר, וזה רמזו חז"ל שישבה בפתחו של אברהם אבינו שנאמר בו ואנכי עפר ואפר. והנה כבר כתבנו שעל ידי יהודה ותמר נתהוה נשמת משיח ועל ידי זה תתייחד מלכותא קדישא בחכמה עילאה בסוד עתיקא קדישא שיהיה נמשך השפע ממזלא עילאה סוד הג' ההויות מקור הי"ג תיקוני דיקנא לכנסת ישראל. וזה מרומז ו'יהי ע'ר ב'כור יהודה ראשי תיבות של ויהי ער בכור עולה ע"ח מספר שלשה הויות של רחמים, כי מכאן התחיל להתנוצץ נשמת משיח שעל ידו יתייחדו העולמות לרום המעלות ולהוריד השפע משם לכנסת ישראל, כי ער בכור יהודה הוא היה עיקר בעלה של תמר ואונן לא היה אלא בסוד יבום. והנה איתא בספרים הקדושים שזיווג יהודה עם תמר היה לתקן נשמת ער וכו' להחזיר אותם בסוד גלגול, והעיקר היה ער כי הוא היה הבכור ואונן בא לייבם את תמר לתקן נשמת ער אלא שלא רצה לתקנה ושחת ארצה עד שהוצרך הדבר שיתתקן על ידי יהודה על דרך האמור למעלה. וזה ירומז בדברי הכתוב ותאמר אם תתן ערבון עד שלחך, פירוש שנחלק תיבת ערבון לשני תיבות, ער"בון. ובון מלשון בן. רצה לומר ער בן. עד שלחך תיבת שלח"ך עולה בגימטריא משיח, שעל ידו יברא אורו של משיח צדקינו במהרה בימינו אמן:

ויוגד לתמר לאמר וגו' ותשב בפתח עינים. במדרש בפתחו של אברהם אבינו שכל העינים מצפים לראותו. ויש להבין שלא מצינו זאת שמצפים לראות פתחו של אברהם אבינו. אמנם נראה לבאר דהנה נמצא במדרש על פסוק צדקה ממני שיצא בת קול ממני ומאתי יצאו הדברים, רצה לומר שמן השמים סייעוהו לאותה המעשה שיצא מלכות בית דוד ונשמת משיח שיתגלה במהרה על כן נתעורר יהודה קדוש עליון לדבר זה. והנה גם לתמר נתגלה סוד זה והיא גם היא נתכוונה לדבר זה לעשות יחודים קדושים להוריד נשמת משיח ממקום חצבה ושרשה בעולמות העליונים. והנה נמצא בגמרא ובמדרש ששה דברים קודמים לעולם ומהם הוא תשובה ונשמת משיח. נמצא אנו למדים ששניהם הם ממקום ומשורש אחד. והנה תשובה היא מדריגת בינה אימא עילאה אשר אור הפנימי הוא שם של ס"ג ולבושה הוא שם של אהי"ה במלוי יודי"ן עולה קס"א, ונתכוין לעשות היחודים הקדושים לזווג האורות על ידי דעת המזווג המדות להוריד נשמת משיח. ולזה מרמזים הפסוקים ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף, ראשי תיבות עולה ס"ג. בצעיף, תרגם אונקלוס בעיפא, עיפא עולה קס"א, רצה לומר ותכס לשון מלבוש שהלבישה את עצמה במספר קס"א מילוי שם אהיה. גם בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עינים אשר על דרך, הראשי תיבות עולים קס"א. ע'ל ד'רך ת'מנתה ראשי תיבות דעת, נתכוונה לכוונה הנזכרת לעיל לעולם הבינה להוריד משם נשמת משיח. והנה אצל אברהם מצינו שמסר את נפשו להציל את לוט כשרדף אחר החמשה מלכים. ולכאורה אינו מובן שימסור את נפשו עבור לוט הלא ידע דרכו כי נסע מקדם ודרשו חז"ל שהסיע את עצמו מקדמונו של עולם. אמנם באמת היה מחמת שראה ברוח הקודש שיתנוצץ ממנו נשמת דוד ומשיח. על כן אמר המדרש שפיר שישבה בפתחו של אברהם אבינו, רצה לומר שעשתה כמו שעשה אברהם אבינו שמסר נפשו להוריד נשמת משיח בעולם שכל העינים מצפים לראותו שיתגלה במהרה בימינו אמן:

ויוסף הורד מצרימה וגו' ויהי איש מצליח וגו' ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו וגו' וימאן וגו' ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים וגו' ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה. גמרא רב ושמואל חד אמר מלאכתו ממש. גם התרגום אונקלוס מפרש למבדק בכתבי חושבניה, צריכים להבין מפני מה דוקא בכתבי חושבניה. וחד אמר לעשות צרכיו עמה אלא שנראה לו דמות דיוקנו של אביו כדאיתא בתוספת של ר' משה הדרשן מדכתיב ואין איש מאנשי הבית שם בבית משמע דאיש מאנשי הבית לא היה שם בבית אבל איש אחר היה שם בבית ועל כן צריך לומר דיעקב היה כדמשמע ברש"י בפרשת ויחי. וצריכים גם כן לעמוד על עיקר הדברים כי כפשוטם אי אפשר להבין שזאת תעלה על מחשבת יוסף הצדיק. גם הדקדוק מפני מה נאמר וחטאתי לאלהים לשון עבר הוה ליה למימר ואחטא. גם מה שנאמר וחטאתי לאלהים ולא נאמר לה'. גם איתא במדרש רבה ותשא אשת אדוניו את עיניה מה כתיב למעלה מן הענין ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה התחיל ממשמש בעיניו ומסלסל בשערו ומתלה בעקבו אמר הקדוש ברוך הוא אני מגרה בך את הדוב מיד ותשא אשת אדוניו ווגו'. גם כן צריכים להבין וכי ח"ו תעלה גיאות כזאת על דעת יוסף הצדיק:

ונראה לי לפרש בדרך רמז על פי מה דאיתא במדרש רבה בפרשת וירא גם הובא בזוהר הקדוש על פסוק והאלהים נסה את אברהם, כתיב נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה, נסיון אחר נסיון וגידולין אחר גידולין בשביל לנסותן בעולם בשביל לגדלם בעולם כנס הזה של הספינה, עד כאן לשונו. ופירוש המדרש הלז הוא כך כי אין הקדוש ברוך הוא צריך לנסות את הצדיק כי השי"ת בודאי יודע כל מחשבות בני אדם אף קודם שבאו לעולם מה שתעלה אחר כך במחשבת לבם, לזאת השי"ת אין צריך לנסיון כי יודע האמת. רק השי"ת נותן לו הנסיון בשביל לגדלו בעולם ולפרסמו שידעו ושיכירו כולם גודל צדקתו וקדושתו. וגם כן רצה השי"ת בזה הנסיון להראות גודל צדקתו של יוסף ולא יהרהרו עליו שום שמץ ונדנוד עבירה על פי הדרך שיבואר למטה, כי הדרך הישר אשר צדיקים הולכים בו הוא על פי מה דאמרו חז"ל שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, ובפירוש הברטנורה כשהאדם עושה מצוה בשלימות אז הוא שכרו שמזדמנים לו מן השמים עוד מצוה אחרת ולהיפוך הוא גם כן בעבירה. ונראה לי שבודאי מן השמים הוא התשלום שכר הלז מדה כנגד מדה שכפי מדת המצוה אשר יעשה האדם אזי גם כן כפי מצוה זו יזדמן לו מצוה אחרת דמיון המצוה אשר עשה מקודם, וגם כן הוא להיפך בעבירה שכפי עבירה אשר יעשה האדם חלילה אזי יזדמן לו עבירה אחרת הדומה לעבירה הראשונה. וזאת ידוע שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. וכשיזדמן לו לאדם איזה הרהור עבירה שיגרה בו היצר הרע אזי יפשפש במעשיו כי בודאי עשה עבירה כבר הדומה לזו העבירה אשר מסיתו היצר הרע ויעשה תשובה עליה ואז ינצל משכר העבירה ומגרירותיה:

ובזה נבוא לביאור פרשה זו כי ידוע שהשכינה הקדושה ירדה למצרים עם יוסף הצדיק כמו שנאמר ויהי ה' את יוסף, ויהי הוא לשון צער שהשכינה ירדה בהגלות. ובודאי כיון שהשכינה גם כן היתה עמו בודאי שמר עצמו מכל חטא ועון ומשום נדנוד עבירה, ובפרט מהגיאות כי אמרו כל המתגאה הוא דוחק רגלי השכינה, ועם יוסף היתה השכינה שרוי בודאי לא היה בו גיאות כלל אף שמיני שבשמינית. והפירוש הוא כך ויהי יוסף יפה תואר, היינו ששמר מאד הגוף והאיברים בטהרה גדולה ובקדושה יתירה ויהי יפה ומנוקה מכל עון ופשע. ויפה מראה הוא הנשמה המאירה שלא פגם אותה כלל באיזה נדנוד חטא. וסלסול השער היינו השערות עליונות היינו הי"ג תיקוני דיקנא, גם המשמוש העינים ומה שהיה מתלה בעקבו הוא הכל עשה יחודים בעולמות עליונים כאשר פירשתי כבר יעויין שם ותמצא נחת. אך הבני אדם אשר עיני בשר להם לא ידעו ולא הבינו כוונת הצדיק בזה ויחודיו וסברו שיש לו גיאות במשמוש העינים ובסלסול השערות, והקב"ה רצה זאת לגלות להם שאין בו גיאות כלל, לכך התרחש לו הנסיון הלז באשת פוטיפר המכונה גם כן בשם היצר הרע ותאמר לו שכבה עמי, וידוע מאמר חז"ל כל המתגאה כאילו בא על עריות וכאילו בא על אשת איש, נמצא שהגיאות הוא שקול כעריות, נמצא שבאם היה חלילה וחס בו איזה נדנוד גיאות גשמיות אזי היה נכשל באשת פוטיפר כי שכר עבירה עבירה כפי ההקדמה דלעיל, היינו שמזדמנים לו לעשות עבירה אחרת כפי דמיון עבירה אשר עשה מקודם, והוא היה ניצול ועמד על הנסיון בזה הוצרכו כולם להודות וידעו הכל שאין בו שום גיאות כלל, ואז התנשא מעלת קדושתו וצדקתו בפועל ובבירור:

ועל פי הדברים האלה נוכל לומר גם כן מה דאיתא (והביטו אחרי משה עד בואו האהלה שחשדוהו באשת איש, הוא גם כן שחשדו אותו שיש לו גיאות בזה ששם אהלו חוץ למחנה שאין כבודו לישב ביניהם לכן חשדוהו גם כן באשת איש כי הכל אחד כנזכר לעיל) ועבירה גוררת עבירה דמיון העבירה ראשונה וכאשר ראה יוסף הצדיק שמסיתו לעבירה זו ואז פשפש במעשיו הראשונים, וזהו שתרגם אונקלוס למבדק בכתבי חושבניה אולי ואולי עבר איזה עבירה הדומה לזו, אם ח"ו נכשל בגיאות ששקול כעריות, אך לא מצא עצמו כלל באיזה עבירה הדומה. וזהו שאמר וחטאתי לשון עבר כי אמר האם עברתי מכבר עבירה הדומה לזו זהו אינו, וזהו וחטאתי לאלהים כי העבודה זרה מכונה בשם אלהים אחרים כי לא מצא עצמו שעבר איזה עבירה אף גיאות כמו שאמרו חז"ל כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה, על כן אינו ראוי לאותו מעשה כי גם כבר לא פגם בשם אלהים הקדוש להביא ח"ו עצמו לממשלת אלהים אחרים ועל כן לא שמע לדבריה לשכב אצלה להיות עמה. אך כן דרך היצר הרע להצדיקים גדולים שאינו יכול לתפוס אותו להחטיאו אך כאשר בא הצדיק להתבודדות גדול ומפשפש במעשיו וחושב לעצמו שהוא גרוע שבגרועים והוא לאפס ולאין אדרבה הוא חושב לעצמו שהוא מלא עבירות כן דרך הצדיקים המתבודדים עצמם ועושים תשובות גדולות אזי תחבולתו של היצר הרע להביא הצדיקים הללו בעצבות גדול ובמרה שחורה חלילה וחס שיאמר לנפשו שהוא מלא עבירות ואז יוכל לתופסו חלילה וחס להכשילו באיזה דבר. אך הצדיק צריך זאת להבחין תיכף שזאת הוא מחשבת היצר הרע וצריך תיכף לצאת מגדר הלז שלא להחשב לעצמו שהוא מתבודד עצמו כדרך הצדיקים לשוב על עוונותיהם רק להביא עצמו לתוך שמחה וינצל מהכשלת היצר הרע. וזאת היתה מעשה דיוסף הצדיק שראה היצר הרע שלא יוכל להכשילו רק כאשר התבודד כדרך הצדיקים וחשב עצמו לאפס ולאין. וזהו ואין איש מאנשי הבית שם בבית רצה לומר שבא למדריגות התבודדות גדול כאילו אין שום אחד מאנשי הבית שם בבית, והיה מתבודד עצמו אז רצה היצר הרע לתופסו להביאו במרה שחורה ועצבות שהוא מלא עבירות ואז היה יכול ח"ו להכשילו. וזהו ותתפשהו בבגדו, היינו בעבירות מלשון בבגדו בה, היינו להביאו לעצבות לעשות תשובה על רוב העבירות ועל ידי העצבות היה יכול להכשילו, על כן עשה לו יוסף הצדיק עצה זאת ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה, רצה לומר שעזב עצמו מהתבודדות וממחשבות אשר חשב לעצמו לאפס ולאין כדרך הצדיקים, רק כעת עזב הדרך הלז וינס ויצא החוצה שאחז עצמו במדת התפארת. וזהו דמות דיוקנו של אביו ראה, היינו מדת יעקב הוא התפארת, והחזיק עצמו בשמחה ועל ידי זה ניצל ממחשבת היצר הרע וידעו הכל שיוסף הוא הצדיק יסוד עולם ודו"ק. וזהו פירוש הפסוק וראה אם דרך עוצב בי ואז תחבולות היצר הרע להכשילו כנזכר לעיל, אז נחני בדרך עולם כפי שנאמר וינס ויצא החוצה והבן:

ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי. יש לדקדק מה זה ויהי ויהי שהוא לשון צרה ח"ו כידוע. ונראה דאיתא במדרש רבה על ויהי איש מצליח גבר קפוז, פירש במתנות כהונה גבר קפוז איש מקפיץ כלומר צהל ושמח ולב טוב, מדלג על ההרים תרגום מקפז, על פי וצלחו הירדן לפני המלך, ופירש המתנות כהונה וצלחו את הירדן שעברו בחפזון ובמהירות ובשמחה. ונקדים עוד מה דאיתא במדרש ששכינה ירדה עם יוסף הצדיק למצרים והוא גלות השכינה וכתיב בכל צרתם לו ולא צר, כי באמת תרווייהו איתא. נמצא היה ליוסף הצדיק צער גדול מגלות השכינה הקדושה ומה גם צער גלותו מבית אביו ואחיו הצדיקים, כי גם שהיה מושל בכל עשירות של פוטיפר והיה מושל בכל אשר לו אף על פי כן היה בגלות בין המצרים ומרוחק מבית אביו ואחיו הצדיקים ואין לך צרה גדולה מזו, ואף על פי כן בכל זאת עשה עצות בנפשו להרחיק מלבו כל העצבות שזהו מניעה גדולה שבכל המניעות בהיות אדם סר וזעף כידוע מדברי קדושים עליונים, והסיח דעתו מדאגתו וצערו וצרתו בהיותו מרוחק מבית אביו והיה בשמחה תמיד כדי שיהיה יכול לעבוד השי"ת בשמחה ומטוב לב מרוב כל והיה אוכל ושותה ומסלסל בשערו כדאיתא במאמרם ז"ל והכל כדי שיהיה שמח וטוב לבב מרוב כל. כי כן שמעתי פירוש המשנה משנכנס אב ממעטין בשמחה פירוש ממעטין את צער ודאגות בשמחה, פירוש עם שמחה, על ידי שמחה שיש לאדם הוא ממעט גלות השכינה. והצרות שהיה לו בהיותו בגלות בין העובדי כוכבים המשיך את הצרות על בית אדוניו שהיו עובדי כו"ם ועל המצריים. וזה ויהי ה' את יוסף פירוש צער גדול היה ליוסף על גלות השכינה שהיתה עמו במצרים להשתתף עמו בצערו שהיה לו על פרידתו מבית אביו על שם בכל צרתם לו צר כנזכר לעיל. ויהי איש מצליח כדפירש המדרש גבר קפוז דהיינו שהיה בשמחה וטוב לב לעבודת השי"ת והגם שהיה בצער. וזה ויהי, רצה לומר הגם שהיה בצער בלשון ויהי אף על פי כן איש מצליח כפירוש המדרש שהיה גבר קפוז רצה לומר שהיה שמח וחדי בחפזון ובמהירות כדפירש במתנות כהונה כנזכר לעיל, על כן היה תמיד בשמחה ובטוב לב לעבודת השי"ת ובזה המתיק הצער מהשכינה ומעצמו כמאמר ממעטין בשמחה. והמשיך כל הצרות על כל העכו"ם. וזה ויהי, רצה לומר צרה בבית אדוניו המצרי, רצה לומר שהמשיך כל הדאגות ועצבות על בית אדוניו המצרי כנזכר לעיל ודו"ק:

ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי. השלשה ויהי אין להם שום פירוש. ויש לרמוז בזה כי הצדיק הזה נכנס לגלות כנזכר לעיל כדי לעשות הכנה לאביו והשבטים ולכל ישראל כדי שיהיו יכולים לסבול הגלות ועול השיעבוד ולעשות התיקון המכוון בהגלות הנזכר לעיל, והשכינה הקדושה ירדה עמו מיד לגלות כמבואר בזוהר הקדוש, על כן התחזק את עצמו ועשה לעצמו מגן מהחיצונים שלא ישלטו בו ולא יהיה להם שום אחיזה בגופו ונשמתו ח"ו. וידוע שתיבת מגן מרמז לשלשה שמות א"ל כמבואר בכוונת הקפות של הושענא רבה, שאנו עושים לעצמנו בהקפות מגן מהחיצונים שלא ישלטו בנו. וזהו הרמז השלשה ויהי, כי שלשה פעמים א"ל גימטריא מג"ן לרמז שיוסף עשה לעצמו מגן שלא ישלטו בו המצרים. וזהו הרמז במדרש בפרשה זו בתחילת הסדרה משל לנפח שהיה פתוח באמצע פלטיא וכו' גץ אחד יוצא משלך וגץ אחד משל בנך ואתה שורפו מרמז כנזכר לעיל שג"ץ גימטריא מג"ן ורצה לומר שמגן שעשה יעקב לעצמו ומגן שעשה יוסף לעצמו על ידי השמות א"ל היו שורפים כל אלופי עשו ושני פעמים מג"ן גיטמריא מקו"ם דהיינו השי"ת שהוא מקומו של עולם:

ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף וגו'. פירוש רש"י ידוע כיון שראה עצמו מושל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו אמר הקב"ה וכו' אני מגרה בך את הדוב מיד ותשא אשת אדוניו וגו'. אבל זה לא נזכר בפסוק שסלסל בשערו וכו'. ונוכל לומר שהפסוק מרמז כאן כך דהנה ידוע שכתוב אלה תולדות יעקב יוסף שהיה לו דמות דיוקן יעקב. ואמרינן שופרא דיעקב שופרא דאדם הראשון, כי שניהם יעקב ויוסף באו לתקן חטא אדם הראשון שחטא בגן עדן, על כן כמו שחטא אדם הראשון על ידי אשה כן היה צריך להיות התיקון על ידי אשה רעה. וגם זה מבואר שיוסף היה מרכבה למלאכי מעלה הנושאים המרכבה. וזהו פירוש הפסוק ויהי יוסף יפה תא"ר נוטריקון ת'מונת א'דם ר'אשון. ויפה מראה נוטריקון ה'ם מ'יכאל ר'פאל א'וריאל, שהיו מתלבשין ביוסף לסייע להתיקון. על כן ותשא אשת אדוניו וגו' שרצתה להכשילו על ידי מעשה רעה, וקודשא בריך הוא עזרו ולא יכלה לו. על כן היה התיקון שלם על ידו דייקא והיה מושל במצרים ושם נבררו כל ניצוצי קר"י של אדם הראשון כמבואר בכתבי האר"י ז"ל וזה היה הכל על ידי נסיון יוסף כנזכר לעיל:

ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה. פירש רש"י והוא ממאמרם ז"ל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו. ובמדרש איתא ממשמש בעיניו ומתלה בעקבו ומסלסל בשערו. ויש להבין יוסף הצדיק שהיה במדריגת צדיק יסוד עולם עליון יהיה מסלסל בשערו דוגמת נערים הפוחזים שהם בני עולם הזה, חלילה שיהיו הדברים כפשטן. ונראה כי יוסף הצדיק בהיותו בין הערלים השטופים בזימה בפרט במצרים שהוא ערות הארץ, והוא היה בנעוריו ברתיחת הדמים כדאיתא במדרש רבה ששאלה מטרוניתא את רבי אפשר היה ליוסף לעמוד על נסיונו ברתיחת הדמים נגד אשת אדוניו עיין שם. מה עשה אותו צדיק הדביק את מחשבתו תמיד לעולמות העליונים בחכמה העליונה עד שהיה דבוק באין סוף ב"ה בדביקות גמור ואז לא הזיק אותו כלל הגם שהיה בין הערלים שטופי זימה, כדאיתא בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא מוה"ר דוב ז"ל על מאמרם ויבא הביתה לעשות מלאכתו שנראית לו דמות דיוקנו של אביו, כי היא קשטה את עצמה בפניו ובגדים שלבשה שחרית לא לבשה ערבית ובכל פעם בקישוטין אחרים קשטה את עצמה כדי להמשיך את לבו אליה, והוא יוסף הצדיק בראותו התכשיטין והתפארת שהיא עושה בכל יום אזי דבק את עצמו למדת תפארת ישראל ולא השגיח על גשמיות הדבר אלא על רוחניות הדבר כידוע מדברי קדושים עליונים. וזה חד אמר לעשות צרכיו וכו' אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו שהוא מדת תפארת ישראל עד כאן דבריו הקדושים זצוק"ל. ונחזור לענינינו אל דברי המדרש ורש"י ז"ל כיון שראה עצמו מושל התחיל להיות ממשמש בעיניו, פירוש כיון שהיה מושל ויכולת בידו לעשות מה שבלבו והיה ירא מיצר הרע שהוא האויב והשונא גדול, מה עשה התחיל בתחבולות לעשות מלחמה נגדו התחיל למשמש בעיניו, דאיתא בגמרא אצל רבי בשעה שהעביר ידיו על עיניו קיבל עול מלכות שמים. וזהו ממשמש בעיניו, רצה לומר שקיבל תמיד עול מלכות שמים. ומסלסל בשערו כי ידוע מספרים הקדושים כי השערות מרומזים על העולמות העליונים כמאמר הכתוב סלסלה ותרוממך, והתחיל יוסף הצדיק למשמש בשערות הזה עולמות עליונים. ומתלה בעקבו כדאיתא בספר החסידים כשבא לאדם חלילה הרהורים רעים יתלה עצמו בצפורנו על עקבו וילך מאתו ההרהורים רעים, וזה מתלה בעקבו כדי להסיח דעתו מהרהורים רעים, ולאחוז דרכו בקודש להיות מדובק בעולמות העליונים. וממילא יובן מאמר הקב"ה אתה מסלסל בשערך חייך שאני מגרה בך את הדוב מיד ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף, פירוש כיון שאתה יכול לתת לך עצות בנפשך שלא ליתן מקום ליצר הרע בהרהורים רעים רק שאתה משגיח עצמך ומדבק את עצמך תמיד בעולמות העליונים, אזי אנסה את עצמך באשת אדוניך כיון שאתה יכול להפשיט את עצמך מגשמיות העולם ולאחוז עצמך בדוגמתו ברוחניות של דבר ודבר עד שאתה דבוק בחי העולמים באין סוף ב"ה. מיד ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף והוא יוסף הצדיק עמד בנסיון ונראה לו דמות דיוקנו של אביו ואחז במדת התפארת ישראל כנזכר לעיל. ועל כן כשעמד בנסיונו נקרא יוסף הצדיק. והיה מאמר הקב"ה חייך שאני מגרה בך את הדוב לטובתו מאחר שהיה ממשמש בעיניו ומסלסל בשערות המה העולמות העליונים שהיה יכול לפשוט עצמו מהגשמיות ולאחוז בכל דבר בדוגמתו שהמה רוחניות הדברים המה העולמות העליונים על כן נסהו באשת אדוניו וגירה בו את הדוב מאחר שהיה לו כח ועצות ותחבולות לעשות עם היצר הרע מלחמה כנזכר לעיל ודו"ק:

עוד יש לרמוז במדרש הנזכר לעיל שהיה מתלה בעקביו וכו', דהנה יש לדקדק עוד בפרשה זו בפסוק וימאן ויאמר הן אדוני וגו' איננו גדול ואיך אעשה וגו' וחטאתי לאלקים. ויש לדקדק חדא היה לו לומר ואחטא לאלהים, לא לשון עבר. וגם מה היה דעתו להסירה מתאותה במה שאמר לה שיחטא לאלהים, ובפרט במה שאמר לפניה חשיבותו אצל בעלה הלא בזה יגדל תאותה אצלו. ונראה לבאר בהקדם לפרש הפסוק ואלה תולדות יעקב יוסף וגו' והוא נער וגו', דהנה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות היה העיקר עבור השעשועים שיהיה לו ממעשה האבות שיפרסמו אלקותו יתברך שמו. והנה כבר אמרנו שעיקר תכלית הבריאה היה עבור יעקב מובחר שבאבות מדריגת דעת הממוצע בין אברהם ויצחק חסד וגבורה, והוא היה מעורר רחמים עצומים הי"ג תיקוני דיקנא קדישא דאריך על הכנסת ישראל על ידו ועל ידי הי"ב בניו שבטי יה. והנה מצינו בזוהר הקדוש שאות וא"ו שבשם הוי"ה ב"ה מרמז ליעקב, והוי"ו השני שבמילוי ו' מרמז ליוסף, כי התפשטות החסדים והרחמים מעולם התפארת מדת יעקב היא על ידי יוסף שנקרא יסוד ונקרא כל, כללות הה' חסדים כל אחד כלול מעשרה עולה חמשים בגימטריא כל, והוא משפיע אותם במלכות ה' תתאה על כן נקראת כלה, ועל ידי זה הורדת הרחמים אור ההויות אשר מאירים על השמות אלהים המרמזים לדינים ממתקים אותם בשרשם ונהפכים לרחמים, הכל על ידי יוסף הצדיק כמבואר בזוהר הקדוש על פסוק אלה תולדות יעקב יוסף. והנה איתא בזוהר שם ששם אהו"ה הוא גושפנקא דחתום ביה שמיא וארעא מדת הדעת ונרמז בראשי תיבות א'ת ה'שמים ו'את ה'ארץ, כי על ידו מהוה המאציל כל ההויות, ושם זה בגימטריא י"ז. ולזה מרמז הפסוק אחר שאמר אלה תולדות יעקב יוסף אמר ויוסף בן שבע עשרה שנה, רצה לומר שעל ידי יוסף נמשך קדושת ואור השם של בן י"ז הוא שם הקדוש אהו"ה, ושנה שהוא בגימטריא ספירה רצה לומר שממשיך אור השם למלכות. והוא נער את בני בלהה, רצה לומר שהוא המשמש והמשרת לזה להמשיך אור קדושת הל"ב נתיבות החכמה להה' תתאה למדת מלכות כנזכר לעיל, להמתיק כל הגבורות וכל הדינין. והנה נמצא במדרש על פסוק וירא אדוניו וגו' שבעיניו ראה שר הטבחים שה' היה עם יוסף. ובאמת היה שר הטבחים אחד משרים הגדולים המרמזים לדינין קשים, אך על ידי קדושת יוסף הצדיק נמתק ונתבטל כל כך עד שהיה רואה קדושת יוסף הצדיק עין בעין. וזהו שאמר לה יוסף הן אדוני לא ידע אתי, רצה לומר שקודם שהמתקתיו לא ידע ועתה שהמתקתי אותו רואה בעיניו גודל קדושתי, וחטאתי לאלהים, רצה לומר שחסרתי המדת אלהים המרמז לדינין. ואיך אעשה, רצה לומר שאינו בגדר זה שיהיה לי תאוה רעה כזה. וזה מרמז המדרש שהיה יוסף מתלה בעקביו, רצה לומר בעקב שעולה שני פעמים אלהי"ם שהם היותר קשים שבחמשה פעמים אלקים שהם כנגד ה' אותיות מנצפ"ך. וממשמש בעיניו, רצה לומר שהיה בו כח למשמש בעינים, רצה לומר בהחמשה חסדים וחמשה גבורות כל אחד כלול מהוי"ה ב"ה ועולה הכל שני פעמים עין לכוללם בעין אחת, רצה לומר שיכללו הגבורות בהחמשה חסדים כאשר פירשנו דברי הזוהר הקדוש על הנה עין ה' וגו' לעיל, ומסלסל בשערו שהיה מסלסל בשערין דאריך תיקוני דיקנא קדישא להוריד מהם רחמים פשוטים קדושות עליונים על הכנסת ישראל אמן:

ויספר שר המשקים את חלומו ליוסף ויאמר לו וגו', והנה גפן לפני ובגפן שלשה שריגים והיא כפורחת עלתה נצה וגו', וכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה, ואתן את הכוס על כף פרעה, ויאמר לו יוסף זה פתרונו שלשה השריגים וגו', וירא שר האופים כי טוב פתר ויאמר אל יוסף וגו':

והנה יש להבין למה לשר המשקים פתר לטוב ולשר האופים לרעה, הלא זה רשע היה והא ראיה שלא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. ועיין בזוהר הקדוש שדבריו סתומים, מה שכתוב ששר המשקים בשר בשורה טובה ליוסף על כן פתר לו לטובה. ונראה לי הענין כך הוא שמדרך קדושי עליונים העומדים בפרץ המגינים על הדור להמשיך רחמים ממקור הרחמים על הכנסת ישראל וכל הדינין ממשיכים על שונאי ישראל. והנה ידוע מספרים הקדושים כי גפן מרומז על כנסת ישראל כדכתיב גפן ממצרים תסיע, וענבים גם כן מרומז על ישראל כדכתיב כענבים במדבר מצאתי וגו', ממילא גפן הוא טוב, ויין איתא בגמרא הרואה יין בחלום וכו' יש שותה וטוב לו ויש שותה ורע לו, ואיתא בספרים שיין מרומז על הדין שכל זמן שלא יצא היין מכח אל הפועל הוא טוב כאילן הגפן וכענבים שהם טובים, ומשיצא מכח אל הפועל הוא דין כדאיתא בספרים על חוה שסחטה אשכול של ענבים עיין שם. ועל נח שנשתכר ביינו שמרומז על הדין. וגם כו"ס איתא שמרמז על הדין שבגימטריא אלהים שהוא מדת הדין. והנה השר המשקים התחיל והנה גפן לפני ובגפן שלשה שריגים וזה הכל טוב שהוא מרמז על כנסת ישראל, ועיין במדרש ובגמרא מה שדרשו על זה. שוב סיפר לו וכוס פרעה בידי וגו' שהוא מרומז על הדין כי כו"ס בגימטריא פ"ו כמנין אלהים, ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה היינו שהוציא את הדין מכח אל הפועל, דוגמת מאמרם ז"ל על חוה שסחטה ענבים עיין שם, שהוא מורה על תוקף הדינים. וסיפר לו ואתן את הכוס על כף פרעה, רצה לומר שהדינים הלכו הכל אל פרעה אל עובדי כו"ם. כיון ששמע יוסף הצדיק זה שמח שאמר לו בחלומו כל העבדות שלו שהרחמים יהיו על כנסת ישראל ותוקף הדין על שונאי ישראל שהם עובדי כו"ם וכן ראה בחלומו גפן הם כנסת ישראל ובגפן שלשה שריגים כפירוש המדרש וחז"ל כהנים לויים ישראלים עיין שם, נמצא הרחמים הוא על כנסת ישראל. ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה דהיינו כנזכר לעיל שהדינים הלכו אל פרעה. על כן כיון ששמע יוסף הצדיק בשורה טובה ממנו על כן פתר לשר המשקים לטובה:

ספר מאור ושמש - רמזי חנוכה

וישב יעקב בארץ מגורי אביו פירש רש"י ז"ל דבר אחר וישב יעקב הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן הפחמי הזה תמה אנה יכנס כל הפשתן הזה פקח אחד משיב לו ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו כך יעקב ראה כל האלופים הכתובים למעלה תמה ואמר מי יכבוש את כולם מה כתיב למטה אלה תולדות יעקב יוסף וכתיב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ניצוץ אחד יוצא מיוסף שמכלה את כולם. הנה הענין הוא שבאמת ניצוץ אחד של קדושה כשהוא באמת ואמונה שורף את כל האלופים של עשו. והנה הן הן הדברים שנאמרו במשל שהביא רש"י ז"ל והמדרש רבה, איתא בדוגמא במשנה במסכת בבא קמא גץ שיצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב. גמל שהיה טעון פשתן ונכנס לחנותו של חנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב. הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור מפני שעשה ברשות (עיין בשל"ה פרשת וישב מה שפירש על המשנה הזאת). והמשנה הזאת מרמז הך גופא דאיתא במדרש ורש"י ז"ל. והענין הוא כי רבים וכן שלימים בדעת וביראת ה' עושים עצות לעבדות שבלב זו תפלה, ויש רבים מהם שמתפללים בינם לבין עצמם כדי לכוין היטב, אבל האמת הוא שלא להפריש עצמו מהציבור. ולענין הכוונה היא עיקר ההתחלה לעמוד את עצמו כדי ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה כל אחד ואחד כפי שכלו וכחו וכונתו, וכשמכוין את עצמו כך הגם שאי אפשר לכוין בכל התפלה מראש ועד סוף לית לן בה, כי יש צדיק שהוא מקשר את כולם יחד והוא מייחד את הכל. והעיקר כשיש לו התחלה מכל אחד ואחד לפי כחו ושכלו ניצוץ של קדושה הוא מייחד את הכל בקדושה שלמעלה בעולמות העליונים, דוגמת מה שמצינו בשונמית ששאל אליה אלישע מה יש לך בבית ואמרה כי אם אסוך שמן ואמר לה כי טוב הוא צאי ושאלי כלים וגו':

והנה בזה יובן הא דאיתא במסכת שבת מאי חנוכה דתנו רבנן כשנכנסו היונים להיכל טמאו כל השמנים שהיו בהיכל ונשאר פך אחד של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול ולא היה בו להדליק כי אם לילה אחד ונעשה נס ודלקו ח' ימים לשנה אחרת קבעום בהלל והודאה. (עיין במפרשים למה עושים חנוכה שמונה ימים הלא הנס היה רק ז' ימים, עיין בבית יוסף). והנראה לי מאחר שהיה מקום שתחול הברכה דהיינו פך אחד שהיה חתום בחותמו של כהן גדול שהוא הקדושה הגדולה וניצוצים קדושים, הגם שהיה מעט אף על פי כן יחדו הצדיקים והקדושים שבדור הכל למעלה והמשיכו מי"ג מדות של מעלה את הברכה למטה עד שהיה נגלה במנורה הטהורה הנס שדלק ח' ימים שהתנוצץ האור של מעלה למטה. וזה נוכל לרמוז במה שאמרו שמצאו פך אחד שהוא בגימטריא י"ג תיקוני דיקנא שהוא רחמים גמורים ומיוחד ביחוד גדול וזה שהיה חתום בחותמו של כהן גדול על כן שפיר היה הנס גם ביום הראשון מאחר שהעיקר ההמשכה שהמשיכו את הנס היה ביום הראשון של חנוכה, שהמשיכו שיאיר מלמעלה מי"ג תיקוני דיקנא למטה וכן היה. ושפיר עושים ח' ימים חנוכה מאחר שעיקר המשכת הנס היה ביום שחנו ממלחמה ביום כ"ה כסליו, ומצאו פך אחד שהוא בגימטריא י"ג תיקוני דיקנא, שמצאו דהיינו שהשיגו השגה גדולה עד לשם כנזכר לעיל ומשם המשיכו את הנס על כל ח' ימים וממילא מסולק תמיהת המפרשים ודו"ק:

ונחזור לענינינו שהעיקר הוא שהתחלת הכוונה יהיה באמת ואמונה כל אחד לפי שכלו כחו וכוונתו, הגם שלבסוף נופל משכלו ליכא למיחש תו כי מאחר שהצדיק הדור מוציא הקדושות שהם ניצוצים קדושים מה שפעלו ועשו כל אחד לפי שכלו ומוחו אזי הוא מייחד את כולם כי כולם נקראים ביתו כדאיתא בית אהרן בית הלוי בית ישראל ברכו כנזכר לעיל, והוא מייחד ומדליק הנרות למעלה במנורה עליונה הקדושה ומשם ממשיך שמן הוא השפעות קדושות למטה על כנסת ישראל. ונוכל זאת לרמז בהא דאיתא בגמרא דשבת תנו רבנן מצות נר חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים פוחת והולך. ובית הלל אומרים מוסיף והולך וידוע פירוש התוספות שמהדרין מן המהדרין קאי על נר איש וביתו, ואנן פוסקים כבית הלל שמוסיף והולך, נמצא להלכה למעשה הפסק נר איש וביתו ומוסיף והולך כבית הלל, והוא מרמז כנזכר לעיל נר איש וביתו דהיינו שהצדיק הדור הוא מייחד את כולם כי כל שיש בו איזה ניצוץ קדושה ומכוין לפי שכלו וכוונתו לעבדות השי"ת הוא מקשר אותו ביחד לכל החברים ועושה מכולם יחוד למעלה וזה נר איש וביתו, וכשיש איזה התחלה בקדושה אזי עושה הצדיק שיוסיף והולך כל אחד ואחד יותר ויותר בקדושה וזה שהלכה כבית הלל שמוסיף והולך ודו"ק:

ונחזור למשל שהביא רש"י ז"ל והמדרש רבה על וישב יעקב הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן והמשנה במסכת בבא קמא גץ שיצא מתחת הפטיש ויצא וכו' והוא מרמז להנזכר לעיל שניצוץ אחד מיוסף דהיינו מהצדיק שהוא מייחד הכל למעלה בעליון ונקרא ניצוץ אחד ושורף כל אלופי עשו. וזה גץ שיצא מתחת הפטיש כו' ועיין בשל"ה הקדוש בפרטות הפירוש על דרך הרמז הלז ותבין דברי הנזכרים לעיל. ונראה לי לפרש סוף המשנה הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב בדרך הזה (וזה שלא כדברי הפירוש של"ה הקדוש בענין אחר) והענין הוא שהצדיק צריך שיעשה דבריו למעלה בהצנע ובהסתר מפני השרים שלמעלה בכדי שלא יבינו ולא יקטרגו חלילה על הכנסת ישראל, ואם חלילה עושה בפרהסיא והוא מזיק חלילה הוא חייב בדבר, חוץ מנר חנוכה שאז היה הנס בפרהסיא ובפומבי גדול ואין שום מורא ופחד מהשרים שלמעלה, ומצוה להניח על פתח ביתו בחוץ לפרסומי ניסא כדאיתא בפוסקים. וזה הניח חנוני נרו בחוץ החנוני חייב, דהיינו כשהצדיק מפרסם היחוד שעושה ואינו עושה בצינעא שלא ירגישו בו ועל ידי זה בא קטרוג חלילה על הכנסת ישראל אזי החנוני חייב פירוש שהוא נתפס על הדבר. ומצאנו רמז בגמרא שהצדיק קרוי חנוני דאיתא המתחבר עצמו לצדיקים ותלמידיח כמים אמרו משל הנכנס לחנותו של בושם אף על פי שלא לקח כלום אף על פי כןק לט את ריח טוב עיין שם) וזה שאמר ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור מפניש עושה ברשות דהיינו כנזכר לעיל שאז אין שום מורא מהשרים שלמעלה ומצוהל פרסומי ניסא ודו"ק ותבין:

במסכת שבת תנו רבנן מצות נר חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים פוחת והולך ובית הלל אומרים מוסיף והולך. נראה בדרך רמז כי צדיקים הזוכים לנפש הקדושה וזוכים אל הרוח אזי יוכל לתקן את כל המחוברים עמו הנקראים ביתו כמו בית אהרן כנזכר לעיל, ומושך עליהם אור קדושה כמבואר. והפיקחין עושין חשבון ותשובה על מעשיהם ואינם סומכים עצמם הכל על הצדיק לבדו ומתקנים לעצמם שיהיו זוכים לנפש הקדושה ואל רוח ממללא. והנה בתשובה מדריגות מדריגות יש, ויש שעושין תשובה על תשובה הראשונה שחוששין שהתשובה שעשה בראשונה לא היתה בשלימות כראוי. וזה מרומז בהגמרא הנזכרת לעיל מצות נר חנוכה נ"ר ראשי תיבות נ'פש ר'וח. חנוכה רצה לומר שהוא מחנך את עצמו לעבודת השי"ת. נר איש וביתו דהיינו שהוא מתקן עצמו וביתו דהיינו כל המחוברים עמו כנזכר לעיל. והמהדרין, רצה לומר שעושין תשובה בפני עצמן ואינם סומכים הכל על הצדיק לבדו נ"ר לכל אחד שרואין לתקן את עצמם נפ"ש רו"ח. והמהדרין מן המהדרין שעושין תשובה על התשובה ראשונה, בית שמאי אומרים פוחת והולך שהם פוחתים את עצמם ובית הלל אומרים מוסיף והולך שמעלים בקודש כנזכר לעיל ודו"ק:

ספר מאור ושמש - פרשת מקץ

ויהי מקץ שנתים ימים וגו':

במדרש רבה אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים ושטי כזב בשביל שאמר זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים. המדרש הלז פליאה וכולם קמאי דקמאי צוחו על המדרש הלז לפרשו, כי היכן היה בטחונו בהשי"ת כיון שסמך עצמו על שר המשקים ועל ידי זה נענש וניתוסף לו שתי שנים כמאמר המדרש הנזכר לעיל, והאיך שייך לומר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף. ונקדים לבאר הפסוק בפרשת וישב כי אם זכרתני אתך, שלשון כי אם הוא בענין תנאי שהתנה עמו בענין הזכירה. גם תיבת אתך מיותר ואין לו שחר. גם מה שאמר והזכרתני אל פרעה, כי זכירה שייך בדבר הנשכח מאדם ובא אחר ומזכירו אותו דבר על זה שייך זכירה, וכאן מה זכירה שייך כאן אצל פרעה אל יוסף שלא יודעו ומכירו כלל מקודם לכן. אך על פי דרכינו שתמיד אנחנו עסוקים מענין אל ענין באותו ענין יתיישב הכל על נכון, שהשי"ת ברא כל העולמות והשתלשלותם בכדי שיתגלה שכינתו בתחתונים להיות כל הברואים ובאי עולם מכירין שבח רוב גדלו ואלהותו יתברך שמו, והוא לבדו מנהיג כל העולמות ויתחזק האמונה שהוא לבדו ואין עוד בלתו. ומתחלה הופיע לנו השי"ת ממעון קדשו על ידי נביאים הקדושים שהיו מתנבאים באספקלריא המאירה והיה נראה לעין כל התגלות שכינתו אשר מתגלה להנביאים לצרכי עמו בני ישראל, ועל ידי זה נתחזק האמונה שלימה אצל בני האדם להאמינו שהשי"ת משגיח בהשגחה פרטית על כל מעשי בני האדם ועל מחשבותיהם. ואחר כך שסילק נבואתו מהם לטעמים הידועים עדיין היו משתמשים בבת קול גם כן היה לטעם הנזכר לעיל להתחזקות האמונה, ועוונותינו הרבים גרמו כל אלה שאין לנו לא נביאים ולא בת קול אך זאת נשאר לנו קשקוש פעמוני קודש שמשרה רוח קדשו על צדיקי הדור בכל דור ודור הכל הוא בשביל התחזקות האמונה כנזכר לעיל, כדאיתא בהקדמה לספר הפלאה על מאמר עין רואה ואוזן שומעת וכו' שבתחלה בימי הנביאים היו בבחינת ראיה וזה הוא עין רואה, ואחר כך היו משתמשים בבת קול והוא ואוזן שומעת וכו' יעויין שם. וכל רצונו של השי"ת הוא רק בשביל התגלות אלהותו בתחתונים ועל ידי זה יתחזק האמונה, שעל ידי שהצדיק הדור עושה פעולה על ידי תפלתו הזכה שעל ידו נתרפא החולה ונפקדה העקרה אשר היה מתפלל עליה על ידי זה נראה לעין הבני דורו התגלות אלהותו ששומע לתפלת צדיק המעתיר אליו ונשרש האמונה בלב כל אחד ואחד. גם הצדיק הדור צריך שלא לחשוב ח"ו איזה דבר גשמי בהתפללו איזה דברים הצריכים לבני אדם, רק כוונתו יהיה שיתגלה על ידו אלהותו יתברך שמו ויתחזק האמונה כי זולת זה אינו נחשב לצדיק כלל. וכן הוא הדבר באם שהצדיק עושה איזה פעולה ומוציא מכח אל הפועל איזה דבר בתפלתו, הוא עצמו גם כן מתמיה תמיה גדולה על עצמו שהקב"ה שומע לתפלת נבזה ואינו הגון. וכדאיתא כאשר הצדיקים חושבים תמיד על עצמם שהמה גרועים יותר מגרוע שבגרוע, וזאת להם לפלא אשר השי"ת שומע לתפלתם, ונתחזק האמונה גם כן אצל הצדיק בבחינה יתירה מקודם. כאשר שמעתי מאדמו"ר הרב הקדוש המנוח מו"ה אלימלך זצוק"ל על פסוק תנו לכם מופת כי אצל מכשפים בהיות עושים איזה פעולה על ידי כשפיהם אין זאת להם לפלא כי המה יודעים בטוב שבהיות עושים מעשי כשפיהם כך וכך מוכרח הדבר לבא, אך הפליאה היא לזולתם אשר אינם יודעים האיך נעשה מעשי הכישוף, ואז הפליאה הוא על מעשי הכישוף ולא על הדבר הנפעל כי הנפעל מוכרח להיות על ידי דבר הפועל מעשי הכישוף. אבל אינו דומה טומאה לטהרה באלף אלפי אלפים הבדלות מהיות מעשי הצדיק ותפלתו פועלים איזה דבר אז הדבר ההוא גם כן לפלא בעיני הצדיק ששומע הקב"ה לתפלתו כי אינו מוכרח. וזהו תנו לכם מופת שאמר פרעה להם שיעשו דבר שאראה שאתם עצמיכם תתפלאו עליו ואז אדע בודאי שהשם יתברך שומע לתפלתכם. וזהו תנו לכם מופת אזי אראה שגם לכם הוא לפלא, ודברי פי חכם חן. ונחזור לענינינו שהשי"ת הופיע ברוח קדשו על צדיקי הדור בשביל התגלות אלהותו להתחזק האמונה, גם כוונת הצדיק הוא בשביל דבר זה ולא לכבוד עצמו הוא דורש לבני אדם רק לקרב לבם להשי"ת להשתרש האמונה והבטחון בלבם, כי אין רצונו של הצדיק הוא להיות מפורסם כי זאת הוא ביטול להצדיק מתורה ותפלה מחמת טרדות בני אדם המטרידים אותו כי יותר טוב לצדיק בהצנע לכת, אך הכוונה של הבורא ברוך הוא הוא בהתפרסמותו להצדיק להתגלות אלהותו להתחזק האמונה והבטחון אליו יתברך שמו כנזכר לעיל:

ובזה נבא לביאור הפסוק כי זאת המורא עלה על ראשו של יוסף בהיות שהשר המשקים ישוב על כנו יפרסם את יוסף שעושה פלאות בתפלתו לפעול מעשי בני אדם הצריכים לטובתו, ויוסף היה ממאן להתפרסם רק כשיצטרך לפרסומו על כל העולם ויתגלה אלהותו על כל העולם כאשר באמת כך היה. לזאת אמר לו כי אם שהוא כעין תנאי שהתנה עמו שלא להזכירו לפני שום אדם רק זכרתני אתך דייקא, היינו הזכירה תהיה רק אתך במחשבתך ובלבבך ולא לזולתו, רק והזכרתני אל פרעה, רצה לומר הזכירה תהיה בעת שהפרסום יהיה צריך שעל ידי זה יתגלה אלהותו יתברך שמו בכל העולם ויתחזק האמונה בכל העולם אז והזכרתני הוא כעין זכירה על דבר הנשכח משום אדם כי עד כעת היה כעין שכחה אצל שר המשקים שלא הזכירו כלל. וצדקו דברי המדרש הנזכר לעיל אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף שבטח בהשי"ת ולא רצה להתפרסם על ידי שר המשקים. ועל ידי שאמר זכרתני והזכרתני, רצה לומר שעל ידי שהתנה עמו כעין תנאי שלא לפרסמו רק להזכירו במחשבתו כנזכר לעיל, על ידי זה ניתוסף לו שתי שנים שאז הוצרך להתגלות ולפרסם אלהותו להתחזק אמונתו יתברך שמו על כל העולם ואז נתפרסם בהזכרתו אל פרעה והבן. ולשון ניתוסף. כך מורה שלא היה עונש רק על ידי שתי שנים אלו ניתוסף לו שנתפרסם על ידו אלהותו יתברך שמו על כל העולם לכן לא כתיב נשתהא והבן:

עוד על מדרש הנזכר לעיל אשרי הגבר וגו'. ונקדים גם כן הפסוק כי אם זכרתני אתך וגו'. דהנה כי בהיות אדם צריך לאיזה ענין הן בני חיי ומזוני או שאר דברים אזי הוא נוסע להצדיק הדור שיפעול לו בתפלתו הדבר הצריך לו והצדיק עושה מבוקשו ומוציא מכח אל הפועל הדבר שביקש ממנו, אך אין כוונת הצדיק בזה הפעולה להראות דבר פלא שיפעול לו דבר מה שאי אפשר לפעול זולתו ח"ו אין כוונת הצדיק לדבר זה כלל, רק עיקר מגמת הצדיק שיעלה על מחשבת המבקש פלאות הבורא יתברך שמו שהוא שומע לתפלת הצדיק ותמיד שיזכור הדבר שמתפעל לו יזכור תמיד פלאות הבורא ברוך הוא וישתוקק על ידי דבר זה לעבודת השי"ת באמת. גם שמעתי מצדיקים עצה על זה שאדם יצייר במחשבתו צורת אותו הצדיק שהפעיל לו מבוקשו ועל ידי זה יזכור תמיד פלאות הבורא כנזכר לעיל בהזכרתו הדבר טובה שהשפיע עליו. וזהו שאמר יוסף הצדיק לשר המשקים שרצה להביאו לאמונת אלהותו יתברך שמו אמר לו כי אם זכרתני אתך שאמר לו בלשון תנאי שבשביל כך משפיע לו טוב בפתרון החלום עליו לטובה שתזכיר על ידי זה פלאות הבורא, על כן אמר לו כי אם זכרתני אתך תיבת אתך דייקא שתזכור אותי תמיד בלבך ומחשבתך שעל ידי השפיע עליך השי"ת כל טוב, ועל ידי זה יבא בו אמונת אלהות שיהיה משוטט תמיד במחשבתו פלאות הבורא. (וגם זהו הפירוש ועשית נא עמדי חסד, ועשית מלשון קונה וכונס כדפירש רש"י על פסוק ואת הנפש אשר עשו בחרן, ותיבת חסד מוסב על ועשית ופירושו כך הוא עשית חסד היינו החסד שהושת לך על ידי בפתרוני, עמדי דייקא שתזכור אותי תמיד במחשבתך להזכיר פלאות הבורא כנזכר לעיל) כי זאת כל עיקר מעשה הצדיק. ומה שכתוב אחר כך הזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה הוא ענין אחר בפני עצמו ואינו מוסב על כי אם וגו' רק פירושו והזכרתני ממילא שבטוח אני בהשי"ת שאהיה נזכר לפני פרעה, אבל אין מבוקשו היה משר המשקים שהוא יהיה המזכיר. ובזה צדקו דברי המדרש רבה הנזכר לעיל אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים וגו' כי לא היה סומך כלל על שר המשקים רק היה בטוח בהשי"ת והבן:

וידבר פרעה אל יוסף בחלומי הנני עומד על שפת היאור והנה מן היאור עולות שבע פרות בריאות בשר וגו', והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן דלות ורעות תואר מאד ורקות בשר וגו', ותאכלנה הפרות הרקות והרעות וגו', ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה וגו', ויאמר יוסף אל פרעה וגו', שבע פרות הטובות שבע שנים הנה וגו', ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא אחרי כן כי כבד הוא מאד:

פירש רש"י ז"ל ולא יודע השבע הוא פתרון ולא נודע כי באו אל קרבנה. ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים וגו'. הקושיא הוא מפורסמת מאד מי עשאוהו יועץ למלך היה לו לפתור החלום ולשתוק. ונראה לי דהנה יש לדקדק גבי החלום גופא שמספר התורה החלום של פרעה כתיב גביה והנה שבע פרות אחרות עולות וגו' ותעמודנה אצל הפרות על שפת היאור, ובסיפור של פרעה ליוסף השמיט זה ולא כתיב ותעמודנה אצל הפרות על שפת היאור. גם יש לדקדק גבי החלום גופא כתיב ודקות בשר משמע שהיה עליהם בשר רק שהיו כחוש ודק וגבי הסיפור כתיב ורקות בשר משמע שהיו ריקנים מבשר מכל וכל. גם יש לדקדק שבסיפור החלום ליוסף כתיב ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע וגו' ובחלום גופא לא נאמר ולא נודע כי באו אל קרבנה וגו':

ונראה בזה דאיתא בזוהר הקדוש פרשת מקץ רבי חייא אמר פרעה בעי לנסאי ליוסף ואחליף ליה חלמא וכו' אחרי הודיע אחורי היית עיין שם (רק שבזוהר הקדוש אינו מפורש כלל האיך אחליף ליה החלום והאיך אמר לו טעית ובדברינו יובן בעזר השם). דהנה בהחלום ראה פרעה שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר ולכאורה מהו הלשון בריאות שהוא לשון בריא וקיים, הוה ליה למימר עבי בשר או הוה ליה למימר טובי בשר והוי דבר והיפוכו. אלא הרמז היה בזה בריאות בשר שהוא לשון בריאות וקיימות שרמזו לפרעה שעל ידי שבע השנים הטובות יהיה קיום לארץ בשבע שני הרעב, הא כיצד כאשר אמר יוסף הצדיק בפתרונו יעשה פרעה וגו' ויפקד פקידים על הארץ וגו' ויקבצו את כל אוכל וגו' ולא תכרת הארץ ברעב וגו'. ועל כן כתיב גבי החלום גופא ותעמודנה אצל הפרות על שפת היאור, דהיינו שהפרות הרעות דהיינו שבע שני הרעב יהיה לכם סמיכה על ידי שבע שנים הטובות כנזכר לעיל, וזה ותעמודנה אצל הפרות. ועל כן גם כן בחלום גופא לא כתוב ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה, לפי שזה שקר שלא ראה כך בחלום אדרבה בחלום הראו לו ששבע שני רעב יתפרנסו על ידי שבע שנים של השובע, ומפני כך הראו לפרעה החלום אלא כדי שיקבוץ התבואות בשבע שני השבע לצורך שבע שני הרעב. והנה פרעה שינה הסיפור החלום לפני יוסף כדאיתא בזוהר הקדוש הנזכר לעיל ועל כן אמר לו בסיפור החלום שראה רקות בשר שמשמע ריקנים מבשר מכל וכל, גם אמר לו ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה וזהו שקר ענה לו, על כן בפתרון החלום אמר לו ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא כפירוש רש"י ז"ל שזה פתרון ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה. וזה אמר לו יוסף הצדיק לפי דבריו שאמר לו ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה. ואחר כך אמר לו הפתרון האמת ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו' יעשה פרעה וגו' ויקבצו את כל אוכל וגו' ולא תכרת הארץ ברעב וגו' שזה פתרון של ותעמודנה אצל הפרות שיהיו נסמכים על הפרות הטובות כנזכר לעיל, וזה פתרון של בריאות בשר כנזכר לעיל ופתרון של דקות בשר ולא רקות בשר כנזכר לעיל. על כן הוצרך יוסף הצדיק ליתן לו העצה ועתה ירא פרעה וגו' לפי שבזה הראה לפרעה מה שטעה בסיפור החלום אליו ונהפוך הוא מדבריו כנזכר לעיל. על כן אמר לו פרעה אחרי הודיע וגו' כפירוש הזוהר הקדוש אחורי היית בחלומי כנזכר לעיל ואין נבון וחכם כמוך ומתורץ כל הקושיות הנזכרים לעיל ודו"ק:

ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה אחד הוא את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה שבע פרות הטובות שבע שנים הנה ושבע השבלים וגו', יהיו שבע שני רעב הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה אשר האלהים עושה הראה את פרעה:

והנה יש לדקדק חדא למה מתחלה כתוב לשון הגיד, אשר האלהים עושה הגיד לפרעה, ולבסוף כתוב לשון הראה, את אשר האלהים עושה הראה לפרעה, ועיין ברש"י ז"ל. ותו יש לדקדק למה כתיב ושבע פרות הרקות יהיו שבע שני הרעב למה כתיב לשון יהיו שבע וגו' היה לו לומר כדלעיל ושבע השבלים הרקות שדופות הקדים שבע שנים הנה חלום אחד. ולמה גבי שבע שני הרעב אמר יהיו שבע שני רעב ולא קאמר כן גבי שבע שבלים הטובות יהיו שבע שני השבע. ותו יש לדקדק מה זה הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה את אשר האלהים עושה הראה וגו' היכן דיבר יוסף כן אל פרעה. ואי מה שאמר לו לעיל את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה, הא לעיל קאמר לו הגיד לפרעה ולא הראה את פרעה, ולמה אמר הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה למה ליה כלל לומר הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה את אשר האלהים עושה והא כבר אמר לו תיכף מתחלה חלום פרעה אחד הוא את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה, ולמה ליה לשנותה לומר לו הוא הדבר אשר וגו', אטו אם לא אמר הוא הדבר אשר דברתי וכי לא ידעינן זה מה שאמר מתחלה את אשר האלהים עושה וגו', וחכם כמו יוסף הצדיק יאמר דברי מותר חלילה, והיה לו לומר זה בסוף הפתרון הוא הדבר אשר דברתי אשר האלהים עושה וגו' ולא מתחלת הפתרון לכפול דבריו:

והנראה לי בדבר כי איתא בזוהר הקדוש שעל כן היה רעב בעולם כדי שכל הכסף שבעולם יבא למצרים והקב"ה הבטיח לאברהם אבינו ע"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ובא ליד ישראל כל כסף וזהב שבעולם על ידי כן. נמצא למדין שהרעב לא היה גזירה מפורשת דוקא רק שהוא סיבה כדי שישראל יצאו ברכוש גדול. והראיה לזה כשבא יעקב אבינו ע"ה למצרים ביטל את שאר החמשה שנים שהיה ראוי להיות עוד רעב בארץ, ושבע שני רעב שפתר יוסף הצדיק הוא פתר כן וחלום הולך אחר הפתרון כדאיתא בגמרא דברכות, אבל שבע שני השובע היה נגזר באמת בפירוש שיהיה כך, אבל על רעב היה ביד יוסף הצדיק והוא פתר כך כפי טעם הזוהר הקדוש כנזכר לעיל. ומשם בארה ביאור הפסוק הנזכר לעיל ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה אחד הוא אשר האלהים עושה הגיד לפרעה שבע פרות הטובות שבע שנים הנה שבע שבלים וגו' חלום אחד הוא שעל כן כתוב הגיד שכבר נכרז כך ברקיע שיהיה שובע בעולם שעל זה מכריז השי"ת בעצמו כדאיתא בגמרא דברכות. ואמר ליה עוד ושבע פרות הרקות והרעות וגו' ושבע שבלים יהיו שבע שני הרעב פירוש שזה גזר יוסף הצדיק שיהיה שבע שנים רעב, על כן אמר יהיו שני רעב שעכשיו יתהוו כך שיהיו שבע שנים רעב וזה פירוש הפסוק שאחר כך שאמר יוסף הצדיק הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה פירוש אני דברתי זה הדבר שיהיה שבע שני הרעב, אשר האלהים עושה הראה את פרעה, פירוש שיהיה בדרך ראיה בעלמא בחלום פרעה והוא פתר אותו כך שיהיה רעב שבע שנים. על כן לא כתיב אשר אלהים עושה הגיד לפרעה לפי שלא הגיד אלהים בכרוז שיהיה רעב רק יוסף הצדיק רצה לפתור כך החלום שפתרון יהיה על שבע שני רעב כטעם הזוהר הקדוש הנזכר לעיל, על כן כתיב הראה לפרעה ולא הגיד כנזכר לעיל ועל ידי זה מתורצים כל הקושיות שהקשינו לעיל, וקל להבין:

ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו', יעשה פרעה ויפקד פקידים על הארץ וחמש את ארץ מצרים וגו', ויקבצו את כל אוכל וגו', ויצברו בר תחת יד פרעה אוכל בערים ושמרו וגו', והיה האוכל לפקדון וגו':

נוכל לדקדק מה שאמר ירא פרעה איש נבון וחכם וגו', מה לו לבחור איש נבון וחכם לדבר זה הא לא היה צריך רק לפקידים לצבור הבר בכל המקומות שבמצרים מה צריך לזה איש נבון וחכם להשיתו על ארץ מצרים. ונוכל לומר בדרך רמז כי ידוע מה שאמרו חז"ל ואכלת ושבעת שיהיה ברכה מצוי במעיו, כי בשנת זול האוכל מתברך במעים ובשנת רעבון הוא להיפוך ח"ו. כי הענין הוא כך כי העיקר האכילה הוא להעלות הרוחניות שבאותו דבר מאכל למקום שרשו למקום עליון, והרוחניות קדושה שבכל דבר הוא חיות של אותו דבר ובלתי זאת לא היה קיום לאותו דבר. ובשנת זול הוא על ידי שנשפע לכל התבאות החיות הרוחניות ולכל דבר ודבר הרוחניות ששייך לאותו דבר והוא חיותו, והמשכה הוא ממקום עליון היינו מחכמה ובינה והוא חיות המאכל. ובאוכלו אחר כך האוכל הלז הוא מעלה כל החיות הקדושה שיש באותו מאכל למקום שרשו ובזה עושה נחת רוח להבורא יתברך שמו. מה שאין כן בשנת רעבון הוא על ידי שלא נשפע להתבואה ושאר דברי מאכל הרוחניות קדושה לתוכם אזי התבואה נתרוקנה מהקדושה ואין שביעה מהמאכל הלז, כי העיקר השביעה הוא מהקדושה והרוחניות שבכל מאכל. וזהו צדיק אוכל לשובע נפשו שאוכל רק להשביע את הנפש עליון, היינו שכוונתו רק לאכילת הרוחניות החיות שיש במאכל למקום שרשו על כן יאכלו ענוים וישבעו. וזהו הברכה שבמעים כי עיקר מגמתם רק לרוחניות כנזכר לעיל ולא לגשמיות המאכל. אבל אותם בני האדם שדעת בהמה להם שאין כוונתם לרוחניות המאכל רק לגשמיות המאכל, אזי אוכלים אכילה גסה ואין שובע להם וזהו הרעב שתמיד רעב נפשו כי הנפש אין לו חיות רק בהמשיך אליו הרוחניות וזהו בטן רשעים תחסר. וזהו שאמר יוסף ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם, היינו שיבחור איש צדיק גדול שיוכל להמשיך להאוכל הנשמר הרוחניות קדושה מחכמה ובינה, וזהו נבון וחכם הוא חכמה ובינה. וחמש את ארץ מצרים, חמש הוא ה"א להמשיך מחכמה ובינה לה"א תתאה להשפיע שפע טובות בעולמות התחתונים כנזכר לעיל. ויצברו בר תחת יד פרעה בר היינו חוץ מלשון כל שאין תוכו כברו היינו גשמיות המאכל שהוא נראה בחוץ הוא יהיה תחת יד פרעה. והיה האוכל לפקדון בארץ דהיינו שצריך להמשיך למאכל ולתבואות הרוחניות קדושה והעיקר האכילה יהיה הרוחניות המאכל היא הפנימיות המאכל הנפקד בו והיינו האוכל לפקדון ועל ידי זה יוכל להיות שביעה בהמאכל והבן:

ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו:

ואיתא בגמרא והובא בפירוש רש"י ז"ל שהניחם בחתימת זקן לכך הכירם והם לא הכירוהו לפי שהניחוהו בלא חתימת זקן ועכשיו בא בחתימת זקן. והנה לכאורה קשה שאף על פי שכן מדרך הטבע בטביעת עין שלא להכיר אדם שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן אף על פי כן חכמים גדולים כאחי יוסף היה להם להכירו. ונראה לי בדרך רמז כי מדרך הצדיק שהולך ממדריגה למדריגה בכל יום על כן אי אפשר להבין דרכי הצדיק, שבכל יום ויום נשתנה טעמו לשבח וגם צורתו נשתנית לפי הילוך דרכו והילוכו בקודש כידוע למבינים. והנה ידוע זאת שהשכינה הקדושה נסתלקה מיעקב אבינו ע"ה כל אותן הכ"ב שנה שפירש יוסף הצדיק מיעקב אבינו ע"ה, ואם רבי לא שנה רבי חייא מנא ליה מכל שכן שנסתלקה מהשבטים הקדושים, מה שאין כן יוסף הצדיק שהיה הולך ממדריגה למדריגה בכל יום כדכתיב וירא אדוניו כי ה' אתו והשכינה שרתה עליו ופתר את החלומות ברוח הקודש והיה הולך בכל יום במעלות העליונות עד אחזו בי"ג תיקוני דיקנא עילאה ומשך משם רחמים גמורים גדולים וחסדים מגולים ומוסיף והולך בכל עת ובכל רגע, מה שאין כן השבטים הקדושים כשנסתלקה השכינה מאתם נשארו על עמדם כבתחלת פרישת יוסף הצדיק מאתם שהיו אחיזתם בי"ג תיקוני דיקנא עילאה כך עמדו על עמדם ולא היו יכולים אחר כך ללכת ממדריגה למדריגה לפי שפירשה השכינה מאתם כנזכר לעיל. וזה ויכר יוסף את אחיו לפי שלא הוסיפו דרכם והילוכם בקודש מיום שפירש מאתם, וזה שהניחם בחתימת זקן ובאו בחתימת זקן, דהיינו שנשארו על עמדם ולא הוסיפו בעבודתם כלל כנזכר לעיל לכך הכירם. והם לא הכירוהו לפי שכשהלך מאתם היה עדיין רך בשנים ולא היה לו כח אז עדיין להשיג השגה בי"ג תיקוני דיקנא עילאה, ואחר כך הלך ממדריגה למדריגה וזה שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן לכך לא הכירוהו אז. ויאמר אליהם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם ויאמרו אליו כנים אנחנו:

ונראה בדרך רמז כי עיקר תיקון הברית לאדם ובפרט בדורות הללו שאין אדם נמלט ממנו וצריכים תיקון, הענין הוא כך לחבר עצמו אל הצדיק כי הצדיק נקרא כל כידוע מספרים הקדושים, כי הוא מקושר עם כל להשי"ת אפילו עם תאות הגשמיות הוא מקושר עד למאד בהשי"ת ביתר שאת ועוז. ועל ידי זה שמקושר האדם המחובר להצדיק נתבטל אצלו ובטל גם כן מתאוות גשמיים ויש לו תיקון גמור, כי מה שקלקל תחלה במדת יסוד הנקרא כל, עתה על ידי התחברות להצדיק הנקרא כל ומחובר לטהור וקדוש הרי הוא כמוהו בבחינת כל שהוא המדה שקלקל בה מתחלה ועתה נתקן הכל. וזה שאמר להם יוסף מרגלים אתם, מרגלים הוא מלשון רגלים שהוא תיקון הברית, לראות את ערות הארץ באתם, פירוש לראות הוא לשון תיקון והכשר (כמו רואה אני את דברי אדמון) שאתם רוצים לתקן את ערות הארץ את עון הרגלים באתם שאתם רוצים לתקן זאת באתם אל הצדיק לחבר עמו בשביל התיקון. והוא אזיל לטעמיה כי הוא אמר לאביו שהם חשודים על העריות וצריכים תיקון הברית. ואמרו אליו כנים אנחנו לא היו עבדיך מרגלים כנזכר לעיל וקל להבין:

ויאמר אלינו האיש אדוני הארץ בזאת אדע כי כנים אתם וגו', והביאו את אחיכם הקטן אלי ואדעה וגו'. תקחו עלי היו כולנה ויאמר ישראל למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח ויאמרו שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו לאמר העוד אביכם חי היש לכם אח ונגד לו על פי הדברים האלה וגו' ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן איפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם וגו' ואת אחיכם קחו וקומו שובו אל האיש ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין ואני כאשר שכלתי שכלתי. הדקדוקים רבו גם רבו מאד, מה זה שהיה אומר עלי היו כולנה מהו כולנה. גם קשה היכן הוא מבואר ההכרח שהיו אומרים ליעקב שהיו מוכרחים להגיד לו שיש להם עוד אח. ועוד מה הוא הטעם שסיפרו לאביהם ששאל אותם העוד אביכם חי, כי השאלה הזאת ששאל אותם העוד אביכם חי אינו מההכרח לגלות על האח. ועוד דפירש המדרש אפילו עצי עריסותינו גלה לנו מה הוא הלשון עצי עריסותינו. גם צריכים להבין מה הוא מזמרת הארץ בכליכם, מהו לשון זמרת. ומפני מה אמר דוקא ואל שדי יתן לכם רחמים, דוקא בשם שדי. גם תיבת שכלתם צריכים לפרש. גם נוכל לדקדק מפני מה התאכזר כך יוסף הצדיק שהיה ידוע לו מגודל הצער שיהיה לאביו באם יקחו ממנו גם את בנימין ויהיה נשאר יחידי. גם מפני מה לא צוה את אחיו שיביאו את אביהם ויבחנו דבריהם שכנים המה ומפני מה צוה דוקא להביא את בנימין:

ונראה לי לפרש בדרך רמז וסוד כי כל העולמות נכללים בהעשר ספירות המה המדות, ואף על פי שהספירות כלול כל חד בחבריה כשלהבת הקשורה בגחלת, אף על פי כן צריכים המה להתייחד באחדות הפשוט לייחד אותם באין סוף ב"ה. ועל ידי שנתייחדו המדות ונקשרים באין סוף ב"ה נמשכים שפע טובות מעולמות העליונים לעולמות התחתונים. וידוע גם כן מספרים הקדושים ששתי המדות המה המקשרים כל העשר ספירות כנזכר לעיל, הם מדת תפארת שהוא סוד יעקב ומדת צדיק שהוא סוד יוסף צדיק יסוד עולם, הם המקשרים המדות באין סוף ב"ה. ויעקב שהוא תפארת ממשיך ההשפעות מעולמות עליונים ומשפיע אותם לסוד צדיק ועל ידי צדיק נתחלק ההשפעה לעולמות התחתונים, ובלתי יסוד צדיק אי אפשר להשפיע לעולמות התחתונים. וזהו סוד צדיק עליון וסוד צדיק תחתון. וזהו אלה תולדות יעקב יוסף, שעל ידי יוסף הצדיק שהוא סוד צדיק יכול יעקב שהוא תפארת להמשיך ההשפעה מעילא לתתא ומתתא לעילא על ידי התקשרות הספירות ועל ידי סוד צדיק כנזכר לעיל. וזהו כי בן זקונים הוא לו היינו זקנה העליון והבן. ואיתא בזוהר הקדוש כאשר פירש יוסף מאביו ולא היה יכול יעקב אבינו להשפיע לעולמות התחתונים כנזכר לעיל כי לא היה אצלו מדת צדיק, והיה בעת ההיא בנימין תחתיו במדריגת סוד צדיק להשפיע על ידו כנזכר לעיל. גם השבטים הקדושים היו גם כן כל אחד מייחד ומקשר המדה שהוא משרשו כי השבטים המה המרכבה הקדושה כידוע. וזהו שהתווכח יעקב עם השבטים באם תקחו גם כן את בנימין שהוא עתה במדריגת סוד צדיק, אזי אצטרך להאחז החבל בתרין ראשין דהיינו שאהיה מוכרח להיות מדת תפארת שהיא מדתי להמשיך השפע מעולמות עליונים, גם אצטרך להיות מדת צדיק מדת דכר והוא הברית סוד צדיק להיות משפיע לנוקביה ומשם לעולמות התחתונים. וזהו יוסף איננו שהוא מדת צדיק, ושמעון איננו גם כן נחסר להיחוד שהוא מרכבה לאחד מי"ב צירופי הוי"ה, ואת בנימין תקחו שהוא עתה במדריגת סוד צדיק, עלי היו כולנה היינו כל היחודים ומדות אצטרך בעצמי לקשר כל המדות, כי בלתי זאת לא יהיה קיום עולם. לכך ויאמר ישראל למה הרעותם לי להגיד לאיש היש לכם אח שהוא במדת צדיק כנזכר לעיל. ויוסף הצדיק היה שואל זאת מאחיו העוד אביכם חי, פירוש העוד אפשר לאביכם להיות לו החיות היינו לייחד ולהשפיע עוד כל השפעות מעילא לתתא בלתי יסוד צדיק, היש לכם אח שהוא בסוד צדיק. וכאשר ראה יוסף שבנימין לא בא על ידי זה הרגיש שבנימין הוא מוכרח להיות בסוד צדיק לכך בלתי אפשרי להפרד מאביו. לכך התחכם יוסף לעשות פירוד בין הדבקים שיביאו גם את בנימין למצרים ואז לא יהיה ליעקב אצלו מדת צדיק ויצטרך יעקב לעשות כל הצטדקאות שיתגלה ליסוד צדיק ואז יתגלה יוסף ממילא שהוא סוד צדיק הראשון כנזכר לעיל, זה היה תוכן כוונתו שיתגלה ממילא:

וזהו ויאמרו שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו כפירוש המדרש אפילו עצי עריסותינו גלה לנו, היינו סדר הזיווגים, לאמר העוד אביכם חי, כפירוש הנזכר לעיל ומוכרחים אנו להגיד לו על פי הדברים האלה שזאת היה מובן לו שבלתי אפשרי להשפיע בלתי יסוד צדיק. ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן איפוא זאת עשו, באם כן שמוכרח אני לשלוח את בנימין ונעשה פירוד בין הדבקים, לזאת תייחדו היחודים כפי שאומר לכם היינו קחו מזמרת הארץ בכליכם, היינו תייחדו היחודים בשמות הקדושים שהוא ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן קנ"א קס"א קמ"ג מילואי שמות הוי"ה ואהי"ה העולים תרפ"ז בגימטריא מזמרת, וזהו בכליכם כלומר אתם שהגוף הוא כלי לנשמה. ואל שדי יתן לכם רחמים, היינו מדת צדיק המכונה בשם אל שדי ושלח לכם את אחיכם אחר היינו שיתגלה מדת צדיק הראשון הוא כפירוש רש"י ז"ל. ואני כאשר שכלתי שכלתי היינו מלשון בינה ושכל שאני אצטרך לפי העת שבנימין אין אצלי אצטרך לעשות בכל השכליות שלי היינו שאצטרך לעשות בהשכל שאהיה מדת תפארת ומדת צדיק והבן:

ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן איפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולוט בטנים ושקדים:

והנה יש לדקדק מאי מזמרת הארץ, עיין פירוש רש"י ז"ל. ותו אין מובן כלל מאי מתנה זה לאדון הארץ כמוהו ובמה נחשב הוא ובפרט במתנה קטנה כזו מעט צרי ומעט דבש וגו'. ונראה דאיתא בספרי קודש אהא דאיתא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא פירוש במזל העליון שהוא תלת מוחין עילאין שהוא ג' הויות גימטריא ע"ח כמספר מזל"א ומשם נמשך מי"ג תיקוני דיקנא עילאה רחמים גמורים וחסדים מגולין לכנסת ישראל ונמשך לכנסת ישראל בני חיי ומזוני רויחא. והנה יש לשם הוי"ה ברוך הוא ד' מילואים ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ולשם אהיה ג' מילואים קנ"א קס"א קמ"ג כידוע, והנה כולם גימטריא תרפ"ז כידוע. והנה זה גם כן ידוע מספרי הקודש דיש ה' חסדים וה' גבורות וצריכים להמתיקם. והנה ה' פעמים אלהים גימטריא ת"ל. והנה איתא בכתבי האר"י ז"ל כשמשפיע לנוקביה נחסר שנים ונשאר תכ"ח עיין שם באריכות, והוא גימטריא חת"ך והוא שם הממונה על הפרנסה והחותך חיים לכל חי, ונשפעים לכנסת ישראל פרנסה וחיים. ובזה יובן שאמר להם ישראל אביהם אם כן איפוא זאת עשו, ורצונו לומר מאחר שיש קטרוגים ודינים למעלה עליכם אם כן צריכים אתם למשוך ממזל עילאה לכנסת ישראל ולכוין בהוי"ה אהי"ה ובמילואיהם כנזכר לעיל. וזהו קחו מזמר"ת שהוא בגימטריא תרפ"ז כגימטריא כל המילואי שמות הנזכרים לעיל ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן קנ"א קס"א קמ"ג. ב'כליכם ו'הורידו ל'איש מ'נחה גימטריא הראשי תיבות ע"ח כגימטריא מזל"א, דהיינו למשוך ממזלא עילאה ולמשוך מי"ג תיקוני דיקנא עילאה לכנסת ישראל ולהמתיק את ה' שמות אלהים גימטריא כנזכר לעיל שהוא חת"ך כנזכר לעיל, החותך ח'י'י'ם גימטריא אהי"ה הוי"ה אהי"ה כידוע, ולסלק כל המקטריגים והדינים מכם ולמשוך רחמים וחסדים מגולים עליכם. וזה ק'חו מ'זמרת ה'ארץ עד סוף הפסוק הראשי תיבות עם הכולל גימטריא חת"ך לרמוז כנזכר לעיל, ודו"ק והבן כל הנזכר לעיל. כי להיות שיש עליהם דינין מה' פעמים אלהים גימטריא ת"ל נתן להם עצה למשוך המוחין עילאין שהוא כל המילואין גימטריא מזמר"ת כנזכר לעיל, ולהמתיק הה' פעמים אלהים לעשות מהם גימטריא חת"ך שהוא ראשי תיבות קחו מזמרת מעט צרי וגו' כנזכר לעיל כאשר יבואר לקמן בפסוק וירא את בנימין אחיו בן אמו כל זה באריכות עיין שם, ועל ידי זה יומשך להם רחמים גדולים. וזהו ואל שדי יתן לכם רחמים כנזכר לעיל ודו"ק:

וישא עיניו וירא את בנימין וגו', ויאמר אלהים יחנך בני:

להבין למה בירכו דוקא בזה הלשון, ועיין פירוש רש"י ז"ל. ונראה דאיתא בהפטרה של שבת חנוכה והוא בזכריה סימן ב' מי אתה הר הגדול כו' והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן לה. ויש להבין הכפל חן חן היה לו לומר תשואות חן לה ומאי חן חן. ונראה דאיתא בכתבי האר"י ז"ל כוונה על הדלקת נר חנוכה, ובקצרה היא 'להדליק 'נר 'חנוכה ראשי תיבות נח"ל והוא ראשי תיבות נ'וצר ח'סד ל'אלפים שהוא מזלא עילאה, כידוע שיש מזל עליון ומזל תחתון ויכוין למשוך ממזלא עילאה לכנסת ישראל אור ושפע וכל מיני השפעות טובות. והנה נר חנוכה מצוה להניחה למטה מעשרה כדי למשוך מספירות העליונות לכנסת ישראל ובשבת מחויב להדליק תחלה נר חנוכה ואחר כך של שבת כדי להעלותה מעט מעט מתתא לעילא תחלה נר חנוכה עד נצח והוד בעצמה כידוע ואחר כך נר שבת יש לה עלייה ביותר כידוע. והנה יש פלוגתא בפוסקים במוצאי שבת אם להדליק תחלה נר חנוכה ואחר כך להבדיל או להיפוך. והנה שמעתי מאדמו"ר בוצינא קדישא מו"ה יעקב יצחק הלוי מק"ק לובלין זצוק"ל שאמר בשם הגאון איש אלהים המנוח מוה"ר שמואל שמעלקי זצוק"ל אב"ד דק"ק ניקלשבורג שבזה הלכה כטורי זהב להבדיל תחלה ואחר כך להדליק נר חנוכה וכן מנהגינו ונראה ליתן טעם לדבר על פי האמת ועל פי הדברים הנזכרים לעיל כי האיך ידליק תחלה נר חנוכה קודם הבדלה כי מאחר שעלתה בשבת לעליה הגדולה והרמה אין צורך לנר חנוכה להעלותה על ידו רק אחר שהבדיל והלכה לה קדושת שבת אז מן הצורך להעלותה על ידי נר חנוכה, על כן צריכין תחלה להבדיל ואחר כך להדליק נר חנוכה ולהעלותה, ודעת לנבון קל. והנה איתא גם כן בכתבי האר"י ז"ל לכוין בתיבת חנוכה שהוא ח'נה כ'ו חנ"ה הוא גימטריא ס"ג והוא שם ס"ג למשוך משם שפע ברכה ובני חיי וכל טוב לכנסת ישראל. והנה השכינה הקדושה נקראת אבן כדאיתא בספרים הקדושים על פסוק אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה דקאי על השכינה הקדושה. נחזור להפטרה הנזכרת לעיל שאמר הנביא מי אתה הר הגדול כו' והוציא את האבן הראשה דהיינו השכינה הקדושה מוציאה השפעה ממוחין עילאין ממזלא עילאה כנזכר לעיל שהוא אבן הראשה תשואות חן חן לה ונצרף תיבת חן אל ל' של לה הרי אותיות נח"ל שהוא מזלא עילאה למשוך משם לשכינה הקדושה השפעות ורחמים גדולים ותיבת ה' של לה מרמז על ה' הקדושה כידוע, גם תצרף ה' של תיבת לה עם תיבת חן הראשון הרי אותיות מצורפים לתיבת חנ"ה שהיא גימטריא שם הקדוש שם ס"ג למשוך משם השפעות קדושות לשכינה הקדושה ומשם לכנסת ישראל למטה. וידוע שיש צדיק עילאה וצדיק תתאה, ויוסף הוא צדיק עילאה ובנימין הוא צדיק תתאה, וזה וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו דייקא כידוע ליודעים והיו ביחד צדיק עליון וצדיק תחתון אז נתכוין יוסף הצדיק להמשיך השפעה לכנסת ישראל על ידי בנימין הצדיק ממזלא עילאה שהוא גימטריא נח"ל כנזכר לעיל והוא ראשי תיבות נ'פשינו ח'כתה 'ל'ה' שעל ידי התעוררות מיין נוקבין שאנחנו מעוררים לקשר שם כל נשמות ישראל נמשך ממזלא עילאה השפעות טובות וחסדים פשוטים ורחמים מגולים לכנסת ישראל שלמעלה ומשם לכנסת ישראל שלמטה. וזה ויאמר אלהים יחנך בני והנה יחנ"ך הוא גימטריא מזל"א ויו"ד של יחנך הוא שימוש שהוא מזלא עילאה שהוא נוצר חסד לאלפים ונפשינו חכתה לה' כנזכר לעיל דהיינו למשוך משם השפעה לשכינה הקדושה על ידי שני צדיקים שהיו ביחד אז יוסף הצדיק ובנימין הצדיק כנזכר לעיל והבן:

וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו וגו', ויאמר אלהים יחנך בני:

ויש לדקדק מאי אמר בני הלא היה אחיו, וגם מאי שתרגם אונקלוס מן קדם ה' יתרחם עלך ברי, אמאי תרגם מן קדם ה' ולא אמר ה' ירחם עלך. ונראה לומר בדרך רמז דהנה כמה קדמונים מונין מצות נר חנוכה בהתרי"ג מצות, וצריך למודעי אמאי חושבים מצות דרבנן בהתרי"ג מצות הגם שמצות מגילה יש לה מעט רמז בתורה כמבואר בגמרא עד שמצאו כתוב בתורה עיין שם בהגמרא, אבל מצות נר חנוכה לא מצינו שום רמז בתורה ואיך מנו אותו בין התרי"ג:

ונראה לומר מעט רמז כי מבואר בסידור האר"י ז"ל ובמשנת חסידים לכוין בכל לילה מימי חנוכה בהדלקה למדה אחת מן שלש עשרה מדות הרחמים עד ליל ח' שהוא מדה נוצר חסד ובמדה זו יוכלל כל השאר מדות, יש לומר כך כי ראשי תיבות של נ'וצר ח'סד ל'אלפים הוא אותיות נחל, וראשי תיבות ל'הדליק נ'ר ח'נוכה הוא גם כן אותיות נח"ל, על כן רמוזין נרות חנוכה במדת נוצר חסד לאלפים. והנה תיבות נוצר חסד לאלפים הם גימטריא תר"ג בלא הוי"ו של נוצר כי בתורה כתיב נצר חסד בלא וי"ו, אם אנו חושבים האותיות של שלשה תיבות אלו חוץ השם הנח"ל הרמוז בראשי תיבות הם תשעה אותיות נמצא המספר של שלשה תיבות נוצר חסד לאלפים עם האותיות חוץ השם נח"ל עולים תרי"ב ועם השם נחל הם תרי"ג נמצא בתיבות נוצר חסד לאלפים מרומז תרי"ג כנגד מצות התורה. ותיבות להדליק נר חנוכה עם השלשה כוללים ועם מספר השם נח"ל עם ארבעה תיבות להדליק נר חנוכה נח"ל עולה תרי"ג גם כן נמצא מרומז שפיר מצות נר חנוכה בתורה וכלול בתרי"ג מצות התורה. וזה ידוע על פי כתבי האר"י ז"ל שיוסף הצדיק היה שרשו בתרי מזלות נוצר ונקה שהם מזל עליון ומזל התחתון על כן המשיך כל השפעות ממזל עליון למדת מלכות על כן רמוז שמו יוס"ף עולה שתי פעמים שלשה הויות שהם גימטריא לח"ם ומל"ח כי שלשה שמות הם י"ב אותיות עם השורש הם מרמזים לי"ג מדות כמבואר בכמה מקומות במקדש מלך, על כן היה לו כח להמשיך ממזל עליון דהיינו ממדת נוצר חסד כל השפעות טובות. וזהו שאמר לבנימין אלהים יחנ"ך בני רמז לו שימשוך מנח"ל הנזכר לעיל שגימטריא נחל הוא יחנ"ך דהיינו מנוצר חסד כל השפעות למלכות שהוא מרמז לשם ב"ן שהיא מלכות וזה בני דהיינו שם ב"ן. וזהו שתרגם אונקלוס מן קדם ה' יתרחם עלך ברי רצה לומר מן קדם ה' דהיינו ממדת נוצר חסד שהוא באריך שהוא קודם השם הוי"ה יתמשך עלך רחמים למדת מלכות שהוא מרמז לבנימין ודו"ק:

וישא משאת מאת פניו אליהם ותרב משאת בנימין ממשאת כולם חמש ידות וישתו וישכרו עמו:

ויש לדקדק מה הלשון משאת היה לו לומר וישא מתנות. ותו מאי מאת פניו היה לו לומר וישא מתנות ממנו אליהם. ותו מאי ותרב משאת בנימין וגו' חמש ידות היה לו לומר חמש חלקים מאי ידות. ותו מאי אשמועינן בזה התורה הקדושה בזה הפסוק וישא משאת וגו' ותרב משאת בנימין חמש ידות מאי נפקא לן מיניה מזה והתורה הקדושה היא נצחית. ותו מאי וישתו וישכרו עמו:

והנראה לי בזה כי הנסיון להבחין להכיר איזה צדיק האמיתי כי יש כמה בחינות בצדיקים אבל להכיר איזה הוא צדיק האמיתי שהוא כנגד צדיק יסוד עולם שלמעלה, הבחינה האחת היא בנסעם אל הצדיק אמיתי אזי בבואם אליו בראותם צורתו הקדושה ותואר פניו מלהיב לבבם בעבודת ה' וכל מה שעושים שם הוא היה העושה וינטלם וינשאם בקדושה אזי היא בחינה אחת שהוא בחינת צדיק יסוד עולם כידוע. עוד יש בחינה אחרת כי יש כמה וכמה תלמידי חכמים צדיקים שנוסעים אל הצדיק והם עושים מצות ומעשים טובים גם בביתם ומתפללים גם כן בביתם בהתלהבות גדולה ומה הוא הבחינה אצלם להבחין בנסעם אל הצדיק להבחין אם הוא צדיק האמיתי כנזכר לעיל, יש עוד בחינה לפניהם להבחין בכור הבחינה אם בבואם אל הצדיק הגדול אזי אין יכולים להתפלל וללמוד כאשר הם בביתם וכהה התלהבותם מעט דמיון כנר לפני האבוקה שכהה מאורו לפני אבוקה כן הם נופלים ממדריגתם בבואם אליו ואחר כך נתלהב לבם כאור שלהבת של גחלי אש של הצדיק אזי הסימן הוא כי הוא צדיק אמיתי והוא נגד מדת יסוד של מעלה כנזכר לעיל. וזה ביאור הפסוק וישא משאת מאת פניו פירושו כי משאת הוא לשון וינטלם וינשאם הוא לשון גבהות והתנשאות וזה וישא משאת מאת פניו אליהם כי בבואם ביחד אל יוסף הצדיק אזי נתלהב לבבם והוגבה לבבם בהתנשאות מאת פניו רצה לומר דהיינו מצורתו הקדושה אליהם. ותרב משאת בנימין ממשאות כולם חמש ידות, פירוש חמש פעמים י"ד גימטריא יי"ן שהוא סוד יין המשומר שהוא עולם הבינה לפי שבנימין היה נקרא גם כן צדיק כמבואר בדברינו לעיל בשם הזוהר הקדוש על כן בא הוא במדריגה יותר גדולה משאר אחיו. הרי בחינה אחת בצדיק האמיתי שניתוסף בהאנשים הנוסעים אליו הארה גדולה והתלהבות אש ויוגבה לבבם בדרכי השם. ועוד קאמר לנו התורה הקדושה הבחינה השנית הנזכרת לעיל סימן שנופלים ממדריגתם בתחלה בעומדים לפניו כנר לפני האבוקה זה סימן הוא שהוא בבחינת צדיק יסוד עולם וזה וישתו וישכרו עמו וזה היה מה ששמעתי מפי הרב המגיד בוצינא קדישא מ"מ דק"ק קאזניץ זצוק"ל שאמר וישכרו הוא לשון בלבול הדעת שנתבלבלו דעתם. ולדברינו ולעניננו הנזכרים לעיל הוא כפתור ופרח שפירושו שנפלו מתחלה ממדריגתם בבואם אליו כנר לפני אבוקה וזהו וישתו וישכרו עמו כנזכר לעיל ודו"ק:

או יאמר וישא משאת מאת פניו וגו'. ולכאורה מהו הלשון משאת כנזכר לעיל. ונראה בדרך רמז דהנה ידוע מהתועלת הגדול להתחבר עצמו אצל הצדיק והעיקר על ידי ראיית פניו של הצדיק מביא קדושה גדולה אל האדם כדאיתא בגמרא האי דמחדדנא מחבראי דחזינא לרבי מאיר, וכל עוד שהאדם מחובר יותר אל הצדיק הוא מתקדש ביותר ומושך הצדיק עליו יותר אור וקדושה. והנה השבטים הקדושים כשישבו במסיבה ביחד שזימן אותם יוסף הצדיק ונתחברו עם יוסף שהוא היה בחינת צדיק יסוד עולם, משך עליהם אור וקדושה גדולה על ידי הסתכלות אור פניו הקדוש. וזה פירוש הפסוק ברמז וישא משאת מאת פניו אליהם ומשאת הוא לשון אור מלשון המשנה אין משיאין משואות שנטל אור מאת פניו דהיינו על ידי ראיית פניו הקדוש משך עליהם אור וקדושה. ותרב משאת בנימין ממשאות כולם חמש ידות דהנה בנימין הצדיק נתקרב אצלו יותר ויותר מאחיו הופיע עליו יותר קדושה חמש ידות כנגד ה' בחינות: נפש רוח נשמה חיה יחידה. ודו"ק:

ספר מאור ושמש - פרשת ויגש

ויגש אליו יהודה. במדרש רבה ויגש אליו יהודה כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו כו'. יש לרמז בזה כך דהנה כי ראה יהודה שצריך לקרב עצמו אל האיש הזה וראה שצרתו צרה מאד על כן היה מוכרח לייחד היחודים הצריך לדבר זה לקרב הדיעות ומחשבות יחד וידוע שהשם אהו"ה הוא שם הדעת שהוא גושפנקא דחתום ביה שמיא וארעא כידוע כמה פעמים בספר מקדש מלך ששם הזה הוא שם הדעת, על כן כשהיה מכוין בזה השם חיבר עצמו עם יוסף. וזהו הרמז בראשי תיבות ו'יגש א'ליו י'הודה הוא גימטריא י"ז והוא מספר שם אהו"ה וגם השם הזה הוא מספר קטן של שם הוי"ה ב"ה לרמז שאי אפשר לאדם לבוא לבחינת הדעת לקשר ולחבר איזה התחברות הקדושה כי אם שיקטין את עצמו תחלה. על כן כשהקטין יהודה את עצמו על כרחך קירב עצמו ליוסף ובא לבחינת הדעת שנתחברו יחדיו יהודה ויוסף. וזה פירוש המדרש הנזכר לעיל כי הנה המלכים נועדו רצה לומר נתחברו יחדיו זהו יהודה ויוסף ועל ידי זה כשנתחברו יחדיו יהודה ויוסף ושאר כל אחיו היו באותו מעמד על כן נתגלו כל הי"ב צירופי הוי"ה של כל י"ב שבטי י"ה שכל אחד מהם היה נגד צירוף אחד מהשם וכל הי"ב צירופים עולים שי"ב ורמוז בתיבות ש'מות ב'ני י'שראל הראשי תיבות הוא שי"ב. וזהו רמוז בפסוק כי הסופי תיבות של ויג'ש אלי'ו יהוד'ה עם הכולל עולה שי"ב כי בעת הזאת נתגלו הי"ב צירופים של השם הוי"ה ב"ה ונתעוררו כל הרחמים עליהם ונמשך להם משם חיים. וזהו אמצע אותיות של ו'יג'ש א'לי'ו י'הוד'ה עולים בגימטריא חיי"ם, גימטריא אהי"ה הוי"ה אהי"ה, הם המוחין הגדולים. ועל ידי היחודים אלו המשיך ונתגלה להם יוסף שהוכרח להתוודע להם על ידי השמות הקדושים האלו כנזכר לעיל:

ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים וגו', ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה, ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם וגו', וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה:

ויש לדקדק דרש"י פירש על גשו נא אלי שהראה להם שהוא מהול, מנא ליה לרש"י זאת. ומאי דוקא הראה להם סימן זה שהוא מהול הלא היו לו סימנים אחרים היינו במכירה שאמר להם כי מכרתם אותי מצרימה וזאת לא היה יודע שום אדם זולתם והיה להם סימן מובהק, גם שאר סימנים, ועוד קשה מה זה שאמר להם אשר מכרתם אותי מצרימה מילת מצרימה מיותר הלא זאת נראה שנמכר למצרים, הוה ליה למימר אשר מכרתם אותי ותו לא. גם מה שאמר כי מכרתם אותי הנה מתיבת הנה משמע בשביל שמכרו אותו דוקא הנה למצרים על כן אל יחר בעיניכם מה שאין כן באם היו מכרוהו לזולת מצרים, וצריכים זאת להבין. גם מה שאמר וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ וכי כן בשבילם לבד היתה זאת לטובה הלא בשביל כל העולם כולו שוה לטובה היתה זאת כדי להחיותם ברעב ומה אמר דוקא לפניכם. גם מה שאמר לפליטה גדולה נראה כמיותר:

ונראה לי לפרש כי גדולים מעשי אלהינו בסבבו סיבובים לבני אדם בפרט לישראל עם קדושו והכל הוא לטובה אות מאתו יתברך שמו לבני ישראל אך מחמת טחות עיניהם מראות שכל הסובבים הוא לטובה כי נראה כדבר והיפוכו. וכשהשם יתברך הוא מוציא מכח אל הפועל אז נראה בעליל שתמיד עיני ה' לנו וה' דורש אותנו לטובה. והנה זאת ידוע מספרים הקדושים שעיקר גלות מצרים היתה בשביל להעלות הניצוצים הקדושים שנפלו ונבלעו בארץ מצרים שהוא דבר והיפוכו במקום אבי אבות הטומאה שהמה שטופי זמה מאד כידוע, והיה על ידי שאדם הראשון פירש מאשתו ק"ל שנה ונבלע בארץ מצרים, ועיקר גלות מצרים היה להעלות אותם הניצוצות למקום שרשם לקדושה עילאה ולעשות אותה כמצולה שאין בה דגים היינו שלא להשאיר בה שום ניצוץ קדושה במקום הטומאה, וכן עשו ואז נגאלו. והתיקון הלז לא היה יכול להיות כל כך בשאר ארצות כמו בארץ מצרים כי הוא קרויה ערות הארץ והמה שטופי זמה לכן שם היה יכול להיות תשובת המשקל על ניצוצים הקדושים בזה שהיה גדורים מערוה. וזהו שאמרו חז"ל בזכות שלשה דברים נגאלו אבותינו ממצרים ואחד מהם הוא שלא שינו את לשונם והיינו שהיו גדורים מערוה כי ברית הלשון מכוון לברית המעור והיינו תיקון אות ברית קודש, לכך הוכרחו דוקא לגלות מצרים לתקן את אות ברית קודש והוא תשובת המשקל באותו מקום השטופי זימה שם יוכל להיות התיקון להעלות הניצוצות הקדושות שנפלו באותן ק"ל שנה. ולא היה דבר נקל הוא זה לתקן דבר זה עד שרשו ולא היה באפשרי ביד בני ישראל להעלות כל כך הניצוצים הקדושים, לכך היה הקב"ה מסבב סיבובים במכירות יוסף דוקא שהוא סוד צדיק שומר הברית ודוקא למצרים שהוא דבר והיפוכו אבי אבות הטומאה ערוות הארץ שטופי זימה ושם ניסה הקב"ה אותו באשת פוטיפר ועמד בנסיון ולא פגם את אות ברית קודש, וזאת בלתי אפשרי היה באיזה משאר האחים כי אולי לא יעמדו בנסיונם ודוקא יוסף הצדיק שהוא סוד צדיק שומר הברית הוא יכול לעמוד בנסיון זה בשמירת הברית והוא המשיך דבר זה למצרים שהתחיל לתקן שם תיקון הברית מפגימת אדם הראשון. ומעשה אבות סימן לבנים שבעקבותיו דרכו אחר כך בני ישראל בארץ מצרים בגדירת הערוה שגדרו עצמם ועשו התיקון הזה בשלימות בתיקון שמירת הברית והעלו כל הניצוצים עד שעשאו כמצולה שאין בה דגים, וזולת יוסף שהמשיך זאת לא היה כח ביד בני ישראל למשוך ולתקן זאת רק על ידי המשכת יוסף הצדיק היו יכולים אחר כך בני ישראל לתקן זאת עד שרשו והיו יכולים לעלות ממצרים והיה הגאולה על ידי יוסף על ידי שהתחיל להמשיך דבר זה. וזהו שאיתא במדרש על פסוק הים ראה וינס ארונו של יוסף ראה כו':

ומשם בארה ביאור הפסוקים שלפנינו ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי היינו שהראה להם שהוא מהול היינו שהראה להם שלא פגם את אות ברית קודש כי עמד בנסיונו ותיקן שמירת הברית במצרים שהוא ערות הארץ כנזכר לעיל בכדי שיוכלו אחר כך בניהם לדרוך בעקבותיו שיגדירו עצמם מן הערוה כנזכר לעיל כדי לתקן זאת עד שרשו ועל ידי זה יגאלו ויוכל להיות להם הגאולה שלימה. וזהו שאמר להם אשר מכרתם אותי מצרימה דוקא כי במצרים דוקא יוכל להיות התיקון ההוא מה שאין כן במקום זולתו כאשר פרשתי לעיל. וזהו שאמר להם ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה דייקא הנה למצרים כי מכירתם היה עושה פעולה זו שיהיה להם אחר כך הגאולה כפי שפירשתי ומה' היה דבר זה בכדי שיוכל להיות להם הגאולה ודבר זה הכרחי היה. וזהו שאמר להם וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם היינו כי על ידי המשכת דבר זה בתיקון שמירת הברית על ידי זה היה יכולת אחר כך בבני ישראל לתקן זאת עד שרשו ולהעלות כל הניצוצים ואז זמן הגאולה באה מה שאין כן בזולת המשכתו לא היה יכולת בידם לתקן זאת עד שרשו וזהו ולהחיות לכם לפליטה גדולה שיהיה להם פליטה מהגלות ויגאלו גאולת עולם אמן:

עוד על פסוק הנזכר לעיל ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי וגו' ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו ויתן את קולו בבכי וגו' ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף וגו' ועתה אל תעצבו וגו' כי למחיה שלחני אלהים לפניכם וגו' כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה וגו' מהרו ועלו אל אבי וגו' רדה אלי אל תעמוד וגו' כי עוד חמש שנים רעב פן תורש וגו' והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם. הדקדוקים רבו מאד בפרשה. א', מפני מה לא היה יכול עתה להתאפק יותר מקודם. ב', מה הוא הלשון נצבים עליו היה לו לומר יושבים לפניו. ג', שאמר הוציאו כל איש מעלי במשמעות לשון זה יש שגם אחיו יצאו בהכללות כל איש. ד', מפני מה האריך הכתוב בלשון ויתן את קולו בבכי היה לו לומר ויבך והיתה עומדת תיבה זו במקום הארבעה תיבות. ה', כי כבר נאמר כי למחיה שלחני אלהים לפניכם ולמה נאמר אחר כך פעם שנית וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה ונראה כשפת יתר ושוב נאמר ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה והוא מיותר. ו', מה שאמר יוסף וכלכלתי אותך שם כי עוד חמש שנים רעב פן תורש וגו' קשה וכי חכם גדול כיוסף יתהלל ביום מחר לאמר וכלכלתי אותך וגו' מי יודע מה ילד יום אם יהיה בחיים חיותו ומי יודע אם לעת כזאת יהיה עוד שליט ומושל כהיום. ז', שאמר והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם, דרשו בבראשית רבה והובא ברש"י ז"ל כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש והוא ראיה מבוררת על האחוה, כבר טענו על זה גאוני קדמאי ובררו בראיות שגם במצרים יוכלו לספר בלשון הקודש. ועם כל זה עדיין יש לדקדק האיך שייך ראיה בדבר הנשמע שאמר והנה עיניכם רואות וגו' כי פי המדבר אליכם והיה לו לומר והנה אזניכם שומעות כו'. הגם שמצינו בתורה דוגמא זו דהיינו וכל העם רואים את הקולות זאת משמיע לנו הכתוב גבורות הבורא יתברך שמו להראות דבר הנשמע כפירוש רש"י שם, מה שאין כן כאן. ח', והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ואת כל אשר ראיתם ומהרתם והורדתם את אבי הנה, מהו שייכות זה לזה וכי בשביל שיראה כבודו של יוסף ירד יעקב למצרים למקום טומאה מארץ ישראל:

ונראה לי לפרש על פי דרשת חז"ל על פסוק ויגש אליו יהודה מענה רך משיב חימה כי מדה זו להיות משיב חימה על ידי מענה רך בלתי אפשרי זולת על ידי הכנעה שיכניע עצמו בפני אותו איש הרוצה להשיבו מהחימה ובפרט אם גדול רוצה להשיב חימה של הקטן ממנו צריך להכניע עצמו יותר ויותר כפי ערך גדולתו יהיה ענותנותו והכנעתו, אך מדת הכנעה קשה להשיגו מחמת הסתת היצר הרע המסיתו להיות חושב עצמו שהוא בעל מעלות ומדריגות ומנשאו ומגדלו ומרומם אותו במחשבתו על כן צריך פעולות יתירות לבער היצר הרע ומחשבה זו מלבו ובהיותו בא להכנעה אזי ממילא הוא מופשט קצת מגשמיות כי הגאות והתנשאות הוא מחמת הגשמיות ותאוות עולם הזה אך בהיותו בא למדת הכנעה וחושב עצמו לאפס ולאין אזי מופשט הוא קצת מגשמיות וכל אחד כפי גודל הכנעתו אזי יותר ויותר מופשט מגשמיות ונשאר ברוחניות ואז מתדבק עצמו בעולמות עליונים ונעשה מרכבה לאותו דבר המושך על עצמו היינו ההכנעה. וזה הוא פירוש המאמר אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם הניחו מוטב ובאם לאו יקרא קריאת שמע וכו' יזכור לו יום המיתה. ונוכל לומר מפני מה דוקא יום המיתה וח"ו שיבוא בו עצבות כי כבר הפליגו בו בגנות מדה זו. ועל פי דרכינו כך הוא פירושו שיהיה רואה את הנולד ויעמוד על סוף דבר שיהיה מוכרח לבוא לפירוד היינו לפירוד הנשמה ההיולי מגוף הגשמי זה הוא סוף כל אדם להיות הנשמה מופשטת מהגשמיות לזאת יראה תיכף בעודו בחיים חיותו לבוא למדה זו היינו להפשיט עצמו מגשמיות עולם הזה וישאר אצלו רק הרוחניות לבד ואז יהיה מדובק בעולמות עליונים וינצל מיצר הרע הרוצה להחטיאו. וזה ידוע וראיתי כן מצדיקים גדולים שבהיותם מדבקים עצמם בעולמות עליונים והמה מופשטים ממלבושי גופניות והשכינה שורה עליהם ומדברת מתוך גרונם ופיהם מדבר נביאות ועתידות ואותם הצדיקים עצמם אינם יודעים אחר כך מה שהיו אומרים כי המה דבקים בעולמות עליונים והשכינה מדברת מתוך גרונם. ואיתא במדרש רבה ויגש אליו יהודה כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו, ומן הסתם השבטים הקדושים בפרט יהודה שהיה מלך ובגשתו אל יוסף להיות משיב חימה על ידי מענה רך להשיב להם בנימין אחיהם והיה צריך לבוא להכנעה יתירה כפי גודל גדלותו שהיה מלך היה צריך יותר לבוא להכנעה יתירה וכן שאר השבטים ובודאי הפשיטו מעליהם כל מלבושי גופניות ונשארו רק ברוחניות כאילו היו בלא גופים ודבקו עצמם בעולמות עליונים ובהיותם עושים כך הוא מבלתי ספק שבודאי הביאו למטה כל המרכבה הקדושה כי הם המה המרכבה הקדושה ובודאי נתגלה אז כל המרכבה הקדושה עם כל מלאכי מעלה אשר למרכבה. ועל פי זה יבואר הפרשה שלפנינו ולא יכול יוסף להתאפק שהיה בוער בו ההתלהבות והקדושות מהמרכבה הקדושה שנתגלו, וז שם) וזה שאמר ר' עליו היינו המלאכים כמו שאמר הפסוק ויבואו בני האלהים להתייצב שהמה בבחינת נצבים כי אינם בבחינת מהלכים רק נצבים תמיד על עמדם יעמודו, ויקרא הוציאו כל איש מעלי רצה לומר אותו שהוא בבחינת איש היינו שאינו מופשט מהגשמיות זה יצא לחוץ היינו כל האנשים שהיו עומדים שם זולתם דהיינו זולת אחיו ואז גם יוסף הפשיט עצמו ובא לדביקות גדול ונשאר רק ברוחניותו, וזהו ויתן את קולו בבכי בכ"י עולה ל"ב, כי הבי"ת הראשונה הוא רק פעולה, והמה ל"ב נתיבות החכמה שדבק עצמו בחכמה עילאה בעולמות עליונים ואז היתה שכינה מדברת מתוך גרונו של יוסף הצדיק וזהו שאמר פעם שנית וישלחני אלהים לפניכם וגו' ולהחיות לכם לפליטה גדולה היינו שיהיה לישראל קיום בגלות. וכל הפרשה כולו היה מדבר עתידות והוא עצמו לא היה יודע מה שהוא אומר כי השכינה היתה מדברת מתוך גרונו כנזכר לעיל. וזהו שרמז להם והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם רצה לומר כי פי המדבר ואני איני יודע מה שהייתי מדבר וזהו ראיה שאני אחיכם שדבקתי עצמי בעולמות עליונים ככם ונשלמה המרכבה ושייך שפיר לשון ראיה שראו שלא היה יודע מה שהיה מדבר מפני שהיה דבוק בעולמות העליונים כנזכר לעיל. ואחר כך אמר להם באם שהמורא הזאת יעלה על ראשו של אבינו מלירד למצרים מפני שלא יוכל בארץ מצרים לדבק עצמו ולהתייחד בעולמות העליונים כבארץ ישראל. לזאת אמר להם והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ואת כל אשר ראיתם שאני כל כך בגדולה ואף על פי כן יכולתי לדבק עצמי בעולמות עליונים לזאת תראו כי אין המקום גורם כלל לכן לא יהיה פחד מלבוא הנה ומהרתם והורדתם את אבי הנה ונתיישבו כל הדקדוקים הנזכרים לעיל והבן:

וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה:

יש לדקדק כי השלשה תיבות לשום לכם שארית בארץ היא כמו מיותר לגמרי, כי היה די כשאמר וישלחני אלהים לפניכם להחיות לכם וגו'. ויש לפרש דהנה כל המשא ומתן של השבטים שהיה עם יוסף מחמת שהיה ידוע להם שיהודה הוא המלך וסברו שיוסף רוצה להיות מולך עליהם ולא רצו לקבלו עליהם למלך מחמת שידוע שיהודה הוא המלך, אבל באמת היה שקודשא בריך הוא הוא סיבת כל הסיבות וסיבב שבעל כרחם ישתחוו ליוסף והיו צריכים כולם להיות נכנעים כל ימיהם ליוסף. וזהו ידוע מה דאיתא בגמרא ראש השנה נשא עון וגו' לשארית נחלתו מקיש הגמרא לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו, ומתרץ הגמרא למי שמשים עצמו כשיריים לזה הקב"ה מעביר על כל פשעיו. וזה אי אפשר לאדם לשום את עצמו כשיריים רק כשהוא בעצמו נכנע ובפרט כשהוא אדם גדול ומכניע את עצמו לפני קטן ממנו ועושה עצמו כשיריים אצל הקטן אזי הקב"ה מעביר על פשעיו. וזהו שאמר להם יוסף וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית רצה לומר לכם דייקא לעשות עצמיכם כשיריים לפני שתהיו נכנעים לפני ועל ידי זה יהיה לכם תקומה להחיות לכם לפליטה גדולה רצה לומר שיעבור ה' על פשעיכם לעולם הבא וזהו הפליטה גדולה, וקל להבין:

לכלם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות:

ויש לדקדק מהו לשון חליפות היה לו לומר נתן לאיש שמלות. ונראה כי ידוע שהשי"ת נתן באדם ימין ושמאל דהיינו יצר הטוב ויצר הרע כדי שהאדם יעשה מהשמאל מיצר הרע יעשה ימין ודוגמתו נעשה גם כן למעלה מהשמאל נעשה ימין. והנה לפעמים נראה להצדיק שעשה עבירה ועושה תשובה עליה ובאמת אין זה עבירה והוא היה סיבה מן השמים שיעשה דוקא זה המעשה רק לעיניו נראה כן. והדוגמא מצינו בהשבטים במכירת יוסף שאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו וגו' על כן בא עלינו הצרה הזאת, ובאמת היה מהשי"ת כמאמר יוסף כי למחיה שלחני אלהים לפניכם. ודוגמתו מצינו במדרש רבה במעשה יהודה ותמר על פסוק צדקה ממני שיצאה בת קול ממני יצאו דברי כבושים שעל ידי זה נבנה משיח בן דוד. והנה הצדיק אינו מאמין בעצמו לדון עצמו לכף זכות שלא עשה עבירה בהדבר שעשה מחמת שמתיירא דילמא הדבר נעשה על ידי היצר הרע שמכשילו, רק הצדיקים הגדולים שעולמם ראו בחייהם המה רואים הכל ויודעים תיכף האמת לאמיתו שכל מה שעשו הגם שנראה לעבירה הוא באמת טוב וסיבה היה הדבר מן השמים בהכרחי שיהיה כך והשמאל נחלף לימין, אבל הצדיק אשר לא הגיע למדריגה זו אינו יודע זאת ועושה תשובה על הכל רק בעולם הבא שם סוד ה' נגלה עליהם שזה שעשו שהיו סוברים שהוא מהשמאל אדרבא חילוף היה הדבר והיה מימין. והנה השבטים שהכירו עצמם עם אחיהם יוסף הצדיק ונתחברו אליו והופיע בקדושתו עליהם שיחלפו השמאל בימין, וזה לכולם נתן לאיש חליפות שמלות וגו' פירוש שיחליף שמלות מלשון השמאל בימין ולעשות משמאל ימין והופיע בקדושתו הגדולה עליהם שיכירו שגם השמאל הוא ימין כענין אותם שעולמם ראו בחייהם כן השפיע עליהם שיראו האמת בדוגמת המכירה שנדמה להם שהיה מהשמאל ובאמת היה מימין ומצוה גדולה והכרחי מן השמים, כן כל המעשים שאין מכירים בעצמם אם הוא מהשמאל ונדמה להם לעבירה הכירו אז שהוא חילוף הדבר מהשמאל שהוא ימין. ולבנימין נתן שלש מאות כסף פירוש שלש מאות הוא בגימטריא שם אלהים במילואו, כסף הוא בגימטריא עץ רומז לשם הוי"ה ב"ה כידוע מהספרים שהוא רחמים ומחמת שלבנימין היה אוהב יותר מהם ומקורב עמו יותר משאר אחים השפיע עליו קדושה יותר גדולה וחמש חליפות פירוש ה' גבורות חליפות שמלות שהיה מחליף השמאל לימין כנזכר לעיל ודו"ק:

ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק:

יש לדקדק מפני מה דוקא לאלהי אביו יצחק, ומדרש רבותינו ידוע. ונראה לי כי אברהם הוא ימין הוא מדת חסד ויצחק הוא מדת גבורה ויעקב הוא הבריח התיכון המבריח מקצה אל הקצה ונכלל השמאל בימין וממתקת הגבורות בשרשם ומתחלה היה גם יעקב ממשיך מדתו של אביו יצחק כדאיתא בזוהר הקדוש וישב יעקב בארץ מגורי אביו, מגורי היינו מדת הפחד של יצחק. אך כשראה שמוכרח לבוא למצרים וישארו בניו בגלות המר. ולא יהיה ח"ו קיום להם בהגלות אז המתיק הגבורות בשרשם ונכלל השמאל בימין גבורה בחסד ויתנהג תמיד בחסד בכדי להיות קיום לישראל בהגלות המר וידוע דהזבחים היינו שלמים וזהו ויזבח זבחים היינו שעשה שלום לאלהי אביו יצחק שהמתיק הגבורות בחסדים ונכלל שמאל בימין ואז נעשה שלום להם להשפיע שפע טובות בעולם לישראל להיות להם קיום בהגלות המר כנזכר לעיל ודו"ק:

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה:

נראה דהיינו שמות השבטים היינו זכות השבטים שהם בני ישראל עומד לישראל במצרים דהיינו בכל צער שישראל בתוכם באים הם עם בני ישראל במצרים להגן עליהם:

ובני ראובן 'חנוך 'ופלוא 'חצרון 'וכרמי:

הנה מצינו לחז"ל שדורשים השמות, על כן גם אני ארמוז בעזרת השם בשמות אלו רמז מה דהנה מצינו שראובן היה ראשון לבעלי תשובות שהיה עוסק בשקו ובתעניתו על בלבול יצועי אביו. והנה אמרו חכמינו זכרונם לברכה מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד כי הצדיקים גמורים כל אחד נכוה מחופתו של חבירו וכל אחד יש לו מדריגה מיוחדת לפי מעשיו אבל הבעלי תשובה יונקים מעולם התשובה שהוא עולם הבינה ודבוק בשלושה ראשונות שחכמה ובינה הן תרין ריעין דלא מתפרשין ומושך מחכמה שהוא פלא עליון ומי"ג תיקוני דיקנא ששרשם בשלשה הויות הוא גימטריא מזל"א ומושך משם בני חיי ומזוני שבמזלא תליא מילתא וחסדים גדולים ורחמים גמורים על כנסת ישראל עד שהם נקראים כרמי כרם ה' צבאות. וזה מרומז בפסוק ובני ראובן פירוש הבעלי תשובה נקראים בני ראובן מפני שראובן ראשון לבעלי תשובה כנזכר לעיל. חנך גימטריא מזל"א פירוש שהם יונקים ממזל עליון מי"ג תיקוני דיקנא ששרשם שלשה הויות בגימטריא מזל"א ופלו"א פירוש שיונקים מפלא עליון. וחצרן חצר נו"ן פירוש נו"ן רומז לנו"ן שערי בינה והבעל תשובה הוא דבוק בבינה וזהו חצרן חצר נו"ן פירוש שהוא בחצר ודירה של נו"ן שערי בינה. וכרמי פירוש שפועל רחמים גדולים על כנסת ישראל עד שהם נקראים כרמי כנזכר לעיל ודו"ק:

ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה, ויבואו ארצה גשן ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי:

נוכל לדקדק מה שנאמר ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה מפני מה לא הודיע לנו הכתוב ביאתו אל יוסף וחזרתו ליעקב להורות לו הדרך, ומהו שכתוב תיכף ויבואו ארצה גשן. גם דרשו חז"ל שמפני כך לא נפל יעקב על צואר יוסף שהיה קורא קריאת שמע. ומקשים העולם באם היה אז עונת קריאת שמע מפני מה לא היה יוסף קורא קריאת שמע, גם כן מה שאמר יעקב אמותה הפעם, מדרש רבותינו ז"ל ידוע, ועדיין יש לנו דברים בגו. ונראה לי לפרש בדרך רמז וסוד על פי מה שהרחבתי הדבור בפרשת מקץ על פסוק עלי היו כולנה, עיין שם ותמצא נחת, כי המייחדים מהספירות הקדושות המה שלשה דהיינו דעת בסוד משה ותפארת בסוד יעקב ומדת צדיק הוא סוד הברית הוא סוד יוסף הצדיק המה השלשה המייחדים ומקשרים כל המדות ומשפיעים מעילא לתתא וכל ההשפעה המה משפיעים לסוד הברית הוא מדת צדיק ומדת הברית הוא המשפיע לעולמות התחתונים היינו למדת המלכות הוא סוד יהודה הוא המלכות שמים וזה הוא היחוד השלשה:

עוד נראה להקדים לפרש לידע לדרוך בדרכי השי"ת מקטנם ועד גדולם היינו שמתחלה בימי נעורים בעת ביאת אצלו היצר הטוב המתחיל להתלהב לבו לילך בדרך ה' תמימה אז היצר הרע הוא המבקש תחבולות לבטלו ממעשיו הישרים ומראה לפניו כאילו המה הרים גדולים ומים עמוקים ואז צריך האדם להחזיק עצמו במעוזו להרגיז היצר הטוב על היצר הרע ואותם הזמנים נקראים ימי קטנות, ובהיותו מחזיק עצמו לעבודת השי"ת אז בא הוא לגדלות היינו שמשיג לאיזה שכליות ונקרא גדלות ראשון ואחר כך נופל קצת ממדריגתו מחמת שעדיין היצר הרע מגביר עליו ונקראת קטנות שני אז יראה להתחזק עצמו בכל האפשריות והצטדקאות לעבודת השי"ת בתשוקה גדולה ובהתלהבות גדול אז בא אחר כך למדריגה היותר גדלות ולשכליות יתירות וזו נקראת גדלות שני שאז הוא נדבק במוחין עילאין ואינו נופל שוב ממדריגתו ונשאר בדביקותו הם המה הדרכים הישרים המטיבים ללכת בהם בדרכי השי"ת:

ונחזור לענינינו שיעקב הוא תפארת הוא המייחד ומקשר המדות ומשפיע לסוד יוסף הוא משך הוא"ו הברית קודש ויוסף הוא המשביר למדת מלכות והוא מחלק לאכסניא ההשפעות. וזה היה כוונת יעקב בירידתו למצרים בכדי להתחבר אליו מדת צדיק שהיה פרוד ממנו עד כעת כי זולת מדת צדיק בלתי יכולת לקבל ולהוריד השפעה כנזכר לעיל ומבשרי אחזה אלקי. וקודם התגלות של יוסף הצדיק היה בנימין במקום צדיק ועל ידי בנימין היה מוריד ומעביר השפעה כמבואר בפרשת מקץ בשם הזוהר הקדוש יעויין שם, אך לא יכול יעקב להיות תמיד בהיחוד כי לא היה אצלו מדת מקור צדיק רק בנימין היה במקומו והוא לא היה בשרשו מדת צדיק רק מה שעשאו יעקב במקום יוסף, לזאת לא היה יכול יעקב להיות תמיד מייחד ומקשר המדות להשפיע מעילא לתתא אלא לאיזה עיתים אשר היה צריך להוריד ההשפעה, על כן היה נסיעתו ליוסף בכדי שיהיה מייחד עצמו עם מקור מדת צדיק ואז יוכל להיות תמיד מייחד ומקשר המדות בלי הפסקה. ויעקב ירא לנפשו באם ח"ו נפל קצת יוסף ממדריגתו ושוב אינו יכול לדבק עצמו בעולמות עליונים להיות מרכבה למדת צדיק לקשר עם יעקב על כן שלח את יהודה לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנ"ה נוטריקון גדלות שני היינו להורות ליוסף שיבוא לגדלות שני למוחין עילאין ונו"ן של גשנ"ה הוא נו"ן רבתי נו"ן עילאה המה נו"ן שערי בינה מעולמות עליונים בכדי להוריד השפע על ידי החמשה חסדים וזאת מרמז ה' של גשנה כי התפשטות מבינה עד יסוד הוא חמשה, לכך נאמר תיכף ויבואו ארצה גש"ן שבבוא יהודה אל יוסף נתייחד גם כן עמו שהוא המלכות המחלק אכסניא ואז באו כולם למדה זו של גדלות שני וזהו ויבואו ארצה 'ג'ש'ן ונתייחדה כל המרכבה. וזהו ויאסר יוסף מרכבתו היינו למדתו הוא מדת צדיק ויעל לקראת אביו שהיה עליה ויחוד עם אביו גשנ"ה היינו למדה הנזכרת לעיל, וירא אליו ויפול על צואריו, ויעקב רצה לבחון זאת אם עדיין נשאר יוסף בסוד צדיק ולא פגם זה הוא הבחינה שקרא קריאת שמע ובאם שח"ו היה יוסף פוגם באיזה דבר חלילה אזי היה מבלבל את יעקב אביו מיחודו אך יוסף הצדיק עמד בצדקו ולא היה מבלבל ליעקב כלל אז היה יודע יעקב בבירור גמור שעדיין עומד בסוד צדיק הראשון ואז יוכל לקשר כל המידות כנזכר לעיל בלי הפסקה. וזהו שאמר הכתוב ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם רצה לומר שלא אמות אלא פעם אחת ואז תפסוק ההתקשרות בעת שיבוא עת וזמן פרידתי מן העולם אבל לא קודם, וזהו אחרי ראותי את פניך כי עודך חי רצה לומר שאתה בבחינת חי היינו במדה שלך ואזי אהיה גם כן תמיד בבחינת חי כדפרישית בפרשת מקץ שאוכל להתייחד תמיד בלי הפסקה, וזהו שדרשו ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה שעיקר חיותו היה אותם השבע עשרה שנה שהיה במצרים ועל פי דברינו אלה יובן כי אז היה יכול להיות מייחד ומקשר תמיד מבלי הפסק ודו"ק והבן:

ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי פניך:

הנוטריקון של תיבת הפע"ם הוא 'פדיון 'עשרה 'הרוגי 'מלכות, ודי למבין:

והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבותינו בעבור תשבו בארץ גשן כי תועבת מצרים כל רועה צאן:

הנה איתא בזוהר הקדוש שבסיפורי מעשיות מרומזים סודות עמוקים והנה גם בכאן יש לרמוז שאמר להם יוסף הצדיק שיאמרו לפרעה שהם עבדים למלך העולם שהוא אלהים גם אנחנו וגם אבותינו אנחנו עבדים לאלהינו מלך העולם בעבור תשבו בארץ גשן ולזה 'אנשי 'מקנה 'היו ראשי תיבות אלהינו מלך העולם. מנעורינו ועד עתה היינו עובדי השם גם אנחנו גם אבותינו היינו עובדי אלהינו מלך העולם. וקל להבין:

ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו וגו', כי כבד הרעב בארץ כנען וגו', ויאמר פרעה אל יוסף לאמר אביך ואחיך באו אליך ארץ מצרים לפניך היא וגו':

הדקדוק מבואר מה לו לפרעה לאמר ליוסף אביך ואחיך באו אליך מה היה מבשרו שבאו וכי בלא מבשרותו לא ידע שבאו. ונראה על פי דרשת בעל ההגדה ויגר שם מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע אלא לגור שם, וזהו שהיו רוצים להוציא זאת ממחשבת פרעה שלא יהיה חושב עליהם בשביל שיוסף כאן מלך לזאת באו גם כן לכאן להיות גם כן שרים ונכבדים אחיהם של מלך, לכך אמרו לו להוציא זאת מלבו רק באנו לכאן לגור להיות גרים כי אין מרעה לצאן וגו' כי כבד הרעב בארץ כנען ולא להיות לנו לחשיבות גדולה. אבל פרעה לא כן ידמה רק היה מדמה שבאו לכאן בשביל להתנשאות בחשיבות גדולה, וזה שאמר פרעה ליוסף אביך ואחיך באו אליך רצה לומר אליך דייקא בכדי להיות להם גדולה וחשיבות על ידך שאתה מלך ואתה אחיהם ואף על פי כן אין אני מקפיד על זה רק ארץ מצרים לפניך הוא במיטב הארץ הושב וגו' כנזכר לעיל והבן:

ויאמר פרעה אל יוסף לאמר אביך ואחיך באו אליך ארץ מצרים לפניך הוא במיטב הארץ וגו', ישבו בארץ גשן ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי:

הנה גם בכאן מרומז בסיפורי מעשיות כנזכר לעיל בשם הזוהר הקדוש. והנה איתא בגמרא שקודם מותו אמר יעקב אבינו לבניו שמא יש פסול במטתי כאברהם כו' וכיצחק כו' שיצא ממנו עשו כו' פתחו כולם ואמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ועשו היחוד וזה כל עבודתם היה לעשות היחוד שיהיה ה' אחד ושמו אחד. ולזה מרמזים הפסוקים הנזכרים לעיל ארץ מצרים לפניך היא דהיינו שהוא שלכם שתעשו בהם כרצונכם במיטב הארץ וגו' ישבו בארץ גשן דהיינו גש"ן ג"ש לנו"ן שערי בינה דהוא עולם התשובה, ושמתם 'שרי 'מקנה 'על, ראשי תיבות של 'שרי 'מקנה 'על הוא שמע ותיבת 'אשר 'לי הוא אותיות ישראל דהיינו שמע ישראל כנזכר לעיל שזה עבודתם היה לומר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד לייחד יחודים שיהיה ה' אחד ושמו אחד אמן וקל להבין:

ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם. הנה גם בכאן מרומזים בסיפורי מעשיות כנזכר לעיל בשם הזוהר הקדוש, דאיתא בספרי קודש שיש ה' חסדים גימטריא ק"ל וה' גבורות גימטריא ת"ל, והעיקר העבדות של הצדיקים שיהיו נכללין החמשה גבורות בהחמשה חסדים שיאירו הה' חסדים בהחמשה גבורות. וזהו תלפיו"ת שכל פיות פונים בו דהיינו שכל פיות מתפללין להמתיק החמשה גבורות שגימטריא ת"ל כידוע דהיינו להמתיק הדינים בשרשם למעלה למעלה ולמשוך ממוחין עילאין שהוא ג' הויות שהוא י"ב אותיות ועם המקור הוא אח"ד שהוא י"ג מכילין דרחמי י"ג תיקוני דיקנא ולמשוך ממזל עליון בני חיי ומזוני לכנסת ישראל. והנה כשנמתקין הדינים כנזכר לעיל אזי נחסר מה' פעמים אלהים שעולים ת"ל כנזכר לעיל נחסר אחד ונשאר משפט שהוא גימטריא תכ"ט, וזהו משפט לאלהי יעקב דייקא שעל ידו נעשה המתקה הנזכר לעיל שהוא בריח התיכון המבריח מקצה אל הקצה. וזהו דכתיב ברוך ה' אלהי ישראל מהעולם ועד העולם אמן ואמן, דהנה יש לדקדק מאי אמן ואמן הכפל של אמן ומאי מרמז. ונראה כנזכר לעיל דאיתא בכתבי האר"י ז"ל כשנמתקין הדינים בשרשם אזי נחסר אחד מה' פעמים אלהים שגימטריא ת"ל כנזכר לעיל ונשאר גימטריא משפ"ט כנזכר לעיל, וכשמורידין לנוקביה נחסר עוד אחד ונשאר תכ"ח והוא חת"ך החותך חיים לכל חי והוא שם הממונה על הפרנסה כידוע, ונמשך רחמים וחסדים טובים ומגולין על כנסת ישראל ונעשה יחוד הוי"ה ואדנ"י הוא ראשי תיבות פ'ותח א'ת י'דך שעולה גימטריא צ"א כמספר הוי"ה ואדנ"י וסופי תיבות חת"ך החותך חיים לכל חי ונמשך פרנסה טובה וחיים וכל טוב לכנסת ישראל, וכל זה נעשה על ידי יעקב אבינו שהוא ממתיק כל הדינים כדאיתא בגמרא ישגבך שם אלהי יעקב מכאן לבעל הקורה שיאחז בעובי הקורה, שעליו להמתיק את הדינין ולמשוך רחמים לכנסת ישראל. וזה ברוך ה' אלהי ישראל מהעולם דהיינו מעולם העליון עד העולם דהיינו עלמא תתאה יהיה נמשך ברכה מהבריכה העליונה וממזלא עילאה לכנסת ישראל אמן ואמן שני פעמים אמן גימטריא יעקב דהיינו כנזכר לעיל שעל ידו נמתקים הדינים ונמשך השפע לכנסת ישראל. והנה כתיב אלה תולדות יעקב יוסף שהוא גם כן מייחד והוא ממתיק גם כן כל הדינים עד שנכללים הגבורות בהחסדים. וזהו ויכלכל יוסף את אביו וגו' כי ה' חסדים כל אחד הוא נכלל מיו"ד מדריגות, וה' גבורות כל אחד נכלל גם כן מיו"ד מדריגות הרי כל אחד גימטריא כ"ל שעולה נו"ן, ויוסף פעל שיהיו נכללים החמשה גבורות בהחמשה חסדים. והנה כל אחד ואחד עולה כ"ל שהוא חמשים כנזכר לעיל והגבורות נכללים בהחסדים. וזה ויכלכל יוסף שהוא אותיות כ"ל כ"ל כנזכר לעיל וזה נעשה על ידי יוסף הצדיק שהוא ממתיק גם כן כל הדינים כנזכר לעיל. ונחזור לעניננו שזה היה עבודתו של יעקב אבינו עם השבטים הקדושים שיתייחד השם הוי"ה באדנ"י שהוא גימטריא פא"י כנזכר לעיל ולהמתיק החמשה גבורות שיהיו נכללים בהחמשה חסדים ה' פעמים הוי"ה גימטריא ק"ל כנזכר לעיל ויאירו החמשה חסדים בהחמשה גבורות שיהיה כולו חסדים ויהיה נמשך כל טוב לכנסת ישראל ויהיה ה' אחד ושמו אחד:

והנה איתא במדרש רבה על פסוק הבא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה וכבר הגיע תחיית המתים להיות בימיו, עיין שם, כי עבודתו של יעקב והשבטים ובפרט יוסף הצדיק היה עיקר עבודתם שיבוא המשיח בימיהם על ידי היחוד הוי"ה באדנ"י כנזכר לעיל, ועל ידי שיאירו החמשה חסדים גימטריא ק"ל בהחמשה גבורות כנזכר לעיל. וזהו ויאמר פ'רעה א'ל י'עקב ראשי תיבות פא"י כנזכר לעיל, כמה ימי שני חייך פירוש מה עבודתך להשי"ת כל ימי חייך, ולזה ויאמר י'עקב א'ל פ'רעה גם כן אותיות פא"י בראשי תיבות. ושני פעמים אמן גימטריא יעקב כנזכר לעיל ורומז בזה שעל יעקב מוטל ליכנס בעובי הקורה לייחד הוי"ה ואדנ"י שעולה מספרם פא"י, וזאת היה מהות השאלה של פרעה והתשובה של יעקב בדרך רמז, ולזה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה פירוש שזה עבודת כל שני מגורי שיאירו החמשה חסדים שגימטריא ק"ל כנזכר לעיל בהחמשה גבורות ויהיה חסדים טובים נמשכים לכנסת ישראל ויתייחד הוי"ה באדנ"י ביחוד גמור שגימטריא פא"י כנזכר לעיל ויהיה ה' אחד ושמו אחד ויבוא משיח צדקנו. ולזה תמצא שמרומז משי"ח בראשי תיבות י'מ'י ש'ני ח'יי. ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם פירוש שגם המה היה עבודתם בכך לייחד הוי"ה באדנ"י ולמשוך רחמים וחסדים גדולים לכנסת ישראל ועבודתם היה גדולה מעבודתי ואמר דרך ענוה. והנה מרומז פעם שנית אותיות משי"ח בראשי תיבות י'מ'י ש'ני ח'יי אבותי לרמוז על שני משיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד שיבואו במהרה בימינו אמן והבן:

הא לכם זרע וזרעתם את האדמה וגו':

ויש להבין הא יוסף פתר את החלום שיהיה שבע שני הרעב ועכשיו לא עברו רק שני שנים משני הרעב ולמה נתן להם זרע לזרוע, ועיין ברש"י ז"ל. ונראה דרך פשוט דאיתא דכל הרעב שהיה, היה סיבות וגלגולים שיבוא כל הכסף מכל המדינות לארץ מצרים כדי למלאות דבר ה' אשר דיבר לאברהם אבינו ע"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כדאיתא בספרי קודש על פסוק כספכם בא אלי, ועיין בספר נועם אלימלך על פסוק זה. והנה בשנה ראשונה לקט יוסף הצדיק כל הכסף מארץ כנען ומארץ מצרים ומכל הארצות כדכתיב וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען, וראה יוסף הצדיק שכבר יש די והותר למלאות דבר ה' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ואם כן למה לו הרעב בחנם וביטל בתפלתו את ימי הרעב ואמר הא לכם זרע וזרעתם את האדמה כנזכר לעיל, וקל להבין:

והיה בתבואות ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה ולאכלכם ולאשר בבתיכם ולאכול לטפכם:

ונראה בדרך רמז הענין הוא כך שהעיקר הכל לקבל האדם על עצמו עול מלכות שמים בראשונה כההוא תורא דיהבין עליו עול בקדמייתא, והוא נקרא ה' בתראה שהוא עולם היראה, ואחר כך ילך משם למעלה כי זה השער לה' צדיקים יבואו בו, והיינו דכתיב כי ביה ה' צור עולמים, כי העולם הזה נברא בה' תתאה, והה' תתאה דבוק בה' עילאה, וה' עילאה דבוק בעולם המחשבה והיא יו"ד ראשונה מהשם הוי"ה ב"ה, וזה כי ביה ה' צור עולמים. על כן העיקר הכל הוא לדבק עצמו בה' תתאה ביראת שמים ומשם על ידי תשובה גדולה יכול להדביק עצמו עד ה' עילאה שהוא תשובה עולם הבינה ומשם יוכל למשוך בני חיי ומזוני ורחמים גמורים וחסד ממזלא עילאה מי"ג תיקוני דיקנא ומעולמות שלמעלה מאין סוף ב"ה שפע וחסדים גדולים ורחמים גמורים לכנסת ישראל ולכל העולמות שהם ארבע עולמות כידוע מספרים הקדושים:

וזה מרמז הפסוק והיה בתבואות, פירוש והיה הוא שמחה, בתבואות פירוש הכנסה וביאה לאיזה דבר קדושה, ונתתם חמישית לפרעה, פירוש חמישית הוא רומז לה' תתאה (שהוא על ידי יראת שמים) שהוא גימטריא חמש"ה תביאו אותה לפרעה. פרעה הוא לשון התגלות דהיינו לעולם הבינה עולם התשובה הנקרא הרת עולם כי משם התחיל להתגלות העולמות כי למעלה הוא עלמא דאתכסיא כידוע (וזה ונתתם חמישית לפרעה ורצה לומר דהיינו ה') ורצה לומר על ידי יראת שמים תתדבק על ידי תשובה בה' עילאה ומשם יוכל ממילא להדבק עצמו באין סוף ב"ה וממילא תמשיכו משם כל השפעות טובות לארבעה העולמות ויהיה לכם כל השפעות טובות. וזה וארבע הידות ידות הוא לשון מקום ועולם יהיה לכם ולאכלכם ולאשר בבתיכם ולאכול לטפכם דהיינו שיהיה כל מיני השפעות וברכות טובות בכל העולמות לכל הדברים ולכל הברואים אמן:

ספר מאור ושמש - פרשת ויחי

ויחי יעקב. פירש רש"י ז"ל על פי חכמינו ז"ל למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל כנזכר לעיל, פירוש עיניהם הוא מלשון עיני העדה, גם כאן רצה לומר שנסתלק מהם החכמה והשכל שנסתלקה מהם רוח הקודש מחמת שנפטר יעקב ולא היה מדריגת ראיה עוד בעולם כל ימי הגלות:

ועוד נראה לי ליתן טעם לשבח למה הפרשה זו סתומה לפי שהפרשה של מעלה עם פרשת ויחי מחובר להורות לנו דרכם והילוכם בקודש של יעקב אבינו ע"ה עם השבטים עם זרעם ובפרט עי"ן נפש שהיו מייחדים יחודים גדולים בישיבתם במצרים בשלוה והיו מושכים השפעות לכנסת ישראל מג' המוחין עילאין שהם ג' הויות שגימטריא מזל"א כנזכר לעיל. ולזה מרמזים לנו הפרשיות כי הראשי תיבות מהפרשה שלמעלה עם פרשה זו ויחי דהיינו ו'יאחזו ב'ה ו'יפרו ו'ירבו מ'אד ו'יחי י'עקב ב'ארץ ראשי תיבות גימטריא מזל"א כנזכר לעיל. גם היו מכוונים לשמות אהי"ה הוי"ה אהי"ה גימטריא חיי"ם. ולזה מרומז בראשי תיבות 'ויחי 'יעקב עם סיום הפרשה שלמעלה ו'יפרו ו'ירבו מ'אד גימטריא ס"ח כמספר חיי"ם כנזכר לעיל. גם היו מכוונים בשם ס"ג, ולזה ראשי תיבות ג'שן ו'יאחזו ב'ה ו'יפרו ו'ירבו מ'אד ראשי תיבות גימטריא ס"ג. גם היו מכוונים לשם ב"ן, זה ראשי תיבות ו'יפרו ו'ירבו מ'אד גימטריא ב"ן כנזכר לעיל. לזה מחוברס יום הפרשה של מעלה עם פרשת ויחי מבלי הפסק כלל לרמז על כוונתם הגדולהכ נזכר לעיל:

ויקרבו ימי ישראל למות וגו':

והנה יש לדקדק דהיה לו לומר ויקרבו ימי יעקב למות כדפתח ויחי יעקב בארץ מצרים וגו', ובפרט לפי הידוע שיעקב נקרא כשהיה במדריגה קטנה וישראל כשהיה במדריגה גדולה, אם כן פשיטא דהיה לו לומר ויקרבו ימי יעקב למות. ונראה דאיתא בזוהר הקדוש דמתחלה יש באיש הישראלי נפש הקדושה המלובשת בנפש החיונית כו' וזהו הנפש שממשיכין לו אביו ואמו לפי כוונותיהם בשעת הזיווג, זכה יתיר נותנין לו רוח, זכה יתיר נותנין לו נשמה. והנה מי שזוכה לרוח זהו שיכול לדבר דיבורים קדושים הן בתורה והן בתפלה בלי מחשבות לכן נקרא בתרגום אונקלוס רוח ממללא שיכול לדבר דיבורים קדושים וטהורים מבלי מחשבת פסול חלילה. ומי שזוכה לנשמה זהו שיכול לכוין מחשבות קדושות זכות וטהורות. ויכול לזכות עוד יותר אל חיה ויחידה שהוא מדריגות יותר ויותר כידוע. והנה לאו כל אדם זוכה לנשמה ומי שזוכה לנשמה הוא יכול לנהוג את הדור ולהיות נקרא רבי, מה שאין כן מי שלא זכה עדיין לנשמה. והנה הנפש והרוח מתלבשים באדם ושורים בו, מה שאין כן הנשמה הוא רק בשעה שמתפלל בכוונה עצומה ובהתלהבות גדולה וכן בשעה שעוסק בתורה בדחילו ורחימו אז שורה הנשמה על האדם ההוא, מה שאין כן בשאר היום רק מה שנשאר לו מהשארת הנשמה וזה נקרא השארת הנפש. ונחזור לעניננו דהנה יעקב אבינו לפעמים נקרא יעקב ולפעמים ישראל זהו לפי מדריגתו, כי הנשמה שזכה יעקב אבינו נקרא ישראל ונפש ורוח שלו נקרא יעקב, ולפי העת והזמן שהיה אז במדריגה כך נקרא אז בפסוק או יעקב או ישראל, עיין במפרשים באריכות. והנה איתא בגמרא יעקב אבינו לא מת וכו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, כי כל ישראל הם בחינת נפש יעקב אבינו רק מדריגת ישראל זה מת ונסתלק עד שבא משה רבינו ע"ה כידוע מספרי קודש. ולזה אתי שפיר דלא כתיב ויקרבו ימי יעקב למות דיעקב אבינו לא מת רק כתיב ויקרבו ימי ישראל למות דזה בחינה הנקרא ישראל כנזכר לעיל זה קרבו למות כנזכר לעיל, ודו"ק:

ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי ויאמר אלי וגו', ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם וגו', ועתה שני בניך וגו':

והנה יש לדקדק למה לא כתיב נראה אלי בבית אל כמו שקרא לו יעקב שם המקום כדכתיב בפרשת ויצא ויקרא שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה. גם בפרשת וישלח יש לדקדק דכתיב ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען הוא בית אל, לענין מה מביא הפסוק את שם הראשון לוז ומה מרמז בזה השם הראשון ולא קרא לו בשמו שקרא לו יעקב, ובפרט שהשי"ת אמר לו קום עלה בית אל ושב שם כפירוש רש"י ז"ל לפי שאחרת את נדרך לעשות ובא לך כל אלה כו' וכתיב אחריו ויאמר יעקב אל ביתו וגו' ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי וכתיב אחריו ויבא יעקב לוזה וגו' הוא בית אל למה ליה דקרא בשמו הראשון לוז, היה לו לומר ויבא יעקב בית אל כמו שאמר לו השי"ת קום עלה בית אל כנזכר לעיל:

ונראה דהפסוק מרמז דבר גדול בזה שקראו לוז דהנה כתיב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה פירושו הוא כך דהנה העיקר העבדות הוא שלא לילך אחר תאוות עולם הזה רק ידע נאמנה שהעיקר חיותו של התאוות עולם הזה הם רוחניותו של דבר ובזה ישים דעתו של רוחניותו של הדברים שכל הדברים של עולם הזה הם ציונים לדברים העליונים והם כלים לדברים הרוחניים העליונים, וכל דבר שנאה ביותר ויפה ביותר הרוחניות שלה גם כן יותר גדול וקדוש למשל הלאנ"ד קאר"ט שמצוייר בה העולם וכל כפר וכפר וכל עיר ועיר וכל כרך וכרך, לכפר הציון קטן רק נקודה קטנה במאד ועל עיר נקודה יותר גדולה ועל הכרך הציון גדול ביותר ועל עיר מלוכה הציון יותר גדול. והנמשל ממילא מובן לכך ארץ ישראל הוא יפה ומשובח בכל דבר מכל הארצות שבעולם ולא תחסר כל בה לפי שרוחניות שלה מכוון לארץ העליונה על כן הכלי יותר משובח ומפואר בכל מיני יופי מכל הארצות שבעולם על כן בא אזהרות גדולות בארץ ישראל שלא לטעות אחר גשמיותה וכי תאוה היא לעינים רק להביט אל רוחניות הדברים שהוא קודש. והנה כל הדברים גשמיים נקראים אלה שהוא דבר ממש ויש, ומי נקרא עולם המחשבה כידוע מספרי קודש, ואדם צריך להביט אל רוחניות הדברים כנזכר לעיל ולחבר הגשמיות אל הרוחניות אל שרשו למעלה נמצא מחבר מ"י עם אל"ה דהיינו עולם המחשבה הנקרא מ"י עם עולם המעשה הנקרא אל"ה שהוא דבר ממש ויש כנזכר לעיל, ומ"י עם אל"ה הרי שם אלהים ומרמז למדריגה עליונה למאד שנקרא אלהי"ם חיי"ם כידוע. וזה פירוש הפסוק שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, מ"י דוקא דהיינו עולם המחשבה הנקרא מ"י כנזכר לעיל, ברא אל"ה דהיינו כל הדברים גשמיים הנקראים אל"ה כנזכר לעיל. והנה מי שאין עושה כנזכר לעיל ואין מביט לרוחניות של דברי גשמיות רק שמתאוה אל הגשמיות של הדברים והולך אחר התאוה הרי דבוק בהטבע של העולם ואלהי"ם גימטריא הטב"ע אזי הוא תחת אלהים ושורין עליו דינים וקטרוגים מלמעלה כי דבוק בקטנות. ולכך כתיב וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מ"י אל"ה, פירש רש"י מי אלה שאינם ראויין לברכה שירבעם יוצא מאפרים כו'. ולדברינו הפירוש מ"י אל"ה כו' דהיינו שלא יהיו מחברים מי אלה כנזכר לעיל ונרגן מפריד אלוף ממילא אינם ראויין לברכה, עד שהתפלל יוסף הצדיק כו'. מה שאין כן כשמביט בכל הדברים אל שרשן שהוא הרוחניות ומחבר מ"י עם אל"ה כנזכר לעיל אזי דבוק הוא באלהי"ם חיי"ם שהוא עולם הבינה כידוע מספרי הקודש. והנה מצינו בגמרא דכתובות שרבינו הקדוש קודם מותו זקף עשר אצבעותיו למעלה כו' ולא נהנתי מעולם הזה אפילו באצבע קטנה, והוא היה רק ניצוץ של יעקב אבינו ע"ה כדאיתא בספרי הקודש, ועל כן קרא על עצמו ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, עיין שם, והיינו כנזכר לעיל שלא הביט אל גשמיותן של כל הדברים רק הביט אל רוחניותן של כל דבר ודבר וחיבר מ"י עם אל"ה כנזכר לעיל, ואז היה דבוק באלהי"ם חיי"ם כנזכר לעיל, ומכל שכן יעקב אבינו גופא שלא נהנה מן העולם הזה כלום רק היה דבוק באלהי"ם חיי"ם כנזכר לעיל והוא היה המובחר שבאבות. והנה באדם יש עצם קטן הנקרא לו"ז שלא נהנה מעץ הדעת לפי שאין לו שום הנאה ממאכל כל ששת ימים רק מסעודת מוצאי שבת כידוע, והוא חי לעולם וממנו יהיה תחיית המתים לכל הגוף לעתיד לבוא ויהיה כחמירא לעיסה כדאיתא בזוהר הקדוש. והנה מי שלא נהנה מעולם הזה רק כנזכר לעיל שמביט אל רוחניותן של כל הדברים נקרא גם כן לוז שהוא במדריגת עצם לוז הנזכר לעיל, ומי הוא שיכול להתפאר בכך שלא נהנה כלל כל ימיו מעולם הזה, רק מצינו גבי רבינו הקדוש כנזכר לעיל ומכל שכן יעקב אבינו שהיה המובחר שבאבות ורבינו הקדוש היה רק ניצוץ ממנו. ולזה כתיב לעיל בפרשת וישלח ויבא יעקב לוזה כנזכר לעיל, דהיינו שבא במדריגת לוז כנזכר לעיל, הגם שהיה בארץ כנען ששם כל תאוות עולם הזה בכל מיני יופי והידור מכל ארצות שבעולם אף על פי כן לא הביט רק אל רוחניות של כל דבר ודבר כנזכר לעיל והיה דבוק באלהי"ם חיי"ם כנזכר לעיל. ועל כן אמרו חכמינו ז"ל יעקב אבינו לא מת מחמת שהוא מדריגת לוז ויברך אותו וגו' ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ דהיינו שיהיה זרעו גם כן כמותו שלא להביט אל גשמיותן של הדברים ולא ליהנות מהעולם הזה רק להיות דבוק באלהי"ם חיי"ם כנזכר לעיל, לחבר מ"י לאל"ה כנזכר לעיל וזה ולזרעך אחריך דייקא שיהיה כמוך במדריגה זו כנזכר לעיל. ולזה כתיב גם כן כאן בפרשה א"ל שד"י נראה אלי בלוז דייקא כנזכר לעיל, ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך דייקא כנזכר לעיל אחוזת עולם דהיינו כשיהיו במדריגה כמוך אזי יהיה להם אחוזת עולם ולא יהיו יכולים שום אומה ולשון שבעולם לגרשם מארץ ישראל וכן נזכה לבוא למדריגה זו ונבוא לארץ ישראל בביאת משיח במהרה בימינו אמן ודו"ק:

ויברך את יוסף ויאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ:

ראוי להבין מה היתה כוונת יעקב אבינו ומה היא ברכה זו שיקרא בהם שמו ושם אבותיו. גם מדוע כפל הלשון שאמר ושם אבותי אברהם ויצחק שהיה די באמרו ושם אבותי לבד וכי לא ידענו שהם אברהם ויצחק. ונראה לי לפרש בדרך רמז כי הנה ידוע שהשפע אשר הושפע על ידי אתערותא דלתתא הוא כולו חסד כי העיקר הוא אתערותא דלתתא לייחד ולקשר הכל מתתא לעילא מעולם אל עולם עד אין סוף ב"ה ומשם ההשפעה יורדת על ידי השתלשלות עד למטה בעולם התחתון. עוד נקדים לבאר הפסוק בפרשת בחוקותי וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור. קשה דהיה לו לומר בהיפוך אברהם יצחק ויעקב. אך ידוע הוא כוונת התקיעות בראש השנה תקיעה שברים תרועה, התקיעה הוא נגד אברהם ושברים נגד יצחק תרועה נגד יעקב, כי אברהם הוא כולו חסד והוא ימין ויעקב הוא רחמים משמאל ויצחק שהוא גבורות יהיה באמצע ויהיה נמתק בשרשו בין החסד והרחמים, כי כל השנה הוי יצחק משמאל ואברהם הוא ימין ויעקב הוא הבריח התיכון המחבר הקצוות וכולל הגבורה בחסד אך בראש השנה שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון ועת דין הוא ושלא להתגבר ח"ו מדת שמאל לזאת אנו עושים על ידי אתערותא דלתתא שיהיה אברהם ימין ויעקב שהוא רחמים משמאל ויצחק באמצע בכדי להמתיק בשרשו כנזכר לעיל משני צדדים, היינו טעמא דשופר וכוונת התקיעות. אך אם ח"ו מעשי התחתונים גורמים ויש התנגדות גדול להתגברות הדינים ח"ו למדת גבורה, אז יעקב שהוא רחמים ואינו כולו חסד רק על ידי שהוא הבריח התיכון והוא הכולל הגבורה בחסד ונעשה מדת רחמים אז כשהוא מצד שמאל לא יוכל להמתיק הדינים מחמת מעשי התחתונים הגורמים התגברות הדינים, ואז הקב"ה ברחמיו המרובים הרוצה לזכות עמו בני ישראל עושה פעולה אחרת להמתיק הדינין היינו שמעמיד ליעקב מצד הימין ואברהם מצד שמאל ויצחק באמצע ואז נמתקו הדינים בשרשם, כי יעקב שהוא רחמים כשהוא מצד ימין הוא ממתיק יותר ואברהם שהוא כולו חסד גם מצד שמאל ממתיק ואז נמתקו הגבורות בשרשם. וזהו שמפרש הפסוק בתוכחה שאז התגברות הדינים מאד על ידי מעשי התחתונים אשר המה גורמים להתגברות הדינים כנזכר לעיל, אזי וזכרתי את בריתי יעקב היינו שיהיה יעקב ראשון היינו מצד הימין ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור היינו יעקב מימין ואברהם בשמאל ויצחק באמצע והארץ אזכור שיהיה קיום לעולם על ידי זה:

ומשם בארה ביאור הפסוק שלפנינו, כי כשביקש יעקב לברך את בני יוסף נסתלקה שכינה ממנו לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה ואזי יהיה התגברות הדינים מאד, אז התפלל יעקב שיהיה אז קיום לעולם ולא יכלה העולם בהתגברות הדינים ועשה פעולה זו הנזכרת לעיל להיות הוא מדת ימין, וזהו שאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו, לפניו דייקא היינו על ידי שהיה מחזיק מאליו על ידי אתערותא דלתתא, ולא כמו שכתוב אצל נח את האלהים התהלך נח שהיה צריך סעד לתמכו שלא היה על ידי אתערותא דלתתא, אבל אצל אבותיו של יעקב היה על ידי אתערותא דלתתא וזהו לפניו דייקא. וזהו המלאך הגואל אותי מכל רע הוא גם כן על ידי אתערותא דלתתא מתתא לעילא עד אין סוף ב"ה יברך את הנערים היינו ישפיע להם שפע טובות מעילא לתתא, ואף שיהיה אז התגברות הדינים מאד אף על פי כן יומתקו הדינים על ידי פעולה זו היינו ויקרא בהם שמי ושם אבותי וגו' היינו שאהיה אני ראשון מצד ימין ושם אבותי אברהם ויצחק היינו אברהם משמאל ויצחק באמצע וזהו הוא"ו הנוספת של ויצחק כי הוא"ו הוא הבריח התיכון כמו שאומרים ואלהי יעקב בתוספת וא"ו של ואלהי מפני שהוא הבריח התיכון כמובן, גם כאן מורה לנו הוא"ו של ויצחק שהוא יהיה הבריח התיכון באמצע ואז יהיה המתקת הגבורות בשרשם. וזהו וידגו לרוב בקרב הארץ שאז יהיה קיום לעולם והבן:

ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי:

דהכלל הוא דהעיקר הוא להיות עמל ויגע לעבודת השי"ת תמיד יומם ולילה בתורה ותפלה לישא עמל עול מלכות שמים ואחר כך כשהוא עושה כן באמת ואמונה בא מזה למדריגה להיות כל מעשיו הגשמיים דהיינו אכילה ושתיה ושאר ענינים גם כן עבודה גדולה להוציא הניצוצים הקדושים כידוע להשומעים מרבותינו הקדושים נשמתם עדן קדושי עליונים, אבל לאו כל אדם זוכה לכך רק אחר יגיעה רבה וכבר עברו עדן ועדנים בעבודת השי"ת באמת ואמונה אזי נותנים לו מן השמים זאת המתנה להיות גם עסקיו הגשמיים גם כן עבודה גדולה ועושה יחודים גדולים בהם וזה הוא עיקר העבדות כידוע מדברי הקדושים העליונים. וזהו ואני נתתי לך שכם אחד, ואמר הרב החסיד המפורסם בוצינא קדישא איש אלהים מו"ה משה זצוק"ל מפשעווארסק 'ש'כ'ם הוא ראשי תיבות ש'ולחן כ'סא מ'נורה דהוא התנהגות העולם הזה על ידי שולחן כסא ומנורה דהיינו שהצדיק יש בידו כח התנהגות עולם הזה בשולחן כסא ומנורה, וידוע דהתנהגות העולם הזה הוא בא על ידי מדת מלכותו הקדושה וזה מרומז גם כן בתיבת 'ש'כ'ם ש'ם כ'בוד מ'לכותו כדאמרו חכמינו ז"ל למשל בת מלך שהריחה ציקי קדירה שהביאו לה עבדיה בחשאי שהכוונה שהניצוצים שמלובשים במילי דעולם הזה כגון בדירה ובמלבושים ובאכילה ובשתיה שהוא סוד גדול שמלובשים בהם ניצוצים קדושים ואורות עליונים רק שהוא בלבושים וסוד גדול וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם וזה הביאו לה עבדיה בחשאי, ומפני שהוא בסוד גדול ואתאמר בלחישא ובחשאי ולאו מילתא אוושא. וזה ואני נתתי לך דהיינו לצדיק של הדור נותנים לו כח להתנהג בממשלה בכסא שולחן מנורה יותר משאר תלמידי חכמים שבדורו ולו המלוכה כדאמרו צדיק מושל, וזה שכם אחד על אחיך דהיינו כנזכר לעיל שולחן כסא ומנורה כדברי מוהר"מ הקדוש זצוק"ל וכדברי ש'ם כ'בוד מ'לכותו דהוא מצד המלכות דהתנהגות עולם הזה על ידי שהביאו לה עבדיה בחשאי כנזכר לעיל. וקאמר הפסוק אשר לקחתי מיד האמורי דהיינו כיצד בא לידי כך ומפרש הפסוק שמתחלה היה עמל ויגיעה באמירה לגבוה בתורה ותפלה ויגיעה רבה, על ידי כן זכה הצדיק אחר כך להיות עולה לגדולה להיות מושל בהתנהגות עולם הזה בכסא שולחן ומנורה. וזה אשר לקחתי מיד האמורי דהיינו לשון אמירה בחרבי ובקשתי בצלותי ובבעותי דהיינו על ידי תפלות הקדושות ועל ידי החכמה הקדושה שהיה עמל ויגע בהם על ידי כן זכה אחר כך לכסא שולחן ומנורה כנזכר לעיל ודו"ק:

ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם:

הנה רש"י ז"ל מביא מדרש חז"ל ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה כו'. והנה יש להבין למה מתחלה כתיב האספו ואגידה וגו' ואחר כך כתיב לשון הקבצו, היה לו לומר הכא והכא בלשון אחד. ותו מאי ושמעו אל ישראל אביכם, מאי צוה להם איזה צוואה לעשות שישמעו לו והלא לא צוה להם כלום בעת הזאת רק ברכם ולמקצתם הוכיחם אבל לא צוה להם כלום לעשות איזה דבר שישמעו לו. גם יש להבין במאמר חכמינו ז"ל ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, ממה נפשך אם היה מן הראוי לגלות את הקץ למה נסתלקה ממנו שכינה, ואם אינו מן הראוי לגלות את הקץ מה עלה על דעת יעקב אבינו שביקש לגלותה:

ונראה לי כי הנה איתא בסנהדרין שרבי יהושע בן לוי שאל למשיח אימתי אתי מר ואמר ליה היום אמר ליה רבי יהושע בן לוי לאליהו זכור לטוב הא לא אתי היום אמר ליה אליהו היום אם בקולו תשמעו. והדברים מובנים על פי פשוטם על פי הגמרא דרמי קראי אהדדי כתיב אחישנה וכתיב בעתה ומשני הגמרא זכו אחישנה לא זכו בעתה. וזה שאמר המשיח היום אתינא שתלוי הדבר ביד ישראל אם עושין תשובה אזי אחישנה ואתי היום. והנה יעקב אבינו רצה שיתחיל עולם התיקון בימיו על ידי שכל השבטים יעשו תשובה כראוי אזי יהיה כדאיתא בזוהר הקדוש שגם כשכנסיה חדא יעשו תשובה כראוי אזי בוא יבוא הגואל במהרה, הגם שששים ריבוא ביחד לא עשו עדיין תשובה כראוי. וזה היה כוונת יעקב אבינו עליו השלום ואמר האספו שהוא לשון טהרה כדכתיב ויאסף מצרעתו דהיינו שיטהרו לבם בתשובה כראוי אזי יתקיים בהם זכו אחישנה ואגידה לכם שהוא לשון המשכה כמו נגיד ונפיק שאמשיך לכם עתה את אשר יקרא אתכם באחרית הימים דהיינו ביאת המשיח שיהיה אחישנה ועל זה נסתלקה שכינה ממנו שלא היה עדיין העת ונסתלקה השכינה ממנו ולא היה יכול להביאם לתשובה עילאה כאשר היה כוונת יעקב ע"ה מאחר שנסתלקה ממנו שכינה, על כן אמר להם מאחר שאי אפשר לבוא לידי תשובה אמיתית כאשר בלבבו, על כל פנים הקבצו ושמעו וגו' כאשר נפרש כי הנה שמעתי מפה קדוש איש אלהים בוצינא קדישא הקדוש המנוח אב"ד ור"מ דק"ק נשכיז זצ"ל שאמר ששורש מה שנוסעים אל הצדיקים יהיה עיקר הכוונה לא כיש מי שנוסעים עבור תפלה ויש מי שנוסעים עבור תורה ויש מי שנוסעים עבור שיראו מדריגות, לא זה הוא הנסיעה העיקרית אלא העיקר הנסיעה יהיה רק עבור לבקש השם יתברך לידע לירא מהשי"ת היראה הרוממות ולידע כי הוא עיקרא ושרשא דכל עלמין והאיך יוכל לבוא לזה העיקר הוא על ידי התחברות הצדיקים. וזה כבר אמרתי דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד דרצה לומר דרשו את ה' דהיינו בתפלה ועוז היינו תורה שנקרא עוז ועל כל זאת בקשו פניו תמיד דהיינו לבקש מהשם יתברך תמיד לבוא למדריגה האיך לירא מפניו, זה הוא עיקר אחר כל התפלה והתורה לבקש את השי"ת שיבוא לידי יראה הרוממות, ולידע כי הוא עיקרא ושרשא דכל עלמין ולית אתר פנוי מיניה כדאיתא בתיקוני הזוהר הקדוש, וכאשר צוה דוד המלך ע"ה לשלמה בנו דע את אלהי אביך וגו':

ונראה שזה מרמז במה שאמר יעקב אבינו הקבצו ושמעו בני יעקב, פירוש כשתקבצו בקיבוץ ביחד דהיינו כשיש קיבוץ וכנסיה אצל הצדיק אזי ושמעו אל ישראל אביכם פירוש אל תקרא א ל בסגול אלא א ל בצירי ורצה לומר ושמעו הוא לשון הבנה כמו כי שומע יוסף שתבינו אל ישראל אביכם דהיינו אלהי ישראל הוא אביכם ותדעו את מי אתם עובדים ותיראו מפניו זה יהיה עיקר הקיבוץ לא מפני שתשמעו תורה או תפלה או לראות מדריגות אצל הצדיק אלא תעשו עיקר הנסיעה כדי לידע מהשי"ת והאיך לירא מפניו כנזכר לעיל:

ואמר אחר כך ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז:

נראה לפרש על פי מה שאמרו חכמינו ז"ל לא היה אדם פותח בתשובה עד שבא ראובן כו', וזהו שמלמד יעקב אבינו לבעלי תשובה שלא להיות חושב שכבר עשה תשובה שלימה ושוב עדיין אין צריך עוד לתשובה, לא זו הדרך ומקום שבעלי תשובה עומדים רק צריך להיות תמיד בכל עת וזמן יותר ויותר לשוב בתשובה שלימה על ידי התורה הקדושה להגות בה יומם ולילה לא ישבותו. וזהו שאמר יעקב ראובן בכורי אתה, רצה לומר שאתה הוא הבכור לתשובה, יתר שאת רצה לומר מלשון שאת וספחת שתמיד אתה צריך להיות בתשובה ולהחזיק עצמך לשאת ונגע ותמיד לשוב בתשובה שלימה. גם הוא לשון התנשאות שתמיד צריך אתה להתנשאות עצמך בתשובה על ידי התורה והבן. ועל פי זה נוכל לפרש גם כן הפסוק וזאת אשר דבר להם אביהם, דבר הוא לשון קשה רצה לומר שאף גם כולם הוכיח גם כן שישובו כולם בתשובה שלימה לעשות עליה לשכינתא הנקראת זאת כידוע והבן. האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים:

פירוש דהענין הוא כך שהצדיק הדור כל עבודתו הוא למשוך רחמים וחסדים טובים לכנסת ישראל וכשהוא רואה שיש חלילה קטרוגים על כנסת ישראל אזי מעלה את כנסת ישראל להעולמות עליונים אשר שם מקור הרחמים והחסדים ועין לא ראתה ואי אפשר לבוא שם איזה קטרוג חלילה והוא מקום סתימא דכל סתימין וממילא נמשך על כנסת ישראל כל טוב ורחמים וחסדים טובים. וזה האספו פירוש תכניסו במקום סתימא דכל סתימין והוא מלשון אסף אלהים את חרפתי ופירש רש"י שם הכניסה במקום שלא תראה כנזכר לעיל, עיין שם, וכן כאן פירוש האספו למקום שלא תראה דהיינו להעולמות העליונים מקום סתימא דכל סתימין דהוא מקור הרחמים. ואגידה לכם פירוש לשון המתקה כלשון אגדה שממשיך את לבו של אדם. את אשר יקרא אתכם באחרית הימים פירוש שאז נמתק כל הדינים שנקראים אחרית הימים כי רגליה יורדות מות ויהיה נמתק כל הדינים אשר יקרא באחרית הימים ויהיה רק טוב ורחמים גמורים על כנסת ישראל אמן, וקל להבין:

הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם:

הפסוק הוא כולו מוקשה. ונראה לפרש הענין הוא כך כי בהתאסף עדרי צאן קדשים אל הצדיק, העיקר הוא של אסיפה שיהיו כולם באחדות אחד ויהיו מבקשים הכל רק תכלית אחד למצוא את השם יתברך דכל בי עשרה שכינתא שריא ובודאי אם יש יותר מעשרה בודאי יש יותר גילוי שכינה, וכל אחד ואחד ישמע לחבירו ויהיה קטן בעיני עצמו ויהיה רוצה לשמוע איזה דבר מחבירו איזה בחינה האיך לעבוד את השי"ת והאיך למצוא את השי"ת וכן כולם יהיו כך, וממילא כשאסיפה הוא על זה הכוונה אזי ממילא יותר מה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק ממילא השי"ת מקרב עצמו אליהם ונמצא עמהם ונפתח להם ממילא כל הישועות וכל הברכות וכל השפעות טובות ממקור הרחמים ורחמים גדולים וחסדים טובים ומגולים נמשך על כנסת ישראל:

וזה שאמר הכתוב הקבצו ושמעו בני יעקב. פירוש כשיש קיבוץ יהיה הקיבוץ על דרך המבואר, ומפרש הפסוק ושמעו בני יעקב פירוש שאתם בני יעקב שמעו עצמיכם זה לזה כדכתיב גבי מלאכים ומקבלין דין מן דין, ושמעו לשון קיבוץ כנאמר וישמע שאול את העם דהיינו שכל אחד ואחד יקבץ עצמו לחבירו ויהיה נכנס אליו לשמוע ממנו איזה דבר לעבודת השי"ת ויהיה נתבטל אצלו וכן חבירו אליו. ומפרש הפסוק עוד יותר ושמעו אל ישראל אביכם פירוש שהשמיעה דהיינו האסיפה תהיה על הכוונה זו אל ישראל אביכם כלומר שתבקשו את אביכם שבשמים ואל תקרא א ל בסגו"ל אלא א ל בציר"י וממילא ושמעו אל ישראל אביכם דהיינו אל ישראל אביכם ישמע לכם ויענה אתכם במרחב וימלא לכל אחד ואחד משאלתו לטובה ורחמים וחסדים טובים יהיה נמשך על כנסת ישראל אמן:

בסודם אל תבוא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי וגו', ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל:

והנה לכאורה אינו מובן שיעקב אבינו ע"ה לא יברך השני שבטים הקדושים אלו שמעון ולוי, הגם שברכם בכללות ישראל כדכתיב ויברך אותם, עיין ברש"י ז"ל, אף על פי כן בפרטיות לא מצינו שברכם רק קנטרם וכגון זו צריך למודעי:

ונראה דהנה מדרך איש הישראלי שזוכה ליראה אמיתית ועובד את השי"ת באמת הגמור זהו מוצא חסרונות תמיד אצל עצמו וקטן ושפל תמיד בעיני עצמו ומוצא תמיד עבירות שעשה הגם שהם קלים כשערה הם בעיניו כעובי הקורה ומתרעם על עצמו ועל ידי זה כשבאים בני אדם לדבר עמו נראה כמי שכועס אבל באמת שכועס על עצמו על קיצורו בעבודת השם כנזכר לעיל. וזהו ששמעתי מפי הרב החסיד המפורסם בוצינא קדישא מו"ה נפתלי נ"י אב"ד דק"ק ראפשיטץ שאמר שזהו דאיתא בגמרא האי תלמיד חכם שרתח אורייתא הוא דרתח ביה דהיינו כנזכר לעיל על ידי שלא עסק בתורה כראוי לו בדחילו ורחימו וכדומה ושלא קיים מצות התורה כראוי לו על ידי זה הוא בכעס על עצמו. וצדיק כזה אינו יכול להיות עם הבריות רק הוא בפני עצמו עובד ה' לפי שכועס תמיד על עצמו על איזה ביטול שאירע לו דהיינו לדבר עם הבריות במילי דעלמא וכדומה לפי שמבטל מעבדות ה' אז ולכן אי אפשר לו להתערב עם הבריות כנזכר לעיל, ולכן צריך תמיד להיות בהתבודדות בפני עצמו. אבל דרך זה הגם שהוא מדריגה גדולה אף על פי כן אין זה אמת לאמיתו והוא עדיין בסטרא דמרה שחורה, וצריך לידע נאמנה כשיזדמן לו איזה ביטול כגון לדבר עם בני אדם וכדומה במילי דעלמא שזהו גם כן עבדות ה' וצריך לעבוד ה' בכל אופנים שבעולם לא באופן אחד תמיד כמאמר הכתוב בכל דרכיך דעהו. וצריך להיות תמיד בשמחה והגם שמקצר לפי דעתו בעבדות ה' בכמה ענינים ומצער את עצמו אף על פי כן צריך להיות אחר כך תיכף בשמחה ויהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות וכמו שאמרו חכמינו ז"ל אף על פי כן מבעיא ליה לאינש למילף נפשיה בניחותא:

ונחזור לעניננו כי שמעון ולוי לפי מדריגתם שהיו במדריגה גדולה והיו עובדים את ה' ביראה אמיתית, על ידי כן היו בכעס על עוברי עבירה כידוע ממעשה שכם כדכתיב ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו וגו' ויהרגו כל זכר, ולא היו יכולים להתערב עם הבריות לפי שהיו נראים תמיד ככועסים על הבריות ובאמת אורייתא הוא דקא מרתחי להו כנזכר לעיל. וזהו שאמר להם יעקב אבינו שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם שהם תמיד ביראה גדולה ועל ידי כן היו בכעס על עצמם כנזכר לעיל, ויקרא בלשון אשכנז פרו"ם, ועל ידי כן אי אפשר להם להתערב עם הבריות כנזכר לעיל והם בפני עצמם בהתבודדות ובסוד, זהו בסודם אל תבוא נפשי שאין רצוני בהם בהנהגתם לפי שהוא מסטרא דמרה שחורה. והגם שמקהילים את עצמם לפעמים ביחד, גם כן הוא במרה שחורה ואינם אז בשמחה כדמבעיא להוי. וזה ובקהלם אל תחד כבודי פירוש תחד הוא לשון שמחה וחדוה מלשון ויחד יתרו כי הגם שלפעמים שמתאספים ביחד הם אינם בשמחה רק במרה שחורה כנזכר לעיל. ולזה אמר ארור אפם כי עז פירוש מה שהם בכעס כל כך הוא מפני עז ואין עוז אלא תורה כדכתיב ה' עוז לעמו יתן דהייינו כנזכר לעיל אורייתא דקא מרתחי להו. ועברתם כי קשתה ואיתא במדרש רבה עברתם כו' עיין שם לעניננו ולדברינו הוא נכון עברתם כי קשתה מחמת שהם ביראה גדולה על ידי כן הם כועסים על עצמם שנדמה להם שעברו על איזה דבר עבירה כנזכר לעיל על כן אמר אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל דהיינו שיהיו מעורבים דעתם עם הבריות בין עם אנשים שהם במדריגה קטנה ונקראים בלשון יעקב ובין עם אנשים שהם גדולי הערך ונקראים בשם ישראל עם כולם יהיו דעתם מעורבת בהם ויהיו תמיד בשמחה וזהו עבודה שלימה כנזכר לעיל ודו"ק:

אסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתונו וגו':

כי איתא בזוהר הקדוש ובספרים הקדושים שיש שני קליפות עיר ואתון, והנה בזיווג בקדושה מכניעים אותם וקושרים אותם שלא ישלטו בעולם. והנה אשה נקראת גפן כדכתיב אשתך כגפן פוריה וגו' והחתן הוא במדריגת צדיק יסוד עולם הנקרא שורק שנקרא מלאופ"ם. ואיתא בגמרא זכו איש ואשה אז שכינה שרויה ביניהם, ושם י"ה ביניהם ועיין במסכת סוטה. וזה אסרי לגפן עירה פירוש שמתקשרים על ידי גפן דהיינו על ידי אשה שנקראת גפן כנזכר לעיל אוסרים את הקליפה עירו, ונכתבה עירה מלא בה"א ויש רמז בזה לשם י"ה שהוא בין איש ואשה כנזכר לעיל, שעל ידי זה שכינה שרויה ביניהם, ועל ידי זה נקשר הקליפה הנקרא עיר שלא תשלוט בעולם. ולשורקה פירוש על ידי שורק דהיינו החתן שהוא דוגמת צדיק יסוד עולם, בני אתונו דהיינו שעל ידי החתן נקשר הקליפה הנקרא בן אתון שלא ישלוט בעולם רק השכינה שרויה ביניהם ויש יחוד קדוש על ידו וממילא נמשך כל הטובות לכנסת ישראל אמן:

וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד:

הענין הוא דידוע אור שברא הקב"ה ביום הראשון אדם צופה ומביט בה מסוף העולם עד סופו וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. והענין כי כל ימות החול מלובש האור והקדושה בכמה לבושים ואי אפשר לראות האור והקדושה מפני ההתלבשות אבל בבוא שבת קודש בא מנוחה ואז נתגלה האור הגנוז לצדיקים לכל אחד ואחד לפי מדריגתו. ואיתא בגמרא דשבת הוא אחד מששים בעולם הבא, נמצא יש לכל אחד כור ואבן בוחן לראות מדריגתו בעולם הבא, לפי הקדושה שיש לו בשבת קודש כך יש לו ששים פעמים בעולם הבא, והכל לפום עבידתיה ועבודתו מי שטרח ועמל בערב שבת יאכל בשבת, כן לפי עבודתו עבודת הקודש בתורה ותפלה בעול מלכות שמים כן נתגלה את האור כי טוב אור הגנוז לצדיקים ונקרא גם כן נשמה יתירה שהיא מעולם העליון לפום עבידתיה בששת ימי המעשה בתורה ותפלה בעול מלכות שמים כן נותנים לו הנשמה יתירה. וזה וירא מנוחה פירוש שבת קודש בא שבת בא מנוחה, כי טוב פירוש דאז נתגלה את האור כי טוב רב טוב הצפון לצדיקים. ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול פירוש כשנוטה שכמו לסבול דהיינו כנזכר לעיל, 'ש'כ'מ'ו ראשי תיבות ש'ם כ'בוד מ'לכותו, לסבול היינו כשנושא עליו עול מלכות שמים ועובד בעמל ויגיעה בתורה ותפלה וסובל עליו עול מלכות שמים. ומפרש הפסוק ויהי למס עובד דהיינו היצר הרע נעשה לו עובד כדכתיב טוב נקלה ועבד לו, למס הוא רמז על היצר הרע ונעשה לו עבד כנזכר לעיל:

או יאמר וירא מנוחה כי טוב ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד. כי העיקר הוא להצדיק העובד להשי"ת באמת ואמונה להמשיך רחמים וחסדים גדולים לכנסת ישראל שיהיה מייחד יחודים מהכתפים הקדושים שהוא למעלה מהזרועות הקדושים למדת מלכות ולהמשיך ה' חסדים שהוא גימטריא ק"ל כידוע מספרים הקדושים על כנסת ישראל. וזה וירא מנוחה כי טוב רצה לומר כדפירשתי לעיל, ומפרש הפסוק עוד ויט שכמו לסבול פירוש שממשיך הכתפים אל כנסת ישראל, וזה ויט שנוטה שכמו דהיינו מהכתפים של מעלה לסבול דהיינו אל מלכות שמים דהמדה הזאת היא סובלת ונושא הכל כידוע. ומפרש הפסוק עוד ואחר שפועל כן אז ויהי למס עובד פירוש למ"ס גימטריא ק"ל דהיינו ה' חסדים דהוא ה' הויות גימטריא ק"ל עובד דהיינו שממשיך הה' הויות על כנסת ישראל ופועל רחמים וחסדים על כנסת ישראל אמן:

גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב:

כי איתא במסכת עדיות אליהו בא להשוות את המחלוקת ולעשות שלום בעולם ואיתא בספרים הקדושים שאליהו התשבי נקרא מתושבי גלעד כי אתי מגד, עיין בספר הגלגולים פירוש על ענין אמרם ז"ל אליהו בארבע, עיין שם. וזה רמז יעקב ברוח הקודש גד גדוד יגודנו, פירוש מגד יבוא אליהו מתושבי גלעד שהוא מגד כנזכר לעיל, גדוד יגודנו פירוש שיאסוף ויעשו אגודה כולם שיעשו שלום בין כולם שלא יהיה מחלוקת בעולם, וזה גדוד יגודנו הוא לשון אגודה שיעשו כולם אגודה בשלום. וקאמר אימתי יהיה זה, לזה אמר והוא יגוד עקב פירוש מה שיעשה אגודה זה יהיה בסוף עקב דהיינו בעקבות משיחא וקל להבין:

בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור וימררוהו ורובו וישטמוהו בעלי חיצים וגו', ותשב באיתן קשתו ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל:

הפסוק הלז אין לו פירוש כלל על פי פשוטו והמקרא אומר דרשוני ונראה לי שמרמז הפסוק על מדריגת הצדיק דהנה הצדיק האמיתי הולך ממדריגה אל מדריגה בהשגות עד שהולך דרך כל העולמות דהיינו עולם הגלגלים ועולם המלאכים שנקראים שכלים נפרדים שכל אחד ממונה על ענין אחר לעשות שליחותו, ועולם הספירות שם אין נקראים שוב שכלים נפרדים כי שם הוא יחוד גמור כשלהבת קשורה בגחלת עד שהולך עוד יותר למעלה למעלה במוחין עילאין עד הגיעו עד אין סוף ב"ה ששם אפיסת השגה ולית מחשבה תפיסא ביה כלל ומשם ממשיך שפע ברכה והצלחה ורחמים פשוטים וחסדים מגולים לכנסת ישראל. והנה איש הישראלי בהתקרבו אל העבודה זו תפלה שהיא גדולה מכל דבר שבעולם כדאיתא בספרים הקדושים, ובפירוש איתא בגמרא במסכת ברכות גדולה תפלה יותר ממעשים טובים, עיין שם. ובפרט בדורינו העיקר הזדככות לבוא לידע אלהותו ועבדות השי"ת העיקר הוא התפלה מעת שבא הבעש"ט הקדוש זצוק"ל הציץ וזרח אור התנוצצות קדושת התפלה בעולם אל כל מי שרוצה לגשת לעבודת השי"ת אבל צריך לזה לבוא לתפלה זכה שימוש חכמים הרבה ליגיעה יומם ולילה בתורה ובמעשים טובים עד שעל ידי זה יכולים לבוא באמת לידע להתפלל ביראה ואהבה רבה כידוע למבינים. והנה הצדיק האמיתי הולך בתפלה דרך כל העולמות עד שמגיע למוחין עילאין ומשם עד אין סוף ב"ה שהוא אפיסת השגה ואז כשמגיע לשם אזי מושך משם שפע ברכה והצלחה בבני חיי ומזוני רויחא ובריאות הגוף ורפואת הנפש וכל טוב לכנסת ישראל. וכגון דא צריך להודיע שנקרה לפעמים ליראי ה' המתאמצים בתפלה ושופכים נפשם להשי"ת באמת לפי שכלם ביראה ואהבה ובהתלהבות, ולפעמים באמצע התפלה נדמה להם שנפלו מכל השכליות ואינם יודעים היכן הם ומצערים בעצמם, אבל באמת ולפעמים הגם שאינם במדריגות הצדיק הגדול ההולך עד מקום אפיסת השגה וממשיך משם שפע כנזכר לעיל, אף על פי כן יקרה להם מקרה טהור מחמת שמפשיטים את עצמם מגשמיות באים גם כן עד מקום אפיסת השגה כנזכר לעיל, ולכך נדמה להם בקרבם שאינם יכולים להתפלל מפני כן, אשרי חלקם וגורלם המגיעים לזה ובזה יגל יעקב ישמח ישראל על כי זכה לכך וממילא נמשך שפע טובות משם על כנסת ישראל. וזהו עיקר בהתפלה להתפלל עד הגיע למקום אפיסת השגתו אזי ידע כי אז אינו רשאי ללכת יותר וישמח בחלקו כנזכר לעיל. והנה כבר כתבנו באם אדם רוצה לבוא לתפלה זכה בהתפשטות הגשמיות אזי צריך לזה יגיעה רבה בתורה ומעשים טובים ובקשות הרבה לזכות לבוא לתפלה זכה כי יש הרבה מסטינים ומקטריגים על האדם למעלה שאין מניחים אותו לעלות ולבוא אל היכלות הם האותיות והתיבות של התפלה כידוע להמתאבקים בעפר הצדיקים, עד אחר כך בשימוש חכמים ובתורה ובקשות הרבה שזוכה לבוא למדריגות שיוכל להתפלל תפלה זכה ואז מאירים לו מלמעלה שיבוא לתפלה זכה בהתפשטות הגשמיות באמת וילך בהשגתו עד מקום אפיסת השגתו ידע אז שהוא במקום גבוה כנזכר לעיל ואז נמשך השפע מהם לכנסת ישראל על ידו כנזכר לעיל:

ומשם בארה היא הביאור הפסוק שהתחלנו בן פורת יוסף בן פורת, פירוש פורת הוא לשון פירות כדאיתא במדרשים, וזה פירוש בן פורת יוסף שזה הפירות של יוסף דהיינו הצדיק האמיתי שהוא בדוגמת יוסף הצדיק צדיק יסוד עולם, וקאמר הפסוק בן פורת עלי עין פירוש שהשגתו הוא עלי עין פירוש מלמעלה לה' חסדים שהוא ה' הויות שגימטריא עי"ן והוא למעלה מעין שהשגתו מלמעלה עוד יותר שהשגתו במוחין עילאין עד אין סוף ב"ה ומשם מושך השפע לכנסת ישראל. וקאמר הפסוק בנות צעדה וגו' פירוש הצדיקים הקטנים הם נקראים בשם בנות שהם נקבים המקבלים מה שאין כן הצדיק הגדול שהוא נקרא דכר שהוא משפיע תמיד לכנסת ישראל מה שאין כן הצדיקים הקטנים שהם אינם במדריגה להיות משפיעים תמיד ונקראים בנות צעדה עלי שור פירוש הם הולכים בהשגתם במקום שיש השגה שם והוא צעדה עלי שור, ושור הוא לשון הסתכלות כידוע. וקאמר הפסוק וימררוהו ורובו וישטמוהו בעלי חיצים פירוש שיש על הצדיקים הקטנים קטרוגים גדולים למעלה וכן למטה עד ותשב באיתן קשתו פירוש ותשב הוא לשון התיישבות בשובה ונחת, באיתן קשתו איתן ידוע הוא מזוהר שהוא לשון תנאי לשון לימוד, קשתו הוא תפלה ובקשה כדכתיב בחרבי ובקשתי הוא תפלה כפירוש רש"י ז"ל, ורצה לומר על ידי התורה ובקשות גדולות ויפוזו זרועי ידיו פירוש ויפוזו הוא לשון בהירות אור כפז שהוא מאיר כן יפוזו ויאירו זרועי ידיו פירוש שהוא במקום שיש השגה דהיינו במקום זרועות עולם במקום שיש השגה מהתחלת ז' ימי הבנין. ומפרש הפסוק אחר כך מידי אביר יעקב מהיכן בא האור והשגה לבחינה הנקרא ידים הוא ממקום גבוה יותר שהוא מדת יעקב שהוא עולה עד הדעת המחבר הקצוות. משם רועה אבן ישראל, פירוש כפי התרגום אונקלוס אבהן ובנין פירוש משם רועה אבהן ובנין, פירוש ממקום החכמה שנקרא אבא עילאה משם נמשך שפע על המדות שלמטה שנקראים בנים דהיינו תפארת נקרא בן כדכתיב בני בכורי ישראל ומשם נמשך השפע לכנסת ישראל וזה משם רועה אבן ישראל. ודו"ק היטב כי עמוק עמוק הוא והבן:

ברכות אביך גברו על ברכות הורי עד תאות גבעות עולם תהיין לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו. והנה יש להבין מאי עד תאות גבעות עולם האיך שייך לשון תאוה הכא, ועיין בתרגום, ומאי גבעות עולם, גם מאי לשון ולקדקד. והנראה לי בזה כי ידוע מספרים הקדושים ומזוהר הקדוש ומכתבי האר"י ז"ל כי מתחלה עלה ברצון הקדום לברוא את העולם בכדי להיטיב לברואיו, אבל מתוך שבריאת העולמות משתלשלין על ידי צמצומים רבים כידוע שמתוך שהיה הבהירות גדול מאד מאד הוצרך להיות על ידי צמצומים רבים וכל צמצום הוא דין כידוע, וכל העולמות הולכין על דרך דכר ונוקבא משפיע ומקבל עד אין קץ ואין תכלית עד שנשתלשל לזה העולם השפל, ועל ידי מעשי הצדיקים מוסיפין השפע לכנסת ישראל כדכתיב תנו עוז לאלהים ועל ידם הולך אחר כך השפע מעילא לתתא. ואם חלילה ישראל הולכים בדרך לא טוב אזי הדינים חלילה רוצים לקטרג עליהם אזי עצה היעוצה לעורר עליהם שיתגלה עליהם רעוא דרעוין דהיינו רצון הקדום שברא את העולמות להיטיב לבריות בלי שום התעוררות כלל רק היחוד היה מיניה וביה ויתגלה עליהם עתיקא קדישא, לכן מצינו בים שהיה הקטרוג גדול על ישראל הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, מה כתיב שם ואתם תחרישון שמשה רבינו אמר להם שלא יתפללו כלל כי לא יועיל התפלה מפני הקטרוגים, ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי ואיתא בזוהר הקדוש אלי דייקא בעתיקא תליא מילתא, דהיינו כנזכר לעיל שיתגלה עתיקא קדישא רצון הקדום כי שם אין צורך התעוררות התחתון כלל, כי שם אינו בדרך דכר ונוקבא משפיע ומקבל רק רחמים גמורים, כי רצון הקדום היה מיניה וביה ודי למבין. והנה ידוע ליודעים הגם שחכמה ובינה הם תרין ריעין דלא מתפרשין אף על פי כן בינה נקראת הרת עולם לשון הריון שמשם ניכר העובר ומשם יוצא העולם החמשה חסדים והחמשה גבורות ודינין מינה מתערין, אבל חכמה מוחא ונקרא אבא ושם רחמים גמורים והוא בסוד עתיקא קדישא כנזכר לעיל, שהוא רעוא דרעוין לדבק ברצון הקדום לכל הרצונות והוא רחמים גמורים. וידוע שנחלת יעקב אבינו הוא נחלה בלי מצרים כדכתיב ופרצת ימה וקדמה וגו' וכל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים, והוא בסוד עתיקא קדישא כנזכר לעיל כי סוד שבת הוא גם כן ממילא מיניה וביה. וזה ברכות אביך גברו דהיינו נחלה בלי מצרים בסוד עתיקא קדישא על ברכות הורי הוא לשון הריון דהיינו עולם הבינה שנקרא הרת עולם שמשם העולם מתחיל ליצא ודינין מתערין מינה כנזכר לעיל, הגם שכל עונג וחדוה בה כידוע אף על פי כן ברכות אביך שהוא אבא עילאה גברו ומעולים ביותר על ברכות הורי דהיינו על העולם הבינה כנזכר לעיל. עד תאות גבעות עולם דהיינו עד התחלת הרצון הקדום ששם התחיל הרצון שיהיה בריאת העולם, וזהו עד תאות גבעות שהתחיל התאוה והרצון שיהיה עולם להיטיב לברואיו בסוד עתיקא קדישא. תהיין לראש יוסף דהיינו על צדיק שנקרא יוסף כידוע דהיינו שיתגלה מצחא דעתיקא קדישא רעוא דרעוין בלי שום התעוררות התחתון. ולקדק"ד גימטריא יצח"ק דהיינו הדינים שהם מדת יצחק ע"ה, נזיר אחיו נזיר הוא לשון הפרשה והבדלה כפירוש רש"י דהיינו שיהיו נבדלים כל הדינים והקטרוגים מאחיו ויהיו רחמים גמורים וחסדים טובים לכנסת ישראל אמן והבן:

כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם:

הענין הוא כך דאיתא בגמרא דראש השנה ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם מלמד שנתעטף כו' כל זמן שבני יעשו כסדר הזה אני מוחל להם כל עונותם. ופירשו הגאונים ז"ל כל זמן שבני יעשו כסדר הזה דייקא דהיינו שנוהגים את עצמם במדות הקדושים האלו אז אני מוחל להם ולא די באמירה לבד רק גם כן יעשו דייקא אז מועיל אמירה וברית כרותה שאינן חוזרות ריקם. ונראה שמפני כך הלכה פסוקה שאין הי"ג מדות נאמרים רק בציבור כשיש מנין ולא ביחידות מפני שאין תלויה באמירה לבדה רק בהעשיה אם עושים המדות כנזכר לעיל. והנה בהציבור כשיש מנין אזי בכל אחד נמצא איזה מדה מי"ג מדות, בזה מדת רחום, בזה מדת חנון ובזה ארך אפים, בזה רב חסד, אזי קורא אני שפיר כל זמן שבני יעשו כסדר הזה אזי אני מוחל כו' לאפוקי ביחיד וקל להבין. והנה ידוע שמקור הרחמים והחסדים באים מהשורש של י"ג תיקוני דיקנא והם שלשה שמות הוי"ה והם י"ב אותיות והמקור הוא י"ג וגימטריא אח"ד והוא מזלא עילאה שמשם נמשך הרחמים והחסדים טובים והמגולים על כנסת ישראל:

ונחזור לעניננו כי יעקב אבינו בירך את השבטים המשיך עליהם ממקור הרחמים מזלא עילאה. והנה השבטים היו י"ב כנגד י"ב צירופי הוי"ה ויעקב אבינו עמהם הוא היה המקור שלהם אזי הם י"ג וגימטריא אח"ד והמשיך להם ממקור הרחמים כל הברכות לכל אחד ואחד מן השבטים לפי מדתו והתנהגותו ממדת הי"ג מכילין דרחמי הקדושים כן המשיך הברכות כנזכר לעיל כל זמן שבני יעשו כסדר הזה כדפירשו הגאונים ז"ל יעשו דייקא כן המשיך לכל אחד ואחד מהשבטים לפי מדתו שעשה, וכן לכולם המשיך כל הי"ג מדות שלמעלה כיון שהיה בנמצא אצל כולם כל הי"ג מדות היה ממשיך לכל שבט בפני עצמו גם כן כל הטובות והשפעות מכל הי"ג תיקוני דיקנא עילאה כיון שהיו כולן ביחד ובהם היה נמצא כל הי"ג מדות לכן המשיך לכל אחד ואחד הי"ג מדות של רחמים הם תיקוני דיקנא. וזה כל אלה שבטי ישראל שנים עשר דהיינו שהם היו י"ב כנגד י"ב צירופי הוי"ה וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם פירוש שהוא צירף את עצמו עמהם נמצא הם גימטריא י"ג ובגימטריא אח"ד דוגמא המקור והשורש של הי"ג תיקוני דיקנא שהוא בגימטריא אח"ד. איש אשר כברכתו פירוש לפי מדתו שאחז ונהג את עצמו במדות מהי"ג תיקוני דיקנא בירך אותם פירוש משך להם מבריכה עליונה וממילא נמשך להם לכל אחד ואחד מהשבטים כל הי"ג תיקוני דיקנא עילאה כדאיתא כל זמן שבני יעשו כסדר הזה יעשו דייקא כדלעיל ובירך אותם לכולם במקור הרחמים של הי"ג תיקוני דיקנא ודו"ק:

מה שאומרים בסיום הספר של חמשה חומשי תורה חז"ק ג' פעמים שהוא גימטריא משה. הכוונה הוא נראה לפי דאיתא בגמרא דברכות פרק אין עומדין דף ל"ב ארבעה דברים צריכים חזוק תפלה ומעשים טובים תורה ודרך ארץ. פירש רש"י ז"ל דרך ארץ כגון סוחר בסחורתו אומן במלאכתו בעל מלחמה במלחמתו. עוד יש לפרש דרך ארץ קאי שישא אשה גם בעת זקנתו כמאמר חז"ל ביבמות נשא אשה בנערותו ישא אשה בזקנתו היה לו בנים בנערותו כו' וזה נקרא דרך ארץ כמו שאמרו בהגדה את ענינו זו פרישות דרץ ארץ. והנה השלשה דברים תפלה תורה ומעשים טובים ישנם בכל אדם שצריכים חזוק לאפוקי דרך ארץ דהיינו משא ומתן ואומנות כנזכר לעיל שאינם בכל אדם, וגם דרך ארץ הנזכר לעיל דהיינו שנשא אשה בנערותו ישא אשה בזקנותו גם כן אינו בכל אדם, והלואי שיזכה כל אדם להאריך ימיו באשתו הראשונה עד מאה שנים ולא יצטרך לישא אשה אחרת. נמצא דעיקר התחזקות הוא בג' דברים דהיינו תורה ותפלה ומעשים טובים שהוא בכל אדם ובכל זמן לאפוקי דרך ארץ כנזכר לעיל. והנה במשה רבינו ע"ה לא שייך בו שהיה צריך להתחזק בדרך ארץ לפי שפירש מן האשה לגמרי ומכל שכן שלא היה סוחר ואומן כנזכר לעיל רק השלשה דברים הנזכרים לעיל דהיינו תורה ותפלה ומעשים טובים נוכל לומר בו במשה רבינו ע"ה, ובודאי היה מתחזק בו משה רבינו ע"ה מה שלא היה יכול שום בריה בעולם לעשות כמוהו, על כן אנו אומרים בסיום ספר מחמשה חומשי תורה חז"ק חז"ק חז"ק ג' פעמים לרמוז על ג' דברים הנזכרים לעיל שצריכים חזוק והוא בגימטריא משה לאפוקי הדבר הרביעי שהוא דרך ארץ שאינו בכל אדם ובפרט במשה רבינו ע"ה לא היה כי אם ג' דברים הנזכרים לעיל, על כן צריך לומר ג' פעמים חז"ק שהוא בגימטריא משה כי הוא התחזק את עצמו בשלשה דברים הנזכרים לעיל. ונזכה להתחזק כמותו אמן:

ספר מאור ושמש - פרשת שמות

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו וגו'. הנה חז"ל אמרו כל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים, וראוי להבין מה הוסיף כאן. ויראה לרמוז על פי מה שאמרו חז"ל כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם ירדו למצרים שכינה עמהם שנאמר הנגלה נגליתי וגו'. והנה למעלה בפרשת ויגש נאמר אל תירא מרדה מצרימה אנכי ארד עמך וגו' תיבת אנכי רומז למדריגה גדולה ששם הבטיחו הקב"ה שהוא בעצמו ובכבודו ירד עמו כביכול לבדו, ואולם זה הבטיחו שירד עמו תיכף בעת ירידת יעקב אבינו שאז עדיין לא התחיל השיעבוד ולא ירדה עדיין פמליא דיליה, אמנם אחר שמת יעקב ויוסף ויתר השבטים והתחיל השיעבוד מצאנו בזוהר הקדוש דנחית קודשא בריך הוא ושכינתיה וכמה מאה אלפין רתיכין גם כן כדי להיות בגלות עם ישראל וזהו מעת שהתחיל השיעבוד ואילך. וזה רומז הכתוב ואלה שמות, ואלה מוסיף על הראשונים, שבעת ירידת יעקב לא ירד עדיין רק השי"ת בעצמו ובכבודו לא פמליא דיליה, ועתה כשהתחיל הגלות ירדו גם המלאכים ושמות רומז לשמותיו יתברך ורומז גם כן להמלאכים שהם משתנים בשמותיהם. בני ישראל היינו בני ישראל סבא וזהו הבאים לשון הוה. מצרימה את יעקב ביאורו שבאו להיות עם יעקב בגלות. ואמר אחר כך גם כן איש וביתו באו, איש זה הקב"ה שנקרא איש מלחמה, וביתו היא השכינה דאיהו בית דיליה באו גם כן להיות בגלות את יעקב. וכמדומה לי שהדברים האלה נרמזו בזוהר הקדוש אף על פי כן אין מדרש בלא חידוש ודו"ק:

עוד ירמוז ואלה שמות, בהקדם עוד לדקדק מהו לשון הבאים הא כבר באו והיה לו לומר אשר באו. והנראה לרמוז כי הנה ידוע שעיקר בריאת העולם הזה החומרי והגשמי היה כי השי"ת משתעשע בזה כשאדם מזכך עצמו מתוך עומק החומריות והגשמיות ומדבק עצמו לשרשו, ועל ידי מה יש יכולת ביד האדם לזכך עצמו ולקשר עצמו לשרשו הוא על ידי התורה שכל הברואים כולם יש להם אחיזה בתורה או באות או בנקודה וזולת זה לא היו יכולין להתקיים, ועל ידי שיש להם אחיזה באותיות התורה ובנקודותיה, ואותיות התורה ונקודותיה כולם נאצלו ויצאו משם הוי"ה ב"ה ועל ידי זה יש יכולת ביד האדם לחזור ולקשר עצמו לשרשו ולקשר עצמו באין סוף ב"ה. ואולם העיקר לזה שיחזור האדם להזדכך ולקשר עצמו לשרשו הוא על ידי הצדיקים שהם דבוקים תמיד במחשבתם למעלה בעולמות העליונים והם הם המקשרים נפשות עם בני ישראל לשרשם על ידי שמעוררין את לבם לשוב אליו יתברך:

ועל פי זה יבואר מאמרם זכרונם לברכה במדרש והארץ היתה תהו ובהו וגו' אלו מעשיהם של רשעים ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים ואיני יודע באיזה מהם חפץ כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב הוי שהוא חפץ במעשי צדיקים ולא במעשי הרשעים. ולכאורה הוא תמוה דהאיך יעלה על הדעת לומר שחפץ במעשי הרשעים. אמנם הנראה בזה שמעשי הרשעים ביאורו מה שהרשעים שבים מדרכם הרעה, ואף על פי כן אמר במדרש שהקב"ה חפץ יותר במעשי הצדיקים שהם צדיקים מעיקרם כמו שאמרנו, מפני שהצדיקים הם הם הגורמים לרשעים שישובו על ידי שהם מעוררים לבבם לעזוב דרכם ולשוב אליו יתברך ולקשר עצמם לשרשם:

והנה איש אשר אלה לו שהוא מדבק עצמו לשרשו צריך שיעלה מדריגה אחר מדריגה שעיקר השתלשלות העולמות מלמעלה למטה עד העולם הזה החומרי היתה על כוונה זו שיחזור האדם מתתא לעילא מעולם העשיה לעולם היצירה וממנו לעולם הבריאה וממנו לאצילות עד שיקשר עצמו באין סוף. אמנם כאשר האדם הולך מעולם לעולם יוכלו ח"ו החיצונים להתאחז בו ולבלבלו מדביקותו שהאוירים מלאים מהם ולכן איתא בזוהר הקדוש שהעליה הוא בכח שם מ"ב שכאשר האדם מכוין בשם מ"ב השם הלז נעשה לו עיטוף ומלבוש לנשמתו ורוחו לבל יתאחזו בו החיצונים בעלייתו מעולם לעולם ויש בזה כמה יחודים והכל מסתעפים משם מ"ב שהוא לו למחסה ולמגן בפני החיצונים. וכמו כן באם האדם זוכה ויכול לכוין שם זה בעת פטירתו מה טוב להעטיף נשמתו להסתיר אותה בפני החיצונים:

וזה נרמז בכתוב ואלה שמות ואל"ה גימטריא מ"ב שהשמות והיחודים היוצאים משם מ"ב הם באו מצרימה רומז לעולם הזה שהוא נקרא מצר ים מפני רוב הצמצומים שבו ורומז שהשמות הללו באים עם בני ישראל לעולם הזה שהוא מצר ים בכדי שיהיה להם למחסה ולמסתור מן המקטריגים והחיצונים הרוצים להאחז בהם. איש וביתו באו בית רומז לצירוף כמאמר הספר יצירה שלשה אבנים בונות ששה בתים כל אחד בא עם הצירופים השייכים לשרשו בכדי שיהיו לו לעיטוף ומגן מפני החיצונים ויוכל לדבק עצמו לשרשו:

עוד יראה לומר מה שהוא מוסיף על הראשונים במילת ואלה, על פי מאמר המדרש שהשבטים הוזכרו כאן בשמותיהם על שם גאולת ישראל. ראובן, שנאמר ראה ראיתי את עני עמי. שמעון, על שם וישמע אלהים. לוי, על שם שנתחבר להם הקב"ה ונתגלה מתוך הסנה כמאמר הכתוב עמו אנכי בצרה, עיין שם. והוא לכאורה תמוה שהרי הכתוב אומר למעלה שנקראו על שם המאורע בעת לידתם: ראובן, כי ראה ה' בעניי, כי עתה יאהבני וגו'. וכן שמעון, כי שנואה וגו'. עוד יש להתבונן במה שנאמר למטה ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי וגו' ואת צעקתם שמעתי וגו' וארד להצילו וגו' ועתה הנה צעקת בני ישראל בא אלי וגו', הנה הכתוב הזה כולו מיותר, שהרי כבר נאמר ראה ראיתי ואת צעקתם שמעתי:

ונראה לבאר כי ידוע שתורתינו הקדושה היא נצחיית וישנה בכל עת וזמן מחמת כי רוח הקודש הוא דבר שאין לה הפסק. והגם כי בעת שנאמר רוח הקודש הוא על ענין שהוא באותו זמן, אף על פי כן נתלבש באותו רוח הקודש ענין נצחי ואין סוף. ולכן כמו כן בקריאת שם השבטים, הגם שנקראו בשמות על שם המאורע כמבואר בהפסוקים, מכל מקום כיון שנקראו בשמות על פי רוח הקודש בודאי שנתלבש בקריאת שמותם ענין נצחיי. וזהו כוונת מאמרם ז"ל שהשבטים הוזכרו כאן על שם הגאולה. ראובן, על שם ראה ראיתי את עני עמי וגו', וכן כולם. והענין הוא כי כל אחד מהשבטים בבואם למצרים המשיך משרשו גאולת מצרים לעתיד לבא. ראובן המשיך ענין ראיתי את עני עמי, וכן כולם, שיראה ה' בעניותן של ישראל וישמע צעקתם בהתחננם אליו יתברך שמו ויתחבר להם בכל צרתם לו צר כביכול, וכמו שאמרו חז"ל שבזכות השבטים נגאלו ישראל. וזהו פירוש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו', רצה לומר שבעת בואם למצרים אלה שמותם על שם ביאתם למצרים, שנרמז בשמותם ענין המשכתם גאולות העתידות, וזהו הבאים לשון הוה כי בכל הגליות זכות השבטים עומד לנו לגאלינו. וזהו ואלה מוסיף על הראשונים היינו שניתוסף ענין קריאת שמותם על שם ביאתם למצרים להמשיך הגאולה על אשר מקודם לכן נקראו על שם המאורע. וזהו גם כן פירוש הפסוקים ראה ראיתי את עני עמי וגו' ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגו', ועתה דייקא, צעקת בני ישראל סבא המה השבטים בעצמם, צעקתם ותפלתם להמשיך הגאולה בביאתם למצרים מיד, הנה עתה שהגיע הזמן להגאל בא אלי צעקת השבטים כי עד כה עדיין לא הגיע זמן הגאולה לשמוע צעקת השבטים הגם שהתפללו מיד בביאתם למצרים על הגאולה וכאמור, והבן:

ויהי בימים הרבים ההם וגו', ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה וישמע אלהים וגו', וירא אלהים וגו':

יש לדקדק למה בחר בלשון זעקה ולא נאמר ויתפללו, הגם שהיא גם כן מעשרה לשונות של תפלה כנזכר במדרש, אף על פי כן טעמא בעי למה לא נאמר ויתפללו וכתב לשון זעקה ושועה. עוד יש לדקדק באמרו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, תיבות מן העבודה נראה מיותר שכבר כתב ויאנחו בני ישראל מן העבודה. עוד יש לדקדק מה לשון וידע אלהים לכאורה אין לו ביאור:

ונראה לבאר כי ידוע מהגמרא גדולה תפלה יותר ממעשים טובים. גם איתא במדרשים ובזוהר מעלת התפלה שהיא במקום עבודה. אמנם יש עתים שאין התפלה יכולה לעלות למעלה מפני הקטרוגים שמפסיקים כחומת ברזל כמו שכתוב כי עוונותיכם מבדילים. והתקנה לזה איתא בזוהר הקדוש לזעוק מעומקא דליבא בכל כונתו שהוא רק קול לבד בלא דיבור, והוא נקרא זעקה ושועה ומזה אין המקטרגים יודעים רק הקב"ה בעצמו פונה לזעקה זו כשהיא באמת מעומקא דלבא ועונה לקוראיו, וזה חשוב יותר מהתפלה שהיא בדיבור בחיתוך אותיות ותיבות שמבינים המלאכים ויכול להיות קטרוג עליה, לא כן בזעקה הנזכרת לעיל בלא דיבור, השי"ת לבד יודע מחשבותיו ומבוקשו וממלא משאלות לבו לטובה. וכדאיתא בשם האר"י ז"ל על פסוק שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו שפירש שמה שצריך להשמיע התפלה שהלא השי"ת יודע מחשבות ויודע בקשת כל אחד, והיה די רק להרהר מגמותיו וצרכיו במחשבה, אמר הכתוב עדיך כל בשר יבואו, למען ישמעו בני אדם שהצדיק מתפלל וילמדו גם הם להתפלל, עיין שם באריכות. אכן כשיש קטרוג אזי תקנה לזעוק בקול פשוט בלא דיבורים כנזכר לעיל, ואז נשמע תפלתו כי השי"ת רצון יראיו יעשה:

ועתה נבוא לביאור הכתובים. וימת מלך מצרים פירוש שהיתה לו ירידה ושפלות שזה נקרא מיתה כידוע. ועל ידי מה היתה שפלותו, אמר הכתוב ויאנחו בני ישראל מן העבודה, מלת ויאנחו פירוש לשון הנחה, רצה לומר שהניחו התפלה שהיא בחיתוך אותיות ותיבות שנקראת עבודה רק ויזעקו היינו בקול לבד, וזהו ויאנחו מן העבודה שהניחו העבודה שהיא תפלה בפה, כשעשו כך אז ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, רצה לומר שעלתה השועה שהיא גם כן מעומקא דלבא כנזכר לעיל יותר למעלה מהתפלה בפה שנקרא עבודה, ופירוש מן העבודה רצה לומר יותר מן העבודה. ואמר אחר כך וישמע אלהים את נאקתם, פירוש הגם שנאקה בחינתה קטנה מבחינת זעקה ושועה, אף על פי כן נשמע גם כן אחר כך ועל ידי זה יזכור אלהים את בריתו. וגמר אומר וידע אלהים, רצה לומר שמפני זה נשמע צעקתם מחמת שלא ידע ממנה כי אם השי"ת לבדו ועל כן לא היה עליה שום קטרוג כנזכר לעיל:

ומשה היה רועה וגו' וינהג את הצאן אחר המדבר ויבוא אל הר וגו', וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה:

נראה בדרך רמז על פי מה שאמרנו למעלה בפרשת ויחי בפסוק ושמעו אל ישראל, שהעיקר כל העבדות הוא להבין ולהשכיל שיש אלהים המושל ומשגיח בדרכי בפרטות ומנהיג את כל העולמות ולית אתר פנוי מיניה. אמנם צריך לזה יגיעות גדולות להשיג זה באמת לאמיתו, וצריך להתבודד ולדקדק היטב בכל עניניו ולהשגיח על עצמו בכל תנועה ותנועה, וגם שיהא לבו בוער כאש להבה בהתלהבות והשתוקקות להבורא יתברך שמו, אזי יוכל לבוא לזה לידע מאלהותו יתברך באמת לאמיתו. וזה עיקר הכל כמאמר דוד המלך ע"ה דע את אלהי אביך וגו'. וזהו עיקר הנסיעה להסתופף בצל צדיקי הדור כדי שיבוא לזה לידע דאיהו עיקרא ושרשא דכל עלמין. ובזה נבוא לביאור הכתוב ומשה היה רועה, דאיתא במדרש כל מקום שנאמר היה מתוקן לכך מששת ימי בראשית. וביאור הכתוב שמשה היה מוכן להיות רועה ישראל ומנהיגם מששת ימי בראשית, ומנהיג את הצאן רומז לישראל שנקראים צאן קדשים. אחר המדבר, מלת המדבר מלשון דבר אחד לדור שהוא לשון מנהיג, רצה לומר שהיה מנהיג את ישראל אחר השם יתברך שהוא הדבר והמנהיג כל העולמות לידע אלהותו יתברך שמו. ויבוא אל הר האלהים חורבה, רומז שהמתיק הדינים כמאמר חז"ל מפני מה נקרא שמו חורב שמשם ירדה חורבה לאומות העולם. ועל ידי זה וירא מלאך ה' אליו שהשיג מציאות אלהותו. ומפרש הכתוב על ידי מה השיג זאת, אמר בלבת אש, רצה לומר שהיה לבו בוער תמיד כאש להבה לעבודת הבורא יתברך. מתוך הסנה, רצה לומר שאף שהגוף הוא בעביות וחומריות דוגמת סנה, אף על פי כן אם לבו בוער תמיד להבורא יתברך שמו אז יוכל להשיג השגה הנזכרת לעיל:

ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי וגו', ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו וגו', וארד להצילו וגו', אל ארץ זבת חלב ודבש:

יש לדקדק קצת שהיה לו לומר את צעקתם אני שומע לשון הווה, שאז הרי עדיין היו צועקים מידי יום ביומו מצרת השעבוד. גם מה לבשר להם תיכף שביאתם תהיה לארץ טובה זבת חלב, הלא לעת כזאת רב להם אם ינצלו מהעבודה הקשה אשר עובד בם. ויראה לומר כי הנה ידוע שהשי"ת ברא כל הברואים לכבודו להללו ולשבחו, ובפרטות לישראל עם קדושו שהם משבחים ומהללים לשמו הגדול בכל עת. אמנם עיקר עבדות ה' הן בתורה הן בתפלה צריך שתהיה מתוך שמחה, כמאמר הכתוב תחת אשר לא עבדת וגו' בשמחה ובטוב לבב מרב כל. וזהו עיקר נחת רוח לפניו יתברך כשישראל משמיעין קולם בתורה או בתפלה מתוך שמחה וחדוה, ועבדות ה' הנעשה מתוך עצבות, הוא פוגם מאוד בעולמות העליונים. ולכן הזהירו חז"ל שלא יתפלל אדם לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, וכן אמרו בגמרא שקודם הלימוד הוי אמרי מילתא דבדיחותא מטעם דכתיב עבדו את ה' בשמחה. אמנם האדם אשר עיני בשר לו אינו יכול להבחין זאת לאמתו אם עבדותו הוא מתוך שמחה כראוי או לא, שהגם שיראה לו שעובד מתוך שמחה יוכל להיות שיש בו קצת עצבות, רק הבוחן לבבות הוא היודע האמת אם הוא מתוך שמחה כראוי או לא. וזהו ביאור הכתוב ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי, כלומר שרואה אני את עניים שמחמתו אי אפשר להם לעבוד עבודתם לשמו יתברך מתוך שמחה, והם עובדין אותי מתוך עצבות מחמת צרת השעבוד ואין נחת רוח לפני בזה. ואולם את צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, תיבת מפני הוא כמו לפני בא יום ה' שביאורו קודם בוא, וכאן גם כן ביאורו שמאז קודם שנגשו אותם שמעתי את צעקתם, שהיה קולם ערב עלי בעת צעקתם כהרימם קולם בהלל וזמרה מתוך שמחה. וגמר אומר כי ידעתי את מכאוביו, פירוש שאל תדמה לשפוט למראה עיניך שגם כעת הם עובדים בשמחה, שאני הוא הבוחן לבות וידעתי את מכאוביו שאי אפשר להם שתהיה עבודתם בשמחה מצרת השעבוד. וכן תאמר להם שאעלה אותם אל ארץ טובה ורחבה וגו' ויהיה להם רחבת ידים ואז ישמחו וירננו ויעבדוני מתוך שמחה ויהיו נחת רוח לפני:

עוד יאמר בהקדם עוד לדקדק שהיה די באמרו ואת צעקתם שמעתי, ומפני נוגשיו מיותר. גם וארד להצילו יקשה מדוע בחר בלשון ירידה שהוא בלתי מתואר אצלו יתברך, היה לו לומר ואוציאם מיד מצרים. ונראה לבאר על פי המדרש ראה ראיתי אתה רואה ראיה אחת וכו' שבאים לסיני לקבל התורה וגו' ואני רואה ראיית מעשה העגל שנאמר ראיתי את העם הזה וגו', כי ידעתי את מכאוביו כמה עתידים להכאיבני במדבר. והנה איתא בכתבי האר"י ז"ל על מאמר אני ולא מלאך, שהטומאה היתה גדולה במצרים שאפילו המלאכים יראו ללכת שם שלא יתגשמו שמה באויר הטמא, ואם ישראל היו שם אף רגע יותר היו נשקעים ח"ו בנו"ן שערי טומאה, לכן כביכול ירד השי"ת בעצמו ונתגלה במצרים וגאל את ישראל גוי מקרב גוי וגו' כעובר הנשמט וכו'. והנה כבר כתבנו למעלה בפרשת ויחי שביציאת מצרים נתגלה על כנסת ישראל המוחין עילאין, והיה ההתעוררות מיניה וביה כמו בשעת בריאת העולם שהיה היחוד מיניה וביה. וזה שפירש הזוהר הקדוש פרשת בשלח בעתיקא תליא, עיין שם. לפי שהיו בירידה התחתונה אילולי שהשי"ת הוציאם בחפזון וכו'. וזה פירוש הפסוק ראה ראיתי את עני עמי, אין עני אלא מדעת, היינו שהם בשפלות, כאשר אמרו במדרש אני רואה מעשה העגל כו'. ואת צעקתו שמעתי מפני נוגשיו פירוש ששכחו להתפלל כראוי רק הם צועקים מפני צרתם וענויים שעושים להם המצריים, ואין להם שכל להתפלל אלי. כי ידעתי את מכאוביו כפירוש המדרש הנזכר לעיל, ולכן וארד להצילו מיד מצרים, וארד דייקא, שאני צריך בעצמי לירד לשם ולעוררם תחלה בלי אתערותא דלתתא. ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי דייקא כדברי הזוהר בפסוק מה תצעק אלי, אלי דייקא, בעתיקא תליא מילתא כדברינו למעלה:

ויאמר משה וגו' מי אנכי וגו', וכי אוציא את בני ישראל וגו', ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות וגו':

פירש רש"י מי אנכי מה אני חשוב לדבר עם המלכים וגו'. כי אהיה עמך השיבו על ראשון ראשון שאמר מי אנכי לא שלך היא וכו' כי אנכי שלחתיך ותצליח בשליחותי כאשר ראית הסנה עושה שליחותי ואיננו אוכל כך תלך בשליחותי ואינך ניזוק, עד כאן לשונו. והוא תמוה, שהאיך היה משה ירא מפני פרעה שהוא מלך שלא יהרגנו, שזה לא יעלה על הדעת, שודאי ידע משה רבינו ע"ה שהשי"ת כל יכול ולא יגיע לו היזק מזה, ושאדרבה שיעשה לו כבוד. רק שאלתו היה מה אני חשוב לדבר עם המלכים שמפני ענוותנותו לא רצה ליטול עטרה לעצמו שיגיע לעמוד במקום גדולים, ואם כן אין התשובה שלא יוזק מתיישבת על שאלתו. אמנם יראה לבאר על פי מה ששמעתי מאדמו"ר איש אלקים קדוש רבינו אלימלך על פסוק כשופר הרם קולך, שביאורו הוא שכמו שהשופר אינו מתגאה בקול היוצא ממנו אם הוא יפה ונעים, כך הדורש ומרים קולו בתוכחת מוסר לא יתגאה כלל. והנה משה רבינו ע"ה נתיירא שכשיעשה דבר גדול כזה לגאול את ישראל על ידו ושיהיה בגדולה יותר מכל ישראל אפילו מאחיו אהרן שהיה מפורסם לנביא ה', יבוא על ידי זה להתנשאות בעיני עצמו וילכד במוקש הגאוה, לכך לא רצה ליטול עטרה זו. אמנם השי"ת למדו איזה דרך ישכון אור להנצל מזה ושלא יתנשא מזה השליחות, כי הנה השי"ת ברא כל ברואיו קטנות עם גדולות בצביונם ותוארם וקומתם זה גדול מזה וזה קטן מזה וזה משונה בטבעו מזה, הכל כמו שעלה ברצונו יתברך, ולא גרם לזה מעלת בריה זו שיהיה תוארו נאה, ושפלות בריה זו שתהיה בלתי נאה, רק הכל היה מפני שעלה ברצונו הפשוט לברוא כל אחד בתואר המיוחד לו, שאין שייכות לומר כלל שמעשי בריה זו גרמה לה שתהיה נאה מחברתה. וכמו כן כשמגביה השי"ת לאדם רצונו כך שיהיה הוא הראש ולא שמעלתו ומעשיו גרמו זה. וזה שהראה הקב"ה למשה דוגמא מהסנה שהסנה הזה הוא השפל שבאילנות בתוארו וקומתו, ובודאי לא יתנשא לומר שמפני חשיבותו בחר בו השי"ת, ומזה יוכל משה רבינו ע"ה ללמוד שיהיה גם כן כמוהו ולא תהיה נודעת לו ההתנשאות שלו, כמו שאינו יודע הסנה משום התנשאות מדוע בחר בו השי"ת. כמו שהיה מרגלא בפי אדמו"ר הקדוש מו"ה יעקב יצחק הלוי זצוק"ל על המשנה חביב אדם שנברא בצלם אלהים חיבה יתירה נודעת לו וכו'. והבנתי מדברי קדשו הפירוש שזו היא יתירה ועודף ללא צורך שיהיה האדם יודע מזה ושיתגאה במה שנברא בצלם אלהים. וזה שפירש רש"י שהשיבו על ראשון ראשון, שאמרת מי אנכי לא שלך היא כי אם שלי, פירוש שאני הוא שרצוני שתהיה אתה השליח, כמו שהיה ברצוני לברוא כמה מיני ברואים זה נאה מזה ולא גרמה לזה מעשי הבריה הזאת שתהיה נאה בתוארה, ועל ידי זה לא תפול בשחיתות הגאוה ואהיה עמך. וזה המראה אשר ראית בסנה, לך האות כנזכר לעיל ותצליח בשליחותי, כאשר ראית הסנה עושה שליחותי ואיננו אוכל וגו', פירוש שתלמוד מהסנה שתצליח בשליחותך שלא להתנשא בו ולבוא לידי גאות על ידו, שכמו שהסנה עושה שליחותי ואיננו אוכל שבודאי הסנה אינו משיג שום התנשאות מזה שהרי הוא השפל שבאילנות ולא גרמה לו חשיבותו ואין לו שום גאוה, כך תלך בשליחותי ולא תהיה ניזוק כלומר שלא יגיע היזק לנפשך ליפול בשחיתות הגאוה:

ויאמר משה הנה אנכי וגו', מה שמו מה אומר אליהם, ויאמר אהיה אשר אהיה, ויאמר אלהים וגו', ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם וגו':

יש להתבונן בכוונת משה רבינו ע"ה מה שאמר שישאלו מה שמו, שאם נאמר שכונתו שישראל לא יאמינו בשליחותו ולכן ישאלו על שם ה', אם כן גם אם יאמר להם אהיה שלחני וגו' שמא לא יאמינו לו ויאמרו שבודה הכל מלבו. גם אומרו ה' אלהי אבותיכם, במה יתאמן להם הדבר באמרו זאת. גם אומרו אלהי אברהם וגו' למה כפל השם ג' פעמים, והיה די לומר אלהי אברהם יצחק ויעקב. ונראה לפרש על פי מאמר דוד המלך ע"ה כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו', שגם מדברים הנראים בעולם התחתון הזה נוכל לדעת גדולת יוצרינו ונפלאות בוראינו מהילוך השמש והירח וכוכבי השמים והגלגלים גם מתבל ומלואה הימים וכל אשר בהם נוכל לראות שהשי"ת מלא כל הארץ כבודו ומנהיג את כל העולם כולו, כמבואר כל זה בספרי המחקרים ובחובות הלבבות שער הבחינה עניני הבחינה בברואים. וכן בכל עולם ועולם רואים נפלאות הבורא שהוא בורא כל העולמים ואין עוד בלתו. וזאת היה דרך הקודש לאברהם אבינו ע"ה שלא רצה לעבוד מצות אנשים מלומדה ללמוד מתרח אביו לעבוד עבודה זרה, רק רצה להשיג המציאות ביגיעתו ושכלו, שמתחלה סבר שהשמש הוא המנהיג, ובראותו שקיעתה ביום ראשון ולמחר עלתה ממזרח כיום אתמול, הבין שמוכרח להיות גם לה מושל ומנהיג. וכן ללבנה ולכוכבים ולגלגלים, עד שהשיג ממקור חכמתו מציאות אלהותו יתברך שהוא המנהיג ובורא כל. וכן יצחק אביו בראותו את אברהם אביו שלא רצה לעשות מצות אנשים מלומדה, גם הוא דרך בעקבותיו וחקר גם כן מציאות אלהותו כפי דרכו דרך הקודש עד שהשיג מציאות אלהותו יתברך. וכן יעקב לא רצה ללמוד מאבותיו לעשות כמעשיהם מבלי שהשיג בשכלו. ולכן יש כמה שמות להקב"ה, שכל אחד ואחד כפי עבודתו עבודת הקודש והשגתו יקרא שם להשי"ת, שאברהם אבינו ע"ה שהיתה בחינת עבודתו במדת אהבה וחסד ולהכיר גדולתו, קראו הגדול. ויצחק שהיתה בחינתו לעבדו ביראה ופחד, קראו הגבור. ויעקב בבחינת עבודתו קראו הנורא. וזה הגדול הגבור והנורא, שמרמז שכל אחד מהאבות קרא לו שם כפי השגתו. ובזה נבוא לבאר שמשה אמר להשי"ת כשישראל ישאלו שמו האיך נקרא כפי בחינתם שיוכלו לעבדו בבחינת שם זה. וזהו כוונתו מה שמו מה אומר אליהם ויאמר אלהים וגו' כה תאמר וגו' אהיה שלחני אליכם, פירוש השם אהי"ה ביאורו שאהיה נקרא לכל אחד כפי בחינת עבודתו, רצה לומר שתאמר להם שלא יעשו מצות אנשים מלומדה ללמוד ממך לעבדני בהשם שקראת כפי בחינתך. לכך ויאמר עוד וגו' אלהי אבותיכם אלהי אברהם וגו' וייחד ה' על כל אחד ואחד, רצה לומר שתלמדו מהאבות שכל אחד עובד כפי בחינתו ויגע להשיג מציאותו ולא מצות אנשים מלומדים, לכן כל אחד יקרא לי שם כפי בחינתו, ואמר אחר כך זה שמי לעלם, רצה לומר שהשם הקדוש שם אהי"ה שאמרתי לך הוא נעלם וסוד מופלא ומכוסה. וזה זכרי לדר דר, רצה לומר זכרון ה' מורה שגם לדר דר היינו לדורות הבאים אהיה נקרא לכל אחד כפי בחינתו והשגתו דוקא והבן:

עוד נוכל לפרש בהקדם לדקדק מה שאמר לו השי"ת ג' פעמים שם אהי"ה. ועוד יקשה למה אמר ה' אלהי אבותיכם וגו', היה די במה שאמר שם אהי"ה שיאמר להם כשישאלו ממנו שמו. עוד יש לדעת אומרו זה שמי לעולם וזה זכרי, השני לשונות שמי וזכרי. ומפני מה לעלם חסר וא"ו, ודרשת חז"ל ידוע. ונראה על פי מה שכתבתי למעלה שיש עתים שאין התפלה יכולה לעלות מפני המקטריגים והדינים שיש למעלה, והתקנה למשוך ממוחין עילאין שמות ההויות רחמים גדולים וחסדים מגולים על כנסת ישראל ואז נמתקים כל הדינים. עוד ידוע שכהשם הוי"ה היא כסדר בראשי תיבות של הפסוק, הוא מורה על רחמים פשוטים. וכשהוא בסופי תיבות מורה שהרחמים הם בתוך הדינים, ועדיין אינם רחמים פשוטים. והנה בגלות מצרים היו קטרוגים גדולים על ישראל כדמצינו שאפילו כשנגאלו והיו אצל הים היה עדיין קטרוג גדול הללו עובדי עבודי זרה והללו עובדי עבודה זרה, מכל שכן בהיותם במצרים שהיו קטרוגים גדולים ודינים קשים רחמנא ליצלן. והראיה שקושי השעבוד היה משלים הזמן, שעדיין היו רחמים מעורבים בתוך הדינים ולא היו עדיין רחמים פשוטים. על כן סירב משה בשליחות. והנה בששים רבוא ישראל בודאי היו חכמים גדולים ובעלי רוח הקודש שהבינו זאת מהשמות שהרחמים הם עדיין מעורבים בתוך הדינים, על כן אמר משה רבינו ע"ה ואמרו ל'י מ'ה שמ'ו מ'ה אומר אליהם וגו' שמרומז השם הוי"ה בסופי תיבות, וזה מורה שרחמים אינם פשוטים, והאיך אפשר להיות הגאולה. כשישאלו אותי כך מה אשיב להם. (ומרומזים דברי אלה ברמב"ן פרשה זו). ואמר לו ה' אהיה אשר אהיה שהוא רחמים, על ידי כן יכולים ליגאל. והוסיף עוד לאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם פעם ג', רצה לומר באם שישאלו עוד הלא ב' פעמים אהיה עולה מ"ב שהוא שם של גבורה והאיך אפשר ליגאל עדיין, על כן אמר לו פעם ג' אהיה ששלשה פעמים אהיה גימטריא ס"ג ושם ס"ג הוא בבינה כידוע שהיא עלמא דחירות יובל הגדול, ומשם היה הגאולה ממצרים כידוע מזוהר הקדוש בפסוק וחמושים עלו בני ישראל. ואמר עוד כה תאמר וגו' אלהי אבותיכם אלהי וגו' לפי שבבינה הגם שהיא עלמא דחירו מכל מקום דינין מתערין מינה כידוע. ואם כן עדיין ישאלו איך אפשר שיגאלו. על כן אמר לו עוד שיאמר להם מההמשכה ממוחין עילאין שהם הג' שמות הויות שנמשכין משם י"ג תיקוני דיקנא עילאין שהם חכמה בינה דעת. וזהו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב היינו חכמה בינה דעת, שמשם יכולין להמתיק כל הדינים ולמשוך משם רחמים גמורים וחסדים מגולים, ועל ידי זה יהיה להם הגאולה. וזה שאמר לו השי"ת זה שמי לעלם חסר וא"ו שהוא לשון העלמה, שהשמות הללו הם בהעלם גדול והם מוחין עילאין ועמוק עמוק מי ימצאנו. וזה זכרי לדר דר, רצה לומר שעל ידי שמות הללו שהן מוחין עילאין יכולין בכל דור ודור להמתיק הדינים שהם בבחינת נוקבא, ולמשוך על כנסת ישראל רחמים גמורים וחסדים מגולים שיהיה בבחינת דכר ולא נוקבא. וזה שאמר וזה זכרי לדור דור פירוש שבל דור ודור יכולים לפעול ולהמשיך רחמים גדולים על כנסת ישראל אמן. ויאמר משה אל ה' בי אדני וגו', כי כבד פה וגו', ויאמר וגו', מי שם פה וגו', ויאמר שלח נא ביד תשלח, ויחר וגו':

יש לדעת מפני מה מיאן משה בשליחות עד שחרה בו אף ה' ועשתה רושם, כדברי רבי יוסי שנאמר הלא אהרן אחיך הלוי, עוד צריך לדעת מה שייכות הרושם להליכתו, שאחר עשיית הרושם הלך תיכף. ונוכל לומר בדרך רמז, כי הנה יש צדיקים שבחינת עבודתם היא בבחינת גבורה להמשיך גבורות על שונאי ישראל, ויש גם כן צדיקים שעבודתם גם כן בבחינת גבורה להמתיק הגבורות בשורשם מעל בני ישראל, ויש צדיקים אשר הם מצד החסדים, וצדיקים כאלו אינם יכולים להמתיק הגבורות על שונאי ישראל רק להמשיך תמיד חסדים גדולים ורחמים על כנסת ישראל. וכן הצדיקים שהם בבחינת גבורה אין יכולים להמשיך חסדים, רק להמתיק הדינים על בני ישראל או להמשיך הגבורות על שונאי ישראל. אך הצדיק הגדול שהוא הכולל של כל המדות, יכול לפעול בכולם, להמשיך חסדים על כנסת ישראל ולהמתיק הדינים מעליהם ולהמשיך הגבורות על שונאיהם. והכל נעשה על ידי מעשה ודיבור ומחשבה, שמביא במעשה ובדיבור ובמחשבה כל המדות למקור העליון בי"ב צירופי הוי"ה שבמלכות שמים, שמשם נפעלו כל המדות כל אחד לפי מדתו. וזהו שאמר משה אל ה' בי אדני, ב"י גימטריא י"ב צירופי הוי"ה, אדני הוא מלכות שמים היינו שבי נכללים הי"ב צירופי הוי"ה שבמלכות שמים ואני כולל החסדים, לכן לא איש דברים אנכי, דיבור הוא לשון קשה דהיינו הקשות שהם הגבורות אינם בי, כי כבד פה וכבד לשון אנכי, כב"ד עולה כ"ו מנין שם הוי"ה, כבד פה היינו התגלות, וכבד לשון הוא ה' מוצאות הפה המדובקים להחיך שדבוק בהמוח, ורומז למוחין גדולים. היינו שהן בהתגלות והן בנסתרות שבי היינו במוחין, בכולם נכלל בי הוי"ה ב"ה ואינני מצד הגבורות רק כולו חסד, ואיך אוכל לילך בשליחות להמשיך גבורות על פרעה ועמו. ואמר לו השי"ת מי שם וגו' אלם או חרש או עור וגו' והוא מרמז לדינים וגבורות, הלא אנכי ה', שאין השגת מדת החסד מחמת מעשי הצדיק, רק השגה זאת הוא במתנה מהשי"ת אשר חנן להצדיק ההוא, וכמו כן אתן לך במתנה מדת הגבורה גם כן, ותוכל לפעול גם גבורות בשליחות. ואף על פי כן אמר משה בי אדוני שלח נא וגו' שעדיין אין בי מדת גבורה. לכך ויחר אף ה' במשה, רצה לומר שהביא במשה מדת הגבורה שהוא בחינת אף. ולכן אמרו חז"ל שעשתה רושם שנאמר הלא אהרן אחיך הלוי, שהכהנים הם מדת החסד והלוים הם בחינת גבורה, לזה אמר שמשה היה ראוי להיות כהן מדת חסד ואהרן לוי מדת גבורה, ומחמת המיאון בשליחות להיותו מצד החסד וכנזכר לעיל, הוכרח שיהיה לוי מדת גבורה להמשיך דינים על פרעה ועל עמו:

ספר מאור ושמש - פרשת וארא

וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם וגו', לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו'. פירש רש"י לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא ניכרתי להם במדת אמיתות שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי וכו'. להבין הדברים בפנימיות נראה דהנה אברהם אבינו לקח למדתו מדת החסד ועבד במדת החסד להשי"ת, ובא יצחק אבינו ולקח למדתו מדת הפחד לידע דאית דין ואית דיין, ובא יעקב אבינו ולקח למדתו מדת הרחמים שהוא הבריח התיכון יושב אוהלים, כידוע מספרי קודש. והנה קיום העולם לא היה אפשר להתנהג במדת החסד לבד, לפי שעל ידי השפעת רוב טובה חטאו דור המבול ואנשי סדום כידוע. וגם על ידי מדתו של יצחק לבדו גם כן לא היה באפשרי שתהיה הנהגת העולם, דהיינו שיעשה דין תיכף בעוברי עבירה, גם כן לא היה יכול העולם להתקיים. רק במדתו של יעקב שהוא התמזגות הדינין ברחמים זהו קיום העולם. כדאיתא ותשב עליו באמת, דהיינו מדתו של יעקב שהוא מדת אמת ורחמים. וכדפירש הרב הקדוש איש אלקים מו"ה מנחם מענדל זצוק"ל מרימנוב על הגמרא נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין מה מלח ממתקת הבשר אף יסורים ממרקין וכו', דהיינו מה מלח אם מוסיף יותר מכשיעור אי אפשר לקבל הנאה מהבשר רק דוקא אם נמלח כשיעור, כך היסורין יהיו ממוזגים שיהיה יכולת לקבלם ויהיו ממוזגים ברחמים. נמצא על ידי מדתו של יעקב הוא קיום העולם. והנה בימי יעקב אבינו הגם שהיה מרכבה למדת תפארת שהוא מדת הרחמים, אף על פי כן לא נתגלה המדה הזאת עדיין מכח אל הפועל, לפי שכל ימיו היה בצער מעשו ולבן ומבניו כידוע, ומכל שכן בניו שהיו בשעבוד וגלות מצרים, ולא נתגלה מדתו של יעקב אבינו ע"ה עד עת הגאולה ממצרים, נתגלה הרחמים על הכנסת ישראל שהוא מדת יעקב, ויצאה מדתו מכח אל הפועל. וזהו וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב, וי"ו של ואל מרמזת על מדתו כידוע, באל שדי רומז שעדיין היה בצמצום ולא נתגלית מדתו מכח אל הפועל עדיין על הכנסת ישראל, וזהו ושמי ה' לא נודעתי להם, כידוע שהוא מדתו של יעקב מדת אמת ורחמים לא נודעתי להם עדיין כדפירש רש"י לא ניכרתי להם במדת אמיתות שלי שעליה נקרא שמי ה', נאמן לאמת דברי, שהוא מדת יעקב מדת אמת ככתוב תתן אמת ליעקב, ולכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו' דהיינו שמכאן ואילך יתגלו הרחמים על הכנסת ישראל שהוא מדת אמת:

לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם וגו', והצלתי וגו', וגאלתי וגו', והייתי לכם לאלהים, וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים:

ראוי להתבונן באמרו והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה', הא כבר אמר למעלה אמור לבני ישראל אני ה'. גם הלשון כפול והייתי וגו' וידעתם וגו', שהיה די באמרו וידעתם כי אני ה'. גם בברכות פליגי בהמוציא אי לשעבר משמע אי להבא משמע, ומסיק דרבנן סברי דלשעבר משמע והכי קאמר כדמפיקנא לכו עבידנא לכו מילתא כי היכי דידעתון דאנא דאפקית לכון דכתיב וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא וגו', הוא גם כן בלתי מובן מהו הכוונה במילתא דעביד בהדייהו, שזה מילתא דפשיטא שלאחר שיצאו ידעו שהוא יתברך הוציאם. אך נראה לומר על פי מאמרם ז"ל באבות כל המקבל עליו עול מלכות שמים מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול מלכות שמים נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. כי האדם צריך שיהיה עליו עול מלכות שמים בכל עת ובכל רגע, הגם שקשה זאת מאד ולא דבר קטן הוא שיבא האדם לידי מדה זאת שיהיה עליו עול מלכות שמים תמיד. אך העצה לזה הוא שירגיל האדם את עצמו מעט מעט בכל פעם עד שירגיל את עצמו שיקבל תמיד עול מלכותו יתברך, וכשירגיל את עצמו בכך אזי ההרגל תיעשה אצלו לטבע, ויהיה נקל לו אחר כך לקבל עליו עול מלכות שמים תמיד, ועל ידי זה מעביר ממנו עול מלכות ולא יהיה לו שום יראה ופחד ממשא מלך ושרים. ועל פי זה יתבארו הכתובים לכן אמור לבני ישראל אני ה', פירוש כמאמרם ז"ל במסכת ראש השנה אני ה' זהו מלכות, רצה לומר שתקבלו עול מלכותי ועל ידי זה יופרק מאתכם עול מלכות בשר ודם ואז והוצאתי אתכם וגו' והצלתי אתכם מעבודתם, שממילא לא יהיה עליכם עול סבל מלכות מצרים ועבודתם מחמת שקבלתם עליכם עול מלכות שמים. והעצה לבא לידי מדה זו, רמז באמרו והייתי לכם לאלהים, אלהי"ם גימטריא הטב"ע, רצה לומר שתרגילו עצמכם מעט מעט עד שיוקבע אצליכם ויהיה ההרגל נעשה לטבע, וכשתעשו כן אז וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, אני ה' אלהיכם דייקא שקבלת עול מלכותי היא שעמדה לכם שעל ידי זה נפרק מאתכם עול פרעה ועמו:

ועל פי זה יובנו גם כן המשך יתר הכתובים גם כן. ונקדים לשון המדרש שמובא למעלה גם כן, וזה לשונו בא אל פרעה מלך מצרים המשל אומר מן שטיא לית הנייא אלא מן קציא וידבר משה לפני ה' לאמר וגו', עד כאן לשון המדרש. ופירש המתנות כהונה בשם הערוך, שמן עצי שטים אין הנאה לאדם ממנו אלא אם כן יקצצנו ויעשה ממנו כלים או יסיקנו, כך פרעה אינו ראוי אלא ללקות. ויש לתמוה על המדרש שהביא אחר כך תיכף פסוק וידבר משה לפני ה' ולא פירש עליו כלום ומה ענינו לכאן. ועל פי דברינו יובן, שמשה אמר להם לישראל שיקבלו עליהם עול מלכות שמים ועל ידי זה יופרק מעליהם סבל מצרים ולא יתיראו מהם כלל. אך ישראל מחמת קוצר רוח וקושי עבודתם לא יכלו לבוא לידי מדה זו לקבל עליהם עול מלכות שמים מרוב פחד פרעה ועמו שהיה עליהם, לכך אחר שאמר הכתוב שלא שמעו אל משה מקוצר רוח, גמר אומר בא דבר אל פרעה מלך מצרים, ופירש בו המדרש שאין פרעה ראוי אלא ללקות, ורצה לומר כי אחרי אשר בני ישראל אין להם יכולת לקבל עול מלכות שמים מקוצר רוח ורוב עבודה, מן ההכרח שאין פעולה אחרת רק שילקה פרעה בעשר מכות ואז יראו בני ישראל בחוש שפרעה הוכה עבורם, תהיה הרוחה בלבם לקוצר רוחם ויוכלו לקבל עליהם עול מלכות שמים. אמנם משה חשש אולי יאמץ פרעה את לבבו ולא יאבה לשלחם, והרי רצון השי"ת הוא שלא יצאו עד שירגילו את עצמם תחלה בקבלת עול מלכות שמים והם עדיין לא יכלו לבוא לזה עד כה. לזה אמר הכתוב וידבר משה לפני ה' לאמר וגו' ואיך ישמעני פרעה, לכאורה מלת לאמר מיותר, ולדברינו יובן היטב שמשה רצה לפעול בדיבורו זה שיהיה האמת כן שלא ישמע לו פרעה עד שילקה. וזהו וידבר משה לפני ה' לאמר הן וגו' ואיך, רצה לומר שמשה אמר לפני השי"ת שמוטל עליו לאמר דבר זה כדי שיפעל בדיבורו שלא ישמע אליו פרעה כדי שיכוהו בעשר מכות וילמדו ישראל לקבל עליהם עול מלכות שמים טרם יצאו ממצרים. ולזה העתיק המדרש פסוק זה כמובן. וזה שאמרו ז"ל דכי מפקינא לכו עבידנא לכו מילתא דידעתון דאנא דאפקית לכון שנאמר וידעתם כי אני ה', פירוש שלא יוציא אתכם עד שאכה פרעה שתהיה לכם הרוחה לקבל עליכם עול מלכות שמים טרם תצאו ודו"ק:

וידבר משה כן אל בני ישראל, ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, וידבר משה וגו', הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה, ואני ערל שפתים. והקשו המפרשים מאי קושיא הלא בני ישראל לא שמעו רק מקוצר רוח. ונראה לבאר דאיתא בספרי קודש דאדם הוא דוגמת עשר ספירות. הראש נגד ג' ראשונות, והזרועות נגד זרועות עולם, תרין שוקין נגד נצח והוד והם תרי פלגי גופא, וברית המעור מכריע בינתים ובת זוגו והלב מחבר כל הגוף והוא באמצע ושם רוח חיים בינה לבא כידוע. ושפתים הם גם כן תרין פלגא כידוע מכונת הערבה, וברית לשון מכריע בינתים. והם מכוונים כנגד תרין שוקין שהם ניצוצות הקדושות. אלא שהעולמות העליונים הם מוחין לעלמא תתאה ועולמות תתאי הם לבושים להעליונים כידוע. ואיתא בזוהר הקדוש מסטרא דיובלא נפקי ממצרים, עיין שם, והוא בינה עלמא דחירות ובינה ליבא וכו' והוא רוח חיים כנזכר לעיל. והנה כשדבר משה לבני ישראל עדיין לא נתגלה עלמא דחירות דהוא לבא רוח חיים, והיה עדיין עליהם עבודה ויגיעה רבה מהמקטריגים כידוע מזוהר הקדוש ומדרשות, וזה ולא שמעו וגו' מקוצר רו"ח היינו כנזכר לעיל שלא נתגלה עליהם רוח חיים הוא בינה כנזכר לעיל, ומעבודה קשה כנזכר לעיל. ויאמר משה הן בני ישראל לא שמעו אלי, רצה לומר בלשון ניחותא הן אמת וצדק מה שלא שמעו ישראל אלי שצדקו מאד כנזכר לעיל. ואיך ישמע אלי פרעה ואני ערל שפתים, פירוש שהשפתים היינו יכין ובועז כידוע עדיין לא נפתחו ולא הוכרע בינתים בברית הלשון, וכן ממילא בעולמות התחתונים תרין פלגא דגופא עדיין לא הוכרע בינתים ולא נגמר היחוד והאיך יכולין להיגאל, וזה מרומז בזוהר הקדוש שכתב שהדיבור היה בגלות מצרים ודו"ק:

במדרש המשל אומר מן שטיא לית הנייא אלא מן קציא, עיין שם. יש לרמז בלשון חכמים על פי רמז, דהנה הבורא ב"ה ברא את עולמו להיטיב לברואיו לקבל ממנו כל טובות והשפעות. אבל מחמת שלא יבעטו הברואים, ברא מדת גבורה כדי שייראו מלפניו. ולא שיתנהג במדת הגבורה ח"ו כי אין נחת רוח לפניו יתברך אפילו בעונש האומות, כדאיתא במדרש וברש"י בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב"ה מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה. רק כשנתמלא סאתם ואינם עושים תשובה על ידי התראות הרבה, אזי על כרחך מוכרח להתנהג במדת הגבורה להענישם כדי שיראו ישראל ויקחו מוסר, כמבואר ברש"י על פסוק ואני אקשה וגו' מאחר שהרשיע והתריס וכו'. וכן מדתו של הקב"ה מביא פורעניות על אומות העולם כדי שישמעו ישראל וייראו, שנאמר הכרתי גוים וגו' אמרתי אך תיראו אותי תקחו מוסר, עד כאן לשונו. נמצא שגם לענוש אומות העולם אין נחת רוח לפניו יתברך שמו, רק לאחר כמה התראות מענישם כדי שישראל ייראו ממנו יתברך שמו ויקבלו מוסר. והנה הגבורות הם ש"ך דינים כמבואר בכתבי האריז"ל, וזהו פירוש המדרש הנזכר לעיל מן שטיא לית הנייא, שטי"א גימטריא ש"ך, רצה לומר מן הש"ך דינים לית הנייא להקב"ה להתנהג בהם, רק מה הנאה להקב"ה, מן קצי"א גימטריא יר"א, רצה לומר שמזה יש הנאה להקב"ה שעל ידי שטי"א יבואו ישראל לירא מפניו כנזכר לעיל והבן:

ויקח עמרם את יוכבד דודתו. כבר עמדו בזה הקדמונים למה לקח עמרם דודתו שסופה להאסר. ומה גם שהיה מוכן לצאת מזה הזיווג משה ואהרן שהתורה ניתנה על ידם. ויראה לומר על פי מה ששמעתי מגדול אחד מצדיקי זמנינו טעם למה מותר ליקח את בת אחיו או בת אחותו ואסור ליקח דודתו. ואמר כי בכל העולמות הם בחינת דכר ונוקבא, והמקבלים ההשפעה המה למטה ממדריגת המשפיעים. וכן בכל הזיווגים צריך להיות כן שהמשפיע יהיה גדול מהמקבל. על כן מותר ליקח בת אחיו או בת אחותו כי הוא המשפיע והיא המקבלת ממנו, על כן הוא גדול במדריגה בדור למעלה ממנה. ואסור בדודתו שלא תהיה המקבלת למעלה במדריגה מהמשפיע ודברי פי חכם חן. ובאמת כן הוא בכל השתלשלות העולמות המשפיע גדול יותר מהמקבל, אמנם בסדר לימוד התורה אינו כן שלפעמים התלמיד גדול מהרב. וזה תכלית הלימוד להקטין את עצמו וללמוד מכל אדם גם מן הקטנים ממנו כמאמר הכתוב מכל מלמדי השכלתי. על כן רמז לנו עמרם בזיווגו שלקח את דודתו שהיא למעלה במדריגה ממנו כדי שיצא מאתם שורש התורה על ידי משה רבינו ע"ה שיהיה סדר הלימוד גם כן כך שלא יבוש הגדול לקבל מן הקטן ממנו וקל להבין:

הוא אהרן ומשה אשר אמר להם ה' הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים וגו' הם המדברים אל פרעה וגו' הוא משה ואהרן. במדרש וברש"י, יש מקומות שמקדים משה לאהרן ויש מקדים אהרן למשה לומר לך ששקולין הן. ועדיין יש לדקדק אם הרמז הוא לידע ששקולים הן, על כל פנים היה צריך בפסוק ראשון להקדים משה לאהרן, והיה לו לכתוב הוא משה ואהרן אשר אמר וגו' הם המדברים וגו' הוא אהרן ומשה, והיה גם כן משמע ששקולים הן וכו'. על כן נראה לבאר על פי פשוטו שבדקדוק נכתב כך, על פי מה שאמרו חז"ל בש"ס ומדרש רבה על פסוק הנגלה נגלתי לבית אביך בהיותם במצרים, שזה היה על ידי אהרן. וכן על פסוק ואודע לכם בארץ מצרים ואומר לכם איש שקוצי עיניו השליכו וגו' שאותו הנבואה לאהרן נאמרה במצרים קודם שנגלה הקב"ה למשה בסנה, על כן לא רצה משה לקבל השליחות מפני שידע משה רבינו שאהרן אחיו הוא נביא קודם ממנו ואמר להם נביאות במצרים על הגאולה, שעל כן הוכיחם לבער עבודה זרה מביניהם כדי לקרב הגאולה וזה היה הרבה קודם התגלות השי"ת למשה בסנה שהיה אהרן נביא לישראל ואמר להם שיעשו תשובה כדי שיגאלו, כמבואר במדרש בכמה מקומות, ובפירוש רש"י שמות על פסוק גם מתמול וגו'. אבל לפרעה לא היה אהרן נביא קודם למשה כמבואר בהפסוקים שלפנינו שהיה משה רבינו עיקר כי עליו בהתגלות הראשון האמור בפרשת שמות נאמר ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי וגו', נמצא בשליחות לפרעה היה משה רבינו קודם בנבואה ואחר כך אהרן. ועל כן בדקדוק נאמרו פסוקים הנזכרים לעיל הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים, כי אצל בני ישראל לצאת מן הגלות היה אהרן נביא קודם למשה כנזכר לעיל, אבל בדברם לפרעה היה משה קודם כנזכר לעיל. על כן כתב הם המדברים אל פרעה וגו' הוא משה ואהרן כי אצל פרעה הוקדמה נבואה למשה כנ"ל וקל להבין:

או יאמר דיש להבין גם כן סמיכות הפסוקים, שבפסוק הקודם כתיב ואלעזר בן אהרן וגו' אלה ראשי אבות הלוים, מה שייכות יש לפסוק זה עם הפסוק שלאחריו הוא אהרן ומשה. אבל נראה על פי הקדמה קטנה מה שמבואר בכתבי האר"י ז"ל על זה הפסוק ותלד לו את פנחס אלה ראשי אבות הלוים, כי בפנחס נתעברו נשמות נדב ואביהוא, וזהו ותלד לו את פנחס, הריבוי של את מרמז שנתעברו בו אלו שני הנשמות של נדב ואביהוא. וזהו ואלה ראשי אבות הלוים קאי על פנחס לבד, ונאמר עליו אלה ראשי וגו' כי היו בו ג' נשמות שלו ושל נדב ואביהוא ודי למבין. על כן יפה שייך הפסוק שלאחריו הוא אהרן ומשה, דהנה נודע שבעת מיתת נדב ואביהוא נאמר וידום אהרן וגו' שקיבל שכר על שתיקתו, נמצא בעת הסתלקות נדב ואביהוא בודאי לא הלכו נשמות גדולות כאלו ח"ו נע ונד, רק מיד נתלבשו בפנחס. הגם שאמרו ז"ל שאחר מעשה זמרי זכה לאלו הנשמות, בעת הזאת היה בהתגלות, אבל מיד בעת הסתלקותם נתלבשו בו כמו שמרמז כאן האר"י ז"ל בדיבור אלה ראשי וגו'. נמצא בעת הזאת היה אהרן גדול ממשה מפני שני טעמים. אחד שקיבל באהבה רבה, גם שנית כי ביום ההוא טעה משה באכילת החטאת מחמת הקצף שקצף על אלעזר ואיתמר, ואהרן כיון ההלכה שאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה', והודה לו משה. נמצא בעת הסתלקות נדב ואביהוא ונתלבשו בפנחס, היה אז אהרן גדול ממשה. וזה רמזו לנו סמיכת פסוקים אלו אלה ראשי אבות הלוים שמרמז על פנחס לבד, מחמת שנתלבשו בו נשמות נדב ואביהוא ואז היה אהרן גדול ממשה, על כן נאמר הוא אהרן ומשה לומר לך שבעת הזאת שפנחס היה לראשי אבות הלוים, היה אז הוא אהרן ומשה כנ"ל ודו"ק:

או יאמר בפשיטות על פי הקדמה הנזכר לעיל וסמיכת הפסוקים, שקאי הוא אהרן ומשה על שעה שנתעברו נשמות נדב ואביהוא בפנחס, היינו בעת שקינא לאלהיו במעשה זמרי והיה אז אהרן גדול ממשה, על פי מאמר חז"ל על פסוק והמה בוכים פתח אהל מועד שנתעלמה הלכה ממשה שהבועל ארמית קנאין פוגעין בו ופנחס ראה מעשה ונזכר הלכה. עוד אמרו, בעגל עמד משה נגד ששים ריבוא וכאן נתרשלו ידיו אלא כדי שיבוא פנחס ויטול את שלו. על כן אחרי שכתוב אלה ראשי אבות הלוים שמרמז על פנחס שנתעברו בו נשמות נדב ואביהוא בעת מעשה זמרי, אמר אחר כך הוא אהרן ומשה מפני שאהרן נשאר אז במדריגתו ומשה רבינו נפל אז ממדריגה כאמור, וקל להבין:

עוד יש לומר בדרך רמז והוא מרומז קצת בזוהר הקדוש, על פי מה שאמרנו למעלה שעיקר הוא ההתמזגות להמתיק הדינין ברחמים, ולמשוך הרחמים על הכנסת ישראל ולהמשיך הדינים על שונאי ישראל. והנה בזמן שצריכין הכנסת ישראל מדת החסד, אז צריך לפעול שגם הדינים יסכימו אל החסדים ולאכללא השמאל בימין. ובזמן שצריך למשוך הדינים על שונאי ישראל, אז צריך לפעול שגם החסדים יסכימו להדינין על שונאי ישראל. וזאת ידוע מספרי קודש שאהרן שהוא כהן מדתו מדת החסד ומשה רבינו ע"ה שהוא לוי מדתו מדת גבורה מסטרא דלויה שהוא גבורות קדושות. וזה הוא אהרן ומשה אשר אמר וגו' הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים, שלהוציא את ישראל שצריך לזה מדת החסד והרחמים, אהרן קודם למשה ונכלל משה באהרן לפעול להכנסת ישראל מדת החסד. הם המדברים וגו', דיבור הוא לשון קשה כידוע. וזהו הם המדברים אל פרעה, פירוש כשהוצרכו להתנהג במדת הדין הקשה ולהביא המכות על פרעה שישלח את ישראל מארצו, אז הוא משה ואהרן משה קודם לאהרן, ונכלל אהרן במשה לעשות דין בשונאי ישראל ולהביא המכות על פרעה ועמו:

וידבר ה' אל משה לאמר אני ה' דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך ויאמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך. יש לדקדק. א', מאי זה שאמר הקב"ה למשה לאמר אני ה', מה שייכות יש לזה בכאן. ב', מה שאמר דבר אל פרעה את כל אשר אני דובר אליך, גם כן אינו מובן, שהיה לו לומר דבר אל פרעה את אשר אדבר אליך, מה זה אשר אני דובר, שמשמע שאותו הדיבור בעצמו שאמר לו הקב"ה אני ה' יאמר לפרעה והוא תמוה. ושארי הדקדוקים יתבארו מעצמם:

ונראה על פי פשוטו דהנה כתיב סוד ה' ליראיו, יש לומר כך דהנה יש להבין מה זה סודות התורה שקוראין כל ישראל סודות התורה, שאין לומר שהכוונה על חכמת הקבלה וכתבי האר"י ז"ל וזוהר הקדוש, דהנה לשון סוד הוא דבר שאי אפשר לגלות לאחרים כלל, והלא כל הקבלה וכתבי האר"י והזוהר יכולין לגלות לאחרים ולפרשם ביתר שאת, ואם כן כיון שנתגלה אין זה סוד. אבל מה הוא סוד שאי אפשר לגלות לשום אדם הוא סוד ה', רצה לומר עצם אלקות שהוא היה הוה ויהיה והוא עיקרא ושרשא דכולי עלמין, זה אי אפשר לגלות לשום בריה, רק כל אדם משער לעצמו השגת אלקות לפי שכלו ולפום שיעורין דלביה. וכל מה שהאדם מזכך עצמו ומיגע עצמו יגיעות הרבה להשיג, כך ישיג בשכלו הזך יותר ויותר. ומה שמשיג שכל באלקותו יתברך זה אי אפשר לגלות לשום אדם מעמקי לבו מה שהוא בלבו ושכלו, הגם שיכול לדבר לאחרים ולהכניס בלבם מציאות אלקותו ויראתו יתברך שמו, אבל כל מצפוני לבו אי אפשר לגלות להם כידוע לכל מי שנכנס לעבודה באמת, על כן זה נקרא סוד כי הוא סוד באמת שאי אפשר לגלות לשום אדם מה שהוא אצלו בנקודת הלב והמחשבה, רק כל אחד מבין לפי יגיעתו והזדככות חומרו. ומה שאדם משיג יותר השגות אלקות בכלל ובפרט, דהיינו שבא למדריגות גדולות בהשגות אלקות על ידי הזדככות יותר, לזה האדם קשה יותר לפרש ולגלות מצפוני לבו לאחרים כי יש לו יותר בלבו ובמחשבתו אשר אי אפשר לגלות ולפרש מצפוני לבו. וזהו סוד ה' ליראיו, רצה לומר שנשאר תמיד אצלם בסוד שאי אפשר לפרש, שמה שאדם יותר ירא שמים, הוא יותר אצלו אלקותו יתברך בסוד יותר אשר אי אפשר לגלות מצפוני לבו, ואי אפשר להבין ממנו פחותי הערך גודל ההשגות שהשיג מאלהותו יתברך. ומי שהוא עדיין אינו גדול כל כך בהשגה במציאות אלהותו יתברך, יכול יותר לפרש לאחרים מה שבלבו, כי אין לו עמקות לבבו כל כך כמו גדול הערך כנזכר לעיל, ויכולין פשוטי העם לקבל ממנו יותר ממי שהשיג הרבה כנזכר לעיל. ועל כן אם אדם שהוא גדול ביראת ה' בהשגות גדולות ממציאות אלהותו יתברך שמו רוצה לגלות מצפוני לבו שיבינו אחרים ממנו, צריך למתורגמן דהיינו לאדם קטן ממנו שיכול להבין דבריו והוא ישמיעם לאחרים כדי שיבינו מחמת שישמעו מקטן הערך על כן יהיו יכולין לקבל ולהבין. ומזה תבין שכך היה סדר לימוד כל תורתינו הקדושה נכנס אהרן ולמד פרקו אחר כך נכנסו וכו' כדאיתא בעירובין, עיין שם:

נחזור לפירוש הכתובים הנזכר לעיל דאיתא בזוהר פרשה הנזכר לעיל, על פסוק ולקחתי אתכם לי לעם וגו' וידעתם כי אני ה' אלהיכם וזה לשונו פקודא דא קדמאה לכל פקודין ראשיתא קדמאה לכל פקודין למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכללא אמאי בכללא למנדע ליה דאית שליטא עילאה דאיהו רבון עלמא וברא עלמא כולא וכו' עיין שם באריכות. נמצא כשרצה הקב"ה לגאול את ישראל מהגלות צוה למשה רבינו ע"ה להכניס בלב כנסת ישראל מציאותו יתברך שמו, כמאמר הזוהר הקדוש למינדע ליה בכללא דאיהו ברא כל עלמין כו'. ולא שמעו אל משה מקוצר רוח, רצה לומר רוח הוא חיות של האדם, על כן לא יכלו להבין עדיין מציאות אלהותו יתברך שמו ממשה מחמת שהיה עדיין שכלם קצר מחמת השיעבוד. ועתה נחזור להכתובים הנזכרים לעיל, וידבר ה' אל משה לאמר אני ה', רצה לומר שהקב"ה צוה למשה לאמר לאחרים שידעו שאני ה', רצה לומר לגלות להם סוד מציאות אלהותו שהוא רבון ושליט וכו'. ומיד אמר לו בא דבר אל פרעה את כל אשר אני דובר אליך, רצה לומר מה שאני דובר אליך להודיע אלהותי שאני רבון ושליט זה תדבר אל פרעה שידע אלהותי יתברך שמו. על כן השיב משה הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה, רצה לומר כנגד השגתי שאני משיג אלהותך ומציאותך, אי אפשר לפרש ולהטעים לאחרים שיבינו ממני גודל מציאותך, דהיינו קל וחומר הנזכר לעיל הן בני ישראל לא שמעו אלי וגו', רצה לומר לא הבינו ממני מחמת שגודל שכלי אי אפשר לצמצם כל כך להבינם לפחותי הערך, מכל שכן לפרעה. על כן אמר לו הקב"ה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך, רצה לומר מתורגמנך כתרגום אונקלוס שהוא יפרש דבריך להטעימם שידע מציאות אלהותי:

כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין וגו'. יש לרמז במה שהראה לו דוקא למופת במה שיתהפך המטה לתנין ולא הראה לו מופת גדול מזה, והלא זה אפילו תינוקות שבמצרים היו יודעין לעשות כמו שאמרו תבן אתם מכניסין לעפרים כו'. דהנה איתא בספרים הקדושים דעשר מכות אשר הוכו המצריים באו מעשר קדושות היינו עשר ספירות, ובאו מתתא לעילא. ולזה הסימן של העשר מכות הוא בשלש שלש דצ"ך עד"ש באח"ב כידוע שהעשרה קדושות גם כן נחלקים לשלש שלש מדריגות כידוע. והכה לפרעה סטרא אחרא בעשרה כתרא דמסאבא מלעילא לתתא, דהיינו מכת דם הכה ממלכות דקדושה אל מדריגה ראשונה של סטרא אחרא ונטל ממנו א' מאדם נשאר דם והביא עליהם מכות דם. וצפרדע הוא לשון צפור דע והכה ממדת יסוד שהוא התקשרות ותענוג בהם והביא בהם צפרדע. ועל כן כתיב בהו ותבאש הארץ שנהפך התענוג ולא יוכלו ליהנות משום דבר מחמת ריח רע של הצפרדעים. וכנים גם כן מכוון, יעויין שם בספרי הקודש מזה. ולזה יש לומר גם כן במה דכתיב כנ"ם חסר י', והך את עפר הארץ ויהי לכנם, דהנה סימן ראשון הוא דצ"ך גימטריא קי"ד, וכן כנ"ם עם הג' אותיות ועם הכולל של התיבה גימטריא כן, דהיינו כנ"ם גימטריא ק"י וג' אותיות והכולל הוא קי"ד. והנה איתא בכתבי האר"י ז"ל גימטריא של דצ"ך עד"ש באח"ב הוא תק"א. והנה המכות באו מעשרה קדושות כנזכר לעיל, וגימטריא תני"ן עם הכולל הוא תקי"א רומז לדצ"ך עד"ש באח"ב עם עשרה קדושות שהן גימטריא גם כן תקי"א. ולזה הראה לו מופת זה יהי לתנין שיבא עליו העשר מכות כנ"ל וקל להבין:

כה אמר ה' וגו' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם וגו' ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי וגו' ויעשו כן משה ואהרן וגו'. יש לדקדק כי מתחלה אמר השי"ת למשה שיאמר לפרעה הנה אנכי מכה במטה אשר בידי, שמשה בעצמו יעשה הכאת היאור על ידי המטה. ולבסוף נעשה על ידי אהרן מפני שהיאור הגין על משה כפירוש רש"י. ואם כן נתן מקום לפרעה לומר משה בדאי הוא. וטוב טוב היה שיאמר מיד שאהרן יכה היאור. עוד יקשה מאד אמרו ויעשו כן משה ואהרן וגו' מורה שהמכה נעשתה על ידי שניהם, וכנראה הנה משה לא עשה דבר. עוד ראוי להתבונן באמרו כאן אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך, ובמכת צפרדע נאמר נטה את ידך במטך, שינוי הלשון צריך ביאור. ונראה לבאר על פי פשוטו על פי דברי הזוהר הקדוש בפסוק פרשת בשלח ואתה הרם את מטך וגו' הרם מלשון תרומה והפרשה, ופירושו שצוה לו שיפריש המטה ולא יעשה עמו שום פעולה רק בנטיית יד לבד, יעויין שם. ויתכן גם כאן לומר כן, דמה שאמר השי"ת למשה לומר לפרעה הנה אנכי מכה במטה אשר בידי, לא היה המכוון שיגמור מכח הכאת משה לבד המכה של דם, רק שאחרי הכות משה במטה יגמור אהרן על ידי נטיית היד לבד, ואהרן לא יעשה שום תנועה בהמטה ועל ידי משה לבד לא נגמר המכה כפירוש רש"י מפני שהיאור הגין עליו. וזהו שאמר ה' למשה אמור אל אהרן קח מטך וגו' כלומר קח לשון הפרשה שיקח המטה מלפניו ולא יעשה שום פעולה עמו כיון שכבר החל משה לפעול פעולה בהמטה רק שלא גמר ואם כן נגמר המכה על ידי פעולת שניהם כי משה עשה פעולה בהמטה ואהרן אחר כך גמר הדבר על ידי נטיית היד לבד. ואתי שפיר אמרו אחר כך ויעשו כן משה ואהרן. אכן במכת צפרדע להיותה רק על ידי פעולת אהרן לבד נאמר נטה את ידך במטך שאהרן עשה פעולת המכה בעצמו על ידי נטיית ידו בהמטה וקל להבין:

ויאמר משה לפרעה התפאר עלי למתי אעתיר לך ולעבדיך ולעמך וגו' למען תדע כי אין כה' אלהינו וגו' ויצא משה ואהרן מעם פרעה ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה. יש לדקדק קצת מפני מה נאמר על דבר הצפרדעים ולא נאמר כן אצל שאר מכות על דבר הערוב רק נאמר סתם ויעתר אל ה'. ונראה לי לפרש על פי מה דאיתא בגמרא על מה דאמר דוד המלך ע"ה ה' לא גבה לבי וגו' כיון שאמר כל אותם שירות ותשבחות שבספר תהלים זחה דעתו עליו, אמרה לו הצפרדע אל יזוח דעתך עליך כו', עיין שם, והמה אומרים בכל יום שירות ותשבחות הרבה עד אין קץ וסוף. וכשמו כן הוא הצפר דע שיש בהם דעת ושכל לשבח השי"ת בשירות ותשבחות. וכאן אצל פרעה כשהביא הקב"ה את הצפרדעים והצפרדעים עשו רצון קונם ומסרו עצמם למיתה על קידוש השם, כמו דאיתא בגמרא פסחים בפרק מקום שנהגו מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן לשריפה נשאו קל וחומר לעצמן מצפרדעים שהצפרדעים מסרו עצמן על קידוש השם כמו שנאמר ובתנוריך והפילו עצמן אף לתנור כגזירת השי"ת, ועל כן נמלטו כדכתיב וימותו הצפרדעים מן הבתים מן החצרות ומן השדות, אבל לא מהתנורים. ובודאי בעת שמסרו עצמן על קידוש השם בודאי אמרו שירות ותשבחות יותר ויותר בעת קידוש השם, השירות ההם היו לשברון לב ולנכאה רוח שלא היה יכול לשמוע שירות ותשבחות, לזאת ויקרא פרעה למשה ולאהרן להסיר הצפרדעים שלא ישמע עוד קולם בשירות ותשבחות. וידוע שבעת שישראל פותחים ואומרים שירה אף המלאכים צריכים לשתוק, כמו שפירש רש"י על פסוק קדמו שרים אחר נוגנים. וכמו שהיה ביהושע שאמר שמש בגבעון דום, היינו דום מלומר שירה. כי הוא יאמר שירה מכל שכן בעת שהתפלל משה להשי"ת ומתפלל בתפלות ושירות ותשבחות, בודאי היו מוכרחים הצפרדעים לשתוק מלומר שירות ותשבחות. וזה שנאמר ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים, יש לפרש על דבר מלשון דיבור היינו בעת שהוא התפלל היו צריכים הצפרדעים לשתוק מלדבר בשירות, כי קצה פרעה בחייו מהשירות ותשבחות של הצפרדעים יותר ממה שהיה קשה עליו הצפרדעים עצמן ודו"ק.

ויאמר משה לפרעה התפאר עלי וגו' להכרית הצפרדעים ממך ומבתיך רק ביאור תשארנה וגו' למען תדע כי אין כה' אלהינו וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך ומעבדיך ומעמך רק ביאור תשארנה. יש להבין אמרו רק ביאור תשארנה, מה לנו אם ישארו ביאור או לא. גם מה שחזר ואמר וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך ומעבדיך ומעמך וגו', הלא כבר אמר אעתיר לך ולעבדיך ולעמך וגו' ממך ומבתיך וגו'. ויש לפרש דהנה מדרך הכישוף שיתבטל במים כדאיתא בש"ס סנהדרין, והטעם כי הכישוף הוא מצד הטומאה, לזאת יתבטל בעברו במי מקוה טהרה על ידי טהרת מים. גם מדרך הכישוף באם רוצים המכשפים לבטלו אחר כך, אין ביכולתם לבטלו בהדרגה מעט מעט רק כולו כאחד דוקא וגם שלא ישאר שום רושם ממנו. והנה משה רבינו ע"ה היה רוצה להראותם בחוש המופתי כי יד ה' היתה בם ולא על ידי מעשי כשפים כאשר חשבו פרעה וחכמיו, לזה אמר לו למען תדע כי אין כה' אלהינו, רצה לומר שתדע שכל הפעולות הללו מעשי ה' המה ומבלעדו בלתי באפשרי שום נמצא שיעשה זאת, כי וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך ומעבדיך וגו', כלומר שיתבטלו בהדרגה מעט מעט ולא בפעם אחת, וגם רק ביאור תשארנה ולא יתבטל על ידי טהרת המים כדרך הכישוף ואם כן דעו נא וראו כי גדולים מעשי ה' והוא פעל אלה. וקל להבין:

והפשתה והשעורה נכתה כי השעורה אביב והפשתה גבעול. והחטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה. הנה התורה נצחיית היא, ויש להבין הרמז במה שכתב ענין זה בתורה הקדושה. ורש"י פירש אפילות הנה מדרש תנחומא פלאי פלאות נעשה להם שלא לקו. הענין הוא כי כבר כתבנו בשם האר"י ז"ל דהמכות באו עליהם מתתא לעילא ומלעילא לתתא. והנה ברד היה מספירה חסד שבקדושה הכה לנצחים של הסטרא אחרא. והנה איתא בכוונות על ולמלשינים אל תהי תקוה כי לעשות דינים בשונאי ישראל צריך שיסכים גם כן מדת החסד על הדינים, וכן להמשיך חסדים על כנסת ישראל צריך שיסכים מדת הדין. וזה שמובא ברש"י ז"ל על פסוק ויהי ברד ואש מתלקחת נס בתוך נס כו'. ואיתא גם כן במדרש משל לשני לגיונות קשים שהיה מלחמה ביניהם כו' עשו שלום ביניהם ועיין שם. ולזה בא ברד ממדת חסד כנזכר לעיל, שצריך גם מדת החסד להסכים עם מדת הדין לעשות נקמה בשונאי ישראל והכה בנצחים של הסטרא אחרא כנזכר לעיל. והנה ידוע שיש ק"ך צירופי אלהים ויש חמשה גבורות ועיקר העבדות להמתיק אותם שירדו הדינים על שונאי ישראל וחסדים לכנסת ישראל. וחמשה אלהים גימטריא ת"ל. וזהו שאמר לו משה לפרעה רק אל יוסף פרעה הת"ל לבלתי וגו' הת"ל דייקא גימטריא חמשה אלהים. וידוע מספרי הקודש שפשתן רומז לסטרא אחרא וחיצונים, וכן שעורה כדאיתא בגמרא שעורים נעשו יפים צא ובשר לסוסים ולחמורים. וזהו והפשתה והשעורה נכתה כי השעורה אביב והפשתה גבעול אבי"ב גבע"ל גימטריא ק"כ, רומז לק"כ צירופי אלהים שירדו הדינים על מצרים שהוא הסטרא אחרא והנה בכל דור ודור הוא כן שעל ידי תורה ומצוות ומעשים טובים של ישראל מכה בסטרא אחרא, כל אחד ואחד מישראל לפי מדריגתו בקדושתו אזי מכה בסטרא אחרא בהמדה שכנגדו בהיפוך. אכן אבותינו במצרים לא היו עדיין ראויין לכך שלא היה להם תורה ומצוות כמו שנאמר ואת ערום ועריה,ונעשה הכל על ידי משה רבינו ע"ה ואהרן הכהן. וזהו מרומז לנו בתורה בהוה ועתיד, כי הפשתה והשעורה נכתה כנזכר לעיל, והחטה וגו', חט"ה גימטריא כ"ב, רומז לכ"ב אותיות התורה והוא פשטות של תורה, והכוסמת וגו', רומז לרזי התורה שהוא לשון התכסות, לא נכו כי אפילות הנה, רומז שנמשך על ישראל מפלא העליון חסדים מגולים ורחמים פשוטים. וזהו פלאי פלאות נעשה להם היינו פלאי פלאות חכמה העליונה ודו"ק:

ספר מאור ושמש - פרשת בא

בא אל פרעה וגו' למען שתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך וגו' את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'. יש לדעת מה זה הלשון אותותי ולא אמר מופתי. גם מה זה למען תספר באזני בנך אינו מובן. גם וידעתם כי אני ה' אינו מובן, שהיה לו לומר וידעו כי אני ה'. ויש לפרש דהנה איתא במדרש, גם בפירוש רש"י, דהקב"ה לקח מפרעה הבחירה אחר חמש מכות ראשונות. והגם שכך דרכו יתברך שמו יפעל פעמים שלש עם גבר ואם אינו עושה תשובה אז הקב"ה גבה דיליה, אף על פי כן יש לעיין בזה בשגם שמצינו שדרכו יתברך שמו הוא טוב ומטיב לברואיו, היה לו להאריך אפו עוד ולא ליקח ממנו הבחירה כלל אולי ישוב:

אבל נראה לומר כך דהנה ידוע קושית הרמב"ם ושאר קדמונים על הבחירה והידיעה. והאמת תירוץ הוא שאף על פי שהקב"ה יודע הכל וצופה ומביט עד סוף כל הדורות מה שיחשוב אדם וכל שכן המעשים, אף על פי כן רצה הקב"ה שיתגלה לכל באי עולם מעשה כל אחד ואחד על ידי בחירתו. וכשבוחר אדם בטוב על ידי כמה וכמה נסיונות אזי נתגלה לכל גודל בחירתו ונתוודע לכל העולם הידיעה שהיה להקב"ה מקודם. וזה שנאמר אצל אברהם אבינו ע"ה אחר נסיון העקידה עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ופירשו כל הקדמונים שנתגלה לכל הידיעה כמובן. וגם להיפך הקב"ה מתרה ברשעים כמה פעמים כדי שיתגלה לכל גודל רשעתם וידעו הכל ויתברר אצלם הידיעה שהיה להקב"ה מקודם. גם ידוע שעל ידי אותות ומופתים של מצרים נתפרסם לכל חידוש העולם שהקב"ה חדשו ובראו ועשה בו כרצונו, כידוע לכל מכל ספרי קודש, על כן אנו אומרים בכל קידושי שבת ויום טוב זכר ליציאת מצרים, כי הקידוש בשבת ויום טוב הוא להעיד על אלהותו יתברך שברא עולמו בששה ימים וינח ביום השביעי דהיינו להעיד על חידוש העולם, וזה נתגלה ביותר ביציאת מצרים, על כן אומרים זכר ליציאת מצרים בכל הקידושין. גם זאת נתברר על ידי שבת ויום טוב ויציאת מצרים שכל שכר ועונש. הגם שעיקר הבריאה היה ליתן שכר ועונש כדי שלא יהיה נהמא דכיסופא כידוע מספרים, אף על פי כן מצינו בשבת קודש שהוא מעין עולם הבא והוא תענוג גדול לבני ישראל והקב"ה נתנו במתנה לישראל כמאמר הגמרא מסכת שבת מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקשה ליתנה לישראל לך והודיעם. נמצא שנתן הקב"ה לישראל שכר קודם שסיגלו הם מעשים טובים ונתגלה על ידי שבת שהקב"ה נותן שכר מתנת חנם. ועל ידי יציאת מצרים נודע שנותן עונש שלא על ידי הבחירה. ועל ידי שניהם שבת ויציאת מצרים נתגלה אמונת אלהי עולם שברא וחידשו ונותן שכר ועונש כפי רצונו, הגם שיש בחירה ורצון כנ"ל:

וזהו פירוש הפסוקים הנזכרים לעיל, למען שתי אותותי, רצה לומר שעל ידי פרעה נתגלה הסוד שבת ויום טוב שנקרא אותותי כידוע, שעל כן פטורים מתפלין כמאמר חז"ל. וזהו למען תספר באזני בנך וגו', רצה לומר כי המצות עשה של שבת היינו זכור וגו' אינו אלא בפה דוקא שהקידוש והבדלה דוקא על ידי דיבור הם, שצריך לספר לבני ביתו דוקא בשינון הקידוש של שבת כי על ידי זה נתברר חידוש העולם ועל ידי יציאת מצרים. וזהו למען תספר באזני בנך דהיינו הקידוש וסיפור יציאת מצרים שבו שעל ידי זה נתגלה לכל העולם שהקב"ה חידש העולם כולו והוא עילת כל העילות, על כן כתיב את אשר התעללתי במצרים, רצה לומר שעל ידי יציאת מצרים נודע לכל שהוא פועל הכל, וזהו התעללתי, רצה לומר שאני פעלתי הכל וזה נודע על ידי אותות ומופתים של מצרים. וזהו וידעתם כי אני ה', רצה לומר שעל ידי הנ"ל נתגלה לבני ישראל שאני ה' כנ"ל:

או יאמר בא אל פרעה וגו' למען שתי אותותי אלה בקרבו וגו' וידעתם כי אני ה'. על דרך רמז דהנה ידוע שעשר מכות היו על ידי עשר ספירות דמלכות. והנה מכה ראשונה דם היה מן מלכות שבמלכות כנזכר לעיל, עד ברד שהיה על ידי חסד שבמלכות. והנה ידוע גם כן ליודעים שהה' תתאה רומז למלכות, והוא"ו שבשם רומז לששה קצוות מחסד עד יסוד, וי"ה שבשם מרמז לשלשה ראשונות כידוע. והנה עד מכת ארבה נתגלה אותיות ו"ה שבשם הוי"ה ב"ה, כי היו שבעה מכות משבעה ספירות התחתונות עד חסד כנזכר לעיל, והם מרמזים לאותיות ו"ה שבשם. וממכת הארבה ואילך רצה הקב"ה שיתגלה אותיות י"ה שבשם, כמובן מסדר המכות שמכת הארבה היתה מבינה שזה רומז לה' ראשונה שבשם, וחושך היה מספירת חכמה שרומז ליו"ד שבשם. וזהו למען שתי אותותי, רצה לומר שתי אותיות ראשונות של שם הוי"ה ב"ה דהיינו י"ה. ותיבת אל"ה בגימטריא יו"ד ה"י עם הכולל. וזהו וידעתם כי אני ה', רצה לומר שיתגלה כל השם הוי"ה ב"ה:

ועל ידי זה נוכל להבין הכתוב ויבא משה ואהרן אל פרעה ויאמרו וגו' כי אם מאן אתה לשלח וגו' הנני מביא מחר ארבה. קשה, הלא עדיין לא אמר הקב"ה למשה שיביא מכת הארבה, רק אחר כך נאמר לו נטה ידך על ארץ מצרים בארבה, וקודם לכן לא מצינו שציוהו הקב"ה להתרותו במכת ארבה. אבל על פי הנזכר לעיל שפיר שהבין משה מעצמו מסדר המכות שבאו כסדרן ממטה למעלה, ממילא ידע שעתה יביא מכה מבינה שהיא ספירה שמינית. וזה ידוע שכל ספירה היא שם הוי"ה אחד, וממילא הם כלולים חד בחבריה. וממילא מתתא עד בינה הם שמונה הויות. וזהו שאמר מעצמו הנני מביא מחר ארבה רצה לומר שיביא מכה מספירה שמינית שהיא כוללת שמונה הויות שהם גימטריא ארב"ה ודי למבין. ומכת חושך היה מחכמה שהיא ספירה היותר למעלה שאין השגה בה כלל, על כן נקרא חושך כי בדבר שאינו משיג הוא חושך. וזהו פירוש המדרש מהיכן בא חושך למצרים מחושך של מעלה שנאמר ישת חושך סתרו, דהיינו ממקום שהוא סתום שאין בו השגה כלל. וזהו ולכל בני ישראל היה אור במושבותם כי חכמת אדם תאיר וגו', והוא רחום יכפר:

עוד נראה לפרש, דהנה יש לדקדק שלכאורה תיבת אלה מיותר. ונראה בזה על פי מאמרינו למעלה שהעשר מכות היו על ידי עשר ספירות ומכל ספירה יצאה מכה אחת על פרעה, והיה מנגע לפרעה ורפוא לישראל. ועל ידי זה נתבטלו כל היו"ד מדות שבסטרא אחרא. ושבעה מכות ראשונות יצאו מהז' מדות מתתא לעילא, ועדיין היה צריך להביא עליו עוד ג' מכות מהג' ראשונות כדי שתתבטל הסטרא אחרא מכל וכל, שכל זמן שלא נתבטל הסטרא אחרא לגמרי, לא היה באפשרי שיצאו ישראל ממצרים. לכן אמר הקב"ה למשה בא אל פרעה וגו' אותותי אל"ה, היינו שיביא עליו עוד ג' מכות מג' ראשונות. והיה מרמז אותם במילת אל"ה שהאל"ף רומזת לכתר שהוא אמון מופלא ומכוסה, והלמ"ד רומזת לחכמה שהוא מגדל הפורח באויר, והה"א רומזת לבינה שהיא ה' עילאה. ומשה הבין שהמכה השמינית תבוא על פרעה מבינה כנזכר לעיל, שיש בו שמונה הויות שעולה ר"ח כמנין ארבה כנזכר לעיל. ובזה הלשון הוא נגוף למצרים ורפוא לישראל שרמז להם ברכה ארבה את זרעך ולמצרים נעשה מזה מכת הארבה:

עוד יש לומר במלת אל"ה על פי מה דאיתא בכתבי האר"י ז"ל על פסוק ויאמר פרעה מי ה' וגו' שהיה לפרעה אחיזה בשתי אותיות מ"י שבשם אלהים ורצה להכליל החסדים בגבורות ולהפך מדת רחמים למדת הדין. וזה שאמר מ"י ה', ולא היה ביכולתו מחמת שנשארו עדיין ג' אותיות אל"ה בשם אלהים שלא היה לו אחיזה בהם. והנה ידוע שכל אות מהשם הוא שם שלם, וג' אותיות הם ג' שמות אלהים והם בגימטריא רנ"ח כמנין חר"ן. וידוע ששם אלקים יש לו ק"ך צירופים כידוע מספר יצירה, ה' אבנים בונות ק"ך בתים. נמצא שמגיע לכל אות כ"ד צירופים, ולג' אותיות ע"ב צירופים. וזה שאמר הכתוב למען שתי אותותי אלה בקרבו, רומז לג' אותיות משם אלהים שלא היה לו אחיזה בהם, ובהם יעשה נסים ונפלאות. שג' שמות העולים כמנין חר"ן, בהם יהיה חרון אף על פרעה. והצדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים וממתיקין הגבורות בשורשן וממשיכין בג' אותיות הנ"ל שיש להם ע"ב צירופים כמנין חס"ד חסדים מגולים על כנסת ישראל אמן:

עוד בפסוק הנזכר לעיל בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שיתי וגו'. יש לדעת וכי מאי זה נתינת טעם שבשביל כך יבא אל פרעה מפני שהשי"ת הכביד את לבו. ויראה לומר על פי מה שיש להתבונן בפסוק והאלהים נסה את אברהם, שהלא הוא יתברך הבוחן כליות ולב ובודאי ידע שאברהם אבינו לא יהרהר אחר מדותיו ומה צורך לנסותו. אמנם כבר תירצו בזה והובא למעלה גם כן, שה' צדיק יבחן להראות לבאי עולם גודל צדקת הצדיק ועל ידי זה מתקדש שם שמים. וזה פירוש הפסוק והאלהים נסה לשון כנס על הגבעה שהקב"ה הרים את אברהם שתתודע צדקתו לעיני כל ויאמנו דברי השם בגודל מעלת אברהם אבינו (כמאמר הכתוב כי ידעתיו למען אשר יצוה). וכן להיפך ברשעת הרשע, הגם שהוא יתברך היודע שהוא רשע גמור, מכל מקום לעיני הבריות נראה ששב מדרכו הרעה והקב"ה יודע שלבו בל עמו ומודיע לבריות גודל רשעתו. והנה אצל מכת הברד אמר פרעה חטאתי וגו' ה' הצדיק והראה עצמו כאילו שב בתשובה, והקב"ה ידע האמת שאין פיו ולבו שוין. גם משה רבינו ע"ה אמר לו ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון וגו'. אמנם המון העם לא היו יודעין האמת ורצה הקב"ה לאמת דבריו, ועל כן הכביד לבבו רק לפרסם רשעו כאשר הוא האמת. לכן אמר למשה בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו', הכבדת"י גימטריא אמת, שתבוא אליו כדי שאודיע לכל האמת שהוא רשע גמור ויתקדש שם שמים שיראו שעדיין מקשה ערפו ומשפטי ה' אמת:

עוד יאמר בא אל פרעה כי אני. ולתרץ ענין הנתינת טעם. ונקדים עוד לדקדק שמשמעות הכתוב מורה שמשה לא היה ברצונו לילך עוד, וזה לא מצינו שיהיה משה מסרב מלילך רק טרם שהתחיל לילך בשליחותו יתברך, אבל אחר כך לא מצינו שיהיה מתיירא מלילך. גם למה נתן טעם למכה זו יותר מבמכות אחרות. ולמה באמת הכביד את לבו במכה זו יותר מבאחרות, והיה לו להכביד את לבו תיכף במכה הרביעית, כמובא ברש"י שהקב"ה מתרה באדם פעמים ושלש כמאמר הכתוב הן וגו' פעמים שלש עם גבר. אמנם נראה על פי מה שכתבתי למעלה שהעשר מכות יצאו מהעשר קדושות מתתא לעילא והכו העשרה כתרין דמסאבא, ומכת ארבה יצאה מבינה. וידוע שבינה הוא עולם התשובה, ולכן אחר שנשלמו הז' מכות היה מתיירא משה שמא על ידי שהמכה השמינית תצא מבינה ויתפשט עולם התשובה מעילא לתתא עד מקום ערות מצרים, יגרום זאת שגם פרעה יעשה תשובה ושוב לא יצא המכה התשיעית והעשירית מחכמה וכתר ולא יתבטלו החיצונים מכל וכל. לזאת הבטיח לו השי"ת שהוא הכביד את לבו ולא יעשה תשובה. וזהו בא אל פרעה ואל תדאג שמא יעשה תשובה על ידי מכה זו כי אני הכבדתי וגו':

עוד יש לרמוז בפסוק זה. ונקדים הפסוק ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי מקץ שלשים וגו' יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים. ואמרו חז"ל שזהו אחד מהדברים ששינו לתלמי וכתבו בארץ מצרים ובשאר ארצות. ופירוש הכתוב ששלשים שנה וארבע מאות שנה היו מברית בין הבתרים ואילך שאז נאמר לו כי גר יהיה זרעך. וגם זה צריך ביאור, שאם החשבון הוא מאותו היום ואילך מדוע נאמר לו כי גר יהיה זרעך הלא הוא בעצמו גם כן היה בכלל הגלות. גם נשים לב על פסוק שלמעלה ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה וגו', למה לא נזכר כאן כלל ארץ מצרים, ובפרשיות הקודמים לא נזכר רעמסס רק ארץ מצרים כענין שנאמר בהוציאך את העם ממצרים, והוצאתי את צבאות וגו' ממצרים, ומה נשתנה כאן שהוזכר רעמסס. הגם שמושב בני ישראל היה בארץ רעמסס, מכל מקום היה לומר ויסעו בני ישראל מארץ מצרים ומארץ רעמסס. אמנם יש לרמוז בזה כי הנה עיקר כוונתו יתברך שמו בבריאת העולמות היה כדי להיטיב לברואיו, אך ברא מדת גבורה כדי שייראו מלפניו לבל נפגום חלילה, כדי שיוכלו לקבל הטובות מאתו יתברך. והנה ידוע ששמות הויות הם רחמים והגבורות הם שמות אלקים ומשם אלקים נשתלשלו כל הצמצומים עד שגם הסטרא אחרא נקראת אלהים אחרים. והחמשה אותיות של שם אלקים כל אות הוא שם בפני עצמו והם ה' שמות אלקים. גם אותיות מנצפ"ך הם ה' שמות אלקים וה' פעמים אלקים עולה ת"ל והם ת"ל גבורות. ופרעה היה לו אחיזה בשם אלקים והיה רוצה להגביר הת"ל גבורות, על כן אמר מי ה' אשר אשמע בקולו, שלא רצה ששם הוי"ה ב"ה יופיע על השמות אלקים כדי שימתקו הגבורות ויתגלו החסדים, ועל כן כפר בהשי"ת ולא האמין בהשגחה פרטיית שהוא יתברך שמו בידו לשדד המערכות ולעשות בעולמו כרצונו רק העולם מתנהג על פי הטבע שהוא שם אלקים בגימטריא הטב"ע:

והנה עיקר עבדות השי"ת להמתיק הגבורות להעלותן לשרשן, והשמות הויות יופיעו על שמות אלקים נמתקים הגבורות בשרשן, ואז הגבורות נהפכין לרחמים ואחיזת החיצונים נופלים לעומקא דתהומא רבה ונתגלו חסדים ורחמים גדולים על כנסת ישראל. וזהו ה' הוא האלהים, רצה לומר כשהשם הוי"ה מופיע על שם אלקים והגבורות נמתקין בשרשן והחסדים נתגלו, אז גם השם אלקים נהפך לרחמים שהוא שם הוי"ה, ואז נראה בעליל גלוי לכל העולם שגם טבע הוא בהשגחה פרטיית מאתו יתברך, והוא יתברך ביכלתו לשנות הטבע ולשדד המערכות. וזהו שאנו מתפללין יהא שמיה רבא מברך, היינו שאנו מתפללין ששם הוי"ה יופיע על שם אלקים ויהיה ביטול חיצונים מכל וכל, ואז יהיה השם מלא כמו שהיה בעת הבריאה כמאמר הכתוב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. והנה במצרים היה שליטת הת"ל גבורות והן היו מסכים מבדילים מלידע שמו יתברך, שבני ישראל לא יכלו לעבוד אותו יתברך מעומקא דלבא בדעה והשכל. וזהו שאיתא בספרים שבמצרים היה הדעת בגלות. והנה כשנתייחדו הוי"ה ואהי"ה נמתקין הגבורות בשורשן ונתבטל אחיזת החיצונים. ויו"ד פעמים הוי"ה ואהי"ה עולים בגימטריא עת. וזהו ואני תפלתי לך ה' עת רצון, רצה לומר שאנו מתפללין שיתייחדו שמות הוי"ה עם אהי"ה שעולים למנין ע"ת ועם הד' אותיות שבשם הוי"ה ברוך הוא עולה בגימטריא דעת, ומשה היה שורש הדעת והיה בכוחו לייחד שמות הוי"ה עם שמות אהי"ה ונמתקו הגבורות בשורשן ונתבטלו כוחות הת"ל גבורות אשר רצה פרעה להגביר ועל ידי זה יצאו ישראל ממצרים:

ומזה נבוא לביאור הפסוק, ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה, רעמסס בגימטריא ת"ל, ופירוש שנתייחד הדעת ויצאו בני ישראל מתחת שליטת הת"ל גבורות שמרומזים בתיבת רעמסס ונסעו משם. ולהיכן נסעו, אומר הכתוב סכותה, היינו שבאו לסוכה עליונה שהוא יחוד הוי"ה אהי"ה. ומדברינו אלה נבין מאמר הכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה, פירוש שהיו במצרים תחת שליטת הת"ל גבורות, ושליטתן התחיל להתנוצץ מיום שנגזר בין הבתרים כי גר יהיה זרעך, שאלמלא לא היה אז התגברות הדינים לא היה הגזירה. ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה יצאו כל צבאות ה' מארץ, פירוש שהיה קיצן של הת"ל גבורות ונתבטל כוחן, יצא הדעת מהגלות דהיינו שנתייחד שמות הוי"ה עם שמות אהי"ה. וזהו כל צבאות ה' היינו השמות הקדושים. ודברינו אלה נרמזים בפרשת בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ראשי תיבות של כ'י א'ני ה'כבדתי עולה כ"ו כמספר שם הוי"ה ב"ה. וסופי תיבות של א'ל פרע'ה כ'י אנ'י הכבדת'י א'ת לב'ועולה תע"א כמנין עשר הויות ועשר אהיות עם הכולל, ופירוש שפרעה לא האמין בשם הוי"ה כנזכר לעיל, ואמר הקב"ה למשה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, הכבדת'י א'ת לב'ו עולה תע"א כמנין עשר הויות ועשר אהיות עם הכולל, ופירוש שפרעה לא האמין בשם הוי"ה כנזכר לעיל, ואמר הקב"ה למשה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, ובדברים אלו רמז לו שיודיע לפרעה משם הוי"ה שנרמז בפסוק זה. וגם שיתייחד שמות הוי"ה עם שמות אהי"ה ועל ידי זה יתבטלו כוחות הת"ל גבורות אשר פרעה נאחז בהם ויוכלו לצאת ממצרים. ואגב זה נבין מאמר הכתוב כשלחו גרש יגרש אתכם מזה, שתיבת כשלחו אין לו פירוש. ועל פי דברינו יובן היטב, ששורש הדינין הוא הס"מ והיה שר מצרים והוא הסית את פרעה ונתן בלבבו להשתעבד בישראל. ואחר כך כשנתייחד הדעת וכלה כח הדינין, ממילא כלה גם כח הס"מ. ואמרו בגמרא שס"מ הוא השטן ותיבת השטן בגימטריא שס"ד כמנין כשלחו. וזהו כשלחו כלה כלומר כשיכלה כח השטן שמשלח בלב פרעה להרע לכם גרש יגרש אתכם מזה:

או יאמר בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו'. יש לדקדק בזה שלכאורה משמע שמשה לא רצה לילך אל פרעה על שראה שפרעה מסרב לשלחם, שתיבת כי אני משמעו נתינת טעם, בא אל פרעה כי אני הוא שהכבדתי את לבו ואיננו מסרב מעצמו, ומה בכך יהיה איך שיהיה אינו רוצה לשלחם ולמה יבוא אליו. עוד קשה מה שהקשו המפרשים אם נטל ממנו הבחירה למה נענש. ובמדרש אם ללצים הוא יליץ שהקב"ה מתרה באדם פעמים ושלש ואם אינו חוזר בו הוא נועל את לבו מן התשובה, עדיין קשה הלא בסוף עשה תשובה שהלך בעצמו למשה ולאהרן וצעק קומו צאו וגו'. עוד יש לדקדק על תיבת אלה שלכאורה מיותר, היה לו לומר למען שתי אותותי בקרבו. גם קשה מה שאמר למען תספר וגו'. הלא בנסים שראו בשבע מכות הראשונות היה די לספר גודל מעלת הנסים של יציאת מצרים. גם לשון וידעתם כי אני ה' אינו מדוקדק היה לו לומר וידעתם את ה':

ונראה בזה, כי צריך להבין מה שצוה לנו יתברך שמו להזכיר יציאת מצרים בכל יום. הגם שבמה שאנו מזכירים גודל הנס גם כן מצוה גדולה לפי פשוטו, אך להבין תכלית המכוון בזה נראה שהקב"ה ברא כל העולמות והיה עיקר רצונו יתברך כדי שידעו כולם שהוא יתברך מהוה כל הויות והוא שופע חיות בכולם, ואם חלילה יסתלק חיותו מהם אף רגע אחד יהיו אפס ותהו. וזהו ומלכותו בכל משלה. וזהו עיקר עבדות ה' שישיג אדם שכל הדברים וכל הברואים וכל ההויות אינם קיימים אלא בחיותו יתברך, ואי אפשר לעשות שום תנועה קלה בלתי רצונו יתברך שמו. ואפילו התורה והמצוות שאדם עושה אין להחזיק טובה לעצמו כלל, כי האדם אינו עושה שום דבר רק השי"ת בעצמו. כמו ששמעתי מצדיקים פירוש על פסוק כי טוב זמרה אלקינו, שהשי"ת מזמר בעצמו, לפי שכל הדברים שאדם עושה הכל הוא מאתו יתברך. ואם אדם משיג זאת בודאי הוא נכנע מלפניו יתברך מחמת שיודע בעצמו שהוא כאפס ואין, ועל ידי זה יוכל להשיג חכמת התורה ונעשה דבוק בו יתברך שמו. מה שאין כן אם מתגאה חלילה לומר אני חכם, או שמחזיק עצמו באיזה מעלה ומדה, הוא נפרד חלילה מהקב"ה. ואין צריך לומר אם הוא מתגאה חוץ מעבדות ה', בודאי אוי לו ואוי לנפשו. אלא אפילו אם מתגאה בעבדות ה' חלילה שמחזיק עצמו לעובד ה', נפרד מהקב"ה ועושה בזה מסך מבדיל בינו לאביו שבשמים. כמו שאמרו ז"ל אין אני והוא יכולים לדור כאחת ושמעתי מהרב המגיד הקדוש רבינו יחיאל מיכל מגיד מישרים דק"ק זלאטשוב פירוש הפסוק אנכי עומד בין ה' וביניכם, שאם האדם מחזיק עצמו לאיזה בר מעלה עושה בזה מסך המבדיל. וזהו אנכי פירוש על ידי שמתגאה לומר אנכי בר מעלות ומדות טובות, הוא הוא העומד בין ה' וביניכם שבזה הוא מעמיד מסך המבדיל. רק שצריך האדם לידע שהוא כאפס ואין רק שהקב"ה הנותן בו חיות לעשות דבר גדול או קטן והוא מהוה כל הויות. לכן אין ראוי לשום בריה לומר אנכי כי אם לו יתברך נאה לומר אנכי מפני שהוא מהוה כל ההויות. אבל האדם אם אומר אנכי או אני היינו שמחזיק עצמו לשום בן מעלה ומרגיל בזה ומתגבר והולך במדה זו, הוא נפרד מהשי"ת עד שיוכל לבוא על ידי זה שיהיה כופר בעיקר חלילה:

ואיתא במדרש על פסוק ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה, מאני של פרעה אנו למידין אני של הקב"ה. פירוש לזה כי יוסף הצדיק היה פותר החלום לפרעה ובזה נתן בו חיות, ועל ידי יוסף נתגדל פרעה בעולם ומושל בכל העולם והיה מהראוי שיהיה נכנע לפני יוסף, והוא היה מתגאה עליו ואמר אני פרעה. ועל ידי זה היה סופו מרה כלענה. ואפשר לומר שאילולי זאת שנתגאה פרעה באמרו אני פרעה, היו ישראל משועבדין לו ד' מאות שנה כמו שנגזר עליהם, רק מפני שאמר אני פרעה וכפר בעיקר לכך שלח בו הקב"ה אותות ומופתים ונלקה בעשר מכות עד שעשה תשובה והודה בעל כרחו שהוא כאפס ואין והקב"ה הוא מהוה כל הויות ועושה בעולמו כרצונו. ומזה אנו למדין אני של הקב"ה פירוש ממה שאירע לפרעה על ידי שאמר אני פרעה, אנו למידין שאין לשום בריה לומר אני כי אם להבורא יתברך:

ומזה נבוא לביאור הכתובים שמשה לא רצה לילך אל פרעה מחמת שראה שהוא מסרב, ואמר לו הקב"ה בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו', פירוש מחמת שאמר אני פרעה גרם לי שהכבדתי את לבו כדי שילקה עד שיעשה תשובה. וזהו שאמר הכתוב למען שתי אותותי אלה בקרבו, הנה כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, פירוש שאכה אותו עד שיתחרט על דיבוריו הראשונים ויודה שהוא כאפס ואין, ולפי זה לא ניטל ממנו הבחירה כלל רק מחמת גאותו הכביד הקב"ה את לבו, וכשהוכה עוד בנגעים עשה תשובה. וגמר אומר ולמען תספר באזני בנך וגו', פירוש שתספר להם שהאותות ששמתי במצרים היה בשביל גאות פרעה שעל ידי זה נלקה בעשר מכות כדי שילמדו מזה מדת ההכנעה. ובזכרנו בכל יום יציאת מצרים ישימו אל לבם שמה שנלקו המצריים היה מחמת גאותם ויוסיפו על ידי זה מדת ההכנעה, ואז וידעתם כי אני ה', פירוש שתדעו מזה שאין לשום בריה לומר אני כי אם להבורא יתברך לו נאה לומר אני ה':

ויושב את משה ואת אהרן אל פרעה וגו', מי ומי ההולכים, ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו נלך וגו', ויאמר אליהם וגו' לא כן לכו נא הגברים וגו':

יש לדקדק למה פרט משה כל אלו הלא די באמרו בנערינו ובזקנינו והכל בכלל. גם למה הקדים נערים לזקנים הלא מן הראוי לחלוק כבוד לזקנים אפילו בדיבור. ונראה לרמוז בזה כי הנה פרעה הרשע היה לו אחיזה בשמות אלקים שעשה מסך ומבדיל ששמות הויות הקדושות לא יאירו בשמות אלקים. ונודע שיש ק"ך צירופי אלקים והכל בקדושה, ומשם ולמטה יונקים הסטרא אחרא משמות אלקים, ופרעה היתה מגמתו להגביר הסטרא אחרא שיניק משם אלקים. וזאת ידוע למביני דעת ששמות הויות הם גדלות דמוחין ושמות אלקים הם קטנות דמוחין. והשמות הויות הם נשמת עולם אצילות וכשמאירין בשמות אלקים אז מתהפכין השמות אלקים מדין לרחמים ונעשה יחוד בכל העולמות, וכל העולמות מתעלים דהיינו עולם הכסא ועולם המלאכים וממילא גם עולם העשיה מתעלה, כי כל העולמות מתמלאים רוב שפע מעולם האצילות שהוא שמות הויות. וזה שאנו מתפללין יהא שמיה רבא מברך דהיינו שיתרבה שיאירו השמות הויות בשמות אלקים ואז לעלם ולעלמי עלמיא יתברך שכל העולמות יתברכו ויתעלו ויהיה ה' אחד ושמו אחד. והנה ידוע שעולם הכסא הוא שור אדם נשר אריה, ואדם נרמז בצאן כמאמר הכתוב ואתנה את צאן מרעיתי אדם אתם. וזה נרמז בהכתובים שפרעה שאל מי ומי ההולכים ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך, נערינו רומז לקטנות דמוחין ובזקנינו רומז לגדולת דמוחין, ופירוש שיאירו השמות הויות בשמות אלקים. בבנינו ובבנותינו היינו בחינת דכר בבחינת נוקבא. בצאננו ובבקרנו נלך רומז לעולם הכסא שהם חיות הקודש וכנזכר לעיל, שהכל יתעלה על ידי שיתגלה עולם האצילות ויהיה ה' אחד ושמו אחד. ופרעה אף על פי שנלקה כבר מכל מקום לא רצה להודות בזה שיאירו שמות הויות בשמות אלהים ושיתמלאו כל העולמות שפע מעולם האצילות, אך על ידי שנלקה הסכים על זה על כל פנים שהגבורות לא יתגברו עוד. וזהו ויאמר לא כן לכו נא הגברים, רצה לומר שדי לכם שילכו הגבורות מכם ויסורו מאתכם ותצאו מהגלות, אבל שיתמלאו כל העולמות שפע מעולם האצילות על זה לא רצה להסכים שיתגלו שמות הויות ושיהיה ה' אחד ושמו אחד, עד שנלקה במכת בכורות והודה בעל כרחו:

ויאמר ה' אל משה נטה ידך וגו', וימש חשך וגו', ראו איש את אחיו וגו', ולכל בני ישראל היה אור במושבותם וגו', ויקרא פרעה אל משה וגו', ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה וגו'. ופירש רש"י כחצות הלילה כהחלק הלילה וכו' שאין חצות שם דבר עיין שם. להבין הענין נראה כי הנה אמרו על פסוק ויבדל אלהים בין האור ובין החשך שמתחלה היו האור והחשך משתמשין בערבוביא, עד כאן לשונם. ואין הפירוש שהיה שעה אחת יום ושעה אחת לילה רק שהיו שניהם יחד, וכמו דאיתא במדרש את האור זה מעשיהן של צדיקים וחשך זה מעשיהן של רשעים, עד כאן, והוצרך להבדיל בין הטוב ובין הרע שיהיה כולו טוב, כי מה שהיה עד עכשיו בערבוביא היו אוכל ופסולת מעורבין זה בזה ולא היה כל אחד בפני עצמו כי היה עדיין בהחשך קצת טוב שנפל שם בסוד עולמות הנפילים והיה צריך לתקן זה ולהעלות את האור מן החשך שיהיה ברורי עולמות, וזהו עץ הדעת טוב ורע. וזהו עיקר כל עבודתינו כי זה הוא שעשועים לפניו יתברך שיהיה שכר ועונש על ידי הבחירה ורצון שיבור לו האדם איזה דרך ישכון אור ולהבדיל בין הטוב ובין הרע וישאר הרע בתהומא רבא ולהעלות הטוב. והנה הגם שהקב"ה קרא לאור יום ולחשך קרא לילה, אף על פי כן מצינו צדיקים שעליהם אמר דוד המלך ע"ה ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה. ומצינו רשעים אשר במחשך מעשיהם ועליהם נאמר כסיל בחשך הולך. והנה מצינו בקדושת שבת שכל איש ישראלי ירגיש בנפשו קדושה יותר מבחול כיתרון האור מן החשך. וזה פירוש מה יום מיומים מה גבר בגוברין, שקדושת שבת הוא כולו אור והוא נבדל מן החשך, ועל ידי מה היא נבדלת, על ידי שאדם מכין עצמו בששת ימי המעשה ועל כל פנים כשהוא מתפלל. והנה בו' ימים מתפללין שמונה עשרה תפלות, וצריך לשהות שעה אחת קודם התפלה ושעה אחת אחר כך, וכתב באור החיים דשעה מועטת סגי, ועל כל פנים בין הכל נחשוב ששה שעות ועם השמונה עשרה של שמונה עשרה

תפלות הם כ"ד שעות, ובאלו הכ"ד שעות לפי מה שיתפלל בכוונה וימשיך על עצמו הקדושה ויברור הטוב מן הרע כמו כן תחול עליו קדושת שבת. ויש אנשים צדיקים ששוהים שעה ממש קודם התפלה ועל ידי זה ישיג קדושת שבת קודם. וזהו תוספת שבת והכל הוא לפי ההבדל והבירור שבורר הטוב מן הרע:

ואיתא בכתבי האר"י ז"ל כלהו בחכמה אתברירו, ולאחר הבירור נשאר החשך לבדו ולא היה בו שום ערבוב מהאור. ולזה במכת חשך שבא מחכמה כתיב וימש חשך, שהיה חשך ועב בלא שום אור. ו'לכל ב'ני י'שראל ה'יה א'ור ב'מושבותם ראשי תיבות עולה כ"ו כמנין הוי"ה, רצה לומר שהיה להם אור הקדושה משמו יתברך שהוא כולו טוב, שעליו אמרו חז"ל ראה שאין העולם כדאי להשתמש בו וגנזו לצדיקים. וזה שפירש רש"י כחצות כהחלק לילה שאין חצות שם דבר של חצי, פירוש שלא היה דוקא בחצי לילה כי באמת כתיב ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה משמע שכל הלילה היה מכה מצרים, לזה פירש רש"י כהחלק לילה לומר שכל הלילה היה מתחלק למצרים חשך ולישראל היה אור, כדאיתא במדרש שהאיר להם כל הלילה כיום של תקופת תמוז ובכל הלילה כשהיו ישראל מקריבין הפסח ואוכלין אותו היה מכת בכורים למצרים. ובזה יתורץ קושיית הגמרא מה שלא אמר בחצות כי לא היה בחצות ממש. ומה שכתוב ויהי בחצי הלילה וה' הכה וגו', גם כן אין פירושו חצי לילה ממש רק כל זמן שהיו ישראל אוכלין הפסח ועל ידי זה היו מבררין ומבדילין בין האור ובין החשך. וכשהיו אוכלין בשכונה זו היה להם אור ולמצרים שבשכונה זו היה חשך ומגפה. וזהו בחצי הלילה פירוש שנחלק כל הלילה למצרים חשך גמור ולישראל לילה כיום יאיר:

ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד וגו', אחרי כן ישלח וגו', כשלחו כלה גרש וגו':

יש לדקדק שתיבת כשלחו נראה כמיותר, והיה לו לומר אחרי כן ישלח כלה גרש יגרש אתכם. גם תיבת כשלחו אין לו ביאור כלל. גם תיבת כלה אין לו פירוש כלל, והיה לו לומר כולו. ונראה בזה דהנה עיקר גלות מצרים היה שמצרים שמו כל מגמותם להפריד את ישראל מהשי"ת ולבלבלם שלא יוכלו לעבדו כראוי, וכן עתה בגלות המר הזה, ועל זאת אף אם יביאו כל אילי נביות שבעולם לא יכופר להם, כמו שאמרו בגמרא על פסוק תחת הנחשת אביא זהב תחת רבי עקיבא וחביריו מה יביאו. פירוש תחת מה ששמו מגמתם שישראל יעברו על דברי רבי עקיבא וחביריו מה יביאו שיכופר להם:

ובזה מתורץ מה שהקשו המפרשים הלא גזירה היתה מלפניו יתברך שישראל יהיו בגלות כמו שנאמר כי גר יהיה זרעך ולמה נענשו. ותירצו מחמת שהיו משעבדין בישראל יותר ממה שהיה ברצונו יתברך. ותירוץ זה אינו מספיק הלא כתיב ועבדום וגו' ומי יודע עד כמה תכבד העבודה. ושמעתי מצדיקים תירוץ על זה שנענשו מפני שלא היתה כוונתם לעשות רצונו יתברך כי אם להנאת עצמן ולרשעתן, גם זאת עדיין אינו מספיק ומה בכך כיון שהיתה הגזירה מלפניו יתברך. אבל לפי מה שכתבנו מתורץ היטב שנענשו מחמת שהיו מתכוונים להכעיס הבורא, שעיקר רצון הבורא שגזר על ישראל גלות היה כדי שיכניעו לבבם על ידי קושי השיעבוד ויעבדו אותו יתברך באמת. והם לא די שמשעבדין בישראל בקושי גם עושים תחבולות וחושבים מחשבות להפריד את ישראל מאביהם שבשמים שלא יוכלו לעבדו יתברך, ועל זה נענשו כל כך כנודע שישראל היו שקועים כל כך בטומאת מצרים עד שכמעט אם היו ח"ו עוד רגע אחד שם בהגלות לא היה אפשר שיתעוררו לחזור בתשובה לפניו יתברך. ומהיכן בא להם למצרים שירשיעו כל כך בישראל, אלא השר שלהם היה מכניס בלבם זאת כי אין לו חילוק אם יכבד עליהם השיעבוד או לא אלא מגמתו להפרידם ולבטלם מעבודתו יתברך ומעייל זאת בלבהון, לכן כשנפרע הקב"ה מאומה נפרע מאלהיה תחלה היינו משר שלה, מפני שהוא הכניס בלבם להרע לישראל רעה גדולה הזאת שלא יוכלו לעבדו. והשר של מצרים היה אז הס"מ עצמו, ואמרו בגמרא הוא השטן הוא היצר הרע. לכן במצרים שבני ישראל לא היו יכולין להתעורר מעצמם לחזור בתשובה שלימה לפניו על ידי המצריים כנזכר לעיל, לכן כביכול הוכרח הקב"ה להופיע אור בהירות אלהותו בעולמות התחתונים, ונתבטלו הקליפות ונתבטל גם כן השר שלהם ונתלהב לב בני ישראל לעבודת השם לעשות תשובה שלימה לפניו יתברך, וכן היה שעשו תשובה ויצאו משם. וזהו וארד להצילו מיד מצרים,כלומר כביכול ירידה היה אצלו יתברך שהוצרך להופיע אור בהירות אלהותו יתברך לעולמות התחתונים כדי להצילו מיד מצרים. ובזה נבוא לביאור הפסוק ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד וגו' היינו מכת בכורות. וידוע שמכת בכורות יצאה מכתר כנזכר לעיל שהמכות יצאו כסדרן מעשר ספירות מתתא לעילא, תיבת בכרת נוטריקון בו כתר, אחר כך ישלח אתכם מזה מפני שאז יופיע אור בהירות אלהותו יתברך לעולמות התחתונים, ויתבטל השר שלהם שהוא השטן שהוא גימטריא שס"ד כמנין כשלח"ו, והיינו כשלחו כלה שהשר שלהם שהיה משלח בלבם לעשות תחבולות להפריד את ישראל מאביהם שבשמים יתבטל ויכלה מחמת אור בהירות אלהותו יתברך ואז גרש יגרש אתכם מזה כנזכר לעיל:

דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו וגו'. אמרו בגמרא אין נא אלא לשון בקשה בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. ויש להקשות הלא ביזת הים היה הרבה יותר מביזת מצרים, ואם כן אז בביזת הים יראה אותו צדיק שקיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ומה צורך לשאלה זו שהיא קצת דרך הערמה. והמפרשים תירצו שבאם לא היו שואלין כלום יהיה לאותו צדיק צער ממצרים עד עת קריעת ים סוף, והוא דחוק שהרי זמן מועט היה מצאתם עד קריעת ים סוף. גם מה הועילו בשאילת כלים הרי כל זמן שלא היה קריעת ים סוף עדיין לא היו בטוחים אם ישאר להם מה ששאלו פן ירדפו אחריהם. אמנם נראה בדרך פשוט דהנה איתא במדרש שעיקר מה שצעקו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל היה בשביל ממונם שהשאילום, ולכן היה מן ההכרח לצוות על שאלה זו כדי שיתנו לב לרדוף אחריהם להציל את ממונם, ועל ידי זה יהיה לישראל ביזת הים, ובלא זה לא היו רודפים אחריהם ומוסרין נפשם. ולכן ביקש ממשה להזהירם על כך כדי שעל ידי זה יבאו לידי ביזת הים שהוא רכוש גדול יותר מביזת מצרים:

ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא וגו':

ופירש רש"י כחצות הלילה כהחלק הלילה שאין חצות שם דבר של חצי וכו'. וכבר ביארנו למעלה גם כן, ועוד לאלקי מילין. ונקדים מה שאמרו בברכות ודוד מי הוי ידע פלגא דליליא אימת השתא משה לא הוי ידע וכו'. ומסיק בגמרא דמשה נמי הוי ידע והאי דאמר כחצות שלא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא, עד כאן. וגם זה אינו מובן שהרי עד השתא הודו למשה ואמרו אצבע אלקים הוא, ומשום שהם יטעו בפלגא דליליא ולפי דעתם תהיה המכה כרביע שעה קודם או מאוחר יחזיקו על ידי זה את משה לבדאי, זה אין הדעת סובלו, שכשיראו שגופא דעובדא הוא אמת שבאה המכה יאמינו בודאי שבאה לזמן הקבוע רק שהם טעו בשעות דעביד אינש למיטעי בחצי שעה. וגם אם נאמר שאף על פי כן למיחש מיהא בעי שמא יאמרו משה בדאי הוא, קשה דכי מפני חשש רחוק כזה ישנה משה הלשון שנאמר לו מפי הקב"ה. ונראה (על פי פסוק דתהלים יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי) ופירוש הכתוב דהנה ידוע דערב דקרא מכי ינטו צללי ערב שהוא משש שעות ומחצה ומאז מתערין הגבורות, ובתחלת הלילה הוא זמן הגבורות ושליטת החיצונים מתחלת הלילה עד חצי הלילה כמאמר הכתוב בו תרמוש כל חיתו יער, ומחצי הלילה ואילך דאתי קודשא בריך הוא להשתעשע עם הצדיקים שבגן עדן מתבטל שליטת החיצונים ונופלים לעומקא דתהומא רבא והרחמים מתגברין. ופרעה וחרטומיו היו חכמים מחוכמים שעליהם אמר הכתוב ואבדה חכמת חכמיו וגו' והיו יודעין זאת דמכי ינטו צללי ערב עד חצי הלילה הוא זמן שליטת החיצונים ומחצי הלילה ואילך הרחמים מתגברין, וזהו חצות לילה שהלילה נחצית ומתחלקת לשני דברים, דהיינו שבחצי לילה הראשונה שולטין הגבורות ובחצי הלילה השניה מתעוררין הרחמים. והקב"ה אמר למשה שיביא מכת בכורות בחצי הלילה ממש, נמצא שנשתנה הלילה הזו מכל הלילות, שכן כל הלילות נחלקת החצי לילה השניה מהחצי הראשונה שבחצי הראשונה הדינין מתגברין, ובחצי האחרונה הרחמים מתגברין ובלילה זו גם מחצי לילה ואילך היה התגברות הדינים על מצרים, ועל ישראל שהיו עסוקים בתחלת הלילה במצות קרבן פסח ומצות ומרורים נהפך להם גם החצי הלילה הראשונה מדין לרחמים, נמצא שבלילה הזו לא היה שום התחלקות רק כל הלילה היתה שוה לרחמים על ישראל ודין על מצרים. והיה משה חושש שבאם לא יודיע לחכמי פרעה זאת מקודם שבלילה זו לא תהיה שום התחלקות בין חציה הראשונה לחציה השניה, רק יאמר להם סתם בחצות הלילה תהיה מכת בכורות, לא יאמינו לדבריו

שהיתה המכה בחצות לילה ממש ויאמרו משה בדאי הוא ושהמכה התחילה קודם חצות בעת שליטת החיצונים ואין המכה מסטרא דקדושה אלא מסטרא דלהון, כי מסטרא דקדושה אי אפשר שתבוא המכה בחצי הלילה או אחר חצות שאז כולו רחמים, לכן לא יאמינו שמאת ה' היתה זאת. על כן הודיעם משה במה שאמר להם כחצות שלילה זו לא תחלק כשאר לילות. ופירוש לא שאמר להם כחצות היינו או קודם מעט או מאוחר מעט, רק אמר להם כמו בשאר לילות כשמגיע חצי הלילה ממש הלילה מתחלקת מדין לרחמים, כמו כן ברגע זו ממש אני יוצא בתוך מצרים וישלטו הגבורות כמו בחצי הלילה הראשונה ומת כל בכור וגו' ולא תתחלק חצי הלילה האחרונה מחציה הראשונה, וזהו כחצות כלומר כעת שהלילה נחצית ומתחלקת כל השנה דהיינו בחצי הלילה ממש שאז הרחמים מתגברין באותה הרגע אני יוצא בתוך מצרים וגו', והלילה הזה לא תתחלק כנזכר לעיל. נמצא שקבע להם משה אותו הזמן ממש שנאמר לו מפי הקב"ה רק הודיע להם שבלילה הזאת לא תהיה שום חצות רק כל הלילה רחמים על ישראל וכולו דין על האומות. ובזה מבואר פירוש רש"י כחצות הלילה כהחלק הלילה כלומר כמו העת שיש התחלקות בלילות של כל השנה, באותו העת בלילה הזאת לא תהיה התחלקות שאני יוצא בתוך מצרים וישלטו הגבורות במצרים כמו בחצי הלילה הראשונה. וגמר אומר שאין חצות שם דבר פירוש שכאן אין חצות פירושו שתחלק הלילה לחצאין, שבלילה זו לא תהיה התחלקות רק כחצות פירושו כמו עת שהלילה מתחלקת בלילות אחרות, באותו הלילה ילקו המצרים בבכוריהם אותו העת, ודי למבין:

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וגו', החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה:

ופירש רש"י ז"ל על תיבת הזה שנתקשה משה במולד הלבנה עד שהראה לו הקב"ה באצבע וכו'. יש להבין מפני מה נתקשה משה כל כך במולד הלבנה עד שהוצרך הקב"ה להראות לו באצבע. ועוד האיך יתואר אצל הקב"ה לשון אצבע. הגם שרש"י ז"ל כתב כן לשבר את האוזן, מכל מקום היה לו לכתוב סתם עד שהראהו הקב"ה. עוד יש לדקדק על תיבת הזה, הלא הלבנה היא בחינת נוקבא והיה לו לומר הזאת. ויראה לרמוז בזה על פי פסוק ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל וגו'. ואמרינן בגמרא אור שנברא בששת ימי בראשית אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו כיון שראה שאין העולם כדאי להשתמש בו עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. וגבי משה כתוב גם כן ותרא אותו כי טוב הוא ואמרינן שנתמלא הבית כולו אורה, ויש להבין היכי משמע ממילת כי טוב שנתמלא הבית כולו אורה. גם על היש אומרין שנולד מהול יש לדקדק שהיה לו לכתוב ותרא אותו כי מהול הוא:

ונראה בכל זה כי הנה השי"ת ברא כל העולמות ועיקר רצונו היה כדי להיטיב לברואיו. אכן מעצם בהירות אלהותו יתברך שמו בלתי אפשרי לקבל הטובה ההיא שהיינו מתבטלים ממציאות. על כן צמצם אלהותו יתברך שמו בצמצומים רבים כדי שנוכל לקבל הטובה. ואיתא בכתבי האר"י ז"ל משל על זה שאם אדם רוצה להביט בהשמש אינו יכול עד שיעשה חלונות ומסכים, כן הקל וחומר באלף אלפי אלפים הבדלות באור העליון. ועיקר ההטבה הוא שישיג עריבות נעימות אלקותו יתברך שמו, וישראל עלו במחשבה תחלה מפני שהיה גלוי לפניו יתברך שישראל עם קדושו ייחדו העולמות התחתונים עם העולמות העליונים וישיגו שהכל הוא אחדות הפשוט וזאת לפניו יתברך שעשועים גדולים. וכדי שנוכל להשיג אחדותו יתברך שמו צמצם אלהותו בצמצומים והוכרחו לצאת העשר ספירות. והספירה הראשונה עדיין נקראת גם כן אין סוף לפי שהוא דבוק באין סוף ונקראת מקור, והשני נקרא מעין והוא חכמה, והשלישית נקראת נהר והיא בינה, ומשם יוצאין נחלים והתחיל עולם חסד יבנה ובינה הוא עולם התשובה ושם של בינה הוא שם אהי"ה. ואמרינן בגמרא שהתשובה קדמה לעולם, פירוש כי החוטא פוגם בשבעה המדות דהיינו שהיה לו איזה אהבה רעה או יראה רעה או התפארות או שרצה לנצח חבירו שיודה על שקרו או שאינו מודה על האמת או שיש לו תאוות רעות רחמנא ליצלן, את הכל צריך לתקן ולעשות תשובה. ותשובה היא מעולם הבינה לכן התשובה קדמה לעולם. ושמעתי שמה שנקרא השם של תשובה בשם אהי"ה מפני שצריך הבעל תשובה לומר מה שעבר אין ומעתה אני מקבל עלי שאהיה עובד ה' באמת, וכל ימי חיים חיותו צריך להחזיק עצמו במדה זו ולא להתפאר לומר צדיק אני, כמאמרינו לעיל שאין לשום בריה לומר אני אלא להבורא יתברך שמו לבד. ויש עוד עולם התשובה גבוה מבינה והוא נקרא דעת ושם שלו אהו"ה היוצא מפסוק א'ת ה'שמים ו'את ה'ארץ והוא גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא. ואיתא בספרים שדעת הוא במקום כתר מפני שכתר בלתי אפשר להשיגו ולית מחשבה תפיסא ביה להיותו דבוק באין סוף, על כן יצא הדעת שהוא המדבק עולמות התחתונים עם העולמות העליונים הארציות עם הרוחניות, וכולם הם רצונות והדעת הוא רצון כל הרצונות וזה סעודה שלישית של שבת רעוא דרעוין:

ומזה תבין מה דאיתא בספר ברית מנוחה יש שם אהו"ה הוא למעלה משם אהי"ה. ושם אהו"ה מורה גם כן על התשובה שהוא גם כן מלשון עדיין אין אני כלום ורצוני להיות מכאן ואילך עובד ה'. והאיש אשר הוא שפל בעיני עצמו עד שאינו יכול לדמות עצמו אפילו לרמה ותולעה, זוכה אל הדעת ויכול לקשר עולמות התחתונים עם עולמות העליונים. ומשה היה בחינת דעת מחמת שהיה עניו מאד מכל האדם ואהרן היה גם כן מבחינת דעת כאמרם ונחנו מה, ועל ידי זה זכו אל הדעת. ומשה היה שושבינא דמלכא היינו שהיה מפאר ומרומם את השי"ת בעיני כנסת ישראל ומלמדם תורה ומצוות, ואהרן היה שושבינא דמטרוניתא שהיה מפאר ומרומם הכנסת ישראל לפני השי"ת, אף שחטא אחד מהם היה מלמד עליו זכות לפני הקב"ה, ועל ידי זה נתייחדו עולמות עליונים עם עולמות התחתונים. ושם של אהו"ה עולה י"ז כמנין טוב. וזהו ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור וירא אלהים את האור כי טוב הוא שם של אהו"ה העולה טוב, וראה שאין העולם כדאי להשתמש בו וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. וזהו ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים, פירוש ותרא אותו כי טוב הוא שהוא מבחינת דעת ששם שלו אהו"ה שעולה בגימטריא טוב, ותצפנהו שלשה ירחים שהסתרתו בשלשה ראשונים:

ומזה נבוא לביאור הפסוק ויאמר ה' אל משה ואהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם ראש חדשים, פירוש התחדשות הדעת ששם שלו אהו"ה שבגימטריא הז"ה, לכם ראש חדשים, פירוש שהוא ראש להתחדשות המוחין. ראשון הוא לכם לחדשי השנה, פירוש שהוא ראשון לספירות כי ספירה עולה בגימטריא שנה. ופירש רש"י נתקשה משה במולד הלבנה, פירוש כשהלבנה מתייחדת עם השמש ומקבלת ממנה הוא יחוד עליון שאז מתייחדים עולמות עליונים עם עולמות תחתונים, ונתקשה משה איך לעשות יחוד גדול כזה עד שהראה לו הקב"ה באצבע, פירוש שהראה לו הקב"ה שעל ידי שהאדם משפיל עצמו מאד והוא בעיניו כאפס ותהו, זוכה אל הדעת ששם שלו אהו"ה שעולה במילוי יודי"ן כמנין אצב"ע והוא המדבק והוא גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא, ועל ידי זה יכול לייחד עולמות עליונים עם עולמות התחתונים והבן:

או יאמר החדש הזה לכם ובפירוש רש"י נתקשה משה וכו'. ונראה לפרש על פי מה שכתבתי למעלה בשם ספר ברית מנוחה שהשם אהו"ה הוא קודם לשם אהיה. והנה השם אהי"ה הוא ראש לשם הוי"ה כמבואר בפרשת שמות שאמר הקב"ה תחלה שם אהי"ה אשר אהיה ואחר כך שם הוי"ה. וזה ידוע שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה, וכל העולמות נבראו בהתורה, דהיינו על ידי צירופי אותיות התורה שנצטרפו כל האותיות לשמות הקדושים. על כן כשצריכים לעורר רחמים ולהמתיק הגבורות בשרשן צריך לעשות פדיון. וסדר הפדיון שקודם צריך לספור כמספר השם אהו"ה שהוא בגימטריא טו"ב והוא הטוב הגנוז כנודע, ומהטוב הגנוז ממשיכים לשם אהי"ה, ומשם אהי"ה לשם הוי"ה, ומשם לאדנ"י למתק הגבורות בשם אדנ"י כידוע. ושם אהו"ה במילוי יודין גימטריא אצב"ע כנזכר לעיל וסודו ידוע למבינים:

וזהו פירוש הפסוק. החדש הזה, היינו התחדשות של שם אהו"ה שגימטריא הז'ה, לכם ראש חדשים, היינו שזה השם הוא ראש להתחדשות העולמות. ראשון הוא לכם לחדשי השנה, היינו כשצריכים לחדש איזה התחדשות למתק הגבורות ולעורר רחמים לחדש בעולם חסדים ונפלאות חדשים, זה השם הוא ראשון למתוק כנזכר לעיל. ועל ידי שם זה עם שאר השמות הקדושים יכולים להאיר אורות חדשים ולמלאות פגימת וחסרון הלבנה. וזהו פירוש רש"י נתקשה משה כו', היינו כנזכר לעיל שלא ידע מאיזה יחוד יכול להמשיך לתוכה אורות העליונים ולמלאות פגימתה, עד שהראה לו הקב"ה באצבע כנזכר לעיל דהיינו על ידי שם אהו"ה שעולה במילוי יודין כמנין אצב"ע:

או יאמר כי יש לדקדק על מאמר חז"ל שהראהו הקב"ה באצבע ואמר לו כזה ראה וקדש, משמע שהראהו בשעת מולדה, וזה דבר שאי אפשר כי אז כל כך בקטנות עד שנעלמה מעין כל חי. כמאמר חז"ל כ"ד שעי מיכסי סיהרא. ונקדים הפסוק ויעש אלהים את שני המאורות וגו' ואיתא בגמרא שאמרה הלבנה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה הקב"ה לכי ומעטי עצמך. ולפייסה הרבה צבאיה ולא נתפייסה עד שאמר לה הקב"ה צדיקים יקראו על שמך, עד כאן. והנה עיקר העבדות להשלימות של צדיקים הוא בענוה כי עקב ענוה יראת ה'. וזהו צדיקים יקראו על שמך, רצה לומר כמו שהלבנה מיעטה עצמה, כן הצדיקים ממעטין עצמם שלבם נשבר ונדכה ונבזים בעיניהם. והנה כבר אמרנו לעיל שמשה ואהרן היו ענוים מכל באי עולם כאומרם ונחנו מה, ונדמו ללבנה שמיעטה עצמה, לפיכך זכו שניהם לדיבור של קידוש החדש. וזהו פירוש הפסוק החדש הזה לכם, פירוש התחדשות זה של ענוה לכם הוא, שאתם חדשתם דבר זה. וזהו שאמרו נתקשה משה על מולד הלבנה פירושו כשראה משה שהלבנה קטנה כל כך במולדה עד שאי אפשר לראותה. נתקשה ואמר בלבו שעדיין אינו במדריגה זו בתכלית העניוות כמו הלבנה במולדה שהיא מתכסה מעין כל מחמת קטנותה, וכמו כן צריך האדם גם כן להיות אפס ואין. והראהו הקב"ה באצבע כמאמרינו לעיל שאצבע עולה כמנין אהו"ה במילוי יודין, ושם זה רומז על ענוה כפירושו שמעתה רוצה להיות ועדיין אינו בכלל עובדי ה'. ואמר למשה כזה ראה וקדש כלומר באם תהיה בתכלית העניוות כמו מולד הלבנה אז ראה וקדש, רצה לומר שתוכל לעבוד השי"ת בלב שלם. ואז יהיה לעתיד לבוא אור הלבנה כאור החמה. וזהו ראשון הוא לכם לחדשי השנה, פירוש שלכל התחדשות שצריך הצדיק לחדש בעבדות ה', התחדשות של ענוה יהיה עיקר וראשון. ה' יזכנו להיות מהעובדים אותו באמת אמן:

או יאמר החדש הזה לכם וגו' בדרך רמז. כי חדשי השנה הם שנים עשר כנגד י"ב צירופי הוי"ה. ומצינו איזה צירופים שהם מצד גבורות והם הצירופים שהההי"ן קודמות לי"ו, ומהם צירופי תמוז ואב, ולזה המן הרשע נתחכם להפיל פור אל איזה חדש שהצירוף שלו הוא מגבורות, ויצא לו על חדש אדר שהצירוף שלו הוא גם כן גבורות. אך צדיקי הדור הם העומדים בפרץ ומהפכין מדת הדין למדת הרחמים. וצירוף של חדש ניסן הוא כולו רחמים, ולזה בחדש ניסן יכולין הצדיקים לפעול בתפלתם שאותם הצירופים מהחדשים המורים על גבורות שיתהפכו גם כן לחסדים ורחמים. גם הי"ב נשיאים שהקריבו קרבנות בניסן כל אחד ביומו, היו גם כן נגד י"ב חדשי השנה, שהיה לכל אחד יום טוב ביום הקריבו, וכל אחד היה מקריב נגד חדש אחד והיה מהפך הצירוף גבורות לרחמים. ובעבור שהחדש ניסן הוא הראש לכל החדשים לחדשי השנה, וכמו שכל אדם הראש הוא העיקר לכל הגוף, כך כל חדשי השנה המה נכללים אחר החדש ניסן דכולא בתר רישא גריר. ולזאת בחדש ניסן יכולין הצדיקים לפעול רחמים לכל השנה. וזהו מרומז באמרו החדש הזה לכם ראש חדשים, פירוש שהוא הראש לכל החדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה פירוש שכל החדשים נכללין בו ותוכלו לפעול רחמים בחדש הראשון לכל חדשי השנה כנזכר לעיל. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם ראש חדשים וגו':

ובפירוש רש"י נתקשה משה על מולד הלבנה וכו'. במכילתא דרש שנתמעט אהרן מכל הדברות ובכאן גם כן נתמעט שהוא לא יאמר לישראל, רק בשביל שאהרן עשה וטרח כמשה חלק לו כבוד זה שכללו עם משה בדיבור אבל לא שיאמר לישראל. וקשה להבין הטעם מפני מה לא כללו גם כן עם משה במצוה זו שיאמרו שניהם לישראל מטעם זה שטרח כמשה. גם מפני מה נתקשה במולד הלבנה. וכבר דברנו בזה ועוד לאלקי מילין. והנה על פסוק בראשית ברא אלהים וגו' פירש רש"י וזה לשונו אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם ווגו' ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים. וגם זה אינו מובן שהרי כמה דברי יראת שמים ודרכי עבדות ה' לאין שיעור נלמד ונרמז מבראשית עד החדש הזה:

והנראה לרמוז בזה על פי פשוטו שם בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית ולהבין שורש הדבר. דהנה הבורא ברוך הוא ברא עולמו כדי להיטיב לברואיו ואין מלך בלא עם, וצפה הקב"ה שיקבל תענוג ושעשועין מעם קרובו ישראל שהם יכולין לקבל טובת הבורא, ובשבילם ברא העולם על ידי אותיות התורה ברל"א שערים פנים ואחור, וכל אות ואות יש לו אחיזה בשם הוי"ה ב"ה. ואין שום דבר בכל העולמות שאין לו אחיזה באיזה אות או נקודה מאותיות התורה. ואותיות התורה הם כ"ב וחמשה אותיות מנצפ"ך, והתורה נארגת על רמ"ח מצות עשה, והכל נתגלה על ידי משה רבינו שהוא הדעת של כל ישראל. והנה חז"ל אמרו שפני משה כפני החמה ופני יהושע כפני לבנה, והענין הוא שהלבנה לית לה מגרמה כלום אלא מה שמקבלת מהשמש, וכשהיא מתקרבת אל השמש לקבל ממנה אז היא כנקודה קטנה מאד ואינה נראית לכל וכמעט שמתבטלת ממציאות. ואחר כך כשמתרחקת מהשמש היא מאירה מכח השמש שמאיר בה. כן התלמיד צריך לבטל את עצמו כשהוא מתקרב אצל רבו ויוכל רבו להופיע בו אור תורתו וקדושתו. על כן נדמה משה להשמש שהוא הדעת ועל ידו נתגלה כל התורה, ויהושע ללבנה שמקבלת מן השמש. והנה השם של אהו"ה הוא שם של הדעת כמו שכתבתי למעלה ונרמז בפסוק א'ת ה'שמים ו'את ה'ארץ, והשם הזה כלולים בו כל העולמות:

וכל זה נרמז בפסוק החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. כי ה'חדש ה'זה ל'כם ר'אש ח'דשים הראשי תיבות עולים רמ"ח, ורומז להתורה שנארגת על רמ"ח מצוות עשה. והסופי תיבות של החד'ש הז'ה לכ'ם הם מש"ה ובצירוף תיבת רא'ש הסופי תיבות השמ"ש. ותיבת הז"ה גימטריא י"ז כמנין שם אהו"ה שהוא השם של דעת כנזכר לעיל. והראשי תיבות של ר'אשון ה'וא ל'כם ל'חדשי ה'שנה עולה מאתים ושבעים כמנין עשר הויו"ת עם העשר מדות. גם יו"ד פעמים כ"ז עולה גם כן ע"ר ונרמז כאן כ"ז אותיות התורה שהם קשורים בשמות הויות הקדושות:

ומזה נבוא לביאור החדש הזה לכם ראש חדשים, ונרמז כאן שמצוה זו לא היתה שתאמר על ידי אהרן שהוא לא היה בחינת הדעת רק על ידי משה שהוא בחינת הדעת, ועל ידו נתגלית התורה והם מקבלין ממנו כמו הלבנה שמקבלת אורה מן השמש. על כן נרמז בפסוק זה הסופי תיבות משה שהוא בחינת הדעת, והוא בחינת שמש שהלבנה מקבלת ממנה. ונרמז גם כן השם אהו"ה שהוא גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא ורמ"ח מצות וכ"ז אותיות התורה הכלולים בשמות הויות הקדושות. וזהו שפירש רש"י נתקשה משה במולד הלבנה, רצה לומר שנתקשה משה איך אפשר שתקבל הלבנה מהשמש כשמתקרבת אל השמש, הלא היא אז כנקודה קטנה. והראה לו הקב"ה באצב"ע, רצה לומר ששם אהו"ה במילוי יודי"ן עולה אצבע. ופירושו על ידי השם הזה שהוא גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא והוא השם של הדעת, ומשה היה גם כן בחינת דעת ויוכל לקשר ולייחד כל העולמות ואז מקבלת הלבנה אור מן השמש. וזהו שאמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה שבו גם כן נכלל כל הכ"ז אותיות ורמ"ח מצות והשם אהו"ה כמו בבראשית, ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו:

דברו אל כל עדת וגו', בעשור לחדש ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו', ואם ימעט וגו', במכסת נפשות וגו', תכסו על השה, והיה לכם למשמרת וגו':

הדקדוקים רבו. האחד, הלא הפסח היה כשר גם מן העזים ככתוב בפסוק. למה נאמר ויקחו להם שה לבית אבות. ב', למה נאמר לבית אבות ולא נאמר למשפחות היה יותר קיצור לשון. ג', מאי זה לשון במכסת נפשות, ולא נאמר במספר נפשות או במנין נפשות. ומה זה לשון תכסו על השה, ולא נאמר תספרו על השה. ויותר קשה אמאי צריך דוקא ביקור ארבעה ימים לא פחות ולא יותר:

ונראה לפרש על פי רמז דאיתא בזוהר הקדוש בעשור לחדש הזה וגו' וזה לשונו בעשור אמאי בעשור אמר רבי אבא בזמנא דאנהיר יובלא לסיהרא דכתיב ביובלא בעשור לחדש השביעי כו'. וזה ידוע שסטרא דיובלא מרמז לבינה שמסטרא דבינה יצאו ישראל ממצרים. ועל כן נזכר חמשים פעמים יציאת מצרים בתורה, לרמז שעל ידי עולם הבינה יצאו שיש בו חמשים שערים. וזה גם כן ידוע שעולם הבינה נקרא עולם התשובה שנאמר ולבבו יבין ושב. וגם איתא בגמרא ומדרשים שתשובה נברא קודם לעולם, דהיינו עולם הבינה שהיא נקראת הרת עולם. כי עולם חסד יבנה כי מחסד היה התגלות הבריאה כידוע ליודעים בחכמה. וגם ידוע כי הבינה נקרא אימא עילאה דהיינו אם כל חי, כי משם יצא הולדה דהיינו העולם, ועל כן נקראת גם כן אמא דכולא, כי כמו שהתינוק כשהוא ירא מאיזה דבר המפחידו בורח לכסות עצמו תחת סינר של אמו, כן מי ששב בתשובה הוא נתכסה באמא עילאה מכל המקטריגים שלא ישלטו עליו כידוע. וזה ידוע בעת שהגיע הקץ לצאת ממצרים ולא היה ביד ישראל שום מצוה כדאיתא בגמרא ובמדרש, על כן אמר הקב"ה להם המצוה של פסח כידוע. וממילא גם כן היו צריכים לעשות מקודם תשובה על עבירות שבידם כי לרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי. גם במדרש איתא שבזכות התשובה שעשו כל אחד מהם יצאו ממצרים, כדאיתא גם כן בגמרא משכו וקחו לכם צאן משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה. נמצא שבעשור לחדש היה מתחיל להאיר להם העולם התשובה בשעה שלקחו להם הקרבן, כנזכר לעיל מהזוהר הקדוש דאנהיר יובלא דהיינו עולם התשובה:

וזהו פירוש הפסוקים בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות, דהיינו יתעוררו עצמם בתשובה עילאה. וזהו ויקחו לכם ש"ה, ראשי תיבות שערי התשובה, היינו שיקחו להם שערי התשובה. לבית אבות, רצה לומר כשאדם רוצה לעשות תשובה שלימה צריך לתקן מה שקלקל הוא וגם לתקן חטא אבותיו דהיינו ברא מזכה אבא. על כן אנחנו אומרים אנחנו ואבותינו חטאנו כדי לתקן גם כן חטא האבות. וזהו ש"ה לבית אבות. שה לבית, היינו לעשות תשובה מה שקלקלו הוא ובני ביתו. ואם ימעט הבית מהיות משה, רצה לומר שאינו יכול להתעורר עצמו ובני ביתו בתשובה מחמת עצמו, ולקח הוא ושכנו, רצה לומר יקרב עצמו לשכנים טובים לצדיקים, ועל ידם יתעורר בתשובה שלימה על ידי השכנים הקרובים אל ביתו. במכסת נפשות, רצה לומר שעל ידי שיתעוררו בתשובה שלימה יהיו מכוסים מהמקטריגים של היצר הרע שהנפשות שלהם יהיו מכוסים בעולם הבינה. וזהו תכסו על הש"ה, רצה לומר על ידי התשובה תהיו מכוסים בעולם הבינה מכל הקטרוגים. וזהו דאיתא בזוהר הקדוש אשרי נשוא פשע כסוי חטאה, שעל ידי התשובה נעשה מכוסה מהחטאים שלא יקטרגו עליו. וממילא כשעשו תשובה בשעת לקיחת השה כנזכר לעיל נכנסו בשערי התשובה כסדר המעלות. ואיתא בזוהר הקדוש אימא עד הוד אתפשטת, רצה לומר כי יש חמשה ספירות מבינה עד הוד, חג"ת נ"ה, הם הם חמשה ספירות. ויש לומר הפירוש כי עיקר התשובה הוא לתקן מה שקלקל בכל המדות דהיינו באהבה רעה ויראות רעות והתפארות שלא לשמה ונצחון שלא לשמה והודיה שלא לשמה הכל צריך לתקן, וממילא כשמתקן בתשובה המדות הנזכר לעיל שיהיה הכל לשמים, דהיינו לאהוב ה' ולירא מפניו ולפאר לבורא יתברך ולנצח היצר הרע ולהודות על האמת, ממילא בא להלל ולהודות לה' בשירות ותשבחות. וזהו פירוש והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום, היינו כנזכר לעיל כשהתחילו לעורר עצמם בתשובה מבעשור לחדש שהתחיל להאיר להם סטרא דיובלא דהיינו עולם התשובה, ממילא תקנו כל יום ספירה אחת ובכל ספירה נכנסו לעשרה שערים משערי תשובה, דהיינו ביום י"א התחילו לתקן מדת החסד מה שקלקלו באהבות לא טובים. וביום י"ב מדות גבורה וכו' עד ארבעה עשר שתקנו מדת הנצחונות ושחטו את הפסח ונצחו להיצר הרע. ובליל ט"ו באו למדת הוד, על כן נתגלו כל החמשים שערים של הבינה, ואז אמרו הלל והודו לה' כי טוב ויצאו ממצרים בשירות ותשבחות. ואתי שפיר כל הדקדוקים הנזכרים לעיל כמובן:

וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם וגו', ומקלכם בידכם, ואכלתם אותו בחפזון וגו', והיה היום הזה לכם לזכרון וגו', שבעת ימים וגו':

ראוי לשים לב בטעם מצוה זו מדוע תהיה אכילתה בדרך חפזון דוקא, הלא אכילת הפסח היתה קודם חצות ולא יצאו מפתח ביתם עד הבוקר. עוד נתבונן במה שאמר בעל ההגדה מצה זו שאנו אוכלין על שום מה על שום שלא הספיק וגו' שנאמר וגו' וגם צידה לא עשו להם, ועדיין טעם זה צריך ביאור. אמנם יש לפרש על פי מה שאמרנו למעלה על פסוק מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל וגו'. ורבותינו נחלקו בזה מאיזה עץ אכל אדם הראשון, ויש לשאול מאין ידע אדם הראשון איזה עץ הוא עץ הדעת טוב ורע, אם לא שנאמר שהשי"ת הראהו לו וזה אינו במשמעות הכתוב. אך יש לומר שעיקר הציווי היה לבל יתמשך אחר תאותו לאכול המאכל מפאת שהוא ערב לחיך ונחמד למראה ולקוץ בזולתו, רק שתהיה אכילתו לקיום גופו בלבד. ולבל יהיה חילוק בעיניו בין הנחמד למראה או לא, רק אכילתו תהיה לשובע נפשו שיהיה נכון לעבודת בוראו. וזהו מאמר הכתוב מכל עץ הגן אכול תאכל, פירוש שמותר אתה לאכול מכולם, רק שלא יהיה הבדל בעיניך לאכול מזה מצד שתתאוה מחמת שהוא ערב לחיך ולקוץ בזולתו הבלתי ערב כמוהו, ההבדל הזה נאסר לך. וזהו ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, רצה לומר שלא תבחין באכילתך לאכול מזה מפני שהוא טוב טעם ולקוץ באחר אשר הוא בעיניך רע. ונוכל לומר שלא היה העץ הדעת עץ פרטי, רק על כולם בשוה נצטוה לבל יבקר בין טוב לרע מצד התאוה. ורבותינו ז"ל נחלקו לאיזה מין נתאוה תאוה גופנית. ולסבה זו ירדו אבותינו למצרים לזכך חמריותם ולשבר תאותם על ידי עול השעבוד כדי שיתוקן חטא אדם הראשון. ולזה נצטוינו לאכול בפסח לחם עוני שהוא תפל בלי מלח ובלי שום תיקון לכונה הזאת להורות שלא ימשך אדם אחר תענוגות בני אדם המדומות. ולכן נקראת המצה לחם עוני מפני שהעני אין בידו לבחור מאכל אשר יתאוה ויחמוד ומוכרח לאכול מן הבא בידו אף הבלתי ערב לחיכו, כן גם אנחנו אוכלין מצה מעיסה בלתי מתוקן שיהיה שוה לנו המתוק ואיננו מתוק רק לקיום נפשינו לעבודתו יתברך שמו, ונקדש עצמינו על ידי אכילת מצה שבעת ימים לנגד שבעים שנה ימי שנותינו שנדע על ידי זה שמן הצורך להשליך מנגד כל חמדת העולם ומאויו:

וזה רמז לנו במאמר הזה מצה זו שאנו אוכלין על שום מה וכו' שלא הספיק כו' וגם צידה לא עשו להם, פירוש שאנו לוקחין מוסר מאבותינו שהיו במדריגה זו שלא נמשכו אחר תאותם להכין להם צידה מתוקנת ועריבה, רק אכלו בצאתם עוגות מצות בלי תיקון כן אנחנו נעשה כמעשיהם. וביאור דבריו, מצה זו שאנו אוכלין, כלומר מה צריך לכוין באכילת מצה, ואמר על שום שלא הספיק וגו' וגם צידה לא עשו וגו'. שנתכוין שכמו שאבותינו השליכו התאוות אחרי גיום, כן גם אנחנו מגמתינו לפעול זה על ידי אכילת המצה שנרגיל עצמינו לזכך החומריות ולשבר כח התאוה. ולזה צוה לנו השי"ת לאכול הפסח בחפזון גם כן, כי ידע שאכילת חפזון אף מעדנים העריבים לא ימתקו לחיך כאכילת המתינות ואריכת השלחן, להורות גם כן כנזכר לעיל שלא לאכול למלאות תאותו רק לצורך חיי נפש לעבודתו יתברך שמו. וגמר אומר והיה היום הזה לכם לזכרון, פירוש שתזכרו זאת לעולם מדוע נצטוו לאכול הפסח בחפזון שהוא לשבר כח התאוה, וגם שבעת ימים מצות תאכלו שתהיה זאת על לבבכם כל הימים:

וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו:

ופירש רש"י להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו דבר מכל מצות משה ואהרן ומהו כן עשו אף משה ואהרן כן עשו. ולכאורה השבח הזה הוא תמוה וכי במצוה הראשונה שנצטוו לא יעשו כאשר נצטוו, ועיין בשפתי חכמים. והנראה בזה כי הנה כשאמר הקב"ה למשה ואהרן מצות החודש הזה מצינו שתחלה צוה על כל עבודות הקרבן פסח שהם לקיחתו מבעשור ושחיטתו בין הערבים ונתינת דמו על המשקוף ועל שתי המזוזות וסדרי אכילתו. ואחר כך אמר והיה הדם לכם לאות על הבתים, ומשמעות הכתוב הוא שהם יעשו כל עבודתם לשם שמים ולא על צד שמירה, רק שעל ידי המצוה תהיה ועברתי בארץ מצרים וגו' והיה הדם לכם, אבל לא שהם יעשו עבור זה שיהיה להם לשמירה אמנם משה רבינו אמר להם משכו וקחו וגו' והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר ועבר ה' לנגוף וגו', הנה משמעות ציווי משה רבינו מורה שאמר להם שישמרו את עצמן דהיינו שלא יצאו מפתח ביתם ושיתנו מן הדם על המשקוף ועל המזוזות ועבר ה' וגו' ולא יתן המשחית לבוא את בתיכם וגו', שהמשמעות הוא שהדם יתנו על צד שמירה. אבל בני ישראל כיונו מדעתם לעשות כאשר צוה השם את משה, פירוש שעשו הדברים לפעלם כמו שצוה ה' כדי לעשות רצון קונם. וזהו שפירש רש"י להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו דבר מכל מצות משה ואהרן עד כאן לשונו, פירוש שעשו כמו שנצטוו משה ואהרן מפי השם שבציווים לא נאמר שום משמעות שיעשו ההזאות על צד שמירה, כן עשו הם לקיים מצות בוראם. ואף משה ואהרן כן עשו, רצה לומר שעל כל פנים לישראל היתה להם שמירה על ידי ההזאות אבל משה ואהרן לא היו צריכים לשמירה זו כלל, אף על פי כן עשו לקיים מצות בוראם:

והיה כי יביאך ה' וגו', שבעת ימים תאכל מצות וגו', והגדת לבנך וגו', בעבור זה עשה ה' לי וגו', והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך וגו', ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה:

ופירש רש"י על והגדת לבנך בבן שאינו יודע לשאול הכתוב מדבר והכתוב מלמדך שתפתח לו אתה. ובפרשה שניה נאמר והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת. ופירש רש"י זה תינוק טפש שאינו יודע להעמיק שאלתו וסותם ושואל מה זאת. ואחר כך נאמר והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך וגו'. יש לדקדק למה אמר בפרשה הראשונה דיבר הכתוב מתינוק שלא היה יודע לשאול כלל, ובפרשה שניה דיבר הכתוב מתינוק ששואל מה זאת אלא שאינו יודע להעמיק השאלה, ולא להיפך. או לכלול שאלת התם ושאינו יודע לשאול בפרשה אחת. ועל כרחך שבפרשה ראשונה מדבר בענין שלא יהיה להתינוק דבר חידוש לשאול, ופרשה השניה מדברת בענין שיהיה לו דבר חידוש שישאל מה זאת, וזה צריך ביאור מה בין זו לזו. גם מפני מה בפרשה הראשונה נאמר והיה לך לאות ובפרשה שניה נאמר סתם והיה לאות. גם מה שדרשו חז"ל לך לאות ולא לאחרים לאות, יש להבין, שמשמעות הכתוב מורה פשוטו דמלת לך קאי אתרוייהו שיהיה לך לאות על היד וגם לזכרון בין העינים, והרי בתפלין של ראש אדרבה המצוה שלא יכסה אותם כמו שדרשו חז"ל מפסוק וראו כל עמי הארץ שזהו תפלין של ראש. עוד יש לדקדק מדוע שינה הלשון שבפרשה הראשונה כתוב ולזכרון בין עיניך ובפרשה שניה נאמר לטוטפות בין עיניך ולא נאמר לשון אחד בשניהם. עוד נשים לב באמרו למען תהיה תורת ה' בפיך, הלא עיקר שתהיה תורת ה' באדם הוא בלב ובמוח. גם יש להבין באמרו ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה וגו' שעל מה נאמרה, אם על אכילת מצה אין שייך לקרותה חוקה, כי אכילת מצה הוא מצוה שיש טעם באכילתה. גם היה לו לכתוב ושמרת קודם והיה לך לאות. ואם נאמר על תפלין, מהו מימים ימימה שפירושו משנה לשנה, הלא תפלין זמנם בכל יום:

ונראה לומר בכל זה על פי מאמר חז"ל ששבת ויום טוב פטורין מן התפלין מפני שהם עצמן אות, והאות של פסח הוא אכילת מצה, ואם כן מה שאדם עושה בהתפלין כל ימות השנה דהיינו שממליך עליו מלך מלכי המלכים הקב"ה ועל כל העולמות ומקבל על עצמו עול מלכותו יתברך שמו על רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, צריך לעשות גם כן בשבת ויום טוב להמשיך על עצמו קדושה עליונה ולקבל על עצמו עול מלכותו יתברך שמו כמו בהנחת תפלין. אף שבשבת ויום טוב יכול להמשיך קדושה עליונה יותר מבימות החול מכל מקום הכל הוא על ידי שממליך את הקב"ה על כל העולמות ומקבל על עצמו עול מלכותו יתברך שמו, רק שבחול עושה זאת על ידי הנחת התפלין, ובשבת ויום טוב על ידי פיו, בשבת על ידי הקידוש, ובפסח על ידי אכילת מצה שהיא אות. ומזה נבוא לביאור הכתובים, שבעת ימים מצות תאכלו כדי שתקבל על עצמך עול מלכות שמים על ידי אכילת מצה כמו על ידי התפלין, שאכילת מצה נקראת אות כמו תפלין. והגדת לבנך, כלומר כאן אין הבן יכול לשאול מה זאת שהרי אינו רואה שום דבר רק שאוכלין ושותין ושמחים, לכן אתה תפתח לו זאת שאנו צריכין לקבל עלינו עול מלכות שמים על ידי אכילת מצה, כמו כל השנה על ידי התפלין. ולכן אמר הכתוב והיה לך לאות ולא לאחרים לאות שאינם רואים שום דבר אלא שאוכלין ושותים ושמחים. ולזכרון בין עיניך פירוש מחמת שאינו עושה שום מעשה שייך לשון ולזכרון שיזכור עתה בפסח מה שהוא פועל כל השנה בהנחת התפלין בין עיניו. ולזה גמר אומר למען תהיה תורת ה' בפיך, פירוש שתקיים תורת ה' דהיינו שתקבל עליך עול מלכות שמים, תעשה זאת בפיך פירוש על ידי אכילתך המצה. ואמר עוד ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה, פירוש שתשמור החוקה הזאת של תפלין על ידי אכילת המצה בפסח שהוא מימים ימימה דהיינו משנה לשנה מפסח לפסח, אבל בשאר ימות השנה צריך אתה לשמור החוקה של תפלין על ידי הנחת תפלין ממש.

ספר מאור ושמש - פרשת בשלח

ויהי בשלח וגו', ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלהים פן ינחם העם וגו', ויסב וגו' ים סוף, וחמושים וגו':

וכבר עמדו בזה הקדמונים מפני מה בתחלה נאמר העם סתם ואחר כך אמר וחמושים עלו בני ישראל, והיה לו לומר לשון אחד בשניהם. גם יש להבין על אמרו ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו', הלא מבואר בגבולי ארץ ישראל שארץ פלשתים בצפונה של ארץ ישראל וים סוף בדרומה, ואם כן באם היו הולכין דרך ארץ פלשתים לא היו הולכין כלל לצד ים סוף, והרי הקדוש ברוך הוא רצה להראותם קריעת ים סוף בכדי שיתפרסם יכלתו לכל העולם שיכירו כח גדולתו, ואם היו הולכין דרך ארץ פלשתים לא היו באים לצד ים סוף ולא היה מקום לקרוע הים מפניהם, ומה צורך לטעם כי קרוב הוא אחרי שהשי"ת בלעדי זאת הוליכם דרך מדבר ים סוף כדי לקרוע הים שיתפרסם אלהותו בעולם. גם אמרו פן ינחם העם בראותם מלחמה, ופירש רש"י כגון מלחמת העמלקי וכו', הלא אם היו הולכין דרך ארץ פלשתים לא היו פוגעין כלל בגבול עמלק כי עמלק יושב בארץ הנגב והם היו הולכים לצד צפון והיו נכנסין לארץ ישראל בלי שום מלחמה מקודם:

והנראה לומר בכתובים הללו נרמז תוכחת מגולה לאנשים המקרבין את כל הבא לידם שמראין עצמן להם שהם חפיצים להיות מעובדי השם, הגם שאין תוכם כברם, מקרבין אותם ואומרים שבזה מרבים כבוד שמים. ובאמת טועין הם בזה שלא די שאינם עוזרים כלל בעבדות השם, אלא שגם מבלבלים את העובדי השם אם הם עמם בצוותא חדא. וכמה דברים מקולקלים מתנוצצים על ידם. ומי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה אב החכמים ואב לנביאים שודאי כוונתו היה להרבות כבוד שמים במה שקירב את הערב רב, ואף על פי כן היו כספחת לישראל וגרמו להם כמה רעות כמובא בספרי קודש, ועד עתה הם הגורמים אריכות הגלות וקושי השעבוד. והיה גלוי לפניו יתברך שיגרמו לישראל כמה דברים מקולקלים ויבלבלו אותם מעבדות השם, ולא רצה לומר בפירוש למשה רבינו ע"ה שירחק אותם מפני שהבחירה נתונה ביד האדם ולאשר יחפוץ יטנה ואולי ישובו מדרכם, אבל רצון השם לא היה שיקרב אותם משה רבינו. והנה אם בני ישראל לבדם היו יוצאים ממצרים ולא היה נדבק בהם הערב רב, היה השי"ת מוליכם מיד לארץ ישראל דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא ושם תכלית העבודה, ולא היו צריכים לנסי הים והמן ומתן תורה במדבר, כי בית הבחירה הוא מעולה מכל המעלות כמו שחושב בעל ההגדה האחרון אחרון חביב שהוא בנין בית הבחירה. אך שצפה הקב"ה שבאם יבאו תיכף לארץ ישראל והערב רב בתוכם יצמח לישראל כמה מכשולות רעות ח"ו, לכן הקיפם דרך המדבר ים סוף אולי בראותם שסגר עליהם המדבר ופרעה וחילו רודף אחריהם ברכבו ופרשיו וגם יראו מלחמת עמלק, על ידי זה יתנו לב לשוב ויתפרדו כל פועלי און. וידוע מספרים שכל מקום שנאמר העם סתם פירושו הערב רב:

וזה ביאור הכתוב ולא נחם וגו' כי אמר אלהים פן ינחם העם, פירוש שמפני זה לא הוליכם דרך קרוב דרך ארץ פלשתים מפני ששם לא יראו שום דבר המבהיל אותם שיתנו לב לשוב, ולכן הסיבם פן ינחמו בעת שיראו מלחמה דהיינו מלחמת פרעה וגם מלחמת עמלק וישובו מצרים ויתפרדו מעל בני ישראל. ושיעור הכתוב כן הוא שמפני זה לא הוליכם דרך ארץ פלשתים והסיבם דרך המדבר פן יועיל שינחמו העם ושבו. וגמר הכתוב ואמר וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים, פירוש שלא כן בני ישראל הם היו מוכנים לעבודת בוראם והיו דבוקים בעולם התשובה, וזהו וחמושים עלו בני ישראל שהיו דבוקים בשער החמשים שהוא עולם התשובה ועשו תשובה באמת:

ויהי וגו':

יש לרמוז עוד בפסוק זה בהקדם לדקדק עוד שבכל הפרשיות כולן קרא אותם השי"ת עמו, שלח עמי ויעבדוני, וכאן אמר בשלח פרעה את העם סתם. גם יש לדקדק על אמרו וחמושים עלו בני ישראל מה משמיענו בזה. ורש"י פירש אין חמושים אלא מזויינים, וגם זה בלתי מובן למה הוצרכו לזיין. ויראה על פי פשוטו כמו שאמרנו לעיל דהעם סתם פירושו הערב רב שעלו אתם, והם קשים לישראל כספחת ואינון ערבוביא בישא המסיתים והמדיחים את ישראל תמיד מעבדות ה', והם עשו עגל מסכה. וכל זמן שיש עוד מהם בעולם, הגאולה מתעכבת בעוונותינו הרבים. ואיתא בספרי קודש שאדם יכול להכיר אותם ומחוייב לזרז עצמו נגדם לעשות עמהם מלחמה כדי שלא יגרר אחריהם חלילה. והאמת שכוונת משה רבינו ע"ה היתה לטובה ולשם שמים. אמנם הם לא עשו אלא לפנים מחמת יראה ופחד שנפל עליהם כשראו הגבורות והנסים ויראו לנפשם ונתגיירו. אמנם הקב"ה הוא צופה ומביט וראה שהם ירצו להפריד עמו ישראל מאתו יתברך שמו, על כן לא רצה להוליכם דרך ארץ פלשתים, כי הקליפה של פלשתים קרובה היא לקליפת מצרים והיא קשה, ואם היה מוליך אותם דרך שם, היו הערבוביא בישא מתגברין והיו מסיתים את ישראל חלילה מאחריו יתברך עד שלא יהיה באפשרי שיחזרו בתשובה. ואם כשהוליכם דרך מדבר ים סוף וראו קריעת הים וגודל הנסים שנעשו להם ואף על פי כן החטיאו את ישראל, קל וחומר אם היה מוליך אותם דרך פלשתים שהקליפה קשה וקרובה לקליפת מצרים, וח"ו שלא היתה תקומה לשונאיהם של ישראל. ואף שהוליך הקב"ה אותם דרך המדבר ים סוף מכל מקום הוצרכו בני ישראל לזיין עצמן נגדם שלא ינצחו אותם. וזה אמרו ויהי בשלח פרעה את העם, היינו הערב רב שהם עם סתם שגם הם הלכו עם ישראל. אז ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, פירוש שטומאת ארץ פלשתים וקליפותיה קרוב לארץ מצרים כי אמר וגו' בראותם מלחמה ושבו מצרים, פירוש כשיראו מלחמת היצר של ארץ פלשתים ינחמו הם גם כן ויסורו מאחרי ה' ויסיתו וידיחו את ישראל לשוב מצרים (שיחזרו לקליפת מצרים וטומאתם). ומה אם כשהקיפן דרך עקלתון וראו הנסים של קריעת ים סוף אמרו נתנה ראש, מכל שכן באם היו הולכין דרך ארץ פלשתים ששם התגברות הקליפות מכל שכן שהערבוביא בישא היו מחטיאים אותם. לזה הסיבן דרך מדבר ים סוף, ואף על פי כן וחמושים עלו בני ישראל, שהיו מזיינים עצמן לנגד הערב רב שלא להגרר אחריהם. ובמדרש רבה איתא וחמושים אחד מחמשים עלו. ויש לרמוז בו שבפסוק שמע ישראל יש בו כ"ה תיבות ואנו קוראים אותו פעמים בכל יום הרי חמשים אותיות, וזהו אחד מחמשים עלו רומז לתיבת אחד שבפסוק שמע ישראל שפעמים בכל יום עולה לחמשים אותיות ורומז שהיו מזיינין עצמן לנגד הערב רב במה שהיו מקבלין עליהם עול מלכות שמים פעמים בכל יום:

וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש וגו':

יש לרמוז בזה כי הנה המצוות מכונים בשם יום ועבירות מכונים בשם לילה, ומלמד אותנו הכתוב שאם אדם עושה מצוה לא יחזיק טובה לעצמו שעשה אותה כראוי וכנכון, אף על פי שעשה אותה בחשק גדול ובלבת אש היראה והאהבה, אף על פי כן יחזיק בעצמו שעדיין לא עשאה בשלימות ואינה מאירה כל כך. ולהיפך כשעשה עבירה קלה תהיה בעיניו כחמורה וכאילו עשאה בחימום אש היצר ובחשק גדול, ועל ידי זה יוסיף אומץ להתחזק את עצמו בעשיית המצוות לעשות אותם בחשקות יותר לשם שמים בלי שום פניה, ויברח מן העבירה ויבער בו אש הקנאה לנקום בעצמו על ידי שיעשה תשובה על חטאיו באמת כי החטא יגדל בעיניו. ואיש אשר אלה לו הוא ההולך בדרכי ה' ומתקן מעשיו כראוי. וזה יש לסמוך בפסוק וה' הולך לפניהם, פירוש העובדי השם אשר שמים ה' לנגד עיניהם תמיד, יומם בעמוד ענן, פירוש שהמצות שעושין שהם בחינת יום הם מחזיקין בעיניהם שעדיין יש בהם חשכות כענן מחמת שמוצאין תמיד חסרון בעבודתם. ולילה בעמוד אש, פירוש שעל העבירות שעשו שהם בחינת לילה, הוא מלא אש נקם עצור בעצמותיו ומתחזק לעשות תשובה כאילו עשאה בחימום אש היצר, הגם שהיא עבירה קטנה מחזיק עצמו לגדולה. וזהו ללכת יומם ולילה, שעל ידי זה הוא מתקן מעשיו שמתחזק בעשיית המצוות ועושה תשובה על העבירות:

ויחזק ה' את לב פרעה וגו', ובני ישראל יוצאים ביד רמה:

הנה תיבת ביד רמה בלתי מובן שמשמע שיצאו בגאות ובקומה זקופה ח"ו. אמנם יראה שרומז בזה מה שאמרו בזוהר הקדוש וזה לשונו: תא חזי כד נפקו ישראל ממצרים רוחיהון הוי תביר בגווייהו והוי שמעין אינון תושבחן ולא יכלי למחדי ובשעתא דכולהו אוכלסין ורתיכין נפקו בשכינתא כולהו ארימו תושבחן ושירין קמיה קודשא בריך הוא ואתער הקב"ה רוחיהון דישראל וכו' וקל תושבחן דהוי שמעין הוו חדאן ונייחן ברוחיהון וכו'. וזה רומז כאן ובני ישראל יוצאים ביד רמה, רמ"ה נוטריקון רנת מלאכי השרת, דהיינו שעל ידי רנת מלאכי השרת והשיר שאמרו על ידי זה היתה יציאתם בשמחה:

ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה וגו', ויאמר משה אל העם וגו':

הנה יש לדקדק מהו לשון וישאו בני ישראל את עיניהם שמשמעותו שהסתכלו לפניהם, והאיך ראו שמצרים נוסע אחריהם. היה לו לומר ויביטו בני ישראל אחריהם והנה וגו'. ב', אמרו והנה מצרים נוסע אחריהם, והאי מילת אחריהם מיותר, ומשמעותו מורה שעיקר היראה היה להיותם אחריהם, והלא אילו היו באים נגדם והים אחריהם יותר היה להם לירא. ג', מלת התיצבו נראה כמיותר. ועוד יש לדקדק בפסוק ויאמר ה' אל משה מה תצעק וגו' היכן מצאנו שהתפלל משה אז או שיאמר לישראל שיצעקו הם, אדרבה אמר להם התיצבו וגו'. ובזוהר הקדוש על פסוק מה תצעק אלי. וזה לשונו:

לאו עידן צלותא הוא, והוא תמוה. ונקדים לבאר הפסוקים של ויסע מלאך וגו' ויבא בין מחנה וגו' ויט משה את וגו'. הנה איתא שבג' פסוקים אלו משולב שם של ע"ב ובו יצאו ישראל ממצרים. ובזוהר הקדוש כתוב השמות של ויסע כסדרן והשמות של ויבא למפרע ושל ויט כסדרן. גם איתא במדרש ויסע זה אברהם, ויבא זה יצחק, ויט זה יעקב. וצריך להבין הדברים. עוד איתא במדרש בזכות אברהם נקרע הים לישראל, וכן בזכות יצחק, וכן בזכות יעקב. ויש לפרש כל זה. הנה אברהם נקרא איש חסד שהיה ממשיך חסדים על כל העולם ובפרט על כנסת ישראל. והחסדים הם ה' הויו"ת של רחמים שעולה מספרם ק"ל. ויצחק הוא בחינת יראה לידע דאית דין ואית דיין. וצריכים אנו להמתיק הגבורות בשורשן שלא יצאו כלל על כנסת ישראל. ויעקב הוא הבריח התיכון שהוא רחמים והוא ממתיק הדינים בשורשן וממשיך רחמים על כנסת ישראל. והנה איתא מים זה אברהם, שמים רומז לחסד, שכמו שטבע של מים לילך ממעלה למטה כסדר בהתפשטות גדול, כן מהצורך שיתמשכו החסדים על כנסת ישראל מעילא לתתא בלי עיכוב והנה שורש התיבה של ויסע אינו כי אם ס"ע, כי הב' אותיות ראשונים שהם וי"ו ויו"ד הם פעולה. וזה פירוש ויסע זה אברהם, שהיה ממשיך על כנסת ישראל החמשה הויות של רחמים שהם בגימטריא ק"ל כמנין ס"ע, ועל כן השמות של פסוק זה הם כסדרן בהתפשטות כמו מים שרומז לחסד. ואש רומז לגבורות מדת יצחק, שכמו שטבע של אש לעלות למעלה כן צריך להעלות הגבורות ולהמתיקן בשרשן שלא יצאו כלל, לכן השמות של ויבא הם למפרע באותיות תשר"ק שרומז לגבורות כידוע וצריך להעלותן ולהמתיקן בשרשן. ויט זה יעקב, בריח התיכון והוא הממשיך רחמים על כנסת ישראל וממתיק הדינים בשרשן והוא גם כן התפשטות, לכן השמות של ויט גם כן כסדרן:

והנה כתיב ויבן ה' אלהים את הצלע, ודרשו חז"ל מלמד שבראו הקב"ה דו פרצופים ואחר כך נסרו. הנה כוונת הנסירה אשר אנו משימים כל מגמת פנינו כל ימים נוראים שיהיה הזיווג פנים אל פנים. ובכתבי האר"י ז"ל איתא שבאם חלילה היתה הבריאה תיכף פנים אל פנים לא היה תקומה ח"ו. וטעמו איתא גם כן שם רק בהעלם, וצריכים אנו לבאר הטעם כי בכל העולמות כולם יש פנימיות וחיצוניות רק שהחיצוניות שבעולם העליון הוא פנימיות בעולם שלמטה הימנו, וכן מעולם לעולם עד סוף כל העולמות. ומעשה צדיקים יוכיחו כמו שעינינו רואות שאכילתם ושתייתם ודיבורם הגשמיים מכוונים בהם יותר ממה שאנו מכוונים בתורתינו ובתפלתינו. והנה בהפנימיות ממש אי אפשר שיהיה שם אחיזת החיצונים רק בהחיצוניות העולמות שם הוא אחיזת החיצונים. גם זאת אנו רואים לכשיתראו שני אוהבים יחד לשמוח הם יושבים פנים אל פנים, מפני שהשמחה הוא מהצורה דהיינו מהפנימיות ששורה על הפנים והצורה שהוא צלם אלהים ששם מצח ועינים ודיקנא ודומיהם, על כן בלתי אפשרי שתהיה שם אחיזת החיצונים כל כך. אכן באחוריים כמעט שאין שם אפילו חיתוך אברים ויכולין החיצונים להאחז חלילה. ולזאת באם היתה הבריאה תיכף פנים אל פנים והיה שם אחוריים אז היה אחיזת החיצונים גדול מאד עד שלא היתה תקומה חלילה, על כן נבראו דו פרצופים ואחור באחור שלא יהיה אחוריים ולא תהיה אחיזה להחיצונים. ועל זה אנו מצפים שיהיה בירור העולמות כשיהיה רצון מלפניו יתברך ואז יתבטלו החיצונים (כמאמר הכתוב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ) ויהיה הזיווג פנים אל פנים. והנה במצרים היה אחיזה להחיצונים כל כך עד שהיה בלתי אפשרי לצאת מהגלות ושיזכו לקריעת ים סוף, רק שהקב"ה ברוב חסדיו עשה למענו והופיע להם פנימיות אלהותו ממש מעתיקא קדישא אשר שם אין אפילו בחינת דכר ונוקבא והשפיע פנימיות אלהותו גם בהאחוריים וממילא נתבטל אחיזת החיצונים גם מהאחוריים ונבקע להם הים:

ומעתה נבא לביאור הפסוקים וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם, היינו שראו שיש אחיזת חיצונים באחוריים, וזהו לשון אחריהם. וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה' וגו' ויאמר משה אל העם אל תיראו, התיצבו, הוא מלשון עמידה ואין עמידה אלא תפלה. והנה שירות ותשבחות נקרא תפלת מיושב ותפלה בלחש הוא תפלת מעומד. והוא שנתן להם עצה שיתפללו תפלת מעומד שהוא יחוד שעומד לפני ה' והוא בעולם המחשבה שאין בו אמירה כלל. וזהו פירוש ואתם תחרישון, שתהיו בעת התפלה בעולם שאין בו אמירה. והיה משה סבור שעל ידי תפלה ויחוד זה יבקע הים. וזהו פירוש ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי, לאו עידן צלותא, כלומר שביחוד זה לא יתבטל אחיזת החיצונים, אלא בעתיקא תליא שיתגלה העתיקא דהיינו הפנימיות ממש וממילא יתבטלו אחיזת החיצונים מכל וכל. וזהו ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם, כלומר שהאיר הקב"ה פנימיות אלהותו יתברך שמו אף באחוריים. וזהו ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם וזהו ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל שנתבטל אחיזת החיצונים על ידי מה שפירש הכתוב ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה, כלומר שהופיע הקב"ה בהירות אלהותו אפילו בחשכות החיצונים, ויולך ה' את הים ברוח קדים, ברוח קדמונו של עולם, עזה כל הלילה, עזה רומז אל בהירות הגדול שהופיע בכל חשכות של החיצונים ונתבטל אחיזתן ועל ידי זה וישם את הים לחרבה וגו':

עוד יאמר ופרעה הקריב וגו' וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה' ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו וגו' ויאמר משה אל העם את תיראו וגו' ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. יש לדקדק הדקדוק שכל המפרשים קדמונים ואחרונים מדקדקים, מאי היה היראה שיראו בני ישראל בראותם המצרים רודפים אחריהם, הלא הקב"ה הודיע אותם מקודם שיהיה כן שירדפו אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וגו', אמאי נפל עליהם יראה זו שיצעקו לה'. ב', יש לדקדק שמאחר שנראה מפסוק שצעקו אל ה' שתפסו אומנות אבותם, מה זה ויאמרו אל משה המבלי אין קברים וגו' שנראה כמו תערומות על משה ולא מצינו שנענשו על זה. ג', מה זה לשון המבלי אין וגו' היה לו לומר הלא יש קברים וגו', מה זה לשון המבלי אין. ד', מה שאמר להם ואתם תחרישון, למה ישתקו בעשות להם נס גדול כזה. ונראה לפרש על פי פשוטו דהנה ידוע מכל ספרי קודש שאין לאדם לירא משום דבר רק מפני ה' בורא כל העולמים. וממילא כשהאדם ירא מה' אינו מתיירא משום דבר מפחיד, כי כל מיני יראות הנמצאים בעולם המה כדי לעורר עצמו ליראת השם הרוממות, וממילא כשיש לאדם יראה רוממות מה' יתברך אינו מפחד משום דבר בעולם, כי אי אפשר לשום דבר המפחיד לשלוט באדם הירא מהשי"ת. וגם זאת ידוע מי שיש לו תמיד מורא שמים עליו, ממשיך על עצמו קדושת אלהותו יתברך ובא לדביקות גדול בהשי"ת שכמעט בטל מן המציאות ואינו רואה ואינו שומע שום דבר מפחיד בעולם כי הוא דבוק באין דהיינו באין סוף ב"ה הנקרא בזוהר הקדוש מדת אין, ומשם ממשיך קדושה גדולה עליו. והיינו מאי"ן יבא עזרי המבואר בתיקוני זוהר הקדוש, עיין שם:

ועתה נבא אל ביאור הכתובים הנזכרים לעיל, דהנה ידוע כשישראל יצאו ממצרים באו לדביקות גדול בהשי"ת כמו שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, אלי דייקא, רצה לומר שבאו לדביקות גדול בהשי"ת ממש. וזה היה כל מגמתם בהוצאת מצרים שיהיו דבוקים בהשם וממילא לא יהיה להם שום יראה חיצונית לפחד משום דבר, אבל כשבאו ליראה חיצונית אזי ראו שאינם דבוקים במדת אין עדיין. וזהו פירוש הפסוק ופרעה הקריב וגו' וייראו מאד שנפל עליהם פחד מצרים אז הבינו שעדיין אינם דבוקים בהשם כראוי, כי שבאם היו דבוקים ממש בהשם לא נפל עליהם שום יראה חיצונית. וכשראו שהם יראים ממצרים אזי צעקו לה' על זה דהיינו שעשו תשובה על זה שיש להם יראה חיצונית ועדיין לא באו למדת אין כנזכר לעיל. וזהו שאמרו למשה המבלי אין וגו', רצה לומר שעדיין לא באנו למדת אין להיות דבוקים בהשם ממש במדת אין, למה יצאנו ממצרים טוב היה לנו נקברים במצרים יותר משנהיה במדבר בלא דביקות גדול כזה. על כן אמר להם משה התיצבו וגו' ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, רצה לומר שתבאו למדת אין דהיינו לדביקות גדול שיהיה כמעט ביטול מציאות מחמת התגלות אלהותו יתברך שמו, שכמעט לא יהיה בכם כח הדיבור מחמת דביקות גדול, וזהו ואתם תחרישון ודו"ק:

וישאו בני ישראל את עיניהם וגו', וייראו מאד ויצעקו וגו', ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' וגו':

יש להבין מה היתה יראתם הלא ידעו מזה שירדפו מצרים אחריהם ושינצלו מהם, ולזה ציום שישובו ויחנו לפני פי החירות. אמנם יש לומר בזה כי הנה עינינו רואות בעת אשר יהיה איש ישראלי בצרה שלא תבא אז יקבל עליו עול מלכות שמים ויאמר שמע ישראל, ודבר זה נהוג בין כללות עמינו, וכל מנהגן של ישראל תורה היא, ומן הצורך לתת לב מאיזה שורש נסתעף זה. והנראה לומר בזה בשים לב עוד על עיקר מצות שמע שמצותה לאמרה במסירות נפש. ואם ענין המסירות נפש הוא רק להיות נכון לקדש שמו יתברך בעת אשר יבא לידי נסיון, הנה קשה הלא מצות שמע הוא מצוה תמידית, ואם כן כשהיו ישראל שרויין על אדמתם ולא היתה שום אומה ולשון שולטת בהם ומי יכריחם להפר בריתם ח"ו, ובמה קיימו אז מצות המסירות נפש. אמנם עיקר ענין המסירות נפש הוא בעת אשר יקבל עליו האדם עול מלכות שמים באהבה רבה ותשוקה גדולה והוא מדבק מחשבתו באור אין סוף ב"ה, ומרוב עוז אהבתו ודביקותו באור העליון וירא המנוחה כי טוב, נכספה וכלתה נפשו שתשאר דבוקה באורו יתברך ותשתוקק לשוב אל אדוניה מרוב נעימות ועריבות אהבת השי"ת. והנה האיש אשר אלה לו וזאת עבודתו אינו צריך לבא לידי נסיון, אחרי אשר מחשבתו דבוקה ונפשו תתעדן באורו יתברך שמו, וגם בלי הנסיון יערב לו שישאר דבוק באין סוף ב"ה, וימסור נפש רוח ונשמה שלו עד כי קשה אצלו פרידתו, ויקל בעיניו פרידת העולם השפל. והנה זאת היא כללות כונת בני ישראל באמרם שמע ישראל בעת אשר יצר להם ח"ו, כי כל מאורעות האדם המה נסיונות מאתו יתברך האם יוכל לקבל עליו הנסיון מחמת אשר הוא עובד ה'. ועל כן נכון שיאמר שמע ישראל, ויכוין באם השי"ת מנסה אותי האוכל לקבל עבודתו, הנני נכון לקבל אלהותו מרוב אהבה ולהשאר דבוק באור העליון. וזה פירוש תפלתינו בשבת בתפלת מנחה ועל מנוחתם יקדישו את שמך, כלומר בעת מנוחתם יקדישו שמך ומרוב כל לא מתוך צער ח"ו, כי העבודה אשר הוא מתוך הצער הוא עבודת היראה ועדיין אינה עבודה תמה כי העיקר העבדות הוא מאהבה. וזהו כוונת הפסוק וישאו וגו' וייראו מאד, שבאו למדריגת יראת ה'. ויצעקו בני ישראל אל ה', שהתפללו מתוך היראה. ובתפלה כזו עדיין יכולה מדת הדין ח"ו לשלוט מפני שהיא ממדת גבורה. ויאמר משה אל העם אל תיראו שלא תתפללו מתוך היראה, התיצבו וראו וגו' שתהיו במדריגת המלאכים שהם נקראים נצבים, שתעבדו את השי"ת מאהבה כמו המלאכים ועל ידי זה וראו את ישועת ה', כי אחר שתקבלו עליכם עול מלכותו יתברך ותמסרו נפשיכם מגודל האהבה כנזכר לעיל, לא יהיה צריך לנסות אתכם ותושעו במהרה:

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו וגו':

ואיתא בזוהר הקדוש מה תצעק אלי לאו עידן צלותא הוא אלי דייקא בעתיקא תליא. ומאמר זה הוא סתום. ונקדים פסוק ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. מלת ואתם תחרישון אין לו פירוש. ואגב נבאר גם הפסוק ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו'. והענין הוא דעיקר עבדות השם היא לעשות כל הענינים בהתלהבות גדול ובתשוקה גדולה, שישתוקק להתדבק באורות העליונים כאשה שמשתוקקת לבעלה, בזה הוא מעלה ממים נוקבין ומייחד העולמות מתתא לעילא ומתגלה כנגדן מים דכורין וממשיך השפעות טובות ורחמים פשוטים על הכנסת ישראל. והנה אדם אשר עבודתו על דרך זה ומדבק עצמו בהעולמות העליונים יוכל להרגיש בעצמו הארות מהעולמות העליונים. ובימות החול לא ירגיש זאת כי אם רגע חדא בעת עמדו בתפלה, ובשבת שהיחוד נעשה מיניה וביה ואז הוא עליות העולמות יוכל להרגיש זאת כל יום השבת. והנה אם ח"ו כשמעשה התחתונים אינם בקו היושר והקב"ה רוצה להיטיב עם עמו ישראל לעשות להם נסים ונפלאות, הוא מעורר היחוד מיניה וביה כדי שיתגלה מים דכורין ופועל נסים ונפלאות לישראל. והנה על ידי אתערותא דלתתא הוא מעלה המים נוקבין עד המלכות ומלכות מעלה המים נוקבין לעולם שלמעלה הימנו וכן מעולם לעולם עד בינה, ומבינה למעלה אין בכח שום האדם להעלות מים נוקבין ושם צריך להיות היחוד מיניה וביה, רצה לומר שבינה תעלה מים נוקבין לעולם שלמעלה ממנו וכן מעולם לעולם עד העתיקא ונתגלו המים דכורין ועל ידי זה נפעל נסים ונפלאות לישראל. ולעורר סוד העתיקא אי אפשר על ידי האדם רק נתעורר היחוד הזה מיניה וביה כנזכר לעיל. והנה מצינו שלחם נקרא אשה כמאמר הכתוב לחם אשה ריח ניחוח. והנה בשעת קריעת ים סוף היה קטרוג על ישראל כמו שאיתא בגמרא שאמרה מדת הדין לפני הקב"ה הללו עובדי עבודה זרה וכו', והוצרך להתעורר סוד עתיקא כדי שימתקו הגבורות בשרשן ויושפע עליהם חסדים גדולים ורחמים פשוטים שיקרע הים לפניהם. וכשראו בני ישראל שהים סגור בפניהם ופרעה רודף אחריהם, תפסו אומנות אבותם ויצעקו אל ה', אך על ידי תפלתם לא היה באפשרי שיקרע הים לפניהם, לפי שעל ידי אתערותא דלתתא אין מתעלין המים נוקבין אלא עד בינה כנזכר לעיל, והם הוצרכו שיתעורר עליהם רחמים מעולם העליון ובינה תעלה מים נוקבין לעולם היותר גבוה ממנו כו' עד עתיקא, והוצרך הקב"ה לעשות היחוד מיניה וביה כנזכר לעיל. וזהו פירוש הפסוק מה תצעק אלי לאו עידן צלותא הוא, רצה לומר עתה אין העת להתפלל כי לא יפעלו על ידי התפלה שיקרע להם הים, כי על ידי אתערותא דלתתא לא יעלו המים נוקבין אלא עד בינה והם צריכים ליחוד גבוה אשר אין כח ביד האדם לעורר יחוד זה וצריך אני לעורר היחוד מיניה וביה. וזהו אלי דייקא, כלומר יחוד זה תלויה בי. בעתיקא תליא, רצה לומר שבינה תעלה מים נוקבין לעולם שלמעלה ממנו וכן מעולם לעולם עד העתיקא ומשם נתגלו מים דכורין, ועל ידי יחוד זה יקרע הים לפניהם וזאת אי אפשר על ידי אדם רק מיניה וביה כנזכר לעיל. וזהו שאמר משה לישראל ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, רצה לומר לחם הוא בחינת נוקבא כנזכר לעיל, ורצה לומר הוא יעשה היחוד מיניה וביה. ואתם תחרישון, כלומר תחרישון מלהתפלל כי לא תפעלו בתפלתכם. וזהו ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, פירוש כשבאו ישראל אל מדבר סין כתיב וילונו כל עדת בני ישראל והיו מתרעמין על משה על שהוציאם ממצרים כמאמר הכתוב בשבתנו על סיר הבשר וגו' והיו בבחינה קטנה, ולא היה יכולת בידם להעלות מים נוקבין, והוצרך הקב"ה לעשות היחוד מיניה וביה כדי שירד המן לישראל שהיה מעולם גבוה שהוא מאכל המלאכים. וזהו הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, רצה לומר שיעשה היחוד מיניה וביה בלא אתערותא דלתתא כדי שירד המן לישראל:

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו:

יש לרמוז בזה כי הנה ידוע בספרי קודש כי פסוק שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא היחוד העליון. ובפסוק שמע יש בו כ"ה אותיות, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד יש בו כ"ד אותיות, ועולים שניהם מ"ט כנגד מ"ט שערי בינה שניתנו למשה רבינו ע"ה. והגם שאמרו בגמרא שלא אמר משה רבינו ע"ה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הוא רק שלא נכתב בתורתינו הקדושה אכן בעל פה אמרו גם כן ונמסר לו בתורה שבעל פה. והנה כבר הקדמנו שעל ידי שישראל מייחדין השי"ת באהבה גדולה הם נושעים על ידי זה מכל צריהם. אמנם מדריגת משה רבינו עלתה על כולם. וזה שציוה לו השי"ת הרם את מטך, מלשון הרימותי את ידי אל ה', לשון תפלה. את מטך, הם המ"ט אותיות הקריאת שמע שאתה צריך ליחד השם. ונטה את ידך על הים, ים עולה חמשים, וזהו ובקעהו שתבקע הים ויהיה ב' פעמים כ"ה, כנגד פסוק שמע של שחרית ופסוק של ערבית. וזהו ויבאו בני ישראל בתוך הים, שיבאו בין השני הקריאות שמע ועל ידי זה ינצלו שקריאת שמע תגין עליהם:

ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם. ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל, ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה, ולא קרב זה אל זה כל הלילה. ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה, וישם את הים לחרבה ויבקעו המים:

ואיתא בזוהר הקדוש שבג' פסוקים אלו נרמזים הע"ב שמות והוא סוד קריעת ים סוף. וראוי לשים לב, אם בפסוקים אלו נרמזים הע"ב שמות אשר על ידי שמות הקדושים האלו נקרע הים לפני בני ישראל, מסתמא גם פירוש הפסוקים אלו מורים על סוד קריעת ים סוף, וצריכים אנו להבין איך יתפרשו פסוקים אלו על סוד קריעת ים סוף. גם קשה שאיתא בזוהר הקדוש שג' פסוקים אלו ויס"ע ויב"א וי"ט ויסע זה אברהם, ויבא זה יצחק, ויט זה יעקב. קשה הלא יעקב הוא הבריח ליעקב והוא הבריח התיכון. גם לתרץ קושית הזוהר הקדוש מפני מה הפסוק ויט הוא כולו ביושר, הלא יעקב הוא ממוזג מדין ורחמים והיה לו להיות חציו ביושר וחציו הפוך:

ונקדים הפסוק כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. ודרשו חז"ל עתידין הצדיקים להיות מחיצתן לפנים ממלאכי השרת והם ישאלו אותם מה פעל אל וכו'. ולהבין הענין דהנה המאציל צמצם אלהותו יתברך וברא העולמות כמו שהארכנו בזה בכמה מקומות והובא בספרים. ואיתא בכתבי האר"י ז"ל במשנת חסידים דעולם הכסא שהוא עולם הבריאה ועולם המלאכים שהוא עולם היצירה ועולם העשיה יש בהן תערובת טוב ורע, דהיינו בעולם העשיה הפסולת רבה על האוכל וקדושה שבו הוא בהעלם. ובעולם היצירה יש גם כן תערובת טוב ורע רק לא כבעולם העשיה. ובעולם הבריאה הפסולת שבו היא מעט מזעיר, עד כאן דבריו. והנה בכל העולמות בריאה יצירה עשיה יונקים החיצונים מהקדושה כענין חשמל נוגה. ואם מעשה התחתונים ח"ו הם שלא בכשרון הם נותנים ח"ו כח לסטרא אחרא שיונקים מהקדושה ועושים מסך ומבדיל ח"ו ומקטרגים על ישראל. וצריך האדם להגביר כח הקדושה על ידי כשרון מעשיו כל כך עד שבכל העולמות בריאה יצירה עשיה יתפרדו אחיזת החיצונים לבל ינקו מהקדושה, ומעלה הניצוצין הקדושים מבין הקליפות ואז אין שטן ואין פגע רע לקטרג. והצדיקים על ידי יחודים הן ממשיכים אור אין סוף ב"ה על כל העולמות ואחיזת החיצונים נתבטל ואין להם כח להניק מהקדושה. וזהו מלאים זיו ומפיקים נוגה נאה זיום בכל העולם שמחים בצאתם וששים בבאם עושים באימה רצון קונם, רצה לומר הצדיקים על ידי יחודם הן ממשיכין אור אין סוף ב"ה על כל העולמות ונתמלאין מזיו אור אלהותו יתברך. ומפיקים נוגה, רצה לומר שמוציאין הנוגה לבל תניק מהקדושה, ומפיקים הוא מלשון ויפק רצון מה' והן מעלין ניצוצין הקדושים. וזהו שמחים בצאתם, רצה לומר שהניצוצים הקדושים שמחים בצאתם מתוך עומק הקליפות, וששים בבאם, רצה לומר שששים בבאם אל הקדושה, ואז עושים באימה רצון קונם. ואיש אשר כזה שמזדכך עצמו מכל וכל על ידי כשרון מעשיו ומפריד החיצונים מהקדושה בכל העולמות בריאה יצירה עשיה, הוא מתעלה ומתדבק באין סוף ב"ה נמצא הוא לפנים ממלאכי השרת. וזהו שאיתא בכל ספרי הקודש ובגמרא שהצדיקים גדולים ממלאכי השרת מפני שהם דבוקים באין סוף ב"ה. וזהו פירוש הגמרא עתידין הצדיקים להיות מחיצתן לפנים ממלאכי השרת לפי שמזדככים את עצמן ומגבירים כח הקדושה ומפרידין אחיזת החיצונים מהקדושה בכל העולמות בריאה יצירה עשיה הן מתדבקים באור אין סוף ב"ה:

והנה כבר הארכתי בזה בכתבים שלי על פסוק וזכרתי את בריתי יעקב מפני מה נזכר יעקב תחלה. ותוכן הדברים שם כי בעת התגברות הדינים ח"ו צריכים לעלות הגבורות לשרשן למקורם העליון ושם ישראל עלה במחשבה תחלה ונכלל הגבורות בהחסדים ונעשה כולו רחמים. ובראש השנה שאז אין כל כך התגברות הדינין רק שהוא עת המשפט, די אם הם כסדרן אברהם יצחק יעקב נכלל גם כן יצחק באברהם ויעקב ונעשה כולו חסד כולו רחמים. והיינו טעמא דשופר שאנו מכוונים תש"ת אברהם יצחק יעקב. והנה בקריעת ים סוף היה קטרוג על ישראל כנודע, מפני שהיה אחיזת החיצונים כמאמרינו לעיל, הופיע הקב"ה אור בהירות אלהותו בסוד הע"ב שמות סוד העתיקא ונתבטלו אחיזת החיצונים ונמתקו הגבורות בשרשן, ויצחק נכלל באברהם ויעקב ונעשה כולו חסד כולו רחמים, ועל ידי זה נקרע הים לפני ישראל. ולכן הג' כתובים אלו ויס"ע ויב"א וי"ט שבהם רמוזים הע"ב שמות שהוא סוד קריעת ים סוף שנתגלה סוד העתיקא ונתבטלו אחיזת החיצונים ויצחק נכלל באברהם ויעקב, לכן מרמזים הג' כתובים אלו גם כן על אברהם יצחק ויעקב. ולכן כתיב ויט לבסוף שמרמז על יעקב לפי שנכלל יצחק באברהם ויעקב, נמצא יעקב בשמאל. ואתי גם כן שפיר שהפסוק ויט הוא כולו ביושר שנכללו הגבורות תחת החסדים ונעשה כולו חסד כולו רחמים ונפעל נסים ונפלאות לישראל שנקרע הים לפניהם:

ודברים אלו נרמזים גם כן בפירוש הפסוקים ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל ויעמוד מאחריהם, רצה לומר שהשכינה הקדושה נקראת מלאך האלהים כידוע למביני דעת והוא עולם הכסא, ובשעת קריעת ים סוף נתגלה סוד העתיקא והקב"ה העלה את בני ישראל למעלה מכל העולמות ונתדבקו באין סוף ב"ה כדי שיתבטל אחיזת החיצונים ולא יחול עליהם שום קטרוג. וזהו ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל, רצה לומר אותו המלאך ההולך תמיד לפני מחנה ישראל וזהו השכינה, ויעמוד מאחריהם, רצה לומר שישראל נתדבקו באין סוף ב"ה והיו למעלה מכל העולמות. ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם, רצה לומר עמוד הענן רומז לעולם היצירה ששם עדיין מעונן כי שם אין הבהירות מאיר כל כך שיש שם תערובת טוב ורע, וזהו ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם, שישראל היו למעלה מכל העולמות. ויהי הענן והחשך למצרים, רצה לומר שנתבטלו אחיזת החיצונים מהקדושה ונשארו בחשך ונפלו לעומקא דתהומא רבא. ויאר את הלילה לישראל שנתעורר עליהם סוד העתיקא. ולא קרב זה אל זה כל הלילה, רצה לומר שלא קרב הסטרא אחרא להקדושה להניק ממנה ח"ו שיוכלו לקטרג על ישראל. ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים, רצה לומר ברוח קדמונו של עולם ושם ישראל עלה במחשבה. עזה, הוא התורה שנקראת עוז, והה"א רומז לחמשה חומשי תורה. וישם את הים לחרבה, רצה לומר על ידי שנתגלה סוד העתיקא נתבטלו אחיזת החיצונים ונפעל נסים ונפלאות לישראל ועל ידי זה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. ויסר את אופן מרכבותיו וינהגהו בכבדות וגו':

יש לדקדק מפני מה לא נאמר אופני מרכבותיו. ונראה לפרש דאיתא בכתבי האר"י ז"ל שפרעה היה לו אחיזה בשתי אותיות מ"י של שם אלהים, וזה שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו. ועל ידי זה נתגלגל הדבר שירדו אבותינו למצרים, מפני שהיה לו אחיזה במדת הדין. והנה יש ה' גבורות כידוע והם ה' שמות אלקים וה' שמות עולה ת"ל. וזהו מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה יצאו כל צבאות ה' וגו' רומז שאחר הת"ל שנה דהיינו אחר שנמתקו הגבורות העולה ת"ל יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים. והנה שם אלקים הגם שהוא שם הדין וגבורה מכל מקום הוא קדוש ונורא שרומז שהוא אלהי עולם אלהי האלהים ובעל היכולת ואשר לו כח והממשלה. וכשנמתקין הגבורות בדרך שיתבאר דהיינו שמחסרין אחד ממנין ת"ל ונשאר תכ"ט אז הוא המתקה, וכשמחסרין עוד אחד נשאר תכ"ח כמנין חת"ך, אז הגבורות נמתקין ביותר שגם הגבורות מסכימין עם החסדים להיטיב עם ישראל, כי שם זה הוא שם של רחמים החותך חיים לכל חי, ויוצא מפסוק פות'ח א'ת יד'ך מסופי תיבות שלו. והנה כשהגיע העת לגאול אבותינו ממצרים הוצרך להמתיק הגבורות כל כך עד שיחסיר מת"ל הגבורות כנזכר לעיל כל כך עד שישאר חת"ך. וזהו פירוש הזוהר ויסר את אופן מרכבותיו מאי אופן מרכבותיו מרכבותיו דפרעה ומאן איהו אופן דילהון ההוא ממנא דשליט עלייהו, עד כאן. דהנה אפ"ן בגימטריא קל"א כמנין סמא"ל וזה מורה על הדין וזה היה שרו של פרעה ולזה היה לו אחיזה בשני אותיות הנזכרים לעיל של שם הדין. וזה שאמר הכתוב ויסר את אופן מרכבותיו דהיינו שהסיר שר של מצרים כמוזכר בזוהר הקדוש, היינו שהסיר הס"ם ונמתקו הגבורות. וזה שאמר הפסוק וינהגהו בכבדות, דהיינו שלאחר המתקה נשאר תכ"ח כמנין בכבד"ת בגימטריא חת"ך, שחתך חייהם של מצרים והחסד והרחמים היה על כנסת ישראל:

וירא ישראל את היד הגדולה וגו', וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו, אז ישיר משה וגו':

ויש לדקדק למה הוצרכו לאמונה הלא ראו בעצמם את היד הגדולה.

וכבר צווחו בזה מפרשי התורה. גם מה דאיתא במדרש וזה לשונו אז ישיר משה הדא הוא דכתיב נכון כסאך מאז אמר רבי ברכיה בשם רבי אבהו אף על פי שמעולם אתה לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה כו' משל למלך כו' אמרו ישראל באמת עד שלא בראת עולמך היית אתה ומשבראת אותו אתה הוא אלא כביכול עומד כו' אבל משעמדת בים ואמרו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון הוי נכון כסאך מאז באז ישיר, עד כאן. והמדרש הזה הוא תמוה, מפני מה לא נתיישבה מלכותו עד שאמרו שירה באז. ונראה לפרש דהנה על ידי שירה בא השמחה ומי שהוא בשמחה מזמר ומשבח. אבל מי שהוא בבחינת יראה ובפרט יראה גדולה אשר נופל על אדם פחד ואימה, בודאי זה האדם אינו יכול לומר שירה, כי שירה הוא רק מחמת אהבה ושמחה. וישראל באותו שעה על הים היו בבחינת יראה כמו שנאמר וייראו העם את ה', על כן בודאי לא היו יכולים לומר שירה כי לא היה להם השמחה, רק היו משתוקקים שעתיד להתגלות להם עולם האהבה והשמחה ואז יאמרו השירה באהבה ושמחה. ובזכות האמונה הזאת זכו מיד לבא למדריגת אהבה ושמחה ואמרו מיד השירה. וזהו תשורי מראש אמנה, בזכות האמונה שהאמינו בה' שיבא להם מדריגת אהבה באו מיד למדריגת אהבה ואמרו מיד שירה. וזה פירוש הפסוק וירא ישראל את היד הגדולה, ועל ידי זה הגיע אליהם היראה כמאמר וייראו העם את ה' ולא יכלו לומר שירה, וגמר אומר ויאמינו בה' אז ישיר היינו שהאמינו הגם שעכשיו אנחנו בבחינת יראה אף על פי כן נזכה לעתיד לבא לאהבה ואז נשיר בשמחה רבה. וזה שפירש רש"י ז"ל מכאן לתחית המתים מן התורה. וזהו פירושו אז דהיינו לעתיד, וזה היה רצונו יתברך שיהיה להם בחינת יראה כזו ויאמינו בו לפיכך נתן להם תיכף מתנה טובה ואמרו שירה בשמחה:

וזה פירוש המדרש הנזכר לעיל אז ישיר הדא הוא דכתיב נכון כסאך מאז וגו' אמרו ישראל באמת עד שלא בראת עולמך אתה הוא כו' אלא כביכול עומד כו', מפני שלא היה עד עתה שום אדם בבחינה זו הנזכרת לעיל, דהיינו מחמת היראה הגדולה ופחד ומורא השכינה ייראו לנפשם מלפתוח פה לומר שירה וזמרה לפני הקב"ה עד שבזכות אמונה שהאמינו בה' שיפתח להם שערי אהבה ואז ישירו, זה היה שעשועי השם שהיה כביכול נחת רוח מזה הבחינה שהיה אז לכל ישראל זאת הבחינה של היראה ופחד גדול מפניו יתברך, וזהו בחינת מלכות לירא מפניו ועד עתה לא נתגלה הבחינה הזאת לכל העולם. על כן שפיר אמר המדרש לא נתיישבה מלכותך עד שעמדנו על הים ואמרנו לפניך שירה באז ישיר, רצה לומר כנזכר לעיל שבאו לבחינת יראה כנזכר לעיל ויראו לומר שירה מחמת היראה, רק שבאו לאמונה שישיגו לעתיד מדריגת אהבה ואז ישירו. וזהו ויאמינו אז ישיר לעתיד ובזכות זאת האמונה באו מיד למדריגה זו ואמרו מיד שירה ונתיישבה מלכותו יתברך ודו"ק. ועל פי דרכינו זה נפרש גם כן ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר וגו', כמאמרינו לעיל שישראל באותו שעה היו בבחינת יראה ולא יכלו לומר שירה, אבל יודעים היו דרך אמונה שמשה הוא במדריגת אהבה ויש לאל ידו לומר שירה, ועל ידי שיתדבקו עצמן במשה יעזור להם השי"ת על ידו שיזכו גם הם למדריגת אהבה ויחד כולם יודו לאל יתברך בשירות ותשבחות. וזהו ויאמינו בה' שיזכו למדריגת אהבה כנזכר לעיל, ובמשה עבדו, רצה לומר שהאמינו גם שמשה עבד ה' הוא במדריגת אהבה ועל ידו יכלו לומר שירה כנזכר לעיל ואז ישיר משה ובני ישראל אז על ידי אמונה זו אמרו יחד משה ובני ישראל את השירה הזאת כנזכר לעיל:

עוד יאמר וירא ישראל את היד וגו' ויאמינו בה' וגו' אז ישיר משה ובני ישראל. ראוי לתת לב על אמרו וירא ישראל וגו' ויאמינו, הלא אין אמונה כזו אמונה שלימה אם יאמין האדם אחר שראה הנס. והנראה בזה על פי מדרש חז"ל בגמרא שדרשו מכאן רמז לתחית המתים מן התורה שאז לעתיד ישיר משה ובני ישראל. והנה ידוע כי עיקר האמונה היא שבכל השגות שישיג האדם מן הצורך שידע על ידי השגה זו שעדיין נשאר לו בהענין ההוא דבר שאין באפשרי שישיגו רק שיאמינו בתורת האמונה בהשם. והנה תכלית האמונה היא אמונת תחית המתים, מפני אשר בלתי אפשרי לאדם להשיגו ולראותו עתה בעולם הזה כי אם מן הצורך להאמינו בתורת האמונה. וזהו פירוש הכתוב וירא ישראל וגו' ויאמינו וגו' אז ישיר וגו' ביאורו שעל ידי שראו באו לאמונת תחית המתים והאמינו שאז לעתיד ישיר משה ובני ישראל שיחיו כולן בתחית המתים וקל להבין:

עוד במדרש הנזכר לעיל אז ישיר וגו' הדא הוא דכתיב נכון כסאך מאז מעולם אתה וגו' אמר רבי ברכיה בשם רבי אבהו אף על פי שמעולם אתה כו' משל למלך וכו' מה בין מלך לאגוסטוס כו' כך אמרו ישראל באמת עד שלא בראת עולמך היית אתה ומשבראת אותו אתה הוא אלא כביכול עומד שנאמר עמד וימודד ארץ אבל משעמדת בים ואמרו בניך שירה נתיישבה מלכותך, עד כאן לשונו. הנה המדרש הזה מעין חתום. והנראה פירושו הוא על פי דברי חז"ל במדרש שיר השירים שעלו מן הרחצה וגו' לפני השירה כתיב ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע לאחר השירה כתיב ויעשו בני ישראל הרע וגו' תחלת עשיה אלא כבר מחלה שירה לשעבר וכו', עד כאן. היוצא לנו מדבריהם ז"ל כי האומר שירה מוחלין לו עוונותיו, וכן אמרו גם כן בזוהר הקדוש שכל האומר שירת הים בכונה ובשמחה מוחלין לו כל עוונותיו. ונקדים עוד דברי הרב הקדוש דק"ק בארדיטשוב זצוק"ל על תפלותינו בראש השנה ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת, שפירושו שאם יכון בחסד כסאך שתדין אותנו במדת החסד ורחמים אז תשב עליו באמת, מה שאין כן באם ח"ו יושב על כסא הדין אז צדיקי הדור מהפכין מדת הדין לרחמים וכביכול אין מניחין אותו לישב על כסא הדין. ועל פי זה יתבארו דברי המדרש הנזכר לעיל שכך אמרו ישראל עד שלא בראת וכו' ומשבראת כו' כביכול עומד שנאמר עמד וימודד ארץ וגו', שפירוש הפסוק הוא כמו שדרשו חז"ל שמדד הארץ האם קבלו עליהם השבע מצות וכיון שלא קבלו עליהם ראה ויתר גוים שהתיר ממונם, ועל כן היה עומד שעדיין לא נתיישבה כסאו מפני שהיה צריך לדון אותם ולישב על כסא הדין ואין זה ישיבה קבועה אצלו כביכול כי חפץ חסד הוא, על כן כתיב עמד וימודד וגו'. אבל משעמד בים ואמרו ישראל שירה, וכבר אמרו ז"ל שמפני השירה מוחלין כל העוונות ולא היה הצורך לישב בדין, אז נתיישבה כסא הרחמים שהיא ישיבה האמיתית. וזהו אף על פי שמעולם אתה נכון כסאך מאז ישיר שנתכונן כסא הרחמים מפני שנמחלו להם כל עונותיהם:

עוד במדרש הנזכר לעיל אז ישיר משה הדא הוא דכתיב נכון כסאך מאז אמר רבי ברכיה בשם רבי אבהו אף על פי שמעולם אתה לא נתישבה כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה לכך נאמר נכון כסאך מאז וגו' משל למלך שעשה מלחמה ונצח ועשו אותו אגוסטוס אמרו לו עד שלא עשית המלחמה היית מלך עכשיו עשינוך אגוסטוס מה כבוד יש בין המלך לאגוסטוס אלא המלך עומד על הלוח ואגוסטוס יושב כך אמרו ישראל באמת עד שלא בראת עולמך היית אתה ומשבראת אותו אתה הוא אלא כביכול עומד שנאמר עמד וימודד ארץ אבל משעמדת בים ואמרנו לפניך שירה באז נתישבה מלכותך וכסאך נכון הוי נכון כסאך מאז באז ישיר. ולהבין המדרש הזה, מתחלה נקדים המדרש רבי בנאי אומר בזכות אברהם נבקע הים בעבור מה שעשה שנאמר ויבקע עצי עולה ונאמר ויבקעו המים. רבי עקיבא אומר בזכות יעקב נקרע הים שנאמר ופרצת ימה וקדמה. גם איתא שם דבר אחר תשורי מראש אמנה באיזה זכות אמרו ישראל שירה בזכות אברהם שהאמין בהקב"ה שנאמר והאמין בה'. מראש שניר, בזכות יצחק. וחרמון, בזכות יעקב. גם בזוהר הקדוש איתא שהאבות הקדושים בעצמן היו מזדמנין שם בשעת קריעת ים סוף. וזה לשון הזוהר הקדוש על פסוק ואנכי אעלך גם עלה שיעקב דחיל דלמא לא אחמי בפורקנא דבני וגבורן דעבדית להו והבטיח לו הקב"ה גם עלה למחמי בפורקנא דברך וגבורן דעבדית להו וההוא יומא דנפקו ישראל ממצרים סליק קודשא בריך הוא ליעקב אמר ליה קום חמי בפורקנא דברך דכמה חיילין וגבורן עבידת להו ויעקב הוה תמן וחמא כולא הדא הוא דכתיב וירא ישראל את היד הגדולה. גם שם רבי אבא אמר כולהו אבהתא אזדמן תמן בכל האי פורקנא הדא הוא דכתיב ויוציאך בפניו מאי בפניו אלין אבהתא. רבי אליעזר אומר ויוציאך בפניו דא אברהם בכוחו דא יצחק הגדול דא יעקב. ולהבין כל זה נראה דהנה הקב"ה ברא כל העולמות היה עיקר רצונו יתברך שמו כדי להיטיב לברואיו. וכדי שנוכל לקבל הטובות הוצרך לצמצם אלקותו יתברך שמו בצמצומים וצמצומים הם בחינת גבורות. ולא ח"ו שכוונתו היה להתנהג עם הגבורות אלא אלקים עשה שייראו מלפניו כדי לקבל הטובות מאתו יתברך שמו, לכן שיתף עמו מדת הרחמים, ולא שהיה ח"ו שינוי רצון. ועיקר ההטבה שנוכל להשיג אלהותו יתברך שמו וישראל עלו במחשבה תחלה, כי היה גלוי וידוע לפניו יתברך שמו שישראל עם קדושו ישיגו אחדותו יתברך שמו ויקשרו עולמות עליונים בעולמות התחתונים, הארציות עם הרוחניות, שיגבירו השכל על החומר, היצר הטוב על היצר הרע, וזאת לפניו יתברך שמו שעשועים גדולים, כי זאת היתה עיקר רצונו יתברך שמו בבריאת העולמות. ומי שמגביר השכל על החומר דהיינו היצר הטוב על היצר הרע, וממליך את הקב"ה על רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ועל נפשו ורוחו ונשמתו וזהו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, האיש כזה זוכה ונעשה מרכבה לשכינה הקדושה. כמו שמצינו באבות הקדושים שעד שבא אברהם אבינו לעולם קלקלו דורות הראשונים והיה אז שכינתו בעליונים, ובא אברהם אבינו לעולם והוא היה הראשון שמסר נפשו על קדושת שמו יתברך לפרסם אלהותו יתברך על העולם, ועל ידי זה הוריד השכינה למטה לארץ. וזכה ונעשה רגל לשכינה, היינו הוא פתח איך שיקרב אדם את עצמו להבורא יתברך. וכן יצחק וכן יעקב כולם מסרו נפשם על קדושת שמו יתברך לפרסם אלהותו בעולם, ונעשו מרכבה לשכינה, דהיינו שעל ידי עבודתם הגבוה הורידו השכינה לארץ והן רגלי הכסא. וכן כל איש אשר מסר נפשו ורוחו לפרסם אלהותו בעולם זוכה ונעשה מרכבה לשכינה, רק זאת הוא בלתי אפשר כי אם שידבק עצמו באבות הקדושים לילך בעקבותיהם, כדאיתא כל אדם מחויב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב. וזהו כל שלא כיון באבות לא יצא, פירוש כי על ידי תפלה יכולים להשיג השגת אלהות, וזאת אי אפשר להשיג אלא על ידי שידבק עצמו באבות הקדושים לילך בעקבותיהם כי הם רגלי הכסא ועל ידם יוכל להשיג השגת אלהות. וזהו מה דאיתא שצורתו של יעקב חקוקה בכסא, פירוש שם ברצון כל הרצונות היו חקוקות האבות שיהיו נושאי הכסא, שבכל מקום שיהיה השראת השכינה יתלבש אלהותו יתברך שמו בהם. ודוד המלך הוא רגל הרביעי שבכסא, מפני שגם הוא הקים עולה של תורה, אף על פי שהיה מלך היה ממליך להקב"ה על כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ומסר נפשו לפרסם אלהותו יתברך שמו בעולם:

והנה בקריעת ים סוף היה אז התגלות אלהות והשיגו ישראל אז השגה גדולה עד שאמרו זה אלי ואנוהו, וכולם מקטנם ועד גדלם היו יודעים מאלהותו יתברך שמו שהוא מלך יחיד בעליונים ובתחתונים, שאפילו עוברים שבמעי אמם אמרו שירה, וזאת לא היה באפשר בלתי שיזדמנו שם האבות, כי אי אפשר השראת השכינה בלא המרכבה והאבות הקדושים היו נושאי הכסא וכן איתא במדרש ובזוהר הקדוש שהאבות היו שם בקריעת ים סוף ובזכותם נקרע הים. ואז היה התגלות אלהות ונתוודע ונתפרסם אלהותו על כל העולם מה שלא היה מבריאת העולם עד היום ההוא. אף שהאבות היו משיגים אלהותו יתברך שמו והורידו השכינה לארץ, אף על פי כן לא היו יודעים אלא הם בעצמם וגם אחריהם היו יחידי סגולה מי שהלך בעקבותיהם, אבל בקריעת ים סוף נתוודע ונתגלה אלהותו על כל העולם שהוא מלך על כל העולמים ומלכותו בכל משלה:

ומזה נבא לביאור המדרש הנ"ל הדא הוא דכתיב נכון כסאך מאז אמר רבי ברכיה בשם רבי אבהו אף על פי שמעולם אתה לא נתישבה כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה על הים, פירוש שעד שירת הים לא נתוודע ולא נתפרסם אלהותו יתברך שמו על כל העולם, שעדיין לא השרה שכינתו בזה העולם שהוא על ידי אבות הקדושים שהם רגלי הכסא, ולא נתפרסם אלהותו על כל העולם, והיינו לא נתישבה כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה על הים ואז השרה שכינתו בתחתונים על ידי נושאי הכסא שהם האבות, ונתפרסם אלהותו על כל העולם משל למלך כו' מה כבוד יש בין מלך לאגוסטוס כו' כך אמרו ישראל עד שלא בראת עולמך היית אתה ומשבראת אותו אתה הוא אלא כביכול עומד שנאמר עמד וימודד ארץ אבל משעמדת על הים ואמרנו לפניך שירה באז נתישבה מלכותך וכסאך נכון, שאז היה התגלות אלהות על ידי אבות הקדושים שהם נושאי הכסא, וגם השירה הוא בחינת דוד שהיה נעים זמירות ישראל והוא רגל רביעי שבכסא, ואז נתפרסם אלהותו על כל העולם כולו והבין כל יצור כי הוא יוצר הכל ומלכותו בכל משלה וזהו נתישבה מלכותך וכסאך נכון:

עוד נראה לפרש במדרש הנ"ל כי הנה הקב"ה ברא עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, וצריכין אנו ליחד העולמות מתתא לעילא. והנה על ידי קרבנות נתקרבו ונתייחדו העולמות, ועתה התפלה היא במקום קרבן. וחז"ל סדרו לנו סדר התפלה מסדר הברכות עד תפלת שמונה עשרה, ואיתא בכתבי האר"י ז"ל שעד ברוך שאמר נקרא תפלת העשיה, ומברוך שאמר עד ברכות יוצר אור נקרא תפלה היצירה, ומברכת יוצר עד קריאת שמע היא תפלת הבריאה, ומקריאת שמע עד שמונה עשרה היא תפלה האצילות. והענין הוא שידוע שעולם העשיה הוא מלא קליפות והן מבלבלין את האדם בעת תפלתו במחשבות זרות ועל ידי שהאדם נותן שבח והודיה להקב"ה בסדר הברכות ומקבל על עצמו עול מלכות שמים בקריאת שמע קטנה בזה הוא מבריח מאצלו הקליפות של עצמותיו שגרם על ידי מעשיו הלא טובים, ובזה הוא מטהר העולם עשיה. ואחר כך כשאומרים פסוקי דזמרה אנו מחברים עצמינו עם המלאכים להודות ולהלל למלך העולם, שאנו אומרים הללו את ה' מן השמים וגו', ועל ידי זה אנו מטהרים עולם היצירה לזמר עריצים ולהכרית כל הקוצים הסובבים את השושנה העליונה, ולכך נקראת פסוקי דזמרה. ובמה שאנו אומרים שירת הים אנו מחברים עולם היצירה עם עולם הבריאה שהוא עולם הכסא כידוע למביני דבר. ואחר כך בברכת יוצר אנו מדבקים עצמינו עם שרפי מעלה וחיות הקודש שהן עולם הבריאה עולם הכסא להקדיש ליוצרנו בנחת רוח, ובזה אנו מכינים הכסא למלך רם ונשא. ואחר כך על ידי קריאת שמע שאנו מיחדין להקב"ה על כל העולמות במסירות נפש נתגלה עולם האצילות על עולם הכסא ואז אנו דבקים באחדותו יתברך שמו ויש לאל ידינו להתפלל לפניו ולהוריד שפע מאצילות אל כל העולמות. והנה קודם שאמרו ישראל שירה על הים לא נתיחד עולם היצירה בעולם הבריאה, על כן לא היה הכסא נכון עד שאמרו ישראל שירה על הים, מאז ואילך אנו אומרים שירת הים בכל יום לחבר עולם היצירה בעולם הבריאה ועל ידי זה אנו מכינים הכסא למלך רם ונשא בברכת יוצר כנ"ל. ומזה נבא לביאור המדרש הנ"ל אז ישיר משה הדא הוא דכתיב נכון כסאך מאז אמר רבי ברכיה בשם רבי אבהו אף על פי שמעולם אתה לא נתישבה כסאך עד שאמרו בניך שירה, רצה לומר שעל ידי אמירת השירה נתחבר עולם היצירה בעולם הבריאה ומאז ואילך אנו אומרים אותה בכל יום ובזה אנו מכינים הכסא כנ"ל, ונתישבה מלכותו וכסאו נכון הוי נכון כסאך מאז, רצה לומר מאז שאמרו ישראל שירה על הים נכון כסאך, שאנו אומרים מאז השירה בכל יום כדי לחבר עולם יצירה בעולם הבריאה ועל ידי זה כסאך נכון וקל להבין:

עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו:

הענין הוא דהנה כל ההשפעות והישועות יוצאין מי"ה שהן חכמה ובינה תרין ריעין דלא מתפרשין, רק שצריך לזה אתערותא דלתתא היינו שעל ידי כשרון מעשינו אנו מיחדין הה' תתאה עם הוי"ו ונעשה יחוד גמור ויורדין ההשפעות והישועות על כנסת ישראל מחכמה ובינה. והנה בגמרא איתא ישא אדם אשה ואחר כך ילמוד תורה, שהנושא אשה על ידי שמתיחד אדם עם אשתו שהן דכר ונוקבא גורמים יחוד בו"ה, ועל ידי זה גומרים שי"ה מתיחד בו"ה ונעשה יחוד גמור. וזאת רומז לנו הכתוב עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, רצה לומר י"ה שהן חכמה ובינה זאת הוא לי לישועה, פירוש שמשם יוצאין כל הישועות על כנסת ישראל. זה אלי ואנוהו, רצה לומר, זה, הוא בחינת דכר. ותיבת אנוהו נוטריקון אני והוא, ואני, רומז לשכינה שהיא ה' תתאה, ואותיות ה"ו שבתיבת ואנוהו רומז ליחוד זכר ונקבה. ורצה לומר שהשפעות יורדין מחכמה ובינה על ידי שאני מיחד הזכר ונקבה דהיינו הה' עם הוי"ו וזה ואנוהו וגו'. אלהי אבי וארוממנהו, רצה לומר כשיהיה יחוד גמור דדכר ונוקבא ארוממנהו עוד יותר לי"ה דהיינו חכמה ובינה ריעין דלא מתפרשין שהחכמה נקראת אב כידוע:

כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וישב ה' עליהם את מי הים ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. ותקח מרים הנביאה וגו', ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים:

כתובים אלו כולם מוקשה. א', לכאורה מיותר כל הפסוק כי בא סוס פרעה שכבר כתיב למעלה שמפני זה אמרו שירה, והיה לו לומר תיכף אחר שירת משה, שירת מרים. ולמה לי בין השירות פסוק זה שאין לו שחר לכאורה. ב', קשה מסתמא אמרו הנשים שירה יחד עם משה וישראל כי אפילו עוברות שבמעי אמן אמרו שירה ומכל שכן הנשים עצמן שלא יכלו להתאפק לבלום פיהם מלומר שירה. ג', מפני מה כתיב אצל שירת הנשים שאמרו שירה מחמת כי בא סוס פרעה וגו' ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. ואצל שירת האנשים מצינו שלא אמרו שירה אלא עד שפלט הים את המצרים כנאמר וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים ואחר כך אמרו שירה. גם קשה למה לא אמרה מרים כל השירה כולו:

ונראה דהנה לזמר לפניו יתברך בשירות ותשבחות זאת בא מצד אהבה, שמחמת גודל אהבה נשאו לבו לומר לפניו שירה, אבל מצד היראה אי אפשר לומר שירה. רק אם היראה היא מחמת אהבה כענין שנאמר והתהלכתי בתוככם ופירושו אטייל עמכם בגן עדן ולא תהיו מזדעזעין לפני, יכול לא תהיו מתיראין, תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים. וענין טיול הוא אהבה ושעשועין ומגודל אהבה שמשיג רוממותו יתברך שמו הוא מתירא מלפניו. ואם היראה היא על בחינה זו אז יכול לשורר לפניו בכל עוז, הגם שהוא מתירא מלפניו, היראה זו היא מצד אהבה. וכל כמה שאינו משיג גודל האהבה עד שהוא מתירא מפני רוממותו יתברך שמו, אין לבו מנושא לומר שירה הגם שהוא בשמחה, ושמחה מה זו עושה אם אין שמחה מחמת גודל אהבה המביאו לידי יראת הרוממות. והנה אצל הים ראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל הנביא והשיגו אז השגת אלהותו יתברך שמו, ומגודל התענוג והשעשועין שהשיגו אז נזדעזעו מפני הדר גאונו ונשאו לבן לומר שירה. וזהו פירוש וירא ישראל את היד הגדולה וגו' וייראו העם את ה', רצה לומר על ידי שראו גודל הנסים באו לבחינת אהבה כל כך עד שהשיגו על ידה יראת הרוממות. ויאמינו בה' ובמשה עבדו, פירוש שיש בחינת אמונה שהיא למעלה יותר מיראת הרוממות כידוע למביני דעת, ובני ישראל השיגו אז גם בחינה זו, אז כשהשיגו השגות אלו ישיר משה ובני ישראל כל השירה כולה עד ה' ימלוך לעולם ועד שהוא עיקר השירה שתיבת ימלוך הוא לשון עתיד, ורצה לומר שהיו בבחינת אין כלומר עדיין לא עבדתי ולא קבלתי עול מלכות שמים על נכון רק אני מאמין בו ורוצה לקבל עול מלכותו יתברך שמו. ומרים אף על פי שהיתה נביאה מכל מקום היתה בחינת נוקבא ולא השיגה היראת הרוממות, ואילו המתינה עד שאמר משה היתה יכולה לומר כל השירה, אבל היא לא המתינה רק תיכף כשראתה שבאו המצרים אל תוך הים ושבו המים עליהם ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים מיד ותקח את התוף בידה ואמרה שירה, על כן לא זכתה לומר אלא פסוק ראשון בלבד. וזאת מרמז לנו הכתוב כי בא סוס פרעה, רצה לומר תיכף ומיד כאשר בא סוס פרעה וגו' מיד ותקח מרים הנביאה את התוף בידה, רצה לומר שתפסה בחינת אהבה לבד לומר שירה ולא המתינה על משה, לפיכך לא השיגה לומר אלא פסוק זה לבד ואחר כך כשאמר משה ובני ישראל את השירה חזרו ואמרו גם הנשים עמהם את כל השירה עד תומה, וקל להבין:

ותקח מרים הנביאה וגו', ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה וגו':

יש לדקדק כנ"ל מה חידשה מרים הנביאה בדבריה אלה, כי בודאי אמרו הנשים שירה עם משה וכל ישראל יחד כי מצינו בגמרא אפילו עוברים שבמעי אמם אמרו שירה על הים, אם כן בודאי גם אמם אמרו כבר שירה כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, ומה לומר פעם שנית דברים שאמרו כבר. ונראה לפרש על פי דאיתא בגמרא שהשירה הזאת נקראת שירה לשון נוקבא אבל לעתיד יהיה נקרא שיר לשון דכר. וזהו שירו לה' שיר חדש דהיינו יאמר ישראל שיר חדש ולא שירה חדשה, כי בעת הזאת היו ישראל במדת נוקבא, עיין שם בגמרא. על כן יש לפרש הפסוק שלכך אמר משה וכל ישראל בלשון עתיד אשירה לה', רצה לומר שהיה רצה לומר בלשון דכורא שיר ולא שירה על כן אמר אשירה שרצה לומר שאז בעת הגאולה העתידה אז נשיר לה', אבל מרים הנביאה גם לעתיד היא נוקבא על כן מה לה להמתין עד לעתיד, טוב גם בעת הזאת לשיר מיד שירו לה', על כן אמרה לכל הנשים אנחנו למה לנו לומר לשון עתיד אשירה לה', עלינו לעת עתה מיד לומר שירו לה' כי גאה וגו' מה לנו להמתין לעתיד כי אנחנו בחינת נוקבא תמיד על כן מיד נשיר לה' כי גאה גאה וגו':

עוד על פסוק הנ"ל ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות ותען להם מרים שירו לה' כי גאה וגו'. יש לדקדק מה בא להשמיענו בזה שהוציאה כל הנשים ולהיכן הוציאתן. גם קשה על מלת ובמחולות שנראה כמיותר, ובתורתינו הקדושה אינו מיותר אפילו אות אחת. עוד יש לדקדק מפני מה אמר משה אשירה לה' שהוא לשון עתיד והיא אמרה לשון הוה שירו לה'. ונראה לרמוז בזה על פי מה דאיתא בגמרא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם וכל אחד מראה באצבעו זה ה' קוינו לו. ופירש רש"י מחול סביב כמו מחול הכרם. ולהבין הדבר נראה דהנה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם צמצם אלקותו יתברך שמו ונעשה עיגול ואחר כך ברא את העולמות בקו הישר וכל העולמות ממשיכין אלהותו יתברך שמו בשוה, עד שנתגשם העולם והתחיל להיות ברורי עולמות ונעשו צמצום, דהיינו בעולם העליון צמצם אלהותו מעט ובעולם התחתון ממנו צמצם יותר וכן עד סוף כל העולמות. ואנו משיגים אלוהותו מתתא לעילא שצריכים אנו לברר הניצוצות הקדושות ולילך ממדריגה למדריגה. וכל העולמות וכל הברואים הם בבחינת דכר ונוקבא בחינת משפיע ומקבל, כי העולם היותר גבוה משפיע לעולם התחתון ממנו וכן הקטן צריך לגדול ללמוד ממנו, כי כל דבר שהוא בקצוות יש לו סוף וראש ומראשו עד סופו הוא רחוק, וכל שהוא למעלה מן הסוף הוא קרוב יותר להראש, כן כל שהוא למעלה למעלה מעולם התחתון הוא קרוב יותר לאין סוף ב"ה. ולכן הקטן צריך לגדול ללמוד ממנו עבדות השם כי הוא משיג יותר ומשפיע לקטן ממנו, אבל לעתיד יתקן כל אחד חלק נשמתו עד שרשו ויעלו הניצוצין הקדושים והחיצוניות יתבטלו מכל וכל, ויופיע אז אור בהירות אלהותו בכל העולמות ויהיה העיגול והקו שוה ולא יהיה אז בחינת דכר ונוקבא כי כולם בשוה ישיגו אור אלהותו יתברך שמו כמו בדבר עגול שאין ראש וסוף, ולא יצטרך עוד שום אדם ללמוד מחבירו כמו במחול הכרם שהוא מקו האמצעי קרוב לכל העיגול בשוה, כן אז ישיגו כולם מאור הבהירות אלהותו בשוה כדכתיב ולא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו אותו מקטנם ועד גדלם. וזהו פירוש הגמרא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והקב"ה יושב ביניהם, פירוש לעתיד לבא ישיגו הצדיקים השגה גדולה מאור העליון אשר אין שם בחינת דכר ונוקבא ואין שום אחד מהם יצטרך ללמוד מחבירו כי אז יתגלה אור בהירות אלהותו בכל העולמות ויהיה עיגול עם הקו בשוה כמו מחול הכרם שמקו האמצעי הוא קרוב לכל העיגול בשוה. וזה כוונת ההקפות שאנו מקיפין בהושענא רבה ובשמיני עצרת, אנו עושים הקפות בסוד נקבה תסובב גבר להמשיך על ידי הקפות את אור העליון אשר אין שם בחינת דכר ונוקבא:

וזאת היתה כוונת מרים הנביאה שהוציאה כל הנשים אחריה ועשתה עמהם הקפות בסוד נקבה תסובב גבר כדי להמשיך אור עליון אשר אין שם בחינת דכר ונוקבא. ולכן אמר משה אשירה לה' מפני שמשה אמר בבחינת דכר ונוקבא שלא הופיע עדיין אור הבהירות העליון לכן אמרו אשירה שעדיין לא השיגו משלם השגת אלקותו לכן אמרו לשון עתיד כשאשיג אז אשיר, אבל מרים המשיכה בהקפתה אור עליון והשיגו אז אשר אי אפשר להשיג יותר לכן אמרה שירו עתה שהשגתם היה מה שאי אפשר להשיג יותר. וזהו פירוש הפסוק ותקח מרים וגו' ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות, פירוש שעשתה עמהם הקפה כמחול הכרם בסוד נקבה תסובב גבר ובזה המשיכה אור עליון אשר אין שם בחינת דכר ונוקבא. ותען להם מרים שירו לה', פירוש שעתה השגתם השגה גדולה כל כך מה שאי אפשר להשיג יותר לכן שירו עתה לה':

ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם וגו', ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום:

יש לדקדק מה זה דבר יום ביומו היה לו לכתוב ולקטו יום ביומו. וגם מה זה למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, הלא מה תורה היה להם אז. הגם שרש"י ז"ל כתוב שקאי על תורת המן עדיין צריכין אנו למודעי. גם זאת יש לדקדק מה לשון משנה היה לו לומר והיה כפול. וגם לשון ילקטו יום יום אינו מובן שהיה לו לכתוב על אשר לקטו יום יום, כי קאי על העבר במדידת העומר ימצאו שכבר לקטו משנה, על כן היה לו לכתוב אשר לקטו ולא ילקטו. ונראה לפרש על פי רמז כך דהנה בודאי גם עתה לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן, רצה לומר כי מי שרוצה לקבל עליו עול תורה צריך להיות בעל בטחון בה' שלא לרדוף אחר פרנסה כל היום רק ממעט בעסק ועוסק בתורה ותפלה, ובודאי קודשא בריך הוא יזמין לו פרנסתו בכל יום ויום. הגם שנאמר וברכתיך בכל אשר תעשה, שמעתי הפירוש מהרב הקדוש מו"ה מרדכי אב"ד דנשחיז זצוק"ל שעקימת שפתיו הוי מעשה לענין מלקות, בודאי מדה טובה מרובה שעקימת שפתיו בתורה הוי מעשה לענין זה שיקוים בו וברכתיך בכל אשר תעשה שיתברך לך הפרנסה על ידי עקימת שפתיו בתורה ובתפלה. וממילא כשהאדם עוסק בתורה לשמה יותר אזי יהיה בטוח שיהיה פרנסתו יותר בריוח, וכל מה שעוסק אדם בתורה ובתפלה יותר בדביקות יהיה פרנסתו יותר מצויה בריוח, כי זה עיקר עבודת האדם בעולם הזה כמאמר המשנה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה וכו' ותלמוד תורה כנגד כולם. ובודאי יוכל האדם להיות בטוח בזה שעל ידי עקימת שפתיו בתורה ובתפלה בא לו פרנסתו. וזהו פירוש הפסוק הנני ממטיר לכם וגו' דבר יום ביומו, רצה לומר דיבורים שלך שתדבר בתורה ובתפלה מזה תלקט לך פרנסה, כי כמו שיהיה הדיבורים שלך בתורה ובתפלה לשמה יותר אזי יהיה לך פרנסה בריוח יותר, וזהו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, רצה לומר אם לא ילך בתורה לשמה לא יהיה לו פרנסה ויהיה צריך לרדוף כמו קורא בהרים וגבעות וטרחות רבות בשביל פרנסה, אבל אם ילך בתורתי אזי ילקוט פרנסתו מדבריו ממש. וזהו פירוש והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, כי יש מדריגת צדיקים גדולים שיש להם בטחון גדול כל כך על ידי תורתם ותפלתם שהם יכולים להכניס גם בלבות בני אדם חשק התורה ותפלה ובטחון בה'. וזהו והיה ביום הששי דהיינו מדריגת צדיק הגדול הנקרא ששי כי מדת צדיק היא מדריגה ששית ממדת החסד, זה הצדיק יש לו הכנה כל כך בעבודת הבורא ברוך הוא שיוכל ללמוד לאחרים מדת הבטחון. וזהו משנה, ורצה לומר והיה משנה שיוכל ללמוד לאחרים שיהיה להם פרנסה על ידי התורה. והיינו ילקטו יום ביומו, רצה לומר שילמוד אותם בני אדם שהמה גם כן ילקטו פרנסתם יום יום מתורה ותפלה שלהם כנ"ל:

עוד על פסוק הנ"ל ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו וגו'. הדקדוקים רבו. א', איך שייך אצל לחם לשון מטר. ב', מהו ולקטו איך שייך לקיטה אצל המן הלא כולו היה בלי פסולת, ולקיטה שייך אצל דבר שיש בו פסולת אזי צריך לברור הטוב מן הרע, אבל המן כולו טוב היה והיה לו לומר ולקחו. גם קשה באמרו ותעל שכבת הטל, ופירש רש"י ובמקום אחר הוא אומר וברדת הטל מלמד שהיה המן מונח בקופסא, טל מלמעלה וטל מלמטה, קשה מה משמיע לנו בזה, ומה מעליותא הוא שמונח בקופסא. ד', שאמר הכתוב לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגלגלת, קשה למה קרא את המדה בלשון עומר, גם מהו לשון גלגולת והיה לו לומר עומר לנפש. ה', כתיב ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד ויבאו כל נשיאי העדה וגו' ויאמר אליהם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קודש וגו', קשה למה לא אמר דיני שבת במן קודם שבאו אליו, אף שרש"י ז"ל פירש שעל זה נענש משה רבינו ע"ה שכללו הכתוב עד מתי מאנתם וגו', מכל מקום צריכים אנו להבין כוונת משה בזה, גם קשה מה שנתעוררו קדמאין למה לא ירד המן בשבת:

ונראה בזה דאיתא במשנה אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות. ופירש הברטנורא כל הנאה וקורת רוח שיש לכל צדיק בעולם הבא הוא שלש מאות ועשר פעמים כנגד כל תענוג עולם הזה. לכאורה אין להבין הפירוש הזה, כי לכאורה משמע בין עני שלא היה לו תענוג עולם הזה ובין עשיר שהיה לו כל מיני תענוג בעולם הזה ינתן להם לעולם הבא ש"י פעמים תענוג על מה שהיה להם בעולם הזה, אף שהעשיר אינו צדיק יותר מן העני ואין הדין נותנת כן הלא העני הוא עובד ה' כמו העשיר ולמה יחסר חלקו בעבור שלא היה לו תענוג עולם הזה:

אך הפירוש הוא כן כי העיקר העבדות של אדם הוא להגביר השכל על החומר ולמעט עצמו מכל תענוגי העולם הזה, ומי שהוא מואס בתענוגי עולם הזה ומכניע החומר וממשיך את עצמו אחר השכל ואינו רוצה בהנאות ותענוגי העולם הזה, והגם שיש לו עושר וכבוד אינו נהנה ממנו כלל רק מה שצריך לעבדות הבורא ברוך הוא, כפי אשר משבר חומרו ותאוותיו בעולם הזה כן יהיה לו ש"י פעמים תענוג בעולם הבא. נמצא כל מי שהוא מואס יותר בתענוג עולם הזה יגדל חלקו יותר בהש"י עולמות בעולם הבא, כי זה עיקר עבדות ה' שלא ליהנות מתענוגי עולם הזה כלל, כמו שמצינו ברבינו הקדוש שהיה עשיר גדול וזכה לשתי שולחנות וקודם פטירתו זקף עשר אצבעותיו למעלה ואמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, כי כן צריך להיות הרוצה לילך בדרכי התורה ועבודה, והנה המן היה מאכל רוחני כדכתיב לחם אבירים אכל איש, וירד מעולם גבוה ממקום שנוזל משם בני חיי ומזוני לישראל, ואמרינן בגמרא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, וכשירד לארץ נתגשם, כי אפילו מלאכים כשבאו לאברהם אבינו נתלבשו בדמות אדם, לכן עיקר מצות המן היה שיכוין באכילתו להשיג עבדות ה' על ידה ולא להנאת עצמו, וללקוט ולברור הקדושה ולהניח את הגשמיות שבו. לכן הצדיקים היו לוקטים הקדושה והיו מניחים הגשמיות ולכן היו אוכלים אותו כמו שהיה. והרשעים היו לוקטים הגשמיות כי היו מכוונים באכילתן להנאת עצמן ומניחים הקדושה, לכן היו חוזרים לתקן אותו בטחינה. וזה שטו העם ולקטו דהיינו השוטים היו לוקטים הגשמיות ומניחים הקדושה לכן טחנו אותו כנ"ל:

ומזה נבא לביאור הפסוקים הנ"ל ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, פירוש קודם שירד לארץ היה רוחניות לכן שייך אצלו לשון מטר, וכשירד לארץ נתגשם ונקרא לחם. ויצא העם ולקטו מחמת שנתגשם היה צריך לקיטה דהיינו ללקוט הקדושה ולהניח הגשמיות כנ"ל, ולכן היה מונח בקופסא טל מלמעלה וטל מלמטה כי שני פעמים ט"ל עולה בגימטריא מזל"א, שמורה על מקומו מהיכן הוא יורד מעולם העליון כנזכר. וצוה הקב"ה לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגלגולת, כלומר שלא יכונו להנאתן אלא להעלות הקדושה שיהיה להם ש"י עולמות לעולם הבא כי עמ"ר בגימטריא ש"י, וגלגולת רומז לעולם הבא שהוא המוח. והיינו איש לפי אכלו עומר לגלגולת, רצה לומר לפי מה שיכוין באכילתו אל הקדושה כן יהיו הש"י עולמות שלו, אם לא יכוין להנאת עצמו כלל יגדיל חלקו יותר בהש"י עולמות, ואם יכוין להנאת עצמו גם כן מעט יקטין תענוג בהש"י עולמות לעולם הבא. והצדיקים היו אוכלים אותו על טהרת הקודש והיו טועמין מעין עולם הבא. ואמר הכתוב ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד, פירוש כי ביום הששי ירד המן גם כן על שבת קודש וירד בקדושה יתירה יותר מבימות החול, שקדושת שבת הוא מעולם הכתר ולכן אנו אומרים בשבת קדושת כתר כי אז נתגלה עולם הכתר. לכן ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד, כלומר שהיה במן ביום הששי קדושת כתר, והיינו שני העומר לאחד כי שני פעמים עמ"ר עולה בגימטריא כתר, כי שני פעמים ש"י הוא כמנין כת"ר, והצדיקים שהיו משיגים על ידי המן הקדושה העליונה היו רואים בו כי ביום הששי הקדושה יותר גבוה בו, לכן כתיב ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה מה זאת שאנו משיגים היום בהמן קדושה עליונה יותר משאר כל ימות השבוע. ואמר להם משה הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קודש לה' מחר, לכן ירד המן על שבת קודש בקדושת שבת שהוא שני פעמים ש"י והוא בגימטריא כת"ר, ובמה שאתם מכינים לכבוד שבת אתם משיגים היום בהמן קדושת שבת. ולכן לא אמר להם מקודם דיני מן בשבת מפני שלא ידע אם ישיגו הקדושה שבו. ולכן לא ירד המן בשבת כי בשבת אין בירורי עולמות כי אם עליות עולמות לא היה באפשר שיתגשם והוצרך לירד בששי בקדושת שבת קודש ודו"ק:

ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס וגו':

פירש רש"י ובמקום אחר הוא אומר וברדת הטל וגו' הטל יורד על הארץ והמן יורד עליו וחוזר וירד טל עליו וכו'. להבין הענין למה היה טל מלמעלה וטל מלמטה היא על פי דאיתא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, ודברנו מזה בכמה מקומות שמזלא גימטריא ג' הויות ובג' הויות הוא י"ב אותיות ועם המקור הן י"ג והן י"ג מכילין דרחמי ומשם יורד השפעת בני חיי ומזוני. והיה המן יורד לישראל ממקום גבוה מאד ממזל עליון ועל ידי אכילתם המן נזדככו ויכלו לשמור התורה. ולכך נקרא המן לחם אבירים שהוא לחם מלאכים רצה לומר שהוא ממקום גבוה כל כך שהמלאכים ניזונין ממנו, וכמו שדרשו ז"ל שנבלע באיברים רצה לומר שמזכך את האברים כדי שילכו בתורה ועבודה, וזהו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. והנה עיקר התורה הן רמ"ח מצות עשה, שהלא תעשה הן כלולים במצות עשה. ומזה נבא לביאור ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס, רצה לומר שהמן היה ממקום גבוה על כן על ידי זה כל האוכלו נעשה גופו דק כלומר שנזדכך מהגשמיות, מחספס גימטריא רמ"ח, רצה לומר שעל ידי אכילת המן נתאמצו שיכלו לשמור התורה שהיא רמ"ח מצות עשה כמנין מחספס. ורש"י ז"ל מרמז בדבריו שעל ידי זה היה כח המן גדול כל כך מפני שהיה טל מלמעלה וטל מלמטה, פירוש ששני פעמים ט"ל עולה בגימטריא מזל"א ורצה לומר שהיה ממקום גבוה מאד ממזל עליון ולכך נזדכך איבריהם על ידי אכילתו:

הנה כל הקדמונים נתנו טעם לשבח מפני מה לא ירד המן בשבת ואענה גם אנכי חלקי. דהנה פעם אחד כתיב שטו ולקטו משמע שהלכו למרחוק ללקוט, ופעם אחד כתיב שהיה סביב למחנה. ופירש רש"י ז"ל להצדיקים נפל המן בפתח אהליהם כדי שלא יצטרכו לילך אחריו, והמון עם הוצרכו לילך למרחוק ללקוט אותו. והנה כתיב המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר, על כל פנים גם הכשרים שלא לקטו מיום זה למחרתו על כל פנים ליום זה היה לוקטים עד שיאמר די, הגם שבאו לביתם וימודו בעומר לא העדיף אף על פי כן מי יוכל לשער בעת לקיטתו, ולזה יוכל להיות שגם בין הכשרים היו אנשים שחששו בעת לקיטה שמא עדיין אין בידם עומר שלם ולקטו יותר מעט. והנה אם היה המן יורד בשבת הגם שלא יצאו חוץ לתחום ללקוט וגם לא הוציאו מרשות לרשות שהיו נושאים אותו מאהל לאהל עדיין יש לחוש שמא ילקטו יותר על מדת עומר מעט והוי המותר טלטול שלא לצורך:

וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ואהרן וחור תמכו בידיו וגו' ויהי ידיו אמונה עד בא השמש וגו'. יש להבין מה זה שהיה ידי משה כבדים. ומפני מה היו ידי משה כבדים. ומה זה שלקחו אבן וישימו תחתיו, הלא אהרן וחור תמכו בידיו. וגם זה קשה הבנה מה הוא זה שהיו ידיו אמונה, מהו לשון אמונה, היה לכתוב היו ידיו פרושות עד בא השמש. ונראה לפרש על פי פשוטו דהנה קשה עוד אמאי היה מלחמת עמלק כל כך חמור יותר ממלחמת מצרים ושאר מלחמות אומות שהיה משה רבינו צריך לעשות פעולות רבות כאלו מה שלא עשה במלחמת פרעה וחילו. ומה גם נראה שלפני השי"ת היה מלחמת עמלק קשה שהכתיב בתורה מלחמה לה' בעמלק מדר דר. וגם מה שאמרו בגמרא וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא כשהיו ישראל משעבדין את לבם ומסתכלין כלפי מעלה היו נוצחין ואם לאו היו נימוקין צריך הבנה, הלא הכל היה ביום אחד ומהיכי תיתי שביום אחד יהיה עת שמסתכלין כלפי מעלה ועת להיפך ח"ו:

אבל נראה לומר דהנה איתא בזוהר הקדוש שמלחמת עמלק היה למעלה ולמטה על כן היתה כבידה כל כך, ויראה לפרש הדבר דהנה קליפת עמלק היה לעקור ישראל מאמונה שלימה בה' יתברך ומבלבל מחשבתם באמונות רעות ח"ו כמו שמצינו בזוהר הקדוש שמיד שאמרו ישראל היש ה' בקרבנו אם אין מיד ויבא עמלק, הגם שדברי הזוהר הקדוש הם עמוק עמוק מאד עיין שם, על כל פנים על פי פשוטו מרמזים הפסוקים כשבאו ישראל לאיזה ספק בהאמונה אזי בא עמלק לנתק אותם יותר ויותר מאמונת אלהי עולם לגמרי ח"ו. וזה ידוע שכחו של משה רבינו ע"ה להכניס בלב ישראל אמונת אלהי עולם ברוך הוא וברוך שמו, וזהו שושבינא דמלכא שהיה משתדל בכל כחו להכניס בלב ישראל אמונת אלהי עולם ברוך הוא וברוך שמו. על כן כשראה משה רבינו ע"ה שבא עמלק הרשע ובלבל את ישראל מאמונתם חגר מתניו כנגדו ואמר ליהושע שהוא ילך כנגדו עם אנשים צדיקים בהתגלות והוא אזר מתניו כנגדו להחזיק את ישראל באמונה יתירה. וזה פירוש כאשר ירים משה את ידו, רצה לומר כוחו כי יד נקרא כח כידוע מרש"י ותרגום, רצה לומר כחו של משה היה להגביר אמונה בלב ישראל כשגבר ידו והחזיקו באמונה וגבר ישראל. וכאשר יניח ידו וגו' רצה לומר כשלא היה יכול לקבוע בלבם שורש האמונה אזי גבר עמלק. וזה שאמרו בגמרא בשעה שהיו משעבדים את לבם לאביהם שבשמים דהיינו בסוד אמונה שלימה וגבר ישראל, וכאשר נתבלבל מחשבתם רצה לומר שעשתה פעולת עמלק רושם בלבם לבא לספיקות ח"ו אזי וגבר עמלק. וזהו וידי משה כבדים, רצה לומר כחו של משה היה כבד עליו להחזיקם באמונה. ויקחו אבן, רצה לומר אבן שתיה שהיא אמונת ישראל דהיינו מלכות שמים, וישימו תחתיו ותמכו בידיו, רצה לומר לחזקו שיהיה כח בידיו לשרוש בלב בני ישראל אמונה שלימה. וזהו ויהי ידיו אמונה עד בא השמש, רצה לומר שגבר ידו והתחזק את כל ישראל באמונה שלימה ואז ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. והנה בעוונותינו הרבים עדיין מרקד בינינו זאת הקליפה של עמלק לבטל מישראל אמונת אלהי עולם בכל דור ודור, וזהו מלחמה לה' בעמלק מדר דר, שאין השם שלם וכסא שלם עד שיתבררו כל הברורים ויחזיקו ישראל באמונה שלימה בהשי"ת ויהיה ה' אחד ושמו אחד במהרה בימינו:

ספר מאור ושמש - רמזי ט"ו בשבט

בגמרא בט"ו בשבט ראש השנה לאילנות. יש לרמוז בזה על פי משנת ספר יצירה המליך אות צדיק בלעיטה וקשר לו כתר וכו' וצר בהם דלי בעולם ושבט בשנה והמסס בנפש זכר ונקבה. ולפרש מאמר זה נראה כי הנה המדה העיקרית אשר יתואר האדם בה בשם צדיק הוא למשול על תאוותיו ולהתגבר נפש השכלית לבל ימשך אחר תאוות החומריות לבקש מעדנים לנפשו למלאות כרסו מהם, רק אכילתו בהשכל לצורך קיום גופו שיהיה נכון לעבודת בוראו וכמאמר הכתוב וצדיק אוכל לשובע נפשו, שמתוך שאכילתו בהשכל וחכמה רק לקיום נפשו לעבוד את ה' הוא נקרא צדיק. ואיש כזה הוא ממשיך שפע וחיות לכל העולמות, ולכן אמרו חז"ל בכל יום בת קול יוצאת ואומרת כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, וביארנו בו שיש לומר שבזכות זה שחנינא בני איננו מבקש כלל תענוגי העולם הזה רק מסתפק עצמו בקב חרובין לזה כל העולם ניזונים בזכותו. ואדם כזה הוא דוגמת דלי שהוא כלי ששואבין בו מים מן הבאר, כמו כן הצדיק ההוא הוא דולה שפע ממקור מים חיים שהם המוחין עילאין וממשיך אותם על העולמות כולם, וכל הברואים מדומם צומח חי מדבר כולם מקבלין שפע וחיות על ידי זה. והנה מטבע האדם שבימות החורף המאכל ערב לו ותאות האכילה מתגבר יותר מבימות החמה שמחמת החמימות איננו מתהנה כל כך באכילתו. אמנם בעת שהקור מתגבר מאד גם כן לא יערב לו לאכול ולשתות מחמת חוזק הקרירות. אכן בחדש שבט שחוזק הקור מתמעט קצת אזי ינעם לאדם באכילתו יותר מבשאר ימות השנה, ועל כן אז בחדש שבט העת היותר נכון למשול על תאותו שלא למלאות תאותו במאכלים. ועל ידי זה שמקדש עצמו במותר לו ושובר תאותו ומגביר השכל על החומר על ידי זה הוא ממשיך בעת הזאת חיות חדש לכל הנבראים מדומם צומח חי מדבר, ובאילנות ניכר זאת שמאז והלאה מקבלין כח ללבלב ולהתנוצץ. והנה האוכל לשובע נפשו ומכלכל מעשהו במשפט לבל ימלא בטנו כפי מרבית תאותו רק מה שצריך לו בהכרח לצורך קיום גופו, ואז מאשר אין מעיו מלאים ביותר והם מורידים המאכל בנחת וההמסס טוחן המאכל כראוי ומתעכל כאשר יאות והכח הדוחה הוא דוחה הפסולת לחוץ ואינם עולים אדים מעופשים למוחו, ולכן מוחו צלול ודעתו ישרה ומעשיו בנחת ועל ידי זה הוא אהוב למעלה ונחמד למטה שיכול להשוות דעתו עם כולם. אכן באם האדם נוטה אחרי תאוות הבהמיות וממלא כריסו מחמת תאותו, ועל ידי זה מחמת רוב המאכל אין ההמסס יכול לטחנו כראוי והמאכל מתעפש ומעלה אדים ועישונים אל מוחו, ועל ידי זה מוחו מתבלבל ואין לו דעה ישרה ומיושבת ואינו יכול להשוות דעתו עם הבריות.

וזה יש לרמוז במשנת ספר יצירה המליך אות צדיק בלעיטה, לעיטה הוא אכילה כמו הלעיטני נא, וביאורו שהשי"ת צר עולמו שיהיה הצדיק יכול להמליך את עצמו על הלעיטה למשול עליה לבל יתמשך אחר התאוה. וקשר לו כתר וצרפן זה בזה (רצה לומר שתהיה אכילתו מצורפת בצדק שיאכל כדי שיהיה נכון בכוחו לעבוד בוראו) וצר מהם דלי בעולם כנזכר שהצדיק הוא דוגמת דלי מחמת שדולה שפע ממקור העליון ומשקה כל העולמות וכל הברואים דומם צומח חי מדבר. ושבט בשנה, שבשבט על ידי זה שאז הוא הזמן גורם לריבוי התאוה והצדיק מתגבר עליה הוא מוריד חיות חדש ותענוג לכל הברואים. והמסס בנפש זכר ונקבה, כנ"ל שעל ידי שהצדיק עושה מעשהו ביושר ואכילתו היא במשפט יש כח בהמסס לעשות פעולתו ולטחון כראוי:

ובזה יתבאר גם כן הפסוקים מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. כי הנה איתא בספרי קודש הי"ב חדשי השנה הם כנגד הי"ב צירופי הוי"ה וכנגד י"ב שבטי יה. והחדש שבט וצירוף שלו הם כנגד אשר. ואפשר לרמוז שלזה החדש שבט עולה לנגד אשר, שאש"ר נוטריקון ר'אש ש'נות א'ילנות שהוא בט"ו בשבט שההתנוצצות האילנות בשבט הם על ידי שהצדיק ממשיך להדומם צומח חי מדבר אז חיות חדש ותענוג חדש. וזהו מאשר שמנה לחמו, שמן רומז להחכמה ורומז שעל ידי שאכילתו שהוא לחמו בהשכל וחכמה, על ידי זה יתן מעדני מלך, פירוש שממשיך עידון ותענוג ממלך מלכי המלכים לכל הנבראים שכולם מקבלין על ידו חיות חדש ותענוג. ויש לרמוז זה גם כן בפסוק ברוך מבנים אשר, ידוע שבני חיי ומזוני במזלא תליא מילתא שהוא מזל עליון מקור חכמה, ועל ידי שהצדיק הוא מדבק עצמו בהחכמה יש בו כח להמשיך ברכה שהיא ברכת בני חיי וכו'. יהי רצוי אחיו רומז כנ"ל שיוכל להשוות דעתו עם כל אדם ויהיה אהוב ומרוצה להם כנ"ל. וטובל בשמן רגלו, רצה לומר שהוא דבוק בחכמה עילאה וממשיך משם שפע לכל העולמות:

עוד יש לרמוז במשנה הנ"ל, שתיבת צדיק במילואו ככתוב כאן עולה ר"ד, ותיבת שבט עם הכולל עולה שי"ב, ונמצא ר"ד עם שי"ב עולה י"ה רא"ש. ותיבת שבט עם תיבת דלי עולה שנה, וזהו רמז שבט"ו בשבט ראש השנה. ותיבת שבט עם הכולל שעולה שי"ב הוא גימטריא של י"ב צירופי הוי"ה רמז שמתעורר בו הי"ב צירופי הויות של רחמים. גם תיבת שבט עם הג' אותיות עולה שי"ד רומז לשם שד"י שהוא השם של שמירה מפני החיצונים שלא יתאחזו בישראל, שבעת שהוא ראש השנה הוא משפט לאלהים ועל כן צריכים שמירה עם בני ישראל שלא יתאחזו בהם החיצונים ח"ו ודי למבין:

ספר מאור ושמש - פרשת יתרו

וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, ויקח יתרו חותן משה את צפורה אשת משה אחר שילוחיה ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה ושם האחד אליעזר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה וגו', ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בני עמה וגו', ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך וגו', ויחד יתרו וגו', ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים:

ראוי לשים לב אל הפסוקים האלו ואין המקראות האלו אומרים אלא דרשוני. דהנה יש לדקדק מה הוא דכתיב למשה ולישראל עמו, למה הוציא למשה מכלל ישראל שלפי הנראה מהפסוק לא היו הטובות של משה שוים לטובות של ישראל, וצריך להבין החילוק בין טובות משה לטובות ישראל. עוד יש לדקדק על פסוק ויקח יתרו וגו' ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם וגו', קשה הלא מה שהשמיענו הכתוב בפרשת שמות הטעם שקרא משה לבנו גרשם הוא להודיענו שקרא משה שם על שם המאורע, אבל הוא בודאי לא גילה לשום אדם בשעה שקרא השם הזה לבנו מאיזה טעם הוא קורא לבנו השם הזה, כי אין דרך לגלות הטעם הכמוס לבני אדם בשעה שקרא, ואם כן קשה מהיכא ידע יתרו הטעם שקרא לבניו שמות גרשם ואליעזר. ועוד קשה למה חזר והכתיב לנו הטעם, הואיל וכבר כתיב בפרשת שמות, ומה משמיע לנו הכתוב כאן בזה שנראה כמיותר. עוד קשה כתיב ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל, מלת על אודות ישראל הוא גם כן כמיותר, שזאת ידוע שעל אודות ישראל נלקה פרעה. גם מה הוא את כל התלאה אשר מצאתם בדרך שהוא מלחמת עמלק, וזאת שמע מקודם באו ומחמת זאת בא כמו שפירש רש"י ז"ל מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, ומה היה לו לספר זאת. עוד קשה כתיב ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים למה הכפיל הכתוב אשר הציל אתכם אשר הציל את העם:

ונראה בזה דהנה יש ב' בחינות בעבודת ה' יתברך, יש אשר הוא עובד השי"ת תיכף מנערותו ונושא בעולה של תורה מקטנותו מחמת אהבת השי"ת מחמת גדלותו ורוממותו יתברך שמו. ויש אשר בנערותו הולך אחר שרירות לבו אך אם באים עליו יסורים אז מתעורר את עצמו ומחפש דרכיו ועושה תשובה על מעשי נעוריו ועוזב דרכיו הרעים והולך בדרכי תורה ועבודה. והחילוק שבין ב' בחינות האלו הוא מי שמתחזק בתורה ועבודה מקטנותו מחמת גדלותו ורוממותו יתברך שמו, הוא הולך וגדול מיום ליום ומשיג השגות אלהותו יתברך שמו בכל פעם יותר ויותר. ומי שלא נטה שכמו לעבודת הבורא ברוך הוא עד ששלח השי"ת עליו יסורים, לפעמים יוכל חלילה ליפול מעבודתו, כי הקב"ה הוא בעל הרחמים ומיד שצועק אליו יתברך הוא עוזר לו כי בכל צרתם לו צר ועוזר לו מצרתו, וכשחזר ומיטיב לו יוכל לשכוח חלילה טובות השי"ת כמו שנאמר ורם לבבך ושכחת וגו', וצריך האיש ההוא התחזקות גדול שיתחזק היטב בעבודת השי"ת לבל יפול עוד ממנו. אמנם בין הצדיק אשר הוא בצדקו מקטנותו ובין הבעל תשובה צריך זאת לקבוע בלבו כיתד שלא תמוט אשר עולם הזה הוא כאין והוא בעולם הזה כגר בארץ נכריה כמו שאמר דוד המלך ע"ה גר אנכי בארץ, וכל תאוות עולם הזה וכל חמדתה הם הבל הבלים ועיקר הוא לתקן מעשיו בעולם הזה להכין את עצמו לעולם הבא כמו שאמרו התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין. והצדיק אשר הולך בצדקו מנערותו הוא בודאי מואס בתאוות ובחמדת הגשמיות עולם הזה והוא בזה העולם כגר בארץ נכריה, והבעל תשובה צריך לקבוע זאת בלבו כדי שלא יתרשל מעבודת ה'. ובגרים יש גם כן ב' בחינות, יש אשר מקרב את עצמו תחת כנפי השכינה מחמת שחזר על כל העבודה זרה שבעולם ורואה שהבל המה מעשי תעתועים ואין בעולם כי אם הבורא יתברך שמו הוא מנהיג כל העולם כולו ונתגייר לעשות רצון הבורא יתברך שמו. ויש אשר מגייר את עצמו מחמת פחד כגרי האריות. וזה אשר מגייר את עצמו מחמת פחד הוא קשה לישראל כספחת והן הערבוביא בישא כמו הערב רב, וכל התלאות וכל הרפתקאות שהגיעו לישראל הכל היה מחמתן שהם מבלבלין את ישראל מעבדות ה' ומפרידין אותן מהשי"ת. והגרים אשר באו לחסות תחת צל כנפי השכינה מחמת שרואים גדולתו יתברך שמו שהוא הכל יכול, אדרבה המה טובים לישראל שהם מקדשין שם שמים בפרהסיא, וזהו החילוק בגרים. והב' בחינות שאמרנו לעיל בין צדיק מעיקרו ובין איש אשר נטה שכמו לעול תורה ועבודה מחמת שהיה צר לו ועל ידי זה נתעורר לעבוד את השי"ת, הן היו משה וישראל, כי משה לא היה בשיעבוד כלל שכל שבט לוי לא נשתעבדו לעבוד את מצרים ומכל שכן משה רבינו שנתגדל בפלטרין של מלך, רק תיכף מקטנותו היה לבו ברור וצלול לשמים, כמו שמצינו במדרש שהלך וסייע לכל אחד ואחד מישראל בעבדות מצרים. וכל זה היה מחמת שהיצר לו גלות ישראל וגלות השכינה וגם היה מצטער בעצמו על שלא הלכו ישראל בדרך הישר, כל זה היה מחמת שהיה עובד את השי"ת באמת לאמיתו והיה משתוקק על כבוד המקום ועל כבוד ישראל. ומאס בעולם הזה כי אף שיתרו נתן לו אשה וממון הרבה עזב את הכל והלך לרעות את צאן יתרו אחר המדבר כדי שיתבודד שם בעבודת השי"ת. ועל ידי שהלך מקטנותו בדרכי השי"ת ונטה שכמו לעבודת הבורא ברוך הוא היה הולך וגדול עד כי גדל מאד והשיג השגות אלהות ועל ידו נעשו כל הניסים והנפלאות במצרים ובים. ובני ישראל נתערבו בגוים ולמדו מעשיהם ונתן הקב"ה עליהם עול מצרים והיו משעבדים בהם בקושי ומחמת זה נתעוררו וחזרו בתשובה שלימה כמו שכתוב ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו וגו', והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו הגדולים הוציא אותם מתחת יד סבלות מצרים לכן לא השיגו כל כך כמו שהשיג משה רבינו. הב' בחינות שבגרים הם יתרו וערב רב, שהערב רב גיירו את עצמם מחמת יראהש ראו המכות שבאו על המצרים ויראו לנפשם ועל ידי זה נתגיירו, ולא היה כוונתם לשם שמים לכן בא על ידם לישראל כל התלאות בדרך בענין מלחמת עמלק. ואלמלא משה שישב בתענית כל היום וכפיו פרושות השמימה בתפלה כל היום היונ ופלים ביד עמלק. ויתרו בא להתגייר מחמת שחזר על כל עבודה זרה שבעולםו ראה שאין בהם ממש ושמע גודל הנסים והנפלאות שעשה הקב"ה במצרים ובים וראהש הבורא יתברך שמו הוא מהוה כל הויות ומלכותו בכל משלה, לכן בא לחסות תחתכ נפי השכינה ויט שכמו לסבול עול תורה ועבודה ומצות. ועד עתה לא היה מכירו מבין כל כך מעשים הטובים של משה רבינו, ועכשיו שהשיג שהוא יתברך שמו הואמ לך עולם ולו אנו צריכים לעבוד, אז הבין שכל מעשיו של משה היה לעשות רצוןה בורא ברוך הוא והעולם הזה לא היה נחשב בעיניו למאומה והוא היה בזה העולםכ גר בארץ נכריה ולא היה מפחידו שום דבר בעולם כי ה' היה בעוזרו שהיה משיםב טחונו בו יתברך שמו. והבין שזאת היה כוונת משה בקריאת השמות אשר קרא שםה אחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה, כלומר שתמיד היה קובע זאת בלבוש הוא בזה העולם כגר בארץ נכריה. וגם הבין שעל זה קרא שם השני אליעזר עלש ם כי אלהי אבי בעזרי שהיה משים בטחונו בהשי"ת:

ומזה נבא לביאור הכתובים, וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו, כלומר ששמע הטובות שעשה אלהים למשה שזכה שנתגלה אליו השי"ת ודבר עמו פה אל פה ועל ידו נעשו כל הנסים והנפלאות במצרים ובים, ושמע הטובות שעשה אלהים לישראל כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. והבין שמפני זה זכה משה יותר מהם כי שתיכף מקטנותו מאס בתאוות ובחמדת הגשמיות עולם הזה מכל וכל והיה מחזיק את עצמו בזה העולם כגר בארץ נכריה כנזכר לעיל, לכן נשא לבו של יתרו לילך למדבר לארץ ציה לשמוע דברי אלהים חיים והיה מקדש שם שמים על כל העולם, וכל שרי האומות השליכו את אלילי כספם ואת אלילי זהבם כששמעו שנתגייר יתרו. והיה חושש שמא לא יקבל אותו משה והיה שולח אליו אל יחשדני שאין כונתי לשמים, בודאי כונתי לשמים כי שמעתי הנסים והנפלאות שעשה הקב"ה על ידך וזכית יותר מכל ישראל מזה הבנתי שמחמת זה זכית כל כך מחמת שכל מעשיך היה לעשות רצון יוצרך תיכף מקטנותך מאסת בזה העולם והיית בעיניך בזה העולם כגר בארץ נכריה ועתה אני יודע כונתך שקראת השמות האלו לבניך. וזהו ויקח יתרו חותן משה וגו' ואת שני בניה אשר שם האחד גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה ושם האחד אליעזר כי אלהי אבי בעזרי, כלומר שאני יודע שעל זה קראת אותו גרשום על שם שאתה מחזיק עצמך בזה העולם כגר בארץ נכריה ושם השני אליעזר כי אלהי אבי בעזרי כלומר על שם ששמת בטחונך בהקב"ה, ועתה גם אני בא עתה לחסות תחת כנפי השכינה וכונתי למאוס בתאוות ובחמדת הגשמיות עולם הזה ולעבוד את השי"ת באמת לאמיתו. ומשה היה חושש כי למיחש מיהו מבעיא שמא אין כונתו כל כך לשם שמים, וגר שבא להתגייר מודיעים לו קצת חומרות וקצת עונשים, לכן כתיב ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה אלהים לפרעה ולמצרים על אודות ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך, כלומר שסיפר לו שכל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים הכל היה על אודות ישראל ולא בשביל הגרים, ואדרבא מחמתן בא לישראל סיבות וצרות כי מלחמת עמלק לא בא לישראל אלא מחמתן וזה את כל התלאה אשר מצאתם בדרך היינו מלחמת עמלק, שסיפר לו כל התלאות שבא לישראל היה מחמת הגרים שקשה גרים לישראל כספחת, כל זה סיפר משה ליתרו חותנו ברמז כדי שיבין כונת משה בזה הסיפור, שאם הוא בא להתגייר גם כן כמו שנתגיירו הם מחמת פחד למה הוא לו. ויתרו הבין כונת משה בסיפור זה ורצה להצדיק את עצמו בפני משה שכונתו היא בלתי לה' לבדו בלא שום פניה אחרת לכן אמר לו שהוא יודע זאת שבחינות בחינות יש ואף על פי כן גם זאת הבחינה של גרים אלו גם כן הוא טוב וגם על זה אנו צריכים להודות כי לעתיד לבא הכל יתוקן. וזה ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים, כלומר על זה בודאי אנו צריכים להודות לאל יתברך כי מזה יגיע תועלת גדול שעל ידי זה השיגו השגות גדולות ואתם בית ישראל בודאי תעבדו את השי"ת כי יעקב חבל נחלתו. ואפילו על זה אנו צריכים להודות להשי"ת אשר הציל את העם דהיינו הערב רב, אף שעתה הם מבלבלים את ישראל מעבדות השם אבל לעתיד יתוקן הכל. עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם, פירוש כפי מחשבות שמכוין לעשות רצונו כן הוא משיג השגות אלהות וזדון הוא מחשבה והוא מלשון זדון לבך השיאך, ודו"ק:

עוד על הפסוק הנזכר לעיל וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים ויקח יתרו חותן משה את צפורה אשת משה וגו' ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה ושם האחד אליעזר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה ויבא יתרו וגו' ובניו ואשתו אל משה אל המדבר וגו' ויאמר אל משה אני חותנך וגו' ואשתך ושני בניה עמה ויצא משה וגו' ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה' ויחד יתרו וגו' ויאמר יתרו ברוך וגו' עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים וגו'. והנה יש לדקדק איזה דקדוקים. חדא דרש"י פירש וישמע יתרו מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, וכבר צווחו בזה קמאי דקמאי מנא ליה לרש"י ז"ל זה, הלא בפירוש כתיב בפסוק מה ששמע את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כפירוש רש"י ז"ל גופא שם בפירושו בירידת המן ובבאר ובעמלק ועל כולם אשר הוציא וגו' זו גדולה מכולם, אם כן למה פירש רש"י ז"ל כאן מה שמועה שמע וכו' קריעת ים סוף ומלחמת עמלק לחוד שעל ידי זה היה עיקר ביאתו לכאן. ותו קשה למה בא יתרו לכאן אל משה אל המדבר כיון שעל ידי ששמע הנסים והנפלאות שעשה ה' למשה ולישראל התבונן שה' גדול מכל אלהים ובא לידי השגה שיש בורא עולם שהוא אלהי ישראל, אם כן למה הוצרך לטלטל את עצמו ממקום תחנותו אל המדבר מקום תוהו יליל ישימון ולטלטל צפורה ושני בניה עמה ללכת לשם, בשלמא אם היה משה וישראל נוסעים תיכף ממצרים אל ארץ ישראל מקום זבת חלב ודבש היה שפיר שהביא אליו אשתו ושני בניו למקום תחנותו. ואם שבא למשה רבינו ע"ה להתגייר ולהיות גר צדק על ידי מילה וטבילה כדת וכדין ולא להיות גר תושב לבד הלא לא מצינו בסדרה שום פסוק שיורה עליו שהתגייר במילה וטבילה כדין גר צדק. ולהיות גר תושב לבד להיות לו אמונה באלהי עולם אלהי ישראל היה די לו במקומו בשמעו הנסים והנפלאות כנזכר לעיל. ותו יש לדקדק קושיית הזוהר הקדוש מאי את שני בניה היה לו לומר ואת שני בניו כדכתיב אחר כך ויבא יתרו חותן משה ובניו ואשתו אל משה וגו', ועיין בזוהר הקדוש מה שתירץ. ותו יש לדקדק מה שמביא כאן טעם על קריאת שמות בניו שם האחד גרשם וגו' ושם האחד אליעזר וגו' מה שייכות יש כאן טעם קריאת השמות של בניו, הלא עיקר מקומו בפרשת שמות ותלד בן ויקרא את שמו גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה אבל כאן אין זה מקומו. ותו יש לדקדק ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה ופירש רש"י ז"ל אם אין אתה יוצא בגיני צא בגין אשתך ואם אין אתה יוצא בגין אשתך צא בגין שני בניה, מה היה כונת יתרו בזה שיצא לקראתו ויעשה לו כבוד חלילה להאמין זאת על יתרו. ותו ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים וגו' את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה' והלא זה שמע יתרו מקודם כי על כן בא למשה אל המדבר כדכתיב וישמע יתרו וגו'. ותו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים וגו' מה עתה ידעתי הלא ידע זאת מקודם באו אל משה רבינו ע"ה:

והענין הוא כי עבדות השי"ת הוא דבר יקר עד למאד כי גדול ה' ומהולל מאד וצריך האדם הרוצה לקבל עליו באמת עבדות השם צריך לייגע את עצמו ביגיעת הגוף והנפש יומם ולילה לא ישקוט ולא ינוח, וכולי האי ואולי כי הגם שבא לידי השגה באלקות קצת מאלף אלפים וריבא רבבות לערך טיפה מן הים צריך שימור גדול כי נופל ממנו, וצריך יגיעת בשר ונפש לדרוש ולחקור תמיד כדכתיב בקשו פניו תמיד, ואז נותנים לו יותר השגה ונופל גם כן מזה וצריך אחר כך לייגע את עצמו תמיד עד שנותנים לו מן השמים כידוע מפי ספרים קדושים ומפי קדושי עליונים. והנה בתחלה כשמגיע בן אדם לי"ג שנה ומתחל להניח תפלין אז נותנים לו מן השמים השגה וקדושה גדולה, ואם הוא משגיח עליו והיה נשאר בקדושה הלז היה יכול להלוך מדי יום ויום יותר ויותר, רק שאחר כך נפל מהקדושה ומהמתנה שנותנים לו וצריך לעבודה ויגיעה רבה תמיד עד שמגיע לידי השגה קצת. והנה השי"ת חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, שולח לזה העולם בכל דור ודור צדיקים גדולים שיש להם נשמות קדושות וגבוהות עד למאד והם בהשגה גדולה ובקדושה גדולה ותמיד אש המזבח תוקד בהם בהתלהבות ביראה ואהבה רשפי אש שלהבת יה. והנה אנחנו בני ישראל מצווים במצוה מן התורה הדבק בתלמידי חכמים, וכמו שפירש רש"י ז"ל על פסוק ולדבקה בו אפשר לומר כן כו' אלא הדבק בתלמידי חכמים. והנה בנסוע האיש הישראלי אל הצדיקים שבדורו ומקרב את עצמו בתשוקה ואהבה רבה אל הצדיק, אזי כמים הפנים אל פנים הצדיק משפיע אליו בקדושתו להיות לו יתד נאמן בהקדושה שלא יפול הנופל ממנו. והנה מצינו כשיצאו ישראל ממצרים השפיע עליהם השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו הגדולים קדושה גדולה ובאו לידי השגות גדולות ובפרט בבאם לים כדאיתא בחז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, והנה אחר כך נפלו מזה בבאם למרה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם כדאיתא במפרשים, ועיין ברבינו בחיי, ובבאם לרפידים רפו ידיהם מתורה ומצות ובא עליהם עמלק ימח שמו ולא מצאו עזר לשעבד לבן לאביהן שבשמים כי אם על ידי משה כדאיתא במסכת ראש השנה עד ויחן שם ישראל נגד ההר שבאו להר סיני ובאו לקבלת התורה וכמה ימרוהו במדבר וגו'. והנה כששמע הנסים והנפלאות שעשה השי"ת לישראל בא לידי השגה שה' אלהי ישראל גדול מכל אלהים והאמין בו יתברך באמונה שלימה, והיה בבחינת גר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד אלילים ומקיים שבע מצות בני נח והיה מסתפק עצמו בזה הבחינה. רק כששמע מלחמת עמלק דהיינו שנפלו ישראל ממדריגתם העליונה ומקדושתם העליונה הגדולה הנפלאה שהיה להם ובפרט בעת קריעת ים סוף, ונפלו אחר כך במלחמת עמלק עד שהוצרכו להרמת ידי משה רבינו ע"ה כדאיתא בראש השנה על פסוק והיה כאשר ירים משה וגו', וגם מלחמת עמלק מרמז למלחמת יצר הרע כידוע, וכששמע זאת שאפשר ליפול מהקדושה לפי שעבדות השי"ת הוא גדול עד למאד ולא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול תיכף בלא יגיעות בשר והנפש וצריך לעזר צדיקי הדור כמו שהיה במלחמת עמלק, נשא קל וחומר בעצמו אם בני ישראל הקדושים והטהורים יכלו ליפול מקדושתם על ידי היצר הרע מכל שכן הוא, על כן שנס מתניו ויבא אל משה רבינו ע"ה לדבק את עצמו אליו שעל ידי כן יוכל לעמוד בקדושתו.

ומשם בארה הוא ביאור הסדרה וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה וגו' ופירש רש"י מה שמועה שמע ובא פירוש על ידי מה בא אל משה רבינו ע"ה היה לו לישב במקומו ולהיות גר תושב כנ"ל ועל מה בא לטלטל עצמו אל מקום תוהו ומדבר, לזה פירש רש"י קריעת ים סוף, פירוש שבאו ישראל לידי השגה גדולה עד למאד כנ"ל. ומלחמת עמלק, פירוש ואחר כך נפלו ממדריגתם כנ"ל עד שהיו צריכין שמשה ישעבד את לבן לאביהן שבשמים, על כן בא למשה רבינו לדבק את עצמו אליו שישעבד לבבו גם כן לאבינו שבשמים והיה ירא שמא לא ירצה משה רבינו ע"ה לקבלו ולקרב אותו, על כן לקח עמו אשתו ובניו ובא עמו בהלכות טוען להיות שמשה רבינו ע"ה קרא שמות לבניו שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה, היה כונתו לשרוש שרשים של קדושה בבנו גרשם שיהיה בבחינת גר בעולם הזהכ נ"ל ולהיות נכנע, כידוע מנא לן ששמא גרם שנאמר אשר שם שמות בארץ אל תקריש מות אלא שמות כידוע. וכאמרם ז"ל מאי רות שיצא ממנה דוד שריוהו כו'. ושםה אחר אליעזר כי אלהי אבי בעזרי וגו' והיה משריש בבנו אליעזר מדת הבטחוןש יהיה באמונה ובבטחון. וזה היה טענות יתרו למשה רבינו להיות שקראת שמותל בניך להיות משריש בם קדושה כנ"ל ועכשיו שהנחת בניך אצלי ואצל אשתך הריה בנים נופלים מקדושתם והם מתנהגים בטבעם כאשר רואים אצלי ואצל אשתך בתיצ פורה על כן תקרב אותנו אל הקדושה ולא תאבד הקדושה שהשרשת בשני בניך. וזהפ ירוש ויקח יתרו וגו' את צפורה וגו' ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם כיא מר גר הייתי בארץ נכריה ושם האחד אליעזר כי אלהי אבי בעזרי וגו', והשרשתב הם קדושה ועכשיו הם בניה דהיינו שמתנהגים כאשר רואים אצלי ואצלה ונקראיםב ניה ולא בניך וזה אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה פירושש מתנהגים בטבעם כאשר רואים אצלה ואצלי וחלילה שתאבד כל יגיעתך ועבודתך. ו זהו שפירש רש"י ז"ל אם אין אתה יוצא בגיני, רצה לומר שלא תרצה ליצאמ קדושתך ולדבק עמי כי זה נקרא נפילה לצדיק אם מתחבר את עצמו לבני אדםפ חותים כידוע מפי סופרים ומספרים הקדושים, צא בגין אשתך צא בגין שני בניךד היינו שלא תאבד מה שהשרשת בהם קדושה כנ"ל ויהיה חלילה קריאת שמותיךל ריק. ויצא משה לקראת חותנו כנ"ל ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה'ל לפרעה וגו' את כל התלאה אשר מצאתם בדרך כפירוש רש"י קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, דהיינו שלאחר השגה הגדולה שהיה להם בקריעת ים סוף נפלו אחר כך במלחמת עמלק כנ"ל, ויצילם ה', רצה לומר שהשי"ת הצילם ובאו אחר כך שוב להשגה גדולה. ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל וגו' עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, פירוש על כן העבדות ה' הוא יקר וגדול עד למאד ולא תיכף הרוצה ליטול את השם יבא ליטול רק על ידי יגיעות גדולות והתחברות אל הצדיקים. ויקח יתרו עולה וזבחים וגו' ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם וגו' והתחבר עצמו גם כן עם אהרן וזקני ישראל ודו"ק:

עוד בפסוקים הנ"ל וישמע יתרו כהן מדין וגו' ויקח יתרו וגו' ואת שני בניה אשר שם וגו' ושם האחד וגו' ויצילני מחרב פרעה. כבר דברנו מזה וכי מה בא להשמיענו שכתוב הטעם בקריאת שמות של בניו ולכאורה הוא כמיותר, ומקומו צריך להיות בפרשת שמות שכתוב שם הטעם של גרשם היה לו לכתוב שם גם טעמו של שם אליעזר. גם מי גילה לו טעם שמות בניו של משה ומסתמא משה לא גילה לו שאין מן הדרך לגלות טעם הכמוס. גם קשה הלא הצלתו מחרב פרעה היה קודם שבא ליתרו לגור שם, היה לו לקרות להבכור אליעזר ולשני גרשם. והנראה בזה דהנה יתרו הגם שפירש את עצמו מעבודה זרה קודם שבא אצלו כמו שאיתא במדרש שנידוהו לו בני עירו ולכך שלח את בנותיו לרעות צאנו, מכל מקום היה מאמין ואינו מאמין ולא רצה להודות באחדותו יתברך שמו שאין בלעדו, עד שיצאו ישראל ממצרים ושמע קריאת ים סוף ומלחמת עמלק בא אל משה להתגייר ואמר עתה ידעתי. וצריך להבין הלא ארבעים שנה היה הצדיק משה רבינו מתגורר בביתו של יתרו ובודאי יום ולילה לא ישבות מעבודת ה', ואילו היה ביתרו ניצוץ טוב היה נתלהב ויקד כיקוד אש לעבודת השי"ת כשראה גודל עבודתו של משה להשי"ת, ובכל זאת לא נתן אל לבו להתגייר ועל ידי ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק נדבו לבו לצאת אל המדבר ולהתגייר. אך על זה יש לתרץ אינו דומה עבודת הצדיק בביתו לעבודתו כשהוא בארץ נכריה, שמסתמא הוא מסתיר דרך העבדות שלו מבני אדם והוא הצנע לכת ומסתמא הסתיר משה דרך עבודתו מיתרו כל כך עד שלא ירגיש בו אפילו שהוא יהודי. ועל כן לא קרא שם הראשון אליעזר על שם אלהי אבי בעזרי כדי שלא ירגיש יתרו כלל אפילו כחוט השערה מעבודתו. הגם שלא יגלה לו טעמו של דבר מכל מקום מי שהוא בר דעת יוכל להרגיש מזה שלכך קרא שמו אליעזר על שם אלהי אבי בעזרי, ויבין מזה שהוא יהודי ויפנה מחשבתו אליו להסתכל על מעשיו ותנועותיו ויחקור אחריו עד שישיג עבודתו. ומשה רצה להסתיר דרכו על כן קרא שמו גרשם כי אמר הגם שירגיש טעמו של דבר מה בכך מזה לא יתבונן כלל שהוא יהודי. וכשקרא שם השני אליעזר לא היה בביתו של יתרו, ולכן לא נאמר שם בפרשת שמות שם בן השני שקריאת שמו היה בדרך בשובו למצרים שאז מל אותו במלון, על כן לא היה באפשרי שיתרו ילמוד ממשה אפילו כחוט השערה כשהיה בביתו, על כן לא נתן אל לבו להתגייר עד ששמע קריאת ים סוף ומלחמת עמלק. וזהו שאמר הכתוב ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם וגו', שיתרו היה חושש שמשה לא יקבל אותו שיחשדהו שלכך בא להתגייר מפני שרואה את ישראל בגדולה ולא לשם שמים, ועל זה איתא מי גר אתך עליך יפול. וראיה לדבר אילו היה כונתו לשם שמים למה לא נתגייר כשהיה משה אצלו כל השנים האלו. לזה בא יתרו לנקות עצמו לפני משה רבינו שלא יחשדהו, על כן רימז בדבריו במה שכתוב ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם, כלומר שאל יקשה בעיניו על שלא נתן אל לבו להתגייר מקודם בעת שהיה משה בביתו מפני שלא הרגיש אז כלל במשה שהוא עבד ה' כי הסתיר דרכו בפניו מכל וכל אפילו בקריאת שם לבניו קרא לראשון גרשם הגם שהיה מן הצורך לקרוא לו אליעזר לטעמיה כדי שלא ירגיש יתרו מעבדותו של משה, הגם לפי המאורע היה מן הראוי לקרוא בהיפך ואף על פי כן קרא אותו גרשם כדי להסתיר דרכו. לזה אמר אשר שם האחד גרשם ושם האחד אליעזר כלומר לראשון קראת גרשום ולשני אליעזר על כן לא היה מקום כלל להתבונן אפילו כמלא נימא להבין דרך העבדות ממך, כי כשקראת לבנך השני לא היית אצלי. אבל האמת שאני חפץ להתגייר בלב שלם רק כדי לעבוד את השי"ת באמת ולא מחמת גדולה וכבוד חלילה וקל להבין:

או ירמוז בפסוקים הנ"ל וישמע יתרו וגו' ויקח יתרו וגו' ויבא יתרו חותן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים וגו' ויצא משה לקראת חותנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום ויבאו האהלה ויספר משה לחותנו וגו' את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה' ויחד יתרו וגו' עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם וגו'. בהתעורר עוד איזה דקדוקים, אחד, בתחלה הזכיר שם אלהים, את כל אשר עשה אלהים, ואחר כך כי הוציא ה' בשם הוי"ה. ב', שאמר אשר הוא חונה שם הר האלהים, שאין לו שום פירוש כפשוטו והיה לו לומר אשר הוא חונה שם בהר האלהים. ג', כתיב וישתחו וישק לו, ופירש רש"י ז"ל וישתחו וישק לו איני יודע מי השתחוה למי כשהוא אומר איש לרעהו מי הקרוי איש זה משה, ורצה לומר שבא רש"י לפרש שמשה השתחוה ונשק ליתרו אבל יתרו לא נשק למשה כלל, וקשה מה בא להשמיענו בזה ומה שבח הגיע למשה מזה שנשק לערל או איזה תועלת הגיע מנשיקה זו. ד', שאמר הכתוב את כל התלאה אשר מצאתם בדרך וגו', תיבת התלאה אין לו שחר והיה לו לומר את הקורות אותם בדרך. ונראה לרמוז בזה דהנה פרעה אמר מי ה' אשר אשמע בקולו, ואיתא בספרים שפרעה היה לו אחיזה בשתי אותיות של שם אלהים באותיות מ"י לכן אמר מי ה' אשר וגו', והאמין לשם אלהים לבד ולא האמין בשם הוי"ה ב"ה. ורצה לומר שפרעה רצה להגביר השם אלהים שלא יופיע בו השם הוי"ה ב"ה, שבשם אלהים יש ק"כ צירופים והכל בקדושה, והסטרא אחרא יונקים מהשם אלהים עד שנקראת גם אלהים אחרים, וכונת פרעה היה להגביר הגבורות לשלוט בישראל שלא יצאו לעולם מתחת ידו. אבל הקב"ה הופיע בשם הוי"ה על שמות אלהים ונמתקו בשרשן והיה נגוף למצרים ורפוא לישראל, שהרשעים מהפכין מדת הרחמים למדת הדין, ומשם הוי"ה יצא עליהם עשר מכות והיה נגוף למצרים ורפוא לישראל ונפל אחיזת החיצונים מכל וכל ונתבטל ממשלתם ויצאו ישראל ממצרים. והנה יתרו היה מיועצי פרעה שחשב תחבולות איך להגביר על ישראל שלא יצאו מתחת יד פרעה לעולם, ויתרו היה כומר לעבודה זרה והיה יודע כח שמות אלהים, ולא האמין גם כן ששם הוי"ה הוא למעלה משם אלהים ומושל עליו לשדד המערכת כרצונו. וכששמע שבני ישראל יצאו ממצרים והמצרים נלקו בעשר מכות נפלאות, הבין שיש כח המושל על כוחות אלהים לבטל אותם, ואם כן אין בעבודה זרה ממש ונתחרט על שעבד עבודה זרה ועל שיעץ על ישראל רע וביקש לעשות תשובה. והנה השם של עולם התשובה הוא ס"ג, ובינה שהוא עולם התשובה מיניה מתערין הגבורות לצאת, ושם הראשון של שמות אלהים דקדושה הוא אלהים חיים, והגבורות אין נמתקין אלא בשרשן רצה לומר בגבורות, כי שם ס"ג מורה קצת על גבורות כענין שנאמר כולו ס"ג יחדיו נאלחו, ושם בבינה הוא הוי"ה בניקוד אלהים. ועל כן הגם שיתרו שמע ביציאת מצרים והאמין שיש כח המושל על כוחות אלהים ובא להתגייר, מכל מקום זאת לא האמין ששם הוי"ה המושל על כל שמות אלהים אפילו על שם הראשון להפכו לרחמים זאת לא השיג, ועל ידי זה לא היה לבו שלם לגמרי כראוי לחסות תחת כנפי השכינה. וכשיצא משה לקראתו ונשק לו, ובחינות נשיקין הוא התדבקות רוחא ברוחא, ואם כן על ידי שנשק משה ליתרו נתדבק רוחו של משה ביתרו ונמשך לבו אליו ועל ידי זה נתקרב יותר לתשובה ממה שהיה מקודם, והיה יכול משה לספר לו אחר כך נפלאות הבורא ברוך הוא. ואילולי שנשק לו מקודם לא היה יכול לספר לו כי לא האמין לו ועל ידי הנשיקה נתקרב לבו למשה על כן האמין מה שסיפר לו, ועל ידי זה הודה יתרו ששם הוי"ה ב"ה הוא גדול מכל שמות אלהים ומושל עליהם להמתיקן ולהפכן לרחמים גמורים על כנסת ישראל:

ומזה נבא לביאור וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו, פירוש ששמע מה שעשה מדת הדין לישראל שנשתעבדו תחת יד פרעה ועבודת הפרך עבדו בהם המצרים, ואף על פי כן כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, ורצה לומר ששם הוי"ה הוציא אותם ממצרים ונתבטל ממשלת הגבורות מישראל. והבין שיש כח המושל שמושל על שמות אלהים דהיינו השם הוי"ה ב"ה, נתחרט על שיעץ רעות על ישראל ונדבו לבו לשוב בתשובה שלימה ולהתגייר. ויבא יתרו חותן משה אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים, פירוש שיצא אל המדבר כדי לעשות תשובה, ומלת חנה גימטריא ס"ג והוא שם של עולם התשובה, וזהו אשר הוא חנה, רצה לומר שהשיג התשובה שהוא שם ס"ג, שם הר האלהים, רצה לומר השם ס"ג הוא שם הר האלהים, ורצה לומר שהוא המושל על השם שהוא ראשון לשמות אלהים דהיינו אלהים חיים כנ"ל, ובבינה השם הוי"ה בניקוד אלהים. ועם כל זאת לא האמין ששם הוי"ה הוא המושל על כל שמות אלהים להפכן לרחמים גמורים, ועל ידי הנשיקה שנשק משה ליתרו נתדבק רוחו של משה ביתרו ונתקרב לבו אליו ופעל משה על ידי נשיקתו שיתרו האמין אחר כך מה שסיפר לו ששם הוי"ה הוא המושל על כל שמות אלהים להפכן לרחמים גמורים. וזהו ויצא משה לקראת חותנו וישתחו וישק לו, ופירש רש"י איני יודע מי השתחוה למי, רצה לומר שאם היה יתרו משתחוה למשה ומנשק לו היה יכול להגיעו למשה היזק חלילה מנשיקת יתרו שהיתה מתדבק רוחו של יתרו במשה, לזה פירש רש"י כשהוא אומר איש לרעהו מי הוא הקרוי איש זה משה, ורצה לומר שמשה נשק ליתרו וזהו שבחו של משה שעל ידי נשיקתו נתקרב יתרו להקב"ה כראוי, אבל יתרו לא נשק למשה כלל כדי שלא יגיע נזק למשה על ידי נשיקתו. על כן כתיב אחר כך ויספר משה לחותנו וגו' את כל התלאה אשר מצאתם וגו', פירוש כי הגבורות הקשים הן ה' פעמים אלהים מאותיות מנצפ"ך וה' פעמים אלהים עולה בגימטריא ת"ל, וזה את כל התלאה, רצה לומר שסיפר לו מה שנתגברו עליהם החמשה שמות אלהים שעולים ת"ל, וזהו התלאה, רצה לומר ה' שמות אלהים שהן ת"ל. ויצילם ה', רצה לומר ששם הוי"ה ב"ה הציל אותם מהם מפני ששם הוי"ה הוא המושל על כל שמות אלהים להפכן לרחמים. ויתרו האמין למשה כל מה שסיפר לו ויחד יתרו ויאמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, רצה לומר שהוא גדול מכל שמות אלהים כנ"ל כי בדבר אשר זדו עליהם, פירוש זדו בגימטריא אהו"ה ושם אהו"ה הוא שם הדעת והוא גם כן תשובה כמו שהארכנו במקום אחר, ושם זה הוא ההמתקה הגדולה שהגבורות נעשין רחמים גמורים על כנסת ישראל:

ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה אלהים לפרעה ולמצרים על אודות ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה', ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים:

יש לדקדק למה סיפר משה לחותנו אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים, אי נאמר שסיפר לו נסי יציאת מצרים ממש הלא רש"י פירש מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, ממילא כששמע נסים המאוחרים בודאי שמע נסים הקודמים, ואי נאמר שסיפר לו נסי קריעת ים סוף ומלחמת עמלק כמו שנאמר את כל התלאה אשר מצאתם בדרך דהיינו מלחמת עמלק, גם כן קשה הלא כבר שמע זאת בביתו כי הלא בשביל זה בא לגייר, ולמה לו לחזור את הדברים לספר לו דברים שכבר שמע. וגם יותר קשה הפסוק שאחר כך ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל שהצילם מיד מצרים ולא שמח במפלת עמלק. וגם שלשון מיד מצרים משמע יציאת מצרים ולא זכר טובות קריעת ים סוף. על כן נראה לפרש על פי פשוטו דהנה סדר עבודת ה' ברוך הוא וברוך שמו הוא כך דהנה האדם עד י"ג שנה הוא בשני ערלה ביצר הרע לבד ונשקע בכל המדות היצר הרע, ואחר כך בבא י"ג שנה ונכנס בו היצר טוב אזי קשה לפרוש ממדות המגונות שנשרש בקרבו כידוע כי צדיק ראשון בריבו ונכנס טענת היצר הרע בלבו מקודם הרבה. מה עשה הקב"ה שחפץ חסד הוא אזי בפעם ראשון שמתעורר לב אדם בתשובה אזי מאיר לו הקב"ה הארה גדולה עד מאד שנפל עליו התעוררות גדול מאד, וזהו הנותן יד לפושעים, אבל הארה זו מיד נשכח ממנו ונסתם ממנו כדי שיחפש ויחקור מעצמו על ידי תורה ותפלה ומעשים טובים על ידי בחירה ורצון. וכל מה שהולך אדם בעבודה יותר נתגלה לו יותר מה שהיה לו בהשקפה ראשונה שהאיר לו הבורא יתברך. וזהו שאיתא בספר רוקח שאין חוזק בחסידות כתחלתו, רצה לומר שבתחלת החסידות מראה לו הקב"ה הארה גדולה אבל אחר כך נסתם ממנו זאת ההארה עד שצריך לבקש אחריה היטב לחזור לחסידות הראשון שהתחיל. וזהו נקרא בכתבים גדלות ראשון, רצה לומר שהקב"ה מאיר מעצמותו לבן אדם אלהותו יתברך. ואחר כך בא אדם לקטנות השכל שנסתם ממנו השכל הראשון ואחר כך צריך התאמצות רב לבא לשכל הקדום ולהשתוקקות שהיה לו בהתחלה. וכן היה מתנהג הבורא ברוך הוא עם ישראל ביציאת מצרים, בתחלה בליל ראשון של פסח האיר להם הקב"ה הארה גדולה התגלות אלהותו יתברך שמו שהאיר להם חמשים שערי בינה כמבואר בספרים, ויצאו ממצרים בחשק גדול משארותם צרורות בשמלותם מחמת הבהירות הגדול שהאיר להם השי"ת הארה גדולה יצאו באמונה רבה ובטחון גדול בהשי"ת, ואחר כך מיד נסתם מהם אותו הארה ונפלו מאותו הארה כמה פעמים עד שהיה להם הכנה רבה ומסירות נפש על הים. ואחר כך גם כן היה להם הכנה מעט מעט ונפלו כמה פעמים מאמונה דהיינו במלחמת עמלק וגם שאר ענינים, רק מחמת שהיה להם בהירות גדול בליל ראשון אזי בכל עת נפילתם הזכירו עצמן גודל בהירות שהיה להם בפעם ראשון דהיינו חוזק החסידות של התחלה, אזי זה היה התחזקותם שהיו יכולים לעורר עצמם בכל עת נפילתם לחזור לאמונתם הראשון עד שבאו למתן תורה. והנה איתא בגמרא גר שבא להתגייר צריך להודיע לו תחלה מקצת עונשין של מצות אולי יחזור בו. וזה הוא פירוש הכתובים הנ"ל כי ראה משה רבינו גודל החסידות של יתרו שבא בהתלהבות גדול להתגייר והבין שהאיר לו הקב"ה בהירות גדול, אבל ידע סדר המדריגות שחסידות ראשון יסתום ממנו ויהיה צריך להתגברות גדול שיתחזק עצמו. על כן עשה העצה זאת וסיפר לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים וגו' ואת כל התלאה אשר מצאתם בדרך, רצה לומר שסיפר לו גודל הבהירות שהיה לישראל וגם הנפילה שהיה להם בדרך כמה פעמים עד מלחמת עמלק נפלו כמה פעמים עד שהיו צריכים רחמים גדולים שיצילם ה' ויתחזקו באמונה. ובכונה זאת סיפר לו כל המאורעות כדי שיבין שגם הוא יפול מחסידות הראשון אשר הופיע לו השי"ת אולי יחזור בו מיד כי לא יהיה יכול להתחזק עצמו. והשיב לו יתרו בדיבורים אלו ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים, רצה לומר שדיבר למשה שמבין מאין היה התחזקות לישראל שלא יפלו לגמרי זה היה מחמת שהיו זוכרים תמיד הארה ראשונה דהיינו אשר הצילו מיד מצרים בהארה גדולה ועל ידי זה לא יכלו ליפול לגמרי, והיה הוא גם כן בטוח הגם שיפול לפעמים ח"ו יזכור לעצמו הארה ראשונה של ההתחלה ויתחזק את עצמו ולא יפול וקל להבין:

וירא חותן משה וגו', ויאמר מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בוקר וגו', ויאמר משה לחותנו כי יבא אלי העם לדרוש אלהים, כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו וגו':

יש לדקדק על מלת לבדך שנראה כמיותר והיה לו לכתוב מדוע אתה יושב וכל העם נצב עליך. עוד יש לדקדק על פסוק כי יהיה להם דבר בא אלי כי מלת בא אינו מובן שהוא משמע לשון יחיד ולשון עבר והיה לו לכתוב כי יהיה להם דבר יבאו אלי. גם מלת ושפטתי גם כן אינו מובן כי הוא גם כן לשון עבר והיה לו לכתוב ואשפוט בין איש ובין רעהו. ונראה בזה דהנה כשבאו אנשים לאיזה צדיק שיפעול להם איזה דבר הצריך להם העיקר הוא שהצדיק יקשר ויקרב נשמתו למקום שרשן להבורא יתברך שמו והדבר ההוא ממילא נפעל. והצדיק כזה צריך להיות עולה ויורד דהיינו שהוא צריך להיות תמיד דבוק בהשי"ת בדביקות נפלאה, ואם הוא צריך לדבר עם אנשים צריך לירד קצת מדביקותו אך לא לגמרי אלא גם אז צריך להיות דבוק בהשי"ת, אך בעת לימודו ובעת תפלתו צריך להיות דבוק יותר בהשי"ת ואז יגיע תועלת לאיש ההוא שמדבר עמו, אבל אם ידבר עם איזה איש ולבו לא נכון ודבוק בהשי"ת לא די שלא יגיע תועלת לאיש ההוא שמדבר עמו אלא אפילו ישחית עבודתו חלילה. והנה אם אחד תבע מחבירו ממון ובאמת אינו מגיע לו רק שמדומה לו כן, אם הבית דין יוציאו לאור דינו שאינו מגיע לו אז צריך התובע לעשות תשובה על שתבע את חבירו חנם. או אם יהיה ריב בין איש לאשתו ואחד זכאי ואחד חייב אז צריך החייב לעשות תשובה ולתקן הדבר ההוא. והנה הצדיק הדור הוא כללות כל ישראל והוא תמיד דבוק בתשובה. ולפעמים נופל לו במחשבה שיעשה תשובה על איזה עבירה והוא לא חטא כלל בזו העבירה כי אם דקה מן הדקה, למשל שנופל לו במחשבה שיעשה תשובה על גזל והוא לא חטא כלל רק שמדומה שחטא באבק דאבק גזל, בודאי אחד מסיעתו פגם בזו העבירה, ובמה שהצדיק עושה תשובה על דוגמא זו מעורר תשובה בלבו של זה שחטא בזו העבירה ומתחרט האיש ההוא על מה שעשה, וממילא אינו תובע עוד את חבירו בחנם. או אם כבר גזל אזי הוא משיב את הגזילה אשר גזל, ובזה נתקן הפגם מה שרצה לגזול את חבירו, כי הצדיק קירב נשמתו להבורא יתברך שמו שיעשה תשובה ושוב לא יצטרך עוד לטעון אותו לדין תורה כי הוא מעצמו נותן לו בתשואות חן. וכן הוא בכל הדברים ובכל הענינים במה שהצדיק עושה תשובה על איזה ענין מעורר בזה את מי שפגם בזה לעשות תשובה ובזה נתקן הפגם וגם הענין גופא. וזהו ביאור הפסוק וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם ויאמר מה הדבר אשר אתה עושה לעם ויאמר מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בוקר עד ערב, פירוש שראה שמשה ישב כל היום בדביקות השי"ת אף שהיו עומדים סביב כל העם ומסתמא היה ביניהם אנשים שפלי הערך שהם בבחינת נצבים כי הצדיק הוא בבחינת הולך ואיש אשר מעשיו אינם בכשרון הוא בבחינת עומד ומסתמא היה שם גם אנשים שהם בבחינת נצבים אף על פי כן לא היו מבלבלים אותו. וזהו מדוע אתה יושב לבדך פירוש נבדל מן העם בדביקות נפלאה וכל העם נצב עליך פירוש שהם בבחינת נצבים דהיינו שפלי ערך עומדים עליך מן בוקר עד ערב אף על פי כן אינם מבלבלים אותך והיה יתרו מתמה על זה. ויאמר משה לחותנו כי יבא אלי העם לדרוש אלהים, פירוש שהם באים אלי ללמוד ממני עבדות ה' ואם ארד מהדביקות לגמרי לא יהיה להם תועלת כלל. ואם תאמר מאחר שאתה נבדל מהם בדביקות האיך יוציאו לאור דינם שבין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, אמר הכתוב כי יהיה להם דבר בא אלי, פירוש אם פגמו באיזה דבר בא אלי הרהור תשובה על אותו ענין ובזה אני מעורר תשובה לאיש ההוא שפגם בענין זה ועושה תשובה על זה ומתחרט בחרטה גמורה ובזה הוא מתקן הפגם ההוא וממילא הוא מתרצה לחבירו ואינו עושה לו עול. וזהו ושפטתי בין איש ובין רעהו מיד שאני מעורר אותו לעשות תשובה הוא מתחרט על זה והוא עומד אצלי ותיכף כשבא לביתו אף שלא דברתי עמו בנידון זה הוא מתרצה לחבירו מחמת שכבר נתעורר על ידי בתשובה וזהו ושפטתי שכבר שפטתי אותו כנ"ל על כן כתיב לשון עבר כנ"ל:

עתה שמע בקולי וגו', היה אתה לעם מול האלהים והבאתה את הדברים אל האלהים, והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות, והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון וגו', והקל מעליך וגו':

הדקדוק הוא הלא העצה שנתן יתרו למשה שיבחר אנשי חיל שישפוטו את העם היה כדי שלא ישא עליו טורח משא העם ולא יביאון אל משה אלא דבר הקשה, אם כן מה אמר הכתוב והבאתה את הדברים אל האלהים שמשמע שהוא יביא את הדברים לפני אלהים ויגיד להשרים איך ישפטו בין איש לרעהו. וקשה אם לא יביאון אל משה איך ידע להביא את הדברים לפני אלהים. גם נבאר מכילתא שאיתא שם על פסוק והודעת להם את הדרך ילכו בה זו בית חייהם שיורו להם דרך פרנסתן באיזה משא ומתן יתעסקו, והמכילתא זו פליאה, וכי גם זאת יצטרך משה לשאת משאת העם הזה באיזה משא ומתן יתעסקו. והנראה בזה דאיתא בספרי הקודש משה היה גלגול הבל ויתרו היה גלגול קין, והחלק רע של הבל וקין נתגלגל באנשי סדום והיו רעים בממונם שגזלו זה את זה, ודייני סדום היו מסייעים לעוברי עבירה שהתירו להם לגזול זה את זה ועיותו את הדין, ועתה נתגלגלו באותן האנשים שבאו לפני משה למשפט. כן כתיב בליקוטי תורה של האר"י ז"ל. ומשה ויתרו רצו לתקן אותן הגלגולים לכן יתר יתרו פרשה אחת בתורה שהיא מדברת בעסק המשפטים. ומשה רצה לתקן אותן על ידי שבאו לפניו לדין והוציא להם את הדין לאמיתו. ובפרט כשבא לפניו משפט שהיה דומה ממש להמשפטים שבאו לפני דייני סדום והם הטו את הדין ומשה הציל את העושק מיד עושקו על ידי זה רצה לתקן אותן הגלגולים. והנה כל עניני משפטים באים על ידי קנאת איש מרעהו שמדומה בעיניו שחבירו נכנס במשא ומתן שלו ונוטל פרנסתו ממנו יורד עמו עד לחייו וגוזל אותו. ואם הצדיק מתפלל עבור בני ישראל שיתן להם השי"ת די מחסורם בריוח ומשפיע להם עושר וכבוד וכל טוב, איש אשר כזה אם יבאו לפניו בני אדם למשפט שנכנס אחד בתחומו של חבירו יוכל ללמדם ולדבר על לבם הלא השי"ת הוא הזן ומפרנס ויש די באלהותו להריק שפע ברכות לשניכם עד בלי די, וילמוד אותם שיתעסקו במשא ומתן באמונה ולא ישיגו גבולם זה את זה ולא יגזול איש את רעהו. ואם ככה יעשה לא יקנא איש את רעהו ויתרבה שלום בעולם ולא יגישו עוד אל המשפט כי יהיה שלום בינותם. ועל ידי זה יתוקן גם אשר קלקלו בגלגול ראשון בעניני גזילות ועוולות. ודברים אלו נרמזים כאן כי משה ישב לשפוט את העם להוציא לאור משפטם כדי לתקן אותם מה שקלקלו בגלגול ראשון כשנתגלגלו לאנשי סדום כנ"ל. והבין יתרו שעל ידי זה לא יתוקן הדבר על נכון כי הגם שהיום יברר להם את הדין איך יעשו, למחר יבאו אליו למשפט על עסק אחר שיגזלו זה את זה או ישיגו גבול זה את זה וכל זמן שלא יתבטל מביניהם הקנאות והשנאות לא יתוקן הדבר על נכון. על כן נתן לו עצה למשה ואמר לו היה אתה לעם מול האלהים, רצה לומר שאתה תהיה לעם להתפלל עבורם מול האלהים והבאת את הדברים אל האלהים, רצה לומר ההצטרכות שלהם בני חיי ומזוני רויחא ותשפיע להם השפעות טובות על ידי תפלתך, ואז והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות והודעת להם את הדרך ילכו בה ופירשה המכילתא זו בית חייהם, פירוש שיורו להם הדרך איך יתעסקו במשא ומתן בכשרון שלא יגזלו איש את רעהו ולא ישיגו גבולם ועל ידי זה יתבטלו מצות ומריבות קנאות ותחרות ויתוקן גם מה שפגמו בגלגול הראשון. וזהו והקל מאתך, רצה לומר על ידי דרך זה תוכל בקל לתקן אותם וגם כל העם יבא על מקומו בשלום רצה לומר שיבאו לידי תיקון כנ"ל:

בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני, ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר:

ופירש רש"י ז"ל למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו והלא כבר כתיב שברפידים היו חונים אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתם למדבר סיני מה ביאתם בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה. ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד אבל שאר כל החניות בתערומות ובמחלוקת. ומשה עלה אל האלהים וגו' ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וגו'. יש לדקדק מה בא רש"י ז"ל להשמיענו בזה שהחניה זו היה באחדות. עוד יש לדקדק מה זה שהכפיל הפסוק אם שמוע תשמעו בקולי. עוד קשה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וכי כל ישראל כהנים היו. ונראה לפרש על פי הגמרא דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא בריך רחמנא דיהב אוריין תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירח תליתאי, וקשה מה משמיענו האי גלילאה בזה מעליותא שהכל היה תליתאי, וכי מאי איכפת לנו שניתנה התורה הקדושה בחדש השלישי או באיזה חדשים משאר חדשי שנה, ומאי מעליותא בחדש סיון טפי משאר חדשים שבירך האי גלילאה לרחמנא על שנתן בו את התורה. ומאי איכפת לנו על ידי מי ניתנה לנו התורה, גם צריך להבין מה שחשב חמשה פעמים תליתאי:

ונראה בזה דהנה י"ב מזלות יש לי"ב חדשים, וחדש ניסן אייר סיון הן כנגד אברהם יצחק ויעקב, וסיון הוא כנגד יעקב, ומזל סיון הוא תאומים שהוא כנגד יעקב שהוא מחבר הקצוות וכובש הגבורות תחת החסדים, שבכל ספירה יש חמשה חסדים וחמשה גבורות והוא מחבר אותם יחד וכובש הגבורות תחת החסדים ונעשה כולו חסד וממשיך החסדים העליונים על כנסת ישראל. דהנה בכל ספירה וספירה יש חמשה הויות של רחמים שהן חמשה חסדים הנ"ל ויש חמשה גבורות גם כן כנגדן ובעולם העליון יש חמשה הויות של רחמים ואין שם שום דין כלל רק כולו רחמים ואין שייך שם המתקות הדינין כי אין שם שום דין כלל רק כולו חסד. ואיש אשר הוא עובד את השי"ת באמת לאמיתו הוא הולך באור פני מלך חיים יוכל לכבוש הגבורות תחת החסדים וממתיק הגבורות ויוכל להמשיך החסדים העליונים על כנסת ישראל. וזה היה יעקב אבינו ע"ה שהיה מחבר הקצוות וכובש הגבורות תחת החסדים והביא הכל אל האחדות והיינו תאומים א' תמים שהכל בא אל האחדות ונתחברו יחד. ויעקב יש לו ג' חדשים שלמים ניסן אייר סיון. וגבי רבקה כתיב והנה תומים בבטנה חסר א' מפני שעשיו היה רשע ואינו רוצה בהאחדות ואין לו כי אם ב' חדשים תמוז ואב ואף הם אינם שלימים כי חדש אב אין לו כי אם ט' ימים. וגבי מתן תורה מאס הקב"ה בעשיו ובחר ביעקב כדכתיב הופיע מהר פארן וזרח משעיר למו ואתה מרבבות קודש שעשיו לא היה רוצה בהאחדות לכן מאס הקב"ה בעשיו ובחר ביעקב. לכן ניתנה התורה בסיון שהוא מזל תאומים ששאר כוכבי לכת אין להם דיבור ולשון ומזל תאומים הוא צורת אדם ויש לו דיבור ולשון והוא יעקב שהוא מחבר הקצוות וכובש הגבורות תחת החסדים וממתיק הגבורות בשרשם, וניתנה התורה בזה החדש שאז נתגלו החסדים העליונים על ידי יעקב אבינו. וחמשה חומשי תורה הן כנגד חמשה הויות של רחמים. לכן כתיב ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וגו' כתיב קלת חסר ו' שרומז על חמשה הויות של רחמים שהן בגימטריא ק"ל, שאז נכללו הגבורות בהחסדים ונמתק הגבורות בשרשם על ידי יעקב שהוא מחבר הקצוות והוא מחבר הדינים עם החסדים ונקרא תליתאי ונתגלו החסדים העליונים על כנסת ישראל בשעת מתן תורה על ידי יעקב:

וזהו פירוש הגמרא הנ"ל דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, יש לרמוז בזה כי גלילאה בגימטריא ע"ט, ושלשה הויות עולים ע"ח והם י"ב אותיות, נמצא תיבת גלילה בלא א' בגימטריא שלשה הויות שהן י"ב אותיות ועם א' של גלילאה הוא י"ג אותיות רומז לי"ג מכילין דרחמין. וזהו דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, פירוש שאז במתן תורה נמשך על ידי הי"ג מדות של רחמין הרב חסד. בריך רחמנא דיהיב אוריין תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירח תליתאי, כי אז חדש תליתאי שהוא מזל תאומים נכבשו הגבורות תחת החסדים ונתגלו החסדים העליונים וניתנה התורה הקדושה בו ביום ברב חסד, וזאת היה על ידי יעקב שהוא מחבר הקצוות ונקרא תליתאי שהוא השלישי שמחבר את הגבורות עם החסדים, ועל ידי זה בא הכל אל האחדות ונתגלו החסדים הגדולים על כנסת ישראל. וזהו שחישב ה' פעמים תליתאי שרומז על חמשה הויות של רחמים שאז נתגלו חמשה ההויות של רחמים וכל המדות נכללו בהחסדים על ידי יעקב שהוא תליתאי. וזהו שפירש רש"י ז"ל שאז היו חונים כולם כאיש אחד בלב אחד כי אז בא הכל אל האחדות על ידי יעקב שהוא מחבר הקצוות. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים, פירוש אם תקבלו תורה שבעל פה גם כן כי תורה שבעל פה הוא עיקר כי תורה שבכתב יש להם לאומות העולם גם כן שהתורה נכתבה בשבעים לשון, ותורה שבעל פה עליו נאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים שאסור ללמוד תורה שבעל פה לעכו"ם, כמו שדרשו חז"ל על פסוק לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום שאסור ללמוד לעכו"ם תורה שבעל פה, ואי אפשר להיות תורה שבכתב בלא תורה שבעל פה רק שניהם יחד בהתחברות והן גם כן תאומים. ואמר הפסוק אם תקבלו תורה שבעל פה גם כן והייתם לי סגולה מכל העמים, כלומר על ידי שתקבלו תורה שבעל פה תהיו אתם חביבים לפני מכל העמים כי על תורה שבעל פה נאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים כנ"ל. וגמר אומר הכתוב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, פירוש שבעולם העליון יש כהן גדול והוא חסד עליון ובעולם התחתון ממנו שם מיכאל כהן גדול אפוטרופוס דישראל והוא גם כן חסד, אמר הכתוב אם תקבלו תורה שבכתב עם תורה שבעל פה תהיו ממלכת כהנים כלומר שתהיו מלכים על הכהנים העליונים שתהיו מושלים בהן להמשיך חסדים העליונים על כנסת ישראל והבן:

ויסעו מרפידים וגו' ויחן שם ישראל נגד ההר ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב וגו'. והנה יש לדקדק על תיבת לאמר דהוא מיותר דהא כתיב תיכף כה תאמר וגו'. ונראה דבא לרמוז בזה דהנה איתא בזוהר הקדוש ובספרים הקדושים דהכל תלוי באתערותא דלתתא והבא לטהר מסייעים לו. והנה בבאם אל הר סיני היה אתערותא דלתתא כי ויחן ישראל פירש רש"י ז"ל כאיש אחד בלב אחד ועשו הם הכנה לפי מדריגתם, ומשה עלה אל האלהים דהיינו שהוא הכין עצמו בהכנה היותר גדולה מכל ישראל ועלה אל האלהים, ובאתערותא דלתתא איתער מלעילא ויקרא אליו ה' מן ההר פירוש שקרא אליו השם המיוחד שם ההוי"ה ב"ה שהוא מדריגה גבוה יותר ממה שהכין את עצמו כי יותר מה שהעגל רוצה לינוק וכו'. לאמר כה תאמר פירוש שה' אמר לו לאמר אל בני ישראל כה, פירוש כמו שאתה עשית והכנת את עצמך בהכנה דרבה ונגד זה בא אתערותא דלעילא כפלי כפלים עד אין שיעור ותכלית ממה שהיה אתערותא דלתתא, כן תאמר לישראל שגם המה יעשו כן תמיד ואז באתערותא דלתתא יתעורר מלמעלה ויבא מלמעלה השפעות טובות ורחמים גדולים אמן:

אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו'. להבין זה מה זה על כנפי נשרים עיין בפירוש רש"י ומפרשים. ונראה לי דאיתא במדרשים שיש כמה נובלות עיין שם, ונובלות חכמה של מעלה תורה וכו'. ונשרים הוא מלשון פירות הנושרים מלשון המשנה בסוכה או תחתיה מפני הנשר שהוא לשון נובלות. והנה על הים באו לידי השגות גדולות וראתה שפחה על הים וכו' ואמרו זה אלי אפילו עוברות שבמעי אמן אמרו זה אלי כדאיתא בגמרא ובמדרשים, וגם איתא בזוהר הקדוש ויצאו אל מדבר שור שראו שם מראות נפלאות ובאו לידי השגה למעלה מנובלות שלמעלה, וזהו ואשא אתכם על כנפי נשרים ודו"ק:

ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים וגו'. הענין הוא שישראל המה פנימיות של כל העולמות. לא מבעיא בזה העולם בודאי שהגוים הם קליפות סביב הפרי, כל גוים סבבוני, זאת ירושלים בתוך הגוים וכו', אלא אפילו בהעולמות העליונים גם כן ישראל המה הפנימיות של כל העולמות והשפע הולך דרך ישראל כידוע מספרים הקדושים. והנה סגולה פירש רש"י אוצר חביב. והנה מדרך האוצר להיות גנוז בחדרים הפנימיים בפנימיות הבית, וזהו והייתם לי סגולה מכל העמים שאתם תהיו הפנימיות של העולם, וקל להבין:

ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וישב משה את דברי העם אל ה' ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' ויגד משה את דברי העם אל ה'. כבר דקדקו כל מפרשי התורה על שכתוב ויגד משה הלא כבר כתיב למעלה וישב משה את דברי העם ואחר כך לא מצינו בפסוק זה שאמרו הקב"ה שיאמר לישראל ואם כן למה חזר והגיד עוד דברי העם. ונקדים מה דאיתא בגמרא כשאמרו ישראל נעשה ונשמע אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני הלשון שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר עושי דברו לשמוע בקול דברו שעושין קודם ששומעין, וקשה הלא לא מצינו שאמרו ישראל קודם מתן תורה נעשה ונשמע שכאן לא כתיב רק כל אשר דבר ה' נעשה רק אחר כך כתיב דבר אתה עמנו ונשמעה ועל זה הוכיחם משה על שלא רצו לשמוע מהקב"ה בעצמו. גם צריך להבין ולקרב אל השכל איך אפשר לעשות דבר קודם ששומע איך יודע מה לעשות ואפילו אצל המלאכים השכל מנגד זאת וכי האיך יודעין מה לעשות אם לא שומעין מפי הגבורה מקודם:

ונראה בזה דהנה הקב"ה נתן לישראל התורה שהיא תרי"ג מצות רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה ונקראים בזוהר הקדוש תרי"ג עיטין דהיינו עצות שעל ידם יבא האדם להכיר את בוראו. וענין עצה שייך בדבר אשר האדם חפץ להשיג איזה דבר והוא מסופק אם לעשות אם לאו נותנין לו עצה ככה תעשה וככה לא תעשה. וצריך להבין מה היו ישראל חסרין שהוצרך הקב"ה ליתן להם עצות. והענין הוא דהנה מצינו קיים אברהם אבינו כל התורה כולה אפילו דקדוקי סופרים וכן יצחק וכן יעקב, וצריך גם כן להבין איך היו יודעין שזו מצוה לעשותה וזו עבירה שלא לעשותה. אך הענין הוא מי שרוצה להשיג ולהכיר את הבורא ברוך הוא צריך לזה שקידה רבה ולפנות מחשבתו מזה העולם מכל וכל ויום ולילה לא יחוש רק להשתוקק ולהתלהב אל הבורא ברוך הוא, ומחשבתו תהיה חושב תחבולות תמיד אעשה כך וכך אולי על ידי זה אוכל להשיג אחדותו יתברך שמו ואשמור עצמי מזה שלא לעשות והכל כדי להשיג אחדותו יתברך שמו, וצריך שלא לעשות בשום אבר תנועה גדולה או קטנה רק מה שהמוח שלו מחשב לעשות תחבולה להשיג אחדותו יתברך שמו. ואיש אשר כזה הוא משיג אחדותו יתברך שמו והקב"ה מעיד בעצמו עליו שכל עשיותיו היו כהוגן וכראוי, כמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה ששקד תמיד להשיג את הבורא ברוך הוא וכשראה השמש סבר שהוא הבורא ואחר כך ראה שהוא נברא, והיה מעיין בשכלו עד שהשיג עולם המלאכים וראה גם כן שהם נבראים, והיה מעיין עוד יותר ויותר ומבקש תכלית האמת עד האין סוף ב"ה, והיה מחשב תחבולות ועשה פעולות אולי על ידי זה ישיג אחדותו יתברך שמו, על כן הכתיב הקב"ה עליו וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורותי. וכן יצחק ויעקב עשו תחבולות תמיד כדי להשיג אחדותו יתברך שמו, על כן ממילא קיימו כל התורה כולה אף על פי שלא שמעו שלא השתמשו ברמ"ח אבריהם לעשות שום דבר גדול או קטן אלא מה שעל ידי זה ישיגו אחדותו יתברך שמו על כן לא הוצרכו שינתן להם התורה. וכן מלאכי מעלה שהן רוחניות הן מתלהבין תמיד בלי הפסק להשיג אחדותו יתברך שמו ולעשות נחת רוח לפניו על כן הן חושבים תמיד לעשות דבר מה לפניו יתברך שמו אולי יהיה זאת לנחת רוח לפניו כדי שישמעו אחר כך מפי הגבורה יפה עשיתם. וזהו עושי דברו מחמת גודל השתוקקות כדי לשמוע בקול דברו אחר כך יפה עשיתם. זאת היו דרכי האבות הקדושים על ידי שחתרו תמיד לבקש להשיג אחדותו יתברך שמו עשו כל עשייתם שיהיה לנחת רוח ליוצרם כדי שעל ידי זה ישיגו אחדותו ורוממותו יתברך שמו, על כן זכו שהכתיב עליהם הקב"ה ששמרו דרך ה'. אבל אחר כך שירדו בני ישראל למצרים ונתערבו ביניהם והיו משוקעים בטומאת מצרים על ידי זה לא היה להם לב להתבונן להתלהב להבורא ברוך הוא כמו האבות הקדושים על כן הוצרך הקב"ה ליתן להם התורה הקדושה שהן תרי"ג עצות שעל ידם יזכו להשיג אחדותו יתברך שמו. וכשבא משה וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה' ויען כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, פירוש כששמעו מפי משה רבינו שהקב"ה רוצה ליתן להם התורה נתלהבו מאד והשתוקקו בתשוקה עזה להשיג אחדותו יתברך שמו מעצמותם כמו האבות הקדושים ומעצמותם יעשו כל עשיותם לעשות נחת רוח ליוצרם ובוראם וישמעו אחר כך מפי הגבורה יפה עשיתם, וכשעשיותם יהיה על בחינה זו ממילא ילכו בדרכי התורה אף על פי שלא ישמעו מקודם:

וזהו שאמרו קודם מתן תורה כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ורצה לומר נעשה מעצמנו ונשמע אחר כך מפי הגבורה יפה עשיתם. וישב משה את דברי העם אל ה', רצה לומר מתחלה לא אמר משה אלא תשובה על שליחותו שישראל רוצים לקבל אלהותו יתברך שמו, וכשאמר הקב"ה למשה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך רצה לומר שישמעו בדברי עמך התורה והמצות כדי שידעו איך לעשות, ויגד משה את דברי העם אל ה' רצה לומר שהגיד לו שרצונם לעשות ולקיים התורה בלתי שמיעה מקודם שתשוקתם עזה לחתור ולבקש בכל כוחם ומוחם להשיג גדולת רוממותו ואחדותו יתברך שמו כמו האבות הקדושים כנ"ל, אבל לפניו יתברך שמו נגלו כל תעלומות וידע שתשוקתם אינו אלא לשעה ואף על פי כן כיון שהבחירה ביד האדם אל אשר יחפוץ יטנה אמר הקב"ה למשה לך אל העם וקדשתם וגו' רצה לומר שיכינו עצמם שלשה ימים ואולי על ידי שיתקדשו עצמם שלשה ימים מקודם יזכו לבחינה זו. ואחר כך כשנפלו ממדריגתם אמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה ולא כתיב ונעשה אלא ונשמעה, ורצונו לומר נשמעה תחלה כדי שנדע איך לעשות. ובבחינה זו יוכל כל האדם להיות עובד ה' שישמע קודם ולא יעבור על דברי חכמים רק יקיים כל התורה כולה על ידי זה יוכל להשיג רוממותו יתברך שמו. ועל זה אמר הקדוש ברוך הוא הטיבו את אשר דברו לשמוע תחלה ומי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים שיעשו ויקיימו מה שישמעו מפי חכמים ותלמידיהם ולא יעברו רצוני ותהיה גם זאת לפני לנחת רוח:

ויוצא משה את העם לקראת האלהים וגו' ויתיצבו בתחתית ההר. לקראת האלהים, פירש רש"י מגיד שהשכינה יצאה לקראתם כחתן היוצא לקראת כלה. והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן. כעשן הכבשן, פירש רש"י לשבר האוזן נכתב עיי"ש. ויחרד כל ההר מאד. הנה הגם שנכתבו תיבות אלו לשבר את האוזן מכל מקום יש בהם רמז מה. והענין הוא כי כתבנו למעלה בפרשת בשלח והובא בספרים שעל ידי אתערותא דלתתא הוא מעלה מיין נוקבין ומתגלין כנגדן מים דכורין. והנה כבר אמרנו והובא בכתבים שלי על פסוק ואד יעלה מן הארץ והשקה את פני האדמה רצה לומר שעל ידי שהאדם מתעורר עצמו בעת התפלה ובלימוד התורה ההבל היוצא אז מפיו אנו רואים בחוש כמו ענן והענן ההוא מעלה מן הארץ ומעלה מיין נוקבין, ועל ידי זה והשקה את פני האדמה רצה לומר שנתגלה כנגדן מיין דכורין ומוריד השפעות טובות. ואיתא בזוהר הקדוש בהקרבת הקרבנות בהקטר האברים אם העשן העולה למעלה היה לבן כולו בידוע שהקרבן הוא מרוצה. ועתה בעוונותינו הרבים חרב בית המקדש התפלה היא במקום קרבן ובהקבץ הציבור יחד ומתפללין ומתעוררין את עצמן בתשוקה גדולה הן מעלין מיין נוקבין על ידי הבל שיוצא מפיהם וכנ"ל שאנו רואים בחוש שמהבל פיהם עולה ענן עב כמו עשן. והנה כתיב אף חובב עמים כל קדושיו בידך והם תכו לרגליך וגו' ונוכל לפרש דאיתא בזוהר הקדוש על פסוק ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו' קרא הקב"ה לס"ם ואמר ליה תבעו אורייתא דילי אמר מה כתיב בה אמר לא תרצח וגו' (ואתחנן קמיה) אמר מרא דעלמא כולא אי אתייהב לי כל שולטני דילי אתעבר דהא שולטני דילי על קטלא איהו וכו' אי ניחא קמך הא עמא בנוי דיעקב להון אתחזי למיהב אורייתא וכו' וכולהו יהיבו ליה נבזבזין הדא הוא דכתיב לקחת מתנות באדם עיי"ש. וזהו אף חובב עמים ורצונו לומר גם בשעה שחובב העמים ורצה ליתן להם את התורה נתגלה להם באף, רצה לומר שלא גלה להם מה שכתוב בתורה אלא לא תרצח לא תגנוב לא תנאף שהם אף ועברה ולא רצו לקבלה, ועל ידי זה כל קדושיו בידך רצה לומר שנתן להם התורה, והם תכו לרגליך פירוש שהם תכו עצמם בתחתית ההר. והנה אמרנו על סיום מסכת פירוש על תיבת מסכת והובא בכתבים שלי דידוע באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא היינו שאותיות התורה עלו ונצטרפו ברל"א שערים אלפא ביתא. והצירוף הראשון הוא א"ל ב"ם וסוף הצירוף של א"ל ב"ם הוא כ"ת והוא שורש המקור לשאר הצירופים, ומ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין וזהו מסכ"ת. ועיקר השגת התורה הוא על ידי אחדות כמאמר הכתוב ויחן שם ישראל נגד ההר בלב אחד כאיש אחד ושם נפסק זוהמתן וכל שבט ושבט תיקן צירוף הוי"ה שלו ואמרו נעשה ונשמע בתשוקה גדולה מקירות לבם והעלו מיין נוקבין ונתגלה כנגדן מים דכורין שירד הקב"ה בשמי מרום ליתן להם התורה וזכו להשגות התורה עד צירוף הראשון שהוא שורש המקור לשאר הצירופים:

ועל פי דרכנו זה נבאר הפסוקים ויוצא משה את העם לקראת האלהים פירש רש"י מגיד שהשכינה יצאה לקראתן כחתן היוצא לקראת כלה, פירוש שעל ידי אמירתן נעשה ונשמע היו מעלין מיין נוקבין ונתגלה כנגדן מים דכורין. ויצאה שכינה לקראתן כחתן היוצא לקראת כלה, פירוש הכלה מעלת מיין נוקבין ומקבלת שפע מן החתן כן היו מעלין בני ישראל המיין נוקבין ויצאה שכינה לקראתן וקבלו את התורה. ויתיצבו בתחתית ההר, רצה לומר שאז היה מצבם בהאותיות שאחר ההר דהיינו אחר הה' הוא וי"ו ואחר הה' השניה גם כן וי"ו ואחר רי"ש שי"ן שהן שי"ב בגימטריא כמנין י"ב צירופי הויות, ופירוש שאז נפסק זוהמתן וכל שבט ושבט תיקן צירוף הוי"ה שלו. והר סיני עשן כולו, רצה לומר על ידי אתערותם שאמרו נעשה ונשמע בתשוקה רבה העלו מיין נוקבין בהבל פיהם שעלה כעשן ועל ידי זה נתעוררו מים דכורין וירד הקב"ה על הר סיני וזכו ישראל להשגת התורה עד צירוף ראשון שסוף הצירוף ההוא הוא כ"ת כנ"ל, ועשן בגימטריא כ"ת, וזהו עשן כולו שעל ידי ההבל פיהם שעלה כעשן זכו לכל השגת התורה עד אותו צירוף שסופו הוא כ"ת והוא שורש המקור לכל הצירופים. גם כ"ת הוא לשון כיתה ורצה לומר שעל ידי האחדות שהיה אז ביניהם כנ"ל זכו לכל אלו השגות הגדולות והנפלאות. ויעל עשנו כעשן הכבשן פירוש עשנו בגימטריא תכ"ו ופירוש על ידי שתכו עצמן לרגלי ההר ברשפי שלהבת אהבה ואמרו נעשה ונשמע היו מעלין בהבל פיהם כמו אברהם אבינו כשעמד בנסיון למען אהבתו יתברך והושלך לכבשן האש. וזהו ויעל עשנו היינו המיין נוקבין של ישראל כנ"ל כעשן הכבשן רצה לומר כהמיין נוקבין שהעלה אברהם אבינו ע"ה כשהושלך לכבשן האש ובתיבת כבשן מרומז גם כן שם ע"ב כי כנ"ב עולה בגימטריא ע"ב ושי"ן מרמז לשלושת האבות והבן:

והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד ה' עליו באש ויעל עשנו כעשן הכבשן. צריך להבין איך שייך אצל השכינה הקדושה הענין עשן וכי אש השכינה אש גשמיי. גם מה שאמר הכתוב ויעל עשנו כעשן הכבשן צריך להבין למה כעשן הכבשן, הגם שרש"י פירש שהוא רק למשל לשבר את האוזן מכל מקום אין המקרא יוצא מידי פשוטו. ונראה לרמוז בזה דהנה איתא בזוהר הקדוש פרשת שמות פתח ואמר דודי לי ואני לו הרועה בשושנים מי גרם לי שאני לדודי ודודי לי מפני שהוא מנהיג עולמו בשושנים מה שושן יש בו ריח והוא אדום מוצקין אותו והוא מתהפך ללבן ולעולם ריחו לא זז כך הקב"ה מנהיג עולמו בדרך זה שאלמלא כן לא יתקיים העולם בשביל האדם החוטא והחטא נקרא אדום כמו דאת אמרת אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו מקריב קרבנו לאש שהוא אדום וזורק הדם סביב למזבח שהוא אדום מדת הדין אדום מוצקין אותו ועולה העשן כולו לבן ואז האדום נהפך ללבן נהפך מדת הדין למדת הרחמים ותא חזי וכו' וכתיב להקריב לי חלב ודם כנגד זה אדם מקריב חלבו ודמו ומתכפר לו זה אדום וזה לבן מה השושן שהוא אדום והוא לבן אין מוצקין אותו לחזור כולו לבן אלא באש כך הקרבן אין מוצקין אותו לחזור כולו לבן אלא באש וכו' אמר רבי יוסי כשהיה בית המקדש קיים אדם מקריב קרבנו בענין זה ומתכפר לו עכשיו תפלתו של אדם מכפר לו במקום הקרבן כי האי גוונא עכ"ל. ולהבין ענין זה כשהקרבן נקרב על גבי המזבח והעשן עולה כולו לבן יתכפר לחוטא האדמימות של החטא, הענין הוא כי על ידי שהאדם מתחרט על שעבר על רצון הבורא ברוך הוא ותבער בו אש התשובה כיקוד אש ומגודל תבערת יקוד אש התשובה אשר בוער בקרבו אם היה אפשר לעשות בעצמו מה שעושין בקרבן ממש היה עושה, ומי שתבער בו אש התשובה כל כך מגודל החמימות אשר בקרבו נתגבר בתוכו כח האש ונתמעט דמו שהוא אדום שתשרפהו האש ונהפך ללבן, על כן אחר כך כשמקריב הקרבן על גב

המזבח ונקרב הדם שהוא אדום ונהפך ללבן באש והעשן עולה לבן עולה עם העשן האתערותא דיליה עד כסא הכבוד, ועל כן היה שם דבר המעלה עשן כדי שיעלה עד לשמים. ועל ידי שעם העשן שהוא לבן עולה הלבנונית של אדם שנהפך מאדום ללבן על ידי אתערותא דיליה, מעורר העשן האש שלמעלה ויורד על המזבח האש שלמעלה ותאכל את העולה, כמו למשל אם תכבה נר ובעוד שחומו בהפתילה והעשן שלו נמשך ועולה למעלה דק ולבן מאד אם תאחז אותו נר אז תחת נר הדולק ירד השלהבת עליו ודולק כן על ידי שהעשן עולה לבן על ידי אתערותא דלתתא מתעורר אתערותא דלעילא, וירד אריה של אש על גבי המזבח:

ועתה התפלה היא במקום קרבן, הנה אם האדם מתפלל בהתלהבות גדול ובתשוקה גדולה ורשפי שלהבת י"ה תבער בו נתגברה בקרבו כח האש ותשרוף את חלבו ודמו ונהפך האדום ללבן, וההבל היוצא מפיו נראה בחוש שהוא כמו עשן והבל ההוא עולה עד כסא הכבוד. ובעשן הזה הוא כל המחשבות והיראה והאהבה של התפלה, והעשן הזה תעלה לריח ניחוח לפני ה' ועל ידי זה מעורר מים דכורין כמו המשל שהבאתי לעיל. והנה עינינו רואות כשמבעירין עצים לחים השלהבת אינו עולה כי אם מעט שאין בו חמימות כל כך והעשן הוא עב מאד ומראהו שחור, אבל בכבשן שמבעירין בו שמונה או תשעה ימים מחמת שהחמימות הוא גדול מאד אין נראה העשן כי אם מעט והוא דק מאד עד שכמעט שאין העין קולטתו ומראהו לבן מאד ולראש שלהבת יתדמה מפני לבנינותו. והנה כשאמרו ישראל נעשה ונשמע אמרו בהתלהבות גדול ובתשוקה עזה ותבער בם רשפי שלהבת י"ה כנ"ל ומגודל החמימות תשוקתם נתמעט דמם ונשרף ונתהפך האדמימות שלהם ללבן ומהבל פיהם נעשה עשן והעשן ההוא היה כולו לבן מפני גודל חמימות האש אשר היה בוער בקרבם והעשן ההוא עלה עד הכסא הכבוד והיה מעורר אתערותא דלעילא ונגלה עליהם הקב"ה וירד באש ליתן להם התורה. וזהו פירוש הפסוק והר סיני עשן כולו פירוש שהם התיצבו בתחתית ההר ועל ידי שאמרו נעשה ונשמע בתשוקה גדולה עד שתבער תשוקתם כלפיד אש, ההבל פיהם עלה על הר סיני כעשן מפני אשר ירד עליו ה' באש פירוש קודם אשר ירד עליו ה' באש ועל ידי אתערותא דלתתא היו מעוררין אתערותא דלעילא כנ"ל. ואם תאמר שאתערותם לא היתה בתשוקה גדולה ובחמימות רב רק כמו עצים לחים שאין בהם חמימות אלא מעט והעשן שלו עב ומראהו שחור, תלמוד לומר ויעל עשנו כעשן הכבשן שיש בו חמימות גדול מאד והעשן העולה ממנו דק ולבן מאד כנ"ל וכמו כן העלו עשן בהבל פיהם מחמת גודל חמימות תשוקתם שהיה בקרבם ונתעורר על ידי הבל פיהם אתערותא דלעילא וירד הקדוש ברוך הוא באש משמי מרום ונתן להם התורה הקדושה:

ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב וגם הכהנים וגו'. והנה רש"י ז"ל פירש רד העד בעם התרה בהם שלא יעלו בהר פן יהרסו שלא יהרסו מצבם לעלות לצד ההר כל הריסה מפרדת אסיפת הבנין אף הנפרדים ממצב האנשים הורסים את המצב. ויש לדקדק לפי פירוש רש"י היה עיקר האזהרה שלא יתפרדו עצמן מהגבול שהוגבלו לעלות לצד ההר מטעם שירצו לראות ואם כן הוה ליה למימר פן יהרסו לעלות אל ה' לראות, ומה פן יהרסו אל ה' לראות. וכן קשה כתיב אחר כך והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרוץ בם, היה לו לומר גם כן אל יהרסו לעלות אל ה' לראות, כי העיקר הכונה שלא יעלו לצד ההר היה שלא ירצו לראות. ונראה שבא לרמוז מה שאיתא בספרים הקדושים ובזוהר הקדוש כי השם הוי"ה הקדוש מרמז על כל עשר ספירות הקדושות, כי היו"ד מרמז לחכמה וקוצו של יו"ד מרמז על החכמה מאין תמצא והוא נעלם, והה"א הראשונה על בינה עולם התשובה וחכמה ובינה הן תרין ריעין דלא מתפרשין, ובה"א הראשונה אין רשות להרהר כמאמר הכתוב מקצה השמים ועד קצה השמים ודרשו ז"ל מקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל וכו' ומכל שכן למעלה מה"א ראשונה דהיינו היו"ד וקוצו של יו"ד שאין רשות להתבונן כלל. וזה פירוש הפסוק בפרשת בשלח היש ה' בקרבנו אם אין, פירש הזוהר הקדוש שרצה לבחון ולידע אם יש ה' בקרבם, רצה לומר אם הוא בחינת עולם הנקרא י"ש ואם בבחינת אין, ובזה שהתבוננו עליו עשה פירוד וקציצה ח"ו זה היה החטא שלהם, עד כאן דבריו. והנה השי"ת הזהיר למשה רבינו ע"ה להזהיר לישראל עד למאד לשמור את עצמן באותיות ההוי"ה שהוא שם הקדוש והנורא שלא להתבונן בהם, הגם שכל אות משם הוי"ה מרמז על מה שמרמז, הכל הוא אחדות הפשוט ואם חלילה וחלילה יהרהרו להתבונן בהם יוכלו לבא לידי קיצוץ ופירוד להיות קיצוץ בנטיעות ח"ו, ומכל שכן ביו"ד וקוצו של יו"ד ששם אין רעיון ומחשבה נתפס בו כלל והוא אפיסת השגה. וזהו ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות, פירוש שלא יהרסו חלילה אותיות הוי"ה ב"ה כי הכל אחדות הפשוט כי אם ח"ו יתבוננו להרהר בו ונפל ממנו רב. ויאמר משה אל ה' לא יוכל העם לעלות אל הר סיני וגו' פירוש ה"ר הוא ראשי תיבות ה"א ראשונה, סיני בגימטריא ק"ל שהוא חמשה חסדים של עתיקא, ורצה לומר שאפילו בה"א ראשונה לא יוכלו להתבונן כי חכמה ובינה הן תרין ריעין דלא מתפרשין ועליהם כתיב הנסתרות לה' אלהינו, ומכל שכן יו"ד וקוצו של יו"ד שהוא באפיסת הרעיון כלל. כי אתה העדותה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו פירוש הה"ר ראשי תיבות הה"א ראשונה, כי שם אין התבוננות כלל, רצה לומר הגבל את ההר היינו ה"א ראשונה וקדשתו שלא להרהר בה ומכל שכן למעלה למעלה שאין להתבונן בו כלל רק ברצוא ושוב וליחד בתכלית היחוד והבן:

וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אנכי וגו'. הנה על תיבת לאמר עמדו כל המפרשי תורה, ופירוש רש"י ידוע, ועוד יש לאלקי מילין על פי פשוטו. וגם למה נאמרו הדברות כולן בלשון יחיד, הגם על זה תירצו במדרש רבה עיין שם, אבל יש לפרש על פי פשוטו. דהנה איתא בפרשת ואתחנן ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחורב לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום כלנו חיים פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש. הכתובים תמוהים מאד שאמר משה שלא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, אילו אמר לא את אבותינו בלבד רק גם אתנו היה שפיר, אבל שכתוב שלא את אבותינו כרת ה' את הברית קשה להולמו, כי מתן תורה היה רק לאביהם של הדור ההוא שדיבר משה עתה עמהם כי זה היה סוף ארבעים שנה סמוך למיתתו של משה, ממילא היה כמעט רוב הדור שלא היה עדיין בעולם בשעת מתן תורה כי כל בני עשרים מתו במדבר ופחותים מבני עשרים היו נערים אז במתן תורה, ואמאי אמר לא את אבותינו כרת הברית וגו'. וגם מה זה פנים בפנים דבר ה' עמכם דייקא, הלא קטנים היו אז. על כן נראה שהפסוקים הם מתרצים התיבת לאמר, כי איתא בגמרא כל הדר בארץ ישראל דומה שיש לו אלוה והדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. וגם איתא בגמרא שכל התורה לא ניתנה רק לקיימה בארץ ישראל, עיין בגמרא הוריות ובשאר מסכת. וגם איתא שישראל בחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הן. וגם איתא בזוהר הקדוש בפרשת יתרו במאמר ומשה עלה אל האלהים וזה לשונו, כל הדר בארץ ישראל וכו' מאי טעמא משום דזרעא קדישא לארעא קדישא סלקא ושכינתא באתרה יתבה והאי בהאי תליא ומשה לא קאמר אלהיך אלא לאינון דהוי זמינין למיעל לארעא קדישא ולקבלא אפי שכינתא ומה דלא אמר אלהינו משום דהא משה לא זכה למיעל לארעא ובגין כך אלהיך ודאי בכל אתר עיין שם:

וזה פירוש הפסוקים לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי הם לא הלכו לארץ ישראל ולא ניתן להם התורה, רק לאלו שהלכו לארץ ישראל כמאמר הזוהר הקדוש הנ"ל וזהו כי אם אתנו אנחנו אלה פה היום, כי הם הלכו לארץ ישראל ולהם ניתנה התורה וממילא הם עמדו על הר סיני הנשמות שלהם, ובהם דיבר הקב"ה פנים בפנים רצה לומר בפנימיות נשמותיהם כי הם היו אז בלא גופים רק בפנימיות נשמתם לבד. וזהו שאמר משה רבינו אנכי עומד ביניכם, רצה לומר שרק הוא לבד היה מפסיק בין הקב"ה ובין הנשמות אלו כי הוא לבדו היה בגוף ולהם נאמר התורה בלשון יחיד אנכי ה' אלהיך כי הנשמות הם אחדות כי לא היו נפרדים הגופים לאמר להם אלהיכם וגו' וזהו שפיר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, רצה לומר לאמר דייקא לדור שילכו לארץ ישראל כי רק להם ניתנה התורה כמאמר הזוהר הקדוש הנ"ל:

איתא במדרש אנכי ה' אלהיך הדא הוא דכתיב פנים בפנים דבר ה' עמכם אמר רב אבדימי דמן חיפה כ"ב אלף ירדו עם הקב"ו לסיני שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן הנאים והמשובחים. יכול אף על פי שהיו רבים דחוקים היו תלמוד לומר אלפי שנאן שאנן והשקט. אדני בם אין כתיב ביו"ד אלא באל"ף דל"ת אדונו של כל העולם בם. דבר אחר ה' בם רבנין אומרים שמו של אלהים היה מעורב עם כל אחד ואחד מיכאל וגבריאל אמר הקב"ד לישראל לא בשביל שראיתם פנים הרבה תהיו סבורים שמא אלהות הרבה בשמים דעו שאני הוא ה' אחד שנאמר אנכי ה' אלהיך. יש לדקדק על שאמר כ"ב אלף ירדו עם הקב"ה לסיני שנאמר רכב אלהים רבותים הלא מרבותים אינו משמע כי אם כ' אלף כי רבוא הוא עשרה אלפים. ובגמרא איתא י"ח אלף ירדו עם הקב"ה לסיני שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן אל תקרי שנאן אלא שאינן פירוש רבותים חסו שני אלפים. ולפי הגמרא אתי שפיר אלפי שנאן שאינן. אבל לפי המדרש אינו מובן האי אלפי שנאן שדרש כ"ב אלף ירדו מרכב אלהים רבותים ומרבותים אינו משמע אלא כ' אלף. ועוד אלפי שנאן דרשינן שאינן אם כן חסר יותר. ונראה בזה ונקדים תחלה הפסוק וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, יש לדקדק שמכאן משמע שהיו רואים את הקולות ההם לאחר מתן תורה שאמרו למשה דבר אתה עמנו והעשרת הדברות שמעו מפי הגבורה, ואפילו למאן דאמר שלא שמעו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהיה לך, ששני דברות הראשונים הבינו ושאר הדברות שמעו מפי הגבורה גם כן רק שלא היו מבינים ומשה היה מפרש להם. ובגמרא איתא כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות ואם משמחו מה שכרו זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות. ופריך הגמרא והא איכא וכל העם רואים את הקולות ומשני הן אותן הקולות דקודם מתן תורה. ומן הפסוק מוכח שהיו רואים את הקולות לאחר מתן תורה. ולהבין זאת נקדים המדרש אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יהונתן מה הוא קול ה' בכח אפשר לומר כן והלא מלאך אחד אין כל בריה יכולים לעמוד בקולו שנאמר וגויתו כתרשיש וקולו כקול המון על אחת כמה וכמה הקב"ה שכתוב בו הלא את השמים ואת הארץ אני מלא צריך לדבר בכח אלא קול ה' בכח בכח כל הקולות. וצריך להבין מהו בכח כל הקולות. ואיתא עוד במדרש קול ה' בכח בכח של כל אחד ואחד הבחורים לפי כוחן והזקנים לפי כוחן והנערים לפי כוחן:

ונראה בכל זה דהנה כשהציבור נאספים יחד להתפלל או ללמוד או לאיזה מצוה לפעמים נראה לכל אחד ואחד שהוא מכוין את עצמו לשם שמים יותר מחברו, שאם היה יודע שאין כונתו לשמים כראוי ונכון היה מתחזק את עצמו יותר ויותר לעשות בלתי לה' לבדו רק שמדומה לו שעושה בדחילו ורחימו אשר אין בן אדם עושה יותר ממנו. ואין זה דרך הישר רק צריך שידמה לו שחברו עובד את השי"ת יותר ויותר ממנו ועל ידי זה הוא מתחזק את עצמו בעבודת ה' יותר כי האדם צריך תמיד לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. וזהו שאמרו בגמרא לעתיד כל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חברו ולכאורה קשה וכי זה התענוג יהיה לעתיד שיכוה מחופתו של חברו, אלא הענין הוא כמו שאמרנו שבעולם הזה נדמה לכל אחד ואחד שהוא עובד השי"ת יותר מחברו ולעתיד כשיתן השי"ת לצדיקים שכר בשביל מעשיהם הטובים יתן לכל אחד ואחד כפי מעשיו כן ישיג השגות אלהותו יתברך, ויראה שחברו השיג יותר ממנו ויבין שחברו כיון במעשיו הטובים בעולם הזה לשם שמים יותר ממנו, ולכן השיג יותר ממנו וקנאת סופרים תרבה חכמה ויתחזק על ידי זה בעבודת ה' יותר ויותר וישיג על ידי זה השגות אלהות יותר. וזהו כל אחד נכוה מחופתו של חברו פירוש לשון התלהבות על ידי שיראה שחופתו של חברו גדולה משלו תבער בו אש ויתלהב נפשו לעבודת הבורא יתברך שמו יותר וישיג השגות אלהות יותר. וזהו שאיתא בגמרא כד הוי מפטרי רבנן מבי רבי אמי אמרו ליה הכי עולמך תראה בחייך פירוש שברכו שיראה גן עדן שלו בחייו, ומסתמא אם יראה עולמו בחייו יראה גם כן עולמות של צדיקים אחרים גם כן בחייו ויראה ששכרן מרובה משכרו ויבין שבודאי הם צדיקים יותר ממנו ועל ידי זה יתחזק בעבודת ה' יותר, וזהו עולמך תראה בחייך. ובקבלת התורה כולן אמרו נעשה ונשמע, ועל ידי הדיבור שאדם היה מוציא מפיו נברא מלאך כמו שאיתא באבות כל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד. ועל ידי אמירת נעשה ונשמע של כל אחד ואחד נברא מלאך אחד דהיינו על ידי צירופי אותיות שהוציא מפיו נברא נשמה. ולא בבחינה שאמר זה אמר זה כי כל אחד אמר כפי הכנת לבו וכפי התלהבות שלו כן הוציא הדיבורים מפיו, לכן כל אחד לפי בחינתו שאמר נעשה ונשמע כן עשה צירוף ויחוד ומזה נברא דוגמתו מלאך ודוגמת זה קיבל חלק תורתו. ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש קיבל מהר סיני כי כל הנשמות היו במעמד הר סיני ואמרו נעשה ונשמע, וכפי הצירוף והיחוד שעשה באמירתו כן נעשה מזה חלק תורתו. ומי שהכין את לבו יותר לשמים בהשתוקקות ובהתלהבות יותר עשה צירופים ויחודים גבוהים יותר וקיבל חלק תורתו יותר גבוה והשיג השגות אלהות יותר. וזהו שאיתא כיון שאמרו ישראל נעשה ונשמע ירדו ששים רבוא מלאכים וכתרים בידיהם והיו מכתירין לכל אחד ואחד שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, הן היו אותן המלאכים שנבראו על ידי דיבורם והיו מכתירין אותו בחלק תורתו. ובשעה שאמרו נעשה ונשמע היה נדמה לכל אחד ואחד שהוא מכוין את עצמו לשמים יותר מחברו, שאם היה יודע שעדיין אין כונתו ברור וצלול לשמים היה מתחזק את עצמו יותר אלא שנדמה לו שאמר בתשוקה והתלהבות גדול אשר אין שום אדם יכול לכוין יותר ממנו. וכיון שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה ואמר אנכי ה' אלהיך, ראה כל אחד ואחד הצירופים והיחודים שלו ושל חברו ואז ראה שהצירופים והיחודים של חברו היו גדולים וגבוהים משלו והשיג השגות אלהות יותר, והבין שמסתמא חברו הכין את לבו יותר לשמים וגם נתלהב יותר לקבל עול מלכותו יתברך שמו יותר ממנו והקול שלו שאמר נעשה ונשמע עלה לשמי מרום יותר מקולו לכן השיג יותר ממנו. וזהו פירוש המדרש הנ"ל אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יהונתן מהו קול ה' בכח אפשר לומר כן וכו' אלא מהו קול ה' בכח בכח כל הקולות פירוש שהקב"ה נגלה עליהם כפי הקולות שאמרו נעשה ונשמע, ואיש אשר אמר בהתלהבות יותר ובכונה ברורה יותר לשמים היה משיג אז יותר השגת אלהות יתברך שמו. ורבי שמלאי מפרש יותר הבחורים לפי כוחן והזקנים לפי כוחן כל אחד לפי הקול שיצא ממנו בהתלהבות ובתשוקה כן השיג השגת אלהותו יתברך שמו. וזה פירוש הפסוק וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים שראו הקולות שלהם שאמרו נעשה ונשמע וראו הצירופים שנעשו על ידי אמירתם וגם המלאכים שנבראו על ידי צירופי אותיות של הקולות שלהם, ואת הלפידים היינו התלהבות שלהם:

וזהו שפירש רש"י ז"ל שהיו רואים את הנשמע, פירוש שהיו רואים מה שהם בעצמם היו משמיעים בקולם שאמרו נעשה ונשמע וראו הצירופים והיחודים אשר עשו חבריהם על ידי אמירת נעשה ונשמע וגם המלאכים שנבראו על ידי הצירופים כי המלאך אפשר לראות, ועל ידי זה ראו שחבריהם השיגו יותר מהם ואז ידעו שעדיין לא כונו לבם לתכלית האמת בלתי לה' לבדו, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, פירוש שראו וגמרו בדעתם שהם רחוקים מהשי"ת ועל כן הראה להם הקב"ה זאת אחר מתן תורה דהיינו אחר עשרת הדברות כדי שיבינו שהיה להם להיות יותר הכנה ויותר התלהבות בהדיבור של נעשה ונשמע והיו משיגים יותר בהדברות ממה שהשיגו עתה. ויאמר משה אל העם אל תיראו פירוש אף על פי כן כונתכם רצויה לפני המקום ברוך הוא ומה שהראה אתכם אלהים את הצירופים של חבריכם שהם גבוהים משלכם זה היה לבעבור נסות אלהים אתכם בא, נסות הוא מלשון התנשאות והתרוממות ולבעבור תהיה יראתו על פניכם פירוש שתתחזקו עצמיכם יותר בעבדות השי"ת. וזהו פירוש הגמרא הני קולות דקודם מתן תורה הוי, פירוש שראו לאחר מתן תורה הקולות שאמרו נעשה ונשמע קודם מתן תורה:

ומזה נבא לביאור המדרש הנ"ל אנכי ה' אלהיך הדא הוא דכתיב פנים בפנים דבר ה' עמכם

פירוש בפנימיות אלהות יתברך שמו היה מדבר עם פנימיות ישראל. אמר רבי אבדימי דמן חיפה כ"ב אלף ירדו עם הקב"ה לסיני ופירש הרב המגיד הקדוש רבינו יחיאל מיכל מ"מ דק"ק זלאטשוב זצוק"ל שירד הקב"ה על הר סיני עם כל הכ"ב אותיות שבאלפא ביתא עם כל הרל"א שערים ולפרש הדבר דהנה הקב"ה צמצם אלהותו וברא את העולמות על ידי אותיות התורה, ואותיות ונקודות הן אורות גדולים ושכליות גדולים והן החיות של העולמות, וכל האותיות הם כינוי ולבוש לשם הוי"ה, ושם הוי"ה ב"ה הוא נשמת כל העולמות ושם אדנ"י הוא לבוש והיכל לשם הוי"ה, ושם אלהים הוא גם כן לבוש והיכל לשם הוי"ה ב"ה והם פנימיות של העולמות התחתונים מהם, וכן בכל העולמות מה שהוא לבוש בעולם העליון הוא בעולם התחתון ממנו פנימיות, וכשאמרו ישראל נעשה ונשמע כל אחד ואחד על ידי דיבורו נברא מלאך היינו על ידי צירופי האותיות שהוציא מפיו נברא מלאך, ולא בבחינה שאמר זה אמר זה וכל אחד לפי בחינתו שאמר נעשה ונשמע כן עשה צירופים ויחודים ומי שאמר בהתלהבות יותר מחברו עשה יחוד גדול מחברו וכל אחד ואחד עשה צירופים באמירתו נעשה ונשמע מה שלא עשה חברו, ונצטרפו כל הצירופים של כל הכ"ב אלפא ביתא ומזה יצא כל התורה כולה לכל אחד ואחד חלק תורתו כפי הצירופים אשר עשה, וכל אחד ואחד כפי בחינתו שאמר נעשה ונשמע כן היה בבחינת החיות נושאי הכסא כדאיתא בזוהר הקדוש שכל אחד כפי התגברות שלו בעבודת ה' כן הוא בבחינת החיות נושאי הכסא יש אשר הוא בבחינת שור ויש אשר הוא בבחינת נשר ויש אשר הוא בבחינת אריה והצדיקים יכולים להכיר בפני איש באיזה בחינה הוא מהכסא. ובאלו צירופים שעשו ישראל באמירתם נעשה ונשמע נגלה עליהם הקב"ה ונתן את התורה שאלו הצירופים הם כל התורה. וזה פירוש המדרש הנ"ל כ"ב אלף ירדו עם הקב"ה לסיני פירוש שהקב"ה ירד לסיני עם כל הכ"ב אלפא ביתא עם כל הרל"א שערים היינו שיצטרפו כל הצירופים של הכ"ב אלפא ביתא על ידי דיבורם של ישראל שאמרו נעשה ונשמע כל אחד לפי בחינתו שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי היינו הכ"ב אלפא ביתא וזאת היא רכב אלהים שכל אחד היה לו אחיזה במרכבה הקדושה כפי עבודתו שעבד באמירתו. שנא"ן הוא רומז לארבעה חיות נושאי הכסא שראשי תיבות של שנא"ן הוא ש'ור נ'שר א'ריה והנו"ן הוא נו"ן פשוטה שרומז לאדם. והן האבות הקדושים אברהם הוא אריה ויצחק הוא שור ויעקב הוא נשר וכולן כלול באדם. אדני בם אין כתיב ביו"ד ה"א אלא באל"ף דל"ת, אדונו של כל העולם בם פירוש שהפנימיות של הכסא הוא שם אדנ"י. ורבנן אומרים שמו של אלהים מעורב עם כל אחד ואחד פירוש ששם אלהים הוא פנימיות של הכסא אמר הקב"ה לישראל לא בשביל שראיתם פנים הרבה תהיו סבורים אתם שמא אלהות הרבה בשמים דעו שאני הוא ה' אחד שנאמר אנכי ה' אלהיך, פירוש כמו שראיתם המרכבה דהיינו החיות הקודש המרומזים במלת שנא"ן כנ"ל וכמו שדרשו התנאים שהראה להם החיות הקודש שבתוך המרכבה דהיינו או שם אדנ"י או שם אלהי"ם שהשמות אלו הם נשמת עולם הכסא, אמר להם הקב"ה לא בשביל שראיתם הרבה פנים דהיינו שראיתם הפנימיות של עולם הכסא דהיינו שם אדנ"י או שם אלהי"ם הנ"ל תהיו סבורים שהרבה

רשויות יש, ח"ו דעו כי אנכי ה' אחד רצה לומר תבינו כי נשמת וחיות כל העולמות דהיינו אפילו נשמת שם אדנ"י ואלהי"ם הוא שם הוי"ה ב"ה כי הוא שם המיוחד והוא חיות ונשמת כל העולמות ומהשם הוי"ה מתגלגלים כל השמות וכל הצירופים של כל הרל"א שערים ומשם הוי"ה ב"ה יצא כל התורה כולו:

וזהו ה' עוז לעמו יתן רצה לומר השם הוי"ה נתן העוז דהיינו התורה לעמו וזהו לבש ה' עוז וגו' דהיינו שכל התורה וכל העולמות הם לבושים לשם הוי"ה ב"ה והוא הפנימיות של התורה וכל העולמות. וזהו פירוש המדרש רבה הנ"ל פנים בפנים דבר ה' עמכם רצה לומר שבפנימיות דפנימיות דבר ה' עמם כי הגם שפנימיות הכסא הוא שם אדנ"י אבל פנימיות שם אדנ"י הוא שם הוי"ה ב"ה וזהו פנים בפנים דבר כנ"ל והבן:

עוד במדרש הנ"ל אנכי ה' אלהיך הדא הוא דכתיב פנים בפנים דבר ה' עמכם וכו' אמר רבי אבדימי דמן חיפה כ"ב אלף ירדו עם הקב"ה לסיני שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן הנאים והמשובחים יכול אף על פי שהיו רבים דחוקים היו תלמוד לומר אלפי שנאן שאנן והשקט אדני בם אין כתיב ביו"ד ה"י אלא באל"ף דל"ת אדונו של כל העולם בם וכו' אמר הקב"ה לישראל לא בשביל שראיתם פנים הרבה תהיו סבורים שמא אלהות הרבה בשמים דעו שאני הוא ה' אחד שנאמר אנכי ה' אלהיך. לפרש המדרש הזה נקדים להבין מה דאיתא בגמרא אנכ"י א'נא נ'פשי כ'תבית י'הבית. והנראה בזה דאיתא בזוהר הקדוש ג' בחינות יש באדם, מתחלה נותנים לו נפש. זכה נותנים לו רוח, זכה יתיר נותנים לו נשמה, זכה יתיר נותנין לו נשמה לנשמה ונקראת חיה. והנה הנפש היא מעשיה והרוח היא מיצירה ונשמה היא מבריאה ונשמה לנשמה היא מאצילות, ובמה יזכה האדם לבחינות אלו נתן לנו הקב"ה התורה הקדושה פרד"ס דהיינו פ'שט ר'מז ד'רוש ס'וד, והפשט הוא כנגד נפש ורמז נגד רוח ודרוש הוא נגד נשמה וסוד הוא נגד נשמה לנשמה, וצריך האדם בתחלה לעסוק בפשטות התורה ולשמור ולקיים אותה ובזה הוא מזכך נפשו וזוכה אל הרוח וכמו שהארכנו בזה במקום אחר. והנה עיקר והיסוד הוא פשטות התורה שכל עוד שלא נזדכך נפשו כראוי על ידי פשטות התורה לא יוכל לעסוק בפנימיות התורה שסכנה היא לו וכמו שאמר אדומו"ר רבינו אלימלך זצוק"ל בסודם אל תבא נפשי מי שאין לו אלא בחינת נפש לבד אל יבא לעסוק בסודות התורה רק על ידי שמזדכך נפשו בעסקו בפשטות התורה זוכה אל הרוח ויוכל לבא לידי דרשות התורה וזוכה אל הנשמה ומשיג רמזי התורה ואחר כך זוכה אל חיה ומשיג סודות התורה. והנה מצינו שיש כמה וכמה פנים לתורה כדאיתא בגמרא שיש שבעים פנים לתורה וגם שיש מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, וכן בדרוש רמז וסוד יש כמה וכמה פנים לתורה לאין שיעור, וכל אחד ואחד כפי הזדככות נפשו כן משיג בפשטות התורה השבעים פנים ומ"ט פנים וכפי בחינתו ברוח ונשמה שלו כן הוא משיג בפנימיות התורה, כי התורה ניתנה בכ"ב צירופי א"ב ברל"א שערים פנים ואחור. ובלבד שילמוד לשמה ישיג כפי בחינתו הן בפשטות הן בפנימיות הרבה פנים אליבא דאמת כמו שמצינו שבכל דור ודור חכמי ישראל מחדשין חידושין בתורה ומה שדרש זה לא דרש זה וכולם מכונין אליבא דאמת. והנה הקב"ה צמצם אלהותו יתברך שמו על ידי עשר קדושות והבחינה התחתונה של העשר קדושות הוא מלכות ומלכות יכונה בשם נפש לאלהותו יתברך שמו כי המלכות היא לבוש להעשר קדושות והעשר קדושות בה נכללים. וכשנתן הקב"ה התורה לעמו ישראל נתן הפשטות התורה שהיא בכתב בבחינת נפש שלו ובפשטות התורה נכלל הפנימיות כדי שעל ידי שיעסוק האדם בפשטות יזדכך נפשו ואחר כך ישיג הפנימיות הנרמז בה כמאמרינו לעיל. וזהו פירוש הגמרא הנ"ל אנכ"י א'נא נ'פשי כ'תבית י'הבית כלומר שפשטות התורה כמו שהיא בכתב נתן הקב"ה בבחינת נפש שלו ובהפשטות נרמז הפנימיות כדי שיזדכך האדם נפשו על ידי עסק פשטות התורה וישיג לפנימיות הנרמז בה. ועל פי זה יובן מאמר המדרש רבה הנ"ל אנכי ה' אלהיך הדא הוא דכתיב פנים בפנים דבר ה' עמכם פירוש בכמה וכמה פנים לתורה לאין שיעור דבר ה' עמכם שבמעמד הר סיני השיגו כולם כל התורה כולה עם כל הצירופים ועם כל הרל"א שערים. אמר רבי אבדימי דמן חיפה כ"ב אלף ירדו עם הקב"ה לסיני הפירוש הוא כמו ששמעתי מהרב המגיד הקדוש דק"ק זלאטשוב זצוק"ל כנ"ל היינו עם כל צירופי כ"ב אלפא ביתא ברל"א שערים ירד הקב"ה על הר סיני ובמעמד הר סיני השיגו כל התורה עם כל הצירופים. יכול אף על פי שרבים היו דחוקים היו פירוש הואיל ויש הרבה פנים לתורה יש בהן פירושים שהן דחוקים תלמוד לומר שנאן שאנן והשקט רצה לומר שכל הפירושים והרמזים והסודות כולם מכוונים אליבא דאמת ופירושם נכון, ואם ילמוד תורה לשמה ישיג כפי בחינתו כל שבעים פנים ומ"ט פנים בפרד"ס אליבא דאמת. אדני בם אין כתיב ביו"ד ה"י אלא באל"ף דל"ת אדונו של כל העולם בם רצה לומר הפשטות התורה שהוא על הכתב נתן הקב"ה בבחינות מלכות שהיא אדני כנ"ל, תאמרו הואיל וראיתם פנים הרבה שמא אלהות הרבה בשמים רצה לומר הואיל ויש כמה וכמה פנים לתורה לכל אחד כפי בחינתו תאמרו שזאת היא עיקר העבדות להשיג פירושי התורה תלמוד לומר אנכי ה' אלהיך פירוש שהעיקר הוא להשיג על ידי עסק התורה גדולת רוממותו ואחדותו יתברך שמו:

איתא במדרש רבה זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. נוכל לפרש על פי ששמעתי מפה הקדוש הרב רבינו אלימלך זצוק"ל על פסוק וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אנכי ה' אלהיך כי לכאורה מלת לאמר הוא כמיותר. ופירש הוא ז"ל שהקב"ה נתן לנו התורה והמצות וכל התורה כולה הוא כלול באנכי ה' אלהיך כי זה עיקר הכל אם אדם מקבל אלהותו יתברך שמו עליו על ידי זה הוא שומר ומקיים את כל התורה שלא לעבור על לא תעשה חלילה ומקיים המצות עשה וכל התורה והמצות הם נתיב אשר על ידם נוכל לידע מאלהותו יתברך שמו, וזהו וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אנכי ה' אלהיך פירוש שבכלל אנכי הוא כל התורה כולה ולכן דבר הקב"ה כל דיבור ודיבור בפני עצמו כדי שנוכל לבא על ידו שנדע אלהותו יתברך שמו. וזהו וידבר אלהים את כל הדברים האלה כדי לאמר אנכי ה' אלהיך כלומר על ידי קיום המצות והתורה נוכל להשיג השגות אלהותו יתברך שמו, וכל התורה כולה היא תלויה באנכי דהיינו אם האדם מאמין באלהותו ממילא בודאי מקיים התורה והמצות כראוי ואם חלילה אינו מאמין באלהותו ממילא אינו רוצה לקיים התורה והמצות. וכל העשרת הדברות כמו שהן כתובים בדברות הראשונות כך הם כתובים בדברות האחרונות חוץ ממצות שבת שבדברות הראשונות כתיב זכור ובדברות האחרונות כתיב שמור, כי כל מצות של שבת הן לאוין ואין בו מצות עשה אלא אחד דהיינו זכור את יום השבת לקדשו והשאר מצות שבת הן לאוין שלא יעשה מלאכות ולאו הוא בשב ואל תעשה, והמצות עשה שבו הוא גם כן לזכור את יום השבת והוא רק במחשבה, רק שחז"ל דרשו זכרהו על היין, ונמצא הן תלוין זה בזה אם הוא זוכר שהיום שבת ממילא אינו עושה מלאכה. ואם שוכח שהיום שבת הוא עושה מלאכה וזכור הוא מצות עשה ושמור הוא לא תעשה נמצא שמור הוא כלול בזכור שאם זוכר את השבת שומר הלאוין שבו ואם שוכח את השבת יוכל לבא חלילה לידי זה שיעבור על איזה לאו שבו, כמו כן הוא כל התורה כולה אם הוא זוכר באלהותו יתברך שמו הוא מתאמץ ומתחזק עצמו שיעשה כל המצות כהוגן ושלא לעבור חלילה על שום לא תעשה ואם שוכח חלילה יוכל לבא על ידי זה שיעבור ח"ו על התורה, כמו במצות שבת שכל מצותיה הן לאוין ומצות עשה שלה אינו אלא זכור כנ"ל נמצא אם הוא זוכר את השבת ממילא הוא שומר את השבת דהיינו מצותיה השייכים בו ואם אינו זוכר את השבת יגרום לו לעבור חלילה על מצותיה ונמצא השמור כלול בזכור, כן כל התורה כולה תלויה בדבור אנכי. וזהו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו פירוש בדבור אחד הוא הכלול דהיינו אנכי שם נאמרו זכור ושמור דהיינו אם יזכור שהוא יתברך שמו הוא אלהים ממילא ישמור כל התורה כולה כמו במצות שבת שבדברות ראשונות כתיב זכור ובדברות האחרונות כתיב שמור שזה תלויה בזה כן כל התורה כולה הוא כלול באנכי, נמצא שבדיבור אנכי יש גם כן זכור ושמור דהיינו כנ"ל שאם יזכור שהוא אלהים ישמור תורתו כנ"ל והבן:

וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה וגו'. המקראות האלו קשה להבינם כי ממשמעות הכתובים אלו משמע שאחר העשרת הדברות אמרו אל משה דבר אתה עמנו ואל ידבר עמנו אלהים. וגם במשנה תורה נכתב יותר מפורש שדבר אתה עמנו וגו' היה אחר עשרת הדברות, אם כן קשה מאי וכל העם רואים את הקולות וגו' הלא הקולות ולפידים היה קודם עשרת הדברות. וגם זאת צריך להבין מאמר חז"ל שאמרו תורה צוה לנו משה וגו' ששתי דברות ראשונות שמעו כל ישראל מפי הקב"ה ושאר דברות שמעו מפי משה, קשה להולמו שרש"י ז"ל פירש כל הדברים האלה לאמר מלמד שאמר הקב"ה כל העשרת הדברות בדיבור אחד, אם כן אמאי לא שמעו ישראל יותר מאנכי ולא יהיה לך לבד. ונראה לפענ"ד לפרש על פי שאמרנו כבר על פסוק משה ידבר והאלהים יעננו בקול בקולו של משה, זה גם כן קשה להבין מאי בקולו של משה. גם המדרש רבה הנ"ל תמוה מאד בפרשה זו על פסוק קול ה' בכח בכוחו לא נאמר אלא בכח בכח כל אחד ואחד הנערים לפי כוחן ובחורים לפי כוחן וזקנים לפי כוחן, גם כן אינו מובן זה המדרש. ותמוה על פי הנ"ל אם דבר ה' עם כל אחד לפי כוחו אמאי עמדו מרחוק ואמרו למשה דבר אתה עמנו וגם אמאי לא שמעו כל העשרת הדברות. ונראה לפרש כך דהנה בשעה שבא משה בשליחות ה' לישראל בפסוק כה תאמר לבית יעקב וגו' וישם לפניהם את כל הדברים האלה וגו' ויענו כל העם יחדיו וגו' כל אשר דבר ה' נעשה וממילא אמרו נשמע גם כן בפעם הזאת ובודאי לא בכונה אחת אמרו כולם נעשה ונשמע רק כל אחד אמר נעשה ונשמע לפי שכלו והשגתו שהיה ברצונו לקבל התורה, כל אחד לפי חשקו והכנתו שהיה לו לקבלת התורה ובודאי כל אחד ואחד לפי מדריגתו אמרו נעשה ונשמע. ובודאי הבחורים שהיה שכלם קטן היו אומרים לפי שכלם נעשה ונשמע והזקנים שהיה שכלם גדול יותר היו אומרים בשכל יותר נעשה ונשמע ונערים לפי שכלם, ובכל מדריגה ומדריגה דהיינו בנערים ובחורים וזקנים היה בכל כיתה וכיתה מדריגות מדריגות שכל אחד הגדול מחבירו היה לו הכנה יתירה לקבלת התורה וכפי הכנתו היה לו התלהבות לומר נעשה ונשמע בהתלהבות גדול יותר ויותר, ובודאי משה רבינו ע"ה היה אומר גם כן נעשה ונשמע יותר משכל כולם, וכפי הכנתם כך נגלה להם הקב"ה במתן תורה לכל אחד ואחד כפי הכנתו בדיבור נעשה ונשמע כך זכה לשמוע מפי הקב"ה נתינת התורה:

וזהו פירוש המדרש הנ"ל קול ה' בכח בכוחו לא נאמר אלא בכח בכח כל אחד ואחד רצה לומר כפי כח של כל אחד ואחד שאמר נעשה ונשמע כך שמעו כל אחד קולו של הקב"ה, וממילא משה רבינו שדיבר בהכנה יתירה נעשה ונשמע שמע יותר מכל ישראל. וזהו אלהים יעננו בקול בקולו של משה כפי כוחו שאמר נעשה ונשמע כך שמע קול ה' בהדברות. וזהו גם כן ידוע ממדרשים ומגמרא שכל דיבור ודיבור שאדם מוציא מפיו בתורה ותפלה נברא ממנו מלאך אחד ומפורש במשנה עשה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד עי"ש. וגם במדרשים נמצא ברבה שכל דיבור ודיבור שמוציא אדם בתורה ותפלה נברא מלאך אם כן ממילא כשאמרו ישראל נעשה ונשמע ברא כל אחד ואחד מישראל שני מלאכים. וזהו ידוע שהמלאך שנברא מדברי אדם הוא כפי שכלו שאדם מניח בזה הדיבור כך גדול כח המלאך, וממילא לא היו המלאכים שוים במדריגתן רק כפי כח של כל אחד ואחד שאמר בהתלהבות יותר נעשה ונשמע נברא מלאך היותר קדוש ויותר גדול, ואלו המלאכים שנבראו מדבריהם בקולות שאמרו נעשה ונשמע אלו מלאכים בעצמם נתגלו להם בשעת מתן תורה, ועל ידי שגילה להם הקב"ה אלו המלאכים שנבראו מקולות שלהם ידעו והבינו בעצמם שהיה להם לומר נעשה ונשמע ביתר עוז ותעצומות והבינו שעל ידי הכנה שלהם כך שמעו קול ה' בהדברות, וכך הבינו הפירוש של הדברות לפי כח קולם שאמרו בנעשה ונשמע והבינו שקולו של משה רבינו ע"ה היה יותר גדול משלהם ועל כן הבין יותר מהם ושמע יותר מהם, על כן שפיר כתיב וכל העם רואים את הקולות רצה לומר שראו הקולות שלהם בעצמם דהיינו המלאכים שלהם כי מלאכים נקראו קולות כדאיתא ברבינו בחיי ז"ל ומביא הפסוק ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלהים. וברקים גם כן נקראו מלאכים כדאיתא ברבינו בחיי עיין שם ונוגה כאש ומאש יוצא ברק עיין שם. וזהו ראו הקולות והלפידים הידועים דהיינו הקולות שלהם בעצמם והמלאכים שנבראו מעצמם וגם קול השופר מרמז לתשובה שעשה כל אחד כי שופר מרמז לתשובה, ואז הבינו בעצמם שלא היה להם כח לקבל יותר מכפי הכנתן וידעו שהכנת משה היה גדול משלהם, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק ואמרו למשה דבר אתה עמנו כי אתה השגת יותר ויותר הרבה ממנו ומוטב לשמוע ממך, על כן שבח הקב"ה אותם במשנה תורה הטיבו אשר דברו מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים שידעו בעצמם שחסרו בעבודה ורוצים להבין יותר ורוצים להיות להם הכנה יתירה מעד עתה. ובזה יתורצו כל הדקדוקים ועוד כמה דקדוקים הרבה:

ספר מאור ושמש - פרשת משפטים

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וגו'. פירש רש"י כל מקום שנאמר אלה פוסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים וכו' מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל מזבח. הנה תירוץ של רש"י ז"ל הוא קצת תמוה הלא מפורש בתורה פעם אחת בפרשת בהר סיני פירש רש"י שם מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני אף כולם נאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני. אם כן למה צריך רש"י ללמוד מואלה מיתורא דוי"ו להורות זאת והלא שם למד ממקרא מלא שכל המצות נאמרו בסיני, וכבר הרגיש בזה אור החיים הקדוש זצ"ל. גם קשה מהו לשון מוסיף על הראשונים שמשמע שיש כאן תוספת על הראשונים, והיה לו לומר ואלה הוא כראשונים וכו'. גם קשה על מה שפירש רש"י למה נסמכה פרשת דינין אצל המזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח והלא מצינו שהיו הסנהדרין חוץ לירושלים כמו שאמרינן בגמרא עשר מסעות נסעה השכינה וכנגדן נסעו סנהדרין מעיר לעיר כמו שחשב שם בגמרא המקומות, וגם כשהיתה בירושלים לא היתה אצל המזבח אלא בלשכת הגזיו, ואדרבה שאסור לישב אצל המזבח שהמזבח היה מקודש יותר אפילו מעזרת הכהנים. ונראה לפרש על פי פשוטו כן דהנה ידוע שנתינת התורה הקדושה היה באש וברתת וזיעה כמבואר בכמה מקומות וזה היה רק בעשרת הדברות לבד אבל חז"ל למדו בגזרה שוה במסכת ברכות שכל המצות וכל לימוד התורה צריכה להיות ברתת וזיעה עי"ש שדרשו על פסוק והודעתם לבניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב מה להלן ברתת וזיעה אף כאן ברתת וזיעה, על כן בעל קרי פטור מקריאת שמע מחמת שאי אפשר לומר ולקבל עול מלכות שמים ברתת וזיעה עי"ש בפירוש רש"י בגמרא. נמצא למידין מכאן שהתורה אינה ניקנית לאדם אלא אם כן לומד באימה וביראה וברתת וזיעה, וכל לימוד התורה ועשיית המצות צריכין להיות וללמוד בהתלהבות גדול דהיינו ברתת וזיעה כמו שקיבלו אבותינו את התורה על הר סיני, וצריך האדם לפשפש במעשיו היטב ולהרהר בתשובה קודם הלימוד ולא כמצות אנשים מלומדה רק שישבר את לבו על מעשיו בעת עמדו להתפלל או ללמוד ולקבל עליו לבל יחזור עליהם, כמו שהיה מרגלא בפומיה של אדמו"ר הרב הקדוש רבינו יעקב יצחק הלוי זצוק"ל מק"ק לובלין על פסוק ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי זה קאי על מי שלומד תורה ואינו עוזב את דרכיו הרעים ומהרהר עליהם בתשובה קודם הלימוד. ועל ידי שעושה תשובה קודם הלימוד הוא לומד באימה ויראה ברתת וזיעה. וכשהאדם לומד ספרי מוסר וכדומיהן על ידי שהן מעוררין את האדם לתשובה נקל הוא זאת שילמד באימה וביראה אבל כשלומד פלפולי הש"ס והלכות ובפרט דיני ממונות מאד מאד קשה ללמוד באימה וביראה אדרבא שיוכל לבא חלילה לידי התפארות ח"ו כשיחדש איזה חידוש בלימודו, לכן צריך ביותר קודם שישב ללמוד דיני ממונות לעשות תשובה ויתחרט על חטאיו וילמוד אותה באימה ויראה וברתת וזיעה. אבל בעוונותינו הרבים נתמעטו הדורות ונשכח כל זאת, לא מבעיא שאין לומדים תורה ברתת וזיעה אלא אפילו אינם מתפללים בהתלהבות כמו שמצינו בדורות ראשונים שרבי עקיבא כשהיה מתפלל אדם מניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת מרוב כריעות והשתחויות דהיינו ברתת וזיעה, ובודאי היו לומדים גם כן כך כמו שמצינו בהרבה תנאים שליהטה אש סביבותיהן כנתינתן מסיני בעת לימודם הגם שהיו לומדים פלפולי אורייתא:

וזהו ביאור הרש"י ז"ל ואלה המשפטים פירש רש"י ז"ל ואלה מוסיף על הראשונים מה אלו מסיני רצה לומר כי העשרת הדברות נאמרו בסיני באימה וביראה ברתת וזיעה ובהתלהבות גדול וכשהאדם לומד ענינים כאלה דברי מוסר הם מעוררים אותו לעשות תשובה והוא לומדם באימה ויראה כנתינתן מסיני, ומלמדינו הכתוב במילת ואלה המשפטים אף אלו מסיני דהיינו לימוד הדינים של התורה מסיני רצה לומר נלמד מסיני שיהיה הלימוד של התורה הנגלית דהיינו לימוד המשפטים והדינין יהיה ברתת וזיעה והתלהבות כמו בסיני. ומלמדינו הכתוב כשהאדם ירצה ללמוד המשפטים והדינין ועיקר הדינין הם דיני ממונות כמו שאמרו בגמרא הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות שצריך להוסיף יותר ולעשות תשובה קודם הלימוד וילמוד באימה ויראה כי כשלומד דיני ממונות בקל יוכל לבא לידי התפארות בחדשו איזה חידוש לכן צריך לחזק את עצמו יותר ויותר לעשות תשובה קודם הלימוד וזהו ואלה הוא מוסיף על הראשונים דהיינו שצריך להוסיף ולחזק את עצמו לעשות תשובה קודם הלימוד וללמוד באימה ויראה יותר מכשלומד ספרי מוסר כי הראשונים הן מעוררין את האדם כשלומד אותן וממילא נופל עליו אימה ופחד בעת לימודו. וגמר אומר מה הראשונים מסיני כלומר מה הראשונים נאמרו בסיני ברתת וזיעה וכו' וצריכים אנו ללמוד ברתת ובזיעה כמו שמוכח מהגמרא הנ"ל והודעתם לבניך וגו' אף אלו מסיני לכן צריכים אנו גם כן ללמוד אותן באימה וביראה ברתת ובזיעה ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח רצה לומר הפירוש גם כן כנ"ל כי מזבח מרמז לעבודה דהיינו עבודת הקרבנות ועתה היא התפלה במקום קרבן כדאיתא בגמרא תפלה כנגד תמידין תקנו עי"ש וזה ידוע שיותר יוכל אדם להתפלל בהתלהבות וברתת וזיעה מללמוד בהתלהבות ורתת וזיעה על כן מרמז רש"י ז"ל שתשים סנהדרין אצל וכו' ורצונו לומר לימוד התורה והמשפטים שהם הסנהדרין יהיה כמו מזבח דהיינו עבודת התפלה כך יהיה הלימוד התורה בהתלהבות גדול וברתת וזיעה:

או יאמר אלא לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח. נוכל לפרש על פי פירוש רש"י לעיל על פסוק ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה וגו' ופירש רש"י שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם וברזל נברא לקצר לכן אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך וכו'. נמצא אנו למידין שעל ידי המזבח שמקריבין שם קרבנות, ואם האדם מביא קרבנותיו בודאי הוא עושה תשובה קודם שיקריבנו קרבנו על המזבח ויתכפר לו כי בלא תשובה זבח רשעים תועבה, רק על ידי שעושה תשובה קודם ומקריב אחר כך את הקרבן על גבי המזבח אז מתכפר, ועל ידי זה הוא מאריך ימיו ושנותיו. והסנהדרין הן עיני העדה ומי שחננו האל יתברך שמו להיות רב ומנהיג ישראל ועיני כל ישראל אליו הוא צריך תמיד להיות בהכנעה גדולה ובלב נשבר ולפשפש דרכיו תמיד כמעט בכל רגע ולעשות תשובה עליהם כי בלתי אפשר להיותו נקי בלא חטא כמו שאיתא בזוהר הקדוש אשר נשיא יחטא בכולם כתיב אם יחטא ובנשיא כתיב אשר נשיא יחטא בודאי יחטא כי לפעמים הוא מתגאה על הציבור ומתנהג את עצמו ברבנות או שיטה איזה דין חלילה אפילו בשוגג הכלל אי אפשר להמלט מן החטא ואם לא יעשה תשובה חלילה לא יאריך ימים כמו שאמרו חז"ל אוי לרבנות שמקברת את בעליה לכן צריך לפשפש במעשיו תמיד ולשוב עליהם והשי"ת בודאי ימחול לו ויאריך ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים. וזה הפירוש למה נסמכה פרשת דינין אצל המזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח כלומר מי שהוא יושב על כסא הוראה צריך תמיד להיות בהכנעה ובתשובה כדי שתביאנו הרבנות לידי אריכות ימים כמו המזבח שנברא להאריך ימיו של אדם על ידי הבאת קרבנותיו בתשובה כן הרב צריך תמיד לעשות תשובה ועל ידי זה יאריך ימיו ושנותיו כנ"ל והבן:

עוד על פסוק הנ"ל ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם תרגום אונקלוס ואילין דיניא די תסדר קדמיהון. יש לפרש בדרך רמז דהנה הקב"ה ברא כל העולמות להיטיב לברואיו שיקבלו כל הברואים טובתו יתברך שמו ומה שברא הקב"ה מדת גבורה גם כן ביארנו כמה פעמים שאין רצונו יתברך שמו להתנהג ח"ו במדת הגבורה להעניש ח"ו רק שרצה שייראו מפניו שלא לעבור על מצותיו, ואם ח"ו עוברים על רצונו רצה גם כן שיעשו תשובה לא להעניש ח"ו אפילו אם כבר קבלו הבעלי גבורות המשפט מבית דין שלמעלה מועיל תשובה כדי להחזיר הבעל דין, ורוצה הקב"ה מאד להמתיק הגבורות שלא יצאו לפועל. על כן בעת שיש צדיקים בדור יכולת בידם להמתיק הגבורות בשרשם שיהפכו הגבורות לחסדים דהיינו גדול כח הצדיקים שמהפכים מדת הדין לרחמים רצה לומר שיומתקו הגבורות בשרשם לחסדים. והנה זאת ידוע גם כן לכל יודעי תורתינו הקדושה שכל הגבורות ומשפטים יוצאים משם אדנ"י ומשמות אלהי"ם כי השם אדני ושמות אלהים מורים על גבורות גדולות. ויש ליתן טעם פשוט על זה הוא כך כי שם אדנות הוא שם תואר לכל מיני מושל שיהיה הן גדול או קטן כי כל מי שמושל על חבירו הוא אדון שלו וממילא העבד יש לו מורא מפני רבו על כן יש כמה וכמה מיני יראות ופחדים בעולם מחמת שיש כמה אדונים ומושלים בארץ אבל שורש היראה הוא לירא מפני אדון העולם יתברך שמו כי הוא אדוני האדונים. על כן מי שמקבל עליו מורא שמים באמת אינו מתירא משום דבר שבעולם המפחיד כי הוא דבוק בשורש היראה שכל אדנות מקבל משם כמאמר התנא כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות כידוע. וגם שם אלהים הוא גם כן גבורות כנ"ל שהוא גם כן שם תואר לממשלה והוא גם כן לשון אדנות כמו נתתיך אלהים לפרעה פירש רש"י אדון ומושל עליו, ויוכל לומר אלהים על מושלים אחרים כמו שמצינו אלהים אחרים שהשם הזה מתפשט על כל מיני מושל, על כן מורה גם כן גבורות כי המושל ואדון יש לו להעניש למי שמושל עליו לפי כוחו. אבל שם הוי"ה ב"ה כולו רחמים כי שם זה הוא רק שם עצם להבורא ברוך הוא וברוך שמו ואין לשום נברא שם זה שיכול לקרוא ח"ו איזה נברא בשם הוי"ה אפילו מלאכים הקדושים אינם נקראים בשם קדוש הזה כי הוא מורה שמהווה כל הויות שבעולם ואין יוכל לקרוא שם זה רק לבורא כל העולמים שהוא מהוה כל הויות ולא אחר על כן שם הוי"ה ב"ה הוא כולו רחמים כמובן. על כן כשצדיקים רוצים להמתיק הגבורות שיהיה מהם חסדים צריכים להביא השמות אדנ"י או אלהי"ם לשם הוי"ה ב"ה דהיינו על ידי תשובה עילאה אזי נקרא הקב"ה אלהי האלהים ואדוני האדונים וכשמכיר האדם כח אלהותו יתברך שמו שהוא אלהי האלהים ואדוני האדונים שהוא היה מהווה כל העולמות ולו לבדו הכח והממשלה אזי נוטל הכח והממשלה מכל מיני אדונים ומושלים ומחזירו לשמו יתברך לבד ואין להם שום כח להעניש ולהפחיד כי רצונו יתברך שמו היה בבריאת העולם שידעו כל הברואים מלכותו יתברך שמו שהוא לבדו מושל העולם ואין בלתו ואז דרכו להיטיב לכל הברואים, וזהו המתקת הגבורות בשרשם להביא השמות אדנות ואלהים לשמות הויות כי שמות הויות מורים רחמים גמורים ושמות אדנות ואלהים מורים גבורות כנ"ל נמצא כשמאירים שמות הויות בשמות אלהים ואדנות נמתקו הגבורות בשרשם כנ"ל:

ונחזור לביאור התרגום הנ"ל ואילין דיניא דתסדר קדמיהון רצה לומר כשתרצה למתק הדינים והגבורות תראו שתאיר שמות הויות בשמות אדני ואלהים. והנה אותיות הקודמין לשם אדני הם עולים שם ב"ן דהיינו שם הוי"ה במילוי ההי"ן. והוא כך כי לפני אל"ף מה אתה סופר על כן אין לאל"ף אות הקדום ולפני האות דל"ת הוא גימ"ל ולפני אות נו"ן הוא אות מ"ם ולפני אות יו"ד הוא אות טי"ת נמצא אותיות הקודמין לשם אדנ"י גמ"ט עולים שם ב"ן כנ"ל. נמצא על ידי שם הוי"ה במילוי ההי"ן נמתק שם אדנ"י באותיות הקודמין לו כנ"ל. ואותיות הקודמין לשם אלהים עולים ס"ג דהיינו שם הוי"ה במילוי היודי"ן והוי"ו במילוי אל"ף כידוע, והוא כך לפני אל"ף מה אתה סופר ואות הקדום ללמ"ד הוא כ"ף ואות הקדום לה"א הוא דל"ת ואות הקדום ליו"ד הוא טי"ת אות הקדום למ"ם הוא למ"ד נמצא כשמסדרין אותיות הקודמין לשם אלהים דהיינו כדט"ל עולים שם ס"ג כנ"ל ובזה נמתק שם אלהים כנ"ל. וזהו אילין דיניא דתסדר קדמיהון רצה לומר שתמתיק השמות המורים דינים וגבורות בשמות הויות המרומזים באותיות הקודמין כנ"ל וזהו קדמיהון. והוא רחום יכפר עון:

אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו כי הוא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. הדקדוק הוא קשה מאד שפסוק מתחיל בלשון זכר תשיבנו לו ומיד כתיב לשון נקבה כסותה לבדה שהוא לשון נקבה ומיד חזר ללשון זכר הוא שמלתו לעורו והוא לשון זכר, על כן על פי פשוטו אין אנו מבינין, על כרחך אומר הפסוק הזה דרשוני. ויש לפרש על פי רמז כך דהנה ידוע שעצם אלהותו יתברך שמו אי אפשר להשיג רק כשעלה לפניו יתברך שמו ברצונו הפשוט לברוא העולמות שיתגלה מלכותו על הברואים צמצם עצמו בלבושים כדי שיתגלה אלהותו יתברך שמו. ומה הוא לבושו יתברך שמו דהיינו התורה הקדושה הם לבושים להקב"ה כמאמר הכתוב לבש ה' עוז התאזר רצה לומר שלבש לעצמו התורה הנקרא עוז ועל ידי התורה הקדושה נתגלה אלהותו יתברך ואיך לעבדו באמת, אבל צריך לזה שעל כל פנים ילמוד התורה לשמה כנ"ל ועל ידי כן יוכל להשיג על ידי התורה גדלות אלהותו יתברך. וגם צריך ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה על ידי לימוד התורה לשמה כי השכינה היא גם כן נתלבשה בתורה ועל ידי עסק התורה יוכל ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, אבל אם ח"ו אינו לומד תורה לשמה בדחילו ורחימו רק ח"ו להתיהר באיזה פניה שלא לשמה אזי גורם כמה רעות בעולם וגם פוגם בתורה ובקודשא בריך הוא ושכינתיה. וזהו רמז הפסוקים הנ"ל אם חבל תחבל שלמת רעך רצה לומר שתעשה פגם בלבושו של רעך דהיינו בתורה הקדושה שהיא לבושי הקב"ה ושכינתא כי הוא נקרא רעך כמאמר חז"ל דרשו רעך ורע אביך אל תעזוב על הקב"ה. ונתן התורה עצה אם ח"ו עשית כך עד בא השמש תשיבנו לו רצה לומר תראה מיד לעשות תשובה באותו יום להרהר בתשובה ואז יהיה עליה להתורה שלמד שלא לשמה. וזהו תשיבנו לו כי היא כסותה לבדה נאמר לשון נקבה כי הוא מרמז לשכינתא כי התורה היא לבוש השכינה. והיא שמלתו לעורו רצה לומר וגם השכינה עם התורה הקדושה הם לבושים לאור אין סוף ב"ה וברוך שמו כי אורו יתברך שמו אי אפשר להשיג לשום בריה בעולם רק על ידי התורה הקדושה ושכינתא וזהו שמלתו לעורו כי עי"ן מתחלף באל"ף באותיות אחה"ע. במה ישכ"ב רצה לומר במה יש כ"ב אותיות אם לא בהתורה שיש בו כל צירופי הכ"ב אותיות והם כולם לבושים לקודשא בריך הוא ושכינתא. והוא רחום יכפר עון:

מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי וגו' ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו. יש לדקדק מה ענין חיבור של מלאתך ודמעך לבכור בניך. וגם איך חיבר לכאן ואנשי קודש תהיון לי. גם קשה וכי בזה יהיו אנשי קודש שלא יאכלו בשר טריפה. עוד צריך להבין מפני מה צוה הכתוב להשליך אותו לכלב, הגם שדרשות חז"ל אמת ויציב מכל מקום נכון ליתן טעם מספיק לזה. ונקדים להבין מה שנאמר בפרשת שקלים זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש וגו' העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל. וצריך להבין מפני מה השוה הכתוב בצדקה זו שיתנו העני והעשיר בשוים מחצית השקל, ואם ירצה ליתן יותר על מחצית השקל למה לא יוכל וכי איזה היזק יגיע או איזה קלקול יבא מזה שירבה העשיר ליתן יותר על מחצית השקל. ואם גזרה התורה שהעני לא יפחות על כל פנים מה יפסיד אם ירבה העשיר ליתן יותר. ונקדים עוד להבין המשנה באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, וצריך להבין מה ענין כלאים אצל שקלים. גם ראוי ליתן טעם לשבח על מנהגן של ישראל שנהגו ללבוש מלבוש נכרים בפורים. גם מה ראו חז"ל על ככה שאמרו חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי:

ונראה לרמוז בזה דהנה אם לא היה חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת היה דבוק בעץ החיים ואכל וחי לעולם. ועל ידי שאכל מעץ הדעת נתערב רע בטוב וטוב ברע וגרם מיתה לעולם. וכתיב ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם ובתורתו של רבי מאיר כתנות אור באל"ף, שאם יזכה יוכל לעשות מעי"ן אל"ף שהיה דבוק בעץ החיים ועל ידי החטא נתחלף מאור לעור. ועיקר העבדות הוא להפריד הרע מטוב לברר האוכל מתוך הפסולת ולעשות מעור אור להתדבק בעץ החיים. והנה האבות הקדושים שמו מגמת נפשם בכל יכולתם להפריד הרע מטוב. ואברהם הפריד מעצמותו הרע לבד והטוב לבד ולזה הוליד את יצחק שהיה צדיק ואת ישמעאל. ויצחק הפריד גם כן מעצמותו הטוב לבד והרע לבד ויצא ממנו יעקב ועשו. והנה יעקב אבינו שם מגמת פניו להפריד הרע מטוב ולהוציא מעשו החלק הקדושה שהיה בו מיצחק על כן השתדל ליקח ממנו הבכורה שהבכורה היא קודש, ואחר כך השתדל את עצמו ליקח ממנו הברכות כדאיתא בסבא קדישא פרשת משפטים יעו"ש, ועל ידי מה לקח הברכות על ידי שלבש את בגדי עשו כדכתיב ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות וגו' ותלבש את יעקב בנה הקטן, יעו"ש בסבא הנ"ל. והלבושים אלו היו של אדם הראשון שחמדן עשו מן נמרוד והן היו כתנות עור ועל ידי שלבשן יעקב תיקן הלבושין אלו ועשה מעור אור ועל ידי זה קיבל יעקב את הברכות. וזהו וירח את ריח בגדיו ויברכהו שריח גן עדן הריח יצחק וזהו על ידי שתקן יעקב הלבושין אלו ועשה מעור אור ויברכהו והוציא יעקב את עשו מהקדושה. ועל זאת נטר שנאה עשו ושר דיליה ליעקב ויתנכלו עליו להרגו בשביל זאת שהוציאו מהקדושה, ולא יכלו למעבד ליה כלום שיעקב היה תקיף מכל סטרין ונגע בכף ירכו כדאיתא בסבא הנ"ל כתיב וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו וההוא ירך דרווח מיעקב וההוא ירך הוא בלחישו דיליה עד דאתא שמואל מאי בלחישו דלא משיב נבואה כד אתא שמואל נטל ההוא ירך וסלקיה מהאי אתר וחטף ליה מיניה ומהאי זמנא אתעדי ולא הוה ליה חולקא בקדושה כלל קודשא בריך הוא לא קפח ולא דחי ליה מכולא בגין דנטל שמואל ירך דיליה אלא יהיב ליה חולקא חדא מאי איהו יהיב ליה ההוא ירך דסוטה בטן דסוטה חלף האי ירך ובטן דאעדי מיניה ובשביל שלא יקטרג נתנו לו גם שעיר ראש חדש ושעיר יום הכיפורים. והנה הירכים הן תרין סמכין קשוט שהן סמכין של הגוף והן תרין פלגא דגופא והן סומכין לתפארת והן נצח והוד ובתיקונים נקראים בתפלת אליהו סמכי קשוט מאזני צדק. ונוכל לומר שמפני זה נקראים מאזני צדק משום שהן תרין פלגא גופא שהן סומכין את הגוף על כן צריכין להיות שוה בשוה במשקל שאם יתגבר אחד על חבירו לא יסמכו את הגוף ונשאר צולע על ירכו. וזאת עיקר עבודתינו לתקן הירכים שהן נצח והוד שיתאחדו באחדות גמור פנים אל פנים ועל ידי זה נמשך שפע מחכמה דרך נצח והוד ליסוד שהוא צדיק. ועל פי זה יתורץ מה שהקשו קדמוני זמנינו כתיב יכין ובועז בשם נקראים ואיתא על צדיק אחד העולם עומד, ועל פי דברינו אלה יובן היטב שעל ידי שהצדיק מתקן הירכים הוא מיחדן באחדות גמור ונעשו אחד ונמשך שפע מחכמה דרך נצח והוד ליסוד שהוא צדיק:

ולהבין מה דאיתא בסבא הנ"ל כד אתא שמואל נטל ההוא ירך וסלקיה מהאי אתר וחטיף ליה מיניה, הענין הוא כך דאיתא בסבא הנ"ל פתח ואמר שמעו הרים את ריב ה' ואיתנים מוסדי וגו' איתא שם לבר מגופא איתנים אינון תנאים עמודים סומכים לבר מגופא וכו' בזמנא דאינון לגבי תורה שבכתב איקרון איתנים לגבי תורה שבעל פה איקרון תנאים. ושרו של עשו נגע בכף ירכו היינו בהתמכין דאורייתא, רצה לומר שנטל השפע ממחזיקי תורה שלא יוכלו חלילה להחזיק ידי לומדי תורה כדאיתא בזוהר הקדוש בפרשת וישלח על פסוק ויגע בכף ירכו יעו"ש, ושמואל לא היה צריך סעד לתמכו שלא היה נהנה משום אדם על כן עד דאתא שמואל לא היה באפשרי להמשיך נבואה בנצח והוד כי הסטרא אחרא נאחז שם כי נגע בכף ירך יעקב וכד אתא שמואל שלא היה נהנה משום אדם כדאיתא בגמרא הרוצה שלא ליהנות אל יהנה כשמואל ומכיון שלא היה נצרך לשום אדם לתמכו היה לומד תורה מתוך הרחבה ובזה תיקן ההוא ירך והמשיך נבואה מנצח והוד. על כן זאת היא עיקר עבודתינו ליחד נצח והוד ביחוד גמור לתקן הירכים ועל ידי מה אנו יכולים לתקן הירכים על ידי תורה שבעל פה שנתן על ידי התנאים שהם סומכין לתורה שבכתב. וצריכים אנו להחזיק ידי לומדי תורה כדי שיוכלו לעסוק בתורה תמיד ומה היא תורה שבעל פה היינו לקיים כל הגדרים והסייגים שעשו חז"ל ולשמור עצמו ממאכלות אסורות אפילו הן רק מדקדוקי רבנן. ועל ידי מה יוכל האדם ללמוד תורה בטהרה על ידי שהוא משומרי הברית כי ברית המעור גורם ברית הלשון היינו אם שומר עצמו מכל דבר רע הוא לומד תורה בטהרה ועל ידי זה הוא מדבק עצמו עם אשתו בקדושה ובטהרה וזוכה לבנים צדיקים קדושי עליון. וזהו חגור חרבך על ירך גבור, רצה לומר שהכובש את יצרו נקרא גבור דהיינו שהוא כובש את יצרו ומתגבר עליו לשבר תאותו. ועיקר התאוות שצריך האדם לשבר הן תאוות המשגל והיינו חגור חרבך על ירך גבור שאם חוגר עצמו כגבור בענין זה לשמור עצמו שיהיו יוצאי ירכו כולו זרע אמת, בזה הוא מתקן הירך ושולט על עשו שלא יוכל להתגבר על כנסת ישראל בחרבו והוא ממשיך שפע על כנסת ישראל מחכמה דרך נצח והוד ליסוד שהוא תיקון הירכים שיתאחדו פנים אל פנים:

והנה בקום עלינו אדם המן הרשע ורצה להגביר על כנסת ישראל לקטרג אותנו שהיה לו אחיזה בהירכים הוצרכו ישראל לתקן הירכים, וקבלו על ידי מרדכי התורה שבעל פה כי הוא היה מאנשי כנסת הגדולה שסדרו לנו התורה שבעל פה כדאיתא שכפה עליהם הר כגיגית ופירשו התוספות שעל תורה שבכתב אמרו נעשה ונשמע רק על תורה שבעל פה כפה עליהם הר כגיגית, והדר קבלוהו בימי מרדכי כדי לתקן הירכים כנ"ל. וזהו שאיתא בסבא הנ"ל מרדכי הוה אחמי ליה לההוא רשע דהמן ההוא ירך דיליה ורצונו לומר שאחמי ליה שהוא ואסתר תקנו הירכים מרדכי על ידי תורה שבעל פה ואסתר על ידי ששמרה את עצמה שלא יגע בה אחשורוש. ובזה יובן מה שאיתא בגמרא שלזה היה קיבוץ בתולות שנית שאמרו אין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה, ומה הוא הלשון בירך חברתה אלא שהם רצו להמשיך הירך אצלן על כן קבצו בתולות שנית לאחשורוש כדי שאסתר תתקנא בהם ותתרצה לאחשורוש ואסתר המשיכה הירך אצלה ושמרה את עצמה ונתנה להן בטן דסוטה. ועל כן תקנו מרדכי ואסתר הירכין ונתיחדו נצח והוד פנים אל פנים ונתדבקו ישראל אז בעץ החיים שהופיע אז כל יום הפורים אור החכמה על כל העולמות. ובכל שנה ושנה בימי הפורים האלה מתנוצץ אור החכמה ומופיע על כל העולמות יותר מיום השבת ובשבת אנו מחליפים לבושינו מפני שבשבת אנו יוצאין מעץ הדעת ונדבקין בעץ החיים שאור החכמה מופיע בשבת על כן פושטין לבושי חול שהן כתנות עור ולובשין בגדי שבת שבשבת אנו דבוקים בעץ החיים ונעשה מעור אור, ובפורים שאור החכמה מופיע כל היום יותר מבשבת על כן המנהג הוא להלביש בגדי נכרים להראות שעל ידי לבושין אלו יוכל האדם להדבק בעץ החיים אם יתקן אותן הלבושין לעשות מעור אור. ועל כן תיקנו לשלוח מנות בפורים לרמוז שצריכין להחזיק ידי לומדי תורה כדי לגרום יחוד בסמכי קשוט כנ"ל וכדי שלא יקטרג יהבי ליה בטנא דסוטה:

ולזה אמרו חז"ל חייב אינש לבסומי בפוריא שיהיה לו חלק מה. וזהו פירוש המשנה באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים רצה לומר שבאדר מתנוצץ העת שנהפך מיגון לשמחה ואנו צריכים לתקן הירכים כדי שיתאחדו באחדות גמור פנים אל פנים ויופיע בימי הפורים אור החכמה כנ"ל, על כן היו משמיעין על השקלים היינו על צדקה להתמיך ידי לומדי תורה ועל הכלאים היינו שלא יגרום ח"ו עירבוב ופסול ביוצאי ירכו רק יתגבר על יצרו כנ"ל ועל ידי זה מתאחדין התרין סמכי קשוט באחדות גמור כנ"ל:

ובזה יבואר פירוש הפסוק זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש, רצה לומר התרין סמכי קשוט שהן תרי פלגא גופא ונקראין מאזני צדק צריכין להיות במשקל שוה בשוה שלא יתגבר אחד על חבירו כנ"ל. וזהו זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל רצה לומר שיתנו צדקה זו על כונה זו שיהיה מחצית השקל בשקל הקודש היינו שיהיו המאזני צדק שוה בשוה במשקל שאם יתגבר אחד על חבירו לא יתאחדו באחדות שוה בשוה ולא יהיה נסמך הגוף עליהם וישאר צולע על ירכו, וזהו הטעם שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט כדי שלא יגביר אחד על חבירו כנ"ל. ומזה נבא לבאר הכתובים הנ"ל מלאתך ודמעך לא תאחר פירוש הטיפות הקדושות מכונים בשם דמע כי הדמע הוא יוצא מהמוח והטיפין קדושים יוצאין גם כן מהמוח, ואמר הכתוב מלאתך ודמעך לא תאחר ורצונו לומר שלא תתן הדמע שלך לאחר היינו שלא במקום מצוה רק תתדבק עצמך בקדושה ועל ידי זה בכור בניך תתן לי ורצונו לומר שיהיה בכור בניך בכור אמת וממילא גם כל יוצאי ירכך יהיו צדיקים. וזהו ואנשי קודש תהיון לי על ידי שתהיו משומרי הברית תלמדו התורה בטהרה ותהיו נקראין אנשי קודש. ועל ידי מה יזכה האדם לבחינה זו אמר הכתוב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו רצה לומר על ידי שישמור האדם את עצמו ממאכלות אסורות אפילו הן רק נדנוד דרבנן יוכל לבא שישמור עצמו מכל דבר רע וילמוד תורה בקדושה ובטהרה ועל ידי זה יתקן הירכים לבל יתאחז בהם הסטרא אחרא. וזהו לכלב תשליכון אותו רצה לומר המספר של תיבת לכלב עולה בגימטריא פ"ב, ועם האותיות של ג' תיבות אלו לכלב תשליכון אותו עולה צ"ה כמנין המן, רצה לומר שעל ידי שיתקנו שיתיחדו הירכין באחדות גמור ישליכו את המן זרע עמלק שהוא סטרא דעשו לבל יתאחז בהקדושה:

ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך וגו'. יש לדקדק שהתחיל הפסוק בלשון רבים ועבדתם את ה' אלהיכם וגמר אומר בלשון יחיד וברך את לחמך וגו'. ונראה בזה דהתורה הקדושה מלמדת אותנו איך לעבוד את השי"ת. והן אמת באיזה בחינה שיהיה שאדם עובד את השי"ת אם כונתו לשמים בודאי הוא מקובל לפני השי"ת, אך עיקר עבדות ה' הוא שישתתף האדם עם הציבור, בכל העניני העבודה הן בתורה והן בתפלה ולא בד בבד כמו שאמרו חז"ל חרב על הבדים חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקים תורה בד בבד רק צריך שישתתף עם הציבור ובפרט בשעת התפלה צריך כל אדם ליזהר מאד מאד להתפלל עם הציבור יחד, ואם מתפלל עם הציבור יהיה מובטח שפרנסתו תהיה מזומנת לו בכל יום ברווחה וברכה תהיה מצויה במעשי ידיו, ועל ידי תפלת ציבור יכולים לבטל כל הגזירות קשות ורעות רחמנא ליצלן. וכבר אמרנו זאת ברוב עם הדרת מלך פירוש כשנאספין הציבור יחד להתפלל אזי הם מבטלים כל הגזירות קשות ומביאים את המלך מלכו של עולם לידי החזרה שחוזר ממה שגזר על בני ישראל חלילה וחס איזה גזירה קשה ואומר הדרי בי ממה שגזרתי עליהם. וזהו ברוב עם הדרת מלך פירוש אם נאספים רוב עם יחד בתפלה אזי הדרת מלך הקב"ה אומר הדרי בי ממה שגזרתי עליהם וממשיכין על כנסת ישראל על ידי תפלתם השפעות טובות:

וזהו פירוש הפסוק ועבדתם את ה' אלהיכם פירוש לשון רבים ואיזוהי עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה, ואמר הכתוב אם תעבדו ביחד את ה' אלהיכם דהיינו שתתפללו יחד עם הציבור וברך את לחמך ואת מימיך פירוש שיברך את פרנסתך שתהיה לך פרנסה טובה ורחבה. גם וברך את לחמך ואת מימיך קאי על התורה אם תתפללו עם הציבור תשיגו השגות התורה. והסירותי מחלה מקרבך נוכל לפרש דהנה כתיב ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם כלו תפלות דוד בן ישי, ופירש הרד"ק כי דוד המלך ע"ה היה מתפלל על כל הענינים שצריכים ישראל עד ביאת משיחנו על החולים שיתרפאו ועל הבריאים שלא יחלו ועל פרנסתם שיתברכו ולבטל מהם כל הגזירות קשות. ולעתיד כשיבא משיח צדקנו במהרה בימינו אז יתבטלו כל הדינין ולא יצטרכו עוד להתפלל על שום דבר כי אז יתקיימו בישראל כל הטובות ונחמות שנתנבאו הנביאים על בית ישראל, וזהו ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם פירוש לעתיד כשיודו כל האומות שהוא יתברך שמו הוא מלך על כל העולם ואז יתבטלו כל הדינין ולא יצטרכו ישראל עוד לתפלת דוד המלך ע"ה, וזהו כלו תפלות דוד בן ישי שאז יהיה לישראל כל טוב. וזהו פירוש והסירותי מחלה מקרבך כי על ידי שהאדם מתפלל עם הציבור הוא ממשיך כל השפעות טובות על כנסת ישראל ומבטל כל הגזירות קשות מעל כנסת ישראל ולא יצטרכו עוד להתפלל על שום דבר גשמי כי אם על הגאולה שלימה שתהיה במהרה בימינו, וזהו והסירותי מחלה מקרבך פירוש שאסיר התפלה מקרבך מחלה הוא מלשון ויחל משה לשון תפלה פירוש שלא תצטרכו להתפלל עוד על שום דבר גשמי כי על ידי תפלות ציבור ירדו כל השפעות טובות לישראל וכל הגזירות קשות יתבטלו ולא יצטרכו להתפלל עוד אלא על הגאולה שלימה שתהיה במהרה בימינו אמן:

עוד על פסוק הנ"ל ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא את אימתי אשלח לפניך והמתי את כל העם וגו'. ויש לדקדק שהיה לו לומר ואברך את לחמך וגו'. ונראה על פי פשוטו דהנה איתא מאן דבעי למהוי חסידא יקיים מילי דברכות, יש לומר כך דהנה בכל מיני דומם צומח חי שבעולם יש בהם ניצוצות הקדושות שצריכים אנחנו בני ישראל להעלות אותם לשרשם, וכשאדם אוכל או לובש איזה מלבוש לעבודת השי"ת כדי לקיים נפשו לעבודתו יתברך שמו אזי יש עליה לאותו ניצוץ הקדוש שיש בו. ועיקר במה שמעלה הניצוצין הוא הברכה שמברך על האכילה והשתיה בקדושה אז על ידי הברכה ההיא מעלה הדבר ההוא למעלה לשורשו. וזהו שאיתא בגמרא ברכות שמקשי קראי אהדדי השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ונאמר לה' הארץ ומלואה ומשני כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, נמצא כשמברך האדם בקדושה על אכילתו ושתיתו אז קונה הדבר ההוא כאילו בראו, וממילא כשאוכל בקדושה כנ"ל אזי הוא לו האוכל והמשקה לרפואה לכל מיחושיו וממילא על ידי ברכות גורם עוד שפע שישפיע הקב"ה עוד מזון לעולם וממשיך השפע על כנסת ישראל לבדו ולא יהיה אחיזה להחיצונים בהשפע העליונה, כי כנסת ישראל מקבלת השפע מעולמות עליונים ומשפעת לתחתונים ואם ח"ו אינו מברך להקב"ה על מזונו אזי גורם חלילה הסתלקות השפע מעולמות העליונים שלא יושפע מהעולמות העליונים לכנסת ישראל, ומעט השפע שיורד לצורך קיום העולם חוטפים החיצונים ח"ו. וזהו פירוש הפסוקים הנ"ל וברך את לחמך רצה לומר שתברך על מזונך בקדושה ובטהרה, והסירותי מחלה מקרבך רצה לומר שהמאכל תהיה בעצמו רפואה לחולים ולא תצטרך לרפואות, ולא תהיה משכלה רצה לומר שלא תשכל השפע מכנסת ישראל לחיצונים חלילה. וגם לא תהיה עקרה רצה לומר שלא יתעכב השפע בעולמות העליונים רק תרד השפע תמיד מהעולמות העליונים לארצך דהיינו לכנסת ישראל הנקרא ארצך. את מספר ימיך אמלא רצה לומר ספירות ובהירות העולמות העליונים שנקראים ימים אמלא אותם תמיד שפע להריק לתחתונים. או הפירוש כפשוטו את מספר ימיך אמלא רצה לומר שהקב"ה ימלא שנותיכם שתאריכו ימים. ואת אימתי אשלח לפניך וגו' רצה לומר הפירוש כך כי כשאדם הולך בעבודת הבורא ברוך הוא באמת ומרחיק עצמו מן השקר אזי הוא דבוק בהקב"ה כי שמו של הקב"ה הוא נקרא אמת וכשהשם של הקב"ה נקרא על האדם אזי אימתו מוטלת על הבריות, וזהו את אימתי אשלח לפניך רצה לומר כשתלך באמת אזי שמו של הקב"ה נקרא על אדם. והמותי את כל העם רצה לומר שתפול פחדך על כל העמים כשיראו ששם ה' נקרא עליך ויראו ממך כנ"ל:

ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי את הכנעני ואת החתי מלפניך לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה מעט מעט אגרשנו מפניך וגו'. יש לדקדק דהנה התורה היא נצחית ובכל דור ודור ובכל זמן אנו צריכים לקיים כל התורה שלכך נקראת תורה שהיא מורה לנו הדרך אשר נלך בה ומה מלמדינו הכתוב בזה בדורות הללו. גם יש לדקדק שאמר הכתוב לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה הלא הוא יתברך שמו הוא בעל היכולת כולם ויכול לעשות שיגרש אותם בשנה אחת ולא ירבה חית השדה. ונראה בזה, הקב"ה נתן לפני האדם שני דרכים ואמר ובחרת בחיים ונתן הבחירה והרצון ביד האדם כדי שימאס ברע ויבחר רק בטוב, ולכן צמצם אלהותו יתברך שמו כדי שיהיה מקום לטעות ואדם יתגבר על יצרו ויבחר בחיים. והנה כשהאדם רוצה ליכנס בדרכי התורה ועבודה והכין את לבו וצועק לאביו שבשמים שיהיה בעזרו שיוכל לעבוד אותו באמת ובתמים להגביר היצר הטוב על היצר הרע כמדומה בעיניו אם ישקוד על עבודתו זמן מועט יהיה לבו ברור וצלול ולא יפגום עוד כלל ויוכל לומר גירא בעינא דשטנא, ובאמת אינו כן אלא בכל יום ויום יש לו מלחמת היצר בענינים שונים וכל עוד שמכניעו בענין זה הוא מגביר עליו בענין אחר, ולמה תהיה כזאת הלא הוא צועק במר נפשו לפני השי"ת שיסיר ממנו לב האבן והוא יתברך שמו הוא בעל היכולת כולם ויכול לגעור בו שלא יסית אותו עוד כדי שיוכל לעבוד את השי"ת עבודה גבוהה ורמה. אך הענין הוא כך שהאדם הוא בבחינת הולך דהיינו שבכל יום ויום הוא כובש את יצרו ומשבר תאותו מעט והיצר הרע עומד נגדו והוא מתחזק יותר בעבודת ה' ומכניע את היצר הרע עוד מעט, וביום מחר הוא עומד נגדו בענין אחר והאדם מתגבר נגדו וכובש את יצרו גם בזה הוא מכניע עוד מעט לכן מתחלה בנערותו כשמתחיל לכנוס בעבודת השם צריך לשבר תאוות הגשמיים, ואיש אשר כבר כבש היצר הרע בענינים אלו צריך לדקדק על עצמו אולי מסיתו היצר הרע באיזה ענין דקה שלפי הנראה היא מצוה ובאמת אינו כן אלא שהוא רוצה לפרוש לו מצודה, וכל שהוא נכנס יותר בעבודת השי"ת צריך לדקדק על עצמו יותר ויותר אפילו בדבר שהוא כחוט השערה צריך לכבוש היצר הרע ולהגביר עליו. ולכן הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה שזו היא מלחמתם עם היצר כי בדברים הגשמיים כבר כבשו אותו ואין זו עבודה, לכן הוא בחינת הולך שעבודתו בכל יום גדולה מיום אתמול ומלאך הוא בחינת עומד כי אין ביניהם שום יצר הרע וכאשר עובד את השי"ת היום כן אתמול תמול שלשום וכן מחר, אבל האדם הוא בחינת הולך שהולך וגדול בכל יום ויום בעבודת האל יתברך שמו. וזו העבודה היא שעשועין לפניו יתברך שמו ולכן הצדיקים המה גדולים מן המלאכים ומחיצתם תהיה לעתיד לבא לפנים מן המלאכים והשי"ת עשה זאת כדי שיתגבר על היצר הרע למען הרבות שכרו שיהיה גדול יותר מן המלאך, ואם יסיר ממנו היצר הרע תיכף כשיתחיל לכנוס בעבודת ה' אזי יתבטל ממנו הבחירה ויהיה גם כן בבחינת עומד כמלאך כאשר עובד היום כן מחר ויהיה מלאך גדול ממנו כי מלאך הוא רוחניי והאדם אף אם ינטל ממנו התאוות מכל וכל עדיין הוא קצת גשמיי שהוא בעולם הגשמי, והקב"ה רוצה לזכות את ישראל לכן מגרה בהם היצר הרע כדי שיתגבר על יצרו ויהי שכרו הרבה מאד מן המלאכים. ובמה יוכל האדם להכניע את יצרו הרע על ידי שהוא רואה כל מה שהוא מתחזק את עצמו בעבודת ה' יותר עדיין היצר הרע מעורר בלבבו ענינים בלתי טובים בענינים שונים נשבר לבו בקרבו ואומר מסתמא אין כונתי ברור לשמים ועושה תחבולות יותר נגד היצר הרע ועל ידי הכנעה זו מתחזק את עצמו וכובש את יצרו מעט מעט עד שמכניע מכל וכל:

ומזה נבא לביאור הפסוקים הנ"ל ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי ואת הכנעני ואת החתי פירוש שעל ידי הכנעה שבך תגרש השלשה קליפות הקשות וצרעה הוא מורה על הקטנות והוא מלשון צעיר אנכי לימים. ואמר הכתוב לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פירוש שלא אגרש אותם מפניך תיכף בפעם אחת דהיינו שתכניע את לבך ותצעק לפני שאסיר ממך היצר הרע, פן תהיה הארץ שממה פירוש שהארציות שלך תהיה רוחניות ושממה הוא מלשון שמים ואז ינטל ממך הבחירה ותהיה בחינת עומד כמלאך, ורבה עליך חית השדה כלומר שהמלאך יהיה גדול ממך וחית השדה היינו חיות הקודש שהמלאכים נקראים חיות הקודש יהיו גדולים ממך כי המלאך הוא רוחני לגמרי והאדם הוא בעולם הגשמי ויש בו קצת גשמיות, אלא מעט מעט אגרשנו מפניך כדי שיהיה שכרך גדול מן המלאכים על ידי שמתגבר על יצרו בכל יום הוא בבחינת הולך ושכרו יהיה גדול מן המלאכים כנ"ל. ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה. פירש רש"י ז"ל את כל הדברים מצות פרישה והגבלה ואת כל המשפטים שבע מצות בני נח ושבת וכיבוד אב ואם וכו' שניתנו להם במרה. כבר צווחו קמאי דקמאי על רש"י זו על מה שפירש אלו מצות בני נח, למה היה לו להחזיר להם כאן קודם מתן תורה שבע מצות בני נח, וחולקים כל מפרשי התורה על רש"י זו. ונראה לי לפרש על פי פשוטו שצדקו דברי רש"י ז"ל בזה כי יש עוד לדקדק בפסוק זה וגם בפרשת יתרו נאמרו הפסוקים האלו בפסוק כה תאמר וגו' ויענו כל העם וגו' כל אשר דבר ה' נעשה, הוי ליה לכתוב כל אשר ידבר אלינו ה' נעשה מהו אשר דבר ה' נעשה שהוא לשון עבר שמשמע שדבר ה' כבר הלא עדיין לא שמעו כלום מה'. וגם יותר קשה מה שכתב כאן בפרשת משפטים ויכתוב משה את כל דברי ה' וגו' ופירש רש"י מבראשית עד מתן תורה וישכם בבקר ויבן מזבח וגו' וישלח את נערי וגו' ויקח משה חצי הדם וגו' ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמר כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, קשה למה היה צריך משה לכתוב התורה מבראשית עד מתן תורה קודם מתן תורה ואחר כך לבנות מזבח ולהעלות עולות ושלמים ואחר כך לזרוק הדם על העם ואחר כך לקרות לפניהם כל התורה מבראשית עד מתן תורה כמו שכתוב ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם, היה לו לכתוב את התורה מבראשית עד מתן תורה אחר מתן תורה והיה לו לכתוב כסדר התורה למה היה לו לכתוב קודם מתן תורה. וגם למה היה צריך לקרות להם התורה מהתחלה עד מתן תורה קודם מתן תורה. וגם זאת קשה שבפעם הראשון נאמר כל אשר דבר ה' נעשה ולא כתיב נשמע ואחר כך כשקרא לפניהם ספר הברית אמרו נעשה ונשמע:

ונראה לפרש הכל על פי פשוטו כך דהנה כל שבע מצות בני נח וגם שבת כבוד אב ואם ודינין הם מצות נמוסיות שהשכל מחייב אותן וגם הם חוקי המדינה אשר אי אפשר להיות קיום עולם בלעדם, וזהו ידוע שאנחנו עם בני ישראל מחויבים לקיים כל מצות התורה הקדושה אפילו השכליות כדי לעשות רצון קוננו ולא יהיה שום חילוק בינינו בין מצות שכליות ובין מצות שמעיות רק הכל צריכים אנחנו לקיים מחמת שציונו הכל מהבורא יתברך שמו וכך אנו צריכים לקיים הכל מחמת שאנחנו עבדיו והוא אלהינו ולא מחמת נימוסית ח"ו רק מחמת הציווי מפי הבורא יתברך שמו, וזה הוא נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו. על כן הוכרח משה רבינו ע"ה להחזיר לבני ישראל קודם מתן תורה השבע מצות והמצות שבמרה כדי שיקבלו עליהם מעתה מחמת מצות בוראינו יתברך שמו ולא מחמת נימוסית. וחילוק שבין אדם העושה מחמת נימוסית ובין מחמת ציווי הבורא הוא כך כשאדם עושה מצוה נימוסית עושה אותה בכל יום ויום בשוה בכונה אחת כדי לקיים העולם, אבל אם עושה המצוה מחמת ציווי הבורא יתברך שמו עושה אותה מצוה בכל יום בכונה אחרת דהיינו שבכל יום ויום שיש לו יותר אהבה ויראה מפני הקב"ה עושה המצוה יותר בהתלהבות אפילו המצות שכליות כמובן. על כן החזיר לפניהם שבע מצות בני נח שיבינו שעדיין לא עשו שום מצוה לכבוד הבורא ברוך הוא רק מחמת נימוסית ומעתה צריכים לקבל על עצמם לעשות אפילו השבע מצות בני נח מחמת ציווי הבורא ברוך הוא כדי שיבינו ויעשו בכל יום ויום רצון הבורא ויבאו לשכליות חדשות בכל יום ויום. על כן כשהחזיר לפניהם המצות שעשו כבר הבינו שלא עשו אותן כתיקונם על כן אמרו כל אשר דבר ה' נעשה, רצה לומר מה שדבר ה' כבר דהיינו השבע מצות בני נח אנו רוצים לעשות אותם מחדש לכבוד בוראינו יתברך שמו. ועל כן נאמר ויכתוב משה את כל דברי ה' ושפיר פירש רש"י מבראשית עד מתן תורה כי הוצרך לו שיקבלו עתה מחדש השבע מצות וגם כל אשר ניתן להם במרה בטבילה והרצאת דמים וכריתות הברית על המצות נימוסית והמצות שמעיות וכל התורה על כן הקריב קרבנות וזרק עליהם הדם וקרא לפניהם התורה מבראשית עד מתן תורה כדי שיקבלו עליהם עתה מחדש המצות בני נח ושאר המצות ששמעו עד עתה מפי משה לעשות אותם מחמת מצות הבורא יתברך שמו כנ"ל, וגם רוצים לקבל עוד מצות חדשות על כן בסוף כשקרא לפניהם התורה אמרו נעשה ונשמע רצה לומר שאנו רוצים לעשות המצות שעשינו כבר בדרך השכל עתה אנו מקבלים על עצמינו לעשות מחמת ציווי הבורא ברוך הוא וגם אנו רוצים לשמוע עוד מצות מהבורא יתברך שמו:

ובזה יתורץ פירוש רש"י ז"ל גם כן בפרשת יתרו על פסוק ביום הזה באו מדבר סיני פירש רש"י שם ביום ההוא לא נאמר רק ביום הזה שיהיו דברי תורה בעיניך בכל יום כחדשים. הרש"י הזה תמוה הוא הלא עדיין לא ידעו כלום מהתורה שהלא ביום מחר עלה משה למרום וביום השלישי בא ואמר להם פרשת ממלכת כהנים ושאר הפרשה ומהיכן נלמד מכאן מתיבת הזה שיהיו דברי תורה בעיניך כחדשים. אבל על פי דברינו הנ"ל אתי שפיר שהרי הבינו בעצמם שכל מצות בני נח שעשו עד עתה לא עשו כלום כי הכל היה מצות אנשים מלומדה מחמת נימוסית על כן באו בכונה זו לעשות מעתה מחדש מחמת מצות הבורא ברוך הוא ועל ידי זה יהיה בעיניהם כחדשים ממש בכל יום ויום כנ"ל:

ספר מאור ושמש - פרשת שקלים

זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש. ובגמרא אמרינן באחד באדר משמיעין על השקלים כדי שיקרב בניסן מתרומה חדשה. וצריך להבין דהנה התורה הקדושה היא נצחית ומה שייך המצוה זו עתה בגלות המר. ונקדים הגמרא שלשה דברים נתקשה למשה וסימנן מש"ה מ'נורה ש'קל ה'חודש, ונתקשה על מחצית השקל שכתיב לכפר על נפשותיכם במה יתרצה האדם להקב"ה עד שהראה לו הקב"ה מטבע של אש. ויש לדקדק אם היה בדורו של משה מטבע של שקל היה משה יכול להבין מחציתה. גם קשה מפני מה אין כתיב בתורה שם המטבע כי שקל אין זה שם מטבע. גם צריך להבין מה זה שהראה לו הקב"ה מטבע של אש וכי מטבע של צורה יש בשמים והלא שם הכל רוחניות ומהיכן ידע משה כמה היא שקולה. ונקדים עוד מה דאיתא בגמרא דמגילה כשאמר המן הרשע ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה אמר הקב"ה רשע כבר קדמו שקלי בניי לשקליך, גם הגמרא הזו אינו מובן וכי תעלה על הדעת שבמה שהמן רצה לשקול עשרת אלפים ככר כסף יבטל זכות הצדקה מישראל. ונקדים עוד מה דאיתא בגמרא דסנהדרין הנך שלשה רועי בקר דהוו קיימי ושמעינהו רבנן דקאמרי חד אמר אם בכיר ולקיש כחדא יינץ דין הוא אדר כו' גם הגמרא זו אינו מובן:

ונראה בכל זה דהנה הקב"ה ברא כל העולמות היה עיקר רצונו יתברך שמו בבריאת העולמות כדי להיטיב לברואיו. ועיקר ההטבה הוא שנשיג אלהותו יתברך שמו כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא והמלכות רוצה שבני מדינתו יכירו אותו מי הוא המיטיב עמם, ועצמותו יתברך שמו בלתי אפשר להשיג לכן צמצם אלהותו יתברך שמו מעילה לעילה ומעילה לעלול כדי שנוכל להשיג מציאותו יתברך שמו מתתא לעילא. וזאת היה נגלה לפניו יתברך שמו שישראל עם קדושו יעוררו את עצמם מהגשמיות ויגברו השכל על החומר ועל ידי זה נוכל להשיג מציאות אלהותו יתברך שמו מתתא לעילא. והנה צמצם אלהותו יתברך שמו הוא מה שמצינו נתעטף הקב"ה באור וברא את העולם היינו שעל ידי אותיות התורה ברא את העולם כמו שאיתא במדרש ואהיה אצלו אמון אל תקרי אמון אלא אומן שנסתכל הקב"ה בתורה וברא את העולם היינו על ידי צירופי אותיות שהן כ"ב אלפא ביתא ומהם יצאו רל"א שערים ובהם נברא העולם. ואותיות התורה הן אורות גדולות ואפילו אורות אי אפשר לקרותן רק לשבר את האוזן. וכל האותיות הם יוצאים משם הוי"ה ב"ה ושם הוי"ה ב"ה הוא פנימיות התורה ופנימיות העולמות. וכשצמצם אלהותו יתברך שמו יצאו עשר קדושות והן החמשה חסדים וחמשה גבורות, וגם החמשה גבורות ממקום שהן מתערין שם הן חסדים ומתפשטים לתתא ושם הן גבורות, ולא שרצה הקב"ה להתנהג עם הגבורות חלילה אלא אלהים עשה שייראו מלפניו. וחמשה הויות של רחמים הן חסדים וחמשה גבורות הן שמות אלהים, ושם אלהים לעילא הוא חסד רק שמשם זה הן מתערין הגבורות ומתפשטין לתתא על ידי צירופים עד ששם עבודה זרה נקרא גם כן אלהים אחרים שיש להם אחיזה בשם אלהים. ושם אלהים הוא הטבע ששם אלהי"ם עולה בגימטריא הטב"ע, ומי שאומר שהכל הוא דרך הטבע אזי הוא כופר בעיקר ועל ידי זה הוא נותן כח בהגבורות ומתגברין הגבורות. ואיש אשר הוא מגביר השכל על החומר דהיינו היצר הטוב על היצר הרע יוכל לכלול הגבורות תחת החסדים ומעורר השלשה עשר מכילין דרחמי שלשה עשר תיקוני דיקנא עילאה הלובן עליון וממשיך חמשה חסדים על כנסת ישראל שהוא עין ה' אל יראיו עינא פקיחא שהן חמשה הויות של רחמים שהן בגימטריא עי"ן ומאירין החמשה הויות של רחמים על חמשה גבורות ונכללו הגבורות תחת החסדים ונמתקו הגבורות בשרשם ונתגלו החסדים העליונים על כנסת ישראל. וזהו ה' הוא האלהים שאפילו הדרך הטבע הכל הוא בהשגחה עליונה בעינא פקיחא. וזהו שאנו מתפללים יהא שמיה רבא מברך היינו שיאירו החמשה הויות של רחמים על כל העולמות ויתבטלו הדינין מכל וכל. ועיקר שמות הגבורות הם חמשה שמות אלהים וחמשה פעמים אלהים עולה בגימטריא ת"ל וכשהגבורות הקדושים מתגברים אז הוא משפט לאלהים וזהו ראש השנה, ואיתא בכתבי האר"י ז"ל בכונת ראש השנה שעל ידי שישראל עושין תשובה בראש השנה הן מאירין החמשה הויות של רחמים על הגבורות וממילא נחסר מן הגבורות ונמתקין הגבורות בשרשם, ואם ממתיקין אותם בעולם העליון נחסר עוד אחד מהם ואינם יכולים לשלוט כל כך ואם ממתיקין אותם בנוקבא במלכות נחסר עוד אחד ונשאר תכ"ח ונעשה מזה שם חת"ך שהוא רחמים וזה שם של פותח את ידך שראשי תיבות עולה צ"א כמנין הוי"ה ואדנ"י וסופי תיבות חת"ך וזהו רחמים החותך חיים לכל חי ואם נחסר מהם יותר יתבטלו הדינין יותר, ולבטל אותם מכל וכל אי אפשר כי הם צורך גבוה רק מה שאנו מחסרים מהם שלא יהיו שלמים מאירים הויות של רחמים שהוא עין ה' על הגבורות ונתגלו החסדים על כנסת ישראל והדינים שורים על שונאי ישראל. ופרעה לא היה מאמין באלהותו יתברך שמו שהוא משגיח בעליונים ובתחתונים בעינא פקיחא רק אמר שהכל הוא דרך הטבע והיה לו אחיזה בשם אלהים לכן אמר מי ה' אשר אשמע בקולו שלא היה יודע השם הוי"ה ב"ה. וגם המן הרשע כפר בעיקר ורצה להגביר חמשה שמות אלהים שהיה רוצה שיכללו החמשה חסדים תחת הגבורות שהם החמשה שמות אלהים ח"ו שהם בגימטריא ת"ל והיה לו גם כן אחיזה בשם אלהים. וזהו שאיתא בגמרא משל לבעל החריץ ובעל התל היינו שהמן רצה להגביר הת"ל. וכן בכל זמן ובכל דור הקמים על ישראל רוצים להגביר הת"ל חלילה לכן תקנו חז"ל באחד באדר משמיעין על השקלים פירוש באחד באדר מעוררין לבב בני ישראל ומשמיעין אותם שיעשו תשובה ויגברו השכל על החומר כדי שלא יתגברו הגבורות חלילה שהם חמשה שמות אלהים שעולים ת"ל כמנין שקל ובמה שישראל עושין תשובה ומעשים טובים הן מאירין החמשה הויות של רחמים שהן עין ה' אל יראיו על הגבורות ונחסר מן הגבורות ונכללין תחת החסדים ומתגלין החסדים העליונים על כנסת ישראל:

וזהו מאמר הרועה אם בכיר ולקיש כחדא יינץ דין הוא אדר פירוש ששם הוי"ה יש לו ד' מילואין שהם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהם עולים רל"ב כמנין בכי"ר, וזהו אם בכי"ר ולקש כחדא יינץ דהיינו שהמילואין של שם הוי"ה שעולין בכי"ר ולקש הן שמות הגבורות שעולין ת"ל כמנין לק"ש כחדא יינץ שהם מתגרין זה בזה והויות של רחמים מחסרים מן הגבורות אפילו רק חדא, דין הוא אדר פירוש שאז מאירין החסדים העליונים על כנסת ישראל, ויינץ הוא מלשון וכי ינצו אנשים. וזהו פירוש הגמרא כשאמר המן הרשע עשרת אלפים ככר כסף אשקול פירוש שהמן היה רוצה להגביר הגבורות שעולין ת"ל כמנין שקל כנ"ל אמר לו הקב"ה רשע כבר קדמו שקלי בניי לשקליך פירוש שהם נותנים מחצית השקל רצה לומר שגורמים שלא יהיה השקל שהוא גימטריא ת"ל שלם רק מחסרים אותו ועל ידי תשובתם וצדקתם הם מאירים החמשה הויות של רחמים על הגבורות ומחסרים הגבורות ונכללים תחת החסדים. וזהו פירוש הפסוק זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש פירוש שיראו להכשיר מעשיהם בתשובה ומעשים טובים שיחצו השקל רצה לומר שיחצו הגבורות שעולין כמנין שקל שלא יהיו שלמים ואז יתגברו החסדים על הגבורות ויכללו הגבורות בהחסדים ויתגלו החסדים העליונים על כנסת ישראל. ונתקשה משה על זה איך הוא באפשרי לכבוש הגבורות הקשים תחת החסדים עד שהראה לו הקב"ה מטבע של אש פירוש מטבע אש הוא בגימטריא תכ"ב ועם הוא"ו אותיות הוא בגימטריא חת"ך פירוש שעל ידי מטב"ע א"ש שהוא גימטריא חת"ך נהפכו הגבורות לחסדים ונגאלו ממות לחיים על ידי חת"ך חיים לכל חי וקל להבין:

בגמרא סנהדרין בפרק כהן גדול מאמר אחד הנך שלשה רועי בקר דהוו קיימי ושמעינהו רבנן דקאמרי חד אמר אם בכיר ולקיש כחדא יינץ דין הוא אדר ואם לאו לית דין אדר וחד אמר אם תור בצפר בתלג ימות ובטיהרא בטול תאנה ידמוך ישלח משכיה דין הוא אדר ואם לאו לית דין אדר וחד אמר אם קידום תקיף לחדא יהא יפח בלועך נפק לקיבליה דין הוא אדר ואם לאו לית דין אדר ועברוה רבנן להאי שתא עד כאן המאמר. ובודאי כל דברי רבותינו חז"ל באגדתא הם סודות נוראים ובודאי גם בכאן יש רמיזא דחכמתא. ויראה לפרש הרמז כך דהנה אמרו חז"ל בראש השנה לתקופות מניסן מנינן, נראה לרמוז בזה שמילת תקופה מורה לתוקף הגבורות כידוע שבעת התקופה מתעורר הדינין על כן צריכים לשום איזה ברזל על כל דבר מאכל כידוע, ועיין בזוהר הקדוש מזה שבכל התקופה מתעוררים הגבורות ורוצים ח"ו לשלוט בעולם ואז צריכים הצדיקים להמתיק הגבורות בשרשם ולעורר הרחמים בעולם שיתגלו החסדים. והנה ידוע אשר בכל שנה ושנה חוזרים הדברים לשורשן כמאז מקדם ולכן בחדש ניסן שהיה אז התגלות החסדים בעולם ונמתקו הגבורות בשרשן שאז נגאלו אבותינו ממצרים והיה קריעת ים סוף ממילא בכל חדש ניסן חוזר הדבר לשורשו ומתגלים החסדים ונמתקו הגבורות. על כן אמרו חז"ל לתקופות מניסן מנינן רצה לומר לתוקף הדינין מניסן מנינן שצריך להגביר החסדים המתגלים בחדש ניסן. והנה גם בחדש אדר אשר הוא אחרון לחדשי השנה וידוע שנעוץ סופן בתחלתן על כן גם באדר הוא התגלות החסדים ויכולים גם כן למתק הגבורות בשורשם. ומה גם גודל הנס שנעשה בו בימי מרדכי ואסתר שנגאלו ממות לחיים ובכל שנה חוזר הדבר לשרשו ממילא יש התגלות החסדים בחדש אדר ומיתוק הגבורות בשרשן. וגם מצינו לחז"ל במגילה שאמרו ויעבור מרדכי שעבר ערקומא דמיא והדבר צריך הבנה, אמנם יש לומר הפירוש שעבר את עבר הנהר היוצא מעדן כמאמר הכתוב בעבר הנהר ישבו אבותיכם שרמז בזה האר"י ז"ל שנשמת האבות נמשכים מחכמה עילאה למעלה מבינה הנקרא נהר, ושם בחכמה אינו ניכר בין ימין ושמאל על כן משם נמשכים כל הנפלאות וניסים לישראל. וזהו ויעבור מרדכי שעבר מעבר הנהר ודבק בחכמה על כן היה יכול לפעול רחמים גדולים על ישראל ונעשה יחוד גדול. והנה זאת ידוע גם כן כי עיקר המתקת הגבורות הוא להמשיך אורות הויות שיתגלו במלכות וימתקו הגבורות שבמדת המלכות ויהיה עליה למלכות עד מוח חכמה ובינה ועל ידי זה מתגלים כל החסדים למטה ונמתקו כל הגבורות בשרשם. והנה שמות הויות הם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן והם בגימטריא בכיר. וזהו שאמר הרועה אחד אם בכיר ולקש כחדא יינץ רצה לומר שאם השמות הקדושים שהם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהם בגימטריא בכי"ר, ולקש שמרמז למדת מלכות כי היא מדה אחרונה לכולם וגם הוא צירוף ש"ל שמרמז לצדקה שנותנים ישראל מחצית השקל בחדש אדר והיא מרמזת גם כן למדת מלכות, וזה אם בכיר ולקש כחדא יינץ רצה לומר שיאירו ויתנוצצו יחד השמות של מוחין עילאין למטה במלכות ויתגלו החסדים בעולם דין הוא אדר רצה לומר שלזה ראוי שנקראו אדר שכן ראוי שיתגלו באדר החסדים גדולים וימתקו הגבורות. וחד אמר אם תור בצפר בתלג ימות רמז בזה כך כי ידוע שפני השור משמאל והוא רמז לגבורות וזהו אם התור בצפר בתלג ימות רצה לומר שיהיה חס ושלום התגברות הדינין מפני שור שאפילו בצפר רצה לומר בעת הבוקר שמתעורר תמיד חסד יתגברו הדינין חס ושלום דהיינו בצפר בתלג ימות, אף על פי כן בטיהרא בטול תאנה ידמוך רצה לומר שיתגלו כל כך החסדים ויתגברו על הגבורות ויכסו הגבורות בשורשם על ידי שיתנוצץ השמות הקדושים שמתנוצצים משמות אהי"ה שהמילואים של השמות אהי"ה המרמזים למקיפים שמקיפים הגבורות שלא יצאו ויכנסו מכל וכל, והשלשה שמות קס"א קנ"א קמ"ג דהיינו המילואים של השמות הנזכרים לעיל הם בגימטריא תאנה. וזהו בטול תאנה ידמוך רצה לומר שהגבורות ימתקו באורות שגימטריא תאנ"ה הנ"ל דין הוא אדר. וחד אמר אם קידום תקיף לחדא יהיה רצה לומר שיתגברו הגבורות כנזכר לעיל שרוח קדים הוא עזה שברוחות רצה לומר אם יתגברו הגבורות כמו רוח קדים עזה ואף על פי כן יהא יפח בלועך נפק לקיבליה רצה לומר שהבל פיך שיוצא מפיך הן בתורה הן בתפלה יגביר עצמו על הגבורות ויתבטלו הגבורות במאמר פיך בעלמא אפילו בלא יחודים וכונות גדולות דין הוא אדר רצה לומר שבאדר יש כך כח גדול לישראל שאפילו בהבל פיהם בלבד ימתקו כל הדינין והגבורות והרוחות רעות שלא ישלטו כלל וכלל בעולם:

והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני אמר ה'. הדקדוק הוא למה כתיב מתחלה מדי חדש בחדשו ואחר כך שבת הא שבת הוא תדיר והוי תדיר ושאינו תדיר ותדיר קודם והיה לו להקדים שבת מתחלה. ונראה דידוע מפי סופרים ומפי ספרים הקדושים שבראש חדש יש נפש יתירה ובשבת וביום טוב נשמה יתירה לפי שבראש חדש יש עליות השכינה, זא"ת עולת חדש בחדשו שהשכינה נקראת זאת כידוע מספרים הקדושים, ועל כן אומרים כתר בראש חדש. והנה ידוע שמדריגה התחתונה שבעולמות העליונים הנקראת מלכות היא כתר לעולמות התחתונים וכן מעולם לעולם שמלכות שבעולם העליון היא כתר לעולם התחתון ממנו. והנה איתא בגמרא כתיב שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הקטן וגו' לפי שקטרגה הלבנה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך אמרה וכו' אמר לה צדיקים יקראו על שמך וכו' לפיכך הרבה צבאיה. ונראה ביאורו בקיצור לפי שהקב"ה שלשל העולמות מטה מטה עד מקום שיהיה אפשרי לאדם לחזור אחר כל המעשים שיתעסק בעולם הזה לבא לתשובה, ואלו היה משתלשל העולם בעוביות וגשמיות יותר מעט לא היה באפשרי כלל לחזור בתשובה אחר כך וזה שאמר לעולמו די שלא ישתלשל יותר כדכתבנו כמה פעמים בדברינו בביאור יותר מרווח בארוכה עיי"ש. והנה בתחלה ויברא אלהים את שני המאורות הגדולים ואמרה הלבנה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד דהיינו שיהיה הבהירות גדול מאד ועל ידי זה בטלה הבחירה ורצון וזה אי אפשר להשתמש בכתר אחד, ואמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך דהיינו כדי שיהיה הבחירה ורצון ויהיה שכר ועונש. אמרה לפי שאמרתי דבר הגון וכו' לפי שיראה שיהיה אי אפשר לבא לתשובה על ידי עביות וגשמיות העולם. אמר לה צדיקים יקראו על שמך דהיינו על ידי הצדיקים דהיינו שהם יהיו מעוררים בתשובה כל העולם שיוכלו לנתק את עצמם מגשמיות ועביות העולם. ולימנו בך ימים ושנים דהיינו על ידי שבתות וימים טובים שהם מקראי קודש ויש נשמות יתירות על ידי זה יכולים כל בשר לבא לתשובה. וזה לפיכך הרבה לה צבאיה דהיינו כנ"ל שעל ידי זה דהיינו על ידי צדיקים ושבתות וימים טובים שיש עליה לשכינה הקדושה על ידי צדיקים על ידי כן יכולים כל בשר לעשות תשובה. והנה בראש חדש יש עליה לשכינה וגם נפש יתירה ובשבת יש עליה יתירה לשכינה ונשמה יתירה וזה מבוא לאדם לעשות תשובה שלימה, והנה כשראש חדש חל להיות בשבת אזי יש עליה גדולה לשכינה מאד מאד ונעשה יחוד גדול בעולמות העליונים יותר כפולה ומכופלת משהיה ראש חדש בחול ועל ידי כן יכולים כל בשר לנתק את עצמם מהגשמיות לחזור בתשובה שלימה יותר משאר ראשי חדשים. וזה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו דהיינו כשיחול ראש חדש בשבת אזי יבא כל בשר להשתחות לפני לפי שהקדושה יהיה גדולה עד למאד מאד ויהיה התעוררות התשובה בכל בשר כנ"ל. ומפני שזה אין שכיח תמיד שיהיה ראש חדש חל בשבת על כן כתיב ראש חדש קודם שבת לפי שראש חדש לא שכיח יותר משבת כדאיתא בשם הגאון מו"ה ישעיה פיק ז"ל על הגמרא דראש השנה מדוע את הולכת וכו' היום לא חדש ולא שבת מכלל דחדש ושבת מבעיא ליה למיזל דקשה למה כתיב חדש מקודם שבת הא תדיר ושאינו תדיר וכו' ומתרץ הוא ז"ל דדבר שאינו שכיח חדש תדיר יותר משבת, ורצה לומר שאמר לה לא חדש היום רצה לומר שלא חדש תדיר יותר משבת כי חדש לא שכיח יותר משבת על כן לענין שאינו שכיח הוי ראש חדש תדיר יותר משבת כי שבת שכיח יותר מראש חדש כי הוא אמר לה מדוע את הולכת אליו היום לא חדש שרצה לומר כי אינו חדש היום ולמה את הולכת אליו ובדבר שאינו שכיח יותר אינו שכיח ראש חדש משבת על כן הקדים חדש כאן וכך הוא גם כאן ששבת ראש חדש לא שכיח על כן לענין לא שכיח חדש תדיר לא שכיח משבת על כן אמר חדש קודם כנ"ל:

או יאמר והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני אמר ה' ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו'. ראוי להבין מדוע הזכיר ראש חדש קודם לשבת הא שבת הוא בתדירות יותר מראש חדש ותדיר קודם כנ"ל. עוד נשים לב על אמרו כל בשר מדוע לא אמר כל אדם. ועוד יש לעיין על מלת יבא לשון יחיד שלפי הלשון היה לו לומר יבאו כל בשר לשון רבים. והנראה בזה כי הנה השי"ת ברא עולמו להיטיב לברואיו והשתלשל עולמו בצמצומים רבים ולבושים כדי שיהיה בחירה ורצון ביד האדם לעשות הישר בעיניו ואולם אמר לעולמו די לבל יתפשט יותר למטה כי לא היה באפשרי אז לאדם לשוב לשרשו ולהעלות העולמות כמו שאמרנו כמה פעמים. וזה ידוע מספרי קודש מהריבוי גלגולים שמתגלגל האדם עבור חטאו והרבה פעמים יארע שיגרמו חטאת האדם שיתגלגל בבהמות טמאים ועופות טמאים ובדומם ובצומח. ובאם שמתגלגל בבהמה טהורה ותשחט ותהיה כשרה ותאכל בקדושה ובטהרה אז יהיה תיקון להמגולגל וכן בכל המאכלים יש ניצוצות קדושים שיש עליה על ידי שנאכלים בקדושה ובטהרה ובברכה תחלה וסוף. והנה ידוע לחכמים שכל הניצוץ שהוא במאכל החשוב לבני האדם אותו הניצוץ הוא גבוה ונקל להצדיק להעלותו מה שאין כן דבר שאינו חשוב כל כך הניצוץ שבו גם כן אינו גבוה כל כך ויש טורח להעלות אותו הניצוץ. וידוע מספרי הקודש שבשבת קודש כל הניצוצות שבמאכלים הם גבוהים מאד ובקלות יש להם עליה ובימים טובים וראשי חדשים אין להם כל כך עליה כמו בשבת קודש:

ובזה יובנו דברי הזוהר הקדוש בפרשת יתרו רבי יצחק פתח ואמר ויברך אלהים את יום השביעי וגו' וכיון דלא משתכח ביה מזונא מה ברכתא אשתכח ביה אלא הכי תאני כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין וכו' עכ"ל. גם מאמר חז"ל שאמרו ברכו במן וקדשו במן צריך ביאור האיך שייך לומר ברכו במן אחר שלא ירד כלל המן להם בשבת. אמנם הפשט הוא כך כי הנה ידוע שהמן היה יורד מן העולם העליון שהיה קדוש במאד כמאמר חז"ל ובזוהר הקדוש שהיה לחם שמלאכי השרת ניזונין ממנו לחם אבירים, וזה כונת אמרם ז"ל ברכו במן פירושו שמפני שקדושת היום השבת היא גדולה מאד עד שיש במאכלי שבת קודש ניצוצות גבוהים למאד לזאת המה דוגמת קדושת המן וזהו אמרם ברכו במן וכו' וזהו נרמז גם כן בדברי הזוהר הקדוש הנ"ל. ונבא אל ביאור הכתובים שהתחלנו והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות וגו' פירוש שיש עליה להניצוצות שמגולגלים בהמאכלים ובפרט בבשר ששם יש ניצוצות גבוהים וקדושים עד למאד, וזהו יבא כל בשר להשתחוות וגו' כלומר שהניצוצות המגולגלים בבשר שהוא מאכל החשוב וכאמור למעלה יהיה להם עליה וישתחוו לפני כבודו יתברך שמו. ומפני שהניצוצות הקדושים המה אחדות אחד דבוקים למעלה לזה יאמר יבא כל בשר וגו' לשון יחיד. והקדים ראש חדש לשבת מתתא לעילא כלומר הגם שבראש חדש אין הניצוצות גבוהים כל כך כמו בשבת קודש אף על פי כן בין בחדש בין בשבת יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'. ואמר אחר כן ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו' כלומר הרשעים הפושעים בי שאינם אוכלים בקדושה ובטהרה רק למלאות תאוותם הגופני על זה אמר והיו דראון לכל בשר פירוש שיהיו לחרפות לכל בשר שלא היו מעלין הניצוצות שבבשר הגם כי המה גבוהים ובנקל להעלותם ומכל שכן הניצוצות שבמאכלים אחרים שאינם גבוהים כל כך ודו"ק:

פרשת שקלים הפטרה לשבת ור"ח

או יאמר והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה' וגו'. יש להבין מפני מה נאמר מדי חדש בחדשו קודם שבת בשבתו. ומהראוי להקדים התדיר לשאינו תדיר. ויש לומר כי הנה ידוע שבכל שבת קודש יבא לו לאדם נשמה יתירה ושמעתי מאדמו"ר רבן שכבה"ג הרב מו"ה יעקב יצחק מלובלין זצוק"ל ששמע מרבו הקדוש מו"ה בער זצוק"ל שבראש חדש בא בחינת נפש ולא רוח ונשמה רק בשבת קודש שבא לו לאדם נפש רוח ונשמה כל חד לפום מעלתו ובהיות האדם מושך עליו קדושת שבת מושך עליו נפש רוח ונשמה יתירה ובהמשכת קדושת ראש חדש נמשך רק בחינת נפש ובשבת וראש חדש באם ימשוך האדם עליו מקודם קדושת שבת וזוכה לנפש רוח ונשמה אזי לא ירגיש אחר כך כלל בחינת ראש חדש מפני שכבר הגיע לקדושה גדולה מזו על ידי בחינת שבת וממילא יהיה בטל בחינת נפש ראש חדש לזאת ימשוך עליו מקודם קדושת ראש חדש ויגיע לבחינת נפש ראש חדש ואחר כך ימשוך קדושת שבת וזהו אמרו והיה מדי חדש בחדשו ואחר כך מדי שבת בשבתו פירוש והיה הוא לשון שמחה היינו המשכת קדושה ימשוך מקודם קדושת ראש חדש כדי שירגיש בחינת נפש ראש חדש ואחר כך ימשוך קדושת שבת והבן:

ובדרך אחר נוכל לפרש על פי דברי חז"ל על פסוק ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול וגו'. ואמרו במדרש רבה שוים נבראו ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה השי"ת לכי ומעטי עצמך ואחר כך הפיס דעתה והרבה צבאיה שהם הכוכבים וכו' אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח וזהו שנאמר אצל שעיר ראש חדש לחטאת לה', עד כאן. ויש להבין מה היתה טענת הלבנה שאמרה אי אפשר וכו' גם מה שאמר הקב"ה הביאו עלי כפרה צריך ביאור. אמנם הענין הוא כי הנה מצאנו כשהקב"ה ברא אדם הראשון היה מביט באור שברא ביום ראשון מסוף העולם ועד סופו והיה מציץ ומביט בכל העולמות התחתונים ועליונים ומשתמש במלאכים כי כל האורות ובהירות מעולמות העליונים היו משפיעים עליו בלי מסך והבדלה כלל. גם הדורות אחר כך הוא קין ושארי דורות הסמוכים לו השתמשו גם כן במלאכים וכל האורות ובהירות מהויות ושמות הקדושות היו מאירים עליהם ועל ידי זה שהשיגו תיכף באורות עליונים בשמות והויות הקדושות בלתי זכוך החומריות הגוף על ידי זה קצצו בנטיעות והלכו ועבדו עבודה זרה, ובאותם אורות הקדושות הנשפע עליהם השתמשו באותם הקדושות לעבוד נכריה עבודתם וכל זאת היה מחמת שהשיגו תיכף באורות והויות הקדושות בלתי זיכוך חומריות. כי בראשית הבריאה היה ברצונו הפשוט שאורות עליונים ישפיעו לתחתונים בלי מסך והבדלה וכאשר ראה הקב"ה מעשיהם הרעים אזי גנז מהם האורות ולא יביטו בהם רק בהיות האדם מזדכך נפשו וגופו מאד ומפשיט עצמו מגשמיות עולם הזה ועולה למעלה מעולם אל עולם עד שהוא משיג האורות והקדושות והויות ושמות הקדושות אז אינו יכול לטעות עצמו עוד כי כבר הזדכך חומריותו ולא נשאר בו חומריות כלל ומשיג אלהותו יתברך שמו בתשוקה גדולה. והמאור הגדול הוא שם הוי"ה ב"ה שהוא גדלות המוחין והמאור הקטן הוא השם אדנ"י

כידוע ובראשית הבריאה שוים נבראו כמו שנאמר את שני המאורות הגדולים היינו שם אדנ"י והוי"ה היו מאירים ומצהירים למטה שיקבלו בני אדם להשיג ולהביט באורות השמות הוי"ה ואדנ"י אך על ידי זה יוכלו יותר לעשות מעשיהם הרעים כמו שנזכר לעיל, זאת היתה טענת הלבנה אי אפשר לשני מלכים כו' כי הבינה שעל ידי זה שהאורות מהשמות מאירים כל כך למטה בלי מסך והבדלה כלל על ידי זה יבאו בני אדם לטעות עצמם כי ישיגו השגות בהשמות בלתי זיכוך חומריותם כמו שהיה באמת שאף שהקטין הלבנה ולא היה השם אדנ"י מאיר כל כך לבני אדם בלי מסך המבדיל אף על פי כן טעו בני אדם ועבדו עבודה זרה מכל שכן אם היו כל המאורות מאירים לבני אדם מכל שכן שיטעו עצמם יותר. לזאת אמר לה השי"ת לכי ומעטי עצמך רצה לומר שגנז האור הלבנה היינו השם אדנ"י והביאו לקטנות המוחין רצה לומר שבני אדם לא ישיגו כל האור השם אדנ"י רק קצת מדבר קטן רק אחר הזדכך חומריותו וישיג מעולם אל עולם עד האורות הגדולים העליונים ושם הם שוים כמו שנבראו ואז לא יטעה עצמו כלל כי כבר הזדכך חומריותו לזה אמר השי"ת הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח כי צדקה בדבריה והבן:

ונחזור לענינינו שהתחלנו והיה מדי חדש בחדשו וגו' כי בחול אי אפשר להשיג כל כך בהאורות העליונים כבשבת כי אז יש עליות עולמות למעלה למעלה מאד ואז בשבת קודש נוכל להשיג השגות גדולות באורות העליונים ושם הוי"ה ואדנ"י היינו השמש וירח הם שוים כמו שנבראו אבל בחול אין לאדם כל כך קדושה גדולה כבשבת והוא מעט בקטנות ולא יוכל להשיג לאורות השוים באורות עליונים. אבל לעתיד אז ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים ויהיה אז הזדככות החומריות מכל וכל אז יהיו האורות העליונים היינו השמש והירח הוא השם הוי"ה ואדנ"י יהיו מאירים למטה לבני אדם ויזכו לראות האורות שוים כמו שנבראו בבריאה הקדומה. וזאת מרמז לן הפסוק והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו וגו' רצה לומר שאז לעתיד שיהיה הזדככות החומריות אז נוכל להשיג בחדש היינו באור הלבנה הוא השם אדנ"י נוכל להשיג בו שוה להשם הוי"ה היינו שנוכל להשיג האורות שוה אף בחול כמו שעתה הוא מושג לנו בשבת כמו שמבואר לעיל. וזהו שפייס הקב"ה את הלבנה בזאת שישראל יהיו מונין ללבנה פירוש שישראל יזדככו את עצמם אחר כך חומריותם וישיגו אז מאור הלבנה כבמאור החמה שוים כפי הנ"ל ודו"ק והבן:

ספר מאור ושמש - פרשת תרומה

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי וגו'. פירש רש"י לי לשמי תרומה הפרשה יפרישו לי מממונם נדבה. יש לפרש על פי פשוטו פירוש רש"י הנ"ל. דהנה כשאדם רוצה לבא באמת לאמתו לעבודת הבורא ברוך הוא באמת לאמתו ליחד קודשא בריך הוא ושכינתא בכל עבודותיו צריך לזה פרישות גדול מבני אדם שלא יתחבר את עצמו לבני אדם שאינם הגונים רק לצדיקי הדור לפעמים לראות עבודתם השלימה והעיקר להתבודד במחשבתו תמיד להסתכל רוממות אלהותו יתברך שמו וזהו מדריגה אחת. ועוד צריך מדריגה אחרת שלא יאהב לקנות ממון הרבה רק צריך להיות במדת הסתפקות להסתפק במועט כי אם ח"ו יהיה אוהב כסף אזי לא יהיה יכול כלל לעבוד ה' באמת. והשני מדריגות אלו הם חיוב גדול לכל מי שרוצה לכנוס להיות עובד ה' באמת. וזהו פירוש כונת הרש"י הנ"ל עם פסוק הנ"ל ויקחו לי, כשתרצו ליקח כביכול קודשא בריך הוא דהיינו אלהותו יתברך שמו לשמי דהיינו לדבק קודשא בריך הוא ושכינתא וזהו לי לשמי, תרומה הפרשה מאת כל איש רצה לומר צריך מקודם לפרוש עצמך מאת כל איש שלא להתערב עצמך עם בני אדם רק להיות בהתבודדות גדול וזהו תרומה מאת כל איש. וגם צריך לפרוש את עצמו מתאוות ממון וזהו יפרישו לי ממונם רצה לומר שצריך לפרוש עצמו מממון שלא ירדוף אחר ממון רק ההסתפקות ואז ידבנו לבו לה' ויהיה יכול ליקח לי לשמי כביכול דהיינו ליחד העולמות העליונים עם התחתונים באין סוף ב"ה וברוך שמו כמובן. ואמנם יקרה לפעמים שנדמה לאדם שנצרך לממון ונותן עיניו בממון לפי שעה באומרו שלאחר זמן יהיה פרוש לשמו יתברך, על כן סיים רש"י ואמר נדבה רצה לומר שיהיה מיד בלי להניח לימים הבאים כי זה חילוק בין נדר לנדבה שנדבה אומר הרי זו ומפריש מיד ונדר אומר הרי עלי שמקבל על עצמו להפריש לאחר זמן והבן:

עוד על פסוק הנ"ל בהתעורר עוד איזה דקדוקים וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. פירש רש"י ז"ל ויקחו לי לשמי. לכאורה מלת לאמר הוא מיותר. גם יש לדקדק שאמר הכתוב ויקחו שמשמע אפילו לא ירצו ליתן ברצון יקחו מהם בעל כרחם וכן הוא באמת ששלש תרומות נאמרו כאן ועל מחצית השקל היו ממשכנין, ואם כן איך אמר הכתוב אחר כך אשר ידבנו לבו שמשמע שיתנו מרצונם הטוב. גם צריך להבין הלא תורתינו הקדושה היא נצחית ונוהגת בכל דור ודור בכל עת ובכל זמן איך שייך מצוה זו עתה בזמן הזה. ובזוהר הקדוש מאריך בזה שכתובים אלו מרמזים לדורות ומפרש ויקחו לי תרומה היינו שיקח האדם לעצמו התרוממות לעבודת הבורא ברוך הוא. מאת כל פירוש שזאת יוכל להשיג על ידי שמדבק עצמו אל הצדיק שנקרא כל. עיי"ש. אמנם לא כל אחד ואחד יוכל להתבונן ולדעת מי הוא הצדיק האמיתי, אשר בכוחו לרומם נשמות ישראל לאביו שבשמים לקשר אותם בשרשם שידבק עצמו אליו:

והענין הוא דהנה קודשא בריך הוא וישראל ואורייתא חד ובאורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא דהיינו על ידי כ"ב אתוון דאורייתא וכל אות ואות הוא כלול בשם הוי"ה ב"ה וכל איש מישראל יש לו חלק באות מאותיות התורה. וזהו שאנו אומרים אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד, אח"ד בגימטריא י"ג הן י"ג מכילין דרחמין והן שלשה הויות ושלשה פעמים אחד הוא ט"ל והן טל אורות, ולכן אנו אומרים אתה אחד בשבת במנחה שאז הוא רעוא דרעוין ונתגלין הט"ל אורות. וזהו כל העוסק בתורה טל תורה מחייהו רצה לומר על ידי עסק התורה יוכל האדם להתדבק בהט"ל אורות שהן החיות של כל העולמות. אמנם צריך שתקדים התשובה לעסק התורה כמו שאמר אדמו"ר הרב הקדוש רבינו יעקב יצחק הלוי זצוק"ל מלובלין כל הלומר בלא תשובה עליו הכתוב אומר ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי, וענין זה הובא כמה פעמים בכתבים שלי באריכות. אך לבא לידי תשובה אמיתית לאו כל אדם זוכה אלא מי שהוא צדיק גמור הוא דבוק תמיד בתשובה עילאה ולכן נקרא הצדיק כל כי תיבת כל גימטריא חמשים רצה לומר שהוא דבוק בנו"ן שערי תשובה ועל ידי זה הוא ממשיך השפעות טובות מעולם התשובה, רק על ידי שמדבק עצמו אל הצדיק ממנו יקח איך לבא לידי תשובה האמיתית. וכי תאמר איך נדע מי הוא אשר הוא דבוק תמיד בתשובה הלא יכול להיות שרואים מאדם מעשי נגלות שלו הן בלתי הגון על נכון ואף על פי כן לבו נשבר בקרבו ויקד כיקוד אש בקרבו בהתלהבות גדול להבורא ברוך הוא, על זה הודיעו לנו חז"ל מי הוא הצדיק באמת שאיתא בגמרא מה בין נדר לנדבה נדר האומר הרי עלי נדבה האומר הרי זו, ואיתא שם שהחסידים הראשונים היו מביאין כבש לעזרה וסומכין את ידן עליו ושחטו כדי שלא יבאו לידי מעילה. הרי שקראו חז"ל צדיקים לאותן שמדקדקים על עצמם כחוט השערה בעבדות השם כי מעשה הנגלות הן הוכחה על הפנימיות והן אמת שצריך להיות הצנע לכת אבל מכל מקום גם מעשה הנגלות שלו צריכים להיות בכשרון שלא יהיה בהם שום דופי:

וזה ביאור הכתוב וידבר ה' אל משה לאמר היינו שידבר אל בני ישראל לאמר לדורות הבאים ויקחו לי תרומה פירוש שיקחו לעצמן התרוממות בעבודת הבורא ברוך הוא. ופירש רש"י ויקחו לי לשמי, פירוש ל"י בגימטריא מ"ם רומז לתורה שניתנה למ"ם יום, והוא המ"ם רבתא מלמרבה המשרה, ומשם נשתלשל השם הוי"ה ב"ה והוא ושמיה חד ורצה לומר שילמוד אדם תורה על דרך זה שעל ידי עסק התורה יתדבק בו יתברך שמו ויגרום בלימודו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא. וממי יוכל לקבל לתת עצות בנפשו איך לבא לידי השגה זו, אמר הכתוב מאת כל רצה לומר מאת הצדיק שנקרא כל ומי הוא הצדיק אשר אליו יתדבק האדם ללמוד ממנו עבודת השם אמר הכתוב איש אשר ידבנו לבו פירוש נדבה הוא האומר הרי זו כנ"ל ורצה לומר זהו הצדיק האמיתי מי שמעשיות הנגליות הן בכשרון בלי שום דופי שנוכל לומר עליו במזומנים כמראה באצבע זו הן המעשים טובים שלו שמעשיו הנגליות הן הוכחה על פנימיות מעשיו ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו הטובים מצדיק כזה אשר הוא מדקדק על עצמו כחוט השערה ממנו תקחו את תרומתי רצה לומר ממנו תוכלו ליקח התנשאות לעבודת השי"ת:

עוד על פסוק הנ"ל וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. הדקדוק הוא למה נאמר תרומה שהוא לשון התנשאות היה לו לומר ויקחו לי נדבה כמו שכתוב אחר כך איש אשר ידבנו לבו. ונראה בזה דהנה כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ודרשו חז"ל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם מלמד שכל אחד ואחד מישראל יראה את עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו שהאדם צריך להזדכך את עצמו מכל מיני גשמיות כדי שיהיה מרכבה לשכינה הקדושה כי קודשא בריך הוא וישראל ואורייתא חד הן, ובאורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא וכונת הבריאה היה כדי שיהיה שכינתו בתחתונים. ועל כונה זו צוה לעשות משכן כדי שיצמצם שכינתו בתחתונים ובמשכן היה ציור ותבנית של כל העולמות כמו שאיתא במדרש יודע היה בצלאל לצרף האותיות שנבראו בהם שמים וארץ, ואדם הוא עולם קטן כלול מכל העולמות לכן אם האדם מזדכך עצמו מכל וכל ומקדש את רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו זוכה ונעשה מרכבה לשכינה והשכינה מדברת מתוך גרונו. וכבר אמרתי על פסוק ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו שהפסוק הזה הוא בלתי מובן שאמר הכתוב ככל אשר אני מראה אותך היה לו לומר ככל אשר אני מראה לך כי תיבת אותך מורה על עצם הגוף ומשמעות שלו שאני מראה אותך לאחרים. גם שאמר את תבנית המשכן וגו' קשה הלא המשכן שלמעלה שהראה למשה הוא עצם המשכן והמשכן שעשו ישראל הוא תבנית המשכן שלמעלה שמכוון כנגד משכן שלמטה ואיך שייך לומר אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, אדרבה המשכן שהראה למשה הוא עצם המשכן. עוד קשה שאמר וכן תעשו לשון רבים וכי כל ישראל יעשו המשכן. גם מהיכן יבינו לעשותו כמו שראה וכי אפשר לקרב לשכל האדם להבינו שיעשה כמתכונת דבר רוחני:

ויובן גם כן על פי דרכינו כי משה רבינו ע"ה הזדכך את עצמו מכל מיני גשמיות עד שנעשה כולו רוחניות ונעשה מרכבה לשכינה והיה הוא תבנית משכן שלמעלה וממנו היו יכולים ללמוד בני דורו איך לעבוד את השי"ת לזכות אל השגות משה רבינו. וזהו פירוש הכתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כלומר שכל איש הישראלי יזדכך עצמו מכל וכל כדי שיהיה מרכבה לשכינה, אמנם לאו כל אדם יודע באיזה דרך ישכון אור לדעת מהיכן יבא לזכות להשגה זו, אמר הכתוב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו' ורצונו לומר ככל אשר אני מראה אותך לבני דורך את תבנית המשכן רצה לומר שאתה הוא תבנית המשכן שלמעלה וכן תעשו פירושו ואתם תלמדו לעשות כמו כן שתהיו מרכבה לשכינה כי כל האדם יוכל לבא להשגות משה רבינו. היוצא לנו מדברים אלו שתכלית העבודה הוא להזדכך את עצמו ויעשה מרכבה להשכינה כדי שיהיה שכינתו בתחתונים כמו שהיה כונת הבריאה שיהיה שכינתו בתחתונים ויתגלה מלכותו במהרה. והנה אמרנו על פסוק מלכותך מלכות כל עולמים היינו שמדת המלכות הוא החיות של כל העולמות אך הוא מסובב בקליפות והקדושה הוא בהעלם וצריכים אנו להעלות המלכות שמים שתתיחד עם דודה ויתגלה מלכותו על כל העולמות ויהיה ה' אחד ושמו אחד, ומדת המלכות נקראת אדנ"י כמאמר הכתוב ואם אדונים אני איה מוראי, ונודע שכל ספירה מעשר ספירות הוא כלול מכל העשר ספירות נמצא שיש עשר פעמים אדנ"י וצריכים אנו להעלות כל מדות אדנ"י ולבנות קומת השכינה. ולדעתי שזה גם כן כונת של מאת אדנ"י הקודש כי כל מדת אדנ"י כלול מכל העשר קדושות ונתרבה למאה והיה כונת של המאה האדנים להעלות ולבנות כל קומת השכינה כל היו"ד מדות אדנ"י שהם כלולים מכל העשר קדושות והנה עשר פעמים אדנ"י עם הכולל עולה בגימטריא תרנ"א כמנין תרומה:

וזהו ביאור הכתוב ויקחו לי תרומה רצונו לומר שתנשאו מדת המלכות שהוא עשר פעמים אדנ"י כמנין תרומה כנ"ל שתתיחד עם השם הוי"ה ב"ה ויתגלה מלכותו במהרה. ועשר פעמים הוי"ה אדנ"י עולים בגימטריא תתק"י, ואיש אשר ידבנו לבו עולה בגימטריא תתקכ"ב י"ב עודף על מנין עשר פעמים הוי"ה אדנ"י ורומז לי"ב גבולי אלכסון י"ב שבטי יה שהם י"ב צירופי הוי"ה ועם המקור הן י"ג מכילין דרחמי. וזהו ויקחו לי תרומה כלומר שתנשא את המלכות שמים העולה כמנין תרומה כנ"ל איש אשר ידבנו לבו כלומר שתתיחד הוי"ה אדנ"י והעשר הויות יופיעו אל העשר מדות אדנ"י ויתבטלו הקליפות הסובבים המלכות שמים ויתגלו הי"ג מכילין דרחמי על הכנסת ישראל ואז יהיה ה' אחד ושמו אחד:

ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו וגו' ועשית כפרת זהב טהור אמתים וחצי ארכה ואמה וחצי רחבה ועשית שני כרובים וגו'. ואיתא במדרש דבר אחר ועשו ארון מפני מה בכל הכלים האלה כתיב ועשית ובארון כתיב ועשו אמר רבי יהודה בר שלום אמר לו הקב"ה יבאו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה. הענין הוא על פי מה שאמרנו למעלה שכל איש הישראלי יש לו חלק באות מאותיות התורה ועיקר עסק התורה שילמוד למען יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא וכפי כוחו שיוכל לעסוק בתורה יקבץ על יד הגם שאינו יכול ללמוד כל התורה כולה אם יעשה על כונה הנ"ל לעשות נחת רוח ליוצרו ובוראו היא רצויה. כמובא במדרש על פסוק וקובץ על יד ירבה שהשוטה אומר מי יוכל ללמוד כל התורה נזיקין ל' פרקים וכו' והחכם אומר אלמוד היום שני פרקים ולמחר שני פרקים וכו'. גם איתא במדרש על פסוק ועשו ארון הדא הוא דכתיב שדי לא מצאנוהו שגיא כח וגו' אלא כך אמר אליהוא לא מצינו כח גבורתו של הקב"ה עם בריותיו שאין הקב"ה בא בטרחות עם בריותיו לא בא על האדם אלא לפי כוחו אתה מוצא כשנתן הקב"ה התורה לישראל אלו היה בא אליהם בחוזק כוחו לא היו יכולים לעמוד שנאמר אם יוספים אנחנו לשמוע וגו' אלא לא בא אליהם אלא לפי כוחן שנאמר קול ה' בכח בכוחו לא נאמר אלא בכח לפי כוחו של כל אחד ואחד ולכך הביא המדרש הזה על פסוק ועשו ארון להורות לנו שיעסוק האדם בתורה כפי כוחו אשר יוכל להשיג רק שיהיה על כונה הנ"ל:

והנה אמרנו כמה פעמים והובא בספרי קודש באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא שמשם הוי"ה ב"ה נשתלשלו הכ"ב אתוון דאורייתא ברל"א שערים, נמצא כל אות ואות הוא כלול משם הוי"ה ב"ה. ובשם הוי"ה כלולים כל העשר ספירות שי"ה הן המוחין והוא"ו הוא הששה קצוות והה"א תתאה הוא מלכות. נמצא הכ"ב אתוון עולין בגימטריא ר"ך כי בכל אות ואות יש שם הוי"ה ב"ה שהוא כלול מעשר ספירות, לכן עיקר עסק התורה צריך להיות על דרך זה דהיינו שידבק עצמו באותיות התורה בעת לימודו וליחד האותיות עם השם הוי"ה ב"ה. הגם שעבדות זה הוא יקר מאד ולאו כל אדם זוכה לזה כי אם יחידי סגולה, עם כל זה כל אחד מישראל יש בו חלק מהתורה ועל ידי עסקו בתורה לעשות נחת רוח ליוצרו נעשה היחוד זה. ואיתא בזוהר הקדוש השם הוי"ה נקרא אמה:

ומזה נבא לביאור, ועשו ארון כתיב ועשו שיבאו כולן ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה כנ"ל. עצי שטים, שטי"ם בגימטריא שט"ן ורצה לומר שהתורה הוא עצה נגד השטן כמאמר חז"ל בראתי יצר הרע בראתי לו התורה תבלין, ורמז לנו הכתוב גודל יקר העבדות של עסק התורה איך תהיה אמר הכתוב אמתים וחצי ארכו, אמה הוא שם הוי"ה כנ"ל ובשם הוי"ה הוא ד' אותיות נמצא אמתים וחצי הן עשר אותיות, היינו שעסק הלימוד תהיה ליחד השם הוי"ה מתתא לעילא דרך העשר ספירות. ואמה וחצי רחבו אמה וחצי הן ששה אותיות דהיינו שצריך לתקן על ידי עסק הלימוד הששה מדות. ואמה וחצי קומתו הן גם כן ששה אותיות נמצא הכל יש כ"ב אותיות רומז שצריך ליחד על ידי לימודו הכ"ב אותיות עם השם הוי"ה ב"ה שיעלה למספר ר"ך כנ"ל. ועשית כפורת זהב וגו' אמתים וחצי ארכו, אמתים וחצי הן עשר אותיות ואמה וחצי רחבו הן ששה אותיות, ועשית שנים כרבים, כרבים גימטריא שני מאות ושבעים ושנים ונשאר על ר"ך שהן מספר הכ"ב אתוון נשאר עוד נ"ב ועם הששה עשר אותיות הנרמזים בהאמות של הכפורת כנ"ל יש ס"ח כמנין חיים כמספר אהי"ה הוי"ה אהי"ה ורומז אם האדם לומד על דרך זה שמיחד הכ"ב אותיות עם השם הוי"ה ב"ה זוכה לחיים הנצחיים:

ועשית שנים כרובים זהב מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת. יש לפרש על פי רמז דהנה הארון מרמז לתורה כנ"ל. וזה ידוע מכל ספרי הקודש כשאדם רוצה ללמוד תורה לשמה אזי צריך קודם כל לימוד לעשות תשובה קודם שמתחיל ללמוד כי אדם אין צדיק בארץ וגו' ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי על כן צריך האדם קודם הלימוד לפשפש במעשיו לעשות תשובה ולמצוא לעצמו חסרונות במעשיו וירצה מעתה להיות עובד ה' באמת ללמוד ולעשות. וגם אחר הלימוד כשפוסק מלימודו אחר שלמד השיעורין דיליה צריך לפשפש אם היה לו איזה פניה ח"ו בלימודו או ח"ו איזה כונה אחרת שלא לשמה וצריך להרהר בתשובה על שלא היה לימודו כהוגן ח"ו נמצא כל ימיו בתשובה וכן בכל עשית המצוות צריך גם כן לעשות תשובה מקודם ואחר כך כנ"ל. וזהו פירוש הפסוקים הנ"ל דהנה הארון מרמז לתורה, והכפורת מרמז לתשובה כמו תשובה מכפרת על עונותיו, וזהו לשון כפורת דהיינו שתעשו תשובה קודם הלימוד התורה. וזהו ועשית שנים כרובים זהב ופירש רש"י פרצוף תינוק להם, דהיינו שצריך האדם לעשות תשובה ויהיה נכנע בעיניו ונדמה כתינוק בן יומו שלא עשה עדיין כלום מצוות ומעשים טובים. ושני פעמים צריך האדם לעשות תשובה ולעשות לעצמו כתינוק דהיינו קודם הלימוד ואחר הלימוד כנ"ל, וזהו שנים כרובים רצה לומר שני פעמים צריך אדם להחזיק עצמו כרביא דהיינו כתינוק בן יומו דהיינו קודם הלימוד ואחר הלימוד כנ"ל, וצריך לחברם יחד וזהו משני קצות הכפורת דהיינו שתעשו תשובה קודם הלימוד ואחר הלימוד בלי שום פירוד ביניהם, וזהו מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת. וזהו פירוש הפסוק שכתוב אחר כך ואל הארון תתן את העדות ופירש רש"י איני יודע מה מלמדינו שהרי כתיב למעלה, ועל פי דברינו הנ"ל אתי שפיר שהכתוב מרמז לנו שאחר שתעשה הכפורת דהיינו תשובה שיתכפר לך כל עוונות על ידי תשובה אחר כך תוכל ללמוד בקדושה ובטהרה וזהו ואל הארון תתן את העדות אחר שתעשה תשובה כנ"ל:

ועשית את הקרשים למשכן עשרים קרש לפאת נגבה תימנה וארבעים אדני כסף וגו' ולצלע המשכן השנית וגו' עשרים קרש וארבעים אדניהם כסף וגו' ולירכתי המשכן ימה תעשה ששה קרשים ושני קרשים תעשה למקצעות המשכן וגו' והיו שמונה קרשים ואדניהם כסף ששה עשר אדנים וגו' ועשית בריחים וגו' חמשה לקרשי צלע המשכן האחד וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן לירכתים ימה והבריח התיכון בתוך הקרשים וגו'. ויש לרמוז בפסוקים אלו על פי מדרש רבה בפרשה זו על פסוק ועשו ארון וזה לשונו. דבר אחר שדי לא מצאנוהו שגיא כח בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן התחיל מתמיה ואומר כבודו של הקב"ה מלא עליונים ותחתונים והוא אומר עשה לי משכן וכו' לכך אמר משה יושב בסתר עליון אמר רבי יהודה בר סימון יושב בסתר הוא עליון על כל בריותיו מהו בצל שדי בצל שעשה בצלאל בצל אל בצל רחום בצל חנון אין כתיב כאן אלא בצל שדי בצל שעשה בצלאל לכך נאמר יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן אמר הקב"ה לא כשם שאתה סבור כך אני סבור אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב ולא עוד אלא שארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה. הנה המדרש הזה הוא תמוה מראשו ועד סופו ואומר דרשוני:

על כן יש לפרש על פי רמז כך דהנה איתא במדרש וזוהר הקדוש שכל מעשי המשכן וכליו היו דוגמת מעשי בראשית, רצה לומר כמו שמעשי בראשית נבראו בחכמה ובתבונה ובדעת כמו שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו, כן במעשה המשכן נאמר וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת וגו'. וכן דרשו חכמי הגמרא במסכת ברכות יודע היה בצלאל לצרף האותיות שנבראו בהם שמים וארץ עי"ש, ורצה לומר פירוש המדרש והזוהר והגמרא על פי פשוטו כך כמו שכונת השי"ת בבריאת שמים וארץ היה כדי שיתגלה מלכותו על כל העולם דהיינו להיות שכינתו בתחתונים, כך היה כונת הבורא ברוך הוא במעשה המשכן להיות שכינתו בתחתונים על ידי עשיית המשכן וכליו. על כן כמו שברא הקב"ה העולמות על ידי צירופי שמות התורה על ידי חכמתו ובינתו ודעתו יתברך שמו כדי שיתגלה מלכותו על כל מעשי בראשית, כך היה צריך במעשה המשכן לעשות גם כן על ידי צירופי אותיות ושמות הקדושים כדי שעל ידי הכונה בצירופי השמות שיהיה לבצלאל בשעת עשית המשכן על ידי צירופי השמות ימשוך קדושה עליונה על המשכן וכליו שיתגלה עליהם התגלות השכינה על ידי צירופי אותיות ושמות הקדושים. וזהו יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ כי היה צריך ממש להמשיך הצירופי שמות שנבראו בהן שמים וארץ כי המשכן היה דוגמת בריאת שמים וארץ כדי שיתגלה מלכותו יתברך שמו על כל העולם והכל היה על ידי חכמה ובינה ודעת שנתן לו הקב"ה לצרף השמות בכל כלי וכלי שהיה דוגמה עליונה ממש וכן עשה:

וזהו פירוש המדרש הנ"ל דבר אחר שדי לא מצאנוהו שגיא כח כו' בצל אל בצל רחום בצל חנון לא נאמר אלא בצל שדי בצל שעשה בצלאל, רצה לומר על ידי צירופי ויחודי השמות שעשה בצלאל זה היה צל כביכול להמשכת אלהותו יתברך שמו על המשכן וכל כליו. והנה יש לומר בודאי היה כונת בצלאל בעשית המשכן גדול כל כך אשר אי אפשר לשום בריה להשיג כונתו הגדולה שממש עשה המשכן כמו שעשה כביכול הבורא שמים וארץ בכונה אחת כביכול על כן בודאי אי אפשר לשום אדם להשיג היחודים וצירופי השמות הקדושים שעשה בצלאל כדי להמשיך הבורא ברוך הוא במשכן ובכלים, אבל אף על פי כן התורה הקדושה נתנה רשות לדרוש ולחקור כדי להבין מעט מן המעט מעשה אלהינו יתברך שמו:

על כן יש לרמוז כך דהנה מעשה המשכן היה כדי להמשיך הבורא ברוך הוא לשכון בתוכנו, ונאמר שבטי יה עדות לישראל רצה לומר על ידי י"ב שבטי יה יש עדות שהקב"ה שורה בישראל. והנה הי"ב שבטים היו כנגד י"ב צירופי שמות הוי"ה ב"ה כל שבט נגד צירוף אחד משם הוי"ה ב"ה. ועיקר ההמשכה שיכול האדם להמשיך אלהותו יתברך שמו לתתא הוא על ידי השמות הקדושים הוי"ה אהי"ה אדנ"י כידוע מהזוהר הקדוש והתיקונים ליחד בכל ברכה הוי"ה אדנ"י מעילא לתתא ומתתא לעילא הוי"ה אהי"ה עיין בתיקוני זוהר. והנה בי"ב הויות יש מ"ח אותיות על כן הקרשים במשכן היו מ"ח קרשים להמשיך הי"ב צירופי הויות. ותחת המ"ח קרשים היו צ"ו אדנים וצ"ו עולה מספר א"ל אדנ"י וזהו השם שצריכים ליחד בעולם עשיה עיין בסידור האר"י בכונת התפלה, נמצא עולים כל מספר האדנים א"ל אדנ"י שכך עולה א"ל אדנ"י צ"ו. ואחר כך היו ששה עשר בריחים כמו שמוזכר בתורה חמשה בריחים לקרשי וגו' האחד וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית וחמשה בריחים לירכתים והבריח התיכון הרי ששה עשר בריחים, הגם שרש"י ז"ל מפרש שעם בריח התיכון היה ט"ו אף על פי כן מהכתוב משמע שששה עשר היו. נמצא מספר האדנים צ"ו וששה עשר בריחים עולים בין הכל קי"ב, וזהו מספר אהי"ה הוי"ה אדנ"י. נמצא היו מרמזים הקרשים ואדנים והבריחים על המשכת השמות הקדושים אלו כדי שיתיחדו השמות האלו וימשוך קדושת אלהותו יתברך שמו על ידי השמות הקדושים אלו על הקרשים ואדנים והבריחים והוא רחום יכפר עון:

וזהו פירוש המדרש הנ"ל אמר הקב"ה לא כשם שאתה סבור אני סבור אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב, רצה לומר כנ"ל שמספר הקרשים יהיו מ"ח כמנין אותיות שבי"ב צירופי הויות על ידי צמצום שכינתי וארד למטה לשכון עליהם והוא רחום יכפר עון. ולפי רש"י ז"ל שהיו חמשה עשר בריחים עם בריח התיכון יחסר אחד למנין יב"ק שמות תוכל ליקח הכולל להחשבון כי כך הוא הכלל בהחשבון שעל אחת לא דק בכל מקום כי מצטרף הכולל:

ספר מאור ושמש - פרשת תצוה

ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וגו'. יש לדקדק תיבת אליך הוא מיותר שהיה לו לכתוב ויקחו שמן זית וגו'. ויש לפרש שהתורה מרמזת לנו התועלת שיש בחברת הצדיקים, שיש תועלת להצדיק שמתחברים אליו אנשים יראי ה' וגם יש תועלת לאנשים המתחברים להצדיק. התועלת להצדיק הוא כך דהיינו כשנוסעים חברת אנשים להצדיק מחמת שבא בלבם איזה התעוררות שרוצים לעבוד ה' באמת ואינם יכולים ליתן עצות לנפשם איך ומה יכולים לעבוד ה' באמת ובאים לצדיק בהתעוררות זו לשמוע מן הצדיק תורת ה' ועצות איך לעבוד ה' ועל ידי אתערותא זאת גורמים לצדיק שבא לו קדושה גדולה מהבורא ברוך הוא שכליות חדשות לחדש בתורה חידושים עצות טובות והנהגות טובות איך לעבוד ה' באמת כל אחד ואחד לפי שכלו. וזהו תועלת הצדיק שהקב"ה משפיע לו שכליות חדשות בתורה ועבודה בשבילם. וממילא התועלת שלהם מבואר שמקבלים מהצדיק קדושות ופרישות ועצות טובות לעבודת הבורא ברוך הוא. ונחזור לפירוש הפסוק הנ"ל ואתה תצוה את בני ישראל רצה לומר שהתורה מדבר להצדיק הגדול שבדור אשר מצוה לבני ישראל איך לעבוד ה' על פי התורה הקדושה, וגם תצוה הוא לשון התחברות, שרצה לומר שהצדיק מחבר עצמו לבני ישראל להיות עמם בצותא וחברותא חדא, אזי התועלת גדול לצדיק שהם יקחו אליך שמן זית זך רצה לומר שהם גורמים שישפיע הקב"ה להצדיק שכליות גדולות המרמזים לשמן ששמן מרמז לחכמה עילאה. וזהו ויקחו אליך רצה לומר שהם גורמים לך על ידי התעוררות שלהם שתקח אתה השמן זית זך המרמז לחכמה. גם עוד תועלת אחר להצדיק מאותם בני אדם הבאים אצלו לשמוע ממנו תורות ועצות לעבודת הבורא ברוך הוא דהנה בודאי כשבאים בני אדם להצדיק לדרוש ולחקור אחר עצות ועבודת ה' בודאי באים בהכנעה גדולה ובשברון לב גדול, על כן באתערותא זו מביאים בלב הצדיק גם כן הכנעה גדולה בלבו וגם לבו נשבר בקרבו, שמחשב בלבו איך באו אלי אנשים כשרים וצדיקים לשמוע עצות לנפשם איך לעבוד ה' ואני בעצמי צריך לשמוע וליתן עצות לנפשי כי איני יודע איך לעבוד ה' באמת וממילא נשבר לבו בקרבו על ידי זה, וזהו הכנעה יתירה בא לו מחמת אלו בני אדם אשר באו בהכנעה אצלו הגם שדרכו של הצדיק להיות תמיד לבו נשבר אף על פי כן כשבאים בני אדם יראים ושלמים אצלו משבר לבו יותר ויותר. וזהו ויקחו אליך שמן זית רצה לומר שיקחו אליך מדריגה זו שתבא שתהיה נשבר ויהיה לך מרירות גדול על עוונות ועל החסרונות שלך כמו שאמרה יהיו מרורים כזית כי זית טבעו מר מאד כן תגרמו לך חברת הצדיקים שתתמרמר מאד בלב נשבר. וזהו כתית רצה לומר שתהיה משובר ודכאי לבב ונכנע גדול, למאור לקבל המאור העליון להעלות נר תמיד כשהאדם הוא בהכנעה אזי יוכל לעלות נרות ויחודים תמיד ולהעלות נשמות בני ישראל לקרבם להבורא ברוך הוא וברוך שמו:

ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל וגו' ועשית חשן משפט וגו' ומלאת בו מלאת אבן ארבעה טורים אבן טור אדם פטדה וברקת הטור האחד והטור השני נפך וגו' והיו על לב אהרן בבאו לפני ה' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד. נראה על פי רמז דהנה צדיקים שבדור עליהם מוטל תמיד שיראו להפך מדת הדין למדת הרחמים ולהמתיק הגבורות בשרשם. ועל זה היו מרמזים גם כן הבגדי כהונה לכפר על בני ישראל כידוע דרשת חז"ל שכל אחד מהבגדים היה מכפר על עבירה אחרת, ובודאי הבגדים בעצמם בלא לבישת הכהן הגדול בהם לא עשו כלום כי אם בעת התלבשו הכהן גדול בבגדים בודאי היה מיחד העולמות שהיה שייך לאותו בגד אשר לבש ועל ידי זה היה מעורר רחמים על ישראל שיתכפרו עוונותיהם. וזהו שדרשו חכמי הגמרא עודו על מצחו מכפר אין עודו על מצחו אינו מרצה. ועיקר הכל שעל ידו יוכל הצדיק להפך מדת הדין לרחמים הוא שצריך לדבק עצמו במדת אין דהיינו שלא יהיה נחשב בעצמו לכלום רק להיות תמיד בבחינת מה כמו מדת משה רבינו ע"ה שהיה במדריגת מה על ידי כך היה עומד תמיד בפרץ בפני המקטרגים להפך מדת הדין למדת הרחמים, כך צריך כל צדיק וצדיק לאחוז דרכו בקודש לדבק עצמו במדת מה על ידי זה יוכל להפך מדת הדין למדת הרחמים:

וזהו פירוש הפסוקים הנ"ל ולקחת את שתי אבני שה"ם, דהנה ידוע כי אותיות נקראו אבנים בספר יצירה, וזהו ולקחת את שתי אבני שה"ם רצה לומר תקח שתי אותיות מתיבת שה"ם שהוא צירוף מש"ה ולקחת מדת משה דהיינו שתי אותיות מ"ה ממש"ה והוא תיבת שה"ם ועל ידי שתקח לעצמך שתי אותיות הנ"ל דהיינו מ"ה משהם ותהיה במדריגת מה, ופתחת עליהם שמות בני ישראל רצה לומר שתחרוט ותצור על שמות בני ישראל גם כן מדריגת מה דהיינו שיהיו נכנעים בתשובה שלימה ויהיו נזכרים לפני ה' תמיד לרצון. וזהו גם כן מרמזים ארבעה טורי אבן בחשן כי אותיות של אבנים שבחשן עולים מ"ה אותיות דהיינו כך אדם פטדה ברקת המה י"א אותיות, נפך ספיר יהלם המה גם כן י"א אותיות, לשם שבו אחלמה המה גם כן י"א אותיות, תרשיש שהם ישפה המה י"ב אותיות ובהצטרפם יחד עולים מ"ה אותיות בלי אותיות הפעולה, רק כנ"ל שזהו מרמז שיאחז הכהן גדול עצמו במדת מה ואז יהיה תמיד בתשובה, ועל ידי זה ונשא את משפט בני ישראל על לבו רצה לומר שירומם וינשא את המשפטים דהיינו הדינים והגבורות שיהיו על בני ישראל ירומם אותם לפני ה' רצה לומר לשרשם שהיה קודם התגלות ויומתקו בשרשם ולא יצאו לשלוט ח"ו על ישראל רק שיתגלה חסדים ורחמים על כנסת ישראל:

ועשית את מעיל האפוד וגו'. וכתיב כאן אפוד מלא בא"ו. והיה פי ראשו וגו' לפיו סביב מעשה אורג וגו'. יש לרמוז בזה על פי הכתוב זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' אשר קרך בדרך וגו' והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב וגו' תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח. ויש לדקדק שהרי מצינו בספרים הקדושים שהתורה היא נצחית ונוהגת בכל עת ובכל שעה ואם כן ראוי לשום לב האיך שייך המצוה הזאת בזמנינו בזמן הגלות המר הזה. ולהבין זאת נקדים לפרש המשנה במסכת מגילה, מגילה נקראת בי"א ובי"ב ובי"ג ובי"ד ובט"ו לא פחות ולא יותר. ויש לדקדק דהיה לו לומר לא קודם ולא מאוחר מאי לא פחות ולא יותר. ונראה דהנה ידוע מפי סופרים ומפי ספרים דהעיקר הוא שיהיה אחדות בישראל והוא רגל אחד שכל התורה כולה נסמך עליו כידוע מגמרא גבי הלל עם אותו הגר עי"ש. ופסוק מלא הוא גם חלילה כשישראל עובדי עבודה זרה אם יש שלום ביניהם אזי אין שום שטן יכול להם כדכתיב חבור עצבים אפרים הנח לו, ולהיפוך חלילה בביטול מצוה זאת על ידי שנאת חנם נחרב בית שני כדאיתא בגמרא, וכל המתקת הדינים תלוים בזה כי אהבה גימטריא אחד שהוא גימטריא י"ג, ועל ידי זה יכולים הצדיקים להמשיך י"ג תיקוני דיקנא על כנסת ישראל ממקור העליון שהוא מזלא עילאה גימטריא ג' הויות מספרם ע"ח כמנין מזל"א כידוע, שמשם נמשך הי"ג תיקוני דיקנא וכל זה על ידי אהבה שאוהבים ישראל זה את זה בלב שלם ועל ידי זה נמשך י"ג תיקוני דיקנא לכנסת ישראל. ועוד, אהבה הוא שם המפורש בנקודות ידועים כדאיתא בסידור האר"י ז"ל על סדר העבודה דיום הכיפורים והכהנים והעם וכו' השם הנכבד והנורא מפורש שהוא אהבה בנקודותיו עי"ש, אף על פי שבסידור של האר"י ז"ל כתוב שהשם המפורש הוא שם אהכ"ה ויוצא מסופי תיבות של פסוק ל'א תאונ'ה אלי'ך רע'ה, אמנם בסידור של רבי שבתי ראשקאוויר כתב בשם קדמון אחד שהנוסחא הישרה היא שם של אהבה עי"ש.

ובזה יובן שמאריכין הכהנים כשעולין לדוכן בברכה שמברכין קודם נשיאת כפים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה ומאריכין בתיבת אהבה שהוא שם המפורש כנ"ל כדאיתא בגמרא שהיו מברכין את העם בשם המפורש וזה כנ"ל. והנה איתא במדרש והובא ברש"י ז"ל אשר קרך בדרך שהוא לשון קרירות משל לאמבטי רותחת כו', ולדברינו הנ"ל היינו לשון קרירות שכיבה האש אהבתם וקיררו אותה שהיו מתחלה בחמימוח ובהתלהבות לאהוב זה את זה, ועמלק הביאם לידי קרירות וצינן את אהבתם מלאהוב אחד את חבירו. ועל ידי מה הקרירם, על ידי התנשאות וגאוה שעמלק גימטריא ר"ם שהוא לשון התנשאות וגבהות וגאוה, מפני שעיקר הדבר שמביא לאהוב אחד את חבירו הוא על ידי שכל אחד ואחד שפל ומבוזה בעיני עצמו שמוצא תמיד חסרונות בכל מעשיו ורואה את צדקתו ומעשיו של חברו וגדול מאד בעיניו על ידי כן אוהב את חבירו והוא באחדות עמו. לאפוקי אם הוא גדול בעיני עצמו והוא בגאוה אזי ממילא רואה חסרונות של חבירו ועל ידי כן הוא שונא אותו לפי שחבירו שפל מאד בעיניו. ועמל"ק גימטריא ר"ם והוא הקריר את ישראל מחמימות והתלהבות שהיה להם מקודם לאהוב זה את זה כנ"ל. והנה ידוע מספרי הקודש שיש חמשה חסדים וחמשה גבורות ועבודת הצדיקים הוא להמתיק את החמשה גבורות על ידי שממשיכין ממקור העליון רחמים גמורים מי"ג מכילין דרחמי שהוא מזלא גימטריא שלשה הויות כנ"ל שהוא מקור לי"ג תיקוני דיקנא, ועל ידי כן נמתקים החמשה גבורות ונמשך החמשה חסדים על כנסת ישראל:

והנה קריאת המגילה היא בחמשה זמנים הנ"ל י"א י"ב י"ג י"ד ט"ו כדי להמתיק החמשה גבורות הנ"ל על ידי מזלא עילאה כנ"ל ולמשוך החמשה חסדים לכנסת ישראל. ובכל יום מהימים הנ"ל נמתק מהחמשה גבורות בכל יום אחד, ובפורים גופא נמתקים כולם ונמשכים על כנסת ישראל חסדים טובים ומגולים וכל השפעות טובות. וזה מגלה נקראת, מגלה בלא יו"ד גימטריא מזל"א שהוא מקור הי"ג מדות של רחמים שהם י"ג תיקוני דיקנא עילאה, נקראת בי"א בי"ב ובי"ג ובי"ד ובט"ו חמשה זמנים כנ"ל, ולא פחות פירוש לא פחות מחמשה זמנים הנ"ל כי פחות אינו מועיל להמתיק את החמשה גבורות הנ"ל ולא יותר כי אין צריך יותר והבן. ושפיר מתורץ שנקט לשון לא פחות ולא יותר:

ומשם בארה הוא ביאור הפסוק זכור את אשר עשה לך עמלק שהמצוה הזאת שייך גם בזמנינו דהיינו זכור את אשר עשה לך עמלק אשר קרך בדרך כנ"ל שהקרירך מחמימותך ומהתלהבותך שהיה לך לאהוב כל אחד ואחד את חבירו ועל ידי מה הקרירך על ידי גאוה והתנשאות שהוא ר"ם גימטריא עמל"ק, ולזה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב דהיינו לאחר שתסיר ממך הקליפות והמקטריגים שהם שונאים באמת את האדם על ידי סיוע שהקב"ה עוזר את האדם שאלמלא עוזרו אינו יכול לו כידוע, וזה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב וגו' בארץ אשר ה' וגו' דהיינו שתכנס בארץ העליונה שהוא מלכות שמים שהוא עבדות הצדיקים האמיתיים וזה השער לה' צדיקים יבאו בו, תמחה את זכ"ר עמל"ק רצה לומר שתמחק תיבת זכ"ר מתיבת עמל"ק וישאר מעמלק י"ג שהוא גימטריא אהב"ה ואהבה גימטריא אח"ד והוא שם המפורש כנ"ל שאהב"ה הוא שם המפורש כנ"ל שעל ידי מחיית עמלק יהיה השם שלם דהיינו כנ"ל כשתמחה מעמל"ק תיבת זכר נשאר מעמל"ק י"ג שהוא גימטרא אהב"ה:

ובזה יובן מאמר חז"ל על פסוק ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אח"ד, שעתה לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב בהוי"ה ונקרא באדנ"י ולעתיד לבא יהיה כולו נקרא בהוי"ה, פירוש כנ"ל כי לעתיד בביאת משיחנו במהרה בימינו יהיו ישראל אוהבים זה את זה ויהיו באחדות גמור זה עם זה ואפילו העכו"ם יאמרו לישראל בית יעקב לכו ונלכה וגו' ועל ידי כן הקב"ה יאהוב את ישראל גם כן אהבה גדולה עד אין שיעור ואין חקר. ושני פעמים אהב"ה הוא גימטריא שם הוי"ה, וזהו נקרא בהוי"ה לעתיד שיתיחד הקב"ה עם הכנסת ישראל וממילא יתיחד הכל מנקודה קטנה שבארץ עם כל הברואים שבעולם עד למעלה למעלה עד אין סוף ב"ה כי אהבה גימטריא אח"ד ויהיה נקרא השם המפורש שהוא שם אהבה בשלימות, כי לעת עתה אין נקרא השם המפורש הנ"ל מחמת שחסר אהבה עדיין בין ישראל שאינם באהבה גמורה זה עם זה כדמבעי למהוי, אבל לעתיד יתוקן זאת ויהיה אהבה שלימה בין ישראל וכן יהיה אהבה בין כל הברואים כדכתיב וגר זאב עם כבש ואריה כבקר וגו' ומחמת שיהיה אהבה שלימה בין ישראל על ידי כך יתיחדו הכל ויהיה יחוד גמור מנקודת הארץ עם כל הברואים עד למעלה למעלה עד אין סוף ב"ה, ואז יהיה השם נקרא ככתיבתו דהיינו ב' פעמים אהב"ה הוא הוי"ה בגימטריא כנ"ל ואז יתגלה השם המפורש שהוא אהב"ה כנ"ל והוא גימטריא אח"ד. וזה ביום ההוא וגו' ושמו אח"ד רצה לומר שיהיה שמו נקרא אח"ד שהוא אהב"ה שהוא שם המפורש כנ"ל ודו"ק והבן:

ובזה יובן הגמרא דמסכת ראש השנה על פסוק והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה וכו' אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין וכו', ויש לדקדק על לשון מסתכלין כלפי מעלה מאי זה כלפי מעלה היה לו לומר כל זמן שישראל משעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין וכו'. ותו מאי שייכות לזה שירים משה את ידו שעל ידי כן היו מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם באיזה אופן היה זאת. אלא הענין הוא שידוע שמדריגתו של משה רבינו ע"ה היה מדת ענוה שהיה עניו ושפל מכל אדם אשר על פני האדמה והיה כל אדם חשוב ממנו בעיני עצמו, וזה היה עבודתו להביא את ישראל גם כן למדריגה הזאת שיאהוב כל אחד את חבירו על ידי שיהיה שפל בעיני עצמו וחבירו יהיה במעלה גדולה ממנו ועל ידי כן יאהב את חבירו כנ"ל:

וזה כאשר ירים משה את ידו פירוש ידו רצה לומר כוחו פירוש כאשר ירים משה את ידו דהיינו כוחו ומדריגתו שהוא מדת ענוה באמת והיה בישראל גם כן מדת ענוה ואז היה מסתכל כל אחד מעלה של חבירו והיה שפל מאד בעיני עצמו ועל ידי כן אהב כל אחד את חבירו באהבה שלימה על ידי כן היו נוצחים את עמל"ק שהוא גימטריא ר"ם שהיה מביאם לידי גאוה וגדלות וגבר ישראל. וזה מרמז הגמרא הנ"ל כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה רצה לומר שהיו מסתכלין כל אחד ואחד על מעלה של חבירו ובזה היו משעבדין את לבם כנ"ל והיו מתגברין כנ"ל:

ונחזור לקדמות הענין הפסוק ועשית מעיל האפוד, שידוע מהגמרא שמעיל מכפר על לשון הרע שהוא בא מחמת גאוה והתנשאות שעל ידי כן מדבר לשון הרע על חבירו ושונא אותו שהוא מדת עמל"ק שגימטריא ר"ם כנ"ל. וכן אפוד מכפר על עבודה זרה וידוע ששנאת חנם שקול כנגד עבודה זרה. וגילוי עריות ושפיכות דמים. ונמצא על ידי מעיל האפוד שלבש כהן גדול היה מכפר על ישראל על גאוה שהוא מדת עמל"ק שגימטריא ר"ם כנז"ל. על כן מרומז בפסוק הנ"ל שפה ל'פיו ס'ביב מ'עשה א'ורג ראשי תיבות סמא"ל שהוא שרו של עמלק כידוע כדי לתקן על ידי מעיל האפוד שלבש כהן גדול לשון הרע ושנאת חנם ולנצח את עמל"ק שהוא סמא"ל על כן נכתב אפוד מלא בא"ו שמעיל האפוד גימטריא עמל"ק עם התיבה לרמוז שהיה מכפר על מעשי עמלק היינו גאוה ולשון הרע כנ"ל:

ספר מאור ושמש - פרשת כי תשא

וידבר ה' אל משה לאמר ראה קראתי בשם בצלאל וגו' ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת וגו' ויאמר ה' אל משה לאמר ואתה תדבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם וגו' ושמרתם את השבת וגו' ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קודש לה' וגו' ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. הדקדוקים רבו למעלה. א', השייכות של שמירת שבת לכאן. ומדרש רבותינו שלא לדחות שבת מפני מלאכת המשכן אינו מדוקדק כי היה לו לכתוב זאת בצוואת מלאכת המשכן בפרשת תרומה ומה ענינה לכאן לפרשת קריאת בצלאל. ב', כי עיקר שמירת שבת בכאן למלאכת המשכן על פי דרשת חז"ל שלא תדחה השבת מפני מלאכת המשכן, זו לא שייכה רק לבצלאל ולאהליאב ושאר חכמי לב ולא לשאר ישראל שאינם עוסקים בעבודת מלאכת המשכן, ומפני מה נאמר ואתה תדבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמורו והוא לכללות ישראל. ג', שאמר הכתוב לדעת כי אני ה' מקדשכם אינו מובן כי כמה פעמים מצינו בתורה מצות שמירת שבת ולא נאמר הטעם לדעת כי אני ה' מקדשכם רק כאן ובכל מקום שמירת שבת כתוב הטעם כי ששת ימים עשה ה' וגו'. ד', שאמר הכתוב ששת ימים יעשה מלאכה היינו כעין ציווי לעשות מלאכה בששת ימי החול הלא יש בני אדם שאינם עושים מלאכה בחול אף על פי כן מצווים המה על שמירת שבת. ה', למה נאמר כאן שבת שבתון ובמקומות אחרים נאמר רק שבת סתם. ו', שאמר הכתוב ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם רצה לומר שהם יקדשו את השבת לדורותם וזה אין לו שחר הלא השבת הוא קדוש ועומד מששת ימי בראשית. ז', שאמר הכתוב וינפש מהו לשון וינפש. הגם שחז"ל דרשו ווי אבדה נפש מכל מקום עדיין צריכים למודעי:

ונראה לפרש על פי שכתבנו לעיל בפרשת תרומה מה שכתב במדרש רבה ובזוהר הקדוש שמעשה המשכן היה דוגמת מעשה בראשית. ויש לפרש כך כי כונת הבורא ברוך הוא וברוך שמו היה במעשה בראשית כדי שיתגלה מלכותו בעולם ויהיה עיקר שכינתו בתחתונים כי לפניו נחת רוח גדול כביכול כשנעשה וניכר מלכותו וכבודו בתחתונים זה היה עיקר כונתו יתברך שמו במעשה בראשית. כמו כן היה כונתו יתברך שמו אחר חטא הדורות שסילקו השכינה למעלה למעלה כמבואר במדרש, היה כונתו יתברך שמו לעשות משכן שיהיה שכינתו בתחתונים על ידי המשכן כמו שכתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. לכן כמו שמעשה בראשית נבראו בחכמה ובתבונה ובדעת כמו שאמר הכתוב ה' בחכמ"ה יסד ארץ כונן שמים בתבונ"ה בדעת"ו תהומות נבקעו, כמו כן נאמר בבצלאל ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת. וזהו שאמרו חז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בו שמים וארץ עיין בפרשת תרומה ומשם תראהו. והעולה מזה שעיקר כונת מעשה המשכן היה כדי להשרות שכינתו בתחתונים ועל כן היה צריך בצלאל לידע כל צירופי שמות שעל ידם נבראו שמים וארץ לכוין בהם במעשי המשכן דוגמת שמים וארץ ממש כדי שישרה שכינתו על מעשי ידיו על ידי כונתו ביחודים וצירופי שמות לקדש כל דבר ודבר על ידי מחשבותיו הקדושים וכונתו הטובה שהיה לו בכל כלי וכלי. ולאו כל אדם זוכה לזה לעשות בגשמי ולכוין ברוחני שיוכל למשוך אלהותו יתברך שמו על כל מעשי ידיו הגשמיים כי לזה צריך להזדככות גדול הרבה. על כן יש הרבה בני אדם שאינם מבינים זאת בשכלם איך אפשר במעשי בני אדם הגשמיים למשוך בהם שישרה שכינתו במעשי ידיו. וגם יש קצת בני אדם אשר להם שכל שמבינים שיש כח באדם הגשמי למשוך קדושה גדולה מלמעלה למטה אשר כמעט יתגלה השראת השכינה על מעשי אדם אבל מתדמים בנפשם אשר להם גם כן כח הזה למשוך במעשי ידיהם השראת אלהותו יתברך שמו. ומופת חותך על זה אשר יש ביכולת אדם למשוך השראת השכינה בתחתונים ועל ידי איזה בני אדם יש יותר כח למשוך קדושת שכינתו לתחתונים, הוא שמירת שבת קודש, אשר כל אדם רואה ומבין אשר יש השראת קדושה לכל אדם בשבת ואינו דומה קדושת שבת לכל אדם בשוה רק יש בני אדם אשר מרגישים יותר קדושה בשבת ויש שאינם מרגישים כל כך רק מעט מן המעט ויש שיש להם הרבה קדושה מאד אשר כמעט כל רואיהם יכירום בהם כי הם זרע ברך ה' אשר חנן אותם בבינה יתירה, כמבואר בזוהר הקדוש אשר יש לכל ישראל נשמה יתירה בשבת אבל לא לכל אדם בשוה כי יש ממשיך נשמה יתירה מעשיה ויש מיצירה ויש מבריאה ויש מאצילות, ואפילו בכל העולם יש דרגין דרגין עיין שם בזוהר הקדוש, והכל הוא לפי הכנת בני אדם אשר מכין מערב שבת לשבת וכל שכן מחד בשבת לשבת אשר ממשיך על עצמו קדושת שבת בכל ששת ימי המעשה, וכפי המשכתו בששת ימי המעשה כך מרגיש קדושת שבת בשבתו כל חד וחד לפום קדושתו ופרישתו בימי החול כך מרגיש בשבת יותר קדושה. וזה כמעט נראה בחוש לכל אדם שאין קדושת שבת שוה בכל אדם על כן הקדושת שבת הוא מופת על השראת השכינה בתחתונים וגם הוא מופת אשר לאו כל אדם זוכה שימשיך על ידו השראת השכינה רק על פי כונתו כך ממשיך על עצמו. ויש בני אדם אשר להם הזדככות גדול אזי יכולים למשוך יותר התגלות אלהותו יתברך על התחתונים אפילו על מעשה גשמי אם עושה המעשה זאת בכונה גדולה ויחודים גדולים יכול למשוך קדושת אלהותו יתברך שמו על זה המעשה:

ונחזור לביאור הכתוב הנ"ל וידבר ה' אל משה לאמר ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור וגו' ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה וגו' לחשוב מחשבות לעשות וגו' פירוש שהקב"ה רצה שעל ידי מעשי בצלאל יתגלה שכינתו על מעשי ידיו והוא הגון לעשות המשכן שהוא מלא חכמה תבונה ודעת ויודע לצרף האותיות שנבראו בהם שמים ארץ ויוכל לחשוב מחשבות קדושות כשעושה בזהב ובכסף ובנחושת ובכל מלאכת המשכן ליחד יחודים ולצרף צירופי שמות על כל דבר ודבר להמשיך לתוכו חיות וקדושה מקדושה עליונה כנ"ל כדי שיהיה משכן להשראת השכינה. והבין הקב"ה אשר יש כמה וכמה בני אדם אשר יהיה קשה להם להבין איך אפשר שעל ידי מעשי בשר ודם יהיה השראת השכינה, וגם הבין הקב"ה אשר יש כמה וכמה בני אדם אשר יתדמו בנפשם אשר להם גם כן הכח להמשיך על מעשי ידיהם השראת השכינה, על כן להוציא מלבם השני דעות אלו וכדי לקרב אל שכל אנושי להבין שיש באפשרות להמשיך לדברים גשמיים הקדושה העליונה אמר הקב"ה למשה שיאמר לישראל שמקדושת שבת יכלו להבין את זאת. וזהו ויאמר ה' אל משה וגו' אך את שבתותי תשמורו וגו' לדעת כי אני ה' מקדשכם רצה לומר שתשמרו את השבת על אופן זה שתדעו ותכירו כי אני ה' מקדשכם כלומר שתרגישו בעצמיכם קדושת שבת ותראו שיש כח ביד הקב"ה להשרות קדושתו בתחתונים. וזהו לדעת כי אני ה' מקדשכם, כי כל אחד יראה ויבין שיש בו בשבת קדושה יתירה מבימות החול וזהו השראת אלהותו יתברך שמו ועל כן על ידי שבת ושמירתו כל אחד ואחד מרגיש יותר קדושה על ידי הכנות שלו שהיה לו בחול כך מרגיש בשבת יותר קדושה והתגלות אלהותו יתברך שמו יותר ויותר, ויתבטל הדיעה זו שחושבים אשר אי אפשר להמשיך שכינתו בתחתונים כי כל אחד ואחד יבין בשכלו ויראה בעין אשר בכל שבת ושבת יש יותר התגלות אלהותו יתברך בתחתונים מבחול. וגם נגד בני אדם שחושבים שיש גם להם כח להמשיך קדושת אלהותו יתברך שמו על מעשי ידיו נאמר לו ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם שבת שבתון קודש לה', ופירש רש"י ז"ל שבת מרגוע ולא שבת עראי רצה לומר אף על פי שיעשה מלאכה בימי החול יראה להרגיש בקדושת שבת שיש לו השראת קדושה יתירה בשבת מחמת שיש התגלות אלהותו יתברך בשבת וזהו עדות גמור שבודאי בשעת עשיית מלאכה בחול היה ממשיך על מלאכתו גם כן קדושה עליונה הגדולה על כן בבא שבת קודש מרגיש על ידי מלאכה שעשה בחול בקדושה מרגיש בשבת יותר קדושת שבת ומבין יותר בהתגלות אלהות שיש בשבת, וזהו לאו כל אדם זוכה שימשוך במלאכת חול קדושה גדולה אשר ישיג על ידה בשבת קדושה יתירה רק ליחידי סגולה אשר להם חכמה ומדע אשר יודעים לקשר כל עבודתם בקודשא בריך הוא אפילו עובדין דחול, על כן נאמר להם ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם שבת שבתון קודש לה' רצה לומר שתרגישו זאת שעל ידי עשיית מלאכה בחול יהיה לכם יותר קדושת שבת דהיינו שבת שבתון קודש לה' רצה לומר שבא הכתוב להשמיענו שכל אחד ואחד מרגיש את קדושת שבת כפי בחינתו וכפי הכנתו בימי החול, שזה עיקר הכונה שזכר כאן אצל המשכן אזהרת שבת, ולכן נקרא כאן שבת שבתון כלומר שהוא שבת שיש בו שבתות הרבה דהיינו כל אחד ואחד משיגו כפי בחינתו וזהו שבת שבתון כנ"ל. ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם היינו שבכל דור ודור מוטל על הצדיקי הדור להמשיך קדושת השבת אף על אנשים פחותי ערך אשר הם עוסקים בעניני העולם הזה וטרודים במלאכתם כל ימי החול שאף הם ירגישו גם כן קדושת שבת. כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש פירוש דהנה כתיב ויכל אלהים ביום השביעי וגו' וזהו אחד מהדברים ששינו לתלמי המלך ויכל אלהים ביום הששי וישבות ביום השביעי יעו"ש בגמרא. והאמת הוא כמ"ש ז"ל ויכל אלהים ביום השביעי מה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה, והענין הוא כי כל ששת ימי המעשה היו כל הברואים רחוקים משרשם כי בבריאת העולמות צמצם אלהותו יתברך שמו ונשתלשלו העולמות מעילא לתתא וצמצומים רבים עד עולם התחתון דהיינו עולם הגשמי ונתגשם העולם, ובכל ימי החול קשה מאד להתעורר את עצמו ולהמשיך את עצמו לשרשו, וכיון שהגיע שבת הוריד הקב"ה קדושת שבת על כל העולמות והרגישו כל הברואים הקדושה של שבת מה שלא הרגישו כל ימי החול מפני גישום העולם, ובשבת קודש התחילו להרגיש הקדושה אשר יופיע עליהם והתחילו להשתוקק ולהתנוצץ לעלות להדבק בשרשן וזהו עליות העולמות שעל ידי מסירות נפש מתעלין כל העולמות מתתא לעילא עד שנדבקין באין סוף ב"ה. ומאין בא להם השתוקקות זהו מפני שהוריד הקב"ה קדושת שבת על כל העולמות התחילו כולן להשתוקק וכלתה נפשם להעלות להתדבק בשרשן. וזהו ויכל אלהים ביום השביעי רצה לומר שביום השביעי בא לכל הברואים כלות הנפש להשתוקק להעלות לשרשן שויכל הוא מלשון כלתה נפשי, עיין במאמרינו פרשת בראשית ושם הרחבנו הדיבור בענין זה, אך מה שנוגע לכאן מה שאמרנו שבשבת הוריד הקדוש ברוך הוא קדושה עליונה שכל אחד ירגיש את קדושת שבת. וזהו וביום השביעי שבת וינפש רצה לומר שהקדוש ברוך הוא הוריד ביום השביעי בחינה קטנה שבקטנות מקדושת אלהותו יתברך שמו דהיינו בחינת נפש אלהותו כביכול שכל אחד ירגיש את קדושת שבת כל אחד כפי בחינתו וכפי הכנתו כנ"ל, ומזה יוכל כל אדם להבין שכל אדם יוכל להמשיך לעצמו קדושה עליונה כל כך עד שנעשה מרכבה לשכינה וממילא יבין גם את זאת שמכל שכן שהוא באפשרות להמשיך לדברים גשמיים קדושה עליונה על ידי יחודים וצירופי שמות שיהיו ראויים למשכן להשראת השכינה כנ"ל על ידי זה תבינו כי לא כל אדם ראוי למלאכת המשכן למשוך שכינתו על מעשי ידיו רק בצלאל כי יראו כולם בקדושת שבת שלהם כמה גדול כח קדושתם בשבת יבינו בעצמם שאין ראוי לזה יותר מבצלאל ודו"ק. וזהו השייכות של פרשת שמירת שבת לפרשת בצלאל ויתורצו כל הדקדוקים הנ"ל:

או יש לומר סמיכת שמירת שבת למלאכת המשכן כי ידוע שהמשכן נעשה לכפר על מעשה העגל, ונדבת המשכן היה לתקן מה שפרקו נזמי זהב לעגל כמפורש במדרש רבה וברש"י ז"ל. וידוע גם כן שצריך האדם לתקן כל חטא וחטא שלא ישאר שום רושם כלל וכלל אם כן צריך לתקן מה שקלקל במעשה ובמחשבה. וזה שקלקלו במעשה בחטא העגל בנדבתם שפרקו נזמי זהב זה תיקנו בנדבה שנתנו למלאכת המשכן, אבל מה שקלקלו בחטא המחשבה לא נתקן עדיין, לזה נתן להם הקב"ה תיקון שישמרו שבת כי כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו כי עיקר שמירת שבת הוא במחשבה דהיינו שמור וזכור וזהו רק במחשבה כי הדיבור אסור בשבת על כן השבת הוא תיקון לחטא המחשבות זרות שהיה להם. על כן אחר ציווי השם על מלאכת המשכן לתקן חטא המעשה צוה להם שמירת שבת לתקן גם חטא המחשבה ויכופר להם לגמרי חטא העגל על ידי שמירת שבת:

ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות לוחות אבן כתובים באצבע אלהים, ואחר כך כתיב כל פרשת העגל, ואחר מעשה העגל ותפלת משה נאמר ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות וגו' והלוחות מעשה אלהים וגו' חרות על הלוחות וישמע יהושע וגו' וישבר אותם תחת ההר וגו'. יש לדקדק הלא כתיב קודם מעשה העגל ויתן אל משה ככלותו וגו' שני לוחות וגו' היה לו לכתוב שם והלוחות מעשה אלהים וגו' חרות על הלוחות, אמאי כתוב זה אחר מעשה העגל. עוד צריך להבין מאי ויתן לשון מתנה שדרשו חז"ל שנתנו למשה במתנה ככלה לחתן, קשה הבנה אמאי היה צריך ליתנה למשה במתנה. וגם לשון אצבע אלהים צריך הבנה, הגם שמצינו כמה תוארים שמתוארים להבורא ברוך הוא אבל כאן צריך יותר להבין. וגם קשה שדרשו חז"ל וישבר אותם תחת ההר יישר כחך ששברת מאי יישר כח הזה. ונראה לפרש כי יש עוד לדקדק שדרשו חז"ל חרות על הלוחות חירות ממלאך המות חירות משעבוד חירות מן היסורים, הלא זה כתיב אחר מעשה העגל בבא משה קרוב למחנה ובעת הזאת כבר המשיכו על עצמם המלאך המות וגם השעבוד, ואמאי כתוב כאן חרות היה לו לכתוב למעלה כנ"ל:

ונראה לומר כך דהנה משה רבינו ע"ה ביקש מהקב"ה מה שמו לעיל בפרשת שמות, ואמר לו הקב"ה השם אהי"ה ושם הוי"ה ב"ה כי הם השמות הקדושים של הקב"ה והם השמות היותר עליונים מכל השמות הקדושים שבתורה, אבל מצינו עוד שם אחד גבוה יותר משם אהי"ה והוא שם אהו"ה, עיין בברית מנוחה שכתב שזה השם יותר גבוה משם אהי"ה כי מן שם אהו"ה יוצא שם אהי"ה. וגם בספר שתי ידות פירוש על הזוהר כתוב שם ששם אהו"ה הוא יותר גבוה משם אהי"ה והוא בגימטריא טו"ב, וזהו הטוב הגנוז אשר היה אדם מביט בו מסוף העולם עד סופו וגנזו הקב"ה לצדיקים. ועל כן בפדיון נפש אנו ממשיכין הרחמים משם טו"ב זה לשם אהי"ה ומשם אהי"ה לשם הוי"ה כידוע בסדר הפדיון. על כן נוכל לומר שלוחות ראשונות נתנו הקב"ה למשה בהר ממקום גבוה הזה מטוב הגנוז דהיינו משם אהו"ה הנ"ל, והשם אהו"ה הנ"ל במילוי יודי"ן כזה אל"ף ה"י וי"ו ה"י גימטריא אצב"ע, ושם לא היה השגה לשום בריה וגם שם הוא רחמים גמורים בלי שום תערובת דין כלל וכלל, על כן נתן הקב"ה למשה הלוחות מזה העולם וזה נתן לו לבדו במתנה גמורה ולא לשום אדם אחר, כי אי אפשר לשום אדם להשיג משם איזה השגה ועל כן מזה העולם היה חירות גדול מכל המקטריגים. על כן כתיב ויתן אל משה ככלותו רצה לומר שניתנה לו לבדו במתנה ככלה לחתן וכשם שכלה המאורסת לחתן אסורה לכל העולם, על כן מרמזה לנו התורה שהלוחות אלו היו למשה לבדו במתנה ככלה ולא ליתנם לישראל על כן מפרש הכתוב כתובים באצבע אלהים רצה לומר כתובים משם אהו"ה העולה במילוי אצבע כנ"ל, וזה לא הבין משה בתחלה כשנתנו לו הלוחות ממקום גבוה כזה שאין נותנים הלוחות רק לו לבדו וסבור שנתנו גם כן בשביל ישראל על כן הורידם בחזקה כידוע ממאמר חז"ל, ואחר כך כשבא קרוב למחנה וראה המעשה הרע הזה והסתכל בלוחות וראה מעשה אלהים חרות על הלוחות חירות ממלאך המות והבין מזה שזה אין שייכות לישראל הלוחות אלו כי הם המשיכו על עצמם המלאך המות והבין שלא נתנו הלוחות אלו רק לו לבדו מתנה על כן שברם תחת ההר ועל כן הסכים הקב"ה על ידו ודו"ק:

וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים וגו' כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו וגו'. מהראוי לשים לב האיך תלו שאלתם מאהרן לעשות להם עגל מסכה במה שלא ידעו מה היה לו למשה, וכי מה ענין זה אל זה. עוד יש להתבונן בגוף המעשה לפי פשוטו הלא יפלא על דור דעה כהם אשר הקדימו נעשה לנשמע מה ראו על ככה שחזרו מדבריהם ממש תוך כדי דיבור בעוד שהמלך במסיבו הלא דבר הוא. וגם התרגום שתרגם על עשה לנו אלהים עבד לנא דחלין צריך גם כן הבנה:

אכן ביאור הענין הוא, כי הנה כל תכלית עבודתינו יתברך שמו בתורה ומצות ומעשים טובים הוא בכדי להוודע ממציאותו יתברך שמו ויתעלה, ולמדחל מיניה בגין דהוא עיקרא ושרשא דכל עלמין ולית אתר פנוי מיניה מבלתי תערובות שום יראה אחרת. אמנם למען גודל מעלות יראה זו קשה מאד לבא למדריגתה מבלתי הקדם לה הדרגת יראה אחרת אשר ממנה ילמד ליראה את השם הנכבד והנורא יראת הרוממות כנ"ל. ולדעתנו על כונה זו הזהירה לנו תורתינו הקדושה על יראת תלמידי חכמים. וזאת עצה היעוצה לכל איש ישראל כאשר בא יבא אל הצדיק שבדור והנה ירא מגשת אליו וגם רמוס חצריו מיד יתבונן בשכלו ויאמר לנפשו מה זה אנכי ירא לנפשי הן לא יעשה לי הצדיק דבר מה לרעה ח"ו אין זה כי אם ממציאות קדושת השי"ת שמו ויתעלה אשר כאן נמצא אצל הצדיק השוכן אתו ודבוק בו ומזה מגיע עלי היראה ההוא. והנה ידרוש נא קל וחומר לעצמו על אחת כמה וכמה להיות חרד וירא מפני מלך מלכו של עולם אשר הוא ממלא כל חללא דעלמין ולית אתר פנוי מיניה:

ונראה בזה ביאור מאמר חז"ל בש"ס התמוה לעין כל על פסוק ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך וגו' אטו יראה מילתא זוטרתא היא אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא עכ"ל. וכבר עמדו בזה המפרשים כי מה הועילו בזה שתירצו אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא, והלא אלה הדברים דבר משה אל ישראל, וכי משום דלגבי דידיה מילתא זוטרתא היא גם בעיני ישראל תקטן. אכן לדברינו הנ"ל יש לומר המכוון כן כי הנה עם בני ישראל שהיו בדורו של משה ומה מאד יראו ממנו כמאמר הכתוב וייראו מגשת אליו וגו' הנה היה נקל לפניהם להגיע אל מדריגת יראת רוממות אלהותו יתברך שמו. ולזה הטיבו אמרם חז"ל אין לגבי משה כו' כלומר לאותם שהיו גבי משה ומחמת יראה הגדולה אשר היה להם ממנו, מילתא זוטרתא היא לגבי דידהו להגיע ליראת השם הנכבד והנורא וכאמור. אכן הנה יש יראה חיצוניית והיא ללא הועיל תהיה ללמוד ממנה מדריגת יראת שמו יתברך ויתעלה וצריך האדם להשמר ממנה. ויש לומר בזה כונת מאמר חכמינו ז"ל בש"ס שמעון העמסוני היה דורש כל האתין שבתורה כשהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש עד שבא רבי עקיבא ודרש את ה' לרבות תלמידי חכמים עכ"ל. ולכאורה יפלא על התנא שמעון העמסוני אשר היה יודע לדרוש כל האתין שבתורה כולה ולא יבצר ממנו מאומה זולת האחד אשר לא היה יודע לדרוש כרבי עקיבא לרבות תלמידי חכמים. אמנם על פי דרכינו יתכן כי הן אמת אשר שמעון העמסוני ידע גם כן לדרוש את ה' לרבות תלמידי חכמים, אכן הנה הוא ובני דורו היו במדריגה גדולה ולדידהו ולדכוותיה גם יראת תלמידי חכמים נחשב בעיניהם למדריגה שפלה ליקח ממנה לעבוד את ה' להגיע על ידה ליראת רוממותו יתברך שמו, ולזאת לא רצה לדרוש לרבות תלמידי חכמים. אכן כאשר בא רבי עקיבא וראה הדורות מתמעטים ובלתי היה באפשרותם להגיע תיכף אל תכלית יראת השם אם לא הקדים לפניה יראת תלמידי חכמים לזאת עמד ודרש את ה' לרבות תלמידי חכמים:

ונבא אל הענין והוא כדברים האלה קרה לאבותינו במדבר, וכאשר היה רועם משה רבינו ע"ה עמהם אזי היה להם הדרגה גדולה להגיע אל מעלת יראת הרוממות. אכן כאשר עלה משה רבינו ע"ה לשמים ונשתהה שם ונפלו ממדריגתם הקדומה, ולמען גודל התלהבות תשוקתם הנכבדה להגיע אל יראת הרוממות שאלו מאת אהרן לעשות להם דבר מה שיגיע להם יראה מאותו דבר בכדי שיוכלו לבא על ידי זה למדריגת יראת הרוממות של אין סוף ב"ה והיתה כונתם אז לשם שמים, אמנם בזה טעו מה שתפסו יראה חיצוניית כי היא לא תתכן כלל וכלל להגיע ממנה אל יראת השם לכן ויצא העגל הזה. וזה ביאור אמרם לאהרן עשה לנו אלהים ותרגומו עבד לנא דחלין כלומר שבקשו שיעשה להם אהרן איזה דבר שייראו ממנו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו ולזאת אין לנו הדרגת יראה כמו שהיה לנו בעוד שהיה משה רבינו עמנו והבן:

ויתכן לפי האמור המכוון בפסוק שבפרשה זו ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, עד כאן. ולפי פשוטו יקשה כי תואר קשה עורף לא יתכן לתאר כי אם מי שתקיף בדעתו וכאשר גזר אומר כן יקום ולא ישנה בעד כל הון, מה שאין כן באם שפעם אומר כה ומיד אומר היפוכו אין זה קשיות עורף ואדרבה הוא רך בדעתו. ואם כן לפי פשוטו הלא העם הזה לא יתכן לתוארם כלל בתואר קשה עורף כי הם חזרו במעט זמן מדיבורם הקדום שקיבלו עליהם ואמרו נעשה ונשמע. ועל פי דרכינו ביאורו נכון כי הן אמת אחרי שכונתם בזה היה לשם שמים כנ"ל הנה המה קשה עורף שכאשר קימו וקבלו עליהם במעמד הר סיני כן עתה עודם ברצונם הקדום וכל השתדלותם בענין הזה היה למען הגיע ליראת השם. ולזאת אמר השי"ת למשה ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם וגו' כלומר מאחר שכונתם היה לשמים אך בזה חטאו שתפסו יראה חיצוניית לכן הניחה לי ובשצף קצף אשר יחר אפי בהם מעט על טעותם ואחר כך ואכלם, ואכלם הוא לשון תשוקה כמו כלתה נפשי שמיד אשתוקק אליהם כי לכל העם בשגגה:

ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת:

יש לדקדק מה זה שאמר בלשון חטא הלא חטא הוא שוגג. וגם צריך להבין שאמר מחני נא מספרך מאיזה ספר. ונראה לומר על פי פשוטו דהנה איתא בגמרא שלשה ספרים נפתחים בראש השנה אחד של צדיקים גמורים ואחד של רשעים גמורים ואחד של בינונים, צדיקים נחתמים לאלתר לחיים רשעים נחתמים לאלתר למיתה בינונים תלוים ועומדים וכו'. ומקשים העולם למה לי ספרי הבינונים אם הם תלוים ועומדים, אם יכריעו עצמם לזכות יכתבו בספרי הצדיקים ואם ח"ו לא יכתבו בספרי הרשעים. ויש לומר תירוץ על קושית העולם כי לכך צריכים הבינונים ספר בפני עצמן כי הם נקראים בעלי תשובה, כי כך איתא זכו רצה לומר על ידי תשובה הכריעו עצמם לזכות, על כן צריכים ספר לבעלי תשובה בפני עצמם כי לפעמים הבעל תשובה יותר מן הצדיק על כן צריכים ספר בפני עצמם. וגם איתא בגמרא לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה רק להורות תשובה נמצא יכולים לומר כשבא משה למחנה וראה את העגל ואמר מי לה' אלי ויקרבו אליו כל בני לוי ואמר להם הרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו וכן עשו בני לוי, על כן מה שעשו בני ישראל תשובה באותו שעה היה מחמת יראת עונש דהיינו הריגה. וזה ידוע גם כן מגמרא שתשובה מיראה נעשה מזדונות שגגות, על כן שפיר אמר משה ועתה אם תשא חטאתם רצה לומר כבר עשו תשובה רק שהיה מיראה ונשאר מהעון רק שוגג וביקש מהקב"ה שהקב"ה ימחול להם לגמרי ולא יהיה אפילו שוגג. וזהו שאמר ועתה שהוא לשון תשובה תשא חטאתם לגמרי ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת רצונו לומר אם לא תרצה למחול להם השוגג למה לי הספר של הבינונים כנ"ל. וזהו ספרך אשר כתבת רצה לומר הספר שהוא רק בכתיבה ולא נחתם עדיין כי השני ספרים דצדיקים ושל רשעים המה נחתמים וספרן של בינונים הוא בכתב לבד, על כן אם לא תרצה למחול להם לגמרי מחני נא מספרי הבינונים כי משה החזיק עצמו לבינוני ככל ישראל, כי אם אין אתה רוצה להראות לנו גודל מעלת התשובה אזי קושית העולם במקומה עומדת למה לי ספרן של בינונים, וקל להבין:

ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך ואדעך וגו', וראה כי עמך הגוי הזה, ויאמר ה' אל משה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם, ויאמר הראני נא את כבודך, ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וגו', ויאמר לא תוכל לראות את פני וגו', ויאמר ה' הנה מקום אתי וגו', ושכתי כפי עליך עד עברי והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו:

הנה הפסוקים אלו קשים להבינם על פי פשוטו וכל מפרשי התורה קדמונים ואחרונים כל אחד מפרש לפי דרכו ואענה גם אני חלקי ויכול להיות שדברי כלולים בדבריהם ז"ל. תחלה נדקדק הדקדוקים, מה ביקש משה תחלה לידע דרכיו יתברך שמו ואחר כך ביקש יותר לראות כבודו יתברך. ופירוש רש"י ומפרשי התורה ידועים, וגם מה זה לשון ואדעך. וגם שאמר לו לא תוכל לראות את פני, הלא בבקשה לא נאמר רק לראות כבודו שיהיה איך שיהיה ולא בפניו. וגם מה זה לשון ושכתי כפי והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו:

ואפשר לפרש בבקשת משה רבינו ע"ה שאמר הודיעני נא את דרכיך שביקש מהקב"ה להודיעו לו כל דרכי התשובה כי תשובה נקרא דרך כמו שמצינו בכתבי האר"י ז"ל על פסוק הנותן בים דרך שמפרש כך בים הם הם החמשים שערים שבבינה שהם שערי תשובה, שכל החמשים שערים נקראו דרכים שעל ידי התשובה יכול אדם לבא לעבודת ה' ברוך הוא באמת. וידוע הכתוב שובה ישראל עד ה' אלהיך רצה לומר שצריך לעשות כל כך תשובה עד שיבא להשיג ה' אלהיך. וזהו עד ה' אלהיך וזהו שביקש משה מהקב"ה להראות לו דרכי התשובה עד ה' אלהיך וזהו ואדעך רצה לומר שביקש כל החמשים שערים שבבינה עד שיבא עד ה' אלהיך, וזהו ואדעך לשון עד. והשיב לו הקב"ה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה רצה לומר שאראה לך כל דרכי התשובה. וזהו ידוע שלא השיג משה השער החמשים על כן ביקש הראני נא את כבודך רצה לומר ביקש להשיג השער החמשים שהשער החמשים שבבינה דבוק בחכמה, על כן ביקש הראני נא את כבודך וידוע שכבוד מרמז לחכמה שכבוד גימטריא ל"ב הם ל"ב נתיבות החכמה על כן ביקש להשיג מעט מן החכמה, וזהו שרצה לראות כבודו יתברך וממילא ישיג השער החמשים שבבינה. אבל הקב"ה לא הודה לו על זה שלא ישיג השער החמשים מהאי טעמא גופא כי חכמה ובינה הן תרין ריעין דלא מתפרשין אם כן השער החמשים דבוק תמיד בחכמה וכשישיג השער החמשים ישיג גם כן בחכמה, וזהו אי אפשר כי חכמה דבוקה בכתר ושם אי אפשר לשום בריה שבעולם להשיג כי הכתר דבוק באין סוף ב"ה וברוך שמו אשר אי אפשר להשיג לשום שכל שום בריה, על כן בשביל זה לא השיג גם השער החמשים כנ"ל. ועל כן אמר לו הקב"ה לא תוכל לראות פני כי פניו נקרא חכמה כמאמר הכתוב חכמת אדם תאיר פניו, על כן אמר לו לא תוכל לראות פני כי שם אין השגה כלל מחמת שפני חכמה וחכמה דבוקה בכתר כנ"ל. וזהו שאמר לו ונצבת על הצור רצה לומר שתוכל לעמוד על הדינים שנקראים בשם צור שהוא לשון חוזק ותעמוד עליהם לבטלם בכח התשובה. וזהו ושכתי כפי עליך עד עברי רצה לומר שאני מכסה עליך במדת החסד שהיא נקראת כף ימין של הקב"ה שרצה לומר שהקב"ה יפרוש ימינו עליו עד שיעברו כל הגבורות מעליו בשביל ישראל וגם על ידי תשובה יזכו שישיגו כל השערי תשובה שהיא למעלה מחסד כידוע. וזהו והסירותי את כפי רצה לומר שדרך החסד תשיג עולם הבינה שהוא למעלה מעולם החסד ועולם הבינה היא אחורי החכמה וזהו וראית את אחורי רצה לומר עולם הבינה ופני לא יראו רצה לומר עולם החכמה שהיא פני הבינה לא תוכל לראות. ודברים אלו נרמזים קצת ברבינו בחיי בשם הרמב"ן ז"ל רק שפרשתי דבריהם קצת מפורש יותר והוא רחום יכפר עון:

ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה:

הדקדוק מבואר מה הוא הלשון ובמה יודע אפוא לא היה לו לומר רק ובמה יודע כי מצאתי חן. לפרש לי לפרש על פי מה דפירשו על פסוק הנאמר באיוב איפוא היית ביסדי ארץ ופירשו איפה שלך היכן היתה, כי אדם הראשון הוא היה כללות כל הנשמות ובו היו כל הנשמות העתידים לבא לעולם, הרבה מהם היו כלולים במצחו של אדם הראשון והרבה נשמות היו בחוטמו והרבה בשפתים ובעינים והרבה נשמות היו תלוים בדיקנו, ואדם הראשון היה כמו איפה לכל הנשמות והיא העיקר עבדות בכדי שכל אחד ואחד יתקן את שורש נשמתו כפי שרשו באיזה איפה שהיה באדם הראשון. וזה שאמר הקב"ה לאיוב איפוא היית ביסדי ארץ רצה לומר איפה שלך היכן היתה באדם הראשון, כן הוא במדרש רבה בפרשת כי תשא, ורצה לומר כי אדם הראשון הוא היה איפה לכל הנשמות כי באם לא חטא אדם הראשון רק היה מתקן הכל כפי רצונו של הקב"ה שבראו בכדי שיתקן הכל אז לא היה צריך להולדת דורות רבים כי הוא היה מתקן עצמו עם כל הנשמות שהיו בו, רק כאשר חטא והיה השבירה ונפילה להנשמות בחטאו לכך הוצרך להוליד דורות רבים היינו הנשמות שהיו באדם הראשון בכדי שכל נשמה ונשמה תתקן שרשו באותו איפה שהיה אז באדם הראשון. וזהו שאמר שלמה המלך ע"ה בקהלת לבד ראה זה מצאתי את אשר עשה האלהים את האדם ישר היינו שכונת הקב"ה היה רק ליצירת אדם הראשון לבד והוא יתקן הכל, והמה בקשו חשבונות רבים רצה לומר בחטאו הוצרך להוליד דורות רבים היינו הנשמות שהיו כלולים בו בכדי שכל אחד יתקן את שורש נשמתו באותו איפה שהיה באדם הראשון וזהו העיקר עבדות וזהו בהיות הקב"ה שורה בישראל אזי יש יכולת לעבוד ולהמציא עצמו באיזה איפה שהיה באדם הראשון ולתקן את שורש נשמתו, אבל באם ח"ו אין השכינה שורה בישראל בפרט בגלות המר הזה בלתי אפשר להמציא עצמו באיזה איפה שהיה ולתקנה. וזהו שאמר ובמה יודע איפוא רצה לומר היכן ימציאו עצמם ישראל כל אחד באיזה איפה שהיה באדם הראשון בכדי לתקן את שורש נשמתו הלא בלכתך עמנו רצה לומר כשתשרה שכינתך בינינו אזי נוכל להמציא עצמנו כל אחד באיזה איפה שהיה בכדי לתקן את שורש נשמתו, וקל להבין:

ויאמר הראני נא את כבודך וגו', ויאמר ה' הנה מקום אתי ונצבת על הצור והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עברי. לפי פשוטו אין פירוש להפסוק הנ"ל. לפרש על פי הרמז דהנה יש לומר שכל כונת משה רבינו ע"ה היה בשאלתו ובבקשתו באומרו הודיעני נא וגו' או הראני נא את כבודך לא היה כונתו רק שכל חפצו ורצונו היה לידע איזה דרך לבקש רחמים על ישראל למחול להם לגמרי עון העגל. וידע בשכלו שיש איזה מקום אצל הבורא ברוך הוא אשר שם לא יגיע שום פגם על ידי שום חטא, ובודאי שם הוא רחמים גמורים בלא שום תערובות דין כלל רק שעדיין לא השיג המקום הזה שעדיין לא הודיע לו הקב"ה זה המקום, על כן ביקש לידע זאת המדריגה כדי להמשיך משם רחמים גמורים על ישראל כדי למחות עון העגל לגמרי. והיה עת רצון אז והודיע לו הקב"ה ואמר לו הנה מקום אתי וגו' כי אמת הוא המקור הרחמים אשר אין בו שום תערובות דין כלל הם הי"ג תיקוני דיקנא עילאה שעליו נאמר ועתיק יומין יתיב לבושיה כתלג חיור ושער רישיה כעמר נקי כי שם אינו מגיע שום פגם ושם כולו לבן ורחמים גמורים, כשאנו צריכים להמשיך רחמים אנו ממשיכים משם ולמטה להמתיק כל הדינין שבזעיר אנפין ושבבינה ובכל העולמות. וזה לא ידע משה עדיין עד עתה שהודיע לו הקב"ה בפסוק הזה איך להמשיך הרחמים מי"ג תיקוני דיקנא עילאה. וזהו שאמר לו הנה מקום אתי רצה לומר שיש אתי מקום להוריד משם רחמים גמורים להמתיק הדינין. ונצבת על הצור רצה לומר שתוכל לעמוד על הגבורות שנקראים צור. והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור רצה לומר כשיאיר לפניך כבודי ותדע איך לבקע תיבת צור כי תיבת צור הוא צדי"ק וי"ו רי"ש והנה תמונת צדי"ק הוא יו"ד נו"ן צ כזה ואם יפריד היו"ד מהנו"ן יהיה בגימטריא סמ"ך כי יו"ד עשרה ונו"ן חמישים הוא סמ"ך דהיינו ששים. ואם יבקע הרי"ש דהיינו לעשות ביקוע ברי"ש יהיו שני ווי"ן ושני פעמים וי"ו הוא י"ב נמצא סמ"ך עם י"ב הם בגימטריא ע"ב והוא חסד. וזהו ושמתיך בנקרת הצור רצה לומר שתעשה ניקורים בתיבת צור לבקע הצדיק והרי"ש יעלה ע"ב שהוא חסד. ועם אות וי"ו של צור יעלה ע"ח שהוא גימטריא מזל"א שהוא שלשה שמות הוי"ה עם המקור הם הי"ג תיקוני דיקנא עילאה, כמבואר כמה פעמים בכתבי האר"י ז"ל ששלשה הויות עם המקור הם הי"ג תיקוני דיקנא עילאה. וזהו ושכתי כפי כי שכת"י גימטריא עשרה פעמים ע"ב עם יו"ד אותיות המילוי של ע"ב וזהו על ידי שתמשוך הי"ג תיקונים ותגלה בכל העולמות הרחמים ויאירו כל העשר ספירות בשם ע"ב עם העשר אותיות שגימטריא שכת"י. כפ"י גימטריא עם התיבה והכולל קי"ב הוא היחוד אהי"ה הוי"ה אדנ"י וזהו שתעורר הרחמים כנ"ל הי"ג תיקוני דיקנא עילאה ויאירו כל הספירות בשם ע"ב ויהיה היחוד השלם אהי"ה הוי"ה אדנ"י וזהו עד עברי שיעברו כל הדינים והגבורות ויתגלו הרחמים על הכנסת ישראל אמן:

פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים וגו'. והנה דקדק הרב רבינו יחיאל מיכל מ"מ דק"ק זלאטשוב ז"ל מפני מה כתיב בפרשה זו פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים, ובפרשת יתרו כתיב על בנים על שלשים ועל רבעים ואילו בני בנים לא כתיב. והנראה בזה לתרץ הדקדוק הנ"ל דהנה יש לדקדק עוד שכאן כתיב נוצר חסד לאלפים וגם בדברות ראשונות ואחרונות ועושה חסד לאלפים ובסוף פרשת ואתחנן כתיב שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור. ועי"ש פירוש רש"י שהוא דחוק קצת שמכל מקום גם כאן נזכרו גם שניהם אוהביו ושומרי מצותיו. עוד קשה שכתוב שם ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וגו' הלא הוא יתברך שמו הוא ארך אפים ומפני מה הכתיב כאן ומשלם לשונאיו לא יאחר וגו':

והנראה בכל זה דאיתא בזוהר הקדוש כתיב פוקד עון אבות על בנים וכתיב בנים לא יומתו על אבות, אלא הפירוש כשהאדם חוטא חלילה ופוגם את נפשו הבנים אשר יוליד קודם שעשה תשובה נדבק בהם זוהמת אביהם והגם שהם רוצים לילך בדרך טובים הזוהמא אשר דבוק בהם על ידי עון אביהם אינו מנחת אותם להטות אל דרך הטוב והזוהמא נוטה אותם אל תאות היצר וקשה לפרוש מהם הזוהמא זו עד אחר ג' דורות. והגם שהקב"ה אינו מעניש אותם על עון אביהם על כל פנים הזוהמא של אביהם נדבק בהם ועל ידי זה גם הם ירדפו אחר תאות היצר ונענשים. ולפי זה נוכל לומר שיש חילוק בין עוברי עבירה לתאבון ובין עוברי עבירה להכעיס, דהיינו מי שעשה עבירה לתאבון הזוהמא שלו מזיק לבניו אחריו עד אחר ג' דורות, אבל מי שעושה להכעיס מזיק הזוהמא שלו לבניו אחריו עד אחר ד' דורות, ומדה טובה מרובה על מדת פורעניות על כן המצות אשר עשו לא ינוכה להם בעבור העבירות אלא על העבירות יקבלו ענשם כל אחד כפי אשר חטא זה עד ג' דורות וזה עד ד', אבל המצות שעשו שכרם נשמר להם עד אלפים דור. ולפי זה אתי שפיר שבפרשת יתרו כתיב סתם לא תשתחוה להם ולא תעבדם נוכל לפרש דקאי על לתאבון כדאיתא בגמרא לא התאוו ישראל לעבוד עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא, לכן לא כתיב שם בני בנים אלא על בנים על שלשים ועל רבעים שרעות אביהם אינו מזיק לבניו אחריו אלא עד ג' דורות חוץ ממנו, אבל כאן כתיב נושא עון ופשע ופירש רש"י עונות אלו הזדונות פשעים אלו המרדים שאדם עושה להכעיס ותיכף אחר כך כתיב פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים יש לומר שקאי על הפושע להכעיס דסמיך ליה ועל זה כתיב על בנים ועל בני בנים שרעות של העושה להכעיס מזיק לבניו עד אחר ד' דורות חוץ ממנו. ובשניהם כתיב נוצר חסד לאלפים כי שכר מצותם נשמר להם עד אלפים דור כנ"ל, אבל בפרשת ואתחנן כתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו ותרגם אונקלוס ומשלם לסנאוהי טבין דאינון עבדין קדמוהי בחייהון לאבדיהון, במה הכתוב מדבר אי כשעושה לתאבון או להכעיס הלא שכר מצותם לא ישולם להם בעולם הזה רק נשמר עד אלפים דור ואצלם כתיב אריכות אפים, אלא ודאי הכתוב מדבר בתוהה על הראשונות ממהר הקב"ה ליתן לו שכר מצותיו בזה העולם כדי להאבידו ואם כן תמה זכות מצותיו שינצור לו חסד עד אלפים דור הואיל ותהה על הראשונות אין לו זכות עוד, אף על פי כן מדה טובה היא מרובה על ידי מעט שעשועין שקבל הקב"ה ממנו קודם שתהה על הראשונות נוצר לו חסד אבל לא לאלפים דור הואיל שתמה זכותו אלא נוצר לו חסד לאלף דור ועל כן כתיב שם לאלף דור כנ"ל:

ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו וירא אהרן וכל בני ישראל וגו', וייראו מגשת אליו ויקרא אליהם משה וגו', ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה וגו', ובבא משה לפני ה' לדבר אתו וגו', יסיר את המסוה עד צאתו וגו':

יש לדקדק מי הודיע למשה כי קרן עור פניו שנתן על פניו מסוה הלא נאמר ומשה לא ידע ולא מצינו שהודיע לו שום אדם כי קרן אור פניו. וגם זאת קשה למה נתן כלל מסוה על פניו הלא בדברו עם ישראל לא היה מסוה על פניו כי כן כתיב ובבא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה ואחר כך השיב את המסוה על פניו למה נתן אחר כך מסוה על פניו וכי לא הגון וראוי היה שייראו בני ישראל מפניו בעת שאינו מדבר עמם. וגם צריך להבין ענין המסוה מה היה וכי היה הולך תמיד בכסוי על פניו ככלה. ועל:

ואפשר לפרש על פי פשוטו דהנה ידוע כי בצלם אלהים עשה את האדם, מה זה צלם אלהים רצה לומר שצלם אלהים הוא כך דהנה ידוע ששמות הקב"ה הם אהי"ה הוי"ה אדנ"י וכשהאדם מקדש את עצמו כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו והולך בקדושה תמיד אזי שורה על פניו שמות הקדושים אלו וזהו צלם אלהים יתברך שמו ממש דהיינו שמותיו יתברך שמו. וזהו שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך רצה לומר גם כן כנ"ל שיראו שם הוי"ה על פניו ממש ואז ייראו ממך. ובודאי גם עתה בדור הזה ראיתי כמה זכי הראות שאמרו שראו על איזה אדם שם הוי"ה על פניו כראוי. ובודאי על משה רבינו ע"ה שזיכך עצמו מכל וכל היה שורה על פניו ממש כל השמות של הקב"ה דהיינו אהי"ה הוי"ה אדנ"י שהם גימטריא עם הכולל מסו"ה, וזהו היה המסוה וקרן עור פניו ממש על כן יראו מגשת אליו. רק בבא משה לפני ה' יתברך שמו לדבר אתו אזי נתבטלו האורות שהיה שורה עליו כנר לפני אבוקה, כי כך איתא בגמרא פסחים למה צדיקים דומים לפני השכינה כנר לפני אבוקה, על כן בטל המסוה הנ"ל מעל פניו. אבל בבואו לפני בני ישראל מיד היה שורה ממש הקדושה שקיבל מהשכינה דהיינו השמות הנ"ל שהם גימטריא מסוה וזהו קרן עור פניו. ויתורצו כל הדקדוקים שפיר. וגם כשדיבר עם בני ישראל את אשר יצוה ירד קצת ממדריגתו כי צריך הרב לצמצם שכלו כשלומד עם התלמידים על כן גם כן בדבר עם ישראל בטל קצת מן הבהירות שלו על כן כתיב ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה כי מיד שפסק מדבר אתם היה שורה הבהירות גדול עליו כנ"ל:

ספר מאור ושמש - רמזי פורים

בגמרא הקורא את המגילה למפרע לא יצא קראה על פה לא יצא קראה תרגום בכל לשון לא יצא וכו' והלועז ששמע אשורית יצא קרא סירוגין נתנמנם יצא. יראה לרמוז בזה על פי מאמר חז"ל שלחה אסתר לחכמים כתבוני לדורות וכו'. וראוי להבין מה היה כונתה בזה. גם ראוי להבין אמאי הוצרכו לסמוך מן התורה הלא כל הנביאים שהיו בזמן הזה כתבו ספריהם כגון דניאל עזרא נחמיה חגי זכריה ומלאכי, ובפרט כי נבואה זו ודאי הוצרכה לדורות. אמנם יראה לרמוז כי הנה כבר ביארנו במקום אחר אשר בימי הפורים מתנוצץ מוח החכמה דרך המלכות שמים, כידוע בכתבי האר"י ז"ל אשר מרדכי מרמז להחכמה עילאה שהוא מרי דכי ואסתר מרמזת למלכות שמים כמאמר הכתוב ותלבש אסתר מלכות ודרשו חז"ל שלבשה רוח הקודש. וגם איתא בכתבי האר"י ז"ל כי תיבת מגילה בלא יו"ד עולה בגימטריא ע"ח מספר ג' הויות שיש בהם י"ב אותיות ועם הכולל עולים י"ג שהם שורש הי"ג מכילין דרחמי שנמשכים על ידי המגילה. ובכל שנה ושנה בימי הפורים מתנוצץ המוחין עילאין דרך המלכות ומתמתקין הגבורות על ידי קריאת המגילה ועל ידי זה יכולין הצדיקים לבטל כל גזירות רעות מחמת שנפתחין אורות הקדושים והמשכת חסדים כמו שהיה בימי מרדכי ואסתר שנעשה להם נסים. וזה היה בקשתה כתבוני לדורות רצה לומר שגם לדורות יהיו יכולין להמתיק הגבורות ולהמשיך חסדים ואורות הקדושים על הכנסת ישראל על ידי קריאת המגילה בימי הפורים ויהיו נעשים נסים ונפלאות בכל דור ודור על ידי זה:

וזה רמזו הקורא את המגילה למפרע לא יצא פירוש בו האור המאיר, שאם קורא את המגילה כדרך סיפורי מעשיות שאז למפרע נעשו נסים ואינו מעלה על לבו אשר השי"ת עושה לנו נסים ונפלאות בכל דור ודור בזכות הקריאה לא יצא. קראה על פה לא יצא, יש לרמוז כי הנה החילוק אשר בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה הוא כי בתורה שבכתב נרמז כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש אשר אין קץ וסוף למה שנתחדש ועתיד להתחדש וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא ובכל שעה אדם מוצא בה שכליות חדשים ויוכל למצוא סודות גדולים וחידושי תורה חדשים מה שאין כן בתורה שבעל פה אין נרמז בה. וזה גם כן יש לומר שהיה בקשת אסתר כתבוני לדורות רצה לומר שיעשו מזה תורה שבכתב אשר בכל עת ימצאו בה שכליות חדשים ורזין דאורייתא כמו בשאר תורה שבכתב. וזה יש לרמוז כאן הקורא על פה לא יצא. כלומר שעושה מזה תורה שבעל פה ואינו נותן אל לבו שיוכל למצוא בכל שנה ושנה במגילה זו שכליות חדשים ורמזי תורה עד אין שיעור וקץ לא יצא, קראה תרגום בכל לשון לא יצא רומז כי מפני שנמשך בקריאתה אורות עליונים והמשכת חסדים וכשקראה בלשון נכרי הוא ממשיך ההשפעות אל עם ולשון ההוא ולכן הלועז ששמע אשורית יצא שאינו נותן תוקף ללשון אחר:

קראה סירוגין רומז על פי מאמר חז"ל במגילה י"ט ותכתוב אסתר וגו' את כל תוקף מאן דאמר כולה תקפו של אחשורוש ומאן דאמר מאיש יהודי תקפו של מרדכי ומאן דאמר מאחר הדברים האלה תקפו של המן ומאן דאמר מבלילה ההוא תקפו של נס. ויראה לרמוז כי הנה כבר נכתב למעלה אשר בכל שנה ושנה היכולת לפעול על ידי מקרא מגילה שיעשה לנו נסים ונפלאות, אמנם לא כל העתים שוות לצורך הנס לפעול בשוה כי לפעמים המלך קשה וגוזר ח"ו גזירות על ישראל ולפעמים אשר המלך מתנהג בחסד עם ישראל רק יועציו יועצים אותו להרשיע ולכן צריך לפעמים להכניע את תוקף המלכות עצמו ולהטות לבבו להיטיב לעם ה' וצריך לקרות ולכוין בתקפו של אחשורוש אשר נהפך לבבו להיטיב להכניע תוקף מלכות הרשעה. ובאם המלכות מתנהג בחסד רק יועציו רשעים צריך לכוין בתוקפו של המן להכניע כמו שנפל המן הרשע. ולפעמים אשר נצרכים אנו לנסים ונפלאות ולרומם קרן הצדיקים וזה נפעל על ידי קריאת תקפו של מרדכי ושל נס. וזה רומז קראה סירוגין יצא שכפי צורך השעה צריך שתסוב אופן הקריאה:

ומתנמנם, רומז כשיש ח"ו הסתלקות המוחין מעל הכנסת ישראל ואין ביכולתם להמשיך המוחין עילאין אל המלכות אז היא בבחינת שינה. וזה שאמר המן ישנו עם אחד ואמרו חז"ל שאמר אלהיהם ישן הוא. ולכן נאמר ויקץ כישן ה' ויך צריו אחור שאז על ידי מרדכי ואסתר חזרו המוחין דחכמה להתנוצץ דרך המלכות שמים ונמתקו הגבורות בשרשן. ומה שפירש בגמרא נתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר דקרי ליה ועני רצה לומר שהגם שהוא בבחינת ישן במקצת שאינו יכול להמשיך מוח החכמה כראוי אמנם אינו בבחינת ישן לגמרי רק בבחינת נים ולא נים דקרי ליה ועני שיכול לחזור אל בחינת ער אז יוצא גם כן כנ"ל:

כתיב בפרשת צו ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מילואיכם כי שבעת ימים ימלא את ידכם כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים וגו'. יש לדקדק על כפל הדברים שכפל ואמר תשבו יומם ולילה שהרי כבר אמר לא תצאו שבעת ימים. גם אמרו כי שבעת ימים ימלא את ידכם יש לדקדק שהיה לו לומר בשבעת ימים ימלא את ידכם וכמו שדקדקו בזוהר הקדוש על פסוק ששת ימים עשה ה' וגו' שהיה לו לומר בששת ימים. ויראה לפרש על דרך רמז על פי מאמר חז"ל במגילה על פסוק ויאמר לה המלך מה לך אסתר וגו' עד חצי המלכות וינתן לך ודרשו ז"ל חצי המלכות ולא כל המלכות ולא דבר שחוצץ במלכות ומה ניהו בנין בית המקדש. וראוי להבין מה עלה על דעת אחשורוש שתבקש כל המלכות. גם מפני מה חשב אשר בקשתה יהיה בנין בית המקדש דוקא. גם במה הוא חוצץ במלכות:

אמנם יש לרמוז כי הנה ידוע מאמר הזוהר הקדוש אשר בימי שלמה הוה סיהרא באשלמותא בלי פגימו, ורומז כי עיקר כונת בנין הבית היה שיהיה שכינתו בתחתונים ויתגלה מלכותו יתברך בעולם וידע כל פעול כי השם פעלו, ולכן בימי שלמה שנבנה בית המקדש וארמון על משפטו היה המלכות שמים בהתגלות על העולם והיה מוח החכמה מתנוצץ דרך המלכות. ולכן היו כל האומות נכנעים תחת יד ישראל והיו מודין במלכותו יתברך ואז היו מתגלים החסדים על הכנסת ישראל ויורד להם כל ההשפעות והאומות היו מקבלים רק התמצית. אכן אחר כן אשר בעוונותינו הרבים חרב בית מקדשינו נאמר ואת עיני צדקיהו עור שרומז שנתכסית המלכות שמים ונפגם הירח וגברו המים הזדונים ולא נשאר כי אם בבחינת נקודה קטנה ממלכותו יתברך אשר כל איש ישראל בעת קראו את שמע ומקבל עליו עול מלכות שמים כל אחד לפי בחינתו הוא מתדבק בנקודה זו ובונין מעט מעט קומת השכינה. ומאז שנחרב בית המקדש נסתלקו מוחין דהחכמה מהמלכות עד ישקיף וירא ה' שיקוים בנו ומלאה הארץ דעה את השם ויבנה בית מקדשינו ויחזרו מוחין דהחכמה להתנוצץ דרך המלכות ויתבטלו החיצונים. אמנם כעת הזאת בעת החורבן מלכות היא בבחינת יניקה כמו התינוק שאינו מכיר בחינת אבריו וידיו ורגליו מה הם עד שמתחנך, כמו כן כביכול צריך כל אדם לבנות קומת השכינה מנקודה הקטנה על ידי שיתקן כל השבעה מדות שהם אהבה יראה התפארות נצחון הודיה תענוג ממשלה שלא ישתמש בכולן רק לעבודת השם ועל ידי זה ידבק עצמו למידות השבעה רועים שהם מרכבה להשני זרועות ותרין ירכין וגוף וברית המשפיע למלכות ועל ידי כן תחזור המלכות לבחינת גדלות. והנה גם בגלות נבוכדנצר היו החרש והמסגר אלף וגם אנשי כנסת הגדולה שלמדו עם בני ישראל להטיב מעלליהם ולכן זכו שנפקדו לקץ שבעים שנה מפני שחזרו ובנו קומת השכינה ואין קומה בלי ראש ועל כן חזרו המוחין להתנוצץ. ומפני זה שמו אחשורוש והמן מגמת פניהם לבטל בנין בית המקדש כי ראו אשר קרוב העת שיחזר להבנות על ידי שתגמר בנין קומת השכינה ויחזרו מוחין דהחכמה להתנוצץ ויבנה בית המקדש:

והנה ידוע בכתבי הקודש שאסתר רומזת למלכות שמים כמאמר הכתוב ותלבש אסתר מלכות ומרדכי רומז להחכמה כידוע בכתבי האר"י ז"ל. והנה ידוע שהמוחין דבינה יכולין להמשיך בכל יום ובכל יום מתנוצצים אל המלכות אך המוחין החכמה אינם מתנוצצים כל ימי השבוע רק בשבת בעת התפלה, עד שיבנה בית המקדש ויתגלה מוח החכמה במהרה בימינו ומלאה הארץ דעה. וזה שאמר המן ישנו עם אחד ואמרו חז"ל שאמר אלהיהם ישן הוא רומז להסתלקות המוחין מהמלכות ונשארת בבחינת שינה. ולכן כשראה אחשורוש שהצדיקים שבדור בונין קומת השכינה וקרובים לגמור בנינה אז התחיל להתפחד שלא יבנה בית המקדש ולזה אמר לאסתר המלכה עד חצי המלכות וגו' אסתר היא רומזת למלכות שמים כנ"ל וחצי המלכות רומז על שמוח הבינה לבד רק מתנוצץ להמלכות גם בעת החורבן כל יום ויום ולא מוח החכמה ולכן הלבנה אינה במלואה, ורומז שהסכים שיומשך מוח בינה למלכות ויבנה חצי קומת מלכות אבל לא הסכים שיומשך מוח החכמה כי אז יבנה כל קומת המלכות ויבנה בית המקדש. ולזה אמר עד חצי המלכות ותעש ולא כל המלכות שלא רצה ליתן רשות לבנות בית המקדש ואז יהיו מתנוצצים גם מוחין דחכמה ויהיה המלכות בלי פגם ולא דבר שחוצץ למלכות דהיינו כשיבנה מלכות שמים יבנה בית המקדש ויבטל מלכותו. וזהו שאמרו חז"ל ולא דבר שחוצץ למלכות דהיינו בנין בית המקדש כנ"ל על זה לא רצה להסכים. והנה בשעת הקמת המשכן גם כן היה כונתם להיות שכינתו יתברך בתחתונים על כן היו צריכים גם כן להמשיך כל השבעה רועים אל המלכות וליחד שכינתא עם בעלה ועל ידי כן יתמשך גם כן מוח החכמה אל המלכות ויהיה התגלות מלכותו יתברך בעולם, ולכן אמר ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגו' פתח אהל מועד רומז להמלכות שהוא השער לה' צדיקים יבאו בו ורומז שהשבעה יומין עילאין שהם השבעה מדות תראו שלא יצאו מפתח אהל מועד שהיא המלכות רק תראו שעל ידי מעשיכם תתיחד השכינה עם הששה קצוות עד יום מלאת ימי מילואיכם פירוש עד שתתמלא השכינה עם הששה יומין עילאין מה שצריכין להתמלאות שיתמשך לתוכן מוח החכמה ותהיה סיהרא באשלמותא כי שבעה ימים ימלא את ידכם מהחכמה עילאה. ואחר כך אמר כאשר עשה ביום הזה שהמשכתם מוח החכמה אל המלכות דרך המדות כן צוה ה' לעשות גם לדורות הבאים עד יערה עלינו רוח ממרום ויחזרו כל הדברים לשרשם ואז יקוים בנו ומלאה הארץ דעה את ה'. ולזה אמר עוד ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שתחברו מדת יום למדת לילה ויתיחד תפארת ומלכות:

איתא בגמרא והשתיה כדת אין אונס אמר רב ענן משום רבי מאיר כדת של תורה מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה אף סעודתו של אותו רשע אכילה מרובה משתיה לעשות כרצון איש ואיש לעשות כרצון מרדכי והמן. והדקדוק הוא איך מצינו שמרדכי והמן היו שרי המשקים בסעודה זו. ועל פי פשוטו נראה שהגמרא דילן מרמזת לנו כאן על ענין הבחירה שניתנה חפשית לאדם אל אשר יחפוץ יטנה שכן גזר מלכו של עולם שיהיה כח ביד האדם לבחור באיזה דרך שירצה כמאמר הכתוב ראה נתתי לפניך וגו' ובחרת בחיים. וזהו שכתוב כאן והשתיה כדת אין אונס רצה לומר עניני תאוות אכילה ושתיה אין אונס רק שהבחירה היא ביד האדם לבחור איזה דרך שירצה כי כן יסד המלך היינו מלכו של עולם, שכל מקום שכתוב במגילה זו מלך סתם משמש קודש וחול ואם כן נוכל לומר שקאי על מלך מלכי המלכים הקב"ה, והוא יסד כן לעשות כרצון איש ואיש זה מרדכי והמן רצה לומר מרדכי והמן מרמזים על יצר טוב ויצר הרע ויסד המלך לעשות כרצונם פירוש שהבחירה תהיה חפשית ביד האדם והאדם יבחור באשר ירצה. וה' יורנו שנבחור בחיים:

עוד יש לפרש הגמרא הנ"ל והשתיה כדת וגו' כדת של תורה מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה. פירש רש"י אכילת המזבח מרובה משתיתו פר ושלשה עשרונים סולת לאכילת המזבח ונסך חצי ההין יין, אף סעודתו של אותו רשע אכילה מרובה משתיה. יש לומר בדרך רמז דהנה איתא בזוהר הקדוש כתיב אכלו רעים שתו ושכרו דודים רבי שמעון אמר וכו' אבל רזא דמלה אכלו רעים לעילא שתו ושכרו דודים לתתא אמר ליה רבי אליעזר מאן אינון לעילא וכו' אמר ליה יאות שאילתא אתר עילאה דאינון באחדותא ובחדותא דלא מתפרשין לעלמין אקרון רעים הדא הוא דכתיב ונהר יוצא וגו' שתו ושכרו דודים אילין אינון לתתא דאקרון דודים לזמנין ידיען והא אוקמינא תא חזי באינון עילאי כתיב בהו אכילה בלא שתיה מאי טעמא מאן דאית ליה גרבי דחמרי אכילה בעיא ובגין דתמן שריא חמרא דמנטרא כתיב בהו אכילה ובאינון תתאי דבעיין שקיא כתיב בהו שתיה וכו' ועל דא באילין אכילה ובאילין שתיה אילין רעים ואילין דודים אמר ליה רבי אליעזר אתחזי דהא דודים חביבותא אינון אמאי אינון תתאי אמר ליה אינון דתאבון דא לדא ולא משתכחין תדיר אקרי דודים ואינון דמשתכחי תדיר ולא מתכסיין ולא מתפרשין דא מן דא אקרו רעים ועל דא אילין דודים ואילין רעים אילין ברעותא באחדותא תדיר ואילין בתיובתא לזמנין ודא הוא שלימתא דכולא בגין דתתברך כנסת ישראל וכו'. וחכמה ובינה נקראין ריעין דלא מתפרשין ותמיד הן מתיחדין באחדות גמור ועל כן נקראין ריעין שדרך האיש להתיחד תמיד עם רעיתו, וזכר ונקבה נקראין דודים שדרך של דודים שאינם תמיד ביחד רק לעתים מתראין זה עם זה ומשמחין זה את זה כן זכר ונקבה אין יחודם יחוד תמידי. לכן אצל הריעים כתיב אכלו רעים שרומז על היחוד כמו כי אם הלחם אשר הוא אוכל דהיינו שהן מתיחדין תמיד באחדות גמור ואצל הדודים כתיב שתו מחמת שיחודם אינו תמידי רק לעתים ידועים:

והנה בימות החול הוא יחוד זכר ונקבה שאינו יחוד שלם, ובשבת שהמלכות מתיחדת ומתעלה עד חכמה אז היחוד הוא בשלימות ונתגלה מוח החכמה ומופיע על כל העולמות, אך זאת אינו כל היום רק בעת קדושת כתר. אבל בפורים נפעל על ידי מרדכי ואסתר שמוח החכמה נתגלה ומופיע על כל העולמות כל היום. והארה זו נשאר לנו לכל הדורות שבכל שנה ושנה בפורים נתגלה מוח החכמה כל היום ומאיר על כל העולמות. וזהו והשתיה כדת כדת של תורה מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה פירוש שיחוד הרעים שכתיב בהן אכלו הוא מרובה מיחוד הדודים שכתיב בהם שתיה ורצה לומר כשהיחוד הוא בשלימות מאיר מוח החכמה על הדודים והן נכללים באור החכמה אף סעודתו של אותו רשע וכו' רצה לומר היום שנקבע לנו לסעודה ולמשתה ושמחה בסבת אותו רשע וזהו פורים אכילה מרובה משתיה רצה לומר שבפורים נתגלה מוח החכמה ומאיר אף על הדודים והן נכללין באור החכמה כל היום כולו. בגמרא מרדכי מן התורה מנין שנאמר ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור ומתרגמינן מרי דכיא. ויש להבין מפני מה המציאו חז"ל למרדכי רמז מן התורה דוקא. גם צריך להבין מה הוא ענין שמרדכי יתרמז בסממני הקטורת. והענין הוא דהנה בסטרא דקדושה יש עשר קדושות כמו שמובא בתיקונים בתפלת אליהו עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר, ובסטרא אחרא הן אחד עשר והמן ועשרת בניו היו מהאחד עשר בחינות של הסטרא אחרא. והנה בהקטורת היו אחד עשר סממנים שהקטורת היה נעשה לטהר עולם העשיה, שבעשן הקטורת נברר ונגרש הסטרא אחרא לעומקא דתהומא רבא, ועל כן היה אחד עשר סממנים כדי להבריח האחד עשר בחינות של הסטרא אחרא. והנה אחד מן הסממנים היה החלבנה שריחו רע מאד, ומזה למדו חז"ל כל תפלה שאין בה פושעי ישראל אינה תפלה כמו שבהקטורת הוצרכו גם כן לערב החלבנה הגם שריחו רע. והנה בהקטורת הוצרכו לשחוק הסממנים היטב הדק הדק היטב מפני החלבנה שהיה מעורב בו כדי שיתערב יפה עם הסממנים הטובים עד שלא ירגישו כלל אם יש כאן חלבנה לגמרי שנתבטל ריחו וממשות שלו לגמרי בתוך שאר הסממנים מגודל השחיקה, כן צריך הצדיק לשחוק את הרשעים המורדים הדק היטב שיתבטלו לגמרי תחת הטוב כאילו לא היו בעולם כלל כמו שהוצרכו לשחוק הדק היטב את החלבנה עד שנתבטל לגמרי תחת הסממנים הטובים שבקטורת ולא היה ניכר בהם כלל. והנה באיזה סם מסממני הקטורת היה עיקר הכח לבטל ולגרש הסטרא אחרא, אמר הכתוב בשמים ראש מר דרור ומסתמא עיקר הכח ההוא היה בהסם שהוא ראש לכל הסממני הקטורת, וכן מרדכי היה העיקר לצדיקים שבדורו שהוא פעל ושחק הדק היטב את המן ועשרת בניו שנתלו ונתבטלו מן העולם לגמרי כאילו לא היו על העולם כלל. ועל כן נתרמז מרדכי בסממני הקטורת בשמים ראש מר דרור ומתרגמינן מרי דכיא כי כמו שהיה בכח מר דרור שהוא ראש לסממני קטורת לבטל ולגרש ולבער הסטרא אחרא מכל וכל, כן היה מרדכי שביטל את המן הרשע ועשרת בניו שנמחקו ונעקרו מן העולם. וזהו כונת הגמרא חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי רצה לומר שהאדם צריך לבסם את הרע שיוכלל תחת הטוב כל כך עד שלא יוודע שהיה רע מעולם רק להמתיקו תחת הטובות והחסדים אשר שגם הרע יתהפך לטובות ולחסדים על כנסת ישראל:

בגמרא מה ראתה אסתר שהזמינה להמן פליגי בה תנאים ואמוראים עי"ש. וצריך להבין עוד גם את זאת מפני מה הזמינתו שני פעמים לשני סעודות והלא גם בסעודה הראשונה היתה יכולה לגלות למלך כמו בסעודה השניה. ולא עוד אלא כשרצתה לעשות הסעודה השניה בקשה למלך יותר מפעם הראשונה שבסעודה הראשונה לא נאמר אלא אם על המלך טוב ופעם השניה כתיב לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי. ואגב נבאר גם הפסוק ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית שלכאורה אינו מובן מהו לשון תוקף וכי גם לזאת היו צריכין תקיפות:

והנראה בזה דאיתא בתיקונים פורים אתקריאת עי"ש יום כפורים עי"ש וזהו יום כפורים שיום כפור הוא כפורים. והענין הוא דהנה בראש השנה אז הוא עת המשפט והשטן מקטרג על ישראל כמו שכתוב ויבאו בני אלהים להתיצב וגו' ונתן לנו הקב"ה עצה לתקוע שופר בראש השנה ובזה נתערבב השטן אך זאת אינו אלא לפי שעה, נתן לנו הקב"ה את יום הכפורים שאז גם הקטיגור נעשה סניגור שעולה ואומר מי כעמך ישראל והקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל. ועל ידי מה נהפך הקטיגור לסניגור ביום הכפורים על ידי השעיר שהקב"ה נתן לנו עצה לשחדו ליתן שעיר לעזאזל. והנה מצות השעיר הוא שצריך להביא שני שעירים בערב יום הכפורים שיהיו שוין בקומה ובמראה ובדמים ולהגריל עליהם וכשהשטן רואה שהוא חשוב כל כך אצל ישראל שנותנים לו שעיר שהוא דומה לשעיר אשר לה' בכל מעלותיו נשתתק מלקטרג עוד עליהם, אך כל כמה שלא קבל השוחד מהם אינו רוצה לדבר עליהם טובות שחושש שמא לא יתנו לו למחר, על כן בערב יום כפורים כשרואה שהזמין הכהן השני שעירים נשתתק מלקטרג עוד וביום כפורים כשמקבל השוחד הוא עולה ולומד עליהם סניגוריא ואין שטן ואין פגע רע והקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל. על כן כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי כי בערב יום הכפורים נשתקק מלדבר קטיגוריא מפני הבטחון שהבטיחו לו ליתן לו מחר שוחד הן בטוחים שהקב"ה ימחול להם מחר עונותיהם על כן אוכלים ושותים בערב יום הכפורים:

והב'סעודות שעשתה אסתר להמן היו דמיון ערב יום הכפורים ויום הכפורים שעל ידי סעודה ראשונה נשתתק ובסעודה שניה פעלה להשבית אויב ומתנקם כמו ביום הכפורים שאנו פועלים על ידי השעיר שהקב"ה ימחול עונותיהם של ישראל שביום הכפורים אין שטן ופגע רע. ומרדכי ואסתר פעלו שביום פורים לא יהיה שום קטרוג על ישראל כמו ביום כפורים. וזהו ותכתוב אסתר וגו' את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית, פירוש תקף בגימטריא שעיר, ורצונו לומר שהודיע להם את גודל חשיבות של ימי הפורים שבימי הפורים אין שום שטן ופגע רע כמו ביום הכפורים על ידי השעיר ועל כן ראוי לקיים את ימי הפורים לדורות וזו היתה כונת אסתר בסעודה הראשונה היתה כונתה כעין הגרלה שהיה הגורל להשוות הס"ם להשם, על כן אמרה אם על המלך טוב יבא המלך והמן היום, על כן היה השוחד להמן שהתפאר מאד לפני חכמיו ואשתו שאסתר השותה אותו בשוה עם המלך כענין הגורל. ובעת הסעודה הראשונה אמרה למלך אם על המלך טוב לעשות בקשתי יבא המלך והמן אל המשתה אשר אעשה להם ומחר אעשה כדבר המלך, כי בסעודה השניה היתה כונתה לקרבן העזאזל ממש ובזה נעשה הקטיגור סניגור דהיינו שנהפך לב אחשורוש לטובה ודיבר טוב על ישראל וגחלים חותה על ראש ס"ם דהיינו המן. וזה הוא הפירוש הגמרא מה ראתה אסתר שהזמינה להמן וכו' אמר חד תנא מבית אביה למדה פירש רש"י ז"ל אם רעב שונאך וכו' דהיינו כונת השעיר ביום הכפורים. וזהו מבית אביה למדה דהיינו מהתורה הקדושה שהיא בית אבינו וזהו לקיים את כל תוקף לקיים מצות שעיר שגימטריא תקף, על כן אנו נותנים בפורים צדקה לגוים על כונה הנ"ל:

בלילה ההוא נדדה שנת המלך ויאמר להביא את ספר וגו' וימצא כתוב אשר הגיד וגו'. יראה לרמוז בזה כי הנה איתא בספרי קודש שחציו של מגלת אסתר הוא פסוק זה וחציו של מגלת רות הוא פסוק ויהי בחצי הלילה וכן במגלת שיר השירים ורומז בו כי בעת ההיא כל האדם מתעורר משינתו והבא לעבוד עבודת השם ראוי לבל יתעצל מלעמוד אז ויעמוד על משמרו לשפוך שיחו לפני יוצרו ולהגות בתורה כי אז בעת ההיא הקב"ה משתעשע בנשמות הצדיקים אשר בגן עדן ואז נקראים ונזכרים כל זכותי הצדיקים ומעורר רחמים בעולם, וכל המתאמץ בעת ההיא לקום ולעסוק בתורה לשמה הקב"ה מקשיב לקולו וכל זכיותיו נקראים אז לפני המלך ה' צבאות ונסתם פיות מקטריגיו. והנה ידוע שיש גן עדן דאצילות וגן עדן דבריאה וגן עדן דיצירה וגן עדן דעשיה. וגן עדן דעשיה הוא גן עדן התחתון וגן עדן דבריאה הוא הנקרא גן עדן העליון וגן עדן דאצילות הוא טמיר ונעלם אשר עין לא ראתה אלהים זולתך, והשי"ת משוטט אז בעולם הבריאה ועיקר שעשועיו בנשמת הצדיקים אשר בגן עדן העליון שהוא בעולם הבריאה. וידוע אשר במעשים הטובים שעושים בני ישראל הם נותנים השפעה וחיות גם לאומות העולם ושריהם כי אילולי זאת לא נתקיימו בעולם. ובזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבין פרי החג כנגד שבעים אומות שישבו בשלוה. וגם עתה אשר בעונותינו הרבים הבית חרב אף על פי כן הן נשפעים מתפלות עם בני ישראל ותורתם, ובעונותינו הרבים המה מקבלים הרבה מאד ולכן המה מוכרחים בעל כרחם להסכים בטובת ישראל למען ייטב להם בעבורם ואין להם פה לקטרג עליהם מפני שמקבלים טובה מאתם. והנה ידוע ליודעי חן אשר השמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן הם כסדרן הויות דעולמות אבי"ע, ושם ס"ג היא בעולם הבריאה. וזהו נרמז בפסוק זה בלילה ההוא נדדה שנת המלך שדרשו חז"ל נדדה שנת מלכו של עולם, נדד"ה בגימטריא ס"ג שם הוי"ה דבריאה, רומז שאז בחצי הלילה אשר השי"ת שט בעולם הבריאה ועיקר שעשועיו בנשמות הצדיקים אשר בגן עדן דבריאה ואז נקראים כל זכותי הצדיקים אז אמר מלכו של העולם להביא את ספר הזכרונות מזכותי ישראל ומזכות מרדכי הצדיק ויהיו נקראים לפניו יתברך וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי על בגתנא וגו' רומז שאז נקרא גם כן הטובה שעשה מרדכי לאחשורוש ועל ידי זה נסתם פה שרו המקטרג מפני הטובה שעשה לו ועל ידי כן גברו זכותי ישראל ונצמח להם ישועה:

ובכל מדינה ומדינה וגו' שמחה וששון וגו' ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם וגו' וכל האחשדרפנים והפחות וגו' כי נפל פחד מרדכי עליהם ושאר היהודים נקהלו ועמד על נפשם ונוח מאויביהם והרג בשונאיהם וגו' ונוח בארבעה עשר בו וגו' והיהודים אשר בשושן נקהלו בשלשה עשר בו ובארבעה עשר בו ונוח בחמשה עשר וגו'. יש לדקדק בזה הרבה. א', מה פחדו כל כך הלא בכל מדינות המלך אשר מהודו ועד כוש לא נהרגו רק חמשה ושבעים אלף אשר לא יגיע גם אחד לעיר, ובודאי לא הרגו כי אם את אשר הציר והציק להם יותר מדאי ומדוע פחדו כולם וכל האחשדרפנים והפחות. ב', אמרו ונוח מאויביהם והרוג בשונאיהם הלא הרגו טרם שנחו ממלחמתם והיה לו לומר בהיפך והרוג בשונאיהם ונוח מהם. גם נקהלו ועמד על נפשם נראה מיותר. גם ונוח בארבעה עשר ונוח בחמשה עשר נראה כמיותר והיה לו לומר נקהלו בשלשה עשר ובארבעה עשר ובחמשה עשר עשו יום משתה ושמחה שזהו דבר ידוע שמשפסקו להלחם נחו:

ויראה לרמוז בזה ויבואר גם כן מאמר חז"ל אם כל המועדים יהיו בטלים ימי הפורים לא נבטלים וזה צריך טעם וביאור. וגם יתבאר מאמר חז"ל שאמרו חכם עדיף מנביא וזה צריך הבנה מאי עדיפותו. ונקדים תחלה מאמר חז"ל על פסוק קימו וקבלו היהודים שבתחלה בשעת מתן תורה כפה עליהם הר כגיגית וקבלו התורה מיראה והדר קבלוה בימי אחשורוש. והקשו בתוספות מה היה צורך לכופם הלא אמרו נעשה ונשמע. ובתנחומא איתא שהכפיה היה על תורה שבעל פה ומה שאמרו נעשה ונשמע היה על תורה שבכתב, וגם זה עדיין אינו מובן כי מפי הגבורה לא שמענו רק אנכי ולא יהיה לך, ואם כן האיך האמינו למשה את התורה אשר כתב להם יותר מאשר אמר להם על פה את אשר נצטוה מפי הגבורה, הלא גם התורה שבכתב לא ידעו רק על פי משה. גם למה לא קיבלו ברצון התורה שבעל פה הלא דור דעה היו ומה טעם קיבלו התורה שבעל פה יותר בימי אחשורוש:

ויראה לבאר כל זה על פי מה שאמרנו על פסוק ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעו וגו' ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראינו אליו, וגם זה ראוי להבין כי בעונותינו הרבים עינינו הרואות אשר הגוים מלעיגים עלינו ועל תורתינו ואיה הבטחתינו. אמנם ביארנו הדבר על פי מאמר הזוהר הקדוש אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד, וביארנו מעט דבריו הקדושים גם כן על פי מאמר דוד המלך ע"ה לפנים הארץ יסדת ומעשי ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד וכלם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו ואתה הוא ושנותיך לא יתמו בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון, הכתובים הללו משמיעים לנו מעלות עם בני ישראל הדבקים בו יתברך כי כל מעשי השמים והארץ יתחלפו הגם כי בשורש אצילותם הכל אחדות הפשוט מכל מקום הם רק לבושי אחדותו יתברך, וישראל עם קרובו אשר המה מתדבקים על ידי התורה הקדושה בחכמה עילאה כמאמר חז"ל שהתורה נובלות חכמה של מעלה והלומד תורה לשמה הוא מתדבק על ידה באחדותו יתברך ויתעלה. וזה היה מעלת אבותינו אברהם יצחק ויעקב אשר בזכותם אנו חיים וברית כרותה מאת ה' לזרעם עד עולם מפני שנתדבקו בחכמה עילאה, ועל ידי זה השיגו כל התורה קודם שניתנה. ולכן לא יתחלפו נשמת הצדיקים בהחלף שמים וארץ כמאמר הכתוב שמובא למעלה כלבוש תחליפם ויחלופו ואתה הוא ושנותיך לא יתמו, ואז כשיתחלפו שמים וארץ וכל צבאם בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון שהם ישארו קיימים לעולם מפני שהם מתאחדים באחדות הפשוט ממש ודבקים בחכמה עלאה אשר היא רזא דמחשבה והיולי של כל העולמות ולכן לא יתמו בהחלף מעשי ששת הימים. אמנם כל זה הוא למתדבק ביראה עילאה ובחכמה עילאה ומקשר את עצמו לשרשו על ידי קדושתו וטהרתו ועל ידי זה יכול לפעול שיעשה נסים ונפלאות על ידו כמאמר חז"ל הקב"ה גוזר והצדיק מבטל, וצדיק אשר כזה כל העמים מתפחדים ממנו ונותנים לו כבוד ויקר כמו שראינו בעינינו כמה צדיקים אשר הגוים נתפחדו מהם מפני הידור קדושתם אשר היא נכרת בפניהם מחמת דביקותם בחכמה עילאה כמאמר הכתוב חכמת אדם תאיר פניו. לכן אמרה התורה כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וגו' ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראינו אליו, כי באמת המתדבק בחכמה עילאה ובבינה וה' קרוב אליו כי מדבק עצמו לשרשו וגם נענה בתפלתו בקראו אליו ונפעלים על ידו נסים ונפלאות איש אשר כזה באמת כל האומות נותנים תפארת ויקר כאשר עינינו רואות בכמה צדיקי הדורות האלו גם כן. אמנם באם אדם עוסק בתורה שלא לשמה אינו קרוב לה' ולזה אין לו כבוד מהאומות להללו ולשבחו לחכם ונבון:

ועל פי זה יתבאר מאמר חז"ל חכם עדיף מנביא כי הנביא אינו יכול לחדש דבר על התורה כמאמר חז"ל אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מפני שיניקת הנביאים היא למטה הרבה מאד מהחכמה עילאה לכן אין להם רשות לחדש דבר על התורה שהיא נובלות החכמה אך חכם המתדבק בהחכמה עילאה שהיא למעלה מן התורה יכול לחדש דברים שלא שמעתן אוזן מעולם כמאמר חז"ל בכמה מקומות שהתנאים היו דורשים מה שלא נשמע מעולם ואפילו משה רבינו לא עמד עליהם כמו שמצינו אצל רבי עקיבא. וזה שאמרו מ"ח נביאים עמדו לישראל וכולם לא הוסיפו על התורה חוץ ממקרא מגילה מפני שאז המשיכו מוח החכמה כמו שאמרנו על מאמר חז"ל ויעבור מרדכי שעבר עורקמא דמיא שרומז שעבר את עבר הנהר כידוע שבינה נקראת נהר ונתדבק בהחכמה ועל כן יכלו לחדש מקרא מגילה מפני שנתדבקו בשורש התורה ובחכמה עילאה. ולכן אמרו חז"ל שכפה עליהם הר כגיגית שלא רצו לקבל תורה שבעל פה מפני שזה לא רצו לקבל עליהם שכל החכמים שבדורות יהיה הרשות נתונה להם לחדש דברי תורה ולגזור גזירות כגון שניות לעריות וכדומיהן, הגם שהאמינו למשה על דברי התורה זה היה מפני שראו גודל קדושתו וקירון אור פניו ודביקותו בחכמה עילאה ומי יאמר ששאר חכמים ישיגו מדריגה זו. ואולם בימי אחשורוש שראו שגם על ידי מרדכי נעשו נסים ונפלאות וזה היה שנתדבק באין סוף ב"ה והמשיך מוח החכמה כמו שביארנו ולכן ראו שכל צדיקי הדורות וחכמיהם האמיתיים הם כדאים לחדש דברים ולכן קבלו אז עליהם גם מה שיחודש על ידי חכמי הדורות:

וזה ביאור מאמר חז"ל אם כל המועדים יהיו בטלים ימי הפורים לא נבטלים מפני שבפורים מתגלה מוח החכמה ומתנוצץ מוח החכמה כל היום, מה שאין כן בשבתות ובימים טובים שאין מתנוצץ מוח החכמה במלכות רק בשעת התפלה, ולעתיד יקוים ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים ולא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם כי אז יתגלה מוח החכמה בעולם דרך המלכות אז יהיה כל הימים בבחינת ימי פורים שנתגלה מוח החכמה דרך המלכות ולכן יתבטלו כל האורות המתנוצצים במועדות כי הם יהיו כשרגא בטיהרא לנגד גודל הבהירות של מוח החכמה כי אז יהפוך אל העמים שפה ברורה יחד לקרוא כולם בשם המיוחד מחמת התגלות החכמה עילאה. וזהו ימי הפורים לא נבטלים כי יתגלה מוח החכמה כמו בפורים כל היום וזהו שרבים מעמי הארץ מתיהדים כי הבינו והכירו חכמת אלהותו והודו לאמונת ישראל כי נפל פחד היהודים עליהם ופחד מרדכי וכל האחשדרפנים מנשאים את היהודים מחמת שנתגלה חכמה עילאה שהמשיך מרדכי אל מלכות שמים כדאיתא בכתבי האר"י ז"ל עיין בדבריהם הקדושים כי בפורים מתגלה מוח החכמה דרך המלכות על כן ידעו כל האומות מעלות מרדכי ואסתר וכל ישראל יקרבו את עצמם אל השי"ת מחמת התגלות קדושתו בעולם:

והנה איתא בזוהר הקדוש ששבת נקרא קודש ויום טוב נקרא מקראי קודש כי בשבת מתגלה מוח החכמה וחכמה נקרא קודש בעצמו וביום טוב מתגלה מוח בינה ולכן נקרא מקראי קודש ולא קודש בעצמו. נמצא למידין מדברי הזוהר הקדוש שהחכמה נקרא קודש על כן שבת נקרא קודש ולא מקראי קודש עיין בכתבי האר"י מזה שבשבת מתגלין מוחין דחכמה בתפלת מוסף על כן אסור בעשיית מלאכה ונקרא מנוחה דניחא דכולא ביה וכל דינין מתעברין מינה:

וזהו ביאור הכתובים הנ"ל נקהלו ועמדו על נפשם ונוח מאויביהם והרוג בשונאיהם ביאור הדבר שנקהלו ועמדו על שורש נפשם שנתגלו עליהם מוח החכמה וגודל הקדושה והשיגו הקדושה של שבת וזהו ונוח מאויביהם רצה לומר שהשיגו מוח החכמה שנקרא נוח ניחא דכולא, על כן נאמר ששאר היהודים נקהלו בשלשה עשר ונוח בארבעה עשר רמז שביום ארבעה עשר נתגלו להם המוח חכמה דרך מלכות כנ"ל שהיא מוח שבת שהוא יום המנוחה ויותר שהם השיגו המוח כל היום והיהודים אשר בשושן נקהלו בשלשה עשר ובארבעה עשר ונוח בחמשה עשר רצה לומר שהיהודים אשר בשושן המשיכו המוח חכמה שיתגלה כל היום גם ביום חמשה עשר וזהו ונוח בחמשה עשר כמובן:

ספר מאור ושמש - פרשת ויקהל

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש:

ופירש רש"י והוא לשון הפעיל שאינו אוסף אנשים בידים אלא הן נאספים על פי דיבורו. יש לדקדק בדברי הכתובים האלו מה זה לשון אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות, וכי שייך בדיבורים עשיה. וגם היה לו לכתוב אלה המצות אשר צוה ה' לעשות או אלה המעשים אשר צוה ה' לעשות. וגם הסמיכות מה הוא שמירת שבת למלאכת המשכן, ודרשת חז"ל לומר שאין דוחה וכו' כבר כתוב לעיל בפרשת תשא בפסוק ראה קראתי בשם בצלאל. ויותר קשה כאן שכתוב לעשות אותם וכל מצות שבת הוא עיקר שלא לעשות כידוע לכל שכל איסורי שבת הם רק לאוין. וגם קשה על לשון רש"י ז"ל שאינו אוסף אנשים בידים רק הם נאספים על פי דיבורו קשה וכי קרא משה לכל אחד ואחד מישראל שיבא לאסיפה זו, הגם שיוכל לומר שציוה להכריז על ידי איזה אנשים היה לו לכתוב כך כמו שכתב לקמן ויצו משה ויעבירו קול במחנה וכאן כתיב ויקהל משה משמע שמשה בעצמו אסף אותם וזהו קשה הבנה איך אסף אותם על פי דיבורו בעצמו:

ונראה לפרש על פי פשוטו כך דהנה מצאנו וראינו בכל דור ודור גם בדורות הללו כשיש צדיק בדור שמקדש עצמו ומזדכך עצמו בכל אופני הקדושה ועוסק תמיד בתרה ובתפלה ובמצות ובמעשים טובים לשם פעלם לה' לבדו, לזה האיש נאספים בכל דור ודור אסיפת חברים הרבה לשמוע ממנו תורת ה' ועצות טובות לעבודת הבורא ברוך הוא ושאר ענינים ולתפלה גם כן, מחמת שהצדיק הזה מאיר עיניהם בכמה ענינים איך לעבוד ה' באמת ובהתלהבות ומעורר אותם לתשובה שלימה. וכך היה נהוג בימי התנאים והאמוראים שהיה להם ישיבות גדולות וזמן אסיפה בשבתא דריגלא לדרוש להם התורה ודרכי ה' באמת כידוע מדברי חז"ל בתלמוד בכמה מקומות בבבא מציעא ובבבא בתרא, ועיקר האסיפה היה בשבת כי בשבת יש להצדיק הזה קדושה גדולה והשגות גדולות בתורה ומוסר ויכול להורות לעם ה' דרכי ה' על פי דיבורו הקדוש וטוב. ולזה הצדיק יש לו אסיפה וקיבוץ חברים כמעט בכל שבת ושבת אנשים וחברים אחרים, כי שבת נקרא שבת מלכתא ומלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה רצה לומר כנ"ל שכל צדיק שמקדש פיו ולשונו בתורה ובתפלה אזי יש לו בשבת כח בפה לפרש תורה שבעל פה על פי תורה שבכתב:

וזהו פירוש הכתובים הנ"ל ויקהל משה את כל עדת בני ישראל רצה לומר שזה היה ממחרת יום הכפורים שירד משה מן ההר בקדושה גדולה שקיבל בהר ארבעים יום, על כן היו נאספים כל ישראל אליו מחמת שידעו שישמעו ממנו דיבורים קדושים ותורות חדשות שלא שמעו עדיין מעולם. וזהו שפירש רש"י על פי דיבורו הם נאספים רצונו לומר על פי שהיה לו דיבורים קדושים נאספים אליו מעצמם לשמוע ממנו תורות ועצות לעבודת השם. וזהו פירוש ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם רצה לומר כמו שאתם נאספים אלי מחמת שאתם שומעים ממני דיבורים קדושים ותורות חדשות, כן תעשו גם אתם לקדש עצמיכם בכל קדושות כדי שיהיה לכם גם כן דיבורים קדושים ותהיו יכולים לאסוף אנשים חברים לקבל מכם תורות וקדושות ועצות לעבודת ה'. וזהו הסמיכות ששת ימים וגו' וביום השביעי יהיה לכם קודש רצה לומר שיהיה לכם קדושה יתירה בשבת ויהיה לכם כח לקבץ בני אדם להורות להעם דרך ה' לעבודתו יתברך שמו:

או יש לומר אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים וגו' וביום השביעי יהיה לכם קודש. דהנה מצינו בכל מצות שבת לא נאמר רק לאוין ולא מצינו שום מצות עשה בשבת, רק מצות עשה של שבת מצינו בדברי חז"ל שסמכוהו על המקרא זכור את יום השבת לקדשו שצריך לקדש השבת בכניסתו וביציאתו על היין, ועיקר הקידוש הוא בפה ממש וזהו הדיבור שצריך לומר הקידוש בשינון בחיתוך הדיבור הן בכניסתו והן ביציאתו בהבדלה גם כן המצוה הוא הדיבור. וזהו אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים וגו' רצה לומר שמצוה שצוה השם בשבת למצות עשה דהיינו לעשות אותם דוקא הם רק אלה הדברים, רצה לומר דיבורים שנצטוינו לאמר הקידוש בשבת בדיבור זהו מצות עשה של שבת, הגם שסעודת שבת גם כן מצוה אבל לא נמצא להם רמז בתורה בעשרת הדברות רק קודם מתן תורה בפרשת המן שכתוב אכלוהו היום כי שבת היום וגו' שדרשוהו חז"ל על שלש סעודות ואחר זה לא נמצא בתורה רמז לסעודת שבת, על כן לא מצינו שום מצות עשה של שבת יהיה נרמז בתורה רק הקידוש בדיבור פה בעשרת הדברות עצמם כנ"ל:

עוד על הפסוקים הנ"ל בהתעורר עוד איזה דקדוקים ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו' אלה הדברים וגו' לעשות אותם ששת ימים וגו' לאמר זה הדבר אשר צוה ה' לאמר וגו' קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'. יש להעיר בזה הרבה. א', אמרו אלה הדברים היה לו לומר אלה המעשים שבדברים לא יתכן לשון עשיה כנ"ל. ב', אמרו ששת ימים תעשה מלאכה וגו' משמעותו מורה שמצות עשה היא לעשות מלאכה בימי המעשה והלא אם יבחר האדם בעבודת ה' כל ימיו ולא יעשה כל מלאכה קדוש יאמר לו וייטב בעיני ה'. גם מה ענין שבת לכאן, ואם לאמר שאין מלאכת המשכן דוחה שבת כבר נאמר זה למעלה בפרשת כי תשא אך את שבתותי תשמרו שמלמד על זה. גם אמרו אשר צוה ה' לאמר מלת לאמר מיותר שלמי יאמרו עדת ישראל. גם קחו מאתכם מלת מאתכם מיותר ודי לאמר קחו תרומה. גם כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' תיבת את אין לו קישור שהיה לו לומר יביא תרומת ה' זהב ובאמרו יביאה את תרומת וגו' יראה ביאורו שעם תרומת ה' יביא זהב וכסף וגו' ומהו התרומה עצמה. אמנם יראה לבאר על פי פשוטו כי הנה כבר נאמר זה כמה פעמים שעיקר כונת בריאת העולם היה למען תהיה שכינתו בתחתונים ושתהיה אור קדושתו יתברך בעולם הזה, ולזה הכונה נצטוו גם כן על מלאכת המשכן כמאמר הכתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. והמשכת אור קדושתו יתברך אל המשכן היה על ידי שכל מה שהביאו למלאכת המשכן הזמינוהו בפה שהם מביאים נדבה זו לצורך מלאכת המשכן שישכון כבוד ה' בו, וכמאמרינו למעלה על פסוק ויקחו לי תרומה שקיחה אינו אלא בדברים וכמו שאמרו חז"ל על פסוק קח את אהרן וכן קח את הלוים והזמנה מילתא היא שעל ידי הזמנה זו המשיכו קדושה אל הנדבה ההיא, וכן כל דבר ודבר שהביאו הביאו בתבערת יקוד נדבת לבם ודברו בפיהם שהם מביאים לשם נדבת מלאכת המשכן, ועל ידי זה היה יכולת ביד בצלאל לחבר האהל להיות אחד כלי מוכן להשראת קדושתו יתברך, שכבר חלה קדושה בכל אחד מחפציו על ידי מביאיהם. והנה עתה בעוונותינו הרבים אשר אין לנו משכן ומקדש ה' צריך האדם להמשיך קדושה אל כל מעשיו, וכמאמרם בזוהר הקדוש על פסוק ואכלו אותם אשר כופר בהם שמה שאיכות הכפרה היה על ידי האכילה הוא מפני שעל ידי שהאדם מזמין הקרבן בפיו לחטאתו או לאשמו או לזבחי שלמים הוא ממשיך קדושה אל הקרבן ההוא ואחר כך הכהנים בעבודתם על ידי גודל יחודיהם בסדרי העבודה הם מוסיפים בו קדושה על קדושה עד שאחר כך על ידי אכילת הקרבן חלה הקדושה שבו על האדם ומשתברין על ידי אכילה זו כל תאוותיו הגשמיות שהם כוחות היצר הרע ועל ידי זה מתכפר החטא שעשה מפאת היצר הרע כי כלה גרש יגרש מתוך האדם על ידי אכילה זו וכן בכל עניני אכילת האדם:

הנה בפרק ב' דביצה אמרו חז"ל על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת כיצד מצא בהמה נאה היה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואכל את הראשונה אבל הלל מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו היו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום ותניא נמי הכי בית שמאי אומרים מחד בשבך לשבת ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום, ביאור דבריהם הוא על פי מאמרם בזוהר יתרו רבי יצחק אמר כתיב ויברך אלהים את יום השביעי וכתיב במן וביום השביעי שבת לא יהיה בו כיון דלא משתכחי ביה מזוני מה ברכתא אשתכח ביה אלא הכי תאנא כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין כו' דהאי יומא מתברכין מיניה כל שיתא יומין עילאין וכל חד וחד יהיב מזוני לתתא כל חד ביומוי מההיא ברכה דמתברכין ביומא שביעאה עכ"ל. נחזור לענינינו ולכן תיקנו לנו הראשונים ז"ל לומר כל יום בשיר של יום היום יום ראשון בשבת היום יום שני בשבת וכן בכל יום כדי להמשיך בפיו על ידי אמירתו קדושת שבת אל היום ההוא, וכן בכל מעשה אשר יעשה יאמר שעושה זו כדי להרויח לקנות בריוח צרכי עונג שבת ועל ידי זה תשרה קדושה במעשי ידיו. או באם תהיה כונתו במעשהו ליתן צדקה ויאמר שהוא עושה כדי ליתן צדקה ממה שירויח או להכניס אורחים בזה גם כן הוא ממשיך מעין קדושת שבת ויזכה על ידי זה להניח ברכה אל תוך ביתו ולהמשיך שפע אל ימי המעשה מברכאן דיומא שביעאה. גם באם זאת כונתו ודיבורו בכל מעשהו הוא גורם לעצמו שכאשר יכנס לשבת תגדל השפעת קדושה אליו שהרי הכין עצמו לשבת כל השבוע ועל ידי זה תגדל גם כן השפעת שבת להריק אל ימים הבאים. ועל זה רמזו ז"ל באמרם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. וזה הוא ענין שמאי והלל ששמאי היתה מדתו להכין עצמו בפיו לשבת הבאה ועל ידי זה כל מאכל שאכל מחמת שהכין את הבהמה הזו בפיו מתחלה לכבוד שבת חלה עליה קדושה מקדושת שבת הבאה ובאכלו המאכל קיבל קדושת שבת הבאה מאחד בשבת

ואילך, ובית הלל היתה מדתו בכל מעשיו לשם שמים וממילא נמשך קדושה אל כל מעשיו, וקדושת שבת קיבל משבת שעבר וכמאמר הזוהר הקדוש דכל חד וחד יהיב ביומוי מהאי ברכה דמתברכין ביומא שביעאה, וזה אמרו ז"ל בית הלל אומרים ברוך ה' יום יום. ואיש אשר אלה לו יש בו כח להמשיך עליו ועל כל העולם כולו שפע ברכה מברכאכן דיומא שביעאה, וממילא מי שבוטח בה' ומאמין בו יתברך כי הוא המריק שפע ברכה על ידי הכנה זו שהאדם מכין עצמו לכבוד השבת או לעשות צדקה וגמילות חסדים בכל עסקיו, איש כזה הוא נותן נדבות בלב שמח ונפש חפיצה ומקבל את השבת מתוך רוב שמחה והא בהא תליא להגדיל קדושתו להבא, מה שאין כן איש אשר יעשה כל מלאכה בלי התבוננות כבהמה אז כשיגיע השבת יהיה עליו לעול ולמשא כי יפריעו ממעשיו וידמה אליו שמפסיד בזה במה שמתבטל ממלאכתו. גם במעשה הצדקה גם כן אי אפשר לו ליתן בטוב עין מאפס ההתבוננות כי כל כבוד עשרו הוא מתוסף על ידי הכנות הקדושה שהוא מכוין:

ומעתה נבא לביאור הכתובים ויקהל משה וגו' אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם מלת אותם כמו ויתנכלו אותו שפירש בו רש"י ז"ל כמו אתו עמו, ביאורו שאלה הדיבורים אשר ציוה ה' שכל מה שתעשו תעשו אותם פירוש שתאמרו הדיבורים בכל עשייתכם. וביאר אחר כך מה הם הדיבורים ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש, כלומר שכל מה שתעשו בששת ימי המעשה תעשו באופן זה שתזכירו ותאמרו שאתם עושים זאת בשביל שביום השביעי יהיה לכם קודש וצריך לענגו, וכמו שעשה שמאי הזקן שכשקנה בהמה באחד בשבת אמר בפיו שקונה אותה לכבוד שבת. ואחר כך צוה גם כן דוגמתו במלאכת המשכן שכל מה שתתנו תזמינוהו גם כן בפה כדי להמשיך בו קדושה עליונה. וזהו אמרו זה הדבר אשר צוה ה' לאמר לאמר דייקא שתאמרו בפה שאתם לוקחים תרומה לשם ה' ועל ידי זה קחו מאתכם תרומה לה', פירוש שעל ידי שתזמינו נדבתכם בדיבור ובמעשה לשמו יתברך על ידי זה תרימו עצמכם אל ה' ותשיגו קדושתו יתברך. ואמר אחר כך כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' זהב וגו' ביאורו שכשהאדם עושה זה שנצטוה למעלה שכל מה שיעשה יאמר בפיו שעושה לכבוד שבת או כשיתן נדבה יאמר בפיו שנותן לשם ה', אדם כזה הוא נדיב לב באמת שמאמין ובוטח שלא יחסר לו על ידי מה שמבזבז להוצאות שבת ונדבות ושעל ידי זה יריק עליו שפע וברכה מברכאן דלעילא וכמו שאמרנו למעלה, הנה אדם כזה הוא ממשיך ברכה והשפעות טובות עליו ועל כל ישראל. וזהו אמרו כל נדיב לב יביאה את תרומת ה' פירוש מי שהוא נדיב לב באמת ומאמין באמונה שלימה שלא יחסר על ידי מה שינדב ואדרבה יורק עליו שפע וברכה, הנה איש כזה יביא את תרומת ה' פירוש עם תרומתו והתרוממותו אל ה' יביא מעילא לתתא השפעות טובות ועושר וכבוד וזהו זהב וכסף ונחושת ודו"ק:

עוד בפסוקים הנ"ל ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' וגו'. ופירש רש"י ז"ל הקדים הכתוב אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת. וקשה הא כבר פירשו זאת בפרשת כי תשא ששם גם כן נאמר אזהרת שבת אצל מלאכת המשכן. ועוד קשה שבכאן נכתב אזהרת שבת קודם למלאכת המשכן ובפרשת כי תשא נכתב אזהרת שבת אחר מלאכת המשכן, שמקודם נאמר ראה קראתי בשם בצלאל ואחר כך נכתב אזהרת שבת. עוד יש לדקדק שבפרשת כי תשא נאמר ראה קראתי בשם בצלאל שאמר השי"ת זאת למשה לבדו, וכאן בפרשת ויקהל נאמר ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו' משמע שזה צוה לישראל שבצלאל דוקא יעשה המשכן. ועוד קשה שבתחלה לא פירש שמו של בצלאל רק וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו וגו' משמעותו שנצטוו כל חכמי ישראל שיעשו מלאכת המשכן ואחר כך היה עיקר הציווי לבצלאל:

ונראה לפרש על פי המדרש בפרשת תרומה דבר אחר שדי לא מצאנוהו שגיא כח והבאתי למעלה בפרשה זו משעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן התחיל מתמיה ואומר כבודו של הקב"ה מלא עליונים ותחתונים והוא אומר עשה לי משכן וכו' לכך אמר משה יושב בסתר עליון וגו' מהו בצל שדי יתלונן בצל אל בצל רחום בצל חנון אין כתיב כאן אלא בצל שדי בצל שעשה בצלאל וכו'. וזה המדרש לכאורה הוא סתום וחתום מהו המשמעות שבצל שדי שיהיה משמע בצל שעשה בצלאל. גם המדרש שבפרשת ויקהל דאיתא כל הבינה שהיה בבצלאל משם שדי היה, גם כן צריך ביאור מפני מה דוקא משם שדי:

ויראה לפרש בכל זה דאיתא בגמרא יודע היה בצלאל לצרף האותיות שנבראו בהם שמים וארץ, ומצינו בזוהר הקדוש ובספרי קודש שהמשכן היה דוגמת מעשי בראשית, יש לפרש כך כמובא לעיל כמה פעמים כי כונת הבורא ברוך הוא היה במעשי בראשית שיתגלה מלכותו בעולם ויהיה שכינתו בתחתונים ושבריותיו ידעו מאלהותו יתברך שמו, אך מחמת גודל בהירות קדושת אלהותו לא יכלו בני אדם לקבל הבהירות ההוא, למשל כמו שבלתי אפשר להביט בזוהר החמה בעת תוקף בהירותו כך קל וחומר באלף אלפי אלפים הבדלות בבהירות אלהותו יתברך שמו, לכך עילת כל העילות שלשל העולמות זה למטה מזה וכל מה שהעולמות המה יותר למטה הרוחניות שבו יותר קטן והבהירות אינו מבהיק כל כך והוא מצומצם כדי שמאותו בהירות יוכלו בני אדם לקבל בהירות שלמעלה ממנו ולבא במעלות מעולם אל עולם ושיוכל לקבל אחר כך האורות היותר גדולים עד אין סוף ב"ה. ואמרו חז"ל בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך וכו' עד שגער בו הקב"ה והעמידו וכו' דכתיב אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולמי די, וביאור הדבר שראה השי"ת שבאם יתפשט עוד ויתגשם יותר אז לא יהיה ביכולת האדם לחזור ולקשר עצמו בשרשו לאין סוף ב"ה לכך אמר השי"ת לעולמו די לבל יתגשם יותר. ועיקר שעשועי השי"ת הם בהיות האדם מזכך חומריותו ובוחר בטוב ומקשר עצמו בשרשו, ולכן הוריד הקב"ה קדושת שבת שהוא נחלה בלי מצרים והוא התפשטות הרוחניות בלי שום גשמיות, ובאם היה התפשטות הגשמיות קצת יותר לא היה יכולת אחר כך להתפשט קדושה של שבת שהיא התפשטות הרוחניות ולכן אמר לעולמו די לבל יתגשם יותר רק כפי מה שיוכל לסבול הרוחניות אחר כך שהוא קדושת שבת. וזהו שאמרו נכנס בו כחוט השערה ופירושו שבשבת עשה גבול ותחום להגשמיות שלא יתפשט יותר עוד על ידי קדושת שבת לא יהיה כח בהגשמיות אף בששת ימי החול להתגשם יותר כי התפשטות קדושת שבת הוא מתנוצץ אף בששת ימי המעשה. וזהו שברא השי"ת העולם באל שדי שאמר לעולמו די לבל יתרחב ויתגשם יותר. ועיקר הכונה היה בבריאת העולם להיות שכינתו בתחתונים אמנם אחר כך שקלקלו הדורות את מעשיהם כמו דור המבול ודור הפלגה ועל ידי מעשיהם הרעים נסתלקה השכינה ונכסה ונתעלם ההתגלות אלהות, ואחר כך במתן תורה פסקה זוהמא ואז היה התגלות אלהות והשראת השכינה בתחתונים, אכן אחר כך חזר הקלקול לאיתנו על ידי מעשה עגל ועל ידי זה עשו מסך המבדיל ולא היה התגלות אלהות, לכן צוה השי"ת לעשות המשכן עם כל כליו כדי להשרות השכינה בתוכו ויתגלה אלהותו ביניהם כמו שאמר הכתוב ושכנתי בתוכם ובזה יהיה נשלם כונת הבריאה בראשית המחשבה שיהיה התגלות אלהותו. ולכן אמרו שהמשכן היה דוגמת מעשי בראשית מפני שהיה נשלם בו כונת הבריאה ולכן היו צריכים לבנות המשכן בכונות גדולות מאד למשוך בו רוחניות גדול ושלא יתגשם איזה דבר בבנינו רק שיהיה בגשמיות כשיעור שיסבול הרוחניות היותר גדול. וכמו שתיחם הקב"ה את העולם שלא יתרחב ויתגשם אף כחוט השערה כמו שאמרו נכנס בו כחוט השערה, כך היו צריכים כונה רבה בבנין המשכן שלא יתגשם יותר מכשיעור הצריך להמשכת הקדושה אפילו כמלא נימא, כי אם היה הגשמיות יותר קצת אף כחוט השערה לא היה עולה הכונה על מכונה, וזהו דוגמת מעשי בראשית. ובצלאל הוא האיש אשר נתן בו השי"ת חכמה בינה ודעת והיה יודע להמשיך הרוחניות הצריך להמשכן ולכל כלי וכלי אותו רוחניות הצריך לו ושלא יהיה הגשמיות יותר מהצריך להסבלת הקדושה ולא יותר אף כמלא נימא, וזהו שאמרו ז"ל בצלאל היה יודע לצרף האותיות שנבראו בהם שמים וארץ כפירוש הנ"ל וממילא יובן:

וזהו פירוש המדרש הנ"ל בצל שדי בצל שעשה בצלאל היינו כפי שמבואר לעיל שתיחם בבריאת העולם בשם שדי שאמר לעולמו די לבל להתגשם עוד יותר אף כחוט השערה, הכונה זו עצמה היה צריך בצלאל לבנין המשכן וכליו לבל להתגשם יותר אף כחוט השערה. גם על פי זה יובן המדרש שבפרשה זו הנ"ל דאיתא כל הבינה שהיה בבצלאל משל שדי היה שפירושו גם כן שעשה גשמיות כל כלי רק כפי הצריך לרוחניות. וזה גם כן ביאור שם שדי שאמר לעולמו די שלא יתגשם יותר ועל פי דברינו יובן על נכון:

ועתה נבא אל ביאור הפסוקים כי זאת צריך למודעי שמהיכן למד בצלאל לבנות המשכן בכונות האלו לבל להתגשם בו אף כחוט השערה יותר מהצריך, זאת למד מקדושת שבת בראשית שהמשיך הקב"ה קדושת שבת שהוא התפשטות הרוחניות בכדי שלא יפשוט הגשמיות עוד להלן אף על חוט השערה, כמו כן למד עצמו מזה לבנין המשכן שלא להתגשם בו כלל יותר רק כפי הצריך לקיום סבלות הרוחניות ולא יותר כלל רק למשוך בו התפשטות הרוחניות. לכך נאמר בפרשת כי תשא ראה קראתי בשם בצלאל כי בודאי משה רבינו ע"ה לא הקפיד על זה מפני מה בצלאל הוא מקורב יותר למלאכה זו מזולתו, כי ישוער כי הוא יותר הגון להמשיך בו הרוחניות כפי הצריך. ואמר לו אחר כך השי"ת מהיכן ילמוד זאת בצלאל לבנות המשכן וכליו בכונות אלו לבל להתגשם בו קצת יותר אף כחוט השערה, לכך אמר לו השי"ת אחר כך אך את שבתותי תשמורו, כי מכונת שבת ילמוד בצלאל כונת המשכן לבל להתגשם כלל יותר אף כחוט השערה, וכמו שהמשיך הקב"ה קדושת שבת שהיא התפשטות הרוחניות כך ימשוך בו הרוחניות בהתפשטות, לכך נאמר אחר כך אזהרת שבת. וכאן בפרשת ויקהל נאמר כאן הציווי לישראל להביא נדבתם כמו שאמר הכתוב קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו וגו' והיה רוצה השי"ת שלא יגשמו בהבאת נדבתם כי יתלהבו בהתלהבות גדול להביא למצוה זו נדבת המשכן יביאו הרבה מאד בכדי להיות גדול מאד ובזה יתגשמו ולא יביאו בכונה עצומה הנ"ל להמשיך בו התפשטות הרוחניות כפי הנ"ל, ובהיות שבני ישראל יגשמו בהבאת נדבתם לא יהיה ביכולת אחר כך ביד בצלאל להמשיך בו הרוחניות כל כך כפי הכיוון בציווי השי"ת ברוך הוא, לכך הקדים כאן אזהרת שבת לבני ישראל קודם לנדבת המשכן בכדי שבני ישראל ילמדו מקדושת שבת לבל להתגשם נדבתם רק כשיעור הסבלות הקדושה הרוחניות, והעיקר הוא להמשיך בנדבתם התפשטות הרוחניות וזאת ילמדו עצמם מקדושת שבת כפי הנ"ל ואז יהיה אחר כך יכולת ביד בצלאל להמשיך בו הרוחניות על מכונו כציווי השי"ת. ואם כן הבאת נדבתם בהמשכת הרוחניות לבל להתגשם ילמדו מקדושת שבת אם כן ידעו ויבינו כמו שקדושת שבת אינו שוה לכל נפש רק כל אחד ואחד כפי הכנתו בששת ימי המעשה דהיינו כפי יותר הכנתו בקדושה בששת ימי המעשה כך יגדיל עליו קדושת שבת, ממילא יבינו שיש לבצלאל יותר קדושה מקדושת זולתו ממילא הוא ראוי ונכון והגון לבנין המשכן יותר מזולתו ולא יקפידו על זה מפני מה הוא נבחר להתקרב למלאכה זו יותר מזולתו כי יבינו זאת מקדושת שבת שבצלאל הוא היודע לכוין להמשכת הרוחניות ולא להתגשם כלל יותר אף כחוט השערה:

ועל פי זה יובן דכתיב ויבאו כל החכמים העושים את כל מלאכת הקודש וגו' ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא וגו' והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר. ותיבת אותה הוא מיותר לכאורה, הוה ליה למימר רק לעשות. גם מפני מה נאמר אותה לשון נקבה. אך על פי הנ"ל אתי שפיר דכונת בנין המשכן הוא לעשות עליה לשכינתו הקדושה ביניהם בזה העולם התחתון וזהו תיקון ועשיה כי הרוחניות היותר למטה בצמצום גדול, ועל ידי מעשי בני אדם המעלים אותה הקדושה למעלה למעלה על ידי מעשיהם הקדושים אז אותה הקדושה מאירה יותר ויותר מבראשונה קודם ירידתה למטה, על כן בזה העליה נעשה תיקון ועשיה. ושכינתיה היא נוקבא, וזהו שאמר הכתוב והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה דהיינו עשיה ותיקון השכינה על ידי בנין זה יהיה יכולת לעשות עליה לשכינתיה אבל אם יהיה יותר גדול קצת בגשמיות אף כחוט השערה בהבאת נדבתם לא יהיה יכולת לעשות עליה לשכינתיה כנ"ל לכך ויכלא העם מהביא והבן. וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר צוה ה' את המשכן וגו', ואת מנורת המאור וגו', ואת שמן המאור וגו':

ויש לדקדק למעלה בנדבת בני ישראל כתיב שיקחו שמן למאור בשמים לשמן המשחה, ובחכמי לב כתיב שיבאו ויעשו כל אשר צוה ה' וגו' כתיב מנורת המאור ושמן המאור, הלא עדיין לא האיר המנורה וגם השמן עדיין לא האיר עד אחר הקמת המשכן בשעת עבודה כשהדליק הנרות. וגם הבשמים כתיב למעלה לשמן המשחה ובחכמי לב כתיב שמן המשחה הלא עדיין לא משחו ממנו כלום, היה גם כאן לכתוב שמן למשחה:

אבל יראה לפרש על פי הנ"ל שכתבנו תועלת גדול שיש בהתחברות פשוטי העם לצדיקי הדור, כי פשוטי העם אין להם לב להבין איך לעבוד ה' באמת ואיך לעשות כל מעשיהם בבהירות שיאירו כל מעשיהם לה', רק על ידי שמתחברים עצמם לצדיקי הדור והם מעוררים לבבם בהתלהבות על ידי דבריהם הקדושים ואז יבינו איך לעבוד ה' באמת. וצדיק הדור אשר כל עבודותיו הם בהירים ומאירים בכל העולמות על כן בהתחברותם אליו מאיר גם בנשמות ישראל שיאירו מעשיהם גם כן ויעלו ריח ניחוח לה' כבשמים. וזהו פירוש הפסוקים הנ"ל קחו מאתכם רצה לומר שפשוטי העם יקחו מעצמם נדבתם לה' כל מה שכתוב בפרשה כדי להאיר להם בנשמתם הארה וקדושה על ידי הצדיקים. וזהו שמן למאור רצה לומר שיקחו נדבתם כדי להאיר להם על ידי הצדיקים. וכל חכם לב בכם רצה לומר החכמים הם הצדיקים אשר להם שכל גדול יכולים לעשות מעשיהם על פי שכל שיאירו כל מעשיהם וגם להאיר ולהדליק נשמות ישראל שיאירו. וזהו שכתוב בחכמי ישראל שיבאו ויעשו כל המעשים ומנורת המאור ושמן המאור ושמן המשחה כי כל מעשיהם מאירים מאד להם ולכל ישראל:

ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו וגו' כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה' וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני וגו' כל מרים תרומת כסף ונחושת הביאו את תרומת ה' וגו'. יש לרמוז בסדר הכתובים האלו שבתחלה הביאו תנופת זהב ואחר כך תכלת וארגמן ואחר כך כסף ונחושת, יש לומר כך דהנה נדבת המשכן היה לכפר על חטא העגל, והנה תשובה צריך להיות כך שצריך האדם לתקן הכל מה שפגם במדות דהיינו מה שפגם באהבות רעות או ביראות רעות ח"ו או בהתפארות רעות ח"ו דהיינו גאוה ושאר התפארות לא טובים, וכן שאר המדות לא טובים הכל צריך לתקן בתשובה שלימה דהיינו לאחוז במדת אברהם אבינו לאהוב ה' באמת שורש האהבה, וכן ביראה צריך לאחוז במדת יצחק לירא מפני ה' יתברך, וכן בהתפארות צריך לאחוז במדת יעקב שהוא שורש התפארת לפאר להבורא יתברך באמת, וממילא כשאוחז האדם במדריגת האבות הקדושים ממילא מגביה כל האהבות הנפילים ויראות הנפילים והתפארות הנפילים לשרשם ויתוקן הכל. וזה היה כונת בני ישראל בנדבת המשכן כסדר המדריגות דהנה איתא במדרש פרשה זו זהב זה אברהם שנבחן בכבשן, וכסף זה יצחק שנצרף על גבי המזבח, ונחושת זה יעקב שנאמר נחשתי וגו':

וזהו פירוש הפסוקים הנ"ל ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו וגו' כל כלי זהב הביאו, רצה לומר בתחלה הביאו זהב לתקן האהבות הנפילים והביאו זהב לאחוז במדריגת אברהם לתקן שורש אהבה. ואחר כך הביאו תכלת וארגמן כי תכלת הוא מרמז ליראה פחותה כי תכלת היא מדת מלכות שבידה להעניש לכל העוברים על רצונו. וזהו תכלת וארגמן מרמז למלאכי מעלה שבידם גם כן כח להעניש. ואחר כך הביאו כסף ונחושת להרים הכל למדת יצחק ויעקב לתקן כל היראות רעות והתפארות לא טובים ואחזו במדת יצחק ויעקב לרומם הכל לשרשם כמובן:

כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם וגו' הביאו בני ישראל נדבה לה'. הנה הכתוב הזה נראה כולו מיותר שהרי כבר פרט הכתוב נדבת כולם כמו שנאמר ויבאו כל איש אשר נשאו וגו' כל נדיב לב הביאו, וכל יתר הכתובים אשר נפרט כל פרטי נדבתם, למה לי כל זה הפסוק כל איש ואשה וגו' הביאו בני ישראל נדבה לה'. ונראה לפרש על פי פשוטו כי אמרו חז"ל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל הטוב יזכר שמך משתקין אותו כי עושה מדותיו של הקב"ה רחמנות ואינם אלא גזירות. וגם איתא בגמרא לא יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי והקב"ה גזר עלי, רצה לומר כי יש כמה עבירות אשר גם בעיני אדם מאוס בטבע, לא ידמה בעיני אדם אשר אינו עושה הדבר הזה מחמת שהוא מאוס בעיניו רק צריך לשבר הטבע ויראה שיעשה רק מחמת גזירת המלך לעבדיו. וכן כמה מצות שהשכל מחייבם לעשותם לא יעשה מחמת שהשכל מחייבם רק יעשה הכל מחמת ציווי הבורא ברוך הוא שגזר כך כאדון על עבדיו, ועיין לעיל בפרשת משפטים מזה הענין. זהו בעסק כל המצות אבל במצות צדקה צריך לעבוד ה' בהיפך ממדריגה הנ"ל, כי הנה טבע האדם לאהוב הרבה ממון ולרדוף אחר הממון ומכל שכן שלא לחסרו דהיינו לפזרו לצדקה הוא נגד הטבע, על כן צותה התורה במצות הצדקה לא ירע לבבך בתתך לו כי טבע בני אדם שמיצר בחסרון ממונו על כן צריך האדם לשבר עצמו שלא ירע לבבו רק יתן באהבה וזהו קשה מאד, אבל יש עוד מדריגה גדולה בצדקה אצל יחידי סגולה שממש מצפים בכל רגע מתי יבא לידם איזה עני או שאר גמילות חסדים לעשות, וכשהקב"ה מזמין להם איזה דבר לעשות צדקה אזי יש להם שמחה גדולה מאד כאלו ה' נתן להם איזה מתנה טובה. וכן איתא בזוהר הקדוש שהמסכנא הוא דורון לבעל הבית כי באמת הוא למי שחנן ה' לו דעה ובינה מבין זאת בשכלו כל מה שנותן צדקה וגמילות חסד הוא מתנה לו מאת השי"ת שזיכה אותו במתנה זו להאכיל עניים ולהלביש ערומים ולהכניס כלות ויתומים לחופה ומשבח ומפאר להבורא יתברך שמו שזיכה אותו במצות אלו. וזהו פירוש הפסוק הנ"ל שכך נתנו בני ישראל נדבתם למשכן בשמחה ובטוב לב שחשבו להקב"ה לנדבה להם שזיכה אותם במצוה זו. וזהו הביאו בני ישראל נדבה לה' רצה לומר שחשבו זאת לנדבה להקב"ה שזיכה אותם בכך:

ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת וגו', ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב וגו', לקרבה אל המלאכה לעשות אותה:

הנה הכתובים אלו סותרים אלו את אלו, מתחלה כתיב ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב אשר צוה ה' משמע שכבר עשו, ואחר כך ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב וגו' לקרבה אל המלאכה לעשות אותה, שעתה ציוה אותם לעשות המלאכה הלא כתיב בפסוק הקודם שכבר עשו. ונראה לפרש על פי פשוטו על פי המדרש בפרשה זו וזה לשונו: תן לחכם ויחכם עוד זה בצלאל בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה המשכן בא ואמר לבצלאל וכו' אמר לו בצלאל והיכן התורה ניתנה אמר לו משה משאנו עושים את המשכן אנו עושים את הארון אמר לו רבינו משה אין כבודה של תורה בכך אלא אנו עושים הארון ואחר כך המשכן לפיכך זכה שנקרא על שמו שנאמר ויעש בצלאל את הארון עד כאן המדרש. והנה בגמרא ברכות אמרו בהיפוך וזה לשונם: בצלאל על שם חכמתו נקרא בשעה שאמר הקב"ה לך אמור לבצלאל עשה משכן וארון וכלים הלך משה והיפך הדברים ואמר לבצלאל עשה ארון וכלים ומשכן אמר לו רבינו משה אדם בונה בית ואחר כך מכניס כלים לתוכו כלים שאעשה להיכן אכניסם שמא כך נאמר לך עשה משכן וארון וכלים, עד כאן. הנה דברי הגמרא הם להיפך ממש מדברי המדרש הנ"ל ואין סברא שיהיה פלוגתא רחוקה כל כך במציאות:

ונראה להשוות דבריהם ז"ל על פי מאמר הגמרא שבת כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו בהי עייל מכריז רבי ינאי חבל למאן דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד עי"ש. גם הגמרא זו סותר עצמו מהיפך להיפך כי מדברי ת"ק משמע כי היראה היא קודמת לתורה כי המשיל היראה למפתחות החיצוניות, ואחר כך אמר רבי ינאי חבל על דלית ליה דרתא דהיינו התורה ותרעא לדרתא עביד רצה לומר ויש לו יראה בלא תורה, ועשה התורה לעיקר ויראה לטפל. ונראה הכל לפרש על פי מאמר בהקדמת תקוני הזוהר ז"ל דרגא חמישאה ביראת ה' אוקמוה מארי מתניתין כל הקודם יראתו לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל הקודם חכמתו ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת דכל הקודם חכמתו ליראת חטאו דומה למי שמסרו לו מפתחות הפנימיים וכו' אורח רזא אדני תמן י' יראת ה' ואילין ד' אתוון אינון מפתחות החיצונים דילה י' מן יהו"ה איהו חכמה וד' אתוון דהאי שמא אינון מפתחות הפנימים וכו' עי"ש באורך כי גם התקונים מקשה זה הקושיא הלא אין בור ירא חטא עי"ש:

ויש לפרש מעט לפי חלישות כח שכלי כך כי הנה איתא בזוהר הקדוש אית יראה ואית יראה וכמה דרגין ביראת ה' כמו שמבואר בהקדמת התקונים כמה מדריגות יראה. והנה כתיב ראשית חכמה יראת ה', כי בודאי אי אפשר לאדם לעשות שום דבר הן תורה הן תפלה הן שאר עבודות ומעשים טובים בלתי שיקדים אצלו איזה יראת שמים, כי זה בודאי שערי השמים אשר בלעדו אי אפשר ליכנס לשום תורה ותפלה ועבודה בלתי שיקדים לו יראה, וראשית היראה היא יראת חטא שירא מן העונש. וזה ידוע שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא על כן צריך כל אדם להיות כל ימיו בתשובה כמאמר חז"ל שוב יום אחד וכו' כי בלתי תשובה אי אפשר לילך ולהתחיל שום תורה או עבודה כנ"ל בדברינו כמה פעמים בשם רבינו מו"ה יעקב יצחק הלוי מלובלין זצ"ל שאמר סמך על זה הפסוק ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי, על כן צריך כל אדם קודם שמתחיל ללמוד או להתפלל להרהר בתשובה, אבל בודאי אם עדיין אין לאדם תורה בודאי אי אפשר לבא לעיקר היראה שהיא יראה עילאה מחמת שהבורא ברוך הוא איהו עקרא ושרשא דכל עלמין זה אי אפשר להשיג רק שצריך להיות מקודם בעל תורה ועל ידי התורה יוכל להשיג בכל יום יותר גדלות ורוממות אלהותו יתברך שמו. על כן לאחר שנעשה אדם בעל תורה צריך אחר כך לעשות תשובה יתירה כי עיקר התשובה היא לידע כמה גדול כח הפגם ולפני מי פגם וזה אי אפשר רק אחר שיודע עיקרי התורה. הגם שקודם שמתחיל ללמוד צריך גם כן לעשות תשובה אבל זה נקרא יראה תתאה אבל אחר שנעשה חכם בתורה אז יודע שורש ועיקר היראה עילאה מחמת גדולתו ורוממותו יתברך שמו:

וזהו הרמז בתקונים הנ"ל י' של אדנ"י תמן יראת ה' כי אדנ"י היא מדת מלכות והיא כרסיא דדינא כידוע מהזוהר הקדוש ותקונים על כן היו"ד של אדנ"י מרמז ליראת העונש כנ"ל. וזהו ידוע גם כן כי היו"ד של אדנ"י מרמז לחכמה תתאה כי יו"ד מרמז לחכמה בכל מקום, ויו"ד של הוי"ה היא חכמה היא מרמזת ליראה עילאה דהיינו אחר שהוא חכם בחכמת התורה אז בא ליראה עילאה שהוא שוה לאהבה ולפעמים גדולה מאהבה אשר אי אפשר להאריך בזה כאן. ועל פי זה אתי שפיר המדרש הנ"ל שאינו סותר עם הגמרא שלנו כי כך מתחיל המדרש על זה הפסוק תן לחכם ויחכם עוד וכן הוא בגמרא ה' יהיב חכמה לחכימין ופירושו הוא כנ"ל מי שיש בו חכמה תתאה דהיינו יראת שמים ויראת חטא על כן יוכל ללמוד תורה ולהתפלל כי כן צריך קודם לימוד התורה ועבודה צריך תחלה יראה ותשובה כנ"ל דאם לא כן אסור להתחיל ללמוד כנ"ל, על כן מי שיש בו חכמה תתאה ה' יהיב ליה יותר חכמה דהיינו שמבין בתורה ויכול לבא ליו"ד של הוי"ה שהיא חכמה עילאה, וזהו תן לחכם ויחכם עוד כנ"ל. ומפרש כיצד הוא זאת ואמר זה בצלאל אתה מוצא בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה המשכן בא ואמר לבצלאל אמר לו מה המשכן הזה אמר לו שישרה הקב"ה שכינתו בתוכו ומלמד לישראל תורה אמר לו והיכן התורה ניתנה אמר לו משאנו עושים את המשכן אנו עושים הארון אמר לו רבינו משה אין כבודה של תורה בכך אלא אנו עושים הארון ואחר כך משכן, דהיינו כך היה משא ומתן של משה עם בצלאל שמשה רבינו אמר לו שצריך לעשות הכנה להשראת השכינה לקבל החכמה עילאה שהיא התורה, אמר לו בצלאל אי אפשר ללמוד תורה תחלה קודם היראה דהיינו שצריך תחלה לבא למדריגת אדנ"י שהוא היכל הוי"ה דהיינו כיסוי להוי"ה דהיינו כמו ארון לתורה, כי בתחלה קודם לימוד התורה צריך יראה ותשובה שהוא מרמז לארון וכפורת כנ"ל בדברינו בפרשת תרומה. וזהו שאמר לו אין כבודו של תורה בכך ללמוד תורה קודם שבא למדריגת יראה על כן אמר לו אלא אנו נעשה ארון תחלה דהיינו לעשות תשובה ולקבל יראת שמים המרומז ביו"ד של אדנ"י ואחר כך אנו עושים המשכן להשראת השכינה ללמוד תורה מפי הקב"ה:

ופירוש הגמרא הוא גם כן על זה הכונה, כי בגמרא לא נזכר שהמשכן נעשה ללמוד תורה מפי הקב"ה כמו שאיתא במדרש, על כן נוכל לומר שמשכן הנאמר בגמרא מרמז לשם אדנ"י דהיינו יראה תתאה וארון מרמז לתורה, על כן אמר בצלאל דרכו של אדם לבנות בית תחלה ואחר כך מכניס כלים לתוכו דהיינו מרמז ליראה ואחר כך ללמוד תורה המרמז לחכמה עילאה. ואמר לו בצל אל היית וידעת רצה לומר צל של אל הוא אדנ"י כנ"ל. נמצא מובן מכל הנ"ל שקודם צריך האדם להיות כלי מוכן לקבל חכמת התורה דהיינו להיות מקודם ירא חטא גדול ובעל תשובה באמת ואחר כך יכול לבא לחכמה עילאה לחכמת התורה ולהשגות אלהות:

וזהו פירוש הכתובים הנ"ל ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב רצה לומר שעשו מקודם תשובה ויראת חטא כדי שיהיו יכולים לקבל חכמת אלהות לעשות מלאכת המשכן על פי חכמת התורה, ואחר כך צוה להם משה לעשות מלאכת המשכן ממש. ולפירוש הנ"ל גם הגמרא שבת אתי שפיר כי יראה היא שער לתורה כנ"ל ותורה שער ליראה פנימיית דהיינו חכמה עילאה ולזה צריך דרתא קודם לתרעא כנ"ל ודו"ק:

עוד על פסוק הנ"ל ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות את כל מלאכת וגו' ויקרא משה אל בצלאל וגו' ויקחו מלפני משה וגו' והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר ויבאו כל החכמים וגו' מרבים העם להביא וגו' ויצו משה ויעבירו וגו' איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וגו' ויכלא הם מהביא וגו'. הדקדוקים רבו במקראי קודש הללו. א', אמרו ועשה בצלאל לשון עבר שמשמע שכבר עשה ואחר כך אמר ויקרא משה ויקחו מלפני משה שאחר כך הוא שלקחו לעשות ולא קודם. ב', אמרו חכמה ותבונה בהמה לדעת, מהראוי שיאמר חכמה ותבונה ודעת בהמה כמאמרו למעלה מזה בחכמה ובתבונה ובדעת, גם גוף הפסוק של ועשה וגו' לדעת ובדעת הארכתו וקישורו צריך ביאור ומלת לדעת אין לו ביאור. ג', מאד יקשה ממה שבאו החכמים עושי המלאכה ואמרו מרבים העם, ממה ידעו ממרבים העם להביא הלא הם לקחו מלפני משה ועשו כל אחד בביתם כמאמר הכתוב ויקחו מלפני משה והעם לא הביאו אליהם כי אם אל משה. גם מה להם אם ירבו להביא וישתייר לאוצרות בית ה' ולמה חרדו לבא אל משה שלא יביאו עוד. גם אמרו ויעבירו קול וגו' אל יעשו עוד מלאכה היה לו להכריז שלא להביא עוד, ואם נאמר שקורא ההבאה מלאכה וכמו שפירש רש"י בפסוק והמלאכה היתה דים היה לו לסיים גם כן בלשון עשיה ויכלא העם מלעשות:

והנראה בזה על פי שאמרנו למעלה גם כן דהנה עיקר הכונה בבריאת העולם היה כדי שיהיה שכינתו בתחתונים, וזה גם כן ענין ציוויו יתברך על מלאכת המשכן וכמאמר הכתוב ועשו לי מקדש וגו'. ולכן אמרו חז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, שבריאת שמים וארץ וציווי מלאכת המשכן ענין אחד להם שתופיע אור קדושתו יתברך בעולמות התחתונים. והעושים מלאכת הקודש היו מיחדים יחודים גדולים בכל עשיה ועשיה שהיו עושים למלאכת המשכן ועל כן מילא השי"ת את העושים במלאכת הקודש בחכמה ובתבונה ובדעת שהם ענינים המוזכרים בבריאת שמים וארץ כי היה צריך לזה קדושה יתירה והזדככות גדול שיפעלו ביחודם במלאכתם לעשות מקום מוכן להשראת שכינתו יתברך ולהוציא מכח אל הפועל כונת הבריאה. ואולם איש אשר חונן ה' אותו ומזכהו לעלות בסולם המדריגה כזו בודאי הוא מחזיק את עצמו לאין ומחזיק את עצמו לאינו ראוי למדריגה זו כי מי שמחזיק את עצמו לראוי והוא יקר בעיני עצמו אין השי"ת מזכהו למדריגות כאלו, וכמו שאמרו גם כן שכל מה שזכה משה רבינו ע"ה היה מחמת גודל ענותנותו שהיה מחזיק עצמו לאינו ראוי שיתגלה השי"ת אליו, וכמאמרם בשכר שלש זכה לשלש. ולכן בצלאל ויתר חכמי לב כשראו שנבחרו מאתו יתברך לקרבה אל המלאכה מלאכת הקודש כזה אז הוסיפו קדושה על קדושה ועבודה על עבודה מחמת שעדיין לא החזיקו את עצמם שיהיו שלמים במדע והשכל הזה לעשות משכן לכבודו יתברך. ומחמת גודל קדושתם במלאכת העבודה הזו המשיכו קדושה ורוח נדיבה בלב עם בני ישראל, שכשאלו היו עסוקים בעבודה והיו מקישים במקבות ובכלי מלאכתם היה נכנס תבערת יקוד אהבה ונדבה בלב עם בני ישראל להביא עוד יותר ויותר. אמנם כבר אמרו ז"ל זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד והענין הוא שהיחודים שנעשים בעולמות העליונים המה מיוחדים לכל מצוה ומצוה לא ראי זה כראי זה, הנפעל על ידי התפלה אינו היחוד שנפעל על ידי התורה ואי אפשר לערבב היחודים של זה בזה ולכן גם כן בפורים זמן המשלוח מנות וזמן הסעודה אינם ביחד מטעם זה. וכמו כן אלו המביאים הנדבה למלאכת המשכן פעלו בהבאתם יחודים אחרים ואלו העושים היו מיחדין גם כן יחודים אחרים שהם מיוחדים לעשית המלאכה ולכן כל זמן שהיו אלו מביאין לא היו העושים יכולין ליחד כראוי היחודים של מלאכת העשיה:

ומעתה נבא לביאור הכתובים שכשהודיע משה לבצלאל שקרא ה' בשמו ובשם יתר החכמים שהם יעשו עבודת מלאכת המשכן והם לא היו מחזיקין עצמן שיהיו שלמים בהזדככות ובמדע לעשות מלאכה יקרה כזו ולצרף צירופים כאלו שנבראו בהם שמים וארץ, ומפני זה היתה כל עבודתם וכל עשיתם בעבדות ה' לבקש מלפניו יתברך שהוא יתן להם מדע והשכל לדעת לעשות את כל אשר צוה ה'. וזהו מאמר הכתוב ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה וגו' שכל עשיתם וכל מגמתם היה לבקש מלפני השי"ת שהוא יתברך יורם שידעו לעשות מלאכה כזו שצריך לה יחודים וצירופים כאלו יעשו פעולות ועבודות קדושות שיהיו נכונים וראוים לזה. וזהו לדעת לעשות שלא החזיקו את עצמם עדיין שהיה בהם דעה למלאכת הקודש כזאת. ועשו הכנות קדושות שיחוננם ה' לדעת לעשות ואחר שכבר היה להם הכנות אלו אז ויקרא משה וגו' לקרבה אל המלאכה וגו' ויקחו מלפני משה וגו' ואז בעת התחילם לעשות במלאכתם במקבות וכלי ברזל המיוחדים למלאכתם על ידי גודל יחודיהם שהיו מיחדים בזה על ידי זה שולח התעוררות רוח נדיבה בלב בני ישראל להביא עוד נדבות, וזהו ויקחו וגו' לעשות אותה והם הביאו אליו עוד נדבה שעל ידי שהם התחילו לעשות שולח התעוררות זה בלב בני ישראל להביא עוד ועוד. אמנם כשאלו היו עסוקים בהבאה ובהיחודים שנעשים על ידי הנדיבות וההבאה לא היו אלו יכולין לעשות היחודים של מלאכת העשיה כראוי ולכן הרגישו בזה שמרבין העם להביא ולכן באו אל משה ואמרו שמרבין העם להביא ואי אפשר להם ליחד היחודים של מלאכת העשיה בכל עוד שאלו מיחדין היחודים של ההבאה. אמנם משה רבינו הרגיש בזה גם כן שמה שאלו מרבין להביא הוא מחמת שנתעורר להם בלבם על ידי עושי המלאכה ולכן צוה להכריז שלא לעשות המלאכה עדי יתקררו מעט מתשובת ההבאה שגורם להם העשית המלאכה על ידי זה ממילא יכלא העם מהביא ואז יחזרו לעשות מלאכתם ויחודים הצריכים לה:

ספר מאור ושמש - פרשת פקודי

אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן. ראוי להבין שאמרו חז"ל כל מקום שנאמר אלה פוסל את הראשונים ומה בא לפסול כאן במלת אלה. הגם שאפשר לומר שפוסל מעשה עגל הלא נאמרו כמה סדרות אחר מעשה העגל, כי גם פרשת תרומה תצוה נאמרו אחר מעשה העגל. גם אמרו משכן העדות צריך להבין למה נקרא המשכן עדות ומדרש חז"ל ידוע. גם אמרו אשר פקד על פי משה צריך להבין הלא משה בעצמו הוא הנותן חשבון על המלאכת המשכן והיה לו לומר אשר פוקד מאת משה והיה המשמעות שפקד ונתן חשבון לאחרים ממה שהיה תחת ידו מנדבת המשכן. וגם הלשון על פי משה אינו מדוקדק שהיה לו לכתוב על ידי משה. גם אמרו עבודת הלוים ביד איתמר אינו מובן מה מלמדינו כאן אצל חשבון מלאכת המשכן, שהרי עדיין לא נתמנו הלוים עליו רק אחר שהוקם המשכן כמה חדשים בעת המסעות אז נתמנו הלוים לשאת אותו:

ויראה לומר על פי פשוטו על פי מדרש רבה בפרשה זאת וזה לשונו: דבר אחר איש אמונת זה משה וכו' ומשה היה גזבר לעצמו על מלאכת המשכן אלא בשעה שאמר לו הקב"ה למשה שיעשה המשכן מיד ויבאו כל איש וגו' לכמה ימים הביאו כל הנדבה אמר רבי יוחנן לשני בקרים הביאו והותר שנאמר והמלאכה היתה דים נכנס משה אצל בצלאל ראה שהותיר מן המשכן אמר לפני הקב"ה רבון העולם עשינו את מלאכת המשכן והותרנו מה נעשה בנותר אמר לו לך ועשה בהם משכן לעדות הלך משה ועשה לעדות הוי אלה פקודי המשכן משכן העדות עיין במדרש. הנה המדרש הזה אין לו שחר כלל ואומר דרשוני. ויש לפרש כך דהנה כבר כתבנו למעלה הרבה מזה שעיקר כונת מלאכת המשכן היה כדי שישרה בארץ להיות מקום להשראת השכינה והיה צריך לזה הכנות וקדושות גדולות, והקב"ה צוה למשה על מלאכת המשכן שיביאו כל ישראל נדבתם בנדיבות לב כמו שכתוב בפרשה והתורה העידה על ישראל גודל נדבת לבם שהיה בזריזות גדול על כן נוכל לומר שהיה כל כך נדבת לבם הטהור כל כך בקדושה גדולה וכונה עצומה אשר כל אחד ואחד מישראל היה מיחד יחודים גדולים במחשבתם בעת הבאת הנדבות וגם היה להם השתוקקות והתלהבות גדול באהבה רבה וביראה גדולה בעת הבאת נדבתם אשר על ידי כונתם ואהבתם ויראתם היה בהם כח להמשיך קדושה גדולה כל כך על כל דבר ודבר כדי להמשיך השכינה למטה על מעשיהם והיה כונתם להשראת השכינה על מעשי ידיהם והותיר עוד קדושה על ידי מחשבתם להמשיך גם כן קדושה לדורות הבאים גם כן. וזהו כונת הכתוב בפרשת ויקהל ויבאו כל החכמים העושים וגו' איש איש ממלאכתו וגו' אל משה ויאמרו מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה, רצה לומר שהחכמים הבינו בעת מלאכתם הרגישו גודל הקדושה בכל דבר ודבר מנדבת המשכן שהאירו בני ישראל בכל דבר כל כך קדושה רבה אשר יש די והותר מן הקדושה אשר צריך לעת עתה להשראת השכינה רק היה כונתם בגודל התלהבותם בנדבתם שיאירו עלינו עד סוף כל הדורות מאיר לנו בעת לימוד התורה של מלאכת המשכן ונדבת המשכן מאיר לנו ללבבנו גודל אהבה ויראה שלהם עד שיאיר לנו גם כן איזה הארה בעת לימוד מעשה המשכן למשוך עלינו מעט קדושה בכל עת לימוד התורה הזאת. וכן מצינו שכן צוה לנו הקב"ה שעסק התורה יהיה חשוב לפניו יתברך שמו כאלו עשינו המעשה בידים כי כך אמרו חז"ל זאת תורת העולה כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, וכן כמה וכמה מצות שאינם מצויים בזמן הזה אזי עסק תורתינו הוא במקום המעשה, דהיינו מצינו שנצטוינו לקרות פרשת פרה קודם פסח ושאר דברים כיוצא באלו שמפורש הרבה בגמרא ובמדרשים שעסק התורה הוא חשוב ומקובל לפניו יתברך שמו כאלו עשינו הדברים עצמן בפועל ממש, רק שצריך לזה כונת הלב לכוין בעסק התורה באהבה ויראה גדולה כדי להמשיך הקדושה הזאת עלינו כמו בעת שהיה הדבר בפועל. וזה היה כונת ישראל בנדבת המשכן להמשיך עלינו גם כן הקדושה שלהם בעת עסקינו בפרשיות אלו. וכל זאת הבינו החכמים העושים במלאכת המשכן אשר יש יותר קדושה בנדבת המשכן מה שצריך לעת עתה, אבל לא היו יכולים לשער בשכלם כמה צריך לעת עתה ומה שישאר לדורות על כן באו למשה כנ"ל:

וזהו פירוש המדרש הנ"ל ומשה היה גזבר לעצמו על מלאכת המשכן רצה לומר שלא היה באפשרות שום אדם לשער בשכלו גודל הקדושות והיחודים שהאירו בני ישראל בנדבתם רק משה בעצמו הבין גודל שכליותם אף על פי כן נכנס משה אצל בצלאל להבין ביותר וראה שהותיר מן המשכן כנ"ל רצה לומר שראה בשכלו שיש קדושה יתירה בנדבת המשכן יותר מן הצורך לעת עתה, ואמר לפני הקב"ה רבון העולם עשינו את המשכן והותרנו מה נעשה בנותר אמר לו לך ועשה בהם משכן לעדות רצה לומר כנ"ל שאמר לו הקב"ה שמותר הקדושה שהאירו בני ישראל בנדבתם יותר מהנרצה מהם בעת הזאת גודל קדושתם ואהבתם ויראתם והתלהבותם תניח בתורה בפרשיות של מעשי המשכן והתורה נקראת עדות כמאמר הכתוב ארון העדות לוחות העדות כי התורה היא עיקר העדות ועדות בגימטריא תלמוד, וזהו שאמר לו הקב"ה ובנותר תעשה משכן לעדות רצה לומר בעת שיעסקו ישראל בפרשיות המשכן יהיה להם כח להמשיך ולעורר הקדושות ועולמות העליונים שנתעוררו אז במעשי המשכן בפועל. וכך עשה משה בכותבו התורה הניח קדושה גדולה שהבין ביתר שאת ועוז ותעצומות של ישראל בנדבתם הכל הניח בתורתינו הקדושה כדי שנוכל לעורר לבבינו בעת עסקינו בפרשיות אלו במעשי המשכן למשוך עלינו כמעט השראת השכינה ולעורר היחודים שנעשו מאז:

וזהו שאמר המדרש כיון שבא ליתן חשבון אמר כך וכך יצא למשכן וביתר עשיתי משכן לעדות רצה לומר כך קדושה היה די למשכן לעת עתה להמשיך השכינה במעשי ידינו, וביתר הקדושות עשיתי משכן לעדות רצה לומר עשיתי משכן לתורה הקדושה שנקראת עדות כדי להמשיך בכל דור ודור קדושת המשכן בעת למודם הפרשיות אלו. בל לזה צריך אדם התעוררות גדול בכל שנה ושנה בעת עוסקו בפרשיות אלוו צריך ללמוד בכל שנה ביתר תשובה ואהבה ויראה משנה שעברה כי בשנה שעברהע דיין לא מצא הקדושה שהניח משה רבינו וכל ישראל במלאכת המשכן, על כן צריךכ ל אדם לפסול את הלימוד שלמד אשתקד ולמצוא לו איזה חסרון בלימודו וילמודע תה ביתר שאת ועוז ותשובה יתירה אולי ימצא הקדושה זו למשוך עלינו קדושתה משכן וכלים לקבל איזה השראת אלהותו יתברך שמו מזה:

וזהו פירוש הפסוקים הנ"ל אלה פקודי המשכן משכן העדות, ונאמר אלה פוסל את הראשונים, רצה לומר כנ"ל שצריך האדם לפסול מעשיו הראשונים שלמד עד עתה מצות המשכן וצריך עתה מחדש ללמוד מעשי המשכן כדי שימצא במעשי המשכן מה שפקד משה רבינו ע"ה בתורה במעשי המשכן. וזהו אשר פקד על פי משה רצה לומר מעשי המשכן נגנז בתורה על פי משה שרצה לומר על פי דיבורו ממש שאמר להקב"ה רבונו של עולם מה נעשה בנותר ואמר לו הקב"ה ובנותר תעשה משכן לעדות רצה לומר תגנוז בתורה וזהו עשה על פי משה עבודת הלוים רצה לומר שזהו עבודת הצדיקים הנלוים אל ה' בעבודתם שממשיכים על עצמם על ידי התורה הקדושה בעת לימודם השראת אלהותו יתברך שמו. וזהו עבודת הלוים ביד איתמר רצה לומר על ידי לימודם כי איתמר הוא לשון לימוד, כמאמרם בגמרא איתמר שהוא לשון לימוד בן אהרן הכהן שהיה במדריגת בן אהרן הכהן שעל ידי לימוד תורתו יהיה מתלמידיו של אהרן הכהן לאהוב שלום ורודף שלום אז יהיה יכול בעת לימודו בפרשיות המשכן להמשיך היחודים והאורות שגנזו משה בפרשיות אלו:

ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם וסמיך ליה ויקרא אל משה, יש לרמוז הסיום של זה הספר עם ההתחלה של הספר ויקרא כך כי רמזנו לעיל בפרשת תרומה על פי הקדמה כוללת שכתבנו הרבה פעמים בסדרות אלו כי כונת המשכן היה דוגמת מעשי בראשית כדי להיות מקום להתגלות השכינה בתחתונים על כן היה נעשה על ידי בצלאל שהיה יודע לצרף האותיות שנבראו בהם שמים וארץ. עיין לעיל בכונת הקרשים שהיו מ"ח קרשים כי היה כונתו להמשיך כל י"ב צירופי הוי"ה ב"ה כי יש י"ב צירופי הוי"ה נגד י"ב שבטי יה, והי"ב צירופים הם נגד י"ב חדשי שנה על כן אנו צריכים לכוין בכל ראש חדש צירוף אחד השייך לאותו חדש. ובי"ב שמות הויות יש מ"ח אותיות על כן היה מ"ח קרשים במשכן להמשיך כל הי"ב צירופים של י"ב שבטים. ומשה רבינו ע"ה היה כללות כל ישראל כי היה דעת כל ישראל על כן נוכל לומר כי הוא נגד חדש העיבור כי חדש העיבור הוא כוללת כל השנה, כי חדשי העיבור הם כדי להשוות שנות הלבנה עם שנות החמה ומשה היה פני חמה. וגם נקרא חדש העיבור כי בעיבור כלול כל הולד כמו אשה עוברה ובמשה היה כלול כל ישראל בסוד העיבור על כן אמר האנכי הריתי את כל העם הזה. על כן מרמז סיום הספר הזה ב'כל מ'סעיהם ו'יקרא, אותיות של שלשה ראשי תיבות אלו עולים מ"ח לרמז שבמעשי המשכן היה כלול הי"ב צירופים של השבטים עם משה רבינו הכולל כולם העולים למ"ח אותיות ואחד של ויקרא עם מ"ח אותיות עולה מ"ט לרמוז על משה רבינו שנתגלו לו מ"ט שערי בינה ולכן א' זעירא לרמוז שבשער הנו"ן אין לו השגה. ויש עוד לרמוז בסיום זה הספר כי ראשי תיבות וסופי תיבות של ב'כ'ל מ'סעיה'ם עולים בגימטריא יב"ק שהם השמות הקדושים אהי"ה הוי"ה אדנ"י לרמוז שהשלשה שמות אלו האירו לישראל בכל מסעיהם ודו"ק. חסלת פרשת פקודי וספר שמות חזק ונתחזק

ספר מאור ושמש - פרשת ויקרא

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר וגו'. פירש רש"י ובמדרש רבה לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון וכו', עיין שם. להבין הענין מפני מה הוצרך לקריאה לכל הדברות ולכל וכו' נראה על פי דברי המדרש רבה בשלשה מקומות עמד משה מן הצד בסנה עמד משה מן הצד עד שאמר לו הקב"ה אם אתה גואלם אין אחר גואלם ואצל הים עמד גם כן מן הצד עד שאמר לו הקב"ה אם אין אתה בוקעו אין אתה בוקעו גם בסיני וכו' גם באהל מועד וכו' עיי"ש. והענין ההוא מלמד להצדיקים שבכל דור ודור שלא לדמות בדעתו שראוי לאותו השגה שהושג הגם שהוחזק זה כמה פעמים שנגלה לו כי אם צריך להכניע עצמו ולהחליט בדעתו שאינו ראוי לדבר זה להשיג איזה השגה או לפעול איזה פעולה, ואף שהוא רואה שמוכן לדבר זה יותר משאר בני אדם אף על פי כן יגמור בדעתו שאינו ראוי שצריך להיות בגדר ענוה והכנעה מאד עד שיהיה מוכרח מן השמים לאותו השגה:

וזה הענין היה גם כן במשה רבינו ע"ה שלכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה שהשי"ת היה צריך לקרוא לו כי משה רבינו ע"ה עמד מן הצד שהיה מוחלט בדעתו שאינו ראוי לקבל אותו דיבור לאמר לישראל רק שיהיה על ידי אחר עד שקרא השי"ת ואמר לו שאי אפשר על ידי אחר. עוד על פסוק הנ"ל ויקרא אל משה וגו' ופירש רש"י ז"ל הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין וכו' מאהל מועד מלמד שהיה הקול נפסק וכו'. יש להבין הלא כבר אמרו ישראל במעמד הר סיני דבר אתה עמנו וגו' והקב"ה עשה להם רצונם ולא שמעו רק השתי דברות ראשונות מפי הקב"ה, ואם כן שוב מה בא ללמדינו כאן שלא היו שומעים שאר הצוויים וקול הקריאה הלא מאז ידענו זאת:

ונראה לרמז כי כל העולמות נבראו על ידי כ"ב אותיות התורה, והעולמות העליונים המה מופלאים ומכוסים כי נשארו במחשבה הקדומה עד שהיה השתלשלות העולמות שנשתלשלו עד עולם הדיבור שמשם התחילו התגלות העולמות, כי דבר שהוא במחשבה הוא מכוסה ומשבא לכח הדיבור הוא נתגלה, אבל בעולמות שהמה למעלה מעולם הדיבור אי אפשר לצייר בהם שום ציור באות או בנקודה כי דבר ציור הוא דבר גשם ומה שהציור גדול נתגדל הגשם, והעולמות שהמה למעלה יותר הציור הוא יותר קטן מאד מאד וחלילה ואיסור לצייר בהם שלא להתגשם אבל בעולם הדיבור שהוא בהתגלות ודבר התגלות הוא בלבושים אפשר לצייר בהם איזה ציור באות או נקודה כי כבר נתגשם בלבושים, ומה שהעולם יותר למטה הלבוש יותר גדול גם הציור בו נתגדל אבל בעולמות שהמה למעלה מעולם הדיבור כל מה שהעולם למעלה הציור הוא יותר קטן כנ"ל. וזהו מרמז א' זעירא דויקרא לבעבור כי משה רבינו ע"ה היה לו השגה בעולמות שהמה למעלה מאד והיה הציור בהם יותר קטן מאד ומאד, ואליו היה בא הקריאה מהעולמות העליונים שהמה למעלה מעולם הדיבור מה שלא השיגו בהם בני ישראל, כי לבני ישראל לא היה להם השגה רק מעולם הדיבור ולמטה ולזה לא היו שומעין בני ישראל את קול הקריאה שבא מעולם המחשבה. וזהו הפירוש שלא היה הקול יוצא חוץ לאהל מועד רומז שלא היה יוצא לעולם הדיבור והבן:

עוד על פסוק הנ"ל ויקרא אל משה וידבר ה' אליו וגו'. הא' של ויקרא היא זעירא, וכבר דברו על זה כל המפרשים ועוד לאלקי מילין לרמוז בה. גם אמרו חז"ל ביומא ויקרא וידבר למדך תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קוראהו. ולכאורה קריאה זו מה טיבה ומה דרך ארץ יש בזה כשעומד עם חבירו שלא יאמר לו דבר אלא אם כן קראו. גם אמרו ז"ל הובא ברש"י לכל הדברות ולכל האמירות ולכל הצוויים קדמה קריאה וכו' יכול אף להפסקות היתה קריאה תלמוד לומר וידבר לדיבור היתה וכו' ומה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין וכו'. וגם זה צריך ביאור מה התבוננות שייך בזה, ואמאי לא ידע שואם מן הצאן וגו' או ואם מן העוף וגו' שהם ענינים נפרדים:

והנראה לי כי הנה מדרך מלכותא דארעא כששר משרי המלוכה בא לפני המלך להקדים פניו בברכת שלום כדרך שרי המלוכה שמקדימין פניו בתודה, והמלך צריך לצוות אל השר דבר מעניני עבודת המלך, אין זה מדרך ארץ שיצוה עליו אז בבאו ליתן תודת שלומו רק מנימוס המלכות לקבל מאתו תשורת השלום ולפטרו מלפניו מבלי שיאמר לו אז שום ציווי, ואחר כך יצוה להאחד מהעומדים לפניו שיקראנו במכוון כדי לצוות עליו עניני הנהגות עבודת המלך. ובאם השר נכבד מאד והמלך רוצה להראות לו חיבה יתירה אז ימסור הדבר להמטרוניתא שלאחר שיצא השר מלפני המלך בהפנותו שכמו ללכת מהקבלת פניו שתקראנו המטרוניתא ושתאמר לו שהמלך יש לו לדבר אליו דבר וזה הוא כבודו ומפאת הדרך ארץ. וזהו שאמרו חז"ל למדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם לחבירו אלא אם כן קראו, שפירושו גם כן כנ"ל שבאם חבירו נכנס אליו להקביל פניו אין זה מדרך ארץ שבאם צריך לצוות אותו שום ציווי שיצוה לו אז תיכף בבואו לפניו רק אחר שיפטר מלפניו מהקבלת פניו יקראנו כדי לומר לו מה שצריך לדבר אליו:

והנה למעלה בפרשת פקודי נאמר שהקים משה את המשכן ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן ואחר כך נאמר ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וגו' ואחר כך ויקרא אל משה וגו'. ויש לשאול מדוע לא נתיחד אליו הדיבור תיכף בעת הכסות הענן את האהל מועד, ולמה אמר תחלה ולא יכול משה לבא וגו' ואחר כך ויקרא אל משה, לזה אמרו חז"ל למדה תורה דרך ארץ מפני שתיכף לאחר הקמת המשכן שנאמר וכבוד ה' מלא וגו' היתה אז כענין הקבלת פני השכינה כביכול והיה השי"ת מתנהג עמו במדת דרך ארץ כעין מלכותא דארעא שלא לאמר לו ענין ציווי עבודת המלך בעת הקבלת פנים. והנה ידוע מהזוהר הקדוש שאתוון רברבין הם מה' עילאה ואתוון זעירין הם מה' תתאה, דא שמיטה ודא יובלא, ואצל אברהם נאמר ויקרא מלאך ה' אל אברהם ויאמר וגו' ואמרו חז"ל שהיה המלאך קורא והדיבור מדבר וכאן אצל משה רבינו נאמר סתם ויקרא אל משה ולא פירש מי הקורא ואחר כך נאמר וידבר ה' שהדיבור היה מאתו כביכול בעצמו ובכבודו, והקריאה היא סתומה, לזה רומזת הא' זעירא שהיא מדת מלכות שמשה זכה שהיתה הקריאה על ידי המטרוניתא בעצמה ושהא' זעירא קראה לו והדיבור היה מאתו כביכול בעצמו כמו שנאמר וידבר ה'. יכול אף להפסקות היתה הקריאה פירוש שגם בין ענין וענין היתה הקריאה ממדת המלכות תלמוד לומר ויקרא וגו' וידבר לדיבור היתה הקריאה וכו' ומה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן וכו', פירוש שעל ידי שנפסקה השגתו מעט הוא נותן לב אז להתבונן ולפשפש בעצמו שעדיין אינו בתכלית השלימות וצריך עדיין לשוב בתשובה ולזכך עצמו יותר בתכלית ההזדככות. וזהו ליתן ריוח למשה להתבונן מלשון ולבבו יבין ושב כידוע שבינה היא עולם התשובה שבין פרשה לפרשה שנפסקה מעט השגתו היה שב בתשובה על שעדיין אינו בתכלית ההזדככות שלא תפסוק השגתו והוא מתבונן לזכך עצמו יותר ויותר:

או יש לפרש ויקרא אל משה למה נכתב א' זעירא. יש לומר הפירוש כך על פי פשוטו על פי משנה דאבות כל הבורח מן הכבוד הכבוד רודפת אחריו, כי יש כמה מדריגות בבורח מן הכבוד שיש בני אדם שחושבים בעצמם שמגיע להם איזה כבוד מחמת מעלותם שהם חכמים ולומדים ושאר מעלות רק שבורחים מפני הכבוד מחמת שהם ענוים זה אין נקרא בורח מן הכבוד, אבל באמת צריך האדם באמת להיות שפל בעצמו לידע גנות מדותיו ולא ימצא בעצמו שום מעלה הגם שרואה שבני אדם עושים לו כבוד צריך להיות לבו נשבר בקרבו יותר ויותר ולחשוב בעצמו שאינו כדאי לכבוד זה, וכל שכן קל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא יחשוב בעצמו שמגיע לו איזה כבוד, זה האדם הוא באמת בורח מן הכבוד ולזה הקב"ה רוצה שיהיה לו כבוד כמאמר הכתוב אשכון את דכא כי מי שהוא מדוכה בעיניו ויודע באמת בעצמו שאינו ראוי לשום כבוד אזי הכבוד הוא נמאס בעיניו ולזה הקב"ה בוחר בו שיהיה לו כבוד. והנה מצינו אצל משה רבינו ע"ה שהיה שפל בעיני עצמו ולא היה נחשב בעיני עצמו כלל שיגיע לו ח"ו איזה כבוד ולזה בחר בו הקב"ה והיה לו כל הכבוד. ואיתא בזוהר הקדוש בפרשה זאת בשעה שקרא הקב"ה למשה היה יוצא הקול מלמעלה הצירוף של אוקיר אנוש מפז רק שמשה לא ראה רק הצירוף של ויקרא. נמצא למידין שתיבת ויקרא מרמז לצירוף אוקיר דהיינו כבוד שהקב"ה עשה כבוד למשה שקרא אותו לבדו לבא אל אהל מועד לדבר אתו. ולזה מרמז הכתוב זאת באלף זעירא דהיינו ויקר אל משה רצה לומר לכך זכה משה ליקר וגדולה דהיינו כבוד גדול כזה מחמת שהיה בעיני עצמו זעיר מאד ולא נחשב בעיני עצמו לכלום לזה מרמז הא' זעירא על כן זכה ליקר כי מאן דאיהו זעיר באמת איהו רב:

או יש לומר למה נכתב א' זעירא. על פי מאמר חז"ל בעוקצין עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, ופירש הברטנורא ז"ל כלומר שההנאה וקורת רוח שיש לכל צדיק וצדיק בעולם הבא הוא שלש מאות ועשר פעמים כנגד כל העולם הזה שאין העולם הזה כולו אלא חלק משלש מאות ועשר ממה שיש לכל צדיק וצדיק נחלה לעולם הבא. והנה הברטנורא הזה צריך פירוש כי לפום ריהטא יש לפרש שיש לכל צדיק וצדיק תענוג בעולם הבא ש"י פעמים יותר ממה שהיה לו תענוג בעולם הזה, אם כן אם היה לאדם יותר תענוג בעולם הזה נמצא יש לו שם ש"י פעמים ככה תענוג ואם לא היה לו תענוג גדול בעולם הזה אין לו רק ש"י פעמים לפי התענוג שהיה לו, נמצא לפי זה ח"ו מגיע לרשעים שיש להם תענוג גדול בעולם הזה יהיה להם ש"י פעמים ככה תענוג בעולם הבא בשביל שכר מצות שלהם, וגם יש כמה צדיקים שיש להם גם כן בעולם הזה איזה עושר וכבוד ותענוגים ויש צדיקים כמותם שאין להם שום עושר וכבוד ח"ו לא יהיה להם בעולם הבא רק ש"י פעמים שהיה להם בעולם הזה, לפום ריהטא יהיה ח"ו עיוות הדין. אבל יש לומר כונת הברטנורא כי הוא להיפך כפי שמובן עד עתה רק באמת הוא כך כי העיקר העבדות של אדם הוא להגביר השכל על החומר ולמעט עצמו מכל תענוגי עולם הזה ומי שמכניע החומר יותר ואין רוצה בהנאות ותענוגי עולם הזה רק כל חשקו וכסופו הוא בעבודת הבורא ברוך הוא וממשיך את עצמו תמיד אחר השכל הגם שיש לו עושר וכבוד אינו נהנה ממנו כלל רק מה שצריך לעבודת הבורא, כפי אשר מכניע חומרו ותאוותיו כך יש לו בעולם הבא ש"י פעמים ככה מה ששיבר עצמו תאוותיו בעולם הזה. וזהו פירוש הברטנורא הנ"ל והבאתי זאת לעיל. ובודאי מצינו במשה רבינו ע"ה שהכניע החומר שלו לגמרי ולא נהנה כלל מעולם הזה כי היה ק"כ ימים בהר ולא אכל ולא שתה, ובודאי בעת שהיה על הארץ בודאי גם כן לא נהנה מעולם הזה על כן היה הש"י עולמות שלו גדולים יותר מאשר הש"י עולמות של שאר הצדיקים. וזהו ויקרא אל משה רצונו לומר היקר של משה דהיינו הש"י עולמות של משה שהם בגימטריא יק"ר היו גדולים מחמת שהיה אצלו א' זעירא רצה לומר שהיה עולם הזה קטן בעיניו ולא נהנה ממנו כלל על כן היו הש"י עולמות שלו גדולים מאד וזהו ויקר א' אל משה כנ"ל:

או יש לומר למה נכתב א' זעירא. על פי מאמר חז"ל וראית את אחורי וגו' מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפלין, ויש להבין מהיכן למדו הדבר הזה מתיבת אחורי שהוא קשר של תפלין, ומה זה הכבוד למשה שהראה לו הקב"ה הקשר של תפלין. ויש לומר כך על פי מה שכתבנו למעלה בפרשת כי תשא שאמר משה להקב"ה הראני נא את כבודך שביקש משה מהקב"ה להשיג מספירת חכמה עיין לעיל. ויש לומר עוד לפרש ולתת טעם לזה שביקש משה להשיג מספירת חכמה ולמה נקרא חכמה כבוד, כי איתא בגמרא מגילה שדרשו חז"ל על פסוק ליהודים היתה אורה זו תורה וגו' ויקר אלו תפלין שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך כך איתא הלשון בגמרא. נמצינו מכאן כי מי שהולך בתפלין יש לו כבוד אפילו מן האומות שיראים ממנו. ויש לומר הטעם כי ידוע שהתפלין מרמזין למוחין גדולים ובפרט למוח חכמה, על כן מי שהולך בתפלין בקדושה ממשיך לעצמו המוח חכמה וחכמת אדם תאיר פניו על כן יראים ממנו אפילו האומות ויש לו כבוד גם כן כמאמר הגמרא הנ"ל. על כן היה זאת כונת משה בבקשתו באמרו הראני נא את כבודך שישיג סוד התפלין דהיינו שישיג סוד החכמה. ובאמת אי אפשר לשום אדם להשיג בחכמה הגם שיוכל למשוך על עצמו בתפלין מוח החכמה אבל להשיג אי אפשר אבל הקשר של תפלין שהוא סוף חכמה והוא ראש בינה כי חכמה ובינה הם תרין ריעין דלא מתפרשין יוכל האדם להשיג, ובבינה השיג משה על כן השיג הקשר של תפלין. והנה הקשר שאנו עושים הוא על ציור אל"ף כמו שמצינו שמצייר התיקוני זוהר השם הוי"ה בצורת אל"ף ונראה כמו הקשר שלנו כמובן ליודעי בינה, על כן שפיר נאמר וראית את אחורי שהשיב לו הקב"ה שביקש להשיג החכמה שזה אי אפשר אבל וראית את אחורי היינו סוף החכמה שהוא קשר של תפלין. וזהו פירוש הפסוק ויקרא אל משה רצה לומר שמשה השיג סוד התפלין שנקרא ויקר כדרשת חז"ל הנ"ל ויקר אלו תפלין אבל לא השיג כל התפלין רק הקשר לבד. וזהו א' זעירא של ויקרא שמרמזת על הקשר של תפלין שהיא בדמות אל"ף כמובן כנ"ל:

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. ראוי להבין מה משמיענו באמרו מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, שהרי פרט אחר כך אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו וגו' ואם מן הצאן וגו', ולפי פשוטו כל הכתוב נראה מיותר. ויראה לפרשו על דרך רמז כי הנה בטעמי הקרבנות העירו מפרשי תורתינו כי אין צורך לה' בעולות אילים וחלב מריאים, גם חז"ל אמרו על פסוק ריח ניחוח נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. וגם זה צריך ביאור כי הלא כל המצות כולם הם גזירות המלך ועיקרם לעשות רצון יוצרנו יתברך ויתעלה ומה נשתנו הקרבנות לכתוב בהם ריח ניחוח. ויראה לרמוז בזה כי הנה ידוע ליודעי חן כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות כולם צמצם את עצמו בלבושים וצמצומים רבים והאציל וברא עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה עד העולם הזה הגשמיי. ואמרו חז"ל שהעולם הזה נברא בה', ויש לרמוז שה' רומזת על מלכות שמים כידוע כי כל הברואים כולם שבעולם הזה מורים על מלכותו יתברך שבראם מאין ומלכותו בכל משלה. ועיקר שעשועי רצונו הקדום לברוא העולמות היה בנשמות ישראל שיתבראו כמאמר חז"ל ישראל עלו במחשבה תחלה שהם יהיו מיחדים כבוד מלכותו מלכות כל העולמים ומעלים אותה לאין סוף ב"ה על ידי שיקשרו את כל העולמות וכל הנבראים התחתונים וכל העולמות אצילות בריאה יצירה עשיה להעלות אותם לשרשם כי כולם חוצבו ממקור אחדות הפשוט. וצריך האדם להתבונן גם מכל הנבראים הגשמיים שאין בירה בלא מנהיג ולמצוא מכולם אור מלכותו יתברך ולקשר את כל המושגות אצלו בכל החושים הן בחוש הראיה הן בשמיעה ובטעם וריח כולם יקשרם באור אין סוף ב"ה ועל ידי זה הוא מקשר המלכות שמים המושלת בכל. והיא הה' תתאה ומיחד אותה עם הו' הכוללת וי"ו קצוות מחמת שמדבק עצמו במדת השבעה רועים, ועל ידי כן הוא בא לתשובה ודביקות גדול בחכמה עילאה והוא מקשר את המלכות בהחכמה ובבינה ועל ידי זה השלם ונתקשרו הה' תתאה והו' בי"ה שהם חכמה ובינה וממשיכין מוח חכמה אל המלכות שמים דרך המדות. וזה היה ענין הקרבנות בזמן שבית המקדש היה קיים שהיו מקשרים גם הנבראים הבהמיים אל שרשם ומתקשר הכל באין סוף ב"ה ועל ידי זה מתמתקין הגבורות בשרשן ונתמשכין חסדים והשפעות טובות על הכנסת ישראל:

והנה ידוע כי עולם חסד יבנה שהתגלות העולם הוא ממדת חסד, ואברהם אבינו נקרא איתן האזרחי שהוא נוטריקון א' זרח מפני שהיה הראשון אשר הזריח מדה זו לעולם ונתדבק במדת החסד ונעשה לה מרכבה. והאדם המתדבק בגמילות חסדים ובצדקות הוא מתדבק במדת אברהם אבינו וממשיך חסדים על הכנסת ישראל, ועל ידי זה נמתקין הגבורות על ידי מדת אברהם ומדת יעקב הכולל הו' קצוות שהם חסד ורחמים ונכללין הגבורות שהם מדת יצחק בהחסדים ויורדין השפעות טובות אל הכנסת ישראל. וזהו שאמרו ז"ל אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וגו' מכ"ם נוטריקון מכבוד מלכותו רומז שאם יקריב המלכות שמים אל השם הוי"ה ב"ה שהוא מדת תפארת על ידי שמקשר גם הבהמיות באין סוף על ידי הקרבנות על ידי זה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, בקר רומז לאברהם שהוא מדת חסד שמתגלה בעת הבוקר, וגם נאמר בו ואל הבקר רץ אברהם. וצאן רומז ליעקב כידוע בכתבי האר"י ז"ל שנאמר בו לך נא אל הצאן, ופירושו שעל ידי מדת אברהם ויעקב הכולל הו' קצוות יתמתקו הגבורות תקריבו את קרבנכם פירוש שתקריבו ותמשיכו לעצמכם השפעות טובות לכל צרכיכם. וזהו שאמרו חז"ל ריח ניחוח נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני רומז שנעשה רצונו הקדום שיתקשרו כל העולמות וכל הנבראים לשרשם על ידי הצדיקים אשר עלו במחשבה תחלה:

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' וגו' דקדק רש"י ז"ל מפני מה לא נאמר איש כי יקריב וגו' עיי"ש. ויש לפרש כי המביא קרבן צריך מקודם להכניע את עצמו ולשוב בתשובה שלימה ולחשוב בדעתו שח"ו בחטאו מכריע כל העולם כולו לחוב כמאמר חז"ל לעולם צריך אדם לראות את עצמו חציו זכאי וחציו חייב וכו', ובעשותו המצוה יהיה מכריע כל העולם לכף זכות. וידוע שהחטא של אדם הראשון אף שהיה כעין שוגג כמו שאמר האשה אשר נתת עמדי וגו', אף על פי כן היה חמור מאד כיון שהיה אדם הראשון לכל באי עולם לזאת בחטאו הכריע את כל העולם כולו עד סוף כל הדורות על כן היה נחשב לו לחטא חמור. וכן האדם המקריב קרבן על חטאו יחשוב בדעתו שבחטאו מכריע ח"ו כל העולם כולו ויכניע וישפיל את עצמו מאד וישוב בתשובה שלימה ובזה יתקן בחינת חטא אדם הראשון. וזהו פירוש הפסוק אדם כי יקריב מכם פירוש שיחשוב בדעתו בבאו להקריב שבחטאו הכריע ח"ו כל העולם כולו כמו שהכריע אדם הראשון וישוב בתשובה שלימה בהכנעה גדולה ואחר כך כשיקריב קרבנו מכריע כל העולם לזכות ויתקן בחינת חטא אדם הראשון, וזהו אד"ם שהוא מתקן לחטא אדם הראשון כי יקריב מכם קרבן לה' ופירוש לאחר שהקריב קרבנו הוא כולו לה' שהכריע כל העולם לכף זכות והבן:

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וגו' החדש הזה לכם ראש חדשים. פירש רש"י ז"ל שנתקשה משה במולד הלבנה עד שהראה לו הקב"ה באצבע וכו', וזה אינו מובן מה נתקשה. ויבואר גם כן מאמר חז"ל באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, ואמרינן בגמרא למלכים למאי נפקא מינה לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרים. עוד הקשו שם לרגלים באחד בניסן הוא בט"ו בניסן ומשני רגל שבו ראש השנה לרגלים. יש לרמוז בזה על פי מאמר חז"ל ויהי ביום כלות משה עשר עטרות נטל אותו היום, להבין הענין בפנימיות נקדים מאמר חז"ל על פסוק ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וגו' שנתמעטה הלבנה על ידי שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. וענין מיעוט הלבנה הוא שמקבלת אורה מאור השמש ומאמצע החדש ועד סופו היא מתקרבת אל השמש מעט מעט וכל מה שמתקרבת יותר מתמעט אורה יותר עד המולד שאז היא קרובה מאד להשמש ולכן אינה נראית כלל אז, ומהמולד ואילך חוזרת ומתרחקת מהשמש מעט מעט ומתרבה אורה עד ט"ו בו שאז היא כנגד השמש ממש ואור השמש מאיר אל עבר פניה ונשלם פגימתה. ולעתיד תתמלא פגימת הלבנה כאמור והיה אור הלבנה כאור החמה. וידוע שמדת מלכות נקראת ירח דלית לה מגרמה כלום רק שמקבלת מהט' העליונות והיא רק בבחינת נקודה קטנה, וכל מגמתינו לבנות קומת השכינה ולהמשיך לתוכה ט' נקודות מט' העליונות שתהיה גם כן כלולה מי' ואז נבנית קומתה בבחינת ראש ואברים. וכפי מעשי עם בני ישראל ועבודתם לבוראם יתברך שמו ויתעלה כן ממשיכין לתוך מדת המלכות שתבנה קומתה וליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה ולעתיד לבא יהיה בשלימות היחוד ומלאה הארץ דעה את ה'. וידוע בספרי קודש שהנקודה שבמדת מלכות שלא נתבטלה הוא בחינת כתר שבה ולעתיד לבא כשיהיה תכלית בירור העולמות ושלימות היחוד יומשך לתוך המלכות הבחינות היותר העליונות מכל ספירה וספירה שהיא בחינת כתר שבכל אחד:

והנה אז בעת בנין מלאכת המשכן שהיה רצונו יתברך להשרות שכינתו בתחתונים כאמור וכבוד ה' מלא את המשכן, ואלולי שחטאו אחר כך היה אז תכלית הבירור, ועל כן בעת הקמת המשכן היה היחוד בשלימות כידוע מספרי קודש ונמשך אז גם כן הט' בחינות כתר שבט' העליונות אל המלכות. ולזה לא היה יכול להקים את המשכן אלא משה לבדו שמשה על ידי גודל קדושתו ושכליותיו שהיה לו ביתר שאת מכל ישראל היתה היכולת בידו לבנות כל קומת השכינה שתתיחד עם דודה בתכלית היחוד. וזה רמזו חז"ל עשר עטרות נטל אותו היום פירוש שבאותו היום נטלה מדת מלכות הט' בחינות כתר בט' העליונות והנקודה שבה הוא גם כן בחינת כתר שבה שלא נתבטל והיה לה עשר עטרות. והנה אז במצרים אמרו חז"ל שהראה לו הלבנה בעת המולד שרומז על המלכות שבעת שהיו ישראל במצרים לא היתה רק בחינת הלבנה בעת המולד שהוא נקודה קטנה מאד ולא השיג משה איך אפשר להמשיך אל נקודה קטנה כזו בחינת ראש ואברים ושתתמלא כל קומתה עד שהראה לו הקב"ה באצב"ע כמאמרינו למעלה שהוא רומז לשם אהו"ה במילוי יודי"ן:

והנה כבר אמרנו למעלה על מאמר חז"ל שאלמלא שמרו ישראל שני שבתות מיד היו נגאלין שרומז על השני שבתות שמראש חדש ניסן ואילך שבניסן נגאלו ובניסן עתידים ליגאל ועל כן בעת הזאת הזמן גורם שתתקבל תשובת בני ישראל כשיחזרו בתשובה שלימה ועל ידי זה ימשיכו אל מדת המלכות שפע הי"ג מכילין דרחמי וחסד ה' מלאה הארץ ויקבלו המלאכים המלמדים זכות על ישראל עוז וממשלה לזכות את ישראל וכל גרדיני נימוסין ושרי האומות יוסרו ממשלתם שגם מה שקיבלו כבר גזר דין על ישראל יתקרע גזר הדין ולא ישלטו בהם כלל. וזה יש להסמיך ולרמוז בדברי חז"ל באחד בניסן ראש השנה למלכים ואמרו בגמרא שהוא למלכי ישראל ומאי נפקא מינה לשטרות, רמזו לנו בזה שבאחד בניסן הזמן גורם שיקבלו מלאכי ישראל שממונים ללמד זכותם עוז וממשלה ללמד זכות עליהם ולקרוע רוע גזר דינם. וזהו שרמזו מאי נפקא מינה לשטרות ששטרי חוב המוקדמין פסולין רצה לומר שגזר הדין שכבר יצא על ישראל יתקרע על ידי תשובתם והמאוחרין כשרין כמובן שמלאכי הרחמים כותבין זכותם מכאן ולהלאה שיצא גזר דינם לטובה ולישועה ולנחמה:

והנה איתא בכתבי האר"י ז"ל שהב' מזלות נוצר ונקה הם כללות הדיקנא עילאה שהוא הי"ג מכילין דרחמי ואיתא שם גם כן שבמזל נוצר יש בו ג' הויות ובמזל ונקה יש בו ג' שמות אהי"ה. וזאת ידוע בכונות שחייב אדם לטהר עצמו ברג"ל שרומז שצריך לכוין היחוד שם הוי"ה בשם אהי"ה מלאים ביודי"ן שעולים כמנין רג"ל, ובכל רגל מתיחד שם הוי"ה א' שבמזל נוצר עם שם אהי"ה אחד שבמזל ונקה. וזהו שרמזו ז"ל באמרם רג"ל שבו ראש השנה לרגלים רומז שהשם הוי"ה הא' שבמזל נוצר הוא כללות ומקור כל הג' הויות וכן השם הא' של אהי"ה שבמזל ונקה הוא המקור לכל הג' שמות אהי"ה ובחג הפסח מן הצורך לייחד השם הא' של שמות הוי"ה עם הראשון משמות אהי"ה וזהו שרגל שבו ראש השנה לרגלים ודו"ק:

בגמרא פסחים שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום רבי שמעון בן גמליאל אומר שתי שבתות. ואמרינן שם בטעמא דרבי שמעון בן גמליאל שהיה משה עומד בראש חדש ומזהיר להם על הפסח שנאמר החדש הזה וגו'. יש לדקדק אמאי נקט לשון שתי שבתות ולא י"ד יום כדקאמר תנא קמא שלשים יום או שני שבועות. גם אמרו חז"ל שאלמלא שמרו ישראל שני שבתות מיד היו נגאלין וזהו צריך ביאור. גם יש לשום לב על זה שלעולם מתחילין ספר ויקרא קודם לפסח, והקדמונים נתנו סימן פקדו ופסחו סגרו ופסחו, פירוש שלעולם קורין קודם לפסח או פרשת צו בשנה פשוטה או מצורע במעוברת וכל זה טעמא בעי. גם שמעתי מהרב הקדוש רבינו מנחם מענדיל זצוק"ל מרימאנוב שהמנהג היה מקדם כשסיים הקורא לקרות פרשת ויקרא שמסיימת לאשמה בה, היו הקהל עונין אחריו לאל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי שהוא ראשי תיבות לאשמה בה וזה צריך למודעי מה ענין רמז זה לסיום פרשת ויקרא:

ונראה לומר בכל זה כי הנה אמרו חז"ל על פסוק משכו וקחו לכם צאן משכו ידיכם מן העבודה זרה שישראל בהיותם במצרים היו עובדי עבודה זרה, וכמו שהזהיר להם הנביא גם כן איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו, וכשהגיע עת גאולתם הזהירם השי"ת שישובו בתשובה על עון עבודה זרה שבידם ועל ידי זה יגאלו. וידוע מאמר חז"ל שבכל עבירות אין המחשבה מצטרפת למעשה חוץ מעבודה זרה, נמצא שהיו ישראל צריכין לשוב ולתקן את אשר עוותו במחשבה ובמעשה. והעיקר תיקון לעון עבודה זרה הוא שמירת שבת כהלכתו כמו שאמרו חז"ל כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו. והנה השבת נקראת שבת מלכתא שהיא בחינת מדת מלכות, ולכן בשבת מצוה לומר שירות ותשבחות יותר מכל ימי השבוע מפני שהמלכות נקראת פה כידוע. ושבת הגדול הוא מסטרא דבינה יובל הגדול כידוע, ועל כן הזהירם משה פרשת משכו וקחו לכם וגו' מראש חדש ואילך כדי שיתקנו באותן השני שבתות שיש להם עדיין קודם פסח עון עבודה זרה שבידם שהתיקון לעבודה זרה הוא שבת כדלעיל. ובשבת ראשון תקנו עון המעשה שהשבת הוא בחינת מלכות פה כדלעיל ועקימת שפתיו הוי מעשה שמה שאומר שירות ותשבחות בשבת בדחילו ורחימו הוא מכפר לו עון המעשה, ובשבת השני שהוא שבת הגדול מסטרא דבינה עולם המחשבה על ידיה תקנו מה שפגמו במחשבה ועל ידי זה נתיחדת הה' תתאה בה' עילאה וזכו לגאולה מסטרא דה' עילאה שהוא עלמא דחירות:

והנה בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל, וכמו שאז יצאו ממצרים על ידי ששבו בתשובה ושתקנו מה שפגמו באותן השני שבתות שמראש חדש ניסן ואילך, כן לעתיד גם כן זמן תשובה לכל הוא לתקן פגם העוונות על ידי אותן השבתות. וזהו שאמרו ז"ל שאלמלא שמרו ישראל שני שבתות מיד נגאלין שרומז כנ"ל שעל ידי השני שבתות יכולין לתקן המעשה והמחשבה, וליחד הה' תתאה בהה' עילאה ולהמשיך הגאולה מעלמא דחירות. ועל כן דוקא נקט רבי שמעון בן גמליאל בלשונו ששואלין ודורשין קודם לפסח שתי שבתות מפני שעיקר תלוי לשוב בתשובה שלימה באותן השני שבתות כדי לתקן פגם העוונות במחשבה ובמעשה כדי שיזכו לגאולה השלימה כמו שזכו אבותינו אז. ועל כן מתחילין לקרות לעולם פרשת תורת כהנים קודם הפסח והסימן פקדו ופסחו מפני שהקרבנות מכפרין על המחשבה ועל המעשה כמאמר חז"ל שהעולה מכפרת על הרהור הלב, וקריאת הפרשה הוא במקום קרבן כאמור ונשלמה פרים שפתינו וצו רומז על עבודה זרה כמו שדרשו חז"ל מפסוק כי הואיל הלך אחרי צו, שעיקר מה שהרהור גם כן צריך כפרה הוא עבודה זרה. ופרשת מצורע שקורין קודם הפסח במעוברת הוא גם כן מטעם זה שעיקר טהרת המצורע היתה שעל ידי ששב בתשובה שלימה ותיקן פגם העוונות שהנגעים באים עבורם על ידי זה נטהר מצרעתו. וגאולת ישראל גם כן תלויה בתשובה שאם ישראל עושים תשובה מיד נגאלין ולכן מסיימת פרשת ויקרא בתיבות לאשמה בה שהוא נוטריקון ל'אל א'שר ש'בת מ'כל ה'מעשים ב'יום ה'שביעי שכמו שהקרבנות מכפרין כן שמירת שבת גם כן מכפרת שכל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו על כל עוונותיו, וכשנזכה לשמור שבת כהלכתו נזכה לגאולה העתידה כמו שאמרו ז"ל אלמלא שמרו ישראל שני שבתות מיד נגאלין:

ספר מאור ושמש - פרשת צו

(שייך לשבת הגדול) וידבר ה' אל משה לאמר צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו. יש לרמוז בזה כי הראשי תיבות של צ'ו א'ת א'הרן ו'את ב'ניו ל'אמר עולין בגימטריא ק"ל כמנין ה' הויות שהם ה' חסדים, והראשי תיבות של ז'את ת'ורת ה'עולה ה'יא ה'עולה ע'ל מ'וקדה ע'ל ה'מזבח כ'ל ה'לילה ע'ד ה'בקר עולין כמנין השבת, ורומז כמו שאמרנו למעלה גם כן על פי מאמרם ז"ל שכל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו, ועל כן אמרו שאלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין שהשבת מכפר על המעשה, והטעם עיין למעלה. ושבת הגדול שהוא מעולם הבינה עולם המחשבה מכפר על המחשבה ובניסן עתידין ליגאל, ולכן אלמלא שמרו אותן השתי שבתות שקודם הפסח שהם שבת הגדול ושבת שלפניו מיד היו נגאלין. ולזה קורין לעולם פרשת צו קודם הפסח והסימן פקדו ופסחו לרמוז שכמו שהקרבנות מכפרין על המחשבה והמעשה כן השבת מכפר ועיין כל זה למעלה באריכות. וזה רומז כאן גם כן שראשי תיבות של זאת וגו' עולים כמנין השבת לרמוז שהשבת מכפר כמו הקרבנות. והראשי תיבות של צו וגו' עולין כמנין ה' הויות כדלעיל בסמוך לרמוז שעל ידי שמירת שבת אנו ממשיכין על הכנסת ישראל הה' הויות החסדים. וגמר אומר ואש המזבח תוקד בו שרומז שהגם שבשבת אנו מצווים על הבערת אש שלא לעורר כוחות הדינים ואשו של גהינם כידוע, אבל אש של המזבח אדרבה מצוה היא להבעירו אפילו בשבת שזה האש הוא משורש גבוה וממקום קדוש הוא ומוסיף אומץ בקדושה:

ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת וגו' כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים. יש לדקדק שהכתוב השני הוא מיותר שכבר אמר ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים. ואם נאמר שבפסוק הראשון היינו יכולין לומר שאינו מצוה אלא על הימים והוסיף בפסוק השני לצוות אף על הלילות גם כן, אם כן די בפסוק השני לבד שמפורש בו תשבו יומם ולילה שבעת ימים. גם מה שדרשו ז"ל והובא בפירוש רש"י לעשות זה מעשה פרה לכפר זה מעשי יום הכפורים שכהן השורף הפרה טעון פרישה שבעה וכן כהן הגדול קודם יום הכפורים, וראוי לשום לב היכא רמיזא אלו הב' שמרמז דוקא. ויש לומר בזה כי הנה כבר אמרנו בפרשת בא שענין פסח מצרים שהיה לקיחתו מבעשור הוא על פי מה שכתב האר"י ז"ל שענין גלות מצרים היה על ידי שפרעה היה לו אחיזה בב' אותיות משם אלהים (דהיינו באותיות ה"י) שהוא קטנות דמוחין כידוע, וכל מגמתו היה שהשמות הוי"ה שהם גדלות דמוחין לא יאירו תוך שמות אלהים והיה לו אחיזה באותיות ה"י משם אלהים ונשאר אל"ם שהם אותיות גבורות והסימן כל דאלם גבר, שכל מגמתו היה שאותיות החסדים לא יאירו לתוך אותיות הגבורות, ולזה אמר מי ה' שרצונו היה שהשם הוי"ה לא יתגלה ולא יאיר לתוך שמות אלהים. וידוע שחמשה אותיות יש להם ק"כ צירופים ואחיזתו לא היתה רק בב' אותיות שבהם מ"ח צירופים, והשם אלהים שהוא חמשה אותיות הוא ה' שמות אלהים, שכל אות משם הוא שם בפני עצמו, וחמשה פעמים אלהים עולה ת"ל שהם ת"ל גבורות, ומגמת פרעה היה להגביר הת"ל גבורות ועל ידי זה ישארו ישראל בגלות תחת ידו. אמנם השי"ת ברוב רחמיו כשראה שהם משוקעים במ"ט שערי טומאה וח"ו ישתקעו בשער החמשים ולא תהיה להם תקומה לעולם, ולכן הוריד לעולם אור הנו"ן שערי קדושה שהם חמשים שערי תשובה שהוא עולם המחשבה ונתבטל אחיזת החיצונים ויצאו

ישראל ממצרים. ולכן היה לקיחת השה מבעשור, שש"ה נוטריקון ש'ערי ה'תשובה ומבעשור לחדש ואילך כל יום נתגלו עשרה שערים משערי הקדושה עד ליל ט"ו שבליל ט"ו נתגלו העשרה העליונים מהחמשים שערים ונתבטל אחיזת החיצונים על ידי אור הגדול ההוא. ולכן נקרא אותו שבת שהיה בו לקיחת השה אז במצרים שבת הגדול לרמוז על כל זה שהראשי תיבות הם ש"ה לרמוז על לקיחת השה והוא נוטריקון שערי התשובה שעל ידי לקיחת השה נתגלה עולם התשובה בעולם. והסופי תיבות הם ת"ל שרומז על הת"ל גבורות שהיה פרעה רוצה להגביר. ואותיות האמצעים שהם בגד"ו עולים כמנין ה"י שהם השני אותיות שהיה לפרעה אחיזה בהם, גם הגדול עולה מ"ח שרומז שהיה נאחז במ"ח צירופים משם אלהים, ועל ידי שנתגלה בעולם עולם התשובה נתבטל אחיזת החיצונים. וזה גם כן ענין פרישת כהן גדול קודם יום הכפורים שבעשרת ימי תשובה אנו ממשיכין עלינו השערי תשובה עד יום הכפורים שאז נתגלה השער החמשים ומאירין יחד כל החמשים שערי תשובה. והמשכת השערי בינה הוא על ידי השבעה מדות, שתחלה צריך לתקן השבעה מדות. ולכן היה צריך לפרישות שבעה כנגד השבעה מדות. וזהו גם כן ענין פרישת כהן השורף את הפרה שהיה צריך פרישת שבעה, ותיקוני שריפת הפרה היה שבעה משבעה כמבאר בפרשת חוקת במדרש שהם שבעה דברים שכל אחד נכתב שבעה פעמים בפרשה עיי"ש, לרמוז שצריך לכלול את השבעה מדות זה בזה ולהמשיך השבעה מדות בכל אחד ואחד מהמדות:

וזה רומז הכתוב שתחלה אמר ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים, ואמרו בזוהר שמה שלא נאמר בשבעת ימים רק שבעת ימים שרומז על השבעה יומין עילאין שצריך להמשיך אותן אל המלכות. ואמר אחר כך ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים פירוש שימשיכו השבעת ימים לכל יום ויום ועל ידי זה יתיחד מדת יום במדת לילה וישפיעו טובות על הכנסת ישראל. וזהו שאמר הכתוב כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר שדרשו ז"ל לעשות זה מעשה פרה לכפר זה מעשה יום הכפורים שרומז שגם ביום הכפורים ובעשית הפרה צריך לכוין בפרישת השבעה ימים כדי לכלול השבעה מדות זה בזה ועל ידי זה ימשיכו עליהם אור המוחין עילאין:

ספר מאור ושמש - פרשת שמיני

ויהי ביום השמיני קרא משה וגו' ויקחו את אשר צוה משה וגו' ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'. יש לדקדק כפי הנראה שזה הדבר קאי על הקרבנות היה לו לכתוב למעלה קודם ציווי הקרבנות, וכך היה צריך לומר ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל ויאמר אליהם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וגו'. גם אמרו ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' יש להבין הלא עדיין לא נראה ה' אליהם עד אחר הקרבת הקרבנות. ונראה לפרש על פי פשוטו דהנה איתא שיום השמיני למילואים היה ראש חדש ניסן ועשר עטרות נטל אותו היום ראשון למעשה בראשית וכו'. ויש לפרש ראשון למעשה בראשית שאלמלא הקרבנות לא נתקיימו שמים וארץ כי כך איתא במסכת תענית אלמלא המעמדות לא נתקיימו שמים וארץ וגם עכשיו שבטלו הקרבנות נשלמה פרים שפתינו כי כל העוסק בפרשת עולה וכו'. וזהו ראשון למעשה בראשית ר"ל שזה יום ראשון שנתקיים על ידו שמים וארץ וכל מעשה בראשית. וגם עיקר מעשה בראשית היה כדי להתגלות השכינה בתחתונים כנזכר כמה פעמים בדברינו וזה היום נתגלה השכינה בתחתונים לעיני כל העם כמאמר הכתוב וירא כבוד ה' אל כל העם וזהו היה כונת בריאת שמים וארץ וזהו ראשון למעשה בראשית:

וזהו ידוע גם כן מאמר הגמרא הנ"ל בתענית שתקנו כ"ד משמרות כהונה ועל כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים שהיו מתפללים ומתענים על אחיהם הכהנים שיקובל קרבנותם לרצון לפני ה', עיין הרמז שמצאו חז"ל בתורה על המעמדות. והנה יש לומר שגם בכאן נמצא הרמז על המעמדות כי זה ידוע שביום השמיני למילואים היה התגלות השכינה בתחתונים ונתכפר להם מעשה העגל על ידי הקרבנות, וזה היה דוקא על ידי אהרן כאשר צוה משה להם. לכך נאמר ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' רצה לומר שהתפללו לפי ה' שיקובלו הקרבנות שלהם לרצון ויתגלה השכינה על ידי קרבנותיהם. וזהו ויעמדו לפני ה' כי אין עמידה אלא תפלה שנאמר ויעמוד פנחס ויפלל. וגם אצל אברהם אבינו וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם. וזהו ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו רצה לומר זה הדבר עצמו שתתפללו על אחיכם הכהנים שיקובל לרצון מעשי קרבנותם תעשו לדורות במעמדות וירא אליכם כבוד ה' רצה לומר תזכו להתגלות אלהות:

עוד על פסוק הנ"ל ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן וגו' ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת וגו' ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת וגו' ויקחו את אשר צוה וגו' ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'. ראוי להתבונן במקראי קודש אלו כי לא נזכר כלל בפסוק שנצטוה משה מפי הגבורה לומר כן לאהרן ויפלא לומר אשר משה בדה מלבו ומעצמו אמר לו מה שלא נצטוה. עוד נשית לב על אמרו ואל בני ישראל תדבר וגו' מדוע לא אמר משה בעצמו לישראל כמו שאמר לאהרן. גם מה שאמר וירא אליכם כבוד ה' וגו' מה היה חסר שיאמר וירא אליכם ה' וגו':

אמנם הנה תורתינו הקדושה רמזה לנו דרך ישכון אור בעסק עבודתו יתברך שמו והוא כי הנה הצדיק הרוצה לקרב לבבות בני ישראל לעבודתו יתברך שמו ולהלהיבם ולעוררם בתשובה צריך לשום בהשכל מאד מועצות לנפשו לבלתי יגדיל לו עונותיהם עונות עם בני ישראל ופשעיהם לכל חטאתם ואת אשר פגם בנפשו אף כחוט השערה ידמה בעיניו כהר גבוה, ועל ידי זה יבא לידי הכנעה גדולה ולתשובה האמיתית. ועם בני ישראל אשר קרבתו יחפצון ודבקים בהצדיק הזה כאשר יראו גודל הכנעת הצדיק ושפלותו והמעט אשר פגם גדול בעיניו יותר ויותר מכל אשר הרעו והעוו המה, מזה יקחו מוסר ואז יכניע לבבם ויאנחו מאד בשברון מתנים ולב ויבאו לתשובה האמיתית. ונבא אל הענין והוא כי הנה ביום השמיני למילואים הוכן לכפר על מעשה העגל ולהיות התגלות אלהותו יתברך שמו ויתעלה. וידוע כי ערך קרבן הוא לפי ערך החטא באם החטא גדול היה צריך להביא קרבן גדול ואם קטן קטן, כנודע מהמעשה שהובא בזוהר הקדוש באיש אחד שציוו עליו להביא פר לעולה על הרהור, מזה למד חומר החטא מגודל הקרבן שציוו עליו ומיד נדר לבל יחטא עוד ונעשה חסיד גדול:

וזהו ביאור הכתובים שלפנינו כי ביום השמיני שהוכן לכפר על אותו המעשה על ידי אהרן קרא משה לאהרן אחיו להורות לו דרך האמור. וזהו ויאמר אל אהרן קח לך דייקא עגל בן בקר לחטאת וגו' רצה לומר שיביא קרבן גדול לכפר עליו לפי ערך הפגם אשר ישער בנפשו כי גדול עונו. ואמר אחר כך ואל בני ישראל וגו' שעיר עזים לחטאת וגו' כלומר שאינם צריכין רק קרבן קטן בכמות לבל יחשב עליהם עון חמור וכאמור למעלה. ולזה יאמר אחר כך ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' וגו' עמידה הוא לשון עכבה שעכבו את עצמם לפני ה' בתשובה ובהכנעה גדולה. ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וגו' רצה לומר כמורה באצבע ואומר זה הדבר וגו' אשר אתם בהכנעה גדולה כעת מחמת אשר ראיתם הכנעת אהרן כן צוה ה' שתעשו ורוצה ה' בעמו שיעשו תשובה כזו שיבאו לידי הכנעה ושפלות הגם שיראו שבעיני הצדיק אינו גדול כל כך את אשר חטאו. ולזה יאמר וירא אליכם כבוד ה' וגו' פירוש וירא הוא מלשון רואה אני את דברי אדמון כלומר שחשוב וגדול בעיניכם כבוד ה' את אשר הבינו בעצמם ערך גודל החטא בראותם הכנעת אהרן:

עוד על פסוק הנ"ל ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן וגו' עגל בן בקר לחטאת וגו' ואל בני ישראל וגו'. כבר נדברנו בזה ועוד לאלקי מילין. ונשים לב מדוע איחר לקרוא להם עד יום השמיני. גם מדוע לא שימש משה רק שבעת ימי המילואים ולא יסף עוד לכהן. גם ראוי להבין מאמר חז"ל בגמרא במאי שימש משה בשבעת ימי המילואים בחלוק לבן שאין בו אימרא וזה צריך פירוש. אמנם נראה לבאר על פי מאמר חז"ל אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של וכו' וכונתם כי כל הפרנס אשר הוקם על הציבור לישא בעדם רנה ותפלה ולעמוד בפרץ בעד עם ה' מן הראוי שיהיה נכנע לפני בוראו, ועל כן אם בא לכפר בעד עמו אז נתקבלה תפלתו יותר באם גם הוא נמצא בו שמץ מעט מעוותותם כי אז יכנע יותר ותשתוחח נפשו מאד. וזהו מאמר חז"ל ששימש משה בחלוק לבן שאין בו אימרא, כי הנה ידוע כי מעשה המשכן כולו וכל הקרבנות הכתובים בפרשה כולם באו לכפר על מעשה העגל ושתשרה שכינה ביניהם משם ואילך, ועל כן משה רבינו ע"ה מפני אשר לא היה בו שום שמץ מעשה העגל לא נגמרה הכפרה על ידו כי אם על ידי אהרן. וזהו בחלוק לבן שאין בו אימרא שלא היה בו שום שמץ והיה מלובן ממעשה עגל. אמנם מה ששימש משה בשבעת ימי המילואים היה כמובא במדרש רבה על פסוק קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ממשל החיות שסרחו על מלכם האריה ויראו לנפשם לגשת לפניו והשועל אשר הוא פקח בהחיות עשה בערמה ודבר על לבם שילכו עמו לפני מלכם והוא ידבר בשבילם כי יש לו כמה מאות משלים ממה שידבר עבורם וכאשר הלכו עמו והלך מעט החזיר פניו ואמר ששכח מאה מהם ונסתפקו בהנשארים וכו' עד כי בהגיעו אל חצר המלך אמר ששכח כולם וכל אחד ידבר עבור עצמו, וכן משה כאשר קרבם לפני השי"ת אמר שכל אחד יקח כפרה בעד נפשו, ומה שלא שימש מאז ואילך הוא מפני מאמרם ז"ל ששימש בחלוק לבן שאין בו אימרא ביאור הדבר שלא היה בו שום דופי ושמץ ממעשה העגל ועל כן לא נגמרה כפרת העגל על ידו, וזהו בחלוק לבן שהיה מלובן מכל דופי. וזהו מאמר חז"ל בפסוק קרב אל המזבח והובא ברש"י ז"ל שהיה אהרן בוש אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת ופירש בו אדמו"ר הרב הקדוש רשכבה"ג רבינו אלימלך זצוק"ל לכך נבחרת לפי שאתה בוש שכן הצורך להכניע לפני ה' ואז יוכל לכפר על בני ישראל. ולפי דברינו יתבארו יותר דבריו ממאמר חז"ל שאין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן וכו' וכמו שאמרנו כי הפרנס אשר בו שמץ דבר ממה שעיוותו הציבור יוכל לכפר יותר ויותר ממה שלא היה בו כי אז אינו בא לידי הכנעה כל כך כמו בשיש בו ודי להבין:

עוד על הפסוקים הנ"ל ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים והקרב לפני ה' ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה וגו' ויקרב אהרן אל המזבח וישחט את עגל החטאת אשר לו ויקריבו בני אהרן את הדם אליו וגו' ויקרב את קרבן העם ויקח את שעיר החטאת אשר לעם וישחטהו ויחטאהו כראשון ויקרב את העולה ויעשה כמשפט. הדקדוקים רבו כאן. א', מה שהקשה בזוהר הקדוש איך שייך לומר ואיל לעולה תמימים, הלא קרבן עולה לא היה כאן אלא איל אחד והאיך שייך אצלו תמימים שהוא לשון רבים. ולהלן אצל עולות בני ישראל שהיה עגל וכבש שם שייך שפיר תמימים אבל אצל עולה שלו לא שייך לשון רבים תמימים. ב', מפני מה נאמר אצל החטאת שלו ויקריבו בני אהרן ואצל העולה שלו נאמר וימציאו בני אהרן ואת העולה המציאו אליו וגו'. עוד קשה אצל חטאת העם כתיב וישחטהו ויחטאהו כראשון ואצל עולת העם כתיב ויעשה כמשפט מפני מה לא נאמר גם כאן ויעשה כראשון. ונראה לפרש דהנה הקרבנות אלו באים לכפר על מעשה עגל, ובחטא העגל לא היו כולם שוים בו יש שחטאו במחשבה ובמעשה והיו צריכים כפרה על המחשבה ועל המעשה ויש שלא חטאו אלא במחשבה לבד ולא היו צריכים כפרה אלא על המחשבה לבד, ואהרן לא חטא במחשבה כלל, אף שבמעשה גם כן לא חטא שכונתו היה בלתי לה' לבדו מכל מקום היה צריך כפרה על המעשה מחמת שכונתו לא היה יודע שום אדם והיה חילול השם בדבר לכן היה צריך כפרה על המעשה. וזה ידוע שחטאת בא על המעשה ועולה בא על הרהור הלב נמצא שאהרן לא הוצרך להביא עולה שהוא לא חטא במחשבה כלל ולא ציותה התורה עליו להביא עולה אלא מחמת הקיטרוגים שהיה שם ובמה שהקריב את העולה היה מעלה את הגבורות לשרשן על ידי מחשבתו הזכה. וכשאמר משה לאהרן שהקב"ה צוה שיביא עולה היה אהרן סבור שלכך אמר לו משה שיקריב עולה שפגם במחשבה והיה מפשפש היטב שמא חטא חלילה במחשבה ופשפש ולא מצא שהיה יודע בעצמו שכונתו היה בלתי לה' לבדו. אך בשעה שהקריב את העולה והוא היה מפשפש ובדק היטב שמא יש כאן איזה הרהור חלילה ומצא שיש עירבוב חטא של בניו, ויהיה מה שיהיה מדכתיב בו זרה בודאי היה פוגמים, והם כבר היו פוגמים אצל הר סיני כמה שכתוב ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ואיתא שעדיין נתחייבו אצל הר סיני ופגמו אז במחשבה, וזאת מצא אהרן בשעת הקרבת העולה אבל מצדו לא נתחייב להביא עולה כי הוא לא חטא בהרהור כלל אלא שהתורה צוה לו שיביא עולה כדי שימתיק הגבורות בשרשם במחשבתו על ידי עשית העולה:

ומזה נבא לביאור הפסוקים ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים, פירוש לא שחטא חלילה בהרהור אלא כדי שיעלה הגבורות לשרשן כי על ידי הקטרוג יצאו הגבורות משרשן ועתה במה שיקריב את העולה ועל ידי היחודים שיעשה במחשבתו בהקרבת העולה יחזרו הגבורות לשרשן ויכבשו תחת החסדים ואז יהיו תמימים. וזהו ואיל לעולה כדי שיעלו הגבורות לשרשן ויהיו תמימים ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים, וכאן הוא פשוט מחמת שהיו שנים אמר הכתוב תמימים שהם היו צריכים עולה שחטאו בהרהור הלב, ויש שחטאו גם כן במעשה והיו צריכים אף חטאת ולכך נאמר אצל החטאת שלו ויקריבו בני אהרן מפני שמזה ידע אהרן שצריך כפרה על המעשה, וזה הפגם היה קרוב אצלו ולא היה צריך לפשפש אחריו לכך כתיב ויקריבו שהוא לשון הושטה שהיה קרוב לו הפגם הזה. אבל אצל העולה שלו נאמר וימציאו שהוא לשון מציאה כלומר שהוא לא פגם כלל רק אחר שפשפש היטב ואחר עיון רב מצא חטא בניו שפגמו במחשבה כנודע וזאת לא היה קרוב אצלו שהוצרך לפשפש ולבדוק אחר זה עד שמצא, לכן נאמר כאן וימציאו בני אהרן שהוא לשון מציאה כנ"ל שכשנתן לו הדם ועיקר הכפרה היא בדם אז מצא שבניו פגמו במחשבה. וגמר אומר הכתוב ואת העולה המציאו אליו לנתחיה כלומר שעוד שהיו נותנים לו עוד נתח להקריב מצא יותר את חטא בניו, ולכן נאמר אצל חטאת העם וישחטהו ויחטאהו כראשון מפני שבקרבן חטאת הושוו לו שאף אהרן היה צריך כפרה על המעשה כמותן, אבל אצל עולת העם נאמר ויעשה כמשפט שבקרבן עולה לא היו שוים לאהרן שאהרן לא היה צריך כפרה על ההרהור ולא הביא עולה אלא כדי להעלות הגבורות בשורשן והם נתחייבו להביא עולה לכפר על הרהור הלב לכן נאמר כמשפט שנתחייבו לכפר על הרהור הלב כנ"ל וקל להבין:

ויקריבו בני אהרן וגו' וישחט את העולה וימציאו בני אהרן וגו' ואת העולה המציאו אליו לנתחיה וגו'. יש להבין על השתנות הלשון הכתוב מדוע בחטאת נאמר לשון הקרבה והוא לשון הרגיל בתורה ובעולה שינה הכתוב ונאמר לשון המצאה שזה אינו נמצא בתורתינו הקדושה זולת כאן. אמנם יש לרמוז כי הנה ידוע מאמר חז"ל כי החטאת מכפרת על שגגת מעשה החטא והעולה מכפרת על הרהור הלב כנ"ל. ואולם הכפרה העיקרית לא היתה בהקרבת הקרבן כי אם להיות תוהא על מעשה העבירה ולגמור בלבבו לבל ישוב לכסלה ויכנע מאד לפני בוראו על אשר העווה ואז הקרבן גומרת הכפרה. ומצינו בחיבורי קודש כי כהני ה' בבא אדם לפניהם לכפר על נפשו ראו ראשונה להכניע לב החוטא עדי ישוב בכל לב טרם יקריבו הקרבן, ורמזו ללוים המדברים בשיר לעורר בקול נעים עדי נשבר לב החוטא בקרבו אז נרצה לו לכפר עליו. ואמנם מעשה החטא היה נקל להחוטא להזכיר עצמו כי המעשה הפרטית נקל לעלות על זכרונו, אכן אדם אשר היה צורך כפרתו על הרהוריו אשר לא טובים וכמעט רגע יעברו לאדם הרבה מחשבות על רעיוניו מבלי משים על לב כי המה נגד רצון הבורא יתברך, והגם כי יעורר לבבו לאחת מהנה עם כל זאת יעברו רובם מזכרונו מלידע לשוב עליהם. אמנם כהני ה' ומשרתיו אשר רוח ה' נוססה בם והיו זריזין בעבודת בוראם ראו להזכירו עם הקרבת הקרבן שיזכיר עצמו לאחדים כל מזימותיו וישלחו בנפשו התעוררות על כל מחשבותיו ובכל חלק מחלקי העבודה נזכר המביא קרבן יותר ויותר. וזהו אמרו וישחט את העולה וימציאו בני אהרן אליו את הדם לשון מציאה, ומילת את הוא כמו עם ורמז בזה שעם הקרבת הדם פעלו שימצא את אשר נאבד ממנו. ואת העולה פירוש המחשבות שהיה מן הצורך להעלות המציאו אליו כמו לשון מציאה שמצא אותם על ידי לנתחיה פירוש על ידי כל נתח מהקרבן נזכר יותר ויותר. ולכן בחטאת נאמר ויקריבו אליו מפני שהיה קרוב להזכיר אותן מעשה החטא שישוב עליו אל ה' אבל העולה היא על הרהור כנ"ל לכן שינה הכתוב את לשונו ודי להבין:

וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם. יש לדקדק שתיבות אלו וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים הוא מיותר לגמרי, כי בודאי אחר שגמר סדר כל הקרבנות בודאי היה יורד מעל גבי המזבח ולמה לי זאת לאשמעינן שירד אחר עשית החטאת והעולה והשלמים. עוד צריך להבין אמרו ויבא משה ואהרן אל אהל מועד וגו' ולא פירש למה נכנסו עוד הפעם. ופירש רש"י על פי ברייתא דתורת כהנים שנכנס ללמדו על מעשה הקטורת, קשה הלא בודאי לא היה אהרן נכנס לשמש כלל בעבודה אם לא למד תחלה כל סדר עבודה. גם מה שפירש רש"י עוד דבר אחר כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה מצטער ואומר וכו' אמר לו למשה משה אחי כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל, עדיין צריך להבין שהלא גם עתה יאמרו בשביל שנכנס משה עמו לאהל מועד ירדה השכינה בשביל משה ועדיין לא יצא אהרן מידי בושה:

ונראה לרמז כך דהנה הצדיק אשר לו יד ושם להעלות ולקשר נשמות בני ישראל בשורשם ולהעלותם למעלה לשרשם הן בעת שדורש ברבים לעורר לבבות בני ישראל לתשובה הן בעמדו להתפלל עבודת התפלה בפני העמוד והוא שליח ציבור לעדתו וממילא השליח ציבור צריך לקשר כל הנשמות שמתפללים עמו ולהעלותם למעלה ולעורר לבבם בעת התפלה בהתעוררות גדול בתשובה, הצדיק כזה בעת שמעורר לבבות בני ישראל בתשובה אזי המחשבות זרות של הציבור נופלים על זה הצדיק מחמת ההתעוררות שהכניס בלבם ומחמת התקשרותם עמו אזי כל מחשבתם נופל על הצדיק ומבלבלים את הצדיק מעבודתו אותן המחשבות של העולם כידוע לכל משכיל. וגם איתא במדרש כשמתפללים עשרה בני אדם ואחד יורד לפני התיבה עליו נאמר כשושנה בין החוחים עיין במדרש כמו החוחים עוקצים לשושנה העומדת ביניהם כך עוקצים המחשבות בני אדם לשליח ציבור. וגם כך שמעתי מפי אדמו"ר מוה"ר אלימלך זצוק"ל שאמר בשביל הרב ר' בער מראוונא שאמר בשם הבעש"ט שהדורש ברבים נמשל למרא וחצינא שמשליך הזבל מהבית לנקות את הבית ונתלכלך בעצמה כך הוא השליח ציבור הן בעת הדרשה הן בעת עומדו לפני העמוד שמזכך בני אדם שמתעוררים בתשובה על ידו והוא נופל קצת ממדריגתו על ידי זה מחמת שמחשבות של העולם נופלים עליו. וכן היה בעת שהיה בית המקדש קיים והמזבח על מכונו והיה הכהן עובד עבודה ומכפר בעד עמו היה נופלים עליו המחשבות האנשים אשר היה מקריב קרבנותיהם לכן היו הלוים יודעים וגם הכהנים על ידי זה מחשבות אנשים ההם אם כבר הרהרו בתשובה שלימה אם לאו, ואם עדיין לא נגמרו להלהיב הלבבות בתשובה שלימה בהתלהבות כראוי אזי היה הכהן מרמז לבן לוי איזה רמז והתחילו לנגן בהתעוררות יותר ובנעימה יתירה הצריכה להתעוררות זו כדי לעורר האיש ההוא שהביא הקרבן לתשובה שלימה, וכן איתא בספר ברית מנוחה עי"ש.

ועצה היעוצה להצדיק הנ"ל שלא יזיק לו המחשבות והרהורים של העולם אשר מעורר לבבם לעבודתו יתברך שמו, שמעתי מאדמו"ר הרב מו"ה מנחם מענדיל מפריסטק זצ"ל שיראה שיבואו כל המתפללים בזה הציבור בעת שמתחיל החזן להתפלל בפני העמוד, ועל כל פנים לא יאחר לבא מבעת שמתחיל בקרבנות כי בפרשת הקטורת הוא יכול לקשר אותם יחד ועדיין הוא בעולם עשיה, ואז כשמקשר אותם אתו עמו בעולם העשיה באמירת הקטורת אזי אחר כך בעת שמתחיל החזן לילך מעולם לעולם בעת הזמירות בעולם היצירה ובשעת ברכת קריאת שמע בעולם הבריאה וכן בתפלה באצילות כידוע אזי לא יזיקו מחשבתם כלל מחמת שקישר אותם בשעת אמירת הקטורת ודברי פי חכם חן:

על כן יש לומר שלכך היה צריך הכהן להקטיר הקטורת בין דם לאברים מפני כי עיקר גמר הכפרה היה נגמר בעת עליות העשן מהקטרת האברים אז היה נגמר היחוד של הקרבן, ולכן היה מקטיר הקטורת תחלה והיה מקשר בעת עשית הקטורת כל מחשבות הציבור כי לכולם חלק בקרבנות הציבור והיה מקשר אותם בעת עשית הקטורת, על כן היה אחר כך מקטיר האברים ונגמר היחוד בקדושה שלימה. וזהו ביאור הכתובים הנ"ל וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים רצה לומר כשהקריב כל הקרבנות של הציבור ממילא קישר אותם למעלה בהתעוררות תשובה ונפל עליו מחשבתם והרהורים שלהם ונפל ממדריגתו וזהו ירידה אצל הצדיק, על כן נאמר וירד מעשות וגו' רצה לומר שירד ונפל ממדריגתו על כן אמר למשה משה אחי כך עשית לי וכו' ונתביישתי כי זה הוא ביוש גדול אצל הצדיק בעת שנופל קצת מקדושתו, על כן נאמר ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ופירושו שנכנס עמו ללמדו על מעשה הקטורת רצה לומר שלמדו משה איך לקשר את הציבור בעת עשית הקטורת ולא יזיקו לו מחשבתם בעת היחוד, וזה לא היה אהרן יודע מעיקרא הגם שידע עיקר כונת הקטורת אבל זאת יכול להיות שלא היה יודע ולימד אותו משה אז בעת הזאת ויצאו ויברכו את העם ודו"ק:

במדרש רבה אמר רבי ברכיה אמר רבי יצחק וכו' הקב"ה הראה למשה גלגולת של אש והראה לו אם ניקב קרום של מוח טריפה, עד כאן. להבין הענין נראה לומר כי הנה השי"ת השתלשל אלהותו יתברך בלבושים וצמצומים רבים עד שורש מטה מטה ועל ידי עבדות האדם בעבודת בוראו והזדככות חומריותו ובקשתו את ה' הוא מסיר פעם אחר פעם הלבושים עד שבא ללבוש דק שיוכל להשיג מציאות השי"ת ונפלאותיו, אמנם מהותו אין באפשרי לשום בריה שבעולם להשיגה. ובאם חלילה רוצה להתבונן במה שלא הורשה ולהשיג מהותו יתברך הרי הוא כנוקב שם, וזהו ונוקב שם יומת. וזהו פירוש המדרש שהראה הקב"ה למשה גלגולת של אש שאם ניקב קרום של מוח טריפה, קרו"ם גימטריא שמ"ו, כי כל השבעים טריפות יש להם סודות נעלמים הרבה מאד ועל מה המה מרמזים. וניקב קרום של מוח יש לרמוז על שרוצה להשיג מהותו יתברך שהוא ושמו אחד וזה אי אפשר רק דרך מלבושים יוכל להשיג פעולתו כל פעם יותר בדקות. וזה ה' מלך גאות לבש שאי אפשר להשיג גדולתו כי אם דרך מלבושים וצמצומים:

או יאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם. יש לדקדק כנ"ל מה משמיענו הכתוב בזה שאמר וירד מעשות החטאת וגו' שנראה כמיותר. עוד קשה על שכתב ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ופירש רש"י למה נכנס משה עם אהרן ללמדו על מעשה הקטורת, קשה כנ"ל וכי כל שבעת ימי המילואים שלמד משה לאהרן סדר הקרבנות לא למדו מעשה הקטורת עד אותה שעה שהוצרך להקטיר. ונראה בזה שהתורה מורה אותנו כאן בפסוקים אלו תכלית הדרך האמיתי לעבדות ה', כי לפעמים כשהאדם הולך בדרך הטוב והישר ונכנס בעבדות ה' שיעור שני פתחים אחר כך הוא מתפלל עבור הצטרכות ישראל תמיד ונושא את כפיו ויברכם, וכדומה לו שזה הוא עיקר עבדות ה' לא בזה הדרך ישכון אור. ובאמת הוא מצוה גדולה להתפלל עבור הצטרכות ישראל אך אם ברור אצלו כשמש שאינו מבלבל אותו מעבדות ה' כלל אפילו כחוט השערה אדרבה שינטלם וינשאם את לבן של הבאים אליו ומקשר אותן לשרשן שילכו בדרכי תורה ועבודה, אז יוכל לישא עליו עול של ציבור ולתבוע צרכיהן מהשי"ת, אבל אם מבלבל אותו מעבדות ה' אפילו מעוטא דמעוטא אז לא די שאינו מגיע תועלת להאנשים הבאים אליו אלא אף הוא נופל ממדריגתו, כי באמת זאת קשה מאד לישא על עצמו עול של ציבור שאז אינו יכול לעבוד עבודתו כראוי ונכון שעל ידי שהוא נושא עליו עול ציבור בתפלות ובתחנונים הוא נופל ממדריגתו. וכן כל דבר שהוא צרכי ציבור דהיינו להוכיח אותם אם אינו יודע לקשר אותן לשרשן הם מורידים אותו ממדריגתו. והעיקר הוא שיראה לקשר אותן לשרשן שיבאו לידי תשובה באמת ושילכו בדרך הישר וממילא יורד להם כל השפעות טובות מן השמים כמו שאמרתי על פסוק דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם וגו' ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, שלכאורה קשה שבתחלה כתיב שאהרן ובניו יברכו את בני ישראל ואחר כך ואני אברכם. דהנה הקב"ה אמר לאהרן ולבניו שיברכו את ישראל והיו סוברים כפשטן שישאו את כפיהם ויברכום, לכן כתיב אחר זה ושמו את שמי על בני ישראל כלומר שאין זה עיקר אלא שהעיקר שישימו את שמי על בני ישראל פירושו שיכניסו את שמי בלבם שיקשרו אותן לשרשן שילכו בדרך הטוב והישר, ואני אברכם פירוש אז יחולו עליהם הברכות שברכום אבל אם אינו יכול לקשר אותן לשרשן כל עבודתו הוא לריק שאינו מגיע להם תועלת מברכתו ומתפלתו וגם משחית עבודתו שיורד ממדריגתו:

ומזה נבא לביאור הפסוקים וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות חטאת והעולה והשלמים, פירוש על ידי שנשא עליו עבודת ציבור ויברכם ירד ממדריגתו ולא יכול עוד לעשות היחודים לקשר העולמות העליונים עם העולמות התחתונים כבתחלה שעשה בעבודת הקרבנות. וזהו וירד מעשות החטאת וגו' פירוש שירד ממדריגתו שהיה לו בעשית הקרבנות. ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ופירש רש"י למה נכנס משה עם אהרן ללמדו על מעשה הקטורת פירוש כיון שראה משה שירד ממדריגתו נכנס עמו ולמדו שיוכל לקשר את ישראל לשרשן וזהו ללמדו על מעשה הקטורת. ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם פירוש אחר שלמדו זאת שיוכל לקשר אותם לשרשם ויצאו ויברכו את העם פירוש אחר כך ברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם שעל ידי שהיה מקשר אותם לשרשם נראה כבוד ה' אל כל העם וגו':

הגם שלפי הנראה המה הדברים עצמן שנאמרו למעלה בדף על זה הפסוק עצמו. אמנם המעיין בדברי יראה ויבין שבחינות בחינות יש:

וידבר ה' אל משה וגו' דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו אך את זה וגו' את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס וגו'. ראוי להבין אמרו זאת החיה אשר וגו' והיה לו לומר זאת הבהמה. גם אשר על הארץ נראה מיותר. גם מדוע התחיל מגמל. ויתכן לומר בזה כי הנה נדברנו זה כמה פעמים שעיקר עבודת האדם הוא לזכך חומריותו ולשוב לשרשו לקשר עצמו באין סוף ב"ה ושיזהיר עליו אור אלהותו יתברך וצריך להסיר כל המסכים המבדילים בינינו לבין אלהינו על ידי טהרה וקדושה שימשיך על עצמו וישוב בתשובה שלימה להסיר המסכים שנעשו על ידי עוונותיו. והנה כל מאכל ודבר גשמי הוא חוצץ בפני אדם לבל יראה אור הבהיר. ואולם במאכלים טהורים אשר התירה תורתינו הקדושה בכולם ימצאו ניצוצות קדושות וגם יזדמנו נשמות קדושות מגולגלין בהמאכלים, והאוכלים בקדושה ובטהרה אזי ממשיך עליו קדושה יתירה אשר בהמאכלים ההם כי היה שואב אליו הנפש הקדושה אשר היה עטוף בתוך המאכל הזה ויוכל לבא על ידי זה ליראת ה' האמיתית ולשבור המסכים המבדילים ולחזות בנועם ה'. וגם הבהמות הטהורות יש להם שורש למעלה בהשור מהחיות אשר הנה מרובעות לכסא. ונשר ואריה שנאסרו לנו נוכל לומר שאריה נאסר להיותו כולו מסטרא דגבורה, ונשר נאסר להיותו מצד הרחמים אשר אין בהם ממדת גבורה והיינו ממשיכין מדת הרחמנות יותר ממה שיש ביכולת לסבול. והנה ידוע כי את זה לעומת זה עשה אלהים ויש גם כן מרכבה טמאה, והמטמא עצמו במאכלים אסורים הוא ממשיך עליו כח הטומאה עד שכמעט אין יכולת לשורש נשמתו להסיר המסכים שמוסיף במאכלים האסורים ההם. ואולם במאכלים הטהורים ואכילתן בקדושה הוא מוסיף קדושה על עצמו על ידי העלאת ניצוצות הקדושות כנ"ל. ומפני זה אמרו ז"ל האי בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא לשירותא, מפני שאכילת הצדיקים הוא טוב להם וטוב לעולם שמתקנין על ידי אכילתן נשמות המגולגלות ומעלין הניצוצות הקדושות ומסירים על ידי אכילתן מסכים המבדילים על ידי הקדושה שנתוסף עליהם:

וזה רמז לנו הכתוב זאת החיה אשר תאכלו, ביאורו זאת החיה מהחיות המרובעות לכסא אשר היא מכל הבהמה אשר על הארץ שבארץ התחתונה היא בהמה. ואחר כך הורנו הכתוב מהות האכילה ואמר כל מפרסת פרסה, כל, הגם שהוא דבר גשמיי שעושה מסך המבדיל מלשון פורס מפה, אמנם ושוסעת שסע פרסות שיכול על ידי אכילתה בקדושה לשסע ולחלק הפרסות והמסכים. מעלת גרה מלשון ויגר מואב כלומר שעל ידי שמוסיף על עצמו קדושה הוא מוסיף יראת ה'. או יאמר כי גרה בגימטריא יצחק והוא שמעלה על ידי אכילתו פחד יצחק אל הראשית חכמה כידוע ליודעי חן. אותה תאכלו כלומר כן תאכלו. ואולם ימצאו אנשים אשר הגיעו למדריגה זו שמשיגין יראת ה' על ידי אכילתן אמנם פוסלין מחשבתם במה שמחזיקים טובה לנפשם במדריגתן ומבקשים תשלום על מעשיהם הטובים הנה האנשים ההם אין ביכולתם להסיר מסך המבדיל ולראות איזה דרך ישכון האור. וזהו אמרו אך את זה לא תאכלו וגו' את הגמל, את זה כמו עם זה, ביאורו עם כונה זו לא תאכלו את הגמל פירוש לבקש תגמול מעשיו. ומבאר הכתוב כי מעלה גרה וגו' פירוש הגם שמעלה גרה ומגיע ליראת ה', אמנם ופרסה איננו מפריס, מפריס זה כמשמעו ופירש רש"י לשון סדיקה כלומר שהמסך המבדיל והפרסה אשר לפניו אינו יכול לסדוק ולהסיר רק לא יבקש תגמול מעשיו אזי יוכל להסיר המסך כנ"ל:

או יאמר מכל הבהמה וגו' מפרסת פרסה וגו' מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו וגו'. יש לרמוז כי סימן יש איזה כשרה או טריפה כי בדבר כשר אין הדבר ההוא חוצץ בפני הקדושה באכלו מהם ואדרבה היא הנותנת לו כח יותר לעבודת השי"ת, מה שאין כן באוכל דבר טמא הוא חוצץ בפני הקדושה ועושה מסך המבדיל בינו לבין המקום ברוך הוא כנ"ל. וזהו מרומז בפסוק מכל הבהמה וגו' מפרסת פרסה וגו', מפרסת היא לשון שבירה כמו שתרגם אונקלוס סדיקא. ופרסה הוא לשון פריסת פרוכת ומסך. וזהו מכל הבהמה וגו' מפרסת פרסה וגו' היינו שמשבר המסך המבדיל וחוצץ בפני הקדושה על ידי אכילתה, ושוסעת שסע פרסות שמשבר ומכתת כל החציצין כנ"ל. מעלת גרה בבהמה וגו' גרה הוא לשון גירות והיינו שיגיע על ידי האכילה לידי הכנעה ומעלת השפלה עד שיהיה בעיניו כגר בארץ. אותה תאכלו פירוש על דרך בחינה זו תאכלו שתבא על ידי האכילה לידי הכנעה להכניע את החומר והבהמיות שלו אל נפש השכלית ועל ידי זה יסיר כל החציצין ומסכים ויבא בזאת אל הקודש:

עוד על פסוק הנ"ל זאת החיה אשר תאכלו וגו'. פירש רש"י ז"ל מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה זאת תאכלו וזאת לא תאכלו וכו' אף בשרצי המים אחז מכל מין ומין ומראה להם. וקשה וכי משה קניגי היה כקושית הש"ס פרק אלו טריפות דף ס' ע"ב. ונראה לומר כי יש סימנים להכיר בכל דבר האם טהור הוא או לא למי שחננו ה' בדעה ויבין מהרוח טהרה שיש בדבר הזה כי טהור הוא וכן להיפך. ואיש כזה לא יבא ליד טעות חלילה להתיר האיסור או לאסור המותר וכמו שפירש הרב החסיד מזלאטשוב זצוק"ל בתפלת רבי נחוניא בן הקנה שלא אכשל בדבר הלכה שלא אומר על דבר טמא טהור וכו' היינו שהתפלל שלא יוכל להוציא דבר טעות מפיו ומוצא שפתיו שיטעה חלילה בדבר הלכה רק יבין ויכיר מהדברים מה המה וכאמור. וזהו האמור בדברי רש"י ז"ל שאחז משה וכו' והראה להם וכו' היינו שהראה להם איך להכיר ולא יוכלו לבא לידי טעות לעולם רק יבינו בעין שכלם ורוח ה' אשר נוססה בם האם טהור טהור וכו':

אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ כי אני ה' וגו' זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים וגו'. יש לפרש הפסוקים אלו דהנה מנהגן של ישראל תורה היא ובודאי מה שנהגו הצדיקים הקדמונים רימזו במעשיהם סודות גדולים ונוראים. וצריכים אנו להבין מנהגן שנהגו בימי קדם שאחר כלות ימי חג הפסח או אחר חג הסוכות היו לומדים הלכה תוספות ומחדשין בו חידושין דאורייתא, ובודאי לא היה כונתם לעשות להם שם ולבנות מגדל בתוכו לאמר אני גדול בתורה ומפולפל בהלכה רק כונתם היה לשם שמים. ולהבין זאת הוא על פי מאמרינו שאביא לקמן בס"ד שאמרנו שהכריתת ברית של דוד ויהונתן היה שיתעלה המלכות דהיינו הה' תתאה מתתא לעילא ומתיחדת עם יה"ו שהן חכמה ובינה ודעת ומקבלת מהן השפעות טובות וממשיך השפעות טובות על כנסת ישראל, ועיקר שהוא ממשיך על כנסת ישראל חכמה בינה ודעת שישיגו השגת אלהות לעבדו בחכמה ובבינה ודעה והשכל ובהם נכללו כל החסדים והשפעות טובות. ובשבת יש לה עליה עד אבא שהוא חכמה וממילא חכמה ובינה הן תרין ריעין דלא מתפרשין והדעת הוא המחבר שהוא מקבל מן חכמה ובינה ומשפיע למלכות, לכן בשבת הוא ממשיך לכנסת ישראל הקדושות עליונות שהן חכמה ובינה ודעת, והכל הוא על ידי מעשה התחתונים על ידי תורה ומצות ומעשים טובים של כנסת ישראל. וביום טוב אינה מתעלה אלא עד בינה וממשכת המוחין של בינה ודעת על כנסת ישראל אם הן מתכשרין מעשיהם לאביהם שבשמים. ומחמת שבשבת נתגלה מוח חכמה על כנסת ישראל אינו ניכר הרשימה אחר השבת מחמת שהוא מוח גדול, וביום טוב אינה מתגלה אלא מוח בינה וניכר הרשימה אחר יום טוב, לכן אנו עושים היום שאחר יום טוב אסרו חג שהוא בינה כדי להמשיך בזה מוח בינה, אבל אחר שבת אי אפשר להשיג גודל המוח. והיה מרגלא בפומא דאנשי מעשה שלאחר שבת אין להם הארה בתפלה כראוי ובאמת הוא כן אך תדעו נאמנה שהאדם צריך להתגבר אחר שבת דוקא ולהזדכך עצמו כדי שיתפלל בהתלהבות ובתשוקה גדולה כמו שאמרתי וספרתם לכם ממחרת השבת דהיינו שיספור את עצמו ממחרת השבת שיראה להתפלל בהתלהבות גדול ביום שאחר השבת. וזאת היא לאות אם התפלל ביום שלאחר השבת בהתלהבות ובתשוקה גדולה בודאי השיג בשבת מוח החכמה ונתעורר הרשימה ממנו. וכן היה במצרים שבליל הראשון של פסח נתגלה מוח החכמה על כנסת ישראל ואחר כך נסתלק מהם ונשאר רשימו ממנו למחרת הפסח ובאים לספירה, ובשבוע ראשונה של הספירה אנו ממשיכין המוח חכמה להספירות, ובשניה אנו ממשיכין מוח בינה להספירות, ובשבוע ג' אנו ממשיכים הדעת לספירות, ובשבוע ג' של הספירה מתחיל ראש חדש אייר והצירוף של חדש אייר הוא דעת שהצירוף שלו הוא י'תהלל ה'מתהלל ה'שכל ו'ידוע וכו'. ושם מ"ה הוא דעת ומי שהוא חכם ומבין מדעתו יוכל לידע שגם הצירוף של ראש חדש מרחשון יורה על הדעת. על כן נהגו אנשי קדמוני זמנינו ללמוד בראש חדש אייר ובראש חדש מרחשון הלכה תוס' מפני שביום טוב נתגלו קדושות עליונות על הכנסת ישראל שהן בינה ודעת, וצירוף של ראש חדש אייר וראש חדש מרחשון מורים על הדעת, ונתכשרו חדשים אלו להשיג דעת התורה יותר מבשאר חדשים. והיה זאת להם לאות אם נתוסף להם דעת יותר ומחדשין חידושין דאורייתא יותר מבשאר חדשים אז ידעו שהשיגו בהחג הקדושות

העליונות. ולכן אנו קוראים ברוב השנים פרשת שמיני תיכף אחר הפסח שבפרשה זו נזהרו ישראל שירחיקו עצמן ממאכלות אסורות שאי אפשר לבא להשגות התורה עד שישמור את עצמו ממאכלות אסורות מכל וכל. ובפסח שישראל אכלו מצה נתקדש פיהם על ידי אכילת מצה ותיכף אחר פסח אנו קוראים פרשת שמיני כדי שנשמור עצמינו ממאכלות אסורות ונזכה להשגות התורה. ואפילו מן דבר שאינו אסור אלא משום חומרא בעלמא יש לו לאדם ליזהר מהן, ובפרט לחקור שלא לאכול אלא מן שוחט כשר על צד היותר טוב, וכל דבר הצריך סימן או בדיקה מן תולעים צריך להחמיר על עצמו לעשות כדת וכנכון ואז יוכל לבא להשגות התורה, אבל אם הוא מיקל על עצמו אפילו בדבר שאינו אלא חומרא בעלמא אפילו אם יתנהג בדרכי חסידות ופרישות על כל הצדדים ושוקד על פתחי תורה ועבודה יום ולילה לא יוכל להשיג הקדושות עליונות על נכון, כמו שהובא בתוס' בשם הירושלמי עד שאתה מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך פיך התפלל שלא יכנסו מאכלות אסורות לתוך מעיך, הרי לך ירושלמי מפורש שאי אפשר להשגות התורה כי אם שיהיה נזהר ממאכלות אסורות:

ואלה הדברים שדברנו נרמזים כאן בפסוקים אלו אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם פירוש שעל ידי שאינו נשמר ממאכלות אסורות נטמא בהם ששורה עליו רוח טומאה והמאכל מטמטם את לבו ואינו יכול להשיג השגות התורה, לכן הזהירה התורה אל תשקצו את נפשותיכם במה שאסרתי לכם כי על ידי שתאכלו מה שאסרתי לכם ונטמתם בם שהמאכל מטמטם את לבו. והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני לכן צריכים אתם ליזהר ממאכלות אסורות ואז יש מקום להקדושה עליונה לשרות עליכם והייתם קדושים. ואם האדם נזהר בכל אלה כמו שאמרנו לעיל שורה עליו הקדושה עליונה ואז יכול ללמוד התורה ולהשיג השגות התורה. וזהו פירוש זאת תורת הבהמה וגו' רצה לומר על ידי שתקדשו עצמיכם ממאכלות האסורות אז תזכו לתורה וזוכה כל כך להשגה בתורה שעל ידי לימודו הוא מעלה כל העולמות ואפילו מלאכי השרת מתעלין על ידי לימוד תורתו ובונה בלימודו קומת השכינה, וזהו שגמר אומר הפסוק זאת תורת הבהמה והעוף פירוש שזוכה כל כך להשגת התורה שעל ידי לימודו באים כל העולמות לעליה ואפילו המלאכי שרת וזהו והעוף היינו מלאכי מרום שנקראו עופות השמים, וכל נפש חיה היינו שכינה הקדושה שנקראת נפש חיה, הרומשת במים פירוש על ידי התורה שנקראת מים הוא מתעלה ודו"ק:

ספר מאור ושמש - פרשת תזריע

וידבר ה' אל משה לאמר וגו' אשה כי תזריע וגו'. פירש רש"י ז"ל אמר רבי שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף, יש לומר בקיצור כי הנה איתא במדרש אשה כי תזריע הדא הוא דכתיב אחור וקדם צרתני אמר רבי יוחנן וכו' אמר רבי שמואל בר נחמן בשעה שברא הקדוש ברוך הוא אדם הראשון אנדרוגינוס בראו אמר רשב"ל בשעה שנברא דו פרצופים נברא ונסרו הקב"ה לשנים. הענין בקיצור דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי האדם נברא כדי להשפיע קדושה לכל העולמות כידוע תנו עוז לאלהים והוא בחינת דכר, ויש לו כח לקבל השפעות טובות מכל העולמות כמה דאת אמר לקחת מתנות באדם והוא בחינת נוקבא. וזהו פירוש אנדרוגינוס בראו דהיינו שיש שני בחינות יחד בחינת דכר ונוקבא כמובן. וחד אמר דו פרצופים וכו' פירוש והוא בחינה אחרת כי האדם שהולך בקדושה אזי הוא בחינת פנים כי יונק מפנימיות העולמות הנקרא בשם פנים כמובן ואם ח"ו הולך בדרך לא טוב אזי יונק מאחוריים של העולמות שיש אחיזת סטרא אחרא באחוריים והוא אחור וקדם צרתני כמובן:

ועל דרך זה נוכל לפרש גם כאן כפי הנ"ל כי האדם בשני בחינות הנ"ל או בחינת פנים או בבחינת אחור. ואיתא למה נברא אדם בששי כדי שיכנס לסעודה מיד אי נמי יתוש קדמך במעשה בראשית, ואמת הוא כך אם הולך בתום בקדושה ויונק בחינת קדם דהיינו בחינת פנים אזי כולם נבראו בשבילו והוא היה ראשית המחשבה אזי הוא קדום וכולם נבראו בשבילו כדי שיכנס לסעודה מיד, ואם ח"ו הולך מעוקל אזי יונק מאחוריים כנ"ל אזי יתוש קדמך. והנה כשאדם הולך בקדושה ומזכך עצמו אזי כל תפלתו ותורתו מתקבלים למעלה, כל פירוש שאומר בתורה לכבוד שמים כמו שמבין בשכלו לצורך העולם אזי מקבלין למעלה תורתו כמו שמצינו אלעזר בני אומר וכו' ושאר מעשיות בגמרא שהקב"ה מקיים דרשת חכמים. וזהו כונת פירוש רש"י הנ"ל כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה וכו' כנ"ל או הוא בבחינת אחור או בבחינת קדם כנ"ל כי כולם לא נבראו אלא בשבילו, כך תורתו לא נתפרשה כו' רצה לומר לא נתפרשה למעלה שיקובל פירושו למעלה למעלה רק אחר תורת בהמה חיה ועוף רצה לומר שיתקן בתורתו כל שנבראו בששת ימי בראשית אזי תורתו מתפרשת למעלה כאשר יאמר הפירוש בתורה כך יקובל למעלה ולמטה כמובן:

עוד בפסוק הנ"ל וידבר ה' אל משה לאמר וגו' אשה כי תזריע וילדה זכר וגו'. מדרש והובא ברש"י ז"ל אמר רבי שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף. אף שדברי המדרש הלז נראים פשוטים יש לנו דברים בגו לפרשו על פי רמז וסוד. ונקדים לבאר סמיכת הפרשיות מה שסיימה הפרשה הקודמת זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים ולכל נפש השורצת על הארץ להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. הדקדוקים רבו. מפני מה נאמר זאת תורת הבהמה והעוף ולא נאמר ביניהם חיה, רק נאמר בפני עצמו וכל נפש החיה הרומשת במים, ולא נאמר נפש חיה הרומשת על הארץ, ולמה הוציאה מן הכלל כי אחר כך נאמר ולכל נפש השורצת על הארץ ולא נאמר נפש החיה. גם מה שנאמר בזו הסדרה כל מקום החיה, כמו כל נפש החיה, ובין החיה הנאכלת, ובין החיה אשר לא תאכל, כולה נאמר החיה בה' הידיעה, מה שייך הה"א ומה הודיע לנו בה. גם בתחלת הפרשה נאמר דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ, ומדרש רבותינו ידוע ללמד שבהמה בכלל חיה. ועדיין יש ללמוד מה בשנותו את טעמו דוקא כאן ללמד שהבהמה בכלל חיה היה לו לומר במקום אחר:

ונראה לי לפרש כי ידוע דכל דבר שהוא בעולם התחתון יש לו שורש מלמעלה כי כל עשב יש לו כוכב הממונה עליו מלאך שאומר לו גדל, כמו כן דומם צומח חי מדבר הכל נשרש בעולמות עליונים. וכל דבר אשר יש לו נפש חיה כמו בהמות חיות ועופות המה בשרשם בחיות הקודש שבמרכבה הקדושה. ועל ידי האדם העוסק בתורה ומצות ה' יתברך הוא מדבק ומקשר הכל למעלה בשורשו וממשיך השפעה וחיות מעילא לתתא לכל דבר ודבר, באכילת הצדיק שהוא אוכל מאכליו בקדושה ובטהרה מדבק כל דבר בשורשו כל מאכל ומאכל בשורש השייך לאותו מאכל. וזהו ועוד נאמר שם ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאל לארבעתן ופני נשר לארבעתן. ובפירוש רש"י מפני מה נאמר דמות אדם להנה הלא כמו כן היה דמות אריה ושור ונשר, ופירש רש"י מפני שדמות אדם הוא דמות יעקב אבינו הוא החשוב שבכולם מפני כן אמר דמות אדם להנה. ועל פי דברינו ידויק על נכון, כי כל נפש החיונית אשר על הארץ כמו הבהמות וחיות ועופות המה בשרשם בחיות הקודש שלמעלה כמו החיות בשורש אריה שבמרכבה והבהמות בשורש שור שבמרכבה ועופות בשורש נשר שבמרכבה והכל הוא נשרש למעלה על ידי האדם המקשר הכל למעלה. וזהו שנאמר דמות אדם להנה. וזהו שנאמר ופני אריה אל הימין כי אריה הוא הגבור שבחיות והוא מדת גבורה על כן הוא בימין שהוא במדת אברהם אבינו מדת החסד להיות נכלל הגבורה בחסד ויהיה כולו רחמים. ופני השור לשמאל אף שמדת השור הוא גם כן גבורה שהוא הגבור שבבהמות אף על פי כן אין מדתו מדת גבורה כמו מדת אריה, על כן אף בשמאל נוכל להמתיק מדת השור. ופני נשר הוא מדת יעקב שהוא רחמים גמורים והכל נמתקים על ידי הצדיק שממתיק ומקשר הכל למעלה לשרשו וממשיך ההשפעה מעילא לתתא מהחיות הקדושות, וזהו שנאמר דמות אדם להנה. והנה למעלה במרכבה נקראים הכל חיות אף דמות השור והנשר נקראים חיות כמו שאמר הכתוב ומתוכה דמות ארבע חיות. ומשם בארה הוא הביאור הפסוק שלפנינו וזאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ, רצה לומר באם תאכלו מאכלכם רק בקדושה ובטהרה אז אף הבהמות וארציות היינו מהגשמיות נעשה קדושה ומתדבק הכל למעלה בחיות הקודש. וזהו הבהמה בכלל חיה היינו שאף הגשמיות מתדבק בחיות הקדושות של מעלה. וזהו שאמר הכתוב זאת תורת הבהמה והעוף, הבהמה הוא השור שבמרכבה והעוף שהוא הנשר שבמרכבה שהמה למעלה רחמים גמורים. וכל נפש החיה הרומשת במים, חיה הוא בדמות אריה שבמרכבה שהוא נמתק במים שהוא מדת החסד לאברהם. ולזה כתיב בה"א הידיעה הוא החיה הידוע שבמרכבה הקדושה. ולכל נפש השורצת על הארץ רצה לומר כל הארציות והגשמיות אדם הצדיק מדבק הכל למעלה בחיות הקודש שבמרכבה. להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. ובין החיה הנאכלת רצה לומר אותם החיות אשר נאכלים למטה ובכללם גם הבהמות ועופות הנקראים גם כן חיות למעלה, הכל מדבק למעלה. נמצא נזכרים בפרשה של מעלה שלשה החיות שבמרכבה היינו דמות אריה ושור ונשר, לכך נאמר אחר כך אשה כי תזריע זהו תורת האדם הוא החיה הרביעי שבמרכבה החשוב שבהחיות הנ"ל, כמו שאמר הכתוב דמות אדם להנה שהכל נקשר למעלה על ידי האדם הצדיק. וזהו דברי רבי שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, רצה לומר במרכבה הקדושה הכל נמתק על ידי האדם הצדיק, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף, רצה לומר שכל בהמות חיות ועופות מתדבק למעלה על ידי תורת אדם הצדיק המדבק הכל למעלה וממשיך השפעה מעילא לתתא והבן:

עוד יש לרמז במדרש הנ"ל. כי הנה יש לדקדק איך תלה הטעם שלכך תורתו מתפרשת אחר בהמה חיה ועוף מפני שיצירתו היה אחר כל בהמה חיה ועוף, הלא היצירה ראויה שתהיה אחר בהמה חיה ועוף כדי שימצא הכל מוכן וכמו שאמרו חז"ל כנ"ל. אבל התורה הקדושה אינה אלא בשביל האדם איך יתנהג עם בהמות חיות ועופות מאיזה מהם יפרוש עצמו ואיזה מהם יאכל, מן הראוי הוא שבתחלה יתפרש תורתו איך יתנהג עם עצמו ואחר כך תורת בהמות חיות ועופות איך יתנהג עמהם. ומה גם שהתורה היא קודמת לעולם לזאת ראויה היא להיות נתפרשת קודם לכל דבר. ונראה בזה דאיתא בתיקונים ובזוהר הקדוש אלמלא לא חטא אדם הראשון לא היינו צריכים להבדיל בין איסור להיתר בין כשר לפסול בין טומאה לטהרה והיינו לומדים פנימיות התורה, אך על ידי שחטא אדם הראשון נתערבו טוב ברע לכן אנו צריכים להבדיל עצמנו ממאכלות אסורות ומטומאות כדי לברר האוכל מתוך הפסולת ולהעלות הניצוצים הקדושים. והנה בעולם עשיה הפסולת רבה על האוכל הרבה והקדושה שבעולם העשיה הוא בצמצום גדול, ובעולם היצירה אין שם כל כך פסולת כמו בעולם העשיה ואף על פי כן מעורב בו טוב ורע, ובעולם הבריאה הקדושה רבה על הפסולת ואין שם פסולת כי אם מעט מזעיר, והעולם אצילות כולו קדושה לכן מי שיש לו נשמה מעולם האצילות אין חטא בא על ידו ששם אין שום אחיזה לסטרא אחרא כלל. וכנגד ד' העולמות אלו יש ד' תורות תורה דאצילות ותורה דבריאה ותורה דיצירה ותורה דעשיה, פשטות התורה היא דעשיה ודרוש התורה היא דיצירה ורמזי התורה היא דבריאה וסודות התורה היא דאצילות, וכנגדם יש באדם נפש רוח נשמה יחידה, הנפש היא דעשיה לכן הנפש נוטה לתאוות הגשמיות לכן צריך האדם להזדכך נפשו שיבדיל עצמו ממאכלות האסורות ומטומאות אפילו בדבר שאינו אלא מדרבנן וצריך כל אבריו והעינים והפה לשמור אותם שלא לפגום אותם חלילה שהם גם כן מדברים הנוגעים לתיקון הנפש, ואם מיקל על עצמו אפילו בדרבנן אינו מתקן נפשו כראוי, ואי אפשר לו שיזכה לרוח רק אם הוא משמר עצמו מכל וכל הוא משיג פשטות התורה ואחר כך זוכה לרוח ומשיג דרוש התורה, ואחר כך זוכה לנשמה ומשיג רמזי התורה ומנשמה הוא בא ליחידה ומשיג סודות התורה. לכן בתחלה כתיב ויברא אלהים את התנינים הגדולים, ויברא רומז לעולם הבריאה ושם הוא תערובת מעט של הסטרא אחרא בהקדושה. ואחר כך כתיב ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וגו' ויעש אלהים וגו' כתיב בהם מעולם הבריאה עד עולם העשיה, והאדם צריך להעלות הניצוצים לעולם האצילות לכן נברא אחר כך להעלות הניצוצות. לכן אחר כך כתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו וגו', ויברא רומז לעולם הבריאה, והנשמה היה מעולם האצילות כמו שכתוב בצלמו. ואחר כך כתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, וייצר רומז לעולם היצירה ובעולם היצירה צריך תיקון על ידי התורה של פשטי התורה של טומאה וטהרה ואיסור והיתר, וכשמתקן את עצמו ושומר את עצמו מכל איסור ופסול וטומאה אז מתקן את עצמו ואת עולם היצירה שיכול למשוך על עצמו בחינת רוח על ידי שעוסק בדרשות התורה מה שדרשו חז"ל שזה כשר וזה טריפה וזה טמא וזה טהור וממשיך על עצמו בחינת רוח מעולם היצירה. ואחר כך יוכל למשוך על עצמו בחינת נשמה ויזכה לתורת הבריאה ויוכל להשיג הרמזי תורה, ואחר כך יוכל להשיג תורת אצילות דהיינו סודות התורה, אבל אם אינו מתקן את עצמו על ידי פשטי התורה ודרשות התורה דהיינו שאינו משמר את עצמו מאיסורי תורה וטומאה ופסול, אזי אינו מתקן את עולם עשיה ויצירה ואינו יכול לבא לרמזי התורה ולסודות התורה כנ"ל. וזהו כשם שיצירתו של אדם היה אחר יצירת בהמה חיה ועוף שנברא שגם יתקן עולם היצירה דהיינו שאדם כלול מכל העולמות ועיקר הבירור הוא מעולם העשיה ויצירה ולכן נברא מעולם היצירה אחר יצירת בהמה חיה ועוף שיש להם גם כן חלק מאלו עולמות להעלות אותן, לכך תורתו אינו מתפרשת אלא אחר כל בהמה וכו' ורצה לומר אם אינו משמר עצמו ממאכלים אסורים ומטומאה וטהרה אינו יכול לבא לשום השגת התורה כנ"ל:

אשה כי תזריע וילדה זכר וגו'. במדרש הדא הוא דכתיב אחור וקדם צרתני אמר רבי יוחנן אם זכה אדם נוחל שני עולמות העולם הזה והבא אמר רבי שמואל בר תזריע נחמן בשעה שברא הקב"ה אדם הראשון אדרוגינוס בראו אמר ריש לקיש בשעה שנברא דו פרצופים נברא ונסרו הקב"ה לשנים. וצריך להבין איך תלה המדרש הזה בפסוק אשה כי תזריע. ובתחלה נקדים המשנה דאבות רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. גם המשנה זו אומרת דרשוני. ונראה בזה דהנה אמרו חז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה. וביאור הענין שעיקר העבדות ה' הוא שיזדכך האדם את עצמו עד שנעשה דבוק בו יתברך שמו ואז הוא מייחד העולמות מתתא לעילא ומעורר מיין נוקבין מתתא לעילא וממשיך על ידי זה השפעות טובות על כנסת ישראל מעילא לתתא. אף שהקב"ה יכול להמשיך כל השפעות טובות בלא זה אך כשברא הקב"ה את העולם רצה שכל השפעות טובות יתמשכו על ידי אתערותא דלתתא. לכן כשהאדם מתעורר עצמו מלמטה ומזדכך עצמו מן החומריות מכל וכל ומשתוקק להשיג השגות אלהות כאשה שמשתוקקת לבעלה ומקשר העולמות התחתונים בעולמות העליונים, הוא מעורר מיין נוקבין וממשיך השפעות טובות ואורות העליונים על הכנסת ישראל. וקודם שברא הקב"ה את העולם כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו היה היחוד מיניה וביה שאז לא היה מי שיעורר, ואחר שברא הקב"ה את העולם נמשכין כל השפעות טובות על ידי אתערותא דלתתא שמיחד העולמות העליונים עם העולמות התחתונים. וזהו אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, שבאם יש אתערותא דלתתא בתחלה יורדים ההשפעות בבחינת דכר ברחמים בהתפשטות מה שאין כן כשאין אתערותא דלתתא ואיש מזריע תחלה אז יורדין ההשפעות בבחינת נוקבא שהוא בצמצום:

והנה המיחד הראשון היה יעקב אבינו, אף שאברהם אבינו היה מיחד ומקשר העולמות אך מדתו היה מדת חסד ועל ידי החסד לבד אי אפשר שיתנהג העולם שכן מצינו בדור המבול שהשפיע להם הקב"ה טובות הרבה ומרדו בו. ויצחק היה גם כן מקשר ומיחד העולמות אך מדתו מדת גבורה ועל ידי גבורות לבד גם כן אי אפשר שיתנהג העולם. והמיחד האמיתי הוא יעקב שהוא מדת תפארת והוא היה המחבר חסד וגבורה שהוא בריח התיכון והוא המחבר הששה קצוות ומיחד העולמות העליונים עם עולמות התחתונים ומכניע הגבורות תחת החסדים ונמתקו הגבורות בשרשן וממשיך השפעות טובות על כנסת ישראל. וזהו שאמר רבינו הקדוש איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, פירוש שיזדכך את עצמו מן החומריות מכל וכל ועל ידי אתערותא דלתתא שהוא משתוקק להשיג השגות אלהות הוא מיחד העולמות העליונים עם עולמות התחתונים וממשיך השפעות טובות על כנסת ישראל והוא מדת תפארת מדתו של יעקב אבינו שהוא היה מחבר הקצוות ומשפיע למלכות. וזהו שרמז הברטנורא בשם הרמב"ם כל שהיא תפארת לעושיה היינו שילך בכל המדות בדרך האמצעי ולא יטה לאחד משני קצוות והביא משל על זה, ורומז בדבריו הקדושים שיתפוס מדתו של יעקב אבינו שהיא תפארת והוא היה המחבר הקצוות כלומר שיתפוס מדת תפארת שיחבר הקצוות וייחד העולמות העליונים עם עולמות התחתונים. וזהו כל שהיא תפארת לעושיה פירוש ליחד תפארת ומלכות שנקראת עשיה נגד הספירות שלמעלה, ותפארת לו מן האדם כלומר שיורדין כל השפעות על ידו מן האדם העליון היושב על הכסא. והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, פירוש שכנסת ישראל דהיינו מלכות הוא ה' תתאה ונקרא קלה כידוע מכתבי האר"י ז"ל ובעשית המצוה צריך ליחד הה' תתאה עם יה"ו ואז מאירין היה"ו בהה' תתאה ונתיחדו העולמות כולן עד אין סוף ב"ה. וזהו הוי זהיר מלשון אור וזוהר כלומר שתאיר היה"ו שהן אותיות הו"י, במצוה קלה פירוש על ידי המצות תאיר ותזהיר אותיות של הו"י בה' תתאה שהיא המלכות שמים שנקראת קלה. וזהו הו"י זהיר במצוה קלה כבחמורה בעשית מצוה קלה כבעשית מצוה חמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות כלומר שהעיקר מתן שכרן של הצדיקים הוא ליחד כל העולמות באין סוף ב"ה. וזהו שאי"ן אתה יודע, פירוש יודע הוא מלשון והאדם ידע וביאורו כשאתה יודע ומיחד כל העולמות לקשרם למקום שנקרא אי"ן זהו מתן שכרן של מצות וזהו שכר שאין לשערו ועין לא ראתה אלהים זולתך:

ומזה נבא לביאור אשה כי תזריע וילדה זכר, פירוש מי שהוא משתוקק להשיג השגת אלהות הוא דוגמת אשה שמשתוקקת אל בעלה, כי תזריע פירוש שעל ידי אתערותא דלתתא הוא מזריע שמעורר מיין נוקבין, וילדה זכר היינו מים דכורין שהן השפעות טובות דהיינו שהוא מייחד העולמות העליונים עם העולמות התחתונים מתתא לעילא וממשיך השפעות טובות מעילא לתתא. הדא הוא דכתיב אחור וקדם צרתני, פירוש שהקב"ה ברא את האדם שיהיה מעורר ומיחד מתתא לעילא וממשיך השפעות טובות מעילא לתתא. וזהו אחור וקדם צרתני, פירוש שמיחד מתתא לעילא ומעילא לתתא. אמר רבי יוחנן אם זכה אדם נוחל שני עולמות עולם הזה והבא, פירוש אם זכה אדם שהזדכך עצמו מהחומריות מכל וכל הוא נוחל שני עולמות העולם הזה והבא היינו שממשיך השפעות טובות וגם הקדושה העליונה ואורות עליונים משל עולם הבא לזה העולם על ידי שמיחד עולם הזה ועולם הבא. אמר רבי שמואל בר נחמן בשעה שברא הקב"ה אדם הראשון אנדרוגינוס בראו, שאחר הבריאה באים כל השפעות על ידי אתערותא דלתתא שאדם מיחד העולמות העליונים עם עולמות התחתונים, אבל בשעה שעלה במחשבה ראשונה לפניו יתברך לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו היה היחוד מיניה וביה. וזהו בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון היינו בראשית המחשבה, אנדרוגינוס בראו, היה היחוד מיניה וביה. ופירש ריש לקיש את דבריו בשעה שנברא דו פרצופים נברא שהיה הכל אחד ונסרו הקב"ה לשנים וצריך האדם ליחד עולמות עליונים עם העולמות התחתונים על ידי אתערותא דלתתא על ידי מיין נוקבין ויהיה היחוד פנים אל פנים. וזהו אשה כי תזריע וילדה זכר שעל ידי המיין נוקבין תרד ההשפעה בבחינת דכר והבן:

אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים וגו'. נראה לי לפרש כי כשמתחיל להתנוצץ יראת ה' בלב האדם בא לאדם התלהבות וחשקות לעבודת השי"ת ומלהיב בלבו כלפיד אש לעשות רצון הבורא, או שיש לו מדריגה זו שיוכל לדבק עצמו בהשי"ת ובתורתו איזה שעות או שבא לו בהירות קדושות, ועם כל זה בהיות לו מדריגות הנ"ל משיאו היצר לחטוא ליוצר לחשוב מחשבות שהוא צדיק ובעל מדריגות כיון שרואה עצמו שיש לו מעט התלהבות ודביקות ובהירות כנ"ל שמוח ישמח בהם ולצדיק יחשב בעיני עצמו, זהו הסתת היצר הרע לחשוב מחשבות זרות ההם, ובהיות הוא חושב כן נופל למטה מכל המדריגות. וזהו פירוש הפסוק אדם כי יהיה בעור בשרו שא"ת והוא מלשון משיאין משואות שיש בו איזה התלהבות לעבודת הבורא, או ספחת הוא לשון דביקות שיש לו איזה דביקות בעבודת השי"ת, או בהרת הוא מלשון בהירות שיש לו איזה בהירות בעבודת הבורא יתברך שמו, והיה, כל מקום שנאמר והיה הוא לשון שמחה שיש לו בזה שמחה להחשב עצמו לצדיק. בעור בשרו לנגע צרעת, מהעונג והשמחה הלז בא לו נגע כי לנגע יחשב לו כמו שאמרו אין למעלה מעונג ואין למטה מנגע, ורפואתו יהיה על ידי שיתדבק עצמו לצדיקי הדור ללמוד מהם הכנעה ושברון לב להחשב עצמו לאפס ולאין ושב ורפא לו. וזהו והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים, רצה לומר לחבר עצמו לצדיקי הדור ונרפא כנ"ל:

עוד על פסוק הנ"ל אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וגו' או בהרת וגו'. יש לתת לב להבין למה תלה הכתוב מראות נגעים וטומאה וטהרה דוקא על פי הכהן, כי ראוי לתת לב להבין סימני נגעים אבות הטומאה שאת ובהרת, ואיתא במשנה בהרת עזה כשלג שאת כצמר לבן והם האבות הטומאה דוקא בבחינה הלבנונית ביותר ואם כהה מראיתו בהסגר הוא סימן טהרה וצריך עוד להסגר. יש לפרש הטעם על פי פשוטו כך הוא כי עיקר חיות האדם הוא הדם כי הדם הוא הנפש כי נפש האדם הוא שורה בהדם, ואם אדם הולך בקדושה ומזכך עצמו הן בעשית המצוה או בעסק תורה ותפלה אזי פניו מצהיבות שנראה בפניו אדמימות מחמת שנתגלה בפניו קדושת נפשו, ואם ח"ו הולך בדרך לא טוב אזי גורם במעשיו שנעקר ממנו הנפש, כידוע מגמרא כל הכועס וכו' ואיתא בזוהר הקדוש שעל ידי הכעס נעקר נשמתו ממנו ואי אפשר להחזירה רק על ידי תשובה עילאה והלואי יחזירה. וחוש הראות רואה שבשעת הכעס נעשה אדם לבן ביותר והולך ממנו כל אדמימות שבפניו וזהו סימן הסתלקות הנפש הקדושה. וגם איתא כל המלבין פני חבירו וכו' הוא גם כן מחמת שניטל ממנו החיות שלו שאזל סומקא ואתא חיורא. נמצא מכאן אנו למדין שהלבנונית באדם מראה הסתלקות החיות, וממילא כשילך מאדם החיות שלו הוא נקרא טמא כידוע. על כן כשנסתלק כל החיות נקרא אבי אבות הטומאה וממילא כשילך מקצת החיות הוא גם כן טמא. ובודאי בשעת הכעס או בשעת הלבנת פנים כל אדם מכיר הסתלקות החיות כי נשאר כולו לבן, אבל בעבירה קלה כל דהוא גם כן נעקר מאדם איזה חיות קדושה מאיזה אבר שפגם בו נשאר אותו אבר בלא חיות ונעשה בו הסתלקות החיות דהיינו הלבנונית כנ"ל באותו אבר, וזה לא ניכר לכל אדם כי לא נתלבן רק אבר אחד ואפילו לא כולה רק מקצתה, כי שיעור בהרת הוא כגריס סימן טומאה שמראה בעצמו שהלך החיות הקדושה מזה האבר. על כן אי אפשר לאדם אחר לעמוד על זה רק הכהן שהולך תמיד בקדושה הוא מבין איך נטמא וגרם הסתלקות החיות מאותו אבר. על כן בשהוכהה מראיתו בהסגר הראשון הוא סימן שחזר בתשובה מעט והמשיך לעצמו מעט חיות באבר ההוא שהלך הלבנינות מעט והוכהה מראית הלבנינות על כן הוזכר עוד שישוב בתשובה שלימה להחזיר כל החיות לאותו אבר וילך הלבנונית לגמרי ויטהר כמובן:

עוד יש לרמוז בזה וגם בפסוק שלאחריו והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמוק מעור בשרו נגע צרעת הוא וגו'. לכאורה אינו מובן שאמר הכתוב וראה הכהן את הנגע וגו' ושער בנגע הפך לבן, וכי מאין יודע הכהן שעתה נהפך ללבן הלא לא ראהו קודם לכן שלא היה לבן. ונראה לפרש דהנה בודאי הרשעים שפרקו עול מלכות שמים מעליהם בפרהסיא יוכל האדם לשמור עצמו ולהתרחק מהם שרואה שמעשיהם בלתי טובים, אבל אלו שמראין עצמם שהן מיושבי בית המדרש ומתנהגין בחסידות ופרישות ובקרבם ישימו ארבם ועושין מעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס, מאיש כזה צריך האדם לשמור את עצמו וירחיק ממנו כמו שמרחיקין משור שחור ביומי דניסן, כי משחית עבודת הכשרים כשבא לכנסיה יחד עמם לתורה או לתפלה, מחמת שיש בו ניצוץ הקדוש הנוטה אל שרשו רק שהוא מעורב טוב ברע, וכשבא לכנסיה יחד עם עובדי השם הניצוץ נוטה אל שרשו אל הקדושה ונפשו משוקע בתאוות רעות ועל ידי זה הוא מביאם לעצבות או לעצלות והם נופלים מהתלהבות שלהם ומתשוקתם. והעובד ה' באמת יוכל לידע זאת כשרואה שנופל מההתלהבות שלו בתפלתו או בתורתו, בודאי הוא מחמת שיש בכנסיה זו איזה מן הצבועין שמראה עצמו לכשר והנגע שלו הוא בפנים. וזהו פירוש הפסוק אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת, ואיתא בספרים שהן שמות העבירות, פירוש שיהיה בעור בשרו העבירות דהיינו שבקרבו ישים ארבו ומתראה לבני אדם איש טוב וישר, והובא אל אהרן הכהן, והובא הוא מלשון כי בא השמש פירוש על ידי שבא לכנסיה יחד עמהם גורם שהעובד ה' שנקרא בשם כהן הוא נופל מההתלהבות שלו, או אל אחד מבניו הכהנים פירוש שגורם לאחד מתלמידיו של העובד ה' שנופל מההתלהבות שלו. וראה הכהן את הנגע בעור הבשר, פירוש שעובד ה' שמכונה בשם כהן הוא רואה שפנימיות שלו הוא רע מאד, ושער בנגע הפך לבן, פירוש שהוא מהפך עצמו ללבן שהוא מראה עצמו לבני אדם לאיש טוב וצדיק אבל באמת ומראה הנגע עמוק מעור בשרו שבקרבו הוא משים ארבו ותוך שלו הוא רע מאד נגע צרעת הוא וטמאו הכהן:

ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא. נראה לומר גם כן על פי פשוטו כי האדם צריך לקדש עצמו אפילו במותר לו וכל שכן שלא יתאוה למותרות רק צריך לספק עצמו די הסיפוק בכל האופנים הן במאכלים הן בכל הדברים צריך להשליך המותרות. וידוע ששערות הראש הם מותרות הגוף, על כן צריכים הכהנים בעבודתם והלוים לגלח השערות להראות שאינם רוצים במותרות רק די הסיפוק בלבד. וכל שכן בשימרט ראשו לגמרי שלא יצמחו עוד הוא סימן טוב באדם שהשליך כל המותרות ממנו על כן הוא סימן טהרה. וזהו שאמר קרח הוא טהור הוא:

או יש לפרש הפסוק קרח הוא טהור הוא ואם מפאת פניו ימרט ראשו גבח הוא טהור הוא. יש לרמוז כך דהנה כשאדם מתפלל בדחילו ורחימו בהתלהבות ודביקות אי אפשר שלא יעשה תנועות באבריו כידוע מזוהר הקדוש, כי אדם הישראלי שמאיר בו קדושת נשמתו על כרחו אי אפשר לעמוד על עמדו בתפלתו רק מנענע עצמו כמו הנר בשעה שדולק ומאיר נראה השלהבת כמו מנענע עצמו עי"ש, על כן אי אפשר לאדם שמתפלל בדביקות שיתפלל בלא תנועות. ובאיזה אבר שעושה התנועה באותו אבר נתגלה יותר קדושת נשמתו ומראה בתנועתו באיזה מקום אחיזתו בעולמות העליונים. ויש בני אדם שבעת התדבקותם בתפלה עולים במחשבתם עד עתיקא ויש עד מוחין עילאין עד י"ג תיקוני דיקנא. וזהו פירוש הפסוק ואיש כי ימרט ראשו רצה לומר בעת דביקותו בתפלה אוחז עצמו בראשו שכמעט רוצה לעקור שערות ראשו, קרח הוא, הוא סימן שעלה במחשבתו עד עתיקא כפירוש רש"י בחומש בקרחתו בעתיקתא, כמובן כי שם בעתיקא אין שום השגה כלל והוא כמו העורף שאי אפשר לאדם לראות עורף שלו כך הוא מדת עתיקא שאין יכול להשיגו. ואם מפאת פניו ימרט ראשו, רצה לומר שיעשה תנועה בעת תפלתו שאוחז את ראשו בפניו זהו מראה שעלה במוחין בי"ג תיקוני דיקנא. וזהו גב"ח הוא שהוא גימטריא י"ג וטהור הוא, וה' יכפר עון:

או יאמר ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא ואם מפאת פניו ימרט ראשו גבח הוא טהור הוא. פירש רש"י משפוע קדקד כלפי פניו קרוי גבחת ומשפוע קדקד כלפי אחוריו קרוי קרחת. ועדיין לא פירש רש"י מפני מה כלפי פניו קרוי גבחת, מה לשון גבחת לפנים. וכמו כן לא פירש רש"י מפני מה כלפי אחוריו קרוי קרחת, מה לשון קרחת לאחוריו. ואף שפירש רש"י אצל קרחת וגבחת שנאמר אצל בגדים כאילו נכתב באחריתו או בקדמותו, עדיין יש להקשות מנין זה לפרש כן שיהיה פירושו כאלו נכתב באחריתו או בקדמותו. ונראה לי בדרך רמז כי השי"ת השתלשל העולמות מעולם אל עולם מאצילות לבריאה ומבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה והשתלשל כן העולמות עד אין ערך ואין שיעור עד העולם התחתון הזה. ובהעולמות אשר השתלשל יותר למטה בצמצום, יותר קדושת אלהותו בלבושים יתרים. ובכל דבר ודבר שבעולמות התחתונים נטמן בו קדושת אלהותו אך הוא בלבושים ומסכים גדולים. וזאת עלה כך ברצונו הפשוט לברוא העולמות כך בהשתלשלות בכדי להיות בחירה ורצון ושכר ועונש, כי בעוד שהאדם מיטיב דרכו ללכת בדרכי השי"ת אזי המסכים ולבושים הגשמיים נופלים, ונתגלה ויצהיר ויאיר לאדם קדושת אלהותו יתברך שמו שהיה נטמן בכל דבר ודבר, אבל לזה צריך יגיעות רבות לזכך עצמו ולטהר עצמו בקדושות יתירות להיות מחשבתו תמיד זכה וברורה לעבודת השי"ת שמו בכל ענינים בתורה ותפלה ומעשים טובים. אבל זאת גם כן קשה מאד לבא למדריגה זו שיהיה תמיד לאדם מחשבה זכה וברורה, זולת שמקודם צריך לתקן השבע מדות כמו אהבה ויראה התפארות נצחון וכדומה שלא לאהוב רק דברים אשר המה לעבודת הבורא ברוך הוא וכמו כן היראה ושאר המדות, וכאשר כבר תיקן השבע מדות יוכל אחר כך לבא למדריגה זו שיוכל להיות לו תמיד מחשבה זכה בלי מחשבת פיגול הן לתורה ותפלה ומעשים טובים. וגם זאת צריכים למודעי שלא לבקש המותרות הן אהבה ויראה ותענוג וכדומה רק מה שנוגע לו לעבודת הבורא ברוך הוא זולת באהבת ויראת השי"ת אין שיעור ואין ערך. ואף ממותרות המוחין ימנע עצמו, היינו שבהיות אדם בעל מדריגה ובא עד מקום שרואה שאין לו עוד השגה להלן כי המקום שרואה שאין לו בו עוד השגה יראה שלא לחשוב יותר כי אותו מקום נקרא עתיק שהוא נעתק ומכוסה וכמוס ממנו ולא ניתן לו רשות לחשוב יותר כי הוא נחשב כמו מחשבה זרה מחמת שרואה שלא ניתן לו רשות להשיג יותר והוא חושב בו נקרא מחשבה זרה והוא מותרות המוחין שלא לחשוב יותר רק מה שרואה שמשיג וניתן לו רשות. וזהו שלא ניתן רשות לשאול מה למעלה וכו' רק עד מקום שרואה שיש לו השגה בי"ג תיקוני דיקנא הורשה לו לחשוב ולא ביותר שמובדל ממנו חלילה לו לשאול מה למעלה:

וזהו פירוש הפסוק ואיש כי ימרט ראשו, היינו שימרט שערותיו המה השערות העליונות הוא זקן עליון כי כל שער יש לו מעין תחתיו הצומח ממנו, כמו שנאמר באיוב לשטף תעלה עיין במדרש על זה הפסוק, המה מעינות החכמה וזהו שערות עליונות, היינו שימרט ממנו המותרות המוחין שלא לחשוב למעלה באותו מקום שרואה שלא ניתן לו רשות לחשוב בו הוא נקרא מותרות כמו שערות הראש שהמה מותרות ואינו חושב רק עד אותו מקום שרואה שניתן לו רשות, קרח הוא טהור הוא היינו שפירש רש"י משפוע קדקד כלפי אחוריו שאינו רואה אותו מקום היינו שלא ניתן לו רשות לראות ולהשיג שם שום דבר כי הוא נעתק וכמוס ממנו כמו אחוריו. ואם מפאת פניו ימרט ראשו, פנים נקרא אותו מקום שרואה שניתן לו רשות להשיג בי"ג תיקוני דיקנא, גב"ח הוא, גב"ח גימטריא י"ג תיקוני דיקנא כנ"ל טהור הוא והבן:

או יאמר ואיש כי ימרט וגו'. כי הנה יש להבין עוד הלא אם ימרט ראשו אין כאן שום מראה מד' מראות נגעים ומה צריך הכתוב להשמיענו שהוא טהור שהוא דבר פשוט. ונראה לרמוז בזה דהנה עיקר עבדות השם הוא שיזדכך האדם את עצמו מן החומריות ואז זוכה להשגות התורה לתורה דבריאה ולתורה דאצילות דהיינו לרמזי תורה ולסודות התורה כמאמרינו לעיל, כמו שהיו אבותינו מזדככים את עצמם בימי הספירה ובאו להשגת התורה במתן תורה. אך האדם יש לו יצר הרע אף שיצר טוב גם כן אתו אף על פי כן היצר הרע מסיתו בכל יום ויום לבל ילך בדרך טובים, לכן צריך האדם להגביר היצר הטוב על היצר הרע ולהכניע היצר הרע תחת היצר טוב, שיצר טוב הוא מסטרא דימין ויצר הרע הוא מסטרא דשמאל ומה שהוא מגביר היצר טוב על היצר הרע דהיינו הימין על שמאל מתגבר גם בעולמות העליונים הימין על שמאל ונכללו הגבורות תחת החסדים ונמתקו הגבורות בשרשן ומאירים החסדים על הגבורות ונעשה כולן חסדים. ובהנחת תפלין הוא מכניע היצר הרע תחת היצר טוב לכן אנו אומרים בלשם יחוד להכניע עבד תחת אדוניו ושפחה תחת גבירתה. ועשר קדושות הן ובכל אחד יש שם הוי"ה ושם אלהים, ושמות הויות הן חסדים ושמות אלהים הן גבורות, וכשמגביר הימין על השמאל מתגברין החסדים על הגבורות ומאירין השמות הויות על שמות אלהים ונעשה כולו רחמים. וזהו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים, ששמות הויות מאירין בשמות אלהים שהם בגימטריא הטב"ע, ועל ידי זה יוצאים למעלה מן הטבע. וזאת ידוע ששמות הויות הן פנימיות העולמות ושמות אלהים הן בחינת אחורים, וכשמיחד העולמות העליונים עם העולמות התחתונים והגבורות נכללו תחת החסדים, מאירין השמות הויות בשמות אלהים ונתברר גם בחינת אחורים ונעשה היחוד פנים אל פנים ומתיחדין ההויות עד אין סוף ב"ה ונמשכו הי"ג מכילין דרחמי על כנסת ישראל והוא פלא עליון פלאות החכמה ונמשך פלאות ונסים על כנסת ישראל. וזהו דו פרצופים בראו ונסרו לשנים כדי שיהיה היחוד פנים אל פנים. וזהו שאנו מתפללין יהא שמיה רבא מברך היינו שהויות יאירו בהשמות אלהים ויתיחדו הויות עד אין סוף ב"ה:

ומזה נבא לביאור הפסוק ואיש כי ימרט ראשו פירוש אם יזדכך את עצמו ומיחד העולמות העליונים עם העולמות התחתונים ומכניע הגבורות תחת החסדים, ועשר הויות של רחמים שהן פנימיות העולמות מאירין על עשר שמות אלהים שהן בחינת אחורים ונתברר גם בחינת אחורים. ועשר הויות הם בגימטריא ר"ס כמנין ימר"ט עם הכולל, וזהו כי ימרט ראשו שראש הוא עיקר של כל הגוף, והיינו שמיחד העשר הויות שהן בגימטריא ר"ס כמנין ימרט (עם הכולל) עם שמות אלהים, קרח הוא טהור הוא, פירוש שגם בחינת אחורים נתלבנו ונתבררו. וזהו שפירש רש"י משפוע קדקד כלפי אחוריו קרוי קרחת פירוש שגם בחינת אחורים נתבררו כנ"ל. ואם מפאת פניו ימרט ראשו, פירוש ואם היחוד של עשר הויות שהן בגימטריא ר"ס נעשה פנים אל פנים, גב"ח הוא טהור הוא פירוש שממשיך הי"ג מכילין דרחמין על הכנסת ישראל שהן בגימטריא י"ג כמנין גב"ח. וזהו שפירש רש"י משפוע קדקד כלפי פניו קרוי גבחת, כי בפנים יש הדיקנא וזהו מפאת פניו ימר"ט רצה לומר שמאיר העשר הויות בהפנים ומעורר הדיקנא ובדיקנא יש י"ג מכילין וזהו גב"ח הוא רצה לומר שמעורר הי"ג תיקוני דיקנא של רחמים וטהור הוא:

ספר מאור ושמש - פרשת מצורע

ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא וגו'. יש לדקדק תיבת והנה הוא מיותר לגמרי, שהיה לו לומר ולכתוב וראה הכהן שנרפא וגו'. ויש לפרש על פי פשוטו דאיתא במפרשים הקדמונים ובפרט באור החיים הקדוש שרפואת המצורע תלויה דוקא בהסגר ובישיבה מחוץ למחנה להודיע שאין החולה ורפואתו תלויה בטבע, כי מטבע החולאת המצורע הוא עיפוש הדם כידוע וזה בא לאדם מעצבות וממרה שחורה על כן מהראוי היה שתהיה רפואתו כדרך כל הרפואות בדרך הטבע לעסוק בסמים המשמחים אותו ולישב בסוד המשחקים, וישיבת האדם בדד גורם לו עצבות יותר ויותר עי"ש בדבריהם ז"ל. ונראה לי ליתן סעד לדבריהם ז"ל כי בודאי רפואת המצורע הוא עיקר תלויה בתשובה שלימה ועזיבת החטא לגמרי, ובודאי מדרכי תשובה להיות לבו נשבר מאד מחמת מרירות החטא ובודאי כשאדם מתבודד לבדו יוכל לפשפש במעשיו היטב ולשבר לבו באמת בהכנעה גדולה וזהו טהרתו. אבל קשה על זה כי על ידי שבירת לבו ועצבון על עונו יגבר החולי יותר כי כן מדרך הטבע כנ"ל, אבל זאת הוא באמת מי שמשבר לבו לגמרי בהכנעה גמורה לפני הבורא יתברך בודאי יבא לו שמחה גמורה מזה העצבות כידוע מזוהר הקדוש על פסוק עבדו את ה' בשמחה עי"ש. אבל זאת הבחינה אינו מבין אדם על עצמו ולא שום אדם אחר אם יש לאדם בעל תשובה שמחה, מחמת שתמיד מתמרמר בשברון לב על עונו, רק גדולי הצדיקים או כשאדם הולך זמן רב בתמידיות בזה הדרך שמשבר לבו לגמרי בהכנעה גמורה לעבודת הבורא ברוך הוא באמת, אזי מרגיש גם כן בבואו השמחה בלבו בעת תשובתו הרמתה בהכנעה גמורה. ופירוש הפסוק כך הוא ויצא הכהן וראה והנה, ואין והנה אלא לשון שמחה כידוע במדרש על פסוק והנה אהרן אחיך וגו' וראך ושמח בלבו וזהו הפירוש שראה הכהן והנה דהיינו זה המצורע נשבר לבו בקרבו כל כך עד שבא גם כן לשמחה מחמת תשובה אז נרפא הנגע בודאי שמחל לו הקב"ה כי בודאי עשה תשובה נכונה כתיקונו כמובן:

ספר מאור ושמש - רמזי פסח

בגמרא דפסחים אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר וגו'. יש לרמוז בזה כי הנה ידוע כי החמץ הוא בחינת היצר הרע ומצה רומזת להיצר טוב. וידוע מאמר חז"ל אין בין מים העליונים למים התחתונים אלא כמלא נימא, וביאורו שאין בין היצר טוב להיצר הרע שהן בחינת מים העליונים ומים התחתונים אלא כמלא נימא שצריך להזהר כחוט השערה לבל יטה מדרך החיים רק להתהלך במישרים. ומפני זה אמרו חז"ל שה' פתוחה מן הצד שהבא לשוב בתשובה נכנס דרך שם ולמטה היא פתוחה שח"ו היוצא מדרך הטובה יוצא דרך שם. וזהו הבא ליטמא פותחין לו שמניחין השער פתוח כה"ה שהיא פתוחה למטה, והבא לטהר מסייעין אותו שמראין לו שידחוק דרך שם ליכנס. אכן ח"ו כשהאדם נוטה מדרך הטובה אזי הוא גורם להסגר הפתח לפניו ונמשך רגל הה' למעלה ונעשה חי"ת וצריך לדפוק על דלתי התשובה עד שיפתחו לו, כמו שאמרו בזוהר הקדוש על פסוק גער חית קנה שפירושו שיגרע החי"ת ויעשה ממנה ה"ה, וכן הקו"ף של קנה יגרע רגלה מפני שקו"ף הוא מאותיות שקר ויעשה ממנה תיבת הנה אלהיכם יבא וגו'. וכל זה הוא על ידי תשובה ומעשים טובים ולהמתיק הגבורות בשרשן ולהמשיך אליהם אורות הרחמים העליונים. וזהו אור לארבעה עשר פירוש כשממשיך הארה לארבעה עולמות שהם כלולים כל אחד מעשר קדושות, בודקין את החמץ לשון בדק הבית שסודקין ומחלקין החי"ת של חמץ ונעשה מזה תיבת מצה. או יאמר אור לארבעה עשר פירוש כשמאיר נפש רוח ונשמה חיה שלו שהן גם כן כלולים כל אחד מעשר קדושות כנודע בודקים וכו' כנזכר:

עבדים היינו לפרעה במצרים וכו' ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו וכו' ואפילו כולנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכו' מעשה בר"א כו' עד שבאו תלמידיהם וכו' ברוך המקום וכו' כנגד ארבעה בנים דברה תורה וכו'. לבאר כל זה נקדים להעיר. א', אמרו אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו וכו' משועבדים היינו וכו', מה צורך לספר זאת שאילו לא הוציא היינו משועבדים שהוא דבר שאין צורך להשמיענו לגודל פשיטותו. ב', למה אמר אילו לא הוציא וכו' משועבדים היינו כו', לשון משועבד עדיין אינו מורה על גודל העבדות והיה לו לומר עבדים היינו כמו שפתח בלשון הזה. גם מה טעם לסיפור יציאת מצרים הלא עברו עלינו כמה גליות וה' עזרנו ולא נצטוינו בסיפור ומה נשתנה גלות מצרים שמצוה לספר יציאתו

ויראה בזה על פי מאמר חז"ל בזכות שלשה דברים נגאלו ממצרים שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם וכו'. ויש להתבונן מה שלא שינו את שמם ומה מעלתו. גם אמרו שלא שינו את לשונם איך היה באפשרי לדבר לשון הקודש תמיד הלא בין עם ולשון אחרת התגוררו אשר לא הבינו לשון הקודש והיו מוכרחין לדבר עמהם בלשונם. גם מהו גריעות שינוי הלשון. גם אמרו חז"ל שהרשעים אינם יודעים את שמם בקבר, וזה טעמא בעי מדוע אינם יודעין שמם. ולבאר כל זה נראה על פי מאמר חז"ל עד שאתה מתפלל שיכנסו בך דברי תורה התפלל שלא יכנסו בך מאכלות אסורות. והענין הוא כי הנה כל מיני דיבורים מכל מיני לשונות כולם הם על ידי צירופי הכ"ב אותיות התורה הקשורים בה' מוצאות הפה שאי אפשר לדבר שום דיבור בעולם רק על ידי אותן הכ"ב אותיות ונקודותיהן שהם הם אותיות תורתינו הקדושה. ולכן כשהאדם שומר פיו ולשונו דהיינו ששומר עצמו שלא יפגום ברית הלשון במאכלות אסורות וגם שלא ידבר שקרים ולשון הרע וליצנות ודומיהן, אז פיו ולשונו הם בקדושה ואינם תחת הסטרא אחרא שאין אחיזת החיצונים בה' מוצאות פיו, ואז אף אם ידבר בשארי לשונות דיבוריו הם בכלל לשון הקודש, שעיקר לשון הקודש ביאורו שלשונו אשר בפיו שקשורים בה הכ"ב אותיות היא קדושה על ידי ששומרה מכל דברים הפוגמים ברית הלשון, ולכן נכנסין דברי תורה בתוך מעיו שאין אחיזת החיצונים בדיבוריו שהם צירופי אותיות התורה ואינם יכולין לבלבלו. אכן באם ח"ו האדם פוגם ברית הלשון במאכלות או בדיבורים האסורים כרכילות וליצנות ושקרים ודומיהם, אדם כזה הוא מכניס פיו ולשונו תחת הסטרא אחרא ולכן יש להם אחיזה לבלבל גם תורתו ותפלתו בשקר והתפארות ח"ו, ואז אף אם ידבר בלשון הקודש אינו בכלל לשון הקודש באמת שאין לשונו אשר בפיו קדושה. ולזה גם כן הרשעים אינם יודעים שמם בקבר, ששם האדם שניתן לו מעריסתו הוא גם כן צירוף קדוש כפי שורש נשמתו.

ואדם שאינו מכניס דיבוריו וצירופי אותיות התורה תחת הסטרא אחרא נשאר לו שם זה וצירוף זה שיש לו כפי שרשו בקדושה, מה שאין כן כשאדם פוגם דיבוריו ומשתמש בצירופי אותיות התורה לצרפן לדבר בהם דיבורים אסורים וצירופין אסורים כנבלות פה ורכילות אזי גם לשמו נעשה צירוף אחר מהסטרא אחרא ולכן אינו יודע אז שמו שאין לו שם זה עתה שהיה לו מקודם. וזאת היתה מעלת ישראל שלא שינו את שמם שנשאר להם שמותם וצירוף הקדוש שהיה לשמותם שלא נשתנה ח"ו לצירוף אחר מצד הסטרא אחרא. וגם לא שינו את לשונם ביאורו כנ"ל שעיקר השתנות הלשון הוא מפאת הדיבורים שאם האדם שומר עצמו מדיבורים אסורים אז אף אם ידבר בכל הלשונות כולן עדיין לשונו הוא לשון הקודש, וח"ו כשפוגם פיו בשקרים וליצנות ודומיהן אף כשמדבר בלשון הקודש אין זה לשון הקודש כנזכר שאין לשונו קדושה ואבותינו במצרים לא שינו את לשונם מקדושתה כמובן:

ספר מאור ושמש - רמזי פסח

והנה איתא בכתבי האר"י ז"ל שאחיזת פרעה היה במיצר הגרון, ופרעה אותיות הערף שהיה לו אחיזה בעורף, והוא כי כל החיצונים מגמתן לבלבל את ישראל מעבודת השם כדי שתרד אליהם השפעת הקדושה הראויות לירד על הכנסת ישראל, ופרעה היתה מגמתו לעשוק הקול היוצא ממיצר הגרון לבא לבחינת דיבור על ידי שיבלבלם בשקרים ודומיהן כדי שישתעבדו תחת הסטרא אחרא על ידי שלא ידברו הדיבור בקדושה. וזהו שאמרו בזוהר הקדוש שבמצרים היה הדיבור בגלות שלא יכלו לדבר הדיבור בדחילו ורחימו כראוי, ולזה נקרא פרעה אותיות פה רע שכל מגמתו היה להביא דיבור פיהם אל הרע שהוא הסטרא אחרא. וזה שאמר משה כי כבד פה וכבד לשון אנכי ואיך ישמעני פרעה שהרי הגאולה העיקרית הוא להוציא הדיבור מהגלות שהוא עתה בהגלות, ואם כן איך ישמעני פרעה שאוכל לגאלם על ידי דיבורי אליו מאחר שהדיבור הוא בהגלות תחת ידו. ולכן אבותינו בזכות שנלחמו מלחמת מצוה ולא הניחו את הסטרא אחרא להתגבר עליהם בזה מחמת שלא שינו את לשונם ושמרו ברית הלשון שלא יהיה נפגם לכן נגאלו בזכות זה. ובחינת הגאולה היה על ידי שהאיר הקב"ה על הדיבור אור המוחין עילאין שהם אהי"ה הוי"ה אהי"ה שהם גימטריא ס"ח ונתבטל אחיזת החיצונים מהדיבור. ולכן אנו קורין לחג הזה פסח לא חג המצות מפני שעיקר הגאולה היה על ידי השפעת המוחין עילאין אל הפה. וזהו פסח נוטריקון פה סח שנמשך על הפה השפעת המוחין שהם גימטריא ס"ח. ומטעם זה סיפור יציאת מצרים נוהג לדורות מפני שמתעורר העת שיצא אז הדיבור מהגלות לדבר דיבורים באמת. ולזה בכל שנה ושנה בעת הזאת הסיפור הזה מועיל לטהר דיבורו ולהוציאו מתחת הסטרא אחרא ולהביאו אל הקדושה כמו שהיה אז בצאתם ממצרים שנגאל הדיבור. וזהו עבדים היינו וכו' ואילו לא הוציא הקב"ה וכו' משועבדין היינו לפרעה, פירוש כי לולי ה' עזרנו והשפיע אור המוחין עילאין להוציא הדיבור מהגלות, היינו משועבדין לפרעה פירוש שהיינו משועבדין בדיבורינו תחת הסטרא אחרא שהוא הפה רע שלא היה במעשינו לבטל הקליפות מבלבלי הדיבור. ולכן אפילו כולנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספר וכו', תיבת לספר יש לפרשו מלשון ספיר, פירוש שאפילו מי שהוא חכם גדול ונבון ויודע את התורה לא יחזיק עצמו במעלה זו שכבר דיבוריו הם ברורים ונקיים וקדושים רק המצוה לספר פירוש להאיר ולברר הדיבור ולקדשו על ידי סיפור יציאת מצרים, שהסיפור הזה מועיל לטהר הדיבור כנזכר שאז הזמן גורם לפעול זה מפני שנגאל הדיבור בעת הזאת. וזה רומז גם כן באמרו מעשה ברבי אליעזר וכו' והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם וכו', שידוע מאמר חז"ל שמע השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך שעיקר קבלת עול מלכות שמים הוא בדיבור הקריאת שמע, והרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים באמת ובדחילו ורחימו צריך שישמור שלא יפגום ברית הלשון ושיהיה דיבורו ברור ונקי כדי שלא יתאחזו החיצונים לבלבלו בעת שמקבל עליו עול מלכות שמים וכנ"ל. והנה אותן החכמים המשיכו קדושה גדולה כל כך בדיבורם על ידי סיפור יציאת מצרים עד שגם תלמידיהם הרגישו קדושה ההיא וגם עליהם נמשך קדושה על ידי רבותיהם, ועל כן באו ואמרו שהגיע זמן קריאת שמע פירוש שאנו מרגישין גודל קדושה העליונה שנמשך לדיבורכם שעל ידי דיבור קדוש כזה שנתקדש על ידי הסיפור יציאת מצרים ראוי לקבל עליו עול מלכות שמים באמת ובדחילו ורחימו:

וזה יש לרמוז גם כן באמרו אחר כך ברוך המקום ברוך הוא רצה לומר שתחלה צריך להמשיך קדושה וברכה אל המקום שהוא ה' מוצאות הפה מקום הדיבור שלא יהיה בהם אחיזת החיצונים, ואחר כך ראוי לומר ברוך הוא שהוא להמשיך ברכה ממקור העליון אל הדיבור. ואמר אחר כך כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם וכו' שלכולם צריכים אנו להודיע שעיקר הכל הוא לקדש ולטהר הדיבור על ידי סיפור יציאת מצרים. ואמר חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים וכו' שהחכם שואל על העדות מדוע צריך האדם להעיד בפיו בשעת עשית המצות שהוא עושה המצוה לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה אפילו אותן המצות שהם נעשים במעשה בלי דיבור, ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח פירוש שעל ידי הדיבור הוא ממשיך אור המוחין עילאין שעולין ס"ח אל הפה ומיחד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, מלת מפטירין פירושו לשון התחלה כמו פוטר מים וכו', ואפיקומן ביאורו כמו שאמרו חז"ל אפיקו מנייכו ורצה לומר אין מפטירין שאין התחלה לשום מצוה רק באם תהיה אחר הפסח אפיקומן פירוש שיפנה כלי דיבורו שיהיה אחר הפסח פירוש שיהיו מרכבה אל השכינה שהוא בחינת פה ושיומשך על ידי זה אור הס"ח שרומז למוחין עילאין, שעל ידי שמקדש ומטהר כלי דיבורו בעסק התורה ודיבורי התפלה, על ידי זה פיו הוא מרכבה אל הפה שרומז לשכינה הקדושה וס"ח שרומז למוחין עילאין שנמשכין על הפה על ידי הדיבור. ורשע מה הא אומר מה העבודה הזאת לכם וכו' שהרשע אומר שזאת שרומז אל הדיבור ואל התורה שבעל פה כידוע הוא אצלו עבודה שאין הנאה ממנו רק כאדם העובד עבודה קשה. ואף אתה הקהה את שיניו, שיניו לשון שונה פירוש שתקהה משנתו ששאלתו מורה שמעולם לא היה עסקו בתורה לשמה ולא השיג מתיקות עבודת השם הבא מדיבור בדחילו ורחימו על כן הוא אצלו עבודה. והגדת אליו בעבור זה עשה ה' לי וכו' פירוש שעיקר הגאולה היתה לגאול הדיבור שיהיו יכולין לדבר דיבורים בתורה ובתפלה בדחילו ורחימו בשכר שלא שינו את לשונם שלא פגמו ברית הלשון כנ"ל. ואילו היה שם לא היה נגאל שמכיון שלא השיג טעם מתיקות הדיבור בדחילו ורחימו בודאי שפגם ברית הלשון ועל כן יש אחיזת החיצונים בדיבורו ועל כן אילו היה שם לא היה נגאל. וכן שאלת התם הוא על הדיבור מה זאת, זאת מורה על הדיבור כידוע. ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו וכו' שעיקר הגאולה היתה לגאול הדיבור שנעסוק בתורה דוקא בדיבור בדחילו ורחימו. וכן שאינו יודע לשאול וכו' וזה רומז גם כן מה שאמר רבן גמליאל כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, דלכאורה טעמא בעי אמאי לא יצא בעשיה בלי אמירה. ועל פי דברינו הנ"ל יבואר היטב שהעיקר העבדות הוא על ידי הדיבור בדחילו ורחימו בפרט במצות פסח שאז הזמן מתעורר שנגאל הדיבור לכן הוא מחויב לומר כן ובאם לאו לא יצא:

ספר מאור ושמש - רמזי פסח

ואלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים וכו'. יש לדקדק מה משמיענו הבעל הגדה, הא פשיטא אם לא הוציא הקב"ה את אבותינו היינו משועבדים עדיין. ועוד קשה למה פרט בנינו ובני בנינו ולא אמר עד סוף כל הדורות. ויש לרמוז בזה ונקדים תחלה מאמר בעל הגדה על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו, לכאורה גם כן קשה הרי פרט אותם הטובות באמרו ט"ו פעמים דיינו. ועוד לכאורה הלשון כפול כמה וכמה כפולה ומכופלת, ונראה בזה דצריך להבין מה היה גלות מצרים וגאולת מצרים, גלות מצרים היתה שהיה בחינת דעת בגלות והיה קשה מאד על איש הישראלי אפילו לעורר לבו לדבר לפני ה' מעומקא דלבא, וגאולת מצרים היתה בלתי אתערותא דלתתא רק שהקב"ה ברוב רחמיו נתגלה בבהירות גדול דהיינו שנתגלו המוחין עילאין ונתבטלו ממשלות החיצונים ואז השיג כל איש הישראלי השגה בגדולת אלהותו יתברך, אבל השגה זו לא היתה אלא לשעה וניטלה מהם השגה זו, וזהו כונת הספירה שצריכים אנו לתקן מדותינו שבע מדות כדי שנזדכך עצמינו כראוי ונוכל להשיג השגה זו בקבלת התורה. ועיקר הם חמש מדות דהיינו שלא לאהוב רק לה' לבדו ולירא מפניו יראת הרוממות ושלא להתפאר בשום התפארות בלתי לה' לבדו ולנצח היצר הרע ושלא יודה רק להשי"ת. ואיש אשר כזה שמתקן מדותיו ממשיך על כנסת ישראל חמשה הויות של רחמים. ושבוע הששית שבספירה הוא יסוד הוא בחינת צדיק שהוא כולל כל המדות הנ"ל ומקשר אותם מתתא לעילא ומעילא לתתא, נמצאים

החמש הויות כפולות. ובשבוע השביעי הכל כלול במלכות ונעשה יחוד גמור ונמצאים החמשה הויות עוד פעם כפולות. וזהו פירוש על אחת כמה וכמה היינו חמש הויות של רחמים שעולה מספרם ק"ל בגימטריא שני פעמים כמה כפולה היא יסוד הכולל, ומכופלת היינו מלכות. וזהו פירוש הרי אנו ובנינו ובני בנינו אנו הם שלש אבות שהם חכמה בינה דעת, ובנינו הם תרין ידין ובני בנינו הם תרין ירכין שהן נצח והוד כידוע בזוהר שמיני על פסוק עטרת זקנים בני בנים לימודי ה' כידוע בסידור האר"י ז"ל:

ספר מאור ושמש - רמזי פסח

חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, יש להעיר מה דבר חכמה יש בשאלה זו שנקרא בה חכם. גם מה התשובה על שאלתו במה שאין מפטירין. גם מה בין שאלת החכם לשאלת הרשע, שכמו שבשאלת הרשע אנו מדייקינן ממלת לכם לכם ולא לו כן יש לדייק במלת אתכם גם כן. ויראה כי הנה ידוע מספרי קודש שחג המצות נקרא עבור זה פסח על שם פסח שפסח פירוש דילוג שהמוחין מתגלין בו בדילוג בלי סדר המדריגות, שסדר המדריגות הוא קטנות ראשון גדלות ראשון קטנות שני גדלות שני, ובפסח בחינת הגדלות מתגלין תחלה מפני שהאורות באין מעילא לתתא בלי מיין נוקבין דהיינו בלא אתערותא דלתתא רק שהיחוד הוא מינניה וביה. וזהו שאלת החכם מה העדות והחוקים והמשפטים וגו', וידוע מכתבי האר"י ז"ל שעדות חוקים ומשפטים מרמזין לחכמה בינה ודעת, וידוע שהכוסות מרמזין לקטנות דמוחין והמצות לגדלות דמוחין כמו שאנו מסדרין הג' מצות בלילי פסח בבחינת חכמה בינה דעת. ושואל החכם למה צוה ה' אתכם שתעשו אתם עניני חג המצות ואכילתן לרמוז על המוחין מאחר שהתגלות המוחין הוא מיניה וביה בלי אתערותא דלתתא, פירוש כי בכל המצוות שאדם עושה אז בעשייתו המצוה דהיינו כמו תפלין אז בהנחתו התפלין מושך מעילא לתתא המוחין דתפלין וכן בשאר מצות שאדם עושה אז בעשיתו המצוה זו אז מושך מעילא לתתא המוחין דמצוה זו, וכן סוכה ולולב כשקיים מצות סוכה אזי מושך המוחין דסוכה וכן לולב מה שאין כן בלא עשיית המצות כי באם שאינו עושה המצוה אזי אינו מתגלה המוחין דמצוה כי הכל תלוי באתערותא דלתתא על ידי עשית המצות מתגלין המוחין דכל מצוה ומצוה שאדם עושה, אבל בפסח הוא התגלות המוחין מיניה וביה בלי שום אתערותא דלתתא לכן שואל החכם למה צוה ה' אלהינו אתכם שתעשו ענינים אלו דהיינו מצות ואכילתן לרמוז שעל ידם

תמשיכו המוחין עילאין למה לכם כל אלה מאחר שהתגלות המוחין באים אליכם מיניה וביה בלא אתערותא שלכם וזו השאלה היא חכמה נפלאה. והתשובה היא שאין מפטירין רצה לומר שאנו עושין על ידי אכילת מצה ושארי הענינים בחינת כלי להשארת המוחין שההתגלות המוחין שמתגלין בלילי פסח חוזר ומסתלק ואנו עושין בחינת כלי שלא יסתלקו לגמרי. וזהו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן נוטריקון אפיקו מ"נ פירוש שמגמתינו שעל ידי ההשארת המוחין נוכל לחזור ולהמשיך על ידי מיין נוקבין שמעלין על ידי ספירת העומר אחר הפסח בכדי שיחזרו ויתגלו המוחין בחג השבועות וזהו התשובה היא גם כן דרך חכמה:

ספר מאור ושמש - רמזי פסח

עוד ירמוז באמרו אין מפטירין וכו', כי הנה ידוע ממאמר הכתוב נפש שבעה תבוז נופת שהשבע מדבר אינו מבקש עוד, אכן בענין הקדושה והתגלות מציאות אלהותו יתברך שמו אינו כן כי כל מה שהאדם משיג הקדושה יותר צריך עוד להיות נכסף ומתאוה ולזכך עצמו שישיג יותר כי למציאותו יתברך אין סוף ושיעור ותכלית, וכל מה שהאדם משיג יותר נפשו יודעת מאד שעדיין לא השיג כטיפה מן הים ואז על ידי שהאדם יש לו אתערותא דלתתא לבקש מציאותו יתברך יותר מעורר על ידי אתערותא דלעילא ויורדין ממילא השפעות טובות והרקת ברכה עד בלי די. וזהו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן מלת מפטירין פירושו לשון סיום כמו המפטיר בנביא, ורצה לומר שהגם שבפסח מתגלין אורות ומוחין עליונים מאד וקדושה גדולה מכל מקום צריך האדם שלא יסיים מלאפיק מיין נוקבין כי להשגת קדושה עליונה אין קץ וממילא מתעורר אתערותא דלעילא להריק שפע מיין דכורין ויורדין הפשעות טובות מבני חיי ומזוני. ועל זה רומז מלת אפיקומן שהג' אותיות הראשונות אפ"י הוא עולה כמנין הוי"ה אדנ"י והוא הראשי תיבות של פסוק 'פותח 'את 'ידך והוא בגימטריא צ"א ורומז שיורד על ידי זה שפע פרנסה גם אפיקמ"ן גימטריא רפ"א שיורד על ידי זה רפואה שלימה לכל חולי ישראל:

ספר מאור ושמש - רמזי פסח

והיא שעמדה לאבותינו ולנו וכו'. יש להבין על אמרו והיא שעמדה שפשוטו מורה שזכות האמור למעלה עמדה להם והרי לא נאמר למעלה מזה דבר. גם אמרו והיא שעמדה לשון נקבה צריך הבנה. והנראה לרמוז בזה כי הנה שורש עבודתינו הוא לידע ולגמור בלב שלם גודל האמונה שהשי"ת הוא עיקרא ושרשא דכולי עלמין ולית אתר פנוי מיניה ולהיות נכסף בכל לב ונפש להדבק באורו יתברך שמו וכאשר קשורה בכל כללות עם בני ישראל גודל האמונה באחדותו יתברך שמו, אזי להם העוז והכח להכריח גם אומות העולם כולם שיודו בעל כרחם לאחדותו יתברך שמו, ואז אין לאומות העולם שליטה כלל וכלל על עם בני ישראל וכמו שיהיה במהרה בימינו לימות המשיח כאמור ביום ההוא יהיה ה' אחד וכו'. וזהו נקרא בפי חכמי האמת בחינת דכורא מפני שכוחם גדול וחזק בהאמונה. אכן באם ח"ו נופלים ממדריגתם מגודל האמונה ואינן מיחדים השי"ת בכל לב אז אין בכוחם להכריח האומות העולם לעיקר האמונה ויכולין האומות העולם לשלוט בהם ח"ו אילולי רחמי השי"ת עלינו. וזהו נקרא בחינת נוקבא לבעבור שתש כוחם בהאמונה. וזהו אמרו והיא שעמדה וכו' פירוש כשהם ח"ו בבחינת נוקבא אז הם מעוכבים מלקבל הטובות המוכן להם וזהו שעמדה לאבותינו לשון עכבה כמו ותעמוד מלדת. שלא אחד בלבד, פירוש כשאינם דבוקים ואחוזים באחד בלבד להאמין בכל לב באחדותו יתברך שמו אזי עמד עלינו לכלותינו אלא וכו' והקב"ה מצילנו מידם דהיינו ברצונו הקדום שהוא מדת וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו כדאי והגון כמאמר חז"ל:

ספר מאור ושמש - רמזי פסח

וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ כמה שנאמר וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. ראוי לשים לב היכן נרמז זה בהפסוק של וידע אלהים. ונקדים קושית הט"ז באו"ח על מה שנקרא השבת שלפני הפסח שבת הגדול מפני שנעשה אז נס גדול שלקחו אז השה לקרבן בעשור לחדש ואסרוהו בכרעי המטה ובאותו הפרק היה העשור לחדש חל בשבת. והקשו שהיה לקבוע יום טוב זה בעשור לחדש גם אם לא יחול בשבת כמו כל המועדים שנקבעו על ימי החדש. ויראה בזה כי הנה שכל עיקר עבודתינו הוא להעלות העולמות כולן לשרשם ולקשרם באין סוף ב"ה ובפרט אחר חטא אדם הראשון שנפלו הרבה ניצוצות הקדושות לבין החיצונים וצריכין דורות הבאים לתקן חטא זה ולהעלות הניצוצות לשרשן ולבטל אחיזת החיצונים מהקדושה. וביטול אחיזת החיצונים הוא על ידי שממשיכין שמות הויות שהם גדלות דמוחין אל השמות אלהים שהם קטנות דמוחין ועל ידי זה מתבטל אחיזת החיצונים שעיקר אחיזתן הוא בשמות אלהים כידוע. אמנם צריך לזה אתערותא דלתתא שהוא בתשובה ומעשים טובים שעל ידי זה מתעורר אתערותא דלעילא ויומשכו אורות הגדלות דמוחין שהם שמות הויות אל השמות אלהים ועל ידי זה נמתקין הגבורות בשרשם ומתגלין החסדים. ובכל שבת הוא התגלות החסדים והמתקות הגבורות על ידי ההכנה שעושין בימי החול אך שהוא רק בבחינת גדלות ראשון, ואולם בהיותם בגלות מצרים שהיה אז תגבורת הדינין כמאמר חז"ל הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה ולא היה להם שום אתערותא דלתתא בכדי להמתיק הגבורות, והוצרך המאציל העליון לעורר מדתו שהיא וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו כדאי ולעשות היחוד מיניה וביה בלי אתערותא דלתתא כדי להביא גדלות גדול ומוחין עליונים מאד שהם בחינת גדלות שני בכדי שיתבטל אחיזת החיצונים שהיה אחיזתם גדול כל כך עד שלא הספיק בגדלות ראשון. אמנם זה היה בעת יציאתם ברגע זו ממש שאז נתגלה מיד אור הגדלות שני מפני שהיו צריכין לצאת בחפזון מפני שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה וזה לא היה באפשרי זולתי בהתגלות הגדלות שני מיד בלי סדר המדריגות, אכן בעת לקיחת השה שרצו להתחיל בזה לבטל העבודה זרה והקליפה של מצרים באסרם השה בכרעי המטה וזה גם כן לא היה באפשר מחמת תגבורת הדינים רק על ידי התנוצצות אור הגדלות שני, ואז בעשור לחדש עדיין לא היה הזמן הגאולה שיתנוצץ אור הגדלות שני בלי סדר המדריגות שסדר המדריגות הם גדלות ראשון קטנות שני גדלות שני כידוע, ולכן לא היה באפשרי ליקח השה כי אם בשבת ששבת הוא עת התגלות החסדים וכל שולטני רוגזין ומארי דדינין כולהו ערקין וממילא מתגלה אור הגדלות ראשון ויקל לבא להתנוצצות הגילוי שכינה על סדר המדריגות. ולכן לא היה באפשרי שיעשה נס זה כי אם בשבת ולא בחול ולכן נקבע לעולם ענין הנס על השבת שקודם הפסח. ומפני שבפסח היחוד הוא מיניה וביה על כן בליל ראשון של פסח הוא אסור בזיווג כי כשיש אתערותא דלתתא והיחוד הוא על ידי מיין נוקבין אז מותר בזיווג מה שאין כן כשהיחוד הוא מיניה וביה בלא מיין נוקבין על ידי אתערותא דלתתא אסור בזיווג. וזהו וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ, פירוש שבהיותם במצרים לא היו מעשיהם גורמים להעלות המיין נוקבין לעורר הזיווג על כן היו אסורין בדרך ארץ שנאמר וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים פירוש שנמתקו שמות אלהים על ידי שהיה היחוד מיניה וביה כי וידע לשון זיווג כמו וידע האדם וגו' רצה לומר שהיחוד היה מהבורא ברוך הוא בעצמו בלי אתערותא דלתתא כי אם מאלהים כמובן:

ספר מאור ושמש - רמזי פסח

ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף וכו' אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו וכו'. יש לפרש דהנה כבר דברנו מזה שבגאולת מצרים לא היה להם אתערותא דלתתא ומעשיהם לא גרמו להמתיק הגבורות כמו שאמרו חז"ל הללו עובדי עבודה זרה וכו', ועדיין לא היה להם מצות ופרקליטין להגאל על ידם להמתיק הגבורות ושיתבטל אחיזת החיצונים, רק לאשר היה גאולתם ופדות נפשם האיר מזיו עצמות אלהותו יתברך שמו בתוך לבושי השמות ועל ידי זה החיצונים בטלים ונבטלים ממציאותם לגמרי לגודל הארת קדושתו יתברך שמו ונקרא אצל חכמי האמת רצון הקדום. וידוע מאמר חז"ל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד. ואמנם הכל לפי ערך העשית המצוה, יש עשית מצוה שנברא ממנה מלאך ובעשות אחת מכל מצות ה' ביותר התלהבות אזי נברא ממנה שרף. וזהו ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך פירוש שלא היתה הגאולה על ידי מליצת המלאכים הנבראים מזכיות ישראל כי לא הספיק זכותם לזה אלא הקב"ה בעצמו דהיינו בזהירות זיו עצם אלהותו ובכבודו הם לבושי השמות שהתנוצץ עצמות אלהותו אל הלבושים וכאמור ומאליהם נתבטלו החיצונים מתוך גודל התגלות קדושתו יתברך שמו:

ספר מאור ושמש - רמזי פסח

אלו עשר מכות וכו' ואלו הן, יש לפרש כפל הלשון על פי מה שפירש אדמו"ר המנוח מו"ה רבינו אלימלך זצוק"ל במשנת ארבעה אבות נזיקין שכתבו התוס' אית דוכתא דתני הן ואית דוכתא דלא תני הן, ופירש דאית דוכתא דתני הן פירוש שהצדיקים ממשיכין בלימודם שיהיה כן כגון ארבעה ראשי שנים הן ואית דוכתא דלא תני הן שהצדיקים ממשיכין בלימודם שלא יהיה כן כגון ארבעה אבות נזיקין. וזהו אמרו כאן ואלו הן ופירושו גם כן להמשיך שיהיה כן שילקו האומות כמו שנלקה פרעה ומצרים:

ספר מאור ושמש - רמזי פסח

כמה מעלות טובות למקום עלינו אלו הוציאנו ממצרים כו', ראוי לשית לב על מה שמונה והולך טובותיו יתברך שמו שעשה עמנו ונתן קנצי למילין, הלא אלפי אלפים וכו' הטובות ונפלאות שעשה עמנו. גם הלשון אינו מדוקדק שהיה לו לומר כמה מעלות טובות מהמקום עלינו שהיה משמעו על קבלת טובות ממנו יתברך שמו. אמנם הפירוש פשוט כי הנה הצדיק אוכל לשובע נפשו ואינו מבקש המותרות וכל מה שמשפיע לו השי"ת די לו בכדי להחיות את נפשו, ואם משפיע עליו השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו איזה השפעה יותר מכדי קיום החיות אזי זאת נחשב להצדיק לטובה רבה והשפעה גדולה. לא כן הרשעים מבקשים מותרות ובטן רשעים תחסר וכל מה שיגיע לו מהטובות מעוטים המה בעיניו וכלא היו נחשבים אליו. וזהו אמרו כמה מעלות טובות למקום עלינו פירוש שזה טובה הוא שמגיע להשי"ת כביכול מעלינו שכל מה שעשה לנו די בעינינו ואין אנו מבקשים מותרות ואלו הוציאנו וכו' היה גם כן דיינו ולא בקשנו יותר:

ספר מאור ושמש - רמזי פסח

מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם, יש להבין במהות השאלה מה היה קשה לו מפני מה אנו אוכלין מצה הלא השי"ת צוה לנו שנאכל מצות שבעה ימים. גם התירוץ אינו מספיק שהרי עודם במצרים נצטוו על אכילת המצה קודם שנגאלו ועשו להם צידה לדרך. אמנם יראה על פי מאמר בעל ההגדה למעלה ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים וכו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים שכל המרבה לספר וכו', ויש להתבונן בטעם סיפור זה מהו. ויראה כי הנה ידוע מה שאמרו בספרי קודש על מאמר בעל ההגדה אני ולא מלאך אני ולא שרף וכו' שישראל היו משוקעים במצרים במ"ט שערי טומאה והטומאה היתה גדולה כל כך עד שגם המלאכים נתיראו ללכת שם שלא יתגשמו באויר הטמא, ומפאת מעשיהם לא היה באפשרי שיגאלו רק שהמאציל העליון קיים מאמרו למעני למעני אעשה ונתיחד מיניה וביה בלא אתערותא דלתתא והופיע עליהם פנימיות אלהותו ונתבטל אחיזת החיצונים ויצאו מהגלות. וכן בכל מצוה ומצוה הנה אמרו חז"ל שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואילולי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו וכן אמר אדמו"ר הרב הקדוש רבינו אלימלך זצוק"ל על פסוק הללויה כי טוב זמרה אלהינו וגו' שכביכול שהשי"ת הוא המזמר שאלמלא הקב"ה עוזרו לא היה האדם יכול לומר אפילו דיבור אחד, ומופת לזה הוא מעת יציאת מצרים שהיו אז טרודים ביציאתם והכינו עצמן לדרכם ונשאו אחר כך הבצק בשמלותם ובודאי לא היה באפשרי שישמרוהו אז מחימוץ אם לא כי ה' עזרם וזיכה אותם שלא יחמיץ עיסתם כדי שיקיימו מצות אכילת מצה. וזהו שאמרו ואפילו כולנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, פירוש מי שהוא חכם ונבון לא ידמה בנפשו שחכמתו עמדה לו לקיים המצות רק שיקח ראיה מיציאת מצרים שאילולי שהשי"ת הוציאם למענו לא היה באפשרי שיגרמו על ידי מעשיהם אתערותא דלעילא, הגם שהיו ששים ריבוא והיו בהם הרבה חכמים וצדיקים ואף על פי כן לא היו מעשיהם גורם אתערותא דלעילא. ולכן כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח שכל מה שמרבה לספר יותר להעמיק בנס יציאת מצרים ואיך שהיו משוקעים ולא היה באפשרי שיגאלו אם לא שהשי"ת גאלם למען שמו, מכיר הוא יותר ויותר שאין האדם יכול לעשות מאומה. ובכלל סיפור יציאת מצרים הוא גם כן לספר איך שהשי"ת עזרם בזה שלא החמיץ עיסתם הגם שהלכו בדרך ועיסתם בשמלה על שכמם ולא היה באפשרי לשמור מחימוץ רק בעזר אלהים לא החמיץ, ומזה ידעו שכל המצות כולם אין האדם עושה מאומה אם לא שהשי"ת עוזרו. וזהו אמרו מצה זו שאנו אוכלים על שום מה, פירוש איך אפשר לאכול מצה שתהיה משומרת ודאי הלא דבר גדול הוא מאד שלא יהיה בו שום חשש כלל וכלל אפילו ממשהו חמץ ואיך אפשר לקיים מצוה זו כתיקונה. ואמר על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו רצה לומר שאנו סומכין שה' בעזרינו שלא יהיה במצות מצה שום חשש כמו שהשי"ת עזר את אבותינו בצאתם ממצרים הגם שאז לא היה באפשרי להם כלל וכלל לשומרה מחימוץ כהלכתו כן אנו נבטח בה' שהוא יעזור לנו לקיים מצות מצה כהלכתה:

ספר מאור ושמש - רמזי פסח

שתי אלה רגע תביא לעוצית בפסח. יראה לרמוז בזה וגם במה שאמר למעלה על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת וכו', כי הנה ידוע שבפסח הוא עת התגלות החסדים והמתקת הגבורות כמו שהיה אז בצאתם ממצרים שנתגלו עליהם חסדים עליונים ונמתקו הגבורות. וידוע שיש חמש חסדים שהם חמש הויות וכן חמשה גבורות, והמתקת הגבורות הוא על ידי שהשמות הויות מאירין לתוך החמשה גבורות ועל ידי זה נמתקין ומסכימין גם כן לטובת הכנסת ישראל. וזהו שנאמר ותעל שועתם אל האלהים וגו' וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים, הוזכר על תשועתם שם אלהים שהוא מדת הדין להורות שגם מדת הדין הסכימה לטובות הכנסת ישראל ולהיפך בפורענות מצרים הוזכר השם הוי"ה ב"ה שהוא מדת הרחמים כמו שנאמר וה' הכה כל בכור וכן בכל מכה, וגם על טביעת מצרים בים נאמר השם הוי"ה וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וכן הרבה כתובים, להורות שגם מדת הרחמים הסכימה על זה לאבד את מצרים. וזהו מאמרו שתי אלה, הנה שתי פעמים אלה עולה חסד לרמוז שגם מדת החסד יסכים על זה לאבד את אדום היושב בארץ עוץ כמו שאבדו המצרים בפסח שהסכים גם מדת הרחמים על זה. וזה רומז גם כן באמרו על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת, כי שני פעמים כמ"ה עולה ק"ל כמנין חמשה הויות החסדים ורומז שכמה וכמה שהם רומזים לחמש הויות של רחמים נעשו כפולים שגם החמשה גבורות נהפכו לחסדים על הכנסת ישראל והסכימו לטובתם. כי לו נאה כי לו יאה וכו' שיר זה הוא מיוסד על פי א"ב, מפני מה נתיסד בההגדה ביציאת מצרים דוקא. ונראה כי גאולת יציאת מצרים היה שהשיגו אז כל השמות הקדושים ונגלה להם הבהירות ואורות וקדושות מהשמות הקדושים המה המילויים של שם הוי"ה ב"ה והמה ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, והשם ע"ב הוא שם של חס"ד שהוא בגימטריא ע"ב והוא השם הגדול הנתגלה להם אז ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף. והמילוי של שם ע"ב הוא יודי"ן ושל מ"ה הוא אלפי"ן ושל ב"ן הוא ההי"ן, וזהו אותיות י' א' ה' כסדר הזה המה המילויין הנ"ל. וזה שאיתא בסידור האר"י ז"ל בכונת אמן יהא שמיה רבא, שכונת יהא שמיה רבא היא שבאותיות יה"א נעשה שם י"ה רבה וגדול כי הם האותיות הממלאים הה"א שבו שבאות זה לבד משתנים המילויים של שם אלהים אחד מחבירו. ובחג הפסח שאז הם הצירופים של שמות אהי"ה שלא כסדר רק יו"ד תחלה ואחר כך אל"ף וה"א וזהו יא"ה ולכן אנו אומרים השיר הזה בחג הפסח כי אז הוא הצירוף של שמות אהי"ה יא"ה. וגם נא"ה ויא"ה גימטריא ע"ב גימטריא חסד כנ"ל ובשם זה יצאו ממצרים ונקרע להם הים:

ספר מאור ושמש - הפטרת יום א של פסח

ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב בערבות יריחו ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ ולא היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא. יש להעיר בזה. א', בעצם היום הזה הוא מיותר. גם אין לו ביאור שמשמעותו מורה שלא אכלו רק באותו היום ולא אחר כך וזה אין לו ביאור. גם אמרו וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ מורה מזה שאכילת עבור הארץ גרם הסתלקות המן שעל ידי שאכלו תחלה מעבור הארץ נסתלק המן וזה טעמא בעי. ויראה לרמוז כי הנה אמרו חז"ל נאמר ששת ימים תאכל מצות וגו' שבעת ימים וגו' מה שביעי רשות אף ששי רשות יכול אף יום ראשון רשות תלמוד לומר בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. ויש להבין הלא משמעות הכתוב מורה שאנו מצווים ועומדים לאכול מצה כל שבעה ואיך יוציא הכתוב ממשמעותו. אמנם הענין מבואר על פי מה שהקשו בזוהר הקדוש מפני מה היו שתי הלחם שבחג השבועות באין מחמץ וזה לשונו שם: למלכא דהוי ליה בר יחידאי וחלש יומא חד תאיב למיכל אמרו ייכול ברא דמלכא מיכלא דאסוותא דא ועד דייכול ליה לא ישתכח מיכלא ומזונא אחרא בביתא עבדי הכי כיון דאכל האי אסוותא אמר מכאן ולהלאה ייכול כל מה דאיהו תאיב ולא יכיל לנזקא ליה עכ"ל:

ספר מאור ושמש - הפטרת יום א של פסח

וביאור הענין בתוספת ביאור הוא כי כמו שבחולי הגוף יש אשר הרופא משער בחכמתו שאכילת סממנים האלו בודאי מועילין לחולי זו באם יאכלם סכום כך וכך ימים רצופים, אמנם יש לך אדם שחליו כבד עליו וצריך ליקח אותן הרפואות כמה ימים רצופים ויש לך אדם שאינו חולה רק מעט ולזה פעמים שאין הרופא מצוהו ליקח הסממנים רק פעם אחת ובלבד שישמור עצמו איזה ימים אחר כך מדברים המזיקים לחולי זו כדי שלא תחזור החולי עליו ואחר שיעברו סכום הימים יהיה טוב לפניו לאכול כל מה שירצה ולא יזיק לו עוד. וכן הדבר בענין אכילת המצה שאכילת המצה היא רפואה לכל איש ישראלי שלא תזיק כל השנה אכילת החמץ לנפשו. וזאת שיערה חכמתו יתברך שמו שאכילת מצה כל שבעה יהיה די לכל איש ישראלי להגן עליו שלא יחלה חולי הנפש מחמת אכילת החמץ כל השנה, שהשארת הקדושה שישאר לו על ידי אכילת המצה מגינה עליו. אמנם לא כל אדם שוה בזה שיש אדם אשר תיכף באכילה הראשונה זוכה אל הדעת והשכליות הקדושות של אכילת המצה ששוב לא יזיק לו אכילת החמץ אחר הפסח ובלבד שישמור עצמו מאכילת חמץ שבעה ימים ועל זה אמרו חז"ל שאכילת הששה ימים רשות. אמנם לאדם שעדיין לא די לו באכילת פעם אחת שתהיה לרפואה לנפשו זה באמת צריך לאכול כל שבעה. ולכן כל המקראות שרירין וקיימים שהכל לפי מה שהוא אדם שיש די לו באכילת הערב לבד ויש שצריך לאכול ששה ימים ויש שצריך לאכול כל שבעה. ולכן אכלו ישראל המן ארבעים שנה במדבר ולא ניזונו על ידי מאכלים אחרים מפני שאכילת המצה היא לרפואה שלא יזיק אכילת החמץ כל השנה, וכשהלכו במדבר ולא עשו הפסח במדבר מחמת שלא מלו את עצמם כמבואר בדברי חז"ל ולא יכלו לקיים מצות מצה כהלכתה שעיקר מצותה היא בעת אכילת הפסח שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו, ובפרט לרבי אבהו דאמר מצה בזמן שאין הפסח נוהג דרבנן, ואפילו לרבא דסבירא ליה מצה בזמן הזה דאורייתא אפשר דערל גרע טפי. ומאי דדרשינן בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור היינו רשות, וכן יראה מדברי הרמב"ם בפרק ט' מהלכות קרבן פסח הלכה ח'. ולכן לא היה להם מיכלא דאסוותא שלא יזיק להם כל השנה אכילת החמץ והוכרחו שיאכלו המן ולא מאכל אחר. והנה אמרו חז"ל שהעוגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן. ויש לשאול הרי קדושת המצות למעלה מקדושת המן שמצות הם ממוחין דחכמה והמן הוא שנקרא לחם אבירים לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו ואין השגת מלאכי השרת למעלה כל כך, וכן אמרו חז"ל שאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן שרומז גם כן למוח החכמה כנ"ל. אמנם הענין הוא שהמוחין שמתגלין בעת אכילת המצה שהם מוחין דחכמה הם מסתלקים אך שהשארת המוחין שנשאר להם על ידי ההתגלות ההיא בזה טעמו טעם מן:

ספר מאור ושמש - הפטרת יום א של פסח

והנה ידוע ממאמר חז"ל שאין הנחת תפלין בחול המועד של פסח מטעם דהמצה הוא אות כמו תפלין, יורה מזה שהמוחין שנמשכין על ידי התפלין יכולין להמשיך על ידי אכילת המצה. לכן אחר שאמר ה' ליהושע עשה לך חרבות צורים ושוב מול את בני ישראל שנית נאמר ויחנו ישראל בגלגל, שידוע שהמוחין של תפלין הם אהי"ה הוי"ה אהי"ה שעולין ס"ח כמנין בגלג"ל שרומז שאחר שמלו את עצמם יכלו להמשיך על ידי אכילת המצה המוחין של תפלין שהם אהי"ה הוי"ה אהי"ה עם המילויים שלהם. והנה המילויעים של הוי"ה אהי"ה, דהיינו ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהם המילויים של הוי"ה, וקנ"א קס"א קמ"ג שהם המילויים של שם אהי"ה המה עולין תרפ"ז ועם הכולל עולין כמנין מצו"ת וקלו"י. וזהו ויעשו בני ישראל את הפסח וגו' בערבות יריחו, ירח הוא מדת מלכות ורומז שהעבירו והעלו המלכות שמים עד היו"ד. וזהו גם כן ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצו"ת וקלו"י בעצם היום הזה שרומז שנתגלו בעצם היום הזה, שהוא בפסח על ידי אכילת המצה המוחין עילאין שהם שמות אהי"ה הוי"ה שהמילויים עולין כמנין מצו"ת וקלו"י, ולכן וישבות המן באכלם מעבור הארץ שכיון שזכו לאכילת המצה שקדושתה היא למעלה מקדושת המן כמו שבארנו למעלה שהעוגות שהוציאו ממצרים שרומז להשארת הקדושה מאכילת המצה טעמו בהם טעם מן, והיה להם מיכלא דאסוותא שלא יזיק להם אכילת החמץ כל השנה לא היו צריכין עוד אל המן וזהו ולא היה עוד מן ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא, שאחר אכילת המצה יכול לאכול כל השנה חמץ מתבואת הארץ שלא יזיק להם מחמת השארת הקדושה שנשאר על ידי אכילת המצה. עוד על פסוק הנ"ל ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי וגו' וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ ולא היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת הארץ. יש לדקדק על כפל הלשון שהרי כבר אמר ויאכלו מעבור הארץ וגו' למה חזר ושינה ויאכלו מתבואת הארץ. גם מה לשון מעבור הארץ היה לו לומר מתבואת הארץ כדלקמן. ויראה לומר כי הנה ידוע שמצה מרמזת על היצר טוב וחמץ על היצר הרע. והענין הוא שהמצה היא בלא טעם שאינו רק מקמח ומים ומצותה רומזת להורות לאדם לבל ירדוף אחר המותרות ומטעמים רק יגביר השכל על החומר ולא יאכל כי אם לשובע נפשו לא להשביע תאותו, ולכן מצות אפיקומן לאכלו על השובע לרמוז שכמו שהאפיקומן אינו נאכל לתאוה וחמדה רק לקיום המצוה כמו כן תהיה אכילתו של כל השנה בלי תאוה מתאוות החומריות. וזהו שאמרו חז"ל בההגדה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם, שרומז שכל כך זיככו את עצמן ולא היתה באכילתם שום תערובת שאור שבעיסה שהוא היצר הרע עד שהגיעו להתפשטות הגשמיות והתגלות אלהותו יתברך שמו. וזהו שלא הספיק בצקם להחמיץ דהיינו שלא היתה במחשבתם שום חימוץ ותאוה משאור שבעיסה שהוא היצר הרע עד שנגלה עליהם וכו' שרומז שנזדככו כל כך עד שזכו על ידי הזדככות החומריות שיתגלה עליהם אלהותו יתברך שמו. והנה אמרו חז"ל על פסוק ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה וגו' שהעוגות שהוציאו ישראל ממצרים היו טועמים בהם טעם מן, ורצה לומר כי הנה ידוע שהמן היה מאכל רוחני מאד כמו שאמרו חז"ל על פסוק לחם אבירים אכל איש וגו' לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו שרומז בזה על גודל רוחניות המן, ולכן נתעכבו אבותינו זמן ארוך במדבר ולא אכלו בלתי המן בכדי לזכך עצמן ולהעביר חומריותם מכל וכל, כדי שירגילו נפשם לאכול בקדושה ובטהרה שגם בבואם אל ארץ נושבת ויאכלו מלחם הארץ שיאכלוהו גם כן בהזדככות. וגם בצאתם ממצרים זיככו עצמן כל כך עד שאכילת העוגות היתה בקדושה ובהזדככות דוגמת אכילת המן, וזהו שהיו טועמים בהם טעם מן. והנה בבואם לארץ ישראל היה הדור ההוא מאותם שכתוב בהם חיים כולכם היום וכתיב ויעבדו את ה' כל ימי יהושע ואכלו מתבואת הארץ גם כן בהזדככות ובלי תאוות החומריות והעבירו מעצמם כל הארציות והגשמיות, וזהו ויאכלו מעבו"ר האר"ץ לשון מעביר ראשון ראשון שהעבירו כל הארציות והגשמיות מאכילתם, ולכן וישבות המן ממחרת באכלם מעבו"ר האר"ץ פירוש שמפני שאכילתם היה בהזדככות ובהעברת הגשמיות לא היו צריכים עוד לזכך עצמן על ידי המן ולכן נשבת המן וזהו ויאכלו מתבואת הארץ שאכלוהו בקדושה ובהזדככות בבחינת המן. ויריחו סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל וגו', רצה לומר כי יריחו מרמז על השכינה הקדושה שנקראת ירח, סוגרת ומסוגרת פירוש שהיתה חותם בתוך חותם שהוא ג' מילויין של שם אהי"ה כדאיתא בכונות להושענא רבה, מפני בני ישראל אין יוצא ואין בא פירוש מפני הזדככות וקדושות בני ישראל לא היה יוצא השפעה לחיצונים, ואין בא שלא היה באפשרי לחיצונים לבא ולהיות להם שום אחיזה בקדושה:

ספר מאור ושמש - רמזי שיר השירים

שיר השירים אשר לשלמה ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. הנה כבר עמדו חז"ל על אמרו כפל הלשון שיר השירים ודרשו מזה שכל השירים קודש וזה קודש קדשים, ועדיין יש לשאול על שנשתבח שלמה בעצמו. ב', העירו גם כן על אמרו מנשיקות פיהו מדוע בחרו ישראל נשיקות בפה יותר מכל נשיקות האברים. גם על אמרו כי טובים דודיך מיין דרשו חז"ל ערבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה, וגם זה צריך ביאור. ויתכן לרמוז בזה על פי מאמר חז"ל בפסוק נושא עון וגו' לשארית נחלתו למי שמשים עצמו כשיריים. ואולם העצה לבא לידי מדה זו הוא על פי אהבת חברים ודיבוק חברים, ועיקר אהבת חברים הוא שאיש את אחיו יעזורו בתורה ובתפלה לשפוך שיח יחד וכל אחד מרעהו יקח מוסר בראותו כי חברו זריז יותר בעבודת השי"ת ויגמור בדעתו כי עבודת חבירו מעולה מעבודתו ועל ידי זה ישבר לבו בקרבו ויבא לתכלית הענוה והשפלות. וזה האות לכל איש הקרב אל עבודת השי"ת באם אחר תפלתו יראה בנפשו כי עדיין לא יצא ידי חובתו, הגם כי בעת תפלתו נכספה וגם כלתה נפשו מגודל השתוקקות להדבק בהאין סוף ב"ה עם כל זאת ככל אשר יוסיף האדם לבקש אהבת ה' ודבקותו כן יותר ויותר יפקחו עיני שכלו להבין כי עדיין לא הגיע גם לקצה העבודה כי הוא דבר שאין לו שיעור וערך, ותפלה כזו במסירות נפש ורוח ונשמה לגודל ההשתוקקות להדבק בהאין סוף ב"ה הוא בבחינת אותיות פורחות, וכל אשר יוסיף להדבק בנפש רוח ונשמה דיליה באור אין סוף ב"ה כמו כן ישיג שעדיין לא יצא ידי חובתו, ועל ידי זה יעשה עצמו כשיריים ותפלת ועבודת ריעיו יהיה בעיניו גדולה מאד לערך עבודתו, הנה איש כזה עבודת תפלתו היא יקרה בערכה. ובאם ח"ו להיפך שידמה בנפשו כי תפלתו היא זכה וצלולה ויחזיק טובה לנפשו, הנה זה מורה על כי תפלתו היא גשמיות ועל כן נשאר לו זכרון במוחו כי התפלה שהיא בבחינת התדבקות רוח ברוח היא רוחנית כמעט שלא נשאר לו רושם מתפלתו במחשבתו שידמה שהגיע לערך מה. וזהו שיר השירים פירוש באם נעשה שיריים על ידי השירים שהם השירות והתשבחות והתפלה, אשר לשלמה פירוש שהוא מפני אשר יאתה תפלתו למלך שהשלום שלו על כן נעשה בעצמו כשיריים. ואחר כך מבאר הכתוב בחינת התפלה ישקני מנשיקות פיהו, כי תפלתו היה בגודל התדבקות רוח ברוח שהוא בבחינת נשיקות פה לפה. וזהו כי טובים דודיך מיין ודרשו חז"ל ערבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה פירוש כי אדם כזה שתורתו ותפלתו היא בהתדבקות רוח ברוח ערבים עליו דברי דודיך שהם חבריו העובדים השם ברוך הוא יותר מיינה של תורה שעסק בעצמו:

ספר מאור ושמש - רמזי שיר השירים

שיר השירים אשר לשלמה וגו'. נראה לפרש על פי רמז ונקדים לפרש הפסוק שנאמר וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף. השי"ת ברוך הוא ברא העולמות עד אין שיעור וערך בכדי להשיג על ידם מלכותו ואלהותו יתברך, ויש למעלה מכל העולמות עולם המחשבה ובזה העולם שום מחשבה לא תפיסא ביה כלל ובלתי אפשרי לצייר שום נקודה ומחשבה בזה העולם, והעולמות שלמטה הימנו בריאה יצירה עשיה נקראים עולם הדבור המביטה על ידי כ"ב אותיות התורה כי הדבור מביטה על ידי הצטרפות הכ"ב אותיות אחת אל אחת, וזאת לא יוכל להיות זולת המחשבה הקודמת להדבור ולחשוב קודם הצטרפות האותיות ואחר כך הדבור נחתך והדבור ומחשבה נתיחד, אבל בהעולם המחשבה לא תפיסא ביה שום ציור אות ולא שום משל ולא שום מחשבה תפיסא ביה, אבל למטה מזה העולם יש הציור של כ"ב אותיות התורה ונמשכים אל העולם אצילות בריאה יצירה עשיה. וכל אות ואות מהכ"ב אותיות יש בו רמז מקום מחצבו מקור השורש שלו, ואל"ף מרמז לראשית המחשבה ולסוף המעשה כמו שאמר הכתוב אני ראשון ואני אחרון וכו', והציור של האל"ף יו"ד למעלה ויו"ד מלמטה וי"ו באמצע ומספרו עולה הוי"ה, וכל הג' עולמות בריאה יצירה עשיה נקראים עולם הדבור ויש להם שלשה ציורי האלפין והם ג' הויות קדושות, והרמזות האותיות המה משל לעולם המחשבה כי בעצם העולם המחשבה לית שום מחשבה ומשל תפיסא ביה כלל וכלל, אך על ידי הכ"ב אותיות המרומז כל אות על מקור שרשו נוכל לשער מה הוא העולם המחשבה. והמה כמו משל לעולם המחשבה וזהו פירוש של פסוק וידבר שלשת אלפים משל היינו שדבורו היה עולה כך דרך העולמות העליונים הנ"ל היינו שלשה עולמות בריאה יצירה עשיה וזהו שלשת אלפים כי בכל עולם יש בו ציור כ"ב אותיות ויש שלשה אלפין והמה כמו משל לעולם המחשבה כנ"ל, ועל ידי שירותיו ותשבחותיו היה מקשר העולם הזה שהיא ה' תתאה שהיא מלכות שמים היה מקשר באין סוף ב"ה והוא פלא עליון. וזהו ויהי שירו חמשה היינו ה' תתאה ואל"ף שהיה מקשר באל"ף באין סוף ב"ה. וזהו המרמז לנו שיר השירים רצה לומר שירותיו היה ה' שירים רצה לומר שהיה מקשר ה' אחרונה בפלא עליון באין סוף ב"ה וקל להבין:

ספר מאור ושמש - רמזי שיר השירים

לריח שמניך טובים וגו' על כן עלמות אהבוך וגו'. יש לרמוז בזה על פי הזוהר הקדוש על פסוק היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך, כי הצדיק העובד ה' בקומו בחצות הלילה לעבודת בוראו יתברך ועוסק בתורה הוא יושב בגן עדן ונשמות ישראל מקשיבים לקולו. וזהו היושבת בגנים שהוא יושב אז בגן עדן חברים מקשיבים וגו' שהנשמות מקשיבים קולו. וכמו כן מי שחננו ה' דעה ובינה ונפקחו עיניו אז בבואו אצל הצדיקי הדור יכול להריח אצלם מריח גן עדן וכל מיני בשמים, ועל כל פנים גם מי שאינו בערך זה אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי ומרחוק יוכל לבא התעוררות בנפשו ושורש נשמתו להריח מעבודת הצדיק ושתמשך נפשו אליו. גם כאשר יזכרוהו לפני המתאוים לשמוע דבר ה' יעורר להם שכל בעבודת ה' ותשתוקק נפשם אליו יתברך. וזהו לריח שמניך טובים שהתורה נמשלה לשמן שעסק תורת הצדיק נותן ריח טוב. שמן תורק שמך, שמן הוא כינוי להשכל העליון ופירושו שבהזכרת שמך תריק שכל לעובדי השם השואפים ומתאוים לעבודתו. על כן עלמות אהבוך, פירוש על כן שצדקת הצדיק נותן ריח למרחקים ליראי ה' ולחושבי שמו עלמות אהבוך ביאורו כי גם אנשים הצעירים לימים מלשון בן מי זה העלם אהבוך על ידי זה:

ספר מאור ושמש - רמזי שיר השירים

הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה וגו'. הנה כבר קדמנו בזה למעלה כי עיקר ושורש עבודת ה' היא אהבת חברים ועל ידה יוכל אדם לבא לעבודת ה' האמיתית בראותו כי חבריו המה שואפים ומתאוים לעבוד השם בתורה ובתפלה אז ילהיב לבבו גם הוא להתאחד אתם וכל מעשי חביריו יהיו גדולים בעיניו ממעשי עצמו. וביותר צריך זריזות לזה בדור הזה אשר בעונותינו הרבים הצליח מעשה שטן והחבילה מתפרדת וצריך זהירות גדול להנצל מזה. וזהו שאמרו חז"ל על דורו של רבי יהודה ברבי אלעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקים בתורה, פירוש שהיה שלום ואחדות ואחוה ביניהם והיו מתאחדין יחד לעסוק בתורה. וזהו פירוש הכתוב הגידה לי שאהבה נפשי ביאורו שהצדיק מתחנן להכנסת ישראל הגידה לי איכה תרעה פירוש באיזה ענין צריך לרעות ולהנהיג את בני ישראל. גם הוא לשון ריעות פירוש במה לקשרם יחד שיתאחדו כאחד. איכה תרביץ בצהרים פירוש באיזה ענין הוא להרביץ תורה שתהיה לשמה ומאירה כצהרים. ורוח הקודש משיבו שלמה אהיה הוא מלשון שלום שתראה שיהיה שלום ביניהם. או מלשון שלמה והוא מלבוש והוא גם כן שיתאחדו יחד כמו תלמידי רבי יהודה ברבי אלעאי, כעוטיה על עדרי חבריך פירוש שתעשה עיטוף מלשון עוטה אור כשלמה על עדרי חבריך שיתקשרו יחד לעבוד ה' ואז יבאו לעסק התורה לשמה:

ספר מאור ושמש - רמזי שיר השירים

לססתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. נקדים לבאר הפסוק משכני אחריך נרוצה כי השי"ת ברוך הוא ברא ויצר הכל בכדי להשרות שכינתו בתחתונים, והוא על ידי שבני ישראל מקשרים ומיחדים מתתא לעילא ומעילא לתתא, כי זולת אתערותא דלתתא אי אפשר להמשיך הקדושה מעילא כי תמיד צריך להיות קודם אתערותא דמיין נוקבין ואחר כך ממשיכין מיין דכורין. ואף שדרכו של איש לחזור אחר אשה כמו שאמרו בעל האבידה מחזיר על אבידתו, אף על פי כן לענין אתערותא אתערותא דנוקבא קודמת. אבל בקדושת אלהותו יתברך לא שייך שיחזיר על אבידתו לכן תמיד צריך להיות ההשתוקקות ואתערותא דלתתא בכדי להמשיך מיין דכורין מעילא לתתא. ומשם בארה משכני אחריך נרוצה רצה לומר שהקב"ה אומר זאת לישראל משכני רצה לומר מן הראוי הוא שתמשיך אותי על ידי אתערותא דלתתא, אחריך נרוצה רצה לומר שהכל הוא מאתי כי אף אתערותא דלתתא הוא על ידי שהקב"ה מעורר לבם כדי להמשיך המיין דכורין. וזהו פירוש לסוסתי ברכבי פרעה, רצה לומר כמו בסוסי רכב פרעה שהראה להם דמות נקבתם בים סוף, כמו כן דמיתיך רעיתי רצה לומר שגם אתם תהיו מעוררים תמיד מתתא המיין נוקבין ולהמשיך מלעילא המיין דכורין כנ"ל והבן. נאוו לחייך בתורים צוארך בחרוזים תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף. נראה לי לפרש על פי מאמרם ז"ל אין להקב"ה בעולם הזה אלא ד' אמות של הלכה ועיקר לימוד התורה היא ללמוד תורה לשמה כמבואר בכמה מקומות, ולבא לקנות מדה זו ללמוד תורה לשמה הוא על ידי כמה בחינות ונזכיר קצת מהם, אחד, לראות לקשר כל ה' מוצאות הפה בכ"ב אותיות התורה ועל ידי התחברות פנימיותו לכ"ב אותיות התורה יוכל לבא לידי קנית מדה זו. ב', שיראה שתפלתו תהיה זכה וברורה בדחילו ורחימו על ידי זה יהיה יכול גם כן ללמוד התורה בדחילו ורחימו כי זה בלא זה אי אפשר. ג', שילמוד התורה בכדי להמשיך על ידה השפעות טובות בעומם ולא ח"ו לעורר הגבורות רק להמשיך החסדים מגולים ורחמים פשוטים. והשלשה מדות ההם מרמז להן הפסוק הזה נאוו לחייך בתורים רצה לומר לבא לידי קנית מדה ללמוד תורה לשמה שתהיה נאה ומקובלת, צוארך בחרוזים רצה לומר חרוז הוא מלשון יחוד שנתיחד כמה דברים שנחרזים בפתיל אחד היינו ליחד ולקשר הה' מוצאות הפה עם הכ"ב אותיות התורה. גם ליחד התורה ותפלה כנ"ל. תורי זהב נעשה לך וזהו הבחינה השלישית הנ"ל לבא ללמוד התורה שתהיה ברורה וזכה כזהב טהור עם נקודות הכסף רצה לומר ללמוד בכדי להמשיך חסדים שכסף מרמז לחסד:

ספר מאור ושמש - רמזי שיר השירים

בגמרא אמר רבי יהודה שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע כשהיו מהלכין בדרך מפני מה אסרו גבינות נכרים וכו' השיאו לדבר אחר אמר לו ישמעאל אחי איך אתה קורא כי טובים דודיך או כי טובים דודייך אמר לו כי טובים דודייך אמר לו אין הדבר כן שהרי חבירו מלמד עליו לריח שמניך טובים. וצריך להבין למה דוקא השיאו לפסוק זה. ונראה לרמוז בזה הן אמת מי שזוכה ללמוד תורה לשמה הוא דבר טוב מאד ומכל שכן מי שזוכה ללמד, אך לא זהו עיקר עבודה מה שנראה בעליל לארץ שהוא עוסק בתורה ועבודה אלא גם בעת שאינו עוסק ואינו עושה שום דבר יהיה לבו בוער כרשפי אש אהבה ויראה, ומאיש אשר כזה יכולים ללמוד אהבת ה' ויראת ה' אף כשאינו שומע ממנו שום דבר רק בראיה בעלמא שהוא רואה אותו אף שאינו אומר לו שום דבר נכנס בו רוח אחרת ונתלהב נפשו לעבודת ה'. וזהו שאנו רואים לפעמים יש חכמים גדולים בתורה ואינם מקובלים בעיני הבריות ללמוד מהם ויש אנשים אשר הם אינם גדולים כל כך וכולי עלמא אזלי בתרייהו ומשתוקקים מאד לשמוע מהם איזה דבר ושותים בצמא את דבריהם, זהו מחמת שתמיד תוקד בהן אש של יראה ואהבת יוצרם. וזהו שמצינו בגמרא שחז"ל כשגזרו על איזה דבר לא גילו הטעם עד תריסר ירחי שתא מפני שהם היו דבוקים תמיד בו יתברך נתקבל דבריהם אף כשלא נתנו טעם לדבריהם. וזה הסימן הוא מובהק מאיזה איש ללמוד תורה מפיהו אם הוא מקבל ממנו עבודת השי"ת אף כשלא אמר לו שום דבר ואינו רואה ממנו שום עובדא רק כשרואהו נתלהב לבו בקרבו לעבודת ה' ילמוד תורה מפיהו שזאת היא לאות שהוא עובד תמיד את השי"ת במחשבתו באהבה עזה לכן יכול להדריך במחשבתו את כל באי עולם בדרך הטוב והישר. ואיתא בזוהר הקדוש שהלוים הם בחינת יין שיין הוא רמא קלא לכן נבחרו הלוים לשיר, וכהן הוא בחינת שמן ששמן הוא בחשאי אף כשהורק מכלי לכלי לא נשמע קולו. וכן הוא עבודת כהן שעושה יחודים במחשבתו ומקשר העולמות העליונים עם עולמות התחתונים בעבודת הקרבנות:

ספר מאור ושמש - רמזי שיר השירים

וזהו פירוש המשנה שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע מפני מה אסרו גבינות עכו"ם רצה לומר שהיה רבי ישמעאל רוצה שרבי יהושע יאמר לו הטעם של דבר והשיב לו רבי יהושע שאין זה עיקר לידע הטעם רק העיקר הוא לידע מאיזה הרב נשמע הדבר ההוא ואינך צריך לידע הטעם כי בודאי חכמי המשנה הם צדיקים גדולים ועבודתם גבוה כל כך שתמיד מחשבתם דבוקה בו יתברך שמו ותמיד בוער בלבם אהבת השי"ת לכן נתקבלו דבריהם אף שלא גילו הטעם של דבר, לכן השיאו לדבר זה אמר לו ישמעאל אחי איך אתה קורא דודיך או דודייך וחוץ מה שאמר לו פירוש הפסוק רמז לו גם כן בדברים אלו שהאהבה שאנו אוהבים להשי"ת צריך להיות גבוה יותר מיין דהיינו מבחינת יין שהוא רמא קלא רק שהאהבה תהיה תקוע כל כך בלבו עד שמגודל האהבה לא יוכל לשקוט ולנוח מחשבתו אפילו רגע אחת רק תמיד תהיה מחשבתו דבוקה באהבת הבורא ברוך הוא, שהרי חבירו מלמד עליו לריח שמניך טובים ושמן הוא בחשאי וזאת היה בחינת כהן שהיה עבודתו במחשבתו שהיה עושה יחודים גדולים במחשבתו ומקשר עולמות העליונים עם עולמות התחתונים ועבודת כהנים היתה גבוה יותר מעבודת הלוים שהם בחינת יין לכן אינך צריך לידע הטעם כי דבריהם הם גחלי אש אהבה ומחשבתם דבוקה בו יתברך שמו ותמיד בוער בלבם אהבת השי"ת לכן נתקבלו דבריהם אף כשלא גילו הטעם שלהם כנ"ל והבן:

ספר מאור ושמש - רמזים לז' של פסח

וישב הים לפנות בוקר לאיתנו ומצרים נסים לקראתו וינער ה' את מצרים בתוך הים וגו'. ודרשו חז"ל לאיתנו לתנאו הראשון שהתנה הקב"ה עם הים בשעת הבריאה שיבקע לפני בני ישראל כשיצאו ממצרים. ולכאורה אינו מובן הלא הים נבקע לפני בני ישראל בלילה ואז קיים תנאו ולא לפנות בוקר כששב על המצרים ואיך שייך לומר וישב הים לפנות בוקר לאיתנו לתנאו הראשון. גם יש לדקדק על שאמר הכתוב ומצרים נסים לקראתו למה היו נסים לקראתו אדרבה היה להם לברוח להלן ממנו, וכי תאמר שזאת היה בלא דעת שהמם ה' להם מהומה גדולה וניטל מהם הדעת הלא מה שאמר הכתוב ויהם את מחנה מצרים זה היה קודם לכן כמו שכתוב וינהגהו בכבדות. ונראה בזה על פי מה דאיתא בגמרא עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות פי האתון ופי הארץ ופי הבאר והכתב והמכתב והלוחות וקבורתו של משה רבינו ע"ה ואילו של אברהם אבינו וכו'. וצריך להבין למה נבראו אלו עשרה דוקא בערב שבת בין השמשות. עוד קשה הלא כל אלו לא נבראו בערב שבת בין השמשות אלא כדי בעת כשיתגלה כל אחד בעתו לא יהיה אז התחדשות הבריאה כי אין חדש תחת השמש קשה למה עשה הקב"ה לשנות סדר הבריאה. ונראה בכל זה דהקב"ה ברא כל העולמות כולן להללו ולשבחו שידעו מהבורא ברוך הוא ועד עולם העשיה כל הברואים כולן יודעים ממציאותו יתברך ובעולם העשיה נתגשם העולם ויוכלו הנבראים לבא לידי שכחת מציאותו יתברך שמו חלילה, וכל זמן שהוא בעולם הגשמי יותר הוא נתגשם יותר. ואפילו האדם יוכל לישא עליו בימי נערותו עול תורה יותר כי אז עדיין לא האריך ימים על העולם הגשמי ולא נתגשם כל כך עדיין שישכח לגמרי מהבורא יתברך, ובימי זקנתו שרואה שהוא מאריך ימים כסבור שלעולם יחיה והכל הוא דרך הטבע ועולם כמנהגו נוהג כמו שאנו רואים שלעולם החמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב וכן הלבנה מהלכת בכל חדש בשוה. ושמעתי מאדמו"ר הקדוש המנוח מו"ה אלימלך זצוק"ל על פסוק הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי כלומר מחמת שאני זקנתי והארכתי ימים בזה העולם על ידי זה לא ידעתי יום מותי פירוש אינני זוכר את יום המיתה שמדומה בעיני שאחיה לעולם וזה דרך הטבע שעולם כמנהגו נוהג. וזאת הוא תורת האדם ומכל שכן דברים גשמיים כמו דוממים או צומחים או בהמות וחיות שאין להם שום שכל בודאי כל שהם יותר בזה העולם נתגשמו יותר, לכן אחר שגמר מלאכת שמים וארץ ביום הששי ואז ירדה קדושה העליונה של שבת ואז ידעו כל הנבראים כולן מאחדותו יתברך שמו שהוא בראם וכל זמן שהם זוכרים את הבהירות העליון הם עושים רצונו יתברך שמו, אבל לכשיתרבו הימים בעולם ויבא לידי שכחה חלילה מהבהירות שהיה אז יוכל להיות שיעברו רצון הבורא חלילה שיתדמה להם שאין מי שימשול בהם אלא עולם כמנהגו נוהג, לכן גזר הקב"ה אז בעת ההיא תיכף אחר הבריאה על כל הנבראים כולם כשירדה הקדושה העליונה כשיבואו לידי שכחה לאחר זמן יזכירו את עצמן מהבהירות העליון שהיה אז בערב שבת בין השמשות וירגישו בעצמן גם עתה הבהירות כמו שהיה אז, ואף לאחר זמן יזכירו זאת עד סוף כל הדורות. לכן ברא אלו עשרה דברים בערב שבת בין השמשות מפני שעשרה דברים אלו הם בטבע גשמיים מאד האתון הוא גשמיי עב שבבהמות וכן פי הארץ וכן כולם, וברא את אלו בערב שבת בין השמשות דוקא כדי שאז ישיגו גם הם הקדושה העליונה כדי לאחר שיתרבו הימים ויבואו לידי שכחה יזכירו גם הם את עצמם בהירות ההוא שהיה אז בערב שבת בין השמשות כשירדה קדושה של שבת. וכל אחד ואחד בזמנו בעת שיבואו לידי שכחה יזכיר את עצמו הבהירות ההוא ובשעת מעשה שהזכירו את עצמן מהבהירות היו משתוקקים מאד ובאו לגדלות שכל ונעשו רוחני כמו האתון שהיה לו אז שכל לדבר ומעת ההוא והלאה הוא זוכר זאת עד סוף העולם ואינו עובר על רצונו יתברך שמו, וגם כל הבהמות זוכרים הארה זו ואינם עוברים על רצונו יתברך שמו, וכן כל העשרה דברים כיון שבאו לידי שכחה הזכירו את עצמן הבהירות ההיא ובשעת מעשה נעשה רוחני וניתנה התורה על לוחות האבן מן השמים ומאז והלאה כל הדוממים זוכרים זאת ועושים רצון הבורא עד סוף העולם. וכן אילו של אברהם אבינו בשעה שהזכיר את עצמו הבהירות ההוא רץ בעצמו להקרב על גבי המזבח שעשה אברהם אבינו ואחר כך הוא זוכר זאת עד סוף העולם. וכן הוא בכל הנבראים בשעה שהיו באים לידי שכחה הזכירו את עצמן מהבהירות ההוא של ערב שבת בין השמשות של מעשי בראשית ובשעת מעשה הם משתוקקים מאד ומאז והלאה הם זוכרים זאת עד סוף העולם והם עושים תמיד מאז והלאה רצון הבורא ברוך הוא. וכן היה בים שאיתא במדרש שהים לא רצה להבקע לפני בני ישראל וזאת היה מחמת שבא לידי שכחה וסבור שיוכל לעשות מה שהוא רוצה ושכח שהוא יתברך שמו הוא אדון העולם והכל יכול:

ספר מאור ושמש - רמזים לז' של פסח

ושמעתי בשם הרב הקדוש המנוח דק"ק ניקלשבורג ז"ל על המדרש בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה דהיינו שמלאכי השרת בקשו לומר שירה כדי שישמעו מצרים נעימות הקול שלהם ותצא נשמתם כמו שהיה בסנחריב וחיילותיו ששמעו שירה ממלאכי השרת ויצאה נשמתן אמר הקב"ה מעשי ידי טובעים בים כלומר שהמצריים טבעו את מעשי ידי שהם ישראל בים דהיינו שהשליכו אותם ליאור וצריך אני להפרע מהם מדה כנגד מדה שיטבעו בים. והים לא רצה להקרע לפני בני ישראל ששכח ממציאות הבורא הזכירו הקב"ה התנאי שגזר עליו בששת ימי המעשה ועל כל הנבראים לכשיבואו לידי שכחה אזי יזכירו את עצמן מהבהירות העליון שהיה אז בערב שבת בין השמשות כשירדה הקדושה העליונה של שבת, וכיון שהזכירו הקב"ה זאת השיג הים גם עתה הבהירות ההיא וזכר שלא נברא העולם אלא בשביל ישראל והיה משתוקק ורצה לעשות רצון הבורא יתברך שמו ונקרע לפניהם, ואף לאחר כך לפנות בוקר נשאר בו רשימו של האור ההוא ובני ישראל שהיה להם הכנה לזה היה בהם כח לסבול האור ההוא ואדרבה שהשיגו אז השגה גדולה, ומצריים לא היו יכולים לסבול אפילו הרשימו שנשאר בים מן האור ההוא והיו נסים לקראתו ומשתוקקים לאור ההוא ולא היה בהם כח לסבול ונתבטלו מן המציאות ויצאה נשמתן. וזהו ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה ודרשו ז"ל שהיה אור לישראל וחשך למצרים פירוש אותו אור שהיה מאיר לישראל היה חשך למצרים שלא יכלו לסבול את האור ההוא:

ספר מאור ושמש - רמזים לז' של פסח

ועתה נבא לפירוש הפסוק וישב הים לפנות בוקר לאיתנו פירוש שהקב"ה הזכירו לים התנאי של ששת ימי בראשית שהתנה עם כל הנבראים כשיבואו לידי שכחה יזכירו את עצמן את הבהירות שהיה להם אז בערב שבת בין השמשות וכיון שהזכירו היה משתוקק ועשה רצון הבורא ונקרע לפני בני ישראל ואף לפנות בוקר כששב היה שב לאיתנו לתנאו הראשון היינו שעדיין היה בו רשימו מאותו בהירות האור. וזהו וישב הים לפנות בוקר לאיתנו לתנאו הראשון שאף לפנות בוקר נשאר בו רשימו מאותו אור, ומצרים נסים לקראתו פירוש שהיו משתוקקים ורצים לקראת אותו אור אך לא היה בהם כח לסבול אפילו הרשימו של אור ההוא ונתבטלו מן המציאות. וזהו וינער ה' את מצרים בתוך הים פירוש שבטלו מן המציאות ויצאה נשמתם שלא היו יכולים לסבול האור שהשפיע אז הקב"ה בים כנ"ל:

ספר מאור ושמש - רמזים לז' של פסח

תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית, ודרשו חז"ל עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה. ויש לדקדק דאיתא בזוהר הקדוש תניא כל בר נש דאמר שירתא דא בכל יומא ומכוין בה זכי למימרה לזמני דאתי דהא אית בה עלמא דעבר ועלמא דאתי ואית בה יומי דמלכא משיחא. ולפי הזוהר קשה לכאורה האיך דרשו חז"ל עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה הלא אנו מצפים עוד גם על ביאה שלישית שתהיה במהרה, ובפסוק משמע נמי על העתיד כמו תפול או ידמו שמשמע על העתיד. עוד קשה כשאמרו שירתא דא עדיין לא היה אפילו ביאה ראשונה שעדיין לא נכנסו לארץ ואם כן לפי מה שדרשו חז"ל אמרו כל הפסוק כולו על העתיד לחוד ובשירה זו אית בה מעבר והוה ועתיד. עוד יש לדקדק שהתורה הקדושה היא נצחית בכל זמן ובכל עת ובכל אדם וצריכים אנו להבין מה מרמז אותנו הפסוק הזה עתה בדורנו:

ספר מאור ושמש - רמזים לז' של פסח

ונראה בזה דאיתא בכתבי האר"י ז"ל דהסדר והד' כוסות והמצות המה מרמזים על קטנות ראשון וגדלות ראשון קטנות שני וגדלות שני. ולהבין זאת מעט איך שייך זה בכל אדם וכל אדם יוכל להשיג זאת כנאמר מבשרי אחזה אלוה, נראה להבינו בדרך משל לתינוק קטן שאין לו דעת אינו ציית לאביו עד שמפחידו בשבט ומחמת פחד ההכאה הוא עושה רצון אביו אבל לציית את אביו מאהבה מזה אינו יודע כלל. ואחר כך כשנתגדל התינוק יש לו דעת ומבחין שהוא מקבל טובות מאביו ואביו מהוה אותו על העולם, הוא עושה רצון אביו מאהבה מחמת שיודע שאביו מיטיב עמו. ואף על פי כן יש לו גם כן יראה אף שאינו ירא מהכאת שבט יש לו יראות אחרות עד שבא לגדלות השכל יותר ויודע ומבין חכמתו וגדולתו של אביו אז עושה רצון אביו מאהבה מחמת גדלותו ורממותו של אביו. כן הוא בעבודת ה' בתחלה כשאדם רוצה לכנוס בפתחי תורה ועבודה צריך לשים על הלב יראת העונש אשר הוא יתברך נוקם מעוברי רצונו וזהו יראה חיצונית ולאו יראה עקרית, וזה נקרא קטנות ראשון ששכלו הוא קטן מאד להבחין גדולתו יתברך ואז הוא עדיין משוקע בקליפות ונפשו נוטה אל תאוות הגשמיות ומה שעובד את השי"ת אינו כי אם מחמת יראת העונש, וצריך האדם לשקוד על דלתי תורה ועבודה ולא ישקוט ולא ינוח עד שיצא מבחינה זו וישבר תאותו ועל ידי זה בא לגדלות השכל שהוא יודע ומבין שהקב"ה מהוה אותו בעולם וכל הטובות והחסדים הם מאתו יתברך ועובד את השי"ת מאהבה ואז נפשו זכה והחומר שלו נזדכך אך עדיין לא לגמרי ולפעמים יוכל לבא עוד לאיזה מחשבה רעה או לאיזה תאוה חלילה ועדיין יש בו אחיזה מהקליפות מעט מחמת שעובד עבור תשלום גמול וזה נקרא קטנות שני, וצריך לעבוד עבודת עבודה ולזכך עצמו יותר עד שיהיה לבו חלל בקרבו ואז נתבטל ממנו הקליפות מכל וכל וזוכה לגדלות השכל ומשיג השגות אלהותו יתברך ונעשה דבוק בו יתברך וזה נקרא גדלות שני וזהו תכלית עבודה האמיתית. ועתה אינו זוכה להשגה זו כי אם יחידי סגולה שהם עובדים עבודת עבודה ועבודת משא עד שמזדככים את עצמן מכל וכל, ואי"ה לעתיד כשיבא משיח צדקנו אז יופיע הקב"ה אור אלהותו ויתבטלו החיצונים מכל וכל ויהיה מלאה הארץ דעה את ה' ונזכה כולנו להשגת אלהותו יתברך. ומתחלה קודם שנכנס בפתחי העבודה הקב"ה מראה לו גדלות שני אבל זאת הוא רק על רגע חדא ואז הוא משתוקק מאד וצמאה נפשו אל ה' לכן אין חסידות כתחלתו, אבל אינו יודע מה זאת שעדיין הוא בקטנות השכל ותיכף נוטל ממנו השגה זו וחוזר לקטנות ראשון וצריך לתקן קטנות ראשון וזוכה לגדלות ראשון ואחר כך צריך לתקן קטנות שני וזוכה לגדלות שני. ואנו צריכים להפיל תחנתנו ולשפוך שיח לפני המקום ברוך הוא שהוא יתברך יפיל על החיצונים אימה ופחד ויתבטלו ממנו ונוכל לזכות ולבא לגדלות ראשון ולגדלות שני ולא נצטרך ללחום מלחמה הקשה מלחמת היצר. לכן היה במצרים שהיו בני ישראל בגלות תחת יד מצרים ופרעה ועמו היו מושלים בהם והיו בני ישראל משוקעים בטומאת מצרים והיו בקטנות השכל מאד מחמת שקליפות מצרים היו מסכים ומבדילים, ובליל ראשון של פסח הופיע הקב"ה אור בהירות אלהותו יתברך על העולם ונתבטלו החיצונים ואז השיגו ישראל השגת אלהותו יתברך שמו ותיכף ניטל מהם השגה זו וחזרו לקטנות ראשון ובאים לספירה, וזאת היתה כונת הספירה שהיו מזדככים את עצמן והיו מתקנים הקטנות ראשון ובאים לגדלות ראשון ואחר כך היו מזדככים את עצמן יותר והיו מתקנים קטנות שני וזכו לגדלות שני במתן תורה. וזהו כונת הפסוק תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה פירוש שהקב"ה מפיל על החיצונים אימה ופחד והם נופלים מן האדם וזוכה לגדלות ראשון וזהו עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה היינו שיבא תחלה לגדלות ראשון ואחר כך כשזוכה האדם לגדלות ראשון אף על פי כן עדיין יש בו אחיזת החיצונים מעט והקב"ה מפיל עליהם אימה ופחד והם נופלים ממנו מכל וכל וזוכה לגדלות שני וזהו עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה דהיינו גדלות שני. והשתא אתי שפיר שיש בפסוק זה מעבר והוה ועתיד שכן היה במצרים וכן הוא עד סוף כל הדורות והבן:

ספר מאור ושמש - פרשת אחרי מות

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו. ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש וגו' בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה וגו' ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעולה וגו' והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה וגו'. וצריך להבין מה ענין סמיכות עבודת יום הכפורים למיתת בני אהרן, גם צריך להבין שאמר הפסוק ואל יבא בכל עת אל הקדש בזאת יבא אהרן משמע שלא יבא אלא כסדר הזה אבל בסדר הזה יוכל לבא בכל עת שירצה, וכן איתא במדרש רבה אמר רבי יהודא בר סימון צער גדול היה לו למשה בדבר זה אמר אוי לי שמא נדחף אהרן אחי ממחיצתו יש עת לשעה וכו' אמר הקב"ה לא כשם שאתה סבור אלא בכל שעה שרוצה ליכנס יכנוס רק שיכנס כסדר הזה. הרי לך בפירוש שכסדר הזה היה יכול לכנוס בכל שעה שרוצה, ואחר כך כתיב אחת בשנה שמשמע אחת בשנה דוקא ולא יותר:

ונראה בזה בהקדם מה דאיתא באבות עשה מצוה אחת מכריע כל העולם כולו לכף זכות. ולהבין זאת איך יכול אדם אחד להכריע את כל העולם כולו לכף זכות. ונראה דהנה כל ישראל הם מקושרים יחד בקשר חזק ואמיץ באחדות גמור וכולם הם משורש אחד כמו שכתוב באיוב איפה היית ביסדי ארץ וגו' ודרשו חז"ל שכל נשמות ישראל היו תלוים באיפה של אדם הראשון מהן במוח מהן בחוטם בעיניו בלב בידים ברגלים בשערות לאין מספר וכל נשמה הוא קומה שלימה וכן יהיה לעתיד כשיתוקן הכל וכן היה קודם שחטא אדם הראשון. ואחר כך כשחטא אדם הראשון נפלו בשבירה ונפלו מהנשמות קדושות ניצוצין קדישין בדומם ובצומח ובחי ובמדבר, ולכל שורש נשמה יש כמה אלפים רבבות ניצוצין וצריך האדם לתקן שורש נשמתו ולהעלות כל הניצוצים השייכים לשורש נשמתו ובמה שהוא מזדכך נפשו ועושה מעשיו לשמים הן בדירה והן בכלים בזה הוא מעלה הניצוצים שהם בדומם, ואחר כך כשהוא זוכה לרוח הוא מעלה הניצוצים שבצומח. ואחר כך כשזכה לנשמה אז הוא מעלה הניצוצים שבחי, והכל על ידי תשובה וכשזוכה ליחידה אז עדיין צריך לתקן איזה פניה דקה שהיה לו בעבודת הקודש בתורתו או באיזה מצוה ובמה שעושה תשובה על זה הוא מעורר בתשובתו את האנשים השייכים לשורש נשמתו גם כן שיעשו תשובה אף שהם עדיין צריכים לתקן מעשיהם יותר מכל מקום הואיל והם משורש נשמתו מעורר אותן על ידי תשובתו הרמה. וזהו שאמרינן בגמרא שהיה זה בן גילו של זה דהיינו שהיו שניהם משורש נשמה אחת ובמה שהוא מקרב אותן לעבודת ה' בזה הוא מעלה אותן הניצוצים שבמדבר וכל עוד שאינו מעלה כל הניצוצין השייכים לשורש נשמתו מוכרח לבא בגלגול פעם אחרת עד שמתקן כל הניצוצים השייכים לשורש נשמתו ומי שיש לו נשמה שאין לה ניצוצים לתקן אינו יכול לקרב בני אדם לעבודת ה'. וזהו שאמרינן בגמרא אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה מאחוריו היינו שהנשמה שלו יש

לה ניצוצים קדושים שנפלו בשבירה והוא צריך להעלותן, איש אשר כזה יכול לקרב בני אדם לעבודת ה' שהם משורש נשמתו שצריך לתקן נשמתו כראוי. אבל אם אין לנשמה שלו ניצוצים לתקן זה אינו יכול להיות פרנס על הציבור. גם אין מאריך ימים אלא עד שמתקן נשמתו והוא במהרה יכול לתקן נשמתו לבדו, אבל איש אשר צריך להעלות ניצוצי נשמתו יכול לקרב בני אדם לעבודת הבורא ברוך הוא על ידי תשובתו הרמה על איזה פניה או על איזה התפארות דקה מעורר אותן גם כן שיעשו תשובה. וזהו כל העושה מצוה אחת מכריע כל העולם כולו לכף זכות שמעורר אותם ומקרבן לעבודת ה' אך איש אשר כזה שיש בכחו לקרב נשמות ישראל לעבודת ה' צריך ליזהר שלא יקרב אלא מבקשי ה' שרוצים ליכנס בפתחי תורה ועבודה ועל כל פנים אותן אנשים שהם מתחרטים לפעמים מעצמן על מעשיהם בלתי טובים, אבל הרשעים שמעולם לא עלה בלבם שום הרהור תשובה את אלה לא יקרב כי הם מבלבלים עבודתו הגבוה ומעכבים אותו מלכנוס לקדושה:

ומזה נבא לביאור הכתובים וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו, פירוש שנשמת נדב ואביהוא היו נשמות גבוהות שלא היו להם ניצוצים שנפלו בשבירה והיו מתקנים אותן במהרה לכן לא האריכו ימים, אבל נשמתו של אהרן היו לה ניצוצים הרבה לכן על ידי עבודתו הגבוה ועל ידי תשובתו הרמתה היה מקרב אותן לעבודת ה' ועל ידי שהיה מתקן אותן האנשים ומקרב אותן לעבודת הבורא ברוך הוא השיג קדושה עליונה יותר שהיה מתקן בזה את נשמתו יותר שהן היו משורש נשמתו. והזהיר הכתוב אותו שלא יקרב אלא אותן החפצים לבקש דרכי ה' ומתחרטים על מעשיהם הרעים מעצמן לפעמים אבל לרשעי הדור שמעולם לא עלה על רעיונם כלל שום הרהור תשובה את אלה לא יקרב אלא אותן החפצים לבקש דרכי ה' כנ"ל. וזהו דבר אל אהרן אחיך שבכחו לקרב נשמות ישראל אל הקדושה, ואלמו, ואז עת אל הקודש פירוש שלא יהיה סבור שבכל עת שיקרב איזה בר ישראל אפילו לרשע גמור שמעולם לא הרהר בתשובה יכנס אל הקדושה, לא בכל עת שיקרב אנשים יכנס אל הקדושה אלא בזאת יבא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה, ורצה לומר על פי מה שאמרו חז"ל שהפר בא לכפר על הכהנים ועל טומאת מקדש וקדשיו וכן השעירים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו, וגם כאן יש לרמוז שיבא אל הקודש על ידי תשובה על טומאת מקדש דהיינו על איזה פניה ומחשבה זרה שהיה לו באיזה עבודה מעבודת הקודש בתורה או בתפלה או באיזה מצוה ועל ידי זה היה מקרב גם מאת עדת בני ישראל שרצונם להתכפר בכפרת שעירי עזים דהיינו שהם עושין תשובה על כל פנים לפעמים על טומאת מקדש מהתורה ומהתפלה ועל מעשיהם הבלתי הגונים אבל אם יקרב לרשע עריץ על ידי זה לא יכנס להקדושה. וזהו פירוש המדרש רבה הנ"ל לא כשם שאתה סבור אלא בכל שעה שרוצה ליכנס לפני יכנס אלא שיכנס כסדר הזה דהיינו שלא יקרב כי אם אותם המשתוקקים לכנוס בדרכי תורה ועבודה ומתחרטים על מעשיהם לא טובים. ומה שאמר הכתוב אחת בשנה היינו שביום הכפורים היה יכול לקרב אל הקדושה אפילו הריקנים שבהם כי אז יש התעוררות תשובה על כולם. אבל בכל עת לא יוכל לבא אל הקודש רק על ידי שיקרב המצפים אל הקדושה ומתחרטים על מעשיהם הבלתי הגונים והבן:

או יאמר וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו וגו'. נראה לפרש דהנה איתא בגמרא בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרים זה את זה שכתוב כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת ופעם כתיב ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עודנה, ותרצו בגמרא עי"ש. ונראה לפרש על פי זוהר הקדוש וכמדומה שכך פירש הזוהר הקדוש זה הפסוק דהנה איתא בספרי האר"י הקדוש על זה הגמרא אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף איתא שם שעדיין לא יצאו כל הנשמות מהחדר הנ"ל כי כל הנשמות שהם בזה העולם הם כולם נשמות בסוד הגלגול שצריכים כל הנשמות לתקן מה שפגמו בגלגולים שעברו, ויש נשמות הרבה שנתגלגלו פעמים הרבה עד אין שעור כי אם חסר אפילו מצוה דרבנן צריך להתגלגל עבורו לתקן נמצא אותו נשמה שבא בסוד הגלגול זה הנשמה בכל פעם בעת הסתלקות מזה העולם טועמת טעם מיתה וכשנבראת פעם אחרת לתקן מה שפגמה בגלגול הקודם ונקצב לה כמה שנים להיות בזה העולם עד שתתקן מה שצריכה לתקן בזה הגלגול ובעת שתיקנה הצריך לה מסתלקת מזה העולם וטועמת טעם מיתה וכן בכל עת שתבוא לזה העולם כל פעם ופעם טועמת טעם מיתה, ועד עתה לא נבררו כל הנשמות לתקנם מכל וכל ויש נשמות שתקנו כל צרכם בזה העולם עד שורשם למעלה וזאת הנשמה אינה צריכה שוב לבא בזה העולם בסוד הגלגול ואינם טועמים טעם מיתה עוד, רק יכולה לבא בזה העולם בסוד העיבור באיזה צדיק לסיוע לעבודת השם ולגלות לו סודי התורה וזה גם כן נחת רוח לנשמה בגן עדן שמסייע לעבוד ה' בזה העולם אבל זאת הנשמה שבאה בזה העולם בסוד העיבור אינה טועמת שוב טעם מיתה כי יכולה ללכת מזה הצדיק בכל עת שתרצה ובפרט כשתקנה מה שהיה צריך לצדיק הזה אזי הולכת מאתו אפילו כשהצדיק עדיין בחיים חיותו, וזהו פירוש הפסוק הנ"ל ושבח אני את המתים שכבר מתו רצה לומר אותם מתים אשר מתו זה שנים רבות ולא באו שוב לגלגול בזה העולם זה המתים בודאי יש להם שבח הרבה שבודאי תיקנו כל הצריך להם ולא יצטרכו להתגלגל עוד וזהו יש להם שבח מהחיים אשר המה חיים עודנה שהחיים אלו אינם יודעים אם לא יבואו עוד הפעם לזה העולם בסוד הגלגול ויצטרכו לטעום טעם מיתה כמה פעמים וכמדומה לי שזה הפירוש בעצמו כתוב בזוהר הקדוש:

והנה איתא שנדב ואביהוא היו נשמות גדולות וצדיקים גמורים, ועיין באור החיים בפירושו שכתב על בקרבתם לפני ה' שמיתתם היה בסוד עלית נשמה עי"ש. והנה מצינו אצל פנחס בקנאו קנאת ה' במעשה זמרי פרחה נשמתו ממנה בזו הרגע ונתלבשו בו נשמות נדב ואביהוא בסוד העיבור. ואיתא פנחס זה אליהו, ומצינו שאליהו לא מת ולא טעם טעם מיתה וקבורה. וגם איתא בכונות על פסוק אנא ה' הושיעה נא שיש לכוין בתיבת אנ"א א'ליהו נ'דב א'ביהוא שראשי תיבות אנ"א הם שלש נשמות אלו. ויש לומר הפירוש מחמת שהם תיקנו כל צרכם בעת שהיו בעולם ולא היו צריכים לבא שוב בסוד הגלגול בזה העולם רק בסוד העיבור ונשמה שבא בסוד העיבור אינה טועמת שוב טעם מיתה רק מסייע לעבוד ה' בזה העולם והולכת ממנו בעת שתרצה על כן נדב ואביהוא ואליהו לא מתו שוב רק באו בזה העולם בסוד העיבור:

וזהו פירוש אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפי ה', רצה לומר כיון שמתו בפעם הזאת היה שוב אחר מיתתם שלא מתו עוד הפעם כי לא באו שוב בגלגול לטעום עוד הפעם טעם מיתה רק בפעם הזאת היה אחרי כל מיתתם שלא מתו עוד הפעם רק באו בסוד העיבור. וזהו ושבח אני את המתים שכבר מתו כנ"ל רצה לומר שלא יצטרכו עוד לטעום טעם מיתה. ואם ח"ו שגיתי ה' יכפר עון:

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקותיהם לא תלכו את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה'. יש לדקדק מה זה לשון ללכת בהם מה לשון הליכה שייך בשמירת המצות. ונראה לפרש הפסוקים אלו דהנה מצינו שאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב היו מחזרים בכל העולם כולו כמעט אולי ימצאו איש אשר רוח ה' בו למען ילמדו ממנו עבודת ה' והיו נוסעים ממקום למקום וממדינה למדינה עבור זאת עד שזכו שמלאכי מעלה היו לומדים עמהם תורה. ומצינו שאברהם אבינו שלח את יצחק בנו לבית מדרשו של שם ועבר וגם יעקב נטמן י"ד שנים בבית מדרשם כדי ללמוד תורה מפיהם כי אי אפשר לידע מאחדותו יתברך אלא על ידי זה שישמש לרב שדומה למלאך ה' צבאות, ובלא זה אפילו אם יתנהג בכל מיני קדושות ופרישות לא ישיג אחדותו. ואל יאמר האדם מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו להיות שר ושופט עלי להדריכני בנתיב המצות ואני גדול ממנו, רק ישפיל עצמו עד לעפר ויכתת רגליו וישמש את רבו אשר הוא מורה לו הדרך אשר ילך בו לעבודת הבורא. כי בעונותינו הרבים זאת היה גלות מצרים על אשר לא רצו לקבל את משה רבינו לרב עליהם כמו שכתוב מי שמך לאיש שר ושופט עלינו והוצרך משה לברוח משם, ואף לאחר כך כשהלך בשליחותו של מקום אמרו לו ירא ה' וישפוט וגו', ואלמלי קבלו עליהם את משה רבינו תיכף מתחלה שידריך אותם לעבודת השי"ת היו נגאלים קודם והיו יוצאים בקדושות עליונות יותר, וגם אחר כך כשבאו לארץ הקדושה היו פונים איש לכרמו ואיש לזיתו ולא חשו להקביל פני רבם להורות להם הדרך ילכו בה. וגם מצינו בפנחס ויפתח שנהגו שרירות בעצמן ולא רצו זה לילך אצל זה והיצר הרע היה מתגבר והולך בזה עד שלא רצו לקבל תוכחה מהנביאים אדרבה שהצדיקים האמיתיים היו מסתירים את עצמן כמו שכתוב לא אהיה חובש, וזאת היה עיקר חטא שלהם שהיו ממאסין באותן הצדיקים שהיו מחמירים עליהם עבודת ה' והוכיחו אותן ובחרו באותן שהיו מיקל להם עבודת ה' ועל ידי זה נחרב בעונותינו הרבים מקדש ראשון ושני, ובעונותינו הרבים עדיין השטן מרקד רח"ל שעוזבים את אנשי אמת ומדבקין עצמן לאותן המקילין בעבודת ה' וישימוהו לרב ולקצין עליהם ובאמת בלתי אפשר להשיג ולידע על נכון מהשי"ת כי אם על ידי שילך להצדיקים האמיתיים ולקדושים אשר בארץ המה מהם יוכל לידע דרכי ה' באמת ובאיזה דרך ישכון אור:

וזהו פירוש הפסוקים וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה', פירוש שעיקר עבדות הוא להשיג אחדותו יתברך שמו ועל ידי מה יוכל האדם להשיג השגה זו אמר הכתוב כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו שהיו עוזבים למשה רבינו ולא קבלו מוראו עליהם, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ששם גם כן היו מבזים את הצדיקים האמיתיים ומקבלין אותם אנשים לרב וחשוב אלו שהיו מקילין להם בעבודת ה' ככה לא תעשו, רק את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם פירוש שתלכו אחר הצדיקים האמיתיים שהם מורין לכם לשמור משפטי וחוקותי אני ה' אלהיכם פירוש על ידי צדיקים אלו תוכלו להשיג אחדותו יתברך שמו כנ"ל והבן:

או יאמר את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם. נראה לפרש על פי פשוטו על פי מה דאיתא בגמרא בבא בתרא אלמלי זכו ישראל לא ניתן להם רק תורה שבכתב וספר יהושע בלבד. וצריך להבין כי איתא בהיפך רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, ומה זכות זאת שלא היה להם כי אם תורה שבכתב וספר יהושע בלבד:

ונראה לקרב זאת אל השכל דהנה מצינו שאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב וי"ב שבטי י"ה עבדו ה' בכל לבם ולא היה להם תורה כלל הגם שמצינו שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה צריך להבין זאת. אך האמת הוא כך שעיקר בריאת העולמות היה רצון הבורא ברוך הוא וברוך שמו בשביל שיתגלה מלכותו בעולם על כל הנבראים שבעולם. והנה אבותינו הקדושים היו חוקרים ודורשים זאת מעצמם בעומק שכלם והשכלתם ודרישתם בכל ברואי העולם עד שבאו מעצמם אל מציאותו יתברך שמו מחמת גודל תשוקתם וחקירותם שחקרו ודרשו היטב תמיד בכל עודם את ה' ומצאו אותו מלא כל הארץ כבודו, ומחמת גודל פרישותם וחוזק שכלם על כן לא היו צריכים שהקב"ה יתן להם התורה כי עיקר נתינת התורה לישראל לא היה רק לידע מציאותו יתברך שמו על ידי התורה הקדושה, והם באו לזאת ההשגה בלא נתינת התורה להם רק מעצמם מחמת הזדככותם וקדושתם נתגלה להם אלהותו יתברך שמו. אבל אחר שנתמעטו הדורות ונחלש כח שכלם להשיג מציאות אלהותו מעצמם מחמת שבאו בגלות מצרים ונתערבו בגוים נתמעט שכלם לחפש ולחקור ולדרוש מציאות אלהותו יתברך שמו מעצמם אז הוצרך הקב"ה להתגלות להם מציאותו על ידי אותות ומופתים ונתינת התורה בפומבי כדי לבא לידי מציאות אלהותו יתברך שמו ולקבל עול מלכותו יתברך על ידי עסק התורה והלואי והלואי:

וזהו פירוש הגמרא אלמלי זכו ישראל רצה לומר שיהיה שכלם חזק כל כך כמו האבות הקדושים שהיו חוקרים ודורשים אחר מציאות אלהותו יתברך לא היה נותן להם רק תורה שבכתב וספר יהושע בלבד כי היה די להם על ידי תורה שבכתב וספר יהושע בלבד להשיג אלהותו ומציאותו יתברך, אבל לא זכו ונתמעט בכל דור ודור יותר השכל והתשוקה לדרוש ולחקור אחר מציאות אלהותו על כן הוצרכו הדורות לכתוב בכל דור ודור פירושי התורה כדי להבין התורה כדי שיהיה יכול לבא על ידה השתדלות העסק התורה לבא קצת למציאות אלהותו יתברך ולקבל עול מלכותו יתברך, נמצא עיקר כונת נתינת התורה לישראל לא היה רק שידעו כולם מציאות אלהותו יתברך ויקבלו עול מלכותו עליהם תמיד. וזהו פירוש הפסוקים הנ"ל את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה', רצה לומר שעל ידי שמירת המשפטים וחוקים תבאו להשגת אלהותו יתברך וידעו שאני ה' אלהיכם וזהו ללכת בהם שתבאו להשגת אלהות כי על ידי הליכה בא האדם למקום מבוקשו שרוצה ללכת שם לכך נקרא השגת אלהות בשם ההליכה כמו שמצינו והתהלכתי בתוככם כך הכונה גם כאן ללכת בהם רצה לומר להשיג בהם שאני ה' אלהיכם:

או יאמר על פי שאמרו חז"ל על פסוק והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים והתהלכתי בתוככם אטייל עמכם בגן עדן יכול שלא תהיו מזדעזעים ממני תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים, שיהיה מוראי עליכם ותזדעזעו ממני. והנה זה ידוע שעיקר עבודת האדם להבורא ברוך הוא הוא מאהבה כי לית פולחנא כפולחנא דרחימתא, כן איתא בזוהר הקדוש שעיקר העבודה הוא האהבה הגם שצריך האדם להקדים מדריגת יראה קודם מדריגת אהבה אבל אינו עבודה עיקרית רק עבודת אהבה היא העיקר. ואחר עבודה זאת רצה לומר כשבא אדם לעבודה זאת לאהוב ה' ולעבוד אותו מחמת גודל תשוקתו יתברך ואהבתו אחר כך בא למדריגת יראת הרוממות יראת הבושה הגדולה מפני גדולתו ורוממותו כדאיתא בספרים הקדושים. וזהו פירוש הפסוקים הנ"ל את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם, רצה לומר שתעשו המצות מאהבה ותענוג ושעשועים בהתורה ומצות כמו שפירשו והתהלכתי בתוככם רצה לומר אטייל עמכם בגן עדן כי הטיול נקרא הליכה וזהו ללכת בהם רצה לומר שתעשו מאהבה ותענוג שיהיה בעיניכם כטיול שנקרא הליכה ואף על פי כן אף על פי שתבואו למדריגה זו לאהבה רבה שנקרא הליכה וטיול אף על פי כן תדעו שאני ה' אלהיכם רצה לומר תהיו גם כן יראים ממני כנ"ל:

ספר מאור ושמש - הפטרת מחר חודש

ויאמר לו יהונתן מחר חדש ונפקדת כי יפקד מושבך ושלשת תרד מאד ובאת אל המקום אשר נסתרת שם ביום המעשה וישבת אצל האבן האזל ואני שלשת החצים צדה אורה לשלח לי למטרה והנה אשלח את הנער לך מצא את החצים אם אמר אומר לנער הנה החצים ממך והנה קחנו ובואה כי שלום לך ואין דבר חי ה' ואם כה אמר לעלם הנה החצים ממך והלאה לך כי שלחך ה' וגו'. ובסוף כתיב ודוד קם מאצל הנגב וגו' ויבכו איש את רעהו עד דוד הגדיל. הדקדוקים רבו למעלה. א', כתיב ונפקדת כי יפקד מושבך, ופירש רש"י ז"ל ונפקדת ונזכרת, קשה מפני מה לא כתיב ונזכרת, כי תיבת ונפקדת תופס גם כן לשון חסרון ומתראה כאילו הלשון כפול ונפקדת כי יפקד וגו'. ב', מהו תרד מאד. גם מה שאמר הכתוב ובאת אל המקום אשר נסתרת שם ביום המעשה, אינו מובן כלל איזה יום המעשה. ונראה לרמוז בזה אהבת דוד ויהונתן שגדלה כל כך שאמר דוד עליו נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים והיה אהבה שאינה תלויה בדבר:

והענין הוא שכתוב בכתבי האר"י ז"ל שבשם יהונתן כלולים ג' אותיות משם הוי"ה ב"ה דהיינו יה"ו ודוד רומז למלכות שהיא ה' תתאה. והנה כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה, ודרשו חז"ל על שקטרגה הלבנה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך לפיכך פייסה ואמר לה צדיקים יקראו על שמך ודוד הוא הקטן. והנה כתיב כי יד על כס יה נשבע הקב"ה שאין הכסא שלם ואין השם שלם עד שימחה זכר עמלק, והיה מגמת נפשם של יהונתן ודוד למלאות פגימת הלבנה שיתיחדו האותיות יה"ו עם הה' תתאה. ואיתא בזוהר הקדוש שהשם הוי"ה ב"ה אותיות י"ה הן המוחין והאותיות ו"ה הן המדות. והנה כשנשפע שפע מי"ה להוי"ו הוא משפיע אל הה', אבל אם מעשה התחתונים גורמים ח"ו שהשפע שהשפיע אינו יורד מיו"ד ה"י אל הוי"ו איך תוכל להשפיע אל הה', שוי"ו הוא זעיר אנפין והה' הוא נוקבא דזעיר אנפין, ואם אין שפע להזעיר אנפין מהיכן ישפיע אל הנוקבא, ואז גם אותיות וי"ו ה"י איהו בפרודא. והנה המוחין הן ג' חכמה בינה דעת, וכל אחד ואחד היא קומה שלימה ובכל אחת כלול השם הוי"ה וג' הויות הן י"ב אותיות ועם המקור הן י"ג והן הי"ג תיקוני דיקנא שהוא אור פני מלך חיים, והשפע הולכת מהמקור של הי"ג תיקונים להמוחין ומהמוחין להמדות ואם ח"ו מעשה התחתונים גורמים אז ח"ו הנהר יחרב ויבש והשפע אינו הולכת מהמקור להמוחין ומשם להמדות, וזהו שדרשו ז"ל על פסוק לא אבא בעיר נשבע הקב"ה שלא יבא בירושלים של מעלה עד שיבא בירושלים של מטה דהיינו עד שיתיחד השם שיופיע מהמקור להמוחין ומהמוחין לששה קצוות ומשם למלכות ואז יהיה היחוד פנים אל פנים ויתעלה המלכות עד המוחין ומקבלת שפע מהמוחין עצמם. והנה כשאמר הקב"ה להלבנה לכי ומעטי את עצמך נתמעטה עד נקודה קטנה וכמעט שנתבטלה ממציאות ואין לה מגרמה כלום עתה בגלות המר רק מה שנשפע עליה על ידי הוי"ו קצוות ועיקר עבודתינו שיתעלה המלכות ויתיחד עם המוחין ואז יהיה השם שלם והכסא שלם:

והנה אמרנו לעיל שהשם הוי"ה ב"ה י"ה הוא המוחין כי י"ה רומז לחכמה ובינה ודעת, ו"ה הן המדות. וג' מוחין הן, נמצא בהמוחין הן ג' חצאי שם הוי"ה דהיינו בכל מדה מהמוחין הוא שם י"ה דהיינו בחכמה י"ה ובבינה י"ה ובדעת י"ה כי כל אחד נקרא פרצוף שלם כידוע ליודעים. והנה אמרנו למעלה שאהבת דוד ויהונתן היה כי בשם יהונתן כלול יה"ו מאותיות הוי"ה ב"ה והיה מגמת יהונתן להמשיך המוחין להמלכות שיהיה היחוד פנים אל פנים ויתעלה המלכות ומקבלת שפע מהמקור המוחין:

וזהו פירוש הכתובים הנ"ל ויאמר לו יהונתן מחר חדש ונפקדת, פירוש שבתחלת המולד הלבנה היא נחסרת והיא בנקודה קטנה, וזהו שאמר לו יהונתן לדוד שרומז למלכות שנקרא קטן כנ"ל אמר לו מחר חדש שהיא עת מולד הלבנה ונפקדת שהוא לשון חסרון שהלבנה אז בחסרון, כי יפקד מושבך כלומר שיחסר מושב שלה שהיה קודם מיעוטה כמבואר בהאר"י ז"ל. ושלשת תרד מאד, כי הלבנה אז בירידה מאד ח"ו כמעט שנתבטלה ממציאות ואין לה מגרמה כלום. ובאת אל המקום אשר נסתרת שם ביום המעשה, רצה לומר שעתה היא בבחינת העלמה והסתר כאשר היתה ביום המעשה שאמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך. ואני שלשת החצים צדה אורה לשלח לי למטרה, פירוש שיהונתן השים מגמת נפשו ליחד הג' מוחין שהן ג' חצאי שמות הוי"ה דהיינו שיתיחדו שלשה שמות י"ה בשלשה שמות ו"ה והם השלשה חצים דהיינו שלשה חצאי שמות כי י"ה חצי השם ויתיחדו בו"ה ויאיר המלכות במלואו. וזהו ואני, רצה לומר אני יהונתן שכלול בי ג' אותיות משם הוי"ה ב"ה, שלשת החצים צדה אורה, פירוש אייחד ג' מוחין שהן ג' חצאי שמות הויות כנ"ל שיאירו כי אורה הוא לשון אור. לשלח לי למטרה, רצה לומר שיאירו למלכות ומטרה מורה על מלכות שעתה בגלות המר הוא כמטרה לחץ. והנה אשלח את הנער לך מצא וגו', הנער זה המלאך הנקרא נער, גם זה הוא מהאר"י ז"ל. אם אמר אומר הנה החצים ממך והנה, רצה לומר שנתקרבו לכאן פירוש שנתיחדו ונתקרבו החצאי שמות י"ה הנ"ל אל הוי"ו ה"י ומאירין לכאן אל המלכות קחנו ובואה, רצה לומר שנעשה היחוד שלם. אין דבר חי ה', רצה לומר שנתעלה המלכות עד המוחין והיחוד הוא פנים אל פנים ומקבלת שפע ממקור המוחין שהוא אור פני מלך חיים. ואם כה אומר לעלם הנה החצים ממך והלאה, רצה לומר שהמוחין הן רחוקים עדיין מהמלכות שאין מאירים הי"ה בו"ה אז אין יחוד ויש פירוד בעולמות, לך כי שלחך ה', שעדיין אין עת הקמת המלכות ואין השפע הולכת ממקור המוחין להמדות ואין השם שלם. ובעונותינו הרבים מחמת מעשה התחתונים לא הועיל פעולתו ועבודתו של יהונתן והוצרך דוד לברוח. ולבסוף כתיב ודוד קם מאצל הנגב פירוש נגב הוא מלשון יבישות כמו ארץ הנגב נתתני ורצה לומר הקמה יש למלכות מהנגיבות והיבישות שלא יהיה הנהר יחרב ויבש רק שיזול שפע ממקור העליון להמלכות. ועל ידי מה, אמר הכתוב ויבכו שניהם, פירוש בכי גימטריא ל"ב, ושני פעמים בכי הוא עולה ס"ד ועם הכולל הוא ס"ה כמנין אדנ"י שהוא מלכות, ורצה לומר על ידי שבכו שניהם על גלות השכינה היו גורמים הקמה למלכות. וזהו ודוד קם מאצל הנגב, רצה לומר אף על פי שלא נתיחד אז היחוד לגמרי הקמה היה אז להמלכות מהנגיבות והיבישות על ידי ויבכו שניהם כנ"ל. וגמר אומר הכתוב עד דוד הגדיל וגו' רומז בזה על ידי הצדיקים שבוכים ומתאבלין תמיד על גלות השכינה גורמים יחודים עד דוד הגדיל רצה לומר עד שיתגדל מלכות שמים ויתעלה ויתיחד עם המוחין ואז יהיה מלאה הארץ דעה את ה' וביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד אמן:

הנער בא ודוד קם מאצל הנגב ויפול לאפיו ארצה וישתחו שלש פעמים וישקו איש את רעהו ויבכו איש את רעהו עד דוד הגדיל ויאמר יהונתן לדוד וגו' ה' יהיה ביני ובינך ובין זרעי ובין זרעך עד עולם. הנה הכתוב הזה בלתי מובן שאמר ודוד קם מאצל הנגב שעדיין אין בזה סימן ידוע להכיר המקום ההוא. גם אמרו עד דוד הגדילק יותר היה ראוי לומר ודוד הגדיל ומלת עד אינו מובן. ויראה לפרש בדרך רמז על פי מאמר חז"ל שאהבה שאינה תלויה בדבר זו אהבת דוד ויהונתן, והנה ענין אהבת דוד ויהונתן רומז כי דוד הוא הה' תתאה משם הוי"ה ב"ה ובשם יהונתן יש בו ג' אותיות הראשונות משם הוי"ה כנ"ל ואהבתם רומזת לאהבת הקב"ה עם הכנסת ישראל שעליה נאמר אני לדודי ודודי לי, ודוי לי ועלי תשוקתו, ונאמר אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. והנה בשעת מתן תורה שאמרו ישראל נעשה ונשמע והיה האהבה אז שלימה בלי שום אחיזת החיצונים כלל שהיה אז ביטול אחיזת החיצונים מגודל השפעת אורות העליונים לכן נתיחד הקב"ה אז אתם פנים בפנים כמאמר הכתוב פנים אל פנים דבר ה' עמכם. אכן ח"ו כשאין ישראל עושין רצונו של מקום אז הזיווג אחור באחור בסוד דו פרצופים ואין הזיווג פנים בפנים שלא יתאחזו החיצונים בהאחוריים לינק מהקדושה. והנה אמרו חז"ל בשעה שמלכי מזרח ומערב מניחין עטרותיהן בראשיהן ומשתחוין לחמה מיד כועס הקב"ה, ועוד אמרו חז"ל בשעה שהקב"ה זוכר את בניו שהם שרוים בצער בין האומות העולם הוא מוריד שתי דמעות לים הגדול, ושני הסמיכות רומזים על ענין אחד על פי מאמרם ז"ל כל הכורע כורע בברוך וכל הזוקף זוקף בשם:

והנה ידוע שכונות הכריעות וההשתחואות הוא שבההשתחואה הכונה הוא להמשיך השפעות הי"ה אל הו"ה והזקיפה צריך לכוין להעלות מלכות שמים אל הוי"ו. והנה כשמעשי בני ישראל גורמים שמעלין מיין נוקבין מההתעוררות והתשוקה שלהם לעשות רצון קונם על ידי זה הן מעוררים המיין דכורין להמשיך עליהם השפעות האורות העליונים ועל ידי זה נעשה היחוד ואז יורד עליהם השפעה ממזלא עילאה שהוא י"ג תיקוני דיקנא עילאה שהוא לובן העליון שאין שם שום שחרות כלל ונקראת בשם זקן מלא רחמים ואז נעשה השם שלם וההשפעה יורדת מהיו"ד אל ה' עילאה ומהה' מקבלת הוי"ו להריק על הכנסת ישראל כל טוב. אכן כשאין ישראל עושין רצונו של מקום אז שרי האומות ממשיכין אצלם מדת המלכות ומפסיקין בין ישראל לאביהם שבשמים ומקבלין הן ההשפעה שהיתה ראויה שתרד על הכנסת ישראל. והנה עתה בעונותינו הרבים בזמן הגלות שאין הזיווג כראוי ואין ההשפעה יורדת ביושר על הכנסת ישראל ועל ידי זה הנהר יחרב וייבש ואין הכנסת ישראל מקבלים השפעות המוחין עילאין, אז השכינה הקדושה מתלבשת בבחינת נער שרומז שכמו שנער הקטן אין לו שכל עדיין כן כביכול הוא הסתלקות המוחין האורות העליונים וכנסת ישראל היא מנוגבת מכל טוב. וזה ידוע שכונת ספירת העומר הוא להמשיך אורות העליונים על הכנסת ישראל ולהעלות הכנסת ישראל ממדריגה למדריגה עד יום מתן תורתינו שאז מתעורר עליהם בכל שנה הענין שהיה ביום קבלת התורה שנתייחד השי"ת עליהם פנים בפנים. ובאם היה מעשה התחתונים גורמים להעלות מיין נוקבין ולעורר הזיווג כראוי עד שכל ישראל היו מיחדין את לבם לאביהם שבשמים יחד כאחד אז היה התקרבות הגאולה, אכן כשאין במעשיהם כדי להעלות מיין נוקבין לעורר היחוד אז השי"ת ברוב רחמיו מעורר היחוד מיניה וביה ופותח שער האורות העליונים שיאירו יחד על הכנסת ישראל וממילא נתבטלין החיצונים מגודל בהירות ואורות העליונים. וזהו בשעה שהקב"ה זוכר את בניו ששרוין בצער בין אומות העולם וכו' פירוש שעל ידי שאין הזיווג כראוי ושרי האומות מקבלין ההשפעה שהיתה ראויה שתרד על הכנסת ישראל וישראל הם בצער ובדוחק ביניהם אז הקב"ה מוריד שתי דמעות לים הגדול פירוש הנה שני פעמים דמע"ה עולה רנ"ח ועם המלות הוא ר"ס כמנין עשר הויות שרומז שהגם שאין מעשיהם גורמים לעורר הזיווג עם כל זה השי"ת מעורר היחוד מיניה וביה ומריק על הכנסת ישראל כל אורות העשר ספירות שהם עשר הויות שעולים ר"ס ועל ידי זה מתבטל אחיזת החיצונים שמתבטלין ממציאותן מגודל הבהירות. וזהו גם כן שרמזו במאמרם ז"ל בשעה שמלכי מזרח ומערב מניחין עטרותיהן בראשיהן ומשתחוין לחמה וכו' רומז כמו שאמרנו למעלה שהשתחואה רומזת על המשכות ההשפעה מלמעלה למטה שרומז שהם ממשיכין ההשפעה שהיה ראויה לירד מהזעיר אנפין על הכנסת ישראל מיד כועס הקב"ה עליהם ומוריד הדמעות שהוא רומז לאורות העליונים היורדים ממקום גבוה מאד שנקרא עיני ה' ועל ידי זה מתבטלין החיצונים הרוצין לינק מהקדושה. והנה ידוע שהמוחין עילאין הם חכמה ובינה שהם נקראים תרין ריעין דלא מתפרשין. וזהו רומז הכתוב הנער בא רומז למרכבת השכינה הקדושה כמבואר למעלה שהיא בבחינת נער שרומז לקטנות השכל שהיא הסתלקות המוחין. ודוד קם מאצל הנגב, הנה דוד רומז למלכות שמים שבעונותינו הרבים היא נגובה ויבשה כמאמר הכתוב ונהר יחרב ויבש ומן הצורך להקימה ולבנות קומת השכינה. וזהו גם כן ויפול לאפיו ארצה כמאמר הכתוב סוכת דוד הנופלת. וישתחו וגו' רומז שדוד ויהונתן עשו היחוד ורמז בהשתחויה להמשיך האורות העליונים על כנסת ישראל שהן שלש אותיות ראשונות משם הוי"ה ב"ה אל הה' תתאה. וישקו איש את רעהו, רומז כמאמר הכתוב ישקני מנשיקות פיהו שרומז ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה והמשכות המוחין עילאין אל המלכות שמים שהם בחינת ריעין דלא מתפרשין. ויבכו איש את רעהו, רומז לתרין דמעין הנ"ל שהן רומזים לעשר הויות שהמשיכו על הכנסת ישראל ממוחין עילאין. עד דוד הגדיל, רומז שכל כך צריך שתהיה תכלית העבודה עד שיוגדל המלכות שמים שתהיה לו הקומה שלימה ואז יהיה הגאולה שלימה ועל ידי זה יהיה השם שלם. וזהו ה' יהיה ביני ובינך כמובן:

ויאמר יהונתן לדוד לך לשלום אשר נשבענו שנינו אנחנו בשם ה' לאמר ה' יהיה ביני ובינך ובין זרעי ובין זרעך עד עולם. הדקדוק הוא מהו לשון לשלום לכאורה אינו מובן. וגם ה' יהיה ביני ובינך וגו' היה לו לומר ה' יהיה עד ביני ובינך וגו'. ונראה לרמוז בזה דהנה איתא בגמרא הנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום שהרי יתרו שאמר לו למשה לך לשלום עלה והצליח דוד שאמר לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה. מהראוי להבין החילוק שיש בין תיבת לשלום ובין בשלום. והנה איתא באבות איזה אהבה שאינה תלויה בדבר זו אהבת דוד ויהונתן. והנה אמרנו לעיל בשם האר"י ז"ל להבין זאת מה ראה יהונתן לכרות ברית עם דוד באהבה גדולה ועזה כל כך עד שאמרו חכמי המשנה על אהבתם כל אהבה שאינה תלויה בדבר כאהבת דוד ויהונתן אינה בטילה לעולם, דהנה ידוע שדוד הוא מלכות כמו שאיתא שהקים עולה של תורה בעולה של מלכות, ומלכות שמים היא ה' תתאה ומתיחדת עם יה"ו ומקבלת מן י"ה שהן חכמה ובינה על ידי הוי"ו שהיא דעת השפעות טובות וממשיך השפעות על כנסת ישראל. והנה הפנימיות של אברהם אבינו היא חכמה שהיא יו"ד של שם הוי"ה ויצחק הוא בינה שהיא ה' עילאה ויעקב הוא הבריח התיכון שהוא מחבר הששה קצוות והוא הדעת שהוא הוי"ו של שם הוי"ה. והוא מחבר חכמה ובינה כי אברהם הוא חסד ויצחק הוא גבורה ויעקב הוא מחבר אותן ועושה שלום בין חסדים לגבורות ומכניע הגבורות תחת החסדים שיסכימו עם החסדים לטובת הכנסת ישראל. ויעקב הוא מקבל מן י"ה ומשפיע לה' תתאה וכשהמלכות דהיינו הה' תתאה היא מתעלה ומתיחדת עם יה"ו אז נשלם היחוד ונעשה השם שלם. ובשמו של יהונתן הוא כלול ג' אותיות משם הוי"ה ב"ה דהיינו אותיות יה"ו לכן כרתו ברית יחד יהונתן ודוד שיהונתן רצה להמשיך הוי"ו בהה' תתאה כדי שיתיחד יה"ו עם הה' תתאה ויעשה השם שלם ותהיה הגאולה שלימה בימיו. ולכן אנו קוראים ההפטרה זו בשבת מחר חדש מפני שבשבת יש לה עליה למלכות עד חכמה ואנו קוראים ההפטרה זו כדי להמשיך בזה חסדים מגולים והשפעות טובות על כנסת ישראל על כל החדש הבא כולו. ואיתא בפסוק ויעקב איש תם, ותרגם אונקלוס ויעקב גבר שלים, ורצונו לומר הפירוש כנ"ל שיעקב הוא העושה שלום בין חסדים לגבורות ומכניע אותן לכן נקרא גבר שלים. וזהו שאמר יהונתן לדוד לך לשלום ורצונו לומר שיתעלה הה' תתאה שהוא מלכות למעלה עד הוי"ו שהוא יעקב והוא נקרא שלום וזהו לשלום רצה לומר שיעלה למעלה אל הוי"ו שהיא יסוד שרומז ליעקב הנקרא שלום שהוא עושה שלום בין חסדים לגבורות שיהיה בהתחברות עם הג' אותיות יה"ו ויהיה השם שלם, מה שאין כן כשכתיב לך בשלום אז הפירוש הוא שילך לעצמו ביושר בשלימות ולא יעלה למעלה להתחבר עם הוי"ו ויהיה פירוד בינו לבין הוי"ו, לכן לא עלתה לאבשלום ונתלה מחמת שנתפרד הה' מן הוי"ו ולא היה השם הוי"ה שלם על ידי זה לא הצליח. וזהו אשר נשבענו אנחנו בשם ה' לאמר ה' יהיה ביני ובינך רצונו לומר שבשמו של יהונתן יש יה"ו ודוד הוא מלכות דהיינו הה' תתאה שאותיות יה"ו יהיה ביחוד עם מלכות בית דוד שהוא ה' תתאה וזהו ה' יהיה ביני ובינך דהיינו כשיתיחד היה"ו עם הה' תתאה יהיה השם ביני ובינך דהיינו השם הוי"ה ב"ה ויהיה השם שלם ובין זרעי ובין זרעך עד עולם שיתיחד השם על ידם:

ספר מאור ושמש - פרשת קדושים

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם וגו'. ופירש רש"י ז"ל מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה קדושים תהיו הוו פרושים וכו'. ודברי רש"י צריכים ביאור מה מלמדנו בזה שפרשה זו נאמרה בהקהל. ועוד מסתמא כל המצות הנוהגות בכללות ישראל נאמרו בהקהל. ונראה בזה דהנה הרמב"ם כתב בהלכות דעות אם איש הישראלי דר באיזה מקום שיש בו דעות רעות ומנהיגים לא טובים צריך לברוח מן המקום ההוא וצריך לילך ממקום למקום וממדינה למדינה עד שיבא למקום תורה ודעות ישרות ומנהיגים טובים שם יקבע מקום מנוחתו, ואם אינו מוצא שום מקום אשר ייטיב לו צריך להתבודד במדברות וביערות כדי שיברח מדעות רעות ומאנשי רשע. והאמת הוא שכן צריך האדם לברוח ליערות ולפרוש עצמו מן המון עם כדי שינצל מדעות רעות וממעשים רעים. אך זאת אינו מועיל אלא להנצל מן הדברים המעכבים עבודת השם יתברך, אבל להשיג הקדושה העליונה אינו זוכה עד שידבק עצמו אל אנשי השם עובדי ה' באמת ולהשתתף עמהם יחד בעבודה רבה הן בתפלה והן בלימוד התורה ועיקר המצות הכל יהיה בכנסיה יחד עם מבקשי ה' ואז יוכל להשיג הקדושה העליונה. ולפי רוב העם המתקבצין יחד לעסק עבדות ה' כן שורה עליהם הקדושה העליונה כמו שאמרו חכמי המשנה לפי רוב הקהל הן מברכין כי לפי רוב הקהל כן משיגים הקדושה העליונה שברוב עם הדרת מלך, אבל אם האדם ירצה לפרוש עצמו מן הציבור ולהתבודד עצמו להתפלל ביחיד או לשום עיקר עבדות ה' הנעשה בכנסיה יחד בלתי אפשר שישיג הקדושה העליונה, ולא עוד אלא יוכל לנטות חלילה מרוב גופי תורה אם יתבודד עצמו ויפרוש מן הציבור כמו שאיתא בגמרא על פסוק חרב אל הבדים ואיתא שם ולא עוד אלא שמתטפשים וכו' שאי אפשר לשום נברא להיות ביחיד זולת הבורא יתברך שהוא יחיד ומיוחד. וזהו אחד יחיד שאינו אפשר לשום נברא להיות ביחיד אלא להבורא יתברך שמו שהוא אחד יחיד ומיוחד לכן צריך האדם לדבק עצמו עם עובדי ה' ולהיות בכנסיה יחד עמהם לכל עבודת הקודש:

ספר מאור ושמש - פרשת קדושים

וזהו פירוש הפסוק וידבר ה' של משה לאמר דבר אל כל עדת בני ישראל ופירוש רש"י מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, פירוש פרשה זו של קדושים תהיו בהקהל היינו שאי אפשר לאדם שיזכה אל הקדושה אלא אם כן שיהיה בכנסיה יחד עם הקהל בעבדות ה' מפני שרוב גופי התורה תלויין בה דהיינו תפלה בציבור ודומיהן. וגמר אומר הכתוב קדושים תהיו הוו פרושים, פירוש שבפרשה זו נצטוו ישראל להיות קדושים ויוכל האדם לטעות שהפירוש הוא קדושים תהיו דהיינו שאם יתבודד עצמו ויפרוש עצמו מן הציבור יזכה אל הקדושה לכן נתחכם רש"י ופירש קודם לזה מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל דהיינו שאינו זוכה אל הקדושה אלא בהקהל עצמו עם הציבור מבקשי ה', אבל מה שנצטוו להשמר מן הדברים המעכבים לעבודת ה' כנ"ל לזה טוב התבודדות. ולזה מדייק רש"י מלמד שפרשה זו של קדושים נאמרה בהקהל זו דוקא. וזהו שאיתא במדרש רבה קדושים תהיו יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם. פירוש יכול כמוני שהאדם ירצה להתבודד להיות ביחיד ויסבור שעל ידי זה ישיג הקדושה העליונה תלמוד לומר כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם שאין זה אלא בהבורא ברוך הוא לבדו שהוא יחיד ומיוחד אבל אם האדם ירצה להמשיך עליו קדושת הבורא ברוך הוא אי אפשר אלא בהקהל יחד לעבדו שכם אחד כנ"ל:

עוד על פסוק הנ"ל וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם, איתא במדרש רבה אמר הקב"ה למשה לך אמור לישראל בני כשם שאני פרוש כך תהיו פרושים כשם שאני קדוש כך תהיו קדושים הדא הוא דכתיב קדושים תהיו. המדרש הזה תמוה מאוד. א', הלא הקב"ה אינו בא בטרוניא עם בריותיו ח"ו וכי אפשר לאדם להיות קדוש כה' או איך אפשר לכל עדת בני ישראל להיות פרושים ובפרט איך אפשר להיות פרושים כהקב"ה כביכול:

ונראה לפרש על פי פשוטו דהנה דרכי השם יתברך שצריך האדם לילך בהם לעבודתו יתברך שמו הם הרבה אבל העיקר עבודת ה' הוא מאהבה כדי שיוכל לבא על ידי זה לדביקות בהשם יתברך. והנה יש בני אדם שסוברים שדרך עבודה להשם יתברך להגיע לדביקות הוא בהתבודדות בהתבודד עצמו חדר לפנים מן החדר ולומד שם ואינו מדבר לשום אדם בעולם ואינו מתראה לשום אדם שזה הוא עיקר עבודה לבא לדביקות, אבל זה אינו אמת גמור כי יוכל להיות שיתבודד עצמו כמה שנים ולא ידבר לשום אדם כלל ולא יבא לאמת כלל. וכך שמעתי פעם אחד מאדמו"ר הרב המפורסם מו"ה אלימלך מליזענסק זצוק"ל פירוש על פסוק אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה' שאמר הוא ז"ל רצה לומר שאם יתבודד אדם עצמו בחדר מיוחד בסתר ויהיה סבור שזהו עיקר עבודה אבל הקב"ה אמר ואני לא אראנו רצה לומר שגם אני כביכול לא אראנו, רק עיקר העבודה הוא שיתחבר אדם עצמו עם בני ישראל צדיקים וכשרים ועל ידי זה יכול לבא לעבודה להשם באמת ללמוד ממעשיהם הטובים, כי העיקר הוא התבודדות המחשבה לחשוב תמיד ברוממות אלהותו יתברך הגם שהוא בתוך קהל רב ידבק מחשבתו תמיד בהבורא יתברך, כמו שכתב בעל חובת הלבבות בשער הפרישות כי עיקר הפרישות הוא שידמה אדם בעצמו כשהוא בבית מלא בני אדם כריק מהם, רצה לומר שידבק עצמו במחשבתו בהבורא ברוך הוא שכמעט לא ידע שיש כאן עמו שום אדם ובפרט בעת התפלה צריך אדם לבא לדביקות גדול עד שלא ידמה בעצמו שיש כאן שום בריה רק הבורא ברוך הוא וזהו עיקר התבודדות. וגם בעת דברו עם בני אדם פחותי הערך לא יתערב נפשו עמהם רק יהיה פרוש במחשבתו מהם ויחשוב ברוממות אלהותו יתברך. וזהו פירוש הפסוקים הנ"ל שפרשה זאת נאמרה בהקהל דוקא לכל עדת בני ישראל קדושים תהיו רצה לומר פרושים תהיו דהיינו הגם שתהיו בהקהל עדה קדושה ביחד תהיו פרושים כל אחד לעצמו לדבק ולקשר עצמו במחשבתו בהבורא יתברך ויהיה כאלו אתה לבדך בלי שום אדם כמאמר החכם הנ"ל שיהיה הבית מלא בני אדם כריק מהם כנ"ל. וזהו כונת המדרש הנ"ל כשם שאני פרוש רצה לומר כמו שכביכול פרוש הגם שהוא ממלא כל עלמין ומסבב כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה אף על פי כן הוא מובדל מכל גשם, כן תהיו גם אתם הגם שתהיו בתוך קהל עם תהיו פרושים מהם רק להיות דבוק בהשם יתברך ולא תתערבו בהם בגשמיותם ותהיו קדושים. או יאמר קדושים תהיו וגו' כי שמעתי פירוש המדרש שכתב קדושים תהיו יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני ה' קדושתי למעלה מקדושתכם. שמעתי בימי נעורי פירוש בשם הרב המפורסם מורנו הרב בער מראווני זצוק"ל קדושתי למעלה רצה לומר הקדושה של הקב"ה למעלה היא מקדושתכם רצה לומר שבני ישראל גורמים למעלה קדושה בכביכול על ידי מעשיהם הטובים, וזהו קדושתי למעלה היא מקדושתכם שאתם מקדשים עצמיכם למטה, כך שמעתי ודברי פי חכם חן. ונראה לתת סעד לדבריו הקדושים להבין מעט יותר דבריו הקדושים דהנה הקב"ה ברא כל העולמות כולם בחכמה כמו שנאמר כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך, והפירוש הוא כך כי ספירת החכמה היא ראשונה לעולמות כי כתר אי אפשר לדבר בו כלל וכלל כידוע מספרי האר"י ז"ל והחכמה היא נשמת כל העולמות עד נקודה תחתונה שבתהומות הארץ וכל מי שרוצה לבא להשגות אלהות ישיג חכמת אלהותו ית"ש מכל הברואים שבעולם ואפילו מבריה קטנה שבקטנות שבעולם יוכל לראות ממנו חכמת אלהותו ית"ש. וממילא כשיסתכל האדם בחכמת אלהות שבכל הברואים שבעולם שכולם בחכמת אלהותו נבראו והם חיים וקיימים בחכמתו ית"ש שנתן חיות להיות להם קיום בעולם ועל ידי זה יוכל לבא לחכמה עילאה להיות דבוק בהחכמה עילאה ולמשוך משם כל השפעות טובות דהיינו פלאות החכמה כי משם באה כל השפעות טובות חיי בני ומזוני כי החכמה תחיה וגו'. נמצא כשאדם חוקר ודורש ומבקש מציאות אלהותו ית"ש ורואה שהכל דבוק בחכמה ומקשר חכמה תתאה בחכמה עילאה ועושה יחוד גדול בכל העולמות כנ"ל זה הוא הצדיק אשר חלק לו ה' שכל ובינה לקשר גם נשמת בני אדם בהבורא ברוך הוא כי הוא דבוק בחכמה נמצא נקרא הוא כמו נשמה לעם בני ישראל כמו כביכול בחכמתו הוא נשמת כל העולמות כן הצדיק הנ"ל הוא נשמת בני ישראל כי הוא מחיה אותם בתורתו ושכלותו לקרבם לעבודתו ית"ש להתלהב הלבבות להבורא ית"ש. וזהו ידוע שתיבת קדוש נקרא חכמה כידוע מזוהר הקדוש, וזהו פירוש קדושים תהיו רצה לומר שתהיו דבוקים במדת החכמה ותהיו אתם חיות של ישראל למשוך להם כל השפעות טובות וגם שכל לעבודת הבורא ברוך הוא, כי קדוש אני רצה לומר כמו שאני במדת החכמה שנקרא קדוש בראתי כל העולמות כמאמר הכתוב כולם בחכמה עשית והוא חיות כל העולמות, כן תהיו גם אתם קדושים רצה לומר תהיו דבוקים בחכמה שנקרא קדוש ותהיו אתם חיות של כל העולמות למשוך השפעות טובות מלמעלה למטה. וזהו פירוש דברי קדוש מורנו הרב בער הנ"ל קדושתי למעלה מקדושתכם כשתהיו דבוקים בהחכמה תפעלו יחודים וקדושות גדולות בכל העולמות ותהיה נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם:

ועל פי הנ"ל נוכל להבין פירוש הפסוק איש אמו ואביו תיראו שיהיה שייכות לפסוק קדושים תהיו, כי מי שהולך בעבודה כנ"ל להיות דבוק בחכמה כנ"ל זהו מדריגת אהבה, כי מי שמשיג חכמת אלהותו ית"ש ממילא מתלהב לבו בעבותות האהבה גדולה בבורא ית"ש. וידוע שחכמה ובינה הן תרין ריעין דלא מתפרשין וממילא מי שרוצה ועובד ה' בתשובה עילאה שהוא גם כן תשובה מאהבה. והנה פירוש רש"י על פסוק והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים אטייל עמכם בגן עדן יכול לא תהיו מזדעזעים ממני תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים. רצה לומר כנ"ל שאפילו שעובד ה' מאהבה שהוא נקרא טיול בגן עדן אף על פי כן צריך להיות ירא גם כן להזדעזע מפני ה'. וזהו ידוע שחכמה ובינה נקראים בזוהר הקדוש אבא ואמא שחכמה נקרא אבא ובינה נקראת אמא עיין בזוהר הקדוש בהרבה מקומות. וזהו גם כן ידוע שמבינה דינין מתערין מינה על כן יותר שכיח לבא ליראה מעולם הבינה שהיא אימא עילאה כידוע אבל חכמה היא כולה אהבה, על כן נאמר הגם שקדושים תהיו כנ"ל שתהיו דבוקים בחכמה ובבינה עילאין אף על פי כן איש אמו רצה לומר מעולם הבינה שנקראת אמא ואביו הוא עולם החכמה הנקרא אבא תיראו תהיה לכם יראה גם כן אף על פי שתהיו דבוקים באהבה תהיו יראים גם כן כנ"ל, וזהו ואת שבתותי תשמורו כי ידוע שגם בשבת מתגלין מוחין דאבא ואמא כידוע מספרים וממילא בא לאדם מדריגת אהבה בשבת אף על פי כן גם כן בשבת צריך לאחוז במדריגת יראה גם כן וזהו ואת שבתותי דהיינו במדריגת אהבה המרומז לשבתות דהיינו חכמה ובינה תשמורו תהיו יראים גם כן כי שמירה היא היראה כידוע:

או יאמר ענין סמיכת איש אמו ואביו תיראו לקדושים תהיו וענין סמיכות ואת שבתותי תשמורו לאיש אמו ואביו תיראו. נראה כי הנה ידוע דאב הוא חכמה ואם היא בינה שנקראת אימא עילאה ובינה היא תשובה בחינת יראה וצריך האדם לתקן את מעשיו תחלה ולשוב בתשובה שלימה ואחר כך זוכה לחכמת התורה לקדושה עליונה. לכן הקדים אם ואב לואת שבתותי תשמורו ששבת הוא גם כן דוגמא זו שהיא זכור ושמור, וזכור הוא בחינת אהבה שהוא מצות עשה ושמור הוא בחינת יראה שהיא לא תעשה. ואף שבתורה כתיב זכור קודם לשמור מכל מקום כשאדם נכנס לשבת בתחלה צריך להיות בבחינת יראה שיפשפש במעשיו של ימי השבוע ויתקן אותם ואחר כך הוא בא אל התענוג לכן הסעודה של ליל שבת הוא כנגד שמור שהוא בחינת יראה כנ"ל וסעודת שחרית היא כנגד זכור:

וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה' ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלהיכם. יש לדקדק מה זה ונטעתם כל עץ מאכל היה לו לומר כל עץ פרי מה זה עץ מאכל. וגם עיקר מצות ערלה צריך להבין למה אסרה התורה פירות אילנות שלש שנים רצופים אפילו בהנאה. וגם למה דוקא בשנה הרביעית צריך פדיון כל הפירות. ונראה להקדים שגם המדרש רבה הוא תמוה מאד על זה הפסוק ונטעתם כל עץ מאכל הדא הוא דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה וגו' אלו נאמר לעמלים בה לא היתה תקומה לשונאי ישראל אלא למחזיקים כו'. והנה המדרש מאריך מאד ואינו מפורש מה שייכות הפסוק הזה לפסוק ונטעתם וגו'. ונראה לפרש על פי פשוטו דהנה כונת הבורא ברוך הוא וברוך שמו היה בזה שנתן לבני ישראל ארץ הקדושה מחמת שהוא ארץ אשר אוירה מחכים כי הוא מכוון כנגד ארץ עליונה אשר היא נקראת מלכות שמים וממילא בקל יכול אדם לבא שם לעבוד ה' באמת אבל אליה וקוץ בה מחמת שהיא ארץ זבת חלב ודבש וכל התענוגים של העולם הזה גם כן שכיח בה על כן יוכל אדם ח"ו למשוך עצמו לגשמיות ולשכוח לעבוד ה' באמת ובפרט כשבאו ישראל לארץ מצאו בתים מלאים כל טוב וזיתים וכרמים מלאים פירות ובודאי יכולים מיד למשוך אחר הגשמיות, על כן עצה היעוצה לזה שנתן הקב"ה לישראל שידע האדם כל טוב שנותן לו השם יתברך לא נותן לו בשביל עצמו רק כדי להיות משפיע מטובו לאחרים והשי"ת לא עשה אותו רק כמו גזבר על כל הטוב כדי לחלק לעניים ולא לחשוב בעצמו כלל שהוא שלו רק שיהיה לו בו רק חלק כחלק העני ובזה יוכל האדם לבא לעבודת ה' באמת. וזה היה מדריגת זבולון ויששכר שהיה יוצא בפרקמטיא בימים ובדרכים כדי להשפיע ללומדי תורה. וזהו הדרך הנכון וישר לכל אדם כי בצל החכמה בצל הכסף, אבל זאת העבודה הוא עבודה קשה מאד שיהיה אדם עוסק בעבודת האדמה תמיד או בשאר עבודות וסחורות בשביל אחרים ולא יחשוב בו לעצמו יותר משאר עניים ואביונים, על כן הזהירה התורה הקדושה כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל רצה לומר שתהיה כונתכם בשעת נטיעה מיד לנטוע עץ שיהיה למאכל לאחרים ולא לבדך רק להשפיע לאחרים. וזהו פירוש המדרש הדא הא דכתיב למחזיקים בה וגו' רצה לומר שיהיה כונתכם בעת התעסקות בעולם הזה להיות מחזיקים בלומדי תורה וזהו כל עץ מאכל כנ"ל. אבל זה קשה מאד להרגיל אדם עצמו שיהיה כל כונתו בעבודתו רק להחזיק לאחרים, על כן אמרה תורה שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ואסרה תורה אפילו בהנאה שלא ליהנות מעבודתו כלל וממילא מורגל שלא להחזיק טובה לעצמו כי רואה שהקב"ה אסר כל הפירות של עבודתו אפילו בהנאה ובשנה הרביעית מוכרח לפדות הפירות ולהעלות לירושלים ליתן לכהנים ולוים ולהודות להשם, זהו גם כן להרגילו שלא יחזיק לעצמו טובה יותר בהפירות מאחרים וממילא שמורגל ארבעה שנים רצופים שלא ליהנות מפירותיו יהיה מורגל בקל בשנה החמישית להיות מחזיק לאחרים בעבודתו שיתן לו השם יתברך עושר ונכסים:

ספר מאור ושמש - רמזי ל"ג בעומר

ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים ויקחו אבנים ויעשו גל ויאכלו שם על הגל ויקרא לו לבן יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעד. הנה צריך לדקדק מה משמיענו הכתוב בזה שלקטו אבנים ועשו גל, ובודאי נרמז בזה דברים העומדים ברומו של עולם. וגם צריך להבין החילוק בין יגר שהדותא שקרא לו לבן ובין גלעד שקרא לו יעקב שלכאורה הכל חד ואין ביניהם אלא שזה בלשון תרגום וזה בלשון אשורית. ונראה לפרש ובתחלה נקדים מה דאיתא בגמרא עשרים וארבעה אלף תלמידים היו לר' עקיבא ומתו בימי הספירה מתחלת ימי הספירה עד ל"ג בעומר ובל"ג בעומר פסק מהן המיתה ובודאי היום הזה גרם להם שנהפך להם ממות לחיים ומה יום מיומים. ומה זאת שאנו עושין ביום הזה הילולא דר' שמעון בר יוחאי. גם נבין המנהג בכל תפוצות ישראל שעושין ביום ל"ג בעומר קשתות, ובודאי מנהג ישראל תורה היא ונרמז בזה סוד גדול. וגם שנקבע ל"ג בעומר ופורים ביום אחד. גם צריך לדקדק הגמרא רבי נטע נטיעה בפורים וביקש לעקור תשעה באב ולא הודו לו חכמים. ונראה בכל זה דהנה עיקר עבדות ה' הוא להמתיק הגבורות בשרשן ולהמשיך חסדים מגולים על כנסת ישראל והכל על ידי תשובה, ותשובה היא ה"א עילאה והיא בינה ועשר קדושות הן והן עשר הויות ובכל קדושה יש ימין ושמאל וימין הוא רחמים ושמאל הן גבורות וצריך לכלול השמאל בימין ולהעלות לשרשן לבינה שמינה מתערין הגבורות לצאת ושם בשרשם הם חסדים ואף שבינה היא חסד מכל מקום משם התחילו העולמות לצאת עולם חסד יבנה לכן מתערין מינה הגבורות ומעולם העליון ממנו יצאו שרשי העולמות אך מה שבעולם העליון גבורות בעולם התחתון ממנו הם חסדים. והנה ידוע שיש ה' גבורות וה' חסדים והקשה שבגבורות הוא הוד שיסוד הוא כללות ומלכות היא כללות דכללות אף שגבורה הוא גם כן דין מכל מקום היא קרובה יותר לבינה לשרשה לכן אינה קשה כל כך כמו הוד וכל אחד הוא כלול מעשר נמצא הוד שבהוד הוא הקשה שבכל הגבורות ועל ידי תשובה שהיא בינה הוא מעלה הגבורות לשרשן למקורן וממשיך החמשה חסדים על כנסת ישראל והגבורות מסכימין עם החסדים שיתגלו על הכנסת ישראל. וזאת היא כונת הספירה שאנו ממשיכין החמשה חסדים על ידי צדיק שהוא יסוד למלכות ובשבוע הראשונה נמשך החסד ראשון למלכות והואיל שלא נמשך עדיין אלא הוא כמעט נתבטל וכן בשניה עד שבוע חמישית שנמשך החסד החמישי למלכות אז מתעוררים גם ד' חסדים הראשונים גם כן ומאירין יחד כל החמשה חסדים על החמשה גבורות ונמתקו כל הגבורות בשרשן. לכן בשבוע חמישית הוא יום טוב דהיינו פסח שני ול"ג בעומר שאז נמתקו כל הגבורות בשרשן וביום ל"ג לספירה שהוא הוד שבהוד נמשכו כל החמשה חסדים להחמשה גבורות כנ"ל שיסוד הוא כללות ומלכות הוא כללות דכללות ונמתקו ביום ל"ג לספירה כל הגבורות בשרשן לכן אנו עושים יום זה יום טוב. וזאת היה בכוחו של ר' שמעון בן יוחאי להעלות כל הגבורות לשרשן ולהמשיך חסדים מגולים על כנסת ישראל. והנה ידוע ששמותן של רחמים הם הויות ושמות הגבורות הם שמות אלהים. ולהמתיק שם אלהים הוא נמתק על ידי חלופי אותיות שלפניו דהיינו שאותיות א"מ, אל"ף משם אלהים וגם האות מ"ם משם אלהים לא יתחלפו, שהאל"ף אין לו אות הקדום לו שהוא אות ראשון שבאותיות ולפני המ"ם הוא גם כן מ"ם, רק הלמ"ד מתחלפת בכ"ף וה"א בדל"ת והיו"ד בטי"ת והוא שם אכדט"ם ובזה נמתק שם אלהים. ויש עוד מיתוק יותר דהיינו שלא ליקח האותיות כד"ט רק מספרם שהן בגימטריא ל"ג ואל"ף מ"ם, והוא שם אמג"ל שבזה נמתקו גם האותיות כד"ט ומאירין הויות על שם אמג"ל ועל ידי זה נמתקו כל הה' גבורות בשרשן. וזהו בטחו בה' עדי עד דהיינו השם של חילופי אותיות והשם של המספר כל אחד בגימטריא ע"ד. ומלת הוד יתפרש בשני פעמים דהיינו שיודה, וגם שיודה וישבח להשי"ת שעושה לנו נסים ונפלאות. ומצינו שאמר רבי הזהרו בכבוד חבריכם דהיינו שזה יודה לדברי זה ותלמידי ר' עקיבא מתו מפני שלא נהגו אחוה ביניהם דהיינו שלא היו מודים זה לדברי זה ולא היו מתקנים מדת הוד כראוי. וביום ל"ג לספירה שהוא הוד שבהוד שאז נמתקו כל הגבורות בשרשן והגבורות מודין להחסדים נתקן זו המדה לכן נהפך להם היום הזה ממות לחיים, ור' שמעון בן יוחאי היה תמיד מזהיר לחבריא דיליה על האחדות והיה מעלה הגבורות לשרשן על ידי תשובה והגבורות מודים להחסדים שיתגלו על כנסת ישראל לכן אנו עושין ביום הילולא דיליה יום טוב שיום ל"ג בעומר שהוא הוד שבהוד נמתקו כל הגבורות בשרשן ונמתקו אפילו האותיות כד"ט במיתוק של המספר שהוא ג"ל, ול"ג בעומר הוא ג"ל רצה לומר שנתגלה אז שם אמג"ל שם של המתקה כנ"ל, ואנו מודים ומשבחים לאל ית"ש על זה שביום זה הגבורות מודים להחסדים ומסכימין שיתגלו על הכנסת ישראל וזהו הוד שבהוד. וזהו רבי נטע נטיעה בפורים וביקש לעקור תשעה באב, שפורים הוא הוד ויין רומז לבינה שהוא עולם הבינה יין המשומר ולכן אנו עושים בפורים משתה יין רומז שעל ידי תשובה נמתקו ביום זה כל הגבורות בשרשן ונתגלה שם אמג"ל. ותמוז ואב הן נצח והוד תרין פלגא דגופא לכן כתיב ותקע כף ירך יעקב שבאב שהוא הוד נתעוררו הגבורות ורבי רצה להמתיק בפורים על ידי המשתה יין היינו על ידי תשובה שיין רומז לבינה והוא עולם התשובה כנ"ל ורצה להמתיק בפורים על ידי משתה היין היינו על ידי תשובה כל הגבורות בשרשן ועשה המתקה של המספר שיתגלה שם אמג"ל ובזה רצה לבטל הגבורות מכל וכל שלא ישלטו עוד כלל ובזה היה מעקר תשעה באב וזהו רבי נטע נטיעה בפורים פירוש שעשה בפורים המתקה גדולה ובזה רצה לעקור תשעה באב ולא הודו לו חכמים שהן לא היו במדריגה זו עדיין ולכך נקבעו פורים ול"ג בעומר ביום אחד ששניהם הן הוד ובשניהם נתגלה שם אמג"ל. וזהו שאנו עושין בל"ג בעומר קשתות שבקשת יש שלשה גוונין והן מורין על גבורות ויש בו סביב לבנינות גם כן וכתיב ונראתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם דהיינו שעל זה נראתה הקשת להראות שלא נמתקו הגבורות בשרשן והקב"ה עושה חסד עם העולם למען זכות שלשת אבות הקדושים שג' גוונין אלו רומזים גם כן לשלשת אבות ואנו צריכים להעלות הגבורות לשרשן ולהמשיך הלבנונית עליון שכל הגוונין יכללו בגוון לבן. וזהו דאיתא בזוהר הקדוש כשיתראה הקשת מקושט בגוונין צפה לרגליו של משיח היינו שהגוונין יהיו מקושטין שתאיר בהם הלבנונית עליון צפה לרגלי של משיח שהגבורות יתכללו בהחסדים. והנה קשת הוא חצי גלגל דהיינו ג"ל שאנו צריכים להמתיק הגבורות בהמתקה גדולה שיתגלה השם אמג"ל. והמתקה זו צריך להיות בחג"ת בנה"י, וזהו ג"ל ג"ל שני פעמים ג"ל. ובימי ר' שמעון בן יוחאי לא נראתה הקשת שלא נצרכו בימיו לזכות אבות שהוא היה מעלה הגבורות לשרשן בהמתקה גדולה של שם אמג"ל, לכן אנו עושין בל"ג בעומר קשתות שהוא חצי גלגל דהיינו ג"ל רומז שהיום הזה שהוא הוד שבהוד נתגלה שם אמג"ל ול"ג בעומר הוא גם כן ג"ל שהיה המתקה בחג"ת

ו'בנה"י וזהו שני פעמים ג"ל. ומזה נבא לביאור הפסוקים ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים ויקחו אבנים ויעשו ג"ל רצה לומר שלבן רדף אחר יעקב וביקש לעקור את הכל והיה מעורר כל הגבורות הקשים על הכנסת ישראל ח"ו, ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים רצה לומר האותיות שנקראים אבנים כידוע, פירוש שאמר להם לקטו אותיות שלפני אותיות של שם אלהים ובזה יהיה המתקה כנ"ל. ויקחו אבנים פירוש שלקחו אותיות כד"ט ויעשו ג"ל פירוש שעשו המתקה של המספר שהוא עולה ג"ל, ויאכלו שם על הג"ל פירוש שעשו היחוד ונתגלה השם אמג"ל ונמתקו כל הגבורות בשרשן והודו שיתגלו החסדים על כנסת ישראל. ויקרא לו לבן יגר שהדותא פירוש על ידי שהמתיקו הגבורות בשרשן הוכרח לבן להודות על החסדים שיתגלו על הכנסת ישראל לכן קרא לו יגר שהדותא בלשון תרגום שהודה אבל לא לגמרי, ויעקב קרא לו גלעד רצה לומר שני המתקות הנ"ל המתקה של חלופי אותיות והמתקה של המספר שעולה ג"ל ומספר של שני שמות של המתקות אלו עולה מספרו של כל אחד ואחד ע"ד וזהו ג"ל ע"ד, דו"ק והבן:

ספר מאור ושמש - פרשת אמור

במדרש רבה, דבר אחר אמור אל הכהנים הדא הוא דכתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד אמר ר' לוי מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקב"ה זכה ונתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות וכו'. צריך להבין שלכאורה נראה שבעוונותינו הרבים נפסק זאת שכלנו טמאי מתים ודברי התנאים ברוח הקודש נאמרו:

ונראה בזה על פי מה דאיתא בגמרא מנין לבעל קרי שאסור בדברי תורה ודרש הגמרא שאף לר' יהודה שאינו דורש סמוכים בכל התורה במשנה תורה דריש, ולמדו בגמרא מן והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב מה להלן ברתת ובזיע ובאימה וביראה אף כאן באימה וביראה ברתת ובזיע, נמצא למידין מכאן שאי אפשר לו לאדם שישיג תכלית יראת ה' אלא אם נזהר בטבילת עזרא וכן פירש רש"י למעלה בדיבור המתחיל שאני ברכת המזון הביא רש"י לישנא אחרינא שאני תפלה דלית ביה קבלת מלכות שמים אבל קריאת שמע דאית ביה קבלת מלכות שמים שמקבל את הש"י לאדון ולמלך מיוחד אסור להרהר בו עד שיטבול, הרי שבלתי אפשר לידע מה היא יראה שילמוד ויתפלל ברתת ובזיע כי אם שיהיה נזהר בטבילת עזרא. ואם הוא לומד או מתפלל ואינו נזהר בטבילה זו אי אפשר בשום אופן להגיע לגופי תורה ומצות. ואם הוא לומד ספרי קבלה והוא בלתי טהור יוכל לבא חלילה על ידי זה לידי אפיקורסות. ובזמנים הקודמים שהיה דבר ה' יקר בימים ההם ולא היו יודעים מיראת הרוממות כלל זאת היה מחמת שהיו לומדים תורה ולא נזהרו בטבילה זו והכת שבתי צבי ימח שמם שהיו אז בימים ההם ומזה נעשו אפיקורסים שלמדו ספרי קבלה בטומאת הגוף והיה העולם שמם עד שבאו שני המאורות הגדולים לעולם הבעל שם טוב הקדוש ואדמו"ר הרב רבינו אלימלך נשמתו בגנזי מרומים והם פתחו שער לה' צדיקים יבואו בו שלא יהרהר אדם שום הרהור תורה עד שיטבול עצמו לקריו שחכמי הגמרא לא בטלוהו אלא מפני שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה אבל אותן האנשים הרוצים להשיג גופי התורה ומצות צריכין להיות נזהר מאד בטבילה זו. ועוד זאת אנו למידין מסמיכת הכתובים והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת וגו' שזאת גם כן בלתי אפשר ללמוד לתלמידים ולהכניס בלבם יראת ה' אם אינו נזהר בטבילה זו. הכלל העולה מזה מי שהוא לומד

פשטות התורה בלתי טהור אזי אינו יכול להשיג בשום אופן מה היא יראה, ומי שהוא לומד ספרי קבלה ואינו זהיר בטבילה זו יוכל לבא חלילה לידי אפיקורסות והוא מטמא נפשות ישראל הנגררים אחריהם, אבל אם האדם מקדש ומטהר עצמו מקטנותו וכל ימיו הוא לומד על טהרת הקודש הוא משיג יראת הרוממות והוא יכול לקרב את נשמות ישראל להבורא ב"ה ולהכניסם בגופי התורה ומצות ויראת שמים ואור קדושתו מופיע על תלמידיו ותלמידי תלמידיו ההולכים בעקבותיו עד סוף כל הדורות. ועינינו הרואות אשר עדיין זורח בעולם אור קדושות שני המאורות הנ"ל:

וזהו פירוש המדרש הנ"ל הדא הוא דכתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד רצה לומר כשיראת ה' טהורה רצה לומר שלומד בטהרה שהוא זהיר בטבילת עזרא כנ"ל היא עומדת לעד אמר ר' לוי מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקב"ה זכה ונתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות, פירוש על ידי שאהרן נהג עצמו בקדושה ובטהרה כל ימיו השיג פנימיות היראה כל כך שאור קדושתו מופיע על תלמידיו ותלמידי תלמידיו עד סוף כל הדורות. וזה גם כן פירוש הפסוק אמור אל הכהנים בני אהרן פירוש שתאמר לעובדי השם שמכונים בשם כהן שיהיו תלמידי אהרן שגם הם יתנהגו על טהרת הקודש כמו אהרן ואז לנפש לא יטמא בעמיו רצה לומר שלא יטמא שום נפש מישראל המתקרבת אליו ואדרבה שיקרב נשמות ישראל להבורא יתברך ואור קדושתו יופיע עד סוף כל הדורות כנ"ל:

ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו לעולה לה'. יש לרמוז בפסוק זה כי הנה ידוע בספרים הקדושים אשר בלילי פסח נפתחין מוחין עילאין ואחר כך במשך ימי הספירה בכל יום צריך האדם ליכנס בשער אחד משערי הקדושה עד חג השבועות שאז היא הקדושה הגדולה קדושת קבלת התורה, ומי שערב לבו לגשת אל הקודש והוא מעובדי ה' ושומרי מצותיו יוכל לשער בעצמו שנתוסף לו תוספת קדושה בימים ההם:

אכן צריך האדם להמשיך על עצמו הקדושה שתהיה לו השארה על משך כל השנה. וזהו ועשיתם ביום הניפכם את העומר שאז היא התחלה מימי הספירה וליכנס בשערי הקדושה, כבש מלשון עלה בכבש, שתעשה לך מעלה ומדריגה שתמשוך על עצמך קדושה כל כך, בן שנתו, שתהיה לך על כל השנה כולה מהשארת הקדושה, לעולה, שתוכל לעלות:

ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלהיכם. הדקדוק הוא מה ענין פאה לבין מועדות. עוד יש לדקדק למה כתב הכתוב לשון פאה דוקא ולא אחד משארי לשונות המורין גם כן על לשון סוף. ולהבין זאת נקדים תחלה הפסוק וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' עד ממחרת השבת וגו' ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סלת תהיינה וגו' גם כאן אינו מובן שאמר הכתוב שני עשרונים ונוכל לטעות ולפרש שכל אחת תהיה משל שני עשרונים וטוב היה לו לומר עשרון עשרון הלחם האחד. ונקדים עוד הפסוק של פרשת קדושים לא תקיפו פאת ראשכם וגו' וצריך להבין טעם מצוה זו:

ונראה בכל זה דעיקר עבדות ה' הוא להמתיק הגבורות בשרשן ולהמשיך החסדים עליונים על כנסת ישראל הי"ג תיקוני דיקנא הלבנונית עליון כמו שכתוב ושער רישי כעמר נקי, וזהו כונת הספירה שאנו סופרים חמשים יום שנזדכך עצמינו בימי הספירה כדי שנזכה להשגות התורה בחג השבועות ועד הוד הוא התפשטות ויסוד הוא הכוללות ומלכות הוא כללות דכללות לכן נקראת מלכות כלת, וצריך האדם לתקן מעשיו בימי הספירה עד ל"ג ימים שהוא שבוע חמישי שבספירה שהוא הוד שבהוד שכל אחד הוא כלול מעשר לכן עיקר תיקון המדות הוא עד ל"ג בעומר ומכאן ואילך מתחיל להתנוצץ אור חג השבועות. וזהו שאיתא שלש גרנות למעשר בהמה ואחד מהן בפרוס עצרת דהיינו ט"ו יום קודם לעצרת, שט"ו יום קודם עצרת מתחיל להתנוצץ אור החג. ואם בני ישראל מתקנים מעשיהם בימי הספירה יכולים להמשיך בחג הי"ג תיקוני דיקנא הלבנונית עליון ויכולים לשמוע הקולות כמו בסיני כמו שכתוב קול גדול ולא יסף דהיינו שאינו פוסק לעולם. ומי שהוא מקרב את הכנסת ישראל לאביהם שבשמים יוכל להמשיך הי"ג תיקוני דיקנא שהן ושער רישיה כעמר נקי ועמר הוא בגימטריא ש"י, וזהו עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות היינו שיוכל להמשיך הי"ג תיקוני דיקנא שהן ושער רישיה כעמר נקי שעמר הוא בגימטריא ש"י, וזהו עמר לגלגלת היינו שהשערות תלויין במוח. ואיתא בכונות שבחג השבועות נתגלה עולם הכתר, ולהבין זאת מעט הוא על פי מה דאיתא בגמרא לעולם יכנס אדם שני פתחים ויתפלל שני פתחים סלקא דעתך אלא שיעור שני פתחים, והפירוש הוא כך כי השער אשר בו נכנסים לעבודת ה' הוא היראה דהיינו שתחלה צריך לירא מפני השי"ת יראת העונש דאית דין ואית דיין וזהו יראה החיצוניית ולאו יראה עיקרית ויש עוד שער אחד לכנוס בו לעבודת ה' היא אהבה ואהבה כזו היא גם כן בחינת יראה דהיינו שירא לעבור על המצות פן יהיו נגד רצונו ית"ש. ומי שהוא רוצה לכנוס בשני שערים אלו דהיינו מי שהוא רוצה לכנוס בחדרי תורה ועבודה צריך לכנוס תחלה דרך שני שערים אלו וזהו לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ויתפלל שצריך לכנוס בשני שערים אלו יראה ואהבה וזה זה השער לה' צדיקים יבואו בו רצה לומר על ידי שיכנס בשער אחד משני שערים אלו ושוקד על העבודה הוא הולך ממדריגה למדריגה עד שנוחל ש"י עולמות היינו שיוכל להמשיך הי"ג תיקוני דיקנא שהן ושער רישיה כעמר נקי. ומצינו שאברהם אבינו היה עובד את השי"ת מאהבה ונכנס בתחלת עבודתו בשער אהבה ויצחק שהיה עובד את השי"ת מיראה נכנס בתחלת עבודתו בשער היראה וכל אחד היה הולך ממדריגה למדריגה במדתו עד שהשיג הש"י עולמות היינו הי"ג תיקוני דיקנא ויעקב היה הבריח התיכון בחינת דעת ודעת הוא במקום כתר שהוא היה מחבר שני השערים יחד ושני פעמים ש"י עולה בגימטריא כתר לכן יצא ממנו י"ב שבטי יה והוא המקור של הי"ב שבטים וכולם יחד הן י"ג לכן אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואחד בגימטריא י"ג והעשר קדושות מתתא לעילא מתחילין במלכות ומלכות הוא בחינת יראה ושני שערים הנ"ל שער אהבה ושער היראה שניהם הם בחינת יראה כנ"ל ויראה היא שם אלהים ופא"ה בגימטריא אלהים והן שני פאות שהן שני שערים ושני פעמים אלהים בגימטריא עק"ב ועם היו"ד אותיות של השמות אלהים בגימטריא יעקב דהיינו שיעקב הוא המחבר לשני פאות אלו שכל אחד עולה עד ושער רישיה כעמר נקי ונתגלה הכתר ששני פעמים ש"י עולה בגימטריא כתר כנ"ל. לכן צותה התורה הקדושה לא תקיפו פאת ראשכם רצה לומר שלא תגרמו ח"ו שהפאות יתפרדו מן הראש אלא שפרו מעשיכם בדרך שני פאות אלו ויהיו תלוין ועומדין במוח ויכולין להמשיך הי"ג תיקוני דיקנא. וזהו עד ממחרת השבת וגו' והקרבתם פירוש לאחר שתזדככו עצמיכם בימי הספירה והקרבתם וגו'. ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים ולחם הוא רומז לי"ג תיקוני דיקנא שלח"ם בגימטריא מזל"א, והיינו לחם תנופה שתים רצה לומר מזל עליון ומזל תחתון, שני עשרונים סלת תהיינה פירוש שני שערים אלו שער יראה ושער אהבה ששניהן הן בחינת מלכות כנ"ל שהיא עשירית לספירה סלת תהיינה שיתקנו מעשיהם בימי הספירה דרך שני שערים אלו עד שיהיו ברורים ומנוקים מכל סיג ויהיו תלויין במוח שהוא ושער רישיה כעמר נקי ויתחברו שני השערים יחד ויתגלה הכתר בחג השבועות ששני פעמים ש"י עולה בגימטריא כתר לכן סמך הכתוב לחג השבועות ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור רצה לומר שבכל דרכך אפילו בקצירת השדה תראה שהפאות לא יתפרדו ח"ו מהמוח והבין. במדרש רבה אמר ר' לוי הרי שחרשת וזרעת ועדרת וכסחת וקצרת ועמרת ודשת ועשית תבואה בגרנין אם אין הקב"ה מוציא לך מעט רוח שתזרה מהיכן אתה חי הוי אין אתם נותנים לי אלא שכר הרוח הוי מה יתרון לו שיעמול לרוח רבי שמעון ברבי נסב איתתא צוות רבי לכל רבנין ולא צוות לבר קפרא וכו' עד דלא תימר למיגס אתיתי אלא על דלא צוותת יתי עם חבירי אמר ר' אלעזר כתיב ולא אמרו בלבבם וגו' ישמור לנו מרוחות רעות ומטללים רעים ואימתי באלו שבע שבועות שבין פסח לעצרת תני ר' חייא שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי הן תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וכו' דבר אחר והבאתם את עומר וגו'. ולהבין למה הביא המדרש מעשה דבר קפרא כאן ומה שייכות מעשה זו לעומר:

ונראה דימי ספירה הן מורים על האחדות כדאיתא בספרים הקדושים ולכן מתו תלמידי ר' עקיבא בין פסח לעצרת מפני שהימים אלו מורין על האחדות והן לא נהגו כבוד זה לזה ולכן הביא מעשה דבר קפרא באמצע דרשות העומר שלא חרה לבר קפרא אלא על שלא הזמין אותו עם חבריו שבימי הספירה צריך האדם לתקן מדה זו של האחדות ועל ידי זה זוכה להשגת התורה בחג השבועות כמו שכתוב ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר ופירש רש"י שהיו כולן בלב אחד כאיש אחד ולכן זכו להשגת התורה במתן תורה. ואחר כך הביא המדרש שבע שבתות תמימות אימתי הן תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום ב"ה שזהו רצון הבורא שיהיו כנסת ישראל בלב אחד כאיש אחד באהבה ואחוה. ואחר כך הביא המדרש דבר אחר והבאתם את העומר רצה לומר על ידי אחדות תוכל לבא בחג השבועות שהוא הקרבת העומר להשגת התורה כנ"ל:

ספר מאור ושמש - פרשת בהר

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור וגו' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו' תהיה כל תבואתה לאכול הדקדוקים כאן רבו א' על מה שפירש רש"י מה ענין שמיטה אצל הר סיני אלא מה שמיטה נאמר כללותיה ופרטותיה ודיקדוקיה מסיני אף כל המצות כולן כו' הלא רש"י למד זאת בפרשת ואלה המשפטים מיתורא דוי"ו של ואלה כנ"ל ואם כן הקושיא במקומה עומדת מה ענין שמיטה אצל הר סיני ב' שאמר הכתוב ושבתה הארץ שבת לה' קשה על לשון ושבתה שהוא פועל יוצא והוא מלשון הוה שתהיה כן ממילא ובאיזה המצאה יהיה כן והלא שביתת הארץ תלוי באדם שלא יחרוש ולא יזרע ומה גם אפילו אם לא יחרוש ולא יזרע אף על פי כן הארץ לא תשבות שהיא מגדלת תמיד צמחים והכתוב בעצמו אמר שהספיח שיעלה בשבועות לא יקצור ואם כן במה תשבות הארץ גם קשה שאמר הכתוב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה הלא מה שיהיה לאכול בשביעית הוא משנה השישית כמאמר הכתוב וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית וגו' ולא משבת הארץ גם מה הוא כל תבואתה לאכול מילת כל אינו מובן אך להבין ענין שמיטה מה היא נראה דהנה הקב"ה ברא כל העולמות כדי שידעו כל הברואים מאלהותו ית"ש ולא יעברו רצונו ולא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קונם והנה כתיב ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי ותוצא הארץ דשא וגו' ועץ עושה פרי ופירש רש"י שהארץ עברה על הציווי שהקב"ה אמר לה שתוציא עץ פרי עושה פרי שיהיה טעם העץ כטעם הפרי והיא לא הוציאה אלא עץ עושה פרי ושמעתי מהרב הקדוש דקהלה קדושה מעזיבוז שיחיה שהארץ עשתה עבירה לשמה שהיתה יודעת שהאדם יעבור על הציווי המקום ואם יהיה הוא תחלה לחטא לא יהיה לו תקומה ח"ו לכן עברה היא תחלה על הציווי כדי שיהיה לו במה להתנצל עכ"ד גם נוכל לומר שחטא הארץ גרם חטא אדם כי מה שנתאווה חוה לאכול מעץ הדעת היה מפני זה שטעם עצו ופריו שוין כאמור ותרא האשה כי טוב העץ למאכל ולא כתיב הפרי העץ ואלולי הארץ ששינה תקפידה היה בכל העולם טעם עץ והפרי שוים ולא היה מתאוין לעץ הדעת שבגן עדן ועל ידי ששינתה תפקידה לא היה בכל העולם שיהיה טעם העץ והפרי שוין לכן התאוו תאוה לעץ הדעת שבגן עדן שבראו הקב"ה כרצונו והיה בו טעם עצו ופריו שוין ויש פנים לכאן ולכאן ואם נאמר שחטא הארץ גרם חטא אדם צריכה הארץ תחלה לתקן את אשר עותה ועל ידי זה ישוב גם האדם בתשובה ולפי הסברה שכונתה היה לטובה בזה צריך האדם לשוב בתחלה ולהזדכך עצמו ועל ידי זה יזדכך גם הארץ והן אמת שזה בזה תלויה אך העיקר תיקון הארץ תלויה באדם כי אף שבדבר זה שינה הארץ תחלה שלא הוציאה עץ פרי מכל מקום הוציאה תבואתה בלא חרישה וזריעה כמו שאמר הכתוב ואדם אין לעבוד את האדמה רצה לומר שיתפלל על הגשמים כפירש רש"י ואחר כך שבא אדם והתפלל על הגשמים עלו פירותיה ואילו חרישה וזריעה אין כתיב ואחר כך כשחטא אדם כתיב וקוץ ודרדר תצמיח לך והוצרכו לחרוש ולזרוע וזה כתיב אחר חטא דור המבול זרע וקציר וגו' אבל קודם חטא אדם הוציאה תבואתה כפי רצון הבורא ברוך הוא בלא חרישה וזריעה כלל וכן יהיה לעתיד כשיתוקן הכל כמו שאיתא עתידה ארץ ישראל

שתוציאה גלוסקאות לכן אם האדם שב בתשובה שלימה ומתקן מעשיו כראוי ומשים בטחונו בו יתברך שמו שהוא זן ומפרנס מקרני ראמים וכו' גם הארץ נזדככה ומתחרטת על ששינתה תפקידה בימי בראשית ושבה לעשות רצון הבורא להוציא תבואתה בלא חרישה וזריעה עד בלי די וראיה לזה שגם עתה שבני אדם חורשין וזורעין ואין הארץ מוציאה תבואה אלא לפי מעשה בני אדם ואם ח"ו אינם מטיבים מעשיהם הארץ משנה פירותיה ותחת חטה תצא חוח ותחת שעורה באשה כדאיתא במסכת תענית סדר תענית אלו האמור ברביעה ראשונה אבל צמחים ששנו מתריעין עליהם מיד ופירש רש"י צמחים ששנו שהגשמים ירדו בעתן וצמחו הזרעים ונשתנו כמו תחת חטה יצאו חוח ותחת שעורה באושה או שינוי אחר מתריעין עליהם מיד וכל חומר תעניות הנוהגות באחרונות נוהגות בראשונות מיד הרי שעל עצירת הגשמים לא היו מתענין אלא כפי הסדר שיוכל להיות שנעצרו הגשמים לאיזה סיבה אחרת ולא על ידי מעשי בני אדם ועל צמחים ששנו מתריעין מיד שהארץ אינה משנה מעשיה אלא על ידי מעשי בני אדם הרי שהזדככות הארץ תלויה בהזדככות האדם וכשבאו ישראל להר סיני ופסק מהן זוהמת הנחש על ידי שתיקנו מעשיהם בתשובה בימי הספירה על ידי זה נזדככה גם הארץ ונתחרטה על ששינה תקפידה בימי בראשית ורצה לקראת הבורא ב"ה וחלה ורעדה מפניו ית"ש כאמור ההרים רקדו כאלים גבעות כבני צאן מלפני אדון חולי ארץ וגו' אך עדיין לא היה לה הזדככות כל כך שתוציא תבואתה בלי חרישה וזריעה עד שיבואו לארץ ישראל ואוירא דארץ ישראל מחכים ויוכל האדם לשלוט ביצרו ולתקן מעשיו וגם הארצות של ארץ ישראל אינו מגושם כל כך כמו בשארי ארצות שהיא מקודשת משאר ארצות ושם יזרעו שש שנים לשם קדושה דהיינו רק לקיום גופם שיוכלו לעסוק בתורה ועבודה ולא לשם תאות עולם הזה ולא להרבות הון ובזה מקדשין הארץ ובאה הארץ על ידי זה לידי זיכוך יותר ומתחרטת יותר על השינוי של ימי בראשית ותוכל להוציא תבואתה בשנה השביעית אף אם לא יחרשו ולא יזרעו ויספיק תבואה די והותר בשפע רב לאין שיעור שכן מצינו ביצחק אבינו שכתוב אצלו ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים וגו' ודרשו ז"ל כמה שאמדוהו היה מאה פעמים כן וזאת הברכה היה מחמת שיצחק זרע שדותיו לשם קדושה ולא לשם תאות עולם הזה לכן נתקדשה הארץ ונזדככה והוציאה גם מכחה בלי זריעה מאה פעמים ככה וזהו ענין שמיטה שנצטוו ישראל בבואם לארץ ומזה יראה האדם שלא ינטה שכמו אחר טרדות הזמן יותר מן ההכרחי וה' ישלח ברכה והצלחה במעשי ידיו עד בלי די ועתה נבא לביאור הפסוקים הנ"ל וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר כלומר במעמד הר סיני שנזדכך ישראל מזוהמת הנחש ועל ידי זה נזדככה גם הארץ כנ"ל אמר הקב"ה למשה שיאמר להם כשיבואו לארץ שאוירא דארץ ישראל מחכים וגם הארציות אינו מגושם כל כך כנ"ל ושם יזרעו שש שנים לשם קדושה ובזה יקדשו הארץ ותבוא לידי תשובה גמורה על השינוי של ימי קדם ותוציא בשנה השביעית תבואתה עד בלי די בלא חרישה וזריעה וזהו כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם דייקא שאוירא דארץ ישראל מחכים כנ"ל ושבתה הארץ שבת לה' רצה לומר שם תשוב הארץ לה' בתשובה שלימה על ששינתה תפקידה בימי בראשית ומהיכא תביא לה תשובה אמר הכתוב שש שנים תזרע שדך לשם קדושה ושש שנים תזמור כרמך לשם קדושה ובזה תתקדש הארץ ותזדככה כל כך ותשוב בתשובה שלימה לפניו יתברך על השינוי ואז יהיה ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ ומה היא הקדושה אע"פ ששדך לא תזרע וכרמך לא תזמור אעפ"כ והיתה שבת הארץ לכם לאכלה רצה לומר שתוציא תבואתה בלא חרישה וזריעה עד בלי די וזהו כל תבואתה לאכול רצה לומר שיהיה לך כל הצטרכות שלך מתבואתה של שנה השביעית וזהו אם ישים בטחונו בו ית' אבל אם ידאג מה יאכל בשביעית שלא יחרש ולא יזרע אז לא תוציא הארץ פירות בשביעית והקב"ה יעשה למען רחמיו המרובים שיצוה את הברכה בששית וזהו כי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא וגו' וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וזאת תהיה מצד הרחמנות כנ"ל:

במדרש רבה וכי תמכרו ממכר לעמיתך הדא הוא דכתיב מות וחיים ביד לשון תרגום עקילס מיצטרא מכירין מות מכאן וחיים מכאן הנה המדרש הזה הוא פליאה מאי ענין פסוק זה של מות וחיים לכאן גם מה זה מות מכאן וחיים מכאן ויראה לבאר כי הנה כבר אמרנו על פסוק אם בחוקתי תלכו ע"ד שביאור בחפץ ה' על מאמר התנא אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלין שכר שביאורו הוא שכשהאדם עמל במו"מ וכונתו בעמלו כדי להשתכר די מחסורו למען יוכל לעסוק בתורה מבלי טרדות מזונות אז הוא מקבל שכר על עמלו במשא ומתן מלבד עסק התורה יען שהוא משים עסקו במשא מתן עילה לעסק התורה אכן באם ח"ו האדם מטרד עצמו בעסקים וכונתו לצורך דברים בטלים לצבור הון למלאות תאוותו מהנאות הכוזבות אז התאוות הללו מוציאין אותו מן העולם וכמו שאמר אחר כך אני רץ לחיי העה"ב והם רצין לבאר שחת ולכן האדם העוסק במשא ומתן כאלו נתן בכף מאזנים ובידו להטות עצמו לחיים ולהפכו ח"ו והנה הראשי תיבות של ו'כי ת'מכרו מ'מכר הוא אותיות מ'ו'ת והס"ת הם רי"ו שהם גימטריא גבורה אמנם המילואים של אותיות מות כזה מ"ם וי"ו תי"ו הם עולים ע"ב שהוא בגימטריא חסד שכשעוסק במשא ומתן הוא בכדי להתפרנס ממעשי ידיו ומיגיע כפיו לעסוק בתורה בלי טרדא אזי הוא ממשיך חסד על עצמו ממקור החסד שהוא שם של ע"ב ועושה מאותיות רי"ו סופי תיבות של וכי תמכרו ממכר הנ"ל צירוף הע"ב שמות ונמתקים הגבורות. ובאם ח"ו מבלה בהבל ימיו במשא ומתן שלא לצורך התכלית האמיתי הוא הולך למות ורץ לבאר שחת. וזהו פירוש המדרש הנ"ל וכי תמכרו ממכר הדא הוא דכתיב מות וחיים וגו' רצה לומר שהאותיות הראשי תיבות של וכי תמכרו ממכר הם אותיות מות והמילואים של אותיות מות הם חסד שהוא חיים שהלשון המדברת בעסקי משא ומתן יש בה להטות לחיים ולמות וזהו מות מכאן וחיים מכאן שהראשי תיבות של וכי תמכרו ממכר הם מו"ת והמילואים שלהם הם חסד שהוא חיים כנ"ל והבן:

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו' אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וגו' אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים. ודרשו חז"ל יציאת מצרים האמור ברבית למה נאמר אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינו של בכור אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה לישראל ברבית ודרשות חז"ל בודאי הם אמת ויציב אבל עדיין לא יספיק שבכל המצות כולן יוכל האדם לגנוב דעת הבריות ובכל המצות היה לו להזכיר יציאת מצרים לפי דרשות חז"ל ועוד לתת לכם את ארץ כנען למה נאמר ברבית. ונקדים תחלה מה שכתוב למעלה מן הענין ולא תונו איש את עמיתו וגו' ועשיתם את חקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם וישבתם על הארץ לבטח ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע וישבתם לבטח עליה גם בפסוקים אלו יש להעיר שכתוב ועשיתם את חקותי זה לא תעשה ואת משפטי תשמרו זהו מצות עשה והיינו אם תשמרו כל התורה כולה יהיה השכר שישבו על הארץ לבטח ולא יותר וכי זה היא תורה וזו שכרה ועוד למה כפל הענין וישבתם לבטח עליה. ונראה בזה על פי מאמרינו לעיל שכל כונת השמיטה היה להורות אם האדם יתקן מעשיו כראוי ויבטח בה' יזדכך גם הארץ ויתנה פריה בלי חרישה וזריעה ובפרט בארץ הקדושה שמקודשת מכל הארצות ואוירא דארץ ישראל מחכים שם יוכל האדם לתקן מעשיו כראוי והארץ אינה מוציאה פירותיה אלא לפי מעשי בני אדם כנ"ל שעל הצמחין ששנו היו מתריעין מיד כנ"ל לכן יראה האדם לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי ולא ינטה שכמו להטרדות הזמן כי מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש ולפעמים אף שהאדם רודף אחר טרדות הזמן כל הימים לרבות את הלילות אינו עולה בידו כי אם לחם צר ואם יבטח בשם ה' ויט שכמו לתורה ועבודה בודאי יתפרנס בנקיות כמו שעינינו רואות בכל דור ודור יש כמה צדיקים אשר נטו שכמם לעבוד עבודת הקודש והם מתפרנסים בכבוד גדול מאת ה' מן השמים ומהן ילמדו בני דורם לבטוח בהשי"ת כמו מצנצנת המן שהניח אהרן לפני ה' למשמרת לדורות שממנו יקחו מוסר שלא לעסוק בהבלי עולם ומאת ה' ירד פרנסתם כן בכל דור ודור יש צדיק אחד שפרנסתו הוא דרך נס והוא לאות לבני דורו כצנצנת המן, לכן יראה האדם שלא להרבות בפרקמטיא יותר מכדי פרנסתו ואם יזכהו ה' בעושר והון לא יאמר ארדוף עוד אחר פרקמטיא ואשיג שלל רב יותר וגם בזה לא ישקיט אלא שנותן גם לאחרים בעיסקא כמו שעינינו רואות בעונותינו הרבים אם זוכה האדם לאיזה סך מוסיף עוד משא ומתן על משא ומתן שלו הקבוע ונותן לאחרים למחצית שכר ועל אחיהם בני ישראל המדולדלים לא ישימו עיניהם להחזיקם בגמילות חסד לבל יפולו, לא זו הדרך אלא יעסוק בפרקמטיא כפי צורך פרנסתו ומהמותר יעסוק בגמילות חסדים ובצדקה ואז טוב יהיה לו שהוא יוכל לעסוק בתורה ועבודה וגם יחזיק ידי אחיו שילוה להם בלי עיסקא וגם אחיו יוכלו להתפרנס בנקיות וכל עצמה של ארץ ישראל לא ניתנה להם לישראל אלא על מנת כן שישבו איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ויתפרנסו בנקיות ולא ירבו בסחורה אלא כפי צורך פרנסה ובמותר יעסקו בגמילות חסדים ובצדקה, ואם היו אוחזים את דרכם שלא להרבות בסחורה לא היו גולים אך על ידי שהיו מרבים בסחורה בכל מקום והיו נוסעים לחוץ לארץ אחר פרקמטיא נתערבו בגוים ולמדו מעשיהם לכן הקיאה הארץ אותם:

וזה ביאור הכתוב ועשיתם את חקותי ואת משפטי תשמרו היינו שתלמדו כדי לשמור ולעשות ללמוד וללמד ועשיתם אותם וישבתם על הארץ וגו' לבטח עליה רצה לומר שיעלו למדריגה גדולה כל כך שישיבתם על הארץ יהיה לאות כמו צנצנת המן ואחרים ילמדו מהן לבטוח בהשי"ת, וזהו וישבתם על הארץ כדי לבטח רצה לומר שאחרים ילמדו מהם לבטוח בו ית"ש. ונתנה הארץ פריה כמאמרינו לעיל שאם יבטחו בה' תתן הארץ פריה בלא חרישה וזריעה. ואכלתם לשובע פירוש כי האדם אשר הוא משים כל מגמתו לעבודת הבורא ומשבר תאותו כל מה שאוכל אפילו דבר מועט הוא שבע שאינו אוכל למלאות כריסו, וזהו ואכלתם לשובע רצה לומר כל מה שתאכלו תהיה לשובע. וישבתם לבטח עליה רצה לומר גם אתם תעלו יותר למדריגת בטחון על ידי זה כי מדת בטחון אין לו שיעור. וזה פירוש הכתוב כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו כמו שפירש רש"י אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו אלא חזקהו משעת מוטת היד ותלוה לו והזהיר הכתוב אל תקח מאתו נשך ותרבית פירוש שלא תקח ממנו שום דבר שעל ידי זה יתרבה ממונך שלא טוב הדבר לעסוק בסחורה יותר מן ההכרח לכן לא תתן לו אפילו בעיסקא רק תגמול חסד עמו ותלוה לו בחנם ואל תרבה בסחורה ואמר הכתוב אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען פירוש על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים ונתתי לכם את ארץ כנען כדי שישבו איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ולא ירבו בסחורה רק יעשו גמילות חסדים זה עם זה בממונם וגם אומר להיות לכם לאלהים רצה לומר אם תעשו כן תשיגו אלהותו יתברך שמו על ידי שלא יחתרו לבקש מזונם אלא ההכרחי ויעשו תורתם קבע וגם בממונם יעשו צדקות וגמילות חסדים ישיגו אלהותו ית"ש כנ"ל:

ספר מאור ושמש - פרשת בחקותי

אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם וגו' והשיג לכם דיש את בציר וגו' וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם. פירש רש"י ונתתי שלום שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה אם אין שלום אין כלום תלמוד לומר וכו' מכאן שהשלום שקול כנגד הכל וכו'. יש לדקדק דהוי ליה להקדים השלום קודם ונתתי גשמיכם ובמקום ונתתי גשמיכם הוי ליה למימר ונתתי שלום ואחר כך ונתתי גשמיכם, כיון שהשלום שקול כנגד הכל הוה ליה להקדים החשוב קודם. עוד יש לדקדק כי מקודם נאמר וישבתם לבטח בארצכם והוא השלום ומפני מה חזר ואמר אחר כך פעם אחרת ונתתי שלום בארץ:

ונראה לי דהפסוק מורה לנו גודל מעלת השלום בלי מחלוקת כי המחלוקת היא מדה גרועה מאד, ועיקר המחלוקת היא באה מחמת קנאה שכל אחד מקנא לחבירו, ועיקר הקנאה היא בעשירים כי עני לבו נשבר ונדכה כי קנאת אדם הוא באיש הדומה לו בערכו כמו שאמרו ז"ל כלום מתקנא אלא חכם בחכם וכו', אם כן מה לעני לקנא העני חבירו בעניותו אבל העשיר המרבה הון ואוהב כסף לא ישבע כסף ומי שיש לו מנה מבקש מאתים והעשירות אינו עבור חפצי שמים ויש בזה קנאה ושנאה ועל ידי זה נתהוו קטטות ומחלוקת, אבל העשירות אשר הוא עבור השם יתברך לעשות בו חפצי שמים אין בזה העשירות קנאה ושנאה כלל. וזהו מרמז לנו הפסוק ונתתי גשמיכם בעתם וגו' רצה לומר אף שארבה לכם ואשפיע לכם כל שפע טוב וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ רצה לומר שלא יהיה לכם שום קנאה כלל וכלל זה על זה ויהיה לכם שלום גדול כי עשירות שלכם יהיה עבור חפצי שמים ולא יהיה בו קנאה ושנאה כלל. וזאת צריך למידע שהמחלוקת היא מדה גרועה מאד כידוע ואין להאריך כי ידוע לכל, אך זאת צריכין למידע שעל ידי המחלוקת יוכל האדם לבא בלילה ח"ו למקרה בלתי טהור כי הקליפות מתדבקים בו אבל כשיש לו שלום אין לו לפחוד מזה כלל, וזהו שאמר הכתוב ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד רצה לומר כנ"ל שלא תחרידו ובל תפחדו מאיזה מקרה רע ח"ו כי והשבתי חיה רעה מן הארץ זאת מרמז על הקליפות שישבתו ויתבטלו מהארץ ולא תפחדו כלל מאיזה מקרה בלתי טהור ואף לא תצטרכו לקרות קריאת שמע על מטתו וזהו וחרב לא תעבור בארצכם רצה לומר קריאת שמע נקרא חרב פיפיות רצה לומר שאף בלא קריאת שמע לא יוכלו להדבק בכם איזה קליפות כי יתבטלו מגודל השלום שיהיה בכם:

או יאמר אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם וגו', כי השי"ת ברא כל העולמות ומלואם על ידי התורה הקדושה בצירופי השמות המרומז בכל אות ואות מאותיות התורה ובני ישראל בעוסקם בתורה הקדושה נותנים כח וחיות לכל העולמות והברואים כי כן היה רצונו הפשוט בנתינתו התורה לעמו ישראל כי בעת עוסקם בתורה הקדושה באיזה ענין אזי המה נותנים בזה הדבר חיות היינו בעוסקם בתורה בענין בריאת שמים וארץ אזי המה נותנים כח וחיות לשמים וארץ וכן בכל דבר ודבר, לכך צריכים לעסוק בתורה בדחילו ורחימו כדי ליתן כח וחיות לכל דבר ודבר בעוסקו ממנו בתורה הקדושה. וזהו שאמר הכתוב אם בחקותי תלכו רצה לומר שתלמדו התורה בדחילו ורחימו כל כך ותתנו כח וחיות בעולמות כמו שאני בראתי אותם בתורה הקדושה הנקרא חקה וזהו בחקותי היינו כאשר אני חקקתי חקת התורה להבראות על ידה העולמות כמו כן גם אתם תלמדו על זה האופן שתתנו חיות לעולמות, וזהו ועשיתם אותם עשיה היא בריאה כמו שאמר הכתוב ביום עשות אלקים את השמים ואת הארץ, אם תלמדו התורה בזה האופן ונתתי גשמיכם בעתם רצה לומר שתשפיעו לכם השפעות טובות וגדולות מבריכה העליונה ותשרה ברכה עליהם:

או יאמר אם בחקותי תלכו וגו' ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם וגו' פירש רש"י יכול זה קיום המצות כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו וגו' הרי קיום המצות אמור הא מה אני מקיים אם בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה. יש לשום לב על פירוש רש"י שאין זה במשמעות התיבות של אם בחקותי תלכו שיהיו עמלים בתורה, והיה לו לומר אם בחקותי תהגו או תעיינו. גם לשון אם שהוא לשון ספק אינו מובן שהרי הוא חיוב ואינו רשות. גם העירו קדמונינו על מה שאמר אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם וגו' הלא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ומה זה שהבטיח שכרם בעולם הזה. ומה גם שעיון התורה הוא דבר גדול מאד והבטחת הגשמים בעתם הוא שכר קטן מאד לערך גודל יקר עיון התורה:

ויראה לבאר על דרך שפירש בחפץ ה' על מאמר התנא מודה אני וכו' ששמת חלקי מיושבי בית המדרש וכו' שאני משכים והם משכימים אני משכים לדברי תורה והם משכימים וכו' אני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר, והקשה שהוא כפול שהרי די באמרו אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים אני רץ לחיי עולם הבא והם רצים וכו' וממילא ידעינן שלעמל תורה יש קבול שכר ולעמלם אין קיבול שכר. ופירש הוא ז"ל כי הנה גם העובד ה' ועוסק בתורה מן ההכרח הוא שיעסוק גם במעט דרך ארץ להחיות את נפשו ונפש ביתו, אמנם העובד ה' גם בעת שהוא עוסק בעסקים לצורך פרנסתו עיקר כונתו הוא בעסק זה כדי שיהיה לו ממה להתפרנס למען ימצא מרגוע לנפשו לעסוק אחר כך בתורה וכל עסק מלאכתו הוא עבור עסק התורה ואדם כזה שתורתו קבע ועיקרית אצלו כשהוא משכים לקום באשמורת הבוקר שאז עדיין אינו זמן עסק לעסוק בסחורה אז הוא קובע לו העת ההיא לתלמוד תורה כדי לעמוד אחר כך בתפלה מתוך דברי תורה ואחר כך גם כן כשמוכרח לעסוק בעסקיו מכל מקום כל כונתו הוא להשתכר פרנסתו שיוכל לעסוק בתורה ומפני זה הוא מקבל שכר גם על עמלו וטרחו לצורך פרנסתו הגם שהוא עסק של רשות משא ומתן מאחר שכונתו למען יוכל לעסוק בתורה ובמצות יש לו קיבול שכר גם על העסק של רשות ההוא גם כן מלבד שכר עסק התורה. ואולם יש אנשים ריקים אשר אין שמים על לבם דבר ה' ותורתו וכל מגמתם בשכבם ובקומם לאסוף הון רב ומבלים בהבל כל ימיהם בחמדת תבל וזה מאוויים בבוקר השכם וכל היום כולו, הנה אדם כזה אין לו בעמלו שום שכר ואדרבה העסקים ההם יריצוהו אל הבור לירד לבאר שחת. וזהו כונת התנא אני עמל והם עמלים פירוש שאני עמל במלאכה ובעסקים כמותם ואף על פי כן אני מקבל שכר על עמלי והם עמלים ואינם מקבלים שכר מפני שאני משכים לדברי תורה וכל מגמת עמלי היא לצורך עסק התורה והם שאין שמים לב לעמול לצורך התכלית האמיתי לכן תקותם למפח נפש, עד כאן דברי פי חכם חן:

ועל דרך זה הוא ביאור הכתוב גם כן אם בחקותי תלכו פירוש שאם הליכתכם שאתם מתהלכים לעשות מלאכתכם להביא טרף לביתכם תהיה בשביל חקותי שהוא כדי שתוכלו לעסוק בתורה שלא מדוחק ומלת בחקותי ביאורו בשביל חקותי כמו בראשית שפירשו חז"ל בשביל ראשית. וזהו שפירש רש"י שתהיו עמלים בתורה פירוש שהעמל שאתם עמלים לצורך פרנסה תהיה אלא בשביל התורה שתוכלו אחר כך לעסוק בתורה ולא תהיו טרודים בדאגת פרנסה אז בעשותכם זאת גם הש"י יעשה את שלו להזמין פרנסתכם בלי טורח. וזהו אמרו ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה שבראותו כי כונתכם רצויה בעמלכם כדי לעסוק בתורה על כן יברך את מעשי ידיכם שלא תצטרכו להטריד עצמיכם הרבה ותוכלו לעסוק בתורה מתוך הרחבה וכמו שאמרו חז"ל על חסידים הראשונים מתוך שחסידים היו מלאכתן מתברכת ולכן אמר אם בחקותי בלשון ספק מפני שאין זה חיוב דוקא לעסוק במשא ומתן שהרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ומלאכתן היתה נעשית על ידי אחרים כרבי אליעזר בן חרסום ודומיהן:

ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו וגו' נראה לי לפרש בדרך רמז על פי מה דפירשתי על פסוק שברך לבן את אחותו רבקה ואמר אחותינו את היי לאלפי רבבה וכפי הנראה שברכה גדולה היא וכי תצא ברכה כזו מפה חנף ורשע גמור כמותו. אך נראה דבקרבו ישים ארבו כי ראה שעל ידה יבנה אומה הישראלית ויתאחדו באחדות גמור ויתיחד שמו של הקב"ה על ידיהם כמו שאמר הכתוב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד וישראל יתאחדו כמו שאמר הכתוב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ורצה לבן הרשע להפריד אלוף שלא להיות באחדות רק בהתחלקות ובריבויות. וזהו שאמר את היי לאלפי רבבה רצה לומר שהאלף היא אחדות כי היא אחד תהיה רבבה היינו בהתחלקות רבויות ולא יהיה כלל באחדות, אבל משה רבינו אמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל רצה לומר שהרבבות היינו ההתחלקות יבא באלף היינו באחדות גמור כי עיקר העבדות הוא שיתיחד הכל ביחוד גמור ויהיה ה' אחד ושמו אחד. והאחדות הוא על ידי הה"א תתאה שהיא מלכות שמים על ידה יתאחד הכל ביחוד גמור עד הכתר, וזהו שאמר הכתוב ורדפו מכם חמשה, היינו ה"א תתאה שהוא מלכות שמים, מאה, דהיינו שתרדפו מכם ההתחלקות שאינו באחדות מדה זאת לא יהיה בכם רק יתיחד הכל ביחוד גמור. ומאה מכם, רצה לומר אותו האיש המתעלה במעלות דרך כל העשר ספירות וכל ספירה כלולה מעשר גימטריא מאה והוא היחוד גמור וזהו ומאה מכם רבבה ירדופו רצה לומר שתרדפו כל ההתחלקות ורבויים רק יתאחד שמו הגדול באחדות הפשוט:

בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל ואכלתם ולא תשבעו. כבר העירו בזה החבריא של רבי שמעון בן יוחאי בזוהר חדש שהקללות שבתורה אינם כפי פשוטם לבד ונרמז בהם גנזי נסתרות ברוב ברכות. ובכתוב הזה גם כן יש להשים לב שהפשוט בו הוא בלתי מובן. א', אמרו ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד וגו' הלא אמרו חז"ל שבזמן שהפת מרובה בתנור הוא נאפה יפה ואם כן אינו דבר רע מה שיאפו בתנור אחד, ומה שפירש רש"י מחוסר עצים אינו יוצא ממשמעות הלשון. גם לשון מטה לחם אינו מובן מה ענין מטה אצל לחם:

ויראה לרמוז בזה על פי מה דמרגלא בפינו להקדים שהשם יתברך ברא עולמו להיטיב לברואיו שכל יושבי תבל יכירו וידעו מעוצם אלהותו ומלאה הארץ דעה את ה' וגו', ולמען יהיה שכר לשומרי מצותיו גזרה חכמתו שיהיה מקום לנטות ימין ושמאל לבחור בטוב או בהפכו והרע מבחין את הטוב, והמגביר השכל על החומר לבלתי לכת אחרי התאוות המדומות לפי הזדככותו מאיר אל עבר פניו מנועם אור אלהותו ית"ש. אכן הנה אדם אין צדיק וגו' ובכל דבר אשר ינטה האדם מאורח מישור הוא נותן ח"ו כח לסטרא אחרא ונעשה על ידי זה מחיצה המבדלת בינו לבין קונו כמאמר הכתוב כי עוונותינו הבדילו, על כן מן הצורך להשיב אל ה' להסיר מסך המבדיל ולחזות בנועם ה' ולהמתיק הגבורות בשרשן. וזהו גם כן כל כונת הספירה ושעיר המשתלח ושעיר ראש חודש להפך מדת הדין למדת הרחמים שגם הגבורות יסכימו בטובת הכנסת ישראל וכמאמר חז"ל שהצדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים. גם אמרו גדולה כוחה של תשובה שמהפכת העוונות לזכיות. והנה אמרו חז"ל במסכת אבות בן בג בג אומר הפוך בה והפוך בה וכו' ובה תחזי וסיב ובלה בה ומנה לא תזוע, ונתיגעו המפרשים ליתן טעם לשם זה, וגם אנו נאמר לרמוז בזה על פי מאמר חז"ל אדם הראשון דו פרצופים נברא ונסרו הקב"ה ועשה גב לזה וגב לזה. והנה כונת הנסירה ידוע שכל מגמת עבודתינו הוא שיהיה היחוד פנים אל פנים והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דלולב ודסוכה, וגם בשעת מתן תורה נתיחד הקב"ה עם הכנסת ישראל פנים אל פנים כמאמר הכתוב פנים בפנים דבר ה' עמכם. וענין היחוד הוא שהמאציל העליון הוריד העשר בחינות מלכות שבעשר קדושות שכל אחת מהקדושות כלולה גם כן מעשרה ועל ידי יחודי הצדיקים ומעשיהם הטובים מתיחדין העשר בחינות מלכות ומתעלות למקומם. וזהו רמזו חז"ל בפרק עשרה מאמרות שחשבו שם עשר פעמים עשרה לרמוז על העשר קדושות שכל אחת כלולה מעשרה ועל ידי זה נעשה השם שלם שהה"א תתאה נקשרת בהה' עילאה על ידי הוי"ו שהוא זעיר אנפין, וזהו אני לדודי ועלי תשוקתו שאות דל"ת עם אות וי"ו יעשה ממנו ה"א ואות דל"ת עם אות יו"ד גם כן נעשה ה', וזהו דוד"י שעל ידי היחוד מתקשרים שני ההי"ן ונמשך עליהם השפעה מהיו"ד עילאה שבשם הוי"ה. ולעתיד יהיה היחוד האמיתי פנים בפנים ולא יופסק עוד כמאמר הכתוב והיו עיניך רואות את מוריך ולא יכנף עוד וגו'. וזהו רמזו חז"ל במשנה בן בג בג אומר הפך בה והפך בה וכו' הנה כפל שמו בן בג בג, גם כפל ואמר הפך בה והפך בה כי שני פעמים בג שעולה ה"א רומז לשני ההי"ן, ובג בהיפוך הוא גב וזהו הפוך בה והפוך וכו' בכפל מפני שהנצרך שיהופך הב"ג ב"ג לג"ב ג"ב שרומז כשהיחוד פנים אל פנים יש גב לזה וגב לזה, וזהו ובה תחזי כמובן. וסיב ובלה בה רומז שיומשך על הכנסת ישראל הי"ג מכילין דרחמי שהם י"ג תיקוני דיקנא וכמו שאמרו שבשעת מתן תורה נגלה עליהם כזקן מלא רחמים, אמנם בשעת מתן תורה הגם שהיה היחוד פנים בפנים הנה היה לו הפסק אחר כך אבל לעתיד לבא לא יופסק עוד, וזהו ומינה לא תזוע. ואולם היתד שהכל תלוי בה היא התשובה כמאמר הכתוב זבחי אלהים רוח נשברה ונאמר שובו אלי ואשובה אליכם ועל ידי התשובה נמשך עליהם השפעה מי"ג מכילין דרחמי שהן ג' הויות שיש בהם י"ב אותיות עם המקור הם י"ג והם המזלא עילאה שג' הויות עולים כמנין מזל"א:

וזהו בשברי לכם מטה לחם פירוש כשיהיה לכם לפני לב נשבר ונדכה אז מטה לחם, לח"ם הוא כמנין מזל"א ומטה הוא לשון הטיה רומז שעל ידי שתקרעו לבבכם בתשובה שלימה תטו עליכם השפעות המזלא עילאה שעולה לחם. ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד, עשר נשים רומז לעשר בחינות המלכות שבעשר הקדושות, ואפו הוא לשון תיקון שהאפיה הוא תיקון הלחם, רומז שיתוקנו העשר נשים שהם המלכות נוקביה דזעיר אנפין שבעשר הקדושות ותנור הוא כבשן שהוא עגול ורומז לכתר שכשיתוקנו העולמות יתעלו הספירות אל הכתר. וגם ואפ"ו בלא וי"ו הפעולה עולה כמנין לבנ"ה ותנו"ר אותיות נרו"ת רומז שכשיתוקנו כל הבחינות מלכות שבעשר הקדושות ויאירו יחד תהיה הקומה שלימה ותתמלא פגימת הלבנה שרומז לכנסת ישראל והשיבו לחמכם במשקל וגו' במשקל רומז שכשהיחוד שלם אז הזכר ונקבה הם ברזא דמתקלא שהם שקולים יחד זה בזה כמו הכף מאזנים שהם שקולים זה כנגד זה, וזהו והשיבו לחמכם במשקל רומז שעל ידי שיהיה היחוד שלם יושב לכם מעילא לתתא השפעת המזל"א עילאה שעולה לח"ם, ואכלתם ולא תשבעו רומז שתאכלו השפעת טוב הארץ העליונה מנועם אור אלהותו ית"ש ולא תהיו שבעים מזה מחמת שתהיו מתאוין ומשתוקקים בכל עת להשיג עוד יותר ויותר מהשגת אלהותו יתב"ש:

או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור. צריך להבין מהו ואז ירצו את עונם שמשמעות ירצו הוא לשון רצון הלא אם יכנעו לבבם בתשובה לא ירצו עוד את עונם אדרבה שיתחרטו עליהם והוה ליה למימר יכופר עונם. גם קשה מה שהקשה המדרש והזוהר הקדוש מפני מה לא נאמר זכירה ביצחק. והמדרש תירץ שעפרו של יצחק מונח לפני כסא הכבוד גם זאת אינו מובן וכי לסימן הוא צריך הלא אין שכחה לפני הש"י וזוכר כל הנשכחות הוא מעולם. ונראה על פי מה דאיתא בגמרא דראש השנה מפני מה קוראין התוכחות שבספר ויקרא קודם חג השבועות והתוכחה שבמשנה תורה קודם ראש השנה כדי שתכלה השנה וקללותיה ותחל השנה וברכותיה. והנה קודם ראש השנה אז היא העת שיתעורר כל אדם בתשובה שממשמשין ובאין ימי הדין אשר ירעדו ויפחדו אז מאימת הדין והקב"ה מוחל עוונותיהן ומהפך להם מדת הדין למדת הרחמים ועל ידי תשובה הם ממתיקין הגבורות לבל יחולו עליהם עוד וממשיכין השפעות טובות ורחמים גדולים על כנסת ישראל. ומצינו שגם חג השבועות נקרא ראש השנה כמו שאיתא ובעצרת נידונין על פירות האילן, וימי הספירה הוא העת לעשות תשובה ולתקן מה שעיות ואם בני ישראל עושין תשובה שלימה בימי הספירה הקב"ה מוחל להם עוונותיהם ומהפך להם מדת הדין למדת הרחמים ותכלה השנה וקללותיה ובחג השבועות שהוא ראש השנה תחול השנה וברכותיה. ושמעתי בשם הבעש"ט ז"ל על פסוק ביום ההוא יבוקש עון בית ישראל ואיננו וצריך לדעת הואיל וימחול להם עוונותיהם למה יתבקש עוד, ואמר הוא ז"ל כי השב מאהבה זדונות נעשו לו זכיות ואם כן יקבלו שכר עליהם לכן יתבקש עוד כדי להרבות שכרן. וזהו ביום ההוא יבוקש עון בית ישראל בשביל להרבות שכרן ואיננו רצה לומר שלא יהיו עוד עוונות אלא זכיות:

וזה פירוש הפסוק או אז יכנע לבבם רצה לומר שיעשו תשובה שלימה והזדונות נעשו להם זכיות ואז ירצו את עוונם רצה לומר שאז ירצו שיבוקש עוונם בשביל להרבות שכרן וירצו הוא לשון רבים שהם והוא ית"ש ירצו בכך. ואמר הכתוב וזכרתי את בריתי יעקב וגו' שעל ידי תשובה הם מוסיפין כח בפמליא של מעלה ואז יש כח בהחסדים להשפיע כל מיני ישועות טובות ונחמות וכל מיני ברכות על הכנסת ישראל ומהגבורות נסתלק ההשפעה לגמרי והם נכללים בהחסדים ומסכימין על כל השפעות טובות שירדו לכנסת ישראל, וזכור הוא לשון דכורא בחינת משפיע, וזהו וזכרתי את בריתי יעקב רצה לומר שיעקב הוא חסד ורחמים יתן בו כח שיהיה בחינת משפיע להשפיע כל טוב על כנסת ישראל ואף את בריתי יצחק ולא נאמר זכירה ביצחק שיצחק שהוא גבורות לא יהיה בבחינת דכורא להשפיע אדרבה אברהם אזכור שאברהם הוא חסד הגדול אתן בו כח להשפיע כל מיני טובות ישועות ונחמות על כנסת ישראל אמן:

וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור וגו' וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלהים אני ה' אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה. נראה לי לפרש כי השי"ת הראה לישראל עם קדושו שיהיו המתקות הדינים והגבורות על ידי האבות הקדושים כמו שהיה במצרים שנפדו ממצרים בזכות אבות כידוע במדרש ובכל ספרי קודש. גם היה המתקת הדינין במצרים שנפדו על ידה על ידי שעתידין היו לקבל התורה כמו דפירש רש"י על פסוק בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה היינו שיקבלו התורה והיא הזכות העומדת לישראל אף שבאותו עת היו ערום מכל מצוה רק בזכות שיתיחד אחר כך שמו של הקב"ה ויעבדו אחר כך אלהים בזכות זה נגאלו. וזהו שמרמז לנו הפסוק וזכרתי את בריתי יעקוב וגו' וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים כנ"ל כמו שיצאו ממצרים בזכות אבות כמו כן יומתקו הדינין והגבורות ויופדו מכל צרות והמתקה השניה הוא להיות להם לאלהים רצה לומר על ידי שתעבדו אחר כך השי"ת בזכות זה יומתקו הדינים מכם כמו שהיה במצרים על ידי ההתגלות השם הגדול הוא השם של ע"ב שנתגלה להם במצרים ונמתקו הדינים על ידו. גם בזכות אבות הקדושים ובזכות י"ב שבטי י"ה המה י"ב הויות שנתגלה להם כל השמות הקדושות ונפדו ויצאו ביד רמה. וזהו שמרמז הפסוק בני ישראל בהר סיני ראשי תיבות של י'שראל ב'הר ס'יני עולה ע"ב הוא השם של ע"ב הנ"ל, וראשי תיבות וסופי תיבות עולים שי"ב גימטריא י"ב הויות המה שבטי יה על ידיהם יהיה המתקת הדינים ויפדו מהם כמו שהיה במצרים. חסלת פרשת בחקותי וספר ויקרא חזק ונתחזק:

ספר מאור ושמש - פרשת במדבר

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר. הדקדוק הוא תיבת לאמר מאי לאמר הא לא נאמר אחר כך כלום שאמר להם משה רבינו ע"ה זה המצוה. ונראה לי כי איתא שאמירה היא בחשאי ודיבור הוא בהכרזה והרמת קול. ואיתא אין לך יפה מן הצניעות לפי שהלוחות הראשונות ניתנו בפומבי נשתברו. עוד איתא במאמרם אילו היו יודעים אומות העולם כמה משכן יפה להם היו מקיפין אותו כו' שמתחלה היה דיבור יוצא והיו אומות העולם נתרזין וכו' ואחר כך כשהוקם המשכן נתייחד הדיבור אל משה רבינו במשכן בחשאי. וזה ביאור הכתוב שלפנינו וידבר ה' אל משה רצה לומר בהכרזה והשמעת קול בפרסום, במדבר סיני כי שם היה בפומבי כנ"ל. וקאמר הפסוק אחרי זה באהל מועד וגו' בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר, פירוש באהל מועד היה הדיבור בחשאי וזהו לאמר כנ"ל:

ועל דרך הפנימי הענין הוא כך דאיתא בספרים הקדושים דיש קטנות ראשון וגדלות ראשון קטנות שני וגדלות שני. ולהבין הדבר קצת דהנה דבר הזה נמצא גם כן באדם דהיינו מתחלה אדם עיר פרא יולד והוא בקטנות וזה נקרא קטנות ראשון וכשבא לשכל להכיר את מי שאמר והיה העולם ומתחיל לעבוד את הבורא ית"ש זה נקרא גדלות ראשון, ואז צריך לעבוד בכל כחו הן בתורה והן בתפלה והן בעבודת המצות וצריך ליגיעה רבה בפרסום בכל כחו מחמת שקשה לבא תיכף ליראה ואהבה באמת אלא אחרי יגיעה ועבודה מחמת שיוצא מקטנות ראשון. ואחר גדלות ראשון יש קטנות שני שנופל אדם ממדריגתו הקדום ואחר כך צריך להחזיק את עצמו להבין תחבולות היצר ולחזור לעבודת השי"ת ואחר כך בא לגדלות שני ואז אינו צריך לעבוד בעמל ויגיעה רבה רק יכול לעשות הכל בחשאי ובמחשבה הן תורה והן תפלה שלא יהיה נראה כל כך בפרסום ואף על פי כן הכל יכול להיות ביראה ואהבה רבה אף על פי שאין נראה לבריות וזה מדריגה גדולה. וזה נרמז בפסוק הנ"ל וידבר ה' אל משה במדבר סיני פירוש מתחלה הוא בדיבור בהכרזה ובפרסום כנ"ל שלכתחלה צריך האדם לעשות עבודת השי"ת בהרמת קול ובפרסום שיש עליו טורח גדול נגד הקטנות ראשון. במדבר, ידוע דרשת חז"ל שצריך להיות הפקר כמדבר היינו שצריך האדם להפקיר את עצמו ולעבוד את השי"ת בפומבי. וגמר אומר הכתוב ברמז אחר כך באהל מועד באחד לחודש השני פירוש כשבא לחידוש השני דהיינו בגדלות שני כנ"ל, אז לאמר פירוש אז יוכל לעשות הכל בחשאי ובמחשבה כנ"ל:

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם וגו'. והנה יש לדעת לאיזה צורך הזכיר הכתוב את יום הדבור והשנה. ונראה לי בהקדם לפרש הכתוב אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל וגו' השכל וידוע אותי, והנה יש לדקדק כי לשון יתהלל משמע מפי אחרים ויותר היה לכתוב יהלל. והענין כי עיקר העבדות הוא שלא יחשב בעיני הרוצים להכנס בעבדות ה'. שום מעלה של חכמה או גבורה או עושר כי צריך לדעת שהכל הוא מאתו ית"ש אשר לו הכח והחכמה והעושר ולא יתפאר את עצמו באחת משלש אלה ולא בשום מעלה בעולם רק בידיעת ה' וממילא מי אשר נחלט זאת בלבו באמת ובאמונה ממילא שלא יפאר אף הוא את אחרים בשום מעלה ממעלות הזמניות לאשר הם בעיניו לכלום ולא יהלל ויפאר רק את הצדיקים ההולכים תמיד בתורת ה' ועובדים אותו באמת וזאת מחויב הצדיק הדור להכניס בלבות בני אדם שהכל לא יחשב בעיניהם וממילא לא יפארו שום בני אדם רק את הצדיקים העובדים את ה' ועל ידי זה יתקדש כבוד שמים כי יכניס יראת ה' בלבות בני אדם בזאת אשר ילמדם דרך ה' שלא יחשב בעיניהם שום מעלה, וצדיק כזה הוא מיחד את הכנסת ישראל להקב"ה ומעלה ומקשר נשמתם לשרשם מתתא לעילא ויוכל להעלות אף את הגדולים אשר בארץ למקור נשמתם. וזה פירוש הפסוק אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' רצה לומר שכל כך לא יחשב בעיני העובד את ה' מעלות הזמניות עד שגם לא יוכל להלל ולפאר את אחרים בשום מעלה רק בידיעת ה' ית"ש. והנה ידוע מספרי הכונות שהצירוף של חודש אייר הוא השם היוצא מראשי תיבות י'תהלל ה'מתהלל ה'שכל ו'ידוע וגו' אשר שם זה הוא סוד תפילין של רבינו תם. וזה מרמזים הפסוקים הנ"ל וידבר ה' וגו' במדבר סיני רצה לומר ששם היה הקיבוץ הגדול אשר נתקבצו שם כל ישראל אל משה לשמוע ממנו דבר ה', למדו ה' שיכניס בלבם מדה זאת אשר לא יחשב בעיניהם שום מעלה כי אם יראת ה' כאשר נתבאר בהפסוק אל יתהלל וגו' וכאשר פירשנו. וזה מרומז בתיבות באחד לחודש השני אשר הצירוף המאיר ביום זה הוא היוצא מראשי תיבות של יתהלל המתהלל וגו' ובזה יתקדש כבוד שמים ויהיה יחוד אשר יתיחדו הכנסת ישראל עם הקב"ה. וזה מרומז בתיבות בשנה השנית כי שנה גימטריא ספירה רצה לומר מדת יסוד אשר היא הספירה השניה מתתא לעילא מקום היחוד. שאו את ראש רצה לומר צדיק כזה יוכל להעלות גם את הראשי בני ישראל לקשרם ברום המעלות שורש נשמתם ודו"ק:

או יאמר, בזוהר הקדוש בתחלת פרשה זו וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו' ר' אבא פתח ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו' האי קרא אתמר. תא חזי בשעתא דברא קב"ה לאדם עבד ליה בדיוקנא דעילאי ותתאי והוה כליל מכולא והוה נהוריה נהיר מסייפי עלמא עד סייפי עלמא והוו דחלין מניה כלא וכו' והוה מסתכל בחכמתא לעילא ותתא כיון דסרח אתמעטו פרצופין וחכמתא אסתלקת מיניה ולא הוה מסתכל אלא במילי דגופיה לבתר אוליד בנין מעילאי ותתאי ולא אתישבו דא ודא עד דאוליד בר ומיניה אשתלים עלמא דאקרי שת והא אוקמוה ועם כל דא עלמא תתאה לא אשתלים ולא הוה שלים ולא אשתכח בקיומיה עד דאתא אברהם ואתקיים עלמא אבל לא אשתלים עד דאברהם אשתכח ביה בעלמא ואחיד ביה בימינא כמאן דאחיד בימיניה למאן דנפיל אתא יצחק ואחיד בידיה דעלמא בשמאלא ואתקיים יתיר. כיון דאתא יעקב אחיד באמצעיתא בגופא ואתכליל בתרין סטרין אתקיים עלמא ולא הוה מתמוטט ועם כל דא לא אשתלים בשרשוי עד דאוליד תריסר שבטין ושבעין נפשאן ואשתלים עלמא ועם כל דא לא אשתלים עד דקבילו ישראל אורייתא בטורא דסיני ואתקם משכנא כדין אתקיימו עלמין ואתבסמו עילאין ותתאין כיון דאורייתא ומשכנא אתוקמו בעא קב"ה למפקד חילוי דאורייתא כמה חיילין אינון דאורייתא וכמה חיילין אינון דמשכנא וכו' אוף הכא בעא קב"ה למפקד חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא וכלהו הוו כחד ולא מתפרשי דא מן דא כלא כגוונא דלעילא דהא אורייתא ומשכנא לא מתפרשי דא מן דא ואזלין כחדא ובגין כך חייליהון עאלין בחושבנא לאשתמודעא גבייהו בר אינון אחרנין דלית לון חושבנא ובגין כך כתיב וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד. אי באהל מועד אמאי במדבר סיני אלא חד לאורייתא וחד למשכנא בהאי ובהאי באחד לחודש השני בשנה השנית כלא חד והאי איקרי חדש זיו רמז לההוא ירחא ושתא דנהיר לסיהרא דהא כדין עלמין כלהו אשתכחו בשלימו לצאתם מארץ מצרים לאשתמודעא דהא כד נפקו ישראל ממצרים בחודש הראשון הוה עד כאן לשונו. והנה באמת דברי הזוהר הקדוש סתומים וחתומים באלף עזקאין ולאו כל מוחא סביל דא לעמוד על סודו הפנימים. אמנם רצונינו להבין דברי קדשו על פי הפשטות וגם סוף דבריו הנ"ל לאשתמודעא דהא כד נפקו ישראל ממצרים בחדש הראשון הוה הוא לכאורה בלתי מובן, וכי מהכא נפקא והלא ידענו זאת מתורתנו הקדושה בהפרשיות אשר לפנינו:

ולהבין הענין הזה הנה ידוע להמעיין בספרים הקדושים כי בתחלת הבריאה קודם חטא אדם הראשון היה היחוד פנים אל פנים והמוחין העליונים היו מאירים בהמדות ולא היה שום מיעוט, אמנם אחר שחטא והגיע הפגם אשר נתמעטו הפרצופים ונסתלקו המוחין. וזאת עיקר עבודתינו לתקן העולמות להאיר מוחין העליונים בהמדות לתקן הקומה למען יפחדו וירעדו כל העולמות מדיוקנא דאדם. והנה כאשר באו אבותינו הקדושים היה עבודתם לתקן העולמות, ואברהם אחז במדת החסד אשר מכונה בשם זרוע ימין ויצחק במדת הגבורה זרוע שמאל ויעקב הוא הבריח התיכון כולל שתי המדות מכונה בשם לבא הממוצע בין הזרועות. אמנם לא תקנו רק המדות כביכול המכונה בשם גופא אמנם לא האירו המוחין העליונים עד אשר קבלו ישראל התורה הקדושה בהר סיני אשר היה אז התגלות המוחין ונתיחדו אז הכנסת ישראל עד כתר עליון כאשר גם אנחנו מייחלים לקבל הארה זאת גם ביום מחר בחג הקדוש הבא לקראתינו. אמנם ידוע שגם על ידי עסק התורה לבד לא נוכל להאיר הארת המוחין רק בהצטרף גם העבודה אשר הכהנים בעבודתם התקשרו את עצמם במחשבתם בעולמות העליונים והאירו המוחין הקדושים שיאירו על המדות והעבודה זו תפלה אשר עתה היא במקום הקרבנות ואי אפשר לבא לתכלית השלימות להארת המוחין רק על ידי עסק התורה והתפלה וגם בהמשכן היה עסק התורה והעבודה כי הכהנים היו צריכים לעסק התורה לדעת דיני הקרבנות ועל ידי עסק התורה בלי התאמצות בתפלה בכונה עצומה ותפלה בלי עסק התורה לא נוכל לבא לתכלית השלימות הארת המוחין על המדות. ולזה מרמז הזוהר הקדוש כי אף אחר שתקנו האבות הקדושים המדות הזרועים והגופא כמבואר בדבריו הקדושים, לא אתבסם עלמא ולא אשתלים עד דקיימו ישראל בטורא דסיני וקיבלו התורה ואתוקם משכנא המכוון לדברינו כי הארת והתגלות המוחין העליונים היה רק על ידי עסק התורה והעבודה. וזהו אשר מרמז בדבריו הקדושים חילוי דאורייתא וחילוי דמשכנא. והנה ידוע מספרים הקדושים שבליל ראשון דפסח נכנסו המוחין גדלות שני אמנם לא היה רק לשעה בכדי להוציאם ממצרים ואחרי זה נסתלקו וצריך לתקן זאת מיום ליום עד חג השבועות שאז מתגלים המוחין הגדלות שני כאז צאתם ממצרים וזהו כונת הספירה לתקן המדות מאחת לאחת עד יום הקדוש המוכן לקבלת התורה. ועל ידי התאמצות גם בתפלה יתגלו האורות העליונים כי מי אשר אינו עוסק בתורה ובתפלה בדחילו ורחימו לא יכול לבא לתכלית השלימות לקבל הארה הגדולה אשר אנחנו מקוים אליה ביום הקדוש הבא, ודוקא על ידי שניהם התורה והעבודה זו תפלה. וזה מרומז בזוהר הקדוש הנ"ל חילוי דאורייתא וחילוי דמשכנא וכו' וכולהו הויין כחד ולא מתפרשין דא מן דא. וזה נוכל לרמז דברי המשנה במסכת אבות שמעון הצדיק וכו' הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, מכוין לדברי הזוהר הקדוש כי לא אתבסם עלמא עד דקיימו ישראל על טורא דסיני ואתקם משכנא ועל ידי שניהם אתקיים עלמא והיה עומד בלי התמוטטות. וגמילות חסדים רצה לומר שיש על ידי זה שני גמילות חסדים אחד אשר גמלנו יוצרנו בנתינת תורתו הקדושה ולמדנו לעובדו ואשר אנחנו גומלים אתו חסד לקיים העולמות ולהעמידם על מצבם:

וזה ירומז בהפסוקים אשר התחלנו בהם וידבר ה' וגו' במדבר סיני באהל מועד רצה לומר כדברי הזוהר הקדוש. וכאשר פירשנו דבריו הקדושים שמרמז על תורה ועבודה ועל ידי שניהם בדחילו ורחימו יוגרם הארת המוחין התחדשות גדלות שני. וזה מרומז בדברי הפסוק באחד לחודש השני שעל ידי התורה והעבודה זו תפלה יתיחדו העולמות מתתא לעילא בתכלית היחוד המרומז במלת אחד ויתחדש גדלות שני ויאיר הארת הכתר במדת חכמה שהיא ספירה שניה מעילא לתתא כאשר אמרנו בדרוש הקדום כי שנה גימטריא ספירה כנ"ל ויאיר הארת הכתר בחכמה כאמרם ז"ל נובלת חכמה היא תורה. לצאתם מארץ מצרים רצה לומר שאז יתגלה ההארה אשר האיר ה' ברחמיו בלי התעוררות בצאתם ממצרים הוא גדלות שני. ואחרי שעתה היה התחדשות השני בהארה זו ממילא בליל ראשון של פסח היה התחדשות ראשון. ובזה יובנו דברי הזוהר הקדוש הנ"ל לאשתמודעא דהא כד נפקו ישראל ממצרים בחודש הראשון הוה והבן:

שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם וגו' להבין מפני מה במספר בני ישראל כתיב למשפחותם לבית אבותם וגבי מספר בני הלוים כתוב פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם. ונראה בזה כי המספר היה לתקן את מה שפגמו כדאיתא בספרי הקודש והיה המספר לתקן הנשמות. והנה אבותם שמתו במצרים לא היו מתוקנים כל כך והיה המספר כאן כשהוקם המשכן לתקן כל הנשמות דהיינו ששים ריבוא שהוא כלל נשמות ישראל כידוע ונתקנו הנשמות המגולגלים וזה נרמז בקרא דכתיב במספר בני ישראל לגלגלתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם שתקנו במספר זה את הנשמות המגולגלים, ועל כן כתיב במספר בני ישראל למשפחותם לבית אבותם רצה לומר שמשפחותם תקנו את האבות הקודמים. מה שאין כן גבי שבט לוי שהאבות הלוים היו קדושים גם במצרים כידוע ממאמרם ז"ל והלוים נפקדו מחודש ולמעלה שהיו עדיין קטנים ולא נודע מה יהיה סופם אם יהיו צדיקים לכשיגדלו, על כן כתיב לבית אבותם למשפחותם פירוש שיעמוד להם זכות אבותם למשפחותם שיהיה אלו צדיקים כשיגדלו לפי שיעמוד להם זכות אבותם הקדושים:

עוד על פסוק הנ"ל בהקדם איזה דקדוקים. עוד שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא. לכאורה קשה דהיה לו לכתוב לבית אבותיו יהיה דלשון הוא אינו עולה שפיר. גם קשה שאחר כך כתיב ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות, היה לו לכתוב אשר נתפרשו בשמות. עוד יש לדקדק שכתוב אחר כך אלה הפקודים אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל שנים עשר איש איש אחד לבית אבותיו היו, גם כאן אינו מובן שאמר הכתוב איש אחד לבית אבותיו שהוא לשון יחיד ומסיים אחר כך הכתוב היו לשון רבים:

ונראה בזה דהנה אצל הלוים כתיב ויפקוד אותם משה על פי ה', ופירש רש"י ז"ל אמר משה לפני הקב"ה וכו' הלך משה ועמד על פתח האהל והשכינה מקדמת לפניו ובת קול יוצאת מן האהל ואומרת כך וכך תינוקות יש באוהל וכו', ובודאי גם המספר של ישראל היה גם כן על פי רוח הקודש וכונת המספר לא היה בשביל לידע מנינם רק לנשא אותם למעלה למעלה מכל העולמות לבל יחול עליהם שום קטרוג רק רחמים וחסדים מגולים לכך נאמר שאו שהוא לשון נשיאות ראש וזאת אי אפשר אלא על ידי צדיקי הדור שהן כללות נשמות ישראל והן יכולים לקשר עצמם עם נשמות בני ישראל ולקרב אותם להבורא ית"ש, וצדיק כזה יוכל להשפיע להם קדושה עליונה על ידי שהוא יחד עמם בכנסיה והן מעוררין את עצמם בעסק תורה או תפלה והצדיק ההוא שהוא שורש נשמתן מיחד את עצמו בכללות נשמתן ומיחדם במוח שלו ומקשר אותן בשרשן בעולמות עליונים בנשמתן ונמצא כלול זה הצדיק בסוד העיבור, וזהו שאמר משה רבינו ע"ה האנכי הריתי לעם הזה, ועל ידי זה ממשיך עליהם קדושה עליונה. אבל מי שאין לו התעוררות מעצמו כלל שהצדיק יוכל לקבל אותו בסוד העיבור לזה אינו יכול לנשא ולהמשיך עליו קדושה עליונה לכן צוה הקב"ה את משה ואהרן שאו את ראש כל עדת בני ישראל רצה לומר שהם היו כללות נשמות כל ישראל צוה הקב"ה שהם ינשאו את ישראל למעלה מכל העולמות וימשכו עליהם קדושות עליונות ואז לא יחול עליהם שום קטרוג רק רחמים וחסדים גדולים ומגולים. ואמר הכתוב ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא רצה לומר שנשיא כל שבט ושבט הוא הכללות של שבטו והוא יכול לדבק עצמו עם שבטו ולקבל אותם במוח שלו בסוד העיבור. לכן כתיב אחר כך ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות, רצה לומר שלקחו את האנשים אשר קיבלו את נשמות ישראל בסוד העיבור כדי לגדלם ולהשפיע עליהם קדושות עליונות, וזהו אשר נקבו בשמות לשון נוקבא רצה לומר כנקבה המקבלת את העיבור כדי לגדלו. ואחר הפקידה כתיב אלה הפקודים אשר פקד משה וגו' איש אחד לבית אבותיו היו, רצה לומר שאיש אחד היה מקבל נשמות בית אבותיו בסוד העיבור כדי להמשיך עליהם קדושות עליונות וחסדים מגולים לכן כתיב היו שכל נשיא השבט נכלל בו כל השבט. וזהו איש אחד לבית אבותיו היו כמובן כנ"ל. וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר איש על דגלו באתות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו. והנה יש להבין מאי לשון באותות לבית אבותם, עיין שם בפירוש רש"י ז"ל. ונראה גם כן לבאר קצת למה היה ארבעה דגלים ובכל צד היה שלשה שבטים דהנה הקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב לברואיו וכדי להשרות שכינתו בתחתונים, ומתחלה היה עיקר דירתו בתחתונים עד שקלקלו הדורות וסילקו השכינה מארץ, ואחר כך באו האבות הקדושים וגו' עד שבא משה רבינו ע"ה וכו' עד שהוקם המשכן ואז נתבסם העולם. והנה איתא אין מזל לישראל, פירוש האין מקור החכמה פלא העליון הוא מזל לישראל כי ידוע שהעיקר הוא למשוך הרחמים משלשה שמות הויות והוא המקור לי"ג מכילין דרחמי הנקראים י"ג תיקוני דיקנא שהיה נמשך על כנסת ישראל על ידי אהרן הכהן. וזה נרמז בקרא כשמן הטוב יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו, והנה השלשה שמות הויות הם גימטריא מזלא והם י"ב אותיות ועם המקור הם י"ג והם שורש לי"ג מכילין דרחמי. והנה השבטים אמרו ליעקב אבינו קודם מותו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד לפי שהם היו י"ב שבטים והם כנגד י"ב צירופי הויות ועם יעקב אביהם היו י"ג גימטריא אח"ד וענה יעקב אביהם אחריהם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד לפי שכשעשה היחוד על ידם ונמשך הי"ג מכילין דרחמי על כנסת ישראל וכסדר הזה צוה להם שישאו מטתו שלשה שבטים מכל צד כי ידוע שהשבטים הם כנגד י"ב צירופי הויות כנ"ל לכן בכל רוח ורוח היה שלשה שבטים דהיינו ג' צירופי הויות ועם המקור הם י"ג להמשיך הי"ג מכילין דרחמי על כנסת ישראל והיו כן בכל רוח ורוח מסביבין שיהיה בכל ארבע רוחות מסביב נמשכים הי"ג מכילין דרחמי על הכנסת ישראל. וזה נרמז בקרא איש על דגלו באותות לבית אבותם פירוש באותות ממש דהיינו בכל רוח ורוח יחנו סביב לאוהל מועד שלשה שבטים דהיינו ג' צירופי הויות דהיינו י"ב אותיות הקדושים ועם המקור הוא י"ג כנגד י"ג מכילין דרחמי ונגד המקור שהוא ג' שמות הויות עם המקור שהוא שורש לי"ג תיקוני דיקנא דהיינו להמשיך מכל רוח ורוח י"ג מכילין דרחמי על כנסת ישראל וזהו מנגד סביב לאהל מועד יחנו דהיינו סביב סביב בכל צד ופינה יהיה רחמים דהיינו י"ג מכילין דרחמי על כנסת ישראל אמן:

במדרש רבה, דבר אחר הביאני אל בית היין בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב אלף רבבות של מלאכים שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן והיו כולם עשוין דגלים דגלים שנאמר דגול מרבבה כיון שראו אותן ישראל שהן עשויין דגלים התחילו מתאוין לדגלים אמרו הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן לכך נאמר הביאני אל בית היין זה סיני ודגלו עלי אהבה אמרו אלולי הוא מגדיל עלי אהבה וכן הוא אומר נרננה בישועתך אמר להם הקב"ה מה נתאויתם לעשות דגלים חייכם שאני ממלא משאלותיכם שנאמר ימלא ה' כל משאלותיך מיד מודיע הקב"ה אותם לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו איש על דגלו באותות. המדרש הזה בלתי מובן שאמר כיון שראו אותן ישראל שהן עשויין דגלים דגלים התחילו מתאוין לדגלים, וצריך להבין החמדה זו מה היא. ואם נאמר שחמדו לעבוד את השי"ת כמו מלאכים גם בלא דגלים נמי מן הראוי שאדם יכסוף יחמוד לזה לעבוד עבודה כמו מלאך. ועוד צריך להבין הענין דגלים של המלאכים מה היא וכי דגלים של מפות היו להם. גם המדרש הזה אין ראשו סופו שמתחיל הביאני אל בית היין בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו וכו' וראו ישראל המלאכים עשויין דגלים נתאוו לדגלים ואחר כך גומר הפסוק ודגלו עלי אהבה אלולי הוא מגדיל עלי אהבה, וענין דגלים גומר בפסוק אחר:

ונראה בזה דהן אמת שעם בני ישראל הקדושים צריכין להיות יחד בקשר אמיץ וחזק באחדות גמור באהבה ואחוה וריעות אך על כל פנים צריך האדם להתבונן ולידע ערכו ודוגמתו לאיזה איש יקרב את עצמו, כמו שאיתא במדרש צדיק כתמר יפרח מה תמר זו יש בו פירות ויש בו עלין ולולבין וגומר, כך ישראל יש מהן בעלי מקרא בעלי משנה בעלי אגדה, לכן צריך האדם להכיר ערכו באיזה מקום יהיה מקומו ובין איזה אנשים יהיה מנוחתו אשר יוכל להשיג ערך עבודתו ליוצרו. ואם מי שהוא בערך הגדולים לא יאמר אשב בין קטני ערך ושם אוכל להשיג עבודת הבורא ב"ה אף שמדומה לו כן ויוכל להיות שאמת אתו על ידי שישפיל עצמו ישיג אלהותו אף על פי כן לא יצא מגבול ערכו אלא יצפה להשי"ת שיהיה בעזרתו ויוכל גם כאן בין הגדולים לבא למדת הכנעה. וכן קטן ערך לא יאמר אדחוק את עצמי לישב בראש קרוב להרב כדי שאשמע דברי אלקים יוצאים מפה קדוש מדבר לדעת עצה ומזימה לעבודת הבורא ב"ה אלא ישב במקומו הראוי לו ואל ידחוק את עצמו יותר ממחיצתו ומצפה להשי"ת שיהיה בעזרו ויוכל לשמוע דברי הרב אפילו בריחוק מקום. וכן מצינו שחנו ישראל רחוק מן הארון דרך מיל כמו שלמדו בגזירה שוה נאמר כאן מנגד ובהגר נמי כתיב מנגד וגו' עיין שם, ולא עלו במעלות לדחוק את עצמם שיהיו קרוב לארון ושם היו חונים אהרן ומשה ויכולים לשמוע מפיהם דברי תורה רק כל אחד חונה במקומו הראוי לו ומהיכא נתאוו לזה שכל אחד יכיר ערכו אמר המדרש הביאני אל בית היין, והמדרש הזה בעצמו איתא בפרשת יתרו ושם איתא יכול אף על פי שרבים היו דחוקים היו תלמוד לומר שאנן והשקט. ואיתא שראשי תיבות שאנ"ן הוא ש'ור א'ריה נ'שר ונו"ן פשוטה רומז לאדם שבמרכבה, ורומז שירד הקב"ה על הר סיני עם כל המרכבות והן מלאכי ימין ושמאל מזרח ומערב, ואין שום מלאך היה משתוקק למקום חבירו ולא דחק את חבירו לכנוס למחיצתו כמו שאיתא שם יכול אף על פי שרבים היו דחוקים היו רצה לומר שהיו דוחקים זה את זה שאחד יכנס למחיצת חבירו תלמוד לומר שאנן והשקט רצה לומר שכל אחד עמד במקומו שאנן והשקט אף שלכל אחד היה נדמה שבמקום חבירו שם הוא התגלות השכינה יותר אף על פי כן לא זז ממקומו הראוי לו. וזה פירוש המדרש הנ"ל דבר אחר הביאני אל בית היין בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב אלף רבבות של מלאכים שנאמר וגו' והיו עשויין כולן דגלים דגלים פירוש שחנו איש על מחנהו ואיש על דגלו ולא זז שום אחד מהם ממחיצתו אפילו לראות יקר תפארת גדולת הבורא ב"ה אלא כל אחד עמד במקומו שאנן והשקט והיה מצפה אם יעזור לו ה' יראה במקומו הראוי לו, וכשראו ישראל זאת התחילו מתאוין לדגלים אמרו הלואי אנו נעשים דגלים כמותן רצה לומר הלואי שיהיה בינינו מדה זו שיכיר כל אחד מקומו הראוי לו ולא ידחוק את חבירו לעלות למעלה אלא יצפה להקב"ה ויעזור לו שיוכל ממקומו להשיג ולשמוע עבדות ה' לכך נאמר ודגלו עלי אהבה וגו' אמרו אלולי הוא מגדיל עלי אהבה רצה לומר אלולי הוא אם יהיה רצונו ית"ש מגדיל עלי אהבה שאהוב אותו ית"ש אף אם אשב במקומי אשיג אהבתו ית"ש ואם לא יהיה רצון הבורא ית"ש אף אם אעלה השמימה לא אשיג מקטן ועד גדול. ואמר המדרש וכן הוא אומר נרננה בישועתך רצה לומר בזה נרנן בישועתו אם הוא יושיע נשיג אלהותו ית"ש ולא בזה תלויה שנדחוק עצמינו למחיצות חבירינו הגדולים ממנו אמר הקב"ה מה נתאויתם לעשות דגלים רצה לומר שלא יצא איש ממדריגתו לדחוק עצמו למקום חבירו רק ידע ערכו הראוי לו ולא יכנס למחיצת חבירו חייכם שאני ממלא וכו' ומדריגה זו למדו ישראל מסיני שראו המלאכים נעשים דגלים שלא נכנס אחד בתחום חבירו לא מיכאל נכנס בתחום גבריאל וכו' רק כל אחד עמד על מקומו ומשם השיגו כל אחד כפי שכלו כך נתאוו ישראל ואמרו הלואי אנו עושים כך שלא ידחוק אדם את חבירו לכנס לפנים ממדריגתו הראוי לו. ואמר הקב"ה למשה עשה להם כך רצה לומר הואיל שנתאויתם לדגלים שלא יכנס אחד בתחומו של חבירו רק כל אחד ירצה לקבל כפי הכנתו עשה להם כך מחנה לוים לחוד מחנה ישראל לחוד כל אחד על דגלו אלו מן המזרח ואלו מן הדרום וכו' שלא יכנס כל אחד רק אצל דומה לו כמו שמבואר במדרש שכל השבטים של הדגלים היו שייכים להדדי כל דגל ודגל לפי הראוי לו והבן:

וידבר ה' אל משה לאמר הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושרתו אותו. הנה יש להבין מאי ושרתו אותו וכי הם היו משרתים של אהרן הכהן עיין פירוש רש"י. ותו יש להבין בפסוק שלאחריו ונתת את הלוים לאהרן ולבניו נתונים נתונים המה לו מאת בני ישראל. קשה מאי ונתתה וגו' נתונים נתונים המה לו וכי המה מתנה לגמרי לאהרן ולבניו שיהיו עבדים לו, זה לא מצינו בשום מקום שהלוים יהיו עבדים ומשרתים לכהנים. ותו יש להבין הפסוק שלאחריו ואת אהרן ואת בניו תפקוד ושמרו את כהונתם וגו' מה היה צריך לצוות על זה עכשיו ופשיטא שישמרו את כהונתם כי כבר נצטוו בתורת כהנים על זה ומאי שייכות זה הפסוק הכא גבי פרשת לוים. ונראה לי בדרך רמז כי ידוע כי מתחילת בריאת העולם נתאוה הקב"ה להיות שכינתו בתחתונים כנ"ל בכמה מקומות, ובקימת המשכן וכל כליו אז ירדה השכינה בתחתונים כדאיתא באריכות בספרי הקודש. והנה הגם שאין לנו עכשיו משכן ומקדש אף על פי כן על ידי התורה הקדושה והתחברות ואסיפת ישראל יחדיו לעבודת הש"י שורה השכינה בתחתונים, והצדיקים שבישראל יכולים למשוך רחמים גדולים על כנסת ישראל להמתיק כל הדינים והגבורות בשרשן כידוע. והנה הצדיקים אינם שוים במדותם יש שמדתו מדת חסד ויש שיש לו זאת המדה ויש צדיקים שהם באים ממדת הגבורה והם צריכים לשמור מאד ומאד שלא לעורר הגבורות מצד מדתם כי חלילה יכולין להחריב העולם רק צריכים להרגיל את עצמם במדת החסד והרחמים ולהמתיק הגבורות בשורשן. וזה ידוע לכל כי הכהנים מדתם היה מדת החסד והלוים מדתם היה מצד הגבורות. וזה מרמז התורה הקדושה הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושרתו אותו, פירוש שהם ישרתו את אהרן הכהן שמדתו לגמרי במדת החסד והם ירגילו את עצמם גם כן במדת החסד ולא להשתמש במדתם במדת גבורות שלא יחריבו את העולם. וזה ונתתה את הלוים לאהרן ולבניו נתונים נתונים המה לו דהיינו כנ"ל שהם לגמרי יבטלו מדתם מדת הגבורה ויתבטלו לגמרי לגבי אהרן הכהן ובניו וירגילו את עצמם במדת הכהנים לגמרי. וזה מרמז לנו הפסוק גם כן ושמרו את כל כלי אהל מועד כי ידוע מספרי הקודש כי יש עצמות וכלים, ובכלים יש גבורות הקדושים. וזה ושמרו את כל כלי אהל מועד וגו' פירוש שישמרו שלא ישתמשו במדת הגבורות שנקראים כלים רק הם במתנה נתונים נתונים לאהרן ולבניו הכהנים ויתערבו לגמרי עם הכהנים. וקאמר אחר כך הכתוב ומזהיר לכהנים כי יש לחוש שלא ילמדו הכהנים ממדת הלוים להיות אצל הכהנים שמץ מה מצד הגבורות הקדושים מחמת שיתערבו את עצמם הלוים עמהם לזה קאמר הפסוק ואת אהרן ואת בניו תפקוד ושמרו את כהונתם פירוש כנ"ל שישמרו את עצמם שלא ילמדו את עצמם מהלוים כלל רק ישמרו את כהונתם להיות קיימים במדתם במדת החסד למשוך רחמים וחסדים על כנסת ישראל. צריכין להיות יחד בקשר אמיץ וחזק באחדות גמור באהבה ואחוה וריעות אך על כל פנים צריך האדם להתבונן ולידע ערכו ודוגמתו לאיזה איש יקרב את עצמו, כמו שאיתא במדרש צדיק כתמר יפרח מה תמר זו יש בו פירות ויש בו עלין ולולבין וגומר, כך ישראל יש מהן בעלי מקרא בעלי משנה בעלי אגדה, לכן צריך האדם להכיר ערכו באיזה מקום יהיה מקומו ובין איזה אנשים יהיה מנוחתו אשר יוכל להשיג ערך עבודתו ליוצרו. ואם מי שהוא בערך הגדולים לא יאמר אשב בין קטני ערך ושם אוכל להשיג עבודת הבורא ב"ה אף שמדומה לו כן ויוכל להיות שאמת אתו על ידי שישפיל עצמו ישיג אלהותו אף על פי כן לא יצא מגבול ערכו אלא יצפה להשי"ת שיהיה בעזרתו ויוכל גם כאן בין הגדולים לבא למדת הכנעה. וכן קטן ערך לא יאמר אדחוק את עצמי לישב בראש קרוב להרב כדי שאשמע דברי אלקים יוצאים מפה קדוש מדבר לדעת עצה ומזימה לעבודת הבורא ב"ה אלא ישב במקומו הראוי לו ואל ידחוק את עצמו יותר ממחיצתו ומצפה להשי"ת שיהיה בעזרו ויוכל לשמוע דברי הרב אפילו בריחוק מקום. וכן מצינו שחנו ישראל רחוק מן הארון דרך מיל כמו שלמדו בגזירה שוה נאמר כאן מנגד ובהגר נמי כתיב מנגד וגו' עיין שם, ולא עלו במעלות לדחוק את עצמם שיהיו קרוב לארון ושם היו חונים אהרן ומשה ויכולים לשמוע מפיהם דברי תורה רק כל אחד חונה במקומו הראוי לו ומהיכא נתאוו לזה שכל אחד יכיר ערכו אמר המדרש הביאני אל בית היין, והמדרש הזה בעצמו איתא בפרשת יתרו ושם איתא יכול אף על פי שרבים היו דחוקים היו תלמוד לומר שאנן והשקט. ואיתא שראשי תיבות שאנ"ן הוא ש'ור א'ריה נ'שר ונו"ן פשוטה רומז לאדם שבמרכבה, ורומז שירד הקב"ה על הר סיני עם כל המרכבות והן מלאכי ימין ושמאל מזרח ומערב, ואין שום מלאך היה משתוקק למקום חבירו ולא דחק את חבירו לכנוס למחיצתו כמו שאיתא שם יכול אף על פי שרבים היו דחוקים היו רצה לומר שהיו דוחקים זה את זה שאחד יכנס למחיצת חבירו תלמוד לומר שאנן והשקט רצה לומר שכל אחד עמד במקומו שאנן והשקט אף שלכל אחד היה נדמה שבמקום חבירו שם הוא התגלות השכינה יותר אף על פי כן לא זז ממקומו הראוי לו. וזה פירוש המדרש הנ"ל דבר אחר הביאני אל בית היין בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב אלף רבבות של מלאכים שנאמר וגו' והיו עשויין כולן דגלים דגלים פירוש שחנו איש על מחנהו ואיש על דגלו ולא זז שום אחד מהם ממחיצתו אפילו לראות יקר תפארת גדולת הבורא ב"ה אלא כל אחד עמד במקומו שאנן והשקט והיה מצפה אם יעזור לו ה' יראה במקומו הראוי לו, וכשראו ישראל זאת התחילו מתאוין לדגלים אמרו הלואי אנו נעשים דגלים כמותן רצה לומר הלואי שיהיה בינינו מדה זו שיכיר כל אחד מקומו הראוי לו ולא ידחוק את חבירו לעלות למעלה אלא יצפה להקב"ה ויעזור לו שיוכל ממקומו להשיג ולשמוע עבדות ה' לכך נאמר ודגלו עלי אהבה וגו' אמרו אלולי הוא מגדיל עלי אהבה רצה לומר אלולי הוא אם יהיה רצונו ית"ש מגדיל עלי אהבה שאהוב אותו ית"ש אף אם אשב במקומי אשיג אהבתו ית"ש ואם לא יהיה רצון הבורא ית"ש אף אם אעלה השמימה לא אשיג מקטן ועד גדול. ואמר המדרש וכן הוא אומר נרננה בישועתך רצה לומר בזה נרנן בישועתו אם הוא יושיע נשיג אלהותו ית"ש ולא בזה תלויה שנדחוק עצמינו למחיצות חבירינו הגדולים ממנו אמר הקב"ה מה נתאויתם לעשות דגלים רצה לומר שלא יצא איש ממדריגתו לדחוק עצמו למקום חבירו רק ידע ערכו הראוי לו ולא יכנס למחיצת חבירו חייכם שאני ממלא וכו' ומדריגה זו למדו ישראל מסיני שראו המלאכים נעשים דגלים שלא נכנס אחד בתחום חבירו לא מיכאל נכנס בתחום גבריאל וכו' רק כל אחד עמד על מקומו ומשם השיגו כל אחד כפי שכלו כך נתאוו ישראל ואמרו הלואי אנו עושים כך שלא ידחוק אדם את חבירו לכנס לפנים ממדריגתו הראוי לו. ואמר הקב"ה למשה עשה להם כך רצה לומר הואיל שנתאויתם לדגלים שלא יכנס אחד בתחומו של חבירו רק כל אחד ירצה לקבל כפי הכנתו עשה להם כך מחנה לוים לחוד מחנה ישראל לחוד כל אחד על דגלו אלו מן המזרח ואלו מן הדרום וכו' שלא יכנס כל אחד רק אצל דומה לו כמו שמבואר במדרש שכל השבטים של הדגלים היו שייכים להדדי כל דגל ודגל לפי הראוי לו והבן:

ספר מאור ושמש - רמזי שבועות

בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו' ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר. פירש רש"י ויסעו מרפידים מה תלמוד לומר לחזור ולפרש מהיכן נסעו וכו' אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה. ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד וכו'. ויש לרמוז בזה על פי מאמר חז"ל במסכת שבת בפרק רבי עקיבא דף פ"ח דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי. ולהבין מהו שבח זה החודש נאמר כי הענין הוא כי הנה אמרו חז"ל בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית, והענין הוא כי העיקר שהכל תלוי בו הוא שיהיה אהבה ואחוה בתוך בני ישראל (וכמאמר חז"ל שבמצות ואהבת לרעך כמוך תלוי כל התורה כולה) שבזמן שיש שלום בישראל השכינה שרויה ביניהם מפני שכללות נשמות ישראל הם ששים ריבוא והתורה היא ששים ריבוא אותיות שכל אחד מישראל שורש נשמתו הוא באות אחת מהתורה (וזה מרומז בתיבת ישראל כי התורה מסיימת בתיבת 'י'ש'ר'א'ל נוטריקון י'ש ש'שים ר'יבוא א'ותיות ל'תורה) לכן כשיש שלום ביניהם ואהבה ואחוה וריעות הם עלולים לקבל התורה שעל ידי ההתחברות שיש ביניהם נעשית התורה שלימה וכל אחד נקל לו לקשר עצמו לשרשו שבתורה. ולכן אז בשעת מתן תורה שחנו שם בלב אחד באהבה ואחוה כמו שפירש רש"י מפני זה זכו לקבלת התורה ולגלוי שכינתו יתברך עליהם פנים בפנים ונגלה אז עליהם כזקן מלא רחמים שרומז שנמשך עליהם השפעה מגדלות המוחין ומי"ג תיקוני דיקנא שהוא לבנונית העליון שאין שם שום שחרות ותערובת דין כלל. והנה ידוע שהמוחין עילאין הם אהי"ה הוי"ה אהי"ה שהם גימטריא חיי"ם (וזהו באור פני מלך חיים) שאז בשעת מתן תורה על ידי האחדות שביניהם היה היחוד והזיווג האמיתי פנים בפנים ונמשך השפעות המוחין שהם הי"ה משם הוי"ה אל הו"ה, וחיים הוא גימטריא לולב שרומז גם כן על האחדות כמאמר חז"ל הרואה לולב בחלום אין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים ולכן נפרדו העלין שבלולב פסול שצריך שלא יהיה שום פירוד ח"ו רק בלב אחד כאיש אחד, ומפני זה נתן השי"ת התורה לעמו בירחא תליתאי מפני שאז הוא מזל תאומים והבקי במזלות יראה שהם פנים אל פנים שרומז על האחדות והאהבה שהוא מן הצורך בעת קבלת התורה. וזה אמרו ויסעו מרפידים וגו' הנה רפידים נוטריקון רפוי ידים, שהעצלות גם כן מזיק לעסק התורה לעבודת השי"ת. גם רפידים אותיות פרודים ורמז בזה שנסעו מהעצלות והפירוד והתחברו יחד באהבה לעבוד ה'. וזהו שפירש רש"י מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה. ויחנו במדבר לשון חן רומז שהמשיכו עליהם מדת נוצר חסד והי"ג מכילין דרחמי שנוצר חסד הוא ראשי תיבות בהיפך אתווין ח"ן. ויחן שם ישראל ויחן בלא וא"ו הפעולה עולה ס"ח כמנין חיי"ם לרמוז שהמשיכו עליהם שמות המוחין עילאין שהם אהי"ה הוי"ה אהי"ה שעולים כמנין חיי"ם. והם הם תפילין דמרא עלמא שרמזו עליהם חז"ל:

ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים וגו'. וצריך להבין מה הוא הלשון סגולה כי היה יכול למצוא לשון אחר של חיבה. והנראה בזה בהקדם הגמרא הנ"ל במסכת שבת בפרק ר' עקיבא דף פ"ח דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי. ופירש רש"י ז"ל: אוריאן תליתאי, תורה נביאים כתובים. לעם תליתאי, כהנים לוים ישראלים. על ידי תליתאי, משה תליתאי לבטן מרים אהרן משה. ביום תליתאי, לפרישה. בירחא תליתאי, שהוא סיון חודש השלישי. ולכאורה אינו מובן כי הלא עתה עדיין לא ניתן רק תורה לבד, ואם כי אף מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתנה למשה כמו שאמרו חז"ל אם כן הוי יותר. ומה שפירש רש"י על ידי תליתאי משה תליתאי לבטן מרים אהרן משה, קשה גם כן כי הלא לא ניתנה התורה רק על ידי משה. וגם מה נפקא מינא מהמנין הנ"ל שהוא תליתאי:

והנראה כי עיקר העבדות הוא להמתיק הדינים הנרמזים בה"א תתאה להעלותה אל המוחין העליונים כאשר היה ביום הקדוש הזה אשר נתגלו הארת המוחין י"ג תיקוני דיקנא על החמשה פרצופים להמתיק הדינים ולכללם בהחסדים ולהאיר על נפשות בני ישראל על נפשם רוחם ונשמתם אור קדושת המוחין, וזה על ידי התורה הקדושה בג' בחינותיה פשט רמז דרוש סוד כי הפשט הוא הנפש והרמז והדרוש הוא הרוח והסוד הוא הנשמה. וזה נרמז בדברי הגמרא דרש ההוא גלילאה וכו' בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי הוא כאמור פשט רמז דרוש סוד שהוא נגד נפש רוח נשמה, לעם תליתאי אשר יש להם נפש רוח נשמה, על ידי תליתאי כי מכל שכן משה רבינו אדון הנביאים שהיה לו נפש רוח נשמה קדושים, ביום תליתאי שהיה שבת קודש שיש בו שלש קדושות זו למעלה מזו אשר נגדם הם השלש סעודות כנודע. בירחא תליתאי שהוא סיון שהיה בו גם כן ג' קדושות כי ביום ראש חודש התחיל לקרבם להקדושה ואחר זה יום הגבלה ואחר זה יום הקדוש והנורא. והזכיר וחישב בגמרא החמשה שבחים הנ"ל כנגד החמשה פרצופים אשר האיר ה' ברוב חסדיו מהמוחין העליונים להמתיק הדינין ולקשר את הכנסת ישראל לקוב"ה ולהאיר עליהם מהי"ג תיקוני דיקנא עילאה. והנה שורש הי"ג תיקוני דיקנא הם השלשה הויות אשר בהם י"ב אותיות והמקור הוא י"ג והוא סוד סגול כי סגול הוא ג' נקודות ג' יודי"ן וכל יו"ד הוא סוד הוי"ה הקדושה, והמשכת הקדושה בחמשה הפרצופים עולה ט"ו הויות הוא סוד י"ה של שם הוי"ה הנרמז במוחין עליונים. ולזה מרמז הפסוק ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו' והייתם לי סגולה מכל העמים רצה לומר על ידי קבלת התורה בג' בחינות פשט רמז דרוש סוד אשר מרמזים על נפש רוח ונשמה כאמור, והייתם לי סגולה רצה לומר שיומשך עליהם סוד הג' הויות הקדושים שהם סוד סגול ג' נקודות שהם מרמזים לג' הויות י"ג תיקוני דיקנא רחמים הפשוטים על נפשם רוחם ונשמתם להמתיק כל הדינים וזאת יהיה רק על בני ישראל עם קרובו לא על שאר העמים:

שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות ועשית חג שבועות לה' אלהיך מסת נדבת ידך אשר תתן וגו'. לכאורה קשה שהפסוק מתחיל שבעה שבועות תספר לך וגו' ועשית חג שבועות היינו שחג הזה הוא על ספירת השבועות, ואחר כך אמר מסת נדבת ידך אשר תתן שאין לו שייכות למה שאמר למעלה. ואמרתי על זה פירוש כי בחג השבועות נתגלה העולם הכתר וסופי תיבות של נדב'ת יד'ך אש'ר הוא כתר. אך עדיין צריך למודעי למה תלה הכתוב זאת בנדבת יד והלא כתר הוא בראש. ונראה לרמוז בזה דהנה גם בתחילת הפסוק שבעה שבועות תספר לך בסופי תיבות של שבועו'ת תספ'ר ל'ך גם כן אותיות כתר שאנו צריכים לעשות שני כתרים כתר לזעיר כתר לנוקבא למלכות וזעיר הוא עולם שנקרא זעיר אנפין ודוגמתו הוא באדם שהוא עולם קטן כלול מכל העולמות ומצינו באדם פנים קטן ופנים ארוך והאדם יוכל להמשיך הזעיר אנפין והארוך שהוא כלול מכל העולמות לכן יוכל להמשיך על ידי מעשיו המוחין עליונים, אך זאת אי אפשר אלא אם מתקן בתחלה את נפשו דהיינו המדות רצה לומר שלא לאהוב אלא להבורא ב"ה ותורתו ועבדיו ולהתגבר על יצרו ושלא לפאר אלא להשי"ת ולתורתו ועבדיו ולנצח היצר הרע ויודה על האמת וישבר תאוות עולם הזה מכל וכל ואז זוכה לגדלות המוחין, אבל כשאינו מתקן מדותיו דהיינו הגוף איך אפשר להמשיך מוחין אם כל הגוף וכל לבב דוי בודאי גם הראש לחלי, ולכן צריך בתחלה לתקן הגוף דהיינו המדות. וזהו ראשית חכמה יראת ה', בתחלה צריך להיות ירא שמים ואחר כך זוכה אל החכמה. ובזוהר הקדוש הקשה דהוה ליה למימר סוף החכמה יראת ה' אלא שמעילא לתתא החכמה היא ראשית שראשית החכמה היא כתר אבל מתתא לעילא לזכות ולבא אל החכמה השער לכנוס בחכמה היא יראת ה', בתחלה צריך לתקן המדות ואם אין מתקן מדותיו כראוי אזי אי אפשר בשום אופן לבא להמוח והמדות מתחילין מחסד שמבינה התחיל העולמות

לצאת עולם חסד יבנה, וחסד וגבורה הם אברהם ויצחק והם שני זרועות עולם ואברהם הוא קו הימין ויצחק הוא קו שמאל וכל אחד הוא כלול מחמשה שעד הוד הוא התפשטות לכן הן חמשה חסדים וחמשה גבורות, וחסדים הן שמות הויות של רחמים וגבורות הן שמות אלהים וצריך האדם לתקן מדותיו כנ"ל עד שמתקן גם הידים כראוי ובזה נכללו הגבורות תחת החסדים ושמות הויות מאירים על שמות אלהים ונעשה כולו רחמים ונתגלו המוחין הגדולים עולם הכתר. וזהו שבעה שבועות תספר לך וגו' רצה לומר בימי הספירה צריך האדם להזדכך עצמו ולתקן מדותיו. ועשית חג שבועות לה' אלהיך מסת נדבת ידך אשר תתן רצה לומר חג השבועות תעשה ממה שתקנת המדות דהיינו הידים שהן שני זרועות עולם וכל אחד הוא כלול מחמשה כנ"ל ועל ידם נתגלה הכתר דזעיר ודמלכות:

ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגו' ויגד משה את דברי העם אל ה'. פירש רש"י על ויגד משה וגו' תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך אינו דומה וכו' רצוננו לראות את מלכנו. וכל העם רואים את הקולות וגו' ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו וגו'. להבין הענין כבר מבואר בדברינו למעלה שלבא לתכלית התורה הקדושה אפילו לפשטות התורה צריכים לשבר תאוות הגשמיות ומכל שכן לרמזי התורה שצריכים להתפשטות הגשמיות ולהיות כל חשקו בתורה שהתורה נקראת כדאיתא בזוהר הקדוש, ומכל שכן ליותר פנימיות התורה שצריך קדושה והזדככות יותר ויותר. והנה השי"ת אמר למשה רבינו ע"ה הנה אנכי בא אליך בע"ב הענ"ן גימטריא ברמ"ז בעבור ישמע העם וגו', פירוש כי יש מדריגת שמיה ויש מדריגה יותר עליונה שהיא ראיה. והנה השי"ת אמר למשה שיבואו למדריגת שמיע"ה שהיא די לפניהם שלפי הזדככותם אינם ראויין רק למדריגת שמיעה, ואנכי בא בע"ב הענ"ן גימטריא ברמ"ז כנ"ל דהיינו רמזי תורה. והם השיבו רצוננו לראות את מלכנו דהיינו לבא למדריגת ראיה. והנה כשראו כדכתיב וכל העם רואים את הקולות כפירוש רש"י רואים את הנשמע אזי וירא העם וינועו וגו' ובקשו ממשה רבינו דבר אתה עמנו ונשמעה דהיינו שנזכה רק למדריגת שמיע"ה כנאמר להם מתחלה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע דייקא בדברי עמך כנ"ל:

וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ולבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. הדקדוק הוא בגמרא דברכות איתא דהני קולות הן קולות דקודם מתן תורה וכאן משמע שהיו אחר הדברות שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה והדברות שמעו מפי הגבורה. ועוד יש לדקדק שאמר להם משה כי לבעבור נסות אתכם בא וגו' במה נסה אותם שהראה להם הקולות לראות היעמדו בנסיון. ונראה דהנה תכלית עבדות ה' הוא להשיג אחדותו ית"ש עד שנעשה דבוק באין סוף ב"ה ואף אם יזכה למדריגות אף על פי כן לא ישקוט ולא ינוח שאין זה עיקר שכל זמן שרואה ושומע עדיין אינו דבוק באין סוף ב"ה רק צריך לילך ממדריגה למדריגה עד שנעשה דבוק באין סוף ב"ה ואז הוא למעלה מכל העולמות לכן אינו רואה ואינו שומע שום דבר רק שמשיג מציאות אין סוף ב"ה כמו שכתוב כי לא ראיתם כל תמונה ואומר אל מי תדמיוני ואשוה לכן אם הוא רואה או שומע איזה מדריגה צריך ליזהר מאד שלא לפנות אליו ויחשבנה בעיניו אלא ימאס בה שאדרבה זאת הוא למופת שעדיין לא הגיע לתכלית האמיתי. וכן מצינו באברהם אבינו שהיה חותר ומבקש לידע מאלהותו יתברך היה מעיין בתחבולה בחמה ולבנה ומזלות עד שידע שהם נבראים ואפילו בעולם המלאכים ושרפים וחיות הקודש היה חותר ומבקש ומעיין ודורש בשכלו עד שהשיג גבולם ולא השקיט עד שהשיג האין סוף ב"ה שברא כל העולמות כולן ונתדבק בו ית"ש, כן צריך האדם לדחות מאצלו כל המדריגות של כל העולמות כולן עד שנעשה דבוק באין סוף ב"ה. ולפעמים מנסים לאדם בזה לראות אם יפנה למדריגות ואם ח"ו פונה אליהם יוכל לבא ח"ו לידי טעות. ואיתא בזוהר הקדוש שהיה כמה כתות במתן תורה שפנו עצמם אל הקולות ולפידים ועל ידי זה לא זכו לתכלית התורה. וזה פירוש הפסוקים הנ"ל וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים וגו' וירא העם וינעו ויעמדו מרחוק רצה לומר שהיו רואים אחר מתן תורה שבמתן תורה היו רואים קולות ולפידים וזה הוא לאות שלא באו עוד לתכלית השלימות שאם היו דבוקים בו יתברך לא היו רואים ושומעים מאומה כנ"ל, ועל זה דוה לבם. וזהו שאמרו בגמרא הני קולות קודם מתן תורה הוי רצה לומר כיון שהיו רואים קולות ולפידים לא הגיעו לתכלית השלימות כמו קודם מתן תורה. וינועו ויעמדו מרחוק רצה לומר שיראו לנפשם שהם רחוקים מאין סוף ב"ה. ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות פירוש שמשה נתעלה יותר מהם ונתדבק באין סוף ב"ה והשיג התורה הקדושה אשר עליה נאמר ואהיה אצלו אמון, וזהו ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו שאתה דבוק באין סוף ב"ה ואל ידבר עמנו אלהים כי אין אנו שומעים מפי הגבורה אלא כפי ערכינו קולות ולפידים ומתיראין אנחנו פן נמות רצה לומר שעל ידי זה יבואו לנפילה יותר ממדריגתם חלילה ונפילה ממדריגה זהו בחינת מיתה. ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים רצה לומר שהוא מנסה אתכם אם תפנו אליהם או אם תמאסו אותם לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו:

אחת דבר אלהים שתים זו שמענו כי עוז לאלהים ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. נראה לפרש הפסוק זה דהנה קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד, ולא כאחד שבמספר שיש אחריו שני אלא הכל הוא אחדות הפשוט, כי נשמות ישראל נאצלו מעצמותו ית"ש והקב"ה יהב אורייתא לישראל מעצמותו יתברך. ושמעתי מאדומו"ר רבינו אלימלך זצוק"ל על פסוק וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אנכי ה' אלהיך שכל התורה כולה נתן הקב"ה כדי שנוכל להשיג אלהותו ית"ש. וזהו וידבר אלהים את כל הדברים האלה כדי שנוכל לומר אנכי ה' אלהיך שבלתי אפשר להשיג אלהותו ית"ש אלא כשיקיים כל התורה כולה נמצא כל התורה היא נכללת באנכי. וגם ברבינו בחיי איתא שתרי"ג מצות הן כללים והפרטים אין להם שיעור. ובזוהר הקדוש איתא גם כן שהן תרי"ג עטין רצה לומר שהן עצות לאדם איך יוכל להשיג אלהותו. ונמצא שאנכי הוא כללות ועיקר של כל התורה והקב"ה היה יכול לכלול כל התורה בפסוק אנכי וכמו ששמענו ממנו ית"ש שתים בדיבור אחת כן היינו שומעים כל התורה בדיבור אחת, ולמה פרט כל מצוה ומצוה בפני עצמה אלא הקב"ה רוצה לזכות את ישראל עם קדושו לפיכך הרבה להם תורה ומצות ואם היה כולל כל התורה באנכי היינו מצווים ועושים אלא על אנכי ולא היה שכר גדול כל כך לפיכך הרבה לנו תורה ומצות כדי שנהיה מצווים ועושים על כל התורה ויתרבה שכרינו. וזהו אחת דבר אלהים שתים זו שמענו ומזה תוכל להבין שגם כל התורה היה יכול לכלול באנכי כי עוז לאלהים לכן בכוחו להשמיע כל התורה בדיבור אחד ולמה פרט כל מצוה ומצוה בפני עצמה כדי להרבות שכר כנ"ל. וזהו ולך ה' החסד שפרט כל מצוה ומצוה בפני עצמה כי אתה תשלם לאיש כמעשהו רצה לומר כדי שישלם שכר כמצווה ועושה וזהו כמעשהו:

או יאמר אחת דבר אלהים וגו', דהנה הקב"ה נתן תורה לישראל מעצמותו ית"ש וכל התורה היא חד שכל המצות נכללים באנכי כמאמרינו לעיל וכל המצות נכללים חד בחבריה, והקב"ה נתן תרי"ג מצות ומי יוכל לקיים כולן שהרבה מצות נאמרים לכהנים וללוים, ובפרט בגלות המר הזה שהרבה מצות תלויות בארץ ומצות הקרבנות והמקדש שעתה בעוונותינו הרבים חסר לנו כל זאת, אך אם יש בינינו אהבה ואחדות וכל חד כולל עצמו בחבריה ויש לכל אחד חלק בתורתו של חבירו ואיתא כל העוסק בפרשת הקרבנות כאלו הקריב קרבן וכל העוסק במלאכת המקדש כאלו נבנה בית המקדש בימיו, לכן אם נשמתו נוטה ללמוד מסכתות קדשים ונשמתו של זה נוטה איזה מסכת אחרת, וכן במצות ומעשים טובים זה נזהר טפי במצוה זו וזה נזהר טפי במצוה זו כדאיתא בגמרא במה זהיר טפי, ואם כל אחד ואחד כולל את עצמו בחבריה באחדות גמור והתורה הוא גם כן באחדות גמור כנ"ל, הקב"ה משלם לכל אחד ואחד שכר כל התורה כולה אם בעצמו לא קיים כל התורה הואיל שכל חד הוא כלול בחבריה באחדות גמור. וזהו אחת דבר אלהים שתים זו שמענו שכל התורה היא אחדות הפשוט והקב"ה היה יכול להשמיע כל התורה במלת אנכי כי עוז לאלהים, אך מי יוכל לקיים כל התרי"ג מצות אך אם יש בישראל אהבה ואחדות הקב"ה עושה חסד זה שמשלם לכל אחד שכר כל התורה כנ"ל. וזהו ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ורצה לומר כמעשה שלו יתברך שנתן לעמו ישראל תורה שהיא כוללת וכל מצוה ומצוה כלולה בחברתה כן משלם לכל אחד ואחד שכר כל התורה אם כל אחד כלול בחבריה באהבה ואחדות:

במדרש רבה, כיון שאמרו ישראל נעשה ונשמע אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני שהקדימו נעשה לנשמע כמו שמלאכי השרת מקדימין נעשה לנשמע כדכתיב עושי דברו לשמוע בקול דברו. ולכאורה אינו מובן שלכאורה אין זה סוד עמוק להקדים נעשה לנשמע שגם אם המלאכים לא יקדימו נעשה לנשמע, מן הראוי היא שמין אנושי יקדים נעשה לנשמע שבשר ודם שאין יודע עתיו ורגעיו צריך שלא יחמיץ המצות אלא מיד שבא לידו המצוה יעשנה תיכף ולא להתישב בדבר כדאמרינן בגמרא כל מה שתוכל לעשות בכחך עשה. אך באמת הענין הוא כך שבשר ודם צריך לחטוף המצות עד שלא ישמע שמי יודע מה יולד יום אבל מלאכי השרת שהם קיימים לעולם אין צריכים לעשות שליחותם עד שלא ישמעו ואף על פי כן הן עושים רצונו יתברך בזריזות ובמהירות גדול מפני שבוער בקרבם אהבת הבורא ב"ה לא ישקטו ולא ינוחו אף רגע אחת מעבודתם. וישראל כשהיו במעמד הר סיני אף שמכח טבע אנושי היה מן הראוי שיקדימו נעשה לנשמע כנ"ל מכל מקום הן לא הקדימו מחמת זה אלא מפני רשפי אש אהבה שהיה בוער בקרבם ומגודל תשוקתם לעשות רצון יוצרם הקדימו נעשה לנשמע על בחינת המלאכים שמקדימין נעשה לנשמע מגודל התלהבות. וזה פירוש המדרש כיון שאמרו ישראל נעשה ונשמע אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני שהקדימו נעשה לנשמע כמו מלאכי השרת רצה לומר שלא היו מקדימין נעשה לנשמע בבחינת בני אדם שאינם יודעים עתיו כנ"ל אלא בבחינת מלאכים מגודל אהבתם לבורא ב"ה:

בגמרא פסחים פרק ו' דף ס"ח ע"ב רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תילתא אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא עיין שם בדף ס"ח ע"ב, הלא יפלא הפלא ופלא אשר רב יוסף בעצמו התפאר ח"ו ואין זה מגדר מדת ענוה. ומה גם שרב יוסף אמר במסכת סוטה לא תתני ענוה דאיכא אנא, והשתא ביומא דעצרתא שבקיה לחסידותיה אתמהא. עוד ראוי להתבונן במקראי קודש בפרשת יתרו בפרשת בחודש השלישי. א', בפסוק ויגד משה וגו' ולא נאמר מקודם לכן כלל מה אמרו ישראל. ורש"י פירש שאמרו רצוננו לראות את מלכנו, וכי מי אמר להם שלא יראו. וגם על שינוי הלשון שלמעלה הוא אומר וישב משה וגו' וכאן נאמר ויגד משה וגו'. ב', הלשון הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' צריך ביאור. ג', הלשון ויתיצבו בתחתית ההר. ומה שדרשו חז"ל מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית וכו', לפי פשוטו יקשה מה צורך לכפיה הלא ברצונם כולם כאחד אמרו נעשה ונשמע. ד', למה הזהיר הקב"ה שנית למשה רבינו באמרו רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות וגו' הלא די באזהרה ראשונה שכבר הזהירו על ככה כאמור בפסוק לך אל העם וקדשתם וגו'. גם למה זה מאן משה רבינו ע"ה לקיים ולילך בשליחותו יתברך שמו כאשר צוהו שנית באמרו לא יוכל העם לעלות וגו' עד שאמר לו הקב"ה עוד הפעם לך רד ועלית וגו'. ה', גם מדרש רז"ל וירד משה מיד וידבר אלקים וגו' צריך הבנה. ו', גם מה שחזרו בני ישראל שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה וגו' מה העבירם מרצונם הקדום שאמרו רצוננו לראות את מלכנו:

ולהבין כל זה נקדים מאמר חז"ל במס' סוטה מה שעשתה החכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה שנאמר ראשית חכמה יראת ה' ונאמר עקב ענוה יראת ה' יעויין שם. ומדבריהם למדנו שמדת ענוה היא מדריגה גדולה יותר מכל המדריגות כי היראה שהיא עטרה לחכמה ולגבי ענוה היא סוף המדריגה. ולזה כאשר רצה השי"ת ב"ה לשבח את אדון הנביאים שבחו במדת ענוה וזולתה בלתי באפשרות להיות במדריגת יראת הרוממות, וכל מה שיזדכך האדם יותר יגיע עליו גודל ההכנעה ושפלותו ויראה ויפחד מרוממותו ית"ש ויתעלה ומי שהוא במדריגת מדת ענוה והכנעה האמיתית לא ישתוקק להשיג מעלה ומדריגה היותר גדולה מהכנתו והשגתו:

ונבא אל ביאור הכתובים המובאים בפתיחת דברינו כי הנה בתחלה אמר השי"ת לישראל על ידי משה אם שמוע תשמעו בקולי וגו' רצה לומר שישמעו על ידי נביא, אמנם הם אמרו רצוננו לראות מלכנו כמאמר חז"ל, רק באמת לא הוכנו למדריגה כזו והיה זה שלא לרצון לבורא ית"ש על כן להוציאם מדיעה זו אמר גם למשה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע וגו' דהיינו במעביות הענן והערפל כפירוש רש"י שזו מדריגה שאינו גבוה כל כך רצה לומר שאמר השי"ת למשה שגם אתה אי אפשר לך להשיג המדריגה שהם רוצים. ואולם גם משה רבינו ע"ה אמר שרצונו לראות וגו' ולא נתרצה במדריגת מעביות הענן. ולזה רומז בפסוק ויגד משה את דברי העם אל ה' פירושו שמשה רבינו בעצמו הגיד את דברי העם שאמר רצוננו לראות את מלכנו והוא גם הוא אמר שרצונו לראות את מלכו, ולזה לא נאמר וישב משה וגו' רק ויגד משה וגו' שעבור עצמו הגיד שרצונו וכו'. וכאשר ראה השי"ת את רצון משה ובני ישראל לזה צוה למשה לך אל העם וקדשתם וגו' כי אולי על ידי פרישותם והזדככותם יגיעו למדת הענוה והכנעה האמיתית ולא ישתוקקו למדריגה למעלה מהכנתם. אכן אף על פי כן עמדו במדריגתם ולא הגיעו למדת הענוה האמיתית רק במדת היראה שהיא עקב ענוה וסופה. ועל זה רומז בפסוק ויוצא משה את העם לקראת האלהים רצה לומר למדת היראה המרומז בתיבת אלהים. ולזה אמר אחר כך ויתיצבו בתחתית ההר פירושו שהיו תחת ההר במדריגתן שהר סיני היה במדריגת ענוה כמו שדרשו חז"ל בפסוק למה תרצדון הרים וגו' והם לא היו עדיין במדריגה זו כי אם הגיעו למדריגה שהיה אצל ההר בתחתית דהיינו שהגיע למדריגת יראה שהיא עקב ענוה. ולזה רמזו רז"ל שכפה עליהם ההר כגיגית רצה לומר שהר סיני היה במדריגה יותר גדולה מהם. ולזאת כאשר ראה הבורא יתברך שעמדו במדריגת היראה ולא הגיעו למדת הענוה לזאת אמר שוב שנית רד העד בעם פן יהרסו וגו' לראות דייקא רצה לומר שאם ישתוקקו לבא למדריגה גדולה לראות מלכם על ידי זה ונפל ממנו רב כלומר שיפלו ח"ו הרבה גם מהשגתם אשר היו בה. אמנם גם משה רבינו ע"ה הגם שהיה אדון הנביאים לא היה אז עדיין במדריגת תכלית הענוה האמיתית ולזאת השיב להשי"ת לא יוכל העם וגו' כי אתה העדותה וגו' כמובן מפשוטו. ואמר לו השי"ת לך רד וגו' רצה לומר רד ממדריגה זו שרצית לראות וגו' וירד משה וגו' רצה לומר שבא לכלל ענוה ובושה מיד וידבר אלקים וגו' כמובן:

וזה כונת המדרש רז"ל וירד מיד וידבר וגו' המובא בפתיחת דברינו. ואחר שבאה עליהם גם כן מדת ההכנעה והענוה לאחר מתן תורה אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה וגו' שכבר הגיעו למדת הענוה וחזרו מרצונם הקדום לראות את מלכם, ואמר הקב"ה היטיבו כל אשר דברו כאמור בפרשת ואתחנן, כי זה היה רצונו ית"ש. ויובן על פי זה מאמרם ז"ל במדרש שם משם זכו ישראל לנביאים עיין שם. גם מה שנאמר שם שאמר הקב"ה מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי וגו' ומה השבח הזה שלא היו רוצים אחר כך ללמוד מפי הגבורה. ולפי דרכנו יתכן לנכון כי מתחלה לא היו במדריגת הענוה האמיתית ונכספו לעלות במדריגה גבוה מהשגתם רק אחר כך כששמעו דברי אלקים חיים באו למדת הענוה והבינו האמת שרצו מתחלה מדריגה שהיא למעלה מהשגתם ואמרו דבר אתה עמנו וגו', ומפני אשר נזדככו להגיע למדת הענוה האמיתית משם זכו לנביאים. והנה ידוע מדברי קדושי עליונים שבכל ימים טובים חוזר הדבר לאיתנו הראשון ובחג השבועות מי שמזכך ומטהר את עצמו זוכה לפי מדריגתו לקדושה גדולה מעין קדושת ישראל במעמד הקדוש ביום הקדוש הזה בהר סיני, וכמו שאז נפתח שער ענוה לישראל וכאמור, כן בכל דור ודור חוזר להיות כן לכל מי שמטהר ומזכך את עצמו ביום הקדוש הזה לבא למדת ענוה. וזהו אמר ר' יוסף לבעבור היותו זוכה למדת ענוה כמאמרם ז"ל לא תתני ענוה וכו' לזאת אמר אי לאו האי יומא דקא גרים על ידי הזדככות ביום הקדוש הזה לבא למדת ענוה וכאמור, אם כן כמה יוסף איכא בשוקא הגם שהם תלמידי חכמים וגדולים אם לא היה להם מדת ענוה אינו כלום לזאת שמח ביום הזה שזכה על ידו למדת ענוה:

עוד על הגמרא הנ"ל ר' יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תילתא אמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא. והקשה הבאר היטב והלא ר' יוסף היה עניו שאמר לא תתני ענוה דאיכא אנא ואיך היה מתפאר בתורתו. ונראה לי לפרש דלא קשה מידי אדרבה לו נאה לומר דברים כאלה דאיתא במדרש מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה כתיב ראשית חכמה יראת ה' וכתיב עקב ענוה יראת ה'. ולהבין זאת נראה דהזוהר הקדוש הקשה דהוי ליה לכתוב סוף החכמה יראת ה' שחכמה היא למעלה מיראה. אך הענין הוא בתחלה כשרוצה לזכות לתורה צריך לכנוס בשער היראה יראה תתאי, כמו שאמרנו על מה שאיתא בגמרא כל מי שיש בו תורה ואין בו יראה דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו בהי עייל מכריז ר' ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד, ולכאורה נראה כסתרי אהדדי למעלה קרא לתורה מפתחות פנימיות וליראה חיצוניות ובא ר' ינאי לסייע ומכריז חבל על וכו' ומשוה היראה לדרתא דהיינו פנימיות והתורה לתרעא דהיינו חיצוניות. אך הענין שבתחלה צריך ליכנס בשער היראה יראה תתאה ועל ידי זה זוכה לחכמה זו תורה ואף על פי משזכה לחכמה לא הגיע עדיין לתכלית העבדות עד שזוכה ליראה הרוממות. לכן המשיל מתחלה התורה לפנימיות והיראה לשער דהיינו יראה תתאה שהיא שער לחכמה ור' ינאי מכריז על אדם שהגיע לתורה ולא הגיע ליראה הרוממות שהחכמה היא שער ליראה הרוממות. וזהו ראשית חכמה יראת ה' רצה לומר יראה הרוממות היא ראש לחכמה וענוה היא גבוה מחכמה ומי שזוכה לענוה אצלו היא בודאי יראה הרוממות כמו יראה תתאה אצל החכמה. וזהו מה שעשתה חכמה עטרה לראשה רצה לומר שיראה הרוממות היא ראש לחכמה עשתה ענוה עקב לסוליתה רצה לומר שאצל ענוה היא יראה הרוממות כמו יראה תתאה אצל חכמה שהיא השער:

ומדברים אלו נבין הגמרא הנ"ל שעדיין יש להבין למה לא אמר בחג השבועות אמר עבדי לי עגלא. ונראה דהנה יש פלוגתא בגמרא חד אמר בוי"ו בסיון ניתנה התורה וחד אמר בז' בו. ולמאן דאמר בז' ניתנה התורה אנו עושים יום וי"ו יום טוב מפני שהוא יום החמשים דספירה יומא דכנישא ולכך נקרא עצרת ולא מפני שבו ניתנה תורה. ויום הוי"ו הוא השער ליום ז' שבו ניתנה תורה רצה לומר שביום זה קודם קבלת התורה צריך להיות ירא וחרד שמא לא תיקן מעשיו כראוי בימי הספירה וצריך לתקן עצמו ביום שלפניו כדי שיזכה לתורה במתן תורה כמו שכתוב ויהי ביום השלישי וגו' ויחרד כל העם אשר במחנה רצה לומר אף שהזדככו עצמם בימי הספירה השמיע הקדוש ב"ה קולות וברקים קודם מתן תורה שיחרדו ויפחדו וישימו על נפשם לתקן עוד מעשיהם כדי שיזכו לתורה, וזהו שכתוב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה. אך לזו היראה צריך מי שלא זכה עדיין לתורה שיראה זו היא שער לתורה אבל מי שזכה לתורה אין צריך ליראה זו שהוא השיג יראת הרוממות. ור' יוסף שזכה לתורה לא היה צריך ליראה זו ביומא דעצרתא שהוא יום קודם קבלת התורה אך מחמת ענותנותו לא היה מחזיק עצמו לגדול רק לקטני ערך דהיינו שיש לו יראה תתאה שהיא השער לכנוס לבא אל התורה ואף על פי שנדמה לו שהוא מקטני ערך שאינו משיג יראת הרוממות מכל מקום מחמת גודל ענותנותו שמח בחלקו ועבדי ליה עגלי תילתא רצה לומר ביום ראשון של חג שבועות שהוא יומא דכנישא והוא שער למחרתו דהיינו שביום זה צריך כל האדם לירא מפניו ית"ש כדי שיזכה לתורה כנ"ל לכן היה שמח ר' יוסף על שהיה לו יראה זו אף על פי שהשיג יראת הרוממות אך מגודל ענותנותו לא החזיק עצמו אלא ביראה זו וצוה לעשות לו עגלא תילתא אמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא רצה לומר שאין להם אפילו יראה זו ולכן שמח שזכה על כל פנים ליראה זו כנ"ל:

ואמר ר' יהושע בן לוי מאי דכתיב לחייו כערוגת הבושם כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים. ומקשה הגמרא וכיון שמדיבור ראשון נתמלא דיבור שני להיכן הלך הוציא הקב"ה הרוח מאוצרותיו והיה מעביר ראשון ראשון שנאמר וכו' ואמר ר' יהושע בן לוי כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצאה נשמתן של ישראל שנאמר נפשי יצאה בדברו. ומקשה הגמרא ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן דיבור שני האיך קבלו ומתרץ הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם שנאמר גשם נדבות תניף אלהים וגו'. ולכאורה יש לדקדק על קושיות הגמרא וכיון שנתמלא מדיבור ראשון דיבור שני היכן הלך וכי אי אפשר להתמלאות עוד מבושם אחר. וגם לפי המשמעות ששייכים השני מאמרים של ר' יהושע בן לוי זה לזה, וצריך להבין. והנראה בהקדם הפסוק בפרשת ואתחנן שאמרו ישראל הן הראנו ה' אלהינו וגו' ועתה למה נמות וגו' אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו וגו' קרב אתה ושמע את כל וגו'. וגם בפרשת יתרו כתיב אשר בקשו ישראל את משה רבינו ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות והש"י הסכים לדבריהם ואמר היטיבו כל אשר דברו. ולכאורה יקשה מהו ההטבה אדרבה וכי לא היה טוב להם לשמוע מפי רב וכו', ואם לא חרה אף ה' בהם עבור זה על כל פנים מה השבח:

ונראה לי כי הנה ידוע מדרכי הצדיקים ההולכים בדרך ה' בהתאמצותם בתורה או בתפלה בגודל ההתלהבות בהרגישם עריבות ומתיקות אלקותו יתברך עוד מעט אשר אינם בטלים במציאותם לגודל התשוקה לדבק עצמם באלקותו ית' בעלותם מהיכל להיכל ומעולם לעולם עד בואו למקום העליון אשר שם אינו משיג שום השגה רק כמאן דאריח ריחא וגם זאת הוא בדרך שלילה כי שם אינו נתפס כלל בשום רעיון ובהשיגו זאת מגודל חשקו לדבק עצמו באלהותו יתברך לא יחפוץ עוד לשוב לעולם התחתון הגופני, אמנם המאציל העליון אשר חפץ עוד בעבדות הצדיק ההוא בעולם הזה הנה מראה לצדיק ההוא כי מלא כל הארץ כבודו וגם בעולם הזה ימצא העריבות וריחא דא ועל ידי זה הוא שב וחפץ בחיים בעולם הזה כי מרגיש שגם בעולם הזה ימצא וירגיש העריבות אלקותו יתברך. וזה נקרא בזוהר הקדוש מאן דעייל ונפק כי מי שאינו יכול לשוב מגודל התשוקה בסוד והחיות רצוא ושוב נקרא עייל ולא נפיק. והנה זאת היה טענת ישראל כי הרגישו גודל הקדושה והעריבות אשר נפשם יצאה בדברו הדברים הקדושים ומגודל חסדי אל אשר החיה אותם בטל התחיה רצה לומר הקדושה העצומה מעולם העליון אשר על ידי שהרגישו שהוריד הקב"ה קדושה כזאת גם לעולם הזה על ידי זה חזרו לגופם על כן טענו דבר אתה עמנו ונשמעה וגו' ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות רצה לומר מגודל הקדושה פן ילהב לבנו ונשיג השגה גדולה עד למאד אשר לא נחפוץ עוד לשוב ונעייל ולא נפיק, וזאת היתה מחמת גודל תשוקתם לדבק את עצמם למקור הקדושה ואולי לאו בכל יומא איתרחיש ניסא כי יחוד כזה שיתמלאו כל העולמות התחתונים מאור קדושתו יתברך לא ימצא בהתמדה. ועל כן אמר הש"י היטיבו כל אשר דברו כי באמת היה חפצם ורצונם לשמים כי היו רוצים לעבוד את השי"ת ולעסוק בתורתו ועבודתו בעולם הזה, ואמר הש"י מי יתן וגו':

ולדברינו יתבארו השני מאמרים של ר' יהושע בן לוי הנ"ל אשר מאמר הראשון הוא פירוש למאמר השני, היינו הראשון היה סתום ונתבאר פירושו על ידי מאמר השני, כי בהמאמר הראשון אמר שנתמלא העולם כולו בשמים ולא נתבאר לנו מה הם הבשמים ולאיזה צורך היה, על זה אמר מאמר השני שעל כל דיבור ודיבור יצאה נשמתם רצונם לגודל התשוקה והתלהבותם לדבק בשורשם ולא חפצו עוד לשוב לעולם הזה מחמת גודל העריבות שהשיגו והרגישו אור קדושתו יתברך שמו, והוריד הקב"ה טל של תחיה רצה לומר כאשר אומר במאמר ראשון שנתמלא העולם כולו בשמים, רצה לומר העריבות וקדושה העליונה מהעולם היותר עליון אשר שם אין שום השגה רק כמאן דאריח ריחא הוריד קדושה גם לעולם הזה וכאמור למען יחשקו לשוב לעולם הזה. ועל זה מקשה הגמרא וכיון שמדיבור ראשון נתמלא דיבור שני להיכן הלך, רצונו שאחר שירגישו הקדושה בעולם הזה האיך יחשקו לדבק שוב בעולמות העליונים ובאמת צריך להיות בסוד והחיות רצוא ושוב לשוב למקור הקדושה ועולמות העליונים. ועל זה מתרץ הגמרא שהוציא הקדוש ב"ה רוח מאוצרותיו והיה מעביר ראשון ראשון בכדי שעל כל דיבור ודיבור יעלו ברום המעלות וירדו שוב למען לא יתבטלו ממציאותם כמאמר השני שהוריד טל של תחיה להחיות אותם הוא הורדת הבשמים. נמצא השני מאמרים צריכים הם זה לזה ואחד הוא פירוש השני ודו"ק:

ואמר ר' יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו וכו' עד אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה אמר לפני וכו' אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה וכו'. להבין מה הוא אחוז בכסא כבודי. דהנה איתא במדרש ומשה עלה אל האלהים עלה בזכות אבות וירד בזכות אבות שנאמר לקחת מתנות באדם ואין אדם האמור כאן אלא אברהם שנאמר האדם הגדול בענקים הוי ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' מן ההר בזכות ההר ואין ההר אלא אבות וכו' וזכות אבות עולה ויורדת עמו. נמצא המדרש הזה הוא פירושו של הגמרא המימרא של ר' יהושע בן לוי הנ"ל אחוז בכסא כבודי, וידוע שהאבות הם הכסא כבוד של מעלה ית"ש על כן אמר הקב"ה למשה בשעה שבקשו מלאכי השרת לשרפו בהבל פיהם אחוז בכסא כבודי דהיינו לאחוז בזכות אבות שהם הכסא ודי למבין:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן מאי דכתיב לבבתני אחותי כלה לבבתני באחת מעיניך בתחלה באחת מעיניך לכשתעשי בשתי עיניך והוא תמוה לכאורה. ונראה לפי עניות דעתי דאיתא בספרי קודש שיש ה' חסדים וה' גבורות. והנה על ידי לימוד התורה וקיום המצות נכללין הגבורות בהחסדים ונעשה כולו חסדים. ועי"ן גימטריא ק"ל שהוא ה' הויות. וזהו מתחלה באחת מעיניך לכשתעשי בשתי עיניך דהיינו עשרה הויות גימטריא שתי פעמים עי"ן, וקל להבין:

ספר מאור ושמש - רמזי רות

ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בועז ותאמר רות המואביה אל נעמי אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים אחר אשר אמצא חן בעיניו ותאמר לה לכי בתי. מגילה זו נכתבה על ידי אנשי כנסת הגדולה ובודאי נרמז בה דברים העומדים ברומו של עולם ולא הסיפור מעשה בלבד. ויש לרמוז בפסוקים אלו דהנה בדורות שהיו קודם הבעש"ט ר' ישראל זצוק"ל אף שהיו עוסקים בתורה ועבודה מכל מקום לא שמו לבם לתקן אשר פגמו עד ימי הזקנה ולא ידעו כחה של תשובה עד היכא מגיע. עד שעיר וקדיש מן שמיא נחית הוא הבעש"ט ז"ל ואחריו בא הרב הקדוש רבינו אלימלך ז"ל והם פתחו השער לה' שטוב לעשות תשובה בעוד שהוא איש דהיינו בימי נערותו שהאדם צריך לתקן אף מה שפגם בגלגול הראשון ומכל שכן מה שפגם מקטנותו, ובימיהם התחילו להתעורר פרחים וציצים בתשובה על ידי שהם היו דבוקים תמיד בתשובה הרמתה היו ממשיכים את עולם התשובה על כל העולם. והתעוררות תשובה בימי נערותו בא לאדם על ידי שמדבק עצמו בצדיקי הדור, אך שני בחינת צדיקים יש, יש צדיק אשר הוא מתחזק בצדקו תמיד והוא באמת צדיק גמור אבל אינו דבוק בתשובה שמכיר את עצמו שהוא צדיק וזה אינו יכול להמשיך ולהדריך נערי בני ישראל שיתקנו מעשיהם בתשובה מחמת שהוא עצמו אינו דבוק בתשובה. ויש צדיק יותר גבוה שאפילו על מעשיו הטובים הוא ממשמש אותם אם הם ברור וצלול בלתי לה' לבדו בלא שום פניה אחרת ותמיד הוא דבוק בתשובה שמא עשה אחת מהמצות באיזה פניה אפילו דקה מן הדקה, ואחר צדיק זה ירדוף האדם וישיג וידבק עצמו בו ועל ידו יוכל לתקן מעשיו ולהגיע לתכלית עבדות ה', ועל כזה נאמר מקום שבעלי תשובה עומדים וכו' כי בכח זה הצדיק לקרב ולתקן נשמות ישראל לעבדות ה' על ידי תשובה:

וזאת נרמז בפסוקים אלו ולנעמי מודע לאישה, נעמי רומז לתשובה שהוא נועם עליון כידוע. וזהו ולנעמי מודע לאישה רצה לומר לעולם התשובה. יש צדיק שהוא דבוק בתשובה שהוא אוהב נאמן לאישה רצה לומר להקב"ה שהוא אדון של עולם התשובה. איש גבור חיל רצה לומר שהוא מתגבר על יצרו. ממשפחת אלימלך ושמו ב"ו ע"ז פירוש ב"ו עו"ז שכל התורה בקרבו כידוע שאין התורה מתקיים אלא במי שנעשה שכן לעפר היינו שלבו נכנע בתשובה. ותאמר רות המואביה אל נעמי, פירוש רות רומז לדוד כדאיתא במדרש זכתה ויצא ממנה דוד שרוה להקב"ה בשירות ותשבחות ורות הוא למפרע תו"ר וכנסת ישראל ליונה אימתלי לכן נערי בני ישראל משולים לתו"ר. וזהו ותאמר רות המואביה אל נעמי רצה לומר שנערי בני ישראל מתעוררים בתשובה. וזו אל נעמי שרומז לתשובה כנ"ל, אלכה נא השדה היינו לחקל תפוחין קדישין רצה לומר לזמר להקב"ה בשירות ותשבחות ואלקטה בשבלים רצה לומר אלקטה הנצוצים שנפלו על ידי שפגמתם. ועל ידי מי אוכל לבא לידי תיקון אמר הכתוב אחר אשר אמצא חן בעיניו רצה לומר אלך אחר צדיק שהוא דבוק בתשובה תמיד שהוא מודע לאישה של נעמי אולי אמצא חן בעיניו ויתקן אותי. ותאמר לה לכי בתי בודאי צריך האדם לרדוף אחר צדיק כזה ולדבקה בו:

ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בועז וגו' וכל הפרשה. ונראה לפרש מקראי קודש אלו על דרך רמז כי הנה איתא בספרים הקדושים שנעמי מרמז לנועם עליון עולם התשובה מדת בינה המרומז לה"א עילאה שבשם הוי"ה ב"ה ורות מרמזת למדת מלכות ה"א תתאה. והנה כל עבודתינו בעסק התורה והתפלה לתקן את הה' תתאה מדת המלכות להמתיק הדינים ולהשפיע עליה חסדים גדולים עולם התשובה מדת בינה המרומז לה"א עילאה להשפיע רחמים גדולים על הכנסת ישראל, ובזה יש כח להכנסת ישראל להעלות מדת המלכות עד המוחין עלאין הי"ג מכילין דרחמי ומעולם לעולם עד הכתר דאריך אשר זה הוא סוד והתגלות המוחין בחג הקדוש הזה יום מתן תורתינו, ועל כן נאמר ורות דבקה בה כי זה הוא תשוקת מדת המלכות לעלות תמיד אל חיק אמה ה"א עילאה כאשר אמרנו שנעמי היא בחינת ה"א עילאה ורות היא בחינת ה"א תתאה, ועל ידי התשובה והמעשים טובים של בני ישראל עם קרובו יש בידם כח להעלות מדת המלכות לעולם הבינה ולעורר ההשפעות ממוחין העליונים הי"ג תיקונים דאריך על הכנסת ישראל ועל ידי זה יוכל להיות הגאולה שלימה במהרה בימינו. וזה ירומז במקראי קודש ולנעמי מודע לאישה וגו' ממשפחת אלימלך ושמו בעז, רצה לומר בעז מרמז להי"ג תיקונים אשר שרשם הם הג' הויות אשר בהם י"ב אותיות ועם המקור שהוא שורש להי"ג תיקונים הוא י"ג כי בע"ז בגימטריא ע"ט שהוא סוד ג' הויות הקדושים, ואיש נעמי הוא עולם החכמה ומרמז הכתוב שלנעמי שהוא עולם הבינה מודע לאישה וגו' ממשפחת אלימלך ושמו בעז, רצונו שאף לאיש נעמי שהוא חכמה אין לו רק ידיעה ממדריגת הי"ג תיקונים דאריך המרומזים במילת בע"ז כי שם אין שום השגה כלל אף לעולמות העליונים. ותאמר רות אל נעמי אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים אחר אשר אמצא חן בעיניו רצה לומר לאשר חשקה וחפצה של מדת מלכות לעלות אל חיק אמה, וידוע שאין למדת מלכות עליה רק על ידי המצות ומעשים טובים של הצדיקים, על כן אמרה רות המרמזת למדת מלכות אלכה וגו' ואלקטה על כן וגו' רצה לומר שתלך ללקט המעשים טובים של הצדיקים המסגלים מעשים טובים לעשות נחת רוח ליוצרם וזהו אשר אמצא חן בעיניו. ותאמר לה לכי בתי כי גם עלמא עילאה עולם הבינה המכונה בשם נעמי רצונה בזה בכדי להעלות מדת המלכות ויתיחדו כדי להשפיע רב ברכות ממקור הרחמים הי"ג מכילין דרחמי. ותלך ותבא ותלקט אחר הקוצרים רצה לומר כי הצדיקים נקראים מחצדי חקלא כי הם במעשיהם הטובים ובתפלתם קוצרים ומכריתים כל החוחים והקוצים מארי דדינין אשר רוצים להרע לכנסת ישראל. ויקר מקרה חלקת השדה לבעז אשר ממשפחת אלימלך רצה לומר שהיה למדת המלכות המרומזת ברות עליה לעולם הבינה ומשם עד עולם העליון המרומז במלת אלימלך עד הי"ג תיקונים דאריך המרומז במלת בעז כאשר אמרנו, אמנם לא היה רק דרך מקרה שעוד לא היה על צד העמדה וקיום. ובדרך זה יתפרשו גם יתר המקראות עד ויאמר לה בועז לעת האוכל גשי הלם רצה לומר שאוכל מרמז ליחוד כמבואר בספרים הקדושים, ואמר בעז המרמז להי"ג תיקונים דאריך שלעת האוכל שהוא היחוד תגש הלם רצה לומר שתגש ותתחזק שם בקיום גמור כי גם תיבת הל"ם עולה ע"ח עם האותיות סוד השלשה הויות הקדושים עם המקור שורש הי"ג תיקונים כנ"ל. וטבלת פתך בחמץ רצה לומר שמלת חמ"ץ עולה חק"ל מספר היחוד הוי"ה אהי"ה הוי"ה אדנ"י שהוא חקל תפוחין קדישין. והמבין יבין לפרש גם יתר המקראות על סדר זה. עד ותאמר לה נעמי חמותה בתי הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך רצה לומר שאמרה אימא עילאה למדת מלכות הלא אבקש לך מנוח רצה לומר שיהיה היחוד דרך מנוחה וקיום לא דרך מקרה. הלא בעז מודעתנו כאמור שהוא מרמז על הי"ג תיקוני דאריך אשר אין לנו השגה בו רק בדרך ידיעה כנ"ל. הנה הוא זורה את גורן השעורים הלילה רצה לומר שהוא זורה ומפזר את הדינים המרומזים במלת גורן אשר מספרו ג' פעמים אלקים עם הכולל, וגם שעורים מרמז לגבורות, הלילה מרמז לגלות שדומה ללילה, ורצונו שמעולם ההוא מתעוררים הרחמים הגדולים למתק את הדינים ולהכניע כחם שיתפזרו ולא יוכלו להרע להכנסת ישראל. ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך, רצה לומר שתתפשט ממלבושי הדינין ותתקשט במלבושי שבת כפירוש רש"י ז"ל, ורצה לומר שתעלה לעולמות העליונים מדריגת שבת אשר אין לסטרא דדינא אחיזה לשם כו'. ובאת וגלית מרגלותיו רצה לומר שתעלה מדת המלכות עד בחינת הרגלין שהם נצח והוד דעתיקא העומדים במקום נוצר ונקה כנודע מספרים הקדושים כו', עד ויאמר מי את ותאמר אנכי רות אמתך ופרשת כנפיך על אמתך כי גאל אתה, רצה לומר ששם מקור הרחמים והגאולה על כן התחננה לפניו על עמה כנסת ישראל שיעורר רחמים העצומים לגאול אותם מגלות החל הזה. ויאמר ברוכה את לה' הטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים וגו', רצה לומר שדבקת עצמך בעולמות העליונים דיקנא עילאה המכונה בשם זקן כביכול, הטבת בזה יותר מאשר עשית בראשונה כי עד עתה לא רצית לעלות רק עד מדריגת זעיר רק עלית לרום המעלות. והיה בבוקר אם יגאלך טוב יגאל רצה לומר שעיקר הגאולה תלויה בתשובה ומעשים טובים אתערותא דלתתא לעורר רחמים עליונים ועיקר התשובה

והאתערותא הוא על ידי ההכנעה כי כאשר האדם הוא מכניע את עצמו וחוזר בתשובה שלימה על ידי זה בא האתערותא ומעורר דעת העליון כי זה סוד הדעת שיודע לפני מי חטא. ועל כן משה רבינו שהיה בסוד הדעת נאמר בו והאיש משה עניו מאד וידוע מספרים הקדושים ששם הדעת הוא אהו"ה שעולה טו"ב, ועל כן אמר העולם העליון למדת המלכות הכנסת ישראל אם יגאלך טוב רצה לומר שתבא הגאולה על ידי ההכנעה שהוא סוד הדעת שהוא מרומז במלת טו"ב שהוא בגימטריא י"ז מספר שם אהו"ה שם הדעת יגאל, ואם לא יחפוץ לגאלך היינו שבאם ח"ו לא יתעוררו לב הכנסת ישראל להכניע את עצמם בתכלית ההכנעה וגאלתיך אנכי היינו מעצמי אעורר את הרחמים הגדולים לגאול אותם במהרה בימינו אמן:

ותדבק בנערות בועז ללקט עד כלות קציר השעורים וקציר החטים ותשב את חמותה. צריך לדעת מה מלמדנו הכתוב בזה. ונקדים תחלה המדרש ותשב נעמי ורות המואביה כלתה עמה השבה משדה מואב זו ששבה משדה מואב והמה באו בית לחם בתחלת קציר שעורים א"ר שמואל ב"ר נחמן כל מקום שנאמר קציר שעורים בקציר העומר הכתוב מדבר קציר חטים בשתי הלחם הכתוב מדבר קציר סתם משמע לכאן ולכאן. גם המדרש זה סתום שאמר השבה משדה מואב זו ששבה משדה מואב, מאי מחדש לנו המדרש הלא הפסוק עצמו מפורש כן ששניהם שבו משדה מואב כמו שכתוב ותשב נעמי ורות וגו'. גם זאת אינו מובן מה שאמר ר' שמואל ב"ר נחמן שלכאורה מה משמיענו בזה:

ונראה לרמוז בזה דהנה ענין קצירת העומר הוא כשיצאו ישראל ממצרים יצאו מתחת יד יצר הרע והלכו אחר עצת היצר טוב, אך במה היה אז כחם להטות אליו יתברך שעדיין לא היה להם תורה ומצוות אלא על ידי שהקב"ה חפץ לגואלם היה מגלה להם בלי אתערותא דלתתא מוח החכמה בליל ראשון של פסח ואז מקטנם ועד גדלם ידעו מאלהותו ית"ש שהוא רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין, אך זאת היה כמו נהמא דכסופא מחמת שבאו להשגה זו בלתי התעוררות ומאן דאכיל דלאו דיליה כו', לכן נלקח מהם השגה זו תיכף כדי שיעבדו עבודת הקודש וימאסו ברע ויבחרו בטוב כנאמר ובחרת בחיים ולשון בחירה אין שייך אלא בשני דברים הנראים שניהם כאחד טובים לזה צריך בינה להבחין בין הטוב ובין הרע, למשל שיש אבנים שנראים לכאורה שהן אבנים טובים ובאמת אינם שוים כלום ומי שאינו מבין עליהם ולוקח אותן לעצמו הוא משחית עצמו מאד ויוכל לבא ח"ו לידי עניות, לכן צריך האדם להתבונן מאד לידע בין טוב לרע כי גם חמדת עולם הזה נראים לטוב, והעיקר צריך האדם לתקן מדותיו בתחלה דהיינו אהבה יראה התפארות נצחון הודיה, דהיינו שלא לאהוב אלא השי"ת ותורתו ועבדיו בלבד ויתגבר על יצרו ולירא מפניו ית"ש יראת הרוממות ולא יפאר אלא השי"ת ותורתו וצדיקי הדור ולנצח היצר הרע ולהודות על האמת וישבר תאותו ואחר כך בא לגדלות השכל להשיג אלהותו ית"ש. וזהו ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם רצה לומר לכשיהיה יראת ה' בקרבו ויתקן מדותיו ואחר כך בא לגדלות השכל, אבל אם החכמה קודם ליראת חטא אין חכמתו מתקיימת. לכן לא נתקיימה בהם מוח החכמה שנתגלה להם אז בליל ראשון של פסח מחמת שהיה חכמתם קודם ליראת חטא שעדיין לא תיקנו מדותם, ובאו לספירה שיתקן כי אם מדותיו בימי הספירה על ידי תשובה וישיגו השגות התורה במתן תורה, וכמו שיש בכל עשיותיו של אדם המעשה והדיבור והמחשבה דהיינו השכל איך לדבר ולעשות המעשה ההוא כן יש באדם כנגדן נפש רוח נשמה, הנפש הוא נפשו של אדם ורוח היינו רוח ממללא רצה לומר שהוא מדבר דברי אלהים חיים ברורים וצלולים בלתי לה' לבדו ונשמה היא השכל, ועד שלא מתקן נפשו כראוי אינו יכול לזכות אל הרוח ומכל שכן לנשמה אלא בתחלה צריך לתקן מדותיו דהיינו הנפש ועל ידי זה זוכה לרוח דהיינו לרוח ממללא כנ"ל ואחר כך זוכה לנשמה דהיינו לגדלות השכל שמשיג השגות התורה והשגות אלהותו ית"ש והכל צריך לתקן על ידי תשובה. ובימי הספירה צריכים אנו לתקן עצמינו להמתיק הגבורות בשרשן שיתיחד המלכות שהיא ה"א תתאה עם היו"ד ה"א וא"ו, הירח עם השמש, ויהיה אור הלבנה כאור החמה וישתמשו שניהם בכתר אחד ואז יתגלה מוח החכמה. ואם היחוד אינו שלם כל כך לא נמתקו הגבורות עדיין כראוי ואי אפשר שיתגלה מוח החכמה. ובזוהר הקדוש קורא לפעמים לנעמי נשמה ולפעמים נשמה לנשמה, ורות רומז לרוח כמו שאיתא זכתה ויצא ממנה דוד שריוה להקב"ה בשירות ותשבחות ורוח הוא רוח ממללא כנ"ל, ובועז רומז לגבורות ב"ו ע"ז:

נחזור לענינינו שעל ידי שמתקן נפשו על ידי תשובה זוכה לרוח ואחר כך זוכה לנשמה וזאת היא כונת הספירה שיתקנו מדותיהם על ידי תשובה, והקרבת העומר הוא גם כן רומז לתשובה כי מתחילין למנות הספירה לטהר נפשותם בימי העומר כמובן ליודעים ועל ידי זה המתקו כל הגבורות בשרשן ונתגלה במתן תורה מוח החכמה והשיגו השגות אלהות והשגות התורה, ולחם רומז לתורה כנאמר לכו לחמו בלחמי, ושתי לחם היינו שתי תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ונעמי רומז גם לעולם התשובה שהוא נועם עליון כנ"ל:

ומזה נבא לביאור ותשב נעמי ורות המואביה כלתה עמה השבה משדה מואב. ואמר המדרש זו ששבה משדה וכו' רצה לומר שנעמי לבד רומז לתשובה. והמה באו בית לחם בתחלת קציר שעורים אמר ר' שמואל ב"ר נחמן כל מקום שנאמר קציר שעורים בקצירת העומר הכתוב מדבר רצה לומר שקציר עומר רומז לתשובה כנ"ל, ובזה מפורש ר' נחמן והמה באו בית לחם בתחלת קציר שעורים היינו שנעמי ורות שהם נשמה ורוח הם באים על ידי תשובה על ידי שמתקן נפשו כראוי זוכה לרוח, שעל ידי קצירת העומר שטהרו עצמן בימי הספירה באו לקציר חטים דהיינו למתן תורה, וכל מקום שנאמר קציר חטים בשתי לחם הכתוב מדבר היינו שתי תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה, דהיינו שאחר כך זוכה לנשמה ומשיג השגות התורה. וזה פירוש הכתוב ותדבק בנערות בועז ללקט עד כלות קציר השעורים וקציר החטים, פירוש ותדבק בנערות בועז הן נערות השכינה הקדושה שהן שבע נערות הראויות לתת לה מבית המלך, ללקט עד כלות קציר השעורים וקציר החטים רצה לומר ללקט הניצוצים הקדושים על ידי תשובה עד כלות קציר השעורים רצה לומר עד סוף התשובה, רצה לומר שתקנו בעומר עם הספירה עד שהיה מתקן הכל על ידי תשובה ונעשה היחוד שלם כנ"ל ולא היה שום קטרוג כלל ונתגלה מוח החכמה והשיגו השגות התורה. וזהו וקציר חטים שרומז לשתי תורות כנ"ל, ועל ידי מה בא להשגה זו אמר הכתוב ותשב את חמותה רצה לומר שמדבק עצמו בתשובה שחמותה שהיא נעמי רומז לתשובה, רצה לומר שביום מתן תורה היה עליה למלכות עד בינה וחכמה לקבל הכתר כמובן:

ורחצת וסכת ושמת שמלותיך וגו'. ודרשו במדרש אלו בגדים של שבת הובא ברש"י ז"ל. יש לומר הפירוש כך דהנה נעמי אמרה לרות שתלך לעשות מעשה זו לדבקה בבועז בדרך מצות יבום. והנה אף על פי שידעה ברות שהיא צדיקת אף על פי כן היתה יראה שמא ח"ו תעשה זאת באיזה תאוה גשמית, לכן נתנה עצות לנפשה איך לעשות דבר זה בקדושה שלא יאחז בה הסטרא אחרא, ואמרה לה ורחצת וסכת דהיינו כמו כונת הרחיצה של שבת להסיר מלבושי חול וסטרא אחרא כידוע בכונת המקוה של שבת. ושמת שמלותיך עליך זהו בגדי שבת דהיינו להמשיך עליה נפש רוח נשמה של שבת וזהו מרומז בבגדי שבת ועל ידי זה תהיה יכולה לעשות זאת בקדושה ולא בסטרא אחרא. והכתוב מעיד עליה ותעש ככל אשר צותה חמותה רצה לומר שיכלה להמשיך עליה נפש רוח נשמה של קדושה ולפשוט הגשמיות, ודי למבין. ויאמר בועז ביום קנותך השדה וגו' ומאת רות המואביה אשת המת קנית להקים שם המת על נחלתו ויאמר הגואל לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי גאל לך אתה את גאלתי כי לא אוכל לגאול וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל ויאמר הגואל לבועז קנה לך וישלוף נעלו. הנה יש להבין מאי לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי. ורש"י ז"ל פירש שטעה בעמוני ולא עמונית והוא על פי דרשת חז"ל. ותו מאי וזאת לפנים בישראל. ותו דהוה ליה למימר קודם וזאת לפנים וגו' זה הפסוק ויאמר הגואל לבועז קנה לך וישלף נעלו ואחר כך הוה ליה למימר וזאת לפנים וגו' על הגאולה וגו' שלף איש נעלו ונתן לרעהו וגו' כי מיד שאמר הגואל גאל לך אתה את גאולתי כי לא אוכל לגאול הוה ליה למימר הסיפור מעשה תיכף כי אמר הגואל לבועז קנה לך וישלף נעלו ואחר כך הוה ליה למימר הדין והמנהג שהיה נהוג מאז לשלוף נעלו וזאת לפנים בישראל וגו' שלף איש נעלו וגו':

ונראה לי על פי הזוהר הקדוש שכונת יבום הוא משום דאין לו מנוחה וצריך למשוך נפש המת בלא בנים לבא לזה העולם בנפש הולד הנולד מהיבמה כדאיתא בסבא בפרשת משפטים. והנה לזה היה צריך היבם לפשוט את עצמו מכל תאוות הגשמיות והיה צריך להתפשטות הגשמיות רק לכוין למשוך רוח ונפש המת לזה הזרע ולא כל אדם זוכה לכך. והנה איתא גם כן בגמרא דיבמות כל הבא על יבמתו לשם נוי וכו' כאלו פוגע בערות אשת אחיו. והנה בכאן אצל רות היו צריכין למשוך נשמת מחלון על ידי ביאה זו להקים שם המת על נחלתו. והנה בועז הצדיק כשאמר כן לגואל ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה וגו' להקים שם המת על נחלתו, הביא בועז הצדיק לגואל שיבא באותו הפעם להתפשטות הגשמיות והבין עד היכן צריך לפשוט את עצמו מהגשמיות כשרוצים ליבם, והבין שלאו כל מוחא סביל דא ואי אפשר לו לבא לזה שיכוין כן באמת, על כן השיב לבועז לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי, פירוש כדאיתא בגמרא דהוי כאלו פגע בערות אשת אחיו כנ"ל. גאל לך אתה את גאולתי כי ידע שזה הענין יכול בועז הצדיק אבל לא הוא, לזה שפיר סמיך ליה הפסוק וזאת לפנים בישראל פירוש זה הוא הפנים דהיינו הפנימיות בישראל על הגאולה פירוש כשהיה רוצים לגאול את הנשמה ורוח של המת שיהיה לו מנוחה, ועל התמורה פירוש כי הנה יש עולם התמורה רצה לומר וכשהיו רוצים לגאול את הנשמה ורוח מעולם התמורה ולהביאם לזה העולם שיהיה לו קיום ומנוחה להנשמה. וזה הכונה בפסוק לקיים כל דבר שלף איש נעלו פירוש כדאיתא בספרי הקודש פירוש על הפסוק גבי משה רבינו ע"ה של נעליך מעל רגליך וכן גבי יהושע שפירושו הוא לפשוט את עצמו מזה העולם עיין שם, וזה שלף איש נעלו לפשוט את עצמו מגשמיות העולם ונתן לרעהו פירוש למסור את עצמו במסירות הנפש להשי"ת ב"ה הנקרא רעהו כדאיתא רעך וריע אביך וגו', וזאת התעודה בישראל, על כן שפיר כתיב אחר כך ויאמר הגואל לבועז קנה לך, וישלף נעלו פירוש דהיינו דכתיב סתם וקאי הן על הגואל שהיה לו לפי שעה התפשטות הגשמיות מה ששם בלבו בועז הצדיק והן על בועז הצדיק שהיה לו בודאי התפשטות הגשמיות מכל וכל רק משך הרוח ונשמה לזה הולד על ידי היבום הקדוש הזה ונולד עובד וכל השתלשלות הקדוש הזה. על כן מתורץ דכתיב וישלוף נעלו ולא פירש מי נתן למי יש אומרים קונין בכליו של קונה ובועז נתן לגואל ויש אומרים קונין בכליו של מקנה וגואל נתן לבועז כדאיתא בגמרא דבבא מציעא, ולפי דברינו הנ"ל ניחא דכתיב סתם וישלוף נעלו דקאי על שניהם כנ"ל:

וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל. והנה הכתוב הזה כולו מקשה אחת, אמרו וזאת לפנים בישראל משמעות פשוטו מורה שזה אינו רק מנהג שנהגו בו מלפנים, והרי דין חילופין הוא דין מדיני תורה ואינו מטעם מנהג. גם אמרו וזאת התעודה בישראל, הנה מלת תעודה מצינו שהתורה הקדושה נקראת תעודה כמאמר הכתוב לתורה ולתעודה. גם אמרו בזוהר הקדוש שתעודה מורה על תלמוד ירושלמי שאין בו מחלוקת, ולכן אין זה מובן מה שאמר וזאת התעודה בישראל שנראה ממשמעותו שזה הוא עיקר התורה של ישראל וזה אין לו הבנה. ויראה לרמוז בזה על פי מאמר הכתוב ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר. וגם בזה יש לשום לב. א' מה שהעירו חז"ל על אמרו לקראת האלהים וביארו שהש"י כביכול בא לקראתם כחתן היוצא לקראת כלה. גם על אמרו בתחתית ההר הוקשה גם כן הלשון לחז"ל וביארו על זה שכפה עליהם ההר כגיגית. אמנם עוד לאלקי מילין לרמוז בזה כי הנה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם היתה תכלית הכונה להיטיב לברואיו ברוב טובו, אמנם לבל יאכלו נהמא דכסופא דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה, וכמאמר חז"ל גימ"ל דל"ת גמול דלים, ומאי טעמא מהדר אפיה דדל"ת מהג' דמאן דאכיל דלאו דיליה וכו', לכן צמצם הש"י מדת מלכותו בצמצומים ולבושים רבים מעילה לעלול עד העולם הגשמי הזה כדי שיהיה מקום לטעות ולנטות לימין או לשמאל ולבחור בטוב או בהפכו למען יגדל שכר המזכך עצמו ומקשר עצמו לשרשו ומדבק עצמו בהש"י. והנה ענין הדביקות בו יתברך הגם שבמהות עצמיותו ית"ש אין בו השגה כלל ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, אמנם מציאותו יוכל האדם להשיג על ידי הבחינה דברואיו ועל ידי שהאדם משיג מציאותו יתברך בזה הוא נדבק בו יתברך. ולכן לעתיד כשתמלא הארץ דעה את השם אז יהיו הכנסת ישראל דבוקים בו כמאמר הכתוב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד שרומז גם כן על יחוד הקב"ה עם הכנסת ישראל שישראל קרואים בשמו יתברך כמאמר הפייט ושמנו קראת בשמך, ובכתוב גם כן נאמר והיה כל הנקרא בשם ה' ימלט. וגם בשעת מתן תורה נתיחד הש"י עם הכנסת ישראל פנים אל פנים ונגלה אז עליהם כזקן מלא רחמים שרומז שהופיע עליהם אור הלובן העליון שאין בו שום שחרות ושום תערובת דין כלל והוא מקור הי"ג תיקוני דיקנא עילאה. והנה כשמעשה בני ישראל גורמין ליחד עצמם עם בוראם על ידי שמקשרין עצמם לשרשן ועל ידי זה היחוד הוא פנים בפנים, אז נשפע עליהם שפע לובן העליון וכשמתגלה הלבנונית העליון מתבטל אחיזת החיצונים שבטלים ממציאותן מגודל הבהירות. אכן כשמעשה הכנסת ישראל גורמין ח"ו הסתרת פנים אז מתגברת הסטרא אחרא והממונים ושרי האומות מעכבין השפע והכנסת ישראל הם בחוסר כל. ואולם הש"י ברוב רחמיו וחסדיו הגדולים שתל לנו בכל דור ודור צדיקי עולם כמאמרם ז"ל אין העולם פחות מל"ו צדיקים והם מהפכין מדת הדין למדת הרחמים. וכל צדיק הוא בחינת יוסף שהוא יסוד עולם המקשר הכנסת ישראל אל הקב"ה והוא המשפיע אל הכנסת ישראל, ולכן נקרא יוסף כל מפני שהוא כולל בתוכו הה' חסדים שמקבל מהספירות העליונות וכוללם יחד להשפיעם על הכנסת ישראל והה' גבורות נכללים בהה' חסדים. והנה שורש ומקור של יוסף הוא יעקב שהוא הדעת ויעקב העמיד י"ב שבטים כנגד הי"ב צירופי הוי"ה והי"ב צירופי הוי"ה שרשם הג' הויות שהם י"ב אותיות ועם המקור הם י"ג שהם י"ג תיקוני דיקנא ויוסף הוא מקשר עצמו בהדעת וממשיך השפע מהי"ג תיקוני דיקנא על הכנסת ישראל. וזה ידוע שבכל עולם ועולם עד המקור העליון אי אפשר השפע לירד מעולם לעולם רק על ידי בחינת יוסף שהוא בחינת המשפיע על מדת המלכות מה שקיבל מהספירות, ולכן יוסף בגימטריא ו' הויות שהם הששה קצוות שהוא כולל ומשפיע על מדת המלכות. והנה ידוע שהחסדים הם שמות הויות והגבורות הם שמות אלהים וההמתקה הוא על ידי אותיות הקודמים של שם אלהים שהוא שם אכדט"ם (דהיינו שאות א' אין אות קודם לו והוא עומד במקומו ולפני הל' הוא כ' ולפני הה' ד' ולפני היו"ד ט' ואות המ"ם סתומה האות שלפניה היא גם כן מ"ם) והגבורות נמתקין על ידי הצדיקים שהם מהפכין מדת הדין למדת הרחמים:

וזהו רומז הכתוב ויוצא משה את העם לקראת האלהים רומז שהמתיק הגבורות מעל הכנסת ישראל על ידי השם שהוא לקראת שם אלהים שהוא שם אותיות הקודמים לו כנ"ל, ועל ידי זה ויתיצבו בתחתית ההר, הנה אותיות שהם תחת אותיות ההר ואחריהם שאחר הה"א הוא וי"ו וכן אחר הה"א השניה ואחר הרי"ש הוא שי"ן ועולה שי"ב כמנין י"ב צירופי הוי"ה שרומז שקבלו אז ישראל השפעת מקור הי"ב צירופי הוי"ה שהם הי"ב אותיות של הג' הויות הראשונות ועם המקור הם י"ג. וזהו עלית למרום שבית שבי שרומז על הי"ב צירופי הוי"ה שעולם כמנין שב"י. ולכן נגלה הש"י עליהם אז כזקן מלא רחמים שנתגלה עליהם השפעות הלובן העליון:

וזהו רומז כאן וזאת לפנים בישראל רומז במלת לפנים שהוא מוסב על ראשית מחשבת הבריאה (וכדרש חז"ל גם כן על פסוק מרום מראשון מקום מקדשנו שדרשו מראשון עד שלא נברא העולם) שאז בראשית המחשבה ישראל עלו במחשבה ובשבילם נבראו העולמות על ידי שעלה לפניו יתברך שמו השעשועין שיהיה לו מהזדככות שיזדככו ישראל את עצמן מעומק החומריות ועל ידי זה יעלו מדת המלכות לקשרה עם הששה קצוות, ולכן עבור זה נשתלשלת מדת מלכותו עד העולם הזה הגשמי בכדי שיהיה בחירה ורצון לבחור בטוב ובתמורתו ומזה מקבל הש"י תענוג כשהם מואסים ברע ובוחרים בטוב, ועל ידי זה יזכו לגאולה השלימה שעל ידי שיקשרו עצמן לשרשם ויקבלו עול מלכותו עליהם יהיה היחוד שלם ותמלא הארץ דעה את השם. וזהו וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה וגו' פירוש שלכן היתה זאת לפנים בראשית המחשבה לברוא אומה הישראלית שיהיה להם מקום לזכך עצמן ולהביא הגאולה וגם שיהיה מקום תמורה להמיר טוב ברע, הוא כדי לקיי"ם כ"ל דב"ר, כל נקרא מדת יסוד ודבר הוא מדת מלכות, וביאורו שעל ידי הזדככותם ובוחרם בטוב יתיחד כ"ל עם דב"ר שהוא יסוד ומלכות. ולכן שלף איש נעלו ונתן לרעהו איש זה הקב"ה שנקרא איש מלחמה נעל"ו גימטריא יוס"ף שהוא ששה הויות ורעהו הם הכנסת ישראל שנקראים אחי ורעי שעל ידי היחוד מקבלים הכנסת ישראל השפעות ששה ההויות. וזאת התעודה בישראל רומז שזה צריך להמשיך על ידי התורה שהוא ששה סדרי משנה שעל ידי זה נמשכים הששה הויות על הכנסת ישראל אמן:

ספר מאור ושמש - פרשת נשא

וידבר ה' אל משה לאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם. הדקדוק הוא מפני מה אצל בני קהת נאמר תחלה למשפחותם ואחר כך לבית אבותם ואצל בני גרשון נאמר לבית אבותם תחלה. גם יש לדקדק על תיבת נשא שהנו"ן נראית כמיותר שהיה די באמרו שא, כמאמר הכתוב שא את ראש המלקוח, שא את מספר שמותם. ונראה דאיתא בגמרא מי שהוא ובנו ובן בנו בני תורה שוב אין התורה פוסקת מהם לעולם שנאמר לא ימושו מפיך וגו' אמר ה' מעתה ועד עולם עיין שם. אמנם הבטחה זו אינו אלא למי שדורך בעקבי אבותיו ואוחז דרכם בקודש לילך גם הוא בדרכי תורה ועבודה ומבקש להתעזר בזכות אבותיו שיגיע מעשיו למעשי אבותיו, הקב"ה מאיר עיניו במאור תורה בזכות אבותיו אבל אם הוא אינו מיגע עצמו כלל לא יועיל לו זכות אבותיו כלל כמאמר חז"ל לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, וכל אדם אם ישקוד על התורה ועבודה ישיג השגות התורה כי כתר תורה מונח וכל מי שירצה יזכה בה. והחילוק בין מי שיש לו שלשלת היוחסין ובין שאר האנשים אשר אינם מיוחסים הוא כך שמי שאין אבותיו היו צדיקים צריך לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא בשקידה רבה ועל ידי זה יוכל לבא להשיג השגות התורה וקדושה עליונה, ומי שיש לו שלשלת היוחסין זכות אבותיו עומדת שלא יצטרך לעבוד כל כך ויוכל להשיג בנקל יותר משאר אנשים אך אף על פי כן בלא שום יגיעה אי אפשר לו להשיג שום דבר רק גם הוא צריך לחתור ולבקש תמיד את ה' בכל לבבו ובכל נפשו, ובאם יעמול בתורה ובעבודה אזי ישיג יותר מבאם יעמול כל כך שאר אנשים אשר אינם מיוחסים כי לזה זכות אבותיו מסייעו שבאו לו השגות בנקל יותר משאר אנשים. ודרך האמיתי הוא הגם שהוא מיוחס גדול לא יבטח על זכות אבותיו כלל רק יתאזר כגבור חלציו ויתאמץ לעבוד עבודת הקודש בשקידה רבה עד אשר ישיג מעצמותו בלתי זכות אבות, על כן אצל בני קהת נאמר תחלה למשפחותם להורות הגם שהיו מיוחסים משלשה דורות קהת לוי יעקב לא בטחו בזכותם רק כנסו עצמם משפחות משפחות לעבוד עבודת הקודש וקדושתם אשר השיגו היתה על ידי עבודתם ולא על ידי זכות אבות, אבל בני גרשון אותה הקדושה שהיה להם מאביהם שהיה בכור קדוש מרחם אותה קדושה אי אפשר להשיג על ידי עבודתו כי אפילו אם יעבוד כל ימיו על זה לא יהיה בכור, אם כן אותה הקדושה שהיה לבני גרשון מצד שהיה גרשון בכור קדוש מרחם אותה קדושה לא היה להם אלא מצד אביהם ולא מצד עבודתם, לכך נאמר בהם תחלה לבית אבותם, אבל בבני קהת יכול להיות שכל קדושתם לא היה אלא מצד עבודתם כנ"ל לכן כתיב למשפחותם תחלה כנ"ל:

ועל הדקדוק שדקדקנו לעיל שהיה די באמרו שא וגו' נראה לפרש דאיתא במדרש רבה מהיכן נתאוו ישראל לדגלים שבשעת מתן תורה ראו ישראל מיכאל ודגלו גבריאל ודגלו התחילו מתאוין לדגלים. והנה מרכבה עילאה הוא מדת האבות אברהם בימין יצחק בשמאל ויעקב באמצע ודוד במערב ודמות החיות פני אריה לימין פני השור משמאל ופני נשר באמצע וכן מיכאל בימין גבריאל בשמאל אריאל במזרח רפאל במערב שכן הוא אחדות הפשוט, אבל אם מעשי התחתונים גורמים חלילה קטרוגים למעלה ומתעורר עליהם דינין ח"ו אז צריכין אנו להמתיק הדינין וצריכים אנו להעלות מדת יצחק שיהיה באמצע ואברהם בימין ויעקב בשמאל כדי שיתכלל יצחק בין אברהם ליעקב, ועל ידי זה נמתקין הגבורות בשרשן ועיין בזוהר הקדוש פרשת אמור בכונות התקיעות דראש השנה. ואם צריכים המתקה יותר אז צריכים לעשות המתקה יותר גדולה דהיינו שיהיה יעקב בימין ויצחק באמצע ואברהם בשמאל וזה הוא המתקה היותר גבוה ושוב אין שום כח לקטרג רק כל הדינים נמתקים בשרשם ועיין במאמרינו פרשת בחקותי על פסוק וזכרתי את בריתי יעקב וגו'. והנה כשאנו עושין המתקה שיהיה יעקב בימין ויצחק באמצע ואברהם בשמאל אז סדר המרכבה נשר בימין שור באמצע אריה בשמאל, וזהו המיתוק הגבוה שהגבורות נכללין תחת החסדים והרחמים גדולים מתגברין על ישראל ושוב אין שטן ואין פגע רע. והנה כשהוקם המשכן ורצה הקב"ה להשרות שכינתו בתחתונים קטרגו כל מלאכי מעלה על ישראל קטרוג גדול מאד וביותר על הלוים שהם היו שומרי משמרת הקודש ועל ידי עבודתם ושירתם שרתה השכינה בהם, לזה היו הלוים צריכין שמירה שיומשך עליהם הרחמים הגדולים לבל ישלוט עליהם שום קטרוג. לכן כתיב אצל בני קהת שהיו נושאי הארון נשא את ראש בני קהת רצה לומר מלת נש"א הוא נוטריקון נ'שר ש'ור א'ריה וביאורו שיומשך עליהם הרחמים הגדולים על ידי ההמתקה יעקב בימין יצחק באמצע ואברהם בשמאל שהם נשר שור אריה ועל ידי זה יהיה להם שמירה לבל יחול עליהם שום קטרוג. ואחר כך אמר הכתוב נשא את ראש בני גרשון גם הם, פירוש הגם שעבודת בני גרשון לא היה בקודש הקדשים שהם הארון והשלחן מכל מקום גם הם צריכים שמירה, על כן כתיב גם אצלם נש"א שמרומז למה שכתבנו נ'שר ש'ור א'ריה, ועל ידי זה היה להם שמירה לבל יחול עליהם שום קטרוג כנ"ל:

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יסף עליו ונתן לאשר אשם לו ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן מלבד וגו' אשר יכפר בו עליו וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל וגו' ואיש את קדשיו וגו' איש אשר יתן לכהן לו יהיה. הנה התורה נצחית היא ועומדת לעד לדעת ממנה דרכי השם. והנראה לרמז בפרשה זו כי הנה הדרך האמת לצדיקים המתהלכים לפני ה' שבאם חלילה נכשל בחטא אף גם בשוגג ואפילו על קל שבקלות אזי מיד יעשה תשובה על זה בלב נשבר ונדכה כי בהכשל אדם בחטא בשוגג ולא עשה תשובה, על ידי זה בא חלילה לעבור במזיד כמאמרם ז"ל עבירה גוררת עבירה כו'. והנה האיש הצדיק ההולך בקדושה הוא מתקן כל בריאות העולם על ידי מעשיו כי כל העולם לא נברא אלא בשביל האדם ובהיותו מתנהג בעבודת השי"ת אזי נותן תיקון לכל הברואים, ושרשי העולם המה אויר מים אש ועל ידי הטבת מעשי הצדיק יתוקנו שרשי העולמות שהם אמ"ש כידוע מספר יצירה שלש אמות אמ"ש אויר מים אש, ובאם חלילה מעות דרכיו והולך אחרי שרירות לבו הרע ונקרא בחינת נוקבא אזי הוא גורם קלקול בעולם ומהפך אמ"ש לאש"ם היפך מעלות הצדיק שהוא בחינת דכורא שמתקן שרשי העולמות שהם אמ"ש כמו שכתוב בספר יצירה זכר באמ"ש ונקבה באש"ם. והנה הגם בעות אדם דרכיו והולך בעצת היצר הלא בשובו מדרכיו וחי ומתקן לעשות מאש"ם לאמ"ש על ידי לימודו בתורה לשמה והתמדתו בו כמו שאמרו חז"ל אם היה רגיל ללמוד דף אחד ילמוד שני דפים וכו'. אמנם הנה מבלתי חברת הצדיק והדבקו בו קשה לעשות תשובה כהוגן וכמעט בלתי באפשרות כלל, ומה גם בדורות הללו נתמעטו הלבבות. אך העיקר לחבר את עצמו לצדיקי הדור ולקדושים אשר בארץ המה אשר הם יקשרו את נפשו לשרשו ויורו לו לשוב באמת ובלב שלם אל ה' וירחמהו ויתוקן כל שרשי הבריאה. ובהיותו דבוק ונכסף להצדיק והצדיק מקשר נשמתו למעלה בשרשו גם כוחו יפה לעשות תיקוני תשובה בפני עצמו כראוי, מה שאין כן בשבתו בביתו ולא יתחבר לצדיקי הדור ומדמה לעצמו כי יש לאל ידו לתקן אשר עיות אזי אין לו תקנה והוא נשאר בשטותו ובמדריגת נוקבא:

וזהו המרומז במקראי קודש המובאים לפנינו איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת אדם וגו' היינו שוגג כמובן ועל ידי זה באם ח"ו לא תיקן מיד אשר עיות אזי הוא בא למעול מעל בה' וגו' היינו מהשוגג בא לידי מזיד שלשון מעילה הוא במזיד ועל ידי כן ואשמה הנפש ההיא וגו' רצה לומר שבא לבחינת נוקבא וגורם קלקול בשרשי הברואים שהם אמ"ש ומהפך לאש"ם וזהו ואשמה וגו'. ואמר אחר כך והתודו את חטאתם ויעשו תשובה וישוב וניחם על הרעה אשר עשה אז והשיב את אשמו וגו' רצה לומר שיתוקנו שרשי הברואים כמקדם, וזהו והשיב את אשמו וגו' שישיב ויעשה מאש"ם לאמ"ש וחמישיתו יוסף עליו וגו' היינו שיעסוק בתורה לשמה, וזהו וחמישיתו חמשה חומשי תורה, ויוסיף ללמוד כאמור שאם היה רגיל ללמוד דף אחד ילמוד שני דפין וכו' ועל ידי זה יתוקן שרשי הברואים ויהיה כמקדם ויהיה בבחינת דכורא. ולזה אמר עתה לשון זכר כמובן ומתחלה אמר לשון נקבה הנפש ההיא וגו'. ואם אין לאיש גואל להשיב האשם וגו' רומז באם אין ידו משגת לגאול את נפשו מרדת שחת ולשוב בתשובה באמת וקצרה ידו להושע מעצמו להשיב האשם וגו' היינו לתקן שרשי העולם ולהשיב לעשות האש"ם לאמ"ש וכאמור למעלה, הנה תורה הקדושה היא נותנת לו עצה היעוצה לזה ואומר האשם המושב לה' לכהן וגו' רצה לומר הצדיק הוא נקרא כהן דהיינו לומר שילך לצדיקי הדור והם יתקנו להשיבו בתשובה באמת ועל ידי הצדיק יושב האש"ם לאמ"ש מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו וגו' היינו לומר כי כאשר ילך להצדיקים והם יקשרו נשמתו בשרשו למעלה וישיבוהו בתשובה באמת אז כל התיקוני תשובה אשר יעשה מעצמו יהיה לאל ידו לעשותם כראוי ויקובלו לריח ניחוח ולרצון יהיו לפני ה', וזהו אשר יכפר בו עליו רצה לומר שיעשה מעצמו תיקוני תשובה לכפר בו על כל אשר חטא על נפשו מלבד התיקון שנותן לו הכהן הצדיק. וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה וגו' רצה לומר וכל תרומה וגו' היינו לשון התרוממות והתנשאות כלומר כל התרוממות לכל קדשי בני ישראל להרים קדושת בני ישראל הנה כל זה הוא מהתקרבות להצדיק מזה יהיה לו התרוממות קדושה, וזהו אשר יקריבו לכהן וגו' מאשר מקרב את עצמו לכהן הצדיק לו יהיה התרוממות והתנשאות לקדושה. ואומר ואיש את קדשיו לו יהיה וגו' כלומר ואיש אשר ידמה בנפשו כי לו יהיה יד וכח לרומם קדושתו מעצמו גם מבלתי הדבקו להצדיק, איש אשר יתן לכהן לו יהיה וגו' כלומר מאשר היה ראוי האיש הזה ליתן את נפשו לתקן לכהן הצדיק והוא לא יחפוץ קרבת הצדיק כי אם עולה על במתי הגאוה לאמר אשר לו יהיה יד וכח לתקן בעצמו את שורש נשמתו, לזה באתה תורה הקדושה בסמיכת הפרשה איש איש כי תשטה אשתו וגו' לומר לרמז כי האיש כזה הנזכר אשר איננו רצונו לבא להצדיק הוא נשאר בשטותו והוא בבחינת נוקבא, וזהו כי תשטה אשתו לשון שטות, ומעלה בו מעל וגו' היינו שנופל בכל פעם יותר ויותר בשחיתות היצר ובהסתתו להביאו לידי הזדה, וזהו ומעלה בו מעל עד סופו שיצטרך לבא לכהן שיתקן אותו כי לו הכח לקשר את נשמתו בשרשו למעלה ולהביאו לידי תשובה אמיתית ויעשה אז בעצמו תיקוני תשובה לרצון לפני שמו יתברך ויתעלה:

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' מיין ושכר יזיר וגו'. יש לרמז על פי מה ששנינו בש"ס נדרים תניא אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר אלא פעם אחד פעם אחת בא אדם אחד מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקוצותיו סדורים לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית וכו' אמר לי רועה הייתי וכו' העבודה שאגלחך לשמים אמרתי לו בני כמותך וכו' עליך הכתוב אומר איש וגו' כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. יש להבין מה שאומר שהיה קוצותיו סדורים לו תלתלים ומאי נפקא לן מזה שהודיענו מיופי שערו ושאר שבחים מנויי גופו. גם מה שאמר לו עליך הכתוב אומר איש כי יפליא וגו' אין לו הבנה לפי פשוטו. אמנם נראה המרומז במקראי קודש איש וגו' כי יפליא וגו', הנה ידוע כי פלא מרמז לפלא עליון שהוא חכמה עליונה. לנדור נדר וגו', נדר ידוע שהוא נו"ן ד"ר שדירתו בעולם הבינה שהוא נו"ן שערי בינה, ופירוש איש כזה שהוא במדריגה כזאת דהיינו שיפליא וגו' שהוא חכמה עליונה וגם לנדר נדר וגו' שהוא בנו"ן שערי בינה כנ"ל, נזיר להזיר לה' וגו' כלומר שרוצה לעשות נזר ועטרה לשמו ית"ש, מיין ושכר יזיר רצה לומר שימתיק הדינים המרומז ביין ושכר כידוע ליודעים ומזה יעשה עטרה ונזר לה' במה שימתקו הדינים וימשיך רחמים על כנסת ישראל. ועל זה רומז באמרם הנ"ל אמר שמעון הצדיק וכו' שבא אלי אדם אחד וראיתיו שהיה יפה עינים וטוב רואי וקוצותיו סדורים לו תלתלים וכו' פירוש שהיה צדיק ומתוקן בכל מדותיו יפים אף נעימים ועל זה אמר לו עליך הכתוב אומר איש כי יפליא וגו' כונתו למה שרמזנו בפסוק הזה וכאמור:

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן וגו' כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחנך ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. פירש רש"י יברכך שיתברכו נכסיך וישמרך שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך. יאר ה' פניו אליך וגו' איתא במדרש זה מאור תורה שיאיר עיניך ולבך בתורה כו' עיין שם. כבר העירו בזה מפרשי תורה למה לא כתיב דבר להם רק אמור להם. ובזה נראה לי כי הפסוק ירמוז שמי שבא לברך את ישראל צריך שיהיה בו מדה זו שיהיה אוהב אותם אהבה עזה כנפשו וכלבבו ואפילו לפחות שבפחותים מישראל יאהב כנפשו ועל ידי זה הוא מפאר אותם לפני אביהם שבשמים בכמה מעלות טובות ועל ידי זה הוא מעורר רחמים וחסדים גדולים וממשיך עליהם כל מיני ברכות. וזה נרמז בתיבת אמור להם, רצה לומר שתיבת אמור הוא מלשון את ה' האמרת היום, וביאורו שהקב"ה צוה לכהנים כה תברכו את בני ישראל אמור להם פירוש במדה זו תברכו את בני ישראל דהיינו שתאהבו אותם אז תהיו ראוים לברך את ישראל:

ועל פירוש רש"י והמדרש שהבאתי לעיל יש לדקדק כי לפי פירושם היה ליה להקדים ברכות התורה לברכת הממון, שהתורה היא ברכה נצחית וברכת הממון היא ברכה זמנית. אך האמת הוא כי האיש אשר חננו ה' בעושר וגדולה וברכו גם במאור תורה שאינו מניח עסק התורה בשביל טרדת הזמן מתת אלקים הוא כי לאיש אשר יש לו עושר וגדולה מתגבר יצרו עליו שירום לבבו מאחיו וגם יטרדהו בטרדת הזמן, על כן קשה מאד לאיש אשר אלה לו להתגבר על יצרו ולילך בדרכי התורה ועבודה ולעסוק בהם והבטיח לנו השי"ת הגם שיברך אותנו בממון אף על פי כן יאר עינינו ולבנו בתורתו שנעסוק בה על כן מקדים הכתוב ברכת הממון לברכת התורה כלומר הגם שיברך אותך בממון ויש מקום להיצר הרע להתגבר להטריד אותך בהבלי הזמן יאר ה' פניו וגו' אף על פי כן יאיר עיניך ולבך בתורה כנ"ל:

או יאמר יברך ה' וישמרך וגו' ואגב נבאר גם התרגום אונקלוס מהכתובים אלו יברכינך ה' ויטרינך ינהר ה' שכינתיה לותך וירחם יתך יקבל ה' שכינתיה לותך וכו' מה שמתרגם יקבל ה' שכינתיה לותך אין לו שחר אמנם הענין הוא שהכהנים בעת שעולים לברך את ישראל צריכים לשום מגמת פניהם לכוין לעורר עליהם הי"ג תיקונים שהזכיר משה בתורה ופעם אחד הזכיר ט' תיקונים דזעיר וי"ג וט' הן כ"ב וצריכים הכהנים לכוין להמשיך הי"ג תיקונים שיאירו להט' תיקונים ולהמשיך אותם על כנסת ישראל וזה ב"ך יברך ישראל רצה לומר על ידי הי"ג תיקונים וט' תיקונים שהן עולים כ"ב כמנין ב"ך יברך ישראל והנה מברכת כהנים יוצא השם כ"ב ויש דיעות בין המקובלים מהו השם כ"ב. ודעת המקדש מלך הוא שהשם כ"ב הוא השם הוי"ה ב"ה במילוי אלפין שהוא שם מ"ה עם השם אדני שהמילוי של שם מ"ה הן יו"ד אותיות והמילוי של שם אדני הוא י"ב אותיות ובהצטרף שניהם יחד הן כ"ב ונראה לי שמרומז בברכת כהנים כדעת המקדש מלך הנ"ל כי 'יברכך 'ה' 'וישמרך הראשי תיבות עולים כ"ו מספר הוי"ה והס"ת עולים מ"ה ירמוז השם הוי"ה של מ"ה שהמילוי שלו הוא יו"ד אותיות ומתיבות יאר עד שלום הן י"ב תיבות רומז לשם אדני שהמילוי שלו הן י"ב אותיות כי הכהנים בשעה שמברכין את העם הן מיחדין הוי"ה אדני שמעלין המלכות להתיחד עם שם מ"ה ובזה נמתקין כל הדינים בשורשם והרחמים מתגברין ונמשך כל מיני ברכות על ישראל מהתיקונים עילאין. וזהו פירוש התרגום ינהר ה' שכינתיה רצה לומר שיופיע השכינה עילאה עליך יקבל ה' שכינתיה היינו שכינה תתאה שתתעלה ותתיחד עם השם מ"ה ותקבל כל מיני ברכות מהלובן עליון ותשפיע אותם על עם בני ישראל אמן:

ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם וגו' ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב ושני עשר בקר וגו'. ויאמר ה' אל משה לאמר קח מאתם והיו לעבוד את עבודת אהל מועד וגו' יש לדקדק הלא בפרשה הקודמת נכתב כל ענין עבודת הלוים האיך נפקד איש איש על עבודתו ועל משאו מה ישאו בני קהת ומה ישאו בני גרשון ובני מררי האיך מלאו לבן של נשיאים להתנדב עגלות ובקר לשאת המשכן וכליו עליהם דבר שלא נצטוה משה מפי הקב"ה ומצינו שהקב"ה הסכים על ידם שאמר למשה קח מאתם ובודאי כונתם היה רצויה וצריך לדעת מה היה כונתם בזה. ונראה על פי פשוטו כי למעלה בפרשת פקודי מחשב הכתוב משקל הזהב והכסף של המשכן זהב תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלשים שקל, והכסף היה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל, והנחושת היה שבעים ככר ואלפים וארבע מאות שקל, וחוץ מזה היה הקרשים שהיו כבידן גדול מאד, והעמודים והאדנים והתכלת והארגמן וקלעי החצר ועורות אילים ועורות תחשים מי יוכל לשער את כובד משאם. והנה המשכן נעשה דוגמת מעלה, ואצל חיות הקודש כתיב נראים נושאים והם נישאים וכו' שהם נישאים עם הכסא, ורצה הקב"ה להראות ששכינתו שורה במשכן על כן צוה שהלוים ישאו את המשכן וכל כליו, שמדרך האנושי אי אפשר לשאת את כל המשא הכבד הזה אפילו אם היו הלוים מרובים יותר כפלי כפלים כאשר היו, ובפרט לפעמים היו צריכים לילך ממסע למסע איזה ימים יום ולילה ובלתי אפשר לאדם לשאת משא דרך רחוקה, מזה יבינו כולם שהלוים ינשאו עם המשכן ולא שהם נושאים את המשכן כמאמר חז"ל הארון נושא את נושאיו, ובזה נתקדש שם שמים וידעו כולם שהשכינה שורה בישראל. אמנם מי שהיה מקטני אמנה היה יכול למצוא מקום לטעות ולומר שהלוים נושאים המשכן ותחת משא כבידה יכנסו לוים הרבה כל כך עד אשר יוכלו לסבול את המשא אשר תחתיהם, לזה רצו הנשיאים לקדש שם שמים לעיני כל והתנדבו שש עגלות צב ושני עשר בקר דהיינו לכל עגלה שני בקר ועל עגלות אלו יטענו כל משא המשכן ויראו בעליל שאינו מדרך הטבע לטעון על עגלה אחת ששית המשא של המשכן ולא ישתבר, ומה גם שלא ילכו בעגלה אחת אלא שני פרים ולא ייעפו ולא ייגעו וחוץ מזה הן בהמות שאין להם אלא נפש הבהמיות, מזה יראו כולם שהקב"ה משרה שכינתו ביניהם שהם נישאים עם המשכן והפרים אלו הן חיים וקיימים עד היום כדאיתא בגמרא ומדרש, נמצא על ידי שהתנדבו הנשיאים העגלות והבקר נתקדש שם שמים לעין כל. לכך הסכים הקב"ה עמהם ואמר למשה קח מאתם. וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול המנורה יאירו שבעת הנרות. פירש רש"י למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות. בהעלותך על שם שהלהב עולה כתוב בהדלקתן לשון עליה שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. להבין זאת וגם מאי ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה וגו' כאשר צוה, והוה ליה למימר ויעש כן אהרן כאשר צוה וגו' ואל מול פני המנורה העלה וגו'. ותו האיך שייך לכאן הפסוק וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא:

ונראה על דרך קנאת סופרים תרבה חכמה ובודאי למצוה גדולה לקנאות במעשי צדיקים ולהשתוקק לעשות כמעשיהם ולילך בנתיבותם, וזה יכול כל האדם לקנאות במעשי הצדיקים ולעשות כמעשיהם אבל זה הוא מתנה מהש"י שיש צדיק שיכול לקרב נשמות ישראל להשם יתברך ולהלהיב אותם עד שיוכלו לדבר דברים בלהבי אש הן בתורה והן בתפלה, ודיבור כזו שהוא בלהבי אש ובדחילו ורחימו עולה למעלה תיכף. וצדיק כזה לאו כל אחד יוכל לבא לזה לעשות כזה רק הוא מתנה מהש"י ולא כל מוחא סביל דא ואין יכול לבא לזה אלא צדיק שהוא כאפס ואין בעיני עצמו והוא כולו מוקשה אצל עצמו ונבזה בעיניו זה יוכל לבוא לזה.

וזהו בהעלותך פירש רש"י על שם שהלהב עולה פירוש שלהב הוא אותיות הב"ל דהיינו ה' מוצאות הפה ול"ב דהיינו התורה שמתחלת בב' ומסיימת בל', וזה הב"ל עד שתהא עולה מאליה דהיינו שיהיה ההבל עולה מיד למעלה. ואמר לו השם יתברך לאהרן חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות וכו' שהוא מתנה גדולה. ופירש הכתוב ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה דהיינו נשמות ישראל העלה אל מול פני המנורה העליונה כאשר צוה ה' את משה ולא להנאתו כלל אלא מחמת ציווי השי"ת אליו, מפרש הפסוק אחריו וזה מעשה המנורה פירוש מי יכול לגרום זאת מקשה וגו' עד ירכה עד פרחה מקשה היא פירוש שהוא בעיניו כולו מוקשה מקטן ועד גדול אינו מוצא בעצמו שום לחלוחית חשיבות רק מוקשה בעיניו והוא נבזה בעיניו זהו הצדיק יכול לגרום כנ"ל:

או נוכל לפרש מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא פירוש שיהיו חביבין בעיניו כל ישראל מקטן ועד גדול יאהב אותם אהבה גמורה. וזה עד ירכה עד פרחה מקשה היא לשון עשת אחד רצה לומר שיתיחד עם כל ישראל באהבה ואחדות גמור:

או יאמר בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. קושית רש"י למה נסמכה וכו' וקושיה שניה למה לא נאמר בהדלקתך. ואף לפי תירוץ רש"י ז"ל נצרכנו להבין למה צריך כל כך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. ונבא לביאור הדברים כי הצדיק מכונה בשם כהן שמעלה נשמתן של בני ישראל להדביקם באין סוף ברוך הוא וברוך שמו, ובזמן שבני ישראל נתאספו יחד באגודה שלימה לבא אל הצדיק הוא מלהיב לבבותם לעבודת השי"ת אך אחר פרידתם מהצדיק נכבה ההתלהבות שהיה להם לזה תירץ רש"י שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות הם נשמות בני ישראל להשי"ת והיא גדולה מכל קרבנות הנשיאים. והכתוב מלמד להצדיק הוא הכהן המעלה נשמתן של בני ישראל שצריך כל כך להלהיב לבבות בני אדם לעבודת השי"ת באף שיהיה אל מול דהיינו מנגד מרחוק מפני המנורה הוא הצדיק המאיר לכל העולם בצדקתו, יאירו שבעת הנרות היינו נשמות בני ישראל שיהיה להם התלהבות אף אחר פרידתם מהצדיק ויהיה התלהבות שלהם עולה מאליה באף שלא יהיו תמיד אצל הצדיק הוא הכהן אף על פי כן ילהיב לבבם. ונאמר אחר כך ויעש כן אהרן וגו':

ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' וגו' ובנוחה יאמר שובה ה' וגו'. ופירש רש"י עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו וכו' כדי להפסיק בין פורענות לפורענות עד כאן. יש לדקדק מה זה פורענות ראשון שמביא רש"י. ועוד קשה מפני מה דוקא עשה סימניות נוני"ן והלא גם אחד משאר אותיות התורה היה הפסק. וביותר קושית הזוהר הקדוש מפני מה הנוני"ן הפוכין. וכדי להבין הענין נבאר כי כשברא הקב"ה את עולמו היה רצונו הפשוט להיטיב לברואיו וברא את עולמו בשביל ישראל שנקראו ראשית שישיגו אלהותו ואחדותו ית"ש, וזה היה ראשית השעשועים לפניו ית"ש שיכירו כח מלכותו, אך עצמות אלהותו ית"ש אי אפשר להשיג כי הוא אין סוף ב"ה, וצמצם שכינתו בתוכנו שעל ידי הצמצום נוכל להשיג מציאותו שהוא אין סוף ב"ה. והנה הצמצומים מורים על גבורות והתפשטות מורה על חסד, וכך היה רצונו הפשוט להתנהג את הכנסת ישראל בחסד אבל הצמצומים המורים על הגבורות הוא רק לעוברי רצונו כי אלקים עשה שייראו מלפניו ויחזרו בתשובה ואז ינהג אותם בחסד וכדומה לזה פירש הרב הקדוש מו"ה יעקב יצחק זצוק"ל מפשיסחא על הפסוק משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה רצה לומר משמים השמעת דין דהיינו כשיש ח"ו התעוררות הגבורות על הכנסת ישראל ואומות העולם גוזרין גזירות, זה אינו רק להשמיע כדי שיעשו תשובה וכשהארץ יראה רצה לומר שחוזרין בתשובה תיכף ושקטה והגבורות אינם עושים שום רושם כלל על כנסת ישראל, ואף אם גזרו גזירות ח"ו על כנסת ישראל הם בטלין ומבוטלין ועליהם נאמר עוצו עצה ותופר וגו' ומיטיב לכנסת ישראל ברוב רחמיו וחסדיו הגדולים כמו שעלה ברצונו קודם בריאת העולמות. והנה איתא בספר יצירה בשלשים ושתים נתיבות פליאות החכמה, וביאורו של"ב נתיבות הם כ"ב אותיות התורה ועשר קדושות, וכשעלה ברצונו לבראות עולמו באו לפניו כ"ב אותיות התורה בהיפוך אתוון בסדר תשר"ק וזה מורה על גבורות, ודא הוא סליק ולא נחית כי רצון השי"ת שימתקו הגבורות בשרשם ולא ברא את העולם עד שבאה לפניו הבי"ת וזה הוא כסדר א"ב כי הא' נכללת בב' עילאה ומורה על חסד, ודא הוא סליק ונחית מתתא לעילא ומעילא לתתא להמשיך על כנסת ישראל חסדים טובים כרצונו הטוב וברא את עולמו. והנה בסדר הא"ב הנו"ן מרמזת על השכינה כידוע ליודעי חן כי נ' מרמז על ה' חסדים ונו"ן שערי בינה, גם ה"י במלואו ה' פעמים יו"ד עולה נו"ן, ונו"ן במלואו היא גם כן ן' בסוד נאמן כפוף נאמן פשוט, כשם שיש לעילא נו"ן שערי בינה כמו כן יש לתתא נו"ן שערי תשובה, ועל דא הנו"ן מרמזת על ה' עילאה וה' תתאה כי נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן, ועל זה הנו"ן רומזת על שכינה הקדושה שהיא עמנו בגלות כמו שאמר הכתוב ונתתי משכני בתוככם. והגם שלא נאמר נו"ן באשרי יושבי וגו' אף על פי כן חזר דוד וסמכה ברוח הקודש שנאמר סומך ה' לכל הנופלים כדאיתא בגמרא, נמצא שהנו"ן היא סמיכה לכנסת ישראל בסדר הא"ב הרומז על חסד וגם הנו"ן היא חרב נוקמת נקם ברית כשהוא בהיפוך אתוון בסדר תשר"ק שהיא גבורה כנ"ל. ועל דרך זה יבואר הכתוב ויסע מלאך אלהים וגו' ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם רצה לומר הענן רומז להב' נונין דהיינו הנו"ן שהיא סמיכה לכנסת ישראל נוסע מפניהם ורצה לומר כסדר הא"ב שהוא חסד, והנו"ן השניה שהיא חרב נוקמת הלך לאחוריהם ורצה לומר בסדר תשר"ק שהוא גבורה לעשות נקמה במצרים. ועל פי זה יבואו אלו הפסוקים על נכון כי כתיב בפרשה הקודמת בסופה וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה, פירוש וענן ה' היא הנו"ן שהיא סמיכה לכנסת ישראל עליהם יומם שהוא חסד אבל כשהיו ח"ו התעוררות הגבורות היתה הנו"ן הפוכה בסדר תשר"ק שהוא חרב נוקמת, והנה כבר ביארנו זה שבני ישראל לא היו נוסעים ממקום חנייתן עד שראו התעוררות הגבורה ח"ו, וזה היה כונתם במסעות לקבל עליהם עול גלות ממקום למקום, ולזה אמר הכתוב בנסעם מן המחנה רצה לומר שהיו התעוררות הדינים ועל זה עשה תיכף סימן דהיינו נו"ן הפוכה הרומזת על זה. וזה שאמר הכתוב ויהי בנסוע הארון דהיינו שנתחייבו גלות וכיון שקבלו עליהם תיכף נתגלו הרחמים והחסדים והגבורות נהפכים על שונאי ישראל ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך ולא כנסת ישראל וינוסו משנאיך מפניך שלא יתקיימו עצתם על זרע ישראל. ובנוחה יאמר רצה לומר כשנחו דהיינו שהיה כולו חסד והיה הנו"ן שהיא סמיכה לכנסת ישראל דהיינו כסדר הא"ב אמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל רצה לומר אלפ"י דהיינו בסדר הא"ב שהוא כולו חסד והגבורות ימתקו בשרשן אמן:

או יאמר ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וגו' פירש רש"י עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו כו'. להבין קצת הנונין הפוכות למה הנו"ן הפוכה כזה [] דהיינו הרחב למעלה והקצר למטה דהוא כדמות יו"ד למטה הוה לה להיות הפוכה כדרכה כזה [] דהיינו הקצר כדמות יו"ד למעלה והרחב למטה. ויראה על דרך הידוע מספרי קודש דשם הוי"ה הקדוש כסדר הוא רחמים גמורים וה' האחרונה יונקת מהוי"ו והוי"ו מה' הראשונה וה' ראשונה מהיו"ד של השם הקדוש, ובאם חלילה כשנתהפך על ידי מעשה התחתונים אז חלילה השפעה אינה יורדת להה"א תתאה אז חלילה כביכול פגם והריסה בקומה העליונה כמבואר שם כל מקום שהוי"ה מהופכת מרמז לדין, כמבואר בכונת המן שאמר כל ז'ה איננ'ו שו'ה ל'י שהפך השם שיהיה היו"ד למטה ח"ו לגרום דין על ישראל. וזה מרמז כאן בנו"ן הפוכה שמורה שנתהפך חלילה הוי"ה ביו"ד למטה כמו שהנו"ן הפוכה ביו"ד למטה. מרומז על זה שנתהפך הוי"ה ביו"ד למטה והתפלל משה שיתהפך הוי"ה ויהיה היו"ד למעלה וזה ויהי בנסוע הארון שמורה חלילה על דין, ויאמר משה קומה ה' פירוש שעל ידי תפלתו היה הקימה העליונה כסדר וזהו קומה ה' פירוש שיקום השם הוי"ה כסדר ביו"ד למעלה ונתקנת הקומה שיהיה השם הוי"ה כסדר כנ"ל, ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך שלא יהיה שליטת החיצונים חלילה רק רחמים גמורים:

או יאמר ויהי בנסוע הארון ויאמר משה וגו' עשה לו סימניות כו'. וקשה כנ"ל מפני מה הנונין הפוכים. ובזוהר הקדוש תירץ מפני מה פניה של הנו"ן הפוכה לצד ימין, אך זאת הקושיא במקומה עומדת מפני מה ראשה של הנו"ן היינו יו"ד שהוא הראש של הנו"ן הפוכה למטה כנ"ל. ולהבין הענין כך הוא שכך דרכה של התשובה שצריכים אנחנו להשיב להשי"ת לעלות במעלות מעלות מתתא לעילא עד העולמות עליונים ומתחלה לבא בשער הראשון עד שער החמישים של שערי בינה, אך אם ח"ו יש קטרוג רב מסטרא אחרא ובני ישראל צריכים לשוב במהרה אזי אי אפשר לעלות במדריגות מתתא לעילא כי בעולמות התחתונים יש צמצומים ולבושים רבים ויש אחיזה לסטרא אחרא ויבלבלו ח"ו תשובתם מלבא לעילא לעילא, והקב"ה ברחמיו הגדולים על כנסת ישראל מגלה את בהירותו משערים עליונים ומעולמות עליונים שאין בהם צמצומים ומשפיע מהם על עם בני ישראל ועל ידי זה בני ישראל שבים בתשובה שלימה ואין לסטרא אחרא אחיזה בהם. וזאת מרמז הפיכת הנו"ן למטה להפסיק בין פורענות לפורענות דהיינו בעת כשיהיה קטרוג רב ח"ו, הקב"ה משפיע למטה מבהירות עליון ומעולמות עליונים בכדי שלא יהיה אחיזה לסטרא אחרא כלל ובני ישראל ישובו בתשובה שלימה ויפסק הפורענות ויתגלה חסדיו וטובותיו על בריותיו:

ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' וגו' ותבער בם אש ה' וגו' ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש וגו' והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וגו' וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר וגו' ויאמר משה אל ה' למה הרעת לעבדך וגו' לשום את משא כל העם הזה עלי האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך וגו' ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרג וגו' ואל אראה ברעתי וגו' ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וגו' ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר וגו' עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא וגו' ויאמר משה שש מאות אלף וגו' הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם וגו' ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר וגו' ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים וגו' ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות וגו'. צריך להבין כתיב ויהי העם כמתאוננים ולא פירש על מה היתה התאונה, והיה לו לפרש כמו שפירש הכתוב אחר כך בענין התאוה שאמרו מי יאכילנו בשר. גם צריך להבין טענת משה במה שאמר הצאן ובקר ישחט להם, הגם שרש"י כתב לפי שלא אמר ברבים חיסך לו הכתוב מכל מקום אין הדעת סובלת מי שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא יאמר אין המקום מספיק. אך הענין הוא דהנה יסוד גדול בעבדות ה' להרחיק עצמו מעצבות ומרה שחורה רחמנא ליצלן בכל האפשרות, שמצינו בזוהר הקדוש שעצבות הוא שמץ עבודה זרה עיין שם. והמופת לזה דמי שהוא עצבון משוטט במוחו מחשבות עבודה זרה. על כן צריך להתרחק מהעצבות מאד ומאד כי הוא מביא את האדם לכל מיני עבירות. והעצבון תחלתו הוא שמתגבר בקרבו תאות אכילה כאשר עינינו רואות האיש אשר הוא שרוי במרה שחורה רחמנא ליצלן אוכל בתאוה ורעבתנות ובמהירות, ומתאות אכילה נמשך אחר תאוות אחרים כגון משגל ודומיהן, ולתת עצות לנפשו להתגבר על יצרו לשבר תאות היצר אי אפשר כי אם שידבק עצמו לצדיקים ומהם ילמוד אורחות חיים. אך הצדיק אשר כבר הוא מזוכך מכל וכל ממנו אינו יכול ללמוד האיש אשר הוא משוקע בתאוות, כי הצדיק הזה הביא הכל אל הקדושה על כן הוא אוכל ושותה משמנים ויין ולובש בגדים נאים ויפים ויושב בדירות נאות ובכל אלה הוא עובד עבודתו הגבוה שמעלה ניצוצין קדושים ומכניס הכל אל הקדושה, ואיך יוכל השפל ערך ללמוד ממנו שאינו רואה ממנו שום עבדות מענינים אלו שהוא צריך, אלא צריך להתדבק עצמו לצדיק אשר לא הגיע עדיין למעלות הצדיק הנ"ל רק הוא בתוך העבודה דהיינו בתוך ההזדככות דהיינו שלא הזדכך עדיין לגמרי רק שהוא עסוק בה עדיין, ולפעמים הוא נתפס באיזה דקה מן הדקה וצדיק זה הוא עושה גדרים וסייגים לעצמו ושומר עצמו גם מן המותר לו כדי לזכך עצמו כראוי, ויוכל השפל ערך ללמוד ממנו איך לעשות גדרים לעצמו להתגבר על יצרו. וזהו שאמרו חז"ל אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, רצה לומר שיש לו עדיין מה לתקן ועל ידי שהוא מתקן עצמו בתשובה הוא ממשיך תשובה גם על הציבור כיון שיש לו חלק מה עמהם בעניני עולם הזה, אבל מי שמתקן עצמו מכל וכל אין עבודתו על דרך זה כלל איך יוכל להמשיך עליהם שיעשו תשובה מכיון שאינם רואים ממנו שום דבר כנ"ל. ולכך נבחר אהרן לכהן מפני שהיה בו שמץ מה מנהם כנ"ל והיה יכול להביאם אל תשובה. ועל פי דברי אלה יתבאר פרשה זו. ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה', פירוש שנפלו לעצבות והוא מגזירת אונן, ותבער בם אש ה' כי מרה שחורה הוא שנאוי ומשוקץ שהוא שמץ עבודה זרה כנ"ל על כן נענשו, ויתפלל משה ותשקע האש אך נמשך להם על ידי העצבות שהתאוו תאוה ויאמרו מי יאכילנו בשר כמאמרינו לעיל שתאות אכילה נמשך ממרה שחורה, על כן כתיב ובעיני משה רע שמשה היה יודע בעצמו שהוא מזוכך מכל וכל מהגשמיות אם כן איפוא יוכל לתקן אותם כיון שאין בו שום שמץ מנהם, על כן אמר לפני הקב"ה למה הרעת לעבדך וגו' לשום את משא כל העם הזה עלי וכי אפשר שיבואו על ידי לידי תיקון, האנכי הריתי לעם הזה אם אנכי ילדתיהו, פירוש כי הריון מורה על המחשבה שהוא בהעלם והלידה מורה על המעשה, והנה הולד על ידי שהיה בבטן אמו וילדתו בחיקה יש בו מטבע האם, וזהו שטען משה האנכי הריתי וגו' כלומר אילו הריתי אותם ואם ילדתים וכהולד יש בו מטבע האם היה ביכולתי לתקן אותם אבל הואיל שאין מחשבותי מחשבותיהם ואין מעשי מעשיהם שאין בי אפילו שמץ מה מהם אם כן איך אוכל לתקן אותם, ואם ככה את עושה לי רצה לומר לשאת אותם עלי הרגני נא הרג רצה לומר הורידני ממדרגתי שנפילה ממדריגה היא בחינת הריגה כדי שיהיה לי אחיזה מה עמהם ועל ידי זה אוכל לתקן אותם. ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל רצה לומר זאת אי אפשר להוריד אותך ממדריגתך רק תאסוף לי שבעים איש והן בערך זה שיש להם אחיזה מה עמהם ומהם יכולים ללמוד מה שהם צריכים כנ"ל, וגם השבעים איש מחמת שהן צדיקים גדולים הן יכולים להיות דבוקים בך אם כן באמצעותיהם יהיו הפשוטי עם דבוקים אליך ועל ידי זה יבואו לידי תיקון. ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא, פירוש כי מטבע האדם אחרי שמילא תאותו כל צרכו ואכל אכילתו גסה נמאס בעיניו לאכול עוד, אבל קודם שמילא כריסו הוא מתאוה להמאכל למלאות תאותו, אבל הקב"ה אמר שיתן להם מין בשר אשר תיכף כשיתחילו לאכול יתמאס בעיניהם. וזהו ואכלתם בשר וגו' עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא, רצה לומר תיכף בהתחלתכם לאכול יהיה להם לזרא וימאס בעיניהם. ומשה לא הבין כונתו של הקב"ה במה שאמר והיה לכם לזרא, וסבר שכונת הקב"ה היא שיתן להם די שיאכלו וימלאו כריסם עד שאחר כך יהיה להם לזרא וימאס בעיניהם, לכן טען לפניו הצאן ובקר ישחט להם רצה לומר הן אמת שתוכל להספיק להם די תאותם אבל זאת יגרום להם שיתמשכו אחר תאוות אחרות שעל ידי תאות המאכל נמשך תאוות אחרות כגון משגל ודומיהן וזה דבר שאין לו שיעור ואם כן מה יהיה בסופם. ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר וגו' רצה לומר וכי קצרה ידי מליתן להם די תאותם ואף על פי כן תיכף כשיתחילו לאכול ישובר תאותם וימאסו אותה מלאכול. והפסוק מעיד שכן היה שכן כתיב הבשר עודנו בין שיניהם טרם יכרת ואף ה' וגו', רצה לומר כשהיה הבשר עודנו בין שיניהם טרם יכרת בשיניהם לאכול ואף ה' חרה בהם וגו'. על כן קרא למקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים, רצה לומר כי שם נקבר תאותם שטרם אכלם נמאס לפניהם כנ"ל ולא נמשכו עוד לתאוות אחרים, אך אף על פי כן זאת נשאר על ידי התאוה לאכול בשר לשון הרע שהוא נמשך על ידי תאות אכילה כמאמר חז"ל גדולה לגימה וכו' וכן איכול קורצא ביה מלכא. ואפילו אהרן ומרים שהיו צדיקים גדולים, על ידי שלא נזדככו את עצמם כמשה והיה להם אחיזה מה עמהם כנ"ל, נתפסו בעון לשון הרע על ידי העם המתאוים. הגם שכונת מרים ואהרן היה לשם שמים היה בו קצת לשון הרע כמאמר רש"י, והמרגלים הוציאו דבת הארץ לכך נסמך לכאן ותדבר מרים ואהרן במשה ואחר כך פרשת מרגלים והבן:

והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח. פירוש על דרך גד הוא מזל כדאיתא בגמרא גד גדי וסנוק לא. וידוע כי אין מזל לישראל פירוש האין הוא מקור העליון משם מזל לישראל מי"ג תיקוני דיקנא ממקור העליון שם שלשה שמות הוי"ה גימטריא מזל"א. וזה והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח, דהנה בזוהר הקדוש באדרא הקשה כתיב עין ה' וגו' וכתיב עיני ה' וגו' עיין שם ותירץ כי באריך כתיב עין כי נכלל כולה בימין ובזעיר אנפין כתיב עיני כי שם יש ימין ושמאל וכתיב שם כי בעין אריך מרמז לכולה לבן כי שם נקרא עינא חיורתא לגמרי כי שם אין תערובות דין כלל אבל בזעיר אנפין אית לפעמים איזה אדמימות בעינים ח"ו עיין שם. וזהו שמרמז כאן והמן כזרע גד רצה לומר שהמן בא ממזלא עילאה דהיינו מן אריך ושם נקרא עין אחד והיינו ועינו לשון יחיד כעין הבדולח, כי שם כולא חיורתא ולית ביה שום אדמימות כי נכלל כולה בימין ולית שום תערובות דין שם כלל וכלל כנ"ל:

או יאמר והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח. לכאורה אינו מובן מאי ועינו שמשמע ראיית העין. וביאור הדברים הוא שאמרו חז"ל מפני מה מיהדר אפיה דדל"ת מגימ"ל שהוא גומל דלים שהמקבל בוש להסתכל בפניו של הנותן בכדי שלא יבוש המקבל. והש"י הוא גומל דלים לבני ישראל בהמן אך לא צריך למיהדר אפיה כי המן היה רק לזכך נשמתן ולבא להזדככות גדול בכדי להשרות שכינתו ביניהם, ועל ידי המן נזדככו עד לבא במ"ט שערי קדושה. לזה אמר הכתוב והמן כזרע ג"ד שהוא גומל דלים אך לא כשאר גומלי דלים שצריך למיהדר אפיה כי עינו כעין הבדל"ח בגימטריא מ"ט שערי הקדושה שבאו למ"ט שערי קדושה ואדרבה הראה להם פנים שוחקות ועין טובה להמשיכם לשכינתו:

ספר מאור ושמש - פרשת שלח

וידבר ה' אל משה לאמר שלח לך אנשים וגו'. בפירוש שלח לך רבו גם רבו פירושים מה הלשון לך. גם צריכים להבין הענין כי הקב"ה הוא היודע מה שיהיה ומגיד מראשית מה שיהיה באחרית שהמרגלים יוציאו דבת הארץ ומפני מה הסכים לשלוח, ומה גם שצוה למשה לשלוח כי פשט משמעות הקרא שלח הוא ציווי לשלוח. גם תימה מה אנשים צדיקים וההיקש יוכיח וילכו ויבואו מקיש וכו' ומבואר ששמותם מכוערים אם כן לא היו צדיקים. גם קשה מפני מה נאמר למטה יוסף למטה מנשה ולא נאמר כן אצל מטה אפרים שהוא גם כן ממטה יוסף. ובהקושיות הנ"ל נתחבטו כל הגדולים מפרשי התורה. ולבאר הענין זה נקדים מה שכתב האר"י זלה"ה מה שאמר יוסף לאחיו מרגלים אתם כונתו היה על אותם מרגלים שירגלו ארץ ישראל דהיינו שהיה למרגלים עיבור נשמות השבטים והוא מאמר סתום. והענין הוא כך כי יש צדיקים בעולם שיש יכולת בידם להאיר לארץ ולדרים והמה גדולים וגבוהים מאד אך יצרם גדול מהם שלא יוכלו לעמוד כנגדו, והצדיק שהוא ראש הדור הוא המתקן נשמתם ויוכל לתקנם על ידי שימשוך לאותה נשמה גדולה איזה נשמה קדושה מאיזה צדיק ולחברם יחד כי טובים השנים מאחד שיוכלו לגבר על יצרם הרע וזהו עיבור נשמה, ואף על פי כן הבחירה היא ביד איש להיטיב או להרע חלילה. ואם אף על פי כן הוא מושך עצמו ח"ו אל הסטרא אחרא אזי הנשמה שהיתה נתחברת לו בעיבור תלך ממנו והוא ישאר יחידי כפי מעשיו אשר יעשה. והשי"ת היה יודע שהמרגלים עתידים לטעות עצמם להמשיך עצמם אל הסטרא אחרא, לזה צוה השי"ת למשה רבינו שימשוך לכל אחד מהמרגלים נשמה יתירה וקדושה מאד על ידי עיבור ומשה כן עשה ומשך לכל אחד מהמרגלים נשמת שבטו דהיינו לשמוע בן זכור הדביק אליו נשמת ראובן וכן כולם:

ונבא בזה אל ביאור הפסוק שלח לך שאמר הקב"ה למשה שאתה תשלח עמהם נשמות אחרים שהשילוח מאותם נשמות המה ממך ולא מבני ישראל, דהיינו למשוך להם עיבור נשמות צדיקים כדי לסייעם ואולי יעכבו אותם מלטעות כי הבחירה ביד איש בפרט שהיה לכל אחד עזר. ועתה יוצדק תיבת אנשים צדיקים שזאת נאמר על נשמת שבטים הקדושים. גם לגדי בן סוסי הוצרך להמשיך אליו נשמת יוסף הצדיק אבל להושע בן נון לא הוצרך להמשיך אליו נשמת השבט כי יהושע היה צדיק גדול ולא היה צריך לעיבור נשמה, אף על פי כן הוסיף לו אות אחד על שמו שלא יולכד במצודתם. אך כאשר הטעו המרגלים אזי תיכף פרחה מהם נשמות השבטים הקדושים ונשארו יחידים והמרגלים הטעו עצמם אל הסטרא אחרא להוציא דבה. אך כלב היה דעתו ומחשבתו זכה להשי"ת ולא פרחה ממנו נשמת יהודה לכך נאמר ויעלו בנגב ויבא עד חברון שזה הפסוק נאמר על כלב לבדו כי נאמר ויבא לשון יחיד שכלב לבדו היה בא לחברון ואף על פי כן נאמר ויעלו לשון רבים כי זאת נאמר על כלב ועל נשמת שבטו שהיה בתוכו בסוד העיבור כנ"ל. עוד על פסוק הנ"ל וידבר ה' אל משה לאמר שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען וגו' איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו וגו' וישלח אותם משה וגו' על פי ה'. ופירש רש"י שלח לך לדעתך אני איני מצוה לך אם תרצה שלח. הנה כבר נתחבטו בזה כל מפרשי התורה על פירוש רש"י דקשה הא כתיב בפירוש וידבר ה' אל משה וגו' שלח לך וכתיב מיד אחר כך וישלח אותם משה וגו' על פי ה', משמע שצוה לו השם יתברך שישלח אותם. ונראה לי על פי פשוטו דהנה ראוי לדקדק בפרשה זו כמה דקדוקים. א', מה לשון ויתורו היה לו לומר לרגל. ב', למה כתב את ארץ כנען לכאורה תיבת את הוא אך למותר. ג', למה אמר איש אחד איש אחד הוי ליה למימר שנים עשר איש שלחו. ד', מה זה שכתוב אחר כך למטה אבותיו היה לו לומר למטה אבותיהם. ה', מפני מה שלח י"ב אנשים הלא שני אנשים היה די לשלוח כמו שמצינו אצל יהושע שלא שלח רק שני אנשים. לכן נראה לי שבאמת הקב"ה צוה למשה שישלח מרגלים אך לא צוה יותר משנים, כי לפניו ית"ש הכל גלוי וידוע שרק שנים מהם שהם יהושע וכלב ישארו באמונתם והם לבדם ישבחו את ארץ ישראל, והנשארים הלכו מעצמם מפני שבאו בני ישראל לפני משה בערבוביא כמו שמצינו במשנה תורה שהוכיחם משה על כך שנאמר ותקרבון אלי כולכם וגו' נשלחה אנשים לזה הוצרך משה למלאות תאותם, והם הוציאו דבת הארץ. ועל פי זה יבא הכל על נכון שלח לך אנשים ומיעוט אנשים שנים, והם יתורו מלשון לא נותר מהם דהיינו שהם ישארו את ארץ כנען פירוש את לשון עם כלומר שהם ישארו בשבח ארץ ישראל וגם שיהיו מבאי הארץ. ולזה אמר הכתוב איש אחד איש אחד דהיינו אותן השנים למטה אבותיו ולא כתיב למטה אבותיהם כדי שלא תטעה לפרש דקאי על כל הי"ב שבטים לזה אמר הכתוב למטה אבותיו דהיינו אבותיו של איש אחד איש אחד רומז לשנים הנ"ל וישלח אותם משה על פי ה' כולם אנשים היינו צדיקים ומיעוט אנשים שנים אבל הנשארים לא הלכו על פי ה' רק מעצמם הלכו כנ"ל ולפי זה פירוש רש"י הוא כך אני איני מצוה לך לשלוח י"ב איש רק שנים ואם ילכו יותר חייהם שאני נותן להם מקום לטעות וכו', כי השי"ת הוא בוחן לבות וכליות ומגיד מראשית אחרית והבן:

ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו ואמרו אל יושב הארץ וגו' אשר עין בעין וגו' והמתה את העם הזה וגו' מבלתי יכולת ה' וגו' ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים וגו'. יש לדקדק מה שייכות זה לזה בשביל ששמעו כי עין בעין וגו' ושאר הנסים הגדולים שעשית עם בני ישראל יאמרו מבלתי יכולת, הלא גם אם לא עשה השי"ת עמהם כל הטובות היו אומות העולם אומרים כן אם המיתם ח"ו במדבר ולאו כל שכן הוא. וכדי להבין נקדים מאמר חז"ל על פסוק ועתה יגדל נא וגו' כאשר דברת וגו' כשעלה משה רבינו למרום מצאו להקב"ה שהיה כותב ה' ארך אפים אמר משה להקב"ה לצדיקים אמר לו הקב"ה אף לרשעים אמר לו רשעים יאבדו אמר לו הקב"ה חייך שתצטרך לכך כו'. המאמר הזה אינו מובן כי מה זה שמשה רבינו היה קץ בטובתם של ישראל ח"ו והלא כמה וכמה פעמים עמד בפרץ לפני השי"ת להשיב חמתו אף כשחטאו. לכן נראה לפרש שהענין הוא כך כי השי"ת ברא העולמות להיטיב לברואיו ונתן לבני אדם הבחירה והרצון כדי שיהיה שכר ועונש ונתן לנו עצה ובחרת בחיים. והנה אם לא היה אריכות אפים לפניו לא היה בחירה ביד האדם כי באם כשיחטא האדם יענשו הקב"ה תיכף הרי בעל כרחו יוכרח לשוב מדרכו הרעה מחמת יראת העונש שלא יענישנו הקב"ה ולא מחמת הבחירה, והקב"ה רצה לזכות את ישראל ונתן להם הבחירה שיהיה הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וזה הוא על ידי שהוא ארך אפים. והנה הצדיקים בוחרים בטוב ואומרים נחפשה דרכינו אולי חטאנו וזה שלא הענישנו השי"ת הוא מפני שארך אפים לפניו, ולהרשעים יש מקום לטעות כשרואים דרך רשעים יצלחו אז אומרים שלום יהיה לנו כי בשרירות לבי אלך. והקב"ה רצה להודיע לברואיו מדה זו כמו ששנינו עשרה דורות מאדם ועד נח וכו' להודיע כמה ארך אפים לפניו וכתיב בדור המבול לא ידון רוחי באדם וגו' והיו ימיו מאה ועשרים שנה כדי שיתודע להם דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. והנה כל זה כשמציאות אלהותו לא היה עדיין בהתגלות ומאז לא נתודע לכל שהקב"ה מאריך אפו בכל זמן כי עדיין יש מקום לטעות, אבל כשנתגלה מציאות אלהותו ית"ש לעין כל כמו בדור המדבר יש לחשוב שאינו מאריך אפו כשחוטאין לפניו, ורצה הקב"ה להודיע לברואיו שגם בהתגלות אלהותו יש אריכות אפים לפניו. וזה פירוש המאמר הנ"ל מצאו להקב"ה שהיה כותב ארך אפים אמר משה לצדיקים כלומר לצדיקים תודיע מדה זו אמר הקב"ה אף לרשעים אודיע אמר משה רשעים יאבדו, אינו רצה לומר למה תאריך אף לרשעים חלילה כי משה ידע דבר זה שהבריאה לא ישתנה והבריאה היה שיהיה בחירה ורצון וזה דוקא על ידי אריכות אפים כנ"ל, אכן צריך לומר שמשה אמר שלא יתגלה מדה זו לרשעים ויאבדו מן העולם ועדיין לא ידעו מדותיו ית"ש הגם שכבר נודע להם בדור המבול אך בהתגלות אלהות לא נודע להם, אמר הקב"ה חייך שתצטרך לזה. והנה אצל עון מרגלים עמד משה בתפלה ואמר ושמעו מצרים כי העלית בכחך וגו' כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה וגו' ואמרו הגוים מבלתי יכולת וגו', רצה לומר שבהתגלות גדול כזה החטא יותר גדול, ואם תמיתם ח"ו יש מקום לטעות ויאמרו שאין אריכות אפים לפניו ית"ש מפני שזה הוא בלתי האפשרי שיהיה מאריך אפו כל כך שהראה חיבתו להם כל כך בהתגלות אלהותו עד שראו כל האומות שה' בקרב העם ועמוד הענן עומד עליהם והם חטאו לפניו כל כך יאמרו האומות שבודאי כל כך לא יש אריכות אפים, ועל ידי זה יאמרו שכל מה שהם עושים רשעות לישראל יפה עושים שאם לא כדין עושים למה אין מענישם מפני שיראו שגם לישראל אין נוהג במדת ארך אפים, על כן אמר שיאמרו אומות העולם שאין ארך אפים לפניו כעת, אבל אם תאריך אפך לעת עתה לא יהיה להם פתחון פה. וזהו פירוש הגמרא עתידין אומות העולם לומר כך על כן ביקש משה רחמים שגם בעת הזאת יאריך אפו ויתגלה מדת ארך אפים לכל האומות אפילו בעת שהחטא גדול יותר. וזהו ואמרו מבלתי יכולת ה', רצה לומר שבעת כזאת אי אפשר להתנהג במדת ארך אפים. ולזה אמר ועתה יגדל נא דהיינו בהתגלות יגדל נא וגו' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים שיאמרו האומות שה' מאריך אפו תמיד על ישראל. וזה שאמר הכתוב ויאמר ה' סלחתי כדבריך ואמרו חז"ל במסכת ברכות עתידין אומות העולם לומר כן, כי לכאורה אין הלשון מדוקדק מה זה עתידין דמשמע תמיד בכל דור הוה ליה למימר אם לא אסלח להם יאמרו כן עכשיו. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר שמשה ביקש רחמים שאם לא יודיע להם כאן אריכות אפים יאמרו תמיד מבלתי יכולת בהתגלות אלהותו ית"ש להאריך אפו. וזה שהשיב לו הקב"ה סלחתי כדבריך שעתידין אומות העולם בכל דור לומר כן אבל עכשיו כשאסלח לבני ישראל ידעו הכל שתמיד הוא מאריך אפו גם בהתגלות אלהותו ית"ש לעין כל כמו שהיה בדור המדבר כנ"ל:

ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים ורב חסד נושא עון ופשע ונקה וגו' פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים וגו' ויאמר ה' סלחתי כדברך. ויש להבין מה זה ועתה יגדל נא כח ה'. ואמאי לא הזכיר ואמת. ואמאי הזכיר בעת הכעס פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים. ותו מאי סלחתי כדברך הוה ליה למימר סלחתי, מאי כדברך. ונראה על פי דאיתא דהקב"ה נתאוה שיהיה שכינתו בתחתונים אלא מפני עבירות מסלקים שכינתו כדאיתא במדרשים ובשאר ספרי הקודש. והנה המרגלים שהלינו את כל עדת בני ישראל ויבכו כל העם בלילה ההוא על מיעוט אמונה גרמו סילוק השכינה מתחתונים, והתפלל משה רבינו ע"ה שלא יכלה את כולם חלילה רק יפקוד עונם על הבנים ובני בנים כדאיתא בגמרא כתיב בנים לא יומתו על אבות וכתיב פוקד עון אבות על בנים וגו' לא קשיא כאן שאוחזין מעשי אבותיהם בידיהם וכו', על כן התפלל משה רבינו ע"ה שיהיה מאריך אף ויפקוד עונם על בנים כשיהיו אוחזין מעשי אבותיהם בידיהם ואם יהיו צדיקים יוותר להם לגמרי. וזה ועתה יגדל נא כח ה' פירוש שיגדל כח ה' דהיינו שם אדנות שהוא מלכות שמים כי על ידם כביכול נסתלק מעל הארץ הלזו כנ"ל על ידי מיעוט אמונה שהיה בהם כנ"ל, והתפלל שישרה שכינתו בהם והארץ יאיר מכבוד שם אדנות כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים כפירוש רש"י ז"ל אף לרשעים, ורב חסד ולא הזכיר ואמת כיון שעל ידי מדת אמת לא יתקיימו חלילה כמאמרם ז"ל שאלו לחכמה וכו' והנפש החוטאת תמות וכו' עיין שם, כי על פי מדת אמת אין תקנה לחוטאים. והזכיר נושא עון ופשע פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים שיפקוד עונם על הבנים שהם ישאו עונם כשיאחזו מעשי אבותיהם בידיהם, על זה אמר ויאמר ה' סלחתי כדברך פירוש שיפקוד עוונם על הבנים כמו שכתוב ובניכם יהיו רועים במדבר ונשאו את זנותיכם וגו' כמו שביקש משה רבינו ע"ה וזה סלחתי כדברך:

עוד על פסוק הנ"ל ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים וגו'. קשה מה לאמר גם צריכים להבין שמשה ביקש רחמים על בני ישראל והיה צריך להתעורר מדת הרחמים והוא ביקש במדת ונקה לא ינקה פוקד עון אבות וגו' וכפשוטו נראה שהוא מעורר ח"ו משפט בעידן ריתחא, ואם היה מזכיר כל השלשה עשרה מדות לא היה מן הנמנע מלהזכירם כי הכל כלול חד בחבריה אך שבכאן לא היה מזכיר כל הי"ג מדות רק מה שהיה צריך להתעורר הרחמים מפני מה הזכיר מדת ונקה וגו'. גם צריכים להבין מה הלשון יגדל נא וגו'. ולבאר הענין כאשר ברא הש"י העולמות להיטיב לברואיו שיוכלו לקבל חסדיו, ואם היה הבריאה בלתי לבושים וצמצומים מן הנמנע היה לקבל את בהירותו ומה עשה נתעטף עצמו בלבושים הנאצלים מבהירותו והלבושים ההם המה בהירות גדול ואורות גדולים מה שאי אפשר לאדם לשער במוחו ובמחשבתו כי הכל דבוק חד בחבריה באין סוף ברוך הוא וברא עמם העולמות וברואיו וצימצם בהירותו בכדי שיוכלו ברואיו לקבל חסדיו. ואם יש ח"ו איזה קטרוג מסטרא אחרא על בני ישראל אזי הצדיק הדור שבכל דור ודור עומד בפרץ בפני בני דורו לבטל מהם הקטרוג בתפלתו וממתיק הגבורות בשרשם ונמתק השם אדנ"י בשם הוי"ה שהוא ממתיק הגבורות ברחמים ומשפיע ומושך חסד ורחמים מהשם יתברך על כנסת ישראל. ומבואר בזוהר הקדוש כי כאשר יחטא האדם איזה חטא גורם רע ח"ו עד דור רביעי דהיינו הבנים שיש לו קודם דיתיב בתשובה המה אוחזים בקליפות מאותו חטא:

ומעתה נבא לביאור הדברים כי ידוע שנתעטף הקב"ה ואמר וכו' דהיינו שיעשו תשובה ועל ידי זה יתדבקו באותם הלבושים בי"ג מכילין דרחמי שברא עמהם העולמות אני מוחל להם, לזה אמר משה רבינו ועתה יגדל נא כי עתה הוא לשון תשובה שיביאם לתשובה יגדל נא כח אדנ"י דהיינו שיבא השם של אדנ"י בגדלות דהיינו בהויות ויהיה המתקת הגבורות בשרשם, כמו שאמר הכתוב ה' מלך גאות לבש דהיינו שבהויות ה' מלך היא מדת הוי"ה שהוא כולו רחמים ויכלול בו הגבורות להמתיקם אז גאות לבש כי אז גדולת הש"י ב"ה שיש המתקת הגבורות ויתגלה חסדיו על בני ישראל, כי רצון השם יתברך רק להיטיב לברואיו בחסדיו ולא לעורר המשפט כאשר דברת לאמר שהקב"ה אמר אם יעשו לפני כסדר הזה שיתדבקו בתשובה ואף אם רק יאמרו לפני הי"ג מכילין דרחמי אני מוחל להם, והפליג בעתירתו להמציא מקום להמתקת הגבורות פוקד עון אבות וגו' דהיינו שהחטא הוא לבנים עד דור רביעי מחמת חטא אביהם ומהדור העגל עד כעת במרגלים עדיין לא עבר דור רביעי, ואף דכבר נזדככו על ידי תפלת משה ותשובה עתה באותו החטא חזר להם הזוהמא מעגל ובאו להחטא הזה ונקראים שוגגים מחמת שחטא אבותם גרמו להם ותמחול להם על שגגתם, לזה אמר סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך, כי זאת חסד הוא מהבורא ית"ש שפוקד עון עד דור רביעי ועל ידי זה החטא מהבנים נקרא שוגג על ידי אביהם:

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל ארץ מושבתיכם וגו' והקריב המקריב קרבנו לה' מנחה סלת עשרון בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין וגו' או לאיל תעשה וגו' שלישית ההין וגו' והקריב על בן הבקר וגו' חצי ההין וגו' הקהל חקה אחת וגו' חוקת עולם לדורותיכם וגו'. וקשה מה סמיכות הפרשיות ההם לפרשת של מרגלים. ורש"י ז"ל תירץ עיין שם, אך נוכל לומר בענין אחר. גם נבאר שפרשת קרבנות כבר אמורים. גם קשה מה חקת עולם וגו', תינח בזמן שבית המקדש קיים שלא בזמן המקדש מאי איכא למימר. ונקדים מה שאמרו חז"ל בברכות פרק שלישי ואמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יהונתן מה דכתיב שמור רגליך כאשר תלך אל בית אלקים וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע, שמור רגליך וכו' שמר עצמך וכו' אמר רבא וכו' מביאין קרבן ואין עושין תשובה וכו' ואינם יודעים אם על טובה הם מביאים אם על הרעה הם מביאים, על כן העיקר בהבאת הקרבן היא תשובה. ומקודם היו עם בני ישראל סוברים שבהבאת הקרבן הם מתכפרין בלתי תשובה אכן לא כן הדבר כי העיקר היא התשובה, על כן היה הש"י מלמדם עתה שלא בהבאת הקרבן לבד תלוי הדבר בלתי שיהיה תשובה שלימה עם הקרבן, והיה מלמדם בזה הפרשה המדריגת התשובה, והשי"ת נתן התורה לעמו בני ישראל ללמוד ממנה עבודת התשובה להשתוקק תמיד לאחדותו ב"ה לילך מתתא לעילא לבא אל מדריגת התשובה המה חמשה מדריגות המה נפ"ש רו"ח נשמ"ה חי"ה יחיד"ה, ומתחלה לבא אל מדריגת הנפש ואחר כך אל מדריגת הרוח היינו לדבר דברי קדושים וברורים במחשבה זכה וצלולה להש"י כמו שאמר הכתוב ויהי האדם לנפש חיה ותרגומו לרוח ממללא דהיינו שיכול לדבר דבורים קדושים ברורים וצלולים להש"י כנ"ל, ואחר כך אל מדריגת נשמה, ואחר כך למדריגת חיה דהיינו להדביק עצמו בחי חיים, וכאשר בא אל הארבעה מדריגות האלו ממילא מדבק עצמו באחדותו יתברך. והבעל תשובה צריך לכל הפחות לבא אל שלשה מדריגות נפש רוח נשמה לעשות מהם קומה שלימה, ולהודות להשי"ת בתפלה שהיא במקום עבודת הקרבנות שזאת היא חיינו בהגלות המר במקום עבודת הקרבנות שהיה במקדש:

ובזה נבא אל ביאור הדברים שהש"י מלמד לבני ישראל האיך דרכה של התשובה עם הקרבנות שלא היו יודעים מזה עד כעת, וזה הדרך הנכון שיעשו תשובה שלימה לבטל מהם החיצוניות ולפנות מהם הקליפות וישארו ברור ומזוכך כסלת עשרון בלולה שיביאו עצמם אל עשרה קדושות. ברביעית ההין שמן היא החכמה דהיינו רביעית מהארבעה מדריגות נפש רוח נשמה חיה הנ"ל, שצריך לעלות בהם עד לבא אל יחידה שהיא מדריגה חמישית לבא באחדותו ולדבק עצמו באחדותו ב"ה באין סוף ברוך הוא, וצריך קודם לבא בחלק רביעי היא מדריגת הנפש ונשאר עוד שלשה מדריגות שהם רוח נשמה חיה, וכאשר בא כבר אל מדריגת הנפש צריך להביא עצמו אל חלק שלישית מהשלשה מדריגות הנשארים דהיינו מדריגת רוח ולזה אמר הכתוב אחר כך ויין לנסך שלישית ההין שהיא מדריגת רוח. ועוד נשאר שני מדריגות נשמה חיה לזה אמר הכתוב ויין תקריב לנסך חצי ההין, דהיינו חלק חצי משני מדריגות שנשארים דהיינו למדריגת נשמה לאלו שלשה מדריגות צריך בעל תשובה לבא לכל הפחות. לזה אמר חקת עולם אף בהגלות המר, כי נשלמה פרים שפתינו בתפלה ובתשובה לעלות במדריגות עליונות:

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' ראשית עריסותיכם חלה תרימו כתרומת גורן כן תרימו אותה וגו'. יש לדקדק הגם שבאמת גם חלה נקראת תרומה לה', למה לא כתיב בפירוש באכלכם מלחם הארץ חלה תתנו לה', מפני מה כתיב תרימו תרומה לה'. ועוד יש לדקדק הא כתיב בפירוש בפסוק ב' ראשית עריסותיכם חלה תרימו, היה יכול לומר באכלכם מלחם הארץ ראשית עריסותיכם חלה תרימו. ביאור הדברים הוא כך, הקב"ה ברא את עולמו כדי שנעבוד אותו ושנדע שמלכותו בכל משלה, ועבודה זו צריכה להיות ביראה ואהבה, ויראה הוא קריאת שמע שהוא קבלת עול מלכות שמים ואהבה זו תפלה, וצריך לילך מתתא לעילא בתחלה יראה ואחר כך אהבה, ואחר מדת אהבה נבא ליראה העליונה דהיינו יראת הרוממות כי אית יראה ואית יראה, ואחר כך נבא למדת ענוה שהיא למעלה מיראה כדכתיב עקב ענוה יראת ה', ואמרו רז"ל כל מי שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת ומשלו משל למי שהיה לו דרתא שצריך לעשות תרעא לדרתא. ובתפלה צריך להיות ב' יראות דהיינו יראת שמים שהיא קודמת לאהבה ויראה זו הוא פתח א' כמו שאמר הכתוב ראשית חכמה יראת ה' כנ"ל, ויראה הב' הוא פתח שני כמו שאמר הכתוב עקב ענוה יראת ה' כנ"ל, ותפלה שהוא אהבה היא באמצע, נמצא לאהבה יש ב' יראות. ומזה יובן מפני מה יש י"ב צירופי הוי"ה וכ"ד צירופי אדנ"י, כי לכל אהבה המורה על שם הוי"ה יש ב' יראות כנ"ל ויראה מורה על שם אדנ"י, נמצא שלי"ב הויות צריך להיות כ"ד צירופי אדנ"י. וזה שאמר הכתוב זה היום עשה ה' וגו', רצה לומר זה היום היינו י"ב שעות היום הם נגד י"ב צירופי הוי"ה. ולפי זה צריך להיות כל היום דבוק באהבת השם אך זה אינו בנמצא כי אם לצדיקים שהם דבוקים תמיד בהשי"ת ושאר המון עם הלואי שיקבלו עליהם עול מלכות שמים היינו שיהיה להם יראה שהוא נגד אדנ"י:

ועל פי זה יתבארו הכתובים הדק היטב, בבואכם אל הארץ דוקא, כי העיקר העבדות היא בארץ ישראל שרוב מצות תלוין בה. והיה באכלכם מלחם הארץ רצה לומר כשתרצו ליחד קוב"ה ושכינתיה, כי אכילה הוא לשון יחוד כמו כי אם הלחם אשר הוא אוכל, ואמר הכתוב כשתעשו יחוד תרימו תרומה לה' פירוש שתרוממו את עריסותיכם דהיינו תיכף שתקומו ממטתכם מלשון הנה ערשנו רעננה, חלה דהיינו תפלה מלשון ויחל משה, שיהיה תפלתכם סמוך למטתכם, וממילא צריך תחלה לקבל עול מלכות שמים, ועל ידי זה תרימו תרומה רצה לומר תעשו היחוד. וזה שאמרו חז"ל שיעור חלה לבעל הבית אחד מכ"ד ולנחתום אחד ממ"ח, כי לכאורה אינו מובן מפני מה שיערו חז"ל בשיעור זה דייקא. אבל לפי מה שכתבתי הוא נכון דהיינו לבעל הבית רצה לומר שאר ההמון עם דיים אם יקבלו עליהם עול מלכות שמים שהוא נגד שם אדנ"י שהוא כ"ד צירופים כנ"ל, והלואי שיהיה להם מורא שמים שעה אחת ביום שהוא אחד מכ"ד צירופין, אבל נחתום דהיינו הצדיק הדור שהוא משפיע כנחתום והצדיק הוא דבוק כל היום באהבת השם וזה הוא אחד ממ"ח שי"ב צירופי הויות הם מ"ח אותיות והבן:

עוד על פסוק הנ"ל וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם בבואכם אל הארץ אשר אני וגו' ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה וגו' מראשית עריסותיכם תתנו לה' וגו' ופירש רש"י בבואכם אל הארץ משונה ביאה זו מכל ביאות וגו' אבל זו נאמר בה בבואכם משנכנסו בה וגו' נתחייבו בחלה. נראה לי על דרך רמז בבואכם אל הארץ שתיכף כשהאדם מתחיל לכנוס בארץ דהיינו לקבל עליו עול מלכות שמים שנקראת מלכות שמים ארץ כידוע, ראשית עריסותיכם פירוש לכתחלה וראשית כשאדם הולך לישן, וזהו ראשית עריסותיכם, חלה הוא לשון תפלה לשון ויחל משה כנ"ל, פירוש כשהולך לישן יתפלל וימסור נפשו בפקדון להשי"ת כשאומר בידך אפקיד רוחי, ויכוין להפקיד רוחו ונשמתו בתוך שאר נשמות ישראל כדי שיהיה לו למחר מוחין חדשים כידוע באריכות מזוהר הקדוש ומשאר ספרי הקודש, ובזה מרים גם כן השינה שיהיה גם כן קודש כמו שפועל בתפלה. וזהו כתרומת גר"ן כן תרימו אותה, פירוש גרן הוא מלשון גרון היא תפלה שהיא בגרון. וקאמר הכתוב אחר כך מראשית עריסותיכם תתנו וגו' פירוש שתיכף בראשית שתקומו מהמטה בבוקר בבוקר תיכף תתפללו בעד כל ישראל שיהיו בריאים ויהיו להם כל טוב, כמו שהיה נוהג הרב הקדוש איש אלקים המנוח מו"ה משולם זוסע זצוק"ל שהיה אומר בבוקר בבוקר תיכף בקומו ממטתו צפרא טבא על כל ישראל וברכות ותפלות בעדם. וזהו תתנו לה' תרומה לדורותיכם, דהיינו בעד כל הדורות ישראל שירומו וינשאו עד למעלה למעלה אמן. זה בשם הרב הקדוש המנוח בוצינא קדישא מו"ה מנחם מענדיל זצוק"ל מפריסטעק בשינוי קצת דברים על אופן אחר:

ויאמר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וגו' ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית וגו'. לבאר המאמר מפני מה מצות ציצית שקולה כנגד כל המצות. ולהבין הענין כי הצדיק הדור המאיר באור תורתו ותפלתו לכל בני דורו אוחזים בתפלתם נשמות בני ישראל שצריכים עליה, והמה הנשמות אוחזים עצמם בשיפולי תפלת הצדיק היא השתוקקות שהמשיך מתפלתו האהבה ויראה והיא כעין ציצית שבשיפולי הבגד, וההתפשטות האהבה ויראה מתפלתו המה הכנפים המתפשטים ואוחזים בה נשמות בני ישראל להיות להם עליה. ואמר הכתוב ועשו להם ציצית דהיינו שהצדיק הדור יתפלל תפלתו בהשתוקקות גדול כל כך שיהיה באהבה ויראה להמשיך מתפלתו כעין ציצית שיוכל לאחוז עמה נשמות בני ישראל שצריכים עליה. על כנפי בגדיהם כי הבגדים המה מצות ומעשים טובים שיהיה להם כנפים המה האהבה ויראה. ונתנו על ציצית דהיינו באותן הנשמות האחוזות בציצית שבתפלתו הזכה יתן הכנף דהיינו כנף אחד מאותן שני כנפות דלעיל שהמה האהבה ויראה יומשך להם כנף אחד, ואיזה מהכנף היא פתיל תכלת דהיינו לצמוד ולפתול להם תכלת שהיא דומה לכסא הכבוד היא היראה, ועל ידי זה יהיה להם עליה כמו שאמר הכתוב ויקחני בציצית ראשי שיהיה להם ראש ועליה:

ספר מאור ושמש - פרשת קרח

ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם ואון בן פלת בני ראובן. פירש רש"י ז"ל פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא ויקח קרח לקח את עצמו לצד אחד כו' וזהו שתרגם אונקלוס ואתפליג כו'. גם אמרו ז"ל שלקח מקח רע לעצמו, וצריכים להבין מה הענין מקח רע. גם הלשון של תרגום אונקלוס ואתפליג כי לשון הפלגה משמע שנתחלקו שני דברים שהיה דבוקים יחד ונתפלגו. גם קשה בן קהת בן לוי וגו' פירש רש"י ולא הזכיר בן יעקב שביקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו כו', קשה מהיכן משמע דבר זה אי מפני שלא נאמר בן ישראל כמו בהתיחסו על הדוכן, הא כמה פעמים נאמרו יחוסיהם של השבטים בתורה ולא יחס אותם הכתוב אלא עד שבטם ולא עד יעקב. ולבאר הענין שהקב"ה ברא העולמות בהשתלשלות בהירות וצמצומים רבים שצמצם את בהירותו בלבושים רבים וברא בהם את העולם ומלואו בכדי שיוכלו לקבל חסדיו והשפעות טובותיו על בריותיו, כי באם היה הבריאה בבהירות העליון מן הנמנע היה לקבל את בהירותו, על כן השתלשל את קדושת בהירותו זה למטה מזה עד שברא בהם העולמות. וכל ההשתלשלות העולמות אף שהמה נחות דרגא זה מזה אף על פי כן אין הפרש ביניהם כי הכל דבוק חד בחבריה וכלול חד בחבריה והכל אחדין דלא מתפרשין, אך צדיקי הדור המה העומדים בצל אל על ידי שיש בהם דעת היא המדה העליונה שבשלשה מדות חכמה ובינה ודעת המה היודעים הפרש שבהשתלשלות קדושה אף שהמה ריעין דלא מתפרשין, כמו שאמרו ז"ל בברכות הבדלה בחונן הדעת מפני שהוא חכמה קבעוה בברכת חכמה, כי בדעת נוכל להבין ההפרש שבין הקדושות אף שכלול חד בחבריה. והקב"ה ברא העולמות בשתי מדות היינו בגבורה ורחמים וכונת הבריאה היתה שיכלל מדת הגבורה במדת הרחמים. והעיקר כונת הבריאה היתה רק להיטיב לברואיו הוא מדת החסד, רק השי"ת צירף לה מדת הגבורה בכדי שיהיה שכר ועונש. והכונה היה לכלול הגבורה ברחמים היינו לכלול שמאל בימין. וקרח במחלוקתו הפריד מדת הרחמים ממדת הגבורה והטה עצמו רק למדת הגבורה כי לא רצה לכלול בימין, לכך תרגם אונקלוס ואתפליג כי השני דברים שהיה כלול זה בזה הגבורה ברחמים הפרידם זה מזה. וידוע כי אברהם הוא מדת הרחמים ויצחק מדת גבורה ויעקב הוא הבריח התיכון המחבר שתי הקצוות וכולל גבורה בחסד, וקרח עשה פירוד בין הגבורה והרחמים על כן לא נאמר אצלו בן יעקב כי הפריד עצמו ממדת יעקב ויעקב התפלל על זאת שלא יזכר שמו על קרח כי קרח הפריד עצמו ממדתו כנ"ל:

עוד בפסוק הנ"ל ויקח קרח בפירוש רש"י פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא וכו' בן יצהר בן קהת בן לוי ולא הזכיר בן יעקב שבקש יעקב רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלוקתם שנאמר ובקהלם אל תחד כבודי וגו'. והנה לכאורה הוא תמוה ולמה התפלל שלא יזכר שמו במחלוקתו של קרח דוקא ולמה לא התפלל שלא יזכר שם של בנו לוי וכן קהת ויצהר שהיו גם כן צדיקים גדולים ולמה הקפיד על שמו דוקא. ונראה לתרץ בהקדם משנה י"ג פרק ה' דאבות וזה לשונו כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים וכו' איזהו מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו וכו'. והנה ידוע לכל דברי אדומו"ר איש האלקים מו"ה אלימלך זצוק"ל בספרו נועם אלימלך שפירש על מחלוקת קרח וכל עדתו שדקדק בדברי המשנה הנ"ל שאמרו ז"ל ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו הוה ליה למימר ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח ומשה ואהרן. ומפרש הוא ז"ל שקרח היה חולק עם עדתו שהם בעצמם גם כן היו שונאים זה את זה וכל אחד רצה להיות ראש רק מפני שרצו לחלוק על משה רבינו ואהרן עשו שלום לפי שעה. וזהו מחלוקת קרח וכל עדתו שבין קרח ועדתו היה גם כן מחלוקת, עיין שם בספרו הקדוש. והנה ארחיב ביאור ואוסיף נופך משלי. דהנה יש לדקדק במשנה הנ"ל למה לא אמר המשנה זו מחלוקת בית שמאי ובית הלל ולמה נקט מחלוקת שמאי והלל. ונראה דנקט דוקא שמאי והלל לפי ששמאי והלל חלקו לשם שמים דוקא זה אמר הלכה כך היא, כך צריך להיות תכשיטי כלה, וזה אמר לא כך אלא כך היא ההלכה וכך צריך להיות תכשיטי כלה, ולא היה כונתם לשום פניה בעולם כלל רק לשם שמים כנ"ל, לאפוקי תלמידיהם דהיינו בית שמאי ובית הלל היה בנמצא ביניהם כמה וכמה שכונתם היה לאיזה פניה, שזה אמר שרבי שלי גדול ביותר ואיש האלקים וזה אמר שרבי שלי גדול ביותר, והיה מעורב מגאות וגדלות וכדומה פניות אחרות. והגם שהיה קיום למחלוקת שלהם גם כן, זה היה מפני שהיה במחלוקתם מעורב עם אמת זה נתן קיום להחזיק המחלוקת שיהיה קיום, אבל כולה לשם שמים לא היה כי אם מחלוקת שמאי והלל גופייהו שהיה צלול וברור לשם שמים, על כן נקט התנא איזה מחלוקת שהיא לשם שמים זה מחלוקת שמאי והלל דוקא. וההיפוך היה מחלוקת קרח וכל עדתו וכפירוש אדמ"ו זצוק"ל הנ"ל שלא היה כלל בו שום נדנוד אמת כלל וכלל אפילו כחוט השערה על כן לא היה קיום כלל כמו שפירש רש"י כל דבר שקר שאין בו קצת אמת אין לו קיום, ומיד בבוקר היה קץ וסוף למחלוקת ונגמר הדבר מיד ונעשה דין בהם. ואילו היה במחלוקת קרח מעט מעורב באמת כל שהוא היה חלילה נמשך המחלוקת. ומאין היה נמשך זה שלא היה במחלוקת קרח שום נדנוד אמת והלא קרח היה פקח גדול והיה לו לערב במחלוקתו כל שהוא מאמת והיה לו קיום זמן מה, זה בא מחמת שיעקב אבינו ע"ה ראה זה ברוח הקודש והתפלל שלא יזכר שמו של יעקב במחלוקתם, כידוע שמדת יעקב אבינו ע"ה היתה מדת אמת ואלו היה נזכר שמו של יעקב אבינו ע"ה היתה חיזוק חלילה למחלוקת. וזה שפירש רש"י ז"ל ולא נאמר בן יעקב לפי שיעקב ביקש רחמים על עצמו דייקא שלא יזכר שמו במחלוקתו של קרח וכו' כדי שלא יהיה שום תערובת אמת כלל וממילא תתבטל המחלוקת תיכף ומיד כנ"ל:

עוד על פסוק הנ"ל ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי וגו'. פירש רש"י ז"ל ולא הזכיר בן יעקב לפי שיעקב בקש רחמים וכו'. ויש לדקדק מה קושיתו למה לא הזכיר בן יעקב מהיכי תיתי להזכירו אדרבה הא גופא קשיא למה הזכיר בן וגו' עד לוי. עוד יש לדקדק בפסוק ויקהלו על משה ועל אהרן וגו' ופירש רש"י ז"ל כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה וכו' לא אתם לבדכם שמעתם בסיני אנכי ה' אלהיך כל העדה שמעו. וקשה מה היה כונתם בזה שכולם שמעו בסיני אנכי וגו'. ותו קשה שקרח פקח היה מה ראה לשטות זה לחלוק על משה ואהרן. ומה שפירש רש"י ז"ל נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל היכן מרומז זה בפסוק. ונראה לי דהענין הוא כך דמצינו שהעבירה החמורה מכה לפניה ולאחריה, כאמרם ז"ל גבי אברהם אבינו וירדוף עד דן שם תשש כחו שראה שבניו כו'. וגם אמרו ז"ל על פסוק פרשת חקת וירעו לנו מצרים ולאבותינו שהאבות מצטערים בקבר כשפורענות בא וכו'. גם כתיב בפירוש פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים, דהיינו באם האדם חוטא אזי מגיע הפגם עד דור רביעי וצריכים הם לעמל ויגיעה רבה להסיר מעליהם הפגם של אביהם הראשון. והוא הדין למפרע מכה החטא עד דור רביעי אל האבות הקודמים. והנה אמרתי על פסוק בפרשת יתרו דבר אתה עמנו ונשמעה וגו', גם בפרשת ואתחנן כתיב ותקרבון אלי כל ראשי וגו' ותאמרו הן הראנו וגו' ועתה למה נמות וגו'. ויש לדקדק הלא הם בעצמם אמרו היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי וחזרו תיכף ואמרו למה נמות. אמנם הענין הוא כך שישראל במעמד הגדול הזה ראו מראות גדולות מרכבות העליונים וייראו בעצמם שלא יבאו לידי טעות חלילה, כאשר מצינו בהארבעה שנכנסו לפרדס, וייראו לנפשם שלא יבאו ח"ו לקצץ בנטיעות והא ראיה ששמטו שור מהארבע חיות נושאי הכסא, על כן אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה וגו' פן נמות פירוש נפול ממדריגה שלנו כאמרם מאן דנפל ממדריגה שלו מיתה היא לגביה שלאו כל מוחא סביל לראות מראות כאלו. על כן אמר הקב"ה היטיבו כל אשר דברו וגו' ליראה אותי, לפי שהבין כונתם שאמרו זאת מחמת יראת ה' שלא יבאו ח"ו לידי טעות. וכן נהג ה' עמהם אחר כך כשהוקם המשכן צוה שלא לבא בקדשי הקדשים רק כהן גדול ביום הכפורים, וגם בשעת סילוק המסעות צוה הקב"ה ושמו אותם איש וגו' ולא יבאו לראות, ועשה משמרת למשמרת שלא יביטו בדברים המקודשים. וגם אמרו ז"ל אין לך יפה מן הצניעות לפי שמעמד הר סיני היה בפומבי שלטא ביה עינא בישא. אמנם קרח היה מנושאי הארון היה מתאוה לראות בשעת פירוק המשכן והארון וכלים המקודשים, אמנם הנשיא אליצפן בן עוזיאל מסתמא היה מזהיר אותם שלא יבאו לראות. וזה היה קנאתו של קרח על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל על שמנע אותו מלהביט. וזה מרומז בפסוק כי כל העדה וגו' ופירש רש"י ז"ל כל העדה שמעו, וקושיתו מה זה נשתנה עכשיו ממעמד הר סיני שכולם שמעו וראו מראות נפלאות ועתה מונעים אותו מלהביט בארון וכליו, אין זה רק כי מדעתם עשו לעצמם התנשאות זה על זה ומדוע תתנשאו וגו'. על כן אמר להם משה זאת עשו קחו לכם מחתות וגו' והיה האיש וגו', כלומר מהקטורת תבחנו שהקב"ה רצונו וחפצו שרק כהן גדול יקטירו והזר הקרב יומת רצה לומר שיהיה בצניעות, לא כאשר היה במעמד הר סיני שראו כולם מראות גדולות ונפלאות, וכאשר בקשו ישראל בעצמם דבר אתה עמנו ונשמעה וכאשר הסכים הקב"ה עמהם. ונחזור לענינינו דהנה קרח פגם עד מאד במחלוקתו שכפר בתורה מן השמים. וכבר אמרנו שהפגם מגיע למפרע עד דור רביעי נמצא היה מהראוי שיגיע הפגם עד יעקב חלילה, ובאמת לא מצינו בפסוק שהזכיר רק עד לוי לרמז שעד שם הגיע והוא דור שלישי למפרע, על כן הקשה רש"י ז"ל למה לא הזכיר בן יעקב. על כן מתרץ רש"י ז"ל שיעקב בקש רחמים כנזכר לעיל. ועיין באור החיים הקדוש ותמצא שחטא פוגם למפרע עד דור רביעי:

עוד על פסוק הנ"ל ויקח קרח וגו' פירש רש"י ולא הזכיר בן יעקב שיעקב בקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו במחלוקתו וכו'. ויקומו לפני משה וגו' חמשים ומאתים נשיאי עדה וגו' ויקהלו על משה וגו' כלם קדושים. ופירש רש"י כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה וכו'. יש להבין למה בקש יעקב אבינו שלא יזכר שמו דוקא במחלוקתו של קרח יותר מעל שאר חטאים. וגם מפני מה לקח קרח דוקא מאתים וחמשים איש. גם במה שפירש רש"י כולם שמעו דברים מסיני מפי הגבורה, הא היה די באמרו כולם שמעו דברים מסיני, ולאיזה צורך סיים רש"י מפי הגבורה. ותו קשה על שפקח היה מה ראה לשטות זה, גם רש"י ז"ל הרגיש בזה. אמנם לפירושו קשה יותר שאיש חכם ונבון כזה שצפה ברוח הקודש על כמה דורות יטעה לומר שמשה בדה הכל מלבו:

ולבאר כל זה נקדים מה דאיתא במדרש מה אמור למעלה בענין ועשו להם ציצית אמר קרח הריני חולק עליו ומבטל את דבריו מה עשה עמד וכנס מאתים וחמשים איש והלבישן טליתות שכולן תכלת וכו' ואמרו לפני משה טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה וכו' יעויין שם. וצריך להבין מפני מה חלק דוקא על מצות ציצית, הא גם על שאר מצות היה יכול להשיב. אכן נראה לי על פי מה דאיתא בזוהר הקדוש כהנא הוא מסטרא דימינא וליואי מסטרא דשמאלא אמר ר' יהודה שמאלא אתכליל תדיר בימינא וקרח בעי לאפכא ימינא לשמאלא שיכלול הימין בשמאל. וביאורו דהנה הקב"ה רצונו הפשוט היה בבריאת העולמות להיטיב לברואיו ולנהג עולמו בחסד, הגם שעלה במחשבתו הקדום לברוא את העולם במדת הדין כיון שראה שאין העולם מתקיים שתפו למדת הדין במדת הרחמים ומדת הדין הוא רק שייראו מלפניו והגביר מדת הרחמים על מדת הדין. ומדת החסד הוא מסטרא דימין ומדת הגבורה והדין מסטרא דשמאל והימין מתגברת תמיד על שמאל, כמו שאנו רואין שגם בברואיו הוא כך שהימין גוברת תמיד. ומבשרי אחזה אלהי שמדת הרחמים שהוא מסטרא דימין גוברת על מדת הדין. והנה אברהם אבינו היה מסטרא דימין ומדת אהבה כמו שאמר הכתוב אברהם אוהבי, והיה כל מגמתו ורצונו שהקב"ה ינהג עולמו רק במדת החסד לבד ולא יהיה דין כלל. ויצחק אבינו היה מסטרא דשמאלא מדת היראה, ורצה שלעולם יהיה אדם ירא שמים ואם לא יירא אדם מהשי"ת יהיה עונש ח"ו. ויעקב הוא הבריח התיכון המחבר את הקצוות וכולל וממתיק הגבורות שהם בשמאל וכוללם בימין. אמנם כל זה הוא כשמדת יצחק שהוא יראה הוא בצד שמאל ומדת אברהם מדת אהבה הוא בצד ימין, יכול יעקב להמתיק הגבורות בהחסדים ולכלול השמאל בימין, מפני שהימין הוא החסד גוברת על השמאל שהוא גבורה, אבל באם היה מדת יצחק מדת יראה מצד ימין לא היה באפשרי של יעקב להמתיק הגבורות בהחסדים מפני שהימין גוברת תמיד, ולזה בא מדת יצחק בצד שמאל. והשי"ת נתן לנו תורה ומצות להורות לעם ה' דרכי ה' שיתנהגו כך שיתגבר תמיד הימין על שמאל דהיינו החסדים יתגברו על הגבורות ויכללו הגבורות בהחסדים וימתקו דהיינו שיהיה כלול השמאל בימין כנ"ל. וקרח רצה להפוך שיבא מדת שמאל שהוא גבורה לימין דהיינו שיהיה יצחק בימין ח"ו. וזה פירוש הזוהר הקדוש הנ"ל קרח בעי לאפכא שמאלא לימינא, וזה אי אפשר בשום אופן כי אם היה ח"ו יצחק בימין ואברהם בשמאל אז לא היה באפשרי של יעקב להמתיק את הגבורות של יצחק, כי עתה שיש גבורה מדת יצחק בשמאל אזי יש כח ביעקב להמתיק את הגבורות של יצחק מפני שהימין מדת החסדים גוברת אבל ח"ו כשיהיה יצחק בימין אי אפשר למתקן ודי למבין. וזה שטעה קרח במצות ציצית מפני ששמע שאמר משה הכנף פתיל תכלת, ותכלת רומז לדין כמו שאיתא בזוהר הקדוש כל גוונין טבין לחלמא לבר מתכלא כו', והיה סבור שתכלת הוא עיקר ושמדת יצחק הוא עיקר מפני שהיה לוי ושהלוים המה מסטרא דגבורה ולכן רצה שיבא מדת יצחק בימין. ולזה עשה טליתות שכולן תכלת שזה מרמז על יותר הדין ואמר להם משה אף על פי כן חייבת בציצית שלבן הרומז על רחמים הוא עיקר, ולזה לא צוה לעשות יותר מחוט אחד של תכלת כדי שיתבטלו הדינים וימתקו הגבורות בהחסדים. ולפי דעתו של קרח שיהיה מדת יצחק בימין לא היה ביכלתו של יעקב להכליל הגבורות בהחסדים. ועל כן ביקש יעקב רחמים שלא יזכר שמו במחלוקתו. ובהא ניחא שלקח קרח מאתים וחמשים איש כי מאתים וחמשים מורה על גבורות כמו שאמר בעל הגדה כמה לקו על הים חמשים ומאתים מכות. וזה שפירש רש"י ז"ל כולם שמעו וכו' מפי הגבורה פירוש שהתורה ניתנה במדת גבורה. ואתי נמי שפיר מפני מה חלק דוקא על מצות ציצית כי עיקר טעותו היה במצות ציצית. ושאר הדקדוקים מתבארים מאליהם ודו"ק:

ולהבין הדברים מעט ביתר ביאור נראה לי על פי דברי הקדוש האר"י זלה"ה שחוט של תכלת הוא רומז למדת מלכות דינא דמלכותא דינא, כדאיתא האי שחור אדום הוא אלא שלקה. על כן צריך שבע חוטין לבן וחוט אחד של תכלת כדי להמשיך לה לבנונית ממוחין עילאין להמתיק מדת המלכות הרומז לדין שתתלבן ותהיה כולה רחמים, רק מעט מזעיר צריך קצת דין להראות הרצועה כדי לירא מפניו. ולזה מרמז התנא באמרו זמן קריאת שמע הוא משיכיר בין תכלת ללבן ופירש בגמרא בין תכלת דידה ללבן שבה, לפי שעל ידי קריאת שמע היו ממשיכין רחמים גדולים מלבנונית עליון ממוחין עילאין להמתיק אותה שתהיה גם כן לבן כולה רחמים רק מעט ממעט יהיה ניכר קצת תכלת כנ"ל. וקרח היה לוי והיה רוצה להגביר מדתו שהוא מדת גבורה לזה הלבישן טליתות שכולן תכלת תכלת דייקא. ועמדו לפני משה לטעון כנגדו שהיא פטורה מן הציצית מקל וחומר כדי להגביר מדתו. ומשה רבינו ע"ה אמר להם שהיא חייבת בציצית שיעשה שבע חוטין לבן וחוט אחד של תכלת כדי להמתיקה כנ"ל שתהיה כולה רחמים כנ"ל והבן:

במדרש רבה פרשה י"ח, דבר אחר ויקח קרח ויחלק ויקבץ וידבר ויצו קרח אינו אומר אלא ויקח מה לקח לא לקח כלום אלא לבו נטלו אמר הכתוב מה יקחך לבך ומה ירמזון עיניך וגו' א"ר לוי למה חלק קרח על משה אמר אני בנו של שמן בן יצהר שנאמר תירושך ויצהרך שגר אלפיך וגו' ולא עוד אלא שכתוב אלה שני בני יצהר וגו' וכי יש לשמן בנים אלא זה אהרן ודוד שנמשחו בשמן המשחה אהרן נטל כהונה ודוד מלכות אמר קרח ומה אלו שנמשחו בשמן בלבד נטלו כהונה ומלכות אני שאני בנו של שמן אינו נמשח ונעשה כהן ומלך מיד נחלק על משה וכו'. והנה להבין המדרש הלז מה זה שאמר שאני בנו של שמן אינו נמשח ונעשה כהן ומלך בתמיה, ולכאורה המדרש הלז תמוה, וכי איזה שייכות יש לשם שקרוי לאביו יצהר שהוא לשון שמן שמפני כך יהיה קרח כהן שהוא בן שמן אתמהה, והמדרש אומר דרשוני. נראה לי לפתוח פתח להבין קצת המדרש הנ"ל והענין הוא כי עלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו. והשתלשל העולמות כל כך עד העולם הזה שהיא עולם הגשמי כדי שיהיה הבחירה והרצון חפשית ביד האדם להימין או להשמאיל, כדי שעל ידי כן יהיה שכר ועונש. והנה כתיב כולם בחכמה עשית שבחכמה אתבריאת הכל רק שבחכמה עילאה עדיין היתה בהעלם גדול ולא ניכר עדיין העולם, עד שבבינה התחיל העולם להבראות ועדיין שם גם כן היא בהעלם עד שעל ידי שלשה קוין והוא שלשה אבות נברא העולם. וההתחלה היתה על ידי מדת חסד לאברהם כדכתיב עולם חסד יבנה והוא נקרא קו הימין, ואחר כך קו השמאלי והתפארת מכריע באמצע. והנה החכמה עילאה משפיע בימין חסד והבינה משפיע בשמאל, ומקוין האלה נמשכו הכהנים והלוים, הכהנים מקו הימין והיא מדת החסד כנ"ל בשם הזוהר הקדוש כהנא הוא מסטרא דימינא, וליואי מסטרא וכו' והלוים מקו השמאל והיא מדת גבורה והם מסטרא דגבורות הקדושות כנודע. והנה איתא בגמרא על פסוק לכו חזו מפעלות אלקים אשר שם שמות בארץ אל תקרי שמות אלא שמות כדדרשו חז"ל ראובן ראו מה בין בני וכו' ואיתא ר' מאיר דייק בשמא. ונחזור לענינינו להמדרש הנ"ל כי קרח דייק בשמא שאביו קרוי יצהר שהוא לשון שמן, וידוע מספרים קדושים ששמן הוא רומז לחכמה עילאה וכדאיתא בגמרא דברכות הרואה שמן זית בחלום יצפה לחכמה. ועל פי זה נבין שאמר שהוא נמשך מחכמה עילאה שהוא משפיע לחסד שהוא קו הימין שמשם באו הכהנים אנשי החסד, לפי זה ראוי הוא להיות כהן איש החסד מסטרא דימין ולא להיות לוי שהוא מסטרא דגבורות שהוא קו השמאלי, על כן חלק על דברי משה רבינו ע"ה שעשה אהרן אחיו לכהן גדול:

במדרש רבה, דרש רבא מאי דכתיב שמש ירח עמד זבולה מלמד שעלו שמש וירח לזבול אמרו לפניו רבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא וכו'. הנה המאמר המדרש הלז לכאורה תמוה, וכי מאי איכפת לשמש וירח המחלוקת של קרח על משה ואהרן. ויובן על פי מאמרם ז"ל על פסוק ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן וגו', והובא ברש"י ז"ל שוים נבראו ואמרה הלבנה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך ולהפיס דעתה הרבה לה צבאיה ואמר לה צדיקים יקראו על שמך דוד הקטן יעקב הקטן. והענין הוא כי באמת כן היה רצונו הקדום שיהיה אחד גדול ואחד קטן כי אי אפשר שישתמשו שני מלכים בכתר אחד כנ"ל, וכן נשתכלל העולם מתחלת בריאתו תיכף עד לעתיד לבא שלא ימצא בעולם שני אנשים שוים וכן בכל דור ודור ודורשיו שיהיו שני ראשים שוים בממשלה אחת, אלא אם כן שהאחד ימעט את עצמו לפני השני. וכן בצדיקים הוא גם כן כך הגם שיש שני צדיקים גדולים שהם שוים שניהם בערך השגת מציאות אלהות, ומדותיהם גם כן שוים אף על פי כן זאת בלתי אפשר שיהיו שמם הטוב יצא בעולם בשוה שיהיו בשוה בעיני הבריות, זאת בלתי אפשר רק אחד יגביהו ה' ואחד ימעיטו ה'. והנה אז כשהלבנה אמרה לפני הקב"ה אי אפשר לשני וכו' השיב לה הקב"ה לפי שאתה מבין את זאת והשגת זאת שכך צריך להיות על כן מעטי את עצמך לפני השמש ולהפיס דעתה הרבה צבאיה וגם צדיקים יקראו על שמך יעקב הקטן דוד הקטן, לפי שהצדיקים יכולים גם כן למעט את עצמם והם בזה הבחינה שיהיו נכנעים וקטנים. ואז באותו הפעם פעלה הלבנה במיעוטה לבל ישונה זאת הדרגה לעולם שישמשו שני דברים בשוה או שני אנשים שיהיו בשוה בממשלה רק אחד צריך להמעיט לפני חבירו. והנה קרח רצה גם כן להיות כהן גדול כמו אהרן ורצה שיהיו שני מלכים בכתר אחד ולא רצה למעט את עצמו, על כן שמש וירח עמדו ועלו לזבול ואמרו אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא וכו', לפי שקרח היה רוצה לבטל ולשנות את תפקידם מה שהם פעלו אז בשעת המיעוט, שהם מורים ומלמדים לבני אדם שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד והוא רצה להשחית עבודתם. לכן אמרו אם אתה עושה דין נצא ואם לאו לא נצא שאם כן לא פעלנו מאומה בהמיעוט. ולהבין למה עלו לזבול דוקא, ולא לשחקים דהוא גם כן למעלה מן הרקיע שבו קבועים המאורות. נראה על פי דאיתא במדרש נשא דף רנ"א שהרשעים סילקו השכינה עד הרקיע ערבות ועמדו האבות והורידו השכינה וכו' עד יעקב הורידה לרקיע ד' שהוא זבול עמד לוי והורידה מזבול לשחקים עמד קהת והורידה משחקים לרקיע עמד עמרם והורידה מרקיע לוילון עמד משה והורידה לארץ. והנה כשיש שלום בין בני ישראל אזי שכינה שרויה ביניהם ובאם יש מחלוקת חלילה ביניהם אזי מסלקים השכינה מעליהם. וזה ידוע מספרי הקודש שחמה ולבנה מרמזים לשמש וירח שלמעלה נמצא שלוי מקור השבט הורידה מזבול עד שהצדיקים שאחריו הורידו השכינה לארץ. וקרח כאשר חלק על הכהונה ורצה לסלק השכינה הקדושה כמו שנאמר אתה וכל עדתך הנועדים על ה', על כן נסתלקו השמש וירח שרומזים לאורות שלמעלה כידוע עד הרקיע זבול ושם עמדו עצמם ששם היה השכינה בתחלה עד בוא לוי והורידה כנ"ל:

וידבר ה' אל משה לאמר הרמו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע ויפלו על פניהם ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו'. ויש לדקדק מה זה הלשון הרומו הוה ליה למימר לשון הבדלו כאמור למעלה בפסוק. ותו קשה מה ויפלו על פניהם מה היה כונתם בנפילה. ונראה לי כי ידוע לכל בני ישראל שהצדיק מגין על הדור. ואפרש קצת להבין הדבר האיך הוא מגין, הענין הוא כך שהצדיק בכל דבר מצוה ובכל עסק של מצוה הן בתורה ובתפלה הוא מקשר עצמו עם כל ישראל, כדתקנו הקדמונים לומר בכל דבר לשם יחוד וכו' בשם כל ישראל, והרבה עמל ויגיעה ועבדות גדול יש להצדיק לקשר עמהם, הגם שנמצאים בעונותינו הרבים ביניהם כמה וכמה בעלי מדות רעות ובעלי עבירות עד שכמעט ממשיכים אותו למטה חלילה וחלילה, אף על פי כן לא זז אותן מחבבן עד שנמשך למטה ממדריגתו הקדושה ומקשר עצמו עמהם כדי שעל ידי כן יוכל להעלות את תפלתם ותורתם ומצותם שיהיה עולה למעלה למעלה להיות כתר ונזר ועטרה כביכול על ראשו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ועל ידי כן נמשך עליהם מלמעלה כל השפעות טובות ורחמים וחסדים טובים פשוטים ומגולים. ואם הצדיקי הדור לא היו מקשרים עצמם עם כל ישראל אז לא היתה תקוה חלילה ללא טובים שבהם שבישראל, כי תורתם ומצותם בעצמם אינם יכולים לעלות למעלה מפני הקטרוג ובפרט שהוא בלא דחילו ורחימו דלא פרחת לעילא כידוע מזוהר הקדוש, וממילא היה נפסק חלילה החיות וההשפעות מלמעלה להיות יורד ומשתלשל עליהם והיו ספו תמו ונכרתים חלילה וחס, ועל ידי הצדיקי הדור שמקשרים עצמם עמהם הם מגינים עליהם כנ"ל:

ונחזור לענינינו ומשם בארה ביאור הפסוק כי וילונו כל עדת בני ישראל וגו' על משה ועל אהרן לאמר אתם המיתם את עם ה' ויהי בהקהל העדה על משה ואהרן וגו' והנה ממילא מובן איך שחטאו חטא שאין למעלה ממנו, כי הצדיק הדור ובפרט משה רבינו ע"ה רועה נאמן שמסר עצמו על ישראל ומגין עליהם וכו' שמקשר עצמו עמהם והוא יגיעה ועמל גדול כו', והם הקהילו עצמם על משה ואהרן לאמר אתם המיתם עם ה', על כן וידבר ה' אל משה לאמר הרומו מתוך העדה פירש שתרימו עצמכם למעלה מהם ולא תקשרו עצמכם עמהם ועל ידי כן ואכלה אותם כרגע שיהיה נפסק מהם חיותם, מאחר שלא יתקשרו עצמם עמהם וכו' מדה כנגד מדה כי כן מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה. והנה משה רבינו ואהרן בשמעם דבר זה הבינו מדברי השי"ת שהדבר תלוי בהם ושהוא פותח להם פתח שידעו שעיקר תלוי בהם, כמו שאומר הכתוב ועתה הניחה לי ודרשו ז"ל שפתח לו פתח, על כן תיכף ומיד אדרבה קשרו עצמם עמהם וירדו יותר למטה וזהו ויפלו על פניהם, פירוש כששמעו משה רבינו ואהרן כהן גדול לא רצו לרומם עצמם מהם אדרבה קשרו עצמם עמהם יותר כידוע מסוד נפילת אפים והיא לקשר עצמו אפילו עם נשמות הרשעים שבגהינום כדי להעלותם, וזהו ויפלו על פניהם בסוד נפילת אפים. ואחר כך ויאמר אל אהרן קח את המחתה עם הקטורת גם כן להגין עליהם עוד ביותר:

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה לבית אב מאת כל נשיאהם לבית אבותם שנים עשר מטות וגו' והנחתם באהל מועד לפני העדות אשר אועד לכם שמה והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשכותי מעלי את תלנות בני ישראל. ויש לדקדק דהוה ליה למימר והיה האיש אשר בחרתי בו, שכבר נבחר אהרן להיות כהן גדול כדכתיב למעלה והיה האיש אשר יבחר בו הוא הקדוש, ומה זה אשר אבחר בו דמשמע לעתיד. ותו קשה מה זה והשכותי מעלי את תלונות בני ישראל, אכתי יהיה קשה למה נבחר אהרן מכל הקדושים שבישראל שיהיה הוא כהן גדול וראש לכל הקדושים, שגם הם קדושים כאמרם מתחלה כי כל העדה כולם קדושים ופירש רש"י כי כל העדה שמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך, קושיתם מהיכא תיתי יהיה אחד נבדל מחבירו יותר ומפני מה פרח מטה שלו. ונראה לי בדרך רמז אשר תרמוז התורה הקדושה שהוא נצחית מוסר השכל שלא יתמהו זרע ישראל שבכל דור ודור אשר בוחר השי"ת איש אחד מכל ישראל הגם שיש כמה וכמה בישראל קדושים וטהורים גדולים וחכמים ונבונים כמוהו ואפשר ביותר ממנו, אלא הכלל הוא כך שידוע שהקב"ה אמר אני אשכון את דכא ושפל רוח ומי שהוא שפל רוח ביותר עליו יוכל השכינה הקדושה לשרות עליו, והר סיני יוכיח וכמאמרם ז"ל כל המשפיל את עצמו הקב"ה מגביהו, שהעיקר הוא שפלות רוח שיהיה כאין בעיני עצמו ויהיה מחפש בכל עת ועונה ושעה ורגע האיך לעבוד את השי"ת כדכתיב בקשו פניו תמיד, וכל מי שבא יותר בשער האין הוא יכול להיות יותר מרכבה להשכינה הקדושה והוא היותר גדול בדורו ונעשה ראש הדור. ונחזור לענינינו שבני ישראל היו מתרעמים לאמר אתם המיתם עם ה' להיות שמאתים וחמשים איש היו כלם ראשי סנהדראות קדושי עליונים, ולפי מה דאיתא במפרשים היה נחשון בן עמינדב גם כן בתוכם שהיה קדוש עליון כמפורסם, והיה תמיה גדולה להם למה נבחר אהרן קדוש ה' יותר מכלם להקריב קרבנות. על כן צוה להם השי"ת כך שיש להם עוד זמן כי כל מי שיטה את לבו לשבור אותו לאלף שברים ויהיה יותר אין ושפל אזי יהיה נבחר הוא להיות ראש וכהן גדול, רצה לומר שיהיה ראש הדור לקשר כל הדור בהשי"ת שהוא יהיה מרכבה להשכינה הקדושה:

ומשם בארה הוא הביאור בדרך הרמז וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה לבית אב וגו', פירוש מי שהוא מטה את עצמו יותר למטה. וזה מטה מטה מאת כל נשיאיהם לבית אבותם, היינו מגדוליהם שהם הגדולים בחכמה ובמדות טובות כי מי שיהיה יותר מטה מטה, שיהיה מטה את עצמו יותר להיות כאין, זה האיש אשר אבחר בו, פירוש עד עתה יש להם זמן כל מי שיהיה יותר שפל רוח ומטה עד לאין זה יהיה לראש הדור. על כן כתיב כל איש אשר אבחר בו לרמוז גם לדורות אשר אבחר בו מטהו יפרח, כל מי שיהיה בדור יותר שפל רוח ומבקש הקב"ה והוא בא לשער האין באמת לאמתו, יוכל הוא להיות מרכבה להשכינה הקדושה והוא באמת ראש הדור. ושפיר מובן והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח כי הוא יפרח כחבצלת השרון וצדיק כתמר יפרח (ותיבת מטהו קאי אדלעיל אשר אבחר בו מטהו רצה לומר שאבחר בשפלות רוחו) ולא פרח רק מטה אהרן כי הוא היה היותר נכנע גם עתה על כן בחר בו ה':

עוד על פסוק הנ"ל, דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה לבית אב וגו' ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי וגו' והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח וגו' ויהי ממחרת וגו' והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים. לכאורה הוא תמוה מה זה שכתוב והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח, הלא הכל גלוי וידוע לפני כסא כבודו, היה לו לומר ומטה אהרן יפרח. ועוד תמיה למה אמר יפרח והא באמת גם יגמול שקדים. ועוד יש לדקדק בפסוק ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים שהוא אך למותר הוה ליה למימר ויוצא פרח ויגמול שקדים. וביותר קשה על תיבת ציץ שהיה די באמרו ויוצא פרח ויצץ ויגמול שקדים. ועוד יש לדקדק למה שקדים דוקא, ובזה כבר צווחו קמאי ובתראי. ונראה לי דהנה השי"ת ברא את עולמו ועיקר תכלית הבריאה היה להוציא רפ"ח ניצוצין קדושים שנפלו בסוד ורוח אלקים מרחפ"ת על פני המים ולהעלותן. והנה צדיקים גמורים מתקנים הכל בשרשם ואינם יכולים להעלות הניצוצות רק הבעל תשובה יכול להעלות הניצוצות הקדושים. וזה פירוש במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. והנה נשמת העולמות הם שם הוי"ה ב"ה ושם אדנ"י הוא לבוש, והשם אהי"ה הוא המקיף. ואורות המקיפין הם מבהיקין ובהירים יותר מאורות הפנימים, כי שם אהי"ה הוא מורה על תשובה מלשון עתיד שהבעל תשובה צריך לומר תמיד אהיה עובד ה' באמת עדיין לא השגתי שום מציאות אלהות רק שאני מקבל עלי מהיום שאהיה עובד ה', ותשובה הוא מעלמא דאתכסיא שמ"ט שערי תשובה נמשכים ממ"ט שערי בינה וזהו בעלמא דאתכסיא. והנה הצדיק הדור שזיכהו השי"ת להתגדל כבודו הוא מחמת שהיה דבוק תמיד בתשובה עילאה. ועל פי זה נבא לביאור הכתובים הנ"ל שהקב"ה צוה למשה קח מאתם מט"ה מט"ה לבית אב, רצה לומר הם רוצים להיות כהנים גדולים, דבר זה אי אפשר רק מי שהוא דבוק במ"ט שערי תשובה, ולזה קח מאתם מט"ה רצה לומר מ"ט שערי תשובה וה"א רומזת לה"א עילאה. ומחמת שדבר זה תלוי בתשובה, הבחירה הוא ביד האדם כמאמר הכל בידי שמים וכו', לזה כתיב והיה האיש אשר אבחר בו, כלומר מי האיש שאחפוץ בו מטהו יפרח רצה לומר שמ"ט שערי תשובה שלו יפר"ח יוכל להוציא רפ"ח ניצוצין קדושים. ולא אמר ומטה אהרן יפר"ח, כי הבחירה ביד האדם היא ויכול להיות שאחד מהם יהיה דבוק יותר בשערי תשובה. ובאמת אהרן היה דבוק יותר במ"ט שערי תשובה, וזה שכתוב והנה פר"ח מט"ה אהרן ויוצא פר"ח, רצה לומר שעל ידי שאהרן הכהן היה דבוק במ"ט שערי תשובה הוציא רפ"ח ניצוצין, ועל ידי זה ויצץ ציץ לשון מראה שהיה מאיר ומבהיק ציץ נזר הקודש על אהרן שנשאר בכהונה גדולה. ויגמול שקדים, שקדים עולה בגימטריא תנ"ד ועם הכולל הוא בגימטריא תנ"ה מספר שם אהי"ה במלואיו קס"א קנ"א קמ"ג, רצה לומר ויגמול שקדים שנתעלה אהרן על ידי ויגמול שקדים שהיה דבוק תמיד במ"ט שערי תשובה שמרמז על אהי"ה וזה היה אור מאיר כנ"ל:

ויאמר ה' אל אהרן אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהנתכם וגו'. ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהנתכם וגו'. הענין הוא על פי מה דאיתא במסכת הוריות פרק שלישי תנו רבנן כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו כמין שני טיפין מרגליות היו תלויות על זקנו של אהרן אמר רב פפא כשהוא מספר וכו' והיה משה דואג וכו' ועדיין היה אהרן דואג שמא נהניתי בשמן המשחה יצתה בת קול מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד וגו', עד כאן. ושמעתי פירוש הדברים מכבוד אדוני מורי ורבי רבן של כל בני הגולה בוצינא קדישא מו"ה אלימלך זצוק"ל, כי הנה מדרך הצדיקים ההולכים בדרך האמת בעבודתו ית"ש להיותם תמיד בדאגה ולחשוד את עצמם פן ואולי נהנו מהעולם הזה, הגם שעושים כל דבר ודבר לשם שמים אף על פי כן חושב על עצמו וחש שעושה הכל בשביל הנאת גופו לבקש גדולה לעצמו וכדומה. ולזאת הנה גם אהרן הכהן מורא עלה על ראשו פן נהנה ממה שנמשח לכהן גדול איזה הנאה גופניות לכבוד ולתפארת שלא לשם שמים. וזהו אמרם ז"ל שהיה דואג שמא נהניתי בשמן המשחה כלומר שמא נהנה ממה שהגיע לו הגדולה והשררה הזאת על ידי שנמשח בשמן המשחה ויצתה בת קול וכו'. והנה הגם שלפעמים הצדיק משער בנפשו כי כל מה שעשה היה הכל בלתי לה' לבדו ולא לשום הנאת עצמו, אף על פי כן לא יבא מזה לידי התנשאות וזאת ישיב אל לבו כי כל עבודתו עבודת הקודש באמת הוא מתנה מאתו ית"ש אשר זיכהו בהמעשים הטובים האלה ולא על ידי הזדככותו. וזהו מאמר הכתובים המובאים לפנינו ויאמר ה' אל אהרן וגו' אתה ובניך אתך תשאו את עון כהונתכם, פירוש שתמיד תדאגו אולי אתם מקצרים בעבודת הכהונה דהיינו שאתם עושים לכבוד עצמיכם ולהנאתכם וכדומה. והנה הגם שתדעו בבירור גמור כי כל כונתכם רצויה היא לשמו יתברך ויתעלה בהזדככות גדול אף על פי כן לא תרימו ראש, ויאמר לזה אשר עבודת מתנה אתן את כהונתכם פירוש שהוא במתנה מן השמים והוא נקרא בספרים הקדושים מיין דכורין ולא מחמת סיבת מעשיכם שהוא מיין נוקבין, ועל ידי זה לא תבואו לידי שום התרוממות והתנשאות כלל וכלל:

ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרוכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם וגו' וכתיב כל תרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה' נתתי לך ולבניך ולבנותיך אתך וגו' ברית מלח עולם הוא לפני ה' וגו'. נראה לי הכלל בזה שהבורא ית"ש הוא נותן מתנת חנם לבריות ואין אחד בא בשכרו, אפילו צדיקים גמורים אין להם לתלות במעשיהם הטובים רק כל מה שמגיע לאדם טובה הוא מתנת חנם מחמת שהבורא ית"ש רצונו להיטיב לברואיו. ולא זו בלבד שבתענוגי העולם הזה הוא כך כי אפילו הצדיק הדור העובד ה' ומשיג אלקותו ית"ש צריך לידע שגם זה הוא מתנת חנם שחננו הקב"ה חכמה דעה בינה והשכל. ומצינו כשהבדיל השי"ת בין מים העליונים למים התחתונים התחילו מים התחתונים בוכין ואמרו למה נגרע והיו רוצין שיהיו הם למעלה והבטיח להם הקב"ה שבשכר זאת לא ישבית ברית מלח עולם, לפי שרצונם היה שיהיו מעל לרקיע, אף על פי שרצון זה אינו דרך הישר כי אין להרהר אחר מדותיו ורצונו ית"ש היה שיהיו למטה, אף על פי כן נתן להם הקב"ה מתנה זו שלא ישבית ברית מלח עולם, וזה היה מתנת חנם כי אין שום בריה בעולם שיקבל שכרו. והנה אהרן הכהן הגם שהיה צדיק גמור אף על פי כן לא היה יכול להחזיק טובה לעצמו וגם השגות הקדושה לא היה מצדו רק מה' היתה זאת:

וזה פירוש הפסוק הנ"ל ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם וגו' עבודת מתנה אתן את כהונתכם שזה הכל במתנות חנם ולא שמעשיכם גרמו לכם שאתן לכם כ"ד מתנות כהונה, ולא זו בלבד אלא אפילו כל תרומות הקדשים אשר ירימו לה' דהיינו אפילו כל מה שבני ישראל מנשאים ומרוממים לה' בקדושה דבר זה גם כן נתתי לך, הוא גם כן מתנה ברית מלח עולם הוא כמו שברית מלח אף על פי שמים התחתונים שאלו שלא כהוגן שהרהרו אחרי מדותיו רק מחמת שכונתם היה לטובה ובשכר זה הבטיחם הקב"ה שלא ישבית ברית מלח עולם, ולזה הוא מתנת חנם, אף אתם אל תחזיקו טובה לעצמכם ותדעו שמאת ה' היתה זאת מחמת שרצה להיטיב לברואיו כנ"ל:

ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד והם ישאו עונם חקת עולם לדרותיכם וגו' ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב. והנה יש לדקדק בפסוקים אלו מאי ועבד הלוי הוא. וכבר הובא בזוהר הקדוש כמה וכמה פירושים על זה, ואענה גם אני את חלקי. ותו מאי והם ישאו עונם. ועוד יש לדקדק בפסוק ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב שאין לו פירוש לכאורה לפירוש רש"י ז"ל, דהוה ליה למימר סתמא ונחשב לכם תרומתכם כתרומה גדולה, מאי כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב. ונראה דאיתא במסכת ראש השנה חד אמר כובש וחד אמר נושא. ונראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהנה ידוע דהעיקר באדם רק המחשבה והכונה רחמנא לבא בעי. והנה מדרך האיש הישראלי ההולך בדרך אמת לעשות הכנה קודם כל דבר שרוצה לעשות הן לתפלה עושה מקודם הכנה מכמה ענינים כל אחד לפום מה דמשער בשיעורין דיליה לפי שכלו ומוחו שעושה מצות ומעשים טובים מקודם ומהרהר בתשובה או לומד תורה קודם וכדומה שאר הכנות. והנה אם אחר כך עומד ומתפלל ויוכל להתפלל לפי שכלו בדחילו ורחימו אזי בודאי מה טוב ומה נעים ואשריו שהיה המחשבה טובה והמעשה גם כן טוב, והגם שבעמדו להתפלל אחר כך אינו יכול להתפלל אף על פי כן הכל הולך אחר ראשית המחשבה. וכן להיפוך חלילה לעבירה הכל הולך אחר המחשבה ואם הוא בלא מחשבה הוי ליה שוגג בעלמא. ולכך כשהאדם מהרהר בתשובה אזי השי"ת נוטל המחשבה של העבירה ונשאר מעשה בעלמא בלא מחשבה והוי ליה שוגג בעלמא ומוחל לו. וזה הוא מאן דאמר כובש פירש רש"י שמכביד הזכיות למטה דהיינו שמצרף המחשבה של המצוה וההכנה להמצוה או לתפלה למעשה המצוה בעצמה ואזי מכביד הכף של הזכיות. ומאן דאמר נושא דהיינו שהש"י מחשב ומצרף המחשבות וההכנות טובות והרהורי תשובה נגד מחשבות של העבירות ונוטל המחשבות של העבירות ומשליכם ונשאר שוגג בעלמא ובזה נעשים קלים הכף מאזנים של העבירות ובזה נושא עון. והנה איתא בספר ברית מנוחה שבשעה שהיו מביאים קרבן לבית המקדש היה מסתכל הכהן העובד בבעל קרבן והבין מחשבתו ואם הבין שאינו עושה תשובה כראוי עדיין אזי רמז הכהן העובד ללוים שיזמרו ניגון לעורר בעל הקרבן שיהרהר בתשובה ואזי הלוים בשירם ובזמרם הביאו לבעל הקרבן שיהרהר בתשובה, לפי שהם בשירם ובזמרם היו ממשיכים מי"ג תיקוני דיקנא עילאה ממזל העליון שהוא מזלא עילאה שהוא שלשה הויות של י"ג מדות והם י"ב תיבות ועם המקור הוא י"ג מכילין דרחמים, והיו ממשיכים לעולם הבינה שהוא עולם התשובה ומשם נמשך תשובה לבעל הקרבן ומהרהר בתשובה. וממשיכין י"ג תיקוני דיקנא עילאה ממזלא עילאה וממקור העליון שהוא נקרא אריך אנפין והיו ממשיכין המוחין עילאין שהם שמות הויות והמילויין דהיינו ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן כידוע, ועל ידי זה היה נמחל לבעל הקרבן ונעשה נושא שנוטלין ומבטלין המחשבות של העבירות, ועל השוגג לבד שהוא מעשה בלי מחשבה היה מכפר הקרבן של הבהמה, בהמה נגד מעשה בהמיות שהוא מעשה בלי מחשבה לפי שנושא עון כנ"ל על ידי י"ג מכילין דרחמים שנמשך על ידיהם, ואחד מהמדות הנ"ל הוא נושא עון כידוע. ומשם בארה הפסוקים שלפנינו ועבד הלוי הו"א, והוא גימטריא י"ב ועם התיבה הוא גימטריא י"ג שהוא י"ג תיקוני דיקנא, שעל ידי עבדות הלוי נמשך ממקור אריך אנפין שנקרא הו"א כדברי הזוהר הקדוש ומשם נמשך לי"ג תיקוני דיקנא עילאה. וזה ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד והם ישאו עונם, שעל ידי עבודתם ישאו עונם שיהא נושא עון כנ"ל. חקת עולם לדורותיכם ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב. וקאמר עוד הפסוק ונחשב לכם תרומתכם, פירוש הרמה שלכם שאתם מרימים הכנסת ישראל שהוא מלכות שמים שתרימו אותה על ידי מה שאתם ממשיכין מי"ג תיקוני דיקנא ממזלא עילאה ההויות עם המילויים שהם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן להמתיק אותה שתהיה כולה רחמים גמורים. וזה כדג"ן מן הגרן, גר"ן כתיב חסר וא"ו, פירוש אם תיטול תיבת דגן מן גר"ן אז נשאר ר' פחות ד'. וכמלא"ה מן היק"ב, פירוש אם תיטול אותיות מלא"ה מן יק"ב אזי נשאר מן יק"ב ל"ו. תצרף ל"ו מן יק"ב עם ר' פחות ד' מן תיבת גר"ן שנשאר מן גר"ן כנ"ל, אזי עולה ביחד רל"ב במכוון כמספר ד' הויות והמלויים שהם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. ובזה ונחשב לכם תרומתכם שתגביהו את כנסת ישראל להמתיקה להמשיך לה לבנינה מלובן עילאה מי"ג תיקוני דיקנא שיהיה כולו רחמים גמורים וחסדים גדולים על כנסת ישראל אמן:

ספר מאור ושמש - פרשת חקת

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול. פירש רש"י ז"ל לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה גזירה היא מלפני וכו'. ויש לדקדק למה כתב זאת חקת התורה הוה ליה למימר זה חק התורה כדכתיב זה הדבר. ועוד יש לדקדק מה לאמר לאמר שני פעמים. אכן נראה לי דאיתא כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה הדבר, ולהבין החילוק. דהנה על תורת משה אסור להוסיף אפילו אות אחת דכתיב אלה הדברים שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, וכל הנבואות שנתנבאו הנביאים דבריהם רמוזים בתורה וכמו שאמרו חז"ל במסכת תענית מי איכא מידי דכתיבי בכתובים דלא רמיזי באורייתא, ופירש רש"י שהחומש הוא יסוד נביאים וכתובים ובכלן יש סמך למצוא מן התורה. לזה אמרו כה שהוא כמו פירוש על התורה שדבר האמור בתורת משה זה נרמז בתוכו וכה פירושו, אבל תורת משה היא עצמה תורה וכל המצות שבה אמרם הקב"ה בפירוש לכן נתנבא בזה רצה לומר זה הדבר בעצמו צוה השי"ת בהדיא, על כן נקרא תורה שבכתב זה. ותורה שבעל פה היא מה שהתנאים ואמוראים נתנו טעם למצות ועיקר הדינים שבתורה שבעל פה רמוזים בתורה שבכתב ואמרם משה רבינו מפי השי"ת. ולכן נקראת תורה שבעל פה זאת, שהיא בחינת נבואה שמקבלת עיקר דברים מתורת משה. והנה תורה שבכתב מותר ללמדם לאומות העולם כמו שמצינו שמשה רבינו כתבה באר היטב דהיינו בשבעים לשון, אבל תורה שבעל פה שהם טעמי התורה והמצות אסור ללמדם לגוי דכתיב לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. ואין טעם לזה למה אסור ללמדם טעמי התורה רק גזירת הכתוב היא. וזה פירוש הפסוק זאת חקת התורה דקאי אהתורה שבעל פה שנקראת זאת. לזה פירש רש"י ז"ל לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה ולמה אסור לגלות תורה שבעל פה, לפיכך כתב בה חוקה שדבר זה היא גזירת המלך. אשר צוה ה' לאמר פירוש על התורה שבעל פה צוה ה' לאמר, פירוש כי על תורה שבעל פה מותר לחדש חידושין ומצוה לחדש כל הימים שאנו עוסקים בה אפילו אם יחיה איש אלף שנים אין די באר פירושה של תורה כי ארוכה מארץ מדה אבל תורה שבכתב אסור לחדש דבר מעתה. וזהו לאמר כלומר זאת חקת התורה שקאי על התורה שבעל פה שנקראת זאת אשר צוה ה' לאמר חידושין שמותר לחדש בה מה שאין כן בתורה שבכתב כנ"ל:

או יאמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר וגו' ויקחו אליך פרה וגו'. איתא במדרש רבה אמר ר' יוסי ברבי חנינא רמז שכל הפרות בטילות ושלך קיימת וכו'. לבאר הענין ובו יבואר גם כן תיבת לאמר, דאיתא בגמרא על פסוק כנחלים נטיו וגו' כאהלים נטע מה ענין אהלים אצל נחלים אלא לומר לך מה נחלים מביאין את האדם מידי טומאה לידי טהרה אף אהלים מביאין את האדם לידי טהרה עד כאן. והנה הפרה שצוה הקב"ה ליקח הוא רק לטהר את האדם מטומאתו וזה היה בזמן המקדש אבל עתה בעונותינו הרבים שחרב בית המקדש אין לנו טהרה אלא כשאנו לומדים ועוסקים בתורת פרה ובמצותיה על ידי זה אנו נטהרין. וזה פירוש הפסוק זאת חקת דהיינו מצות פרה שהיא חקה והיא כדי לטהר התורה אשר צוה ה' לאמר רצה לומר שתאמרו ותעסקו בתורת ה' הוא גם כן מטהר. וזה שקאמר המדרש הנ"ל ויקחו אליך רמז שכל הפרות בטילות ושלך קיימת, רצה לומר שאפילו בזמן הזה שאין לנו פרה שלך קיימת פירוש שלך היינו התורה שנקרא על שמך כמו שאמר הכתוב תורת משה עבדי ועל ידי תורתך שיתעסקו יוטהרו כנ"ל:

או יאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר. לכאורה מלת לאמר השני הוא מיותר כנ"ל. גם פירוש רש"י ז"ל צריך ביאור שכתב לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה. ובמדרש איתא חקה חקקתי גזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה. ולכאורה הלשון כפול הן בהשאלה שמונין את ישראל מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, והיה די באומרו מה המצוה הזאת. וגם מה שאמר המדרש חקה חקקתי גזירה גזרתי הוא גם כן כפל והיה די באמרו גזירה גזרתי ואין לך רשות וכו'. והנראה בזה הוא על פי פסוק אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, דהנה הקב"ה ברא עולמות רוחניות ומלת רוחני מורה על דבר שהוא למעלה מן השכל ואין השכל יכול להלמו והוא עולם המחשבה, אך שרצונו ית"ש היה שיכירו וידעו נבראיו ממציאות אלהותו יתברך נשתלשלו העולמות מיניה וביה עד שנברא עולם הגשמי. ומי שמכשיר מעשיו לאביו שבשמים יש לאל ידו להעלות העולמות וליחדן עד אין סוף ברוך הוא, ומי שאינו מכשיר מעשיו כראוי נשאר שקוע ח"ו בעלמא דפרודא. והנה כל העולמות כולם קיומם הוא על ידי התורה הקדושה שהיא חיות של כל העולמות. וידוע שיש תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ויש פנימיות התורה ותורה נגלית, וכנגדן יש באדם נפש רוח נשמה ונשמה לנשמה, ובכמה מקומות בארתי איך יתנהג האדם ויזכה לפנימיות התורה, ומי שזוכה אל פנימיות התורה יוכל להעלות העולמות וליחדן עד אין סוף ברוך הוא. והנה עולם הגלגלים הן מתנהגים על ידי משפטי כוכבים ומזלות והן נקראים חקות שמים וארץ, מפני שחק ניתן מאתו ית"ש שכל אחד יתנהג כפי חקו הקצוב לו דהיינו השמש יתחיל לזרוח במזרח תמיד ולשקוע במערב וכן הלבנה והכוכבים מהלכים תמיד כפי חקם וכן כל צבא השמים. וחיותו וקיומו של עולם הגלגלים הוא על ידי התורה הנגלית שאף היא נקראת חקה שחק נתן זאת תעשה וזאת לא תעשה דבר זה מותר ודבר זה אסור. וזהו אם לא בריתי יומם ולילה, רצה לומר אם לא שישראל שומרים התורה הנגלית שמקיימים המצות עשה כהלכתו ונזהרים ממצות לא תעשה, חקות שמים וארץ לא שמתי רצה לומר לא נתקיימו משפטי כוכבים ומזלות שנקראים חקות שמים וארץ מפני שקיומם הוא על ידי התורה הנגלית שנקראת חקה. והנה חקות שמים וארץ מתנהגים כפי טבעם וחקם הניתן להם מאת המקום ב"ה ולא ישנו את תפקידם, אך הצדיק אשר זכה לפנימיות התורה הוא דבוק באין סוף ב"ה והוא למעלה מכל העולמות יוכל לשדד המערכת, אף שלפי המזל אינו עולה כהוגן יוכל הוא לבטל זאת ולהפך הדבר מרעה לטובה באם שיש צורך בדבר שיתקדש שם שמים על ידו, כי נשמת הצדיק היא למעלה מהם שהוא דבוק באין סוף ב"ה. וזהו הקב"ה גוזר והצדיק מבטלה צדיק גוזר והקב"ה מקיימה. ובאמת בשכל האנושי אין להבין זאת שהצדיק יוכל לבטל גזירות המקום ב"ה רק שרצונו יתברך גזר כן שהצדיק הדבוק בו ית"ש יהיה לו כח וממשלה לבטל גזירות רעות ולגזור גזירות טובות. כמו שאין להבין טהרת אדם טמא שצריך להיות דוקא על ידי כהן אם הכהן אומר טהור הוא טהור ואם אומר טמא הוא טמא, אף שהכהן הוא עם הארץ ואין יודע דיני נגעי בני אדם וטומאתן והוא צריך לשאול לתלמיד חכם מה יאמר טמא או טהור והתלמיד חכם מבין הדבר על בוריו, אף על פי כן אינו מועיל אמירת התלמיד חכם רק דייקא הכהן צריך לומר טהור אתה או להיפך, ודבר זה אין השכל יכול להלמו אלא חקה הוא מאתו יתברך שאמירת טהור או להיפך צריך דוקא להיות על ידי הכהן. כמו כן גזר הקב"ה שהצדיק ימשול בגזירתו לבטלה מרעה לטובה:

וזהו ביאור הכתוב וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה פירוש על ידי התורה נגלית מתקיימים חקות שמים וארץ כנ"ל, ותיבת זאת מורה על התורה נגלית כמו שמראה באצבע זאת היא. ורצה לומר מה שמתנהגים חקות השמים וארץ כפי טבעם וחקם ולא מתבטלים מפני שיש להם חיות על ידי התורה נגלית שישראל מקיימים, אבל אשר צוה ה', רצה לומר אבל הצדיק אשר זכה לפנימיות התורה הוא דבוק באין סוף ב"ה והוא למעלה מכל העולמות זהו אשר צוה, צוה הוא מלשון צותא, דהיינו שהוא תמיד בדביקות ה' היינו שם הוי"ה ב"ה שהוא נשמת ופנימיות התורה, הוא בבחינת לאמר רצה לומר שיש לו כח וממשלה לומר דבר ולבטל גזירת המקום ב"ה מרעה לטובה ולשדד המערכת העולה כפי המזל. וזהו שפירש רש"י ז"ל לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, ורצה לומר תרי תמיהי מידכר דכירי כאן. א', מה המצוה הזאת, מה זאת ענין דביקות הצדיק האיך יכול הוא להיות דבוק באין סוף ב"ה אשר הוא למעלה מכל העולמות, שזאת לא יבינו בשכלם ולשער אשר הצדיק יוכל להיות דבוק בהשי"ת. וגם מה זאת אשר צוה ה' שטהרת אדם יהיה דוקא על ידי כהן אף שהוא עם הארץ ואינו יודע מה שהוא אומר. ב', מה טעם יש בה שעל ידי אמירת הצדיק נתבטלה הגזירה. לזאת הביא המדרש הלשון כפול חוקה חקקתי גזירה גזרתי רצה לומר אני חקקתי החקה שטהרת אדם תהיה דוקא על ידי כהן אף שהוא עם הארץ, וגם חקה חקקתי, חקה הוא נגלות התורה כנ"ל, חקקתי הוא לשון מחשבה, שהצדיק אשר הוא דבוק בעולם המחשבה גזרה גזרתי שהצדיק ימשול בגזירתי לבטל גזירות רעות כפי רצונו ולגזור גזירות טובות ישועות ונחמות על ישראל ואני אקיים אותן, ואתה אין לך רשות להרהר אחריה כי לפי שכלך בלתי אפשר שתבין זאת על כן הוא לפניך חקה בלא טעם אבל לפני הצדיק הנ"ל אשר יוכל לשדד המערכת אינה חוקה שכך צריך להיות שכן עלה ברצונו הפשוט:

או יאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה וגו'. והנה ראוי להבין כפל מלת לאמר כנ"ל. גם מה לשון חקת. ואם כונתו על הפרה שמטהרת טמאים ומטמאת טהורים, היה ראוי לומר זאת חקת הפרה. והנראה לרמוז בזה כי הנה השי"ת ב"ה ברא תבל ומלואה להיטיב לברואיו, וברא להם כל צרכם הן במזון והן ברפואות שאם צריכים רפואה נבראו עבור זה עשבים טובים למיניהם, וגם יצר מלאכים הממונים לרפאות בני אדם באם צריכים לכך ח"ו, גם כל יתר צרכיו נבראו עבורו לטובתו. ואולם אם אדם הולך בדרך התורה אזי הטבע משועבד לתורה כדכתיב אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם וגו', ואם אדם מקלקל דרכיו חלילה ונוטה מדרך הטובה ללכת בשרירות לבו הרע ועצת יצרו, אז תקנתו שיעשה תשובה שלימה ויעזוב דרכו הרע. ואמרו חז"ל בבבא בתרא דרש ר' פנחס בר חמא מי שיש לו צער או חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש רחמים עליו כו', וכונתם כי העיקר תולה ביד הצדיק לתקן כל הדברים שקלקל בהעוותו מדרך הישר ואז התגבר הרע חלילה והוא תחת הטבע וצריך לרפואה או שאר הצטרכות אז החכם ישיבנו לדרך הטובה ושב ורפא לו, גם החכם יבקש עליו רחמים. גם אמרו חז"ל מרגלית טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו ע"ה שכל החולה הרואה אותה מיד מתרפא, ופירש הכותב ז"ל שכונתם באמרם בצוארו של אברהם אבינו דהיינו בדיבורו ובגרונו, שגזר אומר על זה שיתרפא והועילה תפלתו ודיבורו כמאמר הכתוב ותגזר אומר ויקם לך. וזהו שכל החולה שהיה רואה אותו מיד מתרפא, ביאור הדבר שאם אדם רואה את הצדיק האמיתי ומסתכל בצורתו הקדושה והוא מתפלל עליו מיד מתרפא. וכן כל שאר צרכי בני אדם בני חיי ומזוני כולם תלוין בתפילת הצדיק כמאמר חז"ל הקב"ה גוזר והצדיק מבטל. ואמרו גם כן בגמרא גבי נגעים כנגע נראה לי בבית, אפילו הוא חכם ויודע שהוא נגע לא יאמר נגע נראה לי אלא כנגע, והטעם שטומאת נגעים וטהרתו היא תלויה ביד כהן שכל זמן שהכהן לא טימא את הנגע עדיין בטהרתו עומד שכן הוא גזירת הכתוב. והנה ידוע שהצדיק העובד השי"ת ומתפלל בקדושה ובטהרה ובהזדככות גדול הוא מכונה בשם כהן והוא הכהן האמיתי והכל תלויה בידו לרפאות את הנגעים וכל מיני חלאים בדיבורו, והטעם נראה על פי מה ששמעתי מרופא מומחה שאמר לי שהוא מבין מעמקי חכמת הרפואות שכל מיני חלאים רחמנא ליצלן מתהוים על ידי קלקול אוירים ורוחות רעים, והוא שכאשר יעות אדם דרכו להטות מהדרך הישר אז סר השמירה מעליו והרוחות לא טובים רוצים לדבק בהאדם הזה ולקלקל את טבעו ועל ידי זה יוכל לבא לידי חולאים רעים רחמנא ליצלן. וכן במניעת הפרנסה הוא גם כן על ידי המשוטטים באוירים הרוצים להדבק בהאדם ולהביאו ליד עניות, כמו שאמרו בש"ס פרק ערבי פסחים שרא דעניותא נבל שמיה וכו' ושורה במקום מיאוס, והם מונעים ממנו פרנסתו שלא יצליח בעסקיו ומונעים את הקונים ממנו או את המוכרים לו, וכשהצדיק מתפלל עבורו אז מוכרחים הרוחות רעות לילך ממנו וחונה מלאך ה' סביבו ובכל אשר יפנה יצליח כמו שמצינו בספר חסידים עיין שם. והכל תלויה באמירת הצדיק הגם שנגזרה הגזירה בעולמות העליונים יש כח ביד הצדיק לבטל הגזירה, וכל המלאכים והממונים אין להם רשות לעשות מה שנצטוו עליהם לעשות מהגזרה אחרי שהצדיק ביטל הגזרה מכל וכל על ידי דיבורו הקדוש, לפי שדרכו והלוכו בקודש בעסק התורה שהיא למעלה מכל העולמות ששם אין שום גזירה, וכשהצדיק מדבק את עצמו באין סוף ב"ה אזי ממשיך רחמים גדולים על כנסת ישראל ממקורות העליונים. וזהו ביאור הפסוק זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר פירוש זאת החוקה היא על פי התורה. ומהו החוקה, אשר צוה ה' לאמר, ביאורו כי כן צוה ה' שיהיה כח להצדיק לבטל כל הגזירות על ידי אמירתו ודיבורו וכל זה הוא על פי התורה שדבוק בה ועל ידי כן מתדבק באין סוף ב"ה וממשיך רחמים על כנסת ישראל ממקור העליון ואין רשות לשום מלאך וממונה להרהר אחריו כי חקה חקקתי גזירה גזרתי וכו' והבן:

או יאמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר וגו'. והוא כי ענין פרה אדומה היא חוקה בלי טעם שמטהרת את הטמאים ומטמאת טהורים כמאמר חז"ל בגמרא ובמדרשים ואין באפשרי לחקור סוד טעמה כלל והיא חוקה יותר מכל המצות שבתורה. אמנם באמת הנה שנינו בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן שכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, לזאת הנה גם כן מצות פרה אדומה יצא מהכלל שאר מצות ללמד שהוא חקה בלי טעם ולא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. שגם כל המצות המה חוקים בלי טעם, אף על פי שאפשר לומר בהם טעם אף על פי כן אי אפשר להבין פלאי סודותיה וטעמיה, וכמו שייסד הפייטן בפיוט פרשת פרה אין לחקור סוד חידותיך המפורשות סתומות והגלויות עלומות המבוארות חתומות וכו'. ומצאנו מופת חותך על זה שלמה המלך ע"ה שאמר אתי אל ואוכל לפי שנתפרשה טעמי המצות של המלך שלא ירבה לו סוסים שלא ישיב העם מצרימה ולא ירבה לו נשים פן יסורו את לבבו. והנה שלמה המלך ע"ה בודאי שמר לנפשו מאד בהרבות לו סוס שלא ישיב את העם מצרימה וכן בהרבות לו נשים שלא יסורו לבבו, אף על פי כן נכשל מפני שאין להבין פלאי טעמי המצות הגם כי נראים גלוים. וזהו ביאור הכתוב זאת חוקת התורה וגו', פירוש שידוע דתיבת זאת הוא מורה על דבר הנגלה ונראה שמורה עליו באצבע לומר זאת הוא כנ"ל, ובאת רוח הקודש לומר שהגם כי דברים נגלים המה אף על פי כן המה צפונים ונקראו חקה כבלי טעם. וזהו אשר צוה ה' לאמר וגו' פירוש כי כן צוה ה' לאמר לישראל על כל המצות אף גם על הגלוים ידעו עם בני ישראל שהמה גזירות וחוקות בלי טעם וחקר כלל וכלל:

או יאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר. הנה תיבת לאמר השני הוא מיותר כי כבר כתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. תו יש להבין התרגום אונקלוס שפירש על זאת חקת התורא דא גזירת אורייתא. ונראה דהנה איתא במדרש בתורתו של ר' מאיר היה כתיב כתנות אור באל"ף, לפי שאלו לא חטא אדם הראשון בעץ הדעת לא היה טומאה וטהרה כשר ופסול אסור ומותר כידוע מספרי הקודש, רק אחר החטא נתגשם הוא וגם התורה נתלבשה בגשמיות ויש טומאה וטהרה כשר ופסול אסור ומותר. והנה איתא בזוהר הקדוש על פסוק כה תאמר לבית יעקב ודרשו חז"ל אלו נשים ואחר כך ותגיד לבני ישראל אלו האנשים, מה הקדים הנשים אצל מתן תורה, לפי שגבי אדם הראשון לא היה הדיבור להאשה רק לאדם שיאמר לחוה כדכתיב ויצו ה' אל האדם לאמר וגו' עיין שם לפיכך הסיתה אותו לאכול מעץ הדעת מחמת קנאה על שלא בא הדיבור לצוות לה, על כן אצל מתן תורה צוה הקב"ה לאמר מתחלה לנשים ואחר כך לאנשים עיין שם. היוצא לנו מדברי הזוהר הקדוש שעל מלת לאמר הנאמר גבי אדם הראשון ויצו על האדם לאמר זה האשה, בא אחר כך שנתגשם האדם ונתלבשה התורה הקדושה בטומאה וטהרה כנ"ל. וזהו זאת חקת התורה וידוע זאת הוא לשון נוקבא ופירש התרגום שפיר דא גזירת אורייתא דהיינו טומאה וטהרה כשר ופסול אסור ומותר זה בא מכח אשר צוה ה' לאמר דהיינו גבי אדם הראשון שצוה ה' לאמר דהיינו לאשה כנ"ל ודו"ק:

או יאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר וגו'. ויש לדקדק הכפל של לאמר דהוה ליה למימר זאת חקת התורה אשר צוה ה' ויקחו אליך פרה אדומה וגו', ומה אשר צוה ה' לאמר והלא כבר כתוב למעלה לאמר. ונראה שהתורה מרמז לנו האיך לעבוד את השי"ת, כי השי"ת ב"ה ברא העולם לכבודו כדי להללו ולשבחו ומחויב האיש הישראלי לידע שהוא עיקרא ושרשא דכל עלמין ולית אתר פנוי מיניה וכל עשיותיו יהיו לכבוד שמים וליחד המעשה והדיבור אל המחשבה, ובפרט בתפלה שסידרו לנו אנשי כנסת הגדולה סדרו לנו התפלה במקום קרבן שמחויב האיש הישראלי ליחד הדיבור עם המחשבה שלא יתפגל התפלה חלילה. והנה אנשי כנסת הגדולה סדרו לנו מקודם פסוקי דזמרה ותפילת יוצר קודם קריאת שמע ושמונה עשרה כדי שהאדם ילהיב את עצמו בשירות דוד המלך ע"ה ובפסוקים המדברים בגדולת ובנפלאות הבורא ב"ה עד שיכרית כל החוחים והקוצים הסובבים השושנה העליונה כדי שיבא למחשבה זכה וברורה וצלולה בשמונה עשרה ליחד הדיבור עם המחשבה. וכן בתורה הקדושה כשלומד גם כן יהיה כונתו כך לידע דלית אתר פנוי מיניה ואם חלילה וחלילה שכח רגע אחת מהשי"ת אז תיכף יחזור לקדושתו. והנה איתא בגמרא לא כשאני נכתב אני נקרא, נקרא באדנ"י ונכתב בהוי"ה, כי האדנות של הבורא ית"ש נגלה ונראה לכל מעשה שמים וארץ והשמש והירח והכוכבים ואילנין ודשאין וכל הבריות שניכר בהם אדנות הבורא ית"ש, וחיות הפנימי שלהם הוא נסתר ונעלם מעיני כל חי והוא הנקרא הוי"ה ב"ה כי שם הוי"ה הוא חיות פנימיות של כל העולמות כנ"ל. ומחויב האיש הישראלי ליחד הכל באחדות גמור וליחד אדנ"י עם הוי"ה דהיינו ליחד הדיבור והמעשה אל המחשבה. והנה ידוע ששם אדנ"י נקרא זאת שהוא דבר הנראה לעין שנוכל עליו לומר זאת היא הדבר, וחיות הפנימי הוא הוי"ה והיא רשימה ונקרא חקת שהוא לשון חקיקה ורושם:

נחזור לבאר ביאור הפסוקים שלמעלה וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה, פירוש זאת היא המעשה הנגלה והנראה שנוכל לומר עליו זאת והוא שם אדנ"י כנ"ל, חקת התורה פירוש חק ורושם שהוא חיות הפנימי, אשר צוה ה' פירוש שיחבר הוי"ה שהוא ה' רצה לומר זאת חקת התורה אשר צוה ה' שיחבר זאת אל חקת דהיינו שיחבר הוי"ה אל אדנ"י דהיינו שמיחד המעשה והדיבור אל המחשבה לידע דלית אתר פנוי מיניה ומיחד כל הדברים אל הוי"ה ברוך הוא שהוא חיות הפנימי של כל הברואים. לאמר, פירוש שילמדו זאת לבני ישראל שיוכלו הם לחבר וליחד המעשה והדיבור אל המחשבה הקדושה דהיינו יחוד אדנ"י בהוי"ה. ואחר כך דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה הוא דיבור אחר, מצות פרה אדומה ודו"ק:

במדרש רבה זאת חקת זה שאמר הכתוב מי יתן טהור מטמא לא אחד כגון אברהם מתרח חזקיה מאחז יאשיה מאמון וכו' ר' חנן בן פזי פתח קרא בפרשת פרה שיש בה משבעה שבעה שבע פרות שבע שריפות שבע הזיות שבע כיבוסין שבעה טמאים שבעה טהורים שבעה כהנים ואם יאמר לך אדם חמשה הן א"ל משה ואהרן בכלל שנאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה וגו'. ר' יצחק פתח כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני וגו' אמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני וגו' א"ר יוסף ברבי חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחר חוקה וכו' רבי אחא בשם רבי חנינא אמר בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שיושב ועוסק בפרשת פרה אדומה ואומר הלכה בשם אומרה רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים אמר לפניו רבון העולמים יהי רצון שיהיה מחלצי אמר לו חייך שהוא מחלציך הדא הוא דכתיב ושם האחד אליעזר שם אותו המיוחד. ולפרש דרשת המדרש זה נראה בהקדם מה שאמרו חז"ל בכל הפרות היו צריכים לערב מאפר פרה שעשה משה במדבר, וראוי לשום לב מפני מה דוקא במצות פרה הוצרכו לערב ממעשי ידי משה. גם אגב זאת יפורש מה שדרשו חז"ל על פסוק וביום פקדי ופקדתי שאין פורענות בא שלא יהיה בו קצת מן החטא עגל, שלכאורה הוא בלתי מובן מכיון שלא היו ישראל ראוים לאותה מעשה אלא להורות תשובה לרבים היה להם להתכפר לגמרי. אך הענין הוא דהנה עיקר מעשה פרה באה על תשובה כמו שאמרו חז"ל המשל תבא אמו ותקנח כו', ורמזו בדבריהם הקדושים שהפרה באה על תשובה שנקרא אימא עילאה. והנה אמרו חז"ל חמשים שערי תשובה הן וכולן נתגלו למשה חוץ משער הנו"ן וזהו ותחסרהו מעט מאלהים עיין בדבריהם, כי שער הנו"ן הוא דבוק בחכמה וחכמה הוא מאין תמצא אך כשיהיה ברורי עולמות אז יתגלה אף שער הנו"ן ויהיה מלאה הארץ דעה את ה'. והנה תכלית התשובה הוא לתקן המדות וכל אחד לפי בחינתו בתשובה כן נפתחו לו שערי תשובה יש שלא נפתח לו רק ד' או ה' שערים ומי שעושה תשובה באהבה יותר פותחין לו עשר שערים ומי שמשתוקק עוד יותר לעשות תשובה מאהבה פותחין לו שערים יותר. וזהו שבמקום אחד אמרו חז"ל זדונות נעשו לו כשגגות ופעם אמרו שנעשו לו כזכיות ותירצו בגמרא כאן מאהבה כאן מיראה כי העושה תשובה מאהבה נפתח לו שערי תשובה יותר ממי שעושה מיראה. אבל שיתגלה לו כל מ"ט שערי תשובה לא מצינו כי אם במשה רבינו שהוא התקין את עצמו כל כך עד שהשיג כל המ"ט שערים. והנה כשבא דבר גדול לישראל במעשה עגל אמר להם משה אתם חטאתם חטאה גדולה ועוררם לעשות תשובה ועל ידי תפלתו עליהם היה מעורר עליהם המ"ט שערי תשובה אך לא לגמרי עד שעשה פרה אדומה ובזה המשיך עליהם כל המ"ט שערים. ולהמשיך כל המ"ט שערים במעשי פרה לא היה בכח שום אדם כי אם במשה רבינו שהוא השיג כל המ"ט שערים כנ"ל. והנה הפרות שנעשו זולת משה נעשו כפי בחינות ראשי הזמן ההוא בתשובה, והם לא זכו להשיג כל המ"ט שערים כמשה על כן לא המשיכו במעשה פרה שלהם כל המ"ט שערים לכן היו צריכין לערב מאפר פרה שעשה משה שהוא המשיך במעשיו כל המ"ט שערים, כדי שאותו האיש שיצטרך לטהר את עצמו באפר פרה יתעורר עליו כל המ"ט שערים ואולי יזכה לתשובה עילאה ויתגלו לו כל המ"ט שערי תשובה. ובזה יובן שלא נתכפר להם עון העגל לגמרי כי בעון העגל שהיה עבודה זרה דרבים פגמו עד השער הנו"ן בהמוחין ושער הנו"ן לא נתגלה לשום בריה כנ"ל, ואם כן הגם שמשה רבינו עמד בפרץ לפניהם ועורר עליהם המ"ט שערים נתקן עון העגל עד שער החמשים ונתכפר להם, אבל מה שפגמו בשער הנו"ן לא היה באפשר לתקן כי גם משה לא השיגו, על כן אינו באפשר שיתכפר מעשי העגל לגמרי עד לעתיד כשיהיה ברורי עולמות ויתגלה השער הנו"ן אבל חטא אחר שהפגם שלו הוא בהמדות על ידי תשובה נתכפר לגמרי:

ועל פי דברינו אלה יתבאר המדרש הנ"ל זאת חקת זהו שאמר הכתוב מי יתן טהור מטמא, פירוש עולם התשובה נקרא מ"י כדאיתא בזוהר הקדוש, ונרמז בפסוק אם עונות תשמר יה אדני מ"י יעמוד. וזהו מי יתן טהור מטמא רצה לומר על ידי תשובה יוכל הטמא לזכות אל הטהרה ויוכל לזכות להשיג כל השערי תשובה חוץ משער הנו"ן, וזהו לא אחד כלומר חוץ משער אחד דהיינו שער הנו"ן כנ"ל. ואמר המדרש כגון אברהם מתרח חזקיה מאחז וכו' כולם אחזו דרכי תשובה עד שתקנו מעשי אבותיהם. ומסיים שם המדרש מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן לא יחידו של עולם וכו' אמר הקב"ה חקה חקקתי, רצה לומר שזאת הוא חקה מלפניו ית"ש שלא נתגלה שער הנו"ן, לכן נסמך לזה ר' חנן בן פזי פתר קרא בפ' פרה ורצה לומר שר' חנן אמר שהפסוק של מי יתן שמורה על זאת שנתגלו המ"ט שערי תשובה נפתר בפרה, ובא להשמיענו שמשה המשיך במעשיו בפרה אדומה כל המ"ט שערים. וזהו שחישב כאן שבע פעמים שבע שעולה מ"ט להורות שבפרה שעשה משה נמשך כל המ"ט שערי תשובה כנ"ל. וזהו שחישב אצל הפרה את משה לכהן כי הוא העיקר במעשה הפרה כנ"ל. ואחר כך אמר המדרש שעל פרה אדומה אמר שלמה המלך אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני מפני שלא תיקן מדותיו כמשה על כן לא השיג כל המ"ט שערים על כן לא היה יכול לעמוד על סודה. וזהו שאמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחר חוקה, מפני שמשה השיג כל המ"ט שערים שזהו סוד פרה אדומה כנ"ל. ועל ידי זה יובן גם מה שאמר רבי אחא בשם רבי חנינא בשעה שעלה משה למרום שמע קולו וכו' ר' אליעזר אומר עגלה בת שנתה כו', פירוש שנה בגימטריא ספירה, וזהו עגלה בת שנתה רצה לומר העגל הפגם שלו הוא בספירה ראשונה של בינה כי בכל ספירה יש עשר ספירות ופגם העגל הוא בשער הנו"ן בכתר דבינה. ופרה בת שתים רצה לומר פרה היא משתי ספירות מחכמה ובינה שהן תרין ריעין דלא מתפרשין. וכשראה משה

רבינו שהשיג כל כך מה שלא השיג שום בריה זולתו חוץ ממשה ועמד על סוד פרה אדומה ביקש מלפני הקב"ה שיהא מחלציו והבן:

עוד במדרש הנ"ל, רבי יצחק פתח כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני כתיב ויתן אלהים חכמה לשלמה וגו' ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם מה היתה חכמתן של בני קדם וכו' ויחכם מכל אדם אדם הראשון מה היתה חכמתו וכו' הימן זה משה וכו' וכלכל זה יוסף כו' דרדע זה דור המדבר שהיה בהן דעה בני מחול שמחל להם הקב"ה במעשה העגל וכו' וידבר על העצים וכי אפשר לאדם לדבר על העצים אלא אמר שלמה מפני מה מצורע נטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים בעץ ארץ ובאזוב כו' וידבר על הבהמה ועל העוף וכי אפשר לאדם כו' אלא אמר מפני מה בהמה ניתרת בשני סימנין והעוף בסימן אחד וכו' אמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממנו מי כהחכם ומי יודע פשר דבר מי כהחכם זה הקדוש ב"ה שכתוב בו ה' בחכמה יסד ארץ ומי יודע פשר דבר זה הקב"ה שפירש את התורה למשה חכמת אדם תאיר פניו אמר ר' יודן גדול כחן של נביאים שמדמין דמות גבורה של מעלה לצורת אדם שנאמר ואשמע קול אדם בין אולי, ור' יהודה ב"ר סימון אמר מהכא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם מלמעלה. ועוז פניו ישונא שהוא משתנה ממדת הדין למדת רחמים לישראל, עד כאן לשון המדרש. והנה המדרש הזה כולו מוקשה מה זה דקאמר ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, לכאורה הוא סותר את עצמו דקאמר מתחלה חקרתי ושאלתי ופשפשתי משמע שהשיג בה השגה, ואחר כך אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני משמע שלא השיג כלום. ותו מה לשון אמרתי אחכמה והיא רחוקה מה זה לשון והיא רחוקה, הוה ליה למימר אמרתי אחכמה ולא הבנתי או לא השגתי. ותו קשה הסמיכות דקאמר חכמת אדם תאיר פניו אמר ר' יודן גדול כחן של נביאים שמדמין דמות וכו', בשלמא הסמיכות דקאמר מיד מי כהחכם ומי יודע פשר דבר זה שפיר שקאי אהקב"ה שהוא פירש את התורה למשה רבינו, אבל זה הפסוק חכמת אדם תאיר פניו אמר רבי יודן גדול כחן של נביאים וכו' מה שייכות להכא. ותו קשה אמר רבי יודן גדול כחן של נביאים שמדמין דמות גבורה של מעלה לצורת אדם, מה זה לשון דמות גבורה של מעלה הוה ליה למימר כדמצינו בגמרא גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה עיין שם, אבל מה זה לשון דמות גבורה של מעלה. וצריכים אנחנו להבין דברי חכמים וחידותם:

ונראה לי להבין קצת דהנה השי"ת ברא העולמות כולם כדי להיטיב לברואיו, והעיקר תלוי באדם באם הוא עושה רצונו של מקום אזי מוסיף כח בפמליא של מעלה כדכתיב תנו עוז לאלהים, והיינו כשאינו מסיר דעתו מהשי"ת ונותן לב שלית אתר פנוי מיניה ובכל מקום שנותן עיניו רואה אלהותו והולך דרך הישר ופונה למעלה דרך קו הישר עד עולם התשובה שהוא עולם הבינה ומשם מתדבק בחכמה עילאה כי הם תרין ריעין דלא מתפרשין עד שמתדבק באין סוף ב"ה ומשם ממשיך השפע דרך כל העולמות וכל העולמות נהנין ממנו שמשתלשל השפע עד עולם הזה הגשמי. והנה אלקים עשה שייראו מלפניו וברא העולמות שהם מצד הגבורות, וכשמתגברין הדינין חלילה מחמת מעשים לא טובים ח"ו אזי יש כח ביד הצדיקים שמדבקים עצמם בעולם התשובה שהוא עולם הבינה וממתיקין הדינין בשרשם וחכמה ובינה הם תרין ריעין דלא מתפרשין ממילא יש כח ביד הצדיקים למשוך מחכמה עילאה מפלאות החכמה מפלא עליון נסים גדולים ורחמים פשוטים וחסדים מגולים על כנסת ישראל. והנה הגם שיש כח בצדיקים למשוך מפלא עליון נסים גדולים אף על פי כן לקרב הגאולה אין בידם לבדם רק בזמן שיהיה עת רצון שכל ישראל יעשו בעת אחד תשובה שלימה ואז יתדבקו בעולם הבינה דהיינו שישיגו ויבאו בשער הנו"ן שיזכו לעתיד, ומשם ימשיכו מחכמה עילאה מפלא עליון נסים גדולים ויהיה גאולה שלימה. והנה ידוע מספרים הקדושים שפרה אדומה מרמז על תשובה:

ומשם בארה הוא הביאור המדרש רבה הנ"ל. ר' יצחק פתח כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה וגו' על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה וגו' דהיינו שהגיע לעולם התשובה שהוא עולם הבינה, ועל כן אמר שאלתי ופשפשתי בה כלשון שאמר בגמרא יפשפש במעשיו שהוא לשון תשובה כן שלמה המלך בא בעולם הבינה שהוא עולם התשובה שהוא סוד פרה אדומה. הנה בינה וחכמה עילאה הם תרין ריעין דלא מתפרשין והיה עובד למשוך מפלא עליון נסים גדולים להיות גאולה שלימה בימיו, וזה אמרתי אחכמה מאחר שבא לעולם הבינה אמרתי אחכמה למשוך מפלאות החכמה מפלא עליון שיהיה הגאולה בימיו. ואמר והיא רחוקה שראה שהיא רחוקה עוד זמן הגאולה עד שיהיה עת רצון שכל ישראל יעשו תשובה שלימה ואז יהיה הגאולה שלימה. והעיקר הטעם לפי ששער הנו"ן עצמו משערי הבינה לא השיג אפילו משה רבינו ע"ה עד לעתיד שנזכה לבא בשער הנו"ן כדאיתא באור החיים בפרשת בלק, על כן לא יכול שלמה המלך ע"ה להשיג, ואמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה וגו'. וקאמר המדרש מי כהחכם זה הקב"ה וכו' ומי יודע פשר דבר הקב"ה שפירש את התורה למשה וכו' חכמת אדם תאיר פניו אמר ר' יודן גדול כחן של נביאים שמדמין דמות גבורה שלמעלה לדמות אדם, פירוש כנ"ל שעל ידי תשובה עילאה הגם שמתגברין חלילה הגבורות שהוא מהשמאל, גדול כחן של נביאים שעל ידי שמתדבקין בעולם הבינה והעולם הבינה עם חכמה עילאה הם תרין ריעין כנ"ל ביחודא חדא, וממשיכים רחמים גדוליםו פשוטים שהיא מדת יעקב אבינו שהוא מדת תפארת ומשם ממשיך רחמים גדולים וחסדים מגולים זה שמדמין דמות גבורה שלמעלה לצורת אדם שהוא צורת יעקב אבינו עליו השלום כידוע מספרים הקדושים. וזהו הפירוש חכמת אדם תאיר פניו, פירוש שעל ידי התשובה שהוא עולם הבינה והוא דבוק לחכמה וזה חכמת אדם ממשיך רחמים גדולים על ידי מדת תפארת שהוא פני אדם דמות יעקב אבינו ע"הו ותאיר פניו עד שמביא הארה גדולה, אבל אין רצונו לומר שבא לחכמה עליונה שזה אפילו שלמה לא השיג. ורבי יהודה ברבי סימון אמר מהכא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם מלמעלה, יובן ממילא. ועוז פניו ישונא פירוש עוז היינו מדת גבורה שלמעלה שבא משמאל, פניו ישונא ונשתנה מדת הדין למדת הרחמים וזה על ידי תשובה שהוא עולם הבינה שדבוק לחכמה עילאה. וזה חכמת אדם תאיר פניו. וזה סוד פרה אדומה שמרמז על התשובה שהוא עולם הבינה ודבוק לחכמה. ושפיר מובן המדרש ומתורץ כל הדקדוקים שהקשינו למעלה ושפיר דרשינן סמוכים והוא דבר דבור על אופניו והוא כפתור ופרח ודו"ק והבן:

ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין וגו' ותמת שם מרים ותקבר שם ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן וגו' וידבר ה' אל משה לאמר קח את המטה והקהל את העדה וגו' ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע וגו' ויקח משה את המטה וגו' ויאמר להם שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים וגו' וירם משה את ידו ויך את הסלע וגו' ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל. וכבר פירשו כל המפרשים הראשונים והאחרונים להבין החוט השערה של החטא. והנה רש"י ז"ל פירש לפי שלא היו מכירין אותו לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים כשנסתלק הבאר והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים לכך אמר להם המורים סרבנים לשון יוני שוטים מורים את מוריהם המן הסלע הזה אשר לא נצטוינו עליו נוציא לכם מים וגו' והמה דברו לסלע אחר וכו'. והנה יש להבין באמת מה איכפת ליה למשה ואהרן לאיזה סלע שידברו לו שיתן להם מים, ואי משום שאמר הקב"ה ודברתם אל הסלע משמע סלע הידוע, זה אינו ראיה גדולה שמשום הכי יכעוס עליהם. הגם שמצינו כמה פעמים שאף שנכתב בה"א הוא לאו דוקא והוי ליה לדבר אל סלע איזה שהוא. ואי משום שאמר להם הקב"ה בפירוש דוקא מאותו סלע, אם כן קשה על ישראל למה לא המתינו על אותו סלע שאמרו משה ואהרן שהש"י דיבר שיתן מים והדבר קשה מאד להולמו. ועוד צריכים להבין מה זה לשון שמעו נא המורים, ופירוש רש"י ידוע כנ"ל שבלשון יוני שוטים ועדיין אנו צריכים למודעי. ותו קשה מה לשון נא שהוא בכל מקום לשון בקשה:

ונראה לי כי איתא בגמרא שלשה פרנסים טובים עמדו להם לישראל ושלשה מתנות נתנו על ידם המן בזכות משה הבאר בזכות מרים עמוד הענן בזכות אהרן מתה מרים נסתלקה הבאר וחזרה בזכות שניהם וכו'. והנה המון העולם סוברים כשהיה איש צדיק מופת הדור בדורו כשנסתלק סוברים שאי אפשר עוד לצדיק אחר לעשות כמעשהו, אבל באמת הוא טעות גמור וחסרון האמונה כי אין מעצור לה' להושיע ברב או בקטן מן הראשון, כדאיתא בגמרא אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא לראשונים דאתרחש להו ניסא ומאי שנא לדידן דלא אתרחש לן ניסא אי משום תנויי אנן עדיפנא מינייהו דבשני דרב יהודה כולא תנויי בנזיקין הוי וכו' ואילו רב יהודה כי הוי שליף חד מסאני אתי מטרא אמר ליה ראשונים הוו מסרו נפשייהו על קדושת השם עיין שם, נמצינו למידין כי העיקר הוא תלוי בצדקת הצדיק אם הוא צדיק לאמתו שמוסר נפשו על קדושת שמו יתברך השם יתברך עושה נסים ונפלאות על ידו בכל דור ודור אף על פי שאין גדול כל כך בתורה. והנה ישראל ידעו שהבאר בזכות מרים, והבאר היה סלע והיה מתגלגל עמהם כל מקום שהולכין כפירוש רש"י, והנה כשמתה מרים פסקה הבאר ולא היה מים ויקהלו על משה ואהרן להוציא להם עוד מים וירב העם עם משה וגו' ולמה הבאתם את קהל וגו' כי היו סוברים שאי אפשר עוד למשה ולאהרן להוציא להם עוד מים שאין בכחם הדבר הזה רק מרים הנביאה היה אותו מדריגה בה אבל לא להם, על כן רבו עם משה רבינו ע"ה וצעקו למה העליתנו ממצרים. והנה הקב"ה אמר למשה רבינו קח את המטה וגו' כמאמרם ז"ל חזרה הבאר בזכות שניהם והוצאת להם מים וגו' ויקח משה את המטה וגו' ויקהלו משה ואהרן את הקהל על פני הסלע, והנה ישראל עמדו על הסלע של מרים, והנה כל צדיק וצדיק יש לו שורש אחר, ורצון משה רבינו היה להוציא להם מים מסלע אחר לא מאותו סלע של מרים וכל הקהל עמדו אצל סלע של מרים שסברו שצריך דוקא אותו סלע של מרים מאחר שכבר היא

פתחה הנס שיצא מים מאותו סלע לכך יהיה להם גם כן קל להוציא להם מים מאותו סלע, אבל דעת משה רבינו ע"ה לא היה כן כי רצה הוא בזכותו ובזכות אהרן לפתוח להם שער חדש שיצא מאותו שער שהוא שרשם הנס שיהיה להם מים מסלע אחר שיבחרו לפי דעתם שלכל צדיק יש לו שורש אחר לעשות הנס שעשה הצדיק מלפניו לא באותו שורש ודרך של הצדיק הראשון, ואם היו ישראל מסכימים עם משה רבינו ע"ה אזי היה תמיד בנקל להביא מים לצדיקים בעת הצטרך כמו צנצנת המן המונח לדורות דהיינו שפתוח עד היום השער מזונות שפתח משה רבינו ע"ה כן היה עם מים, אבל בשביל המחלוקת על המים קשה להביא מים בעת הצטרך וכמאמר עובדיה הנביא ואכלכלם לחם ומים שקשה היה מים יותר מלחם עיין שם, לכך אמר להם משה רבינו ע"ה שמעו נא ואין נא אלא לשון בקשה, המרים, רצה לומר אתם סבורים שאני משורש של אחותי מרים, המן הסלע הזה נוציא לכם מים, רצה לומר מאותו סלע של מרים אני איני משרשה לפיכך רצה להוציא להם מים מסלע אחר, ובזה עשה שלא כסדר כי לא היה לו לעבור על רצון ישראל בכדי שלא יהיה להם אחר כך איזה תלונה לאמר ח"ו בזה הסלע יש בו כח ולסלע אחר אין בו כח ולפיכך ויאמר ה' וגו' יען לא האמנתם בי להקדישני:

וידבר ה' אל משה לאמר קח את המטה והקהל וגו' ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו וגו' וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם. יש להבין למה הכה פעמים. ומה שפירש רש"י ז"ל לפי שבראשונה לא הוציא אלא טיפין לפי שלא צוה כו', אינו מובן לפי פשוטו כלל למה בראשונה לא הוציא מים רבים למה שפירש רש"י ז"ל הוא דוחק גדול. ותו יש להבין מאי זה ויצאו מים רבים הוה ליה למימר ויצאו מים כדכתיב בציווי ודברתם אל הסלע וגו' והוצאת להם מים מן הסלע ולא כתיב מים רבים. ונראה לי כידוע מספרי הקודש כי יש שמות היוצאים על ידי מספר האותיות והתיבות, ויש צירופי שמות היוצאים על ידי הכאות האותיות, ויש צירופי שמות על ידי פשוט ומשולש ומרובע כידוע והנה תיבת סלע כשתחשוב האותיות על ידי הכאה זה בזה דהיינו בראשון אות ס' ואחר כך ס"ל ואחר כך תיבת סל"ע עולה ש"י. והנה כשתכה שני פעמים כך עולה כמנין כת"ר ועולה במספר שבע פעמים מי"ם, וכיוון להמשיך מים דהיינו ריבוי חסדים ממדריגה העליונה מספירת כת"ר דהוא כולו חסדים, ולכך יצא מים רבים ולפי שהוא עולה ז' פעמים מים. ומה שתמצא עשרה יותר בז' פעמים מי"ם שעולה תר"ל, והצירופים הנ"ל עולים כמנין כת"ר, לזה יש גם כן עשרה כשתחשוב ה' מן תיבת הסלע כדכתיב ויך את הסל"ע ושני פעמים ה' עולה עשרה כי כיוון למשוך מספירת כת"ר מלמעלה דרך כל העשר ספירות עד למטה. ועולה שפיר החשבון במספר ז' פעמים מי"ם. לכך כתיב ויך את הסלע במטהו פעמים כנ"ל, ויצאו מים רבים, לפי שהמשיך המים ממדריגה גבוה עד למאד כנ"ל. והנה הציווי לא היה כך שימשוך המים ממקום גבוה כזה, על זה איתא במדרש נורא עלילה על בני אדם על שלא עשו רצון עליון הגם שאין כל כך מובן החטא, וכדאיתא נמי בפירוש רש"י ז"ל בפרשת וזאת הברכה על פסוק תריבהו על מי מריבה נסתקפת לו לבא בעלילה עיין שם ודו"ק:

עוד על פסוקים הנ"ל וידבר ה' אל משה לאמר קח את המטה והקהל את העדה וגו' ודברתם אל הסלע לעיניהם וגו' וירם משה את ידו ויך את הסלע וגו' ויאמר ה' אל משה וגו' יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו וגו'. ראוי לשום לב מה היה כונת משה שלא עשה כמו שאמר לו הקב"ה. גם צריך להבין מה היה גודל החטא כל כך עד שעל ידי זה נקנס עליו שלא יכנס לארץ ישראל. והנראה בזה דהנה מתחלת הבריאה עד עולם אי אפשר להשיג מציאות השי"ת כי אם על ידי עבדיו הנביאים והצדיקים הקדושים אשר על ידיהם נפעל נסים ונפלאות ומשדדים המערכת, על ידם רואים כל אפסי ארץ כי יש אלקים בישראל כמו שמצינו בכל תנ"ך ובגמרא כמה מעשיות שעל ידי הנפלאות שעשו הצדיקים נתקדש שמו ית"ש וכל הגוים הודו שאין אלהים כי אם בישראל. והנה יש צדיקים אשר פועלים נסים ונפלאות על ידי דיבורים ויש אשר פועלים על ידי איזה מעשה ויש על ידי תפלה, ופשוטי העם אינם משיגים זאת למה הוצרך לזה מעשה ולזה דיבור ולזה תפלה שאינם יכולים להבחין זאת למה צריך לזה מעשה ולזה דיבור וכו', אך הצדיקים הן היודעים על ידי תורה והמצות כי יש לנו כמה מצות התלוים בדיבור כגון לימוד תורה וברכת הנהנין וכיוצא בה, וכמה מצות יש התלוים במעשה כגון הנחת תפילין ועשית ציצית וסוכה וכדומיהן, ויש כמה מצות התלויות במחשבה כגון קריאת שמע ותפלה העיקר בהן היא המחשבה, ומצינו גם כן במצרים עשה משה הנסים במעשה במטה ובפיח הכבשן, ובים אמר לו הקב"ה דבר אל בני ישראל לאו עידן צלותא כלומר אינך צריך לתפלה רק בדיבור בעלמא תפעל זאת, וכמה פעמים הוצרך משה לתפלה. ועל כל פנים על ידי הצדיקים עבדי ה' שפועלים נסים ונפלאות בקרב ישראל בין על ידי מעשה בין על ידי דיבור בין על ידי תפלה נתקדש שמו ית"ש. ולהבין על ידי מה נתקדש שם שמים יותר, לכאורה נראה דהנה כל העולמות וכל הברואים כולן שורשן למעלה שיש להם אחיזה בהאותיות התורה, וכל אשר בשם יכונה הוא אותיות וכן אברי האדם הן גם כן אותיות כגון יד או רגל הן אותיות מהכ"ב אתוון, והצדיק על ידי שעושה מעשה ביד או באחד משאר האברים שהן אותיות מעורר שרשן למעלה ופועל על ידי זה נסים ונפלאות ומשדד המערכת. ובדיבור יש ה' מוצאות הפה שבו כלולין כל הכ"ב אתוון אך הוא דיבור בעלמא ועל ידי הדיבור מעורר כל הכ"ב אתוון. ומחשבה היא למעלה מן הדיבור. נמצא לכאורה יראה כשהצדיק פועל על ידי מעשה איזה נס אז נתקדש שם שמים יותר משפועל על ידי דיבור כי כשפועל על ידי מעשה אינו מעורר על ידי המעשה למעלה כי אם איזה אותיות אם עושה ביד אינו מעורר למעלה רק שני אותיות י"ד, וכן כשעושה באחד משאר אבריו אינו מעורר רק האותיות של האבר, ואף על פי כן עוזר לו הקב"ה שפועל נסים. וכשפועל על ידי דיבור הוא משמש בכל הכ"ב אתוון ומעורר למעלה כל הכ"ב אותיות. וכל שכן על ידי תפלה שהוא המחשבה שהוא למעלה מן הדיבור אינו חידוש כל כך כמו שפועל על ידי עובדא שאינו מעורר כי אם איזה אותיות ואף על פי כן פועל כן יראה לכאורה אבל האמת הוא על ידי עובדא לפעול ניתן להסטרא אחרא כנאמר והידים ידי עשו על כן המכשפים פועלים פעולותיהם על ידי עשית איזה מעשה, והדיבור ניתן לישראל לבד כאמור והקול קול יעקב וכן הוא אומר כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראינו אליו, לכן במצרים כשעשה משה נסים במטה לא האמינו שדבר ה' הוא אך אמרו כשפים הוא, ובמכת בכורות לא עשה משה שום מעשה לא במטה ולא נטה ידו השמימה רק אמר כה אמר ה' כחצות הלילה וגו' והאמינו המצרים כי דבר ה' הוא ושלחו את ישראל:

ועל פי הדברים האלה יתבארו הפסוקים הנ"ל, כי הקב"ה אמר למשה ודברתם אל הסלע לעיניהם ובזה יתקדש שמו הגדול שאבן אשר לא הוציא מים מעולם ואין שם מקום מים יוציא עתה על ידי שידבר אליו משה בשליחות המקום ב"ה, וטעה משה וסבר מה אם אפעול על ידי הדיבור שבו כלולין כל הכ"ב אתוון כנ"ל יתקדש שם שמים, מכל שכן אם אפעול על ידי מעשה שלא אשמש כי אם באיזה אותוית מהכ"ב אתוון ואף על פי כן יוציא מים בודאי יתקדש שם שמים יותר, לכן וירם משה את ידו ויך את הסלע שהיה סבור שבזה יתקדש שם שמים יותר כנ"ל, נמצא שלא נתקדש שם שמים במה שעשה על ידי עובדא שיכולין העם לומר מעשי כשפים הוא. וזהו שאמר לו הקב"ה יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל כי יסברו העם שמעשה כשפים הוא ומפני זאת נענש שלא נכנס לארץ ישראל:

וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל וגו' נעברה נא בארצך לא נעברה בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל עד אשר נעבור גבולך. והנה יש לדקדק מה הוצרך לומר לא נעבור בשדה ובכרם, הכי יעלה על הדעת שיעברו בשדה וכרם מקום שהוא לא דרך בני אדם אפילו הגרועים שבגרועים להשחית שדות וכרמים. ותו מה לא נשתה מי באר מי בורות היה לו לומר, ופירוש רש"י ידוע לכל. ותו דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל, מה לא נטה ימין ושמאל פשיטא כשהיו הולכים בדרך המלך בודאי לא יטו ימין ושמאל. והדברים צריכים ביאור להבין כונת משה וישראל בשלחם אליו דיבורים האלה:

ונראה לי כי כל הענין הוא כי כונת השי"ת היה בבריאת האדם בעולם הזה להוציא ניצוצות הקדושים שבכל דבר ולהחזירם למעלה אל מקום הרמתה כידוע מספרים קדושים, והניצוצים הם הנשמות הקדושים השייכים לשרשו ולכל אדם יש ניצוצים השייכים לשורש נשמתו דוקא. לכן יש לכל צדיק אנשים הנוסעים אליו להתדבק עצמם עמו והם ענפים משורש נשמתו ועל ידי התקרבותם אליו הוא מעלה ומקשר את נשמתן בשרשן למעלה והם ניצוצים שלו שצריך להעלותן. וכשהאדם מתקן את עצמו אז ממילא באים אליו כל הניצוצים שלו השייכים לשורש נשמתו כדי לתקנם דהיינו הן ממאכלים ומשקים וחפצים ובגדים מכל הדברים שבעולם יש בהם ניצוצים קדושים שהמה נשמות קדושים וממילא באים הם לאדם הצדיק בלי שום טורח כדי שיתוקנו אותם הניצוצות על ידו כי כל הדברים נמשכים אל המקור והשרש, וכדאיתא בגמרא לא גלה הקב"ה את ישראל בין העכו"ם אלא כדי שיתוספו עליהם גרים דהיינו הניצוצים קדושים השייכים להם, וכדפירשו המפרשים על פסוק שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול דהיינו הניצוצים הקדושים, והן הן הנשמות שהרויחו בהגלות והוציאו כל הניצוצים הקדושים. על כן אסור לדור עוד באותו מצרים שהיו ישראל שם כי הוציאו אז כל הניצוצים ונשאר ריקם מכל, כמאמרם ז"ל על וינצלו את מצרים עשאוה כמצודה שאין בה דגים כו'. וכיצד נעשה אדם צדיק באמת לאמתו הוא כך כי יש באדם ימין ושמאל דהיינו יצר הטוב שהוא מסטרא דימינא ויצר הרע שהוא מסטרא דשמאלא וכשהאדם גובר על היצר הרע ועושה משמאל ימין ממילא נעשה כך למעלה משמאל ימין, אדם כזה הוא אדם שלם וצדיק לאמתו והוא זוכה להעלות ניצוצים קדושים השייכים לשרש נשמתו. והנה דבר זה צריך הצדיק לשמור את עצמו מאד מאד מאותם בני אדם שאינם משרש נשמתו לרחק מהם, רצה לומר בודאי צריך לאהוב כל אחד ואחד מישראל רק שצריך ליזהר שלא לייגע את עצמו כדי להעלותן ולקשרם בשרשם כי על ידי כן יכול חלילה הצדיק ליפול למטה ממדריגתו וצריך לשמור מאד את עצמו מהם והמשכיל יבין זה. והצדיק בעברו דרך המקומות שאינם שייכים לשורש נשמתו הוא שומר את עצמו לעשות איזה יחוד שמה אפילו מעט מזעיר, כי על ידי כן יבאו הניצוצים אליו ממילא והוא אינו חפץ בהם שעל ידי כן יפול הנופל ממנו, אלא מקצר ועולה מהר במקומות הללו עד בואו אל מקומו ושרשו ואז אוחז צדיק דרכו והלוכו בקדש:

ונחזור לבאר ביאור הפסוקים הנ"ל דהנה בני ישראל רצו לעלות לארץ ישראל דרך ארץ אדום. והנה ארץ אדום אינו שייך כלל וכלל לישראל עד לעתיד כידוע והניצוצים שהיו שם לא יהיה שייכים לשרשם לעת עתה, והנה רצו ישראל לשמור עצמם בעברם דרך שם שלא לעשות שום יחוד שם. וזה ששלח משה וישראל אל מלך אדום נעברה נא בארצך לא נעבור בשדה ובכרם רצה לומר שד"ה ידוע שהוא חקל תפוחין קדישין, ובכר"ם הם העולמות העליונים אילנא דחיי כרם ה' צבאות, דהיינו להוציא ניצוצים נשמות ישראל משם דהיינו שלא נלך דרך ארצך באותו מדריגות והליכות עולמות הקדושים שאנו רגילים לילך. ולא נשתה מי בא"ר, רצה לומר אפילו היחוד של ב'ידך א'פקיד ר'וחי שהוא ר"ת בא"ר שהוא קטן מאד גם זה לא נעשה. דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל דהיינו לעשות מהשמאל ימין רק הכל כפשוטו נעשה עד אשר נעבור גבולך כדי שלא תזיק לנו וגם לך לא נעשה דבר כי לא נוציא שום ניצוצים השבוים אצלך כך היה כונתם כדברים האלה, ואף על פי כן ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך:

עוד על פסוקים הנ"ל וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה וגו' וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים והנה אנחנו בקדש וגו' נעברה נא בארצך וגו' וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו וגו'. מהראוי להתבונן מה ראה משה רבינו ע"ה להכניע את עצמו ולבקש ממלך אדום מה שלא נאמר לו מפי הגבורה, ואם היה רצונו ית"ש שיעברו דרך ארצו בודאי מההכרח היה להניחם לעבור מבלתי בקשתו והכנעתו. ומה גם מה שקראו אח שאמר לו כה אמר אחיך ישראל וגו' הלא דבר הוא. וכבר פירש רש"י בזה ועוד יש לאלקי מילין. גם יש להבין במה שאמר וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים וגו', הלא בעל הגדה דרש ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הקדוש ב"ה בכבודו ובעצמו כו'. ורש"י ז"ל פירש מלאך זה משה:

אמנם הנראה לנו הענין הוא כך דהנה כבר נאמרו הרבה טעמים מפני מה גלות אדום הוא נמשך יותר מכל הגליות. ויש לומר הטעם לפי דעתי לפי שבמצרים קודם ירידת אבותינו לשם היו שם אברהם ושרה ע"ה והם ראו ברוח קדשם את הגלות מצרים והתפללו על הדבר. גם מצינו בספרים הקדושים שהאבות הם סימן לבנים ומה שאירע לאבות היה סימן לבנים דהיינו וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם וגו', ופירש רש"י על פי דיבורה היא אמרה למלאך הך והכה, והיה סימן לבנים על עשר מכות שהכה את מצרים. וגם מה שהיה אברהם כבד מאד במקנה בכסף וזהב היה סימן לרכוש גדול שיהיה להם בצאתם ממצרים. וכן כל הדברים גם בבבל היו שם אברהם ושרה, ובודאי הרגישו ברוח קדשם מהגלות שיהיה שם והתפללו על בניהם. וכן בגלות יון בארץ ישראל היו שם האבות. אכן בארץ אדום לא היה בו מדרך כף רגלי האבות הקדושים, לזאת עתה בבואם לקדש מקצה גבול אדום ראה משה רבינו ע"ה ברוח קדשו את גלות אדום ולבעבור זאת רצה לעבור דרך ארצו להתפעל על ידי זה להקל כובד הגלות, וכל זאת היתה מגמת פני משה רבינו ע"ה ונתקרב אליו בבקשה גדולה וקראו אח כדי לקרב דעתו ולפייסו שיוכל לעבור דרך ארצו ויתפלל על בני ישראל על כובד הגלות ועל אריכותו:

וזהו אמרו אל מלך אדום נעברה נא בארצך לא נטה וגו' עד אשר נעבור, רק דרך העברה, לפי שכל כונתו לא היה רק להאמור פה. וזה רמז משה רבינו ע"ה בדיבורו שאמר וירדו אבותינו מצרימה וגו' ונצעק וגו' וישלח מלאך וגו' והוא רמז על הנסיעה של אברהם אבינו ושרה למצרים ואז וישלח מלאך וגו' היינו המלאך שאמרה לו שרה הך והכה והיה סימן לבנים, ועל ידי זה ויוציאנו ממצרים בכבודו ובעצמו כמאמר בעל הגדה לא על ידי מלאך כו', וכן עכשיו רצה משה רבינו ע"ה לעשות כן כמו שעשו אז האבות ולזה הכניע את עצמו כל כך. אבל וימאן אדום נתון את ישראל וגו' על כן בעונותינו הרבים נתארך גלות אדום על שלא ניתן לאבותינו הקדושים ולא למשה רבינו ע"ה שום מדרך כף רגל עבור בגבולה עד שיעלו מושיעים וגו':

ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס וגו'. כבר הרגיש רש"י ז"ל למה עשה משה דוקא נחושת אלא אמר משה הקב"ה קוראו נחש ואני אעשנו של נחושת לשון נופל על לשון. ואין זה פירוש מספיק כי היכן מצינו שהקב"ה קראו נחש הא לא כתיב בפסוק רק עשה לך שרף. אכן נראה לי דאיתא בגמרא ורש"י ז"ל מביא לשון הגמרא וכי נחש ממית או מחיה אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים וכו', להבין הענין דהנה רפואה באה ממדת תפארת שאותיות תפאר"ת הם אותיות רפוא"ה ומדת תפארת הוא יעקב אבינו כמו שאומרים תפארת ישראל שהוא הבריח התיכון המחבר את הקצוות וממתיק וכולל הגבורות בהחסדים דהיינו השמאל בימין ומגביר הימין על השמאל, וזה הוא דרך רפואות כי עיקר הרפואות כשהאדם אינו במזג השוה צריך לעסוק ברפואה עד שיחזיר המזג לטבעו ומזג הטבעי היא שהימין תגבר על השמאל וזהו בחינת יעקב. הנה ידוע שדמות יעקב חקוק על כסא הכבוד דכתיב ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם מלמעלה. וידוע דהיינו אדם היינו יעקב היינו משה שכולם היו כוללים נשמת כל ישראל. גם הצדיקים שבכל דור ודור נקראים יעקב כי הצדיק הדור כולל כל ישראל ועל ידי זה כשהאדם מדבק עצמו בהצדיק הדור הנקרא יעקב אזי הצדיק ממשיך עליו מאדם העליון שהוא דמות יעקב בני חיי ומזוני. וזה פירוש המאמר מרגליות טובה היה תלויה בצוארו של אברהם אבינו וכל חולה שהיה מסתכל בו מיד נתרפא וכשנפטר מן העולם תלאו בגלגל חמה, פירוש תלה הרפואה בגלגל חמה שהוא משה כאומרם ז"ל פני משה כפני חמה. וזה שאמר הכתוב שמש צדקה ומרפא בכנפיה, כי שמש הוא יעקב כידוע והוא משה כנ"ל ותלה אברהם אבינו הרפואה ביעקב רצה לומר שיסתכלו בפני הצדיק הדור ועל ידי הסתכלות בפני אדם הצדיק יתעוררו בתשובה שלימה ויהיה דבוק באדם שלמעלה ועל ידי זה יתרפאו. ואיתא במדרש על פסוק זהב וכסף ונחושת זהב כנגד אברהם כסף כנגד יצחק נחושת כנגדי עקב על דרך נחשתי ויברכני ה' בגללך:

והשתא אתי שפיר שעשה משה נחש הנחושת כיון שאמר לו הקב"ה וראה אותו וחי היה צריך לעשות התפעלות שעל ידי הבטה יתרפאו לזה עשה נחושת שהוא בחינת יעקב לרמוז שיסתכלו בפני אדם הצדיק. וזה פירוש הגמרא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה רצה לומר שהיו מסתכלין בהצדיק הדור ועל ידי זה נתעוררו בתשובה שלימה והיו דבוקים למעלה, ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים רצה לומר שהיו דבקים באביהם דמות יעקב החקוק על כסא הכבוד אז מתרפאין כי הצדיק היה ממשיך עליהם חיות חדש מן אדם שלמעלה דמות יעקב מדת תפארת שהוא רפואה כנ"ל:

על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון ואשד הנחלים וגו' ונשען לגבול מואב ומשם בארה וגו'. יש לדקדק מה על כן דמשמע לכאורה דקאי אקרא שלפניו כמו שפירש רש"י ז"ל ובאמת אין לו שייכות למקרא שלפניו. כי לפי פירוש רש"י קשה למה דוקא בנס זה הזכירו נסי ים סוף ומפני מה לא הזכירו גם כן בשאר נסים נסי ים סוף. ונראה לי דאיתא במדרש אלמלא לא הכה משה את הסלע לא היה מחלוקת ופלוגתות בין התנאים ואמוראים כי כל אחד היה יכול להשיג תיכף האמת והלכה ברורה וצלולה בלא שום פלפול, רק מחמת שהכה משה את הסלע נתרבה המחלוקת והפלפול אבל לאחר העיון היטב יוצא הדין לאמתו. והמדרש הזה הוא פלא שאין לו שום רמז בתורה. אמנם נראה לי שהמדרש הוציא דבריו מפסוק זה על כן, רצה לומר דקאי אפרשה שלפניו דהנה בפרשה שלמעלה כתיב וירם משה את ידו ויך את הסלע וגו' ועל זה אמר הכתוב על כן דהיינו מפני שהכה משה את הסלע יאמר בספר מלחמת ה' כלומר שצריך ללמוד במלחמה ופלפול אבל לבסוף שמשיגים האמת יש ביניהם אהבה. וזה שאמר הכתוב את והב בסופה כמו שאמרו חז"ל מלחמה שעל ידי הספר אהבה יש בסופה. והשתא אתי שפיר המדרש הנ"ל, אמנם נתן לנו הש"י עצה שאף לאחר שהכה משה את הסלע אעפ"כ אפשר להשיג תיכף האמת אמתת הדברים דהיינו כשהאדם עושה תשובה שלימה ומקבל עליו עול תורה ועול מלכות שמים באמת ומתפלל בכונה עצומה ולומד תורה לשמה על ידי כן יוכל להשיג מיד ביאור ואמתת התורה. ועל ידי מה מדבק האדם עצמו בתשובה, על ידי שהוא סומך את עצמו על הצדיק דהיינו כנ"ל כמה פעמים שיתחבר אל הצדיק הדור והוא יעוררו בתשובה שלימה. וזה פירוש הפסוק ואת הנחלים ארנון ונחלי"ם הוא לשון תפלה נח"ל ר"ת נ'פשינו ח'כתה ל'ה'. ארנו"ן לשון רינון שירות ותשבחות. ואשד הנחלים היינו שעיקר התפלה היא אשר נטה לשבת פירוש שמטה את עצמו לתשובה. ע"ר שמעורר נפשו לתשובה שלימה. ועל ידי מה יוכל לעורר נפשו לתשובה, ונשען לגבול מואב היינו שמדבק את עצמו בהצדיק שנקרא גבול מואב שהוא דבוק לחכמה שנקראת אב. ומשם בארה רצה לומר שעל ידי שהוא דבוק בתשובה ותפלה יוכל להשיג ביאור התורה בלא פלפול ומלחמה. הוא הבאר אשר אמר ה' למשה אסף את העם ואתנה להם מים, פירוש שיוכל להשיג פירוש התורה כמו שניתנה למשה כמו שאמר הש"י למשה ואתנה להם מים רצה לומר שאלמוד להם התורה בלי מלחמה ופלפול כנ"ל:

או יאמר על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון. הנה המקרא הזה אין לו הבנה לפי פשוטו. ועיין פירוש רש"י ז"ל. ונראה לרמז בזה כי הנה השי"ת ברא את העולם רק להיטיב לברואיו כידוע שמדרך הטוב להיטיב אמנם למען אשר תהיה יראת ה' על פניהם לבלתי יחטאו לזאת השתלשל העולמות למטה ויש כמה וכמה מקטריגים ומסטינים העומדים לבקש דין מלפניו ית"ש על מעשי בני אדם, כמו שאמר הכתוב והאלהים עשה שייראו מלפניו כלומר שעשה מדת הדין שהוא אלהים כדי שייראו מלפניו. והנה כשבית המקדש היה קיים היו הקרבנות מכפרים תמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות של יום ותמיד של שחר היה מכפר על עבירות של לילה, ועכשיו שחרב בית מקדשינו בעונותינו הרבים כבר תיקנו לנו סדר הקרבנות וכל העוסק בפרשת עולה כו'. והתורה הקדושה היא עומדת במקום קרבנות כמו שדרשו חז"ל בפסוק זאת התורה לעולה וגו' כיון שזאת התורה לא עולה, כלומר כיון שנתן לנו השי"ת התורה אינו צריך לא לעולה ולא למנחה כי היא במקום הכל לכפר לנו על כל עונותינו. והנה דרשו חז"ל בפסוק ויעבור ה' על פניו ויקרא וגו' מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור ולימדו סדר תפלה וכו' אם יעשו לפני כסדר הזה אני מוחל להם עונותיהם. ופירשו רבותינו הקדושים כונתם שאמרו אם יעשו לפני כסדר הזה וכו' דהיינו שיתנהגו בהי"ג מדות מה הוא רחום אף אתה רחום וכו', ועל ידי כן יהיו ממשיכין על בני ישראל כל הטובות ורחמים וחסדים מהמקור של רחמים דהיינו מי"ג תיקוני דיקנא עילאה להמשיך משם עד סוף המדריגה שהיא מלכות קדישא וכל השפעות טובות ונחלים קדושים יהיו הולכים אל הים שהוא מלכות קדישא ומשם יתברכו עם בני ישראל וימתקו כל הדינים קשים אשר מתעוררין ח"ו על כנסת ישראל, ואז כל הנחלים הקדושים המה מלאים ששון ושמחה רינה וצהלה ממה שמקבלים כנסת ישראל השפעות טובות ורב חסד ורחמים גמורים:

ונבא אל הענין כי ידוע מספרים קדושים כאשר חלילה המקטרגים מקטרגים על כנסת ישראל אז בכל צרתם לו צר וכאילו הם עומדים לקטרג כביכול על כבודו ית"ש ויתעלה והוא נקרא מלחמות ה' כידוע, שיותר מה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק, ומחמת הקטרוג אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש ח"ו. וזהו המרומז במקרא קודש הנ"ל על כן יאמר וגו' פירוש יאמר הוא לשון המתקה וחביבות כמו שאמר הכתוב וה' האמירך וגו' שהוא לשון אהבה וחבה, יאמר בספר מלחמות ה' וגו' פירוש בספר על ידי התורה הקדושה שהיא במקום הקרבנות וכאמור למעלה, ועל ידי עסק התורה נמתקו כל הדינים שהמה מלחמות ה' דהיינו מפני שהמקטרגים מקטרגים כביכול עליו ית"ש וכנ"ל. את והב בסופה וגו' פירוש וה"ב בגימטריא י"ג מדות, כלומר את וה"ב דהיינו כשמתנהג בי"ג מדות לדבק בדרכיו ית"ש אז ימשך רחמים וחסדים מהי"ג תיקוני דיקנא עילאה ממקור של רחמים עד סוף כל המדריגות שהיא מלכות קדישא. וזהו בסופה כלומר סוף המדריגות מן וה"ב שהיא י"ג מדות של רחמים, על ידי הדבקו בהם ימשוך מהם עד סוף כל המדריגות כל השפעות טובות ונחלי ששון ושמחה להתברך בהם כנסת ישראל. וגם בסופה הוא ים דהיא מלכות קדישא, וזהו ואת הנחלים ארנון כלומר שאז כל הנחלי השפעות המה ברנן ושמחה, וארנון הוא לשון רנן, שהשפעות הולכים בשמחה מהנחלים הקדושים אל הים היא מלכות קדישא ומשם מקבלים כנסת ישראל כל השפעות קדושות חיי אריכא ומזונא רויחא ובנים ורפואות ורב טוב לבית ישראל אמן:

אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם וגו'. אין פירוש לדברי השירה הזאת כי לא אמרו רק עלי באר, והיכא רמיזא כאן שירות ותשבחות. ונקדים לזה דברי המדרש דאיתא במדרש אמר רבי יודן גדול כחן של נביאים שמדמין דמות גבורה שלמעלה לצורת אדם שנאמר ואשמע קול אדם בין אולי ורבי יהודה ברבי סימון אמר מהכא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם מלמעלה. והנה בגמרא איתא בלשון אחר גדול כחן של נביאים שמדמין דמות צורה ליוצרו והוא היפוך המדרש. וכדי לבאר המדרש הוא כך דהנה יש ד' מילואים של שם הוי"ה ב"ה המה ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. והנה שם ע"ב הוא נגד אברהם שהוא חס"ד גימטריא ע"ב, ושם ס"ג נגד יצחק, ושם מ"ה נגד יעקב וזהו דמות כמראה אד"ם עולה מ"ה, ואדם הוא יעקב כמבואר בדברינו לעיל שיעקב חקוק על כסא הכבוד. וג' אבות הנ"ל ממשיכים ומשפיעים ומבהיקים האורות העליונים מג' שמות הנ"ל לשם ב"ן, נמצא שהשם מ"ה הוא נגד יעקב הוא הבריח התיכון שממתיק את הגבורות בשרשם. וזה פירוש המדרש אמר רבי יודן גדול כחן של נביאים שמדמין דמות גבורה של מעלה לצורת אדם פירוש שממתיקין את הדינין והגבורות דייקא על ידי צורת אדם רצה לומר שם מ"ה העולה אד"ם כנ"ל, כי זה השם הוא נגד יעקב הממתיק וכולל הגבורות דכתיב ואשמע קול אדם וגו' ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם זה יעקב. והנה כשמעשה התחתונים גורם אז מאירים השמות ההוי"ה כסדרן מעילא לתתא מיו"ד לה"א כו' וזה היה רצון האבות, אכן חלילה כשאין מעשה התחתונים גורם אינו כן ומתחיל להאיר מה"א תתאה וזה לא היה רצון האבות. ועל זה כתיב אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה, פירוש היחוד שמאסו האבות היינו שיתחיל להאיר מהה"א תתאה היתה לראש פנה מחמת שמעשינו אינן גורמים להאיר כסדרן. והנה כשאדם רואה שהיחוד אינו בשלימות שאינו מאיר כסדר זה מורה על התעוררות הדינים חלילה אז צריך לבקש ולחתור חתירה אפילו למדה זו שמאסו הבונים כי על ידי אתערותא דלתתא יוכל לילך מעלה מעלה עד שיודבק ביו"ד ומשם ישפיע כסדר מעילא לתתא. וזה פירוש מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו, פירוש שגם אבן שמאסו הבונים היא נפלאת לשון מכוסה ממנו וגם לזה צריך אתערותא דלתתא, אבל אחר שנעורר בתשובה ונהיה דבקים בה"א תתאה ומשם נוכל להעלות וליחד המלכות שמים שנהיה דבקים ביו"ד ויאירו כסדר הזה דהיינו כנ"ל, זה שאמר הכתוב זה היום עשה ה' היינו שיאיר ההוי"ה כסדר. והנה כבר ביארנו שכל המסעות לא נסעו ישראל עד שראו שהיחוד של מלכות שמים אינו כתקנה וקבלו עליהם עול גלות והיה אתערותא דלתתא ואחר כך היו מעלין ומיחדין המלכות למקומה. וזה פירוש הפסוק אז ישיר ישראל קאי אמה שכתב למעלה ויסעו ויחנו, רצה לומר שאחר כל המסעות שהיה אתערותא דלתתא ויחנו שהיו בשלימות ישיר ישראל עלי באר, היו מעלין את הבאר היא מלכות כידוע. ענו לה רצה לומר שעשו יחוד להמלכות כי ענו לשון יחוד ודי למבין. ועל ידי מה עשו היחוד, על ידי באר חפרוה שרים פירוש שמאסו הבונים דהיינו האבות כנ"ל לשון וחפרה הלבנה אותו הבאר כרוה נדיבי העם ועל ידי זה היה אתערותא דלתתא, ובמה כרוה במחוקק היינו בהתורה הקדושה שנקראת מחוקק:

או יאמר אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה. ואיתא במדרש מפני מה לא נזכר שם משה מפני שנענש על ידי המים ואין אדם מקלס לאיספקלטור שלו כו'. ויש עוד לאלקי מילין מפני מה לא נזכר משה בשירה זו. ונקדים תחלה מה דאיתא בגמרא וממדבר מתנה כיון שאדם עושה עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה ניתנה לו במתנה שנאמר וממדבר מתנה. כיון שניתנה לו במתנה נחלו אל שנאמר וממתנה נחליאל וכיון שנחלו אל עולה לגדולה שנאמר ומנחליאל במות ואם הגביה עצמו הקב"ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע שנאמר ונשקפה על פני הישימון ואם חזר בו הקב"ה מגביהו שנאמר כל גיא ינשא. גם במקום אחר איתא מאי את אויבים בשער אמר ר' חייא בר אבא אפילו אב ובנו רב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד נעשו אויבים זה לזה ואינם זזין משם עד שנעשו אוהבים זה לזה שנאמר את והב בסופה אל תקרא בסופה אלא בסופה. והנה צריך להבין ולשים לב שחז"ל עשו סמך לדבריהם הקדושים הפסוקים אלו, ולפי דרשות חז"ל אינו מובן מלת על כן יאמר וגו', כי מה שייך הדרוש שדרשו שתלמידי חכמים נעשו אוהבין בסוף להענין שלמעלה שאומר על זה על כן:

והנראה בזה על פי מה דאיתא בגמרא הקורא בלא נעימה והשונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר כו', והענין הוא שעיקר עבדות ה' היא שישיג אדם פנימיות התורה וידבק עצמו באין סוף ברוך הוא. אך אי אפשר לאדם להשיג פנימיות התורה אם לא שילמוד תחלה פשטות התורה על בוריה, ולא המדרש עיקר אלא המעשה שלומד על מנת ללמד לשמור ולעשות, ואם הוא לומד למען יתגדל בה אינו משיג הלכה אליבא דאמת. לכן עצה היעוצה לאיש אשר יחפוץ להשיג שמעתתא אליבא דאמת תיכף בקומו בחצות לילה ישפוך תחינות ובקשות לפני המקום ב"ה ויפשפש במעשיו ויעשה תשובה עליהם, ואחר כך יזמר זמירות שירות ותשבחות לפני מלך מהולל בתשבחות קודם לימודו ואחר כך ילמוד בכונה עצומה לשמור ולעשות, בודאי ישיג הלכה ברורה אליבא דאמת כמו שניתנה למשה בסיני. לכן אצל דוד המלך כתיב וה' עמו ודרשו חז"ל מלמד שהלכה כמותו בכל מקום, מפני מה זכה דוד לכל זה מפני שהיה נעים זמירות ישראל וקם בחצות הלילה וקיבל עליו עול מלכות שמים והיה משורר שירות ותשבחות לאין שיעור לפני יוצרו לכן כשלמד אחר כך השיג הלכה ברורה אליבא דאמת כמו שניתנה מסיני, אבל מי שאינו עושה תשובה ואינו אומר שירות ותשבחות קודם לימודו הוא משחית עצמו ועבודתו חלילה. וזהו שאיתא בגמרא הקורא בלא נעימה רצה לומר שאינו עושה תשובה טרם קריאתו ונועם רומז לתשובה שהיא נועם עליון. והשונה בלא זמרה רצה לומר שאינו אומר שירות ותשבחות קודם הלימוד עליו הכתוב אומר כו':

ובמדרש איתא שקודם שהכה משה את הצור היו ישראל לומדים תורה שבעל פה הלכה ברורה בלא פלפול ואחר חטא מי מריבה נסתר מהם הלכה ברורה ונתרבה המחלוקת והפלפול בין תלמידי חכמים זה אוסר וזה מתיר, ועל פי דרכינו זה נבאר שכל הענין מדבר מכבוד התורה איך האדם יוכל לזכות להשגות התורה. ונבא לביאור למעלה בפרשה זו כתיב הענין של מי מריבה, על זה אמר הכתוב על כן, כלומר על כן על ידי מריבה יאמר בספר מלחמות ה', פירוש על ידי מי מריבה לומדים ישראל בספר דהיינו התורה, על ידי מלחמות ה' ורצה לומר שנתרבה המחלוקת והפלפולים בין תלמידי חכמים זה אוסר וזה מתיר, ואף על פי כן את והב בסופה ודרשו חז"ל לבסוף נעשו אוהבין זה לזה שנתברר להם הלכה. ועל ידי מה יזכה האדם שיתברר לו ההלכה כסולת נקיה אמר הכתוב ואת הנחלים ארנון, נחלים רומז לתפלה כנ"ל, וארנון הוא מלשון רינון כנ"ל, ורצה לומר על ידי שהוא מרנן ומזמר להקב"ה בתפלות יוכל להשיג הלכה ברורה, אך על ידי שירות ותשבחות לבד בלא תשובה אינו מועיל כי אם יצרף לזה גם תשובה עמם. וזה שאמר הכתוב ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב, כלומר שהתפלות יהיו על דרך זה שעל ידי תפילתו ומזמוריו ינטה עצמו לשוב מאחרי יצר הרע שנקרא ע"ר, וידבק עצמו אל צדיק הדור שנקרא אב החכמה וזהו ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ורצה לומר שפיכות התפלות מקירות לבו שנקראים נחלים יהיו על דרך זה, אשר נטה לשבת ער, פירוש אשר על ידי התפלות והמזמורים ינטה לשבת מאחרי יצר הרע הנקרא ע"ר, ונשען לגבול מואב כלומר וישען עצמו לגבול הצדיק הנקרא אב החכמה. ואם בדרך זה ילך הכתוב מבטיח לו משם בארה, רצה לומר על ידי תשובה ושירות ותשבחות יזכה לביאור התורה, כי בארה הוא מלשון באר את התורה הזאת, ולאיזה ביאור יזכו אמר הכתוב הוא הבאר אשר אמר ה' למשה אסף את העם ואתנה להם מים, רצה לומר שיזכו לביאור התורה על ידי השירות ותשבחות שהקב"ה ישפיע עליהם אור התורה וזהו ואתנה להם מים רצה לומר שיזכו לביאור התורה. כנ"ל שאתן להם מים דהיינו התורה שנמשלה למים. וגמר אומר הכתוב אז ישיר ישראל פירוש כשראו בני ישראל שנאבד מהם הלכה ברורה על ידי מי מריבה, היו משוררים שירות ותשבחות על דרך הנזכר למעלה ועל ידי זה נתברר להם הלכה. וזהו עלי באר ענו לה, רצה לומר כשכנסת ישראל אומרת שירה על דרך הנ"ל עונה לה הקב"ה שיעלה לה באר התורה מבורר היטב. ולכן לא נזכר משה בשירה זו שממנו לא נאבד הלכה ברורה והיה לומד התורה באר היטב אף שלא אמר שירה, אבל בני ישראל שנאבד מהם הלכה ברורה הוצרכו לעורר עצמם בשירות ותשבחות כדי שיתגלה הלכה לאמיתה כנ"ל:

ספר מאור ושמש - פרשת בלק

וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי ויגר מואב מפני העם וגו' ויאמר מואב אל זקני מדין עתה וגו'. יש להבין על אמרו כל אשר עשה ישראל לאמורי ולא אמר מה אשר עשה לעוג מלך הבשן שהיה יותר גבור עד שנתירא משה רבינו עליו השלום ממנו ואמר לו הקב"ה אל תירא אותו וגו'. עוד קשה קושית רש"י ז"ל ויאמר מואב אל זקני מדין הלא מעולם היו שונאים זה את זה, ומה שתירצו ז"ל משל לשני כלבים וכו' עד מיראתן של ישראל עשו שלום כו', עדיין אנו צריכים למודעי. ועוד ראוי להתבונן על אמרו עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, מה זה לשון הקהל הוה ליה למימר ישראל או העם מה הקהל. הענין הוא כך שהעיקר הכל הוא התחברות ישראל שיהיה אהבה ואחוה וריעות ביניהם, והדבר הזה פועל ישועות גדולות ומסלק כל המקטרגים כדכתיב חבור עצבים אפרים וגו' הנח לו. וכן שמעתי מפי אדמו"ר בוצינא קדישא מו"ה אלימלך זצוק"ל כששאל אותו ביחוד הצדיק המפורסם בוצינא קדישא אחיו מו"ה משולם זושא זללה"ה הייתי אז אצלם כששאל אותו בזה הלשון אחי למוד לי זה שאתה הוא פועל נסים ונפלאות ומעשים נוראים שאוכל גם כן לפעול כך. כלל הדברים בקיצור שהשיב לו אדמו"ר שהוא על ידי התחברות הצדיקים ואהבה וחיבה וריעות ביניהם על ידי כן נפעלים ונעשים כל הנסים וכל הפעולות והמעשים נוראים, והודה הצדיק הנ"ל לדבריו ואמר בודאי כי זה עיקר הכל. ואיתא גם כן בגמרא דסנהדרין כינוס לצדיקים נאה להם ונאה לעולם דהיינו כנ"ל. והנה ידוע שבזמן הזה שבאו על ישראל בלק ובלעם היה הדור ההוא עדה שלימה שכבר מתו דור המדבר שנגזר עליהם וכו' והם היו מוכנים לבא לארץ ישראל חוץ מאותן כ"ד אלף שמתו בדבר בלעם על ידי עצה של בנות מואב אחר כך, אבל מתחלה היו כולם קדושים עדה שלימה והיה ביניהם אהבה וחיבה ואחוה ושלום ועל ידי כן נפלו לפניהם שני מלכי אמורי סיחון ועוג מלך הבשן שהיו שקולין ככל ז' מלכי כנען, לפי שהיה שלום ואהבה וחיבה ביניהם כידוע שבימי אחאב המלך הגם שהיו עובדי עבודה זרה ומפני השלום שהיה ביניהם כבשו כל המלחמות ומכל שכן כאן בימי משה רבינו ע"ה שהיה שלום ביניהם והיו קדושים שמכל שכן שכל שונאיהם היו נופלים תחתם. וזהו אמרו וירא בלק, וירא הוא לשון הבנה (כמו וירא וירץ לקראתם שדרשוהו חז"ל לשון התבוננות) וביאורו שהבין שכל אשר עשה ישראל והכו מלכים אדירים היו בשביל לאמורי, פירוש כמו את ה' האמרת היום שהוא לשון אהבה וריעות, שהצלחתן היה מפני תוקף האהבה אשר ביניהם על כן ויגר מואב מפני העם. ויאמר מואב אל זקני מדין שהגם שמעולם היו שונאים זה לזה עשו שלום ביניהם לדמות אל ישראל עם הקדוש כי הקליפה הולך אחר הקדושה כקוף בפני האדם. אכן באמת לשוא עמלו כמו שאמרו חז"ל כינוס לרשעים אוי להם כו'. ואיתא בזוהר הקדוש שארי בחיבורא וסיימי בפרודא על כן ויאמר וגו' עתה ילחכו הקהל, ביאורו הקהל דייקא שמפני אשר הם נקהלים יחד באהבה וחיבה על כן ילחכו וגו' כלחוך השור את ירק וגו' פירוש בלחיכה אחת ובלי טורח ועמל כי מפני התחברותם נעשים להם נסים ונפלאות בלי טורח כלל כנ"ל:

עוד על פסוקים הנ"ל בהתעורר עוד איזה דקדוקים. א', הדקדוק הנ"ל הלא עוג מלך הבשן היה מלך גבור יותר מסיחון מלך האמורי ולמה נתיירא כשראה מה שעשו ישראל לאמורי ולא נתיירא כשראה מה שעשו ישראל לעוג. עוד קשה שאמר הכתוב ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, וכי נצחונם היה על שהיו עם רב הלא הם בעצמם ראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם כמו שפירש רש"י ז"ל מה ראה מואב ליטול עצה ממדין כיון שראו כו' עיין שם ואם כן מה הוא הנתינת טעם כי רב הוא. גם קשה על אמרו כי רב הוא, היה לו לומר כי רב הם שמלת הוא היא לשון יחיד ואין שייך אצל רבים:

ונראה בזה דהנה הצדיקים על ידי יחודם בשמות ההויות הקדושים מעוררין הרחמים על כנסת ישראל והסטרא אחרא נתכנע לפני הקדושה, אך לאו כל אדם יכול לפעול על ידי כונתו בשמות הקדושים כי לא בכונה לבד תליא מילתא רק אם הוא עובד את השי"ת באמת ולומד תורה לשמה בדחילו ורחימו, איש אשר כזה הגם שאינו מכוין בשמות הקדושים כיון שכל מוצא שפתיו הוא בקדושה ובטהרה על כן בכל אמרותיו הן בלשון הקודש והן בשאר לשונות הוא מעורר למעלה הכ"ב אתוון דאורייתא מפני שהוא עוסק בתורה לשמה אם כן ממילא נתייחדו היחודים ונפעל נסים ונפלאות לישראל. ושורש לזה שיתיחדו היחודים הוא כשיש אחדות בישראל כנ"ל כמו שמצינו בגמרא דורו של אחאב אף על פי שהיו עובדי עבודה זרה ירדו למלחמה ונצחו מפני שהיה אחדות ביניהם, וכל שכן כשיש אחדות בישראל והן עוסקים בתורה לשמה מיחדין על ידי דיבורם השמות ההויות הקדושים ובזה המה מכניעים את כל נגדם וכל מה שהם אומרים בפיהם הקב"ה ממלא רצונם. והנה יניקות הסטרא אחרא הוא מהקדושה כנ"ל, לפיכך בלק שהיה מכשף גדול הביט מתוך עומק חשכת הקליפות אל הקדושה שיניקתו היה מהקדושה וראה שישראל מעוררין באמירת פיהם השמות הויות של רחמים ומכניעים הסטרא אחרא לפני הקדושה, והבין שזאת הוא מפני שיש ביניהם אחדות כנ"ל והם כולם כאיש אחד בלב אחד לכן ירא לנפשו מפניהם. וזה ביאור הכתוב וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי, פירוש ראה מה שישראל פועלים על ידי אמירתם כי הראשי תיבות של ו'ירא ב'לק ב'ן צ'פור א'ת כ'ל א'שר ע'שה י'שראל ל'אמורי עולה רל"ב כמספר השמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, ורצה לומר שראה שעל ידי אמירתן הן מיחדין השמות הויות של רחמים והבין מה שבכוחם להמשיך כל כך על ידי אמירתם הוא מפני שיש אחדות ביניהם וירא לנפשו מפניהם. וזהו ויגר מואב מפני העם ומחמת מה אמר הכתוב כי רב הוא רצה לומר הגם שרב הם יכולים להקרא בלשון יחיד הוא שיש אחדות ביניהם וכשיש אחדות ביניהם הם מפילים כל הקמים עליהם על ידי אמירה בלבד, לזאת ירא מואב מפני בני ישראל:

ועתה לכה נא ארה לי וגו' ויאמר בלעם אל האלהים בלק בן צפור וגו' הנה העם היוצא ממצרים וגו' עתה לכה קבה לי וגו' לא תאור את העם כי ברוך הוא וגו' מה אקוב לא קבה אל וגו' כי מראש צורים אראנו וגו' הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה וגו'. ראוי לתת לב למה בחרו בלשונות האלה שהם ארה וקבה ולא אמר לכה קלל לי שמשמעותו יותר לשון קללה, ומצאנוהו משתמשין בו בהרבה מקומות יותר מלשונות הללו. ובפרטות לשון קבה שהוצרך רש"י ז"ל לבקש דמיון לשורש המלה יעויין שם. גם אמרו לא תאור את העם כי ברוך הוא, יש להבין מה זה נתינת טעם וכי לא היה באפשרי לקלל את מי שהוא ברוך. גם אמרו ברוך הוא לשון יחיד היה לו לומר ברוכים הם. גם הנה ברכת ברך וגו' ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה נראים לשונות כפולים. גם ראוי להבין כונת הרשעים האלה כי הלא ידעו מעלת עם בני ישראל וחיבתם לפני המקום ברוך הוא:

ויראה לרמוז בזה על פי מאמר הזוהר הקדוש אורייתא וקוב"ה וישראל חד. וביאור הדבר כי הנה בעצמיות אחדותו ית"ש אין בו שום השגה כלל ולית מחשבה תפיסא ביה, ואפילו העולם היותר עליון אינו משיג כלל מעצמיות אחדותו רק ממציאותו. ועיקר כל עבדותינו הוא להתאחד ולקשר עצמינו באין סוף ברוך הוא ולקשר נשמתינו לשרשן לצור חוצבנו משם, ולהתאחד באחדותו ית"ש על ידי גודל הדביקות וההזדככות המעשה והדיבור והמחשבה, ובאמצעות עסק התורה שהוא אמונת שעשועים יום יום ואמרו חז"ל שקדמה לעולם אלפים שנה שרמזו גם כן על הפלגת גודל דביקות התורה באחדותו ית"ש מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב עד שאמרו שקדמה לשבעת ימי בראשית אלפים שנה, וזהו אורייתא וקוב"ה וישראל חד שמתאחדין באחדותו ית"ש. ולכן נאמר עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו וגו' שרומז גם כן שאין באפשרי להשיג דביקות נשמותיהון של ישראל באחדותו ית"ש מפני שהם דבוקים במקום שאין בו השגה. אמנם אינו נקל לבא למדריגה זו, והבא לעבוד ה' לקשר עצמו לשרשו צריך לעלות מתתא לעילא ולהכרית כל החוחים והקוצים המעכבים דרכו, כי כל עוד שלא זיכך עצמו כל כך עד שבא לעולם המחשבה עדיין יש מקום להמקטרגים לעמוד כנגדו ולבלבלו, ובפרט כשהאדם בא לקבל עליו עול מלכות שמים אז צריך לשנס את מתניו בכל עוז כי המקטרגים והמבלבלים עומדים לנגדו לבלבלו בכל היכולתם. אבל מי שזכה לזכך עצמו עד שבא לעולם המחשבה אז אין מקום לסטרא אחרא להאחז בו כי אין יניקה להחיצונים מז' ימי בנין ולמעלה ואז הוא נכסה מכל המסטינים. וזהו היה חפוי ענני כבוד על ישראל במדבר שהיו במדריגה שנכסין בהם מכל המקטרגים. ולכן אמרו ז"ל שמי שטעה בשיטים היה הענן נקפל מנגדו שרמזו שמפני שחטאו נפלו ממדריגתם ומדביקותם ולכן באו למקום שיש בו התגלות. ולכן אמרו חז"ל על פסוק ויראו כל העדה כי גוע אהרן אל תקרא ויראו אלא ויראו פירוש שאז נפלו ממדריגתם למקום שיש בו אחיזה להחיצונים ולכן נלחם עמם הכנעני מלך ערד. והנה ידוע מאמר הכתוב ישת חשך סתרו שרומז שהעולמות העליונים שאין בהם השגה נקראים חשך מחמת העדר ההשגה בהם שאי אפשר להשיגם ולדבר בהם, והז' מדות הם נקראים מאורות מפני שהורשה להתבונן ולדבר בהם. והנה אמרו חז"ל פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה. ולכאורה יקשה להבין מפני מה בימי משה מצאנו כמה פעמים שניסו אבותינו את המקום ובימי יהושע נאמר ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע ולא מצאנו להם שום חטא הגם שהיה מדריגתו למטה הרבה מאד ממדריגת משה רבינו ע"ה. אמנם הענין הוא כי יען שהיתה מדריגת משה גבוה הרבה כבחינת חמה שאי אפשר להסתכל בה מגודל הבהירות לכן לא היו יכולין ישראל להתדבק במדריגתו ונפלו ממדריגתם כמה פעמים, אבל מדריגת יהושע היתה נוחה לישראל להתדבק בה כבחינת לבנה שנוח להסתכל באורה ולכן עלתה בידם להתדבק במדריגה זו:

ונבא לביאור הכתובים כי הנה כל מגמת הרשעים האלה היה להפריד האלוף ולהפסיק את ישראל משרשן, כמו שאמרנו על מאמר בעל הגדה שלבן ביקש לעקור את הכל שרומז שביקש לעקור את יעקב אבינו להפרידו משרשו כמאמר הכתוב ארמי אובד אבי מלת אבי הוא לשון רצון (כמו ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם), ופירושו שביקש לאבד את יעקב ולהפרידו מרצון העליון. וכן הרשעים הללו בלק ובלעם זאת היתה כונתם. וזהו ששלח לו בלק לכה נא ארה לי, שביאורו שתפילם ממעלתם ומקשרם הגבוה שיהיו אחוזים רק במקום שנקרא אור שהוא למטה בז' ימי הבנין וזהו לשון ארה לשון אור, ותפרידם מעולם המחשבה שנקרא חשך ועל ידי זה יהיה בהם אחיזת החיצונים לקטרג עליהם. ובלעם שהיה שונאם יותר אמר לשון קבה כי בלק הגם שרצה להורידם ממדריגתם למקום שיש בו השגה עדיין ישארו דבוקים במאורות העליונים שהם גם כן אחדות הפשוט. אכן בלעם רצה להפרידם לגמרי ממקום הקדושה להביאם לעלמא דפרודא. וזהו לשון קב"ה לשון ק"ב ומדה רומז על עלמא דפרודא שיש לו שיעור והוא בחינת קב. ולזה אמר השי"ת לא תאור את העם כי ברוך הוא, פירוש שלא תוכל להורידם כלל ממדריגתם אפילו למקום שנקרא אור כנ"ל, כי ברוך הוא שהם דבוקים הגבה למעלה במקור הברכות שעל זה רומז תיבת ברוך כידוע ואין שם שום יניקה לסטרא אחרא, לכן אין באפשרי להזיזם משם כלל. ולזה אמר ברוך הוא ולא אמר ברוכים הם מפני שרומז לעולם המחשבה שאין בו השגה ונקרא בלשון הוא כידוע. וזהו שאמר בלעם מה אקוב וגו' כי מראש צורים אראנו, פירוש שאני רואה שאיני יכול לעשות להם מאומה מפני שהם חזקים וקשים בשרשם בראש צורים שרומז לראשית המדריגות כידוע. ומזה יתבאר גם כן כפל הלשון ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה, על פי מה שאמרנו על פסוק אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה. כי הנה כל מגמת הרשע היה שיהיה מקום להדינים לחול ולשלוט בהם ח"ו. וידוע שעיקר תגבורת הדינין הוא בשם אלקים וכשמסתלקת המ"ם משם אלקים נשאר אלהי שהוא שם רחמים ולבוש הנשמות וישראל מתכסין בו מהמקטרגים, ושם ההוי"ה במילואו הוא רחמים, וכשיש ח"ו פירוד בין האותיות מתגברין הדינין. וזהו אמרו לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה, פירוש אין ביכולתי להקטין שם הוי"ה שלא יהיה שלם ח"ו, או גדולה פירוש להגדיל שם אלהי לעשותו שם אלהים במ"ם. והנה ידוע שעל ידי השתנות קריאת התיבות בנקודתם יכולין לשנות הענין שרוצין להמשיך מלמעלה, ולכן מצינו השתנות נוסחאות בעניני התפלה בנקודתם כמו חי העולמים או חי עולמים שכל אחת מהנוסחאות רומזת לפי דרכה והלוכו בקודש. ולכן אין להלעיג על אדם שמשנה לפעמים נקודת התיבה כי אחר כונת הלב הן הן הדברים ושמא יש לו איזה כיון במה שמשנה. והנה בלעם הרשע כשחזר על כל הצדדים ולא עלתה בידו להרע לישראל, שם מגמתו לשנות הנקודות מתיבת ברוך כי תיבת ברוך כנקודתו וכהלכתו רומז למקור כל הברכות כידוע. וכשאמר השי"ת כי ברוך הוא רצה לשנות תיבת ברוך שישתנה ללשון ברך שהוא משמעות אחרת שאינו לשון ברכה רק לשון רכות שלא יהיו קשים וחזקים, כי בספר תורה אינו מנוקד ויכולין אנו לקרות הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה ופירושו שלקחתי מהשי"ת לשון ברכה על ישראל ולא אוכל להשיבנה ללשון ברך שיהיה משמעותו לשון רך בלתי חזק רק בעל כרחי מוכרח אני לברכם:

ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה. ויש להתבונן מה לשון בית, מה מדה הוא בית מלא זהב, וכי דרך למדוד בבתים כסף וזהב. הוה ליה למימר כלים מלאים כסף וזהב או כיסים מלאים כסף וזהב. ותו קשה הדקדוק הנ"ל מאי לעשות קטנה או גדולה, הוה ליה למימר לעשות טובה או רעה כאשר אמר לבלק הלא אל מלאכיך שלחתי לאמר אם יתן לי בלק וגו' לא אוכל לעשות טובה או רעה מלבי, מה הוא קטנה או גדולה איזה דבר קטן או גדול וצריכא למודעי. ונראה על דרך הנ"ל דהענין הוא כך דהקב"ה ברא את העולם על פי טבע. והנה האומות העולם סוברים שהעולם כמנהגו נוהג, אבל אנחנו קבלנו מהאבות העולם אפילו קודם מתן תורה שהעולם מתנהג על פי השגחה פרטיית לשלם לאיש כמעשהו. והראיה מדור אנוש שהציף שליש העולם ובדור המבול ששטף את כל העולם וישאר אך נח הצדיק ובניו, וגם מהפיכת סדום אשר הפך ה' באפו ובחמתו. והצדיקים ממשיכים את ההויו"ת לתוך הטב"ע שהיא בגימטריא אלהי"ם ומיחדים הכל כי ה' הוא האלהי"ם, והרשעים מפרידין ומאבדין את העולם לפי שהולכים אחרי הטבע לבד ומפרידים השם הוי"ה מהטב"ע שהוא גימטריא אלהי"ם. ובעונותינו הרבים בזמן הגלות כביכול אין השם שלם כי יש פירוד בין י"ה לחצי שם האחרון כידוע, והצדיקים כל כונתם שמיחדין במחשבתם השם הוי"ה לשם אלהי"ם שהוא הטב"ע, ובזה הם מקיימים העולם וממשיכים ההויו"ת ממקור הרחמים מי"ג תיקוני דיקנא עילאה לתוך הטב"ע שהוא גימטריא אלהי"ם, ומיחדים השמות ה' הוא אלקי"ם ומקטנים השם אלהים לעשותו שם אלהי כנ"ל כידוע, כי שם אלה"י הוא לבוש הנשמה ומסתיר אותה ממקטרגים, כמאמרינו בכל יום מה שתיקנו לנו חז"ל אלהי נשמה שנתת בי כו', וממשיכין שמות ההוי"ה משלשה שמות ההוי"ה שהוא מקור הי"ג תיקוני דיקנא עילאה שהמה נקראו גדלות המוחין, ועל ידי זה מקטינים השם אלהי"ם וכאמור. והנה בלעם הרשע ימח שמו כל רצונו היה להפוך למשוך אחרי הטבע ולעשות פירוד בשם הוי"ה חלילה, כאשר נעשה פירוד בעונותינו הרבים אחר כך בזמן הגלות ונעשה כביכול השם קטן שכל הנשמה תהלל י"ה דייקא, די לעולם להשתמש בשתי אותיות מהשם עד ביאת הגואל במהרה בימינו אמן, לזה היה גם כן כל כונת בלעם הרשע לעשות כביכול השם של רחמים קטן ולהגדיל שם אלהי"ם שיהיה חלילה התגברות הדינין. והשי"ת ברוב רחמיו מפיר עצת גוים הניא מחשבות עמים ובעל כרחו שם רסן בפי בלעם הרשע שיהיה מוכרח לברכם ולמשוך רחמים גדולים ממקור עליון כידוע, לא קם בישראל כמשה אבל באומות העולם קם ומנו בלעם והם ברכות עליונות עד למאד:

ונבא אל ביאור הפסוק ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק אם יתן לי בלק מלא ביתו וגו', רצה לומר המילוי של בי"ת הוא ת"י והוא בגימטריא כיש"ף, וזהו מלא ביתו דייקא ביתו של בלק, לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה, רצה לומר כנ"ל לעשות קטנה היינו לעשות השם הוי"ה קטנה להפרידו חלילה, או גדולה, רצה לומר להגדיל שם אלהים שהוא מקור הדינים והגבורות לפי שאין בידו כלל. וזהו שאמר לא אוכל לעבור את פי ה' אלה"י, רצה לומר שלא יוכל לעבור את פי ה' וגו' היינו שם הוי"ה להקטינו חלילה, אלה"י רצה לומר שם אלהי שהוא לבוש הנשמות ומסתירו מהדינים אינני יכול לעבור להגדילו ולעשותו גדול שיהיה אלהי"ם שהוא התגברות הדינים רחמנא ליצלן כי לא יוכל לעבור כלל לפי שמוכרח היה מאת ית"ש, ויהיה שם הוי"ה שלם שהוא שם רחמים ושם אלהי"ם יהיה בקטנות היינו אלהי, ורחמים עלינו ועל כל ישראל:

ויעמד מלאך ה' במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה. הנה התורה הקדושה היא נצחית ללמד לדורות עולם, ומה זה בא הפסוק ללמדינו. ונראה הענין בשום לב על מה שנקראו הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב בין המצרים, וטעמא בעי ולא שמעתי הפירוש מימי ולא ראיתי בספרים פירושו. ונראה לומר דהנה כבר כתבנו למעלה שרשעים במעשיהם הרעים ממשיכים את ההנהגות העולם על פי הטבע שהוא גימטריא אלהי"ם והוא גבורות ודינים וגורמין חורבן העולם חלילה, אמנם הצדיקים במעשיהם הטובים ממשיכים את שמות הקדושים דהיינו הויות הקדושים גדלות המוחין לתוך שם אלהי"ם וממתיקים הדינים. והנה ידוע שבעתים הללו בין י"ז בתמוז לתשעה באב גברו הדינים והמקטרגים עד למאד עד שנחרב הבית המקדש. ואז בעת מעשה חרבן הבית נסתלקו הויות למעלה למעלה, והיה הסתלקות הויות רק באותו הרגע ואחר כך מיד חזרו לזרוח כבראשונה שלא להאחז חלילה שליטת החיצונים, ועל ידי זה היה קיום העולמות. והנה נמצא כתוב בספר הכונות להאר"י ז"ל שבימים האלה יש לכוין בג' הראשונות של השמונה עשרה בתפלה, בחתימה ראשונה יש לכוין האותיות שקודם לההוי"ה דהיינו שם טדה"ד, ובחתימה שניה של הש"ע יכוין האותיות שאחר שם הוי"ה דהיינו שם כוז"ו עיין שם. ונראה לי הענין כי הנה הדבר ידוע מדברי הקדושים העליונים ובספרים קדושים שבכל הזמנים חוזרין הדברים כמו שהיה בזמן הראשון, דהיינו בימי הפסח מתעוררים החסדים כמו שהיה בפסח מצרים וכן בשבועות וכדומה, וממילא בימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב מתעוררים הדינים ומקטרגים כמו שהיה בשעת החרבן ושריפת הבית. ולזאת נראה עצה היעוצה לעסוק בפשטות התורה בימים הללו ולא בנסתרות ומובן ממילא ליודע דעת. וגם כן יראה לאחוז במדות טובות בי"ג מדות, וזה לדעתי נרמז בדברי כונת האר"י ז"ל הנ"ל דהיינו לכוין שמות אלו בחתימת ג' ראשונות שם טדה"ד ושם כוז"ו, כי שם טדה"ד גימטריא כ"ב דהיינו שרומז לכ"ב אותיות התורה ללמוד בהתמדה בתורה הקדושה בימים אלו, ושם כוז"ו בגימטריא ה' אחד, דהיינו לייחד השמות ולאחוז בי"ג מדות כמו שאמרו חז"ל ויעשו לפני כסדר הזה וכו' כמבואר בדברינו למעלה פרשת חקת. ובזה נבין מה שנקראו הימים ימי צרה שמי"ז בתמוז לתשעה באב בין המצרים, לפי שהשם הוי"ה הוא בין שני שמות דהיינו השם טדה"ד לפניו כנ"ל והשם כוז"ו לאחריו כאמור. וזהו בין המצרים בין הגבולים דהיינו השני שמות הנ"ל כדי שלא יאחזו בו החיצונים חלילה. וזהו רומז בפסוק שהתחלנו ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים וגו', רצה לומר שעומד מלאך ה' היינו מלאך של רחמים, במשעול הכרמים היינו כרם ה' צבאות בית ישראל, גדר מזה וגדר מזה היינו מצד הזה לשם הוי"ה הוא גדר וציון שלא יאחזו בו המקטרגים והדינים וכן מצד השני, שם טדה"ד מלפניו ושם כוז"ו מלאחריו שהוא נכתב גם כן על המזוזה לשמירה ובזה ישמרנו השם ויצילנו מכל רע ואך טוב לישראל והבן:

עוד בפסוק הנ"ל ובפסוק שלאחריו ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה ותרא האתון את מלאך ה' ותלחץ אל הקיר ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר ויוסף להכותה ויוסף מלאך ה' עבור ויעמוד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל ותרא האתון את מלאך ה' ותרבץ תחת בלעם ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל. הדקדוק הוא כנ"ל מה בא הכתוב להשמיענו בזה שהמלאך עמד במשעול הכרמים ומה יתרון לנו בזה. עוד יש לדקדק כתיב גדר מזה וגדר מזה ואחר כך כתיב ותלחץ אל הקיר מפני מה בתחלה קראו הכתוב גדר ואחר כך קיר. גם קשה מה משמיענו בזה הכתוב ויך את האתון במקל, מה איכפת לנו במה שהכה האתון אם במקל או באבן או בדבר אחר. ואם בא לפרש למה לא נתפרש גם בהכאות ראשונות במה הכה אותה:

ונראה לרמוז בזה דהנה אנשי כנסת הגדולה תקנו לנו לקרות פרשיות של כל השנה וקבעו לנו לקרות פרשת בלק סמוך לבין המצרים ובודאי יש סוד בדבר. והנראה על דרך הנ"ל דהנה ימי המצרים הן ימי התגברות הדינין וצריך להמתיק על ידי שמות הויות של רחמים, אך הסטרא אחרא הוא מתגברת ומקטרגת על ישראל לזאת צריך להמתיקן בהעלם בכדי שלא יבינו הסטרא אחרא על דרך הכתוב בתחבולות תעשה מלחמה. ואיתא בהאר"י הקדוש ז"ל שבימים אלו צריך לכוין בשני ברכות הראשונות שבתפלה בברכה הראשונה לכוין האותיות הקודמין של שם הוי"ה דהיינו טדה"ד והאותיות שלאחריו דהיינו כוז"ו צריך לכוין בברכה שניה כמובא לעיל, והעיקר הוא כמאמרינו למעלה שלא בכונה לבד תליא מילתא רק בעובדא תליא לעסוק בתורה לשמה וממילא נתיחדו היחודים כראוי. וכשישראל עוסקים בתורה שבעל פה לשמה שאין אומות העולם יודעים מתורה שבעל פה, שעליהם נאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים שאין להם תורה שבעל פה, אזי הן פועלים על ידי עוסקן בתורה שבעל פה שיתיחדו היחודים באופן שלא יבינו הסטרא אחרא ולא יכולה לקטרג, שישראל פועלים על ידי עוסקן בתורה שבעל פה שהיא כלולה גם כן מכ"ב אתוון דאורייתא להמשיך הי"ג תיקונים והט' תיקונים שעולים כ"ב. והשם טדה"ד הנ"ל עולה גם כן כ"ב, והשם שלאחר אותיות השם הוי"ה ב"ה הוא כוז"ו עולה ל"ט כמספר שם הוי"ה וי"ג תיקונים, כי נפעל על ידי עוסקן בתורה שבעל פה שהשם הוי"ה ב"ה מאיר בהשני שמות אלו דרך העלמה והסתר שלא יבינו הסטרא אחרא בכדי שלא יכולה לקטרג ועל ידי זה נמתקין הגבורות ונמשך רחמים על כנסת ישראל מהי"ג תיקוני דיקנא. וזהו שאמרו חז"ל בגמ' על תורה שבעל פה הדר קבלוה בימי אחשורוש כי המן הרשע רצה להגביר כח הדינין לקטרג על ישראל לכן עמדו ישראל וקבלו על עצמם תורה שבעל פה, שעל ידי עסק התורה שבעל פה יכולין להמתיק הדינין וליחד שמות ההויות של רחמים דרך העלמה להמשיך חסדים על כנסת ישראל. וזהו שהצירוף של החודש תמוז הוא וכל ז'ה איננ'ו שו'ה ל'י לרמוז כמו שבימי מרדכי נמתקו הגבורות על ידי שקבלו עליהם לעסוק בתורה שבעל פה כן בימים האלו צריך לעסוק בתורה שבעל פה יותר מבשאר דברים. והצירוף של חודש אב היא ה'סכת ו'שמע י'שראל ה'יום, כי על פסוק זה דרשו ז"ל הסכת עשו כתות כתות ועסקו בתורה, מפני שבימים אלו שהוא עת תגבורת הדינין צריכין ישראל לעסוק בתורה שבעל פה כדי להמתיק הגבורות בהעלם ולהמשיך הי"ג תיקונים וט' תיקונים, שעל ידי עסק התורה שבעל פה ממילא נתיחדו השני שמות טדה"ד כוז"ו. וזהו שאיתא בכונת האר"י ז"ל לכוין שני שמות אלו בשני ברכות הראשונות של תפלה כדי ששם הוי"ה יאיר בתוכם דרך העלם כנ"ל, ועל ידי זה נמתקין הגבורות ונמשך רחמים וחסדים על כנסת ישראל:

והנה ידוע שמקור הרחמים הן שמות הויות הקדושות והדינין הן אותיות מנצפ"ך והן ה' שמות אלקים אשר מהם נשתלשל ק"ך צירופי אלהים, והדינין היותר קשים הן שני שמות אלהים משני אותיות ראשונות של מנצפ"ך, וזה לעומת זה עשה אלהים, וכשם שיש בהקדושה ש"י עלמין דכסופא כח הצדיק, כן יש בהטומאה ש"י עולמות והן אותיות קר"י. והנה הגבורות נמתקין על ידי שהצדיק מיחד השמות הויות של רחמים והן מאירין על שמות אלקים. אך בעת תגבורת הדינין צריך ליחד בהעלם על דרך הכתוב בתחבולות תעשה לך מלחמה כנ"ל. והנה כשבא בלעם נגד ישראל רצה להגביר כוחות הדינין ולקטרג על ישראל, אך בתחלה סבור שלא יצטרך להגביר כוחות הדינין הקשים ביותר שהם שני שמות אלקים משני אותיות ראשונות של מנצפ"ך, אלא אם לא יעורר עליהם רק הדינים שאינם קשים כל כך יוכל גם כן לקלל אותם. אך ישראל באו כנגדו על ידי עוסקם בתורה בכח הש"י עולמות דקדושה שהן כח הצדיק על ידי עסק תורתו ונתיחד על ידי עסק תורתם השני שמות טדה"ד כוז"ו ושם הוי"ה ב"ה האיר בתוכם בהעלם, ובזה המתיקו כל הגבורות ולא היה כח לבלעם לקלל את ישראל:

ומזה נבא לביאור הפסוקים הנ"ל, ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים, פירוש משעול הוא שביל שאין הכל יודעים ממנו, ותיבת כרמי"ם גימטריא ש"י. וזה ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים, פירוש מלאך ה' היינו הרחמים במשעול הכרמים פירוש בשביל של הש"י עולמות, ורצה לומר בהעלם היה נמשך הרחמים. גדר מזה וגדר מזה, רצה לומר שנמשך אז הרחמים על ידי שני שמות טדה"ד כוז"ו והן גדר לשם הוי"ה ב"ה מלפניו ומלאחריו שיאיר בתוכם דרך העלם שלא יבינו הסטרא אחרא, ועל ידי זה נמשך על הכנסת ישראל הי"ג תיקונים והט' תיקונים כנ"ל. ותרא האתון את מלאך ה' ותלחץ אל הקיר, אתון רומז לסטרא דמסאבא, ורצה לומר כשראה הסטרא אחרא שהרחמים מתגברין בכח הש"י עולמות דקדושה, ותלחץ אל הקיר, רצה לומר גם הסטרא אחרא הלך נגד הקדושה בכח הש"י עולמות שלה שהן אותיות קרי כענין שנאמר ויקר אלקים אל בלעם לשון טומאה כדי להגביר הדינין. ויוסף מלאך ה' עבור ויעמוד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, רצה לומר שלא הועיל לבלעם כל פעולותיו רק הרחמים נתגברו עד שלא היה בכח הסטרא אחרא לנטות עצמו ימין ושמאל. וזהו ויוסף מלאך ה' עבור, היינו שנתוסף הרחמים כל כך עד שלא היה להדינין אלו דרך לנטות ימין ושמאל. ותרא האתון את מלאך ה' ותרבץ תחת בלעם, רומז שלא היה להדינין אלו כח לעמוד לפני הקדושה. ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל, רצה לומר כשראה שאין מועיל כוחות הדינין הנ"ל להגביר על הקדושה ויך את האתון במקל, רצה לומר במק"ל עולה בגימטריא קע"ב כמספר שני שמות אלקים, ורצה לומר שרצה להגביר השני שמות אלקים שהן משני אותיות ראשונות של מנצפ"ך שהן הדינין הקשים ביותר, אך כל זאת לא הועיל לו כלום בתחבולותיו ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה:

כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו וגו' כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. נראה לרמוז ששני כתובים אלו מורים על ענין אחד הגם שאין סמוכין להדדי. והענין הוא שבאמת העולם לא נברא אלא בשביל ישראל וכמאמר הכתוב בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, וכל העולמות הן כדאי לצדיק אחד כדאיתא בגמרא כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, אך עתה בגלות המר אין אומות העולם מאמינים זאת וכמדומה להם שבשבילם נברא העולם, אבל לעתיד כשיהיה ברורי עולמות ואז ידעו כולם מה' מקטנם ועד גדלם וכל ישראל יהיו צדיקים ויהיו כל העולמות כדאי לכל אחד ואחד מישראל אשר לא כן עתה שצדיקים המה מועטים לכן כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, אבל לעתיד יהיו ראויים כל העולמות אפילו לקטן שבישראל, וכל יושבי תבל ושוכני ארץ יאמינו אז זאת שכל מה שנברא ראוי אפילו לקטן מישראל כמאמר הכתוב והחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי. וזה פירוש הכתוב כי מראש צורים אראנו, רצה לומר מראשית היצירה אראנו שהוא ראש להיצורים ובשבילו נברא העולם, אך עתה אין אומות העולם מאמינים זאת. על זה אמר כעת, רצה לומר יבא עת, רצה לומר לעתיד, יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, רצה לומר שיודו אומות העולם ויאמרו כל מה שפעל אל היינו בריאת עולמות הכל נברא בשביל יעקב היינו בחינה קטנה ולישראל היינו בחינה גדולה, ורצה לומר שבשביל אחד מישראל אפילו לקטן שבהם ראויים כל העולמות להברא בשבילו וק"ל:

ויען ויאמר הלא את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר. ויש להבין דהוה ליה למימר את אשר שם ה' בפי בלשון עבר, דהא בלק אמר למה עשית לי לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך, והיה לו לומר מה אעשה כל אשר שם ה' בפי אותו דברתי, מה זה לשון להבא אשר ישים. עוד יש לעיין דהוה ליה למימר אותו אדבר מה לשון אשמור לדבר. עוד נשים לב מה לשון ויען ויאמר הוה ליה למימר ויאמר הלא את אשר וגו' מה ויען. ונראה בזה בדרך פשוט על פי מאמר חז"ל מברכותיו של אותו רשע ניכר מה היה בלבו לקללם ביקש לומר שלא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות ובסוף אמר להם על כרחו מה טובו אהליך יעקב וגו' שיהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות. וכן כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים כלם היו בלבו להיפוך עיין שם. והנה בלעם הרשע ראה ששם הקב"ה בפיו ברכות לישראל, ובאמת היה הוא שונא לישראל יותר מבלק ואמר לבלק שיתן עצות בנפשו שכל מה שיאמר לו הקב"ה ברכות לישראל יחשוב הוא בלבו קללות היפוך הברכות שישים בפיו. ובזה לא יהיו הברכות כלל כי אחרי כונת הלב הן הן הדברים וזהו ויען, פירוש שהיה לו עינוי מהברכות שבירכם בעל כרחו ששם ה' דבר בפיו. ויאמר הלא את אשר ישים ה' בפי, מכאן ולהלאה כל אשר ישים ה' בפי אותו אשמור, פירוש כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לשון לא תעשה. וכן כאן פירוש אשמור לדבר לשון לאו פירוש שהכונה שלי יהיה לאו, לשון שמירה הוא לאו כנ"ל. וזה אותו אשמור לדבר שיהיה כונתו לאו, דהיינו שלא יתקיימו הברכות אבל הקב"ה מפיר עצת רשעים וכששם הברכות בפיו היה מוכרח לדבר ולא היה יודע כלל מה שמדבר כנ"ל:

וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים. ופירש רש"י ז"ל וישא בלעם את עיניו ביקש להכניס בהם עין רעה וכו' שוכן לשבטיו ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין ראה שאין פתחיהן מכונים זה כנגד זה ותהי עליו רוח אלקים פירש בזוהר הקדוש עליו על ישראל שרתה השכינה שלא יוכל לקללם. ונראה בדרך פשוט שהוא מדה כנגד מדה לפי שהם שמרו את עצמם לבלתי להסתכל כל אחד בפתחו של חבירו לראות בעסקיו כדי שלא יכניס בו עין הרע, לזאת מדה כנגד מדה הגין עליהם השי"ת ברחמיו לבל ישלוט בהם גם כן עין הרע מבלעם הרשע ימח שמו. גם יש לומר הכונה שאין פתחיהן מכונים זה כנגד זה דהנה הכלל הוא שכל צדיק יאחז דרכו והלוכו בקדושה ופתח לו פתח לעצמו ולא לעשות מצות אנשים מלומדה, דהיינו לפי שראה רבו כך עשה או חביריו עושים כן גם הוא יעשה כמעשיהם ותנועותיהם לא כן הדרך כי אם כל אחד יפתח לו פתח ושערי קדושה בפני עצמו. וזהו ראה שאין פתחיהן מכונים זה כנגד זה היינו שלא הסתכל אחד לילך בפתח שפתח חבירו בקדושה כי אם כל אחד הלך בפתחו אשר פתח לעצמו לזאת ותהי עליו רוח אלקים ששרתה עליהם שכינה כנ"ל:

או יאמר על פירוש רש"י הנ"ל ראה שאין פתחיהן מכונים. יש לרמוז בזה כי הנה ידוע שהסטרא אחרא הוא תמיד לעומת הקדושה כקוף בפני אדם וכשהאדם רוצה לכנוס אל הקדושה ולקבל עליו עול מלכותו ית"ש אז מתחזקת הסטרא אחרא לעומתו להלחם בו ולבלבלו ולכן צריך האדם לפקוח עינים על כל דרכיו ובתחבולות לעשות מלחמה, כי כשרואין המקטרגין את הפתח שפתח לו האדם לעבוד את ה' מתחזקין לעמוד לשטן לו באותו הפתח ולבלבלו, ולכן צריך האדם לפתוח לפניו דרך אחר אשר לא ידעו ולא יבינו המקטריגים לבלבלו. וכן בכל עת ובכל שעה צריך האדם לבחור לו דרך חדש ופתח אחרת להנצל מן המבלבלין ומקטרגין, כי על ידי זה יתבלבלו המסטינין העומדין לשטן לו כשיראו שלא הועיל להם מה שעמדו לנגדו לסגור הפתח לפניו אשר פתח מקודם לכן, מכיון שהאדם נטה לדרך אחר ולפתח חדש אשר לא ידעו מקדם, ועל ידי זה יוכל להנצל מידם ולעלות מדריגה אחר מדריגה עד ינחה עליו רוח ה'. וכן אין הדבר שוה בכל אדם כי כל אדם צריך לדרוך לפי שורש נשמתו בקדושה ולפי שכלו. והנה בלעם הרשע שהיה מקור הטומאה ושורש רע נשא גם כן עיניו ולבו לבלבל את ישראל ולהפרידם מדביקותם, וראה שאין פתחיהן מכונין רמזו בזה שראה שכל מה ששם מגמתו לעמוד ולבלבל דרכי עבודתם ולסגור לפניהם הפתח אז הם עשו בערמה לפתוח להם בכל עת כל איש מהם פתח חדש אשר הוא לא ידעו מקדם. וזהו שוכן לשבטיו שכל שבט מהם היה לו שביל בפני עצמו ופתח בפני עצמו בכל עת ומפני זה לא היה יכולת בידו לעשות להם כל מאומה כי נחה עליהם רוח ה' על ידי עבודתם ודביקותם באין סוף ברוך הוא. וזהו ותהי עליו רוח אלקים ופירש בזוהר הקדוש עליו על ישראל, ובעל כרחו הוכרח לברכם והבן:

ספר מאור ושמש - פרשת פנחס

וידבר ה' אל משה לאמר פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום וגו'. והנה יש לדקדק על אמרו השיב את חמתי על הסרת האף והחמה, הוה ליה למימר הסיר את חמתי. וגם ראוי לשום אל לב כי בודאי אין לך אות אחת מיותר בתורתינו הקדושה והכל לתכלית המכוון, ולכאורה בקנאתי השלישי הוא מיותר כי היה די באמרו ולא כליתי את בני ישראל. אך הענין הוא באורייתא ברא קוב"ה עלמא וכל הברואים בכללם הם דומם צומח חי מדבר הכל נבראו באותיות התורה כמ"ש בזוהר הקדוש באורייתא ברא קוב"ה עלמא, ובאותיות בראשית ברא אלקים וגו' נבראו שמים וארץ ובאותיות יהי מאורות נבראו שמש וירח וכו', וכן כל העולמות העליונים הכל נבראו על ידי אותיות התורה כמבואר בספר יצירה שלשה אותיות בונין ששה בתים ה' אותיות בונים ק"ך בתים, ומכל צירוף נברא עולם אחד. וגם עדיין מתנהג העולם על ידי צירופים, והצדיקים עושים צירופים טובים וממשיכים השפעות טובות על כנסת ישראל, ואם ח"ו שישראל אינם עושים רצונו של מקום ב"ה אזי ממשיכים צירופים לא טובים ח"ו. וגם בנקודות יכול האיש המשכיל להפוך מצירופים לא טובים לצירופים טובים וכן ח"ו להיפוך. וזה היה כונת בלעם הרשע במה שאמר הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה ולכאורה מלת וברך הוא מיותר, אך הרשע הזה היה מצפה להפוך הצירוף ברך וברך לצירוף ברך וברך ואז הוה משמע לשון רכות, ואיך שיהיה לא היה משמעו לשון ברכה ואז לא היה מוכרח לברך את ישראל, לולי הקב"ה ברוב רחמיו נתן לו רסן וחכה בפיו לבל יוכל לשנות שום נקודה וזה שאמר הכתוב הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה בשום נקודה אחרת להוציא ממשמעות ברכה. העולה מזה שהכל תלוי בצירופים הן לטוב והן לרעה ח"ו והצדיקים הופכים מצירוף רע לצירוף טוב. והנה כשזנו בני ישראל את בנות מואב פגמו בברית קודש הנקרא חותם כמו שאומרים הברכה וצאצאיו חתם באות ברית קודש, והפכו מצירוף חותמי לצירוף חמתי ונסתלק מהם הצלם אלהים. והענין כי השומר הברית שופע עליו בחינת אור מקיף שהוא בחינת שם אהי"ה והשם הזה במילוי יודי"ן בגימטריא צל"ם עם הכולל, וג' שמות אהי"ה במילוי ההי"ן בגי' חות"ם עם הכולל שלהם. על כן כשפגמו בני ישראל הברית קודש נסתלקו מהם המקיפים ואז שלטה בהם המגפה ר"ל. ובזה מבואר מאמר חז"ל שאמרו אברהם אבינו ע"ה יושב על פתחו של גיהנם ואינו מניח לזרע ישראל לפול לגיהנם חוץ ממי שבועל ארמית שנמשכה ערלתו ואינו מכירו אם הוא בר ישראל, והענין כי כל זמן שחותם אות ברית קודש עליו והוא בחינת מקיף אז אין אור הגיהנם שולט בו, והבועל ארמית שפגם באות ברית קודש נסתלק מעליו חותם המלך ואז אור הגיהנם שולט בו רחמנא ליצלן וזה צירוף חמתי ח"ו. ופנחס כשקנא על ברית אז הפך הצירוף חמתי לחתמי. וזה שאמר הכתוב השיב את חמתי כלומר שהשיב והפך את חמתי לצירוף חתמי. ומפרש הכתוב במה יאתה לו לפנחס לגרום ככה, ואמר בקנאו את קנאתי וגו' בקנאתי, ונזכר כאן ג' פעמים קנא כמנין חותם עם הכולל שלהם, כלומר על ידי ששמר פנחס את הברית זכה לבחינת חותם בחינת מקיפים והמקיפים מגינים עליו מלמעלה כצל, על כן לא היה לבני שמעון שליטה עליו. וגמר אומר הכתוב לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, כי על ידי ששמר הברית זכה לבחינת ברית שלום בחינת חותם להשפיע צירופים טובים לבחינת מלכות. ואמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם שגם בניו יהיו שומרי הברית ויהיה צלם וחותם אלהים שופע עליהם, ועל ידי זה ישפיעו עלינו שפע וברכה מבחינת צדיק לבחינת מלכות אמן:

או יאמר וידבר ה' אל משה לאמר פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו וגו' ויכפר על בני ישראל ושם איש ישראל המוכה וגו'. הכתובים אלו כולם מקשה אחת מה זאת גודל התפארות שהכתוב מתפאר בפנחס שהרג לזמרי, וכי לפנים משורת הדין עשה הלא הדין כן שקנאין פוגעין בו רק שהוא זרז עצמו למצוה שלא יקדמנו אחר, ומצינו כמה וכמה שהיו זריזין מקדימין למצות ואף על פי כן לא נכרת להם ברית עולם על זאת. ב', שאמר הכתוב לכן הנני נותן לו את בריתי שלום, לכאורה אין זה מדה במדה כי מה ענין ברית שלום אצל קנאת ה' צבאות. ג', אמרו ויכפר אל בני ישראל לשון עתיד, ואיתא על זה מדכתיב ויכפר לשון עתיד שמעשה פנחס מכפרת גם לדורות. ולכאורה אין להבין יקר תפארת גדולת מעשה פנחס שכל כך יפעל בקנאתו שמכפרת אף לעתיד. ד', שאמר הכתוב ושם איש ישראל בוי"ו שהפעולה מורה שקאי על דסמיך ליה, וסמיכה זו אינו מובן, משום ויכפר על בני ישראל נכתב שם איש ישראל המוכה. הגם שרש"י ז"ל הרגיש בזה ופירש כשם שייחס את הצדיק לשבח כו', מכל מקום קשה היה לו ליחסו למעלה כשפרסם הכתוב גנותו לכתוב מי הוא זה:

ונראה לרמוז בזה דהנה הקב"ה ברא כל העולמות רק להיטיב לברואיו כדי שידעו נעימות עריבות ידידות אלהותו ית"ש לכן צמצם אלהותו ית"ש בצמצומים רבים לאין שיעור עד שנברא עולם העשיה שיהיה מקום לטעות ח"ו כדי שיהיה בחירה ורצון כדי שיבחר האדם בטוב וימאס ברע, ולכן נפלו ניצוצים קדושים של נשמות קדושות ונתערב טוב ברע ואין דבר בעולם אפילו בדוממים שלא יהיה בו ניצוץ הקדוש רק שהוא מכוסה בכמה לבושין. ונפילת הניצוצין בא בז' מלכין קדמאין כידוע למשכילין, ועיקר עבדות ה' היא שיברר ניצוצי נשמתו המפוזרין ולהעלותן למעלה למקום שנחצב משם. וכשהניצוץ הקדוש נתעלה נשארו הקליפות בלא חיות ונופלים הקליפות לעומקא דתהום רבא ואין להם כח להחטיא את האדם. ובמה יתכן לאדם לברר ניצוצי נשמתו שימסור גופו ונפשו תמיד על קדושת שמו יתברך הן בעשיית המצוה והן בתורה ותפלה ובפרט ביחוד שמע ישראל פעמים בכל יום. ולהבינך ענין מסירות נפש היא כי כשהאדם בחיים חיותו הוא מוכרח לאכול ולשתות ולדירה ולמלבושים ולשאר הצטרכות, אך דרך האמת הוא שצריך לשים כל מגמת נפשו בכל מעשיו ועניניו שיהיה בלתי לה' לבדו כדי לחזות בנועם ה' ונפשו יצמא לטעום עריבות ידידות נעימות אלהותו ית"ש וכל ימי חיים חיותו ישתוקק מתי אבא ואראה באור פני מלך חיים, ואיש אשר כזה מגמת נפשו בעת התפלה כשפושט מחשבתו מזה העולם נפשו טועם מעט עריבות נעימות מאור עליון, בעת ההוא נפשו חשקה מאד בכל עוז להתדבק באורות העליונים ובשעה שבא לו חשק נמרץ ההוא הוא מאס בחייו ואם היה באפשרו להפשיט נפשו מהגוף להתדבק באור עליון היה שמח בעשותה ולבו כואב לו על שנפשו קשורה בגוף שעל ידי זה הוא נמנע מלהעלות להתדבק באור עליון. ובעת הזאת גם גופו נזדכך כי מחמת גודל השתוקקות שבוער בו כלפיד אש להתדמות לעליונים גם הגוף מתנשא למעלה, וזאת מועיל לו הגם שאחר התפלה התשוקה אינה כל כך עצומה כמקדם מכל מקום הגוף אינו נוטה עוד לשום גשמיות רק שהוא עובד עבודת הקודש בכל מעשיו ועניניו הן באכילה ושתיה הן בשאר ענינים בכל הוא משמש לעבודתו ית"ש ובזה הוא מעלה ניצוצי נשמתו המפוזרים. ואם תמיד ישקוד על תשוקתו ובכל יום ויום יתאמץ יותר ויותר להשתוקק לדביקות הבורא ב"ה נזדכך גופו עד שהחומר נהפך גם כן לצורה. והראשון בעולם היה חנוך שהוא היה משתוקק כל כך להתדבק באור עליון עד שממש לא יכול לסבול גופו ומגודל תשוקתו נזדכך גופו ונעשה רוחניות עד ואיננו כי לקח אותו אלקים לשמש לפניו במרום, לכן כל עליות העולמות הולכים על ידו מפני שהוא היה בזה העולם ונתעלה. ואליהו זכור לטוב גם כן מחמת גודל השתוקקות שלו נזדכך גופו כל כך שלא טעם טעם מיתה וקבורה ועלה בסערה השמימה, לכן הוא תמיד שליחא דרחמנא לסייע לעושי מצוה שלא ישלוט בהם הסטרא אחרא לבלבל אותם, ובפרט המצוה שאין בה פניה כגון ברית מילה שהילד אין לו שום פניה בזה וגם אביו שמח לעשותה שם הוא מצוי, ותמיד הוא מליץ על ישראל להמשיך להם השפעות טובות ומשבית המקטרגים הקמים על ישראל. הגם לאו כל אדם זוכה שיזדכך גופו מכל וכל רק אליהו לבדו זכה לזה, אמנם מי שעושה איזה מצוה או איזה מעשה טוב במסירות נפשו בהשתוקקות רבה על דרך הנ"ל ובשעת עשייתו תשוקתו להתדבק באור עליון וכמעט אם היה באפשרי להסתלק מעולם הזה ברגע זו ולעלות לעולם העליון היה נתמלא שמחה כי לדבר זה הוא משתוקק, איש אשר כזה בשעת מעשה נזדכך גופו ונתלבש בו אליהו זכור לטוב ונפעלים על ידו נסים ונפלאות ואיש אשר כזה יש לאל ידו לברר ולהעלות ניצוצין קדישין. ופנחס בשעה שקינא קנאת ה' צבאות אחזתו תשוקה גדולה להתדבק באור עליון שכמעט נפשו יצאה מגופו מגודל השתוקקות ועל ידי זה נזדכך גופו ונתלבש בו בחינת אליהו זכור לטוב והיה כמלאך ולא ראוהו אנשי שבט שמעון כשנכנס אצל זמרי והרבה נסים נעשו לו, ובעבודתו זו העלה ניצוצין שהיו מפוזרין בין הקליפות. ומגודל השעשועין שהיו לפניו ית"ש אז ממעשה פנחס הבטיח לו הקב"ה שתמיד יתדבק באור עליון ויהיה דומה למלאך ה' צבאות כנאמר ויעל מלאך ה' מן הגלגל ודרשו ז"ל מלאך ה' זה פנחס. ולכן פעל בקנאתו שמכפרת לדורות שנתלבש באליהו שהוא תמיד מליץ על ישראל:

ומזה נבוא לביאור פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי, רצה לומר שקינא את קנאתי במסירות נפש כל כך בהשתוקקות רבה עד שגופו נזדכך ובזה השיב את חמתי מעל בני ישראל ולא כליתי אותם, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, פירוש כי ד' תיבות אלו לכ"ן אמו"ר מלא בוי"ו, הננ"י נות"ן גם מלא בוי"ו, הן בגימטריא תשע מאות וששים ושמונה כמנין פנח"ס אליה"ו מלא"ך הברי"ת. ותיבות ל'ו א'ת ב'ריתי ש'לום ר"ת שלהם אלב"ש עולה של"ג כמנין אליהו זכור לטוב עם הכולל, ופירוש ששכרו הוא שאליהו נתלבש בפנחס והוא מלאך הברית ולכן כתיב ויכפר שהוא מכפר גם לדורות. ואחר שהכתוב מפאר גודל מעלות פנחס שנזדכך גופו והעלה ניצוצין הרבה, משבחו עוד הכתוב ושם איש ישראל המוכה וגו' ורצה לומר שגם איש ישראל החוטא העלה גם כן. ושם האשה המוכה רצה לומר נשמתה העלה גם כן, כי נשמת החטאים האלה בנפשותם היו ראויים שיפלו לעומקא דתהומא רבא ולא יהיה להם תקנה והוא פעל במסירות נפשו אשר היה לו שהעלה אותם משם שיתגלגלו בגלגולים כל כך עד שיתקנו וכן איתא בספר הגלגולים שנשמותיהן היו נשמות גבוהות אחר כך:

עוד בפסוקים הנ"ל פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי. פירש רש"י ז"ל ולפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל לפיכך בא הכתוב יחסו אחר אהרן. ויש לדקדק וכי לא ידעו השבטים שהוא בן בנו של אהרן, רק שהיו מבזים אותו לפי שמצד אם שהוא אבי אמו אינו מיוחס שפיטם אבי אמו עגלים וגו' והיאך יהיה לו חוצפה שיהרוג נשיא ואם כן מה מועיל זה שהפסוק מיחסו אחר אהרן אף על פי כן יהיו מזלזלין אותו מצד אמו שפיטם אבי אמו עגלים וגו'. הענין הוא כך דכתיב ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון, ולמדו חז"ל מכאן הנושא את אשה צריך לבדוק באחיה. והנה ידוע זאת מדברי ספרים ומפי סופרים שהעושה את המצוה צריך לעשות לשם שמים ולא להנאתו. והנה בכאן בפנחס שהרג לנשיא וקנא קנאת ה' צבאות בודאי היה עובדא גדולה, אך שהיו אומרים שעשה זאת מחמת טבעו שהוא מצד אם שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה ומסתמא גם אחיה היו עובדי עבודה זרה ורוב בנים הולכין אחר אחי האם על כן הוא אחז במדת הרציחה כמדת עובדי עבודה זרה שהמה רוצחים, נמצא מה שהרג את הנשיא היה מחמת טבעו שמצד האם שיש בו שפלות זה של עובדי עבודה זרה שהמה רוצחים, על כן הרג את הנשיא אבל לא עשה זאת מחמת מצוה וקנאת ה' צבאות, אבל באמת העיד ה' עליו בתורה שעשה זאת רק לשם שמים ויחסו שהיה בן אלעזר בן אהרן הכהן, דהיינו שהם חשדו שאלעזר הכהן לא דקדק לבדוק באחיה כאביו אהרן הכהן שדקדק כמאמרם ז"ל, העיד הכתוב שאלעזר הוא בן אהרן הכהן דהיינו כשם שאביו אהרן הכהן בודאי דקדק עד למאד לבדוק באחיה כמו שלמדו חז"ל ממנו, כך גם אלעזר בנו גם כן דקדק ונשא אשה צדקת ואחיה היו צדיקים נמצא שפנחס עשה זאת לשם שמים ולא מחמת הטבע:

ומשם בארה הוא שפירש רש"י ז"ל לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, דהיינו כנ"ל שחשדוהו שלא עשה זאת לשם שמים רק מחמת שפלות שדומה לאחי אם שהם עובדי עבודה זרה ויש להם מדת הרציחה, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, רצה לומר שפנחס הוא בן אלעזר, והיה מיוחס גם מצד האם שהיו אחיה צדיקים ובאמת היו אחיה צדיקים שהם תרעתים שמעתים בני קני כמאמרם ז"ל שהיו כולם מיושבי לשכת הגזית והם בני יונדב בן רכב, ואבי אמו יתר היה גם כן צדיק כמו שאלעזר בן אהרן הכהן והוא בודאי מיוחס גם מצד האם שהיה אביה צדיק קדוש השם והוא עמינדב ואחיו צדיק והוא נחשון בן עמינדב כן פנחס בן אלעזר גם כן מיוחס מצד האם שהיו כולם צדיקים. וזה בא הכתוב ויחסו אחר אהרן רצה לומר כנ"ל כשם שאהרן הכהן נשא אשה צדקת ואביה היה צדיק ואחיה היה צדיק וקדוש ה' שהוא נחשון בן עמינדב, כן היה פנחס גם כן מיוחס מצד האם ועשה העובדא זאת רק לשם שמים. וזה פירוש הפסוק פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן רצה לומר כמו שאלעזר בן אהרן הכהן היה מיוחס מצד האם כמפורסם שהעיד הכתוב בתורה על אהרן הכהן ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון שמכאן למדו חז"ל כנ"ל, כן פנחס היה בן אלעזר רצה לומר שאביו אלעזר הכהן גם כן דקדק כמו אביו אהרן הכהן ונשא אשה צדקת ואביה היה צדיק ואחיה היו צדיקים ורוב בנים הולכין אחר אחי האם, נמצא היה פנחס צדיק ועשה עובדא זאת רק לשם שמים ולא מצד הטבע כנ"ל. השיב את חמתי מעל בני ישראל רצה לומר על כן השיב את חמתי לפי שעשה לשם שמים ולא מצד הטבע לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום ודו"ק:

עוד בפסוקים הנ"ל וידבר ה' אל משה לאמר פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל וגו' תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל. והקשה המדרש וכי קרבן הקריב שנאמר בו כפרה אלא ללמדך שכל השופך דמן של רשעים כאלו הקריב קרבן. ואענה גם אנכי חלקי על קושית המדרש דהנה אנשי כנסת הגדולה סדרו לנו קריאת הפרשיות של כל השנה וקבעו לקרוא פרשת פנחס בין המצרים, וליתן טעם לשבח על זה נקדים הגמרא דברכות אמר רבי יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל בא אליהו זכור לטוב והמתין לי וגו' ואמר לי בני מה קול שמעת בחורבה זו ואמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי וגליתים לבין אומות העולם ואמר לי חייך לא שעה זו בלבד וגו' הקב"ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך וגו'. והנה שמעתי מפי רבינו הקדוש מו"ה מנחם מענדיל זצוק"ל מרימאנוב שאמר מצינו שהקב"ה מקיים כל התורה כמו שאמרו ז"ל מנין שהקב"ה מניח תפילין ובמקומות אחרים איתא שהוא רופא חולים וקובר מתים ומרחם על האביונים מנין שהקב"ה עושה תשובה, אמר הוא ז"ל מצינו שאמרו בגמרא ארבעה דברים הקב"ה מתחרט עליהם בכל יום ואחד מהם הוא על שברא היצה"ר שנאמר אשר הרעותי עד כאן דבריו. ומי המביא את הקב"ה כביכול לידי חרטה הן המה אישים הישראלים אשר הם חרדים לעבודתו ית"ש הגם שקשה עליהם עול השיעבוד וכל ימיהם הן בחיי צער ודוחק וגם בעת ההוא שבין המצרים שהוא זמן תגבורת הדינים ועושים מסך ומבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים ואין נוח לעבודת הבורא כל כך ככל השנה ובזמן הזה התגברו על ישראל וקטרגו עד שהביא כביכול את הקב"ה לידי מדה להחריב את ביתו, ועד עתה בזמן הזה מתגברין ומקטרגין על ישראל ואף על פי כן הן מתגברין על היצר הרע ועוסקים בתורה ובמצות בכל נפשם, מזה מקבל הקב"ה שעשועין גדולים ומתחרט על שהחריב את ביתו והגלה את בניו לבין האומות ואומר אשרי למלך שמקלסין אותו בביתו כך וכו' וכפירוש רש"י ז"ל שם, מתחרט על שהגלה את ישראל וחפץ לקבץ נפוצות עמו ולבנות את ביתו:

וזהו פירוש הגמרא ר' יוסי נכנס לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל ובחורבה זו היה שליטת החיצונים וגם ר' יוסי בודאי נעצב על חורבנה ואין השכינה שורה מתוך עצבות ואף על פי כן התגבר לעבודת הבורא ולהתפלל בשמחה ובזה עשה יחוד גדול וכביכול הביא את הקב"ה לידי חרטה. וזה הוא הבת קול ששמע שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי וגו'. והנה אם לא היה נתבטל התמיד לא היה נחרב בית המקדש וכשנתבטל התמיד מיד הובקע העיר, כדאיתא בגמרא בי"ז בתמוז בטל התמיד ונבקע העיר. והנה כל כונות הקרבנות הן שעל ידם היו עליות העולמות למלאות פגימת הירח שנתמעט, ואצל קרבן ראש חודש מצינו בפירוש בגמרא שדרשו על פסוק ושעיר עזים אחד לחטאת לה' הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח, שמלכות שמים נתמעט משלמה עד צדקיהו ואצלו נאמר ואת עיני צדקיהו עור. ועתה בעונותינו הרבים שבוטל התמיד ואין לנו לא מזבח ולא קרבן ואין שיור רק התורה הזאת הבטיח לנו הקב"ה כשנעסוק בפרשת הקרבנות מעלה עלינו כאילו הקרבנום על דרך ונשלמה פרים שפתינו, וגם תפלה תקנו במקום התמידין על כן כמו שהיו בתמידין ישראל במעמדן כמו כן עתה שהתפלה היא במקום התמיד צריך האדם להתפלל עם הציבור, וכשם שהקרבנות נקרבו ברעותא דנפשא ולבא כן צריך התפלה להיות מתוך עומק הלב בהתלהבות ובתשוקה, וביותר בזמן הזה בין המצרים צריך האדם להתגבר כארי לתורה ולתפלה כי כשהאדם מתעורר עצמו בעת הזאת בתורה ותפלה הוא פועל התקרבות הגאולה יותר מכל השנה כמו שאמרנו לעיל, על ידי שהאדם מתגבר בעת הזאת בעבודתו הוא מביא את הקב"ה כביכול לידי חרטה. לכן קבעו לנו חז"ל לקרות פרשת פנחס בין המצרים כדי שנקרא פרשיות כל הקרבנות לעורר למעלה ענין הקרבנות שכולם כונתם להביא את הקב"ה כביכול לידי חרטה כמאמר חז"ל הביאו עלי כפרה. גם כל העולמות היו נוטלין חלק מכל קרבן וגם הסטרא אחרא נטלה חלקה וביום הכפורים היו שולחין שעיר לחלקם, ובחג הסוכות היו ישראל מקריבין שבעים פרים בשביל השבעים שרים כדי שיהיה להם קיום בעולם, על כן אנו קוראין עתה פרשת הקרבנות על כונה זו גם כן להראות לשרי האומות מה שגרמו על ידי קטרוגם אשר גם לעצמם גרמו רעה כי כשהיה בית המקדש קיים היו מקריבין עבורם קרבנות להמשיך עליהם גם כן שפע להראות להם שלא יקטרגו עוד יותר, ובפרט שאנו קוראים אותה בשבת קודש שאין להם כח כל כך לקטרג. על כן אנו פועלים על ידי קריאתנו פרשה זו בין המצרים שאנו מביאים את הקב"ה כביכול לידי חרטה וגם השרי אומות אין מקטרגים כל כך, ועל ידי זה בכל שנה בעת הזאת נבנית מעט קומת השכינה עד שיעזור השי"ת שנקרא פרשה זו בעת הזאת בכל כונת נפשינו בלתי לה' לבדו על כונה הנ"ל בודאי יצמח מזה גאולה שלימה. ואיתא בזוהר הקדוש עיקר הקרבן היה הדם שנתלבן ונעשה רחמים, לכן אם האדם עובד את השי"ת במסירות נפש וממעט את דמו על ידי העבודה נתלבן הדם ומתכפר כמו קרבן:

ומזה נבא לביאור דהנה על ידי מעשה זמרי נתגברו הסטרא אחרא וקטרגו על ישראל עד שהיה דבר בעם ופנחס מסר נפשו לנקום נקמת ה' מזמרי מסתמא נתמעט דמו וכיפר על העם כמו קרבנות, ובמסירות נפשו עשה יחוד גדול והביא את הקב"ה כביכול לידי חרטה והשיב מחמתו שלא לכעוס עוד על ישראל רק להשפיע להם חסדים. וזה פירוש הפסוק פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי, השיב הוא לשון תשובה ורצה לומר שהביא את הקב"ה על ידי מסירות נפשו לידי תשובה ושלא יבער עוד חמתו בהם רק ישפיע להם חיים וכל טוב. ואמר הכתוב אחר כך ויכפר על בני ישראל, רצה לומר שנתמעט דמו בעובדא זו ונתלבן הדם וכיפר על בני ישראל כמו קרבן ממש והבן:

בני גד למשפחותם לצפון משפחת הצפוני לחגי משפחת החגי לשוני משפחת השוני. והנה נדייק בשמאי כדמצינו בספר אור החיים הקדוש שדורש גם כן בסדרא הזה השמות. והנה התורה הקדושה היא נצחית ומלמד אותנו במדת הצדקה היאך לנהוג את עצמו כי ג"ד מרומז על הצדקה שהוא ר"ת ג'ומל ד'לים. והנה הראשון הוא במדת הצדקה שצריך ליתן להעני בצנעה ובסתר שלא יבוש כידוע מגמרא דחגיגה דר' ינאי חזי להאי גברא דיהיב זוזי לעני בפרהסיא וכו' אמר לו מוטב דלא יהיבת ליה וכו'. ועוד שנית הוא במדת הצדקה שצריך ליתן להעני בשמחה גדולה כדכתיב ואל ירע לבבך וגו'. והנה שמעתי מבוצינא קדישא הרב הקדוש מו"ה מנחם מענדיל זלה"ה מפריסטיג שאמר שראה בספר קדמון שעל כן לא מברכים ברכה על הצדקה כמו על שאר המצות מפני שצריך ליתן בשמחה והמון עם רובא דרובא אינם נותנים בשמחה על כן אין מברכין על הצדקה עד כאן דבריו. עוד צריך במדת הצדקה ליתן ולחזור וליתן כדכתיב נתן תתן לו ודרשו חז"ל אפילו מאה פעמים. ונחזור לבארה הוא הביאור הפסוק הנ"ל שהתחלנו בו בני גד למשפחותם, דהיינו שהפסוק מרמז לנו על מדת הצדקה דהיינו ג"ד ר"ת גמול דלים כנ"ל, לצפון משפחת הצפוני דהיינו לשון בצנעה לשון צפון וטמון ומכוסה דהיינו שיתן בצנעה להעני. לחגי משפחת החגי דהיינו לשון שמחה וחדוה לשון חג ומועד דהוא עת שמחה כן יתן בשמחה. לשוני משפחת השוני דהיינו רצה לומר שוני הוא לשון שנים דהיינו לחזור הדבר כמה פעמים דהיינו ליתן ולחזור וליתן וזה לשוני משפחת השוני:

ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר וגו' אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח וגו' למה יגרע שם אבינו וגו' כי אין לו בן תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו ויקרב משה את משפטן לפני ה'. והנה יש לדקדק דאיתא במדרש כיון ששמעו פרשת חלוקת הארץ מפי משה מיד תבעו את חלקם מגיד שחכמניות היו, וקשה היאך שמעינן מכאן שחכמניות היו מה חכמה גדולה עשו בזה. ותו יש להבין בפסוק מה היה כונתם בזה שאמרו כי בחטאו מת. ותו דאיתא בזוהר הקדוש בחטאו מת בחטא וי"ו מת, מה היתה הכונה בזה. ותו מה הוא זה דכתיב ויקרב משה את משפטן בנו"ן רבתי. והנראה דהענין הוא כך דהנה יש להבין מה זה היה שדור המדבר שהיו גדולים וקדושים עד למאד ששמעו כולם בסיני אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה וראו כולם בהקיץ עין בעין את המרכבות הקדושות ושמעו את הקולות ואת הלפידים ואת האש והמה זכו לראות מה שלא ראו אחר כך בדורות אחרים כמה נביאים כדאיתא בדברי חז"ל, ומהיכן נתהוו התרעומות והתלונות שהיה להם כמה פעמים כדמצינו מפורש במקרא ובא להם כמה מכשולות כידוע עד שלא זכו לבא לארץ ישראל. אלא דהענין הוא כך הגם שהיו נקראים דור דעה אף על פי כן לא היה להם זה בכחם ליחד את הששה קצוות אל הדעת, ומה שהיו נקראים דור דעה הוא מחמת שהיו משורש משה רבינו ע"ה שהוא דעת כל ישראל והוא עיקר הדעת, ועל כן בכל הדורות שאחר כך אפילו בימי אמוראים כשהיו אומרים דבר חכמה ודעת היו אמוראים קוראים להם משה כדמצינו כמה פעמים בגמרא משה שפיר קאמרת, שלפי שהיה מתנוצץ אז בו ניצוץ מבחינת משה שהוא הדעת כידוע. אבל בני דורו של משה רבינו ע"ה לא היו יכולים לאחוז בדעת וליחד כל הששה קצוות בדעת שלימה על כן נכשלו כמה פעמים עד שבסוף לא באו לארץ ישראל. ובזה נכון מה שפירש רש"י ז"ל לשמות מטות אבותם ינחלו משונה נחלה זו מכל וכו' וכאן מתים יורשים את החייםוכו' שאחר שנטלו הבנים חלקוה לפי האבות שיצאו ממצרים וכו' וכן איתא במסכת בבא בתרא. והוא תמוה לכאורה למה באמת משונה נחלה זו מכל הנחלות שהמתים ירשו את החיים. ולפי מה שכתבנו ניחא לפי שיוצאי מצרים לא זכו ליחד הששה קצוות בדעת לכך לא באו לארץ ישראל כי הדור שבא לארץ ישראל זכה לדעת כדכתיב ולא נתן לכם לב לדעת עד היום הזה וכתיב בהו ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, ולפי שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ובפרט להם שזכו לשמוע בסיני עשרת הדברות וראו עין בעין הנסים והנפלאות ועשו הכנה לבניהם אחריהם שמהראוי היה שיהיה להם זכרון בארץ, הגם שלא זכו לייחד הוי"ו קצוות בדעת כנ"ל אעפ"כ היו משרש משה רבינו ע"ה ונקראו דור דעה, על כן היה משונה נחלה זו מכל הנחלות שהמתים ירשו את החיים לפי שחזרה הנחלה ליוצאי מצרים כפירוש רש"י הנ"ל כדי שיהיה להם זכרון גם כן בארץ, על כן חזרה נחלה ליוצאי מצרים ובזה היה כאילו הם גם כן נחלו את הארץ:

והנה בנות צלפחד כששמעו פרשת חלוקת ארץ ישראל שהוא שהמתים יירשו את החיים והבינו זה שהוא מטעם כדי שיתוקן מה שפגמו בדעת כנ"ל, על כן שפיר אמרו אבינו מת במדבר והוא לא היה וגו' כי בחטאו מת ופירוש בזוהר הקדוש בחטא וי"ו, דהנה ידוע שהוי"ו הוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה והוא הדעת שהוא מייחד ששה קצוות על ידי הדעת בבינה ומשם אל החכמה כידוע מספרי הקודש, והוא לא היה מיחד הוי"ו קצוות בדעת וזה בחטא וי"ו מת, על כן רצו שהוא גם כן יהיה לו חלק בארץ על ידי שהמתים ירשו החיים כנ"ל ויוכלל הוא גם כן שיהיה לו זכרון בארץ ויתוקן מה שפגם הוא בדעת כנ"ל. ולזה תבעו תנה לנו אחוזת נחלה בתוך אחי אבינו שעל ידי זה יהיה שהמתים ירשו את החיים כנ"ל ויתוקן מה שפגם בדעת שהוא המייחד הכל בבינה ומשם אל החכמה. וזה מגיד שחכמניות היו רצה לומר שהיו רוצים שיתוקן הכל מה שפגם בדעת עד החכמה והם היו חכמניות, על כן כתיב ויקרב משה את משפטן בנו"ן רבתי דהיינו בינה נו"ן שערים שבה ומשם אל החכמה, וזה את משפטן לפני ה' שהוא למעלה מהוי"ה כידוע מספרים הקדושים. ויובן גם כן הפסוק שאחר כך ויאמר ה' אל משה כן בנות צלפחד דוברות ופירש רש"י יפה תבעו שהוא כנ"ל שרצו שיהיה אביהם גם כן נכלל עם דור דעה שיזכו לארץ ישראל כנ"ל ויתוקן מה שפגם הוא בדעת כנ"ל ודו"ק והבן:

או יאמר ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחות מנשה בן יוסף וגו' אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' וגו' למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו ויקרב משה את משפטן לפני ה' ויאמר ה' אל משה לאמר כן בנות צלפחד דברת נתן תתן להם וגו'. בזוהר הקדוש איתא אבינו מת במדבר וזה לשונו כמה כאבין על כאבין באמרו אבינו. ומשמעות הזוהר הקדוש שמת על שדיבר דבר שלא כהוגן, ומפרש תיבת במדבר לשון דיבור ודברי הזוהר הקדוש ההוא הוא סתום ואין לו פירוש. גם צריך להבין מפני מה נאמר בתורה משפטן בנו"ן רבתי. והנראה לרמוז בזה ונשים לב להבין מה היה מחלוקת השבטים עם יוסף ויוסף הביא את דיבתם רעה אל אביהם. ונראה דהענין הוא כך כי משיח בן דוד ומשיח בן יוסף אין זה יכול להיות בלא זה ולשניהם אנו צריכין, אך השבטים לא הבינו זאת. ויוסף ראה ברוח הקודש שממנו יצמח משיח ויהודה ראה שממנו יצמח משיח, על כן היה מחלוקת ביניהם שהשבטים רצו שמשיח יהיה משבט יהודה ויוסף רצה שממנו יהיה, עד שהקב"ה עשה שלום ביניהם כמאמר הכתוב הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ונתתי עליו את עץ יהודה ועשיתם לעץ אחד והיו לאחד בידי. וצריכין אנו לשום מגמת פנינו על משיח בן יוסף שלא ימות במלחמה שיעשה עם האומות טרם בוא משיח בן דוד ויהיה קיום למשיח בן יוסף עם משיח בן דוד. ועתה בעונותינו הרבים בגלות המר הזה שאנו בדיוטא התחתונה רחמנא ליצלן אנו צריכין להתעורר עצמינו להמשיך הרחמים על כנסת ישראל ולהמתיק הדינים:

והנה הקב"ה ברא כל העולמות על ידי עשר ספירות והן עשר הויות, חמשה הויות הן של רחמים וחמשה הויות הן גבורות, והן אותיות מנצפ"ך שמהן נשתלשל ק"ך צירופי שמות אלקים עד שהסטרא אחרא יונקת מהקדושה. וצריכין אנו ליחד השמות הויות של רחמים שיאירו על החמשה גבורות שיתלבנו גם הם וימתקו ויתכללו תחת החסדים. וזהו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, רצה לומר כי חמשה הויות מספרם ק"ל כמנין עי"ן, ועשר הויות הן ה' של חסדים וה' של גבורות וכשיתחדו החמשה הויות של רחמים בהחמשה הויות של גבורות אז ימתקו כל הגבורות בשרשן וישוב ה' את שבות ציון כי יתבטל אחיזת החיצונים לגמרי. ורצה לומר כי עין בעין, פירוש כשהחמשה הויות של רחמים שעולה מספרם עי"ן יאירו ביחוד גמור על החמשה הויות של גבורות שהן גם כן עי"ן, אז יראו בשוב ה' ציון, והנה למעלה בעולם העליון שהיא האריך אנפין אשר שם אין ימין ושמאל רק כולו רחמים שם אין רק עין אחת כולו חסד כולו רחמים ומשם יוצאין הי"ג מכילין דרחמי מזל עליון. והכולל של הי"ג מכילין דרחמי הן נוצר ונקה, ונוצר כתיב גם כן בנו"ן רברבי שהן אתוון רברבין רומזים לעולם האריך אנפין, והאתוון זוטרין לזעיר אנפין והנו"ן רומז לעינא פקיחא מזל העליון שהנו"ן הוא לשון נונא כמו שתרגם המתרגם על יהושע בן נון בר נונא שהוא מזל דגים, לכן נוצר היא הכולל של הי"ג מכילין דרחמי שבו הנו"ן רבתי שרומז לעינא פקיחא עלאה מזל עליון. וצריכים אנו ליחד מתתא לעילא ולהמשיך העינא פקיחא עילאה מהאריך אנפין לזעיר אנפין שיאיר הרחמים הגדולים של האריך על הזעיר שימתקו כל הגבורות והחשכות יתהפך גם כן לאור ואחיזת החיצונים יפולו לעומקא דתהומא רבא ואז יהיה הגאולה שלימה. והנה בהנו"ן יש נו"ן כפופה ונו"ן פשוטה, והציור של הנו"ן כפופה היא יו"ד בראשה וגופה היא וי"ו ורגל שלה כפופה רומז שהשפע הולך מהיו"ד להוי"ו בלי צמצום ואחר כך מתעקמת השפע בצמצום קצת כדי שלא תלך השפע גם להסטרא אחרא. והנו"ן פשוטה רומז על העתיד שיתבטל הקליפות לגמרי אז תלך השפע ממקור העליון בלי שום צמצום כלל:

והנה בנות צלפחד היו חכמניות, ואיתא בהאר"י ז"ל ה' בנות צלפחד הן ה' גבורות הקדושות. ותבעו בנות צלפחד עבור אביהם יוסף שהיו משבטו והיו רוצים בקיום של משיח בן יוסף שיהיה לו תקומה בפני משיח בן דוד ויקויים הפסוק ועשיתים לעץ אחד והיו לאחד בידי, על כן באו לפני משה וטענו אבינו מת במדבר פירוש אבינו קאי על יוסף הצדיק שהיו משבטו ואמרו שהיה מת במדבר רצה לומר על שהביא את דיבתם רעה אל אביהם. ועל פי דרכינו מובן הזוהר הקדוש כמה כאבין על כאבין באמרו אבינו, שקאי על יוסף הצדיק, ושם היה מחלוקת שהביא את דיבתם רעה. לכך טענו למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו, רצה לומר למה תהיה כזאת חלילה שיגרע שם אבינו אם לא יחיה משיח בן יוסף ח"ו תנה לנו אחוזה וגו', כלומר על כן תנה לנו אחוזה כדי שעל ידי כן יהיה קיום למשיח בן יוסף. ולא ידע משה לתת עצות לנפשו שהיה מתיירא ליתן להם שלא יהיה ח"ו העברת נחלה כי אצל הבת יוכל לבא לידי העברת נחלה ולא יועיל מה שיתן עתה נחלה הגם שיהיה טובה לפי שעה מכל מקום מה בכך הלא יוכל לבא לידי העברת נחלה. מה עשה משה ויקרב משה את משפטן לפני ה', וכתיב משפטן בנו"ן רברבי רומז שהיה מעלה הגבורות של שבט יוסף עד האריך אנפין שהנו"ן רברבי רומז לעולם האריך כנ"ל והמשיך חיות מעולם האריך למשיח בן יוסף שיהיה לו לעתיד תקומה לפני משיח בן דוד וכנאמר ועשיתם לעץ אחד והנו"ן פשוטה רומז על העתיד כנ"ל וזהו לפני ה' והבן:

או יאמר ותקרבנה בנות צלפחד וגו' ותעמודנה לפני משה וגו' אבינו מת במדבר והוא לא היה וגו' למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחוזה וגו' ויקרב משה את משפטן לפני ה' וגו' כן בנות צלפחד דוברות נתן תתן להם וגו'. ופירש רש"י ז"ל שנתעלמה ממנו הלכה בשביל שאמר כל הדבר הקשה וגו'. וראוי להתבונן הלא משפט זה אינו קשה כל כך ומדוע לא ידעו לפסוק זה. גם מה זה שאמרו שלא היה בעדת קרח ובחטאו מת, מה ענין זה לבקשת נחלה להזכיר שמת בחטאו. גם אמרו למעלה לאלה תחלק הארץ בנחלה וגו' לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו צריך ביאור כי למאן דאמר שליוצאי מצרים נתחלקה הארץ אם כן יכול להיות שהגם שהשבט כעת מועט באוכלוסין כגון שבטו של שמעון מכל מקום יהיה לו נחלה רבה מחמת שהיה מרובה באוכלוסין בעת יציאת מצרים. גם אמרו על פי הגורל יחלק הארץ וגו' ופירש רש"י שם שאף על פי שלא היו החלקים שוים שהרי הכל לפי ריבוי השבט חלקו החלקים לא עשו אלא על ידי הגורל והגורל היה על פי רוח הקודש. ובזה גם כן יש להבין למה הפילו הגורל כיון שלא היו החלקים שוין ולא היה באפשרי שתפול בהפך. גם ראוי לתת לב למאמר חז"ל שהגורל היה צווח:

ונראה לרמוז בזה כי הנה ידוע שהשי"ת ברא העולמות לכבדו להללו ולשבחו ולספר הודו, ושלשל העולמות בצמצום אחר צמצום ובעת הבריאה נפלו כמה אלפים ניצוצים קדושות כידוע, ועיקר עבודתינו להוציא היקר מזולל ולהעלות הניצוצין לשרשם עד שנזכה שיהיה בירור העולמות ושיתבררו העולמות אז תהיה הגאולה השלימה ותהיה תחית המתים. וגם האבות הקדושים זאת היתה כל מגמת עבודתם לברר העולמות ולהעלות כל ניצוצות הקדושות לשרשם בכדי שתהיה הגאולה שלימה בימיהם, אמנם לא הספיקו לתקן הכל ולכן כל אחד מישראל חובה עליו להעלותן כפי יכולתו. וזאת היתה כונת השי"ת במה שהנחילנו הארץ הקדושה כי היא מבחר כל הארצות כידוע ממאמר חז"ל שכל הארצות שותין מתמצית של ארץ ישראל ולשם נתגלגלו הניצוצות היותר קדושים בכדי להעלותם ובאם לא היו חוטאין היו מבררין הכל על מקום מנוחתם ולא היו צריכין לגלות, אמנם מפני חטאינו הוצרכנו לגלות בכדי לתקן על ידי הגלות כל הפגמים ולברר העולמות. והנה הניצוצות נפלו בדומם צומח חי מדבר, ולכן צריך האדם בכל עסקיו הן באכילתו ובשתיתו ומלבושיו ונות ביתו בכולם יתכוין להעלות הניצוצים שבדומם צומח חי מדבר לקשרם לשרשם. ולכן עם הארץ אסור לאכול בשר שבבשר כבר הועלה הניצוץ מדומם וצומח עד שבא לבחינת חי ואז מן הצורך להעלותו לגמרי לשרשו, ולכן צריך אז לתקונים רבים לשחיטה כשרה על ידי שוחט כשר ירא השם ואחר כך צריך למליחה בכדי שיעולה על ידי זה לעלות לשרשו. ולכן עם הארץ שהוא בעצמו צריך עליה על ידי הצדיק ואיך יעלה הניצוצין. ולכן אנו רואים שיש צדיקים שנוסעים אליהם הרבה יראי שמים ויש צדיקים שאין נוסעין אליהם כל כך, וכן בעניני הדירות ומלבושים והמאכלים יש מהם שיש להם הכל בהרחבה ויש מהם שאינם כל כך בריוח, והכל הוא מפני שזה הצדיק יכול להעלות הנשמות והניצוצים הקדושים ולקשרם לשרשם יותר, לכן הנשמות והניצוצין הקדושים שבדומם צומח חי מדבר נמשכים למקום שתהיה להם עליה:

וזה ביאור הכתוב לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו פירוש לאיש רב פעלים וצדיק גדול, תרבה נחלתו שתתן לו נחלה רבה שבה ניצוצות רבות ויקרות, ואין הכונה על אורך ורוחב השדה וכרם רק על ריבוי הניצוצות שהם נחלתו באמת ולו יאתה להעלותם. ולמעט תמעיט נחלתו, פירוש לאדם שאינו גדול הערך כל כך להעלות הניצוצות הקדושות תתן לו נחלה שיש בה ניצוצות מועטים. וזה גם כן רמזו חז"ל במה שאמרו בית כור רע נישום כנגד בית סאה טוב, שרמזו גם כן שלהצדיק הגדול מחבירו נותנים לו בית סאה שהוא טובה ויש בה ניצוצות קדושות וגבוהות כמובן. ולזה היה הגורל מפני שלא היה ביכולת לידע שיעור כוחו של כל אחד מישראל להעלות הניצוצין הקדושים, לכן היה הגורל מודיע זאת וצווח שהוא עלה לפלוני במקום פלוני. והנה בנות צלפחד להיותם נקבות היה משה רבינו מסתפק בהם אם יהיה יכולת בידם להעלות הניצוצין מה שהיה ראוי לחלק אביהם, והם מפאת מדת דרך ארץ לא רצו לדבר בפרהסיא שהיכולת בידם מפאת צדקתם להעלותם הניצוצות הנ"ל, כי באמת צדקניות היו וחכמניות כמו שאמרו חז"ל רק סבבו הדברים ואמרו אבינו מת במדבר והוא לא היה וגו' כי בחטאו מת, באותם הדיבורים שדיברו לפני משה רבינו ע"ה קשרו נשמת אביהם לשרשה במה שאמרו שלא חטא חטא אחר רק אותו חטא שמת בו וכבר נתכפר במיתתו ונסתלק הפגם שפגם, והעלו נשמתו לשרשה על ידי הדיבורים האלו והראו בזה שכחן יפה לקשר נשמת אביהם לשרשה, וכמו כן יוכלו להעלות הניצוצים מחלקו. ולכן אמרו למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו, פירוש שכבר נשמתו עלתה לשרשו למה יהיה נחסר לו הניצוצין שהיו משורש נשמתו וצריכין להתעלות על ידו ורמזו בזה שהם תחתיו ובמקומו להעלות אותן הניצוצות. ולכן ויקרב משה את משפטן לפני ה', וכתיב משפטן בנו"ן רבתי רומז לנו"ן שערי בינה, שקישר משה רבינו ע"ה בעולם המחשבה להשיג שם ולידע אם כדבריהם כן הוא שנתקשרה נשמת אביהם לשרשה ולכן אמר לו השי"ת כן בנות צלפחד דוברות וגו' כנ"ל:

או יאמר ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר וגו' ואלה שמות בנותיו מחלה נועה וחגלה ומלכה ותרצה וגו' למה יגרע שם אבינו וגו' תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו וגו' ויקרב משה את משפטן לפני ה'. הענין הוא כשעלה ברצונו ית"ש לברוא את העולם עיקר רצונו היה כדי להיטיב לברואיו אך כדי שנוכל לקבל הטובות ולא נתבטל ממציאות צמצם אלהותו ית"ש מעילה לעלול עד שנברא עולם התחתון עולם העשיה שיש מקום לטעות ח"ו כדי שיהיה הבחירה חפשית ביד האדם, ובמה שהאדם מואס ברע ובוחר בטוב מכניע את יצרו ועובד את יוצרו בזה עושה נחת רוח ליוצרו ובוראו והוא ית"ש מקבל ממנו תענוג ושעשועין יותר מכל העולמות, ואיש ההוא הוא כלי מוכשר לקבל טובות הבורא ב"ה. ומדת עונש לא נברא אלא כדי שייראו מלפניו שלא יעברו רצונו כדי שיוכלו לקבל טובות הבורא ב"ה, כדאיתא בזוהר הקדוש על פסוק אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא. תוכן הדברים שם הקב"ה ממית להסטרא אחרא לבל יוכלו להחטיא את האדם ומחיה להניצוץ הקדוש. ועשר קדושות הן בכל עולם ועולם, אפילו בעולם העשיה יש עשר קדושות שארץ ישראל מקודשת בהן כדאיתא במשנה עשר קדושות הן, ועשר קדושות הן עשר הויות, ובשם הוי"ה יש ב' ההי"ן, וה"א תתאה רומז למלכות שמים שעולם הזה נברא בה"א כמאמר הכתוב בהבראם בה"א בראם, ועל ידי שהאדם מקבל עליו עול מלכות שמים וממליך להקב"ה על הששה קצוות דהיינו מעלה ומטה ולד' רוחות השמים שהיא וי"ו, נעשה דבוק בה"א עילאה וממשיך חסדים מגולים על הכנסת ישראל ממקור הרחמים שהוא יו"ד. והעשר הויות הן ה' חסדים וה' גבורות, ולהמתיק הגבורות לבטל גזירות רעות ולהמשיך חסדים על כנסת ישראל אי אפשר רק על ידי אתערותא דלתתא, דהיינו על ידי שהאדם ממליך להקב"ה במסירות נפש על רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ועושה תשובה באמת מתוך אהבה לעשות נחת רוח ליוצרו בזה הוא מעלה את הגבורות לשרשן לעולם הבינה שהיא ה"א עילאה ומאירין ה' הויות של רחמים על הגבורות ונמתקין הגבורות בשרשן וממשיך חסדים מגולין על כנסת ישראל מי"ג מכילין דרחמי שהוא מקור הרחמים. ואיתא באר"י ז"ל ה' בנות צלפחד הן ה' גבורות עיי"ש, אך מחמת שהן היו גבורות קדושות מחמת שצדקניות היו היו משתוקקים ומצפים מתי יתעלו וימתקו בשרשן, ובאו לפני משה לבקש על נפשם שהוא יעלה אותן לשרשן ואמרו לפניו למה יגרע וגו', רצה לומר למה יגרע בלתי לעלות לשרשינו הלא אנו חפצים ומסכימים על החסדים. וזהו תנה לנו אחזה, רצה לומר תיבת אחז"ה בגימטריא כ"א כמנין אהי"ה, ופירוש תן לנו עליה לעולם הבינה שהוא שם אהי"ה. ואמר הכתוב ויקרב משה את משפטן לפני ה' רצה לומר שהיה מקרב את המשפט שהן הגבורות לנו"ן שערי בינה לשרשן שהוא שם אהי"ה. וזהו לפני ה' ששם אהי"ה הוא לפני שם הוי"ה ששם הוי"ה הוא תפארת ושם אהי"ה הוא בינה והבן:

וידבר משה אל ה' לאמר יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם וגו' ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו וגו' ונתת מהודך עליו וגו'. ובמדרש וסמכת את ידך כמדליק מנר לנר ונתת מהודך מהודך ולא כל הודך כמערה מכלי אל כלי. ולכאורה יש סתירה בדברים שהתחיל ואמר כמדליק מנר לנר שלא יגיע שום חסרון לנר הראשון, ואחר כך אמר כמערה מכלי אל כלי ולא ימלט שאם ישפוך אדם מכלי אל כלי שלא יחסיר מכלי הראשון. אך הענין הוא על פי מה שכתוב בכתבי האר"י ז"ל שלכל אדם מישראל יש לו שתי נפשות נפש אחת הבהמית והיא מתלבשת בדם האדם שממנה באים כל התאוות ונפש אחת השכליית הבאה מצד המלכות דקדושה, ומחויב כל איש ישראל להגביר הצורה על החומר לבל ילך אחר תאות לבו הבאה מצד הנפש הבהמית, רק ישתדל תמיד להגביר נפש השכלית הבאה מצד מלכות דקדושה להיות יראת ה' חופף עליו כל היום לבל יטה אחר שרירות לבו. כשתיקן בחינת נפש מבחינת מלכות אז הוא כלי מוכן לקבל בחינת רוח הבאה מעולם התפארת בחינת תורה, כדי שיוכל לדבר דבורי תורה ותפלה בהתלהבות ובדביקות כמו שתרגם אונקלוס על פסוק ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא. ובתיקון את עצמו בבחינת רוח אז יוכל להמשיך עליו בחינת נשמה מעולם הבינה עולם הנשמות עולם התשובה. ומי שזכה לבחינה זו הוא יכול להיות מנהיג ומורה דרך לעם ה' לפי מדריגתו, דהיינו אם זכה לבחינת נר"ן מיצירה יכול להנהיג אנשים הפחותי ערך מעולם היצירה וכן בבריאה. היוצא לנו מזה שאינו יכול להנהיג את כל בחינת כללות נשמות ישראל עד שיזכה לבחינת נר"ן מהאצילות, ולפיכך כתוב בכתבי האר"י ז"ל שבזמן הזה לא שכיח נשמות מאצילות עד שנזכה לזמן הגאולה. והאיש הצדיק הדור אשר יתקן את עצמו בחינת נפש רוח מאצילות וכשישראל ישובו בתשובה שלימה אזי יכול הצדיק הזה להמשיך עליו בחינת נשמה מאצילות וזה יהיה גואל צדק והוא יורה דרך לכל כללות ישראל. והצדיק אשר זכה לבחינת נשמה מאיזה עולם יש לאל ידו להאיר על צדיק אחר אשר כבר הכין את עצמו בבחינת נפש רוח אך עדיין לא בא אל בחינת נשמה, יכול הצדיק הזה להאיר עליו בנשמתו. ודבר זה יש ביד כל צדיק וצדיק אך ליתן לו חלק ממש מנשמתו כדי שגם הצדיק האחר יהיה לו בחינת נפש רוח נשמה, זהו סכנה להצדיק הזה כי נותן לו ממש מנשמתו ויכול להיות פגם בנשמתו מזה ח"ו, ולזה צריך להיות חכם גדול איך להתנהג בדבר. ואף על פי כן לא יוכל להתרשל ולומר כי סכנה היא לי וירא אני לנפשי, אך צריך למסור נפשו ורוחו ונשמתו בשביל אהבת ישראל כדי שגם לצדיק הזה יגיע מחלק מנשמתו. וידוע כי נשמת משה רבינו ע"ה היה מבינה דאצילות, ובינה עד הוד אתפשטת כי מבינה עד הוד יש ה' ספירות וכל אחד כלול מעשר הרי נו"ן שערי בינה שכולם נתנו למשה. וזה פירוש הכתוב יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, כי משה רצה שיהיה לבני ישראל מנהיג שיהיה ראוי להנהיג את כל כללות ישראל ודבר זה אי אפשר עד שיזכה לנשמה מעולם הבינה דאצילות בחינת משה. וזה שאמר הכתוב קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, כלומר שכבר הכין את עצמו בבחינת רוח דאצילות ולא חסר לו כי אם נשמה מעולם הבינה דאצילות. וזה שאמר המדרש וסמכת את ידך עליו כמדליק מנר לנר, כלומר מאחר שכבר הכין יהושע את עצמו בבחינת רוח דאצילות לזה אמר וסמכת את ידך עליו כמדליק מנר לנר, היינו שמשה נצטוה להאיר עליו בנשמתו רק כמדליק מנר לנר שלא יחסר שום דבר מנר הראשון רק בהארה לבד. וגמר אומר ונתת מהודך עליו מהודך ולא כל הודך כמערה מכלי אל כלי, רצה לומר על בחינה השנית שדיברנו לעיל שאם הצדיק רוצה לתת לו חלק ממש מנשמתו צריך לזה שימור רב אולי לא ישאר לו ח"ו כלום, וצריך לראות שגם לו וגם לצדיק הזה יהיה להם בחינת נשמה ולא יחסר לו רק מעט כמערה מכלי אל כלי. וזה פירוש ונתת מהודך עליו מהודך ולא כל הודך כמערה מכלי, היינו על פי דברינו שזכרנו לעיל שאם תתן לו בחינת נשמה מבינה דאצילות שזה היה בחינת משה, כי משה זכה לבינה דאצילות והוא בחינת הודך כי הבינה עד הוד אתפשטת. וזה שאמר מהודך ולא כל הודך שגם לך ישאר בחינתך ולא תתן לו רק כמערה מכלי אל כלי. אך משה רבינו ע"ה מחמת גודל אהבתו את ישראל עשה יותר ממה שנצטוה כמו שכתב רש"י ז"ל על הפסוק ויסמוך את ידיו עליו בעין יפה יותר ממה שנצטוה וכו' עד שנתן לו יותר ממה שנצטוה. וזה שאמרו במדרש האזינו כשהתחיל יהושע לדרוש לא השיג משה רבינו ע"ה מחמת כי נתן לו מחלק נשמתו וחסר לו:

או יאמר וידבר משה אל ה' לאמר יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם וגו' ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו והעמדת אותו וגו' ונתת מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל. והנה יש לדקדק מאי איש אשר רוח בו. ותו הנ"ל דאיתא במדרש וסמכת את ידך עליו כמדליק מנר לנר ונתת מהודך עליו כמערה מכלי אל כלי והוא תמוה מה כונת המדרש. ותו כנ"ל למה בפעם ראשון אמר המדרש כמדליק מנר לנר ואחר כך כמערה מכלי אל כלי. הענין הוא כך שהשי"ת ברא את האדם לכבודו לעבדו בלב שלם ונפש ומאד, וזה על ידי הנשמה חלק אלהי ממעל שנתן בתוך האדם שהנשמה נאצלת מכבודו ומכרת בכבודו היאך לעבדו, אבל בתחלה האדם עיר פרא יולד ועד י"ג שנים אינו שורה בו עדיין היצר טוב והנשמה בו בהעלם עד בא אור לארבעה עשר שבודקין את החמץ לאור הנר כדאיתא בספרי הקודש. והנה הגם שקוראים נשמה הוא בדרך כללות אבל לאו כל אדם זוכה לנשמה הלואי שיזכה כל האדם בבוא י"ג שנים שיהיה בו הנפש הקדושה, דלאו כל אדם זוכה בקלות אליה רק אחר יגיעות רבות יגיעת הגוף והבשר עד בואו אל אמונה שלימה בהזדככות גדול, כעין ראיה בעיני הבשר כן יהיה בהאמונה ויראה בעיני השכל יחודו ויאמין שמלא כל הארץ כבודו באמונה שלימה ובשמחה גדולה ואז זוכה לנפש הקדושה. וכשמתגבר עוד יותר ויותר גדול בחזקה עד שזוכה לדבר דיבורים קדושים הן בתורה הקדושה הן בתפלה, אז זוכה לרוח שהוא רוח ממללא שהוא רוח הקודש והוא מדריגה גדולה. וכשמתגבר עוד יותר ויותר עד שזוכה למחשבות הקדושות וזכות, אז זוכה לנשמה שהיא מדריגה גדולה וגבוה ולא כל אחד זוכה לנשמה. ומי שזוכה לנשמה הוא יכול לנהוג את הדור אבל מי שלא זכה אל הנשמה אי אפשר לו להיות מנהיג הדור. והנה הצדיק הגדול יש בכוחו למשוך לתלמידו הראוי לכך את הנשמה איזהו שהוא רוצה למשוך עליו. וזה היה הסמיכות שהיה סומך הרב לתלמידו שהיה נהוג בימים הקדמונים. והנה הנפש והרוח הם שורים בתוך האדם תמיד אבל מדריגת הנשמה אינה שורה בתוך האדם רק לעתים כשהצדיק הוא בשמחה גדולה ובדביקות גדול אז שורה עליו הנשמה לפי שהיא מדריגה גדולה עד למאד, והיא אינה בתוכו רק חופפת עליו לעתים כשמכין את עצמו בהכנה דרבה:

ונבא אל הבארה הוא ביאור הפרשה שהתחלנו בו בפסוק שביקש משה רבינו עליו השלום יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם, דהיינו שיתן לישראל ראש ומנהיג הדור כפירוש רש"י ז"ל מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו. ואמר השי"ת למשה רבינו ע"ה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, דהיינו כנ"ל רצה לומר דהיינו שזכה כבר לרוח ונפש ואינו חסר לו להנהיג את הדור רק מדריגת הנשמה שעל ידו יהיה רבי וראש להדור לכך וסמכת את ידך עליו. על זה מפרש המדרש הנ"ל כמדליק מנר לנ"ר, דהיינו נ"ר הוא ר"ת נפש רוח, רצה לומר שהוא כבר זכה לנפש ורוח והוא כמדליק מנר לנר דהיינו מנפשו ורוחו של משה לנפשו ורוחו של יהושע שיש לו כבר נפש ורוח ואינו צריך רק להלהיבו ביותר הזדככות אור שיאיר ביותר. והעמדת אותו וגו' לפני ה' ונתת מהודך עליו, דהיינו מהנשמה שלך (שהוא מבינה כדכתיב ונשמת שדי תבינם ובינה עד הוד אתפשטת כידוע) שעל ידי כן זכה משה רבינו ע"ה לקירון עור פניו שהיה מצד הנשמה שהיא מבינה, וחכמה ובינה הן תרין ריעין דלא מתפרשין וכתיב חכמת אדם תאיר פניו, ועל כן אמרו חז"ל פני משה כפני חמה (רצה לומר חמה שלמעלה שהיא תפארת). וזה ונתת מהודך עליו דהיינו מהנשמה שלך דהיינו שתמשוך עליו נשמה מבינתך שתהיה חופפת עליו כנ"ל. וזה עליו דוקא שתהיה חופפת עליו לאפוקי ברוח כתיב אשר רוח בו כנ"ל. לכך קאמר המדרש ונתת מהודך עליו כמערה מכלי אל כלי דהיינו למשוך לו נשמה כנ"ל מבינתך לפי שהוא כלי מוכן לקבל הנשמה וזה כמערה מכלי אל כלי דהיינו מכלי מלא לכלי ריקן שעדיין לא זכה לנשמה רק שמשה רבינו ע"ה ימשוך עליו נשמה שיהיה רבי ומנהיג הדור כנ"ל ודו"ק היטב. או יאמר וידבר משה לפני ה' לאמר יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם וגו' ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו וגו' ונתת מהודך עליו וגו'. ראוי לשים לב על ככה מה ראה משה ליתן עצה להקב"ה לפקוד איש על העדה, הלא הוא ית"ש מנהיג כל העולמים ואיך יתכן לילוד אשה לתת עצה למלכו של עולם איך ינהיג את עדתו. גם קשה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם אין לו פירוש. עוד קשה, רז"ל דרשו וסמכת את ידך עליו כמדליק מנר לנר ונתת מהודך עליו כמערה מכלי אל כלי וכונתם בזה כמו שמדליקין מנר לנר אינו נחסר כלום מנר הראשון כן לא נחסר מנביאות משה רבינו וכן כמערה מכלי אל כלי. וזה אינו מובן בשלמא המדליק מנר לנר אין הראשון נחסר כלום אבל המערה מכלי אל כלי הראשון נחסר. ונראה בזה בהקדם מה שדרשו חז"ל ונתת מהודך ולא כל הודך מצינו למידין פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה. גם דבריהם ז"ל צריכים ביאור שמכאן אינו משמע רק שמשה היה גדול מיהושע אבל לא לדמות משה לחמה ויהושע ללבנה מאין הוציאו זאת וליכא מילתא דאמרו רבנן דלא רמיזא באורייתא:

והנראה בכל זה דהנה מצינו שדורו של משה כמה פעמים היו מתרעמין ומתלוננים עליו, אף על פי שראו יקר תפארת גדולתו שעשה נסים הרבה ועיר גבורים עלה חכם והוריד עוז מבטחה ועל כל זאת לא שמו לבם גם באו לידי טעות. ודורו של יהושע היו עובדי ה' באמת והכתוב העיד עליהם ויעבדו בני ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים וגו' ובודאי לא היה זאת חלילה מחמת פגם משה ח"ו. אך הענין הוא כן מחמת גודל בהירות השכל של משה וגודל קדושתו שנתעלה יותר מכל הנבראים והוא היה מבחר היצורים שעלה למרום ולקח התורה ממקום רם ונשא אשר אין שום מלאך ושרף יכול לעלות שם, על כן לא היו יכולים בני דורו להשיג שכלו ואפילו בחינותיו הקטנים לא השיגו, ואף על פי כן שמו רעיונם ושכלם להעמיק ולעיין בבחינותיו לכן באו לידי טעות שהטעות בא על ידי שמעמיק בשכל בדבר עמוק ואין המוח שלו יכול לסובלו להשיגו על בוריו, כמו מי שרוצה להביט בשמש ואינו יכול מגודל בהירותו שעיניו כהות. ומפני זה היה ההכרח שיסתלק משה למרום וימלא מקומו איש כפי שכלם אשר יוכל לסבול וממנו יוכלו להשיג דרכי עבודה על נכון כפי מוח שלהם. וכן מצינו באליהו זכור לטוב כשבא להר אלהים וילן שם וגו' והנה דבר ה' אליו וגו' ויאמר קנא קנאתי וגו' השיב לו הקב"ה לאליהו על טענתו שאמר עזבו וגו' ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך, לכאורה אינו מובן מה השיב לו הקב"ה לאליהו על טענתו שאמר עזבו וגו', וכי אם אלישע יהיה במקומו שהוא תלמידו ישמעו לו יותר ממנו. ולפי דברינו אלה מובן על נכון שמחמת גודל הזדככות שנזדכך אליהו לא היו בני דורו יכולים להשיג מוחין דיליה ולא היה באפשרי לקבל ממנו אורחות חיים. לכן כשהיה מתנצל אליהו לפני ה' ית"ש קנא קנאתי וגו' השיב הקב"ה לו דבר זה הוא מפני ששכלם אין משיג גודל בהירותך וקדושתך, לכן תמשח את אלישע לנביא תחתיך שהוא קטן ממך ויוכלו להשיגו וממנו ילמדו אורחות חיים כפי שכלם. וכשאמר הקב"ה למשה עלה אל הר העברים וגו' הבין משה מחמת שהגיע עת הסתלקותו עמד לבקש על נפשו ואמר יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. ואף גם זאת אבקש אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, והענין הוא כי הר"ת של א'שר י'צא ל'פניהם ו'אשר י'בא ל'פניהם עולים בגימטריא פ"ז כמנין לבנ"ה, ורצה לומר משה ביקש מאת הקב"ה שהאיש ההוא אשר ימלא את מקומו יהיה בבחינת לבנה כמו שהלבנה אין לה מגרמה כלום רק מה שהיא מקבלת מן החמה כן ישפיע הוא להאיש אשר יתמנה על העדה המוחין והקדושות שלו ולא ישכח קדושת עבודתו מן העולם. השיב לו הקב"ה אמלא משאלותיך אך הגם שהרב רוצה להשפיע מקדושתו לתלמידו מכל מקום צריך התלמיד להיות כלי מוכשר, דהיינו מתחלה צריך להיות אתערותא דתלמיד שיתוקן לקבל מרבו וישתה בצמא את דבריו ותלמיד כזה אין לך רק את יהושע, לכן נאמר קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, רצה לומר שהוא כלי מוכשר לקבל קדושתך. וסמכת את ידך עליו כמדליק מנר לנר ורצה לומר שטבע הנר הנכבה ועדיין מעלה עשן אחר הכיבוי אם יקחנו תחת נר הדלוק ימשוך השלהבת עליו מנר שלמעלה מחמת הניצוץ שיש בו שעדיין מעלה עשן על ידי זה יורד עליו השלהבת מנר הדלוק למעלה, כן יסמוך את ידיו על יהושע על ידי אתערותא דיליה שיקרב את עצמו למשה ומשתוקק לקבל חכמתו. ונתת מהודך עליו כמערה מכלי אל כלי ורצה לומר שהמערה מכלי גדול אל כלי קטן צריך לעשות פה קטן, בכלי גדול כדי שיוכל לשפוך דרך הפה לכלי קטן שאם לא יעשה פה קצר לכלי הרחב אז כשישפוך ממנו לכלי קטן ישתפך לצדדים ולכלי הקטן לא יבא, כן צוה הקב"ה למשה שישפיע מחכמתו ליהושע דרך צמצום מעט כדי שיוכל לקבל חכמתו:

או יאמר יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה ויאמר וגו' קח לך את יהושע בן נון וגו'. להבין כפל הלשון שאמר אשר יצא לפניהם וגו' אשר יוציאם וגו'. גם אמרו ולא תהיה עדת ה' כצאן וגו' הלא היו להם שבעים סנהדרין שנחה עליהם רוח ה' ומדוע אמר שיהיו בלי רועה. ויראה לרמוז בזה שהכתוב מורה לנו מעלת מנהיגי מנהילי וראשי הדורות ואיזה הדרך אשר יורו לעם בני ישראל, כי הנה העיקר התפעלות צדיקי הדורות והשרידים אשר ה' קורא כרשב"י וחביריו וגם אחריו בסוף הימים שהופיע אור רבינו יצחק לוריא ואחריו שהתנוצץ ניצוץ הבעש"ט וגם יתר צדיקי הדורות מאז ועד עתה היתה מגמתם לקשר נשמות עם בני ישראל לשרשם ולהסיר מעליהם המסכים המבדילים והתאוות הגשמיות בכדי שתהיה נשמותיהם קשורה בשורשה לבל יוכלו ח"ו להנתק משרשם, וגם שתהיה יראת הבורא ב"ה על פניהם אפילו בחדרי חדרים לבלי לעבור בזדון אפילו על קל שבקלות מדקדוקי סופרים. ואיכות התקשרות נשמותיהם הוא על ידי שמפשיטין את עצמם מהגשמיות ויוצאין מתוך חומריותם לגמרי לקשר נשמותיהן באין סוף ברוך הוא ועל ידי זה ממשיכין גם כן אתם נשמות עם בני ישראל לקשרם בשרשם. אמנם כבר אמרו זה בשם הבעש"ט ז"ל שהגם שנקשר הנשמות למעלה בשרשם צריך לראות לבל יתבטלו ממציאותם ושיוכלו לחזור להגשמיות, רק שישארו דבוקים באופן שגם אף אם יתעסקו בגשמיות לא תפרד מחשבתם מהבורא יתברך וגם בעסקם בגשמיות יהיה מגמתם לעבודת הבורא ב"ה, וזאת היא עבודה בבחינת קטנות כידוע. אמנם הצדיק שהגיע למדריגת התפשטות הגשמיות מכל מקום באם תהיה עבודתו בהסתר ובהתבודדות לא יוכלו המסתופפים בצילו ללמוד ממנו סדר העבודה ודרכי הדביקות בבורא יתברך ושיוכלו גם הם לעשות זאת להפשיט עצמם מהגשמיות כפי יכולתם, לכן מן הצורך הוא שיהיו צדיקי הדור עבודתם בהתגלות ושיהיה נראה לכל שגם כשהן בין חבורות אנשיהם הם מפשיטין עצמם מגשמיות ומדבקין עצמם באין סוף ברוך הוא, ועל ידי זה יוכלו השותים מימיהם גם כן ללמוד מאתם לדבק בעת תפלתם על כל פנים באומרם מזמור אחד או באומרם שמע ישראל ועל ידי זה ילמדו מעט מעט להוסיף אומץ ודביקות באין סוף ב"ה. ולכן כשנאמר למשה רבינו שיסתלק מן העולם ביקש מלפני השי"ת שיפקוד עליהם איש אחד אשר יוכל להפשיט עצמו מהגשמיות בכדי שיוכלו ללמוד ממנו לעשות כמעשהו. וזה שביקש משה יפקוד ה' וגו' איש על העדה אשר יצא וגו' פירוש שאשר יצא ויפשוט עצמו מהגשמיות לקשר עצמו באין סוף ב"ה ולקשר נשמות עם בני ישראל לשרשם ושיהיו במדריגה זו שגם כשיהיו בין אנשים יוכל להפשיט עצמו מהגשמיות זאת תהיה לפניהם, פירוש גם בשבתו ביניהם לא בהתבודדות לבד בכדי שיוכלו ללמוד זאת ממנו. ואשר יבא פירוש שמה שיוריד עצמו מעט מדביקותו להתעסק בגשמיות לצורך קיום העולם תהיה גם כן לפניהם בכדי שילמדו גם כן סדר העבודה בעת העסק בגשמיות איך ומה לכוין לעבודת הבורא. אשר יוציאם פירוש שגם כן יוציאם ויקשר נשמותיהם למעלה ויסיר מעליהם התאוות הגשמיות. ואשר יביאם פירוש שיחזרו גם כן כדי שלא יתבטלו ממציאותם וכמו שאמרנו למעלה בשם הבעש"ט ז"ל. ולזה אמר קח לך את יהושע וגו' ואמרו חז"ל את שבדוק לך ושאתה מכיר שהוא לא מש מתוך אהלך וראה גודל התפשטותך מהגשמיות ולמד ממך איך לדבק עצמו באין סוף ב"ה ולקשר נשמות ישראל לשרשם ואותו תמנה עליהם וממנו ילמדו וכן יעשו ודו"ק:

וביום השביעי מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת וגו'. ראוי לתת לב מדוע נצטוינו בחג הפסח גם על יום השביעי שיהיה מקרא קודש ולא בסוכות, הגם שנצטוינו על יום שמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו. ונראה לומר בזה כי הנה כל מיני הרהורים הם בעיקר אמונה, הן כשנולד לאדם ספיקות על צדיקי הדור וכן הקושיות שנולד לאדם אפילו בתורה כולם הם מאחיזות קליפות שיש בהאדם שהוא על ידי שלא בירר עדיין מידותיו הרעות ועדיין הוא משוקע בתאוות הגשמיות. וצריך תחלה לברר מידותיו מכל סיג ופסולת ועל ידי כך יוכל לבטל הרהורים הרעים. ועיקר בירורי המדות הם בימי הספירה כידוע. והנה ידוע מכתבי קודש שבשבוע הראשונה מהספירה צריך להמשיך מוח החכמה שנפתח בלילי פסח אל המדות, ובשביעי של פסח בא מוח החכמה אל התגלות שאז הוא יסוד צדיק המשפיע. והנה ידוע ששבת הוא קודש מפני שאז הוא התגלות המוחין מעצמם ויום טוב הוא מקרא קודש מפני שאינו מתגלה מוח החכמה מעצמו רק צריכין להמשיך בו המוחין, אכן בשביעי של פסח מתגלה מוח החכמה על ידי שנפתחו המוחין בלילי הפסח ועל כן הוא יום טוב מקרא קודש. ומפני זה אמרו צדיקי דורינו שטוב אז לשקוד על דלתי הצדיקים מפני שיכולים להמשיך אז קדושה על כל השנה. ועל ידי התגלות החכמה שמתגלה אז יכולים הצדיקים להפר חכמת האומות ומחשבותיהם הרעות שחושבים על עם ה' ואבדה חכמת חכמיהם. וזהו אמרו וביום השביעי מקרא קודש יהיה לכם ופירוש שהקודש שהוא החכמה עילאה כידוע יהיה לכם מעצמו ועל ידי זה יתבטלו עצות האומות וחכמתם ותופר עצתם. וזהו כל מלאכת עבודה הם האומות העוסקים במלאכת עבודה (כמו שאמר הכתוב יום ולילה לא ישבותו ודרשו חז"ל על האומות) לא תעשו שלא תוכלו להרע לעם ה' כי החכמה הקדושה תגן עליהם:

או יאמר וביום השביעי מקרא קודש יהיה לכם וגו'. נראה לי בדרך רמז כי ידוע כונת הספירה היא כדי לתקן המדות ממדת חסד עד מלכות הוא שבע מדות. ובשבוע ראשונה של הספירה היא חכמה שצריך להמשיך מוח החכמה במדת חסד, וביום השביעי של הספירה אז היא המשכות המלכות בחכמה ואז נגמר החכמה ונשלמה, אבל ביום שביעי של פסח שהיא יום הששי של הספירה אז אינו נשלם מדת חכמה רק היא רשימה לגדלות החכמה כעין רושם כי ההשלמה היא ביום השביעי בהמשכת הכוללת מוח החכמה למלכות של חסד. ואיתא בהאר"י ז"ל שרשימה גדולה מההשלמה. וזהו וביום השביעי שהוא יום הששי של הספירה מקרא קודש שאז יש רשימת גדלות החכמה והיא רק כעין קריאת קודש היינו רשימה, יהיה לכם כל מלאכת וגו' כי רשימה גדולה מהשלמה כנ"ל:

ובחדש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם וגו' ועשיתם עולה לריח ניחוח וגו' מלבד עולת החודש ומנחתה ועולת התמיד ומנחתה ונסכיהם כמשפטם לריח ניחוח אשה לה'. והנה יש להבין שלא מצאנו בכל הקרבנות של כל המועדות בפסוק שיהיה כתיב בהן תיבת כמשפטם אלא בראש השנה. ובסוכות גם כן כתיב כמשפטם במספרם כמשפטם ביום השביעי, וכבר דרשו רבותינו ז"ל על השינוי דכתיב כמשפטם במ"ם יתירה כדאמרו ז"ל בשני ונסכיהם ובששי ונסכיה ובשביעי כמשפטם מ"ם יו"ד מ"ם מי"ם הרי רמז לניסוך המים בחג. ולפי זה צריך להבין למה כתיב גבי ראש השנה כמשפטם במ"ם יתירה. ונראה דהתורה הקדושה מרמזת לנו גבי ראש השנה וגבי יום שביעי של סוכות שהוא הושענא רבה, ויש כ"א יום בין ר"ה להושענא רבה. והנה שמעתי מהצדיקים רבותינו ז"ל שבין המצרים מי"ז בתמוז עד תשעה באב הוא גם כן כ"א יום, הם כנגד כ"א יום שבין ראש השנה עד הושענא רבה, אלא שאלו בין המצרים הם בהעלם ואלו שמן ראש השנה עד הושענא רבה הם באתגליא. והנה לכך קורים אנו בספר תורה תמיד בבין המצרים פרשת פנחס ששם מוזכרים כל הקרבנות של כל המועדות וקורין הקרבנות של פסח ושבועות ושל ראש השנה ושל סוכות, ועל ידי אותיות של הפרשיות קרבנות שקורין בימים האלו נעשה כלי שיוכל למשוך אחר כך במועדות בזמנם אורות לכלים ההם כידוע לנבונים. והנה ידוע ששבעים פרים היו מקריבין בחג הסוכות נגד שבעים אומות והם פוחתים והולכים כידוע. והנה היו מקיפין את המזבח בחג הסוכות בכל יום הקפה אחת וביום הושענא רבה שבעה פעמים, וכן אנחנו עושין כן ומקיפים עם הד' מינים בכל יום פעם אחת וביום הושענא רבה שבעה פעמים, שבכל יום היו ממתיקין את המשפט על ידי הקרבנות שהיו מקריבין בכל יום ומלך וציבור נכנסים לדין המלך נכנס תחלה כו' כדאיתא בגמרא. והנה בכל יום על ידי הקרבן היו ממתיקין את המשפט, ובכל יום היה כנגד עשירית אחד משבעים אומות וביום השביעי היו מקיפין שבעה פעמים כנגד כללות ז' עשיריות, על כן בכל יום לא כתיב גבי הקרבנות רק כמשפט שהוא כנ"ל, לאפוקי ביום ז' שהוא כלליות השבעים אומות על כן כתיב כמשפטם לשון רבים. על כן חיבוט ערבות ביום הושענא רבה שנסתיימו הדינים על האומות, ובשמיני עצרת הוא חדוה ושמחה על ישראל כדאיתא בספרי הקודש. ולפי זה שפיר בראש השנה גם כן שהוא משפט כללי על כל באי עולם כתיב גם כן כמשפטם כדכתיב גבי יום השביעי של סוכות שהוא יום הושענא רבה ודו"ק והבן:

ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו. יש לרמוז בפסוק זה כי הנה ידוע מאמר קדמונינו אשר כל באי עולם בראש השנה יכתבון וביום צום כפור יחתמון. והנה אמרו במסכת ראש השנה שצדיקים נכתבין לאלתר לחיים ובינונים תלוים ועומדים עד יום הכפורים אם ישובו בתשובה יכתבו בספר החיים עם הצדיקים. והנה האנשים המבקשים את ה' ומסתופפים בצל הצדיקים להורות להם דרכי ה' ודרכי תשובה הנכונה, ואף כי שאור שבעיסה מעכב מכל מקום כונתם לטובה וכל אות נפשם לשוב בתשובה שלימה לעבוד ה', לאנשים האלה הגם שלא זכו מעשיהם מכל וכל, הכתוב מבשרם שירוחמו מן השמים. והנה בידוע אשר גמר החתימה נעשית בהושענא רבה וביום השמיני עצרת הפתקין נמסרין. לזה מבשר הכתוב וביום השמיני עצר"ת, ע'דת צ'דיקים ר'חמים ת'היה שכל המסתופפים בצילם יהיו לרחמים. אכן עדיין לא ידענו האם יהיה הדבר קל ומהר להפעל בלי שיצטרכו הצדיקים לעבוד עבודה ולהרבות ולהפציר בתפלה, לזה אמר תהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו פירוש שהדבור יהיה מסור בידכם שלא תצטרכו לעשות עבודת התפלה הרבה. עוד יש לרמוז שהכתוב מבשר לצדיקים האמיתים אשר הם ממשיכין שפע טוב מעילא לתתא על עם בני ישראל שביום השמיני עצרת תהיה לכם, עצרת הוא לשון אסיפה (כמו עצורה בעצמותיה, עצרו כח) פירוש שיהיה נאסף לכם ממלאים ברכת ה' שפע כל טוב להריק לעמו ישראל. גם ירמוז כי הנה הגם שנגזר על האדם איזה גזירה ונחתם גזר דינו מפני אשר לא שב עדיין כראוי בכל לב, יש לאל יד צדיקי הדור לעצור הגזירה ושלא תצא הפתקא שלו עד ישוב אל ה' וירחמהו ויקרעו גזר דינו. וזהו ביום השמיני עצרת וגו', עצרת כמשמעו שיהיה בידכם העוז והכח לעצור הגזר דין שלא יצא:

ספר מאור ושמש - פרשת מטות

וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'. ראוי לתת לב על אומרו זה הדבר אשר צוה ה', הכי יעלה על הדעת שמשה אמרה מפי עצמו ח"ו, ועיין ברש"י ואמנם הרבה פנים לתורה. ונראה לי בדרך פשוט כי הנה מצאנו הרבה מצות מתורתינו הקדושה שתלויות במעשים דוקא כסוכה ולולב ותפילין, וכדומה יש כמה וכמה מצות התלויים בדיבור פה, כי הדיבור הגם שנראה להמון העם שהוא דבר קל אף על פי כן כוחו גדול עד למאד כידוע מספרים הקדושים. והנה במצורע מצאנו שתלויים טומאתו וטהרתו בדיבורו של כהן אם אומר טמא הוא טמא ואם אומר טהור הוא טהור, אבל קודם הזדקקו לכהן אינו עדיין טמא ולאחר כך גם כן כל זמן שלא אומר לו הכהן טהור אינו כלום. והנה בכאן בהתרת נדרים הן גבי איש שהוא ביד החכם או שלשה הדיוטות והן גבי אשה שתלויה באביה או בעלה הגם שנתנוהו להם בידם הדבר שאסרו על עצמם ולא מועיל כלום רק דייקא צריכין שיאמרו להם בפירוש בדיבור, או החכם מותר לך או האב ובעל מופר לך ואז מותרים בדבר ההוא שאסרו להם מקודם, הרי כי המצוה ההיא תלויה בדיבור דייקא. לפי זה אתי שפיר וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר דייקא, פירוש בדיבור תליא מילתא אשר צוה ה', והגם שהחכם ושלשה הדיוטות או האב ובעל יתנו בפיהם הדבר הנאסר להם בנדר ושבועה אינו מועיל כלום רק דייקא בדיבור תליא התרה שיאמרו בפירוש מותר לך או מופר לך כנ"ל:

או יאמר וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'. יש לדקדק אמאי אמר דוקא לראשי המטות. ונראה בזה דאיתא במדרש על פסוק את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע. אם יש בך כל המדות הללו אז בשמו תשבע ואם לאו אי אתה רשאי לשבע. עוד שם אם יש בך יראה כאברהם שנאמר בו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וכיוסף שנאמר בו את האלהים אני ירא, כאיוב שנאמר בו כי ירא אלהים וסר מרע. ואותו תעבוד שאין לך עבודה אחרת אלא זו אז בשמו תשבע אתה רשאי לשבע בשמו ואם לאו אין אתה רשאי לשבע. ואדם כזה שיהיו בו כל המדות הנ"ל אין בנמצא כי אם יחידי סגולה וראש נשיאי ישראל. ובפרשה זו משמיענו דיני נדרים ושבועות, אכן לא אמר פרשה זו כי אם לראשי המטות שהן יראים וחרדים להשם יתברך יראת רוממות ודבוקים בו יתברך להם היה צריך להזהיר לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. אבל אנשים שאין בהם כל המדות הנ"ל אינם רשאין לשבע אפילו באמת. לכן כתיב וידבר משה אל ראשי המטות שבא להשמיענו שאפילו באמת לא ישבע שום אדם כי אם יחידי סגולה שיש בהם כל המדות הנזכרים במדרש הנ"ל:

עוד וידבר משה אל ראשי המטות וגו'. קשה למה לא כתיב וידבר ה' אל משה כמו שמצינו בכל התורה כולה. ואם נאמר מפני שלא אמר פרשה זו כי אם לראשי המטות, הלא מצינו כשלא נצטוה אלא לאהרן נאמר וידבר ה' אל משה דבר אל אהרן, אף כאן נכתוב וידבר ה' אל משה דבר אל ראשי המטות. ונראה בזה ובהקדם נבין מה דאיתא בגמרא היתר נדרים פורחות באויר שאין להם מקרא מפורש מן התורה. וקשה הלא קל וחומר הוא מה האב והבעל יכולין להפר הנדר בלי שום טעם רק שאמר אי אפשי בו הוא מופר, מכל שכן יחיד מומחה שיכול להתיר הנדר בפתח חרטה. ועוד מה הוא הלשון פורחות באויר. ונראה בזה על פי מה דאיתא במדרש ויחל משה אמר ר' ברכיה בשם ר' חלבו בשם ר' יצחק שהתיר נדרו של יוצרו שאמר לו הקב"ה נשבעתי זובח לאלהים יחרם וגו' מיד ישב משה כזקן והתיר נדרו. ומסתמא היה הקב"ה מדבר אז עם משה בהעולם העליון בעולם שאין בו השגה אשר אין שם שום מלאך יכול להשיג אותו ועולם שאין בו השגה נקראת אויר כמו שאין השגה באויר. וזהו פירוש הגמרא היתר נדרים פורחות באויר שאין להם מקרא מפורש פירוש, היתר נדרים ביחיד מומחה למד משה מהקב"ה בהעולם העליון שאין בו השגה לכן אין צריך להיות מקרא מפורש. ובזה נתיישב מפני מה לא נאמר וידבר ה' אל משה מפני שלא אמר לו הקב"ה אלא משה למד מהקב"ה שהוא יתברך עשה כן בעצמו. וזהו ביאור הכתוב וידבר משה אל ראשי המטות וגו' זה הדבר שלמדתי ממנו יתברך צוה ה' שיחיד מומחה יכול להתיר נדרים ודו"ק:

או יאמר וידבר משה אל ראשי המטות וגו'. פירש רש"י חלק כבוד לנשיאים וכו' ומה ראה לאמרה כאן למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה וכו'. זה הדבר וגו' מוסיף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר וכו'. קשה האיך נלמד מכאן שיוכל החכם להתיר הנדר, והלימוד על זה הוא רק כדאמרינן היתר נדרים פורחין באויר. גם קשה האיך נלמוד בכאן שהפרת נדרים ביחיד מומחה, דלמא צריך דוקא שלשה מומחין. עוד קשה מפני מה נשתנה מצוה זו מכל מצות שבתורה שכתיב אצל ציווי המצוה ויאמר ה' אל משה דבר אל בני ישראל, גם בכאן היה צריך לכתוב ויאמר ה' אל משה דבר אל ראשי המטות כנ"ל. גם קשה מפני מה פירש בכאן רש"י על לשון זה הדבר שמשה הוסיף, ולא פירש במקום אחר שהיה גם כן אומר בלשון זה הדבר כדמצינו כמה פעמים בתורה שאמר בלשון זה הדבר. ולבאר הענין צריכים להבין מפני מה יותר הנדר על ידי פתח חרטה, הא בשעה שנודר היה בדעתו שהנדר יתקיים ומפני מה על ידי פתח חרטה יותר הנדר. אך הענין הוא כך כי מצינו שישראל נודרים בעת צרתם, כי כאשר בא על איזה אדם צרה רחמנא ליצלן הוא על ידי שפגם בחטאו ויש עליו קטרוג מסטרא דדינא ובא עליו צרה וצוקה ח"ו, והוא צריך להשיב בתשובה שלימה שינחם ה' על הרעה, אך בעת צרה אי אפשר לעשות תשובה שלימה כי הקטרוג עליו רב, גם אינו בישוב הדעת לעשות תשובה שלימה כראוי, על כן הוא נודר נדרים להקל מעליו הדינים קשים, אך על ידי הנדר עדיין אין הדינים מתבטלים רק על ידי תשובה שלימה ושב ורפא לו, אך הנדר הוא רק שיהיו הדינים תלויים ועומדים ולא יחולו עליו עד דישוב בתשובה שלימה. אך אין כל אדם זוכה לבא לעשות תשובה שלימה כראוי ובפרט שאין חבוש מתיר עצמו, וכאשר בא אל הצדיק הוא מבין חטאו בשרשו גם התשובה שצריך לחטאו אזי מלהיב בלבו יראת ה' ומביא אותו לתשובה שלימה אותו תשובה שראוי לחטאיו, ויודע ישוב ונחם ה' על הרעה ומבטל ממנו הדינים הגזור עליו. וזהו הפתח חרטה אשר יותר הנדר על ידו כי כאשר בא ושב בתשובה שלימה אזי הוא ממתיק הדינים והגבורות בשרשם למפרע וממילא אין מקום לנדר לחול וזאת אי אפשר רק על ידי הצדיק כנ"ל. ואמרינן בברכות דף ל"ב ויחל משה שהפר לו נדרו וכו', היינו שהיה כעת דינים קשים על בני ישראל ובתפלתו בטל מהם הדינים והמתיק הדינים והגבורות בשרשם, ממילא הביא להשי"ת כביכול לחרטה וממילא בטל הנדר על ידי משה רבינו. גם אמר עכשיו שנשבעתי מי מפר לי אבל אחרים מוחלין לו וכו'. ומעתה נבא לביאור הפסוקים כי זאת למד משה מעצמו שהתרת נדרים ביחיד מומחה שהוא גם כן היה ביחיד והתיר לו נדרו על ידי פתח שפתח לו הקב"ה שאמר ועתה הניחה לי וכו', על כן לא נאמר ויאמר ה' אל משה כי התרת נדרים הבין זאת מדעתו שנצטוה מהשי"ת. על כן לא נאמר גם כן זה הדבר אשר צוה ה' לאמר כדרך שנכתב אצל כל המצות, כי זאת למד מעצמו שנצטוה כיון שראה שהותר הנדר. על כן פירש בכאן רש"י ז"ל זה הדבר שהוסיף משה וכו' כי מצוה זאת נתנבא משה כאילו נאמרה לו בפירוש מפי הש"י, על כן אמר זה הדבר שזה הדבר עצמו ראה שנצטוה ממילא מכח שראה שהתיר הנדר והבן:

יאמר וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר לה' או השבע וגו' לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ופירש רש"י אל ראשי המטות חלק כבוד לנשיאים וכו' ומה ראה לאומרה כאן למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה ואם אין היחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות. הדקדוק הוא שבתחלה למד רש"י מראשי המטות שחלק כבוד לנשיאים, ואחר כך אמר שאומרה ללמוד מזה היתר נדרים ביחיד מומחה, אם כן לא נשמע שחלק כבוד לנשיאים שהוצרך לומר אליהם ללמוד מזה היתר נדרים ליחיד מומחה. גם קשה שמלת לאמר נראה כמיותר גם ככל היוצא מפיו יעשה נראה כמיותר. עוד קשה הדקדוק הנ"ל מפני מה לא נאמר כאן וידבר ה' אל משה כמו בכל התורה כולה. ונקדים המשנה היתר נדרים פורחין באויר. והענין הוא כי צריך להבין היתר נדרים שיהיה כח ביד האדם לבטל דברי חבירו. והנראה בזה כי כשהאדם מוציא דיבור מפיו עושה רושם למעלה, ואפילו המחשבה של אדם פורחת לעילא ועושה רושם, לכן אם נדר על איזה ענין לא יוכל לבטל את דבריו כי מבטל הרושם שלמעלה של אותו הדיבור ויוכל ח"ו לבא לידי היזק. אך הצדיק שהדיבור שלו הוא למעלה אפילו ממחשבה של פשוטי עם, הוא מושל על הדיבור של פחות ערכו לבטלו. והא ראיה שכתוב אחרי זה נדרי אשה שהיא ברשות אביה או ברשות בעלה הם מפירין לה נדריה, וזה מפני שהיא ברשותן והן למעלה ממנה הן מושלין על הדיבור שלה לבטלו אפילו בהפרה בעלמא. ומזה מובן מי שהוא למעלה מחבירו יוכל לבטל דברי חבירו. ומפני זה לא היה מן הצורך לכתוב בפירוש היתר נדרי איש שמובן מנדרי אשה, ולא נכתב היתר נדרים ביחיד מומחה אלא ברמז. לכן יש כח ביד הצדיק לבטל גזירות רעות כמו שאיתא הקב"ה גוזר והצדיק מבטלה, מפני שהדינין יוצאין מעולם הדיבור שעליהם נאמר בדבר ה' שמים נעשו, והצדיק הוא דבוק באין סוף ב"ה שאפילו מחשבה אסור בו לכן יוכל למשול על הדיבור לבטל גזירות רעות, שכן מצינו במשה רבינו ע"ה דאיתא במדרש ויחל משה מלמד שהתיר נדרו של יוצרו שאמר לו הקב"ה מה אעשה לשבועה שנשבעתי אמר לפניו רבונו של עולם אני אתיר את נדרך מיד וכו'. ומפני זה היה יכול לבטל גזירת המקום כי הגזירה יצאה כביכול מעולם הדיבור ומשה היה דבוק באין סוף ב"ה לכן היה מושל לבטל דיבורו של מקום כביכול. ומזה הבין משה מי שמדריגתו למעלה מחבירו יוכל לבטל דברי חבירו ולהתיר את נדרו. וזה פירוש המשנה היתר נדרים פורחין באויר, רצה לומר שהיתר נדרים למד משה מעולם העליון ממה שהתיר נדרו של יוצרו מזה הבין מי שהוא למעלה ממדריגת חבירו יוכל לשלוט על דיבור של חבירו לבטל נדרו. ואם אין יחיד מומחה שהוא למעלה ממדריגת הנודר מפר בשלשה הדיוטות מפני שכח בית דין יפה להפקיר ממונו של אדם כל שכן לבטל דיבורו. ולכן לא נאמר כאן וידבר ה' אל משה כי לא נאמר לו בפירוש שהיתר נדרים ביחיד רק הוא הבין כן כנ"ל:

ונבא לביאור הכתוב וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר, ובמלת לאמר רמז להן שיש כח באדם לאמר דבר ולבטל דברי אחרים הפחותים ממנו. ופירש רש"י אל ראשי המטות חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה כו' ומה ראה לאומרה כאן בנדרים למד שהיתר נדרים ביחיד מומחה, רצה לומר בזו הפרשה נרמז היתר נדרים שהוא ביחיד מומחה ורצה לומר מי שהוא באמת גדול מחבירו בבחינתו יכול לבטל דברי חבירו, ומוכח מלא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו. ואין הדבר תלוי בנשיא או ברב אלא אם הוא בבחינה זו שדיבורו הוא למעלה מדיבור של חבירו יכול לבטל דברי חבירו ולהתיר לו נדרו ואם לאו אינו יכול להתיר נדרו. ובא להשמיענו אף שבכאן חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה כמו בכל הדברות מכל מקום לא חס על כבודם בגוף הענין למסור הדבר של היתר נדרים לנשיא שהוא יתיר ביחיד, אלא אם באמת בחינתו למעלה מחבירו יוכל להתיר ביחיד אפילו אם הוא אינו נשיא, ואם לאו צריך להצטרף עמו עוד שנים שכח בית דין יפה להפקיר ממונו של חברו וכל שכן לבטל דיבורו. וגמר אומר איש כי ידור נדר לה' וגו' לא יחל דברו, וכאן נרמז הוא לא יחל אבל אחרים מוחלין לו. ומי הוא אשר יוכל לבטל דברו ולהתיר את נדרו, אמר הכתוב ככל היוצא מפיו יעשה רצה לומר איש אשר גם למעלה מקשיבים לקולו ככל היוצא מפיו כן יעשה וכן יקום ופירוש שיוכל לבטל בדיבור היוצא מפיו הרושם שעשה חבירו למעלה על ידי הדיבור שהוציא מפיו הוא יכול להתיר נדרו ביחיד. זה הדבר אשר צוה ה'. פירש רש"י ז"ל משה נתנבא בכה אמר ה' והנביאים נתנבאו בכה אמר ה' מוסיף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר. להבין זה על פי מאמר חז"ל שנסתכל משה באספקלריא המאירה וכל הנביאים נתנבאו באספקלריא שאינה מאירה. ואיתא פירוש בספרי הקודש כי משה נסתכל באספקלריא המאירה דהיינו מספירת התפארת שהיא נקראת אספקלריא המאירה, וכל הנביאים התנבאו ממדריגה העשירית הוא מלכותא קדישא והיא נקראת ה"א תתאה וזה אספקלריא שאינה מאירה שאינה מאירה בעצמה רק מה שמקבלת מספירות שעליה דרך יסוד, כידוע מספרים קדושים שהוא כלי לקבל האור דרך מעבר היסוד קדישא ספירות שעליו ואז מאירה לפי המשכה שנמשך עליו ולפי היחוד כידוע. וזה שפירש רש"י ז"ל משה נתנבא בכה והנביאים נתנבאו בכה, וזה ידוע מספרים הקדושים כי מלכותא קדישא נקראת כ"ה, מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר, נראה לי לרמז כי ז"ה ר"ת ז' זכר ה' ר"ת ה' ה"א תתאה שהוא מלכותא קדישא, שנתנבא מתפארת כשהוא ביחוד עם מלכותא קדישא כידוע ליודעים. וזה שנתנבא בז"ה הדבר שהוא אספקלריא המאירה כנ"ל:

איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ויש להתבונן מאי הלשון לא יחל דברו הוה ליה למימר לא יעבור על דברו. גם למה נכפל ידור נדר השבע שבועה, הוה ליה למימר ידור לה' או השבע לאסר וגו'. גם ככל היוצא מפיו יעשה מיותר. ונראה כי הנה השורש העיקרי הוא לאדם לאחוז בתשובה כי הוא מדריגה גדולה כמאמרם ז"ל מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם, ובפרט בדורות הללו כולם נקראים בעלי תשובה כי כן שמעתי מצדיק אחד ראש הדור זצוק"ל, ובפרט כי מקרא כתוב כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואם האדם עושה תשובה באמת ואוחז בשורש התשובה בתשובה עילאה כמו שמצינו בספרי הקודש, הוא במדריגת ותגזור אומר ויקם לך, הקב"ה גוזר והוא מבטל בדבורו אפילו בלא תפלה רק מה שמוציא מפיו כן יקום. והנה בבעלי תשובה שאמרנו יש מדריגות מדריגות, יש מהם שמקשרים את עצמם בכל נו"ן שערי תשובה ויש מהם שמקשרים רק במ"ט שערי תשובה, הצד השוה שבהם שיש בהם כח בדבורים הקדושים היוצא מפיהם כן יקום ויתקיים, כדמצינו כמה מעשיות בספרים הקדושים וכאשר שמענו מצדיקי הדור זצוק"ל:

וזה איש כי ידור נדר לה', נד"ר הוא לשון נו"ן דר, פירוש שמקשר את עצמו בנו"ן שערי תשובה, או השבע שבועה פירוש לשון שבעה פעמים שבעה שהוא מ"ט, רצה לומר מ"ט שערי תשובה. לאסר איסר על נפשו, פירוש שמקשר את נפשו בנו"ן שערי תשובה או במ"ט שערי תשובה. ואומר הכתוב לא יחל דברו, פירוש איש כזה לא יתפלל בדברו בדרך תפלה ובתחנונים אם צריך לאיזה דבר, יחל הוא לשון ויחל משה שהוא לשון תפלה, רק ככל היוצא מפיו יעשה, פירוש כאשר יאמר ויגזור בפיו כן יתקיים וכמדומה שכן הוא בספר נועם אלימלך:

או לא יחל דברו פירוש לשון המתנה ומתון (כמו גבי נח ויחל עוד שבעת ימים שהוא לשון מתון) כי יש בתפלות שמעכבין אותם למעלה, הגם שכבר פעל צדיק בתפלתו בעולמות העליונים עדיין מעוכב השפע מלרדת מעולמות העליונים למטה, כי דנים אותו בעולמות התחתונים אם ראוי לאותו שפע לרדת למטה, ויש מקטרגים על התפלה עדיין כמו שמצינו בספרי הקודש. לאפוקי כשבעל תשובה כזה שאמרנו למעלה שאוחז בכל נו"ן שערי תשובה או אפילו במ"ט שערי תשובה, זה יש לו כח גדול שנענה בתפלתו תיכף ומיד ואינו צריך להמתין עד שתעשה בקשתו רק תיכף ומיד נענה בתפלתו. וזה לא יחל דברו, פירוש שאינו צריך להמתין על דברו שהתפלל או גזר אומר על איזה דבר אלא ככל היוצא מפיו יעשה פירוש שיתקיים תיכף כנ"ל:

ואשה כי תדור נדר לה' ואסרה אסר בבית אביה בנעוריה ושמע אביה את נדרה ואסרה אשר אסרה על נפשה והחריש לה אביה וקמו כל נדריה וגו' ואם הניא אביה אותה ביום שמעו כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום וה' יסלח לה וגו'. וצריך להבין מפני מה אין משמיע לנו הכתוב דין נדרי איש אשר הוא עדיין ברשות האב. גם יש לדקדק על הלשון וקמו כל נדריה, הלא אין כאן אלא נדר זה שהחריש לה אביה, ולשון כל נדריה משמע כל הנדרים שנדרה מקטנותה ועד זקנותה. ונראה לבאר דהנה נדרים הם שני מינים לפעמים אדם עושה איזה נדר ומודר הנאה מאיזה מאכל ומשקה או מאיזה מלבוש ותכשיטים ואם שאר דברים מחמת כעס ח"ו, וכעס בא מגיאות כי כשאדם נכנע אינו כועס כלל וזהו נדרי רשעים, ועל זה אמרו בגמרא הנודר כאילו בונה במה והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן. וראיתי פשט על הגמרא כי רובא דרובא הנדרים באים מחמת כעס הוא קופץ ונודר וכעס בא מגיאות כי כשאדם נכנע אינו כועס כלל. וזה פירוש הגמרא הנודר כאילו בנה במה, כי מסתמא הנדר בא מגיאות והוא מלשון כל אחד בונה במה לעצמו. והמקיימו פירוש שאינו מתחרט על הכעס ועל הגיאות ההוא ועל הנדר זה שבא מחמתו רק עדיין עומד במרדו ומקיימו, כאלו הקריב עליו קרבן כאלו הקריב קדשים בחוץ. ולפעמים אדם נודר בהשכל ודעת כדי לעשות לעצמו סיג וגדר לעבדות ה' הוא אוסר עליו אף מן הדבר המותר, ואדם אשר יבחר בנדר כזה הוא הקדוש. והיינו דאמר רבי שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתי שהוא יפה עינים וטוב רואי וכו' אמרתי לו בני מה ראית להשחית את שערך זה נאה אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי וכו' ופחז יצרי עלי אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך וכו' העבודה שאגלחך לשמים מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו אמרתי כמותך ירבו בישראל נוזרי נזירות וכו'. לכן אכל אשם נזיר זה מפני שראה שכונתו היה לשמים לעשות סייג וגדר, מחמת שרוב המון עם נודרים נדרים מחמת כעס. לכן מוטל על כל אחד ואחד מישראל להדריך בניו תיכף בקטנותם שעדיין אין ניתן בהם יצר טוב והוא לפתח חטאת רובץ וכל עשיותיו הן מעשה יצר הרע, לכן צריך להדריכם להשגיח עליהם שלא יהיו קשה עורף וכעסן רק שיהיה מתון וכשאין רוצה לאכול איזה דבר, על האב לכופו שיאכל דוקא כדי להניעו ממדותיו הגרוע הזאת, ואם החריש לו האב פעם אחת ושתים אזי הוא מרגיל את עצמו במדה זו ובכל יום מתגבר והולך בו ונשאר בו כל ימיו כעסן וגאה. וזו היא מה שאמר בגמרא המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצא עליה נדרים אינה מקודשת לפי שיכול לומר אי אפשי באשה נדרנית. לכאורה אינו מובן מה בכך שהיא נדרנית מאיזה מאכל או מאיזה משקה או מאיזה תכשיט ומה חסרון יש בזה. ולפי מאמרינו נתיישב כי מסתמא שנמצא עליה נדרים היא כעסנית מקטנותה בלתי אפשר עוד להניעה ממדתה מחמת שהיא נשרשת במדה גרוע הזאת. לכן על האב להשגיח על בניו כשהם קטנים, ואם יש לו בן זכר מסתמא הולך לבית הספר ורבו מדריך אותו בדרך הישר ואין צריך הכתוב להזהיר את האב עליו, אבל בנותיו צריך הכתוב להזהיר את האב כי אם לא ישגיח עליהם בקל ישארו בקלקולם חלילה:

וזה פירוש הפסוק ואשה כי תדור נדר לה' ואסרה אסר בבית אביה בנעוריה, ומסתמא עשתה זאת מחמת כעס וגיאות כי עדיין אינו יצר הטוב בקרבה והוא לפתח חטאת רובץ, והחריש לה אביה היינו שלא יכוף אותה שתעבור דוקא על דיבורה רק וקמו כל נדריה, פירוש לעולם היא נשארת בקלקולה שבגדלות קשה לשבר את הכעס וגיאות. ואמר הכתוב ואם הניא אביה אותה ביום שמעו כל נדריה וגו' לא יקום, פירוש לא יתקיים בה המדה הגרועה הזאת כי הניא אביה אותה, פירוש תיכף כששמע הניא אותה פעם ושתים עד שנטה אותה לדרך טוב וישר וקל להבין:

ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וגו' ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא שרי האלפים והמאות ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש וגו' ונקרב את קרבן ה' וגו' לכפר על נפשותינו לפני ה' וגו'. ראוי לשים לב על ככה מה ראו לשטות זה שלא הרגו תיכף במלחמה את נשי מדין שנכשלו בהם בני ישראל, ובפרט צדיקים גדולים כמו שרי האלפים והמאות יטעו בדבר גדול כזה. גם יש לדקדק מדכתיב אחר הרמת מכס ויקרבו אל משה שרי האלפים וגו' משמע שלא הביאו את קרבנם עד שהרים משה את המכס כפי הכתוב בפרשה, קשה למה לא נתעוררו להביא את קרבנם לכפר עליהם על הרהור הלב תיכף כשבאו מהמלחמה. ונקדים מה דאיתא במדרש על פסוק ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי וגו' שנתעסק הקב"ה לבראות את השדין וברא את רוחן ובא לבראות גופן וקידש השבת. והמדרש הזה אין לו פירוש. ואגב נבאר מה דאיתא בגמרא פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ומהדרא ליה בקדושא דבי שמשא. וצריך להבין מאין יצא זאת לחז"ל שהפסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם והרפואה לזה הוא קדושא דבי שמשא:

והנראה בזה דהנה הקב"ה ברא כל העולמות כדי להיטיב לברואיו ולא ברא את העולם אלא בשביל ישראל עם קדושו שהם יקבלו הטוב ההוא כנאמר בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, שהיה גלוי וידוע לפניו ית"ש שמכל אומה ולשון לא יקבל שום תענוג אלא מעם ה' הישראלי, שהם יעשו רצונו אף שהם בעולם הגשמי וקשה עליהם מלחמות היצה"ר ושעבוד מלכיות אף על פי כן הן מתחזקין בכל עוז ואמיץ כח לעשות נחת רוח ליוצרם ולקבל עליהם עול מלכותו ית"ש, ומזה הוא ית"ש מקבל תענוג ושעשועין יותר מכל העולמות. לכן צמצם אלהותו ית"ש מעילה לעלול עד עולם העשיה שיש מקום לטעות ח"ו שיהיה הבחירה חפשית, כדי שיקבל תענוג מעמו ישראל על ידי שימאסו ברע ויבחרו בטוב ואלמלי היה צמצום יותר מעט לא היה באפשרי להתעורר לחזור לעלות לשרשו מפני שכל כך היה נתגשם, כמו שהובא במדרש שהעולמות היו מותחין והולכין עד שאמר להם הקב"ה די וזהו שם שדי שאמר לעולמו די. ואיתא בזוהר הקדוש שהעולמות היו מותחין והולכין היינו שנתגשמו העולמות על ידי צמצומים ואלמלא שאמר להם די היו מתגשמים יותר עד שלא היה באפשרי להתעורר ולהשתוקק לחזור לעלות לשרשו למקום שנחצב משם:

ולהבין זאת הוא כי כל הענין הקליפות והחיצוניות המטים את האדם מדרך הטובה להפכו נקראים בשם ש"ד, והיו העולמות מותחים והולכין דהיינו שנתרבה הקליפות בעולם שהן הש"ד ואלמלי נתרבה עוד יותר לא היה העולם יכול לעמוד. והופיע הקב"ה אור קדושתו על העולם שהוא היו"ד ונצטרף היו"ד עם הש"ד ונעשה שם שדי ובזה נתבסם העולם שלא יתגשם עוד יותר. וזהו שהמילוי של שם שדי בגימטריא ת"ק ומן הארץ לרקיע ת"ק שנה וכן עוביו של רקיע וכן מרקיע עד לרקיע, מפני שהיו"ד שהיא נקודה עליונה היא דבוקה בה"א עילאה והאירה היו"ד בה"א עילאה ונתרבה לעשיריות וה' פעמים יו"ד עולה חמשים, ואחר כך נתרבה למאות וה' פעמים מאה עולה ת"ק, ומה"א עילאה יצאו העולמות ת"ק על ת"ק. וזהו פירוש המדרש שנתעסק הקב"ה בבריאת השדין, רצה לומר שנתרבו הקליפות על ידי הצמצומים המטעין את האדם ואלמלי עוד רגע שהיו מותחין והולכין היה העולם נתגשם יותר עד שנברא להם גופים והיו יכולים להטעות את האדם כל כך עד שלא היה באפשרי להתעורר לחזור להעלות לשרשו, מיד קידש את השבת, רצה לומר שהופיע הקב"ה אור קדושתו שהוא היו"ד והיא קדושת שבת ובשבת הוא ביטול החיצוניות ונתבסם העולם. לכן נשארו הן בלא גופים כי בשבת הוא ביטול החיצוניות. ועל פי דברינו אלה מובן בגמרא פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, רצה לומר מי שרודף אחרי הבלי הזמן וזהו פסיעה גסה (כמאמר חז"ל אני רץ והם רצים שרצונם לומר שרצים ורודפים אחר הבלי העולם) ואותה הריצה מתוארת בשם פסיעה גסה, והיא נוטלת אחד מת"ק, רצה לומר שגורם חלילה פגם בשם שדי שמילואו עולה ת"ק. ועל ידי מרוצתו בהבלי העולם כל אחד לפי ערכו הוא נוטל חלק מה ופוגם בשם זה וממעטו כביכול. וזהו ממאור עיניו של אדם, רצה לומר שהשם הזה שעולה מילואו ת"ק הוא מאיר עיניו של אדם לעבודתו יתברך לבל יטריד עצמו בהבלי העולם ויתעורר לחזור לשרשו, ובמה שהוא רודף ומסתבך בהבלי הזמן מתגבר עליו היצר הרע ונעשה לו מסך ומבדיל שלא יוכל חלילה להתעורר לעבודתו ית"ש. וכשנוטל חלק מה ח"ו מהמילוי של שם שדי העולה ת"ק מתגברין הקליפות שהן ש"ד שהן מסכים ומבדילים לבל יופיע עליו אור קדושתו ית"ש להאיר עיניו בעבודתו ית"ש, ומהדרא בקדושא דבי שמשא, רצה לומר בשבת קודש שמופיע לכל העולמות אור קדושה העליונה שהיא היו"ד אז היא ביטול החיצוניות, ואז כל אחד ואחד לפי בחינתו נתבטל ממנו המסך המבדיל ומשתוקק לקדושת אלהי עולם, ומתחרט על שרדף כל ימי השבוע אחר הבלי הזמן, וזהו עליות העולמות בשבת שאיתא בספרים הקדושים:

ומזה נבא לביאור דהנה כשבא העם למלחמת מדין וראו את נשי מדין אף שמידי מעשה יצאו מידי הרהור לא יצאו, ועל ידי שנתפסו שבאו לידי הרהור נתגבר עליהם החיצוניות ונעשה להם מסך ומבדיל לעבודתו ית"ש, לכן באו לידי טעות ולא הרגו את נשי מדין. לכן קצף עליהם משה החייתם כל נקבה, והגם שפשפשו במעשיהם לא הבינו מאין בא להם טעות זה ולא זכרו מזה כלל שפגמו במלחמה קצת בהרהור, עד שאמר הקב"ה למשה וחצית את המלקוח ולהרים את המכס מתופסי המלחמה נפש אחד מחמש מאות, ובזה רמז להם שצריכים לתקן החלק אחד שניטל מהמילוי של שם שדי העולה ת"ק, ומן העם צוה להרים מכס אחד מחמשים שהם התפללו על היוצאים לצבא המלחמה ומסתמא היה בתפלתם איזה פגימה שאם היתה תפלתם זכה וברורה על נכון לא הגיע לתופשי המלחמה שום מכשול, לכן צוה להם להרים מכס אחד מחמשים ורמז להם שצריכים לעשות תשובה על שלא היתה תפלתם זכה וברורה על נכון. וזהו אחד אחוז מן החמשים, רצה לומר שער אחד מנו"ן שערי בינה שהוא עולם התשובה. וכשראו שרי האלפים הרמת המכס הזכירו את עצמם שפגמו בהרהור כשהיו במלחמה ועל ידי זה באו לידי טעות שהחיו את נשי מדין, מיד קרבו לפני משה שיקח מידם קרבן לכפר על הרהור הלב שלא יצאו ידי חובתו:

ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא וגו' ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאתם כל כלי מעשה ויהי כל זהב התרומה וגו' אנשי הצבא בזזו איש לו וגו'. קשה מהו הלשון בזזו איש לו. וגם נראה כמיותר כי נשמע מפסוק יתר הבז כפירוש רש"י לעיל אף כי הוא שלא במקומו ומקומו לעיל בחלוקת המלקוח. גם קשה שאלפי הצבא היו מביאים קרבנות הללו על הרהור הלב ומתכפרים כנאמר מאת שרי האלפים, ושאר העם במה נתכפרו על הרהור לבם. גם מבואר במדרש שבפירוק נזמיהם ושאר כלי זהב היו שנים מהלכים אחד היה מפחם פניהם ואחד היה מפרק, אם כן אף הרהור לא היה בכאן. אך הענין כך הוא כי הרהורים רעים החלים בבני אדם הוא רק באותו איש שיש לו גבהות לב ועל ידי זה נמשכו כל הרהורים ומעשים רעים, ואיש אשר לו נפש דכא ורוח נמוכה ושפלה ניצל מהרהורים רעים. ואנשי הצבא אף שהיו שנים אחד מפחד פניהם וכו' ולא היה להם הרהור בראית העין כי היה חשך משחור תארם על ידי שהיו מפחם פניהם, אף על פי כן בהפרק הכלי זהב נתגלה המקום אשר תעד התכשיטים ובראיה כל דהו על אותן המקומות שנתגלו לא יצאו ידי חובת הרהור, והיו צריכים האלפי הצבא להביא הקרבנות על הרהור. והביאו אותם הכלים עצמם היינו אצעדה וצמיד שהמה הכלי מעשה שעל ידיהם באו למעשי הרהור. ואנשי הצבא היו גם כן צדיקים כמו שמפורש שניך כעדר הרחלים וגו' ועשו פעולה להציל נפשם מהרהור הלב אמר הכתוב אנשי הצבא בזזו איש לו, רצה לומר בזזו שבזו את נפשם בעיני עצמם והיה להם רוח נמוכה ונפש שפלה ועל ידי זה ניצלו מהרהור הלב, והאלפי הצבא היו צדיקים יותר ורצו לצאת אף מהרהור כל דהו על כן הביאו הקרבנות לכפר עליהם ודו"ק:

או יאמר ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא שרי האלפים ושרי המאות ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותינו לפני ה'. ויש לדקדק בזה מה הוא הלשון עבדיך נשאו את ראש, מה הוא לשון נשיאת ראש אצל מלחמה. ומה הוא אשר בידינו. וגם קשה שהקריבו קרבן לכפר עליהם, וכי משום שהצליחו במלחמתן שלא נהרג מהם איש צריכים כפרה וזה תמיהה. ואף שדרשו חז"ל שאמרו מידי מעשה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו, האיך שייך לתלות הבאת הקרבן משום שלא נפקד ממנו איש. עוד קשה מה הוא הלשון כל כלי מעשה. גם הפסוק אנשי הצבא בזזו איש לו נראה כמיותר לכאורה, מה משמיענו הכתוב בזה שכבר נשמע מפסוק שלמעלה יתר הבז וגו'. ונראה בזה דהנה הקב"ה צוה לנקום נקמת בני ישראל מאת המדינים וכן עשה משה ושלח מהם אלף למטה. והיו שרי האלפים ושרי המאות יראו לנפשם פן יכשלו בם פשוטי העם חלילה כמו בראשונה. ואיתא במדרש שהיו מקשטים הזונות שלהם במלחמה שניה יותר מבראשונה, ועל עצמם היו בטוחים שלא יקלקלו ח"ו רק יראו לנפשם על שאר העם. ואיתא במדרש שראשי העם היו הולכים אל הזונות שנים שנים והיה אחד מהם מפחם פניהם ואחד מהם היה מסיר התכשיטים מעליהם כדי שתהא נמאסת, והעיקר לשבר תאות היצר למאס הדבר ההוא בכל מיני מיאוס, ויכול האדם למאס הדבר עד שיקיא מחמת מיאוס:

והאור המאיר כתב בשם הרב הקדוש ר' בער ז"ל פירוש על מה דאיתא בגמרא ר' עקיבא כשראה אשת טורנוסרופוס בכה ושחק ורקק, וכתב שרקק שהיה ממאס בעצמו את הדבר הגשמי עד שהיה נמאס בעיניו מאד עד שהוצרך להקיא. לכן היו ראשי אנשי המלחמה מפחמים פני הזונות כדי שיהיו נמאסים מאד, וגם יתר העם היו בעצמם יראים לנפשותם. לכן חוץ ממה שעשו שרי האלפים והמאות היו בעצמם מבזים בלבם את הדבר הגשמי בכל מיני ביזוי ומיאוס:

והנה כשחזרו מן המלחמה כתיב ויצאו משה ואלעזר וגו' ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות וגו' ויאמר אליהם החייתם כל נקבה הן הנה היו בדבר בלעם וגו' והיה משה חושד אותם פן קלקלו חלילה לכן החיו את הנקבות. והיו צריכים שרי האלפים והמאות לנקות את עצמם לפני משה רבינו, והיו מתנצלים לפני משה שאל יחשוד אותם חלילה ואמרו לו אדרבה היינו מנשאים את ראשי עם בני ישראל למעלה למעלה ולא נכשל מהם אפילו אחד בעבירה חלילה, ובמה היינו מנשאים אותם במה שהיינו עושים בידינו והא ראיה שאנו רוצים להקריב קרבן את כל התכשיטין על הרהור שמא אחד מהם בא לידי הרהור כמדרש חז"ל אם מידי מעשה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו, ואם אנו רוצים להקריב התכשיטין על ההרהור ראיה גמורה שלא נכשל אפילו אחד ממנו בעבירה חלילה:

וזה ביאור הכתוב ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא שרי האלפים ושרי המאות ויאמרו אל משה, פירוש שאמרו לו אל יחשוד רבינו משה שחלילה נכשל אחד ממנו בעבירה מחמת שלא הרגנו את הנקבות, אדרבה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה, פירוש שהיינו מנשאים אותם למעלה שלא חטא אפילו אחד מהם, ובמה היינו מנשאים אותם אמר הכתוב אשר בידינו, פירוש אשר היינו עושים בידינו היינו שאחד מהם היה מפחם פניהם ואחד מהם היה מפרק תכשיטין. והא ראיה וגמר אומר הכתוב ונקרב את קרבן ה' וגו' לכפר על נפשותינו, ואם אנו מקריבין כל התכשיטים עלינו על ההרהור היא ראיה ברורה שלא נכשל ממנו אפילו אחד. ואמר הכתוב ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאתם כל כלי מעשה, פירוש כל כלי שמביא לידי מעשה ח"ו הכל נתנו לכפר עליהם על ההרהור. ואמר עוד הכתוב אנשי הצבא בזזו איש לו, פירוש אף על פי שראו ששרי האלפים והמאות מפחמים פני הזונות ומסירים התכשיטין מעליהם כדי למאסם, אף על פי כן לא היה די להם במה שעשו שרי האלפים והמאות רק הם בעצמם היו מבזים בלבם את הדבר הגשמי בתכלית הביזוי מאד מאד. וזהו אנשי הצבא בזזו איש לו, פירוש שהיו מבזים בלבם כל אחד ואחד את הדבר ההוא בתכלית הביזוי:

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד ויראו את ארץ יעזר וגו' והנה המקום מקום מקנה ויבאו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה וגו' הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן. והנה יש להבין מה היתה כונתם של בני ראובן ובני גד צדיקים וקדושים כאלו שהיו מעדה השלמה מבאי הארץ מאותן הכתוב עליהם חיים כולכם היום, יחפצו לשבת בחוץ לארץ שהיא ארץ סיחון ועוג ולא ירצו לעלות לארץ הקדושה ליטול שם נחלה בארץ ישראל. ונראה כי ידוע כי הארץ אשר הנחיל השם לאבותינו היא קדושה במאד. ואברהם אבינו ע"ה השתוקק במאד אחר ארץ ישראל כדאיתא בזוהר הקדוש באריכות, ומשה רבינו ע"ה השתוקק מאד לבא שמה כי אין תורה כתורת ארץ ישראל ואוירה מחכים כידוע, ושם אין הקליפות שולטים כנמצא בספרים הקדושים, וכל הדר בארץ ישראל יש לו אלהי וכל הדר בחוץ לארץ וכו' כדכתיב לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים. וזה היתה הכונה בנתינת ארץ ישראל לישראל להיות להם לאלהים אלא שחוץ לזה יש שם עולם הזה עד אין שיעור ואין תכלית והיא מעולה מכל הארצות שבעולם כידוע. והנה גבי מלחמות סיחון ועוג היתה המלחמה רק לשם שמים לפי שלא היה כונתם לדור שם ולאחוז בה לאחוזה רק שהיו מחריבין אותה כדכתיב החרם כל עיר וגו' לקיים מצות לא תחיה כל נשמה שהם האמוריים מז' אומות שנאמר עליהם לא תחיה כל נשמה, רק שארצם נחשבת מחוצה לארץ כמו שנאמר זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותיה, ושם נכתב כל גבולי ארץ ישראל מארבע הרוחות אבל ארץ סיחון ועוג היא מחוץ לארץ, על כן היו מלחמות סיחון ועוג לגמרי רק לשם שמים. לא כן מלחמות לכבוש ארץ ישראל הגם שהוא מלחמת מצוה אף על פי כן יש שם איזה פניה גם כן ואחיזה ליצר הרע גם כן לבלבל המחשבה שהיה הכונה גם כן במלחמה כדי לירש ארץ ישראל שהיא ארץ זבת חלב ודבש והיא מעולה מכל הארצות שבעולם בשביל תענוגי העולם הזה. והנה בני גד ובני ראובן זאת היתה כונתם להיות שמלחמה זאת היתה רק לשם שמים ולא לשום פניה אחרת, אבל שם במלחמות ארץ ישראל יראים שלא יהיה להם שם שום פניה מצד היצר הרע בשביל תענוגי העולם הזה, על כן חפצים להשאר וליטול נחלה בארץ סיחון ועוג ולילך אחר כך בראש במלחמות ארץ כנען, ובודאי תהיה כונתם גם כן רק לשם שמים כיון שלא יטלו שם שום נחלה בארץ ישראל לא יכונו בשביל תענוגי עולם הזה רק לשם שמים. וזה שאמרו הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא, רצה לומר שהכה ה' לפני עדת ישראל לפי שכונתם היתה רק לשם שמים ולא לשם אחוזת נחלה כי היא רק ארץ מקנה ולא לאחוזת נחלה. ולזה ויאמרו אם מצאנו חן וגו' יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן כדי שיהיה כונתם רק לשם שמים כנ"ל. והנה משה רבינו ע"ה לא הבין כונתם והוכיחם בתוכחות גדולים כה עשו אבותיכם בשלחי אותם מקדש ברנע וגו' והנה קמתם תחת אבותיכם וגו'. ולזה ויגשו אליו ויאמרו ופירשו שכונתם היא רק לשם שמים בחון ככסף וזהב בלי שום סיג ופסולת ופניה כלל רק לשם שמים לנקום נקמת ה' ועמו לקיים מצות לא תחיה כל נשמה, וזה לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו. ולכך כתיב ביהושע והחלוץ עובר לפניהם דקאי על בני ראובן ובני גד לפי שהיה כונתם רק לשם שמים לכן הלכו בראש המלחמה. וכששמע משה רבינו ע"ה דבריהם הוטב בעיניו ויאמר להם משה אם תעשון את הדבר הזה וגו' ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' כנ"ל דייקא, שכונתם לשם שמים ואז והייתם נקיים מה' ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה', וכנ"ל דייקא שכונתם לפני ה' היינו רק לשם שמים וקל להבין:

ויבאו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה לאמר עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובעון הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה. יש לדקדק בזה מה ראו בני גד ובני ראובן ליטול חלקם בארץ הזאת, הלא בבאי הארץ כתיב ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו' וכי אפשר לומר בצדיקים גדולים כמוהם שיחבבו את הארץ הזאת מפני שהיא ארץ מקנה ולא יחבבו את ארץ ישראל שהיא ארץ הקדושה. ועוד יש לדקדק מה משמיע לנו הכתוב בחשבו שמות הערים ולכאורה המה מיותרים, והיה די לנו באמרו הארץ אשר הכה ה' וגו' ארץ מקנה וגו'. ויש לרמוז בזה על פי מה דאיתא בגמרא אמר ר' הונא בריה דרב יהודה א"ר אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון, ופירש רש"י ז"ל שאין בו תרגום וצריך לקרותו ג' פעמים בעברי. ולכאורה קשה על פירוש רש"י אם הוא קורא עטרות ודיבון ג' פעמים בעברי, האיך שייך לומר בעטרות ודיבון שנים מקרא ואחד תרגום. ובתוספות הקשו אמאי נקט עטרות ודיבון שיש לו מכל מקום תרגום ירושלמי, היה לו לומר ראובן ושמעון או פסוקי אחריני שאין להם תרגום כלל. ויש לומר משום הכי נקט עטרות ודיבון אף על גב שאין בו תרגום ידוע אלא תרגום ירושלמי וצריך לקרותו ג' פעמים בעברי, מכל מקום יותר טוב לקרוא פעם שלישית בתרגום. וצריך להבין הלא כתיב בתרגום אונקלוס שלפנינו על עטרות ודיבון מכלילתא ומלבשתא, ואם נאמר שמעתיק מתרגום ירושלמי מפני מה לא כתיב אצל ויבנו התרגום הנ"ל:

ונראה לרמוז בכל זה דהנה כתיב נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים וגו' וידבר משה אל העם וגו' אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל וגו' וצריך להבין מפני מה צוה משה להיות דוקא אלף למטה. ונראה דאיתא בספרי קודש שכ"ב אותיות התורה יש לכל אות ואות צירופים מכל כ"ב אותיות התורה. ועינינו הרואות דהנה האלף נכתב על ידי צירוף וכן כולם, וכולם נכללים בשם הוי"ה ב"ה, לכן שם הוי"ה מצטרף בכל צירופי אותיות הן בא"ב והן בא"ת ב"ש. ואיתא בספר יצירה שהם שלש אמות ושבע כפולות וי"ב פשוטות, והי"ב פשוטות הן י"ב שבטי יה ויש לכל שבט ושבט שלו צירוף אחד בהאלף בית שבו הולך לעבודת ה'. וכשהיו ישראל על מעמדם היה לכל שבט ושבט נוסח תפלה על פי צירוף שלו בהאלף בית ונכלל בשם הוי"ה ב"ה. והנה אומה המדינים היה קליפה עצומה יותר מסיחון ועוג כי המחטיאו יותר מן ההורגו. והנה ידוע שזה לעומת זה עשה אלהים כמו שיש בסטרא דקדושה עשר קדושות כמו כן כנגדם בסטרא אחרא יש עשר טומאות בכללם. וזהו מה שאמרו בגמרא דבלעם היה נביא כמשה, פירוש כמו שמשה היה יונק נביאותו ממקום גבוה בסטרא דקדושה כן היה בלעם יונק בסטרא אחרא. ובני ישראל היו צריכין לתת נקמת ה' במדין להכניע קליפה שלהם שהיא מקור הטומאה שלא יכשלו בם עוד עם בני ישראל. ועיקר הוא להכניע מקור שלהם שהם כנגד כתר חכמה בינה, ואז ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר והם מבולבלים ממש ואינם יכולים לעשות שום דבר בכשופיהם וממילא יהיו בטלים ומבוטלים כל כוחות הטומאה. על כן היה משה רבינו בוחר מכל שבטי ישראל אלף למטה, היינו שבחר מכל שבט ושבט אנשים צדיקים שיודעים הצירוף האלף בית שלו כדי שכל שבט ושבט יכניע הקליפות על פי צירוף אלף בית שלו מכל וכל. והנה שמות הערים הן ט' כוחות הטומאה ועטרות ודיבון הם כנגד כתר חכמה ובינה, לכן תרגם המתרגם על עטרות מכלילתא שהיא מלשון כלילא היינו כתר ועל ודיבון שהיא כנגד חכמה בינה תרגם המתרגם מלבשתא שחכמה ובינה הם חיות של כל העולמות וכל העולמות הם לבושים לחכמה ובינה לכן תרגם המתרגם מלבשתא היינו חכמה ובינה שהם מלובש בהעולמות:

וזהו פירוש הגמרא אמר ר' הונא בריה דר' יהודה אמר ר' אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום, הטעם כי התורה היא הפנימיות והתרגום היא בחינת אחורים ויש שם אחיזת החיצונים לכן צריך האדם לקרות פעם ג' תרגום כדי ליתן חיות לסטרא אחרא שיהיה יונק מעט מסטרא דקדושה שלא יקטרג ח"ו. וקאמר הגמרא אפילו עטרות ודיבון אל יאמר האדם איך אקרא כאן התרגום ואתן כח להקליפה הקשה חלילה שהיא כנגד כתר חכמה בינה, אף על פי כן טוב יותר לומר פעם ג' התרגום וזה היה גם כן כונת בני גד ובני ראובן להכניע הקליפה הקשה שלהם לאבד חכמתם ולעקר שרשיהם לבל יוכלו עוד להרע לבני ישראל לבלתי יחטאו, ועל זה שמו מגמת פניהם ומסרו נפשם על קדושת השם מפני שהיה זאת בכוחם, שגד רומז למזל עליון וראובן רומז לבינה כי ראובן היה ראש לכל בעלי תשובה ותשובה עילאה נקראת בינה וחכמה ובינה הם אחד. וזהו ביאור הכתובים ויבאו בני גד ובני ראובן וגו' וחשבו ט' שמות הערים שהם ט' כוחות הטומאה והיו"ד לא היה מן הצורך לפרטו שאם הט' כוחות יהיו נבטלין העשירי ממילא יהיה בטל. וזה פירוש הפסוק עטרות ודיבון וגו' הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה, פירוש שהיא ארץ גשמית המחטיא את האדם, ולעבדיך מקנה, פירוש שיש כח בידינו להכניע הקליפות האלה כי עטרות ודיבון הם כנגד כתר חכמה בינה, ובני גד ובני ראובן רומזים לזה כי גד רומז למזל עליון וראובן לבינה וחכמה ובינה הם אחד כנ"ל, ויש כח בידינו להכניע את עטרות ודיבון דהיינו לאבד את חכמתם ואת בינתם ויהיו מבולבלים ממש ולא יוכלו עוד להרע לבני ישראל בכשפיהם וממילא יהיו כל הכוחות הטומאה בטל. וזהו לכן יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה. לכן כשהיו בונים אותם כבר היו מכניעים את הקליפות ונסרח חכמתם ונטרדו, לכן אצל ויבנו בני גד את דיבון ואת עטרות אין מתרגם המתרגם מכלילתא ומלבשתא כמו שמתרגם כאן לפי שאז כבר נאבדה חכמתם ונסתר בינתם והיו מבולבלים ממש כנ"ל:

ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל וגו' ויאמר אליהם משה וגו' אם תחלצו לפני ה' למלחמה וגו'. קשה מה הוא הלשון נחלץ חושים. גם קשה מה שאמר משה אם תחלצו לפני ה' למלחמה מהו לפני ה'. ולבאר הדבר שיש כמה חושים באדם חוש הראיה וחוש השמיעה והמישוש, וכאשר מתבודד האדם ומקשר עצמו בהשי"ת אזי כל החושים הנ"ל יבטלו ממנו ויוכללו בהמוח, ובל רואה ובלתי יודע מה שנעשה לפניו כי כל החושים יוכללו בהמוח מחמת השתוקקות להשי"ת, ומדבק עצמו במוחות עליונים ומקשר עצמו באין סוף ברוך הוא. ובני גד ובני ראובן אמרו למשה גדרות צאן נבנה למקנינו פה וערים לטפינו, רצה לומר שעול משא מטפינו ונשינו ומקנינו נשליך מעצמינו שלא לבלות ימינו בגשמיות רק נתבודד עצמינו בעבודת השי"ת לקשר עצמינו בהשי"ת בפרט בעת צאת למלחמה צריכים קדושה וטהרה מאד ולקשר עצמם בהשי"ת. ואמרו ואנחנו נחלץ חושים, רצה לומר מלשון ולא נמצא חולץ מהם, לשון המשכה, רצה לומר שיומשכו כל חושינו במוחין עילאין לדבק עצמינו בהשי"ת בהשתוקקות גדול שיתבטלו כל חושינו ולקשר עצמינו באין סוף ברוך הוא. והיינו דאמרו עד אשר אם הביאונום אל מקומם. רצה לומר לדבק חושינו במקום עליון באין סוף ברוך הוא. לפיכך אמר אליהם משה אם כך כונתכם הטובה אם תחלצו לפני ה' רצה לומר לקשר עצמיכם באין סוף ברוך הוא הסכים לדבריהם וקל להבין:

ספר מאור ושמש - פרשת מסעי

אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם וגו'. יש לדקדק בזה שלכאורה הוא מיותר תיבת לצבאותם, הלא כשיצאו ישראל ממצרים עדיין לא היו חונים בדגלים רק בערבוביא יצאו. ועוד קשה על ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם והדר כתוב ואלה מסעיהם למוצאיהם. ובזה הדקדוק כבר הרגישו מפרשי התורה. ונראה בזה כי עדיין גם זאת צריך להבין מה זאת שמצינו בספר הזה לפעמים כתיב לצבאותם או בצבאותם ולפעמים כתיב על צבאותם. והנה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את כל העולמות היה נגלה לפניו ית"ש שיקבל תענוג ושעשועים מעושי רצונו והם בני ישראל עם קדושו, מחמת שהם בעולם השפל בעולם הגשמי וקשה עליהם עול שעבוד מלכיות ומלחמת היצר ואף על פי כן הם עושים רצון הבורא ית"ש מקבל מזה תענוג לאין שיעור. ואף שמעולמות העליונים מצבא מעלה הוא גם כן מקבל תענוג, אך תענוג זה הוא תענוג תמידי מחמת שאין ביניהם שום יצר הרע ושעבוד מלכיות לכן הטבע שלהם הוא לעבוד להשי"ת תמיד בלי הפסק כלל בהתלהבות גדול ובתשוקה גדולה ביראה ואהבה, כמו שטבע החמה והלבנה שהם יוצאים בכל יום תמיד לעשות רצון יוצרם ותענוג תמידי אינו כל כך תענוג, אבל מישראל עם קרובו הוא מקבל תענוג גדול מחמת שלפעמים אדם נתפס באיזה דבר חלילה מחמת שהוא בעולם השפל ואף על פי כן הוא חוזר בתשובה לפניו ומשתוקק לעשות נחת רוח ליוצרו ולעבדו באמת ביראה ואהבה מזה הוא מקבל תענוג גדול אשר בעבור זה עלה ברצונו לפניו ית"ש לברוא כל העולמות. והנה אדם שיהיה לו יראת הרוממות כמו מלאך ה' צבאות לא מצינו כי אם חד בדרא או תרי בדרא. ושמעתי מפה קדוש הרב בוצינא קדישא ר' זושא זצוק"ל שהיה מתפלל כמה שנים שישיג יראת הרוממות כמו מלאך ה' צבאות. והן אמת שהוא ית"ש מקבל תענוג מכל מדה טובה שאדם עושה אם הוא עושה המצוה לעשות רצון ית"ש באמת אף שאינה בתכלית היראה הגדולה כמו יראת המלאכים מחמת שאדם הוא בעולם השפל, אבל התכלית העבדות הוא להשיג יראת המלאכים וכבר היה בעולם צדיקים אשר השיגו יראת הרוממות יותר מן המלאכים. ומאד מאד הוא קשה להשיג יראה זו לכן צריכין אנו לדבק עצמינו במלאכי צבאות משרתי עליון שהם עובדים לפניו ית"ש בתשוקה גדולה כמו שאנו אומרים ונותנים באהבה רשות זה לזה וביראת הרוממות כמו שאנו אומרים עונים באימה ואומרים ביראה. ואם האדם עובד את השי"ת באמת בתום לבבו כל אחד ואחד לפי שכלו ומשתוקק להשיג יראת המלאכים ומדבק עצמו בצבא מעלה ובזה עושה שעשועין לפניו ית"ש יותר מן המלאכים ונעשה דבוק במלכות שמים והוא למעלה מהמלאכים. לכן אנו אומרים בכל יום קדושת יוצר שבזה אנו מדבקים עצמינו בצבא מעלה, ובקדושת מעומד אנו למעלה מעולם המלאכים. לכן לפעמים כתיב לצבאותם או בצבאותם כי האדם צריך לדבק עצמו בצבא מעלה דהיינו להשתוקק להשיג יראת הרוממות כמו צבא מעלה, ואם הוא מדבק עצמו בצבא מעלה ועובד השי"ת באמת בכל לבבו אף שעדיין אינו משיג יראת המלאכים הוא ית"ש מקבל מזה תענוג גדול לאין שיעור ואז הוא למעלה מצבא מעלה, לכן נאמר לפעמים בצבאותם פירוש שהוא דבוק בצבא מעלה ולפעמים נאמר על צבאותם היינו למעלה מצבא מעלה והוא מלשון על גביהם. וכשיצאו ישראל ממצרים עדיין לא השיגו שום דבר אך כשראו הנסים והנפלאות שעשה השי"ת עמהם בהוציאם ממצרים היו משתוקקים לעבדו שכם אחד באמת, ותשוקתם היתה לירא מפניו ית"ש יראת הרוממות כצבא מעלה ובזה היו מדביקים עצמם במלאכי מעלה. וזה ביאור הכתובים ואלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם פירוש שהיו מדבקים עצמם בצבא מעלה במה שהיו משתוקקים להשיג היראה שלהם. וכשהאדם משתוקק לעשות רצון יוצרו באמת ולהשיג יראת הרוממות של מלאכי מעלה אף כשעדיין אינו משיג הוא יתברך מקבל תענוג יותר מן המלאכים כמו שביארנו למעלה. ומשה רבינו ראה שהם עושים בתשוקתם תענוג גדול לפניו ית"ש יותר מן המלאכים והם למעלה מהם לכן נאמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', שפי ה' הוא גם כן גבוה יותר מעולם המלאכים כידוע למבין והם נדבקו יותר גבוה שהיא על פי ה':

או יאמר אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן. ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם. ויש להבין מה זה הוא דכתיב אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם וכי לא ידעינן זה ממילא משיצאו מארץ מצרים היו המסעות הללו. ומה גם ביד משה ואהרן פשיטא על ידם יצאו. ותו מה שדקדקו כל המפרשים ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם וחזר כתוב בשינוי ואלה מסעיהם למוצאיהם. והנה הדרך לבא לעבוד את השי"ת הוא מה דאיתא במשנה קנין התורה במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, וקודשא בריך הוא ואורייתא חדא הוא, ואחד מהם הוא בדיבוק חברים וזה הנהגה צריך מאד ומאד בדור הזה. ויש להבין למה כתוב בדיבוק חברים ולא כתיב באהבת חברים, אלא דיבוק חברים פירושו הוא כך דהנה יש להבין מה זה תועלת בהתאספו בני ישראל יחד ממוצאיהם למסעיהם יחד אל הצדיק, התועלת היוצא מהם הוא כך דהנה כל דרך איש ישר בעיניו ומחזיק עצמו לצדיק וחסיד ולמדן ובעל מדות טובות מאחר שאינו רואה בעצמו שום שמץ קצת דבר ויצרו גדול ממנו והגדיל לעשות וילך הלוך וגדול. מה שאין כן בהתאסף ביחד אל הצדיק ושם מוצא אצל הצדיק אנשים יראים ושלמים גדולים בתורה ובמדות ואנשי שם צעירים בימים ומתאמצים בעבודת השי"ת ואף זקנים בשנים ואף על פי כן המה נכנעים אל הצדיק ומשתוקקים לעבודת השי"ת, וכן דבר והפוכו בהמצאו עשירים גדולים ואף על פי כן המה נשברים ונכנעים עד למאד לפני הצדיק וכן עניים לפי צערם הם מפנים עצמם ודעתם מעניות וצערם ומתאמצים לעבוד השי"ת בשמחה. והנה בראותו כל זה אזי אם לבו כאבן ימס בקרבו כמים ונעשה נכנע ונשבר לבו בקרבו לפני כל אחד ואחד ורצונו ממש לכנוס בכל אחד ואחד מחמת שמחה ואהבה ולבו נשבר בשברי שברים על כל אולתו שהיה לו בראשונה (מה גם זה בראותו להצדיק אזי בטל ממילא בפני עצמו ונעשה כאין וממילא נופלים ממנו מדות הראשונים וזה הכל בדיבוק חברים ודי למבין, וממילא על ידי כך נפרד ממנו כל השפלות וימים הראשונים יפלו) ויוצא ממיצר וארציות ויוכל לבא לעבודת השי"ת באמת. כדמרגליה בפומיה דאדומו"ר איש אלקים מו"ה יעקב יצחק זצ"ל מק"ק לובלין ברוב עם הדרת מלך פירושו דאיתא בספרים קדושים משבעה מלכים שמתו כל אחד אמר אנא אמלוך עד וימלוך הדר ושם לא כתיב וימת, וזה הדר מריה שמיא וכו' פירוש שמהדר שכל עבודתו יתן הוד והדר למריה שמיא הקם עלמא יחידאי שזהו קיום העולם, וזה נעשה על ידי אסיפת חברים אצל הצדיק נתבטל כל אחד מפני חבירו וכו' וזה ברוב עם הדרת וכו' פירוש כשיש אסיפה אז הדרת מלך, פירוש שמתהדר המלך עליון על כל העולמות וזהו אמר אדומו"ר הדר מריה שמיא. נחזור לענין הפרשה אלה מסעי בני ישראל כל מקום שנאמר אלה פוסל הראשונים, מסעי הוא לשון סיעת חבורה וכתות, כשנעשים מסעי בני ישראל אל הצדיק דהיינו שנופל ממנו שפלות הראשונים ומדות הראשונים אשר היו על כל אחד ואחד. והנה על ידי מי נעשה זאת שכל אחד ואחד יכנע לפני חבירו ורצונו לכנוס בו מחמת אהבה והוא דיבוק חברים כנ"ל, זה נעשה על ידי הצדיקים שעושים זאת. וזה הפירוש אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם, שכל אחד יוצא ממצרים פירוש מארציות ואז נעשה צבאות ביחד בלב אחד. ועל ידי מי נעשה זאת קאמר הפסוק על ידי משה ואהרן על ידיהם נעשה זאת דהם הצדיקים שבדור. והנה דרך הצדיק להקטין עצמו ולתלות הגדולה בבעליה דהיינו אל השי"ת דהוא עושה זאת הפעולה שיהיו כולם באגודה אחד ובדיבוק החברים ולא מידו היתה זאת. וזה ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', דהיינו מה שיצאו כל אחד ואחד ממוצאיהם למסעיהם דהיינו סיעות וחבורות כנ"ל שיבואו לנסוע כולם בהתאסף ביחד זה הוא על פי ה'. וחזר ואמר ואלה מסעיהם למוצאיהם וכל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים דהיינו שנוסף להם זכיות קדושה נוסף על המצות ומעשים טובים שהיה להם כבר וכל אחד ואחד הוא מלא זכיות מוסיף על הראשונים. וזהו ואלה מוסיף כנ"ל, מסעיהם היינו החבורות והסיעות כשחוזרים למוצאיהם הם מלאים זכיות מוסיף על הראשונים ודו"ק:

או יאמר אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן וגו'. על פי דקדוקים הנ"ל, ולבאר הפסוקים נקדים לבאר סדר תפלת הדרך שצריך האדם להתפלל קודם יציאתו לדרך, כידוע שבהיות האדם בביתו יוכל יותר לשמור את עצמו מפיתוי יצר הרע ובדרך הוא יותר נקל ללכוד במצודתו דהיצר הרע. על כן האיש הנוסע לדרך צריך קודם יציאתו להתפלל ולהזדכך נפשו לשוב בתשובה שלימה שלא יכשל ח"ו במצודת היצר הרע, ואם הוא עושה כן נסיעתו עושה רושם שמעלה ממקומות נסיעתו הניצוצות הקדושות שנפלו באותם מקומות. וידוע שהשי"ת הוליך עם בני ישראל במדבר ארבעים שנה כדי להעלות הניצוצות הקדושות שנפלו שם, והיו צריכים קודם נסיעתם להזדכך נפשם שבלתי יכשלו במצודת היצר הרע בדרך, ובנסיעה ראשונה ממצרים עדיין לא היה להם השגה זאת להזדכך נפשם ולשוב בתשובה קודם נסיעתם, אך הנסיעה הראשונה היה על ידי משה ואהרן שהמה תקנו בתפלתם שנסיעתם תהיה זכה וברורה בדרך הישר להעלות הניצוצים הקדושים, על כן נאמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם כי ההוצאה הראשונה היה על ידי משה ואהרן שהם תקנו בתפלתם שהדרך יעלה לרצון שיהיה זך וברור. אך אחר כך שבני ישראל באו גם כן להשגה זו שצריכים להזדככות קודם יציאתם והזדככו עצמם קודם כל נסיעה וכאשר נזדככו יותר קודם כל נסיעתם היה הנסיעה יותר ברור וזיכוך להעלות הניצוצות קדושות, וכאשר לא הזדככו עצמם כל כך לא היה הנסיעה כל כך זך וברור. על כן אמר הכתוב ואלה מסעיהם למוצאיהם רצה לומר שהנסיעה היתה ברור כערך יציאתם באם נזדככו יותר קודם הנסיעה היה הנסיעה יותר ברור וזיכוך והיינו הנסיעה היה לפי מוצאיהם:

ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני. בספרים איתא שהפסוקים אלו מרמזים על המדריגות שבאו ישראל ממדריגה למדריגה. והנה היצר הרע כשמתעה את האדם מדרך הטוב חלילה בתחלה משים בלבו של אדם עצלות ואם האדם לא יתגבר עליו בכל כוחו להיות זריז מתוך שהוא מתעצל לעמוד בבוקר לעבודת בוראו מתוך כך הוא בא לידי ביטול תורה ומתוך שאינו עוסק בתורה הוא בא לידי תאוות רעות חלילה, על כן העיקר הוא להתגבר על יצרו צריך האדם לעשות כל מגמתו ולראות שיבא לידי מדת הזריזות ומתוך כך הוא מזדרז את עצמו לעסוק בתורה והתורה מלמדו להזהר מתאוות רעות וממעשים רעים. וזהו ביאור הכתובים ויסעו מרפידים פירוש כיון שהסיעו עצמם מן הריפוי ידים היינו מן העצלות, ויחנו במדבר סיני היינו תורה שהיו עוסקים בתורה. ויסעו ממדבר סיני, פירוש שעל ידי עסק התורה לא היו צריכים עוד לעשות תחבולות להתגבר על יצרם לעסוק בתורה רק בתחלה, ואחר כך נעשה דברי תורה ערבים עליהם והיו עוסקים בתורה כאדם העושה בשלו ואין מי שימחה בידו והיתה התורה מלמדם איך לשבר התאוה. וזהו ויחנו בקברות התאוה, פירוש שקברו את התאוה שלא היו מתאוים לתאוות רעות. ויסעו מקברות התאוה ויחנו בחצרות, דהנה כל זמן שלבו של אדם נוטה עוד לאיזה תאוה של עולם הזה אפילו כל דהוא אפילו פעם אחת בשנה, צריך הוא להיות יושב אהל ולא יוכל עוד לצאת ולבא בחצירות וברחובות פן יחטיאנו היצר הרע חלילה, אבל אם שיבר כל התאוות ולבו הוא ברשותו כי הצדיקים הוא לבם ברשותם יכול הוא לצאת ולבא ברחובות ובחצרות ואף על פי כן יראת ה' על פניו ואינו חוטא כלל. וזהו ויסעו מקברות התאוה, פירוש שכבר שברו כל התאוות ובאו למדריגה גדולה ממנה שהיו יכולים לצאת ולבא בחצרות וברחובות וזהו ויחנו בחצרות. ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה, דהנה האדם אשר כבר שבר כל התאוות ויראת ה' על פניו אפילו כשהולך בשוקים וברחובות הוא מושל ביצרו ואינו חוטא, מתוך כך יוכל לבא שיהיה בוער בלבו יראת ה' ואהבת ה' כרשפי אש וכגחלי רתמים ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה אשר הוא אוהב את ה' ואת יראת ה' אשר בקרבו. וזה ויסעו מחצרות, מחמת שהיה יראת ה' על פניהם כל כך שאפילו בעת שהיו הולכים בחצרות לא היו חוטאים כלל באו למדריגה גדולה ממנה ויחנו ברתמה שהיה יראת ה' ואהבת ה' בוער בלבם כגחלי רתמים. ויסעו מרתמה ויחנו ברמון פרץ, פירוש אדם אשר יראת ה' בוער בלבו כגחלי אש יוכל ללמוד מכל הדברים שבעולם עבדות ה' ואפילו בדבר חיצוניות והוא מוציא הפנימיות ממנו, כדאמרינן בגמרא ר' מאיר רמון מצא תוכו אכל וקלפתו זרק. וזהו ויסעו מרתמה ויחנו ברמון פרץ, פירוש מחמת שהיה בוער בלבם יראת ה' כגחלי אש באו למדריגה גדולה ממנה שהרמון נפרץ לפניהם היינו בכל דבר חיצוניות היו מוצאים הפנימיות וזרקו הקליפות. ויסעו מרמון פרץ ויחנו בלבנה, פירוש שהאדם ההוא בא עוד למדריגה עליונה ממנה שבא ללבנונית עליון וממשיך חסדים על כנסת ישראל. וזהו ויסעו מרמון פרץ ויחנו בלבנה, פירוש שבאו עוד למדריגה עליונה ממנה שהשיגו לבנונית עליון. ויסעו מלבנה ויחנו ברסה, שבאו למדריגה עליונה עד שהיו יכולים להמשיך עשר הויות שהם בגימטריא ר"ס היו יכולין להמשיך אותם לעשר הקדושות. ויסעו מרסה ויחנו בקהלתה, פירוש שבאו למדריגה עוד יותר עליונה שהיו יכולים להמשיך כל השפעות טובות ממלכות שמים שנקראת קהלתה שהיא כולל הכל:

וידבר ה' אל משה בערבות מואב על ירדן ירחו לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם ואבדתם את כל משכיתם ואת כל צלמי מסכותם תאבדו ואת כל במותם תשמידו והורשתם את הארץ וישבתם בה וגו' והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם לרב תרבו את נחלתו ולמעט תמעיט את נחלתו וגו' ואם לא תורישו את ישבי הארץ מפניכם וגו'. יש לדקדק בזה מה ענין והתנחלתם לכאן, הלא לא בא הכתוב להשמיענו אלא כשיבואו לארץ יורישו את יושבי הארץ, וגם בא להזהיר אם לא יורישו הוי ליה לסמוך הפסוק ואם לא תורישו לפסוק והורשתם, והדר לכתוב והתנחלתם. ועוד מה היא לשון משכיותם ולשון מסכותם. ועוד הוה ליה לומר לרבים תרבו נחלתם ולמעטים תמעיטו נחלתם מהו לרב לשון יחיד. ונראה בזה דהנה אוירא דארץ ישראל מחכים וטוב הוא מאד לעבדות ה' יותר משאר ארצות אך אם מטוהרה מקליפות, אבל אם הקליפות חונים שם אזי הם עושים מסך ומבדיל חלילה וצריך האדם לגרש את הקליפות ההם ולקדש המקום ההוא על ידי עסק התורה והמצות ובזה ממשיך קדושה העליונה אל המקום ההוא ונתבטל בזה המסך ומבדיל מכל וכל. ומאיזה כח הם באים הקליפות מכח שרי האומות שלמעלה. אך לגרש הקליפות ולהסיר המסך ומבדיל להמשיך הקדושה העליונה אל המקום ההוא אינה ביכולת כל אדם, ולזה צריך להיות איש תבונות רב וחכם גדול לידע באיזה כח לגרש הקליפות ולהמשיך קדושה העליונה אל המקום, ואיש אשר בכוחו זאת והוא מגרש הקליפות ומבטל המסכים ומבדילים שעשו ממילא הוא מכניע גם השר שלהם. והנה עד שלא באו ישראל לארץ היו שם השבעה אומות אשר על ידי מעשיהם היו חונים שם הקליפות ובזה היה מסך ומבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים, והיו ישראל צריכים לגרש הקליפות מן הארץ ולקדש את הארץ בקדושה העליונה, והיו ישראל צריכים לחלק את הארץ וכל אחד ואחד היה מגרש הקליפות הקשות לפי ערכו הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, איש אשר הוא חכם ונבון וצדיק גדול היה מגרש הקליפות היותר קשות, ואיש אשר אין חכמת אלקים בקרבו כל כך היה מגרש הקליפות שאינם כל כך קשות. ומי יתבונן מי הוא הגדול ומי הוא הקטן, לכך צוה הקב"ה לחלק את הארץ בגורל והגורל היה צוח ומודיע מי הוא הגדול ואיזה חלק יתנו לו:

וזהו ביאור הכתוב כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם שהם היו גורמים במעשיהם הרעים להמשיך הקליפות אל הארץ ובזה היו עושים מסכים ומבדילים, על כן בא הכתוב להזהיר ואבדתם את כל משכיותם היינו לגרש הקליפות אשר אינם כל כך קשות שעושים מסכים שהם גם כן אינם קשות. ואת כל צלמי מסכותם תאבדון היינו הקליפות הקשות שעושים יותר מסך ומבדיל ובמה שמגרש הקליפות נתבטל המסכים ומבדילים ואז נתבטלו ממילא גם כן הקליפות הגבוהים היינו שריהם של מעלה שהם בעולמות העליונים, וזהו ואת במותם היינו שריהם שלמעלה תשמידו. אך לזה צריך חכם גדול ולא כל הרוצה ליטול השם יבא ויטול, אמר הכתוב והתנחלתם את הארץ בגורל שהגורל היה מודיע מי הוא הגדול ומי הוא הקטן. לרב תרבו נחלתו, פירוש לאיש אשר ידיו רב לו בחכמה ובתבונה תרבו נחלתו יתנו לו לגרש הקליפות הקשות, ולמעט, פירוש איש אשר אין חכמת אלהות בקרבו כל כך, תמעיט נחלתו, פירוש ימסרו לו לגרש הקליפות אשר אינם קשות כל כך. ואחר כך בא הכתוב להזהיר ואם לא תורישו וגו' ובזה נתיישבו סמיכת קראי אהדדי:

וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולתיה. ופירש רש"י ומדרש אגדה אומר על ידי שהפיל הקב"ה שריהם של שבעים אומות מן השמים וכפתן לפני משה אמר לו ראה אין בהם עוד כח. הענין הוא כך שמה שמלכי האומות לוחמים זה עם זה על איזה מדינה הגם שיש להם הרבה מדינות שיוכלו למלאות תאוותם ויצרם באלו המדינות שיש להם, רק הענין הוא כך ששרים שלמעלה הם המביאים לכל תאוות ויצר הרע שבעולם שכל רצונם למשוך את האדם אחר תאוות יצר הרע, ובפרט לאיש הישראלי כל מגמתם לנתק אותו מעבודתו עבודת השי"ת. והנה האיש הישראלי שרואה זאת שרוצים להביאו לתאוות העולם השפל בלבושם או בלשונם, אז צריך שלא לשמוע אליהם בשום אופן ולעשות היפוך מתאותם מה שהולכים אחר השר של המדינה שהוא רוצה לכפור בהשגחה של השי"ת ולמשוך אחר תאוות העולם, כל שר של מדינה מושך בני מדינתו בתאוות אחרות והנהגות אחרות, וצריך האיש הישראלי להיות חזק ואמיץ לבו כגבורים לגעור בתאוות שרוצה השר למשוך אותו ולא ללכת אחריו, ובזה הוא משפיל את השר של מדינה ההוא ומחלישו מכחו של מעלה. והנה הכונה של מלכי אומות שרוצים לכבוש את שאר מדינות תחתיהם להיות מושלים עליהם, כדי להרבות להם תאוות עולם הזה מכח השר שממונה על מדינה ההיא והוא יביא אותם אל תאוות העולם כי האומות העולם הולכים אחר שריהם של מעלה, ורצונם של מלכי אומות העולם בהכבש מלכות אחרות שיהיה להם אחיזה בשר ההוא הממונה על המדינה כדי שיוסיף לו תאוה בעולם הזה כנ"ל, מה שאין כן אנחנו מצווים שלא לשמוע לתאוותם ובזה נחלש כח השרי אומות מה שרוצים להפריד בני ישראל משרשם. וידוע שמעשה הכנענים מקולקלים מכל האומות כפירוש רש"י ז"ל בפרשת אחרי בפסוק כמעשה ארץ מצרים וגו' וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה וגו' ששרים של מעלה הביאו אותם לתאוות גדולות וכפרו בהשגחה יותר מכל האומות עובדי עבודה זרה, על כן הזהיר השי"ת אותם שלא לילך אחריהם רק לדבק בשרשם של שורש הנשמות של מעלה ובזה יפלו השרים של ארץ כנען ויחלשו כחם. וזה הפירוש צו את בני ישראל וגו' כי אתם באים אל הארץ כנען ושם כל התאוות רעות מחמת השרים של מעלה יותר מכל המדינות שבעולם, על כן זאת העצה זאת הארץ אשר תפול לכם בנחל"ה, פירוש נוטריקון נ'פשינו ח'כתה ל'ה' כידוע בזה יפלו השרים שלמעלה על ידי נחלה שהוא ראשי תיבות כנ"ל, בזה יפול כל התאוות רעות מכם בהדבק עצמיכם לשורש הנפשות וממילא יפלו השרים שלמעלה. ארץ כנען לגבולותיה, פירוש לגבולותיה מה שגבלו השרים שלמעלה את ארץ כנען לגבולותיה בתאוותיהם שיש להם גבול וקצה למטה מה שאין כן שורש התאוות למעלה הם בקדושה בלי סוף שורש וי"ו מדות עליונות. ושרי אומות ממשיכים את המדות למטה אחר תאוות רעות ומדות רעות ומביאים את התאוות לגבול וקצה וסוף, על כן תפול לכם בנחל"ה כנ"ל ארץ כנען לגבולותיה, פירוש שיפילו על ידי נחל"ה בנוטריקון כנ"ל את התאוות משרי אומות וממשיכים ומפילים למטה בגבולים וקצה וסוף, תפילו אתם את השרים של מעלה בזה שאינכם עושים את התאוות רעות ומדות רעות אשר הם בגבולותיה רק נ'פשינו ח'כתה ל'ה' ולדבק בהשורש ואז יפלו שרי האומות תחתיכם וקל להבין. או יאמר צו את בני ישראל וגו' זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותיה והיה לכם פאת נגב וגו' ונסב לכם הגבול מנגב וגו' וגבול ים והיה לכם וגו' וזה יהיה לכם גבול צפון וגו' ויצא הגבול זפרנה וגו' והתאויתם לכם לגבול קדמה וגו' וירד הגבול. יש לדקדק למה חישב כאן גבולי ארץ ישראל מדרום למערב וממערב לצפון שהוא לצד שמאל, מדרום למזרח היה לו לסדר שהוא לצד ימין כדאיתא בגמרא כל פינות שאתה פונה לא יהיה אלא לצד ימין. עוד קשה מפני מה בשאר הגבולים כתיב ונסב לכם הגבול או ויצא ובגבול מזרח כתיב וירד הגבול. והנראה בזה דהנה בעולם המחשבה כולו חסד ואין שם ימין ושמאל כלל, רק למטה כשהתחילו העולמות לצאת יש ימין ושמאל. וימין הוא אברהם איש החסד ושמאל הוא יצחק פחד יצחק, ומערב הוא דוד שהוא מלכות שהיא גם כן גבורות שדינא דמלכותא דינא אך שאין קשים כל כך כמו צפון. ולהמתיק הגבורות מתחלה צריך להכניע מערב שהוא דין תחת דרום שהוא חסד, ואחר כך כשהכניע את המערב תחת הדרום ונכללים הגבורות בהחסדים הולך אל צפון שהן הגבורות הקשים ומעלה אותן לשרשן למזרח ונמתקים שם בשרשן. והגבורות מתוארים בשם אש וטבע האש לעלות, וכשהגבורות נמתקין בשרשן יורדים החסדים למטה לדרום שהחסדים הן התפשטות ומתוארים בשם מים וטבע המים לירד למטה. וקודם שהמתיק הדינין הרפים אי אפשר להמתיק הגבורות הקשים שהגבורות מתגברין על החסדים, אך אחר שהמתיק הדינין הרפים ונתגברו החסדים יכול אחר כך להכניע הגבורות הקשים תחת החסדים ולהעלות אותן לשרשן ונמתקין שם ויורדין השפעות טובות על הכנסת ישראל לדרום שהוא חסד. וכשרצו בני ישראל ליכנס לארץ ישראל היו צריכים להמשיך על ארץ הקדושה השפעות טובות מלמדם הכתוב איך יעשו. וזה שאמר הכתוב והיה לכם פאת נגב וגו' וגבול זה יהיה לכם גבול ים כלומר מתחלה ילכו מדרום למערב להכניע הדינים הרפים ולכלול אותן תחת החסדים שהוא דרום, ואחר כך כשנתגברו החסדים ילכו ממערב לצפון שהן גבורות הקשים ומעלה אותן לשרשן למזרח ושם הם נמתקין בשרשן ויורדין השפעות טובות על כנסת ישראל לדרום שהוא חסד. לכן בגבול מזרח כתיב וירד הגבול שממזרח נמתקין הגבורות על כנסת ישראל לדרום כי מהמקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת וקל להבין:

וידבר ה' אל משה לאמר אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ ואלה שמות האנשים למטה יהודה כלב בן יפונה ולמטה בני שמעון שמואל בן עמיהוד למטה בנימין אלידד בן כסלון ולמטה בני דן נשיא בקי בן יגלי. והנה יש להבין קושית המפרשים למה לא נכתב אצל כלב בן יפונה תיבת נשיא. וכן גבי שמעון לא כתיב נשיא וכן גבי בנימין לא כתיב נשיא. כי מדן ואילך כתיב נשיא בכולם וצריך ליתן טעם בדבר. והנה האור החיים הקדוש מביא בשם מפורש לפי שכלב בן יפונה היה מפורסם לנשיא כי היה נשיא גבי שלוח מרגלים לכך לא נכתב כאן תיבת נשיא, ואצל שמעון לפי שחטאו בזנות לפיכך לא רצה הכתוב לזכור נשיא גבי שמעון, וגבי בנימין אלידד בן כסלון הוא אלדד שהיה מתנבא במחנה והיה מפורסם לנביא גם כן לא הזכיר אצלו נשיא. ונראה לי ליתן טעם ותבלין בדבר קצת באופן אחר, שהכתוב מרמז לנו דהעיקר הוא שהאדם יהיה כונתו רק לשם שמים ואז לא יפסיד כלום, הגם שנראה לו שבעשותו המצוה יבא לו הפסד או בממון או בכבודו לא יחוש כלום וסוף הכבוד לבא ולא יפסיד כלום. והנה איתא בזוהר הקדוש שכונת המרגלים היה מה שדברו על ארץ ישראל לפי שידעו שהם לא יהיו נשיאים בארץ ישראל על כן רצו שלא יבאו לארץ ישראל כדי שיהיו נשיאים במדבר. והנה כלב בן יפונה היה בין המרגלים והיה נשיא ולא חש על כבודו, וכן אלדד ומידד לא חשו על כבודם כדכתיב בפרשת בהעלותך וישארו שני אנשים במחנה שם האחד אלדד וגו' ופירש רש"י שאמרו אין אנו כדאי לגדולה זו ולבסוף התנבאו משה מת ויהושע מכניס לארץ ישראל ולא חשו על כבודם, ולא ידעו כלל משום דבר רק לשם שמים. ונחזור לבארה שלכך לא כתיב כאן נשיא אצל כלב בן יפונה לפי שהוא השליך את הנשיאות שלו אצל שלוח מרגלים שאמר בשבחה של ארץ ישראל הגם שלא יהיה נשיא שוב בארץ ישראל, על כן מרמז כאן הפסוק שלא הזכיר אצלו נשיא לפי שלא רצה להיות נשיא ולא חש על כבודו ועשה הכל לשם שמים לפיכך נעשה נשיא להנחיל את ארץ ישראל לשבטו. וכן אלידד הוא אלדד לפי שלא רצה להיות נשיא ולא חש על כבודו על כן נבחר הוא להיות נשיא להנחיל את ארץ ישראל לשבטו על כן מרמז כאן שלא נכתב אצלו נשיא לפי שהוא השליך הכבוד מנגד על כן זכה להיות נבחר להיות ראש ונשיא לשבטו. והורה לנו הכתוב ללמד מזה שנעשה הכל לשם שמים ואז לא נפסיד כלום אדרבה במקומך יושיבוך ומשלך יתנו לך ואין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו וקל להבין:

וידבר ה' אל משה בערבות מואב על ירדן ירחו לאמר צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחזתם ערים לשבת וגו' שש ערי מקלט וגו' ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר. יש להבין מה זאת שלא היה ללוים נחלה בארץ ישראל רק סך הכל מ"ח ערים ולא יותר, ובאותן הערים גם כן היו הרוצחים גם הם דרים שם ובשש הערים היו הרוצחין דרין בהם בחנם ולא היו מעלין שכר להם, גם במ"ב הערים היה בהן דירה לרוצחין, ומדוע לא נקלטו הרוצחין רק בערי הלוים ולא בערי שארי הי"ב שבטים. עוד יש להבין על מאמר הכתוב שישב שם עד מות הכהן הגדול, מפני מה ניתלה חזרתו במיתת הכהן גדול, האמת כי כבר פרשוהו חז"ל ואולם עוד לאלקי מילין. והענין הוא שכשהאדם עובר עבירה בשוגג ומה גם עבירה חמורה כרציחה הגם שעשאה בבלי דעת אף על פי כן הפגם הוא גדול עד למאד, ולא נזדמן לאדם דבר רק בשביל שעשה מתחלה עבירות ולא שם אל לבו לשוב עליהם על כן עבירה גוררת עבירה עד שבאת לידו עבירה הגדולה הזאת שהיא רציחה, כמו שפירשו רבותינו ז"ל במכות על פסוק והאלקים אנה לידו כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע. והנה הגם שרוצה האדם לעשות תשובה על עבירה הגדולה הזאת אי אפשר לו לעשות תשובה כראוי מפני שאינו זוכר עבירות הקודמות לה שהביאוהו לידי עבירה זו, וגם אין התשובות שוות ולא כל אדם זוכה לעשות תשובה שלימה מעומקא דלבא ולבא לידי תשובה עילאה. והתקנה לזה שידבק עצמו לצדיקי דורו שהם בעלי תשובות אמיתיים ובכל רגע עושין תשובה כאשר נודע. וכן שמעתי מאדומו"ר הרב בוצינא קדישא איש אלקי מו"ה אלימלך זצוקל להבין שאמר שעשה תשובה על חטאת ימי הנעורים וגם על מה שחטא בהיותו בבטן אמו וצער אותה אז. וכן דרך הצדיקים הקדושים אשר המה בארץ שהומים יום ולילה על התשובה ומורים להנלוים אליהם כיצד יעשו תשובה וכמה דרכים ואופנים שונים בשערי התשובה. וכשבעל העבירה נותן אל לבו להתחבר אליהם הוא נושא קל וחומר בעצמו אם אלו שהם קדושים מנעוריהם כך עושין תשובה על עבירה קלה שבידן, קל וחומר לאיש אשר גברו חטאיו ועברו ראשו ועל ידי זה הוא נזכר כל חטאיו בכל עת ובכל רגע ועושה תשובה עליהם מעומקא דלבא, וגם הצדיקים מורין לו דרכי התשובה ותיקונים. והנה ידוע שהלוים שרשם מגבורות ושורש שרשם מבינה ששם נו"ן שערי תשובה, והם בעלי תשובה האמיתיים שהם נכנסין בשורש שלהם שהוא הנו"ן שערי תשובה. והנה נאמר אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, ביאורו שמה שמזדמן לכהן גדול חטא בשוגג והלא הוא אינו ראוי לאותו מעשה כי לא יאונה לצדיק כל און, רק לפי שהדור צריך תיקון והם אינם יודעין לעשות תשובה כתקנה על כן מזדמן לידו השוגג הזה למען יגביה על ידי תשובתו כל התשובות של כל ישראל. וזה אם הכהן המשיח יחטא, הוא לאשמת העם פירוש לתקן על ידי זה אשמת העם. ועל כן הוצרך הרוצח בשוגג לנוס אל הלוים דוקא מפני שהם בעלי תשובות באמת ומתהלכין בנו"ן שערי תשובה, וכשיבא אליהם הרוצח בשוגג יתמרמר לבו ויתחרט על חטאו בשברון לב בכל עת ובכל רגע ויבא על ידי כן לתשובה עילאה מעומקא דלבא. ועל כן אם יצא הרוצח מגבול עיר מקלטו וגו' אין לו דם שהוא כי יען אשר יצא מעיר מקלטו שהוא עיר הלוים רואים אנו שעוד איננו רוצה לשוב בתשובה שלימה שאם לא כן לא היה זז מן הלוים אפילו כמעט רגע מיראתו מיצרו הרע שלא יקלקל תשובתו, ומיציאתו ממקלטו נראה שלא גלה אלא מפני יראת גואל הדם שלא יהרגנו ועל כן אם ירצח אותו גואל הדם פטור עליו. ומפני טעם זה גם כן הוצרך לישב בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול, הוא לפי שלא ימלט שלא יעשה הכהן גדול בכל ימי חייו איזה עבירה בשגגה אשר על ידי תשובתה יעלה כל תשובות עם בני ישראל ואז יהיה תקנה גם כן לזה הרוצח שתעלה תשובתו עם תשובת הכהן הגדול, לכן ישב עד מות הכהן הגדול כי כל ימי חייו יש לחוש אולי עוד לא בא ליד כהן גדול שום דבר עבירה אפילו בשוגג ולא נתקבל עדיין תשובת זה הרוצח עד יום מות הכהן הגדול, שאז לא ימלט לאחד משני פנים, או שכבר בא ליד הכהן איזה דבר עבירה בשוגג אשר על ידי תשובתו העלה תשובת עם בני ישראל וגם תשובת הרוצח בכללם. ובאם לא בא לידי עבירה כל ימי חייו אפילו בשוגג הנה זה לאות כי בלא זה נתקבלה תשובת הדור וגם תשובת זה הרוצח ולא הוצרכו לזה שיארע כל און להכהן גדול ועל ידי כן ישוב הרוצח במות הכהן הגדול לארץ אחוזתו כנ"ל. ומגרשי הערים אשר תתנו ללוים וגו' ואת הערים אשר תתנו ללוים את שש ערי המקלט אשר תתנו לנוס שמה הרוצח ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמנה עיר וגו'. קשה מה הוא הלשון מגרש. גם קשה תיבת ערי המקלט אשר תתנו לנוס שמה רוצח, אין כאן מקומם לחשבון ערי הלוים. גם קשה מפני מה נאמר בראשונה שש ערי וגו' ואחר כך חושב והולך ארבעים ושתים עיר הוה ליה לכלול בבת אחת ארבעים ושמנה עיר. גם קשה שאחר הפרט החשבון הנ"ל כולל אחר כך וכל הערים וגו' ארבעים ושמונה עיר וכנראה שהיא שפת יתר. ולהבין הענין כי ידוע שכל אוירים מלאים מקליפות חיצונים, לזאת בתורה ובתפלה הנעשית בדחילו ורחימו נגרשו הקליפות חיצונים שאינם יכולים לסבול הקדושה ונעשים האוירים זכים ובהירים. וזהו שאמרו אין להקב"ה אלא ארבע אמות של הלכה ודי למבין. אך ארץ ישראל היא מקודשת מכל הארצות שאוירים מאירים ומזהירים שאין בהם מקליפות חיצונים, כי בית המקדש שלמטה מכוון וכו' אך בשאר מקומות צריכים אנחנו לעשות התפעלות שיהיו נעשים האוירים בהירים. ובשם הקדוש של מ"ב המורכב משבעה בתים ובכל בית הוא ששה אותיות הוא השם הקדוש שם אב"ג, בזה השם הקדוש יוגרשו הקליפות חיצונים ונעשו האוירים זכים וברורים. וי"ב שבטי יה הם נגד י"ב צירופי הויות העולה מ"ח אותיות. על כן הוליך השי"ת הי"ב שבטי יה במדבר במקום נחש שרף ועקרב אשר לא עבר אדם שם בכדי לגרש משם הקליפות חיצונים ולברר ולזכות האוירים שיהיו מזהירים ומצהירים ולהעלות משם הניצוצות קדושות שנפלו המכונים בשם רוצח כידוע. והעיקר הקדושה היא בלוים לזכות האוירים לגרש הקליפות חיצונים, על כן נאמר ומגרשי הערים אשר תתנו ללוים דהיינו שהלוים יגרשו הקליפות שבאוירים להאיר אותם. ואמר הכתוב שש ערי מקלט ואחר כך אמר הכתוב ארבעים ושנים עיר, רצה לומר בשם הקדוש שהוא של מ"ב המורכב משבעה בתים ובכל בית ששה אותיות היינו באותו השם הקדוש יוכלו לגרש הקליפות חיצונים להאיר האוירים. ויהיה לנוס שמה הרוצח, רצה לומר להעלות הניצוצות קדושות שנפלו המכונים בשם רוצח. ואחר כך אמר הכתוב כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמונה עיר, רצה לומר הם י"ב צירופי הוי"ה העולים מ"ח. גם השם הקדוש עם הרכבות הבתים ואותיות עולים מ"ח. אתהן ואת מגרשיהן, רצה לומר לגרש בהם הקליפות חיצוניות להאיר האוירים על פני תבל והבן:

ואת הערים אשר תתנו ללוים את שש ערי המקלט אשר תתנו לנוס שמה הרוצח ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמונה עיר וגו'. יש לדקדק בזה אמאי יעשו דוקא שש ערי מקלט לא פחות ולא יותר. ועוד קשה שמשה הבדיל שלש ערי מקלט בעבר הירדן ואמרינן בגמרא שלא קלטו שבעבר הירדן עד שהבדילו גם בארץ ישראל. קשה מה טעם לא קלטו שבעבר הירדן עד שהבדיל גם בארץ ישראל. ועוד יש לדקדק על מה דכתיב ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר למה דוקא ארבעים ושתים עיר. ועוד מה חזר ואמר כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמונה עיר דנראה כמיותר. ונראה בזה דצריך להבין מהיכן בא אל האדם שיבא לידי רציחה חלילה אפילו בשוגג, מסתמא אין זה עבירה ראשונה בידו ופתאום לא יבא לידי עון חמור כזה אך עבירה גוררת עבירה, לכן אם רוצה לו לחזור בתשובה לשאול אל לבו מאין בא העבירה זו לידו ויפשפש במעשיו מה חטא קודם לזה עד שיתברר אצלו כל העבירות שעשה עד עבירה ראשונה שפגם באיזה מדה, כי אם יפגום אדם באיזה מדה חלילה אפילו מעט מזעיר יכול לבא חלילה לידי רציחה כי עבירה גוררת עבירה. והמדות אשר צריך האדם להתבונן בהם הם שש, דהיינו אם חטא באהבה רעה חלילה שאוהב מה שאינו שלו על ידי זה יוכל לבא לידי רציחה מחמת שחומד את של חבירו והרגו, וכן על ידי יראה שירא מאיזה אדם על ידי כן הורגו. וכן על ידי התפארות כי הגאה אינו מסתפק בכל חללי דעלמא. וכן על ידי שרוצה לנצח דוקא את חבירו. וכן אם חבירו אינו רוצה להודות על דבריו. וכן על ידי תענוג כדאיתא במדרש שהנואף בא לידי רציחה. נמצא אם פגם באיזה מדה מהשש מדות דהיינו אהבה יראה תפארת נצח הוד יסוד, עבירה גוררת עבירה עד שמביא אותו לידי רציחה חלילה. והמדה השביעית אינה מדה כי לית לה מגרמה כלל והיא בחינת נוקבא שמקבלת מהשש מדות. על כן צריך הבעל תשובה להתבונן עד שיתברר אצלו באיזה מדה פגם. וזאת אי אפשר עד שילך לצדיקי הדור כי לזה צריך התבודדות גדול ושקידה רבה, לכן אי אפשר שיתברר לו עד שילך אצל צדיקי הדור וגם שם צריך להיות כמה עידן ועידנין, ומחמת שהצדיק הוא עובד השי"ת אם ישב החוטא אצלו ימים רבים בהמשך הזמן יתברר אצלו על נכון כי על ידי הצדיק יבא לידי שכל, כי הצדיק עובד ה' כפי בחינתו ויתכן שהחוטא רוצה לשוב לבו מושכו לזה הצדיק שהוא עובד את ה' במדה זו שפגם החוטא, והיום יזכור את עצמו בזכירה זו ולמחר באחרת עד שיתברר אצלו באיזה מדה פגם ויוכל לבא לידי תשובה גמורה. ולכן הבדילו שש ערי מקלט כנגד שש מדות כי מדה השביעית אינה מדה שלית לה מגרמה כלום והיא בחינת נוקבא שמקבלת מהשש מדות. ונתנו השש ערי מקלט ללוים, כי הלוים היו צדיקים גדולים עובדי השם כל אחד ואחד לפי בחינתו שהיה עובד את השי"ת באיזה מדה. ותיכף כשישים הרוצח אל לבו לשוב בתשובה היה לבו מושכו אל העיר אשר שם יושב הצדיק שעובד את הקב"ה במדה זו שהרוצח פגם בה ושם בהמשך הזמן היה יכול החוטא לתקן המדה אשר פגם בו. ולאו דוקא שאם הרג בעבר הירדן היה צריך לנוס לעיר המקלט שבעבר הירדן או אם הרג בארץ ישראל היה צריך לנוס לערי המקלט אשר בארץ ישראל, אלא כל אחד ואחד היה הולך למקום אשר שם יוכל לתקן המדה אשר פגם בה. ומה שתלה הכתוב ישיבת הרוצח בערי מקלט עד מות הכהן הגדול כי אז מתעורר כל אחד ואחד לתשובה שלימה ומפשפש היטב במעשיו. לכן כל זמן שלא הבדילו השלש ערים שבארץ ישראל אלו שבעבר הירדן לא היו קולטים מפני שעדיין לא נתקנו נגד כל השש מדות, ומה יעשה מי שפגם למשל שפגם במדת נצחון ועדיין לא הבדילו העיר אשר יוכל לתקן מדה זו. וכל השש מדות יכולים לתקן על ידי שם של מ"ב והוא השם של א'נא ב'כח כנ"ל. ושש תיבות הראשונות הם כנגד שש ערי המקלט וכל הקפיטל כולו הוא כנגד שנים וארבעים עיר. וזהו ביאור הכתוב ואת הערים אשר תתנו ללוים שש ערי המקלט אשר תתנו לנוס שמה הרוצח, כי שש ערי מקלט הם כנגד השש מדות וצוה הקב"ה לתת אותם ללוים שהם צדיקים גדולים וכאשר ישב שם הרוצח אצלם יתבונן היטב וישוב מכל העבירות שבידו עד אשר יתקן המדה שפגם בה. ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר רומז לשם של מ"ב כנ"ל כי על ידי שם של מ"ב היו מתקנים השש מדות. ואמר עוד הכתוב כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמונה עיר כנגד י"ב צירופי הויות שעולה מספרם מ"ח וקל להבין:

ויקרבו ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה וגו' ויאמרו את אדני צוה ה' לתת את הארץ בנחלה בגורל לבני ישראל ואדני צוה בה' לתת את נחלת צלפחד אחינו לבנותיו והיו לאחד מבני שבטי בני ישראל לנשים ונגרעה נחלתן מנחלת אבותינו וגו'. יש להבין מה זה הלשון ואדני צוה בה' הוה ליה למימר לאדני צוה ה' לתת את נחלת צלפחד וגו'. ולעיל בפרשת פנחס במעשה דבנות צלפחד כתיב ויקרב משה את משפטן לפני ה' וכאן לא כתיב כן ויקרב משה את משפטן רק כתיב ויצו משה את בני ישראל על פי ה' לאמר כן מטה בני יוסף דוברים זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר לטוב בעיניהם וגו' אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים וגו'. והנה המדרש לעיל על ויקרב משה את משפטן גם על כן בנות צלפחד דוברות כך כתובה פרשה זו לפני במרום וכו' ידוע לכל, אבל לפי פשוטו יש לפרש כך דהתורה לומדת אותנו כח של הצדיק דהנה בנות צלפחד בקשו מלפניו שיתן להם נחלה כי למה יגרע שם אבינו ממשפחתו, על זה התפלל משה רבינו ע"ה לה' שיצוה שיתן להם נחלה בין בני ישראל. וה' עשה רצונו של הצדיק וצוה כן למשה רבינו ע"ה שיתן להם נחלה בתוך אחי אביהם כאשר צוה משה רבינו להשי"ת כן ציית לו. ולפי זה יפורש על נכון הפסוקים שלמעלה ויקרבו ראשי האבות וגו' את אדוני צוה ה' לתת את הארץ בנחלה בגורל ואדני צוה בה' וגו' פירוש שמשה רבינו צוה להשי"ת והיה הצווי כביכול שמשה צוה להשי"ת לתת את נחלת צלפחד אחינו לבנותיו כמו דכתיב לעיל ויקרב משה את משפטן לפני ה' היינו כנ"ל שהם ביקשו ממשה שיתפלל להשי"ת שהשי"ת יצוה למשה שיתן להם נחלה וכן עשה משה והתפלל עבורם כך, וזהו ויקרב משה את משפטן וגו' ונענה בתפלתו וצוה לו השי"ת שיתן להם נחלה ואמר כן בנות צלפחד דוברות נתן תתן וגו'. ועתה בקשו ממשה להיות שתפלתו עשתה פירות שהנחלה יהיה להם בתוך אחי אביהם, שלא תסוב נחלה ואם ינשאו לאחד משאר משפחות ושבטי ישראל לנשים יתוסף הנחלה לשאר השבטים וממשפחתן יגרע, על כן בקשו גם כן לקרב משפטן אבל הוא לא היה צריך לקרב משפטן אלא ויצו משה את בני ישראל וגו' כן מטה בני יוסף דוברים זה הדבר אשר צוה ה', רצה לומר לבנות צלפחד לאמר לטוב בעיניהם אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים ולא תסוב וגו', כי כאן לא היה צריך להתפלל על הסבת הנחלה מה שבקשו ממנו כי כך דינו שלא תסוב נחלה. לכן לא כתיב כאן ויקרב משה את משפטן וגו' כי לא התפלל עליהם כאשר התפלל על בנות צלפחד שצוה על ה' וה' עשה רצון הצדיק כאשר צוה עליו כי הצדיק גוזר והקב"ה מקיים. ומזה נלמד כחם של הצדיקים עד היכן מגעת וזהו ואדני צוה בה' כנ"ל:

ותהיינה מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה בנות צלפחד. פירש רש"י ז"ל כאן מנאן לפי גדולתן זו מזו בשנים ונשאו כסדר תולדותן ובכל המקרא מנאן לפי חכמתן ומגיד ששקולות זו כזו. והנה בנות צלפחד הוא רמז צ"ל פח"ד. והוא כשאדם הולך בדרך לא טובה ואינו חוזר בתשובה שלימה הוא בלא זרע ובן והוא בנוקבא, על כן נאמר בנו"ת צ"ל פח"ד הוא בנוקבא כשהוא בצ"ל פח"ד כידוע מספרים קדושים שמרומזים על חמשה גבורות קדושים. וכשהאדם עושה תשובה שלימה אז נמתקים הגבורות. וזה ותהיינה מחלה שנמחלים עוונותיו. תרצה שהוא מרצה לפניו. וחגלה ר"ת ח"ג לה' שהוא יום טוב לה' שמתקן הימים ראשונים ועושה מהם ימים טובים. ומלכה שהוא מלכות שמים. ונעה בנות צלפחד שמסתלק ונועה בנות צלפחד ממנו. וזה רמז בפירוש רש"י ז"ל כאן מנאן לפי גדולתן דהיינו כנ"ל והבן. חסלת פרשת מסעי וספר במדבר חזק ונתחזק

ספר מאור ושמש - פרשת דברים

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב, פירש רש"י ז"ל אלה הדברים לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום ברוך הוא לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל במדבר וכו' בשביל מה שהכעיסוהו במדבר וכן כל הפסוק זה מונה והולך המקומות שהכעיסו לפני המקום ברוך הוא עיין שם ברש"י ז"ל. הדקדוקים רבו. א', שכל מקום שנאמר אלה פוסל את הראשונים ומה פוסל את הראשונים שייך כאן. ב', שרש"י ז"ל כתב מפני כבודן של ישראל הזכירן ברמז ומה שאמר תיבת במדבר רמז להם מה שחטאו במדבר וכן כולם, וקשה הלא בכל המקומות שחטאו כנגדן עשו שם מצות ומעשים טובים כמובא במדרש על פסוק שחורה אני ונאוה שחורה אני במדבר שאמרו מי יתן מותנו במדבר ונאוה אני במדבר שעשו משכן ארון וכלים וכן בכל המקומות עיין במדרש, ואם כן מאין הבינו במה שאמר להם תיבת במדבר שבא להזכיר סרחונן, שמא בא להזכיר שבחן. על כן מוכרחים אנו לומר כשאמר להם במדבר הזכיר להם גם קצת מן החטא כדי שלא יסברו שלספר בשבחן בא, ואם כן איך כתב רש"י שאמר להם ברמז. עוד קשה כפי הנראה לא הוכיחן על הסדר ומה שעשו ראשונה הזכיר באחרונה או באמצע. עוד קשה על מה שכתב רש"י ויהי בארבעים וגו' מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה ומפני ד' דברים אין מוכיחין לאדם אלא סמוך למיתה. א', שלא יהיה מוכיחו וחוזר ומוכיחו כו'. ודבריו אינו מובן הלא מצות הוכחה היא אפילו עד מאה פעמים כמו שדרשו חכמינו ז"ל הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים. והדקדוק הראשון נראה לתרץ שמצינו כמה פעמים שהוכיח משה את ישראל ונטל את שלו מתחת ידן וכמו שמעו נא המורים נגזר עליו לכן לא תביאו את העם וגו', ויקצוף משה על פקודי החיל על ידי זה נענש שנעלם ממנו הלכות געולי עכו"ם. ועל זה נענש מפני שהוכיחן בגלוי והבין שטעה במה שהוכיחן בגלוי, ולקח לעצמו דרך אחר היינו שיוכיחן ברמז לכן קיבל שכר על תוכחה זו כמו שאיתא במדרש על שהוכיח את ישראל אחר הקב"ה נאמר עליו מוכיח אדם אחרי חן ימצא, וכך כתיב כאן אלה שפוסל דברי תוכחות הראשונים שעל הראשונים נענש ועל אלה הדברים קיבל שכר:

ויש עוד לאלקי מילין דהנה לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול עטרה לעצמו שהוא יוכיח את ישראל אחרי הקב"ה וחן ימצא, אדרבה לא די שלא ימצא חן אלא גם מתבזה כי הוא אינו יודע נגעי לבבות בני אדם מה שחסר להם לתקן, ויוכל להיות שיבא לאיזה קהילה וידרוש לפניהם שצריכין לתקן למשל ענין נדיבות או ביטול תורה והן לא פגמו בענינים אלו כלל שהם נדיבי לב ועוסקים בתורה יומם ולילה אזי דבריו לא יכנסו בלבם כלל, גם יחשב בעיניהם כאחד מן השוטים שאומר דברים שאינם. ולהוכיח את ישראל אחר הקב"ה לזה צריך קדוש וטהור אשר יודע נגעי לבבות בני אדם מה שחסר להם לתקן ורוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו מהענין שצריכים לתקן, מוכיח כזה חן ימצא ודבריו נכנסים לאוזן השומעים דבריו ומביאין לידי תשובה. אך הצדיק ההוא אינו רוצה להוכיח לשום אדם בגלוי לפרוש לו מה שעיות וקלקל, חדא שלא לביישו כמו שאיתא בזוהר הקדוש הוכח תוכיח וגו' ולא תשא עליו חטא ופירש הוא ז"ל שלא לפרוש לו החטא שלא לביישו. אך טעם זה לבד אינו מספיק שמסתמא דברה תורה מאיש אשר הוא רוצה לקבל מוסר שעל אלו שאינם רוצים לקבל מוסר אמר שלמה המלך ע"ה אל תוכח לץ וגו' והאיש אשר יחפוץ לקבל יקבל בצמאון דברי הצדיק אף אם יביישו. אך הענין הוא שהצדיק הוא בעיני עצמו שפל ערך ואינו מאמין בעצמו כלל שלבו חלל בקרבו ודבריו יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב על כן חושב בלבו מה יועיל שיאמר לפניהם דברי כבושים הלא דברי אינם יוצאים מן הלב ולא יכנסו ללב השומע רק על ידי סיפורי מעשיות ושיחות חולין של הצדיק יוכל האדם לבא לידי תשובה. והענין הוא שהצדיק הוא מפשפש במעשיו תמיד ובמדותיו אם הם ברורים וצלולים בלתי לה' לבדו ולפעמים נופל לו במחשבתו איזה ספק באיזה מדה, למשל שנופל לו ספק כחוט השערה במדת בטחון או באמונה ונדמה לו שהוא מחוסר בטחון או חסר אמונה מיד הוא רואה לתקן מדה זו ומחשבתו משוטטת במדה זו לתקן אותה ובעת הזאת שיחתו וסיפורי מעשיות שלו הן התנצלותו מענין זה וסיפר איזה מעשה מענין בטחון או אמונה וכל השומע מפיו המעשה ההיא נזכר בעצמו שהוא פגם במדת בטחון או אמונה ומתעורר עצמו לעשות תשובה על זה ולתקן מה שפגם וכן באמת דברי הצדיק נכנסין ללבו שכונת הצדיק היא לשמים לתקן הספק שנולד לו בענין זה. ואחר זמן נולד לצדיק איזה ספק מענין אהבה או יראה והשומע ממנו אז איזה סיפור מעשה מענין אהבה או יראה ונזכר בעצמו שהוא פגום בענין זה ויראה לתקן אותה ולפי המעשה שהוא שומע מן הצדיק כן נזכר בעצמו מה שהוא צריך לתקן ולפעמים מה שחטא אתמול שומע למחרתו ומה שפגם בקטנותו שומע אחר זמן רב כי הסיפורי מעשיות של הצדיק הן כפי הספק שנולד לו. אך קודם הסתלקותו של הצדיק לעלות למרום אז הוברר אצלו שכונתו לשמים, כי אפילו פשוטי העם כשהגיע עת פטירתן כל מוצא שפתים לשמים ומפני זה אמרו רבותינו ז"ל מצוה לקיים דברי המת שאז בודאי כונתו לשמים, וכל שכן הצדיק בעת הזאת על כן קודם פטירתו מוכיח לאנשים שרוצים לקבל מוסר שאז לבו בטוח שדבריו יכנסו ללב השומעים. וזהו שכתב רש"י מפני ד' דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה. א', שלא יהיה מוכיחו וחוזר ומוכיחו, פירוש כשהצדיק הוא בחיים חיותו הוא מחזיק את עצמו שדבריו אין יוצאין מן הלב ומתירא להוכיח שדבריו לא יכנסו לאוזן השומעת מחמת שאין יוצאין מן הלב ויצטרך להוכיחו פעם שנית ושמא גם בפעם השנית לא יצאו מן הלב לכן אינו מוכיח כלל אלא סמוך למיתה כנ"ל ובדרך רמז כשיצטרך הוא בעצמו לספר מאותו ענין. ומשה רבינו כשהגיע עתו שנתבקש בישיבה של מעלה הגם שלבו היה בטוח שישמעו דבריו ויקחו מוסר אף על פי כן לא רצה להוכיחן אלא דרך רמז מפני כבודן של ישראל וסיפר לפניהם איזה מעשה ונזכרו בעצמם מה שפגמו במדבר, ולא שאמר להם תיבות במדבר לבד אלא על ידי הסיפור שלו נזכרו מה שעשו במדבר וכן כולם לכן לא נכתבו על הסדר שלא הוכיחן בפירוש רק על ידי סיפור מעשיות וכפי המעשה ששמעו ממנו כן נזכרו בעצמם. ודברי תוכחות אלו החזירן למוטב מיום ההוא והלאה כמו שכתוב ויעבדו בני ישראל את ה' כל ימי יהושע מה שאין כן קודם הסתלקותו אף שקבלו דבריו לא החזירן למוטב כמו דברים אלו לכך נאמר אלה שפוסל את הראשונים שלא באו לתכלית האמיתי כמו עתה:

או יאמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב. פירש רש"י ז"ל לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל. לכאורה קשה שבדברים אלו היה משה רבינו מרמז בערבה בשביל מה שהכעיסו בערבה מול סוף שהכעיסו בים סוף ומה שתפלו על המן ודי זהב שעשו את העגל, והלא משה דיבר כאן עם באי הארץ והם לא חטאו כלל בדברים אלו שבהם לא היה איש ממתי מדבר רק כולם עמדו לחיים וכשחטאו אבותיהם עדיין הם לא היו בני עשרים שנה. ועוד יש לדקדק כיון שבא לזכור ברמז המקומות היה לו לזכור כסדר ולמה כתיב ודי זהב באחרונה שזו המעשה היה קודם בערבה. ועוד קשה שהתיבת אל הוא לכאורה מיותר והיה די לנו באומרו לכל בני ישראל, ובתורתינו הקדושה אינו מיותר אפילו נקודה קטנה. ונראה על דרך הנ"ל דהנה לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול לאמור לי נאה להוכיח את ישראל כי לזה צריך יראת שמים והתבוננות גדול ואינו בנמצא איש אשר היכולת בידו להוכיח את ישראל כי אם יחידי סגולה, ואיש אשר בא להוכיח אותם בדברי מוסר צריך להתחזק בשני מדות אלו האחד שלא לבייש לשום איש מהשומעים, כמו שראיתי מצדיקים שהיו מספרים איזה מעשה שלפי הנראה היו הדברים שיחת חולין ממש וכל אחד ואחד לקח לעצמו מזה המעשה מוסר גדול. ואפילו היו שומעים מאה אנשים או יותר היה נראה לכל אחד ואחד שבשבילו דיבר הצדיק דברים אלו, מחמת שכל אחד ואחד היה מוצא בדברי צדיק מוסר השכל לעניניו נמצא שלא היה מבייש לשום בריה כלל שלא ידע שום אחד למי המוכיח מוכיח. והמדה השנית שצריך המוכיח להמליץ עבור ישראל לפני הבורא ברוך הוא כשמוכיח אותם. ואיש אשר הוא מוכיח על אופן זה לו נאה להוכיח את ישראל. וממי למידין זאת ממשה רבינו אבי החכמה כשבא להוכיח את ישראל והיה רוצה שלא לביישם כלל והיה מספר לפניהם המעשה של אביהם האיך חטאו, וזה גם כן אמר ברמז במדבר בערבה וגו' וכל אחד מישראל לקח עצמו מאלה הדברים מוסר גדול כי אין צדיק בארץ שלא יחטא כלל שיפגום בענינים האלו אף שהיה דקה מן הדקה אף על פי כן גם על זה צריך לשוב והיה מזכיר את עצמו על ידי ספורי הדברים של משה. ומה שאמר אל כל ישראל וגם מה שהזכיר באחרונה ודי זהב מחמת שבאמרו ודי זהב היה ממליץ עבור ישראל שכל מה שחטאו הוא בשביל רוב הזהב שהשפעת להם, משל למלך כדאיתא במדרש ושם הוא מביא שעל העגל היה ממליץ כן, והוא היה ממליץ בזה על כל העבירות שעשו כי באמת היא מליצה גדולה כמו שמליצה היא טובה עבור העני שמחמת דחקות חלילה עשה שלא כהוגן כן היא המליצה עבור העשיר. וזה פירוש הכתובים אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, פירוש (והוא מלשון אל חמיה ואל הלקח ארון אלקים), פירוש עבור היינו עבור כל ישראל שבדברים אלו היה ממליץ עבורם ובמה שהיה מספר לפניהם בערבה מול סוף היה כל אחד לוקח לעצמו מוסר והוא לא היה מבייש אותם כלל ובאחרונה אמר ודי זהב ובדברים אלו היה המליצה כדאיתא במדרש בשביל זהב שהשפעת להם כנ"ל:

או יאמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה וגו' אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע וגו' הואיל משה באר את התורה הזאת. פירש רש"י ז"ל לפי שהן דברי תוכחה ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו כו'. אחד עשר יום מחורב פירש רש"י שגם זה מן התוכחה אמר להם ראו מה גרמתם וכו'. בעבר הירדן הואיל משה באר את התורה הזאת פירש רש"י בשבעים לשון פרשה להם. ראוי להבין הלא בכל הסדרא עוד לא ביאר את התורה כלל רק פרשה זו עד פרשת ואתחנן כולה תוכחות ומוסרים עד התחלת עשרת הדברות, ומן הראוי היה שיכתוב מקרא זה בפרשת ואתחנן קודם עשרת הדברות שנאמר שם וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל וגו' בעבר הירדן בגיא וגו' שם היה לו לכתוב הואיל משה באר את התורה הזאת ששם נאמרה פרשת עשרת הדברות ופרשת שמע ושארי המצות שהם מקור לכל התורה. והנראה לי כי הנה מצאנו בספרי קודש וכן שמעתי מרבותי הקדושים נ"ע שהעיקר מעיקרי העבודה הוא להרהר בתשובה קודם ישיבתו ללמוד תורה או קודם עשיתו מעשה המצות ואדמו"ר הרב בוצינא קדישא רבן של כל בני הגולה מו"ה יעקב יצחק מק"ק לובלין זצוק"ל אמר שאם האדם אינו עושה תשובה קודם לימוד התורה עליו נאמר ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי וגו' מה שאין כן באם מהרהר בתשובה קודם הלימוד אזי נקרא צדיק כמו שאמרו חכמינו ז"ל בקידושין המקדש את האשה על מנת שאני צדיק אף על פי שהוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר בתשובה ועל כן רשאי אחר כך ללמוד התורה הקדושה. וזה נרמז

כאן שלכך הקדים להם משה דברי התוכחות ומנה כאן את כל המקומות שהכעיסו לפני המקום לפי שהיה רוצה לבאר להם את התורה, על כן רמז להם כללות כל העבירות שעשו עד אותו היום כדי שיהרהרו תשובה על כולם קודם שישמעו דברי התורה. וזה ביאור הכתובים אלה הדברים וגו' בעבר הירדן וגו' בין פארן וגו' שכל זה הוכיחם וכל כך מפני אשר הואיל משה באר את התורה הזאת על כן הוכיחם תחלה כדי שיעשו תשובה על כל עונותיהם קודם שילמדו ממנו ביאור התורה:

או יאמר אלה הדברים וגו' בערבה מול סוף. בהדקדק עוד מפני מה נכתב כאן כמה עבירות מה שלא עשו כלום, שהרי אלו שיצאו ממצרים ועשו אלו עבירות דהיינו מה שרמזו להם במדבר כפירוש רש"י שאמרו מי יתן מותנו במדבר, גם מול סוף מה שהמרו בים סוף המבלי אין קברים במצרים וכו', וכן בנוסעם מתוך הים וכו', גם ודי זהב שעשו את העגל בשביל רוב זהב וכו', אלו שעשו אלו עבירות כבר מתו כולם ולא נשאר כי אם אלו הנולדים במדבר ואלו לא חטאו כלל בעבירות הנ"ל, והאיך הוכיחם בדרך כלל גם על אלו העבירות מה שלא עשו כלל ולא היו בעולם אז כלל. ונראה לי לפרש על דרך הנ"ל בדרך פשוט שאיתא בספרי קודש וכן ראיתי אצל רבותי הקדושים זצוק"ל כשהיו מוכיחים איזה אנשים לא היו מוכיחים לנוכח כך וכך עשית רק ברמיזא בעלמא ואם כך הילוכו בקודש הוא מעשה צדיק וכדומה וממילא נשבר לב השומע לשנים עשר קרעים ומהרהר בתשובה לפי שאם מוכיחים אותו לנוכח אז מתבייש בפני כולם ונשפך דמו והוא עבירה גדולה על כן צריך להטמין ברמז. לפי זה אתי שפיר לפי שמשה רבינו ע"ה רצה להוכיח כל הדור ההוא דהיינו כל ישראל על כל עבירות שעשו כדי שיהרהרו בתשובה כנ"ל על כן פיהו פתח בחכמה דאם לא הזכיר רק בפרטות המקומות שהכעיסו הם לבדם דהיינו בערבה כפירוש רש"י בשביל הערבה בשיטים בערבות מואב וכדומה המקומות שהכעיסו לפני השי"ת היו מתביישין, על כן הזכיר כל המקומות בדרך כלל ברמז הגם שלא היו עדיין בעולם קצת מהן ובכמה מקומות לא היה כלל מהם עדיין בעולם כדי שיוכיחם גם מה שעשו במקומות מה שהכעיסו הם בעצמם גם כן ויהרהרו בתשובה בלבם והכל בחכמה עשה כנ"ל:

או יאמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב. הנה יש לדקדק מה זה אשר דבר משה אל כל ישראל, וכי כל ישראל כאחד חטאו בחצרות במחלוקתו של קרח, או כל הקהל עשו את העגל, וכן שאר הדברים שהזכיר לא היה דעת כולם שוים בו. ובפרט שהדור הזה היו מאותן שכתב בהם חיים כלכם היום עדה שלימה, ולא עשו כלום אותם הדברים שהוכיח בהם שלא היו בעולם כלל כשחטאו אבותם ועשו אותן הדברים ומהם היו קטנים אז ומה זה שהוכיחם משה רבינו ע"ה בדברים אלו כנ"ל. הענין הוא כך דהנה בהתאספו זרע ישראל ביחד אל איזה צדיק המפורסם בדורם הבחינה היא שיובחן בו לידע באמת שהוא בחינת צדיק יסוד עולם והוא כולל כל אותם אנשים שבאים אליו הוא כך הבחינה לא זה שנופל עליהם אימה ופחד בנוסעם אל הצדיק האיך באיזה אופן יתראו לפניו וכל אחד ואחד בוש מלפני חבירו מפני שבאים לו כל הענינים ומעשים לא טובים שעשה מימיו ומהרהר בתשובה ומורא יעלה על ראשו שהצדיק יבין את כל מעשיו לא טובים אשר עשה עד הנה ונעשה שפל בעיניו עד למאד ובוש כל אחד מלפני חבירו ובבואו אל הבית והחדר שהצדיק חונה שם הוא במורא ופחד שממש אינו יודע היכן הוא מגודל הבושה והפחד שלא יאמר לו כל מעשיו שעשה עד הנה והצדיק אף על פי כן אינו אומר לו כלום, בכל זה איננו נבחן שהוא צדיק יסוד עולם באמת, רק הבחינה האמיתית היא זאת כאשר ידוע ומפורסם מאדמו"ר איש אלקים מו"ה אלימלך זצוק"ל שהיה עומד לפני ביתו וסבבוהו בני אדם בעגולה והוא היה עומד באמצע וסיפר איזה מעשה באיזה ענין לפניהם וכל אחד ואחד מהם היה לבו נשבר על שנים עשר קרעים וכל אחד מהם סבר שסיפר המעשה הזאת עבורו ומרמז על מעשיו אשר לא טובים אשר עשה, וזה סבר שאליו הדברים מגיעים כן היה אצל כל אחד ואחד, הגם שהצדיק כונתו בסיפור המעשה לאיזה ענין הצריך לו או שמכוין שיצא מהם איזה מוסר והנהגה אף על פי כן עליהו לא יבול והם שוים לכל נפש השומעים דבריו. וזה אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכים לימוד. ובזה הצדיק יבחן לידע ולהודיע אם זה כוחו אזי הוא בחינת ציון וצדיק יסוד עולם באמת:

ומשם בארה הוא ביאור הפסוקים שלפנינו. אלה הדברים אשר דבר משה דייקא וכן כל צדיק וצדיק אמיתי בדורו הוא משה כמאמרם ז"ל משה שפיר קאמרת, במדבר בערבה מול סוף בין פארן ותופל ולבן וחצרות ודי זהב שבדיבורו שדבר אל כל ישראל היה מגיע רמז מוסר אל כל אחד ואחד וכל אחד סבר שאליו הדברים מגיעים. וכל אלו האנשים שדבר להם משה רבינו ע"ה היו מגולגלים מאבותם וכל אחד ואחד הבין דבר המגיע אליו וזה במדבר וגו' זה הרגיש כך ותופל ולבן וגו' וזה הרגיש כך וחצרות ודי זהב אלו הרגישו זאת ואלו הרגישו דבר אחר כל אחד ואחד הבין הדברים שהיו מגיעים עליו. וזה מרומז במדרש רבה בסדרא זאת אלה הדברים הלכה וגו' אמר הקב"ה מרפא לשון עץ חיים ואין עץ החיים אלא תורה וגו' ועליהו לתרופה ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי חד אמר לתרפיון וחד אמר כל שהוא אלם ולועט הימנו לשונו מתרפאה ומצחצחה מיד בדברי תורה וגו' שכן משה מתחלה אמר לא איש דברים אנכי ועכשיו ואלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל מרמז כנ"ל שהתורה מרפא לשון ועלהו לתרופה שיחת חולין שלו צריכה לימוד ודו"ק והבן:

או יאמר אלה הדברים וגו' על פי דקדוקים הנ"ל בנוסף נופך שקשה עוד מפני מה לא הוכיחם כסדר חטאם שחטאו, כי מול סוף הוא החטא הראשון מנה אותו שלישי, וכן בערבה שהיא היתה האחרון לכולם מנה אותו שני, וכן ודי זהב הוא העגל היא היתה ראשונה בשנה ראשונה לצאתם מארץ מצרים מנה אותו אחרון לכלם. ולבאר הענין כי צדיק אין בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אף שהוא צדיק גדול ולא הפעיל רע כל ימיו אף על פי כן יש לו לעשות תשובה על חטאת נעורים המה חטאים אשר אדם דש בעקבו ולא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לבו לעולם, צריך האדם בעל תשובה לשומם אל לבו להזכיר פרט מעשיו שפעל בימי הקטנות ולעשות תשובה שלימה. ושמעתי מצדיקים שצריך האדם לעשות תשובה אף על ימי העבור שהיה בבטן אמו שגרם צער לאמו ואף בימי הנקה שינק מדדי אמו ועשה לה צער באיזה נשיכה או צער אחר. על כן מחויב אדם לעשות תשובה על חטאת נעורים אף שהחטאים קטנים מאד, כי נעו מעגלותיה לא תדע מה החטא קטן גורם או מה החטא גדול גורם, ואף החטא שהוא כחוט השערה מחויב להדמות לו כהר גבוה לעשות עליה תשובה שלימה. ולבא להתעוררות תשובה זו אי אפשר לבא רק על ידי צדיקי הדור המלמד דרכי תשובה ומעורר לבבם אף על חטא דקה מן הדקה. ומבואר בזוהר הקדוש שהרוצה להוכיח בני אדם להביא אותם לתשובה שלימה אין לו למוכיח להוכיח את האיש לפרט לו לנוכח את מעשה חטאיו כנ"ל, רק ישיח וידבר דברים על עצמו או דברים שיהיה נראה שמוכיח כל ישראל ומתוכם ילמוד כל יחיד ויחיד דרכי התשובה על חטאיו פרטי, ואף שנאמר על כלל ישראל ידמה לכל איש ואיש כאלו יפרט חטאיו כמבואר לעיל. ולזאת צריך הצדיק הדור לעשות בשכל רב וזך שיוכיח את כל ישראל ויהיה מרומז בו פרטי כל איש ואיש לעוררם לתשובה אף על חטאת נעורים שהיא דקה מאד. וזה שאמר הכתוב אשר דבר משה אל כל ישראל, רצה לומר שאמר דבוריו הזכים ותוכחה על כלל ישראל והיה מרומז בהם לכל יחיד ויחיד פרטי מעשיו החטאים אשר עשה באותו מקום שחטא להתעורר לבבם להביאם לתשובה שלימה על חטאים קטנים כגדולים כמבואר לעיל, לזאת הקדים להם מעשיהם אשר פעלו וחטאו אשר אין החטא גדול כל כך כמעשי העגל ולבסוף אמר ודי זהב הוא העגל, רצה לומר שהביאם לתשובה כל כך על מעשי החטאים הקטנים כהחטא הגדול שהוא מעשה העגל שצריך האדם לעשות תשובה אף על החטא קטן כגדול וקל להבין:

ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי. הנה יש להבין מה זה לאמר הא כתיב בפירוש ה' אלקינו דבר אלינו בחורב, ולמה לי שוב תיבת לאמר. הענין הוא כך דאיתא בגמרא דסוכה לעתיד לבא מביא היצר הרע וגו' לצדיקים נדמה להם כהר ולרשעים נדמה להם כשער הללו בוכים והללו בוכים וכו', ויש להבין למה באמת לאלו נראה להר ולאלו נראה לשער, אלא הענין הוא כך שלכאורה נראה לאנשים שיש להם מניעות מעבדות השם יתברך, לזה מחמת הפרנסה לזה מחמת חובות לזה כך ולזה כך, אבל באמת לעובדי הש"י הן המה הצדיקי אמת אין שום דבר בעולם להם מניעה מעבדות הש"י, שנחשב להם כל מניעה לתבן ולקש ואין בעיניהם זה להר ותל גדול כאשר נדמה לשאר אנשים שהוא הר גבוה, ואצל הצדיקי אמת אפילו המניעה הוא גדול כהר אף על פי כן אינו נחשב בעיניהם רק לתבן וקש ושער בעלמא. ולפיכך להיפך לפני הרשעים אפילו שהמניעה באמת כחוט השערה אף על פי כן נדמה להם להר גבוה ותל גדול ומבטל את עבודת השם מפני כך. ולזה מדה כנגד מדה לעתיד לפני הרשעים נדמה לחוט השער, ומראים להם שגדולה שבגדולות שבמניעות הוא היה רק כחוט השערה אם היה רוצה לעמוד כנגדה, ולהצדיק מראים לו שהיה כהר גבוה ואף על פי כן לא השגיח עליו והיה נחשב אליו כתבן ושער. נמצא מי שהגיע לעבודת השם באמת ולומד התורה לשמה אז כל המניעות מעולם הזה נחשבו אליו כתבן ושער, ואין צריך ליגע את עצמו בעבודה גדולה נגד מניעות או בתפלה נגד המחשבות, אבל העיקר העבודה אצלו שיהיה יכול לשפוך נפשו לפני ה' בדביקות גדול באהבה ושמחה וחיבה, על זה הוא מייגע את עצמו זה הוא הר הגדול לפניו שיהיה יכול לבא לזה באמת ובתמים. ומשם בארה זה הוא הרמז בפסוק הזה ה' אלקינו דבר אלינו בחורב לאמר, פירוש מהמכוון מהדבר שדבר אלינו בחורב שלמדו וקבלו משם התורה כולו, היה המכוון ממנו וזה לאמר, רב לכם שבת בהר הזה, פירוש שאל תאמרו על כל דבר מניעה שהוא הר ואל תיגעו ותעבדו עליו בעבודה גדולה אלא שתשחקו עליו וידמה בעיניכם כתבן וקש ושער, רק על מה תייגע את עצמיכם אלא על זה פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי, פירוש האמורי הוא מלשון אמירה וגם לשון חיבה, פירוש שעל זה הר שהוא הר גדול האמורי שתוכלו לאמר אמירה לפני ה' שיהיה בלשון חיבה ובדביקות ושמחה, אל זה ההר פנו וסעו לכם על זה צריך ליגע את עצמו בעבודה גדולה לבא לזה באמת ובתמים ודו"ק:

ואמר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם ה' אלקיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרב ה' אלהי אבותיכם יסף עליכם ככם אלף פעמים וגו' הבו לכם אנשים וגו' ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר וגו'. ופירש רש"י ז"ל שבזה היה מוכיחם שהיה להם להשיב ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך לא ממך שנצטערת עליה. ויש לדקדק שלפי המשמעות היה יכולת בידו של משה לשאת אותם אלא שלא היו רוצים ללמוד ממנו, והאיך אמר לא אוכל לבדי שאת אתכם ובאמת היה ביכולתו לשאת אותם. ב', שאמר והרבה אתכם ופירש רש"י הגדיל והרים אתכם על דייניכם נטל את העונש מכם ונתנו על הדיינים, הלא זה שייך לומר על דייני פחות ערך ממשה שהוא באפשר שיטעו את הדין ח"ו, אבל משה שלמד מפי הגבורה בודאי לא היה טועה בדין אין שייך כלל לומר שהרים אותם למעלה ממנו. ג', על והנכם היום ככוכבי השמים לרוב פירש רש"י כחמה וכלבנה והלא אינם אלא שנים:

ונראה בזה על פי מה דאמרינן הארון נושא את נושאיו, דהנה שמעתי מפי הרב הקדוש בוצינא קדישא מו"ה מנחם מענדיל זצוק"ל והאופנים ינשאו לעומתם, דהנה האיש אשר הולך ומחזיר ומסבב איך לעבוד הש"י ואינו יכול להשיג אותה, ויש לו מסכים ומבדילים ואינו יכול ללמוד ולהתפלל כראוי ולבו מתמרמר עליו והולך בהכנעה ובמרירות לבו אל איזה צדיק אולי ימצא משם מרגוע לנפשו ויהיה לו תועלת אצל הצדיק בעבודת ה', אז גורם לצדיק גם כן הכנעה כי כשהצדיק רואה איך הוא משים כל מגמתו שיוכל לעבוד להשי"ת ורואה הכנעה שלו אז נראה לצדיק שהוא טוב יותר ממנו, ועל ידי זה הצדיק מתנשא בעבדות ה' ועבדותו אז גבוה מעל גבוה ואז יוכל הצדיק להנשא את ראש האיש ההוא בעבדות ה', ונמצא מגיע לשניהם תועלת גדול. וזהו ארון, הוא הצדיק שהוא מלא תורה ונמשל לארון, הוא נושא את נושאיו, פירוש הוא מנשא את ראש האנשים הבאים אליו בהכנעה שהיו גורמים בזה גם להצדיק נשיאת ראש בעבדות ה'. וכן הוא בזוהר הקדוש שאו שערים ראשיכם, פירוש העולמות התחתונים ישאו את העולמות העליונים שהם ראשים עליהם. וזהו פירוש הפסוק ואופנים ינשאו לעומת השרפים, פירוש אותם שהם בבחינת אופן שהם מחזרים ומסבבים אחר עבדות ה', ינשאו לעומת שרפים פירוש שגורמים נשיאת ראש לצדיקים גדולים שהם בבחינת שרפים. מה שאין כן אם האדם אינו מחזיר אחר עבדות ה', ואינו הולך לצדיק בהכנעה שיגיע לו אצל הצדיק איזה תועלת בעבדות ה' ונראה לו שהוא עובד הש"י כראוי, והולך לצדיק בלתי הכנעה שמדומה לו שאין צריך לטובתו, אז אינו גורם להצדיק נשיאת ראש בעבדות ה' וגם לאיש ההוא אינו מגיע שום תועלת, מפני שהאיש ההוא אינו בבחינת אופן לכן לא יגיע ממנו נשיאת ראש להצדיק, וממילא אין לאיש ההוא תועלת אצל הצדיק מחמת שהוא מחזיק עצמו גם כן לצדיק ואי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד כחמה ולבנה שהם היו ראשונים שאמרו שאי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד:

ונבא לביאור הפסוקים ואומר אליכם בעת ההיא לא אוכל לבדי שאת אתכם, פירוש שאינו יכול לנשא אתכם לעבדות ה'. מחמת מה, אמר הכתוב ה' אלהיכם הרבה אתכם הגדיל אתכם על דייניכם, פירוש שאין אתם באים אצלי בהכנעה רק שאתם בעיניכם צדיקים יותר מרבותיכם, ואי אפשר לשני מלכים שישמשו בכתר אחד והנכם היום ככוכבי השמים כחמה וכלבנה שהם אמרו אי אפשר לשני מלכים כנ"ל, לכן צריכים אתם לתפוס מדת הכנעה כלבנה שמיעטה את עצמה לכן ישראל מונין ללבנה. ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם פירוש יוסיף עליכם מדות הכנעה. ככ"ם, פירוש נוטריקון כ'בוד מ'לכותו, היינו לבנה שרומזת למלכות שמים ואז הבו לכם אנשים חכמים, פירוש אם תתפסו מדת הכנעה אפילו צדיקים שהם פחותים הרבה ממשה רבינו ינשאו אתכם לעבדות ה':

או יאמר ואומר אליכם בעת ההיא לא אוכל לבדי שאת אתכם, ואיתא במדרש יכול הייתי לטעון מאה כיוצא בכם כו'. וקשה אם באמת היה יכול לטעון מאה כיוצא בהם והמניעה לא היתה מצדו, איך הוציא מפיו בלשון לא אוכל שנראה חלילה כאלו שקר דיבר. גם קשה שאמר עוד איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם, אם הוא לא יכול לישא את משא העם מפני שהיו טרחנים, איך התנה עם יהושע כשהסמיך אותו על מנת שהן טרחנים וסרבנים ורוגנים והטיל עליו מה שהוא בעצמו לא יכול לשאת. ונראה לרמוז בזה דהנה אצל משה כתיב ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים, ואיתא בזוהר הקדוש על זה הני שלשה ירחים הן תמוז אב טבת, והענין הוא נשמתו של משה נחצבת ממקום רם ונשא מהמוחין וירדה לעולם לתקן נשמות ישראל להוריד להם התורה מן השמים, ובג' חדשים אלו הוא התגברות החיצוניות, לכן בג' חדשים אלו הוא בהסתר שלא יתגברו החיצונים יותר. ולהבינך אגלה טפח ואכסה טפחים, והנה שם הוי"ה ב"ה הוא נשמות וחיות של כל העולמות והוא שם העצם, ושם אדנ"י הוא היכל קדשו והוא היכל ולבוש לשם הוי"ה ברוך הוא. וכל השמות והכנוים לבושים הם זה לזה כי כל התורה שמותיו של הקב"ה הן על ידי צירופין שהקב"ה צמצם אלהותו ית"ש מעילה לעלול כדי שיהיה באפשרי להשיג אלהותו ית"ש, כמאמרינו לעיל שמשם הוי"ה ב"ה נשתלשלו כ"ב אתוון דאורייתא. וכולן הן צירופים לאין מספר, ושם הוי"ה ב"ה הוא מקור של כולן והוא מאיר לכל העולמות דרך לבושים דהיינו שהוא מאיר לשם אדנ"י ושם אדנ"י הוא פנימיות לשם שהוא למטה הימנו וכן כל השמות והכנוים מה שהוא לבוש לשם של מעלה הימנו הוא פנימיות לשם של מטה הימנו. ולעתיד כתיב והיו עיניך רואות את מוריך ששם הוי"ה ב"ה יאיר בלי לבוש וצמצום כלל. לא כן עתה עבודת הצדיקים הוא להמשיך אור עצמותו ית"ש דרך לבושים, ליחד העולמות מתתא לעילא ולהמשיך אור אלהותו ית"ש שיתיחד שם הוי"ה ב"ה עם שם אדנ"י ויאיר דרך לבושים לכל העולמות ויתמשך רחמים על כנסת ישראל. ועל שם הוי"ה ב"ה כתיב זה שמי לעולם לעלם כתיב שלא לאמרו בשפתיו רק יכוין אותו, וכן הדין בשמונה עשרה כשאומר ברוך אתה ה' שיאמר שם אדנ"י ויכוין השם הוי"ה ב"ה שיהיו משולבין יחד הוי"ה ואדנ"י, ועל ידי יחוד זה נמשכין המוחין להספירות ויורדין השפעות טובות על הכנסת ישראל. ובג' חדשים אלו תמוז אב וטבת איתא בזוהר הקדוש ובהאר"י ז"ל כונות של ג' ראשונות בשמונה עשרה, בברכה ראשונה יכוין האותיות שלפני שם הוי"ה דהיינו טדה"ד, ובשניה יכוין האותיות שלאחר שם הוי"ה והן כוז"ו, ובברכה ג' יכוין שם הוי"ה בא"ת ב"ש והן אותיות מצפ"ץ. ולהבין זאת מפני שאז הוא תגבורת הסטרא אחרא ואם יכוין ביושר הוי"ה אדנ"י כמו בשאר ימות השנה יניקו גם הם מהקדושה ויתגברו יותר, לכן צריך לכוין על דרך הנ"ל כדי שילכו ההשפעות בהסתר שלא יניקו גם הם מהקדושה. וכשישראל הוצרכו לרחמים עמד משה בתפלה וביקש עליהם רחמים, ופעם אחד הזכיר י"ג מכילין דרחמי ופעם אחד לא הזכיר אלא ט', והן י"ג מכילין דרחמי וט' תיקוני דיקנא. וזהו בעת רצון יכולין אנו לעורר הי"ג מכילין דרחמי וט' תיקוני דיקנא בגלוי, לא כן בג' חדשים אלו שהוא התגברות הסטרא אחרא צריכים אנו לעורר הרחמים הגדולים דרך הסתר. וזהו שאנו מכונים בראשונה האותיות שלפני שם הוי"ה שהן טדה"ד שהוא עולה בגימטריא כ"ב כמנין י"ג מכילין דרחמי וט' תיקוני דיקנא. והאותיות שלאחר שם הוי"ה ב"ה שהן כוז"ו עולין ט"ל, ואיתא בגמרא ברית כרותה לט"ל שאינו נעצר לעולם, והוא טל של תחיה והוא גם כן רחמים. והאותיות של א"ת ב"ש שהן מצפ"ץ עולין בגימטריא שי"ן וש' מורה על גבורות ש' שורקת, אך על ידי שהשם הוי"ה ב"ה מאיר בו נמתק ונעשה רחמים. וכל זה צריכים אנו לכוין בין המצרים ג' שמות אלו כדי שיתיחד חכמה בינה דרך נסתר ברמז ויתמשכו רחמים על כנסת ישראל. וזהו ותצפנהו שלשה ירחים, רצה לומר בג' חדשים אלו אין מאירין המוחין גדולים של משה בקו היושר רק בהעלם דרך ג' שמות אלו כדי שלא יתגברו הסטרא אחרא כנ"ל:

ומזה נבא לביאור ואומר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם, פירוש הראשי תיבות של ל'א א'וכל ל'בדי ש'את א'תכם עולין בגימטריא שס"ב כמנין השמות שאנו מכונים בין המצרים שמספרם עם הכולל עולה גם כן שס"ב, ורצה לומר שמשה אמר להן שבעת ההיא דהיינו בין המצרים המוחין של משה הן נעלמים וצפונים ואין מאירין בקו היושר דהיינו השם הוי"ה לשם אדנ"י בלי לבוש, רק אז צריכים אנו לכוין השם הוי"ה על ידי ג' שמות אלו שעולים בגימטריא שס"ב ויתיחד חכמה בינה גם כן דרך נסתר בכדי שלא יבינו הסטרא אחרא. וזאת רמז להן בפסוק איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם, כי ראשי תיבות של א'יכה א'שא ל'בדי הוא אא"ל, שהן בגימטריא ל"ב והוא ל"ב נתיבות החכמה והוא היו"ד. וראשי תיבות של ט'רחכם ו'משאכם ו'ריבכם הוא טו"ו שהן בגימטריא כ"א כשם אהי"ה שהוא בינה, ובזה הוכיח אותן שהוא לא אמר לא אוכל לבדי שאת אתכם אלא בעת ההיא שהוא בנעלם דהיינו בין המצרים והם סברו שמשה אמר כן על זמן תמידי. השי"ת יורינו ויאיר עינינו בתורתו הקדושה אמן.

ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרב. פירש רש"י ז"ל הנכם משולים כיום קיימים לעולם כחמה וכלבנה וככוכבים. והנה במדרש רבה איתא רק ככוכבים דייקא ולא כחמה ולבנה שעתידין לעתיד לבא להתבייש שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה עיין שם. והנה יש להבין מה זה חיים וקיימים לעולם ככוכבים, וכי חיו אותו הדור לעולם ככוכבים הלא מתו ומה זה הנכם קיימים לעולם. הענין הוא כך דאיתא בגמרא אמרה הלבנה לפני הקב"ה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה לכי מעטי את עצמך, דהנה כל העולמות מקבלים ומשפיעים, לדוגמא הארץ מקבלת השפע מן השמים והשמים מעולם שלמעלה והעולם שלמעלה מעולם העליון ועליון מעליון ממנו עד אין סוף ב"ה וב"ש שהוא יחיד ומיוחד. וכל שאר העולמות הם משפיעים ומקבלים, משפיעים למה שלמטה מהם ומקבלים ממה שלמעלה מהם. וגם הארץ מקבלת השפע מלמעלה ומשפיע לבני אדם. ובני אדם גם כן משפיעים ומקבלים כמובן לנבונים מתוך ספרים קדושים. והנה השמש מקבלת השפע מלמעלה ומשפיע ללבנה והיא משפיע גם כן למטה והיא מקבלת ומשפיע גם כן כשמש. וזה שטענה הלבנה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה הקב"ה לכי מעטי את עצמך, פירוש שאף על פי כן צריך המקבל להיות קטן מהמשפיע על כן לכי ומעטי את עצמך. והנה איתא בגמרא אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא ארכיות ארכיות יש, נמצא כשיגיע זמנו של הצדיק זה שיהיה הוא בדורו המשפיע צריך אחר לדחות לפניו כי ארכיות ארכיות יש ואין מלכות נוגעת בחברתה, לאפוקי אם הצדיקים בדורם אינם רוצים זה להיות להם איזה התמנות רק רוצים שיהיה להם חברותא לעבוד את ה' ית"ש עם חברים יחד להתחזק זה את זה לעבדות ה', אזי אין צריך לדחות אחר מפניו. והנה סגולה זאת מצאנו ראינו בכוכבים שאין כוכב אחד משפיע בחבירו כחמה ולבנה, רק כל אחד הוא ממונה על איזה דבר ועל הסגולה המיוחדת לו וכל הכוכבים הם חברים ביחד ועובדים השם יתברך. ומשם בארה זה הוא ככוכבי השמים שהם קיימים לעולם אף אתם קיימים לעולם בזמן שתהיו דוגמת הכוכבים שהם חברים ביחד תהיו קיימים לעולם ולא יצטרכו לדחות אחד מפני חבירו כמו שנאמר לעתיד ולא ילמדו איש את רעהו וגו' ודו"ק והבן:

או יאמר ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרב, לכאורה מלת לרב נראה כמיותר. והנראה בזה דאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל חד, ואיתא באורייתא ברא קב"ה עלמא. והענין הוא דהנה הקב"ה ברא כל העולמות להיטיב לברואיו שנוכל להשיג אלהותו ית"ש לכן צמצם אלהותו ית"ש ונשתלשלו העולמות מיניה וביה. ומשלו חכמי האמת למי שרוצה להביט בשמש שצריך לעשות צמצומים כדי שיוכל להביט בה, כן צמצם הקב"ה אלהותו ית"ש כדי שנוכל להשיג מעט מעט אלהותו ית"ש. ונשתלשלו העולמות מיניה וביה ויצאו י' מדות והן עשרה הויות והן פנימיות וחיות של כל העולמות. ומשם הוי"ה ברוך הוא נשתלשלו כ"ב אתוון דאורייתא, נמצא כל אות ואות הוא דבוק בשם הוי"ה ברוך הוא, ובכל אות ואות יש כל הכ"ב אותיות שכל אות ואות מצטרף עם כל הכ"ב אותיות והן רל"א שערים פנים ואחור, נמצא בשם הוי"ה ברוך הוא נכללין כל הרל"א שערים פנים ואחור. ועל ידי כל אות ואות נבראו כמה אלפים עולמות. ובשם הוי"ה ברוך הוא יש ד' מילויים ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, ובכל אות מהמילויים יש כמה וכמה צירופי אותיות, ובכל שם מד' שמות אלו נכללין רל"א שערים פנים ואחור. ונודע שנוטריקון של ישרא"ל הוא י'ש ש'שים ר'יבוא א'ותיות ל'תורה [עיין פני יהושע קידושין ל' ע"ב], והפירוש הוא שכל איש ואיש מישראל יש לו חלק באות מאותיות התורה. ואיתא בספרים שהאדם הוא מרכבה לשכינה וכל אבר ואבר מרמזין על רזין עילאין, ומי שמזדכך עצמו וזוכה שנעשה מרכבה לשכינה יוכל להמשיך לעצמותו כל התורה כולה עם כל הצירופים, שכן מצינו במשה שאיתא בילקוט ששני ידיו של משה היו שני לוחות ויו"ד אצבעותיו היה עשרת הדברות. וכל אדם יוכל להשיג ולבא למדריגת משה, וכן מצינו בר' אליעזר הגדול שקודם פטירתו הגביה ידיו למעלה ואמר שני ידי הן שני תורות. ומזה נבא לביאור ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, פירוש שאותיות כוכב כ"ו כ"ב, ורצה לומר השם הוי"ה ברוך הוא שעולה בגימטריא כ"ו ובו נכללין כל הצירופין של כ"ב אותיות התורה שהן רל"א שערים פנים ואחור. וקודם הסתלקות משה היו ישראל במדריגה גדולה כל כך שהשיגו כל הצירופים מד' שמות המילויים. וזהו שאמר להם והנכם היום ככוכבי השמים לשון רבים שהשיגו אז כל הצירופים של ד' שמות הוי"ה ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, וזהו לר"ב שד' שמות הנ"ל עולין בגימטריא לר"ב, וגם רל"א שערים עם השורש עולה גם כן רל"ב. וגמר אומר הכתוב ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים, רצה לומר משה בירך אותן שישיגו עוד אלף ידות יותר ממה שהשיגו עתה ואם כן אין קצבה לברכתו של משה, ויברך אתכם כאשר דבר לכם שזהו רצון הבורא ברוך הוא שישיגו ישראל אלהותו יתברך לאין שיעור וקצבה:

או יאמר ה' אלהיכם הרבה אתכם וגו' ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם וגו'. קשה מפני מה דייקא אלף פעמים, ומה שוב ויברך אתכם כאשר דבר לכם שאמרו לו משה אתה נותן קצבה לברכותינו וכו' אמר להם זו משלי הוא וכו', קשה מה זו משלי משמע שאותן הברכות שלו המה שהוא נותנם לישראל מאין היה לו הברכות. ולבאר הדבר נקדים המאמר מהאר"י זלה"ה, וזה לשון האר"י ז"ל ישמח משה במתנת חלקו סוד ישמח משה במתנת חלקו כשעלה משה להר לקבל את התורה ניתנה לו אלף חלקים אור, וכשעשו ישראל את העגל נאבדו ממנו בעון ישראל ואז נשאר לו חלק אחד לבד מכל האלף חלקים ולכן א' דויקרא זעירא, ואמנם משה לא חטא שיאבדו ממנו רק בעון ישראל היה זה ולכן הקב"ה משלים אותו אליו משל ישראל, והם האורות והכתרים עדים של ישראל שהתנצלו מהם בחורב נטלם משה להשלים מה שנחסר לו. ואמנם כל ערב שבת בלילה חוזר משה לקבל אותם אלף חלקים שאבד ואז הוא מחזיר הכתרים שלקח מישראל כי כיון שניתן לו חלקו הוא שמח בחלקו ואינו מתאוה לחלקים של ישראל, וחוזר להם חלקם ואינו אומר אחר שאני לא חטאתי והם חטאו כבר אני זכיתי בחלקם ואקח את שלי ושלהם אמנם הוא שמח בחלקו ומחזיר את שלהם כי הלא עבד נאמן קראת לו. וביאר מה מתנת חלקו ואמר שהוא כליל תפארת בראשו נתת לו וכו'. ובזה מבואר הכתוב שאמר יוסף עליכם ככם אלף פעמים, רצה לומר אותם האלף כתרים שניתן לו במתנה מעדים של ישראל הוא נותן אותם להם רק יושאר לו חלק אחד בכלל ישראל שמגיע לו חלק אחד שלו. ואמרו לו משה אתה נותן קצבה לברכתינו שהם לא הבינו את הסוד הנ"ל, לזאת פירש להם זהו משלי, רצה לומר אותם אלף חלקים אור המה בכוחי ליתנם לכם כי המה שלי במתנה מאת הש"י אני מחזיר אותם אליכם, אבל יותר אין בידי להוסיף לכם רק הש"י יברך אתכם וגו' כפתור ופרח:

או יאמר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו'. הענין הוא מה שמבואר למעלה מעניני כוכבים שנמשלו להם ישראל, כי זה נראה לעינים שהכוכבים מתנענעים את עצמם ואין אנו רואים זה בחמה ולבנה זה הוא מחמת יראת השי"ת שיש להם הם מתנענעים את עצמם באימה ופחד. והנה אנו רואים מזוג של הפעמון שמקשקש בקרבו מחמת שנוגע בפנים ונרתע לאחריו הוא משמיע קול. והנה ישראל נמשלו לכוכבים כאמור להם למעלה והנכם היום ככוכבי השמים, שעובדין השי"ת ביראה ופחד ומתנענעים את עצמם מחמת שהם נרגשים באיזה הארה ונרתעים לאחוריהם מחמת יראה. וכן דרך בני ישראל הצדיקים לשוטט במחשבתו יראת ואהבת השי"ת ובזה הוא מתנענע בטבע שהנשמה מתקשקש בתוכו. והנה כל מדריגה והארה כולל עשרה וכל עשרה כלול מעשרה עד שמגיע לאלף וזה מדריגה עליונה. וזה שאמר להם משה רבינו ע"ה והנכם היום ככוכבי השמים ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים, ופעמים הוא לשון פעמון פעימה וקשקוש כלשון הולם פעם, פעמון ורמון, שהיא מדריגת הכוכבים להתנענע ולקשקש מחמת יראת השי"ת והנכם היום ככוכבים במדריגה, ויוסף עליכם ככם אלף פעמים שהיא מדריגה העליונה ודו"ק והבן:

או יאמר והנכם היום ככוכבי השמים וגו' ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים. הענין הוא כשיש בדור הרבה צדיקים אנשי מעשה ומופת אזי טוב לכל העולם ולכל הצדיקים בעצמם, מפני שכשהאדם זוכה והוא מטהר ומקדש את עצמו עדיין אינו יודע אם הוא באמת לאמיתו צדיק או לאו רק זה הוא הסימן אם נענה בתפלתו וכדומה אם נעשה כדבריו אזי יוכל לידע שהוא חשוב למעלה, אבל עדיין יוכל לבא לידי גיאות שהוא במעלה עליונה משאר בני אדם אבל כשיש הרבה צדיקים בדור אנשי מופת אזי אינו בא לידי גאוה כיון שהרבה בני אדם יכולים גם כן דבר זה. כידוע מספר תולדות יעקב יוסף מהרב דק"ק פולנאי על מאמר ואם הגיס דעתו מקנה אף עולה כו' בשם הבעש"ט זצוק"ל עיין שם בדברי קדשו. עוד תועלת כשיש הרבה צדיקים אנשי מופת בדור אזי בוש כל צדיק מחבירו כידוע כי כל אחד נכוה מחופתו של חבירו, כי לא הרי זה כהרי זה כל אחד יש לו מעלה מה שאין כן בחבירו, מה שאין כן חלילה כשהם מועטים אזי אינו בוש וגדול מאד בעיניו. והנה מצאנו בחמה ולבנה שנאמר בהם וחפרה הלבנה ובושה החמה אבל בכוכבים לא מצאנו בהם בושה. וזה ביאור הכתוב בדרך הלצה שאמר להם משה רבינו ע"ה והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, דהיינו כל אחד אינו בוש ממעשיו וגדול מאד בעיני עצמו ככוכבים שאינם בושים כנ"ל, על כן אמר אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים דהיינו שיהיו הרבה צדיקים ואזי לא תבואו לידי גאוה ותהיו בושים זה מפני זה מפני מעלת חבירו שגדול ממנו כנ"ל:

ואצוה את שפטיכם בעת ההיא לאמר שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. ופירש רש"י ז"ל ובין גרו זה בעל דינו שאוגר עליו דברים. הענין נראה לי דידוע שהעיקר הוא התחברות באמת בין החברים זה גורם כל הישועות והמתקת הדינים כאמרם ז"ל על פסוק חבור אפרים עצבים הנח לו, ואפילו אי איכא כנסיה חדא באמת לאמיתו בהתחברות ואהבה וחיבה תוכל הגאולה לבא על ידי זה כשהם צדיקים כדאיתא בזוהר הקדוש. וזה נרמז כאן כי ידוע אשר שמוע הוא לשון אסיפה מלשון וישמע שאול את העם וגו', וזהו שמוע בין אחיכם ביאורו שתתאספו ביחד באהבה ואחוה וריעות, ועל ידי זה ושפטתם צדק, כידוע מספרי קודש כי צדק הוא מלכות ודינא דמלכותא ומשפט הוא רחמים והוא עמודא דאמצעיתא שיהיה צדק נמתק ברחמים. בין איש ובין אחיו ובין גרו דהיינו בעל דינו שאוגר עליו דברים כפירוש רש"י רצה לומר שמסולקים כל הדינין ונמתקים ברחמים ונתגלה בעולם רחמים גמורים וחסדים מגולים על ידי התחברות כנ"ל:

ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו וגו' את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן וייטב בעיני הדבר וגו'. ראוי להבין מה הלשון ויחפרו היה לו לומר ויתורו. עוד יש לתת לב על אמרו וייטב בעיני הדבר, ויקשה קושית רש"י שאם בעיני משה היה טוב למה אמרה בתוכחות. עוד אמרו ויאמרו טובה הארץ, הלא מרגלים גינו אותה והוציאו דיבה עליה ועיין ברש"י ז"ל. אמנם הענין הוא על פי מה שאמרנו למעלה בפרשת מסעי כי מה שבקשו בני ראובן ובני גד את ארץ סיחון ועוג היתה כונתם לשם שמים יעויין שם באורך. (וכן עתה באו ברמאות למשה לרמות אותו, יעויין שם במפרשים לפי דרך המדרש שדרשו ויחפרו פירושו לגלות מטמוניות שחפרו הכנענים וטמנו בארץ) ולדרכנו יתכן שכך אמרו למשה רבינו שאין רצונם שיספרו המרגלים בשבח הארץ בזבת חלב ודבש מפני אשר אין כונתם לתאות חמדת תענוגי תבל ומאכלים הערבים, רק כונתם לנחול את הארץ הקדושה מפני אשר אוירה מחכים בתורה ואין תורה כתורת ארץ ישראל ושם שער השמים שיעלו התפלות דרך שם כידוע ועל זה שמו מגמת פניהם בביאת הארץ. וענין שילוח מרגלים כבר פירש האלשיך הקדוש מפני שהגם שידעו על פי הנביא הנאמן את דרכם עם כל זאת אינו דומה שומע דבר הנאמר בנבואה לבדה לשומע דבר מפי איש נאמן אשר ראה אותו בחוש הראות ועיני בשר למען ידעו בחוש את הדרך אשר יעלו בו ובאיזה הערים אשר יבואו בהם בראשונה ומפני זה שלחו המרגלים. וזהו ביאור הכתוב באמרם ויחפרו לנו את הארץ לשון חרפה, שהוא שאינם רוצים לשמוע בשבחה למען תהיה כונתכם רק לשם שמים ואדרבה מרוצים הם שיגנו אותה המרגלים למען תהיה ביאתם בלתי לה' לבדו להגות בתורתו, וענין שילוח המרגלים הוא רק שישיבו אותנו דבר, ביאורו באיזה לשון הם מדברים ומה צריכים לדעת זאת יעויין במפרשים. גם למען ידעו הדרך והערים בחוש לא בתורת אמונת הנבואה כנ"ל. ועל כן כששמע משה דבריהם הוטב בעיניו מפני כי האמין לדבריהם אשר יכונו לשם שמים וזה אמרו וייטב בעיני הדבר. ולפי דרכנו גם זה היה מן התוכחות מה שאמר וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ כי המרגלים עשו היפך השליחות שהרי ישראל אמרו שאין חפצם בשבח משמני הארץ ודשנה מפני אשר כונתם רצויה בלתי לה', והמרגלים לא כן עשו רק אמרו באנו אל הארץ וגם זבת חלב ודבש וזה פריה ומעלו בשליחות ישראל נוסף על מה שגינו אותה באמרם אפס כי עז העם. ונפן ונסע המדברה דרך ים סוף כאשר דבר ה' אלי ונסב את הר שעיר ימים רבים ויאמר ה' אלי לאמר רב לכם סב את ההר הזה פנו לכם צפנה ואת העם צו לאמר אתם עברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר וייראו מכם ונשמרתם מאד וגו' ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל וגו' האמים לפנים ישבו בה עם גדול ורב ורם כענקים וגו' והמואבים יקראו להם אמים ובשעיר ישבו החורים לפנים וגו' וידבר ה' אלי לאמר אתה עובר היום את גבול וגו' וקרבת מול בני בני עמון אל תצרם ואל תתגר בם וגו' והעמנים יקראו להם זמזמים, יש לדקדק בזה כאן משמע שבפקודת המקום סבבו את הר שעיר שלא נסעו מכאן עד שאמר להם הקב"ה רב לכם וגו' ולא מצאנו בשום מקום שצוה הקב"ה לסבב את הר שעיר. ועוד יש לדקדק על פסוק והאמים לפנים ישבו בה, חדא מה לנו לידע מי ישב בה קודם. ועוד שאמר הכתוב והמואבים יקראו להם אמים והלא בזה הפסוק עצמו כתיב והאמים לפנים ישבו בה, הרי שעד שלא קראו להם שם זה נקראו אמים. וגם בפסוק ובשעיר ישבו החורים לפנים והפסוק והעמונים יקראו להם זמזמים נראים כמיותר לכאורה מה משמיענו בזה:

ונראה לרמוז בזה דהנה הקב"ה נתן לאברהם אבינו ע"ה ארץ עשרה עמים ובני ישראל לא כבשו אלא ז' אומות, וקני קניזי וקדמוני שהם שעיר ומואב ועמון לא כבשו. וכתב האר"י ז"ל על ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום וגו' שהם ז' מלכין קדמאין שנפלו בשבירה וג' הראשונות לא נפלו אלא הם בבחינת ביטול. ולהבין זאת דקב"ה ברא כל עלמין היתה עיקר הכונה להיטיב לברואיו כי אין מלך בלא עם, אך שהיה רוצה שלא יאכל נהמא דכסופא אלא על פי מעשיו הטובים, וכדי שיהיה שכר ועונש היה מוכרח לברוא מדת הנפילים, וזה לעומת זה עשה אלקים לכן נפלו ז' מדות בשבירה ונתערב טוב ברע, ויוכל האדם לטעות מאהבה טובה לאהבה רעה וכן בכל הז' מדות יוכל האדם לבא לידי טעות חלילה, ואם האדם יהיה מואס ברע ובוחר בטוב עושה בזה נחת רוח ליוצרו ושכרו מאתו תצא שיוכל לברר הניצוצות הקדושות ולהעלות אותם אל הקדושה. וכתב עוד האר"י זלה"ה שכנגד שלשה הראשונות הם קני קניזי וקדמוני שהם שעיר ועמון ומואב, ושעיר הוא כנגד כתר שהוא עולם דלית מחשבה תפיסא ביה רק שאנו צריכים לשער אותו, ומואב הוא כנגד חכמה שאב הוא חכמה, ועמון הוא כנגד בינה שנועם הוא בינה. ולהבין החילוק שבין שבירה לביטול הוא כך שז' מדות נפלו בשבירה ונתפזרו הניצוצות והכלים נשתברו ונתערב טוב ברע לכן אפשר לברר הניצוצות ולהעלות אותם אל הקדושה על ידי כשרון מעשיו שימאוס ברע ויבחר בטוב, אבל שלש הראשונות אינם בשבירה כי אם בביטול וזה לעומת זה עשה אלהים לכן גם השלש קליפות שכנגדו אף הם עדיין בחוזקם, על כן אי אפשר לברר הניצוצות דהיינו להכריע אותם שיודו הכל שהוא אחד ושמו אחד, כי בהקדושה עצמה אין בו השגה ואסור להרחיב הדיבור בזה ואפילו הרהור אסור בה, ועל זה נאמר מקצה השמים ועד קצה השמים ודרשו חז"ל מקצה השמים ועד קצה השמים אתה רשאי לדרוש ואי אתה רשאי לדרוש מה למעלה ומה למטה, וזה לעומת זה ברא אלהים לכן גם כן אסור להכניס מחשבתו ולעיין בחכמת החיצונים כדי לבטל אותם ולהכריע אותם שיודו הכל שהוא אחד ושמו אחד מחמת שהם בתקפם עדיין כמאמרינו לעיל. וזה הוא מינות שעל זה נאמר אל תקרב אל פתח ביתה ודרשו חז"ל זה מינות. ואמרינן בגמרא שאל בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יונית קרא עליו מקרא זה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה צא ובדוק שעה שאין יום ואין לילה ותלמוד חכמת יונית, הרי לך שאפילו לאדם שלמד כל התורה כולה לא הניחו ר' ישמעאל ללמוד חכמת יונית היינו חיצונים, ואפילו בימי המקדש לא היה ביכולת לבטל אותם עד שיבא לציון גואל ואז יהיה מלאה הארץ דעה את ה' ויהיה אז ברורי עולמות ויודו הכל שהוא אחד ושמו אחד. לכן לא כבשו ישראל אלא ז' עממין מפני שהיה בכחם לבטל אותם, אבל ארץ שעיר ומואב ועמון לא כבשו מפני שהם כנגד שלש ראשונות והם בתקפם ואי אפשר לבטל אותם עדיין. והנה כתר הוא שכל העולמות הם שם בהעלם, וחכמה הוא היולי עולמות דהיינו שם היו ג' שרשי עולמות במחשבה והיינו דאיתא בספר יצירה שלש אמות אמ"ש, ושלש אמות הם ג' שרשי עולמות א'ויר מ'ים א'ש והם אותיות אמ"ש שהם כמו אם לבנים והם יו"ד ה"י וי"ו, יה"ו, ובינה היא הרת עולם שכל העולמות וכל הברואים היו שם בהריון דהיינו במחשבה:

ועתה נבא לביאור הפסוקים ונסב את הר שעיר ימים רבים וגו' פירוש שבני ישראל שמו מגמת פניהם לבטל המוחין של הקליפות. ויאמר ה' אלי לאמר רב לכם סב את ההר הזה, פירוש דבר גדול עשיתם שסבבתם אותה אבל לבטל אותה אי אפשר. פנו לכם צפונה, פירוש תנו דעתכם אל הסתום וצפון בדבר זה שאין ביכולת עתה לבטל אותה. ואת העם צו לאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר ונשמרתם מאד, כלומר תשמרו מאד שאל תכנסו לעיין בחכמתם לבטל אותה כי היא כנגד כתר, וכמו שבכתר אין בו שום אחיזה ולית מחשבה תפיסא ביה כן זה לעומת זה מהקליפה שגם שכנגדה חזקה ואסור לחשוב בזה כל עיקר ואי אפשר לבטל אותה. וגם על מואב צוה הקב"ה אל תתגר בם. ואמר הכתוב האמים לפנים ישבו בה, כלומר שהיא כנגד חכמה ששלשה אמות אמ"ש היינו שלשה שרשי עולמות א'ויר מ'ים א'ש לפנים ישבו בה, פירוש היו שם במחשבה קודם בריאת העולמות. עם גדול ורב ורם כענקים, פירוש שהוא עולם גבוה שאין בו השגה לפיכך הקליפה שכנגד החכמה שזה לעומת זה היא גם כן קשה וחזקה לכן אי אפשר לבטל אותה. והמואבים יקראו להם אמים, פירוש שהמואבים יקראו להקליפה שלהם אמים, פירוש שפחד ומורא הוא לספר הימנו, וקראו להם אמים מלשון אימה. ובשעיר ישבו החורים לפנים, פירוש ששעיר הוא כנגד כתר ששם היו לפנים קודם בריאת עולמות חכמה ראשונה של יו"ד מלכין, וראשי תיבות של חרי"ם היא ח'כמה ר'אשונה י'וד מ'לכין, וגם על בני עמון צוה הקב"ה וקרבת מול בני עמון אל תצרם ואל תתגר בם. ואמר הכתוב מפני מה מפני שהעמונים יקראו להם זמזמים, פירוש שהיא כנגד בינה שהיא עולם המחשבה ואין בו השגה לכן את זה לעומת זה הקליפה שכנגדה היא גם כן אין בה אחיזה והיא בתוקפה לכן אי אפשר לבטל אותה, וזמזמים היא מחשבה והוא מלשון עשה ה' כאשר זמם לשון מחשבה, ולעתיד אז יהיה מלאה הארץ דעה ויהיה אז ברורי עולמות אז יודו כולם שהוא אחד ושמו אחד ויבטלו החיצונים מכל וכל:

ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום לאמר. והנה יש לדקדק האיך שלח לסיחון דברי שלום, הא השי"ת אמר לו החל רש והתגר בו מלחמה ראה נתתי בידך את סיחון (ועיין בטור וברמב"ן והאלשיך ז"ל שהקשו גם כן קושיא זו עיין שם). והנראה לתרץ כי רש"י ז"ל הביא בפרשת בראשית אמר ר' יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שאם יאמרו האומות ליסטים אתם שכבשתם וכו' יאמרו להם כל הארץ של הקב"ה הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לאשר ישר בעיניו עד כאן, נמצא שעל ידי התורה שכח מעשיו הגיד לעמו שברא את כל העולם כולו, על ידה נטלו ישראל בהיתר את ארצות שבעה עממין. וידוע לכל שהתורה נקראת שלום כדכתיב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. על פי זה יתפרש הפסוק כפשוטו ואשלח מלאכים ממדבר קדמות כפירוש רש"י ז"ל היא התורה שקדמה לעולם. אל סיחון וגו' דברי שלום, רצה לומר לא שפתח אליו לשלום כלל וכלל רק לאמר, פירוש דברי שלום היא התורה שהיא נקראת דברי שלום לאמר שעל ידי התורה לא יוכל סיחון לאמר שהם ליסטים כי הארץ שלו היא וברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו על כן הארץ שלנו היא ובדין אנו נוטלין ממך ארצך שהשי"ת נתנה לנו וקל להבין. (ודעת לנבון נקל לפרש הפסוק אעברה בארצך וגו' עד אשר אעבור את הירדן אל הארץ, פירוש שיקחו להם ארצו לחלוטין אחר כך. וזהו אעברה בארצך שבאמת עברו דרך סיחון ועוג אל הירדן לארץ ולא בקשו ממנו לשלום כלום ודו"ק):

כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים הנה ערשו ערש ברזל הלא הוא ברבת בני עמון תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש. והנה יש להתבונן בפסוק זה כי האיך אפשר לפי פשוטו להבין זאת כי לפי מאמרי חז"ל במסכת ברכות פרק הרואה שמשה רבינו ע"ה הכה בקרסולו והיה ל' אמות עד קרסולו, והאיך אפשר שיהיה ערשו רק תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה. ולפי פירוש רש"י ותרגום באמת עוג לא ידעינן אמתו ומדתו האיך הוא. ועוד יש להבין הלשון של באמת איש הוי ליה למימר אמתו. אך הענין הוא כך דאיתא בספר יצירה עשר ולא תשע ועשר ולא אחד עשר, הנה מדריגות הקדושות נחלקות לעשרה וכדאיתא במשנה עשר קדושות הן, ונחלקות גם כן לארבע מדריגות כידוע מספרים קדושים ארבעה מיני מתכות, ונמשלים בהם ארבעה מלכיות זהב וכסף ונחושת וברזל, והם סוד הארבעה מדריגות של הקדושה כדאיתא בספרים הקדושים, וישראל נמשלו לעפר. והנה עפר היא למטה מכולן שכל מיני מתכות באים ממנה וחוזרים אליו, אבל לבסוף הוא מכלה את כל המתכות ועולה על כולן וכדאיתא במאמרם הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר אפילו גלגל חמה, והכונה על עפר עליונה שהיא הי"א. והנה אצל הקדושה הכל הוא באחדות גמור כדאיתא כשלהבת הקשורה בגחלת, וזה אין להבין בשכל אנושי כלל האיך וכיצד הוא שהם מיוחדים בתכלית היחוד אבל מכל מקום אמת כך הוא שהם מיוחדים זה בזה עד אין סוף ברוך הוא וברוך שמו ביחוד גמור, ומדריגה הקטנה מארבעה היא מיוחדת ביחוד גמור ועולה למעלה למעלה עד אין סוף ב"ה וב"ש. והנה אצל כל אדם ואדם מישראל יש אלו ארבעה מסכים מה שראה יחזקאל הנביא עליו השלום רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת ונוגה, ומתוכה כעין החשמל הוא ניצוץ הקדוש שהוא חלק אלוקי ממעל. ובאלו מסכים ארבעה נאחזים כל שרי אומות בהם להמשיך את איש הישראלי, כל אחד מהם ממשיך אותו אל תאוה אחרת וענין אחר, ולזה צריך האיש הישראלי להעביר מעליו את כל המסכים הנ"ל ולבא לדביקות הגמור באין סוף ברוך הוא וברוך שמו, ועל ידי כן נהרסים כל שרי אומות ממדריגתם ואינם מתיחדים אלא הם מתפרדין ונעשה על ידי איש הישראלי למעלה בקדושה יחוד גמור, והמדריגה התחתונה של המדריגות קדושות נתעלה ביחוד גמור למעלה למעלה עד אין סוף ברוך הוא וברוך שמו. אבל בעובדי כוכבים הגם שאת זה לעומת זה והם מתדמים נגד הקדושה כקוף בפני אדם ונחלקים המדריגות של הסטרא אחרא גם כן לארבעה, אבל פתח בחיבורא וסיים בפירודא והם נחלקים כל מדריגה לבדה, וגם אין להם המדריגה של עשרה כי הם עשתי עשרה או תשעה כי אם היה חלילה להם המדריגה של עשרה היה חלילה להם יכולת לדמות לסטרא דקדושה בכל וכל, אבל אצלם נתהפך עשר"ה לרע"ש דהיינו עש"ר נתהפך להם לרע"ש. נמצא שאצלם בעובדי כוכבים יש תרתי לריעותא לא יש אצלם מדריגה של עשר, וגם עוד ריעותא שאין מתיחדים המדריגות שלהם מה שנחלקים גם כן לארבעה מדריגות נגד הדרגה של קדושה שנחלק לארבעה כנ"ל, כי הקדושה ארבעה מדריגות הנ"ל הם מתיחדים ביחוד גמור והמדריגה התחתונה נתעלה למעלה למעלה עד אין סוף ברוך הוא וברוך שמו ביחוד גמור, אבל בסטרא אחרא כל אחד ואחד לבד ואינו עולה עד עליונה ביחוד חלילה, אבל בקדושה על ידי איש הישראלי המעביר מעליו המסכים הארבעה כנ"ל ומדבק עצמו באלקות באמת גמור, על ידו מתיחדים כל המדריגות הארבעה הנ"ל עד למעלה למעלה ולא ניכר מה התחתונה ועליונה כי הם מיוחדים ביחוד גמור עד אין סוף ברוך הוא וברוך שמו, מה שאין כן בסטרא אחרא הם מחולקים המדריגות. וזה ידוע שסטרא אחרא מה שגבוה יותר הוא יותר בנקל לשבר אותה, וזה העולם החומרי יותר מתאחזים הקליפות וצריך יותר התחזקות ואמיץ כח כדי שיוכל להכניע ולשבר אותם. נמצא לשבר כח הברזל מה שמרומז נגד המדריגות הסטרא אחרא במדריגה העליונה נקל לאיש הישראלי לשבר כח ההוא מלשבר כח הנחושת וזהב וכסף המרומז בסטרא אחרא במדריגות התחתונים, כי יש להם יותר כח והקליפות והחיצונים מתאחזים ביותר במדריגות התחתונים וקשה יותר לשבר אותם אלא אם כן ביגיעה רבה ועצום למאד:

ומשם בארה הביאור הפסוק שהתחלנו בו שהפסוק מרמז כחם של האומות של מלכי האמורי שלקחו את ארצם כדכתיב בפסוק ח' ויקח בעת ההיא את הארץ מיד שני מלכי האמורי אשר בעבר הירדן מנחל ארנון וגו' כי רק עוג מלך הבשן וגו' הנה ערש"ו ער"ש ברזל מרומז לנו כחו עד היכן היה מגיע ערש"ו ער"ש ברזל, דהיינו עשר נתהפך לער"ש ברזל נגד המדריגה העליונה שמרומז במדריגות של הסטרא אחרא שהיא נקל לשבר כחו משל כסף וזהב ונחושת שיש להם אחיזה יותר הקליפות החיצוניות כנ"ל. וקשה מאד לכבוש אותם אבל זה היה ברזל כנ"ל עוד מספר לנו התורה תשע אמות ארכה ולא עשר מדריגות כאשר היא בקדושה עשר קדושות כאשר נתבאר שאין להם מדריגות עשרה. עוד מספר לנו התורה ארבע אמות רחבה באמת איש, פירוש שמה שנחלקים הסטרא אחרא לארבעה מדריגות כקוף בפני אדם נגד הקדושה כנ"ל, אבל הוא לגריעותא שאינם מתיחדים המדות כמדריגות של הקדושה שמתיחדים המדריגות עד שאין ניכר מה התחתונה ומה העליונה ונתעלה המדריגה התחתונה עד למעלה למעלה באין סוף ברוך הוא וברוך שמו ביחוד גמור, אבל אצלם וארבע אמות רחבה באמת איש, במדה של איש של בן אדם שכל מדה ומדה היא בפני עצמו ואינם מתיחדים ולא כמדת אלקים שמתיחדים במדה יחדיו ידבקו ביחוד גמור עד אין סוף ברוך הוא וברוך שמו ודו"ק והבן:

ספר מאור ושמש - רמזי בין המצרים

ותרא אותו כי טוב ותצפנהו שלשה ירחים. ואיתא בזוהר הקדוש ששלשה ירחים הם תמוז ואב וטבת. והנה פירוש הזוהר הוא נעלם ונסתר שצריך להבין מה הצפינה והיכן הטמינה, ולמה דוקא בג' חדשים אלו. והנה כי עיקר העבדות להבורא ית"ש הוא התפלה כמאמר חז"ל איזה עבודה שהיא בלב זהו תפלה, וכמו שכתבתי על פסוק ראשית עריסותיכם יעויין שם. והנה עיקר התפלה הוא ג' ברכות ראשונות וג' אחרונות, כמו שדימו חז"ל שג' ראשונות הם כעבד שמסדר שבחו לפני רבו וג' אחרונות הם כעבד שמקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו והאמצעיות אינם רק צלותא. והנה בשאר כל ימות השנה החסדים מגולים על כנסת ישראל בלי שום קטרוג ואז התפלות של בני ישראל עולים בלי מסך המבדיל, אך בג' החדשים הנ"ל הם התעוררות הדינים וקטרוג ולזה צריך שיהיה הצנע לכת עם ה' שגם בתפלה צריך להתפלל באופן שהמקטרגים לא ידעו ולא יבינו. ואיתא בכונת האר"י ז"ל בתפלה שבין המצרים צריך לכוין בברכת אבות באותיות הקודמין לשם הוי"ה דהיינו טדה"ד ובברכה שניה צריך לכוין אותיות המאוחרין לשם הוי"ה דהיינו כוז"ו ובברכה ג' צריך לכוין אותיות הוי"ה בחילוף א"ת ב"ש. והטעם בזה כמו שכתבתי שצריך שיתפלל בצניעות, וצריך להצניע השם הוי"ה ברוך הוא באופן שלא יבינו הסטרא אחרא היכן צפון, ובאמת הוא טמיר וטמון בשמות אלו, דהיינו אותיות הקודמין עולין כ"ב שזה מורה על ט' מכילין דרחמי, שהתפלל משה בפעם שני וי"ג מכילין דרחמי שט' תיקוני דיקנא יונקים ומקבלים האורות מי"ג תיקוני דיקנא. ואותיות המאוחרין עולה ט"ל ושני אותיות הראשונים הם

כ"ו כמנין שם הוי"ה ושני אותיות אחרונים עולה י"ג כמנין י"ג מכילין דרחמי תקוני דיקנא. והשם השלישי שהוא בחילוף א"ת ב"ש עולה ש', ושי"ן עולה שס"א עם הכולל כמנין שלשה שמות הנ"ל. וזה פירוש הפסוק ותרא אותו כי טוב ותצפנהו, כי משה עם טוב עולה שס"ב כמנין ג' שמות הנ"ל עם הכולל. גם רמז שהצפינו לשם הוי"ה בשם טוב, כי הוי"ה במספר קטן עולה טו"ב וזה שם אהו"ה גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא. וזה הוא דוקא בג' חדשים הנ"ל כן נראה לי:

מה שאומרים הקדושי עליונים שבתות שבין המצרים גבוהים עד למאד, נראה לי מפני ששת ימי החול שבין המצרים הם נמוכים מאד והם בקטנות עד למאד. וידוע שבשבת קודש הוא עליות עולמות ויש עליה לכל ששת ימי החול, ממילא יובן ששבתות שבין המצרים הם גבוהים עד למאד לפי שיש עליה לכל הדברים שהיה בקטנות עד למאד ונתעלו עד למעלה למעלה, מה שאין כן בשבתות של כל ימי השנה שאין ששת ימי החול קטנים ונמוכים למאד ממילא אין עליה גדולה כשבתות שבין המצרים שנתעלו כל הדברים שהיו מטה מטה בעמקי התהום למעלה בקדושה:

מה שתקנו לנו הקדמונים בקריאת התורה שיזדמן תמיד פרשת פנחס בשבתות שבין המצרים ובודאי לכונה גדולה היא. ונראה לי כי ידוע דרשת חז"ל על פסוק לנטוע שמים וליסוד ארץ אלו הקרבנות, שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה כל זמן שקורין סדר הקרבנות מעלה אני עליהם כאילו הקריבום, עיין במסכת מגילה בסופו על פסוק קח לך עגלה משולשת וגו' כבר תקנתי להם סדר הקרבנות כו'. והנה בכל שנה הגם שאנו קורין ואומרים פרשת הקרבנות אין אנו קוראים אותו בספר תורה כהלכותיו, למשל פרשת התמיד אנו קוראין אותו בכל יום אבל אין אנחנו קוראים אותו בספר תורה כתוב על קלף כשר ובצורות האותיות ותגים וטעמים. וכן הקרבנות של מוספי שבת אין אנו קוראים בספר תורה הכשרה. על כן בשבתות שבין המצרים שבימים ההם בטלו הקרבנות בפועל בחורבן בית המקדש בעוונותינו הרבים, קוראים אנחנו כל פרשת הקרבנות שהוא בפרשת פנחס בספר תורה הכשרה בנקודות וטעמים וכל זמן שקורין בסדר הקרבנות מעלה עליהם כאלו הקריבום לפניו והוא תיקון גדול וקל להבין:

ספר מאור ושמש - לר"ח מנחם אב

בזה המאמר מבואר הצירוף של החודש מנחם אב להפרשה:

בפסוק ה'סכת ו'שמע י'שראל ה'יום, הנה איתא בגמרא הסכ"ת עשו כתות כתות. הנה כבר הרחבנו הדיבור במקום אחר שדיבוק חברים הוא ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם כמו שמבואר בפרשת מסעי שצריך בזה לדיבוק חברים היפך שנאת חנם שהיה אז בזמן החורבן שנחרב הבית על ידי שנאת חנם, וצריכים אנחנו לחזק זאת מה שגברו ידי עשו על ידי פירוד ושנאת חנם בחודש הזה ולהיות אהבה ואחוה ודיבוק חברים ולהתחזק בתורה. וכסימן הקדמונים מקומי עד שכבי קומי, ומאן דמוסיף בתורה מוסיף לו. ובזה יובן מה דאיתא במאמרם ז"ל במסכת מגילה ביקש רבי לעקור תשעה באב, דאיתא בסוף מסכת סוטה משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא, ופירושו היא כי רבינו הקדוש ז"ל היה עבודתו כל ימיו להנהיג את תלמידיו בענוה ויראת חטא ולבטל כח ידי עשו שהוא הגורם לעשות פירוד ושנאת חנם, וכשמת רבי בטלה מתלמידיו זאת הנהגה של ענוה ויראת חטא, נמצא בימי רבי היה ענוה ויראת חטא וזה גורם לקרב הגאולה, וזהו ביקש רבי לעקור תשעה באב אלא שיהיה הגאולה שלימה ולא יצטרכו להתענות בתשעה באב וקל להבין. ונחזור למה שהתחלנו ה'סכת ו'שמע י'שראל ה'יום ודרשו חז"ל הסכת עשו כתות כתות בתורה כו', וזה צריך בחודש הזה דייקא שיעשו כתות כתות לענין דיבוק חברים היפוך שנאת חנם להחליש ידי עשו שעושה פירוד בין הדבקים כתות כתות בתורה, והוא צריך גם כן עכשיו לזה בזה החודש להתחזק בתורה ולהחליש ידי עשו בקולו של יעקב כמו שדרשו חז"ל וכסימן הקדמונים מקומי עד שכבי קומי כנ"ל וקל להבין. והצירוף הוי"ה כנ"ל דהיינו לייחד ה"י דהיינו כנסת ישראל, בוי"ו שהיא תפארת מקור התורה, וי"ו, ליחד ביו"ד שהיא חכמה על ידי ה' ראשונה שהיא התשובה, ובזה נעשה יחוד גמור ומבטלין כל הדינין מכנסת ישראל. ודי למבין. וזהו שמסיים הסדרה בסוף הספר במדבר בערבו"ת מוא"ב ע"ל ירד"ן, פירוש בערבות הוא לשון עריבות, ומתיקות מואב הוא חודש אב, דהיינו שיהיו נמתקים הדינים מחדש אב, על ירדן ירחו פירוש על הוא לשון התעלות במדריגה למעלה כלשון הוקם על. על ירדן פירוש שנתעלה למעלה בשרשם ונמתקו כל הדינים בשרשם וזהו ירד"ן יר"ד די"ן ונתבטלים כל הדינין מכנסת ישראל. ירחו פירוש היינו יר"ח וי"ו כנ"ל דהצירוף הוא ליחד הה"י בוי"ו כנ"ל ונמתקים כל הדינים מכנסת ישראל אמן. ודי למבין ומשכיל:

ספר מאור ושמש - פרשת ואתחנן

ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. פירש רש"י ז"ל אין חנון בכל מקום אלא מתנת חנם אף על פי שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם. כבר נתעוררו בזה מפרשי התורה הלא אסור לשמש על מנת לקבל פרס ואיך אמר שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים. ונוכל לתרץ הגם שאסור לשמש על מנת לקבל פרס, אך זאת מותר לצדיק לתבוע מאת המקום שיוסיף לו חיים בשביל לעבוד עוד את השי"ת, שכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. אך גם לפי זה לא אתי שפיר הלשון לתלות במעשיהם הטובים, כי הלא לא יתבעו חיים לעבודתו ית"ש בשביל מעשיהם הטובים רק לחשקם בעבודתו ית"ש. ונקדים המדרש אמר ר' מכאן שאין לשום בריה כלום אצל בוראו וכו' אמר לו הקב"ה למשה וחנותי את אשר אחון מי שיש לו בידי ורחמתי במדת הרחמים אני עושה עמו, ומי שאין לו בידי וחנותי במתנת חנם אני עושה עמו. גם המדרש הזה אין לו פירוש דמי שיש לו בידו אמאי יצטרך לרחמים. ונקדים עוד קושית אדמו"ר הרב הקדוש רבינו אלימלך זצוק"ל כיון ששכר מצוה מצוה אם כן הצדיק הוא מוכרח להיות צדיק כי כשעשה מצוה שכרו שיעשה מצוה אחרת וכן לעולם. והנראה בזה דהנה בענין הבחירה והידיעה כבר נתעוררו קדמאי, והרמב"ם ז"ל כתב כמו שהידיעה אינו מושג בשכל אנושי כמו כן הבחירה אינו מושגת בשכל אנושי. והאר"י ז"ל כתב שהידיעה היא למעלה מן הבריאה והבחירה היא בבריאה. ולהבין זה הענין הוא מי שהוא הולך בתומו צדיק ועושה מצות ומעשים טובים על פי התורה הקדושה ואינו מתחכם לעשות מגמת עבודתו כדי להתדבק באור אין סוף ברוך הוא, נדמה לו שכוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה שמאס ברע ובחר בטוב ותובע שכר מאת הקב"ה הואיל ומסר הקב"ה הבחירה ליד האדם הבחירה הוא בידו לאשר יחפוץ יטנה, ובאמת על פי פשטות התורה הבחירה ביד אדם כנאמר ובחרת בחיים. אבל הצדיק האמיתי שכל מגמת נפשו בעבודתו להתדבק באור אין סוף ברוך הוא ובפנימיות התורה שהיא קדומה לעולם אלפים שנה, ושם קודם הבריאה אין שם אלא התורה הקדומה ונשמות הצדיקים, וקודם הבריאה כשעלה ברצונו הקדום לברוא את העולם שם היא הידיעה אשר בלתי מושגת לשום נברא, ומה שייך שם בחירה ששם הוא כולו טוב, רק למטה בבריאה יש ימין ושמאל שם נאמר ובחרת בחיים, כמו שמצינו באברהם אבינו עד שלא קיים התורה היה עומד תחת המזל כמאמר חז"ל אברם אינו מוליד וכו' ואחר שנכנס לגופה של תורה היה למעלה מן המזל ושידד לו הקב"ה המערכת, הגם שהמזל הוא אמת ועל פי המזל ראוי להיות כן מכל מקום הצדיק יוכל לשדד המערכת ולבטל הגזירה כיון שהצדיק הוא למעלה מן המזל. כמו כן הגם על פי פשטות התורה הבחירה ביד אדם, אבל הצדיק שהוא למעלה ודבק בפנימיות התורה ושם הידיעה בלתי מושגת, והצדיק ההוא נפשו יודעת מאד שהוא אינו עושה כלום ומה שהוא עובד את השי"ת הוא כמוכרח ואינו תובע כלום אצל בוראו, ולענין עונש מחזיק עצמו שהבחירה בידו, והאיש ההוא שלא הגיע למדריגת הצדיק מחזיק את עצמו שהבחירה בידו הן לטוב הן למוטב ותובע שכר מאת המקום ברוך הוא, והקב"ה אינו מקפח שכר שום בריה ונותן לו שכרו מדה במדה מעולם שיש בו השגה, ואף גם זאת ברחמים כי האמת האמיתי שאין לשום בריה כלום אצל בוראו כי אלמלא עוזרו לא היה יכול לו. והצדיק האמיתי שהוא דבוק בפנימיות התורה נפשו יודעת מאד שאין לו אצל הבורא ברוך הוא כלום כנ"ל, הקב"ה נותן לו מעולם שאין בו השגה כלל שמשם יוצא החנינה של חנם כי העולם של וחנותי את אשר אחון אין בו השגה כלל ואפילו הנביא לא השיגו וצוח מדוע דרך רשעים צלחה. וזה פירוש המדרש מי שיש לו אצלי ורחמתי במדת הרחמים אני עושה עמו, פירוש האיש אשר לא עלה למדריגת הצדיק האמיתי נדמה לו שהבחירה בידו ויש לו אצלי שכר במדת הרחמים אני עושה עמו, כי באמת אין לו כי כחומר ביד היוצר כן אתם בידי וכו' רק ברחמים אני נותן לו שרומז לעולם שיש בו השגה. ומי שאין לו בידי, רצה לומר הצדיק האמיתי שנפשו יודעת שהוא אינו עושה כלום כמבואר למעלה ואין לו לתבוע שום שכר, אז וחנותי את אשר אחון במתנת חנם אני עושה עמו, כלומר שגם אני מודד לו מדה כנגד מדה מעולם שאין בו השגה שממנו יוצא מתנות חנם. וזה ביאור דברי חז"ל אף על פי שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, פירוש שמצד הבחירה מאסו ברע ובחרו בטוב והיה להם לתלות במעשיהם הטובים שכוחן ועוצם ידם פעל כל אלה ויקבלו עליהם שכר, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם, רצה לומר אין תשוקתם אלא להשיג עריבות נעימות ידידות אלהותו יתברך שיטעימן מעולם של וחנותי את אשר אחון שהוא עולם שאין בו השגה:

ובדרך רמז ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר אדני אלהים וגו'. ולכאורה תיבת בעת ההיא נראה כמיותר. גם מלת לאמר אך למותר. והנראה בזה דהנה כל מגמת נפשו של משה שהפציר והרבה בתפלה שיכנס לארץ היה כמו שאיתא בספרי קודש שאם נכנס משה לארץ ישראל לא היה נבנה בית מקדשינו על ידי ילוד אשה ולא היו שולטין בו מגע נכרים ולא גלו ישראל מעל אדמתם כי היה ברורי העולמות. ולפעול דבר גדול כזה להמתיק כל הגבורות שיהיה ברורי עולמות צריך ליחד יחוד גבוה מעל גבוה. והנה יחוד הוי"ה ואדנ"י הגם שגם לזה לאו כל אדם זוכה לזה, מכל מקום מי שהוא פושט מחשבתו מהבלי עולם ומעשיו הן לשמים, ובעת תפלתו ותורתו ועשית מצות מכוין לקבל עול מלכותו באמת, על ידי זה מיחד הוי"ה אדנ"י שהוא קול ודיבור, ויחוד הוי"ה אדנ"י הוא הקטן שביחודים והוא תפארת ומלכות. ויחוד רם ממנו הוא אדנ"י הוי"ה אהי"ה שהן קול ודיבור ומחשבה, ומי שהוא זוכה לעשות יחוד זה הוא מעלה הגבורות לשרשן וממשיך רחמים על כנסת ישראל. אמנם יש יחוד גדול ונורא על כולם הוי"ה אהי"ה אהו"ה, ושם אהו"ה הוא למעלה משם אהי"ה ששם אהי"ה הוא בינה ושם אהו"ה הוא דעת והוא גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא, והוא נרמז בפסוק א'ת ה'שמים ו'את ה'ארץ, ועל ידי שם זה נוכל ליחד כל העולמות מנקודה התחתונה שבארץ עד אין סוף ברוך הוא ומעלה כל הגבורות לשרשן ונתבטלו החיצונים מכל וכל ונתגלה אלהותו יתברך על כל העולמות, ועל זה אנו מקוים במהרה שיתבררו העולמות על ידי שם אהו"ה ואז יהיה ה' אחד ושמו אחד. ויחוד זה היה בכוחו של משה ליחד שמשה הוא הדעת, וכשהתפלל לפני הש"י שיכנס לארץ עשה בתפלתו יחוד זה שכונתו היה שיכנס לארץ ויתברר העולמות כנ"ל, הגם שלא פעל בתפלתו אז שלא היה רצון הבורא ברוך הוא אז, מכל מקום רמז לנו בפסוק זה היחודים שעשה בתפלתו הקדושה למען ידעו צדיקי הדורות איך ליחד יחודים. וזהו ואתחנן אל ה' בעת ההיא, פירוש שעשר הויות ועשר אהיות עולים בגימטריא ע"ת, ותיבת ההוא כתיב בוי"ו והקרי היא ביו"ד, הקרי עולה כ"א כמנין אהי"ה והכתיב עולה י"ז כמנין אהו"ה, נמצא בשני תיבות אלו משולבים יחד הוי"ה אהי"ה אהו"ה כי בתיבת עת הוא הוי"ה אהי"ה ובתיבת ההוא יש אהיה אהו"ה כנ"ל. וזהו ואתחנן אל ה' בעת ההוא, רצה לומר שהתפלל משה בהיחודים שנרמזים בתיבות עת ההוא כנ"ל, והב' מן בעת היא הפעולה. ומה היה כונתו ביחודים אלו, אמר הכתוב לאמר אדנ"י יהו"ה רצה לומר שיכנס לארץ כדי שיהיה ברורי עולמות ויהיה ה' אחד ושמו אחד. ונאמר בפה ה' שם הוי"ה ברוך הוא אשר עתה בגלות הוא בנעלם ואנו מכונים בשם אדנ"י, וזהו לאמר אדני יהו"ה, רצה לומר שכונתו של משה היה שיהיה ה' אחד ושמו אחד ונוכל לומר בפה ה' השם הוי"ה ככתבו כמו שיהיה לעתיד לבא. או יאמר ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר אדני אלהים אתה החלות וגו'. קשה מה לאמר בעת ההיא, הא כל מקום שנאמר בעת ההיא לשון נוקבא היא עת לא טוב, וכאן משה רבינו שהתפלל על עצמו בודאי היה לו לראות עת רצון להתפלל. גם הוא מיותר מה לי בעת ההיא או בעת אחר. גם תיבת לאמר הוא מיותר ואין לו שחר, כי כל מקום שנאמר לאמר משמעו שנצטוה לאמר לבני ישראל ומה לאמר שייך כאן. גם צריכים להבין מפני מה הזכיר כאן השני שמות אדנ"י הוי"ה. לבאר הדרך שהקב"ה ברא העולמות עם כל הברואים הכל לכבודו ברא להללו ולשבחו ולספר הודו להיות התגלות אלהותו יתברך ושכינתו בתחתונים כבעליונים, אך הרשעים המה דוחים רגלי השכינה, ובעת גדלה רשעתם יותר אזי יותר הסתרת פניו מרקיע אל רקיע עד שנעלם בעולם ההעלם כידוע ליודעי חן. אך זה לעומת זה עשה אלקים שיש צדיקים בכל דור ודור אשר ממשיכים קדושת השכינה למטה ונתגלה קדושתו יתברך. ובני אדם הדוחים רגלי השכינה במה הם דוחין כי באמת מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה רק בני אדם אשר דעת בהמה להם וממשיכים עצמם אחר טבע העולם שאוכלים ושותים ושמחים ועוסקים במשא ובמתן ואין ממשיכים עצמם כלום אחר אלהותו יתברך, בזה המה דוחין רגלי השכינה. ובאמת הכל בטבע עשה אלהים כי גם הטבע הוא מהבורא ית"ש, כי הכל בחכמה עשה בעת שעובדין הש"י כתיקון אין צריכים שידוד מערכות רק בחכמת הטבע הוא מנהיג עולמו ובכל רגע ורגע השגחתו פרטיות על כל העולמות וברואיו, ולכולם יש כח וחיות מאתו יתברך בלי שום הפסקה כלל, כמו שמצאנו דוגמא לזה בימי ר' שמעון בן שטח שצררו חכמים דוגמא לדורות להודיע כמה החטא גורם עיין במסכת תענית. אך בני אדם הממשיכים עצמם ומבלים כל ימיהם ושנותיהם רק בהטבע המה מפרידים אלהותו מהטבע, כי אין ממשיכים עצמם אחר אלהותו רק בהטבע לבד בזה המה דוחים רגלי השכינה כביכול. וצדיקי הדור במה המה ממשיכים קדושת השכינה למטה זאת היא העצה שממשיכים קדושת השכינה בחכמת הטבע, היינו אף שאוכלים ושותים שהוא מעשי הטבעיות, אף על פי כן תיכף ומיד התקשרו נפשם ורוחם ונשמתם באלהותו ית"ש ונתדבקו באין סוף ית"ש ממשיכים אלהותו בחכמת הטבע ובזה מחזירים קדושת השכינה ונתגלה בעולמות התחתונים מה שהיה נכסה בעון בני אדם כנ"ל. וידוע ששם אלהי"ם בגימטריא הטבע היא קטנות המוחין, על כן אליהו הנביא שצעק ה' הוא אלהים גם כן תיקן בזה שהיו הדור מפרידים אלהותו מהטבע והיו ממשיכים עצמם רק אחר הטבע לבד, על כן אמר ה' הוא אלקים, היינו ה' הוא הוי"ה שהוא גדלות המוחין היה ממשיך בחכמת הטבע והיה ממשיך התגלות אלהותו בעולם התחתון. ובזה צדקו דברי חז"ל שהיו אומרים ביומא דשוקא אליהו שכיח, היינו ביומא דשוקא שהעולם ממשיכים עצמם אחר הטבע במשא ומתן ובשאר דברי טבעיות הוא בא ומזכיר אותם ה' הוא אלקים להמשיך קדושת השכינה בהטבע כנ"ל. וזאת רמז לנו משה רבינו ופתח לנו שער האיך להמשיך קדושת השכינה למטה בעולמות התחתונים, ואמר ואתחנן אל ה', רצה לומר זאת היא תחנה מהשי"ת, בעת ההיא הוא לשון נקבה, רצה לומר בעת שיהיה עקתא ודינין ויהיה הסתרת פניו בעון בני אדם כנ"ל, לאמר אדני אלהים, רצה לומר שצדיקי הדור יאמרו ה' אלקים היינו בתפלתם ובמעשיהם הטובים ימשיכו קדושת אלהותו בחכמת הטבע הוא שיכלול השם אלהי"ם הוא גימטריא הטבע בהוי"ה כנ"ל ויהיה התגלות אלהותו ית"ש בעולמות התחתונים והבן:

או יאמר ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר אדני אלהים אתה החלות וגו'. להבין יש מהו לאמר. עוד למה אמר שני שמות אלו אדנ"י אלקים תחלה בשם אדנ"י ואחר כך בשם הוי"ה. והנראה כי הנה ידוע לכל שבחוצה ל ארץ אסור להזכיר השם ככתבו, גם בארץ לא הותר רק במקדש. ונוכל לומר שזה היתה בקשת משה רבינו שיעבור את הארץ כדי שיבא לבית הבחירה מקום שמותר להזכיר השם ככתבו. וזהו ואתחנן אל ה' וגו' לאמר אדנ"י הוי"ה וגו', פירוש שזה היתה בקשתו שיאמר אדנ"י הוי"ה, שהשם הוי"ה שאנו קורין עתה בשם אדנ"י שיוכל לאמרו בשם הוי"ה ככתבו כמו שהיו קורין במקדש על ידי שיעבור הירדן ויבא לבית הבחירה. וזהו על ידי שאעברה נא ואראה ההר הטוב והלבנון זה בית המקדש:

או יאמר ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. איתא בספרים שמשה רבינו התפלל תקט"ו תפלות כמנין ואתחנן. וצריך להבין למה התפלל דוקא תקט"ו תפלות ולא פחות ולא יותר. וגם צריך להבין המדרש שאיתא שם שלא הניח משה שום זוית ברקיע שלא נתחבט בה בשביל ישראל במעשה עגל, ומסתמא עבורו גם כן עשה כן. ונראה לפרש על פי מה דאיתא בגמרא למה נקרא שמו שד"י שאמר לעולמו די שאלולי כן עדיין היו מותחין והולכים. וקשה וכי לא היה יכול ליתן די סיפוקם אפילו אם היו מותחים והולכים תמיד ולמה אמר לעולמו די. ונראה דקב"ה ברא כל עלמין היה רצונו הפשוט רק להיטיב לברואיו, אך שרצונו היה להיטיב להם על ידי שיעשו שעשועין לפניו ית"ש, לכן צימצם אלהותו ית"ש מעילה לעילה עד שברא עולם הגשמי הזה ונתן לפניהם את הרע ואת הטוב כדי שיבחור אדם בחיים על ידי שימשול ביצרו וימאוס ברע ויבחור בטוב. ואין שום דבר שלא יהיה בו פנימיות אלהותו ממש, ואף בזה העולם מאיר פנימיות אלהותו רק שהיא בהעלם מאד, לכן יכול האדם לנטות את עצמו לאיזה דרך שיבחר. ואם האדם נתפס חלילה באיזה עבירה יכול להזכיר את עצמו לחזור בתשובה לפניו מחמת פנימיות אלהותו שמאיר בזה העולם. והבין הקב"ה בחכמתו אם יצמצם אלהותו יותר יתגשם העולם יותר ויהיה בלתי אפשרי שהאדם יוכל לנטות את עצמו לדרך הטוב לעשות רצונו ית"ש, ולא יוכל לקבל הטובות מאת המקום ב"ה, ועיקר כונת הבריאה היה כדי להשפיע להם טובה לכן אמר לעולמו די. ואיתא בגמרא שמארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה ועוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה ובין רקיע לרקיע מהלך חמש מאות שנה וכן בכל הרקיעים עד רקיע הז' ועד בכלל. ורגלי החיות כנגד כולן ופרסות החיות כנגד כולם וכנ"ל. ומילוי של שם שד"י עולה חמש מאות כמנין שמארץ עד לרקיע ומרקיע עד לרקיע, לכן צוה הקב"ה לכתוב שם שדי על המזוזה שעל ידי שם זה הוא מבריח הקליפות ויוכל האדם לזכור ולישא עליו עול מלכות שמים. והנה שבעה רקיעים הם ושבע אוירין הם וכל רקיע מהלך חמש מאות שנה ואויר של כל רקיע מהלך חמש מאות שנה ומרקיע לארץ מהלך חמש מאות שנה, נמצא שהחיות הם ט"ו פעמים חמש מאות. וזהו כונת הפייטן כף רגל חמש מאות וחמש עשרה ישרה לכסא, כי רגלי החיות כנגד כולם שהם ט"ו פעמים חמש מאות כמנין ישר"ה שהוא תקט"ו. וזהו פירוש הפסוקים ורגליהם רגל ישרה, כי רגלי החיות כנגד כולם ותיבת ישר"ה עולה בגימטריא תקט"ו. וזהו מה דאיתא במדרש שלא הניח משה זוית ברקיע שלא נתחבט עליה פירוש שתפלתו של משה היתה עצומה כל כך שהיתה הולכת ובוקעת כל העולמות. וזהו פירוש ואתחנן שמשה התפלל תקט"ו תפלות כמנין ואתחנן, היינו שתפלתו של משה היתה עולה למעלה מכל העולמות עד עולם הכסא שהוא כנגד כולם שהם ט"ו פעמים חמש מאות כנ"ל:

אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך. זה הלשון יש לדקדק מה כמעשיך וכגבורותיך. ואחר כך כתיב אעברה נא ואראה את הארץ הטובה איזה סמיכות שייך לראות גבורת השם לבקש בשביל זה אעברה נא וגו'. ונראה כי מדרך בני אדם בשעה שכועס על אחד והוא במדה של גבורות אזי אי אפשר לו בעת וברגע הזאת להשתמש במדת החסד, מה שאין כן אצל הבורא ית"ש נראה עין בעין אצל הים ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב, באותו רגע בעצמו השתמש במדת החסד לישראל וגבורה למצרים דהיינו גבורות שבחסד. על כן מכח זה שראה משה רבינו ע"ה זאת נתחזק לבו להתפלל, הגם שאמר לו במדת הגבורה שלא יבא לארץ אף על פי כן אפשר לו באותו מדה בעצמו להתחסד עמו במדת החסד ויבא לארץ. וזה אתה החלות להראות את עבדך את גדלך זו מדת החסד ואת ידך החזקה זו מדת הגבורות, אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך זו מדת החסד שהוא עושה תמיד עם כל הברואים, וכגבורותיך זו מדת גבורה ביחד להשתמש בהם, על כן בקשתי אעברה נא ואראה את הארץ, הגם שאמרת במדת הגבורה שלא אבוא לארץ הא באותו מדה גם כן בעצמו הוא חסד ודו"ק:

ונשב בגיא מול בית פעור ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם וגו'. יש להבין מה ענין סמיכות זה לזה שכתב ועתה בוי"ו שהפעולה מורה שקאי על דסמיך ליה, משום ונשב בגיא מול בית פעור ישמע אל החוקים, בלא זה גם כן אנו מחויבים לשמוע אל חוקי התורה. גם קשה שאמר אשר אנכי מלמד אתכם איך תלה הגדולה בעצמו. ונראה בזה דהנה קודם שנסתלק משה הוכיח את ישראל למען ילכו בדרך טובים והיה שוקד על טובתם עד סוף כל הדורות למען יתנו עצות לנפשם לבל יפלו חס ושלום במצודת הסט"א, וראה שהקליפה של בית פעור הוא קשה מאד, ובאם חלילה תתגברה יכולה להרע לישראל ח"ו שלא יהיה להם תקומה, וקיבל על עצמו שיקבר בגיא מול בית פעור כדי להחליש כחה כמו שאיתא קברו של משה הוא כנגד בית פעור, וכשהקליפה של בית פעור מתנשאת להתגבר רואה קברו של משה ותשוב אחור, כל זה קיבל משה על עצמו לטובת ישראל שלא תתגבר עליהם. וזה פירוש הפסוק ונשב בגיא מול בית פעור, רצה לומר משה אמר כן על עצמו שהוא נתישב להיות קבור שמה לטובת ישראל כנ"ל, על זה אמר ועתה שיש לכם סיוע זו ממני עד סוף כל הדורות שמע ישראל אל החקים, רצה לומר תוכלו ליתן עצות לנפשותיכם איך להנצל מפחד היצר הרע לשמוע אל החוקים מפני שהוא הוא המסייע עד סוף כל הדורות אמר אשר אנכי מלמד אתכם:

ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וגו'. הדקדוקים רבו. וזה הדקדוקים מבואר שנאמר כי מי גוי גדול וגו', האיך היא נתינת טעם על שהחוקים האלה היינו התורה היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים בשביל הטעם כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו, שמשמע שהיא נתינת טעם. ועוד קשה שבעוונותינו הרבים נראה בזמן הזה שאנו שפלים ונבזים בעיניהם ואינם אומרים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. ועוד שאר דקדוקים כאשר יראה המעיין ומדקדק בכתובים. ונראה לי על פי מה דאיתא בספרים קדושים וגם שמעתי ממעשיות מקדושי העליונים כי כשאיש ישראלי הוא לומד התורה בהתלהבות ודביקות גדול אזי מתלהט אש סביבותיו ואז רואה הכל כאז במתן תורה שנפתח לישראל כל השבעה רקיעים. וכאשר איש ישראלי עוסק כך בתורה בהתלהבות כל כך, אזי גם תפלתו עשאה רושם למעלה ונתקבלה בעולמות עליונים ומשפיע שפע טובות לכל באי עולם המשתוקקים לתפלתו, אף לאיש נכרי אשר לא מבני ישראל המבקש ממנו שיתפלל עבורו לפעול לו איזה דבר והצדיק הלז רואה שיהיה על ידי זה קדוש השם אזי יוכל גם כן לפעול לו תיכף בתפלתו, וכאשר הצדיק פועל לו ענינו אזי רואה בעין הערל שקרוב ה' לתפלתו של הצדיק לקבלו תיכף. ובזה נתעלו בני ישראל אף אצל הגוים כי רואים בחוש שהקב"ה קרוב אצלם לשמוע בתפלתם. וזה הוא על ידי תורתם הנעשית בהתלהבות אזי גם תפלתם נתקבל תיכף לפעול למעלה, אבל אם אינם עוסקים בהתורה בהתלהבות כל כך אזי גם אין תפלתם נתקבל כל כך, ואז אין כבוד בני ישראל נתגדל בין אומות כי רואים שהשי"ת רחוק מתפלתם שאין מקבל תפלתם. ומשם בארה היא הביאור הפסוק כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, והטעם לזה שיאמרו שבני ישראל חכמים ונבונים ויתגדל כבודם בין האומות הוא בשביל כך שיהיו רואים כי מי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו, על ידי זה יהיו מוכרחים להודות שהשי"ת ישמע תיכף בתפלתם וקרוב הוא לכל קוראיו באמת, על ידי זה יתגדל כבוד בני ישראל בין העמים. ומפרש הכתוב על ידי מה הקב"ה קרוב לתפלתם, הוא על ידי ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת וגו' הוא על ידי שעוסקים בתורה בהתלהבות גדול ולהט האש סביבותיו כאשר נתנה בסיני באש, אז תפלתו גם כן פועלת למעלה ויתגדל כבוד בני ישראל גם אצל האומות. ומזהיר הכתוב רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וגו', היינו באם ח"ו תשתכחו התורה ולא תעסקו בה כל כך בהתלהבות אז גם תפלתו לא תפעול למעלה כמו שאמרו חז"ל מסיר אזנו משמוע תורה וגו' אזי גם תשפל כבודכם אצל האומות כנ"ל והבן:

ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה וגו' פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה תבנית כל בהמה וגו' תבנית כל צפור וגו' תבנית כל רומש באדמה וגו' ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח וגו' ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים. קשה מאד שמקודם נאמר ראה למדתי אתכם וגו' יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך וגו' ונתקרבו לקבלת התורה והיו במדריגה גדולה מאד, ואחר כך אמר להם פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל ח"ו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. גם אינו מקומו כאן ומקומות של הפסוקים הנ"ל הוא בעשרת הדברות, אחר שאמר להם לא תעשה לך פסל וכל תמונה היה לו לאמר להם הפסוקים הנ"ל. גם מה שאמר ופן תשא עיניך השמימה צריכים גם כן להבין, שכבר אמר שאין לעבוד רק להבורא ית"ש ולא לשום דבר אחר וכבר הזכיר שאין לעבוד לשום דבר נברא מה לי ברואי ארץ או שמש וירח. גם קשה הלשון אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים מה הלשון חלק שאין לו שחר:

ולהבין הענין כי כבר אמר הכתוב אל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש, כי אין לדמות ולכנות להשי"ת שום דבר, ואף שכבר נאמר עיני ה' פותח יד וכדומה, הוא רק לשבר את האוזן ובעצם אלהותו ית"ש אין לכנות שום דבר ושום מחשבה לא תפיסא ביה. ואף שחכמינו ז"ל כינו קדושת אלהותו ית"ש שהוא כשלהבת הקשורה בגחלת, הוא גם כן רק לשבר את האוזן רק שהיא בחינה יותר דקה להתבונן בגדולת יוצרינו, אבל בעצם אלהותו מה דמות תערכו לו שח"ו אין לחשוב שום מחשבה ח"ו לשער ולכנות לו, כי הכל עצם הבהירות ששום מחשבה לא תפיסא ביה. ואף המרכבה עליונה המה החיות הנושאות לכסא מכונים בשם שור נשר אריה אדם, ח"ו לדמות שהמה חיות דמות שור או דמות נשר כנ"ל, רק הכל לשבר את האוזן מה שיכולה לשמוע ללמוד לבני אדם גדולת אלהינו אבל באמת הכל אורות עליונים שאין לדמות ולכנות לשום דבר גשמי ח"ו. וכאשר האדם מתוקן במעשיו והזדכך גופו ונפשו הוא מתדבק בהשי"ת ורואה שהכל בהירות עולמות עליונים ואינו חושב ח"ו לדמות לשום דבר גופני, כי הכל אורות גדולים מה שאין לשער במחשבה כלל. גם בעת שאנו עוסקים בתורה ובתפלה ובכ"ב אותיות התורה ומזכירים התוארים בתפלה ומיחדים שמות הקדושים, חלילה וחלילה לגשם שום תואר או אות מכ"ב אותיות או שם, כי הכל בהירות ואורות עליונים שאין לשער במחשבה כלל. אך כאשר האדם אין מתוקן מאד בהזדככות הוא בא ח"ו במחשבה זרה וחושב ח"ו לדמות לאיזה דבר גופני. וזאת הזהיר הכתוב ונשמרתם מאד לנפשותיכם וגו', רצה לומר להזדכך מאד גופם ונפשותם ולא לחטוא כלל. ואמר הכתוב פן תשחיתון, רצה לומר שלא יהיה לכם הזדככות נפש, ועשיתם לכם פסל, רצה לומר שיבא על מחשבותיכם לדמות גדולת אלהינו לאיזה דבר גופני ח"ו, וחושב והולך תבנית זכר וגו' תבנית כל בהמה וגו', רצה לומר שיעלה על מחשבותיכם ח"ו לכנות האורות העליונים לאיזה דבר גשמי, לזה אמר ונשמרתם מאד כי לא ראיתם כל תמונה רק הכל אורות ובהירות. ועוד אמר הכתוב ופן תשא עיניך השמימה וגו', רצה לומר שהזהיר את בני ישראל אף שאותות השמים יהיו מראים על איזה דבר רע שיהיה בעולם שלא יהיו יראים מדבר זה, רק שיתפללו להשי"ת שהוא יכול לשדד המערכת שיהפוך הכל לטובה, כי מאותות השמים אל תחתו יחתו הגוים המה שהמה תחת המזל, אבל לישראל כבר אמרו חז"ל אין מזל לישראל רצה לומר שאינם תחת ממשלת המזל כי השי"ת משדד להם המערכת. ואמר הכתוב ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח, רצה לומר שיהיה מראה אותותם על איזה דבר רע, ונדחת והשתחוית להם, רצה לומר לא נעבד ממש רק שתפחד מהם, זהו גם כן כאלו עובד עבודה זרה ח"ו שחושב שיש בהם ממש, כי אין לך להיות שום פחד מהם כי בני ישראל אינם תחת המזל. וזהו שאמר הכתוב אשר חלק ה' אלהיך לכל העמים תחת כל השמים, רצה לומר יחתו הגוים המה שהמה תחת ממשלת המזל אבל בני ישראל אין להם לפחוד מאותותם רק להתפלל להשי"ת לשדד המערכות שיהפוך הכל לטובה ודו"ק והבן:

או יאמר ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגו' ועבדתם אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו וגו'. וכבר צוחו קמאי דקמאי מאי אשר חלק לכל העמים, עיין בפירוש רש"י ז"ל. תו יש לדקדק מאי ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים, הוה ליה למימר ויוציא אתכם ממצרים מאי הכונה בזה שהזכיר מכור הברזל. ונראה לי על דרך הנ"ל דהנה ידוע כי בדור הפלגה חלק ה' ע' אומות כל אומה לשר אחד שהוא ממונה על אותה אומה, והוא שופע על אומתו דרך המזלות ומערכת השמים. ואומה הישראלי לקח הש"י לחלקו ולגורלו ואין עליה שום שר ומזל וכוכב, ואין מזל לישראל והם יכולים לשנות את המזל. והנה המצרים בכשפיהם ובקסמיהם ובלעם הקוסם אסרו את ישראל בשלשלא דפרזלא תחת הסטרא אחרא ותחת המערכת עד שסברו כולם שאי אפשר לעולם ולעולמי עולמים לצאת ממצרים, אלא שהקב"ה ברחמיו וברוב חסדיו שידד את המערכת והתיר את ישראל משלשלא דפרזלא ושיבר דלתות נחושת ובריחי ברזל גדע. ומשם בארה הוא הביאור הפסוק שלפנינו ופן תשא עיניך וראית את השמש ואת הירח כל צבא השמים דהיינו המערכת, והשתחוית להם ועבדתם דהיינו שתסבור שאתה תחת המערכת ואתה מושפע מהם, אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים תחת כל השמים, דהיינו כפשוטו אשר חלק השם דהיינו האומות הם לחלקם והם תחת המזלות והמערכת, ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים, דהיינו ששיבר שלשלא דפרזלא שאסרו המצרים את ישראל תחת מערכת השמים ותחת הסטרא אחרא, והש"י הוציא אתכם מכור הברזל ושיבר דלתות נחושת ובריחי ברזל גדע, נמצא אתם למעלה ממערכת השמים ואתם יכולים לשנות את המערכת להיות לו לעם נחלה כהיום הזה ואתם חלק אלקי ממעל וק"ל:

ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. יש לדקדק שפתח הכתוב בלשון רבים ובקשתם משם וסיים בלשון יחיד ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך הכל בלשון יחיד. ונראה לי דהנה האדם מחויב לזכך את עצמו בהזדככות גדול, אבל עיקר הזדככות הוא על ידי תפלה בכונה והוא העיקר עבדות בדורות הללו שיהיה התפלה ביראה ואהבה רבה, ועל ידי זה יוכל לבא לידי מעלות גדולות ורמות ולידי מדריגות גדולות, כמו שאמר הרב החסיד בוצינא קדישא מו"ה משה זצוק"ל מפשעווארסק שזה רמז דוד המלך ע"ה פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם תכתב זאת לדור אחרון, ודברי פי חכם חן. אבל העיקר הוא להתפלל עם הציבור דוקא, הגם שמתפללים במהירות או באריכות מחויב לדחוק את עצמו להתפלל דוקא בציבור ולא ביחידות ואז יוכל לבא לידי מדריגות גדולות. והנה הגם שמתפללים אלף אנשים ביחד בציבור מכל מקום אינו דומה תפלת זה האדם לזה האדם, שכל אחד מוצא אלקותו יתברך לפי כונתו והכנתו שעשה קודם התפלה. ונבא אל ביאור הכתובים ובקשתם משם את ה' אלהיך דהיינו בציבור, לכן נכתב לשון רבים ובקשתם, וסיים ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך וגו' הכל בלשון יחיד, כי כל אחד מוצא אלהותו יתברך לפי הזדככותו ולפי הכנתו כנ"ל. וגם אחר כך כתיב בצר לך ומצאוך וגו' ושבת עד ה' אלהיך הכל בלשון יחיד, כי התשובה טובה ביחיד כל אחד בפני עצמו, כי כל אדם יודע נגעי לבבו על מה לעשות תשובה לכן נכתב בלשון יחיד:

כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים וגו' השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי. או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסת באותות ובמופתים ובמלחמה וגו' ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם במצרים לעיניך אתה הראת לדעת וגו'. פירש רש"י ז"ל פשוטו ומדרשו מלמד על קומתו של אדם הראשון שהיתה מן הארץ עד השמים כו'. ויש להבין מה זה שבא ללמד כאן על קומתו של האדם הראשון. הענין כך הוא שהש"י השתלשל העולמות כדי שיוכלו להחזיר אליו, שבאמת מצאנו מעת בריאת העולם שהש"י היתה עיקר שכינתו בתחתונים ודיבר עם אדם הראשון וגם עם קין דיבר ואדם הראשון היה במעלה יותר ממלאכי מעלה והיה מלאכי מעלה צולים לו בשר כדאיתא במאמרי חז"ל, עד אחר שנתקלקלו הדורות ואפילו אדם הראשון בעצמו אחר החטא כתיב ויתחבא האדם ואשתו וגו', עד אחר כך שצרפו ונתלבנו בני ישראל בגלות ולקח אותם גוי מקרב גוי במסת באותות ובמופתים וגו' ממצרים, כדאיתא בספרים הקדושים שאחר כך במתן תורה במעמד הר סיני באו למדריגת אדם הראשון מקודם החטא וראו עין בעין כבודו וחזר והשרה שכינתו ביניהם:

ומשם בארה שמשה רבינו אמר לישראל העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ וגו' והפיץ אתכם בעמים וגו' ובקשתם משם וגו' ומצאת כי תדרשנו וגו' באחרית הימים ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו כי אל רחום ה' וגו' כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים עד קצה השמים, כפי המדרש שקאי על אדם הראשון שהיה על הארץ ומגיע עד קצה השמים ואותו השיעור בעצמו הוא מקצה השמים עד קצה השמים, הנהיה כדבר הזה או הנשמע כמוהו, פירוש שהיה באמת כך (שהרבה תמיהות מתקיימות, עיין פירוש רש"י בכמה מקומות) כגון מאדם הראשון. השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי, פירוש שקאי אאדם הראשון שהיה כללות כל הקומות והיה שומע ויחי בודאי, רק אחר כך כשנתקלקלו הדורות, או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסת באותות ובמופתים ובמוראים גדולים ככל אשר עשה וגו' במצרים לעיניך, פירוש שאחר כך היה צריך לקחת לו גוי מקרב גוי וגו'. אתה הראת לדעת וגו', כל זה תשים אל לבך שבאמת עיקר דירת השכינה היתה בתחתונים מתחלה בבריאת העולם ודיבר עם האדם וחי ודו"ק:

לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום כלנו חיים פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש אנכי עומד בין ה' וביניכם וגו'. ויש להבין האיך קאמר לא את אבותינו כרת את הברית הזאת, הא באמת צוה לאבותם התורה. ותו מה זה כי אתנו אנחנו אלה פה היום כלנו חיים, הא היה כמה וכמה מזה הדור שלא היו במתן תורה. אמנם הענין הוא כך שמצאנו במאמרם ז"ל על פסוק ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו שקאי על ישראל במתן תורה שהיה מהם שפיתוהו רק בפיהם ולא היה בלבם כך, וכן בעת קריעת ים סוף היה עמהם פסל מיכה עד גלות הארץ. והנה העיקר נתינת התורה היה רק שנלמד התורה באימה וביראה בהתלהבות אש כעת נתינת התורה בלהבי אש, ועל זה הכיון היה נתינת התורה שנחזור מזה העלמא דשקרא וכל תאוותיו ולהדבק למעלה על ידי התורה שהוא להב אש ונלמד אותה כנ"ל עד שהאש תלהט סביב העוסק בה כנתינתה מאש. והנה הדור שהיו במתן תורה מצאנו שמהם פיתוהו בפיהם וגו' ונמצא שעיקר המכוון בנתינת התורה לא נתקיים בהם, רק בדור ההוא שזכו ליכנס לארץ הם היו העיקר שנתנה התורה והברית שהם היו בזה המדריגה שנאמר בהם חיים כולכם היום. ומשם בארה לא את אבותינו כרת את הברית הזאת, פירוש שבהם לא נתקיים המכוון בנתינת התורה, כי אתנו אלה פה היום כלנו חיים, פירוש המכוון בנתינת התורה והברית היו על האנשים שהם במדריגת הדור הזה שהיו לומדים תורה כנתינתה. פנים בפנים דיבר, פירוש פנימיות אלהותו יתברך היה מדבר בפנימיות שלכם וכל אחד שמע לפי פנימיותו וכונתו הרצוי וגודל הכנתו בהתלהבות. והנה שמעתי בשם הרב המגיד איש אלקים מו"ה יחיאל מיכל מזלאטשוב זצוק"ל על פסוק אנכי עומד בין ה' וביניכם, פירוש כשאיש הישראלי מחזיק בעצמו שהוא מעולה באיזה מעלה בתורה או בעבדות ה' אזי הוא עושה מסך מבדיל בינו לבין קונו. וזה אנכי, שמי שמחזיק עצמו ליש וסובר שהוא במדריגה ישיות, אז עומד בין וגו', פירוש שדבר זה הוא חוצץ ומסך מבדיל בין האדם להש"י, עד כאן. והנה הוא כתפוחי זהב במשכיות הכסף מצורף לדברים למעלה, פנים בפנים דיבר ה' עמכם, פירוש שהוא משגיח על פנימיות של איש הישראלי שיהיה בלהבת אש, וזה פנים בפנים דיבר ה' עמכם בהר מתוך האש פירוש פנימיותו בפנימיות שלכם, שכל אחד השיג לפי פנימיותו, וזהו כשהוא עצמו אין ונתבטל ממציאותו מחמת יראה ואימה שלומד מתוך אש כנתינתה, ולא כשהוא בעצמו חשוב לדבר שהוא למדן וחסיד ובעל מעלה. וזה שסמך אחריו אנכי עומד בין ה' וביניכם כפירוש הרב המגיד הנ"ל, כשהוא במדריגת אנכי זה עומד בין וגו' ועושה מסך מבדיל ואינו משיג מהשגת אלהותו יתברך כנ"ל ודו"ק:

שמור את יום השבת לקדשו וגו'. ובדברות הראשונות נאמר זכור את יום השבת וגו'. ויש להבין מה שאנו אומרים בפזמון לכה דודי שמור וזכור בדיבור אחד וכו', ולמה שינה הפייטן לכתוב שמור קודם זכור. הענין דאיתא לעולם יכנס אדם שני פתחים ואחר כך יתפלל, והרבה פירושים נאמרו על זה. ועיקר הפירושים של שני הפתחים הוא יראה ואהבה שהם שני שערים ופתחים, שעל ידי זה יוכל להתפלל ותעלה תפלתו למעלה, כי צלותא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא. והיראה היא מדת מלכות שמים והוא השער לה' צדיקים יבואו בו והיא הפתח ושער הראשון, ואחריו הוא השער האהבה. ואיתא בזוהר הקדוש תרי שבתות שבת דמעלי שבתא ושבת דיומא שבתא. ושמור הוא מדת מלכות שבת דמעלי שבתא וזכור הוא יומא שבתא. ולפי זה שפיר יסד הפיוט שמור וזכור בדיבור אחד, ברישא שמור והדר זכור, כי יראת שמים הוא שער הראשון אשר צדיקים יבואו בו:

כבד את אביך וגו' ולמען ייטב לך. בגמרא מסכת בבא קמא שאל ר' חנינא בן עגיל את ר' חייא בר אבא מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב אמר לו עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב שואלני אם נאמר בהם טוב אם לאו כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה אזיל לגביה וכו' הואיל וסופן להשתבר וכי סופן להשתבר מאי הוי אמר ר' אשי ח"ו פסקה טובה מישראל, עד כאן. הפירוש הוא כך דאיתא בגמרא אור שברא הקב"ה ביום ראשון היה אדם רואה בו מסוף העולם ועד סופו כשצפה בדור המבול ובדור הפלגה עמד וגנזו וירא אלהים את האור כי טוב כי טוב לגנזו שאין הרשעים כדאי להשתמש בו. והנה יש לדקדק וכי כדאי הם הרשעים להשתמש באור של עכשיו, וממה נפשך בשביל איזה דבר שראוים במאורות של עכשיו לא יגנז גם כן אור של יום ראשון. אלא הענין הוא כך דאיתא במדרש נתעטף באור וברא את העולם שנאמר עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה, פירוש הכונה על האור של הספירות. והענין הוא כך שאור הראשון מעשר ספירות הוא דבוק באין סוף ברוך הוא וכל העשר ספירות הם מיוחדים בתכלית היחוד כשלהבת הקשורה בגחלת ומשתלשלים עד עולם המלאכים ושרים שלמעלה שהם שוטרים על זה העולם וממונים על הדין ונפרעים מן האדם על מעשיו. והנה השתלשלות העולמות היה כדי שיוכל לחזור מזה העולם ותאותו אל עולם שלמעלה וממעלה למעלה עד הדבק הכל לאור הראשון הדבק באין סוף יחד הכל, על כן הכח והממשלה להם שיהיו יכולים לבטל כל הגזירות מהשוטרים על ידי שמדבקים עצמם באור הראשון עד אין סוף ששם רחמים גמורים, וזה הכח הוא ביד הצדיקים (וזה אור של יום ראשון אדם מביט בה מסוף העולם ועד סופו, שיוכל האדם לראות הבהירות מקטן שבברואים מיתוש הקטנה וזה סוף העולם ועד סופו, ומיחד עד שחוזר הכל לאור הראשון). וזה הפירוש אור של יום ראשון וכו' מסוף העולם וכו' וראה שטוב לגנזו מפני הרשעים וגנזו לצדיקים לעתיד לבא, פירוש לצדיקים העתידים לבא שיש להם כח ליחד הכל על ידי אור הראשון שרואים הבהירות ומיחדים כל השתלשלות למעלה, מה שאין כן הרשעים אין להם זה הכח חלילה להדבק באור הראשון שהם מעלמא דפרודא, ומשם בארה שר' חייא בר אבא השיב שאינו יודע וכו' פירוש מאי נפקא מינה אם נאמר בה טוב כלך אצל ר' תנחום שבקי בהגדות, שאלו ואמר הראשונות ניתנו בפומבי לא נאמר טוב שרומז לאור הראשון, מה שאין כן דברות האחרונות היה בחשאי והפנימיות היה גדול מאד ועל כן נאמר טוב שרומז על האור הראשון, על כן השיב לו אלו היה כתוב על הלוחות הראשונות ונשברו חלילה פסקה טובה ולא היו יכולים לחזור ולהדבק באור הראשון על כן לא נאמר בהם טוב רק בדברות האחרונות שלא נשברו נאמר טוב ודו"ק:

את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם וגו' קול גדול ולא יסף וגו' ותאמרו הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי קרב אתה ושמע וגו'. יש לדקדק כי כל מפרשי התורה מפרשים קול גדול ולא יסף ולא פסק, צריך להבין דלא פסק משמע דעדיין אינו פוסק. ועוד קשה שהפסוקים נראים כסותרים אהדדי כתיב היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי וכתיב ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע וגו' כי מי כל בשר. ועוד למעלה כתיב כי ידבר אלהים את האדם וגו' ואחר כך כתיב אלהים חיים. ועוד מלת כמונו לכאורה הוא מיותר. ונראה בזה דאיתא בזוהר הקדוש ונהר יוצא מעדן יצא אין כתיב אלא יוצא שהוא יוצא תמיד. ואיתא שבינה נקראת רחובות הנהר והוא עולם התשובה והוא יוצא תמיד שבת קול מכרזת בכל יום שובו בנים שובבים, ואז מתעורר כל אדם לתשובה וכל אחד מרגיש בעצמו העת הזאת שבאותו רגע בא אליו הרהור תשובה, ואלמלא עולם התשובה לא היה העולם מתקיים. וקוב"ה ברא עלמין עיקר כונתו היה להיטיב לברואיו רק שרצה הקב"ה לזכות את ישראל שיקבלו שכר טוב ולא יאכלו מנהמא דכסופא, צמצם אלהותו ית"ש מעילה לעילה עד שברא עולם הגשמי, ואם האדם מזדכך את עצמו ומוסר גופו ונפשו להקב"ה אז מסיר כל המסכים ומבדילים ומשיג אלהותו יתברך. ועיקר שכר הטוב הוא השגת אלהותו ית"ש, אך להשיג אלהותו ית"ש אי אפשר בלתי כי אם שיזדכך את עצמו מהחומר מכל וכל ויעבוד את השי"ת במסירות נפשו וגופו וממונו באהבת הרוממות וביראת הרוממות עד כלות הנפש אליו יתברך אז הוא משיג אלהותו ית"ש. ונובלות חכמה של מעלה תורה, פירוש פשטות התורה היא נובלות חכמה של מעלה ופנימיות התורה הוא חכמה של מעלה עצמה, והיא בינה שחכמה ובינה תרין ריעין דלא מתפרשין, ולהשיג פנימיות התורה אי אפשר עד שיזדכך עצמו מהחומר מכל וכל וכל חמדת עולם הזה יהיו בעיניו כלא, ויהיה לו התפשטות הגשמיות אז יוכל להשיג פנימיות התורה ועולם התפארת והיא יו"ד שהיא יעקב, ושם גם כן עדיין פנימיות התורה וקול האחרון היא קול ה' יחולל אילות והיא מלכות ושם התורה מלובש בפשטות התורה שבכתב ותורה שבעל פה, ופנימיות היא אספקלריא המאירה ופשטות התורה היא אספקלריא שאינה מאירה, ופשטות התורה יוכל אדם להשיג אף שעדיין אינו נזדכך מכל וכל, מכל מקום גם לזה צריך מסירות נפש (כי השגה) כדאמרינן בגמרא שמשה ראה מאספקלריא המאירה ושאר הנביאים ראו מאספקלריא שאינה מאירה, והקב"ה כשנתן התורה לישראל היה מדבר עמהם מעולם הבינה, והיינו פנים בפנים דיבר ה' עמכם מפנימיות התורה לפנימיות הנשמה, ומשה רבינו שהיה לו התפשטות הגשמיות מכל וכל לפיכך היה ביכולתו לקבל הדיבור ההוא, ובני ישראל שלא הכינו את עצמם כמשה לא היה בכחם לקבל הדיבור ההוא. ועתה נבוא לביאור הפסוקים את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם קול גדול ולא יסף, פירוש שהקב"ה דבר עמהם מעולם הבינה שהיא עולם התשובה שהוא קלא דלא פסק כמאמרינו לעיל. ותאמרו הן הראנו ה' אלהים את כבודו זו חכמה שמלת כבו"ד בגימטריא ל"ב שהיא ל"ב נתיבות החכמה, ואת גדלו היא בינה שהיא גדלות המוחין וחכמה ובינה הם תרין ריעין דלא מתפרשין, ואת קולו שמענו מתוך האש, פירוש ששמענו את הקול אבל לא השגנו מפני שעדיין לא נזדכך מהחומר מכל וכל, היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי, פירוש כי שם אלהים היא מלכות ששם אלקים מורה על הממשלה (שגם הסטרא אחרא נקראים גם כן אלהים אחרים על שם שחלק להם השי"ת ממשלה). והיינו כי ידבר אלקים את האדם, פירוש אם הדיבור יהיה בבחינת מלכות שהיא פשטות התורה, וחי, היינו שיש בכוחם להשיג פשטות התורה. ועתה למה נמות וגו' אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלקינו, היינו השם המיוחד עוד ומתנו שאין בכוחנו להשיג פנימיות התורה כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש, פירוש כי שם אלהים לחוד הוא מורה על מדת מלכות כנ"ל ואלהים חיים מורה על עולם הבינה שהיא חיות של כל העולמות. והיינו כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים היינו מעולם הבינה. כמונו, פירוש כערכינו שלא היה לנו הכנה ראוי לזה ויחי לכן קרב אתה ושמע:

ותקרבון אלי וגו' ותאמרו הן הראנו וגו' היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה וגו'. ויש להבין הלא זה סותר למה שאמרו מקודם שהרי אמרו היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי. אמנם יראה לומר כי הנה ידוע אשר הקליפות הם רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת ונוגה וגו' ואותם ראה יחזקאל קודם שראה המרכבה והם סובבים הקדושה וכל הנכנסין לפרדס ולעבור בעולמות העליונים צריכים לשבר ולעבור תחלה באותם הקליפות. והיותר קשה לעבור הוא בקליפת אש מתלקחת כי ח"ו יכולין לשקוע בה, ולכן הד' שנכנסו לפרדס לא יצאו כלם בשלום. והנה גם במעמד הר סיני שירדה עליו המרכבה גם כן נאמר את כל הדברים האלה דבר ה' וגו' מתוך האש הענן והערפל וגו' ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך רומז גם כן על אותן הקליפות, ולכן אמרו ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה רומז גם כן לקליפות אש מתלקחת הנ"ל, ולכן בחרו במשה רבינו שיעבור ויקרב עבורם בכדי שישבר אותן הקליפות ברוב צדקתו כי יראו לנפשם לעבור בהם:

כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי. קשה מה שאמרו כמונו רצה לומר אדם כמותם לא יכול לשמוע דברי אלהים חיים אבל איש אחר ח"ו יוכל לקבל לשמוע דברי אלקים חיים. ולבאר הדבר כי כבר פירשתי הפסוק וישב משה את דברי העם אל ה', שאף משה רבינו הפליג בדבר הזה שאמר גם כן רצוננו לראות את מלכנו, ומכל שכן שישראל עשו שלא כהוגן מה שביקשו לראות את מלכם, כי אין לאדם אף שהוא צדיק גדול אין לו לבקש השגות גדולות רק מחויב לעבוד להשם יתברך מיראה ומאהבה ובמעשים טובים, והשגות בעולמות עליונים יבאו לו ממילא כפי יחנן אותו השי"ת, כי כאשר יבקש האדם השגות גדולות הוא אינו מדרך ענוה כי כבר אמרו חז"ל מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה כמו שאמר הכתוב ראשית חכמה יראת ה'. גם אמר הכתוב עקב ענוה יראת ה'. וזה שאמר הכתוב ויתיצבו בתחתית ההר, רצה לומר שהר סיני היה במדריגת ענוה יותר מבני ישראל כי הוא היה עניו מאד כידוע, ובני ישראל אמרו רצוננו לראות את מלכנו והוא אינו מגדר ענוה, כי לא היה להם אז הזדככות גדול כל כך והיו רוצים להשיג השגות גדולות מה שלא היה להם לבקש. אך אחר קבלת התורה היה להם הזדככות יותר והיו אחר כך מבינים בעצמם שעשו שלא כהוגן מה שאמרו רצוננו לראות את מלכנו שביקשו השגות גדולות, לזה אמרו כי מי כל בשר וגו', רצה לומר שיש בו עוד הבשריות שעדיין אין לו הזדככות חומריות, מדבר מתוך האש כמונו ויחי, רצה לומר כמונו שלא היה לנו הזדככות כל כך ובקשנו גדולות ממנו ואף על פי כן עשה לנו נס שנשארנו בחיים. ואמרו אחר כך קרב אתה ושמע וגו'. לזה אמר השם יתברך היטיבו את אשר דברו שבאו להזדככות ובמדריגה זאת שהבינו בעצמם שעשו שלא כהוגן שבקשו גדולות ועתה באו למדריגת ענוה יותר והבן:

ושמעת ישראל ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך ארץ זבת חלב ודבש שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וכל נפשך ובכל מאדך וגו'. והנה יש להתבונן מה זה ושמעת ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד, האיך צוה שנעבוד מחמת קיבול שכר ואדרבה מצינו באבות הצווי היפוך אל תהיו כעבדים כו' על מנת לקבל פרס. ותו מה סמיכות הפרשה של שמע ישראל ואהבת בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. ונראה אדרבה הפסוק לומד אותנו שלא לעשות המצות על מנת לקבל פרס רק אדרבה להיות במסירות הנפש בכל לבבך ובכל נפשך וכל מאדך, כי ידוע כל מקום שנאמר השמר אינו אלא לא תעשה, וזה ושמעת ישראל ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד, פירוש ושמרת לעשות שלא לעשות על מנת שייטב לך ואשר תרבון מאד כדי שייטב לך ותרבון מאד כאשר דבר וגו' זבת חלב ודבש שלא לעשות על מנת כן. וזה שכתוב אחריו פרשת שמע ישראל פסוק של היחוד ואהבת וגו' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, פירוש במסירות הנפש ולא על מנת לקבל פרס כדאיתא באבות ודו"ק:

וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך. ופירש רש"י ז"ל על שם מנין פרשיותיהם נקראו טוטפות טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים. ראוי לשום לב להתבונן מה זאת שמצות תפילין שהוא חמורה כל כך שהוא יסוד של כל דת יהודית לא נאמרה מנין פרשיותיהם בתורה אלא ברמז על שם המקומות הללו שבכתפי קורין לטט שתים ובאפריקי קורין לפת שתים הרי ארבעה. והענין הוא דהנה הקדמונים סדרו לנו פרשיות של כל השנה ועל פיהם אנו קורין בשבת נחמו פרשת ואתחנן, ובודאי גם זאת על פי סוד. ובפרשה זו כתיב שלשה פעמים שמע, ועתה ישראל שמע אל החקים, ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם שמע ישראל וגו', וגם שמע ישראל של קריאת שמע. והענין דהנה הצירוף של חודש אב הוא ה'סכת ו'שמע י'שראל ה'יום, ואיתא בספר יצירה המליך אות ט' בשמיעה וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם אריה בעולם ואב בשנה, נשמע מזה שבחודש אב המליך אות ט' בשמיעה. ולהבין זאת דאיתא בגמרא שאל ר' חנינא בן עגיל את ר' חייא בר אבא מפני מה בדברות ראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות אחרונות נאמר בהם טוב וגו', אמר ליה הואיל וסופן להשתבר וחס ושלום פסקה טובה מישראל לכן בדברות האחרונות שהן קיימים כתיב בהם אשר ייטב לך, ומה היא טוב שכתוב בדברות האחרונות היא הטוב הגנוז כדאיתא במדרש וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל וגו' ודרשו חז"ל אור שברא הקב"ה בששת ימי בראשית אדם מביט בה מסוף עולם ועד סופו כיון שנסתכל בדור המבול ובדור הפלגה עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא. והנה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם צמצם אלהותו יתברך מעילה לעלול ונשתלשלו העולמות מיניה וביה ויצאו עשר קדושות והן עשר ההויות, וט' מהן הן בחינות דכורא שהן משפיעין והעשירית היא בחינת נוקבא שהיא מקבלת מהן, וצריכין אנו ליחד מתתא לעילא ולהמשיך מעילא לתתא אור בהירות אלהותו יתברך על כל העולמות שיהיה ביטול החיצוניות מכל וכל ויתגלה אור אלהותו יתברך אור הקדמון שהוא טוב הגנוז ויהיה ה' אחד ושמו אחד. וזה שאנו קורין בשבת נחמו פרשת ואתחנן שנזכר בה כמה פעמים שמע, כי מראש חודש אב עד שבת זו היה התגברות הדינין בט' ימים אלו, ואחר כך שהחשכות הלך לו אנו קורין פרשת ואתחנן שנזכר בה כמה פעמים שמע, שזאת נחמתינו שאנו מקוים לאל ית"ש שיגאול אותנו בקרוב ויתגלה הט' שהמליך בשמיעה שהוא הטוב הגנוז שהוא אור הקדמון. וזהו שאיתא בספר יצירה שהמליך אות ט' באב כי בט' באב עשו המרגלים בכיה לדורות שלא אמרו טובת ארץ ישראל רק יהושע וכלב שאמרו טובה הארץ מאד מאד ואנו מצפים שיתוקן זאת במהרה, והמליך אות ט' באב רצה לומר שיתגלה הט' שהיא טוב הגנוז. ואנו קורין בשבת נחמו הדברות האחרונות שכתוב בהן אשר ייטב לך ונחמתינו שלא יפסוק הטוב ההוא ממנו. וזה סוד שאנו קורין בכל יום שמע ישראל בבוקר בתפילין שאנו מיחדין באמירת אחד מתתא לעילא הט' הויות וממשיכין אור בהירות אלהותו על ידי הט' הויות למלכות שהוא בחינת נוקבא. וזהו אחד, א"ח הן ט' הויות וד' הוא כנסת ישראל שהיא עתה בגלות המר בדלות ובגלות, נאמר עליה עניה סוערה לא רוחמה, ועל ידי שאנו מיחדין הט' הויות מתתא לעילא באמירת אחד בתפילין אנו מעוררין התפילין דמרא עלמא שהוא ית"ש מתפאר בנו וממשיכין מעילא לתתא על ידי ט' הויות אור בהירות אלהותו על כנסת ישראל שיהיה במהרה ה' אחד ושמו אחד. והנה כתיב מבשרי אחזה אלוה, דהנה האדם הוא קומה ודרכו של אדם שהראש הוא בגלוי וגופו מכוסה בלבושים, כמו כן בריבוי רבבות הבדלות לאין שיעור המוחין הגדולים הן בלתי צמצום והכתפין ומכתפין למטה הוא בצמצום על ידי לבושים, ועל ידי שאנו מיחדין בתפילין שאנו קורין בהן קריאת שמע אנו מיחדין מתתא לעילא הט' הויות ועל ידי זה אנו ממשיכים מאריך אנפין לזעיר אנפין דהיינו מהמוח להכתפין ומכתפין למטה על כנסת ישראל שהיא נוקבא בחינת מקבל, ואנו מיחדין הט' הויות מתתא לעילא ומעילא לתתא והיינו ב' פעמים ט'. וזהו ט"ט בכתפי שתים, רצה לומר בהכתפין הן שני פעמים ט' מתתא לעילא ומעילא לתתא, ופ"ת באפריקי שנים, פירוש על ידי מה אנו מיחדין הט' הויות על ידי הוי"ה אדנ"י שאנו מקבלין עלינו מלכות שמים שלימה באמירת קריאת שמע, נתיחד הוי"ה אדנ"י ואנו מיחדין מתתא לעילא עד שנתיחד חכמה ובינה ונמשכין המוחין להמדות. והנה עשרה פעמים הוי"ה אדנ"י עולין בגימטריא תתק"י ועם נון שערי בינה עולין תתק"ס שהוא מנין לוגין שבמקוה לרמז שבעל קרי אסור בקריאת שמע ובתפילין. ושני פעמים פ"ת עולה בגימטריא תתק"ס, וזהו פת באפריקי שתים ששני פעמים פת עולה תתק"ס ובאפריקי רומז לסוד שמן כי שמן עם הכולל עולה במנין אפרקי:

וידעת כי ה' אלהיך הוא האלהים וגו' לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור. קושית רש"י ולהלן הוא אומר לאלפים וגו' כאן מאהבה כאן מיראה, וזה התירוץ דחוק כי כאן נאמר לאהביו ולשומרי מצותיו ולהלן גם כן נאמר לאוהביו ולשומרי מצותיו. ולי נראה לתרץ בדרך פשוט כי להלן הוא אומר ועושה חסד לאלפים רצה לומר שזה הוא כולו חסד היא לאלפים דור, וכאן נאמר הוא האלהים האל הנאמן שומר הברית והחסד רצה לומר שהוא מדת גבורה, אלהי"ם הוא החסד של גבורה הוא אינו מסכים לאלפים דור רק אף על פי כן הוא לאלף דור שגם הגבורות מסכימים לעשות חסד לאלף דור וקל להבין:

ספר מאור ושמש - הפטרת שבת נחמו

נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. וצריך להבין למה כפל הלשון נחמו נחמו, ובודאי הנביא מרמז כאן איזה דבר כי בכל תנ"ך אינו מיותר אפילו אות אחת. ונראה לרמוז בזה דאיתא בספר יצירה במשנה ראשונה בשלשים ושתים נתיבות פליאות החכמה חקק יה ה' צבאות, וצריך להבין למה כתב בלשון חקיקה. ונראה דקב"ה ברא כל עלמין עיקר כונתו היה להיטיב לברואיו, אך הקב"ה רצה לזכות את ישראל שיקבלו שכר ולא יאכלו נהמא דכסופא, לפיכך צמצם אלהותו מעילא לעילא עד שברא העולם הזה עולם הגשמי שיוכל האדם לבא בזה העולם לידי שכר מאלהותו ית"ש, ואלמלא שברא עולם התשובה לא היה העולם מתקיים, כמאמרינו לעיל ונהר יוצא מעדן שהוא עולם הבינה עולם התשובה שהיא יוצא תמיד ומשפיע תשובה לכל אחד כפי בחינתו וכפי הכנת לבו. ואם האדם עובד את השי"ת באמת ומפשפש במעשיו ועושה תשובה באמת, עושה בזה שעשועין לפניו ית"ש ומסיר המסכים המבדילים וקב"ה מופיע בהירות אלהותו ית"ש וזהו שכרו הטוב, שעיקר השכר הטוב הוא השגת אלהותו ית"ש כשהקב"ה מופיע בהירות אלהותו יורדים אז כל ההשפעות טובות לעולם. והנה קוב"ה הוא עיקרא ושרשא דכל עלמין והוא ממלא כל עלמין ובתוך כל עלמין ומסבב כל עלמין ואין שום דבר הן בפנימיות והן בחיצוניות שלא יהיה בו פנימיות אלהותו ממש. וכשישראל עושים רצונו ית"ש ומתעוררים בתשובה שלימה נתגלה עולם הבינה עולם התשובה, וכל אחד מישראל יבא לידי תשובה עילאה וימתקו הדינים בשרשם, היינו בעולם הבינה שמיניה מתערין הגבורות לצאת רק ששם הם במחשבה וצריכים אנו להמתיקן בשרשם שלא יצאו כלל, ונכלל השמאל בימין יצחק באברהם, ויופיע הקב"ה בהירות אלהותו ויתבטלו המסכים ומבדילים ואז תהיה הגאולה שלימה. ועל זה אנו משימים כל מגמת נפשינו בימים נוראים להמתיק הגבורות בשרשם לכלול שמאל בימין ויצחק יסכים עם אברהם להמשיך חסדים מגולים על כנסת ישראל. והנה עשר קדושות הם והם עשר הויות, והן הן עשרת הדברות שכל דיבור מעשרת הדברות היא כנגד הוי"ה. ואיתא בזוהר הקדוש שעשרה מאמרות שנברא בהם העולם הם כנגד עשרת הדברות, כי עשרה מאמרות הם יו"ד הויות. לכן תקנו לנו הקדמונים לקרות ארבעה פעמים בשנה עשרת הדברות ובכל תקופה אנו קוראים אותה, בתקופת טבת אנו קוראים העשרת הדברות שבפרשת יתרו, ובשבועות אנו קוראים אותם והוא בתקופת ניסן, ובתקופת תמוז אנו קוראים העשרת הדברות שבפרשת ואתחנן, ובתקופת תשרי אנו קוראים עשרה מאמרות שנברא בהם העולם והם כמו עשרת הדברות, כדי שנקבל עלינו מלכותו ית"ש ונאמין באחדותו שהוא ית"ש עיקרא ושרשא דכל עלמין והוא ממלא כל עלמין ובתוך כל עלמין ומסבב כל עלמין. ושלש ראשונות הם כתר חכמה ובינה, וכתר הוא עולם שאסור להרחיב בו הדיבור ואפילו הרהור אסור בה מחמת גודל רוממותו והוא דבוק באין סוף ברוך הוא, ושם היו כל העולמות עדיין בהעלם. וחכמה ובינה אף על פי שהם גם כן עולמות שאין בהם השגה, אך מחמת שמהם התחילו להתנוצץ אפשר קצת לדבר בם. וחכמה הוא היוליי עולמות היינו שג' שרשי עולמות היו שם במחשבה. ובינה היא הרת עולמות דהיינו ששם היו כל העולמות בהריון נכרו שם כעבור באשה, ומשם נולדו העולמות עולם חסד יבנה. ואיתא שהאבות היו במוחין, והנה איתא שגאולת מצרים היה באברהם וגאולה העתידה תהיה ביצחק. ולהבין זאת נראה כי הגאולה הראשונה היתה מצד החסד שלא היו ישראל ראוים לכך אלא הקב"ה עשה עמהם חסד והיה אפשר לגואלם והיה מקפץ על הגבעות מדלג על ההרים בשביל לגואלם, וגאולה אחרונה תהיה מצד הדין דהיינו שישראל יכשרו מעשיהם ויתעוררו בתשובה ויתגלה עולם הבינה עולם התשובה, ויבאו ישראל לידי תשובה עילאה ויעשו שעשועין לפניו ית"ש וימתקו הדינים בשרשם ושמאל יכלל בימין ויצחק יסכים עם אברהם שיתגלו החסדים על כנסת ישראל, ויופיע הקב"ה בהירות אלהותו בכל העולמות ואז תהיה הגאולה שלימה ויודו הכל שהוא אחד ושמו אחד. וכביכול הקב"ה יגאל עמהם כמו שדרשו חז"ל והשיב לא נאמר אלא ושב וגו', והיינו דאיתא בגמרא כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו שיצחק יאמר להקב"ה בא ונפשר אותם וכו', כי הגאולה האחרונה תהיה מצד הדין שהיא בינה. ומבינה עד מלכות הן ח' הויות שהם עולים בגימטריא ר"ח כמנין יצחק. וזהו פירוש המשנה בספר יצירה שלשים ושתים נתיבות פליאות החכמה חק"ק, פירוש שבעולם הבינה היה שם חקיקת העולמות ששם היו נכרים בעיבור ומשם עד מלכות הוא ח' הויות שעולה מספרם ר"ח כמנין חק"ק כמנין יצח"ק. וזה פירוש הפסוק נחמ"ו נחמ"ו עמי, פירוש ששני פעמים נחמ"ו עולה בגימטריא ר"ח כמנין יצח"ק, פירוש שגאולה אחרונה תהיה מצד הדין שימתקו הדינין בשרשם ויצחק יסכים על החסדים ואז יתגלה בהירות אלהותו ית"ש ויודו כל הגוים שהוא אחד ושמו אחד. וזהו עמי כלומר אתי כביכול אף יגאל עמהם. ועי"ן מתחלפת באל"ף, וזהו עמי כלומר אמי שהיא עולם הבינה כידוע שהגאולה האחרונה יתנוצץ מעולם הבינה שהוא עולם התשובה שנקראת אימא עילאה ודו"ק:

ספר מאור ושמש - רמזי ט"ו אב

אמר ר' שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו. ועוד גרסינן שם תנו רבנן בת מלך שואלת מבת כהן גדול בת כהן גדול מבת סגן ובת סגן מבת משוח מלחמה וכו' וכל ישראל שואלין זה מזה כדי שלא לבייש את מי שאין לו. יש לדקדק הלא דרכו של אדם לשאול כלי משי ובגדי ארגמן שהם לכבוד ולתפארת ולמה אמר התנא כלי לבן שאולין דוקא. עוד יש להבין מכיון שהיו לוקחין אותם לשם שמים מה צורך לשאילה זו, הלא ישאנה גם אם לא יהיה לה כלום ואין בזה בושה. ונקדים מה דאיתא בספר מחברת הקודש מה חמשה עשר בשבט יגיד עליו ריעו חמשה עשר באב, ודברים אלו צריכים ביאור. ויראה לרמוז בזה כי הנה החודש אב תחלתו קשה עד אחר ט' באב, ובשבת נחמו הגם שהחשכות חלף והלך לו האורות אין מתחילין להתנוצץ עד ט"ו בו. והצירוף של חודש אב הוא ה'סכת ו'שמע י'שראל ה'יום שהוא ה"ו י"ה, חצי השם למפרע וחציו כסדר, שמורה שעד חציו של חודש הוא התגברות הדינין ובט"ו בו מתעוררין הרחמים. וצריכין אנו להמשיך אורות העליונים מעט מעט כמי שישב במערה כמה זמנים באם פתאום יצא מן המערה לאור השמש בצהרים ישחית מאור עיניו שלא יוכל לסבול את האור כי יהל, רק צריך להרגיל את עצמו מעט מעט עם האור, כן הדברים ההוא שתמוז וחצי אב הוא עת התגברות הדינין והעולם חשך בעדם, ובט"ו באב מתחילין האורות להתנוצץ וצריכים אנו להמשיכן מעט מעט עד שנסיר כל המסכים המבדילים. וכן ביום הכפורים כי בראש השנה הוא דין וביום הכפורים מתעוררים הרחמים וצריכים אנו להמשיכן מעט מעט. והצירוף של חודש שבט הוא ה'מר י'מירנו ו'היה ה'וא, ה"י ו"ה, גם השם הזה אינו כסדר רק אותיות ו"ה מפני שגם החודש טבת וחצי שבט הוא התגברות הדינין ובחמשה עשר בו מתחילין האורות להתנוצץ. והצדיק יכול להמשיך בט"ו באב רחמים וחסדים על הכנסת ישראל על ידי שמצרף ו"ה של צירוף חודש שבט לי"ה של צירוף חודש אב ונמצא שם הוי"ה כסדר. וכן בט"ו בשבט ממשיך רחמים על כנסת ישראל על ידי שמצרף י"ה של חודש אב לו"ה של חודש שבט שיהיה השם כסדר. וזהו פירוש דברי ספר מחברת הקודש הנ"ל, מה ט"ו בשבט יגיד עליו ריעו חמשה עשר באב שמצרפים צירוף של זה לזה בכדי להמשיך רחמים על כנסת ישראל. והנה השם הוי"ה ברוך הוא קוצו של יו"ד הוא כתר, והיו"ד הוא חכמה והה' בינה והם המוחין, ואותיות ו"ה הם התולדות. והנה בהמוחין אין שם רק לבנונית כולו רחמים ולמטה מהמוחין הוא גוון אדום ירוק ושאר גוונים שמורין על גבורות, הגם שמתערין הגבורות מהמוחין אין זאת מעצמותם רק על ידי הצמצומים נולדים הגבורות. ומשלו חכמי האמת לשמש שבשמש אין שום גוון רק לבן ומי שרוצה להביט בה מרוב בהירותה אינו יכול וצריך לעשות חלון, ואם גם על ידי חלון אחד אינו יכול להביט צריך לעשות עוד חלון עד שיוכל להביט בה. ובין החלונות זורחת החמה בכמה מיני גוונין הגם שמביט בחמה על ידי החלונות אין רואה אותה כמו שהיא בעצם רק בגוונין, נמצא החלונות מולידין הגוונין. ועינינו הרואות מי שעיניו כהות אם יביט בנר יראה כמה מיני גוונים שונים ויראה לו שהוא רואה כדורים עגולים, ואין זאת מטבע הנר רק מחמת שהוא אינו יכול להביט בו. כמו כן השמש מעצמותה היא לבן רק על ידי שאדם אינו יכול להביט בה כי אם על ידי חלונות על ידי זה נולדים גוונים אחרים. וראיה לזה דאיתא בגמרא מפני מה החמה כשהיא במערב היא אדומה מפני שעוברת על פתחה של גהינם, אבל מעצמותה היא לבן. כמו כן בהמוחין אין שם רק לבנונית כולו רחמים ועל ידי שהן מאירין בהמדות על ידי צמצומים מזה יוצאים הגבורות, ומי שמזדכך עצמו כראוי מסיר המסכים מעט מעט וממשיך הלבנונית עליון אל המדות וכולו הפך לבן טהור הוא ויתמשך רחמים על כנסת ישראל. ולהבין מה שהמוחין מתכנים שאין שם רק לבן, שמלת לבן מורה על שם ל"ב נתיבות החכמה ונו"ן שערי בינה לכן נקראו הרחמים לבן. ובחמשה עשר באב שמתחילין המוחין להאיר יוכל הצדיק להמשיך המוחין עילאין אל המדות ומקבלין המדות מהמוחין הלבנונית עליון, ואור המקיף שלהם נעשה פנימי כי אור המקיף של המוחין חופף עליהם ומקיף אותן ומקבלין זו מזו כסדר השתלשלות שלהם, ומי שהוא למעלה מאיר על שלמטה הימנו עם המקיף שלו. וזאת אינו אלא לשעה כשהרחמים מתגברים מופיע הלבנונית אל המדות כי תמיד אור הפנימי שלמעלה הוא אור המקיף להמדה שלמטה הימנו, לא כן עתה חופף על שלמטה הימנו עם המקיף לשעה והרי הוא כשאולין בידם. ומזה נבא לביאור לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכו' שבהן בנות ישראל יוצאין בכלי לבן שאולין, פירוש בנות ישראל הן המדות שהן בחינות נוקבא שמקבלין מהמוחין עילאין, וביום ט"ו באב שהרחמים מתגברין הן מקבלים הלבנונית עליון מהמוחין. וזהו בנות ישראל שהן המדות יוצאין בכלי לבן, רצה לומר שיוצאין בלבנונית עליון שמקיף עליהם לשעה, וזהו שאולין. וכל ישראל שואלין זה מזה, פירוש כשהוא כן גם נשמות ישראל מקבלין הארה ותוספת קדושה זו מזו, ומי שנשמתו אינה מאירה מקבלת הארה ותוספת קדושה מנשמת הצדיק המאירה, ואין בזה בושה כי גם המדות העליונות שואלין זה לזה ומקבלין זו מזו. וזהו שלא לבייש את מי שאין לו, רצה לומר שהמדות העליונות שואלין זה מזה ועל ידי זה גם בני ישראל מקבלין זה מזה הארה ותוספת קדושה ואין בזה בושה. ואמר התנא בת מלך מבת כהן גדול שכהן גדול הוא חסד ומלכות הוא דינא דמלכותא דינא ומקבלת מהחסד וקל להבין ודו"ק:

ספר מאור ושמש - פרשת עקב

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד וגו'. הנה פרשת ואתחנן מסיים אשר אנכי מצוך היום לעשותם פירש רש"י ז"ל היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, עיין מה שפירשו המפרשים. והנראה לי כי איתא בגמרא ז' דברים נבראו קודם שנברא העולם וקחשיב בינייהו תורה תשובה וגן עדן וכו', והנה ממילא משתמע כשהתורה נברא קודם שנברא העולם ממילא היא גדולה כמה פעמים מזה העולם, כדאיתא בגמרא במגילה שראה הנביא כתובה פנים ואחור עיין שם כמה שיעור זה העולם כפי חשבון המגילה שראה, וממילא מצומצם התורה בזה העולם עד למאד מאד. וכשהאדם מייגע את עצמו בתורה בזה העולם אזי זוכה לעתיד לגלות לו זה הדבר בעצמו וכל טעמים ודקדוקים שידע שרש הדבר, וזה הוא העיקר כל תענוג גן עדן והנשמות הקדושות שמגלים להם טעמי תורה. והנה מצינו בזוהר הקדוש שהנשמות היו מגלים להתנא הקדוש ר' שמעון בן יוחאי ז"ל תורה מה שאומרים בגן עדן והיה שמח עד למאד שזכה לזה. וכדמצינו באדם הראשון קודם החטא ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה ופירשו חז"ל לעבדה זו מצות עשה ולשמרה זו לא תעשה, כי שם היה מקיים המצות באמת על פי הסוד עיין בספרים הקדושים, כן עכשיו בעולם הנשמות זוכים לזה לנשמות הקדושים לקיים המצות על פי סוד ולומדים התורה הקדושה על פי סוד. נחזור לענינינו משם בארה היא הביאור סמיכת הפרשיות שמסיים אשר אנכי מצוך היום לעשותם כדפירשו חז"ל והובא בפירוש רש"י ז"ל היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם וסמיך ליה הסדרה והיה עקב, פירוש עק"ב הוא נוטריקון ע'דן ק'ודם ב'ריאה, רצה לומר שהשכר הוא בעדן שהוא קודם הבריאה של זה העולם ושם תשמעון את המשפטים האלה, פירוש שם תזכו לשמוע את המשפטים האלה מה שלא הבנתם בזה העולם התורה מחמת שהיא מצומצם עד למאד בזה העולם שאי אפשר להעולם להחזיק את התורה מחמת גדלה שהיא

גדולה כמה וכמה פעמים מזה העולם והיא מצומצמת עד למאד ושם בגן עדן תזכו לשמוע את המשפטים ושמרתם ועשיתם אותם פירוש כי שם תזכו לשמור ולעשות התורה כאדם הראשון בגן עדן קודם החטא. ועל כל זאת ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד, פירוש בזה העולם גם כן ישמר לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך וקל להבין:

או יאמר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד וגו'. הנה כבר עמדו עליו כל המפרשים ראשונים ואחרונים מהו לשון עקב. גם צווחו כולם על פירוש רש"י שפירש עקב עקב ממש ולא פירש מלשון עקב אשר שמע אברהם בקולי עיין במפרשים. גם יש לדקדק פתח בלשון רבים תשמעון ושמרתם ועשיתם, וסיים בלשון יחיד ושמר לך ואהבך עיין גם כן במפרשים. ונראה לי בדרך רמז כי ידוע לכל המחברים עצמם לצדיקים כמה גדול כח ההתחברות כאמרם ז"ל אינו דומה המרובים העושים המצוה למועטים, כי הגם שיהיה גדול למאד מאד והוא ביחידי עושה דבר מצוה ורבים קטנים במדריגתם עושים גם כן המצוה הזאת בעצמה אף על פי כן הרבים ההם יותר עושה מצותם פירות למעלה מגדול הזה הגם שהוא גדול למאד בצדקתו. נמצא ממילא יובן שבהתאסף יחד בני ישראל הוא דבר גדול למאד רק העיקר הוא שכל אחד ואחד הנאספים אל הצדיק אל יחשוב לעצמו כלל לדבר ויש שהוא נחשב לצדיק או לאיזה דבר בין החברותא קדישא, רק שידאג כי אולי חלילה הוא אינו ראוי להיות סניף לדבר מצוה ההיא והלואי שלא יפגום החברותא קדישא על ידי מעשיו, והגם שלפי הנראה הוא אדם גדול אף על פי כן יפשפש במעשיו ויחשוב כן כנ"ל. וכן כל אדם מחברותא קדישא יחשוב כן כנ"ל. ובפרט האיש הצדיק הנאספים אליו יחשוב כן כי במה נחשב הוא ויבטל את עצמו לגמרי. וזה ידוע שכל בי עשרה שכינתא שריא והוא קומה שלימה כידוע ובקומה שלימה יש ראש וידים ורגלים ועקבים כידוע מדברי קדושי עליונים. נמצא שבהיות כל אדם נחשב את עצמו לאין בהחברותא קדישא אזי נחשב לעצמו שהוא עקב בבחינת החברותא והם בבחינת הראש והגוף והאברים העליונים, ובהיות כל אחד חושב את עצמו לכך אזי המה פועלים שיפתח להם שערי שפע וכל טוב שבעולם, והעיקר נמשך על ידי האיש שהוא נחשב יותר לאין ועקב. וזהו ביאור הפסוק הנ"ל

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, פירוש תשמעון הוא לשון אסיפה כדכתיב וישמע שאול את העם ורצה לומר והיה עקב תשמעון כי בשעת אסיפה ביחד את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם דהיינו להקדושה היא התורה הקדושה ולאיזה דבר מצוה היה כל אחד עקב דהיינו בבחינת עקב דהיינו מדריגה התחתונה שבקדושה בבחינת עקבים של הקדושה כנ"ל. וקאמר הפסוק שפיר ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד וגו' בלשון יחיד כי העיקר הוא אותו הצדיק היכול יותר לתפוס הבחינה שהיא יותר אין מכולם על ידו הולך כל השפע על כן מסיים בלשון יחיד ושמר וגו' לך ואהבך והרבך וגו' ודו"ק:

או יאמר והיה עקב תשמעון על פי הדקדוק הנ"ל, דאיתא בחובת הלבבות מדת החסידים והפרושים הפרוש צהלתו בפניו ואבלתו בלבו דהיינו מדריגת קדושי עליונים שהם דבקים באין סוף והם בשמחה גדולה כי אין עצבות לפני המקום עוז וחדוה במקומו, אבל בפנים לבו נשבר על שנים עשר קרעים מלא תשובה ויראת שמים. והנה הצדיקים כאלו יכולים לבטל כל הגזירות והדינים משוטרים שלמעלה ויכולים להמתיק הדינים בשרשם. ומשם בארה פירוש הפסוק והיה עקב תשמעון, והיה הוא לשון שמחה ועקב הוא לשון ענוה ושפלות, דהיינו מדריגות הצדיקים גדולים כנ"ל שמחה וחדוה בפניו ויראה ותשובה בלבו, קאמר הפסוק תשמעו את המשפטים האלה, פירוש תשמעו הוא לשון אסיפה מלשון וישמע שאול את העם כנ"ל שתאספו את המשפטים האלה. ושמרתם ועשיתם אותם, פירוש כל מקום שנאמר השמר אינו אלא לא תעשה, פירוש ושמרתם שלא יהיה הדינים. ועשיתם אותם פירוש מלשון עשיה ותיקון והמתקה שתמתיקו את הדינים בשרשם, וזה ושמרתם ועשיתם אותם שלא יהיה דינים כלל על ישראל ויהיה נמתקים הדינים בשרשם אמן ודו"ק:

או יאמר על פי הדקדוק מה זה שכר אם ישמעון את המשפטים וגו' ושמר את הברית והחסד אשר נשבע לאבותיך הלא בלא זה מחויב לקיים השבועה שנשבע להאבות. הענין הוא כך שאנחנו מחויבים לילך בדרכי האבות כאשר הם עבדו להשם יתברך באמת לא לתקות שום שכר בעולם ושכחו את עצמם כל עיקר דהיינו שלא היו רוצים ליהנות בזה העולם כלל וכלל ואפילו מהפירות רק הניחו הכל לדורות הבאים שהם זרעם אחריהם כדאיתא במאמרם ז"ל שאם היו אבות העולם אוכלים שכרם בעולם הזה מה היו עושים דורות הבאים, וכן אנחנו מחויבים לילך בדרכי האבות שלא לכוין את עצמנו כלל וכלל אפילו כל דהו אפילו ליהנות מפירות בזה העולם, רק בכל דור ודור אדם אוכל בעולם הזה משכר מעשי אבותיו מה שהניחו הם שלא רצו ליהנות מעולם הזה והשאירו הכל לבניהם. וכן מדור לדור נשאר שכר מעשים טובים של הצדיק הכל לזרעו כי הוא אינו רוצה לאכול כלל בזכות עצמו אפילו כל דהו רק מזכות מעשי אבותיו. וזהו ביאור הפסוק והיה עקב תשמעון וגו' לפי שמסיים הסדרא שלמעלה אשר אנכי מצוך היום לעשותם ודרשו חז"ל היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, ולפי דברינו יהיה המקרא כמין חומר אשר אנכי מצוך היום לעשותם ולא היום ליטול שכר, פירוש שלא לכוין כלל ליטול שכר בעולם הזה אפילו מהפירות, על זה קאמר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם פירוש שתשמעון ועשיתם אותם על פי האופן האמור למעלה היום לעשותם ולא ירצה ליהנות כלל משכר בעולם הזה אפילו מהפירות, על זה קאמר הפסוק שלאחריו ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, פירוש שישמור לך את הברית ואת החסד של האבות ויהיה לך עולם הזה בזכות האבות ואהבך וברכך והרבך. ובפרשת נצבים כתיב והרבך מאבותיך פירוש מכח זכות אבות שהניחו לדורות הבאים יברכך והרבך והזכות שלכם יהיה קיים לדורות הבאים אחריכם ודו"ק:

או יאמר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך וגו'. ופירש רש"י ז"ל אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון ושמר ה' וגו'. וקשה אם יעשו ישראל רצונו יתברך כל כך שישמעון אפילו המצות קלות מה צריכים לזכות אבות. ונראה על פי פשוט דאיתא במדרש למה לא גילה הקב"ה שכר כל מצוה כדי שלא יניח אדם המצות קלות ששכרם מועט ויחזור אחר מצות חמורות ששכרם מרובה עכ"ל. והנה כל זה שייך באדם אשר מוסר נפשו לעבודת הבורא ברוך הוא ומתאוה תמיד לעשות מצות הצריכים מסירות נפש או שיש בהם חסרון כיס, לאיש ההוא צריכה התורה להזהיר שלא יניח המצות קלות כדי שלא יעבוד על מנת לקבל פרס, אבל רוב המוני עם דרכם לעשות המצות שהם נקל לעושיהם בלי יגיעה ובלי חסרון כיס אבל המצות שצריכים חסרון כיס או טרחה יתירה המה מתעצלים מלעשותם ומה תהא עליהם, והבטיח להם הקב"ה להיטיב להם בזכות אבותינו. וזה כונת רש"י ז"ל והיה עקב תשמעון אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון, פירוש אפילו אם לא תשמעון אלא המצות קלות ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד ואת השבועה אשר נשבע לאבותיך שייטיב לך בזכות אבותיך:

או יאמר והיה עקב תשמעון וגו'. דהנה כתיב נוצר חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי, מצינו שאם האדם עובד את השי"ת מאהבה זכותו עומדת לבניו עד אלפים דור אפילו הפירות יאכלו בעולם הזה, ומהיכן הוא נוטל חלקו מחמת שהוא עובד את הש"י מאהבה והוא משיג רוממותו יתברך ויודע שהכל מאתו יתברך, שאפילו המצות ומעשים טובים שעשה לא מכוחו עשה אלא הקב"ה נותן לו כח לעשות מצות ומעשים טובים, ואינו תובע שום שכר מאתו יתברך כי הוברר אצלו שאין לשום בריה אצל הבורא כלום, והש"י מרוב אהבתו שהוא אוהב עושי רצונו נותן להם שכר טוב בנדבה כי חלקם אינם תובעים מאתו יתברך, ואדרבה הוא מודה ומשבח להש"י שבא לידו המצות ומעשים טובים כי הנועם שהוא טועם בהמצות הוא אין שיעור כדאמרינן יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה וכו'. וזהו שאמרו שכר מצוה מצוה פירוש שהמצוה עצמה היא השכר, וזכות מעשיהם הטובים יעמוד לבניהם עד אלפים דור כמו שמצינו אבותינו הקדושים שהיה מבטלים את עצמם כנגד הבורא ברוך הוא מכל וכל כמו שאמר אברהם אבינו ע"ה ואנכי עפר ואפר והקב"ה נתן לו שכר טוב וזכותם עומדת לעד ועדיין אנו חיים וקיימים בזכותם. וזהו פירוש הפסוק והיה עקב תשמעון, והיה לשון שמחה, ופירוש אם בשמחה ובענוה תשמעון את המשפטים האלה, כי עקב הוא לשון ענוה, אם תעבדון את הש"י מאהבה ובענוה שאין תובע שום שכר אדרבה הוא מודה להש"י שהגדיל עמו חסדו ששלח לידו המצות לעשות כמו שעשו האבות, ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד, ושמר הוא לשון המתנה כמו ואביו שמר את הדבר, ופירוש שהקב"ה ימתין לך את הברית ואת החסד לבניך עד אלפים דור. כאשר נשבע לאבותיך פירוש כמו שהבטיח לאבות שזכותם יעמוד לבניהם לעד כמו כן זכותך יעמוד לבניך:

או יאמר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, דהנה הקב"ה צוה לעשות מצותיו יתברך והם חוקים ומשפטים, חוקים הם המצות שאין בהם טעם והם למעלה מן השכל ובהם אי אפשר לחדש שום חידוש לא שכל לא סברא מפני שהם למעלה מן השכל, ומשפטים הם המצות שיש בהם טעם ושם יוכל האדם לחדש חידושין באורייתא. וביותר רוב משפטים הם בדיני ממונות וכדאמרינן בגמרא הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות שהן כמעין הנובע. והאדם ההוא אשר ה' חלק לו בבינה שיכול לחדש חידושין ומורה לעם דרך ומשמיע אותם המשפטים, מאד מאד צריך ליזהר שלא יגבה לבו בזה ואדרבה צריך להשפיל עצמו שאין החכמה שלו כי ה' יהיב חכמה מפיו דעת ותבונה, רק ילמוד תורה לשמה וישפוט בצדק ולא יהיה מחמיר לאחרים ומקיל לעצמו רק שהוא עצמו ישמור ויעשה המשפטים שיהא נאה דורש ונאה מקיים. וזה פירוש הפסוק והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, פירוש שתהיו בהכנעה כשתשמיעון לעם את המשפטים האלה. ושמרתם ועשיתם אותם, שגם אתם תשמרו ועשיתם שתהיה נאה דורש ונאה מקיים אז ישמור ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד וגו':

וברך פרי בטנך ופרי אדמתך. דרשו רבותינו ז"ל הרבה דרשות במדרש רבה מה פרי אדמתך אין בהם חטא ועון אף פרי בטנך לא יהיה בהם חטא ועון עיין שם. עוד יש לפרש על פי מאמרם במסכת סוטה תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר טהרה בטלה טעם הפירות והריח ומעשר ביטלה שומן הדגן עיין שם. נמצא כשישראל מתנהגים בקדושה וטהרה מתברכים הפירות בטעם טוב וריח טוב ופירות ודגן הם שמינים. וזהו וברך פרי בטנך ופרי אדמתך להקיש פרי בטנך לפרי אדמתך אם פרי בטנך הם מתנהגים בקדושה ובטהרה גם פרי אדמתך יהיו טובים בשומן ובטעם טוב וריח טוב וקל להבין:

ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוה מצרים הרעים וגו' ונתנם בכל שונאיך. הענין כך הוא שהשי"ת אין סוף ברוך הוא השתלשל עולמות זה למטה במדריגה מזה עד השתלשל העולם הזה החומרי כדי שיהיה הבחירה ושכר ועונש כידוע מספרים הקדושים. והנה בהשתלשל העולמות ברא שוטרים ממונים להפרע מן האדם העובר על רצונו. ואם האדם זוכה להמשיך עצמו מתאות עולם הזה ולשבר אותם ולדבק עצמו באורות העליונים עד הדבק באור אין סוף ברוך הוא, בזה הוא משבר כל הכוחות של השרים שלמעלה שהם הם העיקר גרם לתאות עולם הזה ותענוגיו, כל שר משבעים אומות לתאוה ומדה אחרת. ובהשבר איש הישראלי מתאות עולם הזה בלי למשוך אחריו ועושה תשובה אם עשה אחת מהנה לרוע אזי ממילא נשבר כוחותם למעלה ואינם יכולים לשלוט עליו לענוש אותו באיזה מיני יסורים על ידי שוטרים הממונים להשגיח ולקטרג על מעשי בני אדם ולהפרע מהם. והנה מדרך רוב בני אדם שהולכים אחר יצרם ותאותם ואינם עושים תשובה עד עת שהשליטו עליהם השוטרים הממונים להעניש אותם על מעשיהם לא טובים על ידי שהלכו אחר תאוות עולם הזה ושמעו לקול יצר הרע שנמשך משרים שלמעלה, ואם בבא הפורעניות והיסורים עליהם עושין תשובה ומתעוררין עצמם להבין גדולות ונפלאות ית"ש, אבל זה הדרך אינו דרך הישר רק הדרך הישר הוא להכשיר מעשיו מעיקרא להתבונן בתורה שמספר מהפורעניות של הרשעים שהביא על הרשעים על שעוברים על רצונו, גם מספר התורה מנפלאות הבורא אז נכנע יצרו הרע ונשבר לבו בקרבו ומושך את עצמו מתאוות עולם הזה ומדבק עצמו באורות העליונים עד הדבק באור אין סוף ברוך הוא. כדאיתא בספר אור המאיר הקדוש פירוש הפסוק גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, דהיינו שביקש המשורר שלא יצטרך שיבאו יסורים עליו ועל ידי כן יתעורר עצמו לעבודת השי"ת ולהבין נפלאותיו, רק על ידי לימוד התורה הקדושה שמספר מנפלאות הבורא ית"ש ילמוד נפלאות ויבין וישכיל נפלאותיו ולא יצטרך ליסורין כלל. והנה יש עוד בחינה אחרת שאיש הישראלי יתעורר עצמו להתבונן בנפלאות הבורא ית"ש ולסור את עצמו מתאוות היצר הרע וזהו כשמביא השי"ת פורעניות על אומות העולם עוברי רצונו אז מתעורר האיש הישראלי בראותו נפלאות הבורא ית"ש להתחזק את עצמו בעבודת הבורא ולדבק בו, וגם נשבר לבו לב היצר הרע בקרבו בראותו הפורעניות והיסורין על עוברי רצונו וחוזר על ידי זה בתשובה ועושה מעשים טובים ורואה האיך לעשות שיבא לדביקות השי"ת באמת כדכתיב הכרתי גוים וגו' אמרתי אך תיראו תקחו מוסר. וגם הצדיק הדבוק בו ית"ש לפעמים אינו מתחזק כל כך בעבודת הבורא ונופל ממדריגתו כי תענוג תמידי אינו תענוג, מה שאין כן בראותו הפורעניות והעונשים על אומות העולם עוברי רצונו אזי מתעורר בלב חדש יותר ויותר על ידי כן להדבק בו ית"ש. והנה זה ידוע כשישראל צדיקים וטובים ומשברים יצרם כנ"ל אזי ממילא נמשך על ישראל חסדים טובים ורחמים גמורים ועל האומות עוברי רצונו נמשכים כל הגבורות והדינים וזה נקרא גבורות שבחסדים, ואז כשרואין ישראל הדינים והגבורות שמגיעים לעוברי רצונו אזי מתעוררים יותר ויותר בכח וחוזק ואומץ ובחכמה ובבינה יתירה להדבק באור אין סוף ברוך הוא וברוך שמו ואזי נמשך להם עוד יותר חסדים ורחמים גמורים וברכה. ומשם בארה הפסוק שלפנינו ברוך תהיה מכל העמים, פירוש אם ישראל יהיו צדיקים ודבוקים בו ית"ש כדכתיב מתחלת הסדרה והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם וכתיב ואהבך וברכך והרבך בכל מיני ברכות כדחשיב להו בקרא. וקאמר עוד הכתוב עוד טובה וברכה וחסדים יבאו על ישראל מכח כל האומות, וזהו ברוך תהיה מכל העמים, פירוש שיבאו ברכות וחסדים ורחמים גמורים על ישראל מכח כל העמים שיבאו עליהם כל הגבורות והדינים והעונשים אזי יתעוררו ישראל להדבק בו ית"ש יותר משהיה מעיקרא אזי יבאו יותר ויותר ברכות על ישראל. לא יהיה בך עקר ועקרה, פירוש בין הצדיק המשפיע קדושה על ישראל ובין המקבלים ההשפעה ממנו, זה פירוש לא יהיה עקר מלהשפיע ולהוליד וזה המקבל לא יהיה עקרה מלקבל ההשפעה קדושה. ואזי והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך, פירוש שלא יצטרכו יסורין כדי להתעורר יותר להדבק בו ית"ש כנ"ל באריכות, ונתנם בכל שונאיך שכל הדינים והיסורין יבאו על שונאי ישראל ויתעוררו ישראל יותר ויותר מכח היסורין ופורעניות והדינים שיראו שיבאו על שונאי ישראל יתעוררו לידבק בו ית"ש באמת יותר מעיקרא שהיו גם כן צדיקים כדכתיב והיה עקב תשמעון וגו' ושמרתם ועשיתם וגו' הרי שהיו צדיקים וטובים מעיקרא, אלא השתא יתחזקו עוד יותר ויותר לדבק בו ית"ש בהתחזקות יתירה ובחכמה ובבינה יתירה ואזי יבאו ממילא יותר ויותר חסדים גדולים ורחמים גמורים מעיקרא שהיה גם כן להם ברכות ורב טוב כדכתיב ואהבך וברכך והרבך וגו'. וזהו ברוך תהיה מכל העמים, פירוש מכח כל העמים שיראו ישראל את הדינים וגבורות פורעניות שיבאו על העמים ימשוך לישראל חסדים וברכות יותר מעיקרא וכל חולי ומדוה ויסורין לא ישימם בך שלא יצטרכו ליסורין כדי להתעורר להיות טובים ודבוקים בו ית"ש ונתנם בכל שונאיך כנ"ל ודו"ק:

כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון וגו'. צריכים לבאר מה שנאמר המצוה לשון יחיד, הא הקדים הכתוב כל המצוה משמע כל המצות. ופירוש מדרש אגדה מעצמות יוסף עדיין אין הראיה דומה לנידון כי שם לא היה למצוה רק מכח צוואת יוסף הצדיק. גם קשה שמתן שכרה בצדה שכתוב למען תחיון ובאתם וירשתם את הארץ שהיא חס ושלום כעובד על מנת לקבל פרס ואינו מן המדה. אך כפי אשר אמרנו לעיל שיותר טוב ותיקון גדול לעשות מצוה באסיפת אנשים יראים ושלמים מלעשות ביחיד, ועיקר האסיפה היא שכל אחד יהיה נחשב בעצמו לאין ולנכה רוח ולבזה נפש רק יכלול עצמו בחברים ובפרט לכלול עצמו באיזה צדיק וזאת היא היותר טוב, וצדיק נקרא כל כידוע. וזה אמר הכתוב כל המצוה, רצה לומר שאם רוצה לעשות איזה מצוה כתקנה באסיפת חברייא עובדי השם אזי יכלול עצמו הוא הלשון כל לשון כוללות שיכלול עצמו בחברייא, ובפרט לכלול עצמו בהצדיק הנקרא כל שהוא הכולל וזאת הוא המצוה אשר אנכי מצוך היום:

ובדרך אחרת נוכל לומר לתרץ גם כן הקושיא שניה שלא יהיה חס ושלום כעובד על מנת לקבל פרס, כי יש כמה וכמה מצות אשר לא יוכל האדם לקיימם כגון מצות התלוים בארץ ומצות הנוהגות דוקא בזמן המקדש, ולא יאמר אדם שהמצות התלויות בארץ או במקדש שאין נוהגים כעת בגלות המר אם כן פטור אני מהם ולא יעלו על זכרונו, אכן לא כן הדבר כי כל איש מבני ישראל מחויב להצר עצמו ולדאוג שיוכל לקיים כל התורה עם כל המצות, ואף על פי שבלתי אפשרי לקיימם בגלות המר מחויב לדאוג על זה ולצפות בכל עת מתי יבא עת רצון לגואלינו ולהביא אותנו לארצינו וכדי לקיים כל המצות לעשות נחת רוח להבורא ית"ש. לזה אמר הכתוב כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות, מלשון ואביו שמר את הדבר שמחויב לשמור ולצפות מתי יבא עת הגאולה לקיים כל המצות שנצטוה לעשות נחת רוח להבורא ית"ש, לזה אמר הכתוב למען תחיון ורביתם וירשתם את הארץ שהשי"ת יגאל אותך ותבא לארץ ישראל ולבית המקדש ותוכל להפיק רצונך לקיים כל המצות התלוים בהם לעשות נחת רוח להבורא ברוך הוא וברוך שמו והבן:

ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וגו' כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה וגו' ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת וגו'. יש להבין במה הודיעם אכילת המן שלא על הלחם לבדו יחיה האדם, הלא גם המן הוא לחם כמאמר הכתוב הנני ממטיר לכם לחם וגו'. גם באומרו כי על כל מוצא פי ה' וגו', היה לו די לומר בקצרה כי בדבר ה' יחיה האדם. גם נשים לב על אמרו כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים, הלא רצה לקבוע בלבם מדת הבטחון שעל כל מוצא פי ה' יחיה האדם ואם כן מה להם לברזל ונחושת לקבוץ הון, אחר שהציע לפניהם שהעיקר הוא לבטוח בה' שיספיק להם די חיותם ומחסורם. גם אמרו ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם נראה כסותר לפסוק כי לא יחדל אביון וגו'. גם היה לו לומר ארץ אשר לא בעניות תאכל בה לחם שלשון מסכן לא מצאנוהו בתורת משה רבינו שיתפרש בלשון עניות. גם נבין מאמר חז"ל ארץ אשר אבניה ברזל אשר בוניה ברזל אלו תלמידי חכמים, האיך יש לזה קישור למה שלפניו בהפסוק:

ויראה לרמז בכל זה כי הנה ידוע שהשי"ת ברא עולמו להיטיב לברואיו שיכירו גדולתו ורוממותו וממשלתו ומלכותו, אמנם לעצמיות אלהותו ית"ש לא היה באפשרי לשום נברא להכילו ולכן מן ההכרח היה לצמצם עצמיותו בצמצומים רבים בכדי שיוכלו הברואים לקבל שפע אור אלהותו יתברך. ורצה הקב"ה לזכות את ישראל שלא יאכלו נהמא דכסופא דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה, ולכן נתן לפניהם את החיים ואת הטוב והפכם והבחירה חפשית והרשות נתונה לברור במה שירצו למען יקבלו שכר על בחרם בטוב ומאסם ברע, ולזה מן ההכרח להיות שכר ועונש למען לא יבעטו ברוב הטובה על ידי שיתיראו ממדת הדין. וזהו הענין עץ הדעת טוב ורע ושבירת הכלים שהוריד השי"ת עולמות הנפילים ונתערב טוב ברע ואור בחושך ונפלו ניצוצות הקדושות בדומם צומח חי מדבר ונתלבשו בחיצוניות בכדי שיקבלו ישראל שכר על הזדככותם ועבודתם באמצעות עסק התורה והמצות שהם מבררים האוכל מתוך הפסולת ויקר מזולל על ידי הזדככותם ומעלים הניצוצות הקדושות לשרשן ומורידין הקליפות לנוקבא דתהומא רבא ולכשיתבררו העולמות מכל וכל תמלא הארץ דעה את ה' ויבא הגואל צדק. והנה אבותינו אברהם יצחק ויעקב הם השיגו בשכלם שעיקר המכוון בבריאת העולם הוא לעשות בירור העולמות ולהפריד הקליפה מהקדושה ושמו כל יכולתם בזה ללקט הניצוצות הקדושות, והראשון היה אברהם אבינו ע"ה שהוא איתן האזרחי לשון א' זרח שהוא היה ראשון שהזריח אור אלהותו ית"ש בעולם התחתון, ולכן נטע אשל בבאר שבע ואמרו חז"ל שנטע פרדס ובו כל מיני מגדים להאכיל כל העוברים ושבים להכניסם תחת כנפי שכינה ועל ידי זה היה מעלה הניצוצות הקדושות לשורשם. ויצחק אבינו שהלך לארץ פלשתים ויעקב גר בארץ חם ובבית לבן הכל היה בכדי ללקט נפזרים מניצוצות הנדחים במקומות ההם, ורצונם היה לברר העולמות בימיהם ותכלית מהבירור להביא הגאולה שלימה, אמנם לא עלתה בידם לגמור הבירור אמנם פעלו שנשאר הרשימה מעבודתם שילכו בניהם בדרכם שיעלה כל אחד הניצוצות הנוגעים לשרשו ולקשר נימא בנימא עד שנזכה לגאולה השלימה במהרה בימינו. ולכן כשראה הקב"ה כונת אבותינו הקדושים הרצויה הבטיח להם לתת לזרעם ארץ הקדושה ששם לא ירדו עולמות הנפילים רק בחינת נשמות כידוע והוא מכונת כנגד הנקודה האמצעית שנקרא אבן שתיה, ולכן נקראת ארץ ישראל מפני שגם הארציות שבה הוא מזוכך מכל סיגים ומפני זה אוירה מחכים וזה יסייע להם להעלות העולמות, כי בחוץ לארץ הניצוצים הם מלובשים ומעוטפים הרבה בחיצוניות המלביש אותם והבא לעבוד עבודת ה' להעלות העולמות וללקט הניצוצים צריך לשנס מתניו לבל יזיק לו החיצוניות המלביש הניצוץ, כי באם אינו יכול להעלות הניצוץ ולהוציאו ממסגר הקליפות לא די שלא הועיל כלום אלא שיכול גם כן הניצוץ לקלקל אותו ולהשליכו חס ושלום לבחינת הרע המלביש להניצוץ ההוא, ולא כן בארץ ישראל שגם הארציות שבה הוא מזוכך ולכן נקל למצוא פנימיות המאכל ושלא יזיק לו החיצוניות. והנה המן היה גם כן מאכל מזוכך מאד והיה מדוגמת שקודם שחטא אדם הראשון שאז היה לו כתנות אור באל"ף שגם החיצוניות שלו המלביש להפנימיות היה גם כן מזוכך אז והיה מאיר, וכן היה גם המן דחיצוניות שלו מזוכך, ולכן היה נבלע באברים ולא נצטרכו לנקביהם מפני שלא היה בו שום סיג וזוהמא מחלק הסטרא אחרא ולכן היה נקל למצוא הפנימיות שבו. והנה הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים נקראים מוצא מפני שהם מותרות כביכול נגד הקדושה העליונה. וזהו אמרו ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, פירוש שעל ידי המן שהוא מאכל מזוכך שגם חיצוניות שבו אין בו תערובת סיגים ונקל למצוא בו הפנימיות שבו על ידי זה תשיגו כי לא על הלחם לבדו שהוא גשמיות המאכל לבדו הוא חיותו של האדם אלא על כל מוצא פי ה' יחיה האדם שהעיקר החיות הוא הניצוץ שבהמאכל שהוא מוצא פי ה' וגו'. ואמר עוד כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות וגו' רומז להנחלים ומעינות החכמה שנובעים בה שהתורה נמשלה לעינות מים. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה, מסכנות הוא לשון אוצר ובית הסתר להסגיר בו גנזיו כמו ויבן ערי מסכנות וגו', וביאורו שלא יהיו הניצוצים הקדושים שבלחם הארץ ההיא כלואים ומסותרים בתוך החיצוניות המלביש אותו כמו שיש בחוץ לארץ שבחינת הרע מתגבר הרבה עד שקשה מאד להוציא הניצוצים, אכן בארץ ישראל אינו כן מפני שלא תחסר כל בה ואפילו בהארציות שבה אין בו פגם וחסרון ואין בה אחיזה להסטרא אחרא כמו בחוץ לארץ. ואמר גם כן ארץ אשר אבניה ברזל רומז על פי מאמר חז"ל הנ"ל שבוניה ותלמידי חכמים שבה הם כברזל שכמו שברזל מחדד אחד את חבירו כן תלמידי חכמים שבה מפני שאוירה מחכים. ומהרריה תחצוב נחושת וגו' הרים רומזים לאבות הקדושים (כמו שאמרו חז"ל על פסוק כי ההרים ימושו) נחושת רומז ליעקב כדאיתא במדרש על פסוק זהב וכסף ונחושת, ורומז שתמתיק הגבורות על ידי הזדככותך ותכלול מדת יצחק במדת אברהם ויעקב. וזהו מהרריה תחצוב נחושת, רצה לומר שיכללו כולם במדת יעקב להשפיע רחמים על הכנסת ישראל:

או יאמר כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר וגו' ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת. יש לדקדק אם אמר ארץ לא תחסר כל בה שוב אין מן הצורך לפרוט השבחים. ועוד יש לדקדק שלכאורה השבח שחושב ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת אינו שבח המעולה שבארצות, כי יש ארצות אשר חוצבים בו מהרריה כסף וזהב. ונראה כי הקב"ה הבטיח לאבות ארץ ישראל ובודאי לא הבטיחם מחמת שהיא ארץ שמינה כי אצלם לא היה חשוב למאומה תאוות עולם הזה, רק שהם היו מבקשים כמטמוניות את עבדות ה' יתברך והיו חפצים ומשתוקקים מעינות החכמה והיינו הבארות שחפרו האבות שחפרו את מעינות החכמה. וראה הקב"ה גודל תשוקתם להשיג מעינות החכמה ונגלה אליהם ואמר להם שילכו לארץ כנען כי אוירה דארץ ישראל מחכים מפני שהוא מול ארץ שלמעלה שהיא ארץ עליונה והוא נגד מעינות החכמה ושם תוכלו להשיג בנקל מעינות החכמה. והבטיח הקב"ה להם לתת אותה לבניהם כדי שגם הם ישיגו מעינות החכמה. ומפני שהיא מול ארץ ישראל שלמעלה לכן היו יורדים לתוכה כל ההשפעות טובות מחמת זה הוא המעולה שבארצות, אך בקל יוכל האדם שם לטעות אחר תאוותו מפני שמשיג שם כל חפצו, לכן אם יש צדיק גדול בדורו הוא יכול להכריע את המון עם אחר הטוב, לכן כל זמן שהיה בבית המקדש כהנים צדיקים היה הכל על מכונו. וזה שאמר הכתוב ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, פירוש שהם היה בידם יכולת להשיג מעינות החכמה ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. אך שאדם יכול לטעות אחר תאותו מחמת שמשיג כל חפצו והבטיח לנו הקב"ה לא תחסר כל בה, שלא יחסר בה צדיק שנקרא כל אשר בצדקתו ידריך את בני ישראל בדרך הטוב. ארץ אשר אבניה ברזל פירוש אנשים אשר הם עדיין בבחינת אבן שהם אתוון זוטרין יכולים להמשיך מיין נוקבין שהם אמהות כי ברזל ר"ת ב'להה ר'חל ז'לפה ל'אה. ומהרריה תחצוב נחושת דהיינו הצדיקים יכולים להמשיך מיין דכורין דנחושת זה יעקב:

או יאמר ארץ חטה ושעורה וגפן וגו' ארץ אשר לא במסכנות וגו'. יש להבין שהיה די באמרו לא תחסר כל בה ומדוע פרט תחלה באמרו חטה ושעורה וגו' כנ"ל, אחר כך כלל באמרו לא תחסר כל בה, והלא באמרו שאין בה מחסור שום דבר יודעין אנו מזה שיש שם גם כן חטה ושעורה וגפן מאחר שהכל בה. ונראה על פי מה שכתבנו למעלה אצל טענת בני גד ובני ראובן בפרשת מסעי שרצו להשאר בעבר הירדן מפני אשר יראו לנפשם שלא ילחמו מלחמת ארץ ישראל לתאות המעדנים אשר בה ופירותיה הטובים ויתר דשנה וטובה. והנה משה רבינו ע"ה בספרו בשבח ארץ ישראל שהיא ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון זית שמן ודבש שהם דברים אשר הם תאוה לעינים בעולם הזה, ואולי יפול לב האדם עליו לדאוג שיוכל לבא לידי שפלות ולידי יצר הרע על ידי שיגיע לדברים אשר הם מסייעים להרבות תאות החומרי ופן יפול ממדריגתו ומעבודת השי"ת, לזאת אמר להם משה רבינו כי לא יפחדו מזה כי הבא לטהר ולדחות היצר הרע ולהיות מעובדי ה' בנקל יוכל לסלק היצר הרע ולהרחיקו ממנו כי הוא ארץ קדושה וכל פירותיה הם מסטרא דקדושא. והנה ידוע בספרים הקדושים אשר הצדיק נקרא כל. וזה ביאור הכתוב כי משה רבינו מנה להם פרטות פירות ארץ ישראל אשר לפי השקפה הם מחזקים תאות החומריות, וזהו הגם כי הוא ארץ חטה וגו' וגפן וגו' אף על פי כן לא תפחדו כי לא תמלטו מיד היצר הצורר לכם כי היא ארץ לא תחסר כל בה פירוש שאין בה חסרון להצדיק הנקרא כל, כי מפני קדושת ארץ ישראל בנקל לדחות היצר הרע מעליו:

ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'. בגמרא דברכות אטו יראה מילתא זוטרתא היא אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא משל למי שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה לו ככלי קטן, קטן ואין לו דומה לו ככלי גדול. ויש להתבונן במאמר הזה כי אין המשל דומה לנמשל כי בשלמא כשמבקשים מאדם שיש לו כלי גדול דומה לו באמת ככלי קטן, מה שאין כן כשמבקשים ממי שאין לו דומה לו אפילו קטן ככלי גדול, וכאן הוא מבקש מישראל יראת שמים והוא דומה לכלי גדול ואין לו. ומה זה לגבי משה מילתא זוטרתא היא, וכי מפני שהוא לגבי משה מלתא זוטרתא ודבר קטן יאמר כן לכל ישראל כי אם ליראה והדרא קושיא לדוכתא. אך הענין כך הוא דאיתא בגמרא מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה מה שעשתה חכמה עטרה לראשה וכו' דכתיב ראשית חכמה יראת ה' הרי הוא יראת שמים עטרה לחכמה עשתה ענוה עקב לסוליתה שנאמר עקב ענוה יראת ה' הרי אצל ענוה היראה היא עקב שלה. להבין זאת הכלל הוא בודאי העיקר החכמה דהיינו התורה תלויה ביראת שמים כדאיתא במסכת שבת חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד, כי העיקר הוא ללמוד תורה בלהב אש ובאימה וביראה כנתינתה מתוך האש ורתת וזיעה, והמדריגה הזאת היא מדריגה קטנה ונקראת יראה והיא מדת מלכות. ויש מדריגה אחרת למעלה והיא מדת ענוה דהיינו שדבוק עוד יותר למעלה בעולמות עליונים עד אין סוף ברוך הוא וברוך שמו, ושם לא שייך אימה ורתת וזיעה ופחד כי מחמת דביקות שהוא דבוק עד אין סוף כביכול באהבה ובחיבה לא שייך שם פחד ורתת וזיעה, רק יראה על כל פנים צריך גם כן ובושה (כמבואר ברש"י ז"ל פרשת בחקותי על פסוק והתהלכתי בתוככם אטייל עמכם בגן עדן ולא תהיו מזדעזעים ממני יכול לא תיראו ממני תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים, הגם שאין זה הענין ממש מכל מקום מבואר למבין הדוגמא מזה הענין וקל להבין). לפי זה מבואר המאמר הנ"ל מה שעשתה חכמה עטרה לראשה דכתיב ראשית חכמה יראת ה' עשתה ענוה עקב לסוליתה כנ"ל ודי למבין. וידוע שמדריגת משה רבינו ע"ה היתה שהיה עניו מאד:

ומשם בארה הפסוק הנ"ל ועתה ישראל מ"ה ה' אלהיך שואל מעמך, דהיינו שהוא מבקש ממך מדריגת מ"ה שהוא ענוה. וקאמר אחר כך כי אם ליראה פירוש שאף על פי כן יהיה לו יראה הגם שלא שייך רתת וזיעה ופחד אף על פי כן צריך לירא כנ"ל באריכות. וזה ביאור המאמר בברכות שמקשה הגמרא אתו יראה מילתא זוטרתא היא שהמקשה הבין פירוש הפסוק כפשוטו שהשי"ת שואל מעמך רק ליראה כנ"ל, והוקשה לו אטו יראה מילתא זוטרתא היא. ומשני הגמרא אין לגבי משה וכו' פירוש מדריגת משה שהיא ענוה יראה מילתא זוטרתא היא כנ"ל. ושפיר מביא המשל כלי גדול ויש לו דומה ככלי קטן, כי לגבי ענוה יראה מילתא זוטרתא היא שמה שעשתה חכמה עטרה וכו' עשתה ענוה עקב לסוליתה כנ"ל ודו"ק:

או יאמר לתרץ הגמרא הנ"ל. עוד קושיא אחרת כי הגמרא מתרצת אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא הא מבואר הכתוב ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו, אטו ללכת בכל דרכי ה' היא מילתא זוטרתא לגבי משה הא ביקש הודיעני נא את דרכיך מבואר שלא היה מילתא זוטרתא לגבי משה ללכת בכל דרכיו, כי בודאי לא מילתא זוטרתא אף לגבי משה ללכת בכל דרכי ה'. אך נראה לבאר שכבר הקדמנו בפרשת ואתחנן שאין לאדם לבקש השגות גדולות ונפלאות ממנו לעלות במעלות עולמות עליונים כי אין זאת מגדר ענוה, רק מחויב לעבוד השי"ת בלב שלם וההשגות העולמות העליונים ממילא יבאו לו כפי אשר יחנן אותו השם, עיין שם באריכות ותמצא נחת. וזה נרמז בזה הפסוק שאמר משה ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך. רצה לומר השאלה הזאת ה' שואל מעמך ומה היא השאלה מפרש הכתוב כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו, רצה לומר שיהיה לך יראה מלכת בכל דרכי השם יתברך היינו שיהיה לך יראה ופחד מלבקש להשיג השגות גדולות בדרכי השם כי אין זאת מגדר ענוה, ויראה כזו היתה באמת זוטרתא לגבי משה וקל להבין:

או יאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו וכו'. בגמרא הנ"ל אמרינן אטו יראה מילתא זוטרתא היא אין לגבי משה מילתא זוטרתא משל וגו'. וקשה הקושיא הנ"ל הלא משה אמר זאת לישראל ואצלם היה היראה דבר גדול ואיך שייך לומר כי אם ליראה. ועוד קשה הלא אמר גם כן וללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו, ואיך אמר להם שהקב"ה אמר להם שאינו שואל מהם כי אם ליראה שמשמע הוא ולא יותר. ונראה לפרש דהנה כתיב ראשית חכמה יראת ה' משמע שעיקר התחלת העבדות ה' היא היראה שצריך להיות ירא שמים קודם שלומד תורה שהיא החכמה והלא אמרינן בגמרא אין בור ירא חטא. ובגמרא אמרינן אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו בהי עייל מכריז ר' ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד. וקשה גם כן אהדדי שמרבה בר רב הונא משמע שהתורה היא הפנימיות והיראה היא השער ליכנס בה וצריך שתקדים היראה לתורה, ומר' ינאי משמע שהיראה היא הפנימיות והתורה היא השער שר' ינאי קאי על רבה שאמר שאדם שיש בו תורה ואין בו יראה וכו' ועלה מכריז ר' ינאי חבל על דלית ליה דרתא היינו שאין לו יראה ותרעא לדרתא עביד והמשיל היראה לדירה והתורה לשער ורבה המשיל להיפך התורה למפתחות הפנימיות והיראה למפתחות החיצוניות. ונראה בכל זה שהתחלת לימוד התורה ועשיית המצות צריך האדם להקדים טרם בואו להתחיל לעבוד השי"ת לשום מול פניו יראת העונש שאם יעבור ח"ו יענש ביסורים רחמנא ליצלן, וכן צריך להרגיל עצמו תמיד שיראת עונש יהיה נגד עיניו והיא השער שבה יכנס לעבודת ה' ובלא זה אי אפשר כמו בלתי יסוד, ואם הוא ירא שמים יראת העונש זוכה אל אהבה שעושה רצונו ית"ש מאהבה, ומשם זוכה אל היראה הרוממות בגין דהוא רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין. ובזוהר הקדוש איתא לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ויתפלל שיכנס לשני הפתחים אלו ליראת העונש ואהבה ועל ידי זה יוכל להתפלל ביראת הרוממות. ובזה אתי שפיר שרבה קאי על יראת העונש לכן אמר האדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו המפתחות הפנימיות והחיצוניות לא מסרו לו, שלגבי יראת העונש התורה היא פנימיות. ומכל מקום אם כבר יש בידו יראת העונש ולומד תורה ואין כונתו שעל ידי תורה יבא ליראה הפנימיות, זו גם כן דרך לא טוב ועל זה מכריז ר' ינאי חבל על דלית ליה דרתא היינו יראה הפנימיות ותרעא לדרתא עביד שלגבי יראה הפנימיות התורה היא השער ליכנס בה. לכן כתיב ראשית חכמה יראת ה' שצריך שתקדים יראת העונש לכל דבר, והא דאמרינן אין בור ירא חטא היינו יראת הרוממות. וזהו פירוש הפסוק ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו, פירוש כשתתחיל ללכת בכל דרכיו תקדים היראה תתאה היינו יראת העונש, ולאהבה אותו פירוש ועל ידי זה תזכה לעבוד את ה' בכל לבבך ובכל נפשך מאהבה וממילא תבא על ידם ליראת הרוממות. ומקשה הגמרא אטו יראה מילתא זוטרתא היא אפילו יראת העונש אינו מילתא זוטרתא, ותירץ אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא פירוש לגבי משה שהשיג יראת הרוממות היה יודע שיראת העונש הוא מילתא זוטרתא אפילו לשאר בני אדם אך מי שעדיין לא נכנס בה דומה עליו ככלי גדול אבל באמת הוא נקל להשיג אותה לכל מי שיחזור אחריה ודו"ק:

הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים וגו' רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם וגו'. ראוי להבין מהו לשון רק באבותיך. גם מדוע נכתב לשון חשק הוי ליה למימר רצה ה' או כסף ה'. אמנם הענין הוא כי יש כמה וכמה אנשים שמתפללים בכונות השמות, ואולם בדורות האלו אינם צריכים לזה. וכן שמעתי מאדמו"ר בוצינא קדישא מו"ה אלימלך זצוק"ל שאמר שאין מתפלל על פי הכונות ומה שמתפלל בסידור האר"י ז"ל הוא מפני שהשם הוי"ה נכתב שם בכתיבה תמה והוא גדול. ולהבין הדבר באר היטב הוא כך לפי שעיקר כונת השמות הוא על פי נקודות שזה השם בניקוד כך מורה על זה ושם בניקוד כך מורה על ענין זה. והנה ידוע מספרי קודש שהנקודות הם נפש האותיות והטעמים והתגים הם רוח ונשמה כדאיתא בתיקונים, וממילא כשהאדם משים נפשו ורוחו ונשמתו ומיחדם באומרו האותיות והתיבות של התפלה, אז כל השם שאומר בכל נפשו ורוחו ונשמתו ממילא השם הוא נעשה בנקודות ובהטעמים והתגים המורים על נפש רוח ונשמה של האותיות כנ"ל, וכונה זו עולה על כל הכונות. והנה אמרנו טעם למה נזכרו האבות למפרע וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם וגו' לפי שאיתא בספרי קודש אצל תקיעות ראש השנה שהוא להמתיק דינו של יצחק, והמתקה המובחרת שיהיה יעקב בימין שהוא רחמים ואברהם שהוא חסד בשמאל ויצחק באמצע וזהו המתקה שבכל המתקות כדאיתא בספרי המקובלים, ולזה נזכר יעקב בראשונה וזכרתי את בריתי יעקב ואחר כך יצחק שהוא באמצע ואחר כך אברהם. ונחזור לענינינו שהעיקר הוא שיתנהג האדם את עצמו ביראה ואהבה ואמת והאדם שיש לו יראה ואהבה ואמת ומשים נפשו ורוחו ונשמתו בהתפלה בהתיבות והאותיות, מאליהם נעשים הנקודות של השם. והנקודות של יראה ואהבה ואמת הם שב"א חול"ם קמ"ץ כידוע ליודעים, שב"א הוא יראה וחול"ם הוא תפארת מדת יעקב שהוא אמת וקמ"ץ הוא מלשון וקמץ הכהן הוא חסד, ולזה כל מי שמתנהג עצמו במדת האמת וגם מתפלל בדחילו ורחימו בכל כוחו מאליהם נתהווים על ידי זה הנקודות חולם שבא קמץ שהם ראשי תיבות חש"ק. וכבר ביארנו כי המובחר שבהמתקות הוא שיהיה יעקב מימין ויצחק באמצע ואברהם בשמאל. וזהו רמז באמרו רק באבותיך חשק, רצה לומר שאבותיך שהם מדת תפארת הוא יעקב ויראה הוא יצחק ואברהם הוא אהבה יהיו דוקא כסדרן וזהו חש"ק שהחול"ם שהוא מדת יעקב מימין והשב"א מדת יצחק באמצע והקמ"ץ מדת אברהם תהיה משמאל. וזהו אמרו חשק ה' לאהבה ביאורו שיהיו הדינים נמתקים ויהיו רק לאהבה וזהו הוא ההמתקה הנבחרת שבכל ההמתקות ככתוב בספרים קדושים ומפני זה חשק בה השם:

והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. יש לרמוז בזה כי השי"ת ברא עולמו בכדי שיתגלה מלכותו ויתפרסם אלהותו בעולמות התחתונים גם כן, וישראל עלו במחשבה תחלה שהם עיקר שעשועי השם על ידי שהם מזככים החומריות ובוקעים המסכים המבדילים לקשר את עצמם לשרשם ולהמשיך אור אלהותו ית"ש לעולם, וכל משמרות הרקיע ושרפים ואופנים וחיות הקודש הם מחכים ומצפים להתעוררות התחתונים שעל ידי אתערותא דלתתא יורדת ההשפעה לכל העולמות מעילא לתתא. ולכן אמרו חז"ל שישראל מוסיפים כח בפמליא של מעלה שרומז גם כן שעל ידי מעשי התחתונים ואתערותא דלתתא מתעורר אתערותא דלעילא להשפיע לכל העולמות, ועל ידי זה הקב"ה מתפאר בישראל עם קרובו כמאמר הכתוב תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו, שעל ידי שהם נותנים עוז בפמליא של מעלה בהתעוררות שלהם מתגאה ומתפאר השי"ת בהם בכל העולמות. ולכן כל צבא מרום ממתינים להבל פיהם של ישראל כמו שאמרו חכמינו ז"ל על חשמל שעתים חשות ועתים ממללות ובשעה שהדיבור יוצא מפי ישראל הם חשות, ולא זו בלבד אלא שגם הקב"ה כביכול שעוצר ההשפעה עד שתהיה אתערותא דלתתא תחלה כדי שירדו השפעות טובות לכל העולמות על ידם על ידי שהם מקשרים כל העולמות אצילות בריאה יצירה עשיה באין סוף וממשיכין אור אלהותו ית"ש לכל העולמות. וזה מאמר הכתוב והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות וגו', הרים לשון התרוממות (וכמו שדרשו חז"ל בפסוק ולא ממדבר הרים) וביאורו שהשי"ת הבטיחם שקדושת ארץ ישראל תסייע אותן לעבודת השם שהיא ארץ הרים שהאדם יכול לרומם עצמו בה ולעלות ממדריגה למדריגה להדבק באין סוף ב"ה. ובקעות, רומז שיהיו יכולים לבקוע חלוני רקיע ולהסיר כל המסכים המבדילין ולהמשיך אור אלהותו ית"ש לעולמות התחתונים. למטר השמים תשתה מים וגו', מטר לשון משמר שתרגום של משמר מטרא, ורומז שהם משקין מים שרומז להתורה והחכמה של מעלה למשמרות הרקיע, ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד רומז שלא זו בלבד שכל המשמרות הרקיע מיחלין ומצפים להתעוררותם של ישראל, אלא שגם השי"ת דורש אותה תמיד וממתין על אתערותא דלתתא שמעוררין הכנסת ישראל. תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה רומז שמראשית המחשבה ועד אחרית המדריגות וכל העולמות כולם מיחלין ומצפים על התעוררות של הכנסת ישראל:

ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. ויש להתבונן האיך שייך אצל השי"ת לשון דרישה, בשלמא אצל בשר ודם שייך לשון דרישה כדכתיב דרשו ה' ועוזו דרשו ה' בהמצאו, אבל האיך שייך אצל הקדוש ברוך הוא שהכל גלוי וידוע לפניו לשון דרישה. ותו יש לדקדק בראשון קאמר מראשית ה'שנה בה"א ומסיים אחרית שנה בלא ה"א ראשונה. אך הענין הוא כך דאיתא בגמרא אדם נידון בראש השנה וכו' ושם בברייתא יש תנאים שאומרים אדם נידון בכל יום ויש שאמרו נידון בכל רגע, והענין הוא שהשי"ת שופט את האדם בשעה שהוא טוב ונוהג בצדקות כדי לזכותו. ורובא דעלמא עושים תשובה ומפשפשים במעשיהם בראש השנה על כן נידונים ונשפטים אז על מעשיהם כדי שיזכו, לאפוקי הצדיקים שמצדיקים מעשיהם בכל יום ושעה ורגע נידונים בכל יום בכל שעה ורגע. כדי לזכותם על פי מעשיהם הטובים שעושין בכל עת ורגע לכן בכל עת שאדם עושה תשובה ומעשים טובים. מועיל לבטל הגזרה כמאמר ר' יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין כי השי"ת חפץ להצדיק בריותיו ועיקר המשפט הוא בעת שמצדיק מעשיו ועושה תשובה ומעשים טובים והשי"ת דורש וחוקר זאת כי זה ביד האדם כמאמר חז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים על כן שייך בה כביכול אצל השי"ת דרישה וחקירה שהוא חוקר ודורש אם אדם עושה תשובה ומעשים טובים אז שופט אותו על פי מעשיו. וזהו ביאור הפסוק ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה דהיינו כנ"ל אם רוצה אדם הישראלי לעשות תשובה ומעשים טובים (וישראל נקראים ארץ כדכתיב והארץ לעולם עומדת ואתם תהיו לי ארץ חפץ), מראשית השנה ועד אחרית שנה, פירוש מראשית השנה דהיינו מראש השנה עד אחרית שנה. ושנה לשון שינוי, לכך כתיב מתחלה בפסוק ה'שנה בה"א שקאי על ראש השנה, ועד אחרית שנה בלא ה' והוא לשון שינוי שיכול להשתנות על ידי תשובה ומעשים טובים אפילו בסוף כמאמר ר' יצחק יפה צעקה לאדם ודו"ק:

או יאמר ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה וגו' עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד וגו'. יש להבין מה לשון עיני ה' היה די באמרו דורש אותה תמיד מראשית השנה ועד אחרית שנה. אמנם הענין הוא שארצנו הקדושה מכונת כנגד ארץ העליונה מדת מלכות שמים. והנה כשהמלכות מקבלת השפעה מהעשר ספירות אז ארץ ישראל שהיא מכונת נגדה מקבלת גם כן כל השפעות טובות כי ארץ ישראל היא ראשונה לקבלת השפע היורד מלמעלה. וזהו רמז הכתוב ארץ וגו' עיני ה', כי עי"ן גימטריא ה' הויות וב' עינים הם עשרה הויות שהם עשר ספירות, ושנה גם כן גימטריא ספירה. וזה עיני ה' דייקא רצה לומר כל העשר ספירות. מראשית השנה ועד אחרית שנה רצה לומר מראשית המדריגה ועד ספירה העשירית וזהו עד אחרית שנה שהיא מקבלת כל ההשפעה היורדת למדת מלכות והבן:

ספר מאור ושמש - פרשת ראה

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וגו' את הברכה אשר תשמעו אל מצות וגו' והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום וסרתם מן הדרך אשר וגו'. והדקדוק מבואר לעיני הכל למה לא קאמר את הברכה אם תשמעו אל מצות וגו'. ותו מה זה היום דקאמר אשר אנכי מצוה אתכם היום. הכלל הוא העיקר הכל לבא לדרך השי"ת באמת הוא על ידי דיבוק חברים כדאיתא בפרקי אבות קנין תורה אחד ממ"ח דברים שהתורה ניקנית בהם הוא בדיבוק חברים, וכבר פירשנו למעלה בפרשת מסעי הענין הזה באריכות האיך הוא דיבוק חברים על ידי נסיעה אל הצדיק הדור, שבזה שמתאספין ביחד עדרת צאן קדשים אל הצדיק כל אחד נתבטל בפני חבירו בראותו מעלת חבירו בתורה ובמצות ומעשים טובים ונעשה שפל בעיני עצמו וחבירו גדול ממנו ואוהב את כל אחד ואחד ורצונו וחשקו לכנוס ממש בכל אחד ואחד מחמת שמחה ואהבה. וזה הוא העיקר שיראה כל אחד מעלת חבירו וליבוש מפניו דהנה בהיותו כל אחד בביתו כל דרך איש ישר בעיניו ומחזיק בעצמו ללמדן גדול וחסיד ובעל מדות טובות לפי שאינו רואה בעצמו שמץ דבר מנהו ויצרו גדול ממנו וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאד בעיני עצמו, מה שאין כן בהתאסף ביחד אל הצדיק נופל כל השפלות ממנו ששם מוצא אצל הצדיק אנשים יראים ושלמים וגדולים בתורה ובמצות וצעירים ממנו לימים ומתאמצים בעבודת השי"ת וכן זקנים בשנים ואף על פי כן המה נכנעים אל הצדיק ומשתוקקים לעבודת השי"ת, וכן מוצא שם עשירים ואף על פי כן אינם הולכים אחר תאות עולם הזה רק חביב בעיניהם עבודת השי"ת ונכנעים אל הצדיק, וכן מוצא שם עניים ואביונים ואף על פי כן לפי עניותם וצערם המה משליכים הכל ומפנים דעתם ומתאמצים לעבודת השם יתברך בשמחה ואהבה, והנה בראותו כל אלה בעינא פקיחא אזי אם לבו כלב אבן ימס לבו בקרבו ונשבר לבו על שנים עשר קרעים לפני כל אחד ואחד ורצונו לכנוס ממש בכל אחד ואחד מחמת שמחה וזהו בדיבוק חברים. ומה גם בראותו להצדיק שנוסע אליו אז נופל עליו פחד ויראה ורעדה ונתבטל בעיני עצמו ונופל כל השפלות ממנו, ואז יוכל לקנות לעצמו שכל וחכמה האיך ללמוד תורה באימה ויראה והאיך לעבוד להשי"ת באימה ויראה מקל וחומר, שאם שנופל עליו פחד ויראה מפני הצדיק ומתבונן למה מתירא ממנו זאת הוא מפני גודל קדושתו ופרישותו על אחת כמה וכמה מפני מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר הוא קדוש ומשרתיו קדושים. וזהו שפירשו מאמרם ז"ל את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים כי מזה היראה שמתירא מפני תלמיד חכם הצדיק יוכל לבא ליראת ה' מקל וחומר כנ"ל. וגם פירשו שזה פירוש מאמר חז"ל אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא כי מכח שהיו יראים ביראה ופחד בראותם למשה רבינו ע"ה מזה היה אצלם בנקל לירא מפני ה' מקל וחומר כנ"ל. והנה מכל הנ"ל יכול לבא כל אחד לידי עבודת השי"ת באמת ולעשות מצות בשכל ואהבה ויראה ולהשתוקק לעבודת השי"ת, אבל בלא זאת אינו יודע כלום מהו יראת ה' והאיך הם עבודת השם והאיך לעשות מצוה ביראה ובאהבה. ועוד תועלת גדול בהתאספם יחד אל הצדיק שבדור כי ידוע שהנשמה נקרא נר כדכתיב נר ה' נשמת אדם ואמרו חז"ל למה צדיקים דומים לפני השכינה כנר לפני אבוקה, ובהקבץ אסיפת צאן קדשים יחדיו אל הצדיק שבדור הרי מתרבים הנרות כי אינו דומה נר יחידי להרבה נרות ביחד שהרי אור הקדושה נתרבה ומייחד ודומה לאבוקה, ואף על פי כן דומים לפני השכינה כנר לפני אבוקה ואז ממילא יוכל כל אחד ואחד מהם למשוך קדושה עליו, ויכול אחר כך לידע האיך ומה לתת עצה בנפשו לעבוד את בוראו ביראה ובאהבה ושמחה לעסוק בתורה ובמצות בלהב אש שיהיה על ידו יחוד קוב"ה ושכינתיה שהרי כל המצוה בפני עצמה הוא שם הוי"ה ב"ה שהרי מ"צ הוא יו"ד ה"י בא"ת ב"ש ועם אותיות ו"ה מהמצוה הרי אותיות הוי"ה בכל מצוה, וכשעושה המצוה בלהב אש ודבק בדביקות עד אין סוף ב"ה הרי נעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה כידוע. ובהתאסף עדרת צאן קדשים ביחד אל הצדיק שבדור באופן הנ"ל אזי ממילא מברך ומתברך כל אחד ואחד מהם בכל מה שצריך ונמשך לו שפע מעילא לתתא די סיפוקו והצטרכותו, מה שאין כן כשאינם מתאספים ביחד כנ"ל הרי זה אינם יודעים כלום האיך לעשות המצוה בדחילו ורחימו, והרי התורה והמצות שעושים הם בלי דעת ותבונה בלא דחילו ורחימו ולא פרחת לעילא כידוע ומפורסם מספר הזוהר הקדוש ומכל ספרי מוסר:

ומשם בארה הפסוק שלפנינו ראה אנכי וגו' את הברכה אשר תשמעו פירוש תשמעו הוא מלשון אסיפה מלשון וישמע שאול את העם, רצה לומר שתאספו ביחד כנ"ל וממילא מתברך כל אחד ואחד הרי הברכה, אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם פירוש שתשמעו ותאספו אל מצות ה' אלהיכם שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה כידוע למבינים וקאי תיבת תשמעו אל תיבת ה' אלהיכם, פירוש שתאספו ותחברו ותתיחדו ביחוד ה' אלהיכם שהוא כנ"ל אל המצות שיהיו נעשים קוב"ה ושכינתיה ביחוד גמור על ידי המצות שתעשו וזה בא הכל כשתאספו ביחד באסיפה ותיבת תשמעו קאי למעלה אאת הברכה וגו' וקאי תשמעו גם כן ומחובר לתיבת ה' אלהיכם כנ"ל. אשר אנכי מצוה אתכם היום, פירוש שלא די בפעם אחד אלא היום תמיד בכל עת והיום תאספו ביחד כי בכל פעם שמאסף עצמו ביחד הוא מרויח בחינה אחרת חדשה וטובה יותר מבראשונה וזה היום. וההיפוך הוא הקללה אם לא תשמעו כנ"ל שתעשו המצות באסיפה וחיבור קב"ה ושכינתיה דהיינו ה' אלהיכם כנ"ל וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום פירוש שאם לא תעשו כנ"ל הרי הוא סר מן המצוה אשר אנכי מצוה פירוש שאינו יודע כלום האיך לעשות המצות והאיך ללמוד בדחילו ורחימו והרי לא עשה ולא כלום וזהו וסרתם וגו' הרי הוא כאלו סר מכל מצות השי"ת כנ"ל:

עוד בפסוקים הנ"ל ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו אל מצות וגו' והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' וגו' וסרתם מן הדרך וגו' ללכת אחרי אלהים אחרים אשר וגו'. ויש לדקדק דהתחיל בלשון יחיד ראה אנכי וסיים בלשון רבים לפניכם אשר תשמעו דהוא לשון רבים. עוד קשה האיך שייך לשון ראה דהיינו שיראו האיך הוא נותן לפניכם ברכה וקללה, וכי הוא דבר שיש בו ממש. (ורש"י ז"ל פירש דקאי על ברכות הר גריזים וכו' עיין שם) ועדיין קשה האיך שייך לומר היום, הא זה היה בעבר הירדן שמה אמרו הברכות על הר גריזים כו'. ותו מה היה נותן לפניהם משה רבינו ע"ה ברכה וקללה, הלא הוא לא היה נותן להם רק כדאמרו חז"ל ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וכו' והלוים הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכות וכו' נמצא שהלוים אמרו הברכות והקללות ולא משה רבינו. ותו מאי את הברכה אשר תשמעו ותו מאי ואת הקללה אם לא תשמעו וגו' וסרתם מן הדרך וגו' ללכת אחרי אלהים וגו', וכי פשיטא הוא כשלא ישמעו אז וסרתם ללכת אחרי אלהים אחרים, ורש"י ז"ל הרגיש בזה עיין שם:

והענין הוא כך שדבר זה מפורסם מפי ספרים ומפי סופרים שיש ביד הצדיקים שהולכים בדרך הנביאים למשוך ברכות מעולמות העליונים למי שרוצים, וכן למשוך קללות על שונאי ישראל, כדמצינו בתנאים ואמוראים ובפרט החברייא החכמי הזוהר תלמידי הרשב"י, וכן מדור אל דור יש צדיקים אנשי מופת שיש בידם זה הכח כידוע ומפורסם זאת בדורינו, וכן יש כח ביד הצדיק למסור זאת לתלמידו. ואיש אשר נותן דעתו בכל עת ורגע להיות אלהות שורה בו מוסר לו גם כן זה הכח שיהיה יכול למשוך ברכות למי שירצה וכן להיפוך. וזה ענין סמיכה שהיה סומך משה רבינו ע"ה את ידיו על יהושע בן נון וכן מדור אל דור. אבל העיקר הוא שצריך להודיע שהגם שיש כח ביד איזה צדיק לברך, העיקר הוא שיברך לאיש הישראלי שיודע בו שרוצה לעבוד השי"ת זה מהראוי הוא לברכו שיצליח בכל דרכיו כדי שיוכל לעבוד את ה' ללמוד ולהתפלל בכונה עצומה וליתן צדקה ולגדל בניו לתלמוד תורה בהרחבה, אבל לא לברך את מי שאינו מכיר בו מה טיבו שאפשר שהוא רשע ועל ידי הברכה שיברך אותו יצליח ברשעו. והרשעים רוצים עד למאד שיברכו אותם אבל הוא אזהרה שלא לברך אותם הגם שהוא ספק אם הוא רשע לא יברך אותו כי יכול לבא קלקול גדול על ידי זה שיצליח יותר ברשעו ויעשה רשעות כפלים כמקדם ויהיה הצדיק הגורם זאת נענש חלילה עליו:

ונבא אל ביאור הפסוקים הנ"ל ראה אנכי נותן, פירוש שמשה רבינו ע"ה אמר ליחידי סגולה על כן אמר ראה בלשון יחיד שרמז ליחידי סגולה שמסר להם הכח לברך את מי שירצו וכן להיפוך, וראה רצה לומר ראיה שכלית את הברכה אשר תשמעו פירש להם ברמז שיברכו את מי שמכירים שהם עובדי הש"י יברכו אותם שיצליחו בכל מעשי ידיהם כדי שישמעו עוד יותר אל מצות הש"י. וזה את הברכה אשר תשמעו אל המצות וגו'. וקאמר את הקללה רצה לומר בדרך שלילה שלא תברכו אם לא תשמעו אל מצות וגו', פירוש אם הוא לשון ספק פירוש אם הוא ספק אם הוא רשע ואינו עובד ה' שאין אתה מכיר בו מה טיבו לא תברך אותו, וקאמר וסרתם מן הדרך ללכת אחרי אלהים אחרים וגו' רצה לומר כי על ידי הברכות שיצליחו על ידי כן הרשעים מוסיפים רשעות והולכים אחרי אלהים אחרים היינו אחרי תאות עולם הזה ואחרי יצרם הרע כמאמרם ז"ל על פסוק לא יהיה בך אל זר וגו' זה היצר הרע שהוא אלהים אחרים לכן השמר והזהר שלא לברך אלא את זה שאתה מכירו היטב שיעבוד את הש"י כנ"ל:

עוד בפסוקים הנ"ל ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וגו' את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם וסרתם מן הדרך וגו' ללכת אחרי אלהים. הדקדוק הוא מאי אל מצות ה' אלקיכם הוי ליה למימר אשר תשמעו במצות ה' אלקיכם. ותו מאי כפל הלשון אשר אנכי מצוה אתכם הוי ליה למימר רק אשר תשמעו במצות ה' אלהיכם ולמה לי תו אשר אנכי וגו'. ויובן על פי דאיתא כל מילי דרבנן אסמכוהו אלאו דלא תסור מכל הדברים אשר יגידו לכם וגו' וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. גם איתא מה שכפה עליהם הר כגיגית היה על תורה שבעל פה שעושין חכמים גדרים וסייגים שלא היו רוצים מתחלה לקבל עד שכפה עליהם הר כגיגית. וזה ראה אנכי וגו' את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם פירש עוד אל המצות שבתורה שבכתב דהיינו חוץ מאלו המצות שנצטוו בפירוש בתורה שבכתב תשמעו עוד אל אשר אנכי מצוה אתכם היום דהיינו תורה שבעל פה וגזירות וסייגים מה שאנכי מצוה אתכם לעשות וכן כל החכמים שבכל דור ודור. והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלקיכם וגו' אשר אנכי מצוה אתכם היום, דהיינו אם לא תשמעו עוד נוסף אל מצות שבתורה שבכתב לשמוע גם כן אל אשר אנכי מצוה אתכם היינו תורה שבעל פה ללכת אחרי אלהים אחרים דהיינו ככופר בעיקר כמאמרם ז"ל כל מי שאומר חוץ מגזירה שוה אחד חוץ מדקדוק אחד עיין שם:

עוד בפסוק הנ"ל ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' וגו'. יש לדקדק למה אמר לשון אנכי ולא אמר אני נותן או הנני נותן. ויראה לומר על דרך פשוט על פי מה ששמעתי מהמגיד הקדוש מו"ה יחיאל מיכל זצוקל להבין מזלאטשוב על פסוק אנכי עומד בין ה' וביניכם וגו' שביאורו שמי שמחשב את עצמו ליש ומתפאר בלבבו לאמר שהגיע לאיזה מעלה בלימוד או במעשים טובים, על ידי זה הוא עושה מסך המבדיל בינו לבין השם יתברך לבל יוכל להשיג מנועם אלקותו יתברך שמו וזהו אנכי שמה שהאדם מחזיק עצמו ליש באיזה דבר זה הוא עומד בין ה' וביניכם. אמנם לא כל העתים שוות כי כשהאדם עומד לשפוך שיחו לפני ה' אז אם יעלה על לבבו לאמר מי אנכי לגשת לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ויתבייש להתפלל בהתלהבות ולדבק עצמו בה' לא יוכל להתקרב עצמו לעבודת השם וימנע עצמו מעבודת התפלה, על כן בגשתו להתפלל צריך לאמץ את לבבו והחלש יאמר גבור אני לבא בהיכל המלך. וזהו אמרו ראה אנכי, פירוש שמה שהאדם מחזיק עצמו ליש דבר זה נותן לפניכם ברכה וקללה, שבאם צריך להחזיק עצמו לברך למלך מלכי המלכים הקב"ה ועל ידי זה מוכרח להתחזק להיות לאיש שלא יתבייש להדבק בו יתברך אז יבורך בברכה, אכן באם הוא מתנשא את עצמו שלא לצורך כלל תהיה לו לקללה וזה שאמר אחר כך את הברכה אשר תשמעו וגו':

עוד יש לרמוז בזה כי הנה כבר אמרנו כמה פעמים שהשם יתברך ברא עולמו להטיב לברואיו ולכן ברא העולם בצמצומים רבים כדי שיהיה הבחירה והרצון לנטות ימין ושמאל לבחור בטוב או בהפכו בכדי שיגדל שכר המיימינים ובוחרים בטוב ומקדשין ומטהרין עצמן. וזה ענין עולמות הנפילים שהוריד השם יתברך בשבירת הכלים כידוע בכדי שהצדיקים יחזרו ויעלום לשרשם על ידי גודל הזדככותם ויקבלו שכר על זה. וגם הרבוי הצמצומים הוא לטובת הרשעים גם כן שיהיה להם תקומה, כי באם היה הבהירות מאלהותו מאיר לעולם יותר לא היה להם פתחון פה לרשעים המטים מדרך הטוב ולא היתה להם תקומה כלל, אמנם מעתה שנברא העולם בצמצומים רבים ונקודת האמת היא מוסתרת הרבה ובכל עסק מעסקי האדם יש למצוא ענין שיסבור שהוא לשם שמים בכדי שיהיה תירוץ לרשעים שטעו מחמת רבוי המסכים בכל דבר ודבר. וזהו מאמר חכמינו ז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם וכו' והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים וכו', אין הפירוש כפי המובן לכאורה שהוא ח"ו להגדיל חימה ונקמה על הרשעים שמאבדין דבר גדול כזה, רק הפירוש הוא להיפוך שהעולם נברא ביו"ד מאמרות וכל מאמר הוא צמצום כידוע ואמרו שהלא במאמר אחד שהוא צמצום אחד היה יכול להבראות ולמה נתרבו הצמצומים כל כך, אלא כדי להפרע מן הרשעים וכו' פירוש שיהיה די לנקות מהם על ידי פרעון, שבאם לא היו הצמצומים מרובים לא היתה השגת אלהותו יתברך נעלמת הרבה ולא היה שום תירוץ לרשעים ולא היתה תקומה להם כלל, על כן נברא בצמצומים רבים שיהיה להם תקומה אחר העונש, וגם ליתן שכר טוב לצדיקים שעל ידי זה שכרם מרובה מאד שהסירו מסכים רבים וזיככו עצמן כל כך, ובאם לא היה הצמצומים רבים לא היה העבדות גדול כל כך. והנה איתא בכתבי האר"י ז"ל על פסוק ורוח אלקים מרחפ"ת שרומז שנפלו רפ"ח ניצוצים בעת הבריאה וכל הבא לעבוד השם צריך להעלות אותן הניצוצות על ידי התקדשו והזדככותו ולהפריד הקליפה מהקדושה, ועל ידי זה שמפריד אחיזת החיצונים הוא משיג נקודה האמיתית ועובד את השם באמת לאמיתו. וזהו רומז באמרו ר'אה א'נכי נ'ותן ל'פניכם ה'יום ב'רכה, הראשי תיבות גימטריא רפ"ח שעל ידי זה תקבלו ברכה על ידי שתזדככו עצמכם ותעלו הרפ"ח ניצוצין. ולכן אמר את הברכה אשר תשמעו אל מצות וגו' הראשי תיבות של ת'שמעו א'ל מ'צות הוא אמת שעל ידי שתפרידו הקליפה מהקדושה תזכו לעבוד ה' באמת ולהשיג נקודה האמיתית והבן:

ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל. (הדקדוק מבואר לעיל). גם יש לדקדק וכי הלוים שהיו מברכים כל ישראל היו עומדים על הר גריזים הא היו עומדים למטה כמאמרם ז"ל במסכת סוטה ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וכו' והלוים הפכו פניהם כנגד הר גריזים וכו' עיין ברש"י ז"ל שמתרץ זה ופירש כלפי הר גריזים עיין שם. ונראה לי לפרש בדרך רמז כי הצדיק שיש כח בידו למשוך ברכות אזי צריך למשוך ברכות ממקור הברכות דהיינו לילך ולדבק את עצמו דרך כל העולמות העליונים עד האין סוף ברוך הוא ומשם ימשוך רחמים גדולים וחסדים מגולים דרך כל העשר ספירות ודרך כל העולמות עד שימשוך למטה לזה האיש שרוצה למשוך עליו הברכות. וכן כשרואה חלילה שמתגברים הדינים חלילה אזי צריך שידע לייחד יחוד קדושה ברכה ולהמתיק הדינים בשרשם ויכול למשוך הדינים על שונאי ישראל. וזה ונתת את הברכה על הר גריזים, פירוש גרזי"ם גימטריא כמנין עשר הויו"ת שהם גימטריא ר"ס כמספר גרזי"ם, דהיינו שהברכות ימשוך דרך העשר הויות שהם העשר ספירות כידוע דהיינו מלמעלה להעשר הויות שהם עשר ספירות. וזה על, רצה לומר לשון למעלה, הר גריזים דהיינו שימשוך הברכות מלמעלה להר גריזים דהיינו מאין סוף ברוך הוא שהוא מקור הברכות משם ימשוך הברכות שאז יש קיום להברכות לאפוקי שלא למשוך ההשפעות רק מעולמות הקדושים רק משורש ומקור כל הברכות ימשוך הברכות כנ"ל. ואת הקללה על הר עיבל, פירוש כשרוצה למתוק הדינים בשרשם ולמשוך הקללות על שונאי ישראל אזי צריך ליחוד ברכה קדושה לייחד אהי"ה הוי"ה אדנ"י אזי נמתק הדין בשרשו והקללות נמשכים לשונאי ישראל. וזה ואת הקללה על הר עיבל, עיב"ל גימטריא קי"ב שהוא ר"ת י'חוד ק'דושה ב'רכה, אהי"ה הוי"ה אדנ"י גימטריא יב"ק, וצריך להמתיק את הדין בשרשו ולמשוך את הדינים על שונאי ישראל:

אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות וגו' כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים וגו' את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. יש לדקדק על אמרו כל הימים אשר אתם חיים אבד תאבדון וגו', וכי כל הימים היו צריכים לעסוק בביעור העבודה זרה הלא יכלו מעשיהם בחודש או בשני חדשים להעביר הגילולים מן הארץ ולכל היותר היה די בשנה. עוד יש לדקדק על אמרו את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות, הלא גם העבודה זרה שבבקעה ובארץ המישור היו צריכים לאבדם ולמה אמר על ההרים דוקא. ויראה לרמוז בזה כי הנה דבר זה מרגלא בפינו שהעולם נברא בבחירה ורצון בכדי שיהיה קיבול שכר על המעשים הטובים וגודל הזדככות ופרישות האדם מן הגשמיות ומאסו ברע ותאוות המדומות, וכל אדם צריך להסיר מעליו המסכים המבדילים ולזכך מדותיו מתתא לעילא בכדי שיהיה מרכבה למדות העליונות. והנה אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב זאת היתה עבודתם להמשיך אור אלהותו יתברך שמו עליהם ולקשר עצמם בו יתברך על ידי שנתדבקו במדות הקדושות ונעשו מרכבה להם, ואברהם אבינו נעשה מרכבה למדת אהבה לעבוד השם מאהבה ולאהוב אוהבי השם ועובדיו ושלא להמשיך את עצמו אחר אהבות רעות ותאוות הגשמיות, ויצחק אבינו נעשה מרכבה למדת היראה לידע דאית דין ואית דיין ולהגביר היצר טוב על היצר הרע ושלא להתיראות משום יראה חיצוניות זולת יראת השם ואת לרבות תלמידי חכמים, ויעקב אבינו עליו השלום נעשה מרכבה למדת האמת. אמנם החיצונים עמדו לנגדם לבלבלם בעבודתם שעל ידי שאברהם הוליד את ישמעאל נתאחז שרו במדת אהבה להגביר בעולם אהבות רעות ולרדוף אחר תאוות הגשמיות ולעשות מסך ומבדיל שיהיה קשה לעבוד ה' מאהבה. ומיצחק אבינו יצא עשו ונתאחז במדת היראה וכמו שאמרו בזוהר בלק על פסוק ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן שקרא הקדוש ברוך הוא לס"מ ואתא קמיה ואמר ליה תיבעי אורייתא דילי אמר מה כתיב בה אמר ליה לא תרצח אמר חס ושלום אורייתא דא דילך היא ודילך יהא לא בעינא אורייתא דא וכו' אי את יהבה לי כל שולטנא דילי אתעבר דהא שולטנא דילי על קטולא איהו וכו' קרא לשרו של ישמעאל אמר ליה תבעי את אורייתא דילי אמר ליה מה כתיב בה דליג ליה ואמר לא תנאף אמר ווי אי ירותא דא אחסינן ליה קודשא בריך הוא ירותא בישא דאתעבר כל שולטנו וכו', הרי ששרו של ישמעאל כל מגמתו להגביר תאות ניאוף שהיא אהבה רעה ולעשות על ידי זה מסך ומבדיל לבל יוכלו לעבוד את השם מאהבה חס ושלום, וכן שרו של עשו מגמתו להגביר הרציחות שהוא יראה וגבורה רעה ובזה הוא מבלבל עבדות השם ביראה, ולכן כל מגמתינו כל ימי חיינו להעביר גילולים ולהסיר ולסלק אחיזת החיצונים שנתאחזו במדת אברהם ויצחק ולזמר עריצים המעכבים עבדות ה' באהבה ויראה:

וזהו אמרו אלה החוקים וגו' אשר תשמרון לעשות וגו' כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אבד תאבדון וגו' את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות וגו', הנה אמרו חכמינו ז"ל אין ההרים אלא האבות ואין גבעות אלא האמהות, ורצה לומר שכל הימים אשר הם חיים זאת תהיה עבודתם להסיר ולאבד אחיזת החיצונים משרי האומות שנקראים אלהים אחרים מעל ההרים והגבעות שהם האבות והאמהות. וזהו כונת הנסירה שעל ידי שתתבטל אחיזת החיצונים יהיה זיווג פנים אל פנים. וזהו אמרו ותחת כל עץ רענן, כל עץ רומז להצדיק שנקרא כל ונקרא עץ על דרך היש בה עץ, ורומז שתראה לבטל אחיזת החיצונים שמעכבים ההשפעה ממדת היסוד צדיק מלירד על הכנסת ישראל ואז יומשכו על כנסת ישראל כל מיני השפעות טובות:

עוד בפסוק הנ"ל אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים וגו' ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם כי אם אל המקום אשר יבחר וגו' לשכנו תדרשו ובאת שמה. ויש לדקדק בפסוק האיך אפשר לאבד את המקומות אשר וגו'. ותו יש להבין הסמיכות הפסוקים לא תעשון כן לה' אלהיכם וסמיך ליה הפסוק כי אם אל המקום אשר יבחר וגו' ומסיים הפסוק לשכנו תדרשו ובאת שמה, ומשמע חלילה שלא תעשון כן לה' אלהיכם וגו' רק שם במקום אשר יבחר שם תעשון כן. אך הענין הוא כך כי הנה אם במקום אחד היו שם רשעים וקלקלו את המקום ההוא ואחר כך על אותו מקום באים צדיקים ועובדים שם השם יתברך אז מגרשים כל הטומאה וכל הקליפות שהיה שורה על אותו מקום מחמת קלקול הרשעים, כי הקליפות חיצונים אין להם שורש ויחוד חלילה לא למעלה ולא למטה וממילא מתבטלים בפני הקדושה כהמס דונג מפני האש וצריכים לנוס מן המקום ההוא, מה שאין כן אצל הקדושה כשעובדים השם יתברך על מקום אחד אזי יש שורש ומקום קדושה הן למעלה והן למטה, כי אנו צריכים לכוין בכל התפלות לארץ ישראל ולירושלים ולבית המקדש ואל כותל המערבי ששם השכינה קבוע גם בחורבן הבית כדאיתא בחז"ל, נמצא הקדושה יש לה מקום ושורש הן למעלה והן למטה, ומפני כן אמרו עתידין כל בתי כנסיות ומדרשות שבחוץ לארץ לקבוע בירושלים כי המקום קדושה שהיה שורה קדושה על מקום אחד אין שום כח לשום דבר שבעולם לבטל אותו קדושה מאותו מקום בשום ענין, כי הקדושה יש לה שורש כי הקדושה נמשכה מעשר ספירות קדושות ואורות קדושות עד שהם משפיעים ומאירים אל שורש המקום. וזהו פירוש הפסוק אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים, פירוש שבאותו מקום שהיו עובדים שם עבודה זרה והיה שורה על אותו מקום טומאה וקליפות חיצונים אזי כשתעשו רצונו של המקום ברוך הוא כדמתחיל הפרשה אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות וגו' כל הימים אשר אתם חיים וסמיך ליה אבד תאבדון, פירוש כשתעבדו להשם יתברך באותן המקומות אזי יהיה הטומאה ממילא בטל ומבוטל בפני הקדושה וכדונג נמסים בפני הקדושה. ואמר הכתוב לא תעשון כן לה' אלהיכם וגו' לשכנו תדרשו ובאת שמה, פירוש אבל על המקום שעובדים השם יתברך אזי הקדושה שורה באותו מקום ובלתי אפשרי לבטלה משם בשום ענין. ואמר הכתוב הטעם כי לשכנו תדרשו ובאת שמה, פירוש שאנו צריכים לכוין בכל התפלות לשכנו רצה לומר לירושלים ולבית המקדש ואל כותל מערבי כנזכר לעיל, נמצא שיש למקום קדושה שורש למעלה ולמעלה והקדושה לעולם קיימת והבן:

עוד בפסוקים הנ"ל אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים וגו' את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן ואבדתם את שמם וגו' לא תעשון כן לה' אלקיכם כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה. הדקדוקים מבוארים למעלה מאי אבד תאבדון את כל המקומות וכי אפשר לאבד המקומות הא אי אפשר. (וגם באמת לא נאסר כמו שדרשו אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם ואם כן מאי תאבדון כל המקומות). ותו על ההרים הרמים ועל הגבעות, מה לי שהיה על ההרים הרמים ועל הגבעות או על ההרים קטנים. גם מה ותחת כל עץ רענן ואם לא היה רענן אם היה שם עבודה זרה גם כן מחויבים לאבד משם. ותו מאי לא תעשון כן לה' אלהיכם וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין מזבחות, עיין ברש"י ז"ל. ותו מאי כי אל המקום אשר יבחר מכל שבטיכם וגו' וכי מהיכן היו יודעים המקום שהוא בית המקדש. והנה בגמרא אמרו ששמואל הרואה ישב עם דוד המלך עליו השלום ולמד לו המקום עיין שם, אף על פי כן בפירוש לא נכתב בתורה המקום של בית המקדש, ואם כן האיך שייך לומר כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם לשכנו תדרשו ובאת שמה ולא נכתב בשום מקום בתורה האיך הוא שנדרוש ונבא שמה:

ונראה על דרך שאמרו במסכת אבות מאד מאד הוי שפל רוח, ואיתא משה קיבל תורה מסיני, פירוש שקיבל התורה מכח הר סיני שהיה שפל שבהרים והשם יתברך נתן את התורה עליו, וקרא לכל ההרים דהיינו הר הכרמל והר תבור בעלי מומין לגבי הר סיני לפי שהיה בהם גדלות ויוהרא, ומהר סיני למד משה רבינו ע"ה להיות עניו ושפל רוח. והנה איתא לא מרובכם מכל העמים חפץ וגו' כי אתם המעט, פירש רש"י ז"ל על פי המדרש לפי שאתם ממעטים עצמיכם אברהם אמר ואנכי עפר ואפר וכו' אבל אומות העולם מתגאים נתתי גדולה לנמרוד וכו' נתתי גדולה לסנחריב אמר מי בכל אלהי ארצות וגו' נתתי גדולה לנבוכדנצר אמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון. והנה האומות עובדים לכוכבים ומזלות ובוחרים הרים הרמים דוקא וגבעות ושם עושין צלמים למזלות למשוך עליהם מכוכבים ומזלות השולט במקום גבוה, וכן תחת כל עץ רענן שהוא רענן ביותר והן אילני סרק שאינם עושים פירות שכל אילני פירות המה אינם רענן כל כך והם כפופים מה שאין כן אילני סרק המה רענן וגבוה והם בוחרים דוקא אלו המקומות הגבוהים אל הכוכבים והמזלות. ומרמז הפסוק ברמז למנוע מדברים הללו דהיינו מגבהות ואבד תאבדון את כל המקומות דייקא דהיינו מדותיהם שמתנהגים בגדלות וגבהות, וזה כפל הכתוב אבד תאבדון שהעיקר עבודה זרה צריך לשרש אחריה דהיינו לעקר הגבהות מכל וכל כמאמרם ז"ל מאד מאד הוי שפל רוח. וקאמר הכתוב אחרי כן לא תעשון כן לה' אלקיכם, פירוש השם יתברך שונא הגאות. כי אם אל המקום אשר יבחר מכל שבטיכם לשום את שמו וגו' דהיינו משה רבינו ע"ה דהוא הנבחר מכל השבטים, רצה לומר ממנו תלמדו אתכם כאשר הוא היה עניו ושפל רוח מאד מאד כן תעשו אף אתם ולזה המקום תדרשו ובאת שמה והשם יתברך בחר בו, וכן בית המקדש היה בחלקו של בנימין שהוא צעיר השבטים ושם השרה שכינתו, וכן בכל דור ודור לשכנו תדרשו ובאת שמה רצה לומר גם לשכנו תדרשו דהיינו המקום שהיה שורה השכינה בהר סיני דהיה נמוך מכל ההרים ושכן שם כבוד ה' על הר סיני ומאס בכל ההרים הגבוהים לפי שהקדוש ברוך הוא שוכן את דכא ושפל רוח וזה לשכנו תדרשו ובאת שמה ודו"ק:

השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עולותיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך. ויש לדקדק דהוה ליה למימר בכל מקום אשר תרצה ומה בכל מקום אשר תראה. ותו למה לי כי אם במקום אשר יבחר וגו' שם תעלה עולותיך, הא כבר כתיב למעלה כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וגו' והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם וגו'. יובן על דרך דאיתא בכל ספרי קודש ובזוהר ובמדרשים ליזהר מהסתכלות ומאד מאד צריך לקדש את הראיה כדאיתא בספרי קודש. והנה איתא בשם הבעל שם טוב זצוק"ל ובשם מורינו הרב ר' דוב בער בכתבי קודש שלו ובספרי תלמידיהם הקדושים תקנות לזה האיך לעלות כל הראיות כל מה שהאדם רואה לעלותו לשרשו העליון, אבל כל התקנות ההמה הם לקדושים אשר בארץ אבל לאו כל מוחא סביל דא ולאו כל אדם זוכה לזה, רק התקנה הוא לדבק את עצמו אל צדיקי הדור ואז ממילא נופל ממנו כל השפלות ושם נתקנו כל המחשבות שעלה על לבו מאז ומקדם אשר לא היו טובים וזוכה אחר כך לטהר מחשבותיו ולעשות הכל כהוגן במחשבות קדושות וטהורות. וזה השמר לך פן תעלה עולותיך כידוע שעולה באה על הרהור ועל המחשבה, בכל מקום אשר תראה, פירוש שתעלה על דעתך לתקן את הראיות לא טובות כל מקום אשר תראה, ותרצה להעלות בעצמך את המחשבות לא טובות, קאמר הכתוב השמר לך והוא לא תעשה, כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך רצה לומר צדיק הנבחר באחד שבטיך כל מקום שהוא באחד שבטיך שם תעלה עולותיך, רצה לומר שם יעלו המחשבות דהיינו שיהיו להם עליה לשורשם ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך דהיינו שתזכה לעשות הכל כראוי והגון במחשבות קדושות וטהורות כשתלך אל צדיקי הדור כנזכר לעיל:

השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך כי ירחיב ה' אלקיך וגו' ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר. להבין הסמיכות של השני פסוקים אלו שמתחלה מצוה להשגיח על הלוי לתת לו מעשרותיו וסמיך ליה אכילת בשר תאוה. הענין הוא כך שכל השתלשלות העולמות היה כדי שיחזור האדם מכל העביות והחומריות של עולם הזה ופנה יפנה למעלה דרך השתלשלות מלמטה למעלה עד למעלה להדבק בעשר ספירות הקדושות עד הדבק באין סוף ב"ה, וגם אם הטעהו יצרו של האדם ופנה אל רהבים ושטי כזב ומשך על עצמו מעילא לתתא דינים וגבורות אזי יחזור בתשובה וידבק עצמו בעולם התשובה שהוא עולם הבינה וימתיק את הדינים בשרשן, כי מעולם הבינה דינים מתערין מינה וצריך להמתיק את הדינים בשרשן ולדבק עצמו משם למעלה עד אין סוף ב"ה וממילא מתבטלים כל הדינים והגבורות שנמשכים מעולם הנפרדים משוטרים הממונים להתפרע מן האדם, ונמשכים מעילא לתתא כל החסדים ורחמים גמורים על ישראל. וזה הוא הכלל שיהיה אדם דבוק בעולם התשובה והבינה ובזה מבטל כל הדינים והגבורות וממתיקם בשרשם, וביותר שיש התרחבות לאדם יותר ידבק אדם את עצמו לעולם התשובה והבינה כדאיתא רחובות הנהר וכו' מים עמוקים וכו' תוצאותיה חמשים שערי בינה וממילא מכלה כל הדינים והגבורות וממתקם בשרשם למעלה. ומשם בארה הפסוק שלפנינו השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך וגו', רצה לומר כידוע שהלוים הם משורש עולם הבינה והתשובה, וזה השמר לך פן תעזוב את הלוי מלהיות תמיד דבוק בעולם התשובה והבינה. וזה שסמך ליה כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אכלה בשר, כי ידוע שהבשר מרמז על הדינים והגבורות פירוש שתהיה בהתרחבות ואמרת אוכלה בשר שתרצה לכלות את הדינים והגבורות, בכל אות נפשך תאכל בשר כן תעשה ותוכל כי תהיה תמיד דבוק בעולם התשובה והבינה ותכלה כל הגבורות והדינים ותמתיקם בשרשם בעולם הבינה כנ"ל:

כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר. יש לדקדק מאי כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אכלה בשר הכי בחוץ לארץ אסור לאכול בשר, עיין ברש"י ז"ל למדה תורה דרך ארץ, ועדיין צריך למודעי. והנראה שרמז התורה הענין כך שהשם יתברך ברא עולמו להיטיב לברואיו רק מחמת שהשתלשל העולמות מאד עד למטה כדי שיהיה בחירה ורצון ושכר ועונש על כן על ידי מעשי הרשעים מתעוררים הדינים חלילה כי אלקים עשה שייראו מלפניו ולזה יש כח ביד הצדיק שהוא נקרא בעל תשובה שעושה תשובה תמיד על כל מחשבה ודבור ומעשה בכל עת ושעה יש כח בידו להמתיק הדין בשרשו כי בינה מינה דינין מתעוררין והצדיק שב מתתא לעילא לעולם הבינה והתשובה וממתיק הדינים בשורשם ואחר כך ממשיך הדינים על שונאי ישראל. וגם צריך למשוך המוחין עילאין שהם שמות הויות שהם חיות העולמות אל שמות אלקים להמתיק אותן ואחר כך ממתיק את הדינין בשרשם אל עולם הבינה. ודבר זה ידוע שה' הויות הם חיות של נפש האדם, ונפש רוח ונשמה תלוים בהויות הקדושים כידוע מהספרים הקדושים. וזה כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך דהיינו שתהיה ברחובות הנהר דהיינו עולם הבינה עולם התשובה, ואמרת אכלה בשר פירוש שתרצה לכלות את הדינים כי בשר הוא דין, וגם ש' מבשר ור' מבשר עולה כל אחד אלקים עם המילויים אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם עולה שין, וגם ר' הוא גימטריא אלקים בריבוע כידוע א' א"ל אל"ה אלה"י אלהי"ם גימטריא ר'. ואמר עוד הכתוב בכל אות נפשך תאכל וגו', פירוש אות ל' אותיות, אות נפשך אותיות של נפשך דהיינו הויות שהם אותיות וחיות של הנפש בזה תאכל בשר דהיינו שתמשוך הויות אל שמות אלקים ואז תכלה הדינים ותמתיק אותם בשרשם כנ"ל:

כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים ונעבדם לא תשמע אל דברי הנביא ההוא וגו' כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' וגו' אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו וגו' והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת וגו'. ויש להבין מה לאמר דקאמר אשר דבר אליך לאמר נלכה, הוה ליה למימר ובא האות והמופת אשר דיבר אליך נלכה אחרי אלהים וגו'. ותו יש להבין מה קאמר לא תשמע וגו' כי מנסה ה' אלהיכם אתכם וגו', קשה מה זה נסיון הוא כשאומר בפירוש לעבוד עבודה זרה הא בעבודה זרה הדין הוא יהרג ואל יעבור, ומהיכי תיתי היה הוה אמינא בעולם לטעות אחריו ולשמוע בקולו שיהיה קרוי נסיון אם נשמע לדבריו או לא נשמע בקולו, בשלמא אם היה אומר על עבירה אחרת לעבור היה נסיון שפיר אם לשמוע לו או לאו, מה שאין כן בעבודה זרה מהיכי תיתי היה הוה אמינא בעולם לטעות אחריו. ותו קשה הפסוק אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו וגו' ובו תדבקון והנביא ההוא וגו' יומת וגו', דהוה ליה למימר מעיקרא הפסוק האחרון והנביא ההוא וגו' יומת ואחר כך יכתוב הפסוק אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו וגו' אז היה שפיר אבל עכשיו מה שייכות הפסוק אחרי ה' אלהיכם תלכו וגו' לעמוד באמצע ואחר כך הפסיק והנביא ההוא וגו' יומת כי דבר סרה וגו' שהוא שלא כסדר. ותו שזה הפסוק אחרי ה' אלהיכם תלכו וגו' אין לו שייכות כלל בזה הפרשה אצל נביא שקר הוה ליה למימר זאת בפרשת היראה או בשאר פרשיות של מוסר ומה שייכות הכא:

ונראה דהפסוק בא לרמוז דהנה מדרך המון עם כששומעין אומרים על אחד שעושה איזה אות או מופת תיכף הם נוסעים אליו ומאמינים לו כל מה שיאמר להם הגם שלא היו מכירים אותו מכבר מנעוריו מה טיבו ומה הנהגתו, אבל באמת זה אינו כלום כי הנסיעה להצדיק הוא שנלמוד את עצמינו מאורחותיו להיות שנודע מכמה וכמה שנים הנהגותיו וצדקותיו וחסידותיו אזי נוסעים אליו ללמוד אורחותיו ולעשות צוותא אליו, אבל לא לעשות העיקר מאותות ומופתים הגם שלא נדע מה טיבו זה אינו כלום ואסור לנסוע אליו. ואם תמצא לומר מה מזיקך דבר זה וכי אומר הוא לאיזה אנשים שנוסעים אליו חלילה לעבור על קל שבקלות, אדרבה הוא גם כן מוכיח אותם על עבדות השם יתברך ומה איכפת לן מה שעושה אותות ומופתים. אבל באמת תדע שזו לא טוב לדבק ולהתחבר עמו שלסוף כל סוף שקר אין לו רגלים ויבא מכשולות גדולות על ידו ויבאו לסוף חלילה לעבוד עבודה זרה. ואם תאמר האיך הוא תקנה להנצל ממנו מאחר שהוא קלא דלא פסיק שמראה אותות ומופתים נפלאים וממשיך לב אדם לנסוע אליו, אמנם התקנה העיקרית הוא שיהיה האדם מחבר את עצמו עם צדיקי אמת מה שהוא מכיר מכבר שהם צדיקי אמת לחבר את עצמו עם חברים המקשיבים לקולם ויחזיק את עצמו בתורה ובתפלה וידבק בדרכי ה' מה הוא רחום וכו' מה הוא גומל חסדים וכו' אזי ממילא ישפיל האיש המופת של שקר ויפול ממדריגתו:

וזה רומז לנו הכתוב כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת, פירוש שיהיה כך שיהיה יוכל להראות אותות ומופתים אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים וגו' ונעבדם, פירוש לאמר שיהיה נשמע ונאמר על ידי כן לבסוף שכונתו הוא לעבוד אלהים אחרים, וזהו לאמר שמשמעותו שיהיה נאמר ונשמע כן ממוצא דבר מכלל לבסוף נלכה ונעבדה וגו', על כן קאמר הכתוב שפיר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל החולם חלום ההוא כי מנסה ה' אלהיכם אתכם וגו', בזה שפיר הוא נסיון אם תשגיחו על עבודת השם יתברך דייקא ותתחברו את עצמכם אל צדיקי אמת שאתם מכירים מכבר שהם צדיקים ועובדי השם באמת ולדבק עמהם או שתלכו אחרי אותן האנשים שאין אתם מכירים אותם ותשגיחו על אותות ומופתים, וזה הוא בודאי נסיון מאחר שהנביא ההוא גם כן צווח ומזהיר על עבדות השם יתברך כנ"ל. וקאמר הכתוב ואם תמצא לומר מה נעשה להכיר האמת על זה קאמר אחרי ה' אלהיכם תלכו, פירוש כמאמרם ז"ל הדבק בתלמידי חכמים ובתלמידיהם ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו ובו תדבקון הדבק בדרכיו מה הוא רחום וכו' מה הוא גומל חסדים וכו' כפירוש רש"י ז"ל, רצה לומר כשתחזיק את עצמך בעבדות השי"ת באמת ותתחבר את עצמך לצדיקי אמת כנ"ל אזי קאמר הכתוב אחר כך והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת פירוש שיבוטל ויפול ממדריגתו ולא יהיה יכול להראות אותות ומופתים כנ"ל:

לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וגו' כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו. ויש להתבונן מה זה כי עם קדוש אתה וגו' לא תבשל גדי בחלב אמו, מה זה סמיכות כי עם קדוש אתה וגו' לכך לא תבשל גדי בחלב אמו. הכלל הוא שאיש הישראלי מחויב למשוך את עצמו מכל השתלשלות העולמות עד שהולך דרך כל המסכים עד הגיעו לעולמות העליונים הקדושים עד הדבק באין סוף ב"ה ובזה מייחד כל העולמות ביחוד עליון, ולזה היה הכיוון של השי"ת בהשתלשלות העולמות עד עולם החומרי והגשמי הזה כדי שיחזור האדם מכל זה השתלשלות עד למעלה למעלה וליחד הכל באין סוף ב"ה וברוך שמו. ובאם עדיין לא הגיע האדם למדריגה זו שיוכל ליחד הכל באין סוף ב"ה אף על פי כן למדה התורה עצה לדבק את עצמו בי"ג מדות שהם ה' ה' אל רחום וחנון, כדאיתא מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור ואמר כל זמן שאתם עושים לפני כסדר הזה כו'. והם שלשה שמות הוי"ה גימטריא מזל"א, ובשלשה שמות יש י"ב אותיות ועם הכולל גימטריא י"ג שהוא במספר אח"ד, ושלשה עשרה מדות הם קשורים ואחודים ביחוד גמור כשלהבת קשורה בגחלת כמובן גם כן בפשוטו בפירוש שלש עשרה מדות ה' ה' אל רחום וחנון שנראים שהכל אחד, ה' ה' שתי שמות נראים אחד וכן אל רחום הוא מדות רחמנות וכן חנון הוא חונן ברחמנותו וכן שאר המדות נראים בפירושם שהם אחד, הגם שיש בפירושם קצת הפרש ביניהם כדאיתא במפרשים, אבל באמת הם אחד מיוחדים בתכלית היחוד. ובי"ג מדות ידבק איש הישראלי תמיד ויעשה כסדר הזה לנהוג במהותו יתברך שמו וממילא ימשוך מי"ג תיקוני דיקנא כל החסדים והרחמים גמורים על ישראל, ותמיד כל ימי חייו לא ידמה לאיש הישראלי שהוא נגמר במלואו וטובו רק שעדיין לא הגיע לתכלית האמת להיות דבוק בי"ג מדות ועדיין לא הבשילו אשכלותיה, ויעשה תמיד מצות ומדות ישרות כדי שיבא באמת להיות אוחז בי"ג מדות של מעלה ומהם ימשוך מי"ג תיקוני דיקנא כל החסדים וטובות ורחמים. אבל מי שידמה בעצמו שכבר הגיע לתכלית זה אינו כלום ואינו מועיל אם מדמה בעצמו כך לפעול למשוך מעילא לתתא מי"ג תיקוני דיקנא, אלא אם כן שהוא כאין בעיני עצמו ומתאמץ בכל כחו לאחוז בכל עת יותר בי"ג מדות ועושה תשובה תמיד אזי אדם כזה מועיל במעשיו הטובים באחזו בי"ג מדות למשוך מי"ג תיקוני דיקנא כל החסדים ורחמים גמורים על ישראל. וידוע שיש למעלה נובלות דוגמת נובלות הפירות כן יש נובלות חכמה וחכמת נפילים בשאר מדות נפילים מלמעלה בזה לא יאחז האדם, רק ידבק עצמו למעלה במקור הי"ג תיקוני דיקנא שהוא ג' שמות גימטריא מזל"א והם גימטריא אח"ד כנ"ל. וזהו ביאור הכתוב לא תאכל כל נבלה, פירוש לא תעשו יחוד מהנובלות שנפלו מלמעלה (שאכילה הוא לשון יחוד כדכתיב כי אם הלחם אשר הוא אוכל). כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו, פירוש כי עם קדוש אתה שישראל נמשכים מקודש דלעילא. לא תבשל גדי פירוש גדי הוא לשון מזל (כדאיתא בשבת גד גדי), לא תבשל שלא ידמה לעצמו שהוא בשל מבושל ונגמר (מלשון הבשילו אשכלותיה) שידמה שהוא נגמר במלואו וטובו והוא דבוק בי"ג תיקוני דיקנא שהוא מזל"א, רק ידמה לעצמו שעדיין לא נגמר והוא בחלב אמו והוא יונק בחלב אמו שהוא תשובה עולם הבינה אימא עילאה שהוא מזל"א כנ"ל:

או יאמר לא תבשל גדי בחלב אמו. יש לרמוז בזה דהנה בימים האלו ימי הרצון הממשמשים ובאים לקראתינו צריכין אנו לשוב בתשובה שלימה לפניו יתברך שמו ולהמשיך על ידי תשובה י"ג מכילין דרחמי על כנסת ישראל, לכן אנו אומרים בימים אלו עד יום הכיפורים בכל יום השלש עשרה מדות כדי לעורר הי"ג מכילין דרחמי על כנסת ישראל, כאשר היה ברצון הקדום שעלה ברצונו לברוא את העולם היה רק כדי להיטיב לכנסת ישראל. והי"ג תיקוני דיקנא הוא מזל"א שמזלא עולה בגימטריא ג' הויות והן י"ב אותיות ועם המקור הן י"ג כנ"ל בדיבור הקדום. וזהו אין מזל לישראל רצה לומר האי"ן היינו המקור של י"ג תיקוני דיקנא הוא מזל לישראל, והן יעקב וי"ב שבטים ויעקב הוא המקור שלהם שהיה מרחם עליהם ומסר נפשו עבורם, ועל ידי תשובה אנו מעוררים הי"ג מכילין כאשר היה ברצון הקדום שרצונו הוא רק להיטיב לכנסת ישראל בכל מיני טובות, רק כשהשפע יורדת למטה שרי אומות העולם מקטרגים על ישראל לומר למה יזכו לחסדים גדולים כל כך, הקב"ה אומר להם כי חק לישראל הוא פירוש חוקה חקקתי גזרה גזרתי מראשית הבריאה ואי אתה רשאי להרהר אחריה. וזהו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב הוא הפירוש שכתב הרב הקדוש דק"ק בארדיטשוב בספר קדושת לוי דהיינו שרצונו יתברך שמו להיטיב לכנסת ישראל והם רוצים לבטל רצונו, ויש לאלהי יעקב עם אומות העולם משפט על זה שרצונו יתברך שמו להיטיב לכנסת ישראל בלי שום צמצום מבלי סוף כלל ולא כפרי שנתבשל ונגמר ששוב לא יתגדל יותר רק תמיד ישפיע להם רחמים על רחמים וטובות על טובות לאין סוף ושיעור. וזה נרמז בפסוק לא תבשל גדי בחלב אמו, כי גדי הוא מזלא כמאמר חז"ל גד גדי וסנוק לא. גד גד"י הוא גימטריא י"ז והוא שם של אהו"ה שהוא ראש הרחמים שהוא בגימטריא טו"ב, וחל"ב למפרע הוא נוטריקון ב'כסא ל'יום ח'גנו. וזהו לא תבשל גדי בחלב אמו, רצה לומר כשתמשוך בראש השנה על ידי תשובה שהיא אימא עילאה השם של אהו"ה שהוא מקור הרחמים המזל העליון תראה שלא יהיה בשום צמצום כדבר שכבר נתבשל ונגמר שלא יוגדל עוד יותר, רק בלי שיעור וסוף יתוסף רחמים על רחמים ושפע טובות על טובות על כנסת ישראל אמן כנ"ל:

עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם כי יברכך וגו' ונתת בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. ויש לדקדק דלכאורה הלשון מהופך וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו, הוה ליה למימר אם לא תוכל שאתו כי ירבה ממך הדרך. ותו מאי לשון כי ירבה ממך הדרך שאין לו פירוש. ותו דהא כתיב כי ירחק ממך המקום לא הוה ליה למימר רק כי ירחק המקום ולא תוכל שאתו ולמה לי כי ירבה ממך הדרך כלל. ותו מאי ונתת בכסף שאין לו פירוש לפי משמעו, ותו מאי וצרת הכסף בידך שאין לו פירוש כלל לפי משמעו וכי אפשר לצרור מטבעות בידו הוה ליה למימר ולקחת הכסף בידך, מאי וצרת הכסף בידך שאין לו פירוש לכאורה. ונראה דהנה בדורות שלפנינו כשהיה מגיע ראש חודש אלול עשו תשובות גדולות בתעניתים ובסיגופים גדולים לשם שמים באמת ואמונה. והנה בדורות הללו אנו תשושי כח וחלושים עד למאד ואי אפשר לעשות תעניתים וסיגופים. והנה איתא בכתבי האר"י ז"ל יחוד גדול על זה ראש חודש אלול לכוין הפסוק הנותן בים דרך, ובקיצור לכוין קס"א וס"ג גימטריא דר"ך, ולכוין הוי"ה בנקודת צירי ונקודת סגול, והם ס"ג בנקודת חיריק כי נקודת סגול מורה על חסד ונקודת חיריק מורה על נצח, ועל ידי כן יכולין למשוך רחמים גדולים וחסדים מגולים מי"ג תקוני דיקנא. והנקודת צירי הוא תשובה וי"ם הוא בגימטריא חמשים דהיינו חמשים שערי בינה והוא צירי ויצייר שהוא ציור העולמות כולם על ידי תשובה. ונקודת סגול הוא חסד לאברהם וכן חיריק הוא בנצח שהוא ימין פשוטה לקבל שבים, וימין במילואו יו"ד מ"ם יו"ד נו"ן גימטריא דר"ך עיין שם באריכות. וזה כי ירבה ממך הדרך רצה לומר הכונה של היחוד דר"ך לכוין כנ"ל כי לא תוכל שאתו רצה לומר שלא תוכל לנשא את עצמך לעשות היחוד של דר"ך הנ"ל, כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' וגו' רצה לומר שתהיה רחוק מהשי"ת על כן לא תוכל לעשות היחוד. וקאמר הפסוק אחר כך ונתת בכסף רצה לומר לשון תאוה וחשקות והוא גימטריא קס"א עם הכולל, וצרת הכסף בידך, וצרת הוא לשון צירי דהיינו הוי"ה בנקודת צירי כנ"ל שהוא ציור העולמים שהוא נו"ן שערי תשובה הכסף כנ"ל, בידך היינו ימין במילואו שהוא גימטריא דר"ך כנ"ל דהיינו נצח שהוא ימין שהוא נקודת חיריק כנ"ל שהוא ימין, והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו ואז תוכל לעשות יחוד של דר"ך הנ"ל למשוך חסדים מגולים ורחמים גדולים מי"ג תקוני דיקנא עילאה על כנסת ישראל אמן:

מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו. ראוי להבין אמרו מקץ שבע שנים תעשה שמטה, הלא השמטה היתה לבסוף שש ולא מקץ שבע כמאמר הכתוב שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו'. כי הנה ידוע אשר השנה היא שנ"ד ימים למספר הלבנה נמצא בשבע שנים הם שנ"ד שבתים כי מספר הימים של שנה אחת הוא מספר השבתות של שבע שנים. והנה ידוע אשר בימי החול אין אדם משיג כל כך קדושה ומה שמשיג הוא רק מפני התחברותו אל הצדיקים והיא אצלו רק בדרך הלואה יען כי אין השגה זו מחמת קדושתו והכנתו, אכן בשבת האדם משיג את שלו ממש וכל איש ישראלי יש לו בשבת קדושה משלו. אמנם בשכר שישראל משמרין השבתות של הז' שנים שני השמטה בשכר זה יש להם השנה השביעית שהוא כולו שבת ומשיגין אז אף בחול בחינת שבת. וזהו אמרו מקץ שבע שנים וגו', ביאורו שבשכר השבע שנים ששמרת בהן השבתות תזכה אשר תעשה שמטה וגו' שמט"ה עולה שנ"ד, פירוש שכל השנ"ד ימים מכל השנה הזאת יהיו בבחינת שבת. ואחר כך מבאר הכתוב מעלת השמטה ואמר וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו, פירוש שאז בשנת השמטה לא יצטרך לקדושה אשר היא בדרך הלואה כדרכו בימות החול משארי השנים לזאת אמר שאז שמוט כל בעל משה ידו שבשנת השמטה לא יצטרך להלואה זו כנ"ל:

השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה וגו' נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך. והנה איתא בגמרא כי בגלל הדבר הזה וגו' גלגל הוא שחוזר בעולם אם הוא לא בא בנו בא לכך או בן בנו. להבין זאת שהוא לכאורה תמוה למה כתוב זה הפסוק כי בגלל הדבר לפי הדרש שגלגל הוא שחוזר בעולם אצל הברכות והוא לכאורה להיפך. ונראה על דרך דהעיקר הוא לעבדות השי"ת האמונה והבטחון כדאיתא באריכות בספרי הקודש, וכדאיתא בחובת הלבבות שצורך הוא בעולם שיהיו פרושים מעניני ועסקי העולם עיין שם באריכות, וכן שמעתי מצדיק אחד שצדיק וחסיד שבדור הוא צנצנת המן, ובכל דור ודור יש צדיקים כאלו שהן צנצנת המן והדור ילמדו מהם אמונה ובטחון הנה שבת קודש שנצטווינו שלא לעשות שום מלאכה מורה על האמונה ובטחון להאמין בהשי"ת שהוא זן ומפרנס, ולא כמקצת בני אדם שהשבת עליהם לעול ולמשא ומצפים מתי יעבור השבת ויכולים לעשות מלאכתם שיפרנסו ממנה רק אדרבה ישתוקקו מתי תבא שבת יום מנוחה, לפטור ממלאכה ויגיעה כפירוש רש"י ז"ל על ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך שיהיה בעיניך כאלו כל מלאכתך עשויה ולא חסר כלום ויחזק באמונה ובבטחון. וכן שמטה שהיא שנה שלימה ישתוקק מתי יגיע שנת השמטה ואז ממילא לא ירע עיניו באחיו האביון ולא יאמר כאנשי הבליעל קרבה שנת השבע שנת השמטה, אדרבה ישתוקקו על שנת השמטה שיבא ויפטור ממלאכה והשי"ת יפרנס אותו בלא מלאכה ועבדות. והיא מורה דרך לאדם להיות לו אמונה שלימה ובטחון בהבורא יתברך שמו שהוא זן ומפרנס לא כוחו ועוצם ידו מועיל לפרנסתו. והנה מזהיר הכתוב השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, לא תאמר כן רק חזק עצמך באמונה ובבטחון כנ"ל וישתוקק כנ"ל ואז ממילא ולא ירע לבבך בתתך לו. מפרש הפסוק השכר של אמונה ובטחון כי בגלל הדבר הזה יברכך, ולפי הדרש גלגל הוא שחוזר, דהיינו רצה לומר שאם הוא לא בא בנו הוא בא לכך, דהיינו שאם הוא לא זכה שיפרוש את עצמו מכל וכל מעסקי העולם רק שיעסוק בתורה ובמצות וצדיק באמונתו יחיה רק שצריך להתעסק בעסקי העולם, מבטיחו התורה הקדושה שבנו יבא לאמונה ובטחון באמת ואם לאו בן בנו בא פירוש שבן בנו יבא לכך דהיינו שיזכה בן בנו לבא להאמונה ובטחון באמת לאמתו, דהכלל שלא יגרע מהצדיק עינו שאם הוא התחיל באמונה ובטחון הגם שלא זכה לגמרי באמת לאמתו לכך יזכה שבניו ובני בניו יבואו לכך:

ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה וגו'. קשה מפני מה לא נאמר כן בסוכות על יום השביעי עצרת כנ"ל, כי גם יום השביעי של סוכות הוא גם כן יום טוב. ונראה לי כי סוד אכילת מצה הוא סוד אמונה כידוע מספרים קדושים, וכל ששת ימי המעשה צריך האדם להחזיק באמונה, אבל בשבת קודש שאז נתגלה הדעת ויוכל להשיג יותר ואז הראיית דעת ואין צריך להיות כל כך באמונה, כי בדבר הידוע ורואה אין שייך להאמין כי הוא בעצמו רואה ומשיג ומרגיש, אבל בחול צריך להחזיק באמונה כי אינו יכול כל כך להשיג בחול כבשבת רק צריך להיות באמונה שלימה כי ההשגה מושללת ממנו על כן צריך להיות באמונה מה שאין כן בשבת קודש כנ"ל. וזהו ששת ימים תאכל מצות רצה לומר שבששת ימי המעשה צריך להיות בסוד אמונה וביום השביעי עצרת לה' אלהיך רצה לומר שבשבת קודש נתגלה הדעת ולא שייך אמונה בדבר הידוע:

או יאמר כי כל ימי האדם אשר על פני האדמה יש עליו מלחמה גדולה עם היצר הרע הרוצה להכשילו ולהחטיאו וצריך האדם להתגבר עליו ולהרגיז היצר טוב על היצר הרע, ואף הצדיק גדול יש עליו מלחמה גדולה עם היצר הרע אף שאין היצר הרע יכול לתפוס הצדיק בעבירה מגונה דהיינו ניאוף או גזילה ורציחה אבל בדברים דקים יוכל ח"ו, כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו להכשילו בדבר דקה וקלושה מאד ולעבירה גדולה יחשב כי סביביו נשערה מאד, על כן קטן וגדול שוים בזה שצריכים להתגבר ולהשמר עצמם מן הסתת יצר הרע כל ימי חייהם בעולם הזה, אבל לעתיד שיתבער ויתבטל היצר הרע אז הצדיקים יהיו בהשקט ובבטח בשעשועי השם יתברך. וזהו פירוש הפסוק ששת ימים תאכל מצות, ששת ימים היינו ששת אלפי שנה כי שיתא אלפי שנה הוו עלמא, מצות הוא מלשון חרחור והוא מלחמה כמו שאמר הכתוב לריב ומצה תצומו הוא מלשון מצות וריב ומלחמה, היינו שבכל ימי העולם הזה יש לאדם מלחמה עם היצר הרע כנ"ל אבל וביום השביעי היינו האלף השביעי שיהיה כולו שבת ויתבטל היצר הרע מקרב הארץ עצרת לה' אלהיך אז יהיה להצדיקים שעשועים לפני השם יתברך בהשקט ובטח בלי שום מלחמה כלל וכלל:

שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש וגו'. יש לרמוז בזה על פי הפסוק וספרתם לכם וגו' שבע שבתות תמימות תהינה. ויש לדקדק על אמרו שבתות תמימות לשון נקבה, גם על אמרו שבתות ולא אמר שבועות. אמנם ירמוז בזה שצריך האדם להמשיך על עצמו בשבתות שבימי הספירה בכל שבת תוספת קדושה עד חג השבועות כדי שיהיה יכול בחג השבועות לבא לקדושת קבלת התורה. וזהו שבע שבתות תמימות תהיינה לשון נקבה מפני שצריך לקבל בהם קדושה שהיא בחינת נוקבא המקבלת מדכורא. וזהו תמימות תהיינה שיהיו תמימים ושלימים על ידי שתקנה בהם שלימות וקדושה. אמנם זה יתכן בשבת שהוא קודש ויכול האדם להמשיך בהם קדושה, אכן בחול שהוא עת משא ומתן ואדם מטריד את עצמו בהם ומה גם שאמרו בגמרא אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו לא תתחזו קמאי לא ביומי דניסן ולא ביומי דתשרי וכו' וכונתו מפני שהם ימי בצירת הכרמים ולקיטת התבואות ואסיפתן לבית, ואם כן איך יוכל להתקדש עצמו והלא יפול ממדריגתו בימי החול:

אמנם ידוע מאמרם ז"ל כי בשעת בריאת העולמות היו נמתחים והולכים עד שאמר להם די וזהו שם שד"י שאמר לעולמו די, וכונתם כי מפני שנברא העולם בצמצומים ולבושים רבים ועיקר הכונה בבריאה היתה שנזדכך החומריות ולהעלות כל העולמות לקשר אותם באין סוף ברוך הוא ושתהיה התגלות אלוקותו בעולמות התחתונים, ואלולי שאמר לעולמו די היה מתפשט והולך ביותר צמצומים וביותר התלבשות ולא היה אפשר להעלות העולמות אליו יתברך, ועל כן אמר לעולמו די שנתן השיעור לעולמו כפי מה שנוכל להעלות העולמות ושיוכל להזהיר אור התגלות אלקותו בכל העולמות. אכן השם שד"י הוא צמצום העולמות והקדושה היא בו בהעלם וצריך האדם להמשיך השם הוי"ה ב"ה שיזהיר אור אלקותו, ומפני זה השם שד"י נכתב על המזוזות מבחוץ כי השם שד"י הוא מלבר והוי"ה מלגו בכל העולמות. וכל האיש הישראלי הוא מאחד השבטים והשבטים הם י"ב כנגד י"ב החדשים וכנגדם הם י"ב צירופי הוי"ה, שיוכל כל איש ישראלי להמשיך אור אלקותו יתברך בכל חודש ובכל יום מימי החודש. והנה הי"ב הויות יש בהם מ"ח אותיות והמילויים משם שד"י שהן שי"ן דל"ת יו"ד עולים חמש מאות. וזהו שאמרו שמארץ עד לרקיע הוא מהלך חמש מאות שנה שרומז גם כן שכל העולם הוא בצמצום שם שד"י כנזכר שמילואו עולה חמש מאות. וזהו שבעה שבועות תספר לך לשון ספירות וצהירות שתעשה לך השבועות ברורים, מהחל חרמ"ש בגימטריא חמש מאות מ"ח שהוא חמש מאות ממילוי שם שד"י ומ"ח אותיות משמות הוי"ה, והוא שתמשיך שמות הוי"ה בתוך השם שד"י. וזה מהחל חרמש שתחל להמשיך שם הוי"ה אל השם שד"י, בקמה שעל ידי זה תשלים השיעור קומה ובאם תעשה כן תחל לספור שבעה שבועות שעל ידי זה יהיה ברורים וצלולים בשבעה שבועות:

ספר מאור ושמש - פרשת ראה בהפטרת שבת וראש חודש

והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני אמר ה'. כבר דקדקנו בזה הרי תדיר ואינו תדיר תדיר קודם והיה לו לומר מדי שבת בשבתו ומדי חודש בחדשו. ויראה לרמוז כי הנה איתא בכתבי האר"י ז"ל שהבא לעבוד ה' ולשוב בתשובה יתענה הפסקה משני ימים בתחלת החודש אלול, וכתב שם יחודים שייחד האדם בכל שעה ממ"ח שעות השני ימים הללו, והכונה הכוללת הוא שבכל הי"ב שעות היום וי"ב שעות הלילה ייחד הי"ב צירופי הוי"ה וי"ב צירופי אהי"ה עם כ"ד צירופי אדנ"י בכל שעה צירוף אחר. והנה עיקר התענית הוא בשביל היחודים הללו שכשהאדם עסוק בתענית הוא פורש עצמו ומתבודד עצמו בטהרה ויהיה לבו נכון לייחד הייחודים הנ"ל, אמנם בדורות הללו דחלשא עלמא ואי אפשר לעסוק בתענית צריך על כל פנים כל הבא לטהר ולעבוד ה' לקדש ולטהר עצמו במ"ח שעות הללו שהם כנגד מ"ח אותיות שבי"ב צרופי הוי"ה וליחד יחודים הנ"ל. והנה הי"ב צרופי הוי"ה מקורם ממזלא עילאה שהוא ג' הויות שהם י"ב אותיות וכל אות מהי"ב אותיות מהג' הויות הראשונות הוא הוי"ה אחת עם המקור הם י"ג והם י"ג תיקוני דיקנא י"ג מכילין דרחמי. ולכן כשהאדם מיחד היחודים הנ"ל באלו המ"ח שעות הוא מושך על הכנסת ישראל הי"ג מכילין דרחמי שאנו מזכירין אותן כל החודש ושיוכל למשוך על עצמו קדושה ודביקות על כל השנה הבאה לטובה שיוכל לדבק עצמו באין סוף ב"ה ולקשר כל העולמות לשרשם. וזהו אמרו והיה מדי חודש בחדשו, חד"ש גימטריא שי"ב כמנין י"ב צירופי הוי"ה ורומז שכשתיחד הי"ב צרופי הוי"ה ותמשיך אותם אל הכנסת ישראל, בחדש"ו פירוש בחודש הראוי לו הוא חודש אלול, ומדי שבת בשבתו רומז שעל ידי זה תמשיך קדושה ודביקות על השבתות הבאים, על ידי זה יבא כל בשר להשתחות לפני אמר ה' שתקשר כל העולמות וכל הברואים באין סוף ב"ה שיהיו כולם משתוקקים להדבק בו יתברך שמו. ולזה אמר תחלה מדי חודש בחדשו ואחר כך מדי שבת בשבתו מפני שהחודש נכנס תחלה לשבתות שבו ומאותן השני ימים הוא ממשיך לקדש עצמו לקבל השבתות הבאים בקדושה:

בגמרא דראש השנה רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם וכו', ר' יהושע אומר בניסן נברא העולם וכו'. הנה כבר הקשה האר"י ז"ל שהאיך מחולקים במציאות והאיך שייך כאן אלו ואלו דברי אלהים חיים. ויראה לרמוז בזה כי הנה ידוע מלבד היחוד שנזכר למעלה יש עוד יחוד לייחד כל העשר הויות ועשר אדנות שבכל העשר קדושות, שבכל קדושה יש בה הוי"ה אדנ"י. וזהו שאמר רבי אליעזר בתשרי נברא העולם, תשרי גימטריא עשר הויות ועשר אדנות, שכונת הבריאה היתה דבר זה ליחד כל העולמות וכל ההויות ואדנות שבעשר קדושות. ורבי יהושע סובר בניסן נברא העולם הנה ידוע שניסן הוא חודש האביב, א"ב י"ב, שהוא ראשון לי"ב הצירופי הויות שכולל בתוכו כל הצירופים ורומז שצריך ליחד הי"ב צרופי הוי"ה עם צרופי אדנ"י. ובזה אלו ואלו דברי אלהים חיים שעל ידי זה ימשיכו עליהם עולם התשובה שהוא נקרא בשם אלהים חיים כידוע:

פרשת שופטים:

ספר מאור ושמש - פרשת שופטים

שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק. הענין הוא כך מי שהוא רוצה להיות עובד ה' באמת אזי מחויב תמיד להשגיח על מעשיו, דהיינו לא מבעיא שלא יעשה חלילה מעשה לא טוב אלא אפילו המעשים טובים שעושה ותפלתו ולימודו ימשמש היטב אם היו בדחילו ורחימו כראוי ואם הם זכים וצלולים בלי שום מחשבת פסול או אל איזה פניה. וזהו שכוונו בגמרא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו, פירוש יפשפש במעשיו הוא לראות אם לא עבר על לא תעשה או על עשה, וימשמש במעשיו הכונה היא למשמש במעשיו הטובים אם הם בכל תקונים בדחילו ורחימו ובלי מחשבת פיסול ופניה כן שמעתי מאדמו"ר הרב מו"ה יעקב יצחק לאנציטר זלה"ה. ועל זה גם כן הרמז במאמרם ז"ל צדיקים יצר טוב שופטן פירוש ששופטים הם בעצמם את היצר הטוב דהיינו תורה ומעשים טובים שעשו שופטים הם אחר כך אם הם כראוי כנ"ל, ואם מצאו במעשיהם הטובים איזה שמץ וקצת פיסול חלילה אזי עונשים הם את עצמם ומקבלים עליהם בעצמם איזה יסורים ועונש כידוע. והנה הצדיקים כאלה הממשמשים בכל עת בתורתם ועבודתם אם הם זכים וצלולים ועושים תשובה על זה, צדיקים כאלה יש כח בידם להמתיק את הדינים בשרשם ולמשוך רחמים גמורים וטובות וחסדים על כנסת ישראל:

ומשם בארה הפסוק הנ"ל שופטים ושוטרים תתן לך, פירוש שתתן לך בעצמך כנ"ל שצדיק צריך ליתן לו לעצמו שופטים לשפוט את היצר הטוב שלו ושוטרים לענוש את עצמו ולעשות תשובה בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך פירוש דהיינו בכל שיעורים דיליה שמשער בחכמה דהיינו החכמה שה' אלהיך נותן לך שנותן לו השי"ת במתנה שעל ידם יוכל לשער בשיעורין דיליה האיך לעשות תורה ומצות ומעשים טובים את זה צריך לשפוט כנ"ל (שעריך הוא לשון נודע בשערים פירש בזוהר הקדוש בשיעורין דיליה), ובכל השיעורין דיליה צריך לשפוט אם הם זכים וצלולים כנ"ל. וקאמר הפסוק של אחריו ושפטו את העם משפט צדק פירוש שהצדיקים שהם במדריגה זאת ושפטו את ישראל משפט צדק שימשכו על ישראל טובות וחסדים ורחמים גמורים ולהמתיק את הדינים בשורשם:

או יאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו'. פירש רש"י שופטים דיינין הפוסקים את הדין ושוטרים הרודין את העם אחר מצותם שמכין וכופתים במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט. ראוי לתת לב על זה הלא תורתינו הקדושה היא נצחית ומלמדת לאדם דעת כל הימים, ואם כן יקשה הלא בזמן שהיו ישראל שרויין על אדמתם ועושין רצון קונם מתוך עושר מי יקבל על עצמו להיות שוטר ולהכות איש ישראלי. גם מה היה צורך להשוטרים אז בשמעם לקול מוריהם הלא באות נפשם יאותו לקבל עליהם דין דייניהם. ויראה לרמוז בזה כי תורתינו מודעת זאת לנו מהות הדיין ופרנס המתמנה על הציבור (כי בעונותינו הרבים כאשר עינינו רואות הרבה כאלו) שבאם שהדיין הוא בלתי הגון במעשיו ואין כונתו לשם שמים ולהקים דגלי התורה ומשפטי הדת על תלם, הנה דיין ופרנס כזה אין מוראו מוטלת על בעלי דינים ובעל דין קשה לא ישמע לו. אכן באם הדור זוכה אשר פרנסיו ומנהיגיו המנהלים לעם בני ישראל המה צדיקי וחסידי הדור האמיתים אוהבי ה' ועבדיו וכל היוצא מפיהם ואשר יגזרו הקב"ה מקיים על ידיהם לגודל צדקתם וקדושתם, הנה שופטים כאלו הם בעצמם השוטרים כי יפול על עמם גודל פחדם (כמאמר הכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך) ויגורו מפניהם כמפני חרב מלעשות עול, וכל מוצא שפתיהם יחושו לקיימם מפני אשר ידעו כי דיבורם עושה רושם. וזהו אמרו שופטים ושוטרים תתן לך ביאורו שתתן לך שופטים שיהיו הם השוטרים גם כן, וכונתו שייראו מפניהם מחמת קדושתם כמפני השוטר אשר יש לאל ידו לרדותו ולהכותו במקל ורצועה ואז ושפטו את העם משפט צדק:

או יאמר שופטים ושוטרים תתן לך וגו'. כי השם ב"ה ברא במאמרו שחקים וברוח פיו כל צבאם ושרפים העומדים ממעל לו המיימינים ומשמאילים לזכות ולחובה וממונים לשפוט תבל בצדק, ותחתיהם כמה ממונים אחרים וגרדיני נימוסין אשר יתמסר בידם הפיתקין וגזר הדין לשלם לאיש כמעשהו, ואין שום דבר למטה שאין לו שר למעלה. ואולם את הכל נתן ביד עבדיו הצדיקים האמיתיים המתהלכים לפני אלקים כמאמר חז"ל הקב"ה גוזר וצדיקים מבטלים, והעוז בידם בכח צדקתם להמשיך רחמים על עמם ולקרוע רוע גזר דינם ולהריק אליהם שפע כל טוב ולברך את כל מעשי ידיהם ולהצדיקם במשפט ביום הדין. וזהו אמרו שופטים ושוטרים ירמז להשופטים העליונים ולהשוטרין הממונים הגבאין המחזירים תדיר ונפרעין מן האדם, תתן לך, פירוש שתראה בכח כושר מפעלותיך שיהיו נתונים נתונים בידך. וזהו רמז באמרו אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך כי כונת הבריאה כן היתה ונתנם ה' לך שיהיו טפולים אליך וכבושים בידך ועל ידי זה ושפטו את העם משפט צדק:

צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך. שקשה מפני מה נאמר כפל הלשון צדק צדק. גם מה הוא הלשון תרדוף. והענין הוא דהנה העשר ספירות כולם הגם שהם מיוחדים בתכלית היחוד כידוע, אף על פי כן בכל אחד ואחד יש להם מדה בפני עצמה, חוץ מהאחרונה שאינה מדה בפני עצמה רק שהיא מקבלת מכל המדות שמשפיעים בה איזה מדה והנהגה והיא נוקבא ומקבלת. והנה האיש הישראלי מחויב שלא להיות בבחינת נוקבא ומקבל רק שיהיה בבחינת דכר ומשפיע על ידי מעשיו הטובים ותורתו ותפלתו. והנה כבר נתבאר שתכלית האדם הוא לדבק את עצמו בעשר ספירות הקדושים עד אין סוף ברוך הוא, והנה לבא לדבק במדריגה אחרונה מעשר ספירות הקדושה היא מדת יראה ומלכות שמים אלא מי שהוא צדיק הוא בנקל לבא אל פתחי שעריה כדכתיב זה השער לה' צדיקים יבאו בו, אבל לבא להשיג אל מדריגה של מעלה ממנה גם לצדיק צריך התחזקות גדול ורדיפה לבא שם, ובקושי גדול הוא להשיג שם איזה השגה ונקרא מדריגה זה ממדריגה שלמטה ממנה דבר שאין בו השגה וצריך האדם לרדוף שם. וזה ידוע שלשון רדיפה הוא שייך אל דבר שאינו מושג בקל וצריך לרדוף אחריו ולתפוש ולהשיג הדבר ההיא. ואיתא בזוהר הקדוש איהו צדק ואיהו צדקה. ומשם בארה צדק צדק תרדוף פירוש שתראה להשיג את המדריגה שאינו מושג לך וצריך לרדוף להשיג את הצדק שיהיה בבחינת דכר ולא בבחינת נוקבא רק להשפיע ממנה השפעות. לכך נאמר כפל הלשון כי איהו צדק ואיהו צדקה שצריך להשיג הצדק ולעשות עמה צדקה פירוש להשפיע טובות על הכנסת ישראל. למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך, פירוש למען תחיה שתמשוך מלמעלה חיים וממילא יהיה לך הארץ דהיא כנסת ישראל בירושה ומתנה. וזה וירשת את הארץ זהו כנסת ישראל אשר ה' אלהיך נותן לך שזה בנקל לבא בפתחי שעריה כנ"ל רק שרדיפה ויגיעה גדולה תרדוף להשיג המדריגה שלמעלה ממנה כנ"ל:

או יאמר צדק צדק תרדוף וגו'. על פי דקדוקים הנ"ל יובן על פי מה דאמרו חז"ל במסכת שבת ויוצא אותו החוצה וגו' אמר לפניו רבונו של עולם נסתכלתי באיצטגנינות שלי שאיני ראוי להוליד בן אמר לו צא מאיצטגנינות שלך שאין מזל לישראל מאי דעתך דקאי צדק במערב מהדרנא ליה ומוקמינן ליה במזרח והיינו דכתיב מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו ובזה הראה השי"ת שבני ישראל אינם תחת ממשלת המזל על ידי שיש להם אחיזה בתורה שנבראת קודם הבריאת העולמות וכל העולמות יש להם חיות בהתורה ועל ידי שישראל עוסקים בתורה המה נותנים כח וחיות לכל העולמות ומזלות על כן אין מזל שולטת בהם אדרבה הם המושלים בהמזל כי המה נותנים חיות להם על ידי עסיקתם בתורה זאת מרמז לנו הכתוב צדק צדק תרדוף רצה לומר התורה נקראת צדק רצה לומר על ידי התורה יש שידוד מערכת לישראל אף דמזל צדק קאי במערב נוכל להדרו למזרח כמו שהראה הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו כי ישראל אינם תחת ממשלת המזל:

או יאמר צדק צדק תרדוף למען תחיה וגו' לא תטע לך אשרה וגו' ולא תקים לך מצבה אשר שנא וגו'. יש לחקור על אמרו צדק צדק כפל הלשון כנ"ל שהוא מיותר גם על אמרו לא תטע לך אשרה לפי פשוטו אין ענינו למקרא שלפניו גם אמרו אשר תעשה לך היא מיותר גם איננו מובן לפי פשוטו למה קראו להמזבח על שם היחיד הלא לכלל כל ישראל נעשה, גם אמרו לא תקים וגו' אשר שנא ה' מה היא השנאה ומה טעמה, אמנם יראה לרמוז בזה עצה וגבורה למלחמה עם יצר לב האדם כי האדם העובד ה' יתברך שמו צריך ליתן אל לבו לבל יגדל בעיניו מעשהו ועבודת בוראו גם אם הרבה עשה ותורת אלהיו בקרבו ישים מגמתו לידע ולהוודע אשר עדיין לא יצא ידי חובתו גם אפס קצה העבודה התמה ואם אמר יאמר העובד השם כי כבר הוא שומר אמונים ומקיים כל האזהרות והצוויים ואיה איפה מקום להקטין מעשהו בעיניו לזה באתה תורתינו הקדושה להזהיר על זה ובפרטות בימים הקדושים והנוראים אשר רמזו חז"ל באמרם בזמן שיש דין למטה אין דין למעלה שכונתם שאם האדם דן את עצמו מפני אשר יראה בעיניו ולבבו יבין קוצר עבודת בוראו ומפני זה ידכה ישוח ויכנע לפני אלהיו אז אין דין למעלה שאין דנין אותו למעלה במדת הדין אפס מכריעין אותו לכף זכות, וכיוצא בזה אמרנו על פסוק שופטים ושוטרים תתן לך שרומז בזה שיתן ויהיה לעצמו שופט ושוטר וישפוט את עצמו תמיד על קוצר עבודתו, וזה אמרו צדק צדק תרדוף ביאורו שהגם שכבר שמרה נפשך האזהרות והצוויים ואתה בגדר צדק אף על פי כן צדק תרדוף שתראה לרדוף צדקה לדעת ולמצוא כי עוד לא השלמת פעולת היום ולהצדיק מעשיך יותר ויותר מכאן ולהבא ועל ידי זה יכריעוך לזכות ולא תהיה נידון במדת הדין כנזכר וזהו אמרו למען תחיה וירשתה את הארץ רומז להארץ העליונה ואחר כן מורה לנו הכתוב מהות ההכנעה לאיש השלם במעשיו כי הנה ידוע כי רוב התורה והמצות הם מכונים בשם מזבח כמאמר חז"ל ששלחנו של אדם מכפר עליו וגם עסק התורה מכפר, וגם אצל התפילה מצינו כתוב אומר ונשלמה פרים שפתינו וזהו אמרו לא תטע לך אשרה כל עץ, הנה ידוע שצדיק נקרא כל וגם נקרא עץ כמאמר הכתוב היש בה עץ, ואשרה הוא מלשון אשרי לשון תהלה ותפארת ורמז שלא יבא בקרבך שום התפארות על עסק עבודתך שתחזיק עצמך לצדיק וזהו כל עץ כמובן, וזהו אמרו אצל מזבח וגו' אשר תעשה לך ביאורו שאם תעשה לך מזבח מהתורה או מתפלה או הכנסת אורחים שהיא גם כן דוגמת מזבח כנ"ל ששלחנו של אדם וכו' לא תהיה תפארתך בזה כי הרבה עשית, והאיש אשר יעלה אל לבו שום פניה בעבודתו יתברך להתברך מעט בלבבו בזאת יבחן כי עוד לא תכון עבודתו ואחר זה רומז לנו הכתוב עוד ענין אחר להרגיש על ידו קוצר יד העבודה, כי הנה הגבר אשר הוקם על ונכון לבו בעבודת בוראו ראוי שיעלה במעלות גבוה מעל גבוה ולהוסיף יום יום שכל ואמיץ כח בעבודת השם יתברך, אכן האיש אשר ישאר נצב במצב אחד ותפלתו היום כתמול שלשום בלי תוספות זה לאות כי עודנו במדריגה פחותה ולא השיג נעימות אור השם יתברך ועבודתו. וזהו לא תקים לך מצבה ביאורו שלא תשאר במצב אחד אשר שנא ה' אלהיך כי עבודה כזו בלתי רצויה לפניו יתברך:

או יאמר צדק צדק תרדוף שבאם אתה רוצה להיות צדק אז צדק תרדוף דהיינו שתרדוף ותבריח את הצדק ממך שלא תהיה צדיק בעיניך רק להיות שפל בעיניך למען תחיה וגו' כנ"ל:

כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין וגו' דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית וגו' ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. הענין הוא כך כאשר אמרנו כמה פעמים שההשתלשלות היה כדי לחזור מכל עביות וחומריות ולהדבק את עצמו למעלה למעלה ולידע שהכל ציונים אל מדריגות העליונים. והנה צדיקי קדושי עליונים הם מדבקים את עצמם עם כל בחינתם ומיחדים הכל למעלה למעלה לפלא עליון עד אין סוף ברוך הוא ומשם ממשיכין המשפט דהיינו הרחמים גמורים לכנסת ישראל והגבורות והדינים ממילא נמשכים על שונאי ישראל. והנה אם האיש הישראלי עדיין לא בא אל המדריגה הזאת ליחד הכל לפלא עליון והמדות הם אצלו בהתחלקות אזי העצה שיבא אל הצדיק שבדורו שיתפלל עליו ואזי מביא הצדיק כל שהיה אצל האדם הזה בהתחלקות ומריבה אל מקום פלא עליון ומיחד הכל לשם וממשיך משם המשפט שהוא רחמים גמורים. ומשם בארה פירוש הפסוק כי יפלא ממך דבר למשפט פירוש שתרצה להביא הדבר אל מקום פלא עליון ולמשוך משם המשפט הוא הרחמים גמורים. בין דם לדם בין דין לדין דברי ריבות בשעריך, פירוש שיהיה דברי ריבות בהתחלקות אצלך, וקמת ועלית אל המקום וגו' ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, פירוש שתבא אל הצדיק ושופט שיהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט, הגדה הוא לשון המשכה דבר חכמה (מלשון נגיד ונפיק) את דבר המשפט כידוע שמשפט מרמז לרחמים, פירוש שהצדיקים ימשיכו לך מפלא עליון שהיא החכמה את דבר המשפט שהיא רחמים גמורים כנ"ל. או יאמר כי יפלא ממך דבר למשפט וגו' ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וגו' והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם את ה' אלהיך או אל השופט וגו'. שקשה כי פליאת דבר המשפט מה הצטרכות אל הכהן, כי הצטרכותו רק אל השופט להגיד לו דבר המשפט כי לדבר זה נתמנה לשופט להגיד דברי משפט לכל אשר ישאל מאתו משפט. ועוד מה דייקא דכתיב אל הכהן העומד לשרת שם את ה' אלהיך מה ראה לכתוב כאן העומד לשרת וגו'. גם ברישא כתיב אל הכהנים הלוים ואל השופט משמע דאי אפשר זה בלא זה רק לכהנים ולשופט. ולבאר הדבר כי הספיקות דדינא הם מחמת העץ הדעת שאכל אדם הראשון כי מקודם היה דבוק באילנא דחיי וכשאכל מעץ הדעת טוב ורע נתבלבלו המחשבות ונפלו בהם ספיקות, ומזה נתהווה תלמוד בבלי בכמה ספיקא דדינא ומחלוקות התנאים. וכאשר איש הצדיק שמקשר עצמו בהשם יתברך ומדבק עצמו באילנא דחיי על ידי זה מגלין לו מקור החכמה ורזין עילאין דאורייתא בלי שום ספק כלל רק הלכות ברורות ופסוקות. לזה אמרו חכמינו ז"ל שדוד המלך ע"ה שלא היה ישן שיתין נשמין כי לא רצה לדבק עצמו באילנא דמותא רק באילנא דחיי, לכך נאמר אצלו וה' עמו שדרשו ז"ל שהלכה כמותו בכל מקום כי לא היה אצלו שום הלכה בספק רק מבורר וצלול והבן. ועל ידי שהאדם מדבק עצמו בצדיקים המתעוררים אותו לבא ולשוב בתשובה שלימה על ידי זה מדבק עצמו ורוחו ונשמתו ומחשבתו באין סוף ברוך הוא ועל ידי זה מגלין לו הלכות ברורות בלי ספיקות כלל כנ"ל, אבל בהיפוך ח"ו נפלו כמה וכמה ספיקות בהלכותיו. ובזה נבא אל הביאור כי יפלא ממך דבר למשפט שיפול ספיקות בהלכותיו ודינים, זאת נמשך מהעץ הדעת טוב ורע כנ"ל, ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט שאי אפשר זה בלא זה, רצה לומר שמתחלה ילך אל הכהנים הלוים רצה לומר לדבק עצמו בצדיקים ועל ידיהם ישוב בתשובה שלימה וידבק עצמו באילנא דחיי ואחר כך יתישבו לו דברי השופט אשר יאמר לו דבר המשפט יתישב בדעתו להלכה ברורה פסוקה ומבוררת. אבל בהיפוך נאמר והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם את ה' אלהיך דייקא שאינו רוצה לדבק עצמו בצדיקים בכדי לקשר מחשבתו בהשם יתברך, לכך נאמר או אל השופט, או מחלקת בלתי קישור כנאמר ברישא ואל השופט, כי עתה אף שישמע דברי השופט עדיין הספיקות לא נעקרו מלבו כי אינו דבוק באילנא דחיי. וגמר אומר הכתוב ומת האיש ההוא רצה לומר שאינו דבוק באילנא דחיי רק באילנא דמותא כנ"ל:

או יאמר כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין וגו' דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית וגו' ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וגו'. ראוי להבין מה דברי ריבות בשעריך. גם היה לו לומר ובאת אל השופט ואחר כך אל הכהנים הלוים, שהרי הכהנים עיקר עסקם היה בהלכות עבודת הקרבנות ומראות נגעים, והיה לו לומר כסדר הכתוב שלפניו שדבר המשפט שהוא בין דם לדם ובין דין לדין שכתוב תחלה בהפסוק שייך אל השופט שהוא ראש הסנהדרין, ועניני מראות שכתב אחר כך שייך אל הכהנים, והיה לו לומר תחלה ובאת אל השופט ואחר כך אל הכהנים הלוים. ונראה כי הנה ידוע בספרי קודש העיקר למוד התורה הוא שעל כל דבר אשר יוקשה לו ולא יבין לאשורו יהרהר בתשובה שלימה ועל ידי זה יסלק הקליפה מהלכה. אמנם אי אפשר לבא לתשובה האמיתית כי אם על ידי התדבקות לצדיקי הדור שיורו לו דרכי התשובה ויקשרו נשמתו לשרשו ועל ידי זה יוסרו מעליו כל המסכים המבדילים ואז יבין הלכה. ואמרו בזוהר הקדוש כי אלמלא צדיקי כל דור ודור המלמדים דרך ה' אי אפשר שיראה דבר אחד בתורה על בוריו ומצוה אחת על אמיתתה, הגם שישאל לגדולים ממנו מה שיפלא מאתו אף על פי כן לא יבין על בוריו אם לא יקדים לעשות תשובה, ולהסיר הקליפות והמקטרגים שמזה באים לאדם הקושיות שאינו מבין לימודו כראוי. וזה כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין וגו' דברי ריבות בשעריך, בשעריך רומז לגופו של אדם כידוע מספר יצירה שבעה שערים בנפש, דהיינו שיש עדיין דברי ריבות באדם שרומז להקליפות והמקטרגים ועל ידי זה מופלא ומכוסה ממנו דבר המשפט, לזה אמר הכתוב שהעצה לזה הוא ובאת אל הכהנים הלוים היינו אל צדיקי הדור האמיתים שנקראים כהנים לוים והם יורו לו דרכי התשובה להסיר מעליו המסכים המבדילים ויקשרו נשמתו בשרשה, ואחר כך יבא אל השופט אשר יהיה בימים ההם לשאול בדבר המשפט כי קודם לכן לא יועיל לו כלום לשאול לגדול הימנו מה שמופלא מאתו כי הגם שיאמר לו, אף על פי כן טרם שיעשה תשובה אמיתית על פי הוראת צדיקי הדור לא ישיג שום דבר הלכה על מכונה והבן:

לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. פירש רש"י ז"ל אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל וכו' עיין שם. הענין הוא כמבואר למעלה שהצדיק מיחד הכל שמאל בימין והימין בשמאל וממתיק הדינים בשרשם וממילא נעשה משמאל שהוא דין ימין שהוא רחמים גמורים. וזה שפירש רש"י ז"ל אפילו אומר לך על שמאל שהוא ימין וגו' כנ"ל:

שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך וגו' והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים. ופירש רש"י ז"ל את משנה התורה שתי ספרי תורות אחת שהיא מונחת בבית גנזיו ואחת שנכנסת ויוצאת עמו והוא על פי הגמרא דסנהדרין, והנה אינו מובן מה הוא אחת שמונחת בבית גנזיו מאי מועיל לו זה הספר שמונח בבית גנזיו. ונראה דידוע מאן מלכי רבנן שהתלמידי חכמים הם מלכים כדכתיב בי מלכים ימלוכו, והעיקר הגם שאדם ילמוד כל התורה וילמוד כל ספרי קודש ודברי חכמינו ז"ל אינו מועיל לו לתשובה שלימה ולהסיר ממנו כל המסכים המבדילים אם אינו מתדבק לצדיקי הדור וקדושי ה'. וכן שמעתי מאדמו"ר איש אלקים מורינו אלימלך זצוק"ל כי בחר לו צדיק אחד בדור שהיה לו רבו. ואת מי יבחור לרבו אלופו ומיודעו כשיראה צדיק שהנהגותיו ביציאתו ובביאתו הוא מתנהג על פי התורה הקדושה ואינו מיקל כלום חלילה הן בדאורייתא והן בדרבנן, ובתוך לבו הוא יקד יקוד אש ביחודים ומחשבתו ניכר מתוך מעשיו זה יבחור לו לרבי. וזה שום תשים עליך מלך מאן מלכי רבנן אשר יבחר ה' אלהיך בו, את מי יבחר מרמז הפסוק וכתב לו את משנה התורה פירש רש"י ז"ל שני ספרי תורות אחת שנכנסת ויוצאת עמו דהיינו שמתנהג בצדקות ביציאתו ובביאתו כנ"ל, ואחת שמונחת בבית גנזיו שבתוך לבבו ובבית גנזיו הוא ברשפי אש של תורה ביראה ואהבה וביחודים ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו את זה תבחור. ודבר זה יש להצדיק הנ"ל בקבלה מקדושי עליונים שהיו רבותיו שקיבל מהם וזה מלפני הכהנים הלוים דהיינו מהצדיקים שנקראו כן כנ"ל:

או יאמר והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו וגו' לבלתי רום לבבו מאחיו וגו'. רש"י ז"ל פירש על פי מדרש חכמינו ז"ל משנה תורה שתי תורות אחת שמונחת לו בבית גנזיו ואחת שנכנסת ויוצאת עמו. והדרש הזה פשוטו כמו זר נחשב שיקח ספר תורה ויסגרנו סגור ומסוגר ולא יראנה, כי להקריאה די לאחת שנכנסת ויוצאת עמו. גם אמרו מלפני הכהנים הלוים בלתי מובן הכי להם לבדם ניתנה התורה למורשה הלא כל ישראל שוין בה. גם מה מקום ליתן סימן על מקום התורה הלא יוכל ליקחנה מהארון. גם אמרו למען ילמד ליראה צריך ביאור, הלא הרבה מלכי יהודה היו מובחרים בישראל בעבדות השם כדוד וחזקיה ויאשיה, גם שאול בחיר ה' הוי, ובודאי היו מלאים יראת ה' גם טרם מלכם על ישראל. האמת כי לפי מה שפשוטו מורה הוא שיהגה בתורת ה' לבל יפול ממדריגתו ולמען יוסיף יראה על יראתו אמנם עוד לאלקי מילין. ויראה לרמוז בזה על פי מאמר הקדוש אדמו"ר מו"ה אלימלך זצוק"ל אשר אמר כי אם יסתר איש במסתרים הרחק מאדם ויתבודד לבדו ללמוד יומם ולילה בתורה ויקיים מן הבא בידו אשר ימצא כתוב ובלי רב וחבר, הנה האיש אשר כזה יוכל להיות במחשך מעשיהו כל ימיו ולא יגיה עליו אור נעימות השם יתברך ולא ידע את ה', וכבר מנו חכמינו ז"ל במ"ח דברים שהתורה ניקנית בהם שמהם הוא שימוש חכמים ודיבוק חברים, ואמרו בזוהר כי תצא כי אלמלא צדיקי כל דור ודור המלמדים דרך ה' ועבודתו יתברך אי אפשר לאדם שיראה דבר אחד בתורה על בוריו ומצוה אחת על אמיתתה. ועיקר ויסוד שהכל תלוי בה הוא להתאבק בעפר רגלי חכמים צדיקי הדור כל ימי חלדו והם יפקחו עיני שכלו לחזות בתורתינו הקדושה אשר לא ראו עיניו קודם לכן אף אם קרא פעמים ושלש, והם יגלו לו תעלומות ענין עסק התורה לשמה למען יוסיף לבוש מחמדי סודותיה ונכסף ומתאוה לבא בחצרות קדשה אשר אין לזה ערך ושיעור, ואמרו בזוהר הקדוש שכל מה שיהיה נכסף להשיג יותר ויותר להתעדן בנעימות אור התורה הגם כי יפטור מן העולם טרם ישלים חוקו הנה שכרו ופעולתו לפניו לעמוד לקץ הימין ולהשיג אז אשר אותה וקותה נפשו ולא השלים חוקו ואז יתעדן בנעימות אור התורה. והנה מדריגות התורה לשמה אין להם שיעור ואחת מהם אשר בקומו בחצות הלילה יקיים מקרא היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני, והוא שיקשר עצמו עם נשמת הצדיקים שבגן עדן ויתאחד אתם להתעדן בנעימות עסק התורה ויקשר נפשו ורוחו ונשמתו בפנימיות אותיות התורה ולקשרם באין סוף ברוך הוא וליחד קודשא בריך היא ושכינתיה, וגם זה הדרך אי אפשר להשיגו טרם ידבק עצמו בצדיקי הדור ולשקוד על דלתותם יום יום. והמתאבק בעפר רגליהם באמת ומקוה לאור באור התורה הנה כל מה שלא השיג בעולם השפל הזה ישיג לקיצו בגן עדן וזהו תכלית תענוג העולם הבא להשיג האורות העליונים וליהנות מזיו השכינה. וזהו רמזו חכמינו ז"ל באמרם שתי תורות יכתוב לו אחת שמונחת לו בבית גנזיו, כונתם שיחקוק ויכתוב בלוח לבו להיות נכסף ומתאוה לאור התורה וסודותיה ועל ידי זה תהיה התורה מונחת לו בבית גנזיו רמז לעולם הבא שתהיה שמורה לו להשיג אז, וזהו רמז לנו הכתוב באמרו וכתב לו את משנה התורה וגו' מלפני הכהנים הלוים וגו', כהנים לוים דייקא ורמז לצדיקי הדור ומנהיגיו הנלוים אל ה' שיכתוב התורה על לוח לבו מאשר יורוהו ויפתחו לו שערים לחזות בנועם ה'. והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו ביאורו שיוסיף כל ימים לבקש בפנימיות התורה כפי אשר יורוהו הכהנים והצדיקי הדור, ועל ידי זה ילמד ליראה האמיתית ומפתחי השפלת ההתנשאות וזהו אמרו לבלתי רום לבבו מאחיו שכל זה יוכל ללמוד אצל צדיקי הדור כנ"ל:

לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי ה' ונחלתו יאכלון ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו ה' הוא נחלתו כאשר דבר לו. הענין הוא בדרך רמז שיש צדיקים גדולים שהם בטבעם ומזגם מצד הגבורות, וצדיקים כאלו צריכים שמירה גדולה שלא להמשיך מלמעלה למטה לכנסת ישראל שום המשכה כדי שלא ימשיכו חלילה גבורות ודינים על כנסת ישראל, רק שצדיקים כאלו צריכים שיעסקו בתורה ותפלה ובמצות בלהב אש כפי מזגם. וזה פירוש הפסוק לא יהיה לכהנים דהיינו לצדיקים, הלוים פירוש שבאים מבחינת גבורות שהוא מדת הלוים, חלק ונחלה עם ישראל וגו'. וקאמר הפסוק אשי ה' ונחלתו יאכלון פירוש תורה ותפלה בלהב אש (יאכלון מלשון לכו אכלו בלחמי) ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו וגו' ה' הוא נחלתו וגו':

וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה' ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלוים העומדים שם לפני ה' חלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות. הנה הכתוב הזה צריך ביאור. וביותר מה שנאמר לבד ממכריו על האבות שאינו מובן כלל. ורש"י ז"ל פירש לבד מה שמכרו לו האבות בימי דוד ושמואל שנקבעו המשמרות שיטול זה שבת זה וזה שבת זה. והנה לפירושו קשה הלא דיבור זה ברוח הקודש על העתיד להיות, והיה לו לומר לבד מאשר ימכרו האבות לשון עתיד וממכריו משמעותו שכבר נמכר. אמנם יראה שהכתוב ירמוז לנו דרך בעבדות השם יתברך, כי הנה עיקר ההתדבקות לצדיקי הדור הוא כפי מה שראינו בימים הראשונים שכשנתעורר האדם מתרדמת הזמן ולבו היה בוער בקרבו כרשפי אש למצוא איזה דרך ישכון אור התשובה ולא מצא מנוח לאות נפשו, אז בתבערת יקוד לבבו היה נוסע לפני צדיקי הדור לפתוח לפניו פתחי התשובה ושיקשרו נשמתו לשרשו. והצדיק אשר בחר בו ה' יש בכוחו להמשיך עולם התשובה על המבקש דרך ה' באמת שיוכל לתקן את כל אשר פגם מיום היותו על פני תבל, ולהסיר מעליו המסכים המבדילים ולקשר נשמתו לשרשה. ולא זו בלבד אלא שיוכל האדם המסתופף בצל הצדיק לפעול שתתוקן נשמתו מכל מיני פגם שפגמה גם בגלגולים הקודמים עד שורש שורשה. אמנם כבר אמרנו זאת שכשהאדם רוצה להדביק עצמו אל הצדיק שיורהו מאורחותיו צריך להדביק עצמו היטב אל אנשיו אשר גדלו על ברכיו מכבר והם יבינוהו איככה יוכל לשאוב ממימיו הנאמנים, כי מעצמו לא ישיג כלל דרכי הצדיק בלי דיבוק חברים ואהבת חברים אשר ידעו מדרכיו מלפנים. וזהו מאמר הכתוב וכי יבא הלוי רומז לעובד השם שנקרא לוי מפני שנלוה אל השם להיות מעובדיו, מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם, פירוש שכשיבא איזה אדם המבקש את השם מאחד מן המקומות שהוא גר שם שישראל הם גרים ונפוצים בארבעה רוחות עולם, ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה' רומז שיבא באות נפשו שתתאוה לשוב בתשובה, אל המקום אשר יבחר ה' רומז אל הצדיק שבחר בו השם לנהל עם בני ישראל ולהדריכם בדרכי השם יתברך, הכתוב נותן העצה איך להתקרב אצל הצדיק ואמר ושרת בשם ה' ככל אחיו הלוים העומדים שם לפני ה', רצה לומר שיתקרב עם אחיו הלוים הנלוים אל השם העומדים שם לפני ה' ומתאבקים בעפר רגליו של הצדיק מכבר וישרת בשם ה' אתם עמם בצוותא חדא, אז חלק כחלק יאכלו שמחלקם יהיה חלקו ותעלה בידו ללמוד עבדות ה' גם הוא. ואמר אחר כך לבד ממכריו על האבות פירוש לבד זה הנזכר יפעול עוד לתקן את אשר התמכר לעשות הרע בגלגולים הקודמים ואשר פגמו אבותיו עד שורש שורשם את הכל יוכל לתקן:

שלש ערים תבדיל לך וגו' ושלשת את גבול ארצך וגו' וזה דבר הרוצח אשר ינוס שמה וחי וגו' פן ירדוף גואל הדם אחר הרוצח וגו' כי ירבה הדרך וגו' על כן אנכי מצוך לאמר שלש ערים תבדיל לך וגו'. והנה לכאורה הוא תמוה הלא ארץ ישראל היה ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה והיה בה שלש ערי מקלט, והיה לערך מאה פרסאות בין תחלת גבול ארץ ישראל לעיר מקלט וכן בסופו לעיר מקלט וכן מתחלת מקלט לעיר מקלט אחר, ולפי זה עדיין יכול הגואל הדם לרדוף אותו ולהכות אותו מכת נפש, ומאי פן ירדוף גואל וגו' כי ירבה הדרך וגו' על כן אנכי מצוך לאמר שלש ערים תבדיל לך עדיין הדרך רב מאד ויוכל הגואל הדם להרוג אותו:

ונראה שהתורה היא נצחית ומרמז אותנו שידוע מה שכתבנו בפרשה העבר בפרשת ראה בשם כתבי האר"י ז"ל שיכוין האדם בחודש אלול היחוד של הנותן בים דר"ך דהיינו שהוא גימטריא שם קס"א ושם ס"ג כמנין דר"ך עיין לעיל שם הרחבנו הדיבור עיין שם. ושם הוי"ה בניקוד צירי הוא עולם התשובה כי ביה ה' צור עולמים עיין שם לעיל בפרשה הנ"ל. והנה איתא בגמרא על תכין לך הדרך מקלט מקלט כתוב על פרשת דרכים. ועל פסוק וזה דבר הרוצח איתא בגמרא דבר הרוצח על רוצח שגלה לעיר מקלט יאמר רוצח אני, והוא לכאורה לפי פשוטו של מקרא אינו על אופניו ואינו מובן דהא כתיב וזה דבר הרוצח אשר ינוס שמה וחי והאיך דרשו חכמינו ז"ל לגנאי. ונראה דיובן על פי הנ"ל דדר"ך גימטריא כנ"ל וגימטריא שם הוי"ה בנקודתו כדלעיל שהוא מורה על עולם התשובה. והנה המצוה היה על סנהדרין גדולה שימשכו על זה הדרך של ערי מקלט הכונה הנ"ל שהוא בגימטריא דר"ך, וכל מי שהיה הולך על זה הדרך היה מושך אותו לתשובה. והנה הרוצח כשעבר ונסע לעיר מקלט היה הדרך שגימטריא כנ"ל היה מושך אותו לתשובה שלימה, וכשעבר בדרך הנ"ל היה צועק ובוכה ומתודה ואמר רוצח אני בלב נשבר ונדכה שהיה מעורר אותו העולם התשובה והיה בתוך לבבו רשפי אש וצעק רוצח אני רוצח אני וממילא לא היה הגואל הדם יכול לרצוח אותו בדרך הנ"ל מחמת התשובה שהיה עושה בדרך והיה מושך אותו גם כן לתשובה. וזה תכין לך הדרך גימטריא היחודים הנ"ל שימשכו הסנהדרין את הכונות הנ"ל לזה הדרך של עיר מקלט. וזה שפירש רש"י והגמרא מקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים, ויובן ממילא והיה מושך אותו לתשובה. ושלשת את גבול ארצך, כידוע ליודעים שלשה יודי"ן משם ס"ג ואל"ף הוא שם א"ל כידוע. וגם ושלשת הוא מרמז על שם הוי"ה בניקוד צירי ושם קס"א בניקוד סגול ושם ס"ג בניקוד חיריק, ששלשה שמות בנקודות גימטריא דרך כנ"ל בסדרה בפרשת ראה, וזה ושלשת את גבול וגו'.

וזה דבר הרוצח אשר ינוס שמה וחי, דהיינו דיבור של הרוצח כדאיתא בגמרא כנ"ל דהיינו שצעק רוצח אני רוצח אני מחמת שבוער בלבו רשפי אש של תשובה בדר"ך כנ"ל. וזה פן ירדוף גואל הדם וגו' כי ירבה הדרך והכהו נפש, פירוש דהיינו שירבה ויתרחק ממנו הדר"ך המרמז לתשובה כנ"ל והכהו נפש וגו' על כן אנכי מצוך לאמר שלש ערים תבדיל לך, דהיינו בכונה לשם דר"ך ולשלשה יודי"ן שבשם ס"ג כנ"ל ולשלשה שמות בנקודות הנ"ל, ועל ידי זה לא יוכל לרצוח אותו מחמת שיתעורר עליו עולם התשובה כנ"ל:

או יאמר שלש ערים תבדיל לך בתוך ארצך וגו' ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך ונתן לך את כל הארץ וגו' כי תשמור את כל המצוה הזאת וגו' לאהבה את ה' אלהיך וגו' ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה וגו'. והוא תמוה מאד מאי קאמר שאם ירחיב ה' את גבולך מפני שיהיו צדיקים גמורים, וזהו כי תשמור את כל המצוה הזאת לעשותה וגו' לאהבה את ה' אלהיך ללכת בדרכיו וגו' ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה, הא אם הם צדיקים למה להם ערי מקלט שהוא בשביל מכה נפש בשגגה הא לא יאונה לצדיק כל עון. (ובכתבי האר"י ז"ל מביא זה הקושיא עיין שם מה שמתרץ). ונראה שידוע מספרים קדושים ממיתת ז' מלכים שנתפזרו הניצוצים הקדושים, והעיקר ביאת הנשמה לעולם הזה שיפעול בעודו בעולם הזה להעלות כל הניצוצים הקדושים שנפלו שישנו בכל דבר ודבר ניצוצים קדושים שהם בשבירה, יראה ויבין האדם כל זאת שכל דברים שלמטה הם רק ציונים לדברים רוחנים וקדושים ולהעלות הכל למעלה למעלה לשרשו ולא יפול עוד הדבר למטה יותר, כידוע ליודעים המחברים את עצמם לצדיקי וקדושי עליונים שבכל מעשה אשר יעשה האדם בהשכל ודעת יש בה כל העשר מדריגות הקדושים. והעיקר העבדות הוא להעלותם מלמטה למעלה לאיתנה הראשון אל מקום אשר היה שם אהלה בתחלה. והנה ידוע מספרים קדושים שהעיקר השבירה היה בהמדות בהשש קצוות דהיינו אהבה נפולה ויראה נפולה וההתפארות ונצחים והודיות והתקשרות הנפולים, וצריך האדם בהשתמש מאחת מהנה מהמדות הנפולים לחזור אחר כך בתשובה ולהעלותם משבירה למקומם הראשון כידוע ליודעים, בזה הוא מעלה ניצוצים של מלכים שמתו אל מקומם ואיתנם הראשון ומיחד הכל ביחוד עליון עד אין סוף ברוך הוא, הנה יש צדיקים מנעוריהם הם צדיקים ושמרו את כל ז' מדות שלהם ולא קלקלו כלום ומה הם מתקנים בביאתם בעולם הזה, ובאמת העיקר ביאתם כדי לתקן ולהעלות ניצוצין ממטה למעלה ממקום השבירה לאיתנם ומקומם הראשון, אך אף על פי כן כשנתבונן בדבר ימצא גם כן לצדיקים מנעוריהם גם כן לתקן, דהיינו כאשר כתבנו למעלה שבכל דבר מעשה יש עשרה מדריגות שדוגמתם בעשר ספירות, וכשעושה צדיק איזה מעשה בלא דעת ותבונה או כשעושה דבר מצוה או תורה ותפלה בלי דעת או בפניה דקה מן הדקה אזי הגם שבשלשה ראשונות דהיינו חכמה בינה דעת לא היה שם שבירה אף על פי כן שייך כביכול ביטול שנתבטל החכמה בינה דעת של אותו דבר שעשה, ודוגמתו למעלה נוגע ואינו נוגע לשם ושייך אף על פי כן שקלקל וביטל בחכמה בינה דעת וצריך גם כן הצדיק דמעיקרא לתקן החכמה בינה דעת בתשובה שלימה לתקן הכל בשרשו, וזה אין ביכולת לתקן עתה רק בביאת המשיח במהרה בימינו. וזה ידוע שהשש ערי מקלט היה לתקן השש קצוות, ולעתיד הצדיקים יתקנו עוד מה שהיה ביטול קצת בשלשה מדריגות והם החכמה בינה דעת ויהיו מושכים משם רחמים גמורים וחסדים טובים לכנסת ישראל:

ומשם בארה לפסוק הנ"ל ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' כי תשמור את כל המצוה הזאת וגו' לאהבה את וגו' וללכת בדרכיו דהיינו לעתיד בימי המשיח שתהיו צדיקים גמורים במדריגה עליונה, אזי ויספת לך עוד שלש ערים דהיינו שלשה מדריגות חכמה בינה דעת תתקנו ותמשכו ממקורות הרחמים רחמים וחסדים טובים לכנסת ישראל. וזהו שמרמז לנו הפסוק למעלה וזה דבר הרוצח אשר יכה את רעהו בבלי דעת וגו', פירוש על דרך ריעך וריע אביך זה הקב"ה, דהיינו הקלקול היה שעשה בלי דעת וביטול קצת בחכמה בינה דעת. וכן למעלה פרשת ואתחנן סימן ד' פסוק מ"ב לנוס שמה וגו' אשר ירצח את רעהו בבלי דעת דהיינו גם כן שקלקל בזה שעשה איזה דבר בלי דעת ותבונה כדאיתא בדברינו למעלה באריכות, ויספת לך עוד שלש ערים דהיינו לתקן השלשה מדריגות החכמה בינה דעת ויכולין אחר כך למשוך ממקורין דרחמים חסדים טובים ורחמים גמורים לכנסת ישראל אמן ודו"ק:

כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה וגו' רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת וגו'. הנה מקרא זה כבר דרשוהו חכמינו ז"ל על תלמידי חכמים שאם הוא תלמיד חכם הגון ממנו תאכל ואותו לא תכרות ואם אינו הגון אותו תכרות. ועוד לאלקי מילין לבא על פירוש הכתוב על פי דברי חכמינו ז"ל. ויש לרמוז באמרו כי תצור אל עיר ימים רבים הוא על פי דרך שדרשו חכמינו ז"ל על פסוק עיר קטנה שרומז על גוף האדם, וגם כאן רומז שבאם תצור על גופך ימים רבים לשבור תאוות החומריות ולתפוש ולכוף את החומר תחת השכל, אז אף אם עלה בידך והכנעת החומר על ידי תעניותיך ופרישותך מהמותרות, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן וגו' מלשון היש בה עץ שהוא אדם צדיק, ופירושו שלא תרים יד נגד צדיקי הדור האמיתים לדמות שאינך צריך אליהם, כי ממנו תאכל שבאמת אתה צריך אליו ללמוד ממנו עבודת השם מלשון לכו לחמי בלחמי, וגם בזכותו תאכל שהוא מריק שפע טוב על העולם, ואותו לא תכרות שלא תפרוש ממנו ותכריתנו ממך. רק העץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת פירוש שאם הוא בלתי הגון תפרוש ממנו:

או יאמר כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור וגו'. הכתוב הזה אינו מובן ורש"י ז"ל כתב וזה לשונו הרי כי משמש בלשון דלמא שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתייסר ביסורי רעב וצמא כו', ועדיין אין זה מספיק. ויראה לומר על דרך הכתוב עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה וגו', ופירש רש"י עיר קטנה זה הגוף, ואנשים בה מעט אלו אברים של אדם, מלך גדול זה היצר הרע וכו'. ואף אנו נאמר כאן על דרך זה כי הנה נמצאים קצת בני אדם אשר התחילו ליכנס בדרכי התשובה וסיגפו עצמן בסיגופין גדולים איזה זמן ודימו בנפשם על ידי זה שכבר הגיעו למדריגות הצדיקינו וכי הם מבני עליה כאחד מגדולי הדור, ועל ידי זה בבוא איש כזה אל הצדיק האמיתי לבו בל עמו להתקרב אליו ולהכנע מפניו כי מחזיק עצמו בחזקת שאינו צריך לזולתו, הנה האיש אשר כזה גורם רעה לעצמו ולכל העולם כולו כי הצדיק האמיתי על ידי יחודיו שהוא מיחד כל העולמות והעשר קדושות מתתא לעילא ומעילא לתתא הוא מתדבק באין סוף ברוך הוא וממשיך המוחין עילאין אל המדות ועל ידי זה שופע עליו אור כל העשר קדושות וממשיך השפעות טובות על כל העולם כולו, והאיש הלזה אשר חושב שהוא גדול הערך ורוצה ליטול את השם שהוא צדיק אז לא די שלא פעל כלום בתשובתו וסיגופיו אלא שמוסיף לפגום נפשו יותר מכל מה שפגם מעודו, כי על ידי ההתנשאות שלו ופרי גודל לבבו שמחזיק עצמו שזכה לעלות במעלות, בזה הוא מדיח הקדושה השופעת על הצדיק האמיתי שלא תושפע ביושר על הצדיק ושתושפע לצדדין ומפריד על ידי זה את הצדיק מדביקותו שהיה דבוק באור הקדושה העליונה שהיא התפשטות ונחלה בלי מצרים, ועל ידי שמבלבלו ומפרידו מקדושתו ומדבקותו הוא מביאו במיצר וגבול ואז גורם להשפעה שממשיך הצדיק על הכנסת ישראל ביושר שתושפע לצדדין. וזהו אמרו כי תצור אל עיר ימים רבים וגו', עיר רומז לגוף האדם כנזכר, וביאורו שבאם אתה עסוק ימים רבים במלחמת מצוה להכניע חומריות גופך ולהגביר השכל אל תדמה בנפשך להתדמות לגדולים ולהיות צדיק בעיני עצמך, כי בזה אתה גורם השחתה להצדיק האמיתי מפני שאתה מדיח ממנו אור עשר הקדושות השופע עליו שיושפע לצדו שלא ביושר ועל ידי זה נפסק השפע השופע על הכנסת ישראל על ידי הצדיק. וזהו אמרו לא תשחית את עצ"ה על דרך היש בה עץ, ביאורו שלא תגרום השחתה להצדיק שנקרא עץ על ידי שתסלק מאתו אור העשר קדושות שהם עשר הויות שהם גימטריא גרז"ן, וזהו לנדו"ח עלי"ו גרז"ן, עליו פירוש כמו ועליו מטה מנשה שפירושו שלצדו היה מטה מנשה, וכן כאן רצה לומר לנדוח עליו שתדיח לצדו אור העשר הויות שהם גימטריא גרז"ן שיסתלקו מעליו, כי ממנו תאכל מפני שאתה אוכל מהשפעה שהוא ממשיך לעולם לכן הזהר שאותו לא תכרות שלא תפרידנו מדביקותו באור העליון שהוא התפשטות בלי מצרים ותורידנו למקום שיש לו גבול ומצר. וזהו אמרו כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור, ביאורו שהצדיק שהוא אדם (דוגמת אדם העליון) והוא עץ השדה שהוא מגין על כל העולם הכי ראוי הוא לב"א מפני"ך במצור פירוש שיבא על ידך במצור וגבול על ידי שתפרידו מדביקותו שהיה דבוק באור העשר קדושות שהם בהתפשטות בלי מצור ודו"ק:

כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו וראית בשביה אשת יפת תאר וגו' והבאתה אל תוך ביתך וגו' ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים וגו' והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה וגו'. הנה כבר דקדקנו על ביאור הכתובים לפי פשוטם ועוד יש להשים לב על מאמרם ז"ל לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. וזה קשה להבין כי הלא כל צבאות ה' עם בני ישראל היוצאים למלחמה היו כולם צדיקים וקדושי עליונים מנוקים מכל סיג עון ואשמה, עד שאמרו חז"ל שאם הקדים תפלה של ראש לשל יד עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה, מזה נראה כי לא נמצא בם שום שמץ דבר אשמה גם בקל שבקלות ואיך יעלה על הדעת שנצטרך לצדיקים כאלו להתיר להם אשת יפת תואר מדאגה מדבר פן יקחנה באיסור ויעשה תועבה כזו. גם אמרו ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים גם על זה ראוי לשום לב, כי על פשוטו יקשה מה נעשה לה אם ייטב בעיניה לבא בקהל ה' ושכחה עמה ובית אביה ואין נפשה שוקקה אליהם שתבכה על זה, הגם אם נפרשו שתשוב בתשובה על אשר עשתה בגיותה בבית אביה ותבכה על זה, עם כל זאת יקשה איך יצדק ציווי על דבר שתלוי בטבע האדם וברכות לבו, ולא כל אדם יכול לבכות אף אם ירצה בכך. גם אמרו ושלחתה לנפשה שפירושו שישלחנה ברצונה ראוי להבין, לאין ישלחנה שמא היא לא תחפוץ בשילוחין כי יישר בעיניה להיות בישראל. ועל כן יראה לבאר הכתובים על דרך עבודת האדם לבוראו יתברך שמו ודרכי התשובה ולימוד התורה, ובפרטות בימים הקדושים האלה מראש חודש אלול ואילך שנפתחים בו השערי תשובה יותר מכל השנה והם ימי רצון וראוי לכל משכיל להתעורר בהם מתרדמות שנת העצלות ולפקוח עינים עורות ולהכין לקראת אלהינו. והנה האדם מעת שננער לצאת ממעי אמו ניתן בו יצר הרע והוא מוטבע בטבע החומריות, ובכל משך ימי קטנותו טבעו מושכו להשתעשע בהבלי זמן ותאוות החומריות, וגם אחר כך בהיותו בן י"ג שנה שאז ניתן בו היצר טוב מכל מקום כבר הטבע נטבע ללכת אחר ההבל ותאוות המדומות, ומעט מן המעט אשר יתעוררו אז בכל לבבם לבקש את ה' ולהשליך אחרי גיוום מעשי הנעורים ורוב סיגי בני אדם, הגם אם תבא בלבם אז חשקות וחפיצה לעסוק בדברי תורה בכל זה עוד לא יבקשו התכלית האמיתי להתדבק על ידי התורה באור העליון, אכן יהיה לימודם להשיג על ידי לימודם כבוד המדומה להתכבד בעיני בני אדם ולהגדיל בפניהם, גם להשיג על ידי זה תאותם וחמדתם אל הממון ולעשותה קרדום לחפור בה, ואחר כך כאשר יגיע לימי עשרים וכ"ד שנה אז המבקשים את ה' כל אחד לפי ערכו מתעורר בלבו לשוב ממבוכות שכיות חמדת הזמן לידע ולהבין כי לא זו הדרך אשר יעשה אותו האדם להתהלך בו ולא זה התכלית המכוון בעסק התורה, והכל לפי מה שהוא אדם זה מקדים וזה מאחר לשום על לבו. והאיש הנבוב אשר רוח ה' נוססה בו ולבבו יבין ושב ראוי לו לפשפש ולחפש על מחשבותיו הקודמות בעסק התורה אשר היו ממולאים מבקשת הכבוד ותפארת לו מן האדם והנאות כוזבות, ולתת כבוד לה' ולשכינתו הקדושה אשר שולחה בפשעינו בגלותינו, ולזכך חומריותו ולהלחם עם יצרו המסיתו ומדיחו לעסוק בתורה עבור הנאות גשמיות ובקשת השררה ורדיפת הכבוד, ולהתנחם בכל לבבו על ראשית עסקו בתורה שהיתה על כונה זו ונתן בזה אחיזה להחיצונים. והגם שתחלת עסק התורה וראשית תבואתה אין באפשרי שתהיה על הכונה הנאותה כמו שאמרנו על ביאור קושית התיקונים שבמקום אחד אמרו חז"ל אין בור ירא חטא ובמקום אחר אמרו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וגו', וביארנו הענין כי בתחלת כניסת האדם אל עסק התורה והוא עדיין נעור וריק ממנה אז אי אפשר לו שיקדים יראת חטאו כי עוד בל למד ליראה את השם מפני זה הותר לו בתחלת הכניסה לדרכי התורה לעסוק גם שלא לשמה ומתוך שלא לשמה יבא לשמה והמאור שבה תחזירהו למוטב, ועל אותה השעה אמרו אין בור ירא חטא. אכן אחרי אשר כבר למד ובא לכנוס בחדרי תורה ולהשתעשע בפנינים ושתשתמר בחדרי בטנו ושתתקיים תורתו על אמיתה, אז צריך שתקדם יראת חטא שיהיה לימודו לתכלית האמיתי להדבק בה' ושלא יקוה לבני אדם לשום הנאה ותאוה גשמית, ואם לא כן נוח לו שלא ילמדנה כלל משיבלה כל ימיו בלימוד כזה להשיג על ידי למודו חמדות הכוזבות להשתמש בתגא דאורייתא:

וזה אמרו כי תצא למלחמה על אויבך, הוא מלחמתו עם יצרו המסיתו לתאוות הגשמיות ולימוד התורה בשביל רדיפת כבוד, אז ונתנו ה' אלהיך בידך, הכתוב מבטיחך שתוכל לנצחו באם לא תרף מזה, ושבית שביו ביאורו שתראה במלחמתך שתשבה אתה מאתו את שביו ששבה ממך הוא ראשית עסקך בתורה שהיה על כונה בלתי נאותה ונעשק בידי החיצונים. ואחר כך מורה הכתוב סדר הכניסה להמתחיל לכנוס בשבילי התורה איך יהיה, ואמר וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה ביאורו שהתורה נקראת אשה כמבואר בהרבה כתובים, גם היא מרמז לשכינה הקדושה שנקראת אשת חיל, ואורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד וביאורו שאז כשיבא לאדם איזה התעוררות מיצר טוב לעסוק בתורה אשר בשביה בין החיצונים אז בראשית לימודך הגם שתחשוק בה מצד הנאתך הכתוב מתירך שתקחנה לך לאשה ומתוך שלא לשמה יבא לשמה, אמנם אחר כך והבאתה אל תוך ביתך ביאורו באם שתרצה שתכנוס התורה בחדרי לבך ושתתקיים חכמתך, אז וגלחה את ראשה פירוש שתגלח את ראשית עסק תורתך ולשוב בתשובה על ראשיתו שהיה להשיג כבוד ותאוות המדומות, ועשתה את צפרניה ביאורו עשיה הוא לשון גידול גם לפי פשוטו, ופירוש שתגדל אצלך הצפרנים שהם מרמזים למותרות וחיצוניות התורה שנתהוה על ידי עסק שלא לשמה, ותראה לשוב על זה בכל לבבך ובכל מאדך בכדי להסיר את שמלת שביה מעליה היא קליפיות ולבושי התורה, ואז וישבה בביתך שיתישב בלבך ותתקיים בידך. ובכתה את אביה ואת אמה, הנה המחשבה נקראת אב ואם כנודע, ופירושו שתבכה ותשוב בתשובה שלימה מעומקא דלבא על המחשבות הקודמות אשר היו בעסק התורה להשיג קניני העולם הזה, ירח ימים רומז לחודש אלול אשר בו נפתחים שערי תשובה וזמן תשובה לכל היא לכל הבא להוציא ממסגר נפשו ולמשול על יצרו. ואחר כך אמר והיה אם לא חפצת בה, ביאורו שבאם חס ושלום אין לך שום חפיצה בה שתהיה לתכלית המכוון האמיתי רק לרדיפת הכבוד והבלי הזמן אז ושלחתה לנפשה ביאורו שטוב היה לך שלא תלמדנה כלל משתלמדנה כל ימיך רק עבור הנאות העולם הזה והשגת הממון, וזהו ומכור לא תמכרנה בכסף שטוב לך שתשלחנה מאתך משתמכרנה בכסף והנאת ממון והבן:

או יאמר על דרך הנ"ל כי תצא למלחמה וגו' ושבית שביו וראית בשביה וגו' והבאתה אל תוך ביתך וגלחה וגו' והסירה וגו' והיה אם לא חפצת בה ושלחת לנפשה וגו'. הנה כל מפרשי התורה הרבו לדקדק בהמשך כתובים האלו יעויין בדבריהם, וקצת מדקדוקי הכתובים הם כנ"ל. ועוד רבו הדקדוקים. א', אמרו ושבית שביו מלת שביו מיותר. גם מן הראוי לומר שביך. גם אמרו וראית בשביה אשת יפת תואר יקשה לפי פשוטו, שלשון זה מורה שאם תחשוק בה אחר שנשבית אז מותרת אכן באם תחשוק בה קודם זה אסורה גם אחר שישבנה וזה לא מצינו. גם לפי פשוטו יקשה המשך הכתובים כי מקודם אמר וחשקת בה ולקחת לך לאשה, ואחר כך ובעלתה והיתה לך לאשה משמעותו שקודם זה עוד לא היתה אשתו. גם אמרו וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה צריך טעם למה. וחז"ל נתנו טעם כדי שתתגנה בעיניו, אמנם הרבה פנים לתורה. גם צריך הבנה על אמרו ובכתה את אביה וגו', מה נעשה לה אם לא ירע לה על עזבה אביה ואמה ולא תתעצב על זה כי ייטב לה בואה בקהל ה'. גם יש לחקור על מלת כי שאמרו חז"ל שמשמש בארבע לשונות ובאיזה לשון משמש כאן. והנה כבר קדמוני מפרשי התורה אשר פתרו הכתובים שמורים על מלחמת האדם עם יצרו ועל הימים הבאים לקראתינו ימים הנוראים, ואולם פרטי תכסיסי מלחמת היצר נבוכו בהם רבים מבני עמינו, מהם אשר חשבו להכניעו בתעניותם אשר ענו את נפשם, אכן לא זו הדרך אשר יכניע בה היצר כי אף על אלה פקח עיניו להבאים בברית אתו ונלכדו בפח אשר טמן, כי גנב את לבבם בחשבם כי עלו במעלות על ידי תעניותם ובאמת נסוגו אחור, והרבה אוילים אשר ילאו לעמוד בקשוי מלחמת יצרם בראותם כי כל אשר ייגעו לבקש תחבולות להכניעו כמו כן גם הוא יתחזק נגדם יותר, ועל כן יחשבו כי לא יוכלו לו ומפני זה נרפים המה לעבודת בוראם ואף כי יבלבל מחשבותם בכל תורתם ותפלתם לא ישיגו לב לעמוד בפרץ ולקנות כלי קרב לעמוד על נפשם ולהתחזק בחק התורה והעבודה התמה אשר פרץ בהם פרצות, וזה לא יתכן לעשות כן כי מלחמה זו חובה על כל באי עולם להלחם בכל עוז. ועוד זאת ידעו בני עמינו כי עיקר מלחמת היצר היא על התפלה, כי גם אם ירבה האדם לעסוק בתורה ומצות ולגמול חסד בגופו וממונו ולהחזיק יד עני ואביון, על כל זה לא ישים היצר את כל תוקף מלחמתו מפני אשר בזה עוד לא יסתלק מכל וכל (וימצא מקום לתפוש אותם בלבותם בפניות ולחשוב מחשבות) אכן באם איש ישראלי יעמוד לשפוך שיח נוכח פני ה' וומקבל עליו עול מלכות שמים ואמרי פיו יביעו ממקור לבבו בלי תערובות סיג מחשבה הפוסלת וילהיב לבבו לנועם ה' עד שיהיה קרוב להתפשטות הגשמיות כמבואר בשלחן ערוך אורח חיים ויתר ספרי קודש, הנה על זה יוציא היצר כל עוזו להלחם ולבלבלו כי זה יגיע עדיו להכניעו יותר מכל המצות, ועל כן יראה האדם להתגבר בזה ואם יראה כי כבד ממנו הדבר להתפלל תפלה כזו ישוב בתשובה שלימה על חטאת נעוריו ויתעצב אל לבו על מעלו אשר מעל למרות בה', ועל ידי זה יסיר מסך המבדיל בינו לבין אלקיו ואז יוכל לחזות בנועם דרך התפלה. והאדם אשר זאת מגמת עבודתו יפקחו עיני שכלו להשיג אחר כך מהות התורה לשמה ולעשות המצות לפעלם בלתי לה' לבדו, ויהא תוהא על הראשונות אשר עסק בתורה ובמצות שלא לשמה ויגמור בלבבו מאז והלאה להחזיק במעוז התורה והעבודה בכל נפשו ומאודו ואז יבין דרכי המצות על בורים. ועל כן ראוי לאדם הבא להלחם מלחמת חובה זו להכניע היצר שיקדם פניו להתפלל תפלתו זכה וצלולה כנזכר כי היא ראשית אונו ביום קרב ומלחמה. וזהו אמרו כי תצא למלחמה, מלת כי יש לפתרו בלשון אלא שהוא מד' לשונות של כי, וביאורו שאי אתה רשאי להפטר ממנה אלא תצא למלחמה ואז ונתנו ה' אלהיך בידך. ואחר כן מורה לנו הכתוב מהות כלי המלחמה, והוא ושבית שביו, מלת שבי"ו השי"ן מרמז על הג' אבות כידוע, ובי"ו עולים בגימטריא י"ח כנגד הי"ח ברכות שבתפלה, פירוש שתקח אומנות אבותיך בידך שהיא התפלה שתיקנו הם. עוד נוכל לומר כי שבי"ו בגימטריא שי"ח שפירושו תפלה כמו שפירש בזוהר הקדוש על פסוק וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, ובאם תעשה כן אז וראית בשביה אשת יפת תאר רומז להתורה כמו שקראה שלמה המלך ע"ה אשת נעורים ויעלת חן, וביאורו שאז יפקחו עיניך וראית שהתורה היא בשביה אצלך מפני אשר עסקך בה שלא לשמה ואז וחשקת בה ולקחת לך לאשה שילמוד מכאן ואילך לשמה ומאהבה. ואחר כך והבאתה אל תוך ביתך פירוש שתביא אותה לעומק חדרי לבך, וגלחה את ראשה פירוש שתגלח את ראשיתה אשר היה העסק שלא לשמה, ועשתה את צפרניה מלת ועשתה דרשו חז"ל לשון תיקון וצפרנים רומזים להמותרות פירוש שתתקן את המותרות שנתת יד להחיצונים להתאחז בתורתך, ועל ידי זה והסירה את שמלת שביה מעליה שתוציאנה מגלותה ואז וישבה בביתך שתתישב על לבך, ובכתה את אביה ואת אמה רומז להשכל כנודע מספרים הקדושים ומהזוהר הקדוש שהשכל נקרא בשם אב ואם, וירח ימים כבר רמזו בזה המפרשים על חודש אלול שאז תבכה ותתחרט על השכל אשר היה לך עד כה הבלתי שלם כראוי כי יאורו עיניך ותרגיש בעוותתך. ואחר כך אומר הכתוב והיה אם לא חפצת בה פירוש שעדיין לא נפקחו עיניך ועוד אין לך חיך לטעום מתק התורה לשמה, אז על כל פנים ושלחתה לנפשה שלא תהיה עוד בשביה אצלך ומכור לא תמכרנה בכסף שלא תעשנה קרדום לחפור בה. לא תתעמר בה פירש רש"י לא תשתמש בה, ויראה שרומז בזה גם כן על מאמר חז"ל ודאשתמש בתגא חלף, תחת אשר עניתה פירוש כי עד היום היה עסקך שלא לשמה והבן:

(בזה הדיבור נפל איזה טעות סופר) לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים וגו' השב תשיבם לאחיך ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך וגו' והשבתו לו. יש לתת לב על אמרו נדחים ולא אמר אבודים. גם אמרו ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו, יקשה על פשוטו מאין יודע כלל שהוא של ישראל הלא אפשר שנאבד מעכו"ם. האמת כי לפי דעת חז"ל מתפרש בעיר שרובה ישראל, אמנם יש לרמוז בזה עצה לעבדות ה' כי עיקר ויסוד עבדות השם הוא לעשות המצות בדחילו ורחימו ובתשוקה רבה, ואולם ראוי לעובד ה' לשקול בפלס מאזני שכלו את דרך חבירו ואהבתו ויראתו האם דרכו דרך ישרה או לא, ובאם יראה בעיניו ולבבו יבין את מהות דרך רעהו כי ידרוך בנתיב עקלתון יתרחק מדרך ההוא, ולא יאמר הלא מצווים אנו לדון כל אדם לכף זכות ואם כן אחרי כי אגמור בדעתי כי חברי טעמו ונימוקו עמו באורחותיו אעשה כן גם אני, לא יעשה כן רק יחשוב אולי חברי העושה אלה רוח אחרת עמו ודרכו נסתרה ממני. אבל איש אשר לא ידע אותו איש ההוא וטובו ראוי שירחק ממנו עד קצה אחרון אכן לא יוכיח לאדם מומו על פניו לריב ולהתוכח אתו אם לא ידעו מלפנים שיקבל תוכחתו, רק יצפון הדבר בלבו כי אולי אף אם יאמר לו לא ישמע אליו (וכמו שאמרו חז"ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע וכו' עיין שם), עד אשר יתן חבירך אל לבו לקחת עצה ממך אז תסקל לפניו המסילה ותודיעהו דרך ישרה שיבור האדם ודרכי אהבת ה' ויראתו. ואולם אם תדע בחבירך כי יקשיב לדבריך ויקבל ממך באם תודיעהו כי הוא תועה בדרך, אז חובה עליך להודיעו איזה הדרך ישכון אור העבודה. וזהו רמז באמרו לא תראה שור אחיך רומז ליראת ה' שהוא מבחינת שמאל ופני השור משמאל, או שיו רומז לאהבה ונמיכות רוח כשה הזה שהוא בשפלות רוח ונמשכים זה אחר זה, היינו שאם תראה אהבתו ויראתו נדחים מדרך הישר השב תשיבם לאחיך שתודיעהו דרך ה' ותשיב לו האהבה והיראה על ידי שתלמדהו דרך, אכן באם לא קרוב אליך פירוש שאינו מתקרב לך ולא ידעתו פירוש שאינך יודעו מלפנים האם יקבל ממך וישמע לשכל מילך אז ואספתו אל תוך ביתך שתצפין הדבר אתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו פירוש עד שיעלה בלבו לקחת עצה ממך אז והשבות לו והבן:

כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרחים או ביצים וגו' שלח תשלח את האם וגו'. יש לדקדק על אמרו בדרך שהרי גם בבית חייב לשלח באינו מזומן והוא מורד בו, ולפחות אם בא למעט בית שהוא סתמו מזומן היה לו לומר בשדה. וגם יתר דקדוקי הכתוב הנם על ספר תיקונים ועוד לאלקי מילין. ויראה לרמוז בזה ענין גדול בעבודת השם יתברך, כי הנה ידוע אשר בחודש אלול היא עת התעוררות תשובה לכל אדם יותר מכל השנה לשקול אורחותיו בפלס מאזני שכלו ולתקן את אשר עיות, כי בימים האלו נפתחים השערי תשובה והי"ג מכילין דרחמי ומתנוצצים השמות הקדושים קס"א ס"ג העולים למנין דר"ך כמו שאמרנו בשבת הקדום והוא רמוז בכתוב הנותן בים דר"ך אשר צריך לכוין זה הפסוק בראש חודש אלול כנ"ל. והנה ראינו בדורות שלפנינו טרם נתפשט בעולם נוגה אור דרך הבעל שם טוב זצוק"ל אשר בעת הזאת מראש חודש אלול ואילך כל איש אשר נגע יראת ה' בלבבו והיה ירא וחרד מאימת הימים הנוראים הממשמשים ובאים, היו נסגרים חדר בחדר להתבודד בלי חברת האדם בבתי כנסיות או בביתם, ומהם אשר התענו תעניתים ועשו סיגופים ופרישות מבני אדם, אמנם הגם כי רחמנא לבא בעי וכל מעשה אשר יהיה כונת עושהו בלתי לה' לבדו הוא טוב לפני אלהים, ואולם לא זו הדרך העיקרי בעבודת השם יתברך, רק העיקר והיתד שהכל תלוי בו ותוכן דרכי התשובה הנכונה המצא תמצא על ידי אהבת חברים ודיבוק חברים והתקרבות לצדיקי הדור, ועל ידי זה יבא לתכלית ההכנעה כי יראה עבודת חבריו וגודל תבערת יקוד לבבם והתלהבותם לעבודת הבורא ברוך הוא ועל ידי זה ילמד לעשות גם הוא כמותם, ויכיר עוותתו וישוב בתשובה שלימה. והגם כי ידמה בנפשו אשר בעת התבודדותו יעורר לבבו יותר לשוב בתשובה ולהדבק בה' מאשר יהיה בחברת אוהבים וחברים מקשיבים, כי על ידי חברת בני אדם יפרד מדביקותו, עם כל זה יותר ראוי ונכון להחזיק במעוז אהבת חברים ולקרב אותם לדרך ה' כי על ידי זה יוכל להמשיך הארה לאורך ימים על ידי מה שמקרבם לעבודת הבורא ובהתבודדות אינו פועל כי אם לשעתו. והנה ידוע בתיקונים כי השכינה הקדושה נקראת קן צפור, והוא כי צפור רומז לנשמות ישראל ובכל מקום אשר יוועדו יחד נשמות בני ישראל לעבוד ה' הן לתורה והן לתפלה השכינה שרויה ביניהם ומסתופפת עליהם כאם על בנים:

וזה אמרו כי יקרא קן צפור לפניך בדרך, פירוש כשתראה השראת השכינה על ידי התוועדות חברים מקשיבים לעבודת הבורא ברוך הוא כאשר יוועדו נשמות עם בני ישראל לשוב בתשובה, וזו אמרו בדרך רומז לעולם התשובה כידוע מאמר הכתוב הנותן בים דרך. בכל עץ או על הארץ, הן אם הם גדולי ערך על דרך היש בה עץ, הן אם הם במדריגה שלמטה מזה. אפרוחים או ביצים, הן אם הם בבחינת אפרוחים שכבר התחילו כנפיהם לגדל או שעדיין הם בבחינת ביצים דלית להון גדפין. והאם רובצת על האפרוחים וגו' רומז לאימא עילאה שהוא עולם התשובה, אז לא תקח האם על בנים שתרצה להתבודד ולפרוש עצמך מן הבנים ולקחת האם לבדה שהוא לעשות תשובה לעצמך בלי התחברות הבנים, לא תעשה כן רק שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, פירוש הגם שתצטרך לשלוח את האם ולהפסיק מעט מדביקותך ומדרכי תשובתך אשר היית יכול לעשות בעת התבודדותך בלי חברת בני אדם, אף על פי כן שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח שמוטב שתפסיק מתשובתך והבנים תקח לך ותקרבם לעבודת הבורא ותתאחד אתם, למען ייטב לך והארכת ימים שהארה אשר תקבל על ידי התקרבות ודיבוק חברים יהיו לאורך ימים ולא תפסוק מהרה:

או יאמר כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים. לפי הפשט יש לדקדק אמרו אפרוחים או ביצים ואחר כך אמר לא תקח האם על הבנים, ששם בנים בלתי מתואר על ביצים. אמנם ידוע כי לכל מצוה יש לה סודות נעלמים הרבה מאוד נוסף על פשוטן, וכבר האיר עינינו בזה התנא רבי שמעון בר יוחאי ז"ל בכמה רזי תורה הנרמזים בזה, ועל פי דרכו למדנו שרמז לנו הכתוב דרך סלולה לאנשים המשוטטים לבקש דבר ה' בין צדיקי הדור כי ענין זה נחלק בין מבקשיו, ויש אשר מבוקשו להלהיב לבבו לתורה ומהם לתפלה או למצות, אמנם אין זה עיקר המבוקש. ושמעתי מצדיק אחד שאמר אני בקשתי את ה' ומצאתי את ה', ופירש הדבר שצריך שיחפש בכל לב לבא על אמיתת מציאותו לידע דאיהו עקרא ושרשא דכולי עלמין וממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה, וכל המבקש זאת לעולם לא יאמר לעבודתו די כי כל אשר יוסיף ידע נאמנה אשר לא השיג עדיין כלל ולא ירום לבבו אפילו מקטן שבקטנים ובכל יום יוסיף אומץ בעבודתו. אמנם למבוקש הזה אין ראוי לאדם להשים פניו אל הצדיק לבדו בלי אמצעי כי לא יוכל להדבק בו לאמר אורח צדיקים כאור נוגה בנסתרו ונראית פשוטה כגלויה, גם איך יוכל להתאחז בו והוא רחוק ממנו הגבה למעלה ורב הדרך ביניהם, ואף כי אור שכינתו יתברך חופף כל היום על הצדיק ההוא האיש ההוא לא ישיג זה כי לא יבין דרכו. והעצה בזה לאחוז תחלה בענפי הצדיק השותים מימיו והצועדים באורחותיו ומזה יעלה במעלות להשיג דרך הצדיק בעצמו ולהדבק באור העליון. וזה שאמר כי יקרא קן צפור לפניך בדרך, מבואר בתיקונים שהשכינה הקדושה נקראת קן צפור, ואמר שאתה המבקש ה' כשיקרא לפניך השראת אור שכינתו, בכל עץ פירוש על הצדיק (על דרך היש בה עץ) או על הארץ הוא מי שהוא למטה במדריגה מהצדיק, אפרוחים הם נטיעים מגודלים בנעוריהם החוסים תחת כנפי הצדיק כאפרוח תחת כנפי אמו, או ביצים הם הצעירים לימים יותר מהם כערך ביצה לנגד אפרוח, והאם רובצת היא השכינה הקדושה החופפת עליהם ומרחפת על בנים. גם ירמוז אל הצדיק אשר שאר ישוב בניו המדריכים בדרך ישרה נקראים צאצאיו ותולדותיו והוא חוסה עליהם בכנפיו, לא תקח האם על בנים פירוש לא תקח לחלקך את הצדיק לבדו תחלה שהוא על הבנים כי לא תדע נתיבו בלי אמצעי, אפס שלח תשלח את האם הוא הצדיק ולא תדמה להדבק אליו בתחלת בקשתך, רק ואת הבנים תקח לך ומהם יודע לך דרך הצדיק עצמו כי הם יודעים אורחותיו איך נמצא ה' אליו בבקשתו אותו למען ייטב לך וגו':

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו. הענין הוא בדרך רמז אבל אין המקרא יוצא מידי פשוטו שהיא מצות מעקה היא מצות עשה, אבל התורה הקדושה מרמז על האדם כאדם בשר ודם המרמז על חבירו באצבע ומחוי ליה במחוג, כן כביכול מרמז התורה על האדם להבין ברמז ומסתמא שייך הרמז על הפשוטו הגם שאין אנו יודעים האיך שייך הרמז זה מכוון על הפשוטו של זה. והנה כבר כתבנו כמה פעמים שהשם יתברך ברוך הוא עשה השתלשלות העולמות עד העולם הזה השפל בכמה צמצומים ומסכים המבדילים בפני אדם ובפני הקדושה ועשה השם יתברך בכיוון כדי שיהיה בחירה ורצון ושכר ועונש על ידי זה, ואיש הישראלי מחויב לשבור כל המסכים המבדילים ולהכניע הגוף אל הנשמה שהנשמה תאיר בהגוף ובכל המסכים שיהיו כולם מאירים באור הבהיר והגוף יאיר כהנשמה, ועל ידי מה יוכל זאת על ידי התורה בדחילו ורחימו ומצות ומעשים טובים בלהב אש אזי מאיר לארץ ולהגופניות ולכל המסכים שיאירו על ידי אור התורה ועל ידי אור השבת שמאיר באור גדול, ומאיר מכח הקדושה כל המסכים שיאירו גם כן ולא יהיו מסכים כלל אלא אדרבה המסכים יאירו לו ודרך המסכים יהיה יוכל לעבור דרך שם ולדבק את עצמו בעשר ספירות עד אין סוף ב"ה, שאין סוף ב"ה האציל אור הראשון מיניה וביה עד שבכביכול אין חילוק רק שזה עילה וזה עליל, והשתלשל עוד אורות דהיינו עשר ספירות הקדושות בהשתלשלות עד שהשתלשל עולם הזה השפל החומריי, והאדם הצדיק מאיר כל הדברים החומריים והעבים עד שמאירין ומדבק באור החוזר מלמטה למעלה עד אור אין סוף ב"ה. וזה שרמזו בחז"ל אור שברא הקב"ה ביום הראשון אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו דהיינו כנ"ל מסוף העולם דהיינו מסוף החומריות והעביות מאיר עד סופו דהיינו סופו למעלה למעלה עד אין סוף ב"ה. והנה העיקר הכל הוא על ידי היראה אמיתית שיהיה נרתע ברתת וזיע ופחד מפני השם יתברך באמת, הגם שנדמה לו שהוא עובד ה' באמת ידע בעצמו שאינו כלום שעדיין לא בא אל אמיתת עבדות השם ב"ה וכל עת שישיג יותר השגה ירגיש יותר מתיקות ויותר יראה בחכמה ודעת יתירה וירגיש שזה היראה שהיה לו מקודם וכן האהבה שהיה לו מקודם אינו נחשב לכלום. ומבשרי אחזה אלקי כשהאדם רואה איזה דבר יפה מראה ותואר נראה לו יפה ואוהב את הדבר הזה וסובר שאין למעלה הימנו ואחר כך כשרואה דבר היותר יפה בתואר ומראה וכן בטעמים מבין שזה שלפניו כלא נחשב נגד זה, ומתחלה היה סבור על הדבר הזה שאין למעלה ממנו, כן בעבדות הבורא יתברך ישכיל ויבין בכל פעם יותר ויותר. עד כי ידע באמת שעבדות שלו אינו כלום נגד מה שחייב לעבודת הבורא המתוקה בתכלית המתיקה והנחמד מכל מיני חמודות שבעולם והוא עדיין אינו משיג כלום ואינו יודע מה עבדות השם, וכשהוא עושה כך תמיד ויש לו יראה גדולה בעבדות השם שאינו יוצא בעבדות כזה שהיא כלא ואפס ואופס נגד העבדות שמחויב לבורא כל, ואינו בדמיונות להיות העבדות שלו טוב בעיניו שיוצא בזה העבודה וסובר שיש לו יראה ואהבה, זה האיש שהוא בבחינה זאת הוא מייחד האדנו"ת בהוי"ה ומיחד הכל ומאיר הכל עד אור אין סוף ב"ה כנ"ל. וידוע שהאותיות והתיבות נקראים בתים כדאיתא בספר יצירה שני אבנים בונות שני בתים וכו', ואיתא בראשי"ת בי"ת ראשי"ת וראשית הוא חכמה בחכמה יבנה בית,ואדם כזה כנ"ל הוא עושה צירופים טובים מחמת שיש לו יראה אמיתית שעדיין לא יצא בעבדות שלו ואין לו כלום יראה ואהבה, אזי ראשית חכמה יראת ה' והוא מאיר הבתים מכח צירופי התיבות והאותיות שלו. והנה האדם המשכיל יוכל להבין שעבדות שלו אינו כלום מכח שרואה בעצמו שנופל כמה פעמים ממדריגתו ואם היה עובד ה' באמת לאמיתו לא היה נופל ממנו, ומוכח שלא היה עדיין באמת עד שזוכה למדת היראה באמת לאמיתו אז הוא מתחיל להיות עובד ה' ונקרא זאת התלהבות בדרך ה' וזה השער לה' צדיקים יבאו בו ואז שוב אינו נופל מזה, ואז מתחיל להיות הולך מכאן ואילך בעבודת השם יתברך ומייחד אדנו"ת בהוי"ה ומאיר הכל מסוף העולם ועד סופו עד אור אין סוף ב"ה. ומשם בארה הפסוק שלפנינו כי תבנה בית חדש דהיינו שתעשה צירופים הנקראים בתים כנ"ל, ועשית מעקה לגגך פירוש כי מעק"ה עם הכולל גימטריא יראה, גג"ך גימטריא הוי"ה שהוא גימטריא כ"ו, וזה ועשית מעק"ה לגג"ך שתיחד יראה שהוא היכל ושער שהוא אדנ"י לייחד לגג"ך שהוא הוי"ה ואהבה ליחד הכל הוי"ה באדנ"י כנ"ל. ולא תשים דמים בביתך, פירוש שלא תשים אצלך דמיונות שתהיה סובר שעשית הבתים באהבה ויראה כראוי, והבחינה הוא על זה כי יפול הנופל ממנו שתראה שכמה פעמים נופל ממדריגתו מוכח שלא היה באמת עדיין עד שמייגע עצמו לידע באמת שאינו עושה כלום ובא ליראה האמיתית כנ"ל ומייחד אדנ"י בהוי"ה ומאיר מסוף העולם ועד סופו כנ"ל ודו"ק:

לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. הענין הוא בדרך רמז שיש בני אדם שעובדין השם יתברך בתורה ותפלה אבל אינם רוצים לשבור הגופניות שלו לעבודת השם יתברך, זה דרך לא טוב, רק שצריך האדם לשבר הגופניות וחומריות שלו לעבודת השם יתברך. וזה ידוע ששור הוא ממדריגה גבוה שהוא מלשון ראיה (כמו אשורנו ולא קרוב) בעולמות העליונים ובאורות העליונים, וצדיקים נקראים שור כמו שמצינו ביוסף הצדיק שנקרא שור, וחמור הוא לשון חומריות המרמז על הגוף. וזהו פירוש לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו ופירוש שלא תעבוד עבודת השם יתברך בנשמה וחומריות יחד, דהיינו מבלתי ישבר מתחלה עביות חומריות שלו זה אינו כלום רק שצריך לשבר מתחלה כל החומריות שלו:

או יאמר כי ידוע שיוסף הצדיק נקרא שור, וחמור רומז על משיח בן דוד כאמור עני ורוכב על החמור. וזהו לא תחרוש פירוש לשון שתיקה (כמו ואתם תחרישון), שצריך שלא ישתוק מלהתפלל ולעשות מעשים טובים, בשור רומז למשיח בן יוסף, ובחמור רומז למשיח בן דוד וכאמור להתפלל שיבאו במהרה השני משיחין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד במהרה בימינו אמן:

גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה. הדקדוק מה הלשון אשר תכסה, הא כסות שמכסים בו בלילה פטור מציצית, הוה ליה למימר אשר תלבש כמו שאמר הכתוב מקודם לא תלבש וגו'. ומה בה הוה ליה למימר בו. אמנם הענין הוא כך דהנה כתיב וה' בהיכל קדשו ה"ס וגו' שהשם אדנ"י הוא היכל להשם הוי"ה ב"ה, והנה האדם מחויב לעשות הכל בדחילו ורחימו ולדבק את עצמו עד אין סוף ב"ה כאשר הארכנו מזה כמה פעמים לעיל עד שיאיר מלמעלה למטה הגדלות משם הוי"ה ב"ה עד למטה בשם אדנות ויהיה ה' בהיכל קדשו דהיינו שיאיר ארבע אותיות הוי"ה בארבע אותיות אדנ"י ויהיה יחוד וממילא יומשך מלמעלה כל החסדים ורחמים גמורים על כנסת ישראל. ומשם בארה הפסוק גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך, דהיינו שיאיר גדלות שם הוי"ה ב"ה על דרך וה' בהיכל קדשו, שהוא ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה שהוא כיסוי והעלם לשם הוי"ה ב"ה. ולזה כתיב בה הרמוז לשם אדנ"י שהיא לשון נקבה ודו"ק והבן:

או יאמר גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה. הנה יקשה אמרו גדילים תעשה ולא אמר ציצית תעשה לך כמו שאמר הכתוב ועשו להם ציצית. עוד אמרו כנפות כסותך ולא אמר לבושך או בגדך כמו שאמר הכתוב על כנפי בגדיהם. עוד אשר תכסה בה מיותר קצת לפי הפשט. ויראה שנרמז בזה ענין נפלא כי השם ברא עולמו לכבודו להללו ולשבחו ולספר הודו ולא נבראת שום רגע אשר תהיה עת פנאי מבלי עבודתו יתברך, וכל מעשה האדם בספר נכתבין ועתידין ליתן דין וחשבון על כל מעשיהם, אמנם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, לזה קדמה התשובה לעולם לשוב אליו יתברך בכל לב. ותשובה נקראת אימא עילאה ואמר על זה הגאון הקדוש קדוש ישראל ואורו אב"ד דק"ק נשחיז נבג"מ על זה למה שנקראת כן מפני שכמו שהתינוק הקטן יחבא תחת כנף בגד אמו להסתר מגערת המאיים עליו כמו כן השב בתשובה הוא מתכסה בה מהמקטרגין עליו במעלו אשר מעל וינצל מן העונש. ונקראת גם כן בשם אהי"ה שהוא אהי"ה עבד ה' וסר למשמעתו מעתה כמו שפירשו בזה צדיקי העולם. וזה פירוש מלת אהי"ה שרצונו להיות מכאן ואילך ומתואר גם כן בשם הר"ת עולם, שאדם השב הוא מכוסה ונעלם מן המקטרגין כתינוק במעי אמו והר"ת לשון הריון. וידוע כי שם אהי"ה הוא נקרא לבוש המקיף העולמות וההויות ומכסה אותן. ושמות המילויים של שם הוי"ה ב"ה מתואר בשם גדלות דמוחין, ומגמתנו בתפלת ראש השנה להמשיך גדלות דמוחין מהד' מילויים של הוי"ה ב"ה אל הד' מילויים של שם אהי"ה ולהמתיק הגבורות בשרשן. והשם קס"א במילוי יודין הוא כפול, ויש גם בשם אהי"ה ארבע מילויים. ומפני ששם אהי"ה הוא אור המקיף, ולבושי ההויות נקראים הד' אותיות ד' כנפות מלשון כנפים מפני שהן מכסין בכנפיהם את ההויות. וזהו גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה שתמשוך גדלות דמוחין לתוך שם אהי"ה שנקרא ארבע כנפות כנזכר כדי להמתיק הגבורות, וזהו אשר תכסה בה שאתה מתכסה בו מן המקטרגין בעת שובך אל ה' כמו שנתבאר כנ"ל:

או יאמר גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה. ראוי להתבונן על שנוי הלשון ממה שנאמר למעלה ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם, ולמה לא נאמר גם כאן ציצית תעשה לך. גם למה לא אמר על כנפות בגדיך. גם אשר תכסה בה משמעותו מורה על אותו שמכסה בו על משכבו בלילות והלא כסות לילה פטור מציצית כהובא לעיל. ויראה לרמוז בזה כי על פי מאמר דוד המלך ע"ה אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, וגם זה צריך ביאור. ויובן על דרך מאמר חז"ל במסכת ראש השנה בית הלל אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד רבי אלעזר אומר כובש רבי יוסי ברבי חנינא אומר נושא תנא דבי רבי ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה. ויש להבין באגדה זו מהו כובש ונושא ומהו ענינו. גם על מאמרם מעביר ראשון ראשון פירש רש"י שהקב"ה מעביר עון הראשון מהעונות וקשה לפי זה כיון שאינו מעביר רק אחד מהו ראשון ראשון. ויתבאר על פי מאמר חז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, וביארנו הענין כי הנה כל איש ישראלי אשר נגע יראת ה' בלבו להיות מעובדי השם וחושבי שמו ראוי לו להתגבר כארי בעת התעוררותו משינתו והושב לידו הפקדון מאשר בידו נפש כל חי לבל יתגרה בשינה רק יעמוד לשרת בקודש הן בתורה הן בשירות ותשבחות ולשפוך שיח כמים לבו נוכח פני השם, וכן ראינו לאדמו"ר הרב הקדוש רבן של כל בני הגולה מו"ה אלימלך זצוק"ל כי תיכף בעת שניער משינתו בקול רעש גדול היה מדבר אל לבו ואומר על נפשו אוי לך כי כלה הזמן בשינתך. אמנם לא כל העתים שוות בבני אדם כי פעם אשר נפש האדם חשקה לעמוד מיד בפעם הראשון שננער משינתו ונפשו משתוקקת לזה, אמנם מאפיסת כחו מוכרח לישן עוד, ופעם מפני מניעה אחרת בל יוכל לעמוד על משמרתו לעבודת הקודש, ואף גם בעת שיקום ונפשו איותה לעשות מלאכתו מלאכת הקודש קל חיש מהר, לפעמים אין גופו נקי עדיין ומן ההכרח להכין עצמו שעה או שתים טרם יוכל לקחת הספר ולדבר דבר מדברים העומדים ברומו של עולם, וזמנין דאתרמי שיעבור הזמן עד אחר עלות השחר ולא יכול לעשות מאומה, ועם כל זאת בראשית מחשבתו רחש לבו דבר טוב לעבוד השם ובעודו על משכבו זאת היתה מגמתו ולא עלתה בידו, ובוחן לבות וכליות הכל גלוי לפניו ואין נסתר מנגד עיניו ואינו מקפח שכרו על פרי מחשבותיו הטובות מראשית ראשיתם אף שלא יצאו מכח אל הפועל, ואין צריך לומר על כונתו הרצויה ומחשבתו הטובה אשר היתה בעת עשיית המצוה ולימוד התורה. וחס ושלום להיפוך במחשבה רעה הקב"ה מעבירה מתחלתה וראשיתה אשר היתה בוערת בלבו איזה זמן קודם עשייתה כמאמר הנביא הוי חורשי און ופועלי רע על משכבותם וגו', וכן מסלק המחשבה של שעת עשיה ונשאר העון קל בערך. וזהו מאמר רבי אלעזר כובש שהשם יתברך ברחמיו מצרף כל מחשבת המצוה ולימוד התורה מתחלת עלותה על לב העושה עד גמר העשיה ואפילו אותן שלא באו לידי מעשה ועל ידי זה הזכות נעשה גדול בערך ומכריע הכף מאזנים. ולהיפך כן הוא מאמר רבי יוסי ברבי חנינא לענין העוונות שנושא עון פירוש שנושא ומסלק מחשבת העון מתחלתו ועד סופו ועל ידי זה הוא קטן וקל הערך. וזהו גם כן מאמר תנא דבי רבי ישמעאל מעביר ראשון ראשון ביאורו שהשם יתברך מעביר שני עניני ראשון שהם המחשבה שקודם למעשה בשעת העשיה המוציאה את המעשה מכח אל הפועל, וגם ראשית המחשבה בתחלת עלותה על לבו איזה זמן קודם המעשה. ועוד יש לפרש האגדה בדרך רמז על פי מאמר הכתוב תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב. וביאור הכתוב כי הנה השם יתברך ברא עולמו להיטיב לברואיו מחסדיו הגדולים על ידי שיכירו כח מלכותו ואלקותו, אמנם מפני שלהתפשטות עצמיות אלהותו אין סוף ושיעור וקצבה ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, לזה צמצם אורו בצמצומים והאציל הספירות עד ספירת המלכות, ומפני שבריאת העולם הזה היתה בבחירה ורצון לאדם להטות עצמו לאיזה דרך שירצה אם דרך החיים או ח"ו להפכו, לזה נקבע מדת הדין והנהגת המשפט במדת מלכות לשפוט תבל בצדק כפום עובדיהון דבני נשא בכדי שיתייראו ממדת הדין וייטיבון מעלליהם. וכל הנהגת העולם הכל על ידי ספירת המלכות המקבלת שפע דרך הספירות. וזה רמז הכתוב בראשית ברא אלקים, בראשית אותיות בתשרי, שרומז שבעת בריאת העולם בתשרי נברא אז בהנהגת כסא הדין שרומז אליו שם אלקים כידוע, ומרצון העליון אינו יוסד שום בחינת דין ולכן בכל תשרי שהשנה מתחדשת לטובת הכנסת ישראל, וכשהמלכות מקבלת דרך המדות ועל ידי צמצומים הנה כל צמצום הוא בבחינת דין, ולכן המלכות שמים מתעלה אז לקבל השפע שלא על ידי המדות. ולזה אמרו חז"ל דמיכסי ביה סיהרא ומסתלקת אז לעולם המחשבה לבחינת הרת עולם, ולזה אנו תוקעים בשופר שהוא קול פשוט מעולם המחשבה. וזהו מאמר הכתוב תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב (ודרשו חז"ל שהחודש מתכסה בו), ופירוש הכתוב שלזה נתקע בשופר בכדי שירד החוק והשפעה לישראל לבדם (מלשון ואכלו את חוקם) והמשפט תהיה בבחינת יעקב, שמדת אברהם הגם שהיא מדת חסד מכל מקום הרי המשיך חסד גם על ישמעאל (וכמאמר הכתוב לו ישמעאל יחיה וגו'), מה שאין כן מדת יעקב שהיא מדת רחמים רק על ישראל לבדם שהם לבדם צאצאי מעיו וכמו שאמרו חז"ל מכאן לבעל הקורה שיכנס בעובי הקורה. והנה כל אורות הספירות והצמצומים הם אותיות הקדושים וכמו שתרגם ירושלמי בראשית ברא וגו' בחוכמתא ברא קודשא בריך הוא. ואמרו חז"ל באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא. ומבואר בתיקונים שהאותיות הם נפש העולמות והנקודות הם הרוח, וטעמים הם נשמות העולמות לפי שעל ידי הטעמים מתנהג כונת התיבה והענין, וכן חיצוניות העולמות מתנהג על ידי הפנימיות ונשמת העולמות, ולזה כל מגמתינו בראש השנה בתפלה ותקיעות שופר להמשיך פנימיות העולמות אל אורות החיצוניות מהעולמות בכדי שיתנוצצו גם כן ויתמלאו לבל יהי בהם שום פגימה ויתבטלו החיצונים. ואמנם הכל תלוי בתשובה וכשישראל עושין תשובה שלימה מעומקא דלבא כראוי אז הם נכנסין לעולם המחשבה שהוא עולם התשובה ונכסין מן המקטרגים ואז כל העולמות מתעלים על ידם מתתא לעילא, ועל ידי זה מתנוצץ אור נשמת העולמות אל חיצוניות העולמות וממשיכין הגדלות דמוחין אליהם ועל ידי זה מתבטלין כל הדינין. ולכן אנו עושים שני ימים ראש השנה מן הדין מפני שאין בנו כח להעלות העולמות כראוי ביום אחד וזה נקרא גדלות העולמות, וח"ו כשאין עושין כן נשארים העולמות בבחינת קטנות. וזה רמז רבי יוסי ברבי חנינא במאמר נושא, ביאורו שעל ידי תשובת בני ישראל ומחשבותיהם הטובות הם מתנשאים לעולם התשובה ומקשרין הגבורות בשרשם ומעלין כל העולמות ועל ידי זה הם נכסין מכל המקטרגים, ועל ידי זה הם ממשיכין גם כן מעילא לתתא אור נשמת העולמות אל החיצוניות העולמות והכלים ומתקנים כל פגימתן ועל ידי זה אין מקום להחיצונים ומקטרגין להאחז. וזהו כובש שהם כובשין ומורידין שפע אור נשמת העולמות אל הכלים ונמשכין על ידי זה חסדים על הכנסת ישראל. וזהו אשרי נשוי פשע כסוי חטאה שאשרי שאדם העושה תשובה מעולה שמעלה על ידן ומקשר הגבורות בשרשן ונכסה בעולם התשובה שהיא בחינת הרת עולם מכל המקטרגים על חטאיו. והנה ידוע שענין ההמתקה הנעשית על ידי שופר ותפלת ראש השנה הוא לשלוב מדות האבות שהם אברהם יצחק ויעקב דוד ולכלול מדת יצחק בין אברהם ויעקב, ועל ידי זה נמתקין הגבורות ונמשכין חסדים על הכנסת ישראל שיתדונו ברחמיו בארבעה פרקים שהעולם נידון שהם ראש השנה ויום הכיפורים וסוכות והושענא רבה. וזה אמרו גדילים תעשה לך על ארבע וגו', גדילים לשון גדלות רומז שתראה להמשיך גדלות דמוחין אל הכלים והחיצוניות העולמות, על ארבע פירוש בשביל ארבע רומז לארבעה פרקים שיתדונו בהם ברחמים, וזה תעשה על ידי כנפות כסותך אשר תכסה בה רומז לתשובה אימא עילאה שנכסה בה מן המקטרגין. גם ירמוז בלשון גדילים שפירושו לשון קליעה ושילוב, וביאורו שתקלע ותשלב מדות הארבעה אבות לכלול הגבורות בהחסדים וזהו גם כן על ידי תשובה ותקיעת השופר שעולין לעולם המחשבה ונכסין על ידן מהמקטרגין:

ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורשה והחזיק בה האיש ושכב עמה וגו' כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורשה ותפשה ושכב עמה ונמצאו ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו. הענין הוא כך בדרך רמז כי יש בני אדם מה שרואים את הצדיקים עושים הם עושים אחריהם ואין משברים את לבם לב האבן שיהיה לב בשר ונרפא כתיב ביה זה אינו כלום שאינם מייחדים כלום ואינם פועלים כלום במעשיהם אם לא שברו הקליפות מעליהם ולשבור את לבם על שנים עשר קרעים באמת ובתמים, ולעשות הכל בהשכל ובחכמה ובדעת וביראה ופחד ורתת וזיע לא מצות אנשים מלומדה, שסוברים שזה הוא היראה שעושים סיגופים ותענית ולבם עדיין בתוקפו בקליפותיו וחיצונותיו והוא עושה הכל בעל כרחו ובמלחמה, זה אינו כלום וכלא ואפס ואופס הוא בעבודתו ובתפלתו ובתורתו, עד שיבא לזה לשבור את לבו באמת ולהזדעזע מפני השם יתברך בתכלית היראה ופחד. ומופת לזה שתשובה כזה בתענית וסיגופים לא זה הוא עיקר והתכלית התשובה, והראיה לזה שהתשובה משבע דברים שקדמו לעולם, וזה ידוע גם כן להטועמים מעץ החיים שבתחלה היה רצון ומהרצון נעשה חקיקה ומהחקיקה נשתלשל עד למטה עד עולם העשיה. והנה התשובה הוא מהחקיקה שהוא הרבה מדריגות קודם עולם המעשה, והאיך אפשר שזה הוא התשובה בתענית וסיגופים שהוא בעולם המעשה, אלא בודאי שעיקר התשובה בלב נשבר ונדכה זה הוא העיקר התשובה בחכמה ובבינה להבין גדולת יוצרינו ובוראינו בחכמה ובדעת והשכל ולשבור לבו בקרבו, וזה היה קודם לעולם ודי למבין (והתעניות והסיגופים הן רק תפל ומכשירין שיבא על ידי כך ללב נשבר ונדכה כידוע ליודעים). ואם האדם עושה תשובה כך בבינת הלב כנ"ל אזי בא בחמשים שערי תשובה הם שערי בינה ומשפיע משם כל טוב וממתיק הדינים בשורשם כידוע. וגם כשעושה תשובה כך בבחינת הלב ובשכלות הלב ומכיר גדלות הקב"ה במוחין גדולים ומשבר לבו בקרבו אזי יש לו קיום לתשובה הזאת אצלו לעולם ויראת ה' טהורה עומדת לעד ושוב אינו נופל ממנו, מה שאין כן כשעושה דוגמת המעשה שעשה איזה צדיק על דרך מצות אנשים מלומדה והצדיק עושה זאת העובדא בחכמה ובבינה ובדעת והוא אינו יודע לאיזה כיוון ומכשירין שעשה הצדיק זאת הנהגה וזאת התענית והסיגוף, אזי אין אצלו תמיד ובבא רוח מצויה ומכל שכן רוח סערה אז נשאר ערום ועריה ואין לו שום יראה ואהבה ושבע תועבות בלבו ודי למבין:

ומשם בארה הפסוקים שלפנינו ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורשה, פירוש (על דרך תורה צוה לנו משה מורשה שתורה נקראת נערה) והחזיק בה האיש ושכב עמה, פירוש שהחזיק בנערה המאורסה לאיש פירוש שהצדיק עשה זה הדבר ואירס אותה לעצמו בדעה ובינה והשכל ואדם אחר החזיק בה ועשה דרך אנשים מלומדה גם כן בלא לב נשבר ולב טהור והחזיק בנערה המאורסה לאיש, אזי כתיב אחריו העונש חלילה. וקאמר הפסוק אחריו כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורשה ותפשה ושכב עמה, בתולה היא ראש חודש אלול כידוע שדרך רוב בני אדם לעשות תשובה שלימה, פירוש שאין עושה דרך מצות אנשים מלומדה רק שעושה דרך לעצמו ולפי בחינתו ושכלו, וזה נערה בתולה שהוא מחדש מה שלא עשה אחר עושה אחריו רק הוא בעצמו שכב עמה ונתייחד בה, קאמר הכתוב אחריו ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף, דהיינו שהוא משפיע בעולם התשובה שהוא חמשים שערי בינה, וכסף הוא (מלשון נכסף נכספת לשון חמדה שהוא עולם התענוג כידוע), ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו שהוא קיים אצלו לאורך ימים על דרך יראת ה' טהורה עומדת לעד כנ"ל ודו"ק. כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה וגו' ויתד תהיה לך על אזנך וגו'. הנה חז"ל דרשו על פסוק זה מפני מה אצבעותיו של אדם משופות כיתידות שאם ישמע האדם דבר שאינו הגון ישים אצבעו לתוך אזנו. וכן דרשו שמפני זה נבראת אליה לאוזן שאם ישמע וכו' יכוף האליה לתוכה. ועדיין צריך ביאור למה נסמך פסוק זה לפסוקים שלפניו. ויראה לבאר בזה כי הנה כל איש אשר נפקחו עיני שכלו מעורון סכלות הזמן ומלא את ידו לערוך מלחמה וקרב למול יצרו ולטהר רעיוניו ולבו לעבודת הבורא ולקדש ולטהר גופו ואבריו לבל יגע בהם ערל וטמא מסטרא דמסאבא, צריך לשמור ברית הלשון המכוון כנגד ברית המעור ולנצור לשונו מרע ולשים מחסום לפיו לבל ידבר דבר הנוגע ללשון הרע ואבק לשון הרע ולבל ישא שמע שוא מכל דבר הנדבר בין אנשים, כי ח"ו בזה הוא נותן כח לסטרא דמסאבא לטמאותו בהרהורים רעים ובמקרה לילה ולפגום ברית המעור. והעצה היעוצה להנצל מזה הוא לבל יהיה צייתן ולהוט לשמוע רוב דברים וישים עצמו כחרש לא ישמע, זולת דברי תורה ודברים הנדברים במועצות ודעת איכה יוכל לעבוד ה' בדחילו ורחימו, ובסוד אחר אל תבא נפשו לשמוע דברים הנאמרים בחשאי, ואז בנקל יוכל לתת מעצור לרוחו מדברי נרגן ממיעוט ידיעתו בדברים הנוגעים מזה לזה. וזה אמרו כי תצא מחנה על אויבך להלחם מלחמת ונצוח יצרך, אז ונשמרת מכל דבר רע רצה לומר דבורים רעים ורכילות. כי יהיה בך וגו', כ"י זה פירוש לשון דהא ונתינת טעם שלזה תצטרך להשמר ביותר מזה כי אם לא תעשה כן יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור וגו' שתתן ח"ו כח לסטרא אחרא להתגרות בך ולטמאות אותך. ולזה אמר בסמוך שהעצה לזה ויתד תהיה לך על אזנך וגו' שטוב שתתן אצבעך לתוך אזניך לבל תדע בדברים הנדברים שיהיה בהם לשון הרע אם תגלן אחר זה וקל להבין:

כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו וברכך וגו'. יראה לפרש המשך הכתובים המלמדים תועים בינה ודעת בעבודת השם יתברך, לאשר נמצאים קצת אנשים ממבקשי ה' שכאשר מתחיל האור להתנוצץ עליהם ולהלהיב לבבם לעבודתו יתברך יבקשו גדולות לנפשם להופיע עליהם אור השראת השכינה, גם יש אנשים קראם החובות הלבבות בעלי משכנות כי יבקשו משכון בשכר פעולתם שיהיה להם די מחסורם, ומה נעים מאמר אדמו"ר רבן של כל בני הגולה מרנא ורבנא אלימלך נבג"מ במשנת וכבר אמר אנא השם, פירוש שצריך זמן רב וימים כבירים להעתיר בכל לב ולאמר אנא השם עד שישמע קולו ותתקבל תפלתו לרצון. ומי האיש קדוש אשר הופיע עליו השם יתברך רוח קדשו אינה אלא מתנת חנם באהבתו ובחמלתו על עמו לנהלם על ידו כמאמר הכתוב ונתתי משכני בתוככם, שזה מתנה היא מאתו יתברך לבניו ועבדיו להשרות שכינתו עמם בגלותם ובכל צרתם לו צר כביכול, ולשון משכני הוא לשון משכון וערבון שהשכינה ממושכנת לעמו עד עת קץ אשר יקבץ נדחינו ויפדה אותנו עמו כביכול. ומי שחננו השם יתברך איזה השגת אור שכינתו יתברך יראה שיעלה מעלה מעלה כי כל עבודתינו להעלות השכינה וליחדה עם דודה ולא ישאר מטה מטה. וזה פירוש הפסוק כי תשה ברעך לשון משיאין משואות ופירושו כשילהיב ויבעיר לבבך בדביקות אורו יתברך, לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו פירוש שלא תבקש לך השראת השכינה הממושכנת לנו טרם ינתן לך. גם בא לרמוז מה שאמר החובות הלבבות שלא תבקש ערבון בשכר פעולתך, רק בחוץ תעמוד שכל שעה תדע אשר עדיין לא התחלת לכנס כלל. והאיש אשר אתה נושה בו, הוא על דרך שאמר אדמו"ר רבן של כל בני הגולה רבינו אלימלך נבג"מ על פסוק מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה שהוא לשון שואל ולוה, שהקב"ה לוה דבר זה מעמך שכל המדות הם שייכים בהקב"ה חוץ מיראה. וזהו והאיש זה הקב"ה אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט הוא השראת השכינה הקדושה. ואם איש עני הוא מבואר בתיקונים שהכביכול בימי הגלות יתואר כן, ולא תשכב בעבוטו פירוש שלא תשאר מושכב עם אור החופף עליך אמנם תראה להעלות שכינה הקדושה ליחדא עם קודשא בריך הוא. וזהו השב תשיב לו את העבוט ופירוש כבוא השמש כשיתחיל לזרוח עליך אורו יתברך וזהו יחוד העליון המרומז במה שאמר ושכב בשלמתו וכנ"ל:

ספר מאור ושמש - פרשת תבא

והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו' ושמת בטנא והלכת וגו' ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ וגו' ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה וגו' וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה ונצעק וגו' וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו וגו' ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה וגו' כי תכלה לעשר וגו' היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החוקים ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. ראוי לשים לב בפרשה זו הרבה. א', מה טעם מצות בכורים, הגם כי כל המצות השמעית הם גזירת המלך על עבדיו עם כל זאת נכון הדבר למצוא טעמים עליהם. גם מה טעם אמירת ארמי אובד אבי במצוה זו יותר מבמצות סוכה או תפילין וציצית, וגם עליהם נאמר כי לולא ה' שהיה לנו ביקש לבן לעקור את הכל ולא היו המצות מתקיימים כלל. גם מה ענין סמיכת ירידת מצרים לארמי אובד אבי, הלא לא מפני לבן ירדו אבותינו למצרים. גם למה מזכירין יציאת מצרים אצל הבאת בכורים. גם על וירא את ענינו דרשו חז"ל בהגדה זו פרישות דרך ארץ, ואת עמלנו אלו הבנים ואת לחצנו זו הדחק, ולפי דרש זה בלתי מובן מהו ענינם להזכירם אצל הבכורים. וכל ענינים הללו שייכים בשוה אצל כל המצות להזכירם כי יען אשר היינו משועבדים בקושי השיעבוד וה' ברחמיו הוציאנו מעבדות לחירות על כן חובה עלינו לקיים מצותיו, ומה נשתנה מצות הבאת בכורים לאמירה זו יותר מכולם. גם אמרו וענית ואמרת בלתי מובן, הלא אין לשון עניה נופלת רק על תשובת מי ששואל ממנו דבר. גם לשון ועתה הנה הבאתי צריך ביאור, שלשון ועתה מורה שמפני כל הכתוב למעלה נכיר ונדע שגם עלינו חובה מעתה להביא בכורים, ועדיין אין בידינו מכל מה שבפרשה טעם מספיק להבאת הבכורים. גם ראוי להתבונן סמיכת המקראות שסמוך לפרשה זו פרשת וידוי מעשר ואחר כך אמר היום הזה ה' אלהיך מצוך, לשון היום הזה צריך ביאור. ורש"י ז"ל פירש על פי מאמר חז"ל שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ועדיין יש להתבונן על סמיכות מקרא זה למה שלפנינו, ובספר משנה תורה לכולי עלמא דרשינן סמוכין. גם למעלה פירש רש"י אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה כורך עליה גמי ואומר הרי זו בכורים, יש להבין למה בחר בלשונו בתאנה יותר מכל שבעת המינים שחייבות בביכורים. גם למה יכרוך עליה גמי ועשב הלא טוב היה לכרוך עליה משיחה שהוא חזק יותר ולא ימוט, מה שאין כן גמי שבקל ינתק ואיננו. גם נשים לב לעיטור בכורים על מה היו באים:

ולבאר כל זה נאמר כי הנה השם יתברך ברא עולמו לכבודו שיתפרסם אלהותו יתברך שמו לכל באי עולם, וצוה לעם קרובו תורה ומצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ועל ידם יתקרב האדם להבורא ברוך הוא ולדבקה בו. אמנם לא תכון התורה והעבודה האמיתית רק כשיזדכך האדם תחלה נפשו הבהמית המתאוה, כי כל עוד שלא טיהר גופו וזיכך אותו מן החומריות עודנו הוא שקול בפלס מאזנים פעם יגבר שכלו על החומר ויעשה מצוה ופעם הוא להיפוך ח"ו, לכן כל האדם הבא לכנוס בפתח עבדות ה' צריך תחלה להדיח מקרבו גיעול זוהמת הנחש הקדמוני אשר מצידו האדם חומד ומתאוה להבלי העולם ומאוויו הגשמיות, וזוהמת הנחש בא לאדם על ידי חטא אדם הראשון. והנה בחטא אדם הראשון נחלקו חז"ל בפרטו מה היה, ומהם אמרו שעיקר החטא היה על ידי שמיהר להזדווג קודם שבת, שבאם היה ממתין ליום השבת לא היה מקום לסטרא דמסאבא להתאחז בו. אמנם הכל הולך אל מקום אחד והיוצא מדבריהם שהחטא היה על ידי שמיהר למלאות תאוותו מצד הסתות הנחש קודם זמנו. ולזה אמרו חז"ל על חוה שסחטה ענבים, רמזו בזה שאכלה פגה קודם זמנו מצד התאוה כמאמר הכתוב כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו', ועל ידי זה גרמו מיתה לדורות ונאמר לאדם כי עפר אתה ואל עפר תשוב כי על ידי זוהמת הנחש שהוטל באדם אי אפשר להזדכך מהחומריות לגמרי רק על ידי קבורה שעל ידה יתעכל הבשר הבהמיות ויהיו נקיים מכל סיג לתחית המתים, וזהו ענין חיבוט הקבר להפריד זוהמת הנחש מהאדם. וחטא אדם הראשון גרם לאבותינו שירדו למצרים ללקט ניצוצות הקדושות שנפלו בק"ל שנה שפירש אדם הראשון מחוה. וזהו ענין הגלות ושיעבוד מלכיות כמאמר חז"ל במשל בן המלך שתלה לו כיס של דינרין על צוארו וכו' מה יעשה הבן שלא יחטא, אמנם כשהמלך רוצה להטות בנו לדרך הטובה לבל יתהלך אחרי שרירות לבו הוא מדיחו בין אנשים המונים גסי הטבע שעל ידי עול השיעבוד והעבודה ישבר תאותו ותערב לנפשו אחר כך, וכן הוא באמת שיצאו אבותינו אחר כך ברכוש גדול מניצוצות הקדושות שהוציאו משם כידוע והלכו אחר כך למדבר ארבעים שנה ואכלו את המן כל הארבעים שנה למען יזדככו יותר. וזאת היא העבדות העיקרי בכל האדם להגביר שכלו על נפשו המתאוה ולקדש עצמו גם במותר לו לבל יהיה להוט אחר התאוה, וכל דבר אשר התאוה נפשו אפילו דבר המותר ראוי ונכון שירחיקנו כדי לשבר תאותו ולא יאכלנו בעת תאותו, ועל ידי זה הוא מפריד מעצמו חלאת זוהמת הנחש ומתקן חטא אדם הראשון. וזהו טעם מצות הבאת בכורים כי מטבע האדם מצד חומריותו ונפשו הבהמית בעת יראה ביכורה בטרם קיץ, באות נפשו וחמדתו וגודל תאותו בעודו בכפו יבלענה וחשש השם יתברך פן בבואם אל ארץ חמדה וגפן ותאנה ורמון דברים שנפשו של האדם מחמדתן, יתמשכו ח"ו אחרי תאותם ויחזור הדבר לקלקולו, על כן גזר אומר שיחסמו תאותם ותאנה ורמון המתבכרים תחלה ימשוך ידיו מהם, ובעת תגבורת יקוד תבערת התאוה אשר מטבע האדם שבדבר המתבכר וזה ימים אשר לא נמצא הפרי ההיא הוא חומד לה מאד, אז מצווה מפי הגבורה שימשול ברוחו ועל כביר תאותו ויכניע יצרו לשמור הפרי ההוא לשם השם יתברך ולהעלותה למקום אשר בחר אל הכהן משרת דר מעון היודע להעלות הניצוצות הקדושים:

וזהו רמזו חז"ל באמרם אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה כורך עליה גמי, ביאורו כמדומה לי ששמענוהו מאדמו"ר הרב הקדוש רבן של כל בני הגולה מו"ה אלימלך זצוק"ל שהאדם היורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה ונפשו מחמדת לאוכלה ותבערת תאותו תוקד בקרבו אז יכרוך עליה גמי, ביאורו שיחסום בעד תאותו ויסגור בעדה על ידי שיזכור כי בשר הוא ומחר יעלו עשבים ודשאים על לחיו, ועל מה זה נגזר על הגוף שיתבלה בעפר אם לא מחמת חטא אדם הראשון שהיתה על ידי שנטה אחרי התאוה וגרם על ידי זה שנתדבק בו ובזרעו אחריו חלאת זוהמת נחש הקדמוני שאי אפשר להפרידו אם לא על ידי מיתה וקבורה, ועל ידי זה ישליך תאותו מנגד בכדי לזכך חומריותו בעודנו בחיים חיותו ולבל יוסיף להתגאל בחמדת תבל ומטעמים הערבים לחיך. ומחמת זה נקט תאנה שעץ שאכל אדם הראשון קא סבר שתאנה היתה, וכמו שפירש רש"י על פסוק ויתפרו עלי תאנה בדבר שקלקלו בו נתקנו. וזה הוא גם כן טעם עיטור בכורים בפירות מאותו המין היותר יפים שיהיה מלחמתו וכבישת יצרו יותר גדול בערך, שהגם שהם נאים ביותר עם כל זה הוא כובש תאותו ומושל ברוחו מתחלת לקיטתו עד שיביאם לבית הבחירה. ולכן היו לנים ברחוב כמו ששנינו במסכת בכורים בכדי שלא יפרוץ אחד מהם הדבר להתאות אליהם ולאכלם בהיותו לבדו בבית מלון בדרך. ולכן אחר שטרחו כל אותו הדרך ומשלו ברוחם וסבלו תאותם עד שבאו אל בית המקדש, אז בבואם לירושלים כל בעלי האומניות היו עומדים מפניהם מחמת שקידשו את עצמם בכל אותו הטורח לזכך חומריותם. ולכן אמר הכתוב וענית ואמרת לפני ה' אלהיך גו', ביאורו אחר שתענה את עצמך ותחסום תאותך אז תבין גודל מעלת הזדככות החומר ותתן שבח והודיה למקום ב"ה שזיכה אותך למעלה זו. ותאמר לפני ה' ארמי אובד אבי רומז לנחש רמאה נחש הקדמוני שביקש לאבד את אבי הראשון הוא אדם הראשון אבי כל באי עולם במה שהשיא את חוה לאכול מעץ הדעת, ומפני זה הוכרחו אבותינו לירד מצרימה לתקן חטא אדם הראשון לזכך חומריותם ולהוציא משם ניצוצות הקדושות שנפלו לשם וכו' ויהי שם לגוי גדול עצום ורב וגו' שכן עלתה בידם שהוציאו ניצוצות הרבה מאד, ולכן וירעו אותנו המצרים ויענונו וגו' הכל היה כדי לזכך אותם ולצרפם ככסף בכור עוני שעל ידי זה נשבר כח תאותם. ומטעם זה מזכירין כאן מה שנעשה להם במצרים בפרישות דרך ארץ והשלכת הבנים ליאור וגודל הדחק, יען כי כל זה היה לשבר כח תאותם לבל יתאוו לדבר ערוה ויהיו בחונים כזהב מכל סיג וחלאת זוהמת הנחש. ולכן נצטווינו מצות בכורים בכדי שלא נמשך עוד אחר תאות לבנו ולא יתערבו בתוכנו סיגי תאות החומריות. ומזה נבין מאמר הכתוב ועתה הנה הבאתי, ביאורו ועתה אחר אשר כל זה עבר על נפשינו עבור חטא אדם הראשון שנמשך אחר התאוה, על כן הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה ולא אתמשך עוד אחר תאות הגשמיות שמטבעו להתאות לפרי המתחדש משנה לשנה בעת שנתבכרה. ומטעם זה סמך למצות הבאת בכורים וידוי מעשר, שגם מצות מעשר שני טעם העלאתו לירושלים הוא בכדי להזמין על שולחנו כהני ה' והלוים בכדי שילמוד מאתם סדרי עבודת ה' ואכילתם בקדושה והזדככות החומריות, וכמו שאמר הרב בוצינא קדישא רבינו מנחם מענדיל מרימאנוב זצוק"ל על פסוק עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה למען תלמד ליראה את ה' וגו' שעל ידי שהיה מעלה מעשר שני לירושלים וקורא לעובדי ה' העומדים שם לשרת לפני ה' לאכול אתו על ידי זה הוא לומד מהם יראת ה'. ואחר כך אמר היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך וגו', ביאור הכתוב שהיום הזה דייקא דהיינו אחר שעשית כל הנ"ל שהגברת השכל על החומר ומשלת ברוחך לכבוש תאותך ונטהרת מזוהמת הנחש, אז ה' אלהיך מצוך לעשות וגו' שאז תזכה לעשות המצות בשלימותן בכל לבבך ובכל נפשך אחר שכבר יצרך מסור בידך ובידך להטותו לאשר תחפוץ אבל קודם ששובר האדם תאותו עדיין אין עשייתו המצות בשלימות והבן:

או יאמר והיה כי תבוא אל הארץ וגו' ובאת אל הכהן וגו' ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלהיך וגו' וענית ואמרת וגו' וירעו אותנו המצרים וגו' עד סוף הפרשה השקיפה ממעון קדשיך וגו'. בהדקדק עוד, כי יש להבין בפרשה זו הרבה. א', אמרו הגדתי היום לה' אלקיך, מדוע לא יאמר אלקינו לכלול גם עצמו. ב', מה צורך הגדה זו. גם מה טעם שמזכירים בהבאת בכורים מה שבקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו יותר מבכל המצות כנ"ל. וכבר דברנו בזה אמנם הרבה פנים לתורה. גם מה צורך להזכיר כאן יציאת מצרים. עוד יש להבין על אמרו השקיפה ממעון קדשך וברך את עמך וגו', הלא אין מחסור ליראיו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב ולפי המובן אין צורך להתפלל על זה כי ראוי לבטוח בה' שהוא זן ומפרנס לכל ובודאי לא יחסר דבר. אמנם נרמז בזה ענין פנימי כי הנה ידוע אשר עיקר כונת בריאת עולם הזה היה ותוכן עבודתינו הוא להעלות העולמות והניצוצות הקדושות ולהבדיל הקליפה מהקדושה. ובפרט אחר חטא אדם הראשון כנ"ל שנפלו הרבה ניצוצות קדושות לבין החיצונים וכן על ידי קלקול דור אנוש ודור המבול והפלגה עד שבא אברהם אבינו ע"ה והתחיל להעלות הניצוצות הקדושות ולתקן חטא אדם הראשון, וכן יצחק בנו העלה הרבה ניצוצות קדושות עד שבא יעקב אבינו והוליד י"ב שבטי ישורון. וידוע לחכמי האמת אשר כל ענין יעקב עם לבן ואשר עבדו בשתי בנותיו ובצאנו כל זה היה כדי להעלות הניצוצות קדושות שהיו אצלו, ומפני זה נתגלגל שרדף לבן אחריו כי עוד נשארו לתקן ניצוצות קדושות ונתעלו אז באכול יעקב עמו על הגל והוציא בלעו מפיו. וזה היתה גם כן ענין ירידת אבותינו למצרים כדי להעלות הניצוצות כי לשם נתגלגלו כל ניצוצות דור המבול ודור הפלגה. וזה הבטיח השם יתברך לאברהם אבינו שיצאו ברכוש גדול וכן היה ועלתה בידם כענין שנאמר וינצלו את מצרים ודרשו חז"ל שעשוה כמצולה שאין בה דגים, ורמזו גם כן שהעלו את כל אשר מצאו שם במצרים. ומפני שהנחילנו השם יתברך ארץ חמדה טובה ורחבה כי מפני גודל חשיבות ארצנו הקדושה מגולגלים שם הניצוצין היותר גבוהים, גם באם היו מעלים הניצוצין שבארץ ישראל היו מתעלים על ידי זה כל הניצוצין שבכל העולם והיו מתבררים העולמות מכל וכל. ואולם באם יארע לאדם ניצוץ קדוש אשר נתקלקל הרבה הגם כי הוא ממקום גבוה, אז באם האדם ההוא אינו אוכל המאכל אשר נתגלגל בו בקדושה ובטהרה רק נמשך אחר תאותו, אז לא די שאין יכולת בידו להעלותו אכן גם כן יש מקום שיתקלקל האדם ההוא ויפול בשחיתות קלקול הניצוץ ההוא כי יחטא ואשם באותו החטא אשר נתקלקל הניצוץ הזה. ושמעתי מהרב הקדוש האלקי האב"ד דק"ק נשחיז זצוק"ל כי מפני זה יארע לבעלי תשובה שחוזרים לקלקולם אחר כך מפני שאין נזהרין באכילתם לאכול בקדושה ועל ידי כן הניצוצים המגולגלים בהמאכלים ההם מושכים אותם אחורנית. וכן אירע לאבותינו כי בבואם לארץ מלאה כל טוב ונמשכו אחר התענוג הגופני אז חזרו לסורן להיות עובדי עבודה זרה לסיבת אשר נתקלקלו מהניצוצות. וזה מטעמי מצות הבאת ביכורים אל הכהן כי האדם היורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, מורה כי ישנו ניצוץ קדוש מגולגל בתוך התאנה ההיא אשר לו משפט הבכורה להעלותו קודם. והנה כל אדם יתכן שיחזיק את עצמו אשר עוד איננו שלם בתכלית השלימות, ומהראוי להיות ירא לנפשו ליגע בפרי ההיא כי באולי לא יהיה ביכולתו להעלות הניצוץ ההוא ואפשר שיפסיד גם מה שבידו, על כן מן ההכרח היה שילך אל הכהן אשר יהיה בימים ההם שהוא גדול מאחיו בחכמה ועובד את בוראו עבודה תמה, והוא יניפנו לפני ה' ויעלה הניצוצות ההם. ועל ידי בואם לפני הכהנים והלוים ויתן להם חלקם בתרומות ובמעשרות ויראה גודל זריזותם בעבודתם ותוקף קדושתם ואכילתם לפני ה' בקדושה, אז יכנע לבבו לשוב בתשובה שלימה לבל יתמשך אחר חמדת תענוגות תבל ואל ישיא לבו בנועם הבלי הזמן, ועל ידי זה יהיה יכולת בידו להעלות ניצוצין המגולגלים בפירות אשר השאירו בביתו ויאכלם אחר כך גם כן בקדושה. ולזה היתה כונת מאמרו הגדתי היום לה' אלהיך וגו', מלת הגדתי יש לפתרו לשון המשכה (כמו נגיד ונפיק מן קדמוהי), פירוש שאני נמשך היום לחלק ה' להדבק בו להעלות העולמות אליו יתברך. ולזה אמרו ה' אלהיך להורות שמחזיק את הכהן בערך היותר גדול הרבה בעבדות השם יתברך יותר מערך עצמו ויותר מתדבק בה' וקרוב אליו, ולזה הביא הבכורים אל הכהן שיעלה הניצוצין שבהם. ועל כן בא הסיפור אחר כך מיעקב ולבן וירידת אבותינו למצרים שהכל היה להעלות הניצוצין וכאמור למעלה. ולזה באה התפלה השקיפה ממעון קדשך וגו', פירוש שעל ידי הבאת בכורים והפרשת תרומות ומעשרות יזכהו השם יתברך שגם מהפירות הנשארים תחת ידו לצורך אכילתו יוכל להעלות הניצוצין שבהם בעצמו וח"ו לא יחטיאו אותו באכילתו מהם. והיתה בקשתו שיברך את ישראל ואת האדמה אשר נתן לנו כלומר שיברך את ישראל שיהיה לאל ידם להעלות בעצמם הניצוצות קדושות וגם יברך את האדמה בניצוצות קדושות אשר לא ירעו אותנו ולא יסיגו אותנו אחורנית מעבודתו יתברך כנ"ל:

או יאמר והיה כי תבוא אל הארץ וגו' ולקחת מראשית וגו' ושמת בטנא והלכת וגו' ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ וגו' ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה וגו' וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה ונצעק וגו' וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו וגו' ועתה הנה הבאתי את ראשית וגו'. הנה כבר אמרנו בזה הרבה על כל מה שיש לדקדק בזה ועוד לאלקי מילין. ונשים לב עוד על אמרו ולקח הכהן וגו' והניחו לפני מזבח ה' וענית ואמרת לפני ה' אלהיך וגו' ופירש רש"י שלקיחת הכהן היתה כדי להניף אותו. ויש להבין למה הוצרך להניף קודם הקריאה, ולמה לא יקרא תיכף בשעת ההבאה. גם למה אומר הגדתי היום לה' אלהיך ואינו אומר לה' אלהינו. גם תיבת ועתה אין לו קישור למה שלפניו. גם כבר דקדקנו למעלה מה שייכות לסיפור הזה בשעת הבאת בכורים יותר מבעשיית שאר המצות שרובם הם זכר ליציאת מצרים, ומדוע לא נצטווינו לספר בהם גם כן מה שעשו לנו המצרים בגודל הלחץ והדחק. גם נשים לב למאמר בעל הגדה וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ ואת עמלנו אלו הבנים מה ענין זה להבאת הביכורים. ויראה לומר על פי הכתוב וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה וגו', פירש רש"י ומה טעם לא המטיר לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים וכו', הורה לנו הכתוב בזה שהגם שלכל הדברים הרוחנים והגשמים יש שרים הממונים עליהם כמאמר חז"ל שאין לך עשב מלמטה שאין לו ממונה מלמעלה והך אותו ואומר לו גדל, עם כל זאת לא ירדו הגשמים ולא צמחו האילנות והדשאים ולא נתנה הארץ יבולה קודם תפלת אדם הראשון, מפני כי תכלית הבריאה הוטבעו אדניה שירידת ההשפעה תהיה על ידי התעוררות התחתונים שמעוררים אתערותא דלעילא, ואלולי הצדיקים שבכל דור ודור שעל ידי תורתם ותפלתם וגודל תבערת תשוקתם להדבק בבוראם הם מייחדים כל העולמות מתתא לעילא ומעוררים על ידי זה אתערותא דלעילא והשפעה לכל העולמות ולכל הברואים ושיומשך שפע בני חיי ומזוני על הכנסת ישראל היה העולם חוזר לתוהו ובוהו ח"ו. וגם השכליות והרהורי תשובה שנופלים לתוך מחשבתו של אדם לתת עצות בנפשו איך יוכל לעבוד ה', הם באים גם כן על ידי התעוררות הצדיקים שממשיכין המוחין עילאין דרך המדות על הכנסת ישראל, ואלולי זאת אל יתהלל חכם בחכמתו וגבור בגבורתו לעשות חיל ולאסוף הון כי לא לנבונים עושר. ולכן צותה התורה הקדושה ליתן להכהנים הכ"ד מתנות כהונה בכדי להכיר ולידע כי אלולי כהני ה' שעל ידי גודל יחודיהם שהם מיחדין כל העולמות באין סוף יתברך שמו הם ממשיכין השפעת כל הענינים לא היה מתברך בשום דבר. ונצטוינו לפדות בכור אדם להורות כי אלולי הכהנים שהם ממשיכין בני וחיי לא היה מתברך בבנים, וכן מעשר בהמה וראשית הגז ותרומה ודומיהן היו באים על כונה זו בכדי לידע כי אלולי כהני ה' ועבדיו לא היה מתברך בפרי אדמתו ושגר אלפיו ועשתרות צאנו. ולכן אמרו חז"ל כל המביא דורון לתלמיד חכם כאלו הקריב בכורים, מפני שבכל דור ודור הוא כן שאין השפעה יורדת רק על ידי צדיקי הדור האמיתים שהם הם הממשיכים ההשפעה, וזה שמביא לו דורון הוא מורה בזה שהוא מכיר גודל הטובה שעושה עמו הצדיק ושכל ברכת ידיו באתה לו על ידי הצדיק לא בכוחו ועוצם ידו, ולכן הוא כאילו הקריב בכורים שהיו באים גם כן על כונה זו וכאשר נבאר עוד:

ונבא לביאור הכתובים שהנה חשש השם יתברך שכשיבאו לארץ זבת חלב ודבש ויתעסקו בנחלת שדה וכרם ומרעה הצאן יבאו לחשוב כי בכוחם ועוצם ידם יעשו חיל ויתלו הכל בסבה טבעית שזה ששדהו עשתה תבואה הרבה הוא מפני שזבלה יפה ועידרה ונכשה וזה שצאנו פרץ לרוב מפני שהיה לו רועה טוב ובקי באומנותו ויסורו לבם מאמונת השם יתברך, לכן ציותה התורה הקדושה שראשית פרי האדמה יביא אל הכהן. והנה אמרה התורה במעשר שני עשר תעשר וגו' למען תלמד ליראה, הגם כי המעשר שני לא היה לכהנים ולוים שום חלק בו רק שהבעלים היו אוכלים אותו בירושלים, עם כל זה היו לומדים מזה יראת השם על ידי שהיו מזמינין מרצונם על שלחנם את הלוים והיו מלמדין אותם דרך השם ומכל שכן בתרומה גדולה ובכורים שהיו נותנין אותם כולו לכהן, אז שכשבא ליתן לכהן את שלו אז על ידי גודל בהירות קדושת הכהן מהשראת השכינה השורה עליו היה נופל פחד ויראת השם על המביאים לו מתנותיו והיו חוזרים בתשובה שלימה על כל מעשיהם. והיו נוח להם לבא לידי מדה זו לתת לבם לידע ולהבין שכל השפעתם וכבוד עשרם בא להם על ידי הכהן שהוא מייחד כל העולמות מתתא לעילא ומוריד מעילא לתתא השפעות טובות. ולכן אמר ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, להורות שיבחר לו הגדול שבכהנים בכדי שיקשור אותו לשרשו ויקרבהו אל השם וישיבהו בתשובה שלימה ואז יקבע בלבו אמונת השם לידע ידיעה ברורה שלא בכוחו ועוצם ידו אסף הון רב רק שהוא מושפע מלמעלה על ידי תפלת הצדיקים. וזהו שפירש רש"י ז"ל ובאת אל הכהן וגו' ואמרת אליו הגדתי היום וגו' שאינך כפוי טובה, אין הפירוש שיצטרך להגיד שאינו כפוי טובה לנגד השם, רק הפירוש הוא שאינו כפוי טובה לנגד הכהן ושמכיר שכל הטובה הוא באה לו על ידי המשכת הכהן. וזהו שאמר הגדתי היום לה' אלהיך וייחד שמו יתברך על הכהן דייקא, להורות מה שאמרנו שמחזיק טובה אל הכהן שעל ידי ההשפעה שהוא ממשיך בגודל יחודיו הוא אוכל בסבתו. ולכן כשבא אל הכהן והביא הביכורים ועדיין לא היתה מחשבתו זכה וצלולה מכל וכל בהבאת הבכורים, היה מן הצורך שיניף הכהן אותם ועל ידי התנופה היה מעלהו ומקשרו לשרשו, וזהו בסוד אור חוזר שהשפעה שירדה למטה הוא חוזר ומעלה אותה. ולכן היה מן הצורך להזכיר מעשה לבן שגם לבן היה רצונו ומגמתו להסיר את יעקב אבינו מאמונת אלהי עולם, ומסר לו לרעות צאנו שיטריד עצמו בעבודת הגשמיות ושיתלה סיבת פרנסתו בהשתדלות עסקיו ומרעה צאנו. וזהו ארמי אובד אבי (אבי רומז להמחשבה והרצון כמובא לעיל שביקש להטריד מחשבתו שיחשוב להשיג קניני העולם הזה על ידי עבדותו), וגם המצריים זאת היתה מגמתם להביא את ישראל לידי מדה זו לתלות סיבת קנין ענינים הגשמיים ברוב העבודה יומם ולילה, ולכן נתנו עליהם עבודה קשה בחומר ובלבנים וגם מנעו אותן בעבדותם מדרך ארץ והשליך זכוריהם ליאור, וחשבו שהכל הוא מדרך הטבע וכאשר יתענו ברוב העבודה לא יפרו וירבו וכמאמר הכתוב הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו'. אמנם באמת לא הועיל להם תחבולותם וכאשר יענו אותם כן ירבה. ולכן הוקבע הסיפור הזה בהבאת הבכורים להכיר ולידע שהכל בא בהשפע מהשם יתברך ואין מועיל שום תחבולה. וזהו שמזכירין פרישות דרך ארץ והשלכת הבנים ליאור שהכל יראו וידעו שאין העולם מתנהג על פי הטבע וההשתדלות בעניני העולם, רק שהכל הוא בידי השמים ועצת ה' היא תקום להשפיל ולרומם ולא יועיל כל תחבולה בשום ענין בלי גזירת המקום ברוך הוא. וזהו אמרו ועתה הנה הבאתי, פירוש עתה אחרי שאני יודע מכל זה שהכל בא בשפע מאתו יתברך שמו ולא יועיל שום תחבולה לאסוף הון ועיקר השפע היורדת היא על ידי אתערותא דלתתא ויחודי הצדיקים, לכן הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה להחזיק טובה להכהן שנתברך בגללו:

ובזה יתבאר גם כן המשך הכתובים שאמר כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתתה וגו' ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקודש וגו' ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת וגו' עשיתי ככל אשר צויתני השקיפה ממעון קדשך וגו' וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו וגו' היום הזה וגו' ושמרת ועשית אותם בכל לבבך וגו'. ופירש רש"י ז"ל ככל מצותך לא הקדמתי תרומה לבכורים וכו' ולא שכחתי מלברך על הפרשת מעשרות וכו', עשיתי ככל אשר צויתני שמחתי ושימחתי בו, השקיפה ממעון קדשך עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שעליך לעשות וכו', ושמרת ועשית אותם בת קול מברכתו הבאת בכורים היום תשנה לשנה הבאה. הנה כל זה צריך ביאור מה ענין תליית ברכות האדמה בקיום מצות הללו דייקא. וביותר יש לשים לב מה שפירש רש"י הבאת בכורים היום תשנה לשנה הבאה, היכן מרומז ברכה זו שיזכה להביא בכורים עוד לשנה הבאה. אמנם כבר אמרנו למעלה שענין הבכורים היתה להורות שלא בכוחו ועוצם ידו הוא עושה חיל רק שהברכה באה לו על ידי המשכת השפע שמושכין הצדיקים על ידי יחודיהם. והנה איתא בכתבי האר"י ז"ל שעיקר הברכה היא על ידי שיורדין ניצוצות קדושות בפרי הארץ ובפירות האדמה ובפירות האילנות שצריכים עליה, והעלאת הניצוצין הוא על ידי הזדככות אדם וקיום המצות שכשזהיר לברך על המאכל ברכה הראוי לו הוא מעלה הניצוצין על ידי זה או בזהירות נטילת ידים וכן בכל קיום המצות מתעלין הניצוצין הקדושים כל ניצוץ מתעלה במצוה הראוי לו כפי שרשו, וכשהשם יתברך מברך את עמו ישראל מזמין להם ניצוצות גבוהים וקדושים שאינם צריכין רק תיקון מעט והם מוסיפים קדושה ודביקות לאדם שמזדמנין לו להתעלות על ידו, וההיפוך הוא ח"ו שיורדין ניצוצות נפולים שנפלו למעמקים והם קשים להעלותן וקרובים מאד לקלקל את האדם אל בחינת הרע שנפל בו הניצוץ. והנה המצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת וכו' וכשהאדם מקדש ומטהר עצמו במותר לו ועושה המצות בשמחה מזדמנין לידו ניצוצות קדושות שאינם נפולים, והם בחינות נשמות רק שצריכים איזה תיקון מעט והם עוזרים אותו להתקדש יותר, ובכל מצוה שזהיר בו האדם מזדמן לידו ניצוץ קדוש שצריך עליה בדבר זה ועוזרו לקיים המצוה, וכן ח"ו להיפוך בעבירה יוכל להזדמן לפניו ניצוץ שנפל בענין זה ומחטיאו יותר. וזה שאמרו חז"ל הביאו לפני עומר כדי שיתברכו לכם תבואה שבשדות ושתי לחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן, שביאורו גם כן שעל ידי קיום המצות בעומר ובשתי הלחם ודומיהן מתברכים הפירות והתבואות בניצוצות שאינם נפולים ומוסיפים בהם קדושה:

והנה בהבאת הבכורים גם כן שהיתה בשמחה רבה בקיבוץ עם רב מבני ישראל לעלות לציון ברנה ולפניהם תוף וחליל בזה היו ממשיכין שיתברכו בניצוצות קדושות שעוזרים לקיים המצות בשמחה רבה, ולהיפוך ח"ו שהגם שהאדם עושה מצוה רק שעושה אותה בעצבות ובאנינות בלא שמחה הוא ממשיך שיזדמנו לו מצות המתקיימות על דרך זה. וזהו מאמר הכתוב לא עברתי ממצותיך ופירש רש"י ז"ל שלא הקדמתי תרומה לבכורים רק שהבאתי בכורים שהיא מצוה המתקיימת בשמחה, ולא אכלתי באוני ממנו שמצות אכילת מעשר שני בירושלים לא אכלתי באנינות ובעצבות רק בשמחה, ולא בערתי ממנו בטמא ופירש רש"י בין שאני טמא והוא טהור ובין וכו' שנזהרתי לאכלו בקדושה ובטהרה, ועל ידי זה ולא נתתי ממנו למת שעל ידי שקיימתי המצות בשמחה ובקדושה ובטהרה לא נתתי מקום שאצטרך לבא לידי קיום המצות המתקיימת במת שהם מתקיימות באנינות וטומאה רק שיהיו כולם חיים וקיימים, לכן השקיפה ממעון קדשך וברך את עמך ישראל ואת האדמה פירוש שתברך את האדמה בניצוצות קדושות שיעזרוני לקיים המצות בקדושה ובטהרה ומתוך רוב שמחה. וזהו שפירש רש"י ושמרת ועשית הבאת בכורים היום תשנה לשנה הבאה, ביאורו שקיום המצות שקיימת בשמחה גוררת מצוה דוגמתה שתזכה גם כן לשנה הבאה לקיים מצות בכורים בשמחה רבה. או יאמר והיה כי תבא אל הארץ וגו' ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך וגו' ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר וגו'. יש להבין על אמרו בטנא שהוא מיותר, דמה לנו באיזה כלי שמביאים ואם אפשר לו שיביאם בידיו יכול גם כן להביאם. עוד למה לא אמר ושמת בסל או בכלי. גם תורתינו הקדושה היא נצחית ומלמדת לאדם דעת כל הימים ועתה בעוונותינו הרבים שאין לנו הבאת בכורים במה יקוים מקרא זה. אמנם נרמז בזה ענין גדול אשר הורה השם לעבדיו הצדיקים העומדים בפרץ להגביר חסדי אלהינו על עמו ולהוריד אליהם שפע טובו, ומורה להם לקשר כל העולמות אל האין סוף יתברך ויראה להם יראת רוממותו יתברך שהם מכירין גדולתו שזהו ראשית כל דבר וסוף כל דבר כמו שכתוב ראשית חכמה יראת ה' ונאמר סוף דבר וגו' את אלקים ירא ועוד נאמר עקב ענוה יראת ה', וצדיקים האלו הם מקשרין נפש רוח נשמה מכל העולמות אל האין סוף ברוך הוא מתתא לעילא ועל ידי זה יכולין להשפיע ולמשוך חסדים מעילא לתתא ותגבורת הדינין אל העכו"ם וגם להמתיק הגבורות בשרשן ולסלק הדינין מעל בני ישראל. והורה הכתוב שעיקר זה הם הנקודות שהם חיותן ונפשן של האותיות ועל ידן משתנים השמות, שעל ידי נקודה זו ממשיכין מדת חסד ובנקודה זו מדת גבורה על שונאי ישראל, וכן כל הענינים והנקודות הם ט' לנגד ט' ספירות הראשונות וספירת מלכות היא המקבלת שפע כל הט' כידוע, ונרמז במה שאמר הכתוב כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא. אכן לכל הדברים אי אפשר לבא כי אם על ידי שמחה. שאין השכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה וכל זה רומז בפסוק והיה כי תבא אל הארץ שאין והיה אלא לשון שמחה וכונתו שתהיה בשמחה כי תבא אל הארץ היא הארץ העליונה כידוע ליודעי חן. וזהו אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה שהיא הנחלה האמיתית אשר חנן ה' לצדיקיו. וירשתה וישבתה בה, פירוש אחר שיתישב דעתך בזה ותוכל להעלות העולמות אז ולקחת מראשית כל פרי פירוש שתזכה לזה על ידי יראת השם שנקראת ראשית שנאמר יראת ה' ראשית דעת, ופירוש ולקחת מראשית מחמת ראשית כלומר מחמת יראת ה' כל פרי האדמה מוסב על ולקחת שתיקח כל פרי, וכונתו כל דברים הנקראים פרי כגון פרי בטן ופרי האדמה ודומיהם, אשר תביא מארצך פירוש שדברים אלו הם צריכים בארצך הוא הארץ התחתונה. ושמת בטנ"א והלכת אל המקום מלת בטנ"א נוטריקון ט'עמים נ'קודות א'ותיות, ועל ידיהם והלכת אל המקום להעלות אותן מתתא לעילא אל האין סוף ברוך הוא שהוא מקומו של עולם ולהמשיך מעילא לתתא שפע כל טוב:

או יאמר על פי פשוט על דרך הנ"ל וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה. הנה דקדקתי לעיל מה נשתנה מצות בכורים מכל שארי מצוות התורה שיהיה צריך להזכיר מה שביקש לבן לעשות ליעקב אבינו, ומה גם שאין זה שום נתינת טעם שמפני כך אנו מביאין ביכורים מפני שניצל יעקב אבינו מלבן דמה ענין זה לזה. וגם הסיפור של יציאת מצרים צריך הבנה מאי שייכות יש על הבאת בכורים יותר ממצות אחרות. גם טעם של מצוה זו מה היא, הגם שכל המצוות הם גזירת המלך על עבדיו מכל מקום כל מצוה יש לה טעם. והנראה בזה שהתורה הקדושה באה לפקוח עינים לפני האדם לאשר האדם כל ימי חלדו יסובבוהו תלאות שונות שאינן דומות זו לזו ואין לך אדם שאין לו שעה דחוקה ושעה מרווחת, אמנם האיש הנבון אם יביט בעינא פקיחא על כל מאורעי ומקרי הזמן המתהפכים עליו יראה בעיניו ולבבו יבין כי הכל הוא לטובה מלפני השם יתברך להיטיב באחריתו, על כן ראוי שיקבלם בסבר פנים יפות ואל יקוץ בהם אמנם ירדוף לדעת ולבא על אמיתת טובתו במקרים האלו והשם יבינהו ויראהו הטובה ההיא, וגם שכרו הרבה על שהאמין בה' וחשבה לו לצדקה ומי שאין עושה כן לא טוב עושה. והנה יעקב אבינו ע"ה עברו עליו עקין סגיאין שהוכרח לברוח שדה ארם מפני עשו וגם שם הציר לו לבן בכמה ענינים ומרוב צערו דבר יצא מפיו ואמר נסתרה דרכי מה', כמו שדרשו חז"ל במדרש קהלת על פסוק למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' וגו' דקאי על יעקב אבינו ע"ה, ונענש על ידי זה במכירת יוסף כמובא בפייט של ראש השנה אשר על ידי זה נתגלגל הדבר וירד יעקב אבינו למצרים. והנה באמת כל מקראות יעקב אבינו ע"ה היה כונת השם יתברך לטובה והיה אחריתם לטובה וכמו כן כל מאורעות אשר יסבב השם לכל אדם לטובה הם מאתו יתברך כי כל מגמתו להיטיב לברואיו, אכן לפעמים ינסה ה' את האדם העובד ה' בטובות אשר ישפיע עליו, והאיש ההוא מפני שרצונו בעבדות השם והטובה ההיא לפי דעתו ידמה שמטרדת אותו מעבדות השם ולא יישר בעיניו לקבלה, וגם בזה צריך שלא יהיה כפוי טובה ואל יבעט חלילה בטובת המקום עליו, אמנם נכון הוא שידע כי הכל הוא לטובתו ניתן לו אף שלפי דעתו הוא מוטרד על ידי זה מעבדות השם ובאם יבקש להוודע טובות המקום וישתדל על זה יפקח ה' את עיניו ויבין טובתו האמיתית. והנה גם לבן הרשע זאת היתה כל מגמתו בכל עניניו עם יעקב אבינו להמרות את רוחו ולהטרידו בעסקיו כדי שיבטא בשפתיו ח"ו נגד פני עליון לבעט טובתו של מקום ולחשוב שנתן לו דבר המטריד אותו מעבודתו, ויעקב אבינו נתפס קצת בכונת לבן הרשע באמרו לבסוף נסתרה דרכי וגו', וחשש השם יתברך פן בעת שיביא את עמו לארץ שדות וכרמים שהם דברים שבהתעסקם מטרידין האדם מעבודת בוראו יבעטו בטובתו מחמת שלפי דמיונם הוא דבר בלתי נאות להם לעבודתו יתברך שמו, ועל כן צוה השם יתברך להביא בכורים ולספר עליהם מה שאירע ליעקב אבינו ע"ה. וזהו ארמי אובד אבי שביקש להטרידו שיבעט ח"ו בטובת הבורא ברוך הוא ועל ידי זה נענש ונתגלגל הדבר שירד למצרים וזהו וירד מצרימה, למען נזהר לבל נבעט בטובה שהשפיע עלינו ולהכיר שהם לטובה האמיתית לא לבלבל מעבודתו, ולהודות לו ולהללו על כל הטוב ההוא. וזה שכתב רש"י ז"ל ואמרת אליו שאינך כפוי טובה ובכל דרכיך דעהו הגם שאתה מושפע מכל טוב כנ"ל:

עוד נראה לתת טעם להבאת הביכורים ופירוש הפסוק ארמי אובד אבי וגו'. שכל מבקשי השם בימי נעוריהם טרם יסתבכו בטרדות העולם מבקשות מזונם ודומיהן ילהיב לבבם אל השם ואות נפשם לעשות רצונו ולעבדו, אכן אחר שיתחילו להטריד עצמם בעסקי העולם ויתכבה מעט יקוד לבבם והתלהבותם בעבודת השם יוכלו ח"ו ליפול מעט מעט ולשכוח כל רצונם ומאווים אשר היה להם בימי קדם לעבודת הבורא ברוך הוא. והנה בני עליה והשרידים אשר ה' קורא מועטים הם אשר הם עובדי השם באמת ואנשים הבינונים עיקר עבדותם להשם היא ההשתוקקות אשר להם בכל יום להיות עובדי השם. ובעת שיתעורר באדם ההשתוקקות ההוא ויתחיל להבעיר לבבו לעבודת יוצרינו הגם אם האדם ההוא נאחז בסבך מעמקי הטרדות יוכל להמלט מהם ויחזור לעבוד ה', ומפני כן עיקר מאויי היצר להטריד האדם בעסקים רבים ולהקיף אותם מכל צד למען אשר יפלו מתבערת יקוד לבבם מעט מעט עד אשר ישכיח מלבו לגמרי רצונו ואות נפשו אשר היה לו תחלה. וגם לבן הארמי זאת היתה כונתו להטריד את יעקב אבינו בקניני העולם כדי שיפול ח"ו ממדריגתו ועבודתו ויוכל אחר כך לאבד גם רצונו אשר היה לו לעבוד השם. וזהו שנאמר ארמי אובד אבי, מלת אבי פירוש כמו לא אבה בדרכיו הלוך וכמו לא אבה יבמי שהוא לשון רצון, שרצה לאבד רצונו בעבדות השם וגם וירד מצרימה וגו' וירעו אותנו המצרים וגו' ויתנו עלינו עבודה קשה ואף על פי כן ונצעק אל ה' שעם כל התלאות לא שכחנו את השם. וניתן מאמר זה לאמרו על מצות בכורים וגם טעם גוף המצוה כי מפני אשר נתן ה' לעמו ארץ חמדה מלאה כל טוב מקניני העולם ופן באמצעות עסקם בזה יפלו מאש יקוד לבבם לעבודתו יתברך שמו ואחר כך יתמשכו מעט מעט אחר חמדת העולם עד אשר ישתכח מלבם שרצונם לעבוד ה', על כן הצריכם שראשית פרים לא יטעמו אותן אכן יעלום אל הכהנים כדי שיזכירו את עצמן שצריך האדם לעבוד ה'. ואחר כך כשיבא לפני הכהנים הזריזין בעבודתו יתברך יומם ולילה והם יזכירוהו עד אשר יחזור למאוס בכל דברים המטרידים ולהיות עובד ה'. והכתובים אשר צריך לאומרם מזכירין אותו לבל יעמיק הרבה בטרדות קניני העולם כי זאת היתה כונת לבן הרשע, וגם אבותינו עם היותם במצרים טבועים בעבודת הפרך לא שכחו את ה' אלהיהם בכל זאת:

את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו וגו' וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו' ולתתך עליון וגו' לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש וגו'. ופירש רש"י שהאמרת הוא לשון המשכה והבדלה, ואינו מספיק שרש"י ז"ל בעצמו כתב שאין לו עד במקרא. גם אין לו שייכות יפה אצל את ה' האמרת, שאצל ישראל שייך שפיר שהפרישם מכל הגוים ובחר בהם אבל לנגד כבודו יתברך אינו מתפרש יפה. ויראה לבאר על פי פשוטו על פי מה ששמעתי מהרב הקדוש האב"ד דק"ק נשחיז זצוק"ל שאמר שענין נסיעת אנשים אל הצדיקי הדורות הם על כמה פנים, מהם מי שנוסע ללמוד שיוכל להתפלל בדחילו ורחימו כראוי ומהם מי שנוסע עבור לימוד תורה לשמה ומהם מי שנוסע ללמוד ממנו מדריגות, ואולם כל זה אינו הכיוון העיקרי והנסיעה העיקרית היא לבקש את ה' לידע ולהודע ממציאות אלהותו יתברך, ודבר זה אין לו שיעור וערך כלל וכל אשר יוסיף להודע מהשגת מציאותו יתברך יוסיף לידע שעדיין לא השיג כלל ולזה יוסיף כל יום לבקש את ה' יותר ויותר. ואמר אדמו"ר הרב הקדוש רבינו אלימלך זצוק"ל על פסוק וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אנכי ה' אלהיך שביאורו שכל הדברים אשר דיבר אלהים וכל המצות שצוה הוא יתברך, תכלית כונתו קיומם ועשייתם הוא שידע לומר אנכי ה' אלהיך ושישיג בעשייתם ממציאותו יתברך. וזהו ביאור הכתוב את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים, האמרת הוא לשון אמירה ודיבור, פירוש שכל כונת אמירתך בלימוד התורה והתפלה תהיה לקבוע בלבך אמונת ה' שיהיה לך לאלהים ולהשיג אמיתת מציאותו יתברך. וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו', פירוש שכל בריאת שמים וארץ שנבראו במאמרו יתברך כל אלו יו"ד מאמרות השם היה בשביל ישראל שיהיו לו לעם סגולה (וכמאמר חז"ל בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית) ושיקשרו עצמם באין סוף יתברך שמו ושיהיו למעלה מכל העולמות. וזהו לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש, לתהלה הוא עולם העשיה עולם דוד שאמר שירות ותשבחות, ולשם הוא עולם המלאכים שמשתנים בשמותיהם, ולתפארת הוא עולם הכסא שיעקב אבינו שמדתו מדת תפארת הוא כללות המרכבה הקדושה, ולהיותך עם קדוש הוא עולם הספירות שנקרא קדוש, לה' אלהיך שתדבק באין סוף יתברך:

או יאמר את ה' האמרת היום וגו' וה' האמירך היום וגו' לעם סגולה וגו' ולתתך עליון על כל הגוים וגו' לתהלה ולשם וגו'. רש"י ז"ל ביקש למצוא מקור לשון האמרת והאמירך. ואף אנו נאמר פירוש הכתובים על פי מה שאמרנו על פסוק סוד ה' ליראיו, שעיקר לשון סוד פירוש דבר שאי אפשר לגלותו ואין הכונה על לימוד הקבלה שהוא דבר שהאדם רשאי ללמדו לזולתו, אמנם הדבר שהוא סוד באמת הוא השגת מציאותו יתברך ויתעלה כמבואר בזוהר הקדוש פסוק נודע בשערים בעלה כל חד לפום שיעורין דיליה, שזה הדבר המוטמן בלב כל איש לפי מדריגתו ולפי זריחת אור השם יתברך ללב ההוא ואי אפשר שיבין אדם לזולתו השגה זאת, שאף שיבינהו לא יבין כלל כי אם כל אחד משיג לפי מה שביקש את ה'. וזה פירוש סוד ה' ליראיו שמציאות בוראינו יתברך הוא סוד כמוס אצל יראיו שהם משיגים השגה גדולה ממציאותו יתברך. וזהו פירוש את ה' האמרת היום, שלשון אמירה בכל מקום הוא דבר הנאמר בחשאי ובסוד ודיבור הוא הנדבר בפרהסיא, כלומר שאתה עשית את ה' יתברך סוד שהשגת אלהותו חסום בלבך וכמוס עמדך, וה' האמירך היום שהוא יתברך גם הוא עושה אותך סוד וזה להיות לו לעם סגולה, שלשון סגולה פירושו אוצר שהוא כמוס מן העין כמו כן אותו הצדיק הוא סוד והוא סתום ונעלם שאי אפשר להבינו. גם הוא מכוסה מכל המקטרגין. ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה, הם שרי האומות שלא יוכלו להרע לישראל, ותזכה לזה על ידי שאתה מיחד העולמות ומקשרן באין סוף ברוך הוא והם נחשבין בפסוק כנ"ל לתהלה הוא עולם העשיה שהוא עולם השירות והתשבחות עולם דוד, ולשם הוא עולם המלאכים שהם משתנים בשמותיהם, ולתפארת הוא עולם הכסא עולם האבות שיעקב שהוא כללם של האבות מדתו תפארת, ולהיותך עם קדוש הוא עולם הספירות שנקראים קדוש, לה' אלקיך שתקשר את כל העולמות באין סוף ברוך הוא כנ"ל:

ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה וגו' ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך. יש להבין שהיה לו לומר בהיפך ברוך אתה בצאתך תחלה, שהרי תחלה אדם יוצא מביתו השדה ואחר כך הוא בא לביתו. ודרשת חז"ל ידוע ועוד לאלקי מילין וכו', כי הנה בימים האלה הקדושים והנוראים הממשמשים ובאים לקראתינו לב כל אחד חרד מאימת הדין אשר כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וספרי החיים וספרי המתים פתוחים לפניו יתברך, וראוי לכל אדם לחזור בתשובה שלימה וכל מה דכייף אינש דעתיה טפי עדיף כי ידו פשוטה לקבל שבים ובפרט בימים הללו שהוקבעו לימי תשובה ועל ידי התשובה האדם נכסה מכל המקטרגין כידוע ומתמתקין כל הגבורות. והנה ידוע בספרי קודש שעיקרי הדינים הם פ"ר דינים, הגם שיש גם כן ש"ך דינים עיקרם הם פ"ר. ולזה אנו תוקעים בשופר שהוא קול ממחשבה שבלב להמשיך אור אלהותו יתברך מעולם המחשבה ולהמתיק שמות הדינים על ידי המשכות שמות הרחמים. ושופר נוטריקון ש' פ"ר, ושי"ן רומזת לג' אבות הקדושים שעל ידי התקיעות שהם רומזים לג' האבות מתמתקין הפ"ר דינין. וכן גם כן ממתיקין אותם על ידי כונת התפלה באמירת ברוך אתה כידוע מכתבי האר"י הקדוש ז"ל, ולזה אמרו בשלחן ערוך אורח חיים שמנהג העולם להתפלל בכריעה, והוא כי הכריעה מורה על הכונה, כי הנה ידוע מכתבי האר"י ז"ל שהכריעה שאנו כורעין בברוך אתה שבברוך צריך שיטה ראשו וכשאומר אתה יכרע וישחה כל גופו כדי להמשיך הו' אל הה"א תתאה, והגם כי דבריו עמוקים מני ים וכבוד אלקים הסתר דבר, עם כל זה להבין קצת נאמר שעל ידי שהאדם כורע ומקבל עליו עול מלכות שמים שלימה באימה וביראה ובשמחה ובמקום גילה שם תהיה רעדה, על ידי זה הוא ממשיך אור אלהותו יתברך אל מדת המלכות דרך המדות ומיחד השם הוי"ה ב"ה ועל ידי זה מתמתקין הגבורות, כי בהסתלק הי"ו משם הוי"ה או ו"ה ישארו אותיות שהם בחינת דין, ועל ידי זה שהאדם ממשיך אור אלהותו יתברך לעולמות התחתונים הוא מושך שפע אור אותיות השם שתקבל הה"א תתאה מהוא"ו והוא"ו מה' עילאה משפע אור העליון. והנה ידוע אשר ישנם י"ב צירופי הוי"ה כנגד י"ב חדשי השנה, ועל ידי כונת תקיעות ותפלת ראש השנה וקבלת עול מלכותו יתברך האדם מושך שפע אור העליון על כל השנה שיתמתקו כל השמות ויתמשכו חסדים על הכנסת ישראל מראשית השנה ועד אחרית השנה. וזהו רומז בכתוב ברוך אתה בעיר, עי"ר גימטריא פ"ר, ורומז שעל ידי כריעת ברוך אתה שבשמונה עשרה וכונתה תמתיק הפ"ר דינים ותמשיך ברכה וחסדים על הכנסת ישראל. וברוך אתה בשדה, בשד"ה עם הכולל גימטריא שי"ב מספר גימטריא של הי"ב צירופי הוי"ה, שתמשוך חסדים על כל השנה ושיומתקו כל השמות המורין על בחינת גבורה. ברוך אתה בבואך, שתמשוך ברכה בבא השנה ביום ראש השנה על כל השנה. וברוך אתה בצאתך, רומז שיתמשכו חסדים על כל השנה עד צאת השנה:

ברוך טנאך ומשארתך ברוך אתה וגו' יתן ה' את אויביך וגו' ובשבעה דרכים וגו'. ראוי להבין מדוע בחר לפרוט טנאך ומשארתך יותר משארי קנינים. ורש"י פירש טנאך פירותיך דבר אחר טנאך דבר לח שאתה מסנן בסלים וגם זה צריך הבנה. גם אמרו ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך לפי פשוטו היה ראוי להקדים יציאה לביאה, אחרי אשר תחלה אדם יוצא מביתו ואחר כך חוזר ובא כמובא לעיל. האמת כי חז"ל דרשוהו על ביאתו לעולם הזה ויציאתו ממנו והרבה פנים לתורה. גם מן הצורך לתת לב על סמיכות ברכת ניצוח האויבים לברכות הקודמות. גם מדוע בחר למנוסת האויבים שינוסו בז' דרכים ומה יחסר לנו אם ינוסו בחמשה וששה דרכים. גם אמרו בדרך אחד יצאו אליך מה לנו בזה אם יצאו באחד או בשני דרכים ויותר. והנראה לרמוז בזה כי הנה נדברנו בזה הרבה פעמים שעיקר עבדות השם הוא לשים מגמת פניו כל הימים בתורתו ותפילתו ומעשיו להשיג על ידם מציאות אלהותו יתברך ולידע ידיעה ברורה דלית אתר פנוי מיניה והוא ממלא כל עלמין, ועל זה ישים תוכן כונתו מעת קומו ממטתו עד עת שמוכרח לישן שנית לנוח גופו לא יפריד עצמו אפילו רגעא חדא מעבדות השם יתברך ולקשר נפשו ורוחו ונשמתו באין סוף ברוך הוא, גם טרם ישכב על משכבו יקבל עליו עול מלכות שמים ויפקיד את נפשו ביד יוצרו, ואולם העת העיקרית לקשר ולדבק עצמו באין סוף ברוך הוא קבעו לנו אנשי כנסת הגדולה על פי אבותינו הקדושים שלש פעמים ביום ערב ובוקר וצהרים, מפני אשר אין באפשרי לאדם להיות דבוק כל היום במוחין עילאין. ובעת התפלה ידוע הדרך ליחידי סגולה לעלות בעולמות העליונים שהם אצילות בריאה יצירה עשיה, וכל צדיק לפי מדריגתו משיג בעת תפילתו ומרגיש בפרטות לפי בחינתו עליית העולמות באיזה עולם הוא עד שעולה לבחינת עתיק עתיקא ומקשר עצמו באין סוף ברוך הוא ומשיג על ידי זה רק השערה ממציאותו יתברך, אכן מהותו אי אפשר לשום בריה בעולם להשיג רק שמשער בשכלו מציאות אלהותו ויותר מזה לית מחשבה תפיסא ביה כלל. והשגה זו תארוה חכמי האמת בשם לחלוחית מפני אשר אין שום השגה למהותו יתברך רק השגת מציאותו משער בעין השכל דיליה כדמיון לחלוחית הבלתי נרגש בחוש כלל. והצדיק מתבטל אז ממציאותו לגודל דביקותו באין סוף, ואולם גם בעת אמירת אשרי ובא לציון ופיטום הקטורת ועלינו שאז הוא ירידת העולמות כידוע יהיה הכל במתינות, ועל ידי דביקותו הוא ממשיך אור אין סוף ברוך הוא אל כל העולמות. ואמנם קודם שיכנס לכל זה צריך לתקן כל המדות שלו המסתעפים מהשבע מדות שהם אהבה יראה התפארות נצחון וכו', שלא יאהוב אהבה רעה ולא לירא יראה זולת יראת הבורא ואת לרבות תלמידי חכמים וכן בהתפארות, וכן חכמתו ובינתו שהן מסתעפים מג' הראשונות לא יתן מקום לבחינת הרע שיתאחז בהם. והצדיק אשר כבר תיקן כל מידותיו ועובד עבודתו תמימה כל היום בלי הפסק הוא נכנס בשלום ויוצא בשלום בכל העליות העולמות ואין מקום להיצר לבלבלו, רק מפני אשר קודם ביאת גואלינו עדיין לא נתבררו העולמות מכל וכל יש מקום להיצר לעמוד נגד הצדיק בכל יום בפתיחת עבודתו והתחלת הכנסתו במלכות שמים, אכן אחר שהתחיל לכנוס ילך בטח בלי שום בלבול כלל. וזהו אמרו ברוך טנאך ופירש רש"י שהוא דבר לח, ולפי דברינו יש לרמוז בזה אל הדביקות הצדיקים באין סוף ברוך הוא והשגת מציאות אלהותו יתברך שמו אשר תארוהו חכמי האמת בשם לחלוחית המשוער בשכל. ומשארתך רומז לעולמות אצילות בריאה יצירה עשיה שקדושתן מתוארת בשם השארת קדושה נגד האין סוף ב"ה, והצדיק ממשיך על ידי דביקותו שפעל קדושה אל כל העולמות. ברוך אתה בבואך פירוש בבואך דרך העולמות לקשר עצמך במוחין עילאין וברוך אתה בצאתך מהם. יתן ה' את כל אויביך וגו' ירמוז אל היצר הרע שלא ישלוט ויתגבר עליך. בדרך אחד יצאו אליך ירמוז למה שאמרנו למעלה שלא יעמוד לנגדך רק בפתיחת הכנסתך בכל יום אל מלכות שמים וגם בזה תגבר עליו, אכן אחר שתתחיל לכנוס אז בשבעה דרכים ינוסו לפניך פירוש שבכל השבע מדות לא יהיה לו אחיזה כלל וכלל:

יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידיך. נראה פירוש הפסוק על פי מאמר הנביא הצנע לכת עם ה' אלקיך, שצריך להבין מה הוא ההצנע לכת שאם יסתר איש במסתרים ללמוד תורה ולתפלה גם זה ידעו בני אדם שהוא נסתר. גם יש כמה מצות שצריך להיות עשייתן בפרהסיא ואי אפשר בענין אחר כגון הכנסת כלה והלוית המת וסוכה ותקיעות שופר ודומיהן. אמנם עיקר הפירוש הוא שתהיה מחשבתו גדולה ועמוקה הרבה מאד בעבדות השם יתברך יותר מהנראה ממעשיו, ומורשיו מלאים אהבת השם ויראת ה'. וזה עיקר הצנע לכת שהמחשבה נעלמה מכל עין זולתי הבורא יתברך. ומי שהולך בדרך זה להיות עיקר עבודתו במחשבתו יותר ויותר ממעשיו, מן השמים מוסיפין לו דביקות המחשבה בעבודתו יתברך וגם מצות המעשיות שלו מתרבין בכל יום. וזהו יצו ה' אתך את הברכה באסמיך שעיקר הסמוי מן העין הוא המחשבה, פירוש שיתברכו מחשבותיך ויתוספו בעבדות השם ובכל משלח ידיך הם המעשים הטובים שיתברכו מצות המעשיות שלך ויתוספו גם כן כנ"ל:

וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך והותירך ה' לטובה בפרי בטנך וגו'. יראה לפרש סמיכות כתובים אלו כי הנה עיקר תפלת הצדיקים הוא שמדבקין עצמן וכל מחשבתם בהקב"ה ומקשרין כל הנמצאים וכל העולמות באין סוף ב"ה. ועיקר לשון תפלה הוא לשון דביקות מלשון נפתולי אלקים נפתלתי, ודביקות השם יתברך ברוך הוא נקראת דביקות במוחין עילאין. ואנשי כנסת הגדולה סדרו לנו השלש תפילות שנתקנו על פי האבות ולא יותר, מחמת שאי אפשר להיות דבוק כל היום במוחין עילאין. ואחר התפלה כזו נשאר להצדיק ההוא השארת הקדושה מדביקותם ונקרא השארת המוחין אשר מפני זה יכול לפעול בכל דיבוריו אשר ידבר טובות על ישראל שיתקיימו כולן. וזהו וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ופירשו חז"ל שזהו תפילין שבראש, וכונתם על המוחין עילאין שנקראים בשם תפילין שבראש. וזהו והותירך ה' לטובה פירוש שהשארת המוחין שיותר לך אחר התפלה יהיה שתוכל לפעול לטובה בפרי בטנך ופרי אדמתך שתוכל להמשיך כל טוב על ישראל:

יפתח ה' לך את אוצרו הטוב וגו' והלוית גוים רבים וגו'. הנה סמיכות דברים אלו ירמזו על דרך שאמרו רבותינו ז"ל אין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד. גם אמרו ג' מפתחות הם בידו של הקב"ה שלא נמסרו לשליח, של חיה ושל גשמים ושל תחית המתים, ומצינו שלעת הצורך מוסר אחד מהם לצדיק הנצרך לו מפתח זה כגון אליהו שהחיה בן הצרפית ואלישע ודומיהן. וזהו פירוש הכתובים שהצדיק אשר מתנהג ככל הכתוב בפרשה זו וכמו שפירשנו למעלה על פסוק יצו ה' אתך הנ"ל ובפסוק וראו כל עמי הארץ שמתדבק בתפילתו במוחין עילאין, מוסרין לו מפתחות האוצרות להוריד מטר לעת הצורך ודומיהן. גם ירמוז אל אוצר הטוב של יראת שמים. לתת מטר ארצך פירוש על דרך שכתוב יערוף כמטר לקחי שיהיו לו דיבורים ביראת השם נכנסין אל הלב השותים מימיו לזרזם בעבדות השם יתברך ולהלהיב לבבם. והלוית גוים רבים פירושו לשון ילוה אישי אלי לשון חיבור, שיוכל לחבר גוים רבים אליו שיהיו טפלים לו ולא יוכלו להרע לישראל לא בגופם ולא בממונם ואתה לא תלוה שלא תהיה ח"ו טפל אליהם:

ידבק ה' בך את הדבר עד כלותו אותך וגו'. הנה ידוע מספרים הקדושים ומזוהר חדש אשר בכל הקללות האלו רומזים בהם נחמות גדולות ורב ברכות לבני ישראל. ואף אנו נאמר לבאר בפסוק זה שהבטיח הקב"ה לעבדיו הצדיקים המתהלכים לפניו ומתדבקים בו שיחשוק בהם ובעבודתם יותר מעבדות כל צבאות מעלה המשבחים ומהללים לפניו יתברך. וזהו אמרו ידבק ה' בך פירוש שתהיה מדובק בו יתברך על ידי מחשבותיך הקדושים, את הדבר, מלת את פירושו עם כמו ויהי ה' את יוסף, וביאורו שעם דבורך הקדושים ותפלתך הזכה תהיה מדובק באין סוף ב"ה. עד כלותו אותך פירוש כמו כלתה נפשי, ופירוש כלותו לשון גודל התשוקה והחפיצה עד שיחפוץ בך השם יתברך מעל האדמה השפלה אשר אתה בא שמה לרשתה. גם ירמוז בלשון כליון שמגודל דביקותך תהיה בטל ממציאותך נגד כבודו יתברך. והיו שמיך אשר על ראשך נחושת והארץ אשר תחתיך ברזל וגו'. יש לרמוז בזה על פי מה שהקדמנו שעיקר עבדות ה' הוא לדבק עצמו באין סוף ב"ה בתורתו ותפלתו. והנה ידוע ממאמר חז"ל במדרש ויקהל פרשה מ"ט נחושת זה יעקב שנאמר נחשתי ויברכני וגו'. וידוע מזוהר הקדוש ומספרי קבלה כי מדת יעקב נקראת בריח התיכון המבריח מקצה אל הקצה עד האין סוף ב"ה. וזהו מרומז בפסוק והיו שמיך אשר על ראשך נחושת, פירוש שעל ידי תפלתך וכונת השמות שתכוין תעלה במעלות ותדבק במדת יעקב שנקרא נחושת, ועל ידי זה תקשר עצמך באין סוף ב"ה. והארץ אשר תחתיך ברזל, פירוש שהדברים הנצרכים לך בעולם השפל אל הארציות תמשוך על ישראל מבחינת האמהות כידוע ליודעים, וכמו שפירשו הקדמונים זללה"ה בפסוק וחיתה נפשי בגללך וגו' שפרנסה באה מבחינת האמהות וברז"ל נוטריקון ב'להה ר'חל ז'לפה ל'אה:

האיש הרך בך והענג מאד תרע עינו באחיו ובאשת חיקו וגו'. הנה כפי פשוטו יקשה אמרו הרך בך שהיה לו לומר הרך לבב. גם מהו לשון רך. גם אמר תרע עינו לשון רע עין אין לו שייכות רק באדם שנותן עין רעה במה שיש ביד זולתו אבל בדבר שבידו ואינו רוצה ליתן לאחרים היה יותר נופל לשון רע לבב. גם מלת חיקו מיותר שהיה לו לומר באשתו. אמנם כבר אמרו בזוהר חדש שבכל הקללות שבתורה רמוזים בהם רב ברכות על הכנסת ישראל, ואף אנו נאמר לרמוז בזה על פי הכתוב תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב ואמרו חז"ל בירחא דאתכסיא ביה סיהרא, וביאור הכתוב פתח האר"י הקדוש לפנינו הדרך להבין מעט כטיפה מן הים דברי חז"ל בזה. ולהבין דבריו הקדושים נקדים מה שמרגלא בפינו כי הנה השם יתברך ברא עולמו להיטיב לברואיו מטובו הגדול ושיהנו מנועם אלהותו, וכדי להגדיל שכר ברואיו לבל יאכלו נהמא דכסופא ושיזונו בזרוע בשכר מעשיהם נותן לפניהם הבחירה והבא לטמא וכו' והבא לטהר מסייעין אותו והרשות נתונה לבחור בטוב ובהפכו, וגלל כן צמצם אור אלהותו יתברך שמו בהשתלשלות העולמות הנאצלים ונבראים והיצורים והנעשים כדי שלא יהיה אור אלהותו בהתגלות ויהיה בחירה ורצון. ומלכותו מלכות כל העולמים שמלכות דאצילות היא נשמת העולמות בריאה יצירה עשיה, אמנם ידוע שכל ספירה היא קומה שלימה וכלולים בה כל העשר ספירות, ולכן מדת מלכות לא ירדה לעולמות התחתונים בכל שיעור קומתה עם כל העשר קדושות הכלולים בה מפני שהיתה מלכותו יתברך מתגלה בעולם והיתה הבחירה מתבטלת כי כל הברואים היו מכירים להשתוקק לדעת את ה' ולהתקשר באין סוף ב"ה, לכן לא ירד לעולמות התחתונים רק בחינת נקודה קטנה ממלכותו יתברך שמו ונקודה הזאת ירדה להיות חיות לכל הברואים ובכל הדומם צומח חי מדבר עד תהומות הארץ אין לך דבר שלא יהיה לו חיות ממלכותו יתברך, ונקודה הזאת היא בלי התפשטות האברים וכל מגמת עבודתינו בתורה ובתפלה להמשיך אליה הט' הנקודות העליונות שהם בחינת אברים וראש ולבנות ממנה קומה שלימה במוחין ובמדות ומפני זה אמרו חז"ל שאם לא כיוון לבו בפסוק ראשון של קריאת שמע לא יצא מפני שקריאת שמע הוא קבלת עול מלכות שמים ולכן צריך לקבל עליו עול מלכות שמים בתבערת יקוד האהבה ויראה ובכל רמ"ח אבריו ולהשים בזה כל שכלו ומוחו ובינת לבבו בכדי להמשיך על ידי זה אל המלכות שמים המוחין והמדות, וכל האדם הבא לעבוד ה' צריך להזדכך כל מדותיו שהם אהבה יראה התפארות נצחון וכו' שיאהב את ה' בכל נפשו ולבבו ומאודו ושלא יאהב שום דבר מאהבות המדומות ושלא להתיראות משום דבר זולת יראת הבורא יתברך שמו ויפאר ליוצרו ושלא תהיה בלבו שום התפארות בשום דבר ושלא יאהב נצחון רק נצוח היצר וכן כל המדות וגם יראה לטהר מחשבותיו שכל חכמתו ותבונתו ודעתו תהיה להשכיל ולהבין בידיעת בוראו ועל ידי זה הוא בונה קומת השכינה הקדושה להמשיך לה המוחין והמדות וכשתושלם בנין קומת השכינה תמלא הארץ דעה את ה' ויתגלה מלכותו בכל העולמות וכל הברואים ידעו מאלהותו יתברך שמו כמאמר הכתוב אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ונאמר ולא ילמדו עוד איש את אחיו וגו' כי כולם ידעו אותי, ואז תהיה הגאולה שלימה במהרה בימינו, ואמנם אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ובכל חטא ועון נעשה מסך המבדיל בעד התגלות אלהותו לכן צריך לשוב בתשובה

שלימה לתקן את כל פגם העון ולהסיר המסכים המבדילים ומה שמעכב התגלות אלהותו ומכסה נקודות המלכות שמים הם הגבורות והדינין וגלל כן בכל השנה כולה צריך להמתיק את הדינין ולהמשיך אור פנימיות אלהותו בכל העולמות באמצעות עסק התורה והתפלה ובכ"ב אתוון דאורייתא והנה ידוע שכל אות מהכ"ב אתוון הוא כלול מהעשר קדושות ועשר פעמים כ"ב עולה ר"ך שרומז שעל ידי הכ"ב אותיות התורה מתרככים קושית הדינין ונמשך אור פנימיות אלהותו בכל העשר קדושות, והנה בראש השנה שהוא יומא דדינא לדון בו כל באי עולם ואז מתגברין הדינין ומכסין נקודת המלכות וכמו שאמרו חז"ל דמכסיה ביה סיהרא על כן נצטוינו לתקוע בשופר שעל ידי זה יומתקו הגבורות ויאירו יחד כל העשר הויות שבכל העשר קדושות ויוכללו הגבורות בהחסדים וצריך לאחוז בידו ולתקוע שי"ד ושופ"ר עולין ת"ר לסלק הש"ך ופ"ר דינין שעולים גם כן ת"ר המעכבים התגלות המלכות שמים וההמתקה היא על ידי הדעת שיורד לה' הויות החסדים ועל ידי זה נכללים הגבורות בהחסדים ומאירין יחד כל עשר קדושות והמלכות מקבלת הדעת מהה' חסדים שעולים ק"ל וכוללת אותן והכל על ידי השופר שי"ד ושופ"ר עם הארבעה אותיות של שופר עולים כמנין דע"ת ק"ל לרמוז על הדעת שיורד לה' הויות החסדים על ידי השופר שעולים בגימטריא ק"ל ועל ידי זה מסתלקים הדינין המעכבים בנין קומת המלכות שמים ומכסים על הנקודה, וזהו שאמרו חז"ל אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם וכו' ובמה בשופר שרומז שעל ידי השופר מתמתקין הדינין ומתגלה מלכותו יתברך בעולם ונמשכין המוחין והמדות אל הנקודת המלכות, וזהו תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו כי חוק וגו' רצה לומר שמפני כן יתקעו בשופר בחודש תשרי כדי לגלות מלכותו יתברך שהוא בכסה על ידי הש"ך ופ"ר דינין וכמו שאמרו דאתכסיה ביה סיהרא שרומז על המלכות ועל ידי השופר מסתלקין הדינין וכל זה הוא על ידי הכ"ב אותיות שבכל השנה ההמתקה היא על ידי עסק התורה וקיומה שהיא כ"ב אתוון וגם בשופר כשהוא תוקע הוא מדבק הה' מוצאות הפה בשופר שקבועים בהם הברת הכ"ב אתוון שכל אות כלול מעשר קדושות וכ"ב פעמים עשר עולה ר"ך כנ"ל לרכך קושי הדינין, ועל ידי זה מקבלת המלכות שמים השפעת הה' חסדים ומתיחד הקב"ה עם הכנסת ישראל. והנה ידוע שהה' עילאה הוא חמשין תרעין דבינה וה' הויות החסדים מקבלים כ"ה אורות והה' גבורות מקבלים כ"ה, וכל אחד מהחסדים הוא כלל כולם ויש בכל אחד כ"ה אורות, והמלכות מקבלת מהה' חסדים קכ"ה אורות שה' פעמים כ"ה הוא קכ"ה שעולה כמנין חיק"ו עם הכולל. וזהו רומז האיש הרך בך והענג מאד תרע עינו באחיו ובאשת חיקו, האיש רומז להקב"ה שנקרא איש מלחמה, הר"ך ב"ך פירוש על ידי הכ"ב אותיות שבכל אחד הוא כלול העשר קדושות שעולים ר"ך יומתקו הדינין ותרד השפעה מעד"ן נה"ר ג"ן היותר עליונים, וזהו הענג מאד ענ"ג נוטריקון ע'דן נ'הר ג'ן. תרע עינו באחיו, תר"ע לשון ריעות ויחוד ורומז שיתיחד עם הכנסת ישראל וישפיע אליהם אורות הה' הויות החסדים שעולים כמנין עי"ן. וזהו תרע עינו באחיו רומז לכנסת ישראל כמאמר הכתוב למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. ובאשת חיקו, אשת רומז למלכות שמים שנקראת אשת חיל, שהמלכות תקבל הקכ"ה אורות שבה' ההויות החסדים שחיק"ו עולה קכ"ה עם הכולל כנ"ל ותהיה השפעת חסד ורחמים על הכנסת ישראל אמן:

והפלא ה' את מכותך ואת מכות זרעך מכות גדולות ונאמנות וגו' והשיב בך את כל מדוה מצרים אשר יגרת מפניהם ודבקו בך. הנה הבאתי למעלה שידוע מזוהר חדש ומשאר ספרי קודש שכל קללות הנאמרים בתורה בהם ברכות גדולות. ומה גם על פי מאמר חז"ל שקללות שבמשנה תורה משה מעצמו אמרן, וקשה לומר שאוהב ישראל כמותו אשר מסר עצמו עבורם יקללם כל הקללות ההם אם לא כי נרמזו בהם גנזי נסתרות והרבה ברכות. ואף אנו נאמר על ב' פסוקים הללו. ותחלה נדקדק על אמרו ונאמנות, מהו ענין נאמנות. גם בפסוק הב' שאמר והשיב בך, קשה מאין ישיבם והיה לו לומר ונתן בך. גם מהו לשון מדוה, היה לו לומר מכות. גם מהו יגרת מפניהם. ויראה לרמוז בזה כי הנה באם ח"ו נגזר על האדם איזה גזירה רעה רחמנא ליצלן עדיין יש יכולת בידו לתקנה ולבטלה על ידי תשובה ומעשים טובים, אכן באם ח"ו נחתם הגזר דין ונמסר להגבאין המחזירין תדיר לפרוע מן האדם אזי קשה הדבר להחזיר הגזירה, ועם כל זאת יש יכולת לצדיקי הדור והשרידים אשר ה' קורא שמכריעין את כל העולם כולו לכף זכות על ידי תשובתם ומעשיהם הטובים, בידם יש יכולת להחזיר הגזירה ולכסות אותה על ידי שמקשרין הגבורות לשרשן ולבל תראה ובל תמצא שוב לעולם. ומפני זה נאמרו הקללות הללו בלשון יחיד שהכל תלוי בצדיק המגין על דורו ובידו לסלקם על ידי תשובתו. וזהו אמרו והפלא ה' את מכותך, והפלא לשון מופלא ומכוסה שהשם יתברך יכסה מכות הנגזרים עליך במקום פלא לבל יראו לעולם. ואמר מכות גדולות ונאמנות ואמרו חז"ל נאמנות בשליחותן, וביאורו שהגם שכבר נשתלחו על ידי השלוחין עם כל זה יכסם ה'. ואחר כך אמר והשיב בך את כל מדוה מצרים, כי הנה ידוע ליודעים שמצרים הוא ערות הארץ במקום הטומאה ולכן נגאלו ישראל ממצרים בזכות שהיו גדורים בערוה כמאמרם ז"ל אחת היתה ופרסמה הכתוב, שהגם שהיו בערות הארץ ובמקום הטומאה שהיא בהיפך קדושת הברית עם כל זה לא פגמו בבריתם הקדוש. והנה כל איש ישראלי צריך לראות שיתקן את אשר פגם בברית קודש ויעלה ניצוצות הקדושות שנפלו לבין הקליפות אפילו בשוגג ובמקרה לילה ויקבץ נדחים שנפלו למקום הטומאה ויהרוג כל גופי המזיקים שהם נגעי בני אדם. וזהו אמרו והשיב ה' בך את כל מדוה מצרים, מדוה הוא לשון זב ורומז להוצאת שכבת זרע ואותן הניצוצות הקדושות שנפלו על ידך לערות הארץ ומקום מצרים ישיבם ה' לך וזהו אשר יגרת מפניהם שהם נגעי בני אדם ודבקו בך שידבקו ויחזרו למקום הקדוש. וגם דבקו גימטריא יב"ק שהיא גימטריא של שמות אהי"ה הוי"ה אדנ"י שבכח יחוד השמות הללו תשיבם למקום הקדושה והבן. והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם וגו' כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם וגו'. והנה כבר הקדמנו אשר בכל הקללות רומזים בהם ברכות הרבה. ונוכל לומר על פי מה שמצינו על פסוק בכל צרתם לו צר שהוא נכתב לא וקרינן לו, ופירושו שכאשר כביכול הצרה מגעת עדיו יתברך אז ממילא מתבטלת ונעשה לא צר, כי השם יתברך עוז וחדוה במקומו והשמחה אי אפשר שתהיה אלא אם כן נשכחה הצרה, ואם כן מפני אשר בכל צרתם לו צר אז מפני זה נעשה לא צר ומסתלקת הצרה. וזה שהבטיח לנו השי"ת שכאשר שש להיטיב לנו כן ישיש וגו' ותהיה השמחה בעת אשר תהיה ח"ו גזירה על ישראל להשמידך. ואם כן אם לא אפשר שתסור השמחה מלפניו יתברך שכן הבטחנו, ממילא מתבטלת הגזירה שהרי בכל צרתם לו צר ואין מקום לשמוח כשישראל בצרה וכמו שפירשו בזוהר חדש על פסוק גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה וגו' יעלם ה' עד השמידך ופירושו שמלת יעלם הוא לשון העלמה והסתרה, שהשם יתברך יסתיר אותם. עד השמידך פירוש כי הלא הבטיחנו השם יתברך על ידי נביאיו כי כאשר השמים וגו' כן יעמוד זרעכם ושמכם וגו', וכן הרבה מקראות המורין על זה, וזהו דבר בלתי אפשרי שתהיה כלה בעדת ה' ואם כן מוכרח הדבר שיהיו הקללות נעלמים לעולם ועד. ועל פי דרך זה אף אנו נאמר בפירוש הפסוק שהבטיחנו השם יתברך שגם בעת השמד לא תסור השמחה מלפני כבודו יתברך ועל ידי זה בלתי אפשרי להרע לישראל מפני אשר בכל צרתם לו צר והשם יתברך משותף בצרתם של ישראל ומוכרח הוא שיתבטלו כל הגזירות מעל עמו ישראל:

ספר מאור ושמש - פרשת נצבים

אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל וגו' וגרך אשר בקרב מחניך וגו' לעברך בברית וגו'. ראוי להתבונן על אמרו תחלה נצבים היום כולכם, ואחר כך אמר ראשיכם וגו' שהוא מיותר שהוא נכלל במילת כולכם. גם אמרו כל איש ישראל מיותר. גם מדוע התחיל בלשון רבים וסיים בלשון יחיד. והנראה לומר בזה כי הנה ידוע אשר עיקר גדול מעיקרי ושרשי העבודה ופתח התשובה הוא להתאחד כאחד ולהתקשר בעבותות אהבת חברים ולהביט בחבירו מעלותיו ועבודת בוראו ולא יתבונן בעוותתו, ועל ידי זה נכסף ומתאוה להתדמות אליו במעשים הטובים וישוב אל ה' בכל לבבו. גם על ידי מדה זו אשר אין אדם שם על לב קוצר יד חביריו במצות ובמעשים הטובים לשנוא אותם עבורם ולא ידרוש רק טובתם ויתרון עבודתם עליו, על ידי זה אין כח להמסטין לקטרג עליהם כמאמר הכתוב חבור עצבים אפרים הנח לו, ועל ידי כן השם יתברך מתנהג גם כן עם ישראל ברחמיו ומעביר על פשעים ומתעורר על ידי זה מדות ועובר על פשע. וזהו אמרו אתם נצבים היום, ביאורו שיש לכם התיצבות ותקומה לפני ה' מפני אשר ראשיכם שבטיכם זקניכם וגו' כל איש ישראל, פירוש שכולם הם כאיש אחד בלב אחד לאהבה ואחוה וריעות. גם ירמוז במלת כל אל הצדיק שנקרא כל כידוע, שעל ידי התחברות אל הצדיקי הדור שהוא מקשר נשמותיהן לשרשם הם נעשים כאיש אחד. וזהו לעברך בברית ובאלתו לשון ברית מורה על מדת גבורה ופירוש שיהיה עובר על פשעם וימתקו הגבורות ויתעוררו רחמים עליהם:

או יאמר אתם נצבים. ותחלה נבין עוד במלת לעברך בברית, ופירש רש"י שכן דרך כורתי בריתות כענין שנאמר העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו, וגם זה צריך ביאור שאף על פי כן לא מצאנו לישראל שעשו כן. והנראה לרמוז בזה על פי מאמר הכתוב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו ודרשו חז"ל ירח שהלבנה מתכסה בו, והענין הוא על פי מאמר חז"ל בגמרא ראש השנה דף י"ח כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן וכולן נסקרין בסקירה אחת, הנה ראוי להתבונן מאי מודיענו בזה שנסקרין כאחד, ואם בא לומר שיפחדו מאימת הדין האיום והנורא הלא יותר יש להתפחד באם לא היה נסקרין כאחד, כי באולי יצא משפט הצדיקים כאור נוגה ראשונה ואחר כך יהיו הם נידונין לבדם באין הצדיקים בקרבם להגין בעדם. אמנם הנה ידוע ליודעי בינה אשר כל מגמת כונת תקיעתינו ותפלתנו בראש השנה הוא כי מפני אשר הוא עת משפט לאלקי יעקב ומקום משפט הוא במדת מלכות שמים ומפני אשר מלכותו מלכות כל העולמים גם בעולמות התחתונים על כן יש מקום להממונים התחתונים גם כן להתקרב ויבאו בני אלקים להתיצב על ה', על כן אנו תוקעים בשופר שהוא קול פשוט הבא ממוח ולב לעלות אל העתיקא שהוא רצון הקדום ששם רחמים גמורים ולהמשיך משם רחמים אל המלכות שמים להשפיע לישראל. וזה מאמר חז"ל דמתכסיא ביה סיהרא שהוא רומז למלכות שמים כידוע ליודעים שהיא נכסית מפני המקטריגים ועולה אל הספירות הנעלמים. וזהו מאמרינו בראש השנה היום הרת עולם וכו' אם כבנים וכו', שמדרך האב לדבר עם בניו ולהמתיק סוד אתם במקום נעלם ונסתר, וזהו הרת העולם שהעולם היה שם בבחינת הריון כידוע שעולם חסד יבנה והיה במדת בינה בבחינת העלם, וידוע כי גם עבודות כהן גדול ביום הכיפורים היה הכל בבחינת העלם כידוע מספרים הקדושים ממורינו הרב רבי משה קורדובירו והאר"י זצוק"ל אשר רמזו במאמר הכהן גדול אחת ואחת אחת ושתים וכו' שמילת אחת רומז לעולם התשובה שקדמה לעולם, ועל ידי זה שישראל באין לבחינת העלם הם נכסין מכל המקטרגים. וזהו מאמר חז"ל כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון שמעתי מאדמו"ר הרב הקדוש רבן של כל בני הגולה מורינו הרב יעקב יצחק מלובלין זצוק"ל שפירש שרומז על ישראל שעוברין לפניו יתברך כבני אדונים אחרי שהם בניו יתברך ומרון לשון מרות ואדנות, ועל זה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן וכולן נסקרין בסקירה אחת פירוש שהם נשגחים ונשפטים אז כשהם בבחינת אחת, ירמוז שעל ידי תשובתם ותקיעתם ותפלתם הם נכסין לבחינת הרת עולם שנקראת אחת, והנה ידוע כי ספירת הוי"ה שהוא זעיר אנפין הוא למטה מבחינת הרת עולם ושם אלקיכם שהוא מלכות כמאמר חז"ל בראש השנה הוא סוף המדות. וזהו אמרו אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם, לפני דייקא שאתם נכנסין לבחינת הרת עולם שהוא למעלה מזעיר אנפין ומדת מלכות. וזהו לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו שתעבור בתוך כל הגבורות וכל האלות ולא ירעו לך מפני שתהיה נכסה ממקטרגין כנ"ל:

או יאמר אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם וגו'. הנה יש לדקדק על אמרו לשון נצבים ולא אמר עומדין כמו ואברהם עודנו עומד וגו'. גם מלת לפני אינו מדוקדק קצת והיותר היה לו לומר לנגד ה'. ויראה לפרש על פי מה שכתוב בראש השנה דף י"ח בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון מאי כבני מרון אמר רב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד, ופירש רש"י לשון מרות ואדנות, ופירושו כי הנה עיקר כונתינו בראש השנה להמליך עלינו ועל כל העולם כולו את מלך מלכי המלכים הקב"ה ולהכיר אלהותו יתברך שמו, ולזה אנו אומרים המלכיות גם המלך הקדוש והמלך המשפט. ולזה אמרו רבותינו בראש השנה מלך וציבור וכו' מלך נכנס תחלה לדין מקמי דליפוש חרון אף, וצריך להבין הכי משא פנים יש בדבר חלילה. אמנם ירמוז בזה על ישראל אשר הם בנים לה' ונקראים ממלכת כהנים והם בני פלטין של מלך הקדוש ויודעים להמליכו ולקבל אלהותו אשר זה הוא כל חפץ ה' שיתגלה כבוד מלכותו ועיקר ההתגלות הוא בראש השנה, ומפני זה נידונין מקמי דליפוש חרון אף, אחר שהם זהירין בכבודו ראוים שידונו בחסדי ה'. וזהו שאמר הכתוב אתם נצבים פירושו כמו נצב מלך לשון אדנות, כולכם היום דרשו חז"ל זה היום הוא ראש השנה כמו ויהי היום האמור באיוב א', ופירושו שמפני שאתם אדונים ובני עליון כולכם לזה דבר משפטיכם יבא לפני ה' שהוא מדת הרחמים והוא בכבודו יהיה דיין לכם שהוא אלקיכם שקבלתם מלכותו עליכם וכמו שאמרו חז"ל בראש השנה אני ה' אלהיכם זהו מלכיות:

או יאמר אתם נצבים היום כולכם וגו' ראשיכם שבטיכם וגו' כל איש ישראל טפכם נשיכם וגו' לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו וגו' למען הקים וגו' ולא אתכם לבדכם וגו' כי את אשר ישנו פה וגו'. הנה כבר דקדקתי מדוע פתח בלשון רבים אתם נצבים וגו' ראשיכם טפכם וסיים בלשון יחיד כל איש ישראל לעברך בברית, והיה לו לומר כל אנשי ישראל לעברכם וגו'. גם ראוי להבין מהו לעברך בברית ופירוש רש"י ידוע כנ"ל. ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע. גם יש להבין בפירוש רש"י על פי מדרש אגדה למה נסמכה פרשת אתם נצבים לפרשת קללות לפי ששמעו ישראל ק' קללות חסר ב' חוץ ממ"ט שבתורת כהנים הוריקו פניהם וכו' התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה והרי אתם קיימים, ועדיין בלתי מובן הפיוס הזה כי שמא קודם שהתרו בהם בכל האלות האלה עדיין לא היו ראוין לעונש מה שאין כן אחרי שומעם הקללות ואף על פי כן לא ישימו לבם להם אין זה מעלה ארוכה מה שלא נענשו קודם לכן. ויראה לומר שמשה רבינו ע"ה נתן להם עצה איך ינצלו לבל יחול עליהם האלות האלה, כי באמת באם ח"ו היו חלין מיד כשאין ישראל עושים רצונו של מקום ברוך הוא היה קשה מאד להתקיים מפניהם, על כן ניחם אותם משה רבינו ע"ה ומצא להם רפאות תעלה ומזור תרופה למחסה ולמסתור בפני הקללות האלה, והוא כי עיקר התריס בפני הפורענות הוא האהבה והאחדות וכאשר יש בישראל אהבה ואחדות וריעות בין זה לזה אין מקום לשום פורענות לחול עליהם, כמאמר הכתוב חבור עצבים אפרים הנח לו שביאורו שאפילו באם הם ח"ו עובדי עבודה זרה ויש ביניהם התחברות בלי פירוד לבבות הם שוקטים ונחים באין שטן ופגע רע ומתרחקים על ידי זה כל הקללות והיסורין. וזהו אמרו אתם נצבים היום כולכם, רצה לומר אף על פי כן ששמעתם כל האלות הברית הכתובות למעלה אף על פי כן תהיו נצבים ותהיה לכם תקומה על ידי שראשיכם ושופטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל, שיהיו כולם בלב אחד ובאהבה הראשים והזקנים וכל ישראל כאיש אחד. וזהו כל פירוש כולם יהיו איש ישראל היינו כאיש אחד. וזהו אמרו לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו שעל ידי ההתחברות תוכל לעבור בין כל האלות ולא יגיעו עדיך כלל ולא יזיקו לך. למען הקים אותך היום לו לעם פירוש שעל ידי כן תהיה לך תקומה שתנצל מכל מיני פורענות. ואחר כך אמר ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית וגו', פירוש שלא לדורו של משה לבד שהיו גדולי הערך הובטח דבר זה להנצל מכל רע על ידי ההתחברות, כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה שאפילו כל דורות הבאים הובטח להם דבר זה לעבור בכל אלות הברית ושלא ירעו להם על ידי האחדות וההתחברות שיהיה ביניהם וקל להבין:

או יאמר אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם וגו' טפכם נשיכם וגו' מחוטב עציך וגו' לעברך בברית וגו'. יש לדקדק על אמרו אתם נצבים ולא אמר עומדים כנ"ל. גם למה חשב בפרטות כל אחד מהנצבים. ויראה לרמוז על פי המדרש על פסוק איזן וחיקר שעשה אזנים לתורה משל לקופה מליאה פירות ולא היתה יכולה להטלטל בא פיקח אחד ועשה לה אזנים וכו'. והענין הוא כי אורייתא וישראל וקודשא בריך הוא חד, שהתורה כולה שמותיו של הקב"ה והיא נובלות החכמה עילאה ואיהו וחכמתיה חד, והצדיק המדריך את עם בני ישראל איך לעבוד את השם ולדבקה בו יתברך ולהשיג מציאותו יתברך שמו ובזה הוא מקשר אותם בשרשם להתאחד ולהתדבק באחדותו הפשוט, הצדיק הזה הוא דוגמת יד ובית אחיזת הכלי, שכמו שעל ידי יד הכלי נוח לטלטל את הכלי ולאחוז אותו כן על ידי הצדיק נוח להתאחז ולהתקשר באחדותו שהוא מורה דרך איך לחזור בתשובה ולהתקרב לבוראו. וזהו שעשה אזנים להתורה, פירוש שעשה את עצמו דוגמת אוזן הכלי שאדם מטלטל אותו על ידי אזנו כן הוא נעשה אוזן ובית יד להשיג על ידו התורה שהיא חכמתו ולהתדבק בחכמה עילאה. ואולם גם יתר עם בני ישראל מקטנם ועד גדלם הגם שאין עבדות כולם זכה כל כך מכל מקום כולם הם גורמים התגלות אלהותו בעולם ובירור העולמות, על ידי שהם נצרפים בכור עוני ובקושי השעבוד ועומדין באמונתם. וזהו כל מגמת עבודתינו בעולם לברור העולמות עד שתתגלה מלכותו יתברך ויקוים בנו ומלאה הארץ דעה את ה'. ואפילו על עמי הארץ אמרו חז"ל דאלמלא עליא לא מתקיימו אתכליא שפירושו שתלמידי חכמים דומים לפירות האילן והעמי הארץ לעלים שאלמלא העלים אין הפרי מתגדל. ועל ידי שהם מתקשרים יחד בעבותות האהבה ויש אחדות ביניהם והם סומכים ועוזרים להתלמידי חכמים הם גורמים על ידי זה שתשרה השכינה ביניהם ושלא ישלוט בהם שום רע ומדת הדין וכמאמר הכתוב הנ"ל חבור עצבים אפרים הנח לו ואמרו חז"ל על זה שאפילו ח"ו עובדים עבודה זרה ויש שלום ביניהם אין מדת הדין יכולה לשלוט בהם, ואלמלא הערב רב שעל ידי מעשיהם המקולקלים נותנים מקום לאומות העולם לערער כבר היו מתבררין העולמות והיו כל האומות מוכרחין להודות באלהותו יתברך, והיה מקוים בנו מאמר הנביא אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'. נמצא שכל אחד מישראל הוא בית יד וכלי להשראת שכינתו בעולם ושתתגלה מלכותו בקרוב. וזהו אמרו אתם נצבים היום כולכם וגו', פירוש מלת נצבים כמו ויבא גם הנצב אחר הלהב שבספר שופטים שפירושו בית יד של החרב, כמו כן כאן פירושו שאתם כולכם בית יד ונצב להשראת שכינתו יתברך. וזהו לפני ה' אלקיכם שאתם כולכם גורמים התגלות אלהותו בעולם. וזה שחשב ופרט ראשיכם שבטיכם וגו' ולא זו בלבד אלא וגם טפכם ונשיכם וגרך וגו' כולכם גורמים קיום התורה וזהו לעברך בברית ה' אלהיך. או יאמר אתם נצבים וגו'. ולתרץ גם כן הדקדוקים הנ"ל ונוסיף בדקדוק השני שמכיון שאמר נצבים כולכם הרי כולם במשמע ולמה חזר ופרט אחר כן ראשיכם שבטיכם וגו'. ויש לרמוז בזה על פי מאמר חז"ל בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבאה וכו' בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון ואמרינן מאי כבני מרון וכו' רבי יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד ופירש רש"י שכך היו מונין אותם זה אחר זה בצאתן למלחמה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן וכולן נסקרין בסקירה אחת. גם בזה יש לדקדק שתחלה אמר שעוברין לפניו כבני מרון דהיינו אחד אחד כחיילות של בית דוד ואחר כך אמר שנסקרין בסקירה אחת כולם יחד. ואם כן אין זה כחיילות של בית דוד. גם הקשו הראשונים על מה נידונים בראש השנה אם על החיים הרי בפסח נידונין על התבואה ובעצרת על הפירות ואם כן כי יהיב רחמנא שבעא לחיי הוא דיהיב. גם מאי כל באי עולם והיה לו לומר כל העולם. ויש לרמוז בזה על פי מה שיש לשים לב על מה שבימים נוראים החיוב לומר המלך הקדוש המלך המשפט וכל פסוקי המלכיות ואנו ממליכין לאל עולם בכל התפלות, הלא בכל השנה כולה הוא גם כן מלך על כל הארץ ואנו מקבלין עול מלכותו יתברך שמו פעמים בכל יום, ומדוע דוקא בימים הנוראים החיוב לומר פסוקי המלכיות והמלך הקדוש. אמנם הענין הוא כי הנה כל כונת בריאת העולם הראשית המחשבה בו היה כדי שתתגלה מלכותו בתחתונים וכל הברואים יכירו וידעו ממלכותו יתברך, וצמצם אלהותו יתברך שמו על ידי עילה ועלול בהשתלשלות העשר ספירות ואצילות בריאה יצירה עשיה בכדי שיוכלו הברואים לקבל אור אלהותו. וכל עולם הוא כלול מעשר ספירות ונקודת המלכות נשתלשלה מראשית המחשבה בכל העולמות כמאמר הכתוב מלכותך מלכות כל עולמים שרומז שמדת המלכות נשתלשלה מראשית המחשבה בכל העולמות עד העולם העשיה, והוא בצמצומים כל כך עד שגם הסטרא אחרא יניקתם ממדת המלכות. ועל ידי שנתצמצם כל כך יש מקום לנטות ימין ושמאל בכדי שיהיה הבחירה חפשית למען יגדל שכר ההולכים בדרך הישר. ולזה אנו אומרים בזמר לכה דודי מראש מקדם נסוכה סוף מעשה במחשבה תחלה, שרומז שהגם שמלכות הוא סוף המעשה הוא במחשבה תחלה, שראשית המחשבה בבריאת העולם היה למען יתגלה מלכותו בתחתונים. ולכן כל עיקר עבדות ה' הוא שישים האדם כל מגמתו בתורה ובתפלה ובכל פרטי עבודתו לבנות קומת השכינה ולהעלות מדת המלכות שבכל העולמות מתתא לעילא עד ראשית המחשבה ועל ידי זה מתבטל אחיזת החיצונים שהם מסבבים ומפסיקים בינינו לבין אלקינו ומתגלה מלכותו יתברך. והנה מאין בא זאת שהקליפות מסבב המלכות שמים ועושין מסך המבדיל, הענין הוא כי בכל מיני עשיותיו של אדם כלולים עשר ספירות, כי באם ירצה האדם לעשות איזה מעשה אזי מחשב תחלה בחכמתו ובינתו אם לעשות דבר זה אם לאו, וכשגומר בדעתו לעשותו הוא מפני שאוהב התועלת שיהיה לו בעשיה זו וגם ירא מההיזק שיגיע לו כשלא יעשה דבר זה, וגם התפארת שיש לעשיה זו, והוא נוצח המניעות המעכבין לעשות הדבר וכן כולם, ואם האדם משים כל מגמת עשיתו לעשות נחת רוח ליוצרו ובוראו כלולים בכל מעשה ממעשיו העשר ספירות הקדושות ובזה בונה קומת השכינה ומעלה אותה ומיחד כל העולמות, אכן ח"ו להיפוך גורם על ידי מעשיו ח"ו שנאחזים החיצונים בהמדות ועל ידי זה נעשה מחיצה המבדלת מלהכיר מלכותו יתברך שמו. ולכן בעתים הללו ימים הנוראים שמגיע היקף השנה וזמן בריאת העולם וכונת הבריאה היתה שתתגלה מלכותו בתחתונים ולכן העיקר העבדות אז להעלות מדת המלכות שבכל העשר ספירות שכל האחד מהספירות כלול מכל העשר ספירות כמו שהיתה בראשית המחשבה בזמן הבריאה, שיתבטל על ידי זה אחיזת החיצונים ויתגלה מלכותו בכל העולמות. ולכן תשר"י עולה בגימטריא כמנין עשר פעמים הוי"ה אדנ"י מנין תתק"י, מפני שצריך בחודש הזה ליחד כל בחינת המלכות שבכל העשר ספירות ולכן צריך לומר אז העשרה פסוקי מלכיות והמלך הקדוש. ולכן טרם בוא יום ראש השנה צריך כל אדם לפשפש במעשיו היטב הדק ואם ח"ו פגם באיזה מעשה או מדה הפגם מגיע בכל הספירות כי בכל מעשה כלולים כל העשר ספירות כנ"ל, ולכן צריך למהר לתקן את אשר עיוות ועל ידי שמתקן המדות וכל מדה כלולה מעשר ספירות הוא מעלה כל בחינת המלכות שבכל העשר ספירות, כי כל ספירה כלולה מכל העשר רק מה שבעולם העליון הוא מלכות בעולם שלמטה ממנו הוא כתר, ועל ידי שמתקן הפגם מתבטל אחיזת החיצונים ומתעלה המלכות שמים עד ראשית המחשבה. וזהו פירוש הגמרא בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון ופירושו מאי כבני מרון כחיילות של בית דוד, הנה באי עולם רומז לבחינת המלכות שבכל העולמות שמדת מלכות נשתלשלה למטה ובאה לעולם וכל באי עולם רומז לכל בחינת המלכות שבכל עולם ועולם שכולם יש להם עליה אז בראש השנה. וזהו כבני מרון כחיילות של בית דוד דהנה מלכות בית דוד רומז למלכות שמים שכל מגמת דוד המלך ע"ה היה לבנות קומת השכינה ולהעלות המלכות שמים כמאמר חז"ל על פסוק נאום הגבר הוקם על שהוקם עולה של מלכות, ובראש השנה המלכות מתעלה כמו שהוא מגמת נפשם של בית דוד שתתעלה מלכותו יתברך. וזהו כולם נסקרים בסקירה אחת פירוש שבכל בחינת המלכות שהם באי עולם כנ"ל כולם מתעלין ומתיחדין יחד כאחד. וזהו רומז בכתוב אתם נצבים היום כולכם וגו', הנה מלת נצבים ביאורו כמו נצב מלך שבספר מלכים שהיא מלכות ואדנות, ורומז שאתם נצבים כולכם רצה לומר שאתם מקימים ומעלין המלכות שמים שהמלכות מתוארת בשם נצב כנ"ל. לפני ה' אלהיכם רומז על דרך מאמר חז"ל אני ה' אלהיכם זו מלכות, ולפני ה' אלהיכם רומז שלפני בוא יום ראש השנה שהוא זמן עלית המלכות שמים קודם לכן אתם מתקנים כל פגם כדי שתתעלה מלכותו יתברך, ולכן חזר ופרט ראשיכם שבטיכם וגו' שחשב שם עשר בחינות זו למטה מזו לרמוז שהם גם כן כלולים מעשר בחינות כנגד העשר קדושות ולכן על ידי קבלתם עול מלכות שמים הם מעלים בחינת המלכות שבכל קדושה מעשר קדושות. הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. יראה הפירוש על פי מה שמצינו בשם האר"י ז"ל על פסוק לך דומיה תהלה, שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו, ופירוש כי הנה ידוע לכל עובד ה' שאילו פינו מלא שירה כים וכו' אין אנו מספיקין להודות וכו' על אחת מאלף אלפי אלפים וכו' מהטובות שעשה עמנו בכל עת. גם מי יתנה תוקף תהלותיו שאפילו משרתי עליון אשר יש להם כמה ראשין ובכל ראש אלף פיות וכו' כמובא במדרש אין מספיקין לומר קצת מתהלותיו. ועיקר עבדות ה' ותהלתו הוא בלב שיותר ויותר ממה שהפה יכול לדבר הלב יכול לחשוב וה' יודע מחשבות אדם. אמנם מהצורך לסדר שבחים ותהלות בפה דוקא הוא למען יוכלו ללמד הבאים אחרינו הבאים לעבוד את ה', שאם לא היו מתפללין ומשבחין לה' אלא בלב לא יהיה ניכר עבדות כזה לזולתו שיוכל ללמוד ממנו, על כן מן הצורך ללמוד ולהתפלל בפה בכדי שיקחו מוסר הבאים לשמוע בשמעם דברים יוצאים מן הלב בגודל אהבת ה' ויראתו כן יעשו גם הם. וזהו פירוש לך דומיה תהלה, פירוש עיקר תהלתך הוא בדומיה ובמחשבה, שומע תפלה פירוש מה שהתפלה נשמעת מפי עבדי השם בני ישראל הוא למען עדיך כל בשר יבאו לעבדך באמת שיהיה להם ממה ללמוד עבדות השם. וזה גם כן פירוש הנסתרות לה' אלהינו, פירוש עבדות ה' ראוי שתהיה בהסתר שהוא במחשבה שהוא היותר נסתר מבני אדם. והנגלות,פירוש מפני זה התורה והתפלה היא בהתגלות הוא לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת פירוש שילמדו בנינו לעבוד ה' ולעשות כל מצותיו ולהגות בתורתו שאי אפשר ללמוד זה ממחשבת זולתו כי אם מנראה מתפלתו הזכה ולימוד תורתו כנ"ל:

או יאמר הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם וגו'. יש לרמוז בזה כי הנה ידוע שעיקר העבדות בתורה ובתפלה ובכל המצות היא האהבה והיראה שעושה בה המצוה ההיא שכפי גודל אור התלהבות האהבה והיראה שיש לו בעשיתה כן תגדל המצוה. והנה במצות עשה הגם שעיקר המצוה היא פנימיותה שהוא הדחילו ורחימו שיש לו בעשייתה, מכל מקום אי אפשר שיקיים המצוה מבלי מעשה שיעשה בגופו ממש כהנחת תפילין וציצית ומזוזה וכן כולם, וכן עסק התורה והתפלה גם כן אי אפשר לקיימן מבלי מעשה הדיבור בפה, אכן המצות לא תעשה שהמצוה הוא רק שישב ולא יעשה כלל מעשה העבירה, הנה כל קיומה אינה רק על ידי האהבה והיראה שבמחשבה שעל ידי שאוהב את השם ומתירא מפניו הוא יושב ואינו עושה העבירה והמצות לא תעשה מתקיימת בלי שום מעשה כלל רק על ידי האהבה והיראה שבמחשבתו. ועיקר האהבה והיראה הוא במוח ולב שעל ידי שהמוח מחשב והלב מבין בגדולת יוצר בראשית על ידי זה הוא אוהב את השם ומתירא מפניו. וזה ביאור מאמר חז"ל על פסוק זה שמי לעולם וזה זכרי וגו', שמ"י עם י"ה שס"ה וזכר"י עם ו"ה רמ"ח, שהם שס"ה מצות לא תעשה ורמ"ח מצות עשה. ויש להבין מדוע המצות לא תעשה מתעלים יותר שבא חשבונם על ידי ב' אותיות הראשונות משם הוי"ה ברוך הוא ולמצות עשה נחשבין אותיות האחרונות משם הוי"ה. ולדרכינו יובן היטב שמפני שמצות לא תעשה כל קיומם אינו תלוי רק במחשבה שעל ידי האהבה והיראה שיש במחשבתו ובבינת לבו הוא נמנע מלעשות העבירה. ולזה חשבון מנינם הוא על ידי אותיות י"ה דאינון מוחא ולבא עולם המחשבה. ומצות עשה מפני שאי אפשר לקיימם רק על ידי מעשה בפועל לזה נתמלא חשבונן על ידי אותיות ו"ה שהם ז' ימי הבנין עולם המעשה. והנה ידוע שהעבודה היא צורך גבוה כמאמר הכתוב תנו עוז לאלהים ועל ידי עבודת בני ישראל נתעלית השכינה הקדושה להתיחד עם דודה, ואולם עיקר יחודי העולמות העליונים ובנין קומת השכינה הם תלוים במחשבות המצות, שכפי גודל יקר תבערת יקוד האהבה והיראה כן נעשים היחודים בעולמות העליונים, שהרי הגם שנאמר אל כביר לא ימאס שתפלות רבים אינם חוזרות ריקם אף על פי כן אנו רואים שזה כמה שנים שעברו אשר אנו מתפללים ומקיימין המצות ועדיין לא נגמר עלית השכינה ולא ביאת הגאולה על ידי עשיתם, יורה שהעיקר תלוי במחשבה ולכן מפני שעדיין לא היתה מחשבת המצות בתורה ובתפלה זך וברור מכל סיג, לכן עדיין לא נגמר היחוד ובירור העולמות. ומעשה המצוה הוא תועלת לעולמות התחתונים שבמעשה המצות הוא עושה כלי לקבל השפע מבריכה העליונה שנמשכת על ידי קיום המצוה. וזהו אמרו הנסתרות לה' אלהינו, פירוש הנסתר מהמצות שהם האהבה והיראה שיש לו בעשיתה הוא לה' אלהינו, רצה לומר שהוא צורך גבוה לבנות קומת השכינה ליחד הדודים והעולמות העליונים. והנגלות רומז אל מעשה המצות שהמעשה היא נגלית, הם לנו ולבנינו שהמעשה הוא כלי לקבל שפע טוב היורד מעילא לתתא על הכנסת ישראל:

והיה כי יבאו עליך וגו' ואתה תשוב ושמעת בקול ה' וגו' והותירך ה' אלהיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך וגו' לטובה כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך. יש להבין מהו לשון והותירך שאינו מובן. גם אמרו כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש וגו' אינו מובן גם כן, שמשמעותו מורה שהוא נתינת טעם שמפני כן תותר לטובה מפני שישוב ה' לשוש עליך, והטעם הזה אין לו קישור לפי פשוטו. גם אמרו אחר כך כי תשמע בקול ה' אלקיך לשמור וגו' הכתובה בספר התורה הזה, כבר הקשה רש"י ז"ל לעיל שלמעלה אמר בספר התורה הזאת לשון נקבה וכאן הזה לשון זכר. ויראה לומר בזה על פי מאמר הכתוב בכל עצב יהיה מותר, וביאור הכתוב כי הנה בדרכי התשובה מצאנו וראינו כיתות בני אדם אשר יחשבו כי התשובה הוא לענות נפש ולכן יתענו ויסגפו עצמן בסיגופים, ובעת סיגופיהם יתנו שמחה בלבם בחשבם שעל ידי זה יעלו במעלות ומדריגות ויקנו שלימות ועל אופן זה תסובב תשובתם. ואנשים כאלה סופם שלא יעלו בידם מאומה וישארו בהתגברות המרה שחורה רחמנא ליצלן. אמנם התשובה העיקרית ואורח הישר הוא על פי מה שיוצא לנו מספר הזוהר הקדוש שהקשה על פסוק עבדו את ה' בשמחה שאיך אפשר לאדם לעבוד ה' בשמחה והלא אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ואדם השב צריך להתאונן על חטאיו ולהיות נעצב עליהם על הכעיסו את בוראו ואיך תוכל להיות עבודתו בשמחה. אמנם ביאור הדברים הענין הוא כי בתחלת עלות על לב האדם לעשות תשובה על גודל עוותתו ויתחרט על מעלו אשר מעל אז אין מקום לשמוח כי יתעצב על אשר חטא והעוה, אמנם אחר עצבון הזה שישפוך כמים לבו נוכח פני ה' ויתחרט מעומק הלב על חטאיו ויתמרמר עליהם ויכוף כאגמון ראשו ויתן לבו לשוב עליהם אז תיכף ומיד יבא לידי שמחה ואהבת השם יתברך. ויובן על דרך זה גם כן מאמר התיקונים אשר דברנו בו הרבה פעמים שהקשה שבמקום אחד אמרו חז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת והוא מאמר הכתוב ראשית חכמה יראת ה', ובמקום אחר אמרו אין בור ירא חטא שמשמעותו שהלימוד תורה צריך שיהיה קודם ליראת חטא ועיין שם תירוצו דאית יראה ואית יראה והוא מאמר סתום. וביאורו כי באמת טרם שלמד האדם ועודנו בל ידע מגדלות בוראו ויוצרו בבטן אז עדיין אין באפשרי לבא לידי יראה האמיתית שהוא היראה עילאה ליבוש ולפחד מפני גדולת בוראו ורוממותו ועל זה אמרו אין בור ירא חטא. אכן על כל פנים גם קודם שלמד יש לו לירא על כל פנים יראה תתאה יראת עונש החטא שהיא בחינת נוקבא, ועל ידי זה יבא לידי אהבה תתאה שאחר אשר יבכה וידאג על חטאיו ויתך כמים לבו ישוב תיכף לשמחה ואהבה. וזהו מאמר הכתוב בכל עצב יהיה מותר שאחר העצבון שיתעצב על חטאיו מעומק הלב יותר לו שמחה מאהבה ואחר זה יתן על לבו לכנוס בדרכי החכמה ולידע ולהבין מגדולת בוראו. והבנה זו אין באפשרי שתהיה קודם הלימוד עד שילמוד תחלה ויכיר וידע גדולת יוצר בראשית ואחר כך יבא לידי יראת הרוממות המביאה לידי אהבה עילאה להתענג בנועם אלהותו ולהשתעשע במלכותו יתברך. וזהו היתה אהבת האבות להקב"ה. וזהו מאמר הכתוב גם כן והיה כי יבאו עליך הדברים האלה הברכה והקללה בצר לך ומצאוך וגו' אז תתן אל לבך לשוב מיראת קללות והעונשין ועל ידי זה ושבת עד ה' אלקיך וגו' שתתחרט על מעשיך הקודמים ותתן על לבך לשוב עליהם, אז השם יתברך מבטיחך שהגם שתחלת תשובתך לא היתה בשמחה מחמת דאגות העוונות מכל מקום יותירך ה' רומז שתשיג השמחה והאהבה הנותרת מעצב וחרטת העוונות כמו שביארנו לעיל מאמר הכתוב בכל עצב יהיה מותר, ועל ידי זה תעלה במעלות לבא לידי יראה עילאה יראת הרוממות המביאה לידי אהבה ושעשועים ודביקות בנועם ה' אשר גם בעת התעסקו בדברים גשמיים תהיה מחשבתו קשורה באהבת ה' ודביקותו. וזהו מאמר הכתוב בכל מעשה ידך בפרי בטנך וגו' ובפרי אדמתך לטובה שבכולם תהיה בשמחת נועם ה' ודביקותו כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר וגו' ביאורו כי אם תעשה כל האמור למעלה ותשוב בכל לבבך ובכל נפשך ועל ידי זה תבא מיראה לאהבה ותעלה במעלות ממדריגה למדריגה לבא ליראה ואהבה ותשובה עילאה, אז יתן ה' שמחה בלבך וגילה בה' יתברך כמו שהתענגו האבות בנועם ה' שהיא בחינת דכורא. ולזה אמר כי תשמע בקול ה' וגו' הכתובה בספר התורה הזה לשון זכר שתשיג האהבה עילאה שהיא בחינת דכורא כנ"ל ודו"ק:

אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך וגו'. יש לדקדק על אמרו בקצה השמים וכי מי עלה למרום שיהיה נופל עליו הלשון שהוא בקצה השמים והיה לו לומר בקצה הארץ. ויבואר על פי מה שפירשו בזוהר הקדוש על פסוק שאל נא לימים ראשונים ולמקצה השמים ועד קצה השמים וגו' שמה שהוא מקצה השמים ועד קצהו אתה שואל ואי אתה שואל מה שלמעלה מזה. ופירוש הדבר כי העולם נברא על פי המדות והשתלשלות הספירות והתגלות הבנין היה במדת החסד כנרמז בפסוק עולם חסד יבנה, וכל הששה קצוות היה במדת בינה נעלמים בבחינת הריון ולזה נקראת ספירה זו אימא עילאה והרת עולם מחמת שהוית העולם היה תחלה בהעלם בה כידוע, ונרמז במה שאמרו תשובה קודמת לעולם שעולם התשובה היא בינה והעולם היה בה בהעלם בבחינת עובר. וזה שאמר מקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל ולמעלה מהם אין אתה רשאי לשאול, פירוש שבג' ספירות הראשונות שהם כתר חכמה בינה אין אתה רשאי לשאול בהם לזולתו כי אם להתבונן מדעתו כמו שאמרו חז"ל בחגיגה, ומפני זה בינה נקראת כאן קצה שמים שממנה ואילך נשתלשל התגלות העולם והקצוות והיא התחלת הקצה. וידוע שאדם השב הוא חוזר לבחינת הרת עולם משום שהוא נכסה מן המקטרגין והמשטינין ונעלם מהם. וזהו אם יהיה נדחך בקצה השמים שתשוב בתשובה שלימה ותהיה מודח ושפל ועל ידי זה תהיה בקצה השמים הוא מדת בינה עולם התשובה משם יקבצך ה' ומשם יקחך ויקבל תשובתך הרמתה ויקרבך אליו יתברך:

והותירך ה' אלהיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך וגו'. יראה פירוש הפסוקים על פי מה שאמרו חז"ל גבי רות דכתיב ותאכל ותשבע ותותר ודרשו מזה שהברכה היתה שרויה במעיה של אותה צדקת. וצריך להרחיב בביאור הדבר גם גבי אשתו של עובדיה כתיב ואת ובניכי תחיו בנותר ודרשו חז"ל שתחיו בזה עד תחית המתים וזה צריך הבנה. והנראה לבאר בזה על פי מה שאמרו חז"ל כל יום היתה בת קול יוצאת ואומרת כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת ופירוש הדבר כי האדם הבא לעבוד ה' באמת אף אם הגדיל לעשות ועלתה בידו לא ידמה בנפשו שראוי שתהיה פרנסתו בריוח חלף עבודתו ופעלו. גם אל יאמר שהוא צריך הרבה למען הרבות עבודת בוראו ושאי אפשר לו לעבוד עבודתו אם לא יהיה לו כל הצטרכותו בריוח זה לא יתכן. אמנם ידע כי כל אשר חנן ה' אותו והיטיב לו מיום היותו אינה אלא מתנת חנם ומחסדו הגדול שמתנהג עם בריותיו ולא שראוי על פי מדותיו ומעשיו הטובים, כי אם אלף שנים יחיה ורגליו קלות כאילות יהיו לעשות רצון קונו לא יספיק עבודתו אחת מני אלף לנגד חסדי המקום עליו בכל עת ובכל שעה. ומי שמכיר טובת ה' ויודע כי כל אשר חונן אותו הם מותרות ואין ראוי לו מפאת מעשיו הטובים צדקתו עומדת לעד לצאצאי מעיו ולכל העולם. וזהו שאמרו שבת קול יוצאת שכל העולם ניזון בשביל וכו' וחנינא בני די לו וכו' פירוש משום שהיה די אצלו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת והיה גומר בדעתו שאינו ראוי מצד מעשיו לשום מתנה מאת השם יתברך וקב חרובין די להתחסד עמו לא יותר משום כן היה כל העולם ניזון בזכותו. וזהו הפירוש שאת ובניכי תחיו בנותר שדרשו שיחיו עד תחית המתים, מלת בנותר פירוש שתדע שהוא נותר ושאינך ראוי לחסד הזה ומתנת חנם חונן אותך, בשכר זה שאתה מכיר חסדי השם תחיו עד תחית המתים. וגבי רות גם כן הפירוש כן שאף זה הקלי שנתן לה בועז החזיקה היא למותרות ושאינה ראויה לשום חנינה מצד מפעלה. וזהו ותותר, שהחזיקה למותרות מפני זה היתה הברכה שרויה במעיה. וגם בועז מצינו שנתברך בשבילה כמו שנאמר שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז ודרשו חז"ל שהיא עשתה עמו טובה שנתברך בשבילה. וגם אבותינו הקדושים אשר זכותם עומדת לנו לעד ובצילם נחיה בגוים מפני זה נשאר כל זכותם לזרעם אחריהם מאשר לא לקחו מאומה משכר עבודתם שלא היה להם לפי דעתם לתבוע שום שכר (כמו שמצינו באברהם אבינו שאחר מלחמת המלכים היה דואג שמא נתקבל כל שכרו וגם יעקב אבינו ע"ה אמר קטנתי מכל החסדים). וזהו והותירך ה' פירוש אם תחשוב למותרות כל מה שחונן ה' אותך ואינך ראוי לחסדיו הגדולים, אף ה' יותיר לך זכותך מכל מעשיך הטובים. בפרי בטנך פירוש לבניך אחריך ובפרי אדמתך שתשרה ברכה בכל הונך לטובה כי ישוב ה' לשוש עליך כאשר וגו', ירמוז שיתן ה' בידך כל השש קצוות וכל העולם וגם שיהיו ניזונין בזכותך כאשר שש על אבותיך פירוש כמו שהיו השש קצוות ביד אבותיך אברהם יצחק ויעקב:

כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וגו' ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וגו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. ראוי לתת לב בזה הרבה. א', אמרו לא נפלאת היא ופירש רש"י לא מכוסה היא ממך צריך הבנה. ב', אמרו לא בשמים היא שהלשון מורה שהיא רק על הארץ לבדה ולא בשמים ובמה היא יותר על הארץ מבשמים. גם אמרו לא מעבר לים היא מה לשון עבר הים הלא הים סובב את כל העולם ואין לו עבר השני כלל. גם אמרו בפיך ובלבבך לפי ההשקפה הראשונה היה לו לומר בהיפך שהרי מתחלה חובה להכין לבו קודם שידבר דבר. אמנם נראה לרמוז בזה כי הנה הבא למלא ידו לקרב אל העבודה עבודת הקודש לעבוד ה' ראוי לו שילמוד ענינים הפנימים אשר רמוזים בהתורה ושתבא נפשו בסודה וסוד המצות כי זה הוא יסוד לאהבה ויראה האמיתים ולהכיר גדלות בוראו יתברך. אכן בזמננו זה לא יתכן לאדם לכוין כונת התפלה המסורים בידינו בסידור האר"י ז"ל הן מתוך הכתב והן ללמדם ולכונם בעל פה, וכן שמעתי מאדמו"ר הרב הקדוש האלקי רבן של כל בני הגולה רבינו אלימלך זצוק"ל לבל יחשוב אדם מחשבות וחשבונות כונת השמות רק יקשר נגלו ונסתרו שהוא נפשו ורוחו ונשמתו באין סוף ב"ה ועל ידי זה הוא מקשר כל התגלות העולמות ופנימיות העולמות בו יתברך. וכל כך תהיה מחשבתו דבוקה בנועם ה' עד שלא יהיה לו פנאי אפילו רגע לכוין הכונות. ואדם אשר בבחינה זו בתפלתו נעשים הכונות והיחודים מאליהם על ידי תפלתו. עוד זאת העצה היעוצה לבני עמינו ובפרט בדור יתום הזה לבל יחשוב אדם להתדמות לפי דעתו לגדולים אשר בארץ המה ולקנות תחבולות על ידי שיעסוק בדברים המונים וידמה בנפשו להדבק במחשבתו למעלה בעת עשיתו הדברים ההם ובזה יעבוד ה' לפי דעתו, לא זו הדרך ישכון אור העבודה התמה ובעל נפש אשר נוגע יראת ה' בלבבו יתרחק מדרך ההוא וימנע רגלו מנתיב האנשים המתדמים ללכת בדרך הזה. ועינינו הרואות אשר כל צדיקי הדורות וקדושים אשר המה בארץ נתעסקו כל ימיהם בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה ומסרו נפשם בכל שעה על התורה והעבודה, ומכל תנועות אבריהם וצעדי רגליהם היה ניכר גודל פחדם ויראתם מפני השם יתברך ומהדר גאונו ויצא שמם למרחוק לגודל סגופיהם ובקשתם את ה' בכל לב, ובדרך הזה יהלך כל המבקש ה' ונכסף להיות מעבדיו. ועוד מתנאי העבודה התמימה לבל יפסיע האדם אפילו כחוט השערה שיעבור על אזהרות התורה ואזהרות חז"ל ובעלי האסופות האחרונים אשר דבריהם מלאו פני תבל בשלחן אשר ערכו וכל הפורש מדבריהם כפורש מחייו. והאנשים אשר יעשה להם כהיתר לוותר על דברי הפוסקים בחשבם כי באם לא יתפללו בזמנם תפלתם יותר מעולה וכדומה עבודתם אך שוא והבל. וכל זאת יבחן כל אדם הבא לעבוד עבודה ועבודת משא דבר השם לידע ממי יקשיב לדעת את ה' וכל זה נרמז במאמר הכתובים כי המצוה הזאת וגו' לא נפלאת היא פירוש שלא תשים מגמת תפלתך ותורתך לכוין בהם דברים נפלאים ומכוסים שכסה אותם עתיק יומין. ואחר כך אמר לא בשמים היא ביאורו כי לא תמצא דרכי התורה במי שמתדמה לעלות ומשוטט במחשבתו על פני השמים ובמעשהו לא יהיה דבר חפץ. וזהו לאמר מי יעלה לנו השמימה פירוש לבל יתקנא באיש המתהלך בדרך הזה ותאמר מי יעלה גם לנו להעלות אותנו גם כן שנחשוב בדברים העליונים. ויקחה לנו ביאורו שילמוד גם אותנו דבר זה כמו (יערוף כמטר לקחי) וישמיענו אותה ונעשנה. ואחר כך אמר לא מעבר לים היא, ידוע כי התורה נקראת ים החכמה וים התלמוד ואמר לא תמצא דרכי השם מעבר לים פירוש האנשים העוברים ומותרים על התורה ומורין היתר לעצמם לעבור זמן התפלה וכדומיהן. לאמר מי יעבור לנו אל עבר הים, פירוש שתאמר שאתה נכסף ומתאוה לעבור אליו ולהתדבק במי שעובר על ים התורה ויקחה שילמוד אותנו עניניו, לא תעשה כן רק כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך דייקא שהעיקר היא עסק התורה בפה לא לבקש גדולות שידמה לעסוק במעשה דברים בטלים ולהדבק במחשבתו בדברים העליונים רק בפיך תלמוד ובלבבך לעשותו גם כן כנ"ל:

ספר מאור ושמש - רמזי ראש השנה

וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו למועד וגו' וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים וגו' ואברהם בן מאת שנה וגו' ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים וגו' ותאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה וגו'. הנה יראה לרמוז בכתובים אלו על תוכן ענינינו בראש השנה ואשר על ידי השופר ממתקים כל הגבורות ונכללים בהחסדים. וידוע אשר אברהם הוא מדת חסד ויצחק הוא מדת גבורה. ויש לרמוז בתפלתנו בראש השנה ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור, שיש לפרש שתעקוד מדת גבורה ומסטין בכבל יאסר ויתכללו הגבורות בהחסדים. ומפני זה אנו תוקעין מאה קולות למנין העשר ספירות שכל אחת כלולה מעשרה. וזהו אמרו וה' פקד את שרה ביאורו שהשם יתברך פקד וצוה אותנו שנתקע בשופר, כי שר"ה נוטריקון ש'ופר ר'אש ה'שנה, כאשר אמר יום תרועה יהיה לכם. ויעש ה' לשרה כאשר דבר, פירוש עשיה הוא לשון תיקון, כאשר דבר רומז שכאשר מתעוררין הדינין מתתקנים ומתמתקין על ידי שופר ראש השנה שדבר הוא קשות (כמו דבר אדוני הארץ אתנו קשות). ותהר רומז שעל ידי השופר הם באים לבחינת הרת עולם ונכסין מן המקטרגים כעובר זה המכוסה בבטן אמו. ותלד שרה לאברהם פירוש שהתולדה משופר ראש השנה היא מדת אברהם שהיא מדת החסד. בן לזקניו רומז שיורדין השפעות טובות לישראל ובני חיי ומזוני מי"ג תיקוני דיקנא עילאה. למועד אשר דבר אתו אלהים, פירוש למועד הזה שהוא ראש השנה אשר דבר אלקים וצוה לתקוע שגם מדת אלקים מסכמת שישובו ישראל בתשובה ויתהפכו הגבורות לחסדים. וימל אברהם את יצחק רומז שמדת אברהם בטלה את מדת יצחק (ולשון וימל לשון וקטפת מלילות שנקראים כן מפני שאדם מוללן ושוחקן בין אצבעותיו). בן שמונת ימים רומז לשמונה ספירות ממלכות עד החכמה שכולן נמתקו ויורד לתוכן מוח החכמה עילאה. ואברהם בן מאת שנה רומז שמדת הרחמים מתעורר על ידי המאה קולות שעולין אל העשר ספירות שכל אחת כלולה מהעשר (שנ"ה גימטריא ספירה), בהולד לו את יצחק רומז שעל ידי זה נולד שמחה וחדוה בעולמות (לשון ויפול אברהם על פניו ויצחק):

ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים וגו' ותאמר מי מלל לאברהם וגו' ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק, יראה בהמשך הכתובים אלו מרמזים על ענין גדול כי הנה אנחנו עם בני ישראל כל עיקר מגמת פעולתינו וכונתנו להצטדק במשפט בימי ראש השנה ימים הנוראים והגדולים אשר המה עת משפט לאלהי יעקב להיות כל באי עולם נידונין לפניו יתברך שמו, ואנו מקוים לרחמי השם להיות נידונין ברחמיו וחסדיו הגדולים ולהשתיק כל המשטינים ומקטרגין עלינו ולהמתיק הגבורות בשרשם. ולזה אנו תוקעין בשופר שהוא קול פשוט בלי דיבור והוא ממדת בינה עולם המחשבה ועל ידי זה יומתקו כל הדינים ויומשכו הרחמים על הכנסת ישראל. גם על ידי תקיעת שופר יעוררו לבות בני אדם מתרדמת שינת הזמן ולשוב בתשובה שלימה באמת אשר מקול השופר יחתו ויחרדו מאימת הדין. והשב בתשובה הוא חוזר לבחינת הרת עולם שהוא בינה עולם התשובה שהתשובה קדמה לעולם, ומזה הם באין לבחינת לידה ואחר כך הם באין לבחינת יניקה (כי על ידי תשובה הם נעשים כתינוק בן יומו נקי מן החטא) ואחר זה הם באין לבחינת גדלות. וזהו ותאמר שר"ה נוטריקון ש'ופר ר'אש ה'שנה, צחוק עשה לי אלהים פירוש ששמחה נעשה ממדת הדין שנהפך לרחמים ונמתקו הגבורות. כל השומע יצחק לי פירוש מפני שכל השומע קול שופר ראש השנה יצחק לי הוא מתפחד ממדת הדין שהוא מדת יצחק, ועל ידי זה שב בתשובה וממתיק הגבורות ומעורר רחמים על כנסת ישראל. ותאמר מי מלל לאברהם פירוש השב בתשובה הוא בא לבחינת מ"י שהוא רומז לנו"ן שערי בינה, מלל הוא לשון שחיקה (לשון וקטפת מלילות שנקראים כן מפני שמוללן בידיו) שהוא שוחק ומבטל הגבורות ועל ידי זה הוא בא לאברהם שהוא מדת חסד להמשיך חסדים לעולם. הניקה בנים שר"ה פירוש על ידי ש'ופר ר'אש ה'שנה הם באים לבחינת יניקה כי על ידי התשובה שעושים עם בני ישראל הנקראים בני"ם למקום הם נעשים כתינוק בן יומו נקיים מן מחטא. כי ילדתי בן לזקוניו פירוש מה שישראל באים מהרת עולם לבחינת לידה הוא לזקוניו, ברחמים כמו זקן מלא רחמים. ויגדל הילד פירוש שהם באים אחר כך לבחינת גדלות, ויגמל פירוש שנפרשו ממדת הדין להיות נידונין ברחמי השם. ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק פירוש כשנמתקו הגבורות ויגמל ויפרש מדת הדין שהוא מדת יצחק מעל בני ישראל עשה אברהם שהוא מדת חסד, משתה גדול שהוא שמחה גדולה וחדוה בכל העולמות:

ותרא שרה את בן הגר המצרית וגו' מצחק ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה וגו', פירוש שאברהם אבינו ע"ה התפלל על ישמעאל לו ישמעאל יחיה לפניך. והנה כשראתה שרה שישמעאל מצחק בתנועות של יצחק והוא לץ והוא מכתות שאין מקבלין פני השכינה אמרה גרש האמה הזאת ואת בנה שהוא אינו מן הישוב, ומה דכתיב כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם פירוש באשר הוא שם במדבר אבל לא בישוב ואינו מן הישוב וקל להבין:

ויהי בעת ההיא ויאמר אבימלך ופיכל שר צבאו אל אברהם לאמר אלהים עמך בכל אשר אתה עושה ועתה השבעה לי באלהים הנה אם תשקור לי ולניני ולנכדי כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי וגו'. יש לדקדק שאמר תחלה ויאמר אבימלך ופיכל ששניהם היו מדברים אל אברהם, ואחר כך אמר כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי לשון יחיד, והיה לו לומר כחסד אשר עשינו עמך תעשה עמנו. אמנם יש לרמוז כי הנה ידוע שכל מגמתנו בראש השנה לכלול מדת יצחק במדת אברהם שיסכימו הגבורות עם החסדים לטובת הכנסת ישראל. והנה ידוע שהגבורות הם ה' שהם ה' שמות הוי"ה שעולין במספר ק"ל וכן החסדים הם ה' שהם גם כן ה' שמות הוי"ה, ועל ידי אתערותא דלתתא שישראל מקבלין עליהם עול מלכותו יתברך וממליכין אותו בכל העולם על ידי זה מתעורר אתערותא דלעילא וממשיכים עליהם שפע אלהותו יתברך דרך העשר ספירות ועל ידי זה מאירין כל העשר קדושות, כמאמר הכתוב אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון שרומז שעל ידי תרועת קול שופר נמשך עליהם שפע ממקור העליון שהוא בבחינת פני המלך וי"ג תיקוני דיקנא, ועל ידי זה מאירים כל הספירות משפע אור אלהותו יתברך ונמתקין הגבורות ומסכימים אל החסדים להשפיע טובות להכנסת ישראל. והנה ידוע שכמו שהוא חסד מאת השם יתברך שמהפך על עמו ישראל מדת הדין למדת הרחמים ומתחסד עם עמו, כמו כן כביכול הצדיק אשר בתפלתו ובמעשיו הטובים מהפך מדת הדין למדת הרחמים כביכול שעושה חסד וצדקה עם כל העולמות וביותר כביכול עם השם יתברך ברוך הוא כי חפץ חסד הוא. והצדיק שגורם שיתהפך מדת הדין למדת הרחמים הוא מתחסד ביותר עם קונו כמאמר הכתוב וצדקה תהיה לנו כי נשמור וגו'. והנה ידוע שתפלות ישראל ותקיעתם מתקבלות על ידי המלאך מט"ט לעשותם עטרה בראש אלקי ישראל והוא המלאך המליץ בעד ישראל וכותב זכיותיהם, ונקרא פ"י כ"ל מפני שכל דברי המלכות נחתכין על פיו כידוע והוא נקרא שר צבא ה':

וזהו ויאמר אבימלך ופיכל שר צבאו אל אברהם, אבימלך רומז לאבינו מלך העולם, ופיכל רומז להמלאך מט"ט המליץ בעד ישראל שנקרא פ"י כ"ל מפני שכל דברי המלכות נחתכין על פיו, וביאורו שהשם יתברך מבקש מן הצדיקים הממשיכים חסדים על הכנסת ישראל והם בבחינת אברהם, ואומר להם אלהים עמך בכל אשר אתה עושה שמדת הדין שהוא שם אלהים הוא מסכים עמך בכל עשיתך ובכל מיני הטובות שאתה ממשיך על הכנסת ישראל. ועתה השבעה לי באלהים הנה אם תשקור לי ולניני ולנכדי, לנינ"י לנכד"י בלי וא"ו הפעולה עולים גימטריא רס"ד, מנין ה' הויו"ת של חסדים שעולים ק"ל וה' הויות של גבורה שעולים גם כן ק"ל והעשר הויות עולין ר"ס, ועוד ד' יותר שרומז אל הכנסת ישראל שהם דלים בימי הגלות, ועל ידי שישראל מקבלין עליהם עול מלכותו יתברך שמו על ידי זה ממשיכים שפע אלהותו על כל העשר קדושות ומאירין יחד כל הויות העשרה הנ"ל וממשיכין הארה על הכנסת ישראל שנקראת דלה. וזהו שהשם יתברך מבקש מן הצדיק ואומר לו השבעה וגו' אם תשקור לי ולניני ולנכדי רומז שתראה שתחזק במעוזך להמשיך חסדים ולהמתיק הגבורות לעולם על הכנסת ישראל כמו שנמתקו עתה על ידי שיאירו יחד כל העשר קדושות שעולין ר"ס וישפיעו טובות על הכנסת ישראל שהם דלים בימי הגלות והם בבחינת דלת והכל עולה רס"ד כמנין לנינ"י לנכד"י. וזהו מאמר הכתוב כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי שכמו שאני עושה עמך חסד שקבלתי תפלתך להפך מדת הדין למדת הרחמים, כן תראה שתעשה עמי חסד לעולם וכמו שביארנו שעיקר החסד מתחסד הצדיק ביותר עם קונו על ידי שמהפך מדת הדין לרחמים שזהו רצון הבורא ב"ה ומגמתו שיתהפך מדת הדין לרחמים. ולכן נאמר לשון יחיד מפני שהגם שהצדיק עושה חסד עם כל העולמות על ידי מה שממשיך הארת אלהותו על הכנסת ישראל, ביותר כביכול עושה חסד עם קונו לבדו החפץ בטובתן של ישראל עמו והבן:

ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן ויאמר אבימלך אל אברהם מה הנה שבע כבשות האלה וגו' ויאמר כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת. הכתוב הזה אומר דרשוני. גם מה שתרגם אונקלוס שבע כבשות הצאן שבע חורפן דען, גם כן בלתי מובן על פי פשוטו כי התרגום של כבשים הוא בכל מקום אמרין. ויראה לרמוז בזה מענינו של יום כי הנה ידוע שמה שאנו קורין ביום ראשון של ראש השנה בפרשת לידת יצחק וביום השני בפרשת העקדה, הטעם הוא שביום ראשון הוא דינא קשיא בחינת לידת יצחק שרומז ללידת הדינין ויום השני הוא בחינת עקדת יצחק שאברהם שהוא רומז למדת החסד עוקד את יצחק שהוא מדת גבורה והדינין נכללין בהחסדים, ועיקר המתקת הדינין הוא על ידי המסירות נפש שכל אחד מבני ישראל מוסר נפשו בעת קבלתו עול מלכות שמים ובעת התפלה, שבאותו ההתעוררות והתשוקה שהוא מתעורר למסור נפשו בעבודת התפלה על ידי זה מעלה מיין נוקבין וגורמין אתערותא דלעילא להריק שפע הדעת על המדות ונעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ועל ידי זה מקבלים הכנסת ישראל השפעת החסדים שבכל המדות, והגבורות שבהמדות נמשכים על האומות ומתפרשין מעל הכנסת ישראל. והנה אברהם אבינו בעשותו זאת שלנגד אבימלך שהוא היה מסטרא אחרא שהרי ליצחק אבינו דחה בשתי ידיו ואמר לו לך מעמנו וגו' שלא רצה לדבק עצמו בהקדושה, על כן רמז אברהם בנתינת הצאן שנתן לו שבזה הוא ממשיך הגבורות על אבימלך וריעיו שכיוצא בו. וזהו ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן ומתרגמינן שבע חורפן שרומז על חריפות ותוקף הדינין. ולבדהן עולה כמנין הוי"ה אדנ"י, לרמוז שעל ידי התעוררות תשוקת אברהם אבינו על שמסר נפשו על עבודת השם יתברך בזה נעשה יחוד בשמות הקדושים, ועל ידי זה הציב והבדיל אותן השבע חורפן שרומזין על הגבורות של הז' מדות שיתפרדו מעל הכנסת ישראל ויחולו על ראש האומות. ואבימלך לא הבין פנימיות מעשהו לזה שאל מה הנה שבע וגו'. לזה השיב לו כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור וגו', רמז לו שאותן השבע חורפן מוכרח אתה ליקחם ולקבלן שאין להם מקום לחול על הכנסת ישראל. וזהו גמר אומר בעבור תהיה לי לעדה עד"ה אותיות דע"ה, שלכן מוכרח אתה לקבל שפע הגבורות מפני שתהיה לי הדע"ה שרומז על הדעת העליון שיורד על ידי התעוררות המיין נוקבין שמעלין הכנסת ישראל על ידי מסירות נפשם על התורה ועל העבודה. ונתן טעם לזה כי חפרתי את הבאר הזאת, בא"ר נוטריקון ב'ידך א'פקיד ר'וחי שרומז שמחמת גודל תשוקת עבדות ה' יש להצדיק כלות הנפש ומוסר נפשו ורוחו ביד הקב"ה, ומפני שאני חפרתי את הבאר שרומז להעלאת המיין נוקבין ממסירות הנפש מן הראוי שאקבל את שפע החסדים ממקור העליון:

או יאמר ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן ויאמר אבימלך וגו' מה הנה שבע כבשות האלה וגו' ויאמר כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת וגו' ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים. הנה פשטי הפסוקים צריכים הבנה מאי רמז לו מכבשות האלה אל הבאר. ויבואר על פי מה דאיתא בראש השנה דף י"ז בית הלל אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד רבי אליעזר אומר כובש רבי יוסי בר חנינא אמר נושא. פירש רש"י כובש הכף מאזנים של הזכיות ומכריעין את העוונות. והנה לא יתואר קצת פשטו כלפי מעלה להקל הכף מאזנים או להכביד. והפירוש נראה כמובא לעיל כי הנה אמרו חכמינו ז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, וכונתו שאף שהוציא מחשבתו מכח אל הפועל אין המחשבה הרעה מצטרפת אל המעשה ההיא. וביאור הענין שאם חישב אדם לעשות מצוה ומחשבת לבו היה בגודל תבערת יקוד לשם ה' ובדחילו ורחימו, ובעת מצא ידו לעשותה ולגומרה נפל מעט מחשיקת נפשו ויש לו איזה פניה ח"ו והמעשה מצד עצמה היא מעוטת הערך, והשם יתברך ברחמיו הרבים מצרף להמעשה המחשבה הטובה אשר היא ברורה וזכה ועל ידי זה נעשית המצוה יקרה וגדולה בערכה ויש בה כדי להכריע את העוונות. וזהו ורב חסד שהוא מגדיל החסד ומטה אל מעשה המצוה המחשבה הטובה להגדילה ולהאדיר אותה. וח"ו להיפך כשהאדם עושה עבירה והוחם לבבו לעשותה כתנור אש וזדון לבו השיאו והשם חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח לאשר אנחנו בניו ובני בחוניו, ומסלק הוא יתברך את המחשבה ואינו מצרפה אל מעשה הרע וממילא נשארה העבירה קלה שהמעשה בלי המחשבה היא שוגג, וזהו נושא עון שעושה אותו קל ועולה למעלה במאזנים. והנה בכל הז' מדות שהם אהבה יראה התפארות נצחון וכו' בכולן יש בהם צד ימין וצד שמאל וצריכים אנו שיכבוש הטוב ויכריע את הפכו. וזהו ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן ירמוז אל השבע מדות, שיכבוש ויכריע הטוב את הפכו על ידי המחשבה הטובה שמצטרפת להמעשה. ויאמר אבימלך מה הנה שבע כבשות וגו' ויאמר כי את שבע כבשות וגו' בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת ירמוז אל המחשבה הטובה שהיא באר מים חיים כנודע:

ויטע אש"ל בבאר שבע דרשו חז"ל שהוא נוטריקון א'כילה ש'תיה ל'ויה. ונראה לפרש שלויה הוא לשון חיבור כמו ילוה אישי אלי, והכונה ופירוש שאף בעת אכילה ושתיה היה מחשבתו קדושה וטהורה והיה דבוק בבוראו. ויקרא שם בשם ה' פירוש שלמד זה לכל באי עולם שיכונו עצמן בכל מעשיהם ולידע שה' הוא אדון העולם ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים, ויגר נוטריקון י"ג רחמים, שהמשיך הי"ג מדות שיתנהגו ישראל בהן אף בימי הגלות וזהו בארץ פלשתים. ונקראים ימי הגלות ימים רבים (כמו שנאמר בהושע ימים רבים ישבו ישראל וגו') שאף בימי הגלות יתנהגו ישראל ברחמיו הגדולים ובחנינתו ואריכות אפים וכו':

ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם וגו' והעלהו שם לעולה וגו' ויבקע עצי העולה וגו' וילכו שניהם יחדיו ויאמר יצחק וגו' הנה האש והעצים ואיה השה לעולה. יראה לבאר בכונת צווי זאת. גם טעם אמרו וילכו שניהם יחדיו ולא אמר יחד. כי הנה ידוע אשר מדת אברהם היא מדת אהבה ומדת יצחק היא מדת יראה ופחד, ומטבע האהבה העזה להיות נכסף ומתאוה להדבק אל הנאהב מגודל תבערת יקוד האהבה, ואוהבי ה' יחכו להדבק בנועם אורו יתברך עד כי מגודל דביקותם וכלות נפשם והשתוקקותם יקשה להם פרידתם מדביקות ההוא. אכן טבע היראה היא להיפך כי מתירא לגשת מגודל פחדו ויראתו אי אפשר להעובד ה' מיראה לבד להיות דבוק באורו יתברך כמו העובד מאהבה. ולזה נצטוה אברהם אבינו ונאמר לו קח נא וגו' את יצחק והעלהו לעולה רמז שיעלהו במדריגתו שיהיה גם כן נכסף לעלות ולהדבק באור השם יתברך ולמסור נפשו מגודל האהבה הבוערת בלבו. לזאת וישכם אברהם וגו' ויבקע עצי עולה, מלת עצי לשון עצה, רומז כי שם עצות בנפשו ועשה הכנות לזה שיעלה את יצחק במעלה זו. וזהו וילכו שניהם יחדיו רומז שהשיגו שניהם היחודים להדבק באור אין סוף ב"ה. ולזאת היתה שאלת יצחק ואיה השה לעולה רומז שבא למדריגת המלאכים ששואלים זה לזה איה מקום כבודו והיה משתוקק לעלות במדריגה זו ולהדבק באורו יתברך שמו:

או יאמר ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם וגו' את בנך את יחידך וגו' אל תשלח ידך וגו' כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני וגו' ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים וגו'. יש להבין במקראי קודש הללו. א', על כפל הלשון את בנך את יחידך, וכבר דרשו בזה ודברי תורה כפטיש וכו'. וגם באמרו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, הכי עד כה לא ידע מזה. וגם הפסוק ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר וגו' כל זה צריך ביאור. אמנם נרמז מזה כמו שיתבאר הנה ידוע כי מדת אברהם היא חסד ורחמים אשר הוא הזריח והאיר אור עבדות השם לעבדו באהבה רבה ולהמשיך חסדים ורחמים על העולם, וכל ישעו וחפצו כל לבלתי להניף שבט המוסר ושלא להראות פנים זועמות לבני ישראל ושלא ליראם ולהפחידם כלל וכלל, ובמדה זו עבד כל ימיו את הבורא יתברך שמו. וכאשר התחיל להתנוצץ ניצוץ נוגה יצחק בנו אבינו ע"ה בחר לו דרך בעבדותו יתברך לעבדו ביראה ופחד לידע דאית דין ואית דיין ולפחד ולירא ממדת הדין היפך מדת אברהם אביו ע"ה. וכאשר נצטוה אברהם אבינו ע"ה לעקוד את בנו ולשחטו היתה כונתו לשתי פנים האחת לקיים מצות בוראו וחק המלך וגזירתו לעשות כאשר צוהו, והשנית חשב בדעתו אשר רצונו יתברך לבטל מדת יצחק מהעולם שהיא עבודת השם מיראה ופחד, ואף על פי כן וילכו שניהם יחדיו בלב אחד ובשמחה, הגם כי יצחק אבינו השיג בשכלו עבודת היראה עם כל זאת בראותו לפי מחשבתו ודעתו אשר כונת השם יתברך להסכים למדת אברהם אבינו ע"ה חש ונמהר לעשות רצון קונו בלב שלם:

וזה כונת הכתוב מה שאמר המלאך לאברהם אל תשלח וגו' כי לא תתבטל מדת יצחק מן העולם מכל וכל, כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה כלומר כי עתה בעקוד את בנך לשחטו דמית היות רצון השם לבטל מדת יצחק מכל וכל שמתירא היית ממדת הדין שהוא אלקים שלא להפחיד ולאיים על ישראל, וזהו כי ירא אלקים אתה, לזאת יאמר לו לא כן אנכי עמך להסכים לגמרי לדעתך רק גם מדת יצחק מהצורך לעולם בכדי שיפחדו ממדת הדין ולהחזירם על ידי זה בתשובה ממעשיהם ויומתקו על ידי זה הגבורות בשרשן ויתמשך הרחמים לעולם, ועיקר התנהגות יהיה במדת הרחמים. וזהו אמרו ולא חשכת את בנך את יחידך כלומר ולא חשכת את בנך שהוא מדת יצחק לא יתבטל מכל וכל בכדי לידע דאית דין ואית דיין ויעשו תשובה. וגם את יחידך הפירוש כי הצדיקים הזוכים יש להם נפש רוח נשמה חיה יחידה, ויחידה באה מעולם שאין שם בחינת דכר ונוקבא ושם אחדות שאין שם דין כלל ולזאת נקראת יחידה. וזה אמרו אשר גם את יחידך המורה לרחמים יתקיים להנהגה בעולם ועבודת השם יהיה על ידי שניכם יראה ואהבה. ולזאת ויקח אברהם את האיל ויעלהו לעולה תח"ת בנ"ו דייקא להמתיק הגבורות בשחיטת האיל תחת יצחק בנו. ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, שהודה גם כן שצריך להתירא ולעבוד את ה' מיראה גם כן. אשר יאמר היום בהר ה' יראה פירוש שעל ידי שיחזרו בתשובה מפחד הבורא יתברך שמו יומתקו הגבורות ויתעוררו רחמים לעולם ויראה שם הוי"ה במילואו המורה על רחמים:

ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק. ואיתא במדרש וירא את המקום מרחוק מה ראה ראה ענן קשור בהר וכו' אמר ליצחק בני רואה אתה מה שאני רואה אמר ליה הן אמר לשני נעריו רואים אתם מה שאני רואה אמרו לו לאו אמר הואיל וחמור אינו רואה ואתם אינכם רואים שבו לכם פה עם החמור ומנין שעבדים דומין לבהמה מן הכא שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם וגו' ויאמר יצחק אל אברהם אביו וגו' ויאמר הנני בני ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעולה בני וילכו שניהם יחדיו. הדקדוק הוא שמלת כה אינו מובן כי תיבת כה מורה על המקום אשר עמדו שם עתה בעת שאמר להם שבו לכם פה והיה לו לומר נלכה עד שם. והנראה בזה דהנה אברהם אבינו ע"ה המשיך חסדים על העולם, וכשבא יצחק לעולם הבין שאין זה קיום העולם כי מתוך הטובה יבעטו ח"ו כמאמר הכתוב ואכל ושבע ודשן ופנה וגו', על כן המשיך גבורות לעולם לידע שאית דין ואית דיין. והנה כל אחד כיון בעבדותו ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, והנה בעבדות השי"ת אי אפשר בלא מסירות נפש ואם כן אברהם שרצה להמשיך פרנסה וחיים וכל טוב וליחד על ידי זה קודשא בריך הוא ושכינתיה היה צריך בכל יום למסור נפשו בעבודתו יתברך שמו, וכן יצחק בדרכי עבודתו היה צריך למסור נפשו אליו יתברך שמו. ועיקר מסירות הנפש צריך להיות בשעת קריאת שמע כשאומר שמע ישראל כשמקבל עליו עול מלכות שמים וכשמיחד להקב"ה מעלה ומטה וד' רוחות. ובפסוק שמע ישראל יש כ"ה אותיות. והנה אברהם ויצחק שהיו מתוכחים זה עם זה שזה הלך במדת החסד וזה הלך במדת הגבורה כונת שניהם היה למען יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה על כן רצו להמסיר נפשם למענו יתברך שמו, על כן היה העקידה שיצחק מסר נפשו וכן אברהם היה לו מסירות נפש בזה כי איתא במדרש כל מי שאין לו בן אינו רואה פני השכינה, אך על ידי שהאדם רוצה למסור נפשו בתשוקה גדולה ובאהבה עזה יחשב בעיני הקב"ה כאלו עשה זאת בפועל ממש, כי גלוי וידוע לפניו יתברך שמו רצונו של אדם ועל ידי זה נעשה היחוד כאלו עשה בפועל ממש, ועל ידי זה אינו בא עוד לידי מסירות נפש בפועל ממש כי השם יתברך יודעו ומכירו שיכול למסור נפשו על קדושתו יתברך שמו לזאת אינו מסבב עליו עוד סיבובי מעשיות לבא על ידיהם לידי מסירות נפש ואינו מנסהו עוד. ומזה נבא לביאור ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק רצה לומר שראה שהקב"ה שנקרא מקומו של עולם הוא רחוק, ופירש המדרש שראה ענן קשור בהר, רצה לומר שראה שהשכינה הקדושה היא נסבכת בקוצים כסוחים שיונקים ממנה החיצונים, ועל כן קראו אברהם הר ויצחק קראו שדה שרומז שאז היתה השכינה בגלות כי שדה והר רומזים על מקום שאינו ישוב, והיו משים מגמת נפשם לעלותה. וזהו ראה ענן שהוא רומז לשכינה קשור בהר דהיינו שיונקים ממנה החיצונים, אמר ליצחק רואה אתה מה שאני רואה ואמר לו הן רצה לומר שגם הוא הבין גלות השכינה, אמר להם רואים אתם מה שאני רואה אמרו לו לאו שהם לא הבינו זאת, על כן אמר לשני נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה רצה לומר אני והנער נמסור עצמינו על קדושת שמו יתברך כדי ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה שהוא סוד של שמע ישראל שיש בו כ"ה אותיות וזהו עד כ"ה. על כן נאמר ויקח אברהם את עצי העולה וגו' וילכו שניהם רצה לומר שהלכו שניהם יחדיו למסור נפשם על קדושת שמו יתברך כנ"ל. ויאמר יצחק אל אברהם וגו' ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה רצה לומר שרצה להשיג דרכי התשובה כי זאת היא העיקר וזהו הנה האש היינו תורה שנמשלה לאש והעצים רומז למצות שנקראו עיטין, אך איה השה רצה לומר דרכי התשובה שמלת ש"ה נוטריקון ש'ערי ה'תשובה. ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעולה בני רצה לומר באמת צריך אתה בני להתדבק בתשובה ולתקן מדתך על שאתה מעורר גבורות על העולם. וילכו שניהם יחדיו כלומר בלב אחד למסור נפשם על קדושת שמו יתברך בפועל ממש. ויבאו אל המקום וגו' ויבן שם אברהם את המזבח וגו' ויקרא אליו מלאך ה' וגו' ויאמר אל תשלח ידך את הנער כלומר אינכם צריכים לבא לידי מסירות נפש בפועל שגלוי וידוע לפני רצונכם הטוב ומעלה אני עליכם כאלו נשחט על גבי המזבח ואפרו יהיה צבור לפני לזכור לבניו זכות העקידה לרחם עמו ביום דין אמן. שבו לכם פה עם החמור וגו' ואחר כך כתיב וישב אברהם אל נעריו וגו'. הלשון אינו מדוקדק. אמנם הפירוש כך כי מתחלה ראה שאינם רואים כלום וקרא אותם חמורים ואמר שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור, ואחר כך אף על פי שרחק אותם מתחלה אחר כך קירב אותם לבסוף שיהיו יכולים לעשות תשובה. וזהו וישב אברהם אל נעריו פירוש שהחזיר אברהם אותם בתשובה על מעשה נעוריהם. וזהו וילכו יחדיו אל באר שבע היינו בלב אחד ודו"ק והבן:

ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך וגו' ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה. יש לרמוז בזה כי הנה ידוע אשר השני ימים טובים של ראש השנה יום ראשון הוא דינא קשיא ויום השני דינא רפיא. והטעם שיום ראשון הוא בחינת לידת יצחק שהוא מדת גבורה ולכן אנו קורין אז וה' פקד את שרה שאז הוא לידת הדינין ולכן הוא דינא קשיא, וביום ב' קורין העקדה שאז ממתיקין הדינין ואברהם שהוא מדת חסד עקד את יצחק לבל יפקון תוקפוהי לבר ולכן הוא דינא רפיא שכבר נמתקו ונכללו בהחסדים. והנה כבר אמרנו על מאמר חז"ל בראש השנה שהכל מודין בפסח נולד יצחק שרומז שעיקר לידת הדינין היה ברחמים ובבחינת פסח שהוא עת חסד, והרצון היה שיומתקו כמאמר הכתוב והאלהים עשה שייראו מלפניו שמדת הדין אינו רק שייראו מלפניו ויחזרו בתשובה, ועל ידי שהאדם מתירא מפני השם הוא ממתיק כל הגבורות שירא"ה גימטריא גבור"ה. וכבר אמרנו שהמתירא מפני ה' באמת אינו מתירא משום דבר בעולם. והנה אברהם אבינו ע"ה היה מדתו כולו חסד שאף על האומות לא היה מושך דינין כמאמר הכתוב לו ישמעאל יחיה לפניך, ולכן היה רצונו לבטל מדת יצחק מכל וכל שלא יהיה בחינת דין כלל רק כולו חסד. אמנם רצון השם יתברך היה שישאר מדת יצחק בכדי שיהיה יכולת להמשיך מדת גבורה על שונאי ישראל, ולא אמר לו השם לשחוט דהיינו לבטל מדת גבורה מכל וכל רק שיעלהו לעולה דהיינו שיקשר מדת גבורה למעלה בשרשה שלא תרד על הכנסת ישראל ולא היה הצורך רק לעקדה שיתעקדו הגבורות ויתכללו בחסדים ולא ירדו על הכנסת ישראל. וזה נרמז בתפלתנו ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור שרומז שיתעקדו הגבורות ויתבטלו מעל זרעו של ישראל ויתמשכו על האומות. וזה רומז הכתוב עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת, פירוש לפי שאתה מתירא ממדת הדין שהוא שם אלהים לכן לא חשכת את בנך ורצית להקריבו כדי שתתבטל מדתו מכל וכל להיותך אוהב חסד כנ"ל, אמנם אל תשלח ידך אל הנער כי מן הצורך למדת יצחק להמשיך דינים על שונאי ישראל. וזה אמרו ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה רומז שעל ידי העקדה שהיה במקום ההוא פעל ועשה שיתמתקו הגבורות מעל ישראל על ידי שיתיראו מפני ה' וישובו אליו יתברך. אשר יאמר היום בהר ה' יראה רומז במלת היום שבכל ראש השנה ביום העקדה שהוא יום שני של ראש השנה על ידי אשר יאמר ותזכר עקדת יצחק יפעלו שיתמתקו הגבורות ויתגלו החסדים על הכנסת ישראל. ומלת בה"ר ראשי תיבות ב'ר'אש ה'שנה, שבכל ראש השנה בעת הזכירם ענין העקדה שהיתה בו ביום שיפעלו שה' יראה שיתגלו החסדים ויראה שם הוי"ה ברוך הוא במילואו שהוא שם רחמים. ולכן הובטח אחר כך ויירש זרעך את שער אויביו, רומז שלא כאשר דמית לבטל מדת הדין מכל וכל רק מן הצורך למדת יצחק בכדי שיתמשכו הדינין על שונאי ישראל וישראל יירשום ודו"ק.

ויהי ביום ההוא ויבאו עבדי יצחק ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו ויאמרו לו מצאנו מים. ואיתא במדרש ויבאו עבדי יצחק אין אנו יודעים אם מצאו אם לא מצאו מן מה דכתיב וימצאו שם באר מים חיים שמצאו מים חיים, והמדרש הזה אין לו שחר. ונקדים לפרש הפסוקים שלמעלה וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים וגו' ויעתק משם וגו' ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ. והענין הוא כי סוד ראש השנה הוא יצחק שהוא המשיך מדה זו על העולם שאית דין ואית דיין, ואם יעבור אדם על מצות הבורא ישפט. והנה דרך משל אם האדם יעבור על מצות המלך נידון לפני שרים היושבים על מדין ואלו השרים ישפטוהו כפי ראות עיניהם אשר רואים המעשה אשר עשה ואין יכולים לצאת חוץ לשורת הדין, אך האיש אשר לו הריב יוכל למסור משפטו אל המלך עצמו, וטבע המלכות הוא חסד כמאמר הכתוב באור פני מלך חיים וכשמגיע המשפט למלכות עצמו הוא שופט אותו בחסד. והנה בראש השנה הוא עת משפט כנאמר כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב, ויצר הרע מקטרג על ישראל להזכיר עוונותיהם לפני בית דין של מעלה וזהו יצחק כנזכר בזוהר הקדוש שם על פסוק וילך עשו השדה לצוד ציד להביא וגו', אנו מוסרים משפטנו למלך עצמו. וזהו מלפניך משפטנו יצא עיניך תחזינה מישרים, כי המלכות הוא חסד כמאמר הכתוב באור פני מלך חיים כי הקב"ה רואה גודל החרטה ותשובה שבלבות בני ישראל על כן הוא מרחם עליהם בדין, מה שאין כן הבית דין של מעלה שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות כהנ"ל. ועיקר המשפט אשר עתה בראש השנה הוא כדי שיעשו תשובה כהובא במדרש שאמר הקב"ה לאדם הראשון אתה סימן לבניך כשם שנכנסת לפני ביום זה לדין ועשית תשובה ויצאת בדימוס כן עתידין בניך ליכנס לפני ביום זה לדין ויוצאין בדימוס, ועל ידי תשובה יכולים למסור משפטן למלך עצמו והוא רואה תשובתם ומשפיע עליהם רחמים. ויצחק בעצמו מסכים על החסדים שירדו על הכנסת ישראל רק שחפץ שיפחדו מאימת הדין ויתחרטו על עוונותם. וזהו וישב יצחק ויחפר את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם, רצה לומר בא"ר הוא נוטריקון ב'ידך א'פקיד ר'וחי, ופירוש שיצחק חפר ומסר נפשו על עבודתו יתברך שמו כמו אביו, ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו רצה לומר שגם כונת יצחק היה שיומשך חסדים על כנסת ישראל כמו אביו רק חפץ שיפחדו מאימת הדין כדי שיעשו תשובה. וזהו ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים ומים חיים רומז להחסדים גדולים שהוא אור פני מלך חיים. ויריבו רועי גרר וגו', פירוש שעל זה קטרגו הסטרא אחרא עד ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות רומז לרחובות הנהר שהוא בינה עולם התשובה, ורצה לומר שעל ידי תשובה נמתקין הגבורות בשרשן ומתעורר מזל עליון שהוא חיים שהוא אור פני מלך חיים, על כן אמר כשהשיג זאת כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ. וזהו פירוש המדרש ויבאו עבדי יצחק וגו' ויאמרו לו מצאנו מים, רצה לומר שאמרו שהשיגו חסד שמים רומז על חסד. ואמר המדרש אין אנו יודעים אם מצאו אם לא מצאו מן מה דכתיב וימצאו שם באר מים חיים שהוא רומז על ראש השנה,שבראש השנה אנו ממשיכין הבאר של מים חיים על כן אנו אומרים זכרנו לחיים וכתוב לחיים טובים, שמצאו מים חיים כלומר שמצאו בראש השנה חסדים גדולים שהוא אור פני מלך חיים:

ויהי בבוקר והנה היא לאה ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני. הנה כל הענין הזה של יעקב אבינו בלתי מובן על פשוטו, וח"ו לחשוב על בחיר שבאבות וכללות המרכבה ובן פ"ד שנים היה בעת שנשא האחיות ולא ראה קרי מימיו וחלילה לומר שלכך בחר ברחל להיותה יפת תואר ולא בחר בלאה מפני שלא היתה נאה כאחותה. וגם למה הוצרך לבן לרמות אותו ולמה לא אמר לו תיכף שלא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה והיה מוכרח לקחת שתיהן. אמנם יראה לומר כי הנה ידוע שהשני אמהות רחל ולאה הם בחינת השני ימים טובים של ראש השנה, שיום ראשון שהוא דינא קשיא הוא בבחינת לאה ויום השני שהוא דינא רפיא הוא בחינת רחל, והם בחינת תרין ההי"ן דשם הוי"ה, שלאה היא בבחינת ה"א עילאה ורחל ה"א תתאה, ובחינת לאה היה אצל יעקב כל כך יראה גדולה מאד בערך שלא היה רוצה לקחתה מפני שירא היה לגשת אל מדריגה גדולה כזו ולא היה בדעתו לקחתה בשום אופן אלולי שרימה אותו לבן ולכן אמר לו מה זאת עשית לי וגו' ולמה רמיתני לשון התרוממות פירוש למה רוממתני לגשת למדריגה גדולה כזו אשר יראתי לגשת כל כך הגבה למעלה וקל להבין. תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. יש לרמוז בזה כי הנה ביום ראש השנה שבו נברא העולם והוא זכרון ליום ראשון יורדין השפעות חדשות לטובת הכנסת ישראל ממקור העליון, אמנם כשהשפעות יורדין מעולמות העליונים ומתגלים בשבעת ימי הבנין אז יש מיימינים ומשמאילים ויש כמה מקטרגים שרוצים לעכב השפע מלירד על הכנסת ישראל ולכן הוא עת משפט ויום דין. ונתן הקב"ה עצה להמתיק הדינין ולהשתיק כל מסטין מעלינו, וצוה לנו לתקוע בשופר שהוא קול פשוט שעדיין לא בא לבחינת דיבור שרומז לעלמא דחירות שאין בו אחיזת חיצונים ובו נמתקים כל הגבורות, ומתקיים מאמר הכתוב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו שגוון אודם רומז לדין והלבנונית רומז לרחמים כידוע, ועל ידי שישראל עושין תשובה הם מהפכים מדת הדין למדת הרחמים והדם נעכר ונעשה חלב שהוא גוון הרחמים, והאימא עילאה שהיא העולם התשובה מכסית עליהם מכל המקטרגים. והנה איתא בכתבי האר"י ז"ל על פסוק מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה שרומז שעל ידי עולם התשובה שנקרא מ"י ומאה קולות שהם גימטריא מל"ל נמתקים הגבורות שהם בחינת יצחק ומתהפכים לחסדים שהוא מדת אברהם, ועל ידי זה הניקה בנים שרה שהכנסת ישראל יונקים השפעות טובות ובני חיי ומזוני ושרה היא אימא עילאה. ולבאר דבריו להבינם מעט נקדים מאמר הכתוב ויאמר יהושע וגו' כה אמר ה' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, ויש להבין הלא גם ישראל ידעו מזה ומה הודיעם בזה. אמנם רמז בזה גודל מעלת אבותינו הקדושים כי שורש ישיבתם הוא במקור נעלם בעבר הנהר היוצא מעדן העליון. והנה כבר כתב רש"י ז"ל על פסוק וייצר ה' אלהים את האדם שהכתיב ביצירתו שני שמות מלאים שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים ונעשה בחותם וכן הוא אומר תתהפך כחומר חותם, וביאור הדבר שכמו שהצורה הטבועה על ידי החותם הצורה ההיא הוא בהיפך מהחותם שהציור אשר הוא על החותם בימין הוא נחרת על הצורה הנחתמה בשמאל, כן הוא דוגמת האדם הנעשה בצלם אלקים. וכן אבותינו הקדושים כשהיו בהעלם בהרת עולם היה אברהם בשמאל ויצחק בימין, וכשיצאו הזרועות עולם ונתגלה בנין העולם נעשה מדת החסד שהוא מדת אברהם לימין ומדת יצחק שהוא גבורה לשמאל. ולכן בראש השנה שאנו צריכים להמתיק הדינין מתעלים האבות על ידי השופר ותקיעות תשר"ת לשרשם להרת העולם ובא יצחק בימין אברהם ואברהם לשמאלו כמו שהם בשרשם, ועל ידי זה מתמצע יצחק בין יעקב ואברהם ונמתקים הגבורות ונכללין תחת החסדים ומתהפך האודם ללובן ודם נעכר ונעשה חלב. וזהו מי מלל לאברהם שעל ידי המאה קולות שהן כמנין מל"ל אנו מעלים האבות לשרשם להרת העולם שהיא אימא עילאה עולם התשובה שנקרא מ"י ועל ידי זה נעשית ההמתקה כנזכר, ועל ידי זה הניקה בנים שרה שעל ידי אימא עילאה שהוא נקרא שרה נמתקין הגבורות ויונקים הכנסת ישראל שנקראים בנים למקום החסדים היורדים עליהם מהי"ג מכילין דרחמי. וזהו תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, בחוד'ש שופ'ר בכס'ה סופי תיבות שר"ה, שעל ידי שאנו מעלים האבות שיהיו בכסה בהרת עולם באימא עילאה שנקראת שרה על ידי זה נמתקין הגבורות ונכללין בהחסדים ודם נעכר ונעשה חלב. וזהו רומז ב'כסה ל'יום ח'גנו הראשי תיבות הם אותיות חל"ב. ואמר עוד כי חק לישראל הוא, חק הוא מנין הטרומיטין שבתקיעות התשר"ת כידוע, פירוש שעל ידי תקיעות התשר"ת נעשית ההמתקה שיוכללו הגבורות בהחסדים ויכללו אברהם ויצחק בישראל דלעילא שהוא מקור הרחמים. וזהו משפט לאלהי יעקב שידונו הכנסת ישראל ברחמים גדולים בבחינת יעקב שהוא רחמים. ובזה יתבאר גם כן סיום הכתוב שהבאנו למעלה פירושו בשם האר"י ז"ל, שאמר אחר כך ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק, ויגדל הילד רומז שמדת יצחק בא לגדלות המוחין ועל ידי זה יגמל ממדתו מדת הגבורה ונכלל בהחסדים. ויעש אברהם וגו' ביום הגמל את יצחק, הגמ"ל גימטריא מזל"א שהוא כמנין הג' הויות הראשונות, שרומז שעל ידי מזלא עילאה נמתקו הגבורות וכשהגבורות נמתקות עושה אברהם שהוא מדת חסד משתה ושמחה בכל העולמות:

או יאמר תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. והנה דוד המלך עליו השלום אמר פסוק זה לתקוע שופר בראש השנה ולא חלק בו אם חל להיות בשבת או בחול. וחז"ל התקינו שלא לתקוע אם חל ראש השנה להיות בשבת שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. ועדיין אין זה מספיק קצת לבטל עבור זה מצוה של תורה, וטעם זה אמרו בנגלה ומסתמא היו להם גם טעם כמוס על פי סוד. ונראה לי שמרומז הטעם שאין תוקעין בשבת בפסוק הנ"ל, והענין הוא דהנה כל מגמת עבודתינו בימים הנוראים אלו להעלות המלכות שמים שיתגלה מלכותו יתברך במהרה על כל העולמות כמאמרנו בפרשת נצבים, ועל זה אנו מתפללים בימים הנוראים האלו ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך, אך ביום הדין מתיצבים המקטרגים לקטרג על כנסת ישראל ח"ו כמו שנאמר ויהי היום ויבאו בני אלהים להתיצב על ה', ודרשו ז"ל ויהי היום זה ראש השנה, וכדי לתת עצות בנפשנו צוה לנו הקב"ה לתקוע בשופר ביום הזה כדי לערבב הסטרא אחרא לבל יוכלו להרע לישראל שהענין השופר הוא שהוא קול פשוט בלא חיתוך הדיבור, ומן הצורך לשום כל מגמת כונתינו בלב ומחשבה יחד לשוב לפניו יתברך שמו מעומק הלב בעת התקיעה, וכשתוקע בשופר מעומק הלב בתשובה הקב"ה שהוא בוחן כליות ולב מקבל מחשבה זו לפניו ועל ידי קול פשוט שיוצא מן השופר נתעורר עולם המחשבה שאין בו דיבור, ואין שום מלאך ושרף יודעים עד מה ולא יבינו מה שישראל עושין בשופר, ועל ידי זה נתערבב השטן ונחלש הסטרא אחרא והדם נעכר ונעשה חלב דהיינו שהגבורות נמתקים ומסכימין על החסדים שירדו על הכנסת ישראל, ונתגלה הלבנונית עליון הרחמים הגדולים על כנסת ישראל. ולזה אנו מכונים בעת תקיעות שופר השם הקדוש קר"ע שט"ן משולב עם שם הוי"ה ב"ה כי על ידי תקיעותינו ביום זה נתערבב השטן והרחמים מתגברין ונתגלה הלבנונית עליון הי"ג מכילין דרחמי על כנסת ישראל. והנה בימות החול שאז עת התגברות הדינין והסטרא אחרא צריכים אנו להמתיקם על ידי השופר בכדי שלא יבינו הסטרא אחרא, אבל בשבת קודש לית שולטנא אחרא בכולהו עלמין ואנפהא נהירין בנהירו עילאה ואין להסטרא אחרא שום ממשלה לקטרג בשבת קודש והלבנונית עליון מאיר לכל העולמות, לזה אין מן הצורך לתקיעת שופר בשבת קודש שגם בלא שופר נתערבב ונחלש כח הסטרא אחרא והלבנונית מופיע בכל העולמות, ומה שאנו פועלים בימי השבוע על ידי השופר יכולים לפעול בשבת קודש בלא שופר כנ"ל. וטעם זה נרמז בפסוק הנ"ל כי הראשי תיבות של ת'קעו ב'חודש ש'ופר ב'כסה ל'יום ח'גנו הן למפרע שב"ת חל"ב וגם ראשי תיבות אלו עולין בגימטריא תשמ"ב כמנין קר"ע שט"ן וי"ג מכילין דרחמי, ופירוש שעל ידי השופר נתערבב השטן והלבנונית עליון נתגלה על הכנסת ישראל הי"ג מכילין דרחמי. וגם נרמז בפסוק זה שב"ת חל"ב ורצה לומר אם הוא בשבת קודש מאיר הלבנונית עליון מעצמו מגודל קדושת שבת ואין מן הצורך לתקוע בשופר שגם בלא שופר יכולים לפעול רחמים גדולים וחסדים טובים על כנסת ישראל:

אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכו. לכאורה אינו מובן וכי אפשר שכל העם ידעו כונת השופר אשר כונתו גבוה מעל גבוה. והנראה בזה דעיקר כונת ראש השנה והשופר וכונת הנסירה הוא שיהיה היחוד פנים אל פנים. והנה נודע ששם הוי"ה ב"ה הוא רחמים ושם אלקים הוא דין, וחמשה אותיות של שם אלקים כל אות ואות יש לו צירוף של שם אלקים, נמצא שהגבורות הן ה' פעמים אלקים, וחמשה פעמים אלקים עולה בגימטריא ת"ל, והן בחינת דכר ונוקבא נמצא שהן שני פעמים ת"ל. וזהו קווצותיו תלתלים, היינו שני פעמים ת"ל. על כן כתיב תלתלים שחורות שהן דינין ויש בהם שחרות שאינן מאירין. על כן צריכים אנו להמתיק על ידי כשרון מעשינו שיאיר בהם השמות הויות של רחמים שיהיה ה' הוא האלהים ועל ידי ששמות הויות מאירין בהם נהפכים לרחמים. ועל ידי מה נמתקין על ידי השופר אם נכוין בתקיעתינו רק כדי לעשות רצון יוצרינו. כמו שאמר אדוני מורי ורבי הרב הקדוש רבינו אלימלך זצוק"ל על הגמרא למה תוקעין רחמנא אמר תקעו, ופירש הוא ז"ל שהגמרא מקשה למה תוקעין כלומר מה היא הכונה של התקיעות, ותירץ רחמנא אמר תקעו פירוש שזאת תהיה עיקר הכונה לעשות רצון הבורא ב"ה ועל ידי תקיעתינו לעשות רצון הבורא ב"ה אנו ממתיקין הגבורות ונהפכו לרחמים, דהיינו על ידי תקיעות מעומד אנו ממתיקין אות אחת מהחמשה שמות אלקים שעולים ת"ל ונשאר תכ"ט, ועל ידי תקיעות מיושב אנו ממתיקין עוד אות אחת מהחמשה שמות הנ"ל ונשאר חת"ך שהוא שם של רחמים גדולים חותך חיים לכל חי הוא השם היוצא מפסוק פות'ח א'ת יד'ך מסופי תיבות שלו. והנה ראשי תיבות של פסוק זה א'שרי ה'עם י'ודעי ת'רועה י'י ב'אור פניך יהלכון עולה בגימטריא חת"ך. וזהו פירוש הפסוק אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון, רצה לומר אשרי העם שעושים רצון הבורא ב"ה בתקיעתם שעל ידי זה הן ממתיקין הגבורות ונעשים רחמים שהוא שם חת"ך המרומז בפסוק זה כנ"ל. ועל ידי ששם זה נתגלה, פניך יהלכון רצה לומר שפנים של זעם חלף והולך לו, ונמשך על כנסת ישראל חסדים ורחמים גדולים אמן:

אל אמונה בערכך דין אם תמצה עומק הדין מי יצדק לפניך בדין קדוש. זאת יובן על פי מה שאמרנו כבר טעם למה שאנו אומרים ביום הכפורים בתפלת נעילה שבעה פעמים ה' הוא אלקים. ותוכן הדברים שם שמה שבעולם שלמעלה רחמים בעולם שלמטה הימנו דין כי שם בעולם שלמטה הימנו עדיין הוא צמצום נגד עולם שהוא יותר גבוה, וכן מעולם לעולם עד אין סוף ב"ה ששם אין שום צמצום רק כולו רחמים גמורים. וזהו ה' רצה לומר מה שבעולם שלמעלה הוא הוי"ה דהיינו רחמים, הוא אלהים רצה לומר בעולם שלמטה הימנו הוא עדיין דין. ועל פי זה יובן אל אמונה שהוא חסד גדול שהוא עתיקא אבל בערכך רצה לומר נגד האין סוף ב"ה הוא הדין. אם תמצה עומק הדין שהוא בחינת ממעמקים קראתיך ה', מי יצדק לפניך בדין רצה לומר העולם המחשבה שנקרא מ"י יוכל להמתיק ולהצדיק לפניך עומק הדין שלא ישלוט ח"ו על כנסת ישראל:

תנו רבנן חכמי ישראל מונין למבול כר' אליעזר ולתקופה כר' יהושע חכמי אומות העולם מונין אף למבול כר' יהושע. גם איתא במסכת ראש השנה דף י' ע"ב תניא ר' אליעזר אומר בתשרי נברא העולם בתשרי נולדו אבות וכו' בפסח נולד יצחק וכו' ר' יהושע אומר בניסן נברא העולם בניסן נולדו אבות וכו' בפסח נולד יצחק וכו'. כבר נתחבטו בזה גאוני קמאי האיך שייך פלוגתא בדבר מציאות דליכא תליא בסברא כי אם במציאות הזמן האיך שייך פלוגתא, והאיך נוכל לומר אלו ואלו דברי אלקים חיים. והנני מוסיף להפליא מה שנאמר בדברי ר' יהושע בפסח נולד יצחק כנראה שפת יתר כי בזה אינו פליג על רבי אליעזר דקאי כוותיה. ובדרך רמז נוכל לומר ולפרש ונקדים לבאר מאמר האר"י הקדוש זלה"ה וזה לשונו: דינא דכורא תקיפין ברישא וניחין בסופיה ודינא דנוקבא נייחין ברישא ותקיפין בסיפיה, והוא מאמר סתום. ויובן על פי מה שאמרו שהשם יתברך ברא העולם במדת הדין וגבורה כמו שאמר הכתוב בראשית ברא אלהים וגו' שבתחלה עלה במחשבתו לבראתו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין. וראשית הבריאה היה ברצונו הפשוט רק להיטיב לברואיו היינו שבאם לא יחטא אדם היה לו כל טוב כן היתה כונת הבריאה, אך כאשר יחטא אדם אזי הדין והמשפט מתוחה עליו להעניש אותו כמשפט חטאו, כי לא היתה אז המתקת גבורות כי ראשית הבריאה היתה מיניה וביה בלי אתערותא דלתתא רק מיניה וביה ברצונו הפשוט, והיתה כונת הבריאה רק להיטיב דהיינו שלא יחטא ולא יענש ויבא עליו כל טוב אבל כשיחטא ליכא המתקת הגבורות, והמתקת הגבורות הוא רק באתערותא דלתתא על ידי הצדיקים על ידם יש המתקת הגבורות. וזהו פירוש מאמר האר"י זלה"ה דינא דכורא רצה לומר הבריאה הקדומה שהיה מיניה וביה בלי אתערותא דלתתא מכונה בשם דכורא, תקיפין ברישא רצה לומר כי אף שכונת הבריאה היתה רק להיטיב אך כשיחטא האדם אזי הדינים מוכנים לבא עליו כי ליכא המתקה. ודינא דנוקבא נייחין ברישא כו' רצה לומר שהמתקת הגבורות היתה על ידי אתערותא דלתתא מכונה בשם נוקבא היה נייחין ברישא הקדומה שהיתה בלי אתערותא דלתתא מכונה בשם תשרי שהיה הרת עולם במחשבה קדומה והיתה בלי המתקה, והמתקת הגבורות לא היה עד שהאבות התחילו באתערותא דלתתא להמתיק הגבורות, וזה מכונה בשם ניסן כי אז התחיל להתגלות שיש כח בצדיקים להמתיק כי אז נגאלו ממצרים על ידי האבות ומשה ואהרן על ידי אתערותא דלתתא והיתא אז המתקת הדינין זאת היתה בניסן. לכך קודם בדורות הראשונים בדור המבול שהיו חוטאים גברו הדינים עליהם עד מאד עד שהציף ה' עליהם את מי המבול כי לא היה המתקת הגבורות רק המשפט היה ברצון הקדום והמתקה לא היה עד האבות. וידוע שכשישראל אין צריכים לשידוד מערכות העולם נוהג על פי הטבע כאשר היה הבריאה שיתנהג העולם על פי הטבע, רק כשישראל המה בעומקא ועקתא אזי משדד להם המערכות ברצונו הפשוט. וידוע שהעולם נתקיים על ידי ישראל העושים רצונו וכאשר חוטאים חלילה וסטרא דדינא גוברת שיחרב העולם אזי כשישראל שבים בתשובה שלימה ומתקנין וממתיקין הגבורות בשרשם העולם נתקיים תחת תקופי הזמן. והמתקת הגבורות הוא רק לקיום העולם תחת תקופי הזמן, והא ראיה כשהיו צריכים לבריאה חדשה דהיינו בקריעת ים סוף שהיה בריאה חדשה אמר הקדוש ברוך הוא למשה מה תצעק אלי שזאת אינו תלויה באתערותא דלתתא רק ברצון הקדום בלי אתערותא דלתתא, על כן אמר לאו עידן צלותא הוא שאין הדבר תלוי באתערותא דלתתא רק ברצון הקדום כנזכר לעיל. (עיין בפרשת בשלח שם הארכתי בענין זה ותבין הדבר לאשורו):

זאת מרמז לן הגמרא חכמי ישראל מונין למבול כרבי אליעזר, מבול הוא כינוי לחטא, רצה לומר שירא האדם מלחטוא מונין כרבי אליעזר שכל אדם ישמור עצמו מלחטוא כרבי אליעזר שאומר בתשרי נברא העולם, והוא המשפט ברצון הקדום וראשית הבריאה היה בלי המתקה על כן ישמור אדם עצמו מאד מאד מלחטוא. ולתקופה רצה לומר לקיום העולם היינו אם היו חוטאים ח"ו וצריכים לקיום העולם שלא יחרב מניסן מנינן לשוב בתשובה שלימה שיהיה קיום העולם תחת תקופי הזמן על ידי המתקה. וחכמי אומות העולם שאינם רוצים לשמור עצמם מחטא על כן מונין אף למבול כרבי יהושע והבן. ובסגנון זה נבאר הפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע, כי ידוע שאברהם כולו חסד ויעקב כולו רחמים ויצחק כולו משפט. ואנו ממתיקים בשופר בתש"ת נגד אברהם יצחק ויעקב, שיצחק שהוא כולו משפט יהיה נמתק בין אברהם ויעקב כי יעקב צריך להיות בי מיצעא כי הוא הבריח התיכון המחבר הקצוות, אך בכדי להמתיק המשפט על כן צריך יצחק להיות בי מיצעא. וזהו הפלוגתא שרבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם גם בתשרי נולדו האבות, רצה לומר שהבריאה הקדומה היה ברצונו הפשוט בלתי המתקה לזה הוצרך בפסח נולד יצחק רצה לומר בניסן כי אז היה המתקת הדינין, רצה לומר והיה נמתק יצחק שכולל המשפט. ורבי יהושע אומר בניסן נברא העולם ובניסן נולדו האבות, רצה לומר שבתחילת הבריאה היה ברצונו הפשוט שיהיה אחר כך המתקה לזה אמר גם כן בפסח נולד יצחק, בפסח רצה לומר מלשון ופסחתי על בתי מצרים, רצה לומר שצריכים לפסוח ליצחק ממקומו כי מקומו בשמאל שהוא כולו משפט צריכים לפסוח ולנתק אותו ממקומו שיהיה בי מיצעא בין אברהם ויעקב שיהיה המתקת המשפט ויתמשך רחמים וחסדים גדולים על כנסת ישראל, ודו"ק והבן:

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה ובמה בשופר. אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני עכ"ל. יש להבין במה שאמר כדי שתמליכוני עליכם, שהרי כבר אמרו בכל ברכה מלך העולם וגם המלך הקדוש ומלוך על כל העולם וכבר הומלך עלינו מאז. ויראה שמורה לנו ענין גדול בעבדות השם כי השם ברוך הוא ברא תבל ומלואה וכל העולמות כדי שידע כל פעול כי הוא פעלו ולהכיר מלכותו שהוא מושל בכל ומלך על כל הארץ ולהגדיל שמו ולספר הודו, ואותנו לקח להיות לו לעם סגולה ולשמור מצותיו וליחדו בכל יום פעמים באהבה ולהמליכו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ובארבע רוחות השמים כרמוז בתיבת אחד. אמנם לא רבים יחכמו לקבל עול מלכות שמים שלימה וליחד כל מחשבותם לאמיתת מציאותו ומלכותו, כי שאור שבעיסה מעכב ועוונותינו מבדילין בינינו לבין אלהינו. גם בעת שאנו אומרים ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו' ומן הצורך להו, כי שאור שבעיסה מעכב ועוונותינו מבדילין בינינו לבין אלהינו. גם בעת שאנו אומרים ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו' ומן הצורך להיות נכון בכל לב ונפש למסור את נפשו מרוב אהבה וחשיקה לנועם השם יתברך ואורו, ומעטים הם המקיימים ומכונים זה זולת השרידים אשר ה' קורא ויחידי סגולה אשר כלתה נפשם לחזות בנועם השם יתברך והם נכונים בכל עת ובכל שעה לקדש שמו ולמסור נפשם מרוב אהבתם להדבק באור העליון, על דרך שמצינו לרבי עקיבא ע"ה שכל ימיו היה מצטער מתי יבא לידו מצות בכל נפשך ולבסוף שהיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל היה קורא קריאת שמע באהבה עזה ולא הטרידוהו יסורים הגדולים. והעצה לבא לידי מדה זו הוא להכין עצמינו להמליך אלהינו באהבה עזה ובכל לב ונפש בשני ימי ראש השנה, ועל ידי זה יוסיף אומץ ליחד אלהינו בעת אמרו שמע ישראל כל השנה שיוכל לקבל עליו עול מלכות שמים בקדושה על ידי המשכת הקדושה שהוא מושך עליו בראש השנה. ואשרי מי שהוא זוכה לקדש ולטהר עצמו ומחשבותיו ולהכין עצמו לקראת אלהינו בכל המ"ח שעות שבראש השנה, שבזה ימשוך קדושה ודביקות השם על כל השנה שיוכל להיות דבוק בנועם השם כל היום. וכל חלק מחלקי השעות שבראש השנה יתנו עזר וסעד לכל יום מימי השנה להמליך הבורא ברוך הוא. וזהו הפירוש אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, שהכונה שתאמרו המלכיות בראש השנה בכל לבכם שעל ידי זה תמליכו את השם ברוך הוא כל השנה ברוב עוז ואל יוכל נרגן המפריד להבדיל בינינו לבוראינו אך נהיה דבוקים באורו בלי מסך מבדיל. אמנם אין ראוי לאדם לבקש זאת שיבא לידי מסירות נפש בפועל כמו שקרה לרבי עקיבא שנהרג על קדושת שמו יתברך, אמנם יכין עצמו לקדש ה' בכל עוז ומי שהוא נכון לזה באמת ובשמחה מעלה עליו השם יתברך כאילו קיימו בפועל ממש. וזהו הפירוש שאזכור לכם עקדת יצחק ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני, פירוש אחרי שהמלכתם אלהיכם עליכם ואתם נכונים לקדש שמו ולמסור נפשכם יזכור לכם עקדת יצחק שאפרו צבור אף שלא נשרף בפועל ומעלה אני עליכם כאילו גם אתם עקדתם עצמכם לפני ונעשין עולות בפועל ולא תצטרכו לבא לידי מעשה ממש:

שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב ושני חצוצרות מן הצדדין שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר וכו'. ראוי להבין במשנתינו שהרי לא היו נוהגין כן אלא בימי המקדש, וקשה קצת שישמיענו רבינו הקדוש הלכתא למשיחא בלבד. גם למה היה פיו מצופה זהב. ויראה לרמוז כי הנה ידוע בספרי קודש שלזה תוקעין בשופר כלומר עורו ישנים מתרדמתכם, ונראה שרמזו בזה כי האדם שחטפתו שינה אין שכלו ומוחו צלול עד שישן קצת וירגיע שכלו ומקבל אחר כך מוחין חדשים. ועל דרך זה סובב גם כן כונת תפלות ותקיעת שופר בראש השנה כידוע שהעולמות מתעלין אז לקבל מוחין חדשים שיתמשך אור אלהותו יתברך בכל העולמות. וכל מגמתינו לבנות קומת השכינה שיהיה מתפרסם אלהותו מלא כל הארץ שהיא עתה בזמן הגלות בחינת נקודה קטנה בלי אברים ואין מלכותו יתברך מתפרסם עדיין לכל יושבי תבל עד שיקוים מאמר הנביא והיה ה' למלך על כל הארץ, ועיקר הבנין הוא על ידי אתערותא דלתתא שמעורר אתערותא דלעילא ורחמנא לבא בעי בזה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה לידע ולהבין רוממות אלהותו יתברך דאיהו עיקרא ושרשא דכולהו עלמין ולית אתר פנוי מיניה על ידי זה הוא ממשיך אלהותו יתברך לעולמות התחתונים. וגם צריך לתקן מדותיו שהם אהבה יראה התפארות וכו' לבל ישתמש בהם רק לכבוד בוראו, ובזה הוא ממשיך הוא"ו משם הוי"ה ברוך הוא שהוא זעיר אנפין אל המלכות שמים ה"א תתאה. אמנם גם הזעיר אנפין עדיין אינו קומה שלימה הגם שהוא בבחינת אברים מכל מקום אין קומה בלא ראש, ועיקר הוא השכל שהוא במוח שאין באפשרי להרים יד ורגל בלי השכל המניע את האברים, ואין הקומה נשלמת עד שיומשכו אל זעיר ונוקביה המוחין עילאין מעולם המחשבה. ולזה אנו תוקעין בשופר בראש השנה שהוא קול פשוט ובא ממחשבה בכדי להמתיק הגבורות ולהמשיך הי"ג מכילין דרחמי על ידי המשכת אור אלהותו יתברך מאריך אנפין אל זעיר ונוקביה ועל ידי זה יתיחדו השם אהי"ה עם השם הוי"ה ושם הוי"ה בשם אדנ"י ותרד השפע מה"י עילאה אל הוא"ו והה"י תקבל מהיו"ד. והנה ידוע מאמר חז"ל על פסוק תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו שהחדש מתכסה בו, רומז שבראש השנה המלכות שמים עולה אל האריך אנפין לקבל משם שפע מאין סוף ב"ה והכל הוא על ידי אתערותא דלתתא. ולזה תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה לומר לפסוקי המלכיות והמלך הקדוש והמלך המשפט בכדי שעל ידי קבלת עול מלכות שמים נעלה העולמות מתתא לעילא ויומשך אור אלהותו יתברך מעילא לתתא אל כל העולמות, ועל ידי זה נמשכין שמות הרחמים ונמתקים שמות הדינים. ולזה התקיעה שהיא מרמזת על מדת אברהם מדת חסד הוא קול ארוך כדי להמשיך השפע מאריך אנפין שיתגלו החסדים על הכנסת ישראל, והתרועה והשברים שהם בבחינת גבורה הם קולות קצרים שאין הרצון שתהיה ההנהגה על ידם רק שיומתקו תיכף. והנה השטן הוא היצר הרע מידיעתו אשר על ידי מעשי בני ישראל וכונת תקיעותיהם וקבלת עול מלכות שמים הם מעלים כל העולמות מתתא לעילא ומורידין מעילא לתתא שפע אלהותו יתברך, לזה כל מגמתו לערבב כונותיהם ומחשבותיהם. אמנם כשהאדם עומד נגדו ואינו נותן מקום שיתאחז במצודתו אז מסתלק תיכף ושוב אינו יכול לערבבו. והנה הזעיר ונוקביה כל עוד שלא קבלו עדיין המוחין עילאין הם בבחינת חצי צורות שעדיין לא נשלם שיעור קומתם כנ"ל, וגמר צורתם הוא על ידי המשכת המוחין עילאין שאז נשלם שיעור קומתם באברים וראש. וזה שרמז שופר של ראש השנה של יעל פשוט, יעל לשון עליה, פירוש שעל ידי השופר מעלין כל העולמות להמשיך מעילא לתתא אור האין סוף הפשוט בתכלית הפשיטות. ופיו מצופה זהב, זהב רומז למדת יצחק שהוא גבורה כידוע, ורומז שהגם שהשטן כל מגמתו לערבב כונתם ולעורר מדת יצחק עליהם מסתלק תיכף על ידי התקיעה, ואינו מצופה רק פיו שרומז להתחלה ושוב מתבטל אחיזת החיצונים על ידי המשכת המוחין עילאין אל הזעיר ונוקביה. וזהו שאמר ושני חצ"וצרו"ת מן הצדדין, חצ"וצרו"ת הוא נוטריקון חצ"י צורו"ת רומז שזעיר אנפין ומלכות שהם חצי צורות קודם שמקבלין המוחין עומדים לקבל השפע שיורד מאריך אנפין על ידי השופר. וזהו שופר מאריך רומז שהשופר פועל שיורד השפע מאריך אנפין אל הזעיר ונוקביה ונשלם שיעור קומתם, וחצוצרות מקצרות רומז שהגבורות המעכבים השפע ועושין את הזעיר ונוקביה בבחינת חצ"י צורו"ת מקצרות ומסתלקות תיכף והבן:

אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וגו'. וקשה מאי קא משמע לן רבי עקיבא בזה וכי לפני מלאך או לאחד מצבא השמים יטהרו, בודאי הן מטהרין עצמם לפני אביהם שבשמים. ונראה בזה שבא רבי עקיבא להשמיענו שלא יעלה על לב האדם השב על עוונותיו ועושה צדקה וגם סיגף עצמו בתעניתים ועוסק בתורה ותפלה שיצא ידי חובתו בתשובה חלילה וחלילה, כי אם יתבונן האדם רוממות אלהותו יתברך שמו ולפני מי חטא וגודל הפגם בודאי יבין שכל הסיגופים והצדקות והזעקות שלו אינם אפילו כטפה מן הים נגד מה שחטא לפני מי שאמר והיה העולם, ומאד מאד צריך האדם להתחזק עצמו בכל פעם יותר ויותר בתשובה, וכל מה שזיכהו הבורא שיבין גדולות רוממות אלקינו הוא מבין יותר גודל הפגם שלו לפני מי חטא ולפני מי צריך ליטהר עצמו בתשובה, לכן צריך האדם מאד לשוב בכל פעם יותר בתשובה. וזהו פירוש הגמרא אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל, פירוש חזקו עצמכם ישראל בתשובה, ותיבת אשריכם הוא מלשון אשרו חמוץ, ורצה לומר תתחזקו עצמכם ישראל מאד בתשובה ואל תאמרו שיצאתם ידי חובת התשובה רק תתבוננו בעצמכם לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם ואז תראו ואז תשכילו אשר תעשו ותבינו שהתשובה שעשיתם עד עכשיו אינו כפי הפגם אפילו כטפה מן הים, כי מי יכול לפייס למלך גדול ונורא מלך מלכי המלכים הקב"ה. וה' יורינו ויפתח לנו שערי תשובה שנשוב אליו באמת אמן:

המגן אברהם מביא שמהרש"ל לא אכל דגים בראש השנה כי היו חביבים עליו עד מאד ורצה למעט תאותו. ונראה לבאר דהטעם שלו היה כך כי הגם דאיתא ליכל אינש בריש שתא קריא ורוביא ותמרא וקרא וכו' הטעם משום סימנא טבא כדאיתא בגמרא, דהיינו שיכוין בכל הסימנים שהם ציונים לדברים עליונים שבעולמות העליונים. והנה באוכלו הסימנים הטובים יכוין לציון וסימן לשלמעלה דהיינו באוכלו רוביא יכוין לסימן וציון שלמעלה שירבו זכיותינו וכן בקרא וכן בתמרי לציון וסימן שלמעלה, ואחר כך יכוין להמשיך הדבר למטה דבר ההיא המרומז בו:

והנה בודאי דגים הם סימן וציון לדברים טובים למעלה ולהמשיך דוגמתן למטה כגון לפרות ולרבות כדגים ומרמזים גם כן על עינא פקיחא שדגים אין להם עפעפים. והנה כשהאדם רוצה לכוין כנ"ל הוא מחויב להפשיט עצמו מכל התאוות דהיינו למשל באוכל רוביא ורוצה לכוין לציון וסימן שלמעלה ולהמשיך דוגמתו לתתא צריך למשוך עצמו שלא לאכול לתאוה גשמית רק לפשוט עצמו מתאוות גשמיות ולכוין שרוביא הוא ציון וסימן לשלמעלה וימשיך אז דוגמתו לתתא שירבה זכיותינו, מה שאין כן באוכלו לתאוה גשמית שאז אינו פועל כלום להמשיך דוגמתו לתתא. והנה המהרש"ל ז"ל מחמת שהיו הדגים חביבים עליו עד למאד היה ירא באוכלו הדגים שלא ימשוך אותו התאוה לתתא ולא יהיה יכול להפשיט עצמו מהתאוה גשמית על כן משך עצמו מהם ולא אכל אותם שירא שלא יהיה פועל באוכלו הדגים שימשוך כן לתתא דוגמתם כי שמא ימשוך עצמו אחר התאוה ושוב לא יהיה פועל כלום וקל להבין:

במסכת ראש השנה דף י' תניא רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם בתשרי נולדו האבות וכו' בפסח נולד יצחק בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו וכו' רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם בניסן נולדו האבות בפסח נולד יצחק בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה כו'. יש להבין מה זה שכולם מודים שבפסח נולד יצחק ובראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה כו' ויצא יוסף מבית האסורים ובטלה עבודה מאבותינו במצרים. ונראה על פי מה דאיתא בכתבי האר"י ז"ל שהקשה על מחלוקת חכמינו ז"ל הנ"ל איך יחלקו במציאות ואיך יצדק אלו ואלו דברי אלקים חיים. ותירץ הוא ז"ל שדברי שניהם אמת ובתשרי היה הר"ת עולם ובניסן היה הלידה והבריאה בהתגלות, ועדיין אינו מובן ועוד כתוב שם על המאמר הלז עיין שם. ונבאר דבריו כי הנה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא העולם היתה עיקר כונת הבריאה ברצון הקדום כדי להיטיב לברואיו וכדי שיתגלה מלכותו על הברואים. ומסר כל המפתחות ביד המלכות שמים והמלכות יקבל כל השפעות טובות לחלק אפסניא לכל הברואים, ושם יש דין שדנין הבריות לפי מעשיהם. ומתחלה צמצם עצמו כביכול עד שהוציא נקודה שהוא מרמז אל קוצו של אות יו"ד והיא נקרא עתיקא קדישא ואריך אנפין שהוא חיות כל העולמות, ועדיין לא היה באפשרי להתגלות העולמות שלמטה עד שירד דרך צמצומים כידוע. והנה כל צמצום היא בחינת דין אלא שהיה מוכרח להיות כן מפני שלא היה באפשרי לברואים לקבל הטובה עד שנתצמצם לאות ה"י ואחר כך לוי"ו קצוות ומשם נמשכים י"ב צירופי הויות, ואחר כך נתגלה ה"א תתאה שהיא מלכות שמים ושם בית דין דנין כל באי עולם. והנה ידוע מכתבי האר"י ז"ל שי"ב צירופי הויות מהם נמשכים י"ב ראשי חדשים והם ניסן אייר כו' כל חודש יש לו צירוף אחר, ובניסן מתחילין הצירופים של מלכות נוקבא דזעיר אנפין גולגלתא וב' אודנין וכו' עד אלול ובתשרי מתחילין הצירופין של זעיר אנפין עד אדר, וכל העולמות צריכים להיות על ידי משפיע ומקבל וזה נקרא דכר ונוקבא כידוע. והנה כשזעיר אנפין מקבל מאריך אנפין מנקודא עילאה ונותן אחר כך לנוקבא שהוא מלכות שמים אזי כשיורד השפע מזעיר אנפין לנוקבא שהוא מלכות נתצמצם עוד והוא יותר דין מה שאין כן כשהנוקבא מקבלת בעצמה מנקודה עילאה אזי אינו כל כך דין לפי שמה שהוא יותר למעלה אזי גם הצמצום הוא רחמים כידוע. וזהו פלוגתת התנאים הנ"ל רבי אליעזר סבור בתשרי נברא העולם דהיינו בתשרי מתחילין הצירופים של זעיר אנפין כנ"ל ונברא העולם אז דהיינו שנתגלה מלכות שמים בעולם וממילא יש שם דין שזעיר אנפין מקבל השפע מנקודה עילאה ומשפיע לנוקבא שהיא מלכות שמים ומחמת שנתצמצם השפע כל כך הוא דין. וזהו שאיתא שם בכתבי האר"י ז"ל דדינין דדכורא תקיפין ברישא מפני שהיה על ידי צמצומים ומשם עוד נתצמצם לנוקבא שהוא מלכות שמים. ורבי יהושע סבור בניסן נברא העולם דהיינו כנ"ל שניסן הוא מרמז על הצירופים של הנוקבא דזעיר אנפין כידוע ושם נברא העולם שהוא מלכות שמים, וממילא כשהמלכות שמים מקבלת בעצמה מנקודה עילאה אין הצמצום כל כך ולכן אין הדינים שלה קשים, עד כאן ביאור דברי האר"י ז"ל. והנה איתא בכונות של ראש השנה על תקיעה שברים תרועה תקיעה שהוא להמתיק את יצחק שהוא מרמז על דין שיהיה באמצע אברהם בימינו יעקב בשמאלו עיין שם בספרי קודש, כדי שיצחק יהיה נמתק בחסד לאברהם. וזהו אברהם הוליד את יצחק דהיינו שגם הלידה של יצחק שרומז לגבורה היה בבחינת אברהם שהוא חסד שיומתקו הגבורות ויהיו נכללים בהחסדים ויתגלו החסדים על כנסת ישראל. והנה ידוע שפסח מרמז על חסד אברהם וראש השנה מרמז על דין ופחד יצחק וכו'. וזה מרמז הגמרא אפילו לרבי אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם נמצא נברא העולם בדין וזה ראש השנה, מפני שאחר כן נתצמצם השפע מזעיר אנפין לנוקבא שהוא מלכות שמים וכל צמצום הוא דין וכל מה שהוא יותר צמצומים הוא יותר דין כנ"ל אף על פי כן בפסח נולד יצחק כי עיקר בריאת העולמות היה ברצון הקדום כדי להיטיב לברואיו ושיתגלה מלכותו בתחתונים, אבל על כרחך היה מוכרח להיות על ידי צמצומים שזהו שורש הדין כדי לירא מפניו. וזהו לידת יצחק כי יצחק הוא דין כדי לידע שאית דין ואית דיין והאלהים עשה שייראו מלפניו, אבל חס ושלום לא היה רצונו להתנהג עצמו בשורש הדין רק שהנהגה היתה ברצון הקדום להיטיב לברואיו על כן גם כשיצא הצמצום דהיינו שורש הדין שהוא בחינת לידת יצחק היה ברחמים רבים דהיינו בניסן שהוא שורש הרחמים ואברהם הוליד את יצחק דהיינו שאפילו הלידה של הגבורות היה ברחמים בכדי שייראו מלפניו יתברך ועל ידי זה יהיו נידונים בראש השנה ברחמים. ועל כן מסכימים כל התנאים שבפסח נולד יצחק רצה לומר שכל הדינים שמתעוררים בראש השנה על ידי מדת יצחק שמורה שאית דיין ומשפט, אף על פי כן היה הכל ברצון הקדום כדי להיטיב לברואיו ונמתק מיד הדין בשרשו ויוצא המשפט על פי אברהם ויעקב ויצחק נמתק מיד, וממילא בראש השנה נפקדו עקרות ובטלו הגזרות רעות ויצאו כל האסורים לחפשי ושאר כל הטובות לישראל כי כל התנאים מסכימים שבפסח נולד יצחק וכן בתשרי עתידים לגאול כמובן:

בגמרא דף י"ח בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן וכולן נסקרין בסקירה אחת. הנה יקשה קצת מה השמיענו בזה שנסקרין כאחת כי אין זה דבר חדש לנגד כבודו יתברך אשר במאמרו ברא בריותיו כולם ויוצר עין הלא יביט. גם לפי הפשט היה צריך לומר בסקירה אחד לשון זכר שהוא נופל על הלשון. ויראה שהתנא רמז לנו עצה ותושיה לעבדות השם יתברך והורה דרך תשובה הנכונה, כי כבר היה לעולמים אנשי חיל אשר נגע יראת ה' בלבבם להקיץ מתנומתם ולישר אורחותם ועשו סיגופים והרבו לענות נפשותיהם למרק חטאתיהם ולהכין עצמו לקראת אלקינו, אכן עדיין אין זה תשובה העיקרית, ובעזרת השם בדורות אלו שלח לנו עבדיו הצדיקים אשר פתחו הדרך לפנינו להורות כי תשובה העיקרית הוא ליחד לבבינו באהבת חברים ולהסתכל ביתרון זולתו מעבדות השם יתברך ומידיעת בוראו ושלא לראות חסרונו ח"ו ולהרחיק נרגן מפריד המעורר מדנים ולהתגבר עליו, ובפרט בדורות אלו אשר כל מגמת היצר הרע לאחוז בזה וצריך זהירות וזריזות גדול להלחם נגדו, ודבר זה היותר צריך בימים האלה הקדושים והנוראים הבאים עלינו לטובה אשר הם עת משפט לאלקי יעקב, וצריכים אנו לרחמים לצדקינו במשפט הגם שאנו בטוחים בחסדו הגדול אשר הוא מעביר אשמותינו בכל שנה ושנה. ולזה הוכן למשפט החודש הזה כמו שכתב הר"ן ז"ל שאף שבניסן נברא הוקבע יום הדין בתשרי להיותו ימי רצון אשר נתרצה הקב"ה למשה רבינו ע"ה, ואותו הרצון מתעורר עלינו בעת הזאת בכל שנה ושנה, עם כל זאת הוא זמן המשפט וצריך להתעורר לתשובה שלימה יותר ויותר מכל השנה. ועיקר התשובה להתאחד עם כל אחד ואחד באהבה ובלב אחד לעבוד השם יתברך ולהטות שכם אחד ועל ידי זה מתעורר עולם התשובה ועולם הרחמים ועולם הרצון. וזה רמז באמרו וכולן נסקרין בסקירה אחת, פירוש שצריך להתדבק ולהתקשר זה לזה ושנהיה נסגרין זה לתוך זה בלב כל אחד, וזה רמוז במלת אחת שנהיה לאגודה אחת לעבוד השם יתברך בכל לב וזהו שאמר אחת ולא אמר אחד לרמוז שמתעורר עולם התשובה ה"י עילאה וכנרמז במשנת וכך היה מונה אחת ואחת עיין שם:

וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה ה' אלהיך הוא עובר לפניך הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך וירשתם יהושע וגו' ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וגו' ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה וגו'. הדקדוקים רבו. א', מה דכתיב וילך משה שלא נמצא בכל התורה כולה שהלך משה לישראל כשרצה לדבר עמם בצווי המקום אלא הם היו באים אצלו כנאמר ויבא העם אל משה וגו' או ויקהל משה או ויקרא משה. גם אינו מובן שאמר וילך משה וידבר שמשמע שבשעת הלוכו דבר וזה אינו מנהגו של עולם. ב', שאמר בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא, משמע שמחמת זקנה אינו יכול עוד לצאת ולבא, ואחר כך אמר וה' אמר אלי לא תעבור וגו', ואם גזירת המקום ברוך הוא שלא יעבור את הירדן למה הזכיר שהוא אינו יכול לצאת ולבא הלא אף אם היה בכוחו לעבור וה' לא צוה לא היה עובר. עוד קשה שאמר הכתוב ה' הוא עובר לפניך, היה לו לומר ה' הוא הולך לפניך כנאמר וה' הולך לפניהם. גם קשה הלא כתיב במשה לא כהתה עינו ולא נס ליחו ומפני מה לא היה בכוחו לצאת ולבא. גם צריך להבין דדרשינן בגמרא אסתר מן התורה מנין דכתיב ואנכי הסתר אסתיר, וקשה הלא על ידי אסתר נעשו נסים גדולים לישראל וגברו רחמים וחסדים גדולים מן השמים על ישראל, על ידה תהיה נרמזת בפסוק זה שאמרו חז"ל עליו שכל התוכחות אינם קשים כל כך כהסתרת פנים. ונראה בזה דהנה צדיקי הדור נקראים כלי ה' שהם כלים שעל ידם יורד השפעות טובות על הכנסת ישראל שהן מעלין המלכות עד המוחין והיא מקבלת שפע מהמוחין ומשפיעין על כנסת ישראל על ידי צדיקי הדור שהם מעוררין רחמים וחסדים על כנסת ישראל. והנה יש אנשים שדורשין ומוכיחין את ישראל בדברי תוכחות ולא יפה הן עושין שמעוררין בדיבורם גבורות ח"ו על כנסת ישראל ויוכל להגיע איזה צער ונזק ח"ו על ידי דיבורם, וכשישראל הן בצער כביכול אף הוא בצער כדאיתא כשישראל הם בצער שכינה מה אומרת קלני מראשי כו', וכל שכן כשהציבור שרוים בצער כביכול הוא יתברך גם כן בצער וכן כתיב עמו אנכי בצרה, מפני שהם דבוקים בעצמותו יתברך שמו כדכתיב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו לכן הוא מרגיש בצערם ומחמת זאת אינו מסתכל בעוונותיהם של ישראל. וזהו שאנו אומרים בראש השנה לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ועמל הוא לשון עיפות, ורצה לומר שאין הקב"ה מסתכל לא בעוונותיהם שלהם ולא בעצלותם שהם נרפים מעבודתו יתברך שמו. ואמר הכתוב הטעם ה' אלהיו עמו, רצה לומר שיש בהם חלק אלקי ממעל ואם יסתכל חלילה על עוונות שלהם ויענשם ח"ו יהיה הוא יתברך שמו גם כן עמהם בצער. ותרועת מלך בו, רצה לומר אם יגיע להם ח"ו איזה שבר כביכול גם המלך בו לכן אין רצונו יתברך שמו שיתעוררו על כנסת ישראל גבורות ח"ו רק לעורר רחמים וחסדים אליהם. אך אם המוכיח הוא צדיק גדול כל כך שהוא דבוק באין סוף ב"ה ואין לו אחיזה בזה העולם כלל, צדיק כזה יוכל לדבר אליהם דברי תוכחת מוסר שמדבריו לא יגיע להם שום נזק מחמת שהוא דבוק באין סוף ב"ה ששם כולו רחמים ואין שם שום אחיזת החיצונים כלל ובזה העולם אין לו שום אחיזה כלל, בלתי אפשר שיגיע מדבריו שום נזק ואדרבה גם דבריו הקשים הן רחמים. אבל אם עדיין אחוז בזה העולם חלילה וחלילה להוציא מפיו שום דבר קשה רק צריך תמיד לעורר רחמים וחסדים על כנסת ישראל. וצדיק אשר יהיה דבוק באין סוף ב"ה ולא יהיה לו שום אחיזה בזה העולם אינו מצוי, ומשה כשהיה מדבר דברי תוכחות אלו לבני ישראל היה ביום שנסתלק מן העולם כמו שפירש רש"י בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, היום מלאו ימי ושנותי, ולא היה לו אז שום אחיזה בזה העולם והיה דבוק באין סוף ב"ה כדאיתא בזוהר הקדוש בהאי רצון איסתלק משה, לכן היה בכוחו לדבר דברי תוכחות אלה לבני ישראל שהיה בטוח שלא יגיע מדבריו שום נזק ואדרבה שגם בדברים אלה נרמזים רחמים גדולים. וזהו שאמרו חז"ל שהפסוק הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וגו' הוא מאותן שאין להם הכרע, רצה לומר כי בפרשה זו דיבר משה דברים שהם נראים דברים קשים ואמרו ז"ל שאין להם הכרע רצה לומר שאין להכריע מלת וקם שיהיה דבוק עם העם שלמטה רק קאי אמה שלמעלה הנך שוכב עם אבותיך וקם שיקומו לתחית המתים, מפני שכשדיבר אותן הדברים היה בעת הסתלקותו מן העולם ולא היה אחוז בזה העולם כלל והיה דבוק באין סוף ברוך הוא ששם כולו רחמים ואין שם שום אחיזת החיצונים כלל. ומזה נבא לביאור הפסוקים וילך משה פירוש שהלך ונתפשט לגמרי מזה העולם ונאחז ברצון העליון, וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל, פירוש מחמת שהלך אז מזה העולם ולא היה לו עוד אחיזה בזה העולם היה מדבר אליהם את כל הדברים הנאמרים להלן שנראים דברי תוכחות מפני שהיה בטוח שלא יגיע להם שום היזק כלל. וזהו ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום פירוש קודם שדיבר דברי התוכחות הודיע להם שאל ירע בעיניהם מה שמוכיח אותן בדברים כאלה שבטוח הוא שלא יזיק להם כלל וכלל דברי תוכחותיו. וזהו בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ואין לי עוד אחיזה בזה העולם וכמו שדרשו ז"ל היום מלאו ימי ושנותי. לא אוכל עוד לצאת ולבא פירוש שהצדיק כל ימי חיים חיותו צריך להיות בבחינת רצוא ושוב, רצה לומר שיהיה דבוק בבורא ברוך הוא בהתפשטות הגשמיות לגמרי, ושיוכל גם כן לירד מדביקותו לזה העולם לצורך ישראל כדי לקשרם לשרשם, וכמו שביארנו על פסוק אשר יוציאם ואשר יביאם, וכל זמן שיש לו אחיזה בזה העולם אינו יכול לדבר קשות. ואמר להם משה לא אוכל עוד לצאת ולבא, רצה לומר שאינו יכול לירד עוד מדביקותו לזה העולם מחמת שהגיע זמן הסתלקותו ובזה הודיע להם שאל יפחדו מדבריו. ואמר להם עוד ה' הוא עובר לפניך רצה לומר אף על פי שאני אומר לפניכם דברים שנראים קשים כגידין הקב"ה ייטיב עמכם ויעבור על פשעכם. וזהו ה' הוא עובר לפניך פירוש שהוא מעביר על פשעיך מחמת חלק אלקי ממעל שיש בך כנ"ל. ובתוך דברי התוכחות רמז להם גם כן שהבטיח להם הקב"ה שלא יסתכל ולא יביט בעוונם משום בכל צרתם לו צר. וזה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה, פירוש שאנכי הסתר אסתיר פני מלהביט ברעתם אשר עשו. ולכן נרמז בתיבת אסתיר אסתר שעל ידה נתגלה הרחמים על ישראל מפני שכאן נרמז רחמים גדולים שהקדוש ברוך הוא אינו מסתכל בעוונותיהם של ישראל:

ספר מאור ושמש - פרשת וילך

וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה ה' אלהיך הוא עובר לפניך הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך וירשתם יהושע וגו' ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וגו' ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה וגו'. הדקדוקים רבו. א', מה דכתיב וילך משה שלא נמצא בכל התורה כולה שהלך משה לישראל כשרצה לדבר עמם בצווי המקום אלא הם היו באים אצלו כנאמר ויבא העם אל משה וגו' או ויקהל משה או ויקרא משה. גם אינו מובן שאמר וילך משה וידבר שמשמע שבשעת הלוכו דבר וזה אינו מנהגו של עולם. ב', שאמר בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא, משמע שמחמת זקנה אינו יכול עוד לצאת ולבא, ואחר כך אמר וה' אמר אלי לא תעבור וגו', ואם גזירת המקום ברוך הוא שלא יעבור את הירדן למה הזכיר שהוא אינו יכול לצאת ולבא הלא אף אם היה בכוחו לעבור וה' לא צוה לא היה עובר. עוד קשה שאמר הכתוב ה' הוא עובר לפניך, היה לו לומר ה' הוא הולך לפניך כנאמר וה' הולך לפניהם. גם קשה הלא כתיב במשה לא כהתה עינו ולא נס ליחו ומפני מה לא היה בכוחו לצאת ולבא. גם צריך להבין דדרשינן בגמרא אסתר מן התורה מנין דכתיב ואנכי הסתר אסתיר, וקשה הלא על ידי אסתר נעשו נסים גדולים לישראל וגברו רחמים וחסדים גדולים מן השמים על ישראל, על ידה תהיה נרמזת בפסוק זה שאמרו חז"ל עליו שכל התוכחות אינם קשים כל כך כהסתרת פנים. ונראה בזה דהנה צדיקי הדור נקראים כלי ה' שהם כלים שעל ידם יורד השפעות טובות על הכנסת ישראל שהן מעלין המלכות עד המוחין והיא מקבלת שפע מהמוחין ומשפיעין על כנסת ישראל על ידי צדיקי הדור שהם מעוררין רחמים וחסדים על כנסת ישראל. והנה יש אנשים שדורשין ומוכיחין את ישראל בדברי תוכחות ולא יפה הן עושין שמעוררין בדיבורם גבורות ח"ו על כנסת ישראל ויוכל להגיע איזה צער ונזק ח"ו על ידי דיבורם, וכשישראל הן בצער כביכול אף הוא בצער כדאיתא כשישראל הם בצער שכינה מה אומרת קלני מראשי כו', וכל שכן כשהציבור שרוים בצער כביכול הוא יתברך גם כן בצער וכן כתיב עמו אנכי בצרה, מפני שהם דבוקים בעצמותו יתברך שמו כדכתיב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו לכן הוא מרגיש בצערם ומחמת זאת אינו מסתכל בעוונותיהם של ישראל. וזהו שאנו אומרים בראש השנה לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ועמל הוא לשון עיפות, ורצה לומר שאין הקב"ה מסתכל לא בעוונותיהם שלהם ולא בעצלותם שהם נרפים מעבודתו יתברך שמו. ואמר הכתוב הטעם ה' אלהיו עמו, רצה לומר שיש בהם חלק אלקי ממעל ואם יסתכל חלילה על עוונות שלהם ויענשם ח"ו יהיה הוא יתברך שמו גם כן עמהם בצער. ותרועת מלך בו, רצה לומר אם יגיע להם ח"ו איזה שבר כביכול גם המלך בו לכן אין רצונו יתברך שמו שיתעוררו על כנסת ישראל גבורות ח"ו רק לעורר רחמים וחסדים אליהם. אך אם המוכיח הוא צדיק גדול כל כך שהוא דבוק באין סוף ב"ה ואין לו אחיזה בזה העולם כלל, צדיק כזה יוכל לדבר אליהם דברי תוכחת מוסר שמדבריו לא יגיע להם שום נזק מחמת שהוא דבוק באין סוף ב"ה ששם כולו רחמים ואין שם שום אחיזת החיצונים כלל ובזה העולם אין לו שום אחיזה כלל, בלתי אפשר שיגיע מדבריו שום נזק ואדרבה גם דבריו הקשים הן רחמים. אבל אם עדיין אחוז בזה העולם חלילה וחלילה להוציא מפיו שום דבר קשה רק צריך תמיד לעורר רחמים וחסדים על כנסת ישראל. וצדיק אשר יהיה דבוק באין סוף ב"ה ולא יהיה לו שום אחיזה בזה העולם אינו מצוי, ומשה כשהיה מדבר דברי תוכחות אלו לבני ישראל היה ביום שנסתלק מן העולם כמו שפירש רש"י בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, היום מלאו ימי ושנותי, ולא היה לו אז שום אחיזה בזה העולם והיה דבוק באין סוף ב"ה כדאיתא בזוהר הקדוש בהאי רצון איסתלק משה, לכן היה בכוחו לדבר דברי תוכחות אלה לבני ישראל שהיה בטוח שלא יגיע מדבריו שום נזק ואדרבה שגם בדברים אלה נרמזים רחמים גדולים. וזהו שאמרו חז"ל שהפסוק הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וגו' הוא מאותן שאין להם הכרע, רצה לומר כי בפרשה זו דיבר משה דברים שהם נראים דברים קשים ואמרו ז"ל שאין להם הכרע רצה לומר שאין להכריע מלת וקם שיהיה דבוק עם העם שלמטה רק קאי אמה שלמעלה הנך שוכב עם אבותיך וקם שיקומו לתחית המתים, מפני שכשדיבר אותן הדברים היה בעת הסתלקותו מן העולם ולא היה אחוז בזה העולם כלל והיה דבוק באין סוף ברוך הוא ששם כולו רחמים ואין שם שום אחיזת החיצונים כלל. ומזה נבא לביאור הפסוקים וילך משה פירוש שהלך ונתפשט לגמרי מזה העולם ונאחז ברצון העליון, וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל, פירוש מחמת שהלך אז מזה העולם ולא היה לו עוד אחיזה בזה העולם היה מדבר אליהם את כל הדברים הנאמרים להלן שנראים דברי תוכחות מפני שהיה בטוח שלא יגיע להם שום היזק כלל. וזהו ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום פירוש קודם שדיבר דברי התוכחות הודיע להם שאל ירע בעיניהם מה שמוכיח אותן בדברים כאלה שבטוח הוא שלא יזיק להם כלל וכלל דברי תוכחותיו. וזהו בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ואין לי עוד אחיזה בזה העולם וכמו שדרשו ז"ל היום מלאו ימי ושנותי. לא אוכל עוד לצאת ולבא פירוש שהצדיק כל ימי חיים חיותו צריך להיות בבחינת רצוא ושוב, רצה לומר שיהיה דבוק בבורא ברוך הוא בהתפשטות הגשמיות לגמרי, ושיוכל גם כן לירד מדביקותו לזה העולם לצורך ישראל כדי לקשרם לשרשם, וכמו שביארנו על פסוק אשר יוציאם ואשר יביאם, וכל זמן שיש לו אחיזה בזה העולם אינו יכול לדבר קשות. ואמר להם משה לא אוכל עוד לצאת ולבא, רצה לומר שאינו יכול לירד עוד מדביקותו לזה העולם מחמת שהגיע זמן הסתלקותו ובזה הודיע להם שאל יפחדו מדבריו. ואמר להם עוד ה' הוא עובר לפניך רצה לומר אף על פי שאני אומר לפניכם דברים שנראים קשים כגידין הקב"ה ייטיב עמכם ויעבור על פשעכם. וזהו ה' הוא עובר לפניך פירוש שהוא מעביר על פשעיך מחמת חלק אלקי ממעל שיש בך כנ"ל. ובתוך דברי התוכחות רמז להם גם כן שהבטיח להם הקב"ה שלא יסתכל ולא יביט בעוונם משום בכל צרתם לו צר. וזה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה, פירוש שאנכי הסתר אסתיר פני מלהביט ברעתם אשר עשו. ולכן נרמז בתיבת אסתיר אסתר שעל ידה נתגלה הרחמים על ישראל מפני שכאן נרמז רחמים גדולים שהקדוש ברוך הוא אינו מסתכל בעוונותיהם של ישראל:

ויאמר אליהם וגו' לא אוכל עוד לצאת ולבא וגו' ה' אלקיך הוא עובר לפניך וגו'. הנה על פי פשוטו יש לפרש שהורה לנו לעורר לבבות עם בני ישראל בימים האלה ימים הנוראים הממשמשים ובאים שהם עת משפט לאלהי יעקב לבל יהיה נכון לבו בטוח בתפלת הצדיק אשר הוא חוסה בצילו שיפגיע בעדו, או לבטוח באיזה מצוה שעשה שעל ידה תצא כאור משפטו, כי אין הדבר תלוי אלא בו לשוב בתשובה שלימה ולשפוך שיחו לפני בעל הרחמים בתפלה ובתחנונים שישוב וירחמהו ויקבל תשובתו כי ימינו פשוטה לקבל שבים. כמובא על זה משל נאה במדרש שהאריה המלך שבחיות קצף על עבדיו החיות כולם והיו זוחלים ורועדים מאימת קצפו ולא היו יודעים האיך ישאו פנים לבא לפני המלך ולהתחנן לו שיסור קצפו מעליהם. ונענה להם השועל שהוא הפקח שבחיות אני אלך לפניכם לפייס את המלך בעד כולכם שאני יודע שלש מאות משלים לפייסו בהם, ובטחו החיות בדבריו והלכו אחריו והוא לפניהם. וכשהלך לפניהם דרך פרסה או יותר החזיר פניו אליהם ואמר להם תדעו שנשכחו מאתי מאה מהמשלים והשיבו לו שיסתפקו ביתר השני מאות. וכשהלך עוד מעט אתם אמר להם הנה שכחתי עוד מאה והשיבו שיספיק גם המאה שנשארו לו וכיון שהגיע אתם קרוב לחצר המלך אמר להם תדעו שכבר שכחתי כל המשלים ומעתה תעזרו את עצמכם וכל אחד יבקש על נפשו מלפני המלך אולי יתמלא רחמים עליו להטות אליו חסד ועלי אין לכם להשען עתה. והנמשל מובן מאליו שהגם שהצדיק הוא עומד בפרץ בעד עם בני ישראל והוא המקרבן להכניסן תחת כנפי השכינה ומביאם קרוב לחצר המלך, מכל מקום בהיותם קרוב להיכל המלך הוא מודיעם שהדבר העיקרי תלוי רק בהם לפייס את מלך מלכי המלכים בתשובה שלימה ובתפלה ובתחנונים. וכן משה רבינו ע"ה אחרי אשר נהלם כל ימיו וקרבן אל השם יתברך לסוף אמר להם שאל יבטחו בזה שהתפלל עליהם עד היום, שכבר נתרצה להם השם יתברך מכל וכל ואינם צריכים עוד לבקש בעצמן ולהתחנן לפניו יתברך, כי עיקר תלוי בתפלת עצמן להתחנן לפניו יתברך שישא עוונם ויעביר חטאם כרוב רחמיו. וזהו שאמר לא אוכל עוד לצאת ולבא שאין יכולת בידי להביאכם בהיכל המלך מעתה ולא תבטחו בי רק ה' הוא עובר לפניך וגו' רומז להשם יתברך הוא עובר על פשע לכן יאות לכם שבעצמכם תחלו פניו שיעבור על פשעכם והוא יקבל ברחמים את תפלתכם:

עוד יש לרמוז בזה על פי מה שאמרנו כבר על מאמרם ז"ל בראש השנה בית הלל אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד רבי אליעזר אומר כובש וכו' רבי יוסי בר חנינא אומר נושא שנאמר נושא עון ועובר על פשע תנא דבי רבי ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכך הוא המדה. ויש להבין שמשמעות לשון הגמרא מורה שזה שתנא דבי רבי ישמעאל הוא פירוש על מה שאמרו רבי אליעזר ורבי יוסי בר חנינא, ולפי המובן מפשוטו שהוא כמו שפירש רש"י כובש שכובש הכף מאזנים של הזכיות ונושא שמגביה הכף מאזנים של עון, אם כן מה שתנא דבי רבי ישמעאל שהוא מעביר ראשון ראשון אינו ענין לדבריהם כלל. גם מהו וכך הוא המדה שאין לו הבנה גם מהו ראשון ראשון בכפל הלשון. גם הלא הפסוק שהביא רבי יוסי בר חנינא ראיה לדבריו הוא במיכה שאמר נושא עון ועובר על פשע, ומדוע לא הביא ראיה מן התורה שאמרה נושא עון ופשע שגם כן משמעותו שמגביה הכף מאזנים של העון. אמנם ביארנו הדבר על פי מאמרם ז"ל שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. והענין הוא כי הנה ישנם כמה בני אדם מעובדי השם אשר קודם תפלתם הם מכינים עצמם במחשבתם ומקשרים עצמם בהשם יתברך בגודל התלהבות האהבה והיראה, וכן עושים הכנות כמה שעות קודם התפלה ואף על פי כן לפעמים בעת התפלה מתקררין מעט מחום תבערת יקוד לבבם ותפלתם היא קרה ואינה גבוהה ויקרה בערך. אמנם השם יתברך ברוב רחמיו הוא מצרף אותה המחשבה וההכנה שהיתה קודם התפלה ומחברה עם מעשה התפלה או איזה מצוה אחרת שעושה שהכין עצמו מקודם לכן בדחילו ורחימו ובשעת עשיתה נתקרר מתוקף תשוקתו, כן לפעמים האדם מחשב לעשות מצוה והיא במחשבתו כמה שנים ואינה מוציאה מכח אל הפועל עד כמה שנים אחר כך ואף על פי כן הקב"ה מצרף לה גם ראשית מחשבתו שחשב עליה קודם כמה שנים, ועל ידי זה המצוה נעשה גדולה ויקרה ועל ידי זה הזכיות מכריעות, וזהו כובש שעל ידי צירוף המחשבה הם כבידות. אמנם להיפוך בעבירה שהאדם עובר הגם שגם כן יש עבירה שלב האדם בוער בקרבו לעשותה כמאמר הכתוב כי קרבו כתנור לבם והוא מחשב עליה איזה זמן קודם עשיתה, אמנם הנה כבר לימד הקב"ה בעצמו סנגוריא על כל באי עולם באמרו כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולכן מפני שכל מחשבה רעה הוא מחמת היצר הרע המסית את האדם והוא המפיל במחשבת האדם שיבא לחשוב על ההרהור ההוא והוא הניתן בו מיום שננער לצאת ממעי אמו, ולכן השם יתברך ברוב רחמיו אינו מצרף אותה ראשית המחשבה הרעה למעשה מפני שאין להאשים כל כך את האדם אשר היצר שולט בו מנעוריו ומפיל לתוך מחשבתו הרהורי עון. וזהו מעביר ראשון ראשון כי המחשבה היא נקראת ראשון שהיא ראשון למעשה, אך מאין בא זה שתפול במחשבתו הרהור רע הלא מפאת היצר הרע המדיחו לחשוב מחשבות און, ולכן היצר הוא נקרא ראשון ומתואר כאן בשם ראשון ראשון מפני שהוא הראשון להראשון, ורצה לומר לאותה המחשבה הבלתי טובה שנקראת ראשון למעשה, היצר הוא ראשון לה גם כן. ומעתה מובן היטב שדברי תנא דבי רבי ישמעאל הם פירוש למה שאמר רבי יוסי בר חנינא נושא שמגביה הכף מאזנים של העוונות ועל ידי מה הוא מגביהו על ידי שמעביר ומסלק את המחשבה שבאה מצד היצר שהוא ראשון לראשית המחשבה הזו ועל ידי זה ממילא העוונות הם כגוף בלא נשמה והם קלים בערך. וזהו וכך היא המדה פירוש שאותה המדה הכתובה בתורה בתוך הי"ג מדות שהוא נושא עון ופשע, היא בעצמה אותה מדה של מיכה שאמר נושא עון ועובר על פשע, שבמה נושא העון על ידי שעובר על הפשע שמעביר את חימום היצר הרע ממנה וממילא היא קלה. ולכן הביא רבי יוסי בר חנינא הפסוק ממיכה ולא הפסוק של התורה מפני שבפסוק של מיכה הוא מפורש בו היטב שהנשיאת העון הוא על ידי שעובר על פשע. ולכן משה רבינו ע"ה כשבא להסתלק מן העולם והיו ישראל מתיראין שלא יהיה מי שיעמוד בפרץ לפניהם לכפר בעד חטאתם על ידי תפלתו כמו משה רבינו, לכן ניחמם בזה שעל ידי זה תהיה תקנתם שהשם ברוך הוא הוא עובר לפניך פירוש שהוא עובר על פשע וכמו שאמרנו שמעביר את היצר הרע ומחשבת הפשע ונשארה העבירה כגוף בלא נשמה והזכיות מכריעות כנ"ל:

ה' אלהיך הוא עובר לפניך וגו' יהושע הוא עובר לפניך וגו'. הנה יש להבין בזה כיון שבישרם שהשם הוא עובר וישמיד הגוים מה הוצרכו לבשורה השניה שיהושע עובר לפניהם. עוד אמרו ה' אלקיך עובר לפניך יהושע הוא עובר שהיה לו לומר הולך. ויראה הפירוש כי הנה בהסתלקות משה רבינו מעל ישראל הגיע להם צער ואנינה על שני דברים. הא', שכל עת שכעס הקב"ה עליהם היה משה רבינו ע"ה יודע לפייסו שלא ישפוך עליהם זעמו, וכמה ימרוהו במדבר וינסוהו עשר פעמים ומשה בחירו עמד בפרץ והפציר בתפלה עד שנתרצה הקב"ה לישראל, ועתה בהסתלק משה על מי יהיה להם להשען ומי יפייס את מלך מלכי המלכים הקב"ה ומי יעמוד לפני זעמו. וצער הב' הוא לאשר משה רבינו ע"ה היה עניו מאד ולא כעס עליהם ולא דיבר עמם קשות מעולם אף אם רב היה טרחם ומשאם עד שפעם אחת שאמר להם שמעו נא המורים נענש עליו, וכל מה שהוכיחם לא הוכיחם כי אם ברמז ולא הזכיר עוונם בגלוי, והיו דואגים פן יהיה להם אחריו מנהיג אשר לא יהיו יכולין לעמוד בתוכחתו ולא יהיה יכול לסבול משאם שלא יכעוס עליהם וידבר להם דברי קנטורין, ועל כן גדל צערם ומכאובם על אשר לוקח אדוניהם מעל ראשיהם. ולזה היה משה רבינו מנחמם ומדבר על לבם ואמר שעל מה שאתם מצטערין מי ידבר בשבילכם לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ה' הוא עובר לפניך (על דרך שדרשו רבותינו ז"ל על פסוק ויעבור ה' על פניו מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור ולימד למשה סדר התפלה שהם הי"ג מדות של רחמים שכשהם מסדרין אותם הקב"ה מוחל עוונותיהם), ופירוש שה' הוא עובר על פשע שהוא מדת נושא עון ופשע. ומה שאחז במאמרו מדה זו מכל הי"ג מדות הוא מפני שעיקר התנהגות העולם וקיומה הוא על ידי מדה זו, ואילולי זאת באם יחטא האדם יתחייב בנפשו ואדם אין צדיק בארץ וכו'. ועל שהיו דואגים פן יהיה להם מנהיג שלא יהיו יכולין לעמוד בתוכחתו אם יוכיח אותם על פניהם ופן ידבר אתם קשות, על זה אמר להם יהושע הוא עובר, פירוש שהוא גם כן יעבור על פשעיכם ולא יקפיד עליכם שכתוב בו איש אשר רוח בו ודרשו שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד וגם הוא יוכל לסבול אתכם וינהל אתכם לאט ולא יקנטר אתכם:

ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות וגו' תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו' למען ישמעו וגו'. כבר נדברנו בזה במקום אחר לבאר מדוע ניתנה קריאה זו דוקא במועד שנת השמטה ובחג הסוכות. ועתה נוסיף לבאר על מה שקדמנו אז שמקודם אמר תקרא את התורה וגו' ואחר כך אמר הקהל את העם וגו', הלא מן הצורך להקהילם תחלה ואחר כך לקרות באזניהם. והנראה לרמוז בזה כי הנה השורש העיקרי משרשי עבודה הוא אהבת בני ישראל זה לזה מקטנם ועד גדלם, ואף גם האנשים הנוטים מדרך הטוב יאהב הדברים הטובים הנמצא בהם וידרוש טובתם ולהתפלל בעדם על מחסורם אשר יחסר להם וילמדם להיותם אוהבים זה לזה, וכאשר נמצא בבני ישראל אהבה ואחוה וריעות אין מקום להמסטינין להרע להם, ועל ידי זה מסתופף בהם יראת ה' כי יקשיבו זה לזה להטות לדרך הטובה. וזהו אמרו תקרא את התורה הזאת וגו' באזניהם הקהל את העם פירוש שדבר זה ותורה זאת תקרא באזניהם שיקהלו ויתאחדו כאיש אחד לאהוב זה את זה מקטנם ועד גדלם. וזהו האנשים והנשים והטף שיאהבו כולן זה לזה ועל ידי זה ישמעו וילמדו ליראה את ה' וקל להבין:

ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי וגו' ואנכי הסתר אסתיר פני וגו' ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל וגו' ויכתוב משה וגו' וילמדה את בני ישראל וגו' וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם וגו'. הנה יש להתבונן בזה כי השי"ת אמר לו כתבו לכם וגו' ולמדה את בני ישראל וכן עשה משה כמו שנאמר ויכתוב משה וגו' וילמדה את בני ישראל, ומה זה שאמר אחר כן וידבר משה באזני כל קהל ישראל, הלא לא מצינו שנצטוה על דיבור זה ומה ראה משה להוסיף זה מדעתו. גם לשון עד תומם צריך הבנה שהיה לו לומר עד סופם. גם מה שתרגם אונקלוס על מלת עד תומם עד דשלימו צריך ביאור. ויראה לומר בזה על פי מאמר חז"ל אסתר מן התורה מנין שנאמר ואנכי הסתר אסתיר, ויש לתת לב הלא באמת הצמיח לנו השם יתברך אז ישועה ועשה לנו נסים ונפלאות אשר ראינו כי עוד לא שכחנו ועוד לא הסתיר פניו ממנו. אמנם ידוע כי כל מה שמראין לצדיק מדבר העתיד להיות (כענין שנאמר כי לא יעשה ה' דבר כי אם גלה סודו לעבדיו הנביאים), הוא רק למען יתקנו הם הדבר ולהחזיר את ישראל לדרך הטוב. והנה משה רבינו ע"ה כשנאמרו לו דברי השירה הזאת, גם בשמעו כל הענין שנאמר וקם העם וגו' ואנכי הסתר אסתיר וגו', אז ידע בנפשו כי הדבר תלוי בו לתקנו לבל יבאו ישראל לידי מדה זו ולבל יפלו כל כך בשחיתות יצרם הרע, ופעל על ידי מה שדיבר השירה הזאת שקשר נשמתן בשרשם עד סוף כל הדורות לבל יוכלו לנתק מוסרות עבודת בוראם מכל וכל. ומפני כן נעשה להם נס בימי מרדכי ואסתר, שכבר פעל זה משה בדיבורו מאז מקדם שלא תסור השגחת השם יתברך מעליהם. וזהו אמרו וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם ותרגומו עד דשלימו, וביאורו עד שהביאם לידי שלימות להיותם תמימים עם אלהיהם שלא יבאו לידי הסתרת פנים ושארי דברים האמורים בפרשה. גם אין הלשון יוצא מידי פשוטו ויש לפתרו עד סופם ופירוש עד סוף כל הדורות שקשר אותם בעבותות עול עבודת השם יתברך לבל יפרקו עולו מעל צואריהם:

ספר מאור ושמש - הפטרת שבת שובה

שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת וגו' קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו. הנה מקרא זה צריך הבנה. א', אמרו קחו עמכם דברים היה די שיאמר קחו דברים. ב', ביאור הכתוב אמרו אליו כל תשא עון. גם מה וקח טוב. גם אמרו ונשלמה פרים שפתינו יש לתת לב, הלא בזמן שנתנבא הושע עוד היה הבית על תלו והארמון על משפטו ומה צורך לשילום פרים בדבר שפתים הלא היו יכולין להקריב הקרבנות כמשפטם. ויראה כי הנביא מבאר לנו ומורה הדרך אשר בה נלך בעבדות בוראינו יתברך ודרכי התשובה הנכונה, כי הנה ישנם אנשים אשר יחשבו כי תוכן התשובה הוא יום ענות אדם נפשו בתעניתים וסיגופים, ואולם לא בזה בחר ה' ובפרט בדורות האלו צוה לנו אדמו"ר הרב האלקי הקדוש מו"ה אלימלך זצוק"ל לבל יתענו יותר ממה שציוו חז"ל כי כשל כח הסבל לסבול התעניות והסיגופים ואין באפשרי לקנות שלימות על ידי תעניתים, זולת מי שבטוח על כחו ואונו שיהיה יכולת בידו לקבלם או פגם ח"ו בעבירות חמורות יבא לפני צדיקי הדורות להורות לו תשובה וכל ערום יעשה בדעת. אמנם זאת העצה להבא לשוב אל ה' לא טוב היותו מגלה מומיו לבני אדם כמאמר דוד המלך ע"ה אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, אכן אולי אחרי אשר לא יפרטם בשפתיו רק יצפנם בלבבו ישכח ויסיח מדעתו אשר העוה ויסורו מנגד עיניו, לזאת העצה הנכונה שבעת אשר יהיה לבדו בלי חברת האדם בביתו או בחוץ ישפוך שיחו לפני ה' ויתיך כמים לבו ולפרוט חטאיו ולהתודות עליהם ולבקש מלפניו יתברך שיפתח לו פתחי התשובה ויורהו נועם דרכיו, גם בשכבו על משכבו בלילות זאת תהיה שיחתו בינו לבין בוראו ממקור לבבו, ואם כה יעשה ימים על ימים בכל עת ובכל שעה גם בעת אשר יתהלך בחוץ לעסוק עסקיו אזי יבטח כי יפתחו לו שערי תשובה. גם על זאת יפקח עיניו כל הבא לעבוד ה' באמת שישקול במאזני שכלו כל דיבוריו ומוצא שפתיו בתורה או בתפלה, האם נאמרו בלי תערובת סיג מחשבה הפוסלת ובלי פניה ובדחילו ורחימו, והגם כי יעלה על דעתו אשר דיבוריו נאמרו באמת ובתמים ככל האמור, הנה מחשבה זו עצמה מטלת מום בעבודתו אחרי אשר יתברך בלבבו כי הוא יוצא ידי חובתו בעבודת בוראו. לכן ראוי ונכון אשר אחר כל תיבה ותיבה אשר מוציא מפיו יתן אל לבו להתחרט עליה על מיעוט עבודתו ולבקש מלפני ה' שישא עונו. והנה אמרו חז"ל על פסוק אדם ובהמה תושיע ה' אלו בני אדם שהן ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה, וביאור הדבר שכמו שבהמה אין בצעקתה שום פניה וכונת גיאות להעדר שכלה, כמו כן יהיה עובד ה' שלא יהיה בתפלתו ועבדותו שום פניה. וזה אמרו קחו עמכ"ם דברים, פירוש שתקחו הדברים עמכם ביניכם לבין אלהיכם ושובו אל ה'. ואחר כך מורה לנו הכתוב מהות התשובה ואמר אמרו אליו כל תשא עון, פירוש שתאמרו אליו יתברך בכל עניניכם הן בתורה הן בתפלה בכולם תדעו אשר לא יצאתם ידי חובתכם ותבקשו מלפניו יתברך שישא עון אשר חטאתם במיעוטכם עבדותיכם. וקח טוב ביאורו שעל ידי שתקטינו עצמכם תמשכו עליכם השם הטוב שהוא מספר קטן של הוי"ה ברוך הוא ותקבלו שפע כל טוב. ונשלמה פרים שפתינו פירוש על ידי זה תקנה שלימות על ידי אשר פרים שפתינו שאנו משימים עצמנו כבהמה וכמאמר חכמינו ז"ל הנזכרים וביאורו שאין בתפלת שפתינו שום פניה כלל:

או יאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב וגו'. יראה הפירוש שהכתוב מלמד לאדם לדעת מהות התשובה ובמה נשוב מעוונינו. כי במהות התשובה נמצא אנשים אשר לקחו דרך לעצמם לענות נפשותיהם וגופם במיני ענויים בתעניתם ובטבילות ובשארי דברים. ובדרך זה ימצאו ב' סוגי בני אדם, האנשים המשכילים הבינו כי עיקר התשובה בלב היא תלויה להיות תמיד תוהא על הראשונות, ובכל רגע צריך האדם לשוב על רגע שקדם לו כי לא יצדק אנוש מעשיו ולא יזכה ילוד אשה, אם שהוא ממעט בעבודתו וגם במה שעבד השם שמא היה לו קצת התפארות בו. גם העוונות המה מסכים מבדילים בינינו לבין אלהינו ואין יכולת קודם התשובה להיות נכסף בכל לב לדבק באור עליון, כמאמר דוד המלך ע"ה וחטאתי נגדי תמיד שפירושו שהיה מתאונן ומצטער תמיד על שחטאתו לנגדו עומד ומבדיל בינו לבין קונו, וצריך האדם השב למשוך עצמו בכל עוז לשבר דבר המבדיל למען יהיה נכסף לנועם ה' וזה יהיה מגמת פניו כל הימים. והאנשים המשכילים המענים את נפשותיהם אם ירגישו שנחלשו חושיהם ושלא יוכלו ללמוד תורה ולהתפלל כראוי ונכון מחמת חלישות גופם וממעטים על ידי זה במלאכת שמים אזי ירפו מתעניתם למען לא יתבטלו מעבודתם. ויש אנשים אשר לא ראו אור התשובה הנכונה ולא מחכמה המה מענים את גופם חנם, וסוברין כי זה תשובה עיקרית לענות נפש, ולא טוב עושים ובפרטות בדורות אלו דחלשא עלמא ואין יכולת לסבול ענויים, ושעבוד המלכיות מחלישין הגופים ודחיקא מלתא טובא בבקשת המזונות, זאת העצה (שלא לענות נפש כלל ומוטב) להשים כל אחד מגמת פניו אל התשובה העיקרית והוא שילמדו ויתפללו בדחילו ורחימו וכמו שנתבאר בגמרא שאדם השב אם היה רגיל ללמוד דף אחד ילמוד שני דפים, והדבר ברור לכל בעלי ענוים שאין הכונה שזו תחשב לתשובה מה שלומד דף יותר, אמנם כונתם על פנימיות הלימוד ומהותו הוא שקודם שילמוד ישוב בתשובה בכל עוז שלא יהיה נאמר עליו מה לך לספר חוקי, ובעת התפלה והלימוד יפשפש אחר כל תיבה שהוציאה מפיו האם נאמרה מעומק הלב ושלא בהתפארות, וגם מהצורך לקשר נפש רוח נשמה דיליה בפנימיות האותיות ולהסיר כל מחשבות לבו וכל הרגשותיו שלא יהיה כי אם בהתפלה ובלימוד התורה. ומתבאר מהתיקונים ומובא לעיל על מה ששנינו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וגם שנינו אין בור ירא חטא והוא דבר הסותר קצת. ופירשנו שם שהכונה שתקדם יראת חטאו לחכמתו וישוב בתשובה קודם הלימוד, וכשילמוד מתוך התשובה ולקיים כל דבר תורה מאשר ילמוד, יפקח השם את עיניו ויפתחו לו שערי תשובה יותר ויותר. וזהו אין בור ירא חטא שיראת חטא האמיתית ותכליתה אי אפשר כי אם אחר הלימוד. וצריך האדם לדבק עצמו בעת התורה והתפלה בנועם אור השם יתברך עד שאחר התורה והתפלה יהיה לו כוסף וכלות נפש ויונעם לנפשו להשאר דבוק באור העליון וחפצו ותשוקתו למסור את נפשו (ביד אדוניו) לחסות בצל ה' ולחזות בנועם ה', ובאם יראה שעדיין אינו בערך זה כי עוונותיו מבדילין בינו לבין אלהיו, יראה לפשפש במעשיו ולשוב בתשובה, וזהו התשובה האמיתית. וזהו שובה ישראל עד ה' אלהיך שתראה לשוב כל כך עד שתסיר מסך המבדיל בינך לבינו ותדבק בנועם ה', כי כשלת בעונך והוא מבדיל ועומד נגדך להפסיק בינך לבין המקום ברוך הוא. ואחר כך מורה הכתוב במה נוכל להסיר מסך המבדיל, ואמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה', פירוש שתקח לך דברי תורה ותפלה ועל ידי זה תוכל לשוב לה' להדבק בו. אמרו אליו, פירוש כמו את ה' האמרת היום פירוש שתראה להדבק אליו בגודל אהבה ותשוקה בעת התורה והתפלה, ובאם תעשה כן הכתוב מבשרך כי כל תשא עון פירוש שישא ה' עונך ויסלח לך:

או יאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו. יש לדקדק בזה: א', אמרו עד ה' אלהיך לשון יחיד. ומדוע ייחד את השם יתברך על איש אחד לבדו ולמה לא נאמר אלהיכם לשון רבים. גם כי כשלת בעונך אין לו הבנה. גם קחו עמכם דברים צריך ביאור. גם למה נאמר אמרו אליו ולא נאמר דברו אליו. גם כל תשא עון בלתי מובן שהיה לו לומר תשא העוונות כולם. ויראה לרמוז על פי מאמר חז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, והדבר צריך ביאור. ונראה לומר כי הבעל תשובה אשר שב אל ה' בכל לבבו על כל עוונותיו יש יכולת בידו להפך מדת הדין למדת הרחמים יותר מהצדיק גמור אשר עמד בתומו כל ימיו, כי הבעל תשובה אשר קודם שובו היה אחוז בעבותות היצר ובסטרא אחרא ואחרי שובו היפך את כל הרע לטוב ונהפך משמאל לימין, על כן העוז בידו גם כן להפך מדת הדין שהוא בחינת שמאל למדת הרחמים שהוא בחינת ימין. וזהו גם כן מאמר חז"ל על פסוק צדיק מושל ביראת אלקים מי מושל בי צדיק, ביאורו גם כן שהצדיק אשר הוא בעל תשובה גמור וכבר היפך את הרע לטוב והוציא יקר מזולל יש בידו לבטל גזירת המקום ברוך הוא כמאמרם ז"ל הקב"ה גוזר והצדיק מבטל מפני שיש כח בידו להפך מדת הדין למדת הרחמים מחמת שכבר היפך השמאל לימין, והנה בזמן שבית מקדשינו היה על מכונו והארמון על משפטו כשהיה אדם חוטא היה מביא קרבן וענין הקרבן הוא כמו שאמרו חז"ל על פסוק ויעלהו לעולה תחת בנו שעל כל עבודה ועבודה שעשה היה מתפלל ואומר יהי רצון שתהא זו כאילו עשוי בבני כאלו בני שחוט וכו'. והנה בזמן הזה שחרב בית המקדש אמרו חז"ל שהתפלה היא במקום הקרבן, והטעם הוא שכל ענין הקרבן היה להחשיב דם הקרבן כאלו היה דם האדם החוטא אף שלא היה בפועל, ואם כן כל שכן בעת התפלה שהאדם מוציא עליה כוחו ואונו ומרתיח את דמו ומהפכו מאודם ללובן, מקל וחומר שתהא מכפרת על האדם שממעט את דמו בפועל ממש וראוי שתהפך עליו מדת הדין למדת הרחמים וחטאיו כשלג ילבינו. ואמנם עיקר התפלה צריכה שתהא בדחילו ורחימו וילהיב לבבו בעת תפלתו בהתלהבות עצום מאד ויקשר מחשבתו בהשם יתברך בדביקות וחשקות גדול כל כך עד שכמעט שיגביה את כל גופו וירצה להתדבק בשרשו ולעלות למעלה להשאר דבוק בנועם אור העליון ואז ראוי הוא שתכפר עליו. ואולם אי אפשר לבא לידי מדה זו רק על ידי התדבקות לצדיקי הדור, בפרט בדורות הללו אשר כשל כח הסבל ואי אפשר לסבול ענויים וסיגופים למרק העוונות ולהסיר מסכים המבדילים בינינו לבין אלקינו. ועל ידי שהאדם מכתת רגליו ממקום למקום לילך לפני צדיקי הדור ומענה בדרך כוחו בגודל הטורח מהדרכים וגם הוא מתדבק לצדיקי הדור שמורים לו דרכי התשובה ומקשרים נשמתו לשורשה ומלהיבים לבבו לעבודת השם יתברך ולשוב בתשובה שלימה להסיר מנגד עיניו מסך המבדיל מלחזות בנועם ה' ואז יכון תפלתו כקטורת וכקרבן מחמת שתהיה בהתלהבות ובדביקות להדבק באין סוף ב"ה:

וזהו אמרו שובה ישראל עד ה' אלהיך, פירוש שתראה לשוב בדרך הזה עד שה' יהיה אלהיך, ביאורו שכביכול יהיה ציית אותך ותהיה מושל לבטל גזירת המקום ב"ה כמאמרם ז"ל מי מושל בי צדיק, וזהו אמרו כי כשלת בעונך כי זה הוא נתינת טעם שמפני כן תוכל למשול לבטל גזירת המקום ב"ה מפני שנכשלת בעוונותיך ויכולת להפך אחר כן הרע לטוב והשמאל לימין לכן תהיה העוז בידך להפך מדת הדין שהוא בחינת שמאל למדת הרחמים שהוא בחינת ימין. גם כי כשלת בעונך ביאורו שהכשלת כוחך והחלשת גופך בתשובתך. ואמר אחר כך שהעצה לבא לידי תשובה האמיתית ולכפר על כל עוונותינו הוא קחו עמכם דברים, ופירושו כמו שאמרו חז"ל על פסוק ויקחו לי תרומה ויקחו לי לשמי שביאורו שיקחו את הקב"ה לשמו על ידי תרומתם, וכן גם כן כאן פירוש שתקחו עצמיכם עם הדברים שתהיו דבוקים בדביקות כל כך עד שתקחו גם את עצמיכם ותרצו לפרוח ולעלות להדבק למעלה מחמת גודל הדביקות על ידי הדיבורים של התפלה, ועל ידי זה תשובו אל ה' ותכפרו על נפשותיכם. והעצה לבא לידי תפלה בדביקות כזה הוא התחברות לצדיקי הדור המלהיבים לבב עם בני ישראל לעבוד ה'. וזהו מאמר הכתוב אמרו אליו כל, כל רומז לצדיק כידוע, ואמרו לשון אימרא ושפה, פירוש שתדבק אל הצדיק כמו שפה שמחובר לבגד ואז תשא עון שתשוב בתשובה וישא עונך. גם אמרו לשון אהבה כמו את ה' האמרת, שיהיה ביניכם אהבה והתקרבות לצדיקים. וקח טוב טו"ב בגמטריא שם אהו"ה היוצא מפסוק א'ת ה'שמים ו'את ה'ארץ. והנה שמעתי מהרב הקדוש רבן של כל בני הגולה רבינו יעקב יצחק מלובלין טעם למה שם אהי"ה הוא תשובה שלשון אהיה פירושו אהיה עובד ה' מעתה ומעתה רצוני לתקן מעשי המקולקלים. וכן שם אהו"ה פירושו כן לשון הוה שאהיה טוב מעתה, וגם טוב הוא גימטריא מספר קטן של שם הוי"ה ברוך הוא, ורומז בכאן שהבעל תשובה שהוא מקבל על עצמו בכל לבב לבל ישוב עוד לכסלה ואומר שיהיה מעתה עבד ה' על ידי זה הוא מיחד שמות אהי"ה הוי"ה וכן הוא מיחד שם אהו"ה עם שם הוי"ה. (וראיתי בספר מגדול אחד ששם אהו"ה למעלה משם אהי"ה שמהוא"ו נתהוה אחר כך יו"ד) וזהו וקח טוב שתיחד שם אהו"ה שהוא גימטריא טו"ב עם שם הוי"ה שהוא מספר קטן של טו"ב על ידי תשובתך שאתה רוצה להיות טוב עבד ה' מעתה. ואחר כך אחר שתעלה למעלה זו אז ונשלמה פרים שפתינו שאז תהיה תפלתך במקום קרבן כנ"ל והבן:

או יאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו. הנה כבר דקדקתי על אמרו שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת וגו' לשון יחיד, ואחר כך אמר קחו עמכם לשון רבים. גם קחו עמכם צריך ביאור. גם אמרו אליו כל תשא עון אינו מובן. גם ונשלמה פרים שפתינו אין לו קישור למה שלפניו. אמנם יבואר על פי מאמר חז"ל לעולם יראה האדם את עצמו חציו זכאי וחציו חייב וכו'. כאלו כל העולם תלוי עליו שאם זכה מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות ובאם נתחייב וכו' וכן מצינו כשהתנוצץ אור אברהם אבינו ע"ה לעולם ראה והתבונן במעשי אנשי דורו שפרקו מעליהם עול מלכות שמים וראה שקיום העולם כולו תלוי עליו, ואז הוסיף אומץ ודביקות בהשם ושמר כל עתיו ורגעיו שיהיו שלימים בעבדות השם ונתקיים העולם בשבילו. וכן כל אדם העובד ה' צריך לראות תמיד את עצמו כאלו אין להקב"ה בעולם הזה אלא אותו לבדו וכאלו כל העולם תלוי במעשיו, ואז על ידי זה יראה לשוב אליו יתברך ולתקן את כל אשר פגם בכדי שיכריע את כל העולם לכף זכות. ואז הגם כי ח"ו אין מעשה כללות ישראל כראוי הוא מקיים את העולם על ידי מעשיו, וכמו שמצינו גם כן במשה רבינו ע"ה שבשעת מעשה העגל עמד בפרץ וטען שלא נאמר אנכי ה' אלהיכם אלא אנכי ה' אלהיך לי אמרת ואני לא עברתי עליהם, וכן ח"ו להיפך מצאנו שאמר משה רבינו פן יש בכם שורש פורה וגו' ואחר כך וראו את מכות הארץ וגו' שח"ו שורש אחד רע מכריע כל העולם לכף חובה. וזהו שובה ישראל עד ה' אלהיך, פירוש שכל כך תשוב בתשובה כאלו כל העולם כולו אינו אלא עליך ואין בעולם אלא אתה לפני השם וה' הוא אלקיך לבד, ולכן נאמר בלשון יחיד. ואמר כי כשלת בעונך, פירוש שח"ו על ידי עונך תוכל להכשיל את כל העולם לכן תזהר לשוב בתשובה שלימה. ואמר אחר כך שגם האנשים העוסקים בעבדות השם כל ימיהם וקמים בלילות לראש אשמורות ללמוד תורה ולשפוך שיח לפני ה' והם מתפללים בכונה אל ידמו בנפשם שכבר הם יוצאים ידי חובתן, רק צריך לידע ולהשים על לב כי אין צריך לומר שבשעת שהאדם עוסק בעניני העולם הזה שיוכל לפגום בדבוריו בלשון הרע ורכילות ודברים בטלים ושקרים ודומיהן, רק שגם בשעה שעוסק בעבדות ה' ועומד להתפלל אם ישקול בפלס מאזני שכלו כל דבוריו ומוצא שפתיו יכיר וידע שגם אז פוגם במחשבות זרות, והגם שאין לו מחשבות זרות יוכל להיות שיש לו איזה פניה או שלא התפלל בדחילו ורחימו כראוי, ואז יבחין שגם הדבור שמוציא מפיו לפני השם ברוך הוא אינו ברור וצלול. ואפילו כשמקבל עליו עול מלכות שמים ואומר שמע ישראל, כשיתן אל לבו אחר כך היטב ידע שעדיין לא אמרו באמירה זכה בלי שום תערובת התפארות או פניה דקה, ואז יבא לתכלית ההכנעה. והעצה לבא לידי מדה זו לשוב בתשובה על פרטי דבוריו בתורה ובתפלה הוא ההתדבקות לצדיקי הדור והם יעוררו לבבו לתשובה האמיתית. וזהו אמרו קחו עמכם דברים ושובו אל ה', פירוש שתשים לבך להתבונן בהדיבורים שלך בתורה או בתפלה ולשוב בתשובה עליהם לפני ה' והעצה לבא להתעוררות תשובה זו הוא אמרו אליו כל, כל רומז להצדיק שנקרא כל כידוע, ואמרו הוא לשון חיבור כנ"ל כמו אימרא של בגד שהוא תפירה המחברת הבגד, ופירוש שתחבר עצמך אל הצדיק, ואז תשא עון פירוש שיתנשאו ויעמדו לנגד עיניך כל פרטי העבירות והקלות ידמו לך כגדולות וגבוהות ותשוב עליהם בתשובה. וק"ח טו"ב פירוש שעל ידי זה תקח לעצמך הכנעה, וטוב הוא רומז לקטנות והכנעה שהוא מספר קטן של שם הוי"ה ברוך הוא, ואז תשיג לבא לידי שלימות. וזהו ונשלמה פרים שפתינו שתהיה עבודתך זכה בלי פניה כמו שאין בבהמה בקולה שום פניה וכמאמר חז"ל על פסוק אדם ובהמה תושיע ה' אלו בני אדם שהם ערומים בדעת כאדם הראשון ומשימין עצמם כבהמה:

או יאמר שובה ישראל וגו', כי הנה הנביא בא להוכיח כלל כל עדת ישראל ואמר לכולם שובה ישראל, וחשש כי הלא העדה כולם קדושים ובתוכם הרבה גדולים בתורה ובמעשים טובים ואולי ישנם אנשים אשר אין מרגישים בעצמן כל חטא ועון מכל חטאות האדם שיצטרכו לשוב בתשובה ולא יהיו דבריו מתישבים על לבם, לזאת פתח לפניהם תחלה הדרך להבחין בו האם כבר יצא ידי חובת תשובה והאם יש בידו איזה חטא לשוב עליו, כי הבחינה היא בעת אשר יעמוד האדם לשפוך שיחו לפני ה' או יבא לעסוק בתורה, אז באם הוא מנוקה מעון יהיו דיבוריו זכים וברורים ויוצאים ממעמקי לבו בגודל תבערת יקוד אהבת בוראו (כי אין מסך ומבדיל בינו לבין ה') בלי שום מחשבות לא טובים, אכן אם הוא מחולל בעון העון הוא מסך המבדיל וקשה עליו לדבר דיבוריו בתורה ובתפלה ממורשי לבבו בלתי תערובות סיג מחשבות הפוסלות את העבודה. והמסתכל בבחינה זו יכיר וידע כי עודנו צריך לשוב, כי מעט מזעיר נמצא אדם אשר תהיה תפלתו מאירה וזכה מכל סיג ותערובות. וזהו מאמר הנביא שובה ישראל עד ה' אלקיך ביאורו שתשוב עד ה' שלא ישאר שום מסך מבדיל בינך לבין קונך כי כשלת בעונך והעון מבדיל וסוכך בעדו מלהתקרב אל ה'. ואמר במה יבחן האם יש בידו ממה לשוב הוא קחו עמכם דברים ביאורו גם כן כנ"ל שתקחו לעצמיכם הדברים שעמכם שאתם מוציאים מפיכם בעת התפלה ועל ידי זה תדעו ותכירו שעדיין צריכים אתם להרבות בתשובה ועל ידי כן אין הדיבורים זכים וברורים מעומק הלב וזהו ושובו אל ה'. ואחר כך נתן להם עצה איך לשוב אחר שידע שצריך לשוב אל ה', ואמר אמרו אליו כל תשא עון ביאורו שתעתירו אל ה' שישא עונכם ממה שפגמתם עד הנה, וקח טוב שתקבלו עליכם מהיום להיטיב מעשיכם מכאן ולהבא. ואחר כך אחר שתסירו המסך המבדיל ונשלמה פרים שפתינו שיעלה תפלתכם לריח ניחוח ותיטב לה' משור פר מפני שתהיה אז זכה וברורה בדיבורים היוצאים מן הלב כנ"ל:

כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי, ופירש רש"י שם כל דמפיש באכילה ושתיה טפי עדיף. ודברי רש"י ז"ל צריכים ביאור שזה אינו מבואר לכאורה מלשון הגמרא מאיזה טעם יהיה עדיף דוקא לאכול הרבה. גם היה לו לומר דמפיש למיכל ולמשתי. אמנם יראה לומר על פי מה שאמרו חז"ל אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה, והדבר צריך ביאור מה יוסיף תת כח להשראת השכינה כשהוא בעל קומה. והנראה כי הנה ידוע אשר העולמות הם עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא, והחיצוניות העולמות הם עלמא דאתגליא ופנימיות העולמות הם עלמא דאתכסיא. וכן בכל הדברים התחתונים יש בהם פנימיות וחיצוניות, והחיצוניות הם כלים לקבל הפנימיות, וכל מה שהכלי יותר גדול יותר יכנוס בתוכו. ומפני זה היה מן הצורך שיהיה הנביא בעל קומה בכדי שיהיה הכלי יותר גדול שיכנס בו יותר פנימיות וקדושה. והנה בערב יום כפור הזמן להמשיך החיצוניות והכלים לעשות להם בית קיבול, וביום הכפורים אנו ממשיכין הפנימיות וליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה כידוע מכתבי האר"י ז"ל ושאר ספרי הקודש שיום הכפורים הוא דין להמשיך הפנימיות העולמות אל התגלות העולמות וליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ועל כן מצוה לאכול ערב יום כפורים בכדי שנעשה הכנה לקבל הפנימיות ביום הכפורים. וזה ביאור רש"י ז"ל דמפיש באכילה טפי עדיף, פירוש שעל ידי האכילה הוא מוסיף לקבל הפנימיות. גם יש לפרש שממשיך על ידי אכילתו שפע וברכה על כל השנה, וזהו דמפיש באכילה שמוסיף באכילתו תוספת ברכה לעולם:

ספר מאור ושמש - רמזי יום הכפורים

והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים את השם הנכבד והנורא מפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם וכו', ואף הוא היה מתכוין כנגד המברכים לגמור את השם וכו' ואומר להם תטהרו. צריך לשום לב מפני מה דוקא ביום הכפורים היו כורעים כשהיו שומעים את השם מפי כהן גדול, הלא בבית המקדש היו אומרים בכל יום השם הוי"ה ככתיבתו ומפני מה לא היה כריעה. גם צריך לדעת שמלת מפורש לכאורה הוא כמיותר שזאת ידוע שבבית המקדש לא היו מזכירין רק השם המפורש, והיה די באמרו השם הנכבד והנורא יוצא מפי כהן גדול וכו'. אך הענין הוא שבכל ימות השנה הגם שהצדיקים עושין יחודים והעולמות מתעלין מכל מקום אור הכתר אינו מתגלה, חוץ מיום הכפורים שאז מתגלה אור הכתר עליון על ישראל ומופיע עליהם כל היום הקדוש והוא המטהר את ישראל ביום זה כנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו' לפני ה' תטהרו. ומלת תטהרו רומז אל הכתר, שתיבת תטהר"ו עולה גימטריא תר"ך כמנין כתר. ועל כן יש דעות בין המקובלים לומר קדושת כתר גם בשחרית יום כפורים. על כן כל ימות השנה לא היה כריעה בשעה שהזכיר את השם המפורש מפני שלא היה היחוד גדול כל כך, אבל ביום הכפורים שהכהן גדול היה מכוין כשהזכיר את השם הנכבד והנורא להמשיך אור הכתר על כן היה צריך כריעה מפני גודל קדושתו ועוצם בהירותו שאין בו השגה. וזהו פירוש כשהיו שומעים את השם הנכבד והנורא מפורש יוצא מפי כהן גדול ורצה לומר שהיו שומעים את השם מפי כהן גדול בכונה זו להמשיך הכתר עליון. ובמלת מפרש מרומז הכתר שכן מפר"ש בגימטריא כת"ר, על כן היו כורעים כי אז לא היה באפשרי בלא כריעה שנפלו על פניהם מרוב גודל קדושתו ועוצם בהירותו של כתר עליון שאין בו השגה. ואמר אחר כך ואף הוא היה מתכוין כנגד המברכים לגמור את השם, רצה לומר ליחד את השם בכונה זו להמשיך קדושת כתר. וזהו ואומר להם תטהרו רצה לומר באומרו להם תטהרו היה מכוין להמשיך שיופיע עליהם אור קדושת כתר שמרומז בתיבת תטהרו כנ"ל:

ספר מאור ושמש - פרשת האזינו

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים וגו' כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. הנה הכתובים הללו צריכים ביאור. ובפרט אמרו כי שם ה' אקרא שאין לו שייכות להענין כלל, שהוא בא להעיד בהם שמים וארץ. גם התורה היא נצחית ומרמזת בכל זמן, ובפרט שירת האזינו שמצינו לרמב"ן ז"ל שאמר שנרמז בה כל הדברים שבעולם שהיו ושעתידין להיות. ונראה לבאר בזה על פי מאמר חז"ל יערוף כמטר לקחי כמטר זו רוח דרומית תזל כטל זו רוח צפונית כשעירים זו רוח מזרחית וכו'. ויש להבין מה ענין ארבע רוחות לכאן. ויבואר על פי מה שאמרו בברכות חזיה דהוי מאריך באחד אמר ליה כיון דאמלכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות תו לא צריכת וכו', ובאמת הגם שכונה זו נראית פשוטה וכונת הקריאת שמע והתפלה רחבים מני ים, אמרו חכמי האמת שכונה זו להמליך להשם יתברך למעלה ולמטה ולארבע רוחות היא היותר גדולה שבכל הכונות, והטעם בזה הוא שכונה זו כוללת כל הכונות, שכונת מעלה כוללת כל העולמות העליונים ומטה הוא כולל כל העולמות התחתונים והארבע רוחות בהם הי"ב גבולי אלכסון שהם כנגד י"ב צרופי הוי"ה, וגם מעלה ומטה וארבע רוחות הם הששה קצוות ואנו ממשיכין על ידי זה פנימיות אלהותו יתברך אל הששה הקצוות. אמנם אין נקל לאדם לכוין כונה זו על אמיתתה, כי אין המכוון במה שהאדם מעלה על לבו וחושב דבר זה בעת אמרו שמע ישראל וסובר שכבר עשה בזה את כל מה שמוטל עליו, רק צריך תחלה לתקן מדותיו הרומזים על הששה קצוות, שלא לאהוב מאהבת המדומות מהעולם הזה רק לאהוב להבורא יתברך, ושלא להתירא משום בריה בעולם זולתי יראת הבורא ברוך הוא, ושלא לפאר רק להבורא יתברך שמו ולמעשי הצדיקים עובדי השם, ושלא יאהוב לנצח שום אדם רק לנצח ליצר הרע וכו', ואז אחר שיתקן כל שיעור קומת אבריו יבנה בזה קומת השכינה ואז יוכל להמליך השם יתברך על הששה קצוות,דהיינו להמשיך המוחין עילאין שהם בחינת ראש אל הששה קצוות שהם בחינת השיעור קומה, רק אין קומה בלי ראש ואחר שהשלים בנין המדות שהם בחינת הגוף אז יוכל להמשיך המוחין שהם בחינת הראש. והצדיק כזה שכבר זיכך כל מדותיו כראוי הוא מיחד כל העולמות ויוכל לפעול להמשיך על ידי דבוריו וקבלתו עול מלכות שמים את כל הברואים שישתוקקו להדבק בשרשם ולקשר את כל העולמות לשרשם. וזהו רומז במאמר הכתוב האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ וגו' יערוף וגו' תזל וגו', ואמרו חז"ל שהם ארבע רוחות העולם, וביאור הדבר שאחר שעלתה בידו ליחד הששה קצוות שהם מעלה ומטה וארבע רוחות על ידי הזדככות המדות הרומזים לששה הקצוות, אז כי שם ה' אקרא אוכל לפעול שאתם כללות הכנסת ישראל וכל הברואים הבו גודל לאלקינו שתשתוקקו להתעלות ולהתגדל להדבק בה' אלקינו:

או יאמר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. יראה לבאר בזה על פי מאמר חז"ל על פסוק ויותר שהיה קהלת חכם וגו' ואיזן וחקר וגו' ודרשו חז"ל ואיזן שעשה אזנים לתורה כקופה זו שאין לה אזנים לאחוז בה ובא ועשה לה אזנים. וביאור הדבר כי בלא צדיקי הדור אשר הם בכל דור ודור אין באפשרי לאדם להשיג המצוות על בורים ולהבינם על אופניהם. וכן ביארו בזוהר פרשת תשא כי אלולי צדיקי הדורות המלמדים להועיל ומורים דרך ה' לא ישיג אדם אפילו מצוה אחת כתקנה הגם כי ילמדנה הרבה פעמים. והצדיק עושה אזנים לתורה להתבונן על ידו דרכי התשובה. וזהו אמרו האזינו השמים ואדברה, שמים רומז לצדיקי הדורות, ופירושו שהם יעשו אזנים לתורה ולמה שמדבר אשר על ידי זה תשמע הארץ אמרי פי רומז לאנשים שהם קטנים בערכם ישמעו ויבינו על ידי זה אמרי פי:

דור עקש ופתלתל הלה' תגמלו זאת עם נבל וגו'. הנה פשוטו כמו זר נחשב שמשה רבינו ע"ה יתאר עם ה' ישראל קדושים תוארים אלו. ויראה לרמוז בה פנימיות הכתוב שנרמז בו לימוד זכות גדול על הכנסת ישראל וגודל מעלתם, כי כל שעשועי השי"ת אינו אלא רק במעשיהם של ישראל וכל עיקר בריאת העולם לא היה אלא בשביל ישראל שצפה השם יתברך שתהיה אומה ישראלית שהם ייחדו העולמות העליונים על ידי מעשיהם הטובים ותורתם ותפלתם, כמאמרם ז"ל בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית, כי גם הפחותי ערך שבישראל יש להם חלק בהתורה והם דבוקים בו יתברך על ידי התורה. וכשאיש ישראלי שופך שיחו לפני ה' ומדבר דיבורים מעומק הלב הגם שאינו יודע עד היכן הדברים מגיעין מכל מקום הוא מיחד על ידי דיבוריו העולמות העליונים ומתיחד השם הוי"ה עם השם אדנ"י. ובימים הקדושים והנוראים הללו שכל כללות עם בני ישראל הם שבים בתשובה ומדבקים עצמם בעולם התשובה שהוא עולם המחשבה הם מיחדין השם הוי"ה עם שם אהי"ה וממשיכין עליהם הי"ג מדות של רחמים שהם הלבנונית העליון י"ג תיקוני דיקנא עילאה. והנה הי"ג מדות של רחמים כל אחד מהם הוא הוי"ה אחת והם הי"ג הוי"ה אשר כל הוי"ה עולה עם המילויין במילוי יודין ע"ב וי"ג פעמים ע"ב עולה תתקל"ו ועם המקור שהיא גם כן שם של ד' אותיות עולה תתק"מ כמנין פתלת"ל. וזה נרמז כאן דור עקש ופתלתל רומז בזה גודל מעלתם של ישראל שהם דור אשר מתיחד על ידם השמות הוי"ה והשמות אהי"ה שבכל העשר ספירות. ועשר פעמים הוי"ה אהי"ה עולה כמנין עק"ש, והם הממשיכים הי"ג הויות של רחמים שעולים עם המילויים ועם המקור כמנין פתלת"ל. ולכן מתמה הכתוב הלה' תגמלו זאת, לשון גמולי מחלב עתיקי משדים שהוא לשון הפרשה, פירוש שמתמה הכי אפשר להפריד את השם יתברך שנקראת זאת מהכנסת ישראל אחרי שהם עם נבל רומז שהם דבוקים בנו"ן שערי בינה ול"ב נתיבות החכמה על ידי תשובתם ועסק תורתם. גם ירמוז שהם דבוקים בנובלות חכמה של מעלה שהוא התורה כתרגומו עם נבל עמא דקבילו אורייתא, ולא חכם שאחר כל השבח הזה שלהם אינם מחזיקים את עצמם לחכמים והם שפלים בעיני עצמן. הלא הוא אביך קנך, אביך הוא לשון רצון כמו לא אבו בדרכיו הלוך, שרצון השם יתברך בבריאת העולם היה למען יברא אותך שישראל הם המיחדים כל העולמות. הוא עשך, עשיה לשון תיקון שהוא תיקנך ויתקן אותך לעתיד לבא. ויכוננך לשון כיור וכנו וביאורו כמאמר הכתוב השמים כסאי והארץ הדום רגלי שישראל הם רגלי הכסא כבוד וצדיקים הם המרכבה, וזהו ויכוננך שאתה הכן וההדום שלו:

הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. הנה הכתוב צריך הבנה. ורש"י ז"ל פירש קנך שקנאך שקננך וכו' ויכוננך אחרי כן בכל מיני בסיס וכן, וגם צריך ביאור. ויראה לרמוז כי הנה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם ישראל עלו במחשבה תחלה, והיה הרצון הקדום בבריאת העולם שצפה השם יתברך שיהיו בעולם אומה הישראלית ושעל ידי גודל תשוקתם להדבק בבוראם ורוב חשקם וכלות נפשם בזה יעלו מיין נוקבין ועל ידי זה יורידו השפעה לכל העולמות. וזהו מאמר הכתוב וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו' כי לא המטיר וגו' ואדם אין וגו', רומז הכתוב בזה שתכלית כונת הבריאה היתה שלא תרד שום השפעה רק על ידי אתערותא דלתתא והעלאת המיין נוקבין שמעוררין הכנסת ישראל, ועל ידי שהם מעלין מיין נוקבין מתעלין על ידי זה כל העולמות ומוסיפין תשוקה להדבק לשורשם, וזה הוא עיקר שעשועין להשם יתברך שישראל מזככין עצמם ממעמקי הגשמיות ומשתוקקים להדבק בבוראם. אמנם לפעמים ח"ו שאין מעלין מיין נוקבין ואין מעשי התחתונים גורמין שיהיה בהם כדי להשפיע מלעילא השפעה הצריכה לכל העולמות, אז כדי שלא יתבטל הויות העולם מעורר השם יתברך מדתו שהוא נוצר חסד שפירושו שהוא ממתין ומצפה על מעשה בני ישראל הטוב שיעשו אחר כך ומתחסד עמהם בשביל זה לעת עתה. ונוצר אותיות רצון שהרצון הקדום בבריאת העולם גם כן היה כן שעדיין לא היה אז מי שיעורר מיין נוקבין לגרום השפעת בריאת העולם והעלה המאציל העליון מיין נוקבין מיניה וביה על ידי השעשועים שיהיה לו במעשיהם הטובים של ישראל העתידים להיות לאחר זמן וזה היה לו בבחינת המיין נוקבין. וכן כשאין במעשה התחתונים כדי להעלות המיין נוקבין ולהמשיך השפעה מעילא לתתא, השם יתברך הוא מעלה מיין נוקבין מיניה וביה כדי לקיים העולם על ידי שהוא נוצר חסד שהוא לשון המתנה ושימור שהוא מצפה על תשובתם ומעשיהם הטובים שיעשו אחר כך ומתחסד עמהם בשביל זה ומעלה מיין נוקבין מיניה וביה. וזהו הלי"י תגמלו זאת, זאת רומז לנוקבא ורצה לומר בלשון תימה שהכי ראוי הוא שתגמלו להשי"ת שיהיה הוא המעלה מיין נוקבין ושיהיה הוא בבחינת זאת שהוא נוקבא, עם נבל ולא חכם, נבל לשון ועלהו לא יבול שפירושו שלא יפול העלה מן האילן, וכן כאן קראם בשם עם נבל על שם שהם נופלים ממדריגתם שאין מתעלין עצמם לעילא ונשארים למטה. ולא חכם שאינם מתדבקין בחכמה עילאה. הלא הוא וגו' עשך ויכוננך ופירש רש"י בכל מיני בסיס וכן, וביאורו על פי דרכינו שהלא תכלית הבריאה והעשיה היה שתהיה אתה הבסיס והיסוד שגורם להשראת שכינתו יתברך שעל ידי מעשיך הטובים תעלה המיין נוקבין ותוריד על ידי זה השפעות אור אלהותו יתברך ולא שיהיה היחוד מיניה וביה:

זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך וגו'. יראה לרמוז בזה על פי מאמר הכתוב כי ששת ימים עשה ה' את השמים וגו'. ויש להתבונן שהיה מן הצורך לומר בששת ימים עשה ה' וגו'. אמנם ירמוז בזה על הששה קצוות שהם חג"ת נה"י, שהם היו כלי אומנותו של הקב"ה בבריאת העולם והם נקראים ששת ימים. והצדיק אשר מקשר כל העולמות מתתא לעילא באין סוף ב"ה ועולה דרך העולמות על ידי אתערותא דלתתא הוא מעורר המיין דוכרין להריק שפע כל טוב אל הששה קצוות מעילא לתתא. ואולם הגם שיורד השפע מלמעלה לפעמים מתעכבת בהיכלות התחתונים מפני המקטרגים על עוונות בני ישראל, ומן הצורך לשוב בתשובה שלימה ולפתוח הצינורות. והבא לעבוד עבודה תמה ולהיות מן הנכנסין לטרקלין לעבוד המלך ה' צבאות צריך שיתקן את כל אשר פגם בין בגלגול זה ובין בגלגול אחר, וישוב בתשובה גם על עוונות אבותינו ולתקן את כל פגמי הדורות הקודמים עד אדם הראשון. וזהו אמרו זכור ימות עולם, מלת זכור לשון זכר, רומז שתראה להמשיך שפע מיין דכורין מג' הראשונות אל ימות עולם הם ששה קצוות שהם כלי אומנות בנין העולם כמאמר הכתוב עולם חסד יבנה. בינו שנות דור ודור מלת בינו רומז לתשובה כי בינה היא עולם התשובה כידוע, וביאורו שתשובו ותתקנו פגמי דור ודור. שאל אביך ויגדך, מלת ויגדך כמו נגיד ונפיק מן קדמוהי לשון המשכה, ופירושו שתלך לשאול מן הצדיק המנהל לעם בני ישראל והוא אב לכולם והוא ימשוך ההשפעה לבל תתעכב מלירד על ישראל. זקניך ויאמרו לך פירוש שזקני דורך הם ימתקו כל הדינין, שאמירה הוא לשון רכה, ומלת ל"ך רומז לנו"ן שערי תשובה שעל ידי שילמדוך לשוב בתשובה יתמשכו רחמים עליך:

או יאמר על דרך הנ"ל זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. יש להבין שאמר שיזכור מה שאירע כל ימות עולם והלא הוא לא היה בימים הראשונים שידע מה שאירע מימי העולם. גם שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך קשה כן, שלכל היותר יוכל לידע על ידי זה מה שאירע מארבעה וחמשה דורות אבל לא יותר. ויראה לרמוז בזה על פי מאמר הזוהר הקדוש על פסוק כי ששת ימים עשה ה' ולא נאמר בששת שרומז בזה לשית יומין עלאין מחסד עד מלכות, שהתגלות העולם היה בחסד כמאמר הכתוב עולם חסד יבנה. והנה ידוע שהשבע מדות הם אהבה יראה התפארות נצחון הודיה תענוג ממשלה, ולכן אמרו בספרי קודש שצריך האדם לקדש את ימי המעשה שביום הראשון יקשט יותר מדת אהבה לבל יאהב רק להשם יתברך ולצדיקיו המתהלכים בעבודתו, וביום ב' יקשט יותר מדת יראה לבל יתירא משום דבר זולת הבורא ברוך הוא, וכן בהתפארות שיפאר להבורא ברוך הוא, ולנצח במלאכת הקודש ובעבודת השם, ולהודות לשמו הגדול, ולבל יתענג רק בעונג אלהותו, ויקבל עליו עול מלכות שמים. והאדם המקשט את כל מדותיו הוא ממשיך לתוכן מוחין עילאין ורצון העתיקא קדישא והי"ג מכילין דרחמי שהם תיקוני דיקנא עילאה. והנה ידוע שבעשרת ימי התשובה הם הולכין כסדר שיום הראשון מעשרת ימי תשובה הוא בחינת כתר של עולם התשובה ויום הב' הוא חכמה, ובכל יום מאירה קדושה אחת עד יום הכפורים שבו מאירין יחד כל העשר קדושות, ולכן מן הצורך אז לתקן מדותיו כדי להמשיך לתוכן המוחין והי"ג מכילין דרחמי. ולכן אנו אומרים סליחות בעשרת ימי תשובה ומזכירין הי"ג מכילין דרחמי הרבה פעמים בכל יום כדי להמשיך אותן על הכנסת ישראל ושיתגלה על הכנסת ישראל אור פני המלך שהוא לובן העליון ועתיקא קדישא. וזה רומז הכתוב זכו"ר ימות עולם לשון זכר כנ"ל, פירוש שתמשוך בחינת דכורא ממוחין עילאין אל ימות העולם שהם המדות והשית יומין עילאין. בינ"ו שנות דור ודור פירוש שתמשוך מוח בינה לזעיר ונוקביה שהם רמוזים במלות דור ודור כמו שרמזו קדמונינו בתפלתנו לדור ודור המליכו לאל. שאל אביך ויגדך, רומז שיהיה שאלתך ובקשתך להמשיך מוחין דאבא אל המדות, ויגדך לשון נגיד ונפיק שהוא לשון המשכה. גם ויגדך נוטריקון י"ג ד"ך שתמשיך הי"ג מכילין דרחמי על ישראל שהם נקראים דך מפני שהם דכים ועניים בגלות. וזהו זקניך ויאמרו לך, זקניך רומז גם כן לתיקוני דיקנא שעל ידי שתמשיך הי"ג תיקוני דיקנא יתמתקו הגבורות ויתהפכו לחסדים. ופירוש ויאמרו לשון אהבה כמו את ה' האמרת שיתהפכו הגבורות לאהבה וחסד והבן:

בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. יש להתבונן בפסוק זה. גם במלת כי שמורה על נתינת טעם למה שקדם בפסוק שבשביל זה הציב גבולות עמים כי חלק וגו' מה ענין זה לזה. ויראה לרמוז בזה כי הנה השם יתברך ברא תבל ומלואה רק להיטיב לברואיו ולהכירם כח מלכותו, ואותנו זרע אברהם אוהבו בחר מכל העמים אשר על פני האדמה וקרבנו לשמו הגדול. ואמרו בזוהר הקדוש אורייתא וישראל וקודשא בריך היא חד, וביאור הדברים כי הנה אחדות השי"ת אין יחידות כמוהו בשום פנים שהוא אחדות הפשוט וכל אחד שבנמצאים יש לקרב לו עוד אחד והם שנים וכן הם נחלקים לאחדים רבים וחלקים שונים למחצה ולשליש ולרביע ויותר, אכן אחדות השם יתברך הוא שלא יתואר בו שום התחלקות בשום ענין והתדמות בעולם וכן אנו עם בני ישראל לא יתואר בנו שום התחלקות כיתר האומות אשר שם האומה כולל כולם ובפרטיהם הם מחולקים במספרם וכל אחד הוא סוג בפני עצמו והם מעלמא דפרודא הם והנלוים אליהם, ואנחנו שורש נשמתינו חוצבו ממקום אחדות גמור ואין בינינו גם כן שום התחלקות כלל מפני כי שרשנו אחד הוא בעצמיותו זולתי האנשים המתפרדים מעל ה' ומעמו ישראל והם גם כן מעלמא דפרודא, וזהו אמרו בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל וביאורו שאף על פי שהציב גבולותיהם למספר בני ישראל, ועשה את זה לעומת זה אף על פי כן הם רק מתדמים קצת למספר בני ישראל והם נפרדים הגם כי ישראל הם באחדות גמור מפני אשר חלק ה' עמו ביאורו שכשם שאין באפשרי לתת חלק בעצמיות ה' כך הם עמו יען אשר יעקב חבל נחלתו שהם מתאחדים זה בזה כחבל וקשורים באין סוף יתברך על כן אין באפשרי להתדמות לאחדותם של ישראל:

או יאמר בהנחל עליון גוים בהפרידו וגו' למספר בני ישראל כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. להבין יש מה השבח הזה שהציב גבולות עמים למספר בני ישראל ומה ענינו אל השירה הזאת גם מה זה נתינת טעם שמפני כי חלק ה' עמו הציב גבולות עמים למספרם שאין ענין זה לזה לפי המובן בהשקפה, אמנם יש לרמוז בזה כי השם יצר עולמים לכבודו, להגדיל שמו ומלכותו ושיתגלה אלקותו על בריותיו וייצר את האדם בעצמו, ויפח באפיו נשמת חיים כלולה מכל העולמות העליונים ומלאה בינה והשכל להבין עבדותו יתברך ולהקדיש שמו בתחתונים שיכירו כחו ומלכותו ולקשר אליו יתברך כל הברואים וכל העולמות, אכן מעט נטיו רגליו ונלכד בערמת הנחש ויהי כאשר החל האדם לרוב על פני האדמה ובא דור אנוש אז עקשו נתיבותם ועבטו אורחותם ויאמרו לאל סור ממנו וכל מגמתם שמו למעט כבוד שמים ולהכחיש אלקותו עד כי נשטפו במי המבול, וגם אחר המבול לא שקטו מזה ובא נמרוד לעולם אשר המריד כל העולם עליו יתברך והוא הסיתם לבנות המגדל ולעלות על במתי עב, וכל הרשעים ההם שמו מגמת פניהם לסלק שכינתו מתחתונים ולבלי הזכיר בשם ה' ולהגדיל את שמם, עד הגיע עת התנוצץ אור אברהם אבינו ע"ה הוא החל לשוטט בים שכלו ובן ג' שנים הכיר בוראו והיה מפרסם אלקותו לכל באי עולם ומלמדם לברך בשמו, וגם בנו יצחק אבינו מילא אחריו להרבות כבוד שמים ולהמשיך שכינתו בתחתונים עד בא יעקב אבינו והלך גם הוא באורחותיהם, והוא הוליד י"ב שבטי ישורון וממנו והלאה יתיחסו עם ה'. וחשב ה' לבל יוסיפו עוד בני עולה לעשות המזימתה כאשר עשו הראשונים, ונתן ה' את שבעים הנפש אשר ליעקב אבינו עליון על כל הגוים שהם ע' אומות וע' שריהם כפף תחת השבעים נפש למען אשר ישלוט כל אחד מיוצאי ירך יעקב על אומה אחת לבל יוכלו קום תחת אבותיהם הרשעים. והשבעים נפש הם רמוזים בעי"ן רבתי של שמע ועי"ן רבתי של וע"ד מברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואמרו חז"ל שבניו אמרו שמע ישראל ויעקב אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, והכונה שהם יחדוהו למעלה בעולמות עליונים ששם אחדות הפשוט, והוא הורה מלכותו בתחתונים שמלכותו בכל משלה. וזה נרמז בפסוק עולם חסד יבנה כי בכל דור ודור אף אם יתרבו ככוכבי השמים כולם הם כללות העי"ן נפש. ויש בכל דור ע' צדיקים נגד הע' זקנים ומשה ואהרן על גביהם, כי בכל דור יש צדיקים בבחינת משה ואהרן והאבות ועולה מספרם ע"ב מספר חס"ד ועליהם קיים בנין העולם ויש להם כח להכניע האומות ושריהם לבל יוכלו להרע ולעכב עבודת השם יתברך ולמעט כבוד שמים חס ושלום ולנגד זה חיבר רבינו הקדוש ששים מסכתות כי בעת שחוברו כבר היו מוכנעים יו"ד אומות והכניע בהם הס' הנשארים. ובחוץ לארץ יש לעולם ל"ו צדיקים כנמצא בזוהר הקדוש והם מרומזים בפסוק אשרי כל חוכי ל"ו, וכמנין זה עולה הש"ס בבלי להכניע בהם אומות חוץ לארץ אשר מן הצורך להכניעם. וזה נרמז בפסוק על כן קראו שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ, שכל האומות נכללו בשם בבלי וכמו שדרשו חז"ל דקרא קאי על הש"ס בבלי. ומפני אשר הע' נפשות הם קשורים באין סוף ב"ה אשר הוא אחדות הפשוט בלי התחלקות כלל לא כשאר אחד היכול להחלק לאחדים רבים, לזה יש לאל ידם לקשר כל האומות ולשים מוסרות עליהם לבל יוכלו להפריד בין הדבקים. וזהו כונת הפסוק בהנחל עליון גוים, כאשר החלו הגוים להתנחל. בהפרידו בני אדם, פירוש כאשר נפרדו בני אדם מאתו יתברך למרוד בו, לזאת יצב גבולות עמים למספר בני ישראל שיהיה מספרם ע' אומות לנגד הע' נפש יוצאי ירך יעקב. כי חלק ה' עמו שהם חלק ה' ואי אפשר להפרידן ולחלקן מפני אשר הם קשורין בו יתברך והוא אחדות הפשוט. יעקב חבל נחלתו שהם חבילות וצרור נחלתו וקשורים בו יתברך על כן העוז והמשרה על שכמם למשוך כל האומות ושריהם אליהם לרצונם בחבלים ועבותות ולשלוט עליהם ולהרבות כבוד שמים שלא יוכלו למחות בידם:

כנשר יעיר קנו וגו' יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו. יש לרמוז בזה על פי מאמר הנביא בהפטרה זו אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון, והוא בלתי מובן על פי פשוטו. והנראה על דרך רמז כי הנה השם יתברך ברוב רחמיו חננו בזה החודש תשרי לשית עצות בנפשו לדבק בו יתברך, שהחודש הזה הוא ממולא בברכה גם בעניני גשמי כמאמרם ז"ל במדרש שבו ברכה בו גיתות מלאין יין וגרנות מלאין תבואה ודוגמתו בעולמות העליונים ברוחניות גם כן, אמנם להיות תחילתו ימי הדין לזאת נצטוינו לתקוע בשופר להמתיק הגבורות על ידי זה ולעורר לבבנו לשוב אליו יתברך בכל לב, ועת לדרוש את ה' בהמצאו באלו העשרת ימי תשובה, ואנו מזכירין בימים האלו הי"ג מכילין דרחמי שהם הי"ג תיקוני דיקנא הלבנונית העליון כדי להלבין אודם חטאינו על ידי שמתגלה על הכנסת ישראל הלובן העליון כמאמר הכתוב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. וזהו רומז הכתוב וכפר אדמתו עמו, וכפר הוא לשון קינוח כמו אכפרה פניו וכפירוש רש"י שם, ואדמתו לשון אדמימות, ורומז שיקנח האדמימות של עמו וילבין עונם. והנה כתב הרב משה קורדיוארו ז"ל שאותן החמשה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים חוץ משבת וערב יום כפור וב' ימים של ראש השנה ויום הכפורים שבהם מתגלים האורות העליונים מאליהן לגודל קדושתם, ובחמשה ימים הנותרים הכונה להמשיך בכל יום יו"ד שערים מהנו"ן שערי בינה שהוא עולם התשובה, ועל ידי זה ביום הכפורים מתגלין כל הנו"ן שערי בינה. והה' ימים הם כנגד הה' מדות שמחסד ועד הוד, שיסוד הוא נקרא כל שהוא כוללם יחד, והמלכות הוא הכללות דכללות. ועל ידי זה מקבלת המלכות שהיא הה"א תתאה שפע מג' האותיות הראשונים משם הוי"ה שהם יה"ו. והנה יה"ו במילוי אלפין עולין ט"ל, וכשאין היחוד שלם ח"ו נאמר בהקב"ה שראשי נמלא ט"ל, ומן הצורך להמשיך הטל שהוא אותיות יה"ו עם המילויים על הכנסת ישראל. וזהו אהיה כטל לישראל שיומשך על הכנסת ישראל שפע מג' אותיות הראשונות משם הוי"ה ברוך הוא שעולים עם המילויין הנ"ל כמנין ט"ל. יפרח כשושנה, כשושנה בגימטריא פאר"ת, שרומז למדת יעקב שיומשך משם השפעה על הכנסת ישראל. ויך שרשיו כלבנון הכאה רומז על יחוד כמו חביט חביט שבגמרא כידוע, ורומז שיתיחד הקב"ה עם הכנסת ישראל שנקראים שרשים כמו שנאמר הבאים ישרש יעקב. כלבנון רומז ללובן העליון שיתגלה עליהם וכמאמר חז"ל למה נקרא שמו לבנון שמלבין עוונותיהם של ישראל:

ומזה נבא גם כן לביאור הכתוב כנשר יעיר קנו כנש"ר נוטריקון כ'נ' ש'ערי ר'חמים, קנו רומז למדת מלכות דאיהו קן דיליה, גם קנ"ו עולה ששה הויות שרומז שהמלכות תקבל אור הנ' שערי בינה על ידי הששה ספירות שהם ששה הויות. יעיר לשון ותער כדה, שרומז על הורקת ההשפעה. על גוזליו ירחף ביאורו כפשוטו שירחף על ישראל וכצפרים עפות כן יגן עליהם ה' צבאות להסתירם בסתר כנפיו, וזהו גם כן יפרוש כנפיו יקחהו ורומז שהתשובה שהיא אמא עילאה תפרוש כנפיה על ישראל ותקחם ותהיה להם למחסה ולמסתור בפני המקטרגין, כמאמרינו על פסוק והאם רובצת על האפרוחים. ישאהו על אברתו הנה עי"ן באל"ף מתחלפת וכמו על עברתו, למעלה מעברתו, ורומז שינטלם וינשאם למעלה מהדינין שנקראים עברת ה'. או יש לפרש לשון עיבור שהעולם התשובה נקרא הרת עולם שישראל יהיו טמונים בעולם התשובה בפני המקטרגין כעובר הטמון בבטן אמו והבן:

צור ילדך תשי ותשכח אל מחללך. יש לרמוז בזה כי הנה ידוע אשר כל מגמת תפלתנו בימים הנוראים האלה להמשיך עלינו הי"ג מכילין דרחמי, ולזה אנו מזכירין אותם הרבה פעמים בכל יום מימי הסליחות. והי"ג מכילין דרחמי הם מזלא עילאה שהוא ג' הויות שיש בהם י"ב אותיות ועם המקור הם י"ג. והנה ידוע שמקור הי"ג תיקוני דיקנא הוא כלול מעשר קדושות, וכל אחד מהעשר קדושות הוא כולל ג' הויות וכללות כולם הם שלשים הויות, שעם הכולל הם עולים תשפ"א כמנין ילד"ך תש"י עם הז' אותיות. וזהו צור ילדך תשי ותשכח אל מחללך, תשכח הוא לשון מציאה כמו שמצינו בגמרא לכי תשכח, מחללך הוא לשון תפלה כמו ויחל משה, ורצה לומר שתתפלל אל השם ותבקש אותו תמצאהו בבקשתך ויומשכו עליך הל' הויות שבי"ג מכילין דרחמי שעולים כמנין ילד"ך תש"י עם האותיות כנ"ל:

ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה בנים לא אמן בם. הנה משמעות הכתוב לפי פשוטו מורה שדבר אתם קשות, וידוע מאמר הזוהר הקדוש ששירה היא יסוד עליון מתתא לעילא ומעילא לתתא, והגם שכל התורה כולה היא צרופי שמותיו של הקב"ה מצינו לחז"ל שאמרו שבשירת האזינו נרמזו בה כל באי עולם שעתידין להבראות, ובה קישר משה רבינו נשמת כל ישראל לשרשם מתתא לעילא וקשר כל השמות בקישורא דמהימנותא ובשירה דא משיך ברכאין מעילא לתתא על כל העולמות, וקשה לפרש הכתוב על פשוטו שהוא נראה דברים קשים כגידין. ויראה לרמוז בזה כי הנה השם יתברך ברא עולמו להיטיב לברואיו ולהשרות שכינתו בתחתונים על ידי שיכירו כח מלכותו, וישראל עלו במחשבה תחלה כמאמרם בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשבילם נברא העולם, והם היו שעשועיו הקודמים שהגם שיהיו בשעבוד מלכיות ובעומק הגלות יקבלו עליהם עול מלכותו ויקשרו עצמן לשרשם ועל ידם יתפרסם אלהותו יתברך בתחתונים. ולכן כל בר ישראל הגם שאינו יודע גודל היחודים עד היכן מגיעים מכל מקום על כל פנים חובה עליו שבעת אמרו שמע ישראל ייחד במחשבתו שמלכותו מלכות כל העולמים ובכל משלה ויקבל עליו עול מלכותו יתברך, ועל ידי כן בעת שיתפלל תפלת שמונה עשרה יוכל לקשר מחשבתו באין סוף יתברך כאילו השכינה כנגדו והוא עומד לפני ה' לבד, ולא יתערבו בתפלתו מחשבות זרות ועל ידי זה ייחד שם הוי"ה עם שם אדנ"י. אמנם עדיין אין זה יחוד גדול כל כך כי בכל העשר קדושות בכל אחד ואחד יש בו יחוד הוי"ה אדנ"י, ומן הצורך ליחד כל העשר ספירות דהיינו כל העשר הויות ועשר אדנות שבכל העשר קדושות. והנה אמר בזוהר הקדוש על פסוק ויקחו לי תרומה וגו' זהב וכסף ונחושת וגו' שחשב שם י"א דברים שרומזים לי"א עתים שהזמן גורם בהם לרומם עצמם אל השם יתברך ולקשר עצמם בשמו הגדול, ומהם ראש השנה ויום הכפורים ועשרת ימי תשובה. ויש להבין הלא ראש השנה ויום הכפורים מכלל העשרת ימים הם ובלא הם אין נשאר רק שבעת ימים ולמה נקראו עשרת ימי תשובה. אמנם יבואר זה כי הנה אמרו חז"ל במדרש שלכן נקרא שם החודש הזה תשרי מלשון תשרי ותשבוק שאז השם יתברך מוחל עוונותיהם של ישראל והם שביתין ושביקין ושרי להו. וגם אמרו חז"ל שבתשרי בו ברכה בו גיתות בו שופר בו סוכה בו לולב ויש להם בחודש זה מצוות הרבה שהם מבטלין על ידם כל המקטרגין מעצמן ומקשרין עצמן בהשם יתברך על ידי המצות. ולכן אמרו חז"ל בתשרי מתחיל מאזנים לעלות רומז בזה שמכריעין עצמן לכף מאזנים של זכות ועולין לחלקו של הקב"ה על ידי המצוות הרבות שיש להם בתשרי. ולכן נקל להם ביותר בחודש זה ליחד כל העשר שמות הויות ועשר שמות אדנ"י. ולזה גם כן נקרא תשרי, שתשרי גימטריא תתק"י מספר של עשרה פעמים הוי"ה אדנ"י. והזמן היותר נכון לזה הם עשרת ימי תשובה שהם כנגד העשר קדושות, שבכל יום מימי התשובה מן הצורך להמשיך קדושה אחת כדי ליחד כל העשר שמות הוי"ה אדנ"י שבכל העשר קדושות עד יום כפורים שאז מאירין יחד כל העשר קדושות. ולכן נקראו הימים האלו עשרת ימי תשובה הגם שחוץ ראש השנה ויום הכפורים אין אלא ז', מפני שהם אחוזים וקשורים זה בזה ליחד בהם כל העשר שמות הוי"ה אדנ"י שבכל העשר קדושות ועל ידי זה מתבטלין כל הגבורות מעל ישראל:

וזה רומז הכתוב ויאמר אסתירה פני מהם, מלת ויאמר כמו אמרתי אני בלבי, ופירושו הגם שתעלה על לבי להסתיר פני מהם איני יכול למה לפי שאראה מה אחריתם, שסוף דבר יהיה שהם שבים אלי מעומק הגלות ומקבלין עליהם עול מלכותי ומיחדים שמי. כי דור תהפוכות המה עתה מפרש מה הוא האחרית שרואה אני שהם דור תהפוכות שמהפכין את הרע לטוב ומדת הדין למדת הרחמים על ידי קבלתם עול מלכות שמים וייחודם שמי. וזה רומז במלת תהפכ"ת שעם הה' אותיות עולה תתק"י כמספר עשרה פעמים הוי"ה אדנ"י ורומז שהם מיחדים כל העשר קדושות וכל השמות הוי"ה אדנ"י שבהם ועל ידי כן ממתיקין כל הדינים והגבורות ומתהפך עליהם הכל לטובה. בנים לא אמן בם רומז על פי מאמר חז"ל שלא היו עונים אמן במקדש, והטעם לפי שאמן גימטריא של פעם אחת הוי"ה אדנ"י ובמקדש היו מיחדין כל הויות ואדנות של כל העשר קדושות בבת אחת, ולכן כל חותמי ברכות שבמקדש התקינו שיהיו אומרין מן העולם ועד העולם שרומז שיחדו את כל העולמות וכל העשר קדושות, ולכן לא היו עונין אמן שאינו רק יחוד של פעם אחד הוי"ה ואדנ"י. וזה אמרו בנים לא אמן בם רומז שהם מיחדין כל העשר שמות הוי"ה ועשר שמות אדנ"י שבכל עשרה קדושות. ולכן אמר לא אמן בם פירוש שאינם מסתפקים ביחוד של אמן לבד שהיא יחוד של פעם אחד הוי"ה אדנ"י, רק שהם מיחדין כל העשרה קדושות כנ"ל והבן:

לו חכמה ישכילו זאת יבינו לאחריתם איכה ירדף אחד אלף ושנים יניסו רבבה אם לא כי צורם וגו'. הנה ידוע כי תורתינו הקדושה היא נצחית ומאירת עינים לדורותינו, ומה גם פרשת האזינו אשר מצאנו להרמב"ן ז"ל שאמר שכל הברואים מראשיתן וכל האדם וקורותיו נכללין בה בפרטות, ולזאת לאלקים מילין לרמוז בזה כי השם ב"ה יסד הארץ וכונן שמים וכל העולמות בחכמה ובתבונה ודעת, ומצאנו לחכמי האמת שתארו זה בשם שכל משכיל ומושכל, וכונתם כי השם הוא השכל הנעלם מכל רעיון ותורתינו הקדושה היא המשכיל שהיא משכלת את האדם ומלמדתו להדבק בהשכל והאדם הלומד הוא המושכל שהוא נעשה מושכל, על ידי התורה שמדריכתו להקשר בהשכל הנעלם וזה הכונה האמיתית והרצויה בלימוד התורה שמהצורך לשוב אל ה' קודם הלימוד ובעת הלימוד ואחר הלימוד ולהסיר מעצמו עוונותיו שהמה מסך המבדילים בעד האור העליון. וזהו כונת המאמר למעלה עם נבל ולא חכם שחז"ל אמרו שנובלות חכמה העליונה היא התורה הגלויה המסורה בידינו ומהכרח לעלות על ידי התורה להבין החכמה העליונה ולדבק עצמו בהשכל הנעלם, ומי שאוחז בידו הנובלות לבד שאינו משכיל מה שלמעלה מזה ואינו מדבק עצמו בהשכל זהו עם נבל ולא חכם, שעושה לימודו מנובלות לבד ואינו נותן לב להשיג החכמה העליונה. אמנם צריך האדם להשיג על ידי המשכיל אותו היא התורה להדבק בהשכל, וזהו אורייתא וקודשא בריך היא וישראל חד. ומי שלומד תורה על דרך זה ומקבל עליו עול מלכות שמים באימה וביראה ובכל לב ונפש העוז וכוח בידו לגרש את החיצונים על ידי לימודו וקבלת עול מלכות שמים שמקבל עליו שיברחו מפניו למדבר שמם ארץ אשר לא עבר בה איש. וזה כונת הכתוב לו חכמו ישכילו זאת כלומר להמשיך החכמה הנעלמה אל המלכות שמים שתהיה בהתגלות לאנשים ההוגים בתורת ה', וזאת היא התגלות מלכות בתחתונים אשר יוכל להאמר עליו זאת היא, וממדה זו ישיגו המשתעשעים בתורת ה' על ידי המשכיל אותם שהיא התורה את שכל החכמה הנעלמה. יבינו לאחריתם פירוש שמדת בינה שהיא עולם התשובה יתגלה לדורשיה, וזהו לאחריתם שיתמשך אורה לאחרית הספירות ומשם תתראה לאנשים המבקשים את ה' לשוב אליו. איכה ירדוף אחד אלף, פירוש תיבת אחד היא פירוש שמע וקבלת אחדותו יתברך שמו, ירדוף אלף חיצונים ויברחו מפניו. ושנים הם תורה שבכתב ותורה שבעל פה, יניסו רבבה כמה רבבות מזיקין שבורחין מפני אדם העוסק בתורה לשמה. אם לא כי צורם מכרם ליד עם קרובו וה' הסגירם לידם:

ספר מאור ושמש - רמזי יום א' של סוכות

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וגו'. ודרשו חז"ל בהבראם בה' בראם. גם אמרו בהבראם באברהם. וצריך להבין הענין מה זאת שבאברהם נברא העולם. גם ששני דרשות אלו דרשו מתיבה אחת ממלת בהבראם. ויש לרמוז בזה ובתחלה נקדים הכתובים בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו וגו' ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור, והנה גם בכתובים אלו יש רמז. ונקדים עוד מה שדרשו רבותינו ז"ל בסכת בסכת בסכות מכאן ששתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. והענין הוא כי הנה כתיב וענן ה' על המשכן יומם, ואיתא בזוהר הקדוש יומא דכולא יומא שהוא אברהם דאזיל עם כולי יומין. והענין הוא דהנה בינה הוא הרת עולם וכשהתחיל העולם לצאת מבינה יצא חסד כנאמר עולם חסד יבנה ומחסד גבורה וכן כל המדות, נמצא באברהם היה נכלל כל המדות ואברהם הוא הממשיך חסדים מהמוחין על כנסת ישראל. והנה מכל בחינות סוכה אור המקיף שלה היא בינה שהוא אימא עילאה המסככת על בניה. ובינה היא ה"י עילאה, וה' אשורית נכתבת בב' קוין כשני דפנות והנקודה שבתוכה היא יו"ד, וזהו שדרשו ז"ל שסוכה היא שנים כהלכתן ושלישית אפילו טפח שסוכה היא רומזת על ה"י עילאה. וזאת עיקר עבודתינו בימים הקדושים אלו להעלות המלכות שמים להמוחין שאימא עילאה תחופף על המדות ויתגלה מלכותו יתברך שמו, ועיקר כונת הבריאה היה בשביל זה שיהיה שכינתו בתחתונים. ולכן יסד הפייט וכל המקיים מצות סוכה כאלו קיים כל התורה כולה, מפני שרומזת על ה"י עילאה אשר בשביל זה נברא העולם שידעו כל הברואים כולן ממלכותו יתברך שמו. וזהו אלה תולדות השמים והארץ בהבראם בה' בראם, רצה לומר בשביל הסוכה נברא העולם שהיא ה"י עילאה ואברהם הוא הממשיך חסדים על כנסת ישראל מהמוח בינה, וזהו בהבראם באברהם. וזהו בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו זהו ראש השנה שהוא זמן המשפט ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור זהו סוכות שאז מתנוצצים החסדים לצאת לכנסת ישראל:

ויאמר אברם אדני אלהים מה תתן לי וגו' ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר ויאמר אברם הן לי וגו' והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם וגו'. יש לרמוז במקראות אלו על פי מה שאמרו חז"ל בגמרא במסכת עבודה זרה דף ב' דרש רבי חנינא בר פפא ואיתימא רבי שמלאי לעתיד לבא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר כל מי שעסק בה יבא ויטול שכרו מיד מתקבצין ובאין אומות העולם בערבוביא וכו', עיין שם בדף ג', אמרו לפניו רבונו של עולם תנה לנו מראש ונעשנה אמר להן הקב"ה שוטים שבעולם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת, אלא אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה וכו' מיד כל אחד ואחד נוטל ועושה סוכה בראש גגו והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא וכו'. יש לרמוז באגדה זו באמרו מצוה קלה. וגם אמרו בראש גגו, דמה צורך להשמיענו איזו מקום הסוכה ומפני מה יעשוה בראש הגג. כי הנה ידוע מאמרם ז"ל נתעטף הקב"ה וברא את העולם, ופירוש הדבר כי השם ברא עולמו כדי להכיר אלהותו, וברא את האדם גופו מתחתונים ונשמתו מעולמות עליונים מאד למען יזכך חומריותו ויעלה במעלות למקום שרשו להדבק באורו יתברך, וזאת תכלית כונת בריאת האדם. אמנם מפני אשר רב מאד גודל בהירות אורו עד אין סוף, ואם היה משיג האדם הבהירות הגדול ההוא בהתחלת עבדותו לא היה באפשרי להכיל ולסבול אותו, כמו אדם אשר היה במחשך ימים רבים ולא ראה מאורות או נחלשה לו חוש הראות אם יביאו האיש ההוא לאור השמש בצהרים יזיק לו מאד ואפשר יוכה בעורון, ועצתו היא לחנך אותו מעט מעט ובתחלה יפתחו לו סדק קטן שיאיר מעט ואחר כך יוסיפו להאיר לו ככה יעשו יום יום עד אשר יהיה למוד ורגיל באורות, וכדמיון זה צמצם השם יתברך ויתעלה את אורו בלבושים וצמצומים רבים ואדם הבא לעבוד ה' ולדבקה בו יעלה במעלות מעט מעט מקדושה לקדושה עד שיוכל להדבק באין סוף ב"ה. וזהו שנתעטף הקב"ה וברא את העולם, הכונה שנתלבש בלבושים וצמצומים רבים כדי שיוכלו ברואיו לסבול. וכדרך זו פירשו בזוהר הקדוש בישעיה סימן נ"ז על פסוק אז יבקע כשחר אורך ולא אמר כשמש, מפני שכונתו כאשר אור היום מאיר מעט מעט כמו כן יבקע אורך מעט מעט למען תוכל לסבול. וזה פירוש הפסוק לשמש שם אהל בהם והוא כחתן יוצא מחופתו וגו', כלומר שלהבהירות שם אוהל ולבושים וצמצומים בהם, והוא כחתן יוצא מחופתו שהולך בשובה ונחת ויצעד בלאט כמו כן האור מתגלה מעט מעט. וזהו שנאמר בישעיה שם וזרח בחושך אורך ואפלתך כצהרים, הכונה גם כן שבתחלת הענין יזרח אורך בחושך מעט כדי שתוכל לקבלו ואחר כך יהיה אפלתך כצהרים ותשיג אור הבהיר. ואנו עם בני ישראל אשר ביום הכפורים ה' מטהר אותנו מכל חטאתינו, ואם היה אדם משיג הבהירות תיכף אחר יום כפורים לא היה יכול לסבול, על כן ציונו השם יתברך מצות סוכה לצאת מעט מעט מהגשמיות ואנו יוצאין מהבית להסוכה שהוא צילא דמהימנותא, והאימא עילאה סוככת עלינו כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף ומגנת עלינו מן המסטינין ומקטרגין, ובימי הסוכות מתגלין עלינו מאימא עילאה ה' הויות שהם ה' חסדים ואנו נכנסין מקדושה לקדושה ומחסד לחסד, ועל ידי שהאדם יושב בסוכה בצילא דמהימנותא יכול להמשיך על עצמו קדושה ודביקות על כל השנה. ומפני זה צריך שיוכל לראות הכוכבים בעד הסכך שכוכבים הם התנוצצות החסדים שמאירים דרך לבושים, וכוכב גימטריא כ"ו כ"ב, מנין הוי"ה וכ"ב אותיות התורה, לרמוז שאף שהשם מסתתר בלבושים וצמצומים אף על פי כן יוכל אדם למצוא התגלות הוי"ה בכל הכ"ב אותיות התורה. וגם סוכה הוא לשון הבטה כמו שהכל סוכין ביפיה, שעל ידי הסוכה אדם יכול להביט ולהשיג האור הגדול. ובכל ז' ימי הסוכות האור מתגלה בכל יום ויום יותר עד שיוכלו המבקשים את ה' להדבק בשמיני עצרת באור השם יתברך בדביקות נפלא על ידי שנתקדשו ונטהרו מעט מעט. וזה שאמרו מצוה קלה יש לי, קל"ה עולה ה' הויות שהן ק"ל וה' עילאה אשר ממנה יוצאין ומתגלין החסדים בימי הסוכות על ידי עשיית הסוכה. מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, פירוש שרוצין לעלות במעלה ולעשות הסוכה בבחינה היותר גדולה, ומפני שהם לא טרחו בערב שבת כלל ולא אבו הלוך בדרכי השם ועתה ירצה להם בפתע פתאום לעלות במעלה אשר לא עמלו בה, וה' ישוב גמולם בראשם ומקדיר עליהם חמה, פירוש שיראה להם בהירות היותר גדול ועל ידי שלא עבדו השם עד עתה אין ביכולתם להכילה וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא:

וזהו פירוש הפסוק שאברהם אבינו נצטער ואמר ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר, שבא מדמשק והוא ממשפחת עבדים ואינו מעלמא דחירות ועל כן אין ביכולתו לישב בצילא דמהימנותא ושתהיה אמונתו שלימה, ומי יניח במקומו להודיע לכל באי עולם אמונת אלהים חיים. והשיב לו השם יתברך לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך, מלת ממעיך אפשר לפרשו לשון הומיה, פירוש מאשר יצא מהומיתך אשר אתה מכריז לכל באי עולם להוודע אמונת השם, מי שיצא בעקבותיך הוא יירשך. ויוצא אותו החוצה, פירוש שהביאו להסוכה צילא דמהימנותא, ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם וגו', פירוש שכמו שדרך הסכך תוכל לספור הכוכבים הם התנוצצות החסדים המאירים דרך הלבושים, ובא לרמוז כמו שרמזנו למעלה שעל ידי הסוכה אדם יכול להשיג התגלות אור הבהיר משם הוי"ה אל הכ"ב אותיות התורה מעט מעט, כמו כן יהיה זרעך שיעלו מעט מעט לחזות בנועם ה' ועל ידי כן יוכלו לקבל אור הבהיר ההוא אחרי כן:

והשענו תחת העץ וגו' ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב וגו'. פירש רש"י ז"ל בן בקר רך וטוב ג' פרים היו כדי להאכילן ג' לשונות בחרדל. יש לרמוז בזה כי הנה במסכת ראש השנה הקשו תוספות דבגמרא משמע דהמלאכים באו אליו בתשרי ובמקום אחר משמע שאז היה פסח עיין שם. אמנם על דרך האמת לא קשה מידי ואלו ואלו דברי אלקים חיים, שהצדיק יש יכולת בידו להמשיך בפסח גם האורות של חג הסוכות, וכן האור של פסח בחג הסוכות על ידי יחודיו. והנה אמרו חז"ל שאברהם יצחק ויעקב נתברכו בכל מכל כל שבאברהם נאמר וה' ברך את אברהם בכל, וביצחק כתיב ואכל מכל, וביעקב כתיב יש לי כל. והענין הוא כמאמרם ז"ל בת היה לאברהם ובכל שמה, שזה רומז למדת המלכות שמים שנקראת כל מטעם שהוא כוללת המדות כולן. וכל אחד מהאבות הקדושים זאת היתה מגמת עבודתם להעלות המלכות שמים אל המוחין עילאין שהם חכמה בינה דעת. ומוח בינה הוא הה"י עילאה שהיא הסוכה עילאה המקפת ששה קצוות והמלכות שמים, ועל ידי ישיבת הסוכה ואכילה שאוכלין בהסוכה הצדיק מעלה המלכות שמים אל המוחין עילאין שחכמה ובינה הם תרין ריעין דלא מתפרשין. והנה כל זה נעשה באמצעות המצות ומעשים טובים, והמלאכים שאין ביניהם קיום המצות אינן משיגים השגה זו כלל. ואברהם אבינו ע"ה כשבאו המלאכים אצלו ביקש להטעימן טעם קיום המצות שעל ידן מעלין המלכות שמים אל המוחין שזה לא השיגו המלאכים מעולם, לזה אמר להם והשענו תחת העץ, עץ עם הכולל בגימטריא קס"א שהוא שם אהי"ה במילוי יודין שהוא מוח בינה הסוכה עילאה, שהטעימן בזה מה שפועלין הצדיקים על ידי קיום מצות סוכה שמעלין על ידי זה המלכות שמים אל המוחין. וזהו שאמרו חז"ל שהאכילן ג' לשונות בחרדלא, הנה לשו"ן רומז למלכות שהוא סיום הפה ומלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, וג' לשונות רומז לג' בחינות המלכות שמים שכל אחד מהאבות הקדושים היתה מגמתו להעלות המלכות שמים אל המוחין כל אחד כפי שרשו, והמוחין הן ג' חכמה בינה דעת ומוח העליון הוא החכמה. וזה שהאכילן ג' לשונות בחרדל, חרדל שהיא חרדל"א בלשון ארמי נוטריקון ח'כמה ר'ישא ד'ל'א א'תיידע, ורומז שהטעימן ענין העלאת הג' בחינות המלכות שמים של הג' אבות אל החכמה עילאה שהיא רישא דלא אתיידע כנ"ל:

ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עינים לכל אשר אתך ואת כל ונוכחת. הנה המקרא הזה בלתי מובן ואומר דרשוני על מה רמז באמרו אלף כסף. וגם אמרו לאחיך, הלא ידע כבר שאשתו היא. גם מה זה כסות עינים. גם לכל אשר אתך צריך ביאור. ויראה לרמוז בזה כי הנה אברהם ושרה מרמזים על מגמת ענינינו בראש השנה ויום הכפורים וסוכות, וידוע אשר בזמן שהיה בית קדשינו ותפארתינו על מכונו והארמון על משפטו היו ישראל מקבלים ההשפעה ממלכות שמים והחיצונים ושרי האומות לא היו מקבלים רק התמצית ועל ידי שליח, ועתה בעוונותינו אשר חרב בית הבחירה וגלינו מארצינו נעשה ח"ו להיפך אשר החיצונים רודפים לקבל ההשפעה ממדת מלכות שמים היורדת על הכנסת ישראל ועושקים אותה. ואמרו בזוהר הקדוש על פסוק תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו שבימי הדין בראות המלכות שמים שהחיצונים גברו מאד אז הוא עולה אל הג' הנעלמות ומסתתרת מפני החיצונים. והנה שרה הוא לשון אדנות רומז למלכות שמים. וזהו מאמר אברהם כבואם מצרימה שהוא רומז להחיצונים אמר אל שרה שהיא המלכות אמרי נא אחותי את רומז שתעלה אל החכמה כמו אמור לחכמה אחותי את. וזה רמוז במאמר חז"ל שהטמינה בתיבה מפני המצרים הם החיצונים. והנה בבוא חג הסוכות שהוא עת התגלות החסדים וישראל מתכסין בשבעה עננים אז יורדת המלכות שמים עם המתנות טובות שקבלה להריק לעם בני ישראל. והנה ידוע ממאמר הזוהר הקדוש על פסוק יומם יצוה ה' חסדו שמדת אברהם שהוא חסד הוא יומא דאזיל עם כולי יומין וכולל בתוכו כל המקיפין הפנימים. וידוע לחכמי האמת אשר אור המקיף החיצון של יום ראשון הוא שם אהי"ה במילוי יודין, ועל ידי שישראל נכנסין בהסוכה שהיא אימא עילאה אין כח בהחיצונים להתקרב. וזהו רמוז במאמר השם יתברך לאבימלך השב את אשת האיש, רומז שתשוב השכינה אל מקומה להריק שפע לישראל הראוים לקבל השפע, ואבימלך גם כן רומז להחיצונים שהוכה בנגעים לבל יגע במלכות שמים. וזהו מאמר הכתוב ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך, כסף הוא רומז לרחמים כידוע וגם רומז לשם אהי"ה במילוי יודין שהוא עולה קס"א שכס"ף גימטריא ק"ס, ואלף רומז לאות א' ורמז שהמדות מלכות והה' חסדים נעשים מוקפים מהשם הזה. וזה אמרו לאחיך דוקא שהוא אברהם מדת חסד שהמקיף חיצון של יום ראשון הוא שם אהי"ה במילוי יודין. הנה הוא לך כסות עינים פירוש שתתכסה בו מפני המקטרגים לכל אשר אתך רומז למדת יסוד שנקרא כל. ואת כל ונוכחת פירוש שתהיה נושע מתוכחת המבקשים להניק שפע היורד אל ישראל, שהשם אהי"ה מגין וחוצץ בפני המקטרגים לבל יגעו אל המדות:

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. יש לרמוז בזה על פי מאמר חז"ל על הכתובים וענן ה' על המשכן יומם, ונאמר יומם יצוה ה' חסדו. ורמז בזה כי הנה ידוע שהסוכה מרמזת לענני כבוד שהם שבעה כנגד השבעה אבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן יוסף דוד, שהם כל אחד המשיכו אור אלהותו יתברך לעולמות התחתונים על ידי שדבקו עצמן בהשבע מדות, אברהם במדת החסד ויצחק במדת גבורה וכו' שהם הז' יומין עילאין, ועל ידי שאנו מקיימין מצות סוכה אנו ממשיכין הה' חסדים שיתכללו בהצדיק ומשפיע להכנסת ישראל וימתקו כל הגבורות. והנה אברהם אבינו ע"ה נקרא איתן האזרחי לשון א' זרח, שהוא היה הראשון שהזריח אור אלהותו יתברך בעולם על ידי שנתדבק במדת חסד כמאמר הכתוב הכתוב אחד היה אברהם וגו'. והנה התגלות בנין העולמות היה במדת חסד כמאמר הכתוב עולם חסד יבנה, ולכן אברהם אבינו שנתדבק במדת חסד הוא כולל בתוכו את כל האבות ואיהו יומא דאזיל עם כולי יומין, ובא עם כל אחד מהאבות האושפיזין עילאין כדי לכלול גם מדות הגבורות ושיתכללו בהחסדים לטובת הכנסת ישראל על ידי מצות סוכה, והסוכה עילאה שהיא אימא עילאה תהא מסככת עליהם ומשפיעה אליהם כל טוב כמאמר הכתוב והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים שרומז לאימא עילאה שרובצת על אפרוחין דילה. וזהו פירוש הכתוב יומם פירוש עם כל הימים יצוה ה' חסדו, שהשם יתברך מצוה למדת החסד להלוך עם כל הימים כדי לכלול הגבורות בהחסדים:

וזהו ביאור הכתוב וענן ה' על המשכן יומם, ענן ה' רומז לסוכה שהיא כנגד ענני כבוד והסוכה עילאה שהיא אימא עילאה היא על המשכן, ועל השית יומין להשפיע טובות על הכנסת ישראל על ידי מצות סוכה ושיתמשכו עליהם הי"ג מכילין דרחמי, ואברהם יכלול בתוכו מדת יצחק להמתיק הגבורות. וזהו אמרו אברהם זקן, מלת זקן רומז לזקן מלא רחמים ולי"ג תיקוני דיקנא עילאה, בא בימים, רומז שאברהם שהוא מדת חסד בא בימים, פירוש שבא בכלל היומין עילאין שבעת ימי הבנין להמשיך עליהם הי"ג מכילין דרחמי מזקן העליון. וה' ברך את אברהם בכל, בכ"ל רומז לנ' שערי בינה שעולים כ"ל שה' בירך אותו שיושפע על ידו על הכנסת ישראל על ידי מצות סוכה שפע טוב מהסוכה עילאה שהיא ספירת בינה וקל להבין:

ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל. יש לרמוז בזה הענין כי כל מגמת עבודתינו עתה להמשיך חסדים גדולים על כנסת ישראל, ועיקר הוא להמשיך חיים ומאן דיהיב חיי יהיב מזוני, וחיים נשפע ממקום גבוה מאד מהי"ג מכילין דרחמי כמאמר הכתוב באור פני מלך חיים. והנה ידוע מאמר חז"ל הדרת פנים זקן, ולכן הי"ג מכילין דרחמי מתוארים בשם הדר שהדרת פנים זקן כמאמר הכתוב ושער רישיה כעמר נקי, ועל ידי קיום נטילת לולב ואתרוג אנו ממשיכין הי"ג מכילין דרחמי. והמקור של הי"ג מכילין דרחמי הוא נוצר חסד לאלפים שהוא נח"ל עליון, ועל ידי שאנו ממשיכין הי"ג תיקוני דיקנא עם המקור שהוא נחל עליון נמתקין כל הגבורות והן כפוין תחת החסדים ונקשרין בשרשן, ונשפע מהמקור של הי"ג מכילין דרחמי חיי בני מזוני על כנסת ישראל. ומזה נבין ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, פירוש שבקיום מצות נטילת לולב ואתרוג תמשכו הי"ג תיקוני דיקנא שהן מתוארים בשם הדר כנ"ל, ותקחו הפרי של הי"ג תיקוני דיקנא דהיינו השפע שמשם נשפע חיי בני ומזוני כנ"ל. וזהו ולקחתם לכם, כלומר על ידי שאתם ממשיכין הי"ג תיקוני דיקנא בקיום מצוה זו, תקחו לכם פרי עץ הדר רצה לומר תקחו לכם השפע של הי"ג תיקוני דיקנא שמתוארים בשם הדר. וכפות תמרים, רצה לומר שעל ידי זה תכופו הדינין שנקראו תמורות שיהיו כפוין תחת החסדים. וענף עץ עבות, ענף רומז לגבורות, ששם אלהים ברבוע עולה מאתים כמנין ענף, והצדיק הוא מעלה ומקשר אותם בהאבות הקדושים. ומלת עבות כולל שני פירושים לשון קישור וגם עי"ן מתחלפת באל"ף והוא לשון אבות. וזהו וענף, רצה לומר הגבורות, עץ עבות, עץ הוא הצדיק מקשר אותן באבות הקדושים. וכשהגבורות הן כפוין תחת החסדים ונמתקין בשרשן נמשך העריבות נעימות של הנחל עליון ונשפע על כנסת ישראל בני חיי ומזוני. וזהו וערבי נחל, רצה לומר שנשפע העריבות נעימות של נחל עליון כנ"ל:

או יאמר ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו'. ראוי לשים לב למה נצטוינו ליקח הלולב במועד חג הסוכות דוקא. וגם נשים לב למה שקשרו ודבקו קדמונינו ז"ל מצות סוכה ולולב ומיניו זה בזה, מה שייכות יש להם יחד. ויראה לרמוז בזה כי הנה כבר אמרנו למעלה הטעם שהסוכה הוא צילא דמהימנותא, שעל ידי הסוכה האדם ממשיך עליו מדת האמת מדת אבותינו הקדושים שנתדבקו באמת, והסוכה רומזת לענני כבוד שהיו לישראל במדבר בזכות אהרן שנאמר עליו תורת אמת היתה בפיהו. ולזה השם ס"ג שהוא המסכך שעולה עם המילוי סכ"ך צריך לכוין אותו בכל יום מימי הסוכות להמשיך אותו בכל אחד מהשבעה רועים, שז' פעמים ס"ג עולה אמת. והשם הזה יש בו ג' יודין ואל"ף שהוא שם אל שעולה במילואו אל"ף למ"ד כמנין הק"ף, שהשם ס"ג הוא נשמת עולם הבינה שמקפת על יחוד הזעיר ונוקביה לבל תהיה בהם אחיזת החיצונים. והנה הג' יודין הם ג' מוחין שהם חכמה בינה דעת, והם בשרשם יו"ד אחת וקוצה של יו"ד דבוקה באין סוף ב"ה ואין בה השגה כלל, וגוף היו"ד רומז להחכמה שהוא נביעת השתלשלות העולמות ומקורם, ורגל היו"ד רומז לבינה שבה נצטיירו העולמות ובה ציור הכ"ב אותיות ברל"א שערים פנים ואחור. והנה כבר אמרנו שכל אות מהכ"ב אותיות הוא כלול מעשר קדושות, וכ"ב פעמים עשר עולה ר"ך, שרומז שעל ידי עסק התורה בכ"ב אתוין דאורייתא מתרככין קושי הדינין. והנביעה של הכ"ב אותיות ושרשם הוא היו"ד, שאין אפשר לכתוב שום אות אם לא יתחיל לכתוב נקודה שהיא יו"ד. ובזה יש לרמוז בכתוב ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית וגו', כי הנה נאמר ותקע כף ירך יעקב שרומז ששרו של עשו רצה לסלק היו"ד משמו של יעקב שישאר עקב שעולה ב' פעמים שם אלהים שבו אחיזת החיצונים, וגם רצה לסלק הנביעה מהכ"ב אותיות התורה שהיא היו"ד שיתפרדו משרשם. והכ"ב אותיות אשר הם כלולים כל אות מהם מעשר קדושות עולים ר"כ כנזכר, ועם יו"ד הנביעה הם יר"ך. וזהו ותקע כף ירך יעקב, שרצה לסלק שני יודין שהם עולין כ', היו"ד שהיא מקור ונביעה להכ"ב אותיות, והיו"ד משם יעקב. ולכן נאמר ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית, ואיתא בתיקונים שבית היא בת יו"ד ורומז שנסע להסוכה עילאה ונתכסה בה לבל יתאחזו החיצונים בשמו, ועל ידי זה ויבן לו בית שהוא בת יו"ד שלא תשלוט בשמו אחיזת החיצונים לסלק היו"ד משמו. והנה נחלקו בגמרא אי סוכה דירת קבע בעינן או סוכה דירת עראי בעינן. ויש לרמוז בזה שאלו ואלו דברי אלהים חיים, כי הנה הסוכה צריכה שתהיה גבוה יו"ד על כל פנים, ושלא יהיה הסכך למעלה מעשרים אמה. והענין הוא כי הסוכה היא אימא עילאה והיא מסככת על הזעיר ונוקביה כשמתיחדין שלא תהיה בהם אחיזת החיצונים. והזעיר ונוקביה כל אחד כלול מעשר קדושות, ולכך צריך שלא יהיה הסכך למעלה מעשרים אמה שצריך שתסכך על הזעיר ונוקביה שכל אחד כלול מעשר קדושות והם יחד עשרים. ועל כל פנים צריך שלא תהיה פחותה מעשרה שרומז לבחינת סוכה המסככת על הזעיר אנפין לבדו או על המלכות לבד כידוע. והנה בשמות המקיפים הם שמות אהי"ה עם המילויים שהם קנ"א קס"א קמ"ג שהם הצלם אלהים הם החותם שעולים תנ"ה כמנין חות"ם עם הכולל, והשמות הפנימים הם שמות הויות עם המילויים, והאדם היושב תוך הסוכה הוא דוגמת אדם העליון שהוא הזעיר אנפין שפנימיות שלו הוא שם מ"ה שעולה כמנין אדם. והזעיר אנפין הוא כלול מעשר קדושות וכל קדושה הוא בחינת אדם ויש בו עשר פעמים שם מ"ה שעולה ת"נ, ועל ידי הקפת הלולב ונענועיו האדם ממשיך שמות הפנימים והמקיפים לתוכו ועל ידי זה נמתקין הגבורות ומתבטלין אחיזת החיצונים. ובזה יש לרמוז דלמאן דאמר סוכה דירת קבע בעינן הוא רומז שקב"ע עולה כמנין שני פעמים אלהים, ועל ידי הסוכה שהיא אימא עילאה נמתקין שמות אלקים ומתבטל אחיזת החיצונים משמות אלקים ומתיחדין הזעיר ונוקביה. ומאן דאמר שסוכה דירת עראי בעינן היא, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ורומז ששמות המקיפים והמסככים הם הג' שמות אהי"ה עם המילויים שעולים תנ"ה כמנין קב"ע ערא"י עם השתי תיבות. וזהו שאמר הכתוב ולקחתם לכם ביום הראשון פר"י ע"ץ הדר, פר"י ע"ץ בגימטריא ת"נ כמנין עשר שמות מ"ה שבעשר קדושות, הד"ר עם הכולל עולה ר"י כמנין עשר שמות אהי"ה שבעשר הקדושות, שעל ידי הלולב האדם ממשיך שמות הפנימים והמקיפים לתוכו ועל ידי המשכת שמות הפנימים והמקיפין מאירין כל העשר קדושות יחד על הכנסת ישראל ונמשכים רחמים גמורים וחסדים גדולים על הכנסת ישראל:

בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת. יש לרמוז בזה כי הנה כבר אמרנו בזה שבסוכות הוא התגלות החסדים, והגבורות מתמתקין בשרשן ונמשכים על האומות כנאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ויציאת מצרים כן היתה שניצולו ישראל ונטבעו המצרים בים. וזה היה על ידי המשכת השם ע"ב שהוא חסד. וע"ב שמות היוצאים מפסוקים של ויסע ויבא ויט אותיותיהם עולים רי"ו שהוא גימטריא גבורה, שאז נמשך מדת גבורה על המצרים. והנה תפלתנו בראש השנה ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת, ופירוש שבאם הדין הוא בחסד אז נקראת ישיבה מה שאין כן באם הדין הוא ח"ו בכעס אין זה ישיבה כביכול, שבשעת הכעס אדם קם מישיבתו מפני שהוא מתפעל בכעסו. והנה זה ידוע אשר הסוכה היא שבעת ענני כבוד ורומז לשבעה רועים אשר אנו מוקפים בזכותם והם בבחינת השבע מדות. וזהו אמרו בסוכות תשבו שבעת ימים, רומז אל הז' מדות שיהיה כולם חסדים, שחסד נקרא ישיבה כנזכר. כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, אזר"ח גימטריא גבור"ה, ורומז שהגבורות והדינין שיהיו ח"ו על ישראל יתישבו ויתמתקו על ידי הסוכה. וזהו לשון ישיבה שהוא לשון המתקה כי בעת שיסור הכעס נקרא ישיבתו ישיבה כנ"ל:

או יאמר בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת. יש לרמוז בזה על פי מאמר חז"ל שפרי החג היו שבעים כנגד שבעים אומות שישבו בשלוה ולהגן עליהם מן היסורים, ועל ידי זה אין פתחון פה לשרי האומות לקטרג עלינו אחרי שאנו מקריבין פרים בעד האומות להגין עליהם, ואילולי הקרבנות לא היו מתקיימים בעולם ומפני זה אינם יכולין לשלוט בעשיית המצות ולבלבל את ישראל מעבודתם ח"ו, אכן יסכימו לטובתינו כי עבודתינו הוא גם כן טובתם וקיומם בעולם. ואף בזמן הזה שבית הבחירה היה לחרבה וחולל גאון עוזנו, עם כל זאת כבר נאמר ונשלמה פרים שפתינו שעל ידי שאנו עוסקים בפרשת עולה הוא חשוב ומרוצה לפניו כאילו הקרבנו עולה. וזהו בסכת תשבו שבעת ימים, שבעת ימים ירמוז אל הע' אומות שיש להם אחיזה בשבע המדות, תשבו לשון וישב אותם אברם, לשון הברחה, ופירושו כי בחג הסוכות אנו מבריחין מעלינו השבעת ימים הם שרי אומות לבל יקטרגו עלינו. כל האזרח בישראל ישבו בסכת, פירוש אותן שאוחזין מדות האזרח הוא אברהם אבינו איתן האזרחי ובני ישראל צועדים באורחותיו ועובדין השם מאהבה ישבו בסכת שיתכסו על ידה מכל המקטרגין, שהסכה היא אימא עילאה הסוככת על בניה כידוע ולא יוכלו המקטרגין לשלוט בהם רק יתמשכו חסדים עליהם:

או יאמר בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל. הנה חז"ל דרשו בסכת בסכת בסכות, ולמדו מזה שתנא קמא סבר שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, ורבי שמעון סובר שלשה כהלכתן ורביעית אפילו טפח וכו'. ויש לדקדק על הלשון שאמר שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, הלא גם אותו טפח מן השלישית הוא מן ההלכה ואין השתים כהלכתן עד שיהיה גם מכותל השלישי טפח לפחות, והיה יותר נופל על הלשון לומר שתים שלמים ושלישית אפילו טפח. גם מסורת בידינו מחז"ל שכל מחלוקת תנאים ואמוראים אלו ואלו דברי אלהים חיים, וראוי לשים לב על מחלוקתן כאן. ויראה לפרש בדרך רמז כי הנה ידוע מחכמי האמת בכתבי האר"י ז"ל שהסוכות הם שלשה, סוכה הא' היא המקיף המלכות שמים, והב' היא המקיף הזעיר אנפין לבדו, והג' היא הסוכה עילאה המסככת על שניהם יחד, והאדם כפי הכנתו ועבודתו הוא ממשיך עליו הסוכות הללו. והנה מדריגה הראשונה הוא קבלת עול מלכות שמים, שהגם שעדיין אינו משיג נעימות עבדות ה' ומתיקות דרכיה, מכל מקום חובה עליו שהגם שתהיה העבודה לעול על צווארו ישים עצמו כשור לעול וכחמור למשא לקיים המצות מיראת ה' ומיראה יבא לאהבה. וקודם שהשיג אהבת ה' ונועם בדרכי התורה חובה עליו להתנפל ולהתחנן לפני בוראו שיפתח לו שערי עבודת השם ויורהו נועם מטעמותיו, כמו שאמר אדמו"ר הרב הקדוש רשכבה"ג מו"ה אלימלך זצוק"ל על פסוק פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה זה השער לה' צדיקים יבאו בו. שביאור הכתוב שזה השער לה' ועבודת הצדיקים להתפלל בכל עת שיפתחו לו שערי צדק להשיג יותר ממה שהשיג, ועל ידי קבלתו עול מלכותו יתברך הוא ממשיך על עצמו הסוכה תתאה ממלכות שמים. ואחר שיקבל עליו עול מלכותו יתברך וישקוד על דלתי העבודה ויראה כי המסכים מבדילים בינו לבין אלהינו מאשר פעל ועשה על ידי נטות מדרך הטובה, אז יתן אל לבו להסירם על ידי התשובה וגודל החרטה. וכבר אמרו צדיקי הדורות שהתפלה היא כמו המראה אשר יראה בה האדם את עצמו כמו כן בתפלה יוכל האדם להכיר במחשבות המבלבלות אותו מה שצריך לתקן עדיין כי המחשבה המבלבלת אותו היא מעין אותה המדה אשר לא תיקן עדיין. ועל ידי זה יתן אל לבו לתקן המדות שהם אהבה יראה התפארות נצחון הודיה תענוג ממשלה, להשליך מנגד עיניו כל אהבות הרעות ולאהוב לבוראו, ולהתיראות מפניו, ולבל יפאר רק לבורא ברוך הוא ולמעשה צדיקים, ולנצח ליצרו, ושלא להודות רק לבוראו ב"ה, ולהתענג על ה', ולבל יבקש גדולה וממשלה ויקבל עליו עול מלכותו יתברך שמו, ועל ידי שהוא מתקן מדותיו הוא ממשיך על עצמו סוכת הזעיר אנפין שהוא כלול מששת המדות. ואחר אשר יתקן כל מדותיו ויסיר כל המסכים המבדילים בינו לבין קונו, אז יעלה במעלות להדבק בבוראו בכל עתותיו ורגעיו גם בעת עשיותיו הגשמיים כאכילה ושתיה והילוך, ותהיה מחשבתו קשורה באין סוף ב"ה ואז יהיה בעולם המחשבה וימשיך על עצמו הסוכה עילאה שהיא אימא עילאה עולם המחשבה והיא נקראת סוכת שלם. והנה כל עוד שלא עלה למדריגה זו להדבק בעולם המחשבה צריך לפלס מעשיו במאזני צדק לבל יטה כחוט השערה מקו ההלכה, וישמור עצמו מאד לבל יצא כלל מתחום שקבעו חז"ל בכל מעשיו בפועל, מפני שעדיין לא הגיע למדריגת עבדות השם ברזא דמחשבה. אמנם הצדיק אשר כבר הגיע למעלת הדביקות באין סוף ב"ה והוא קשור במחשבתו בכל עת, עיקר עבודתו הוא במחשבה כמאמרם ז"ל קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה, הגם שלא מצאנו שעשה בפועל מעשה המצות כהנחת תפילין ועשית סוכה וכדומיהן, מכל מקום המשיך על עצמו פנימיות הקדושות שרומזת אליהם המעשים ההם על ידי מחשבתו הקדושה אשר היתה דבוקה באין סוף ב"ה. ולכן נכתב בתורתינו בסכת בסכת בסכות שני פעמים חסר ואחת מלא לרמוז על הג' הסוכות ההם, שכל עוד שלא הגיע האדם למדריגת הסוכה עילאה עדיין אינו בשלימות ולכן נכתב חסר. וזהו מאמר הכתוב בסוכות תשבו שבעת ימים, רומז שכל עוד שעבודתכם לתקן הז' מדות שהם רומזים לשבעה יומין עילאין עדיין אינכם על צד השלימות ולא השגתם הסוכה עילאה, ולכן נכתב חסר שעדיין חסרה מכם הסוכה העיקרית. אמנם כל האזרח בישראל רומז למי שהוא בבחינת א' זרח, שכבר תיקן כל הששה מדות עד ראשיתם, ישבו בסוכות, שזה הוא זוכה לסוכה עילאה. למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים שאז גם כן עדיין לא השיגו הסוכה עילאה. וזה רמזו חז"ל שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, פירוש שכל זמן שלא זכה האדם רק לשתי הסוכות הנ"ל שהם סוכת המלכות וסוכת הזעיר אנפין, עדיין צריך לעשות המצות כהלכתן בפועל ממש שעדיין לא הגיע לעבדות השם ברזא דמחשבה. ושלישית אפילו טפח רומז שמי שהשיג הסוכה הג' גם כן אז הוא מקיים המצות ביותר על ידי המחשבה ודביקות באור עליון שאין שם השגה רק בבחינת לחלוחית וטופח על מנת להטפיח. וזה שאמר בגמרא חד מאן דאמר רביעית אפילו טפח סובר שהגם שהגיע למדריגת הסוכה עילאה היא סוכת שלם עדיין צריך לעשות המצות דוקא עיקרן בפועל, ורביעית שאם זכה לבחינת יחידה אז אפילו טפח כמובן:

איתא בגמרא מסכת עבודה זרה דף ב' יתנו יתנו עידיהן ויצדקו אלו ישראל ישמעו ויאמרו אמת אלו אומות העולם וכו' ובדף ג' באותו ענין אמר להן הקב"ה וכו' מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח וכו' אלא אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה וכו' ואמאי קרו ליה מצוה קלה משום דלית ביה חסרון כיס מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו והקב"ה מקדיר עליהם חמה וכו' וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא. ראוי להבין אגדה זו מה שאמר מצוה קלה יש לי, הלא באמת הרבה יגיעות ייגע איש ישראלי עד שיעשה לו סוכה. הגם כי חז"ל אמרו שבשביל זה נקראת קלה שאין בה חסרון כיס, מכל מקום על הרוב תצטרך ליגיעה רבה. גם אמרו שכל אחד עושה סוכה בראש גגו, צריך ביאור מה צורך להשמיענו מקום עשיתם. גם מאיזה טעם לא יעשוה על הארץ. גם מה שאמר שהקב"ה מקדיר עליהם חמה, כבר העירו חז"ל הלא אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. אמנם יראה לרמוז בכל זה ענינים פנימיים על פי משנתינו בסוכה סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה ושאין לה שלש דפנות פסולה ושחמתה מרובה מצלתה פסולה. ונראה לרמוז בזה כי הנה ידוע אשר הימים הקדושים האלה הם עת עלית העולמות. והנה ראש השנה ויום הכפורים הם ימי הדין אכן בחג הסכת הוא עת התגלות החסדים דרך המדות. ונאמר בשם הרב הקדוש האלקי אב"ד דק"ק בארדיטשוב זצוק"ל על מאמרינו בסוכות ראשון הוא לחשבון עוונות, ופירש שמפני אשר ישראל שבו בתשובה מאהבה ונחשבים לזכיות. כל העוונות והם נחשבים להתוסף למנין הזכיות והישראל מסתתרין בסוכה מן המקטרגין והמסטינין עליהם, ונכסין בשבעה עננים הרומזין להשבעה רועים אושפיזין עילאין שהזריחו אור אלהותו יתברך בעולם הזה. והנה ג' פעמים בסכת נאמר בפסוק, בסכת תשבו וגו' כל האזרח בישראל ישבו בסכת וגו' בסכות הושבתי את בני ישראל, והם רומזין להג' סוכות הידועים לחכמי האמת כנ"ל, האחת היא המקיף מדת מלכות לבד, והסוכה השנית המקיף של הו' מדות, והסוכה הג' המקיף שתיהם. וישראל המקיימים מצות סוכה מיחדין אהי"ה הוי"ה אדנ"י וממשיכין השפעה מהה"י עילאה דרך הו' אל הה"א תתאה ומתמתקין הגבורות בשרשן ומתגלים החסדים על הכנסת ישראל. והם ה' חסדים כידוע, כי מדת יסוד נקרא כל הכולל כולן ומלכות היא כוללת דכוללת. והנה ישראל עם הקדוש הם הולכין מתתא לעילא דרך המלכות והה' חסדים ועל ידי זה ממשיכין השפע מעילא לתתא. וידוע ממאמר הזוהר הקדוש על פסוק שאל נא לימים הראשונים וגו' ולמקצה השמים ועד קצה השמים, שמקצה השמים עד קצהו אתה יכול לשאול ואי אתה רשאי לשאול מה שלמעלה מזה. וביאור הדבר כי העולם נברא על ידי המדות ועולם חסד יבנה, ולמעלה ממדת חסד אין רשות לשאול לזולתו. וגם למשה רבינו ע"ה לא נתגלה רק מ"ט שערי בינה ולא שער הנו"ן, וטעמו של דבר מפני שאם יעלה למעלה מזה יתבטל ממציאותו. וזה רמוז במשנתינו סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, רומז שישראל נכנסין מתתא לעילא דרך הה' חסדים וממשיכין על ידי זה החסדים מעילא לתתא. ומתתא לעילא הם ה' ומעילא לתתא הם גם כן נחשבים ועולין יו"ד, ומדת מלכות שכלולה מכולן עולה גם כן יו"ד. וזהו שאם הוא גבוה למעלה מעשרים שאז היא גבוהה מן המדות פסולה, שלמעלה מהם אין שם סוכה כלל. וזהו גם כן שאין לה ג' דפנות פסולה, רומז אל הג' אבות שהשיגו הג' סוכות, וביאורו גם כן שלמעלה מהג' סוכות אין שם סוכה כלל. וגם חמתה מרובה מצלתה רומז כנ"ל שאם להשיג אורות העליונים למעלה מן המדות זו גם כן פסולה. וזה רומז כאן שאמר מצוה קל"ה יש לי, רומז שעל ידי הסוכה ישראל מיחדין הה' חסדים עם המלכות שהיא ה"א תתאה, וה' הויות עולין ק"ל ומתיחדין עם הה"א, וזהו קל"ה. ואולם האומות לא יעשו כדרך שישראל עושין שעולין בהדרגה מתתא לעילא אל המדות דרך המלכות, רק כל אחד ואחד עושה לו סוכה בראש גג"ו, רומז שידמו לעלות למעלה מגדולה וגבורה, ולכנס אל היו"ד רומז לאריך אנפין. והקב"ה מקדיר עליהם חמה רומז למה שזכרנו שמכיון שנכנסין למעלה מהמדות והג' סוכות אז אין להם סוכה כלל והוא בבחינת חמתה מרובה מצלתה שזכרנו, וכל אחד מבעט בסוכתו מכיון שאין להם סוכה כלל מחמת שנכנסין למעלה מג' סוכות כנ"ל:

או יאמר ישמעו ויאמרו אמת אלו אומות העולם וכו' דרש רב חמא בר פפא וכו' לעתיד לבא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר כל מי שעסק בה יבא ויטול שכרו וכו' אמרו לפניו רבונו של עולם תנה לנו מראש ונעשנה אמר להם הקב"ה שוטים שבעולם מי שטרח בערב שבת וכו' אלא אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה וכו' ואמאי קרי ליה מצוה קלה משום דלית ביה חסרון כיס מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא. הנה נדברנו בזה ועוד יש לאלקי מילין. וכבר העירו חז"ל הלא אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. גם מדוע נקראת מצוה קלה. ומה שאמרו ז"ל משום דלית ביה חסרון כיס עדיין אין זה מספיק, שהלא עינינו רואות שהרבה פעמים באה על ידי טורח גדול. גם למה ינסה אותם במצות סוכה דוקא יותר מבשאר מצות הקלות. אמנם יש לבאר על פי הזוהר הקדוש שהסוכה היא צילא דמהימנותא. ויש להבין למה נקראת צילא דמהימנותא. ונקדים מאמר הכתוב כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, כי הנה לשון סוכה יש לה ב' פירושים לשון סכך והגנה ולשון הבטה כמו שהכל סוכין ביפיה. וכבר אמרנו למעלה שעל ידי קיום מצות סוכה האדם ממשיך על עצמו קדושות הז' מדות שנתדבקו בהם השבעה רועים שהמשיכו על ידן אור אלהותו יתברך לעולם, ועל ידי זה נמשכין עליהם הה' חסדים ונכללים בהיסוד והמלכות כוללת דכוללת שמקבלת מן היסוד. אמנם פתח שער העבודה לכל המצות והיסוד העיקרי הוא אמונת אלהי עולם לידע בבירור ולהכיר בוראו ואת מי הוא עובד ולשם מי הוא עושה המצות ההם ודאיהו עיקרא ושרשא דכולי עלמין ומסבב כולי עלמין ובתוך כל עלמין וממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה, כל זה צריך לידע בבירור גמור כל הבא לעבוד ה' וזולת זה לא תתכן עבודתו. והנה כבר אמרנו על נוסח הברכה שקבעו לנו אנשי כנסת הגדולה לומר אמת ואמונה חוק ולא יעבור שהוא בלתי מובן, וביארנו שכשהאמת היא עם האמונה אז האמונה חוק ולא יעבור, שכל עוד שיש באדם איזה שקר באיזה מדה או בדיבור או באיזה תנועה אי אפשר להשיג האמונה על בוריה, וצריך להסיר ולבער מלבו כל בחינת שקר שיש בו וכל המסכים המבדילים בינו לבין קונו ולתקן כל מדותיו שיהיו בלי שום פניה דקה מן הדקה ואז יבא לידי האמונה. ושמעתי מהרב הקדוש האב"ד דק"ק נשחיז זצוק"ל שעל ידי האמונה יוכל האדם להחיות מתים ולהפוך כסף לזהב ולשנות כל דרכי הטבע. וגם מי שיש לו אמונה האמיתית אינו מתירא משום דבר ולא יזיקנו שום דבר. ואמונה הוא לשון אמון כמו ואהיה אצלו אמון שהוא לשון המשכה, שעל ידי האמונה האדם ממשיך עליו נועם אור אלהותו יתברך. והנה מצות סוכה ביותר נקל לעשותה בלי פניה רק על צד אמונת ה', מחמת שאין במצותה רק הישיבה שאין בה מקום כל כך לאיזה פניה. וגם אבותינו בצאתם ממצרים זכו לענני כבוד בזכות האמונה שהאמינו בה' ויצאו לארץ לא זרועה ולמדבר שמם בלתי מיושב וגם צידה לא עשו להם, ולכן גם ה' שילם להם פעלם ומשכורתם וסבבם בענני כבוד לחופף עליהם מחום השמש ולשמרם מכל נזק, ועל ידי כן המשיכו אור אלהותו יתברך עליהם ונתדבקו במדת אבותינו השבעה רועים שהיה גם כן כל מגמתם להמשיך שכינתו יתברך בתחתונים. ומפני זה זכו לשבעת ענני כבוד שהם כנגד השבעה רועים והמשיכו עליהם וכללו בעצמן כל החסדים הנשפעים על הכנסת ישראל ועל ידי זה זכו לכל הנסים ולקבלת התורה. וזהו מאמר הכתוב כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, מלת כלולותיך לשון כללות, שאני זוכר לכם החסדים הראשונים שכללתם בעצמכם כל החסדים הנכללים בהיסוד להשפיע אל המלכות שהיא כוללת דכוללת, וזה נשפע עליכם מפני שהאמנתם בי והלכתם אחרי בארץ לא זרועה. ולכן נקראת סוכה צילא דמהימנותא מפני שהיא מרמזת לסוכת ענני כבוד שהיו ישראל במדבר על ידי האמונה שהאמינו בה'. וגם אנו מקבלים עלינו אמונת ה' על ידי הסוכה שאנו יוצאין מבתינו ונוה שאנן לסוכת עראי מחמת אמונת ה' כמו שעשו אבותינו שיצאו למדבר ארץ אשר לא עבר בה איש. ולכן נקראת סוכה לשון הבטה והתבוננות בדבר להתבונן על ידה באמונת אלהי עולם, וגם סוכה לשון סכך והגנה שהסוכה מגנת עלינו מכל מיני מקטרגין ומכל רע, וגם לעתיד ינצלו ישראל על ידה מלהט היום הבא כמאמר הכתוב וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם ומטר כי ימטר על רשעים וגו', שגם לעתיד ינצלו על ידי הסוכה שהיא צילא דמהימנותא והסוכה תגין עליהם מחמת האמונה שהאמינו בה' בעולם הזה ועשו כל המצות מחמת אמונתם בו יתברך, וקבלו עליהם עול מלכותו והמשיכו אלהותו עליהם ולכן לא יזיקו להם חום השמש ולהט יום הבא וינצלו מכל מיני פורעניות. והנה גם באומות יש בהם אשר קיימו מהשבע מצות שלא היו מגלי עריות ושופכי דמים, אמנם אין במצות שלהם כלום אחרי שאין בלבם שום אמונה בה' ולא כונו כלל לעשותם לשם המצוה על המצות ההם. ולכן לעתיד לבא השם יתברך ינסה אותם במצות סוכה שהיא הצילא דמהימנותא, להראותם שאין להם שום קיבול שכר על מצוותם אשר עשו מחמת שלא האמינו בה' ולא כונו לעשות לשם מצוה. ולזה אמר להם הקב"ה מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, שהגם שאינה קלה מכל מקום היא קלה לעשותה בלי פניה ועל צד אמונת השם יותר משארי מצות הנעשים על צד האמיתית, ושאי אפשר לשום מצוה שתהיה נעשית על אמיתתה אם לא שתקדים להם האמונה והיא השער לעבודת השם יתברך ועשיית המצוות, ואין התחלה לשום מצוה זולתה. ולכן אחר שיעשו הסוכה הקב"ה יוציא חמה מנרתיקה להראות להם שאין להם שום אמונה שאם היו מאמינים בהשם יתברך היו ניצולים מקידור חום השמש כמאמר הכתוב וסוכה תהיה וגו' ולמחסה ולמסתור מזרם וגו', ומחמת שאין להם אמונה לא תגין עליהם סוכתם וינזקו מהשמש ובעל כרחם ישמעו ויאמרו אמת שישראל עם הקדוש הם האוחזים במדת האמת והאמונה ואין לזרים אתם בשילום שכרם והבן:

או יאמר בגמרא הנ"ל יתנו עידיהן ויצדקו אלו ישראל וכו' דרש רב חמא בר פפא וכו' לעתיד לבא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחו בחיקו וכו' אמר להם הקב"ה מכם יבואו ויעידו בהם בישראל שקיימו את התורה כולה יבא נמרוד ויעיד באברהם וכו' אמרו לפניו רבונו של עולם תנה לנו מראש ונעשנה וכו' אלא אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה וכו' מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה וכו' והקב"ה מקדיר עליהם חמה וכו' וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא שנאמר וכו'. יש להבין דלפי הדרש הזה נראה מיותר בכתוב מאמרו ישמעו ויאמרו אמת, שהרי די באמרו יתנו עידיהן שהאומות יעידו בעצמן שצדקו ישראל. גם למה ינסה אותן במצות סוכה דוקא. גם כבר הקשו ז"ל שהרי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. הגם שתירצו משום דישראל נמי זימני דמשכא להו תקופת תמוז וכו' מכל מקום הרי לא הקדיר עליהם החמה. אמנם יראה לומר כי הנה ידוע שהסוכה נקראת צילא דמהימנותא. ולהבין אמאי הוא צילא דמהימנותא הוא על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש על פסוק בסכת תשבו שבעת ימים שרומז על השבעה רועים אושפיזין עילאין שיושבין בסוכה כשישראל מקיימים מצות סוכה, והשבעה רועים הם המשיכו לעולם אמונת אלהותו יתברך שמו על ידי שהמליכוהו על כל תנועה ותנועה ועל כל דיבור ודיבור ועל כל מחשבה ומחשבה, ועיקר השיגם אלהותו יתברך שמו שהשיגו היה על ידי שנתדבקו במדת אמת ונתרחקו מן השקר שלא יגעו בו אפילו כחוט השערה, כי ח"ו כשהאדם יוצא מן האמת אפילו כמלא נימא נתפס תיכף בשקר כי הקליפה היא תמיד לעומת הקדושה כקוף בפני אדם. וכן מצינו שהעיד הכתוב על אהרן שהתהלך באמת כמו שנאמר תורת אמת היתה בפיהו, וכן אברהם הוא יומא דאזיל עם כולהו יומין וכולל בתוכו מדת כל אחד. וגם הוא היה כהן לאל עליון והיתה לו מדת כל אחד. וכן ביעקב נאמר תתן אמת ליעקב שמדתו היא אמת. וכן כל אחד מהאבות הקדושים נתדבקו במדת האמת. ולכן צריך לכוין בכל יום מימי הסוכות השם ס"ג כזה יו"ד ה"י וא"ו ה"י שעם המילוי שהיא ו'ד'י'א'ו'י' שהוא גימטריא ל"ז עולה בגימטריא כמנין סכ"ך. וצריך להמשיך השם ס"ג בכל אחד מהז' אבות שהם הז' מדות שז' פעמים ס"ג עולה בגימטריא אמת. וגם בשם ס"ג יש בו ג' יודין וא' שהוא שם א"ל שעולה במלואו אל"ף למ"ד כמנין הק"ף כנ"ל, שהשם ס"ג הוא נשמת עולם הבינה שמקפת על היחוד זעיר ונוקביה לבל תהיה בהם אחיזת החיצונים. ואיתא בתיקונים שהם מרמזין על עדות אלהותו יתברך על דרך הכתוב אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים, ולכן הסוכה היא צילא דמהימנותא שהאמת והאמונה אחוזים זה בזה שעל ידי האמת האדם בא להאמונה, ועל ידי הסוכה האדם מתדבק במדת האמת כנ"ל ובא על ידי זה לאמונה. והנה הממשיך השקר לעולם הוא כנען וכמו שאמרו במסכת פסחים בפרק ערבי פסחים שכנען צוה לבניו אל תדברו אמת, ולכן נאמר וישמע הכנעני מלך ערד וגו' וילחם בישראל ואמרו ז"ל ששמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד, וביאור הדבר שהענני הכבוד היו בזכות אהרן שנתדבק באמת, ולכן כשמת אהרן המגביר האמת נסתלקו ענני הכבוד, אז רצה כנען להגביר השקר שלו. והכנעני הוא עמלק וכמו שאמרו חז"ל ששינה לשונו ללשון כנען והוא מקור הטומאה, ומפני זה לעתיד לבא כששפת אמת תכון לעד ואז יאמרו הגוים שגם הם רצונם להדבק בהאמת, על כן יאמר להם הקב"ה כיון שרצונכם להדבק באמת לכו וקיימו מצות סוכה שהיא היא המרמזת על האמת, והיא מצוה קלה שאין בה חסרון כיס רק שהיא להדבק באמת ולהתרחק מן השקר. אמנם הגוים ההם שקר קבלו אבותיהם וימינם ימין שקר ונתדבקו כל ימיהם במדת כנען, לכן יהיה להם האמת קשה להכילו כבחינת חמה מנרתיקה, ולכן בעל כרחם יכירו וידעו ויוכרחו להודות שזרע ישראל כולו זרע אמת שהם נתדבקו במדת אבותיהם הממשיכין האמת לעולם. וזהו יתנו עידיהן ויצדקו ישמעו ויאמרו אמת, שהם בעל כרחם יעידו על ישראל שקיימו את התורה וגם יוכרחו להעיד שרק ישראל הם המקבלין האמת ומדבקים בו כל ימיהם ואין לזרים אתם בשילום שכרם כנ"ל:

ספר מאור ושמש - רמזי יום ב' של סוכות

ויצחק בא מבא באר לחי ראי והוא יושב בארץ הנגב ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתינו ויאמר העבד הוא אדוני ותקח הצעיף ותתכס. ראוי להבין על אמרו ויצחק בא מבא שאינו מובן פירושו. וחז"ל במדרש אמרו אתא ממיתא, וגם המדרש אין לו ביאור והבנה על פשוטו. גם אמרו והוא יושב בארץ הנגב, קשה שאין זה מקום מסומן לידע היכן היתה ישיבתו. גם אמרו חז"ל ויצחק בא מהיכן בא מהר המוריה וגם זה צריך ביאור. גם אמרו וישא עיניו וירא והנה גמלים באים צריך ביאור. גם לא מצאנו שידע כלל בהליכת הגמלים, בפרט למאמר חז"ל שבא אז מהר המוריה אם כן לא היה בביתו בעת שהלכו. גם ותפול מעל הגמל צריך ביאור. גם ותקח הצעיף ותתכס צריך הבנה למה כסתה עצמה בצעיף. גם בתרגום מתרגמינן ונסיבת עיפא ואתכסיאת, ומילת עיפא לא נתברר שיהיה פירושו צעיף. ויש לרמוז כי הנה כבר אמרנו זה הרבה פעמים שהשם יתברך ברא עולמו להיטיב לברואיו על ידי שיכירו כח מלכותו יתברך שמו, וברא מדת הדין בעולם כדי שיתיראו מפניו ויעשו תשובה כמאמר הכתוב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה, וביאר אותו הרב הקדוש מו"ה יעקב יצחק מפשיסחא זצוקלה"ה שכאשר נשמע הדין מן השמים והארץ יראה ודריה עשו תשובה, אז תיכף ושקטה שנשקט ונתבטל, כמאמר הכתוב והאלקים עשה שייראו מלפניו שמדת הדין לא נבראת רק כדי שיתיראו ולא להנהגה. והנה כבר אמרנו שאברהם אבינו ע"ה להיותו ממדת החסד רצה לשחוט את יצחק ולבטל מדתו מכל וכל, אמנם השם יתברך לא ציוהו רק להעלותו כדי שיתעקד, ועל ידי זה יפעלו שתתבטל מדתו במדת אברהם לטובת הכנסת ישראל ולא שתתבטל מדתו לגמרי, כי גם לבחינת גבורה צורך בעולם להמשיכן על שונאי ישראל. וזהו מאמר הכתוב עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת, פירוש לכן לא חשכת ובקשת לשחטו לפי שירא אלקים אתה שאתה מתירא ממדת הדין, אמנם באמת גם למדת הדין צורך בעולם להמשיך על האומות כנ"ל, ולכן לא נתבטלה מכל וכל רק שנמתק על ידי העקדה. וזהו מאמר הכתוב ויצחק בא מבא, רומז במלת מבא שפירושו ענין חזרה מביאה היינו שלא תבא מדתו, כמו אל נא תמנע מהלו"ך שפירושו שאתה מונע ההליכה, שהמ"ם הפעולה מתפרשת בכל מקום על דרך זה. וזהו בא מבא פירוש שבא בבחינת חזרה מירידת מדתו שנמתקו הגבורות בשרשן ובאו ממותקות. וזהו גם כן יש לרמוז במדרש אתא ממיתא כמובן. וזהו שאמרו חכמינו ז"ל מהיכן בא מהר המוריה פירוש מהיכן בא למדה זו שיהיה נמתק, מהר המוריה בא שעל ידי העקדה נתכלל מדתו במדת אברהם ונצטרף אש במים. באר לחי רואי רומז שדבר זה הוא באר ומקור להמתקות הגבורות, לחי רואי פירוש לכוין את לבו לאביו שבשמים שהוא חי וקיים, ולהתבונן שהוא רואה כל ולשוב בתשובה שלימה, ועל ידי זה והוא יושב בארץ הנגב פירוש שעל ידי התשובה נתישבו הגבורות ונמתקו ונכללה מדת יצחק במדת נגב שהוא מדת ימין וחסד. ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ואמרו חז"ל שתיקן תפלת מנחה. ונראה לומר שלכך תיקן הוא תפלת מנחה, שלעתותי ערב דינין מתערין בעלמא, ולכן תיקן תפלת מנחה כדי להמתיק מדתו על ידי התפלה. וזהו ביאור הכתוב ויצא יצחק לשוח בשדה, כדי לפנות ערב, פירוש לפנות כמו ופנה ממותקות. וזהו גם כן יש לרמוז במדרש אתא ממיתא כמובן. וזהו שאמרו חכמינו ז"ל מהיכן בא מהר המוריה פירוש מהיכן בא למדה זו שיהיה נמתק, מהר המוריה בא שעל ידי העקדה נתכלל מדתו במדת אברהם ונצטרף אש במים. באר לחי רואי רומז שדבר זה הוא באר ומקור להמתקות הגבורות, לחי רואי פירוש לכוין את לבו לאביו שבשמים שהוא חי וקיים, ולהתבונן שהוא רואה כל ולשוב בתשובה שלימה, ועל ידי זה והוא יושב בארץ הנגב פירוש שעל ידי התשובה נתישבו הגבורות ונמתקו ונכללה מדת יצחק במדת נגב שהוא מדת ימין וחסד. ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ואמרו חז"ל שתיקן תפלת מנחה. ונראה לומר שלכך תיקן הוא תפלת מנחה, שלעתותי ערב דינין מתערין בעלמא, ולכן תיקן תפלת מנחה כדי להמתיק מדתו על ידי התפלה. וזהו ביאור הכתוב ויצא יצחק לשוח בשדה, כדי לפנות ערב, פירוש לפנות כמו ופנה את הבית, וביאורו שלכך תיקן התפלה כדי להעביר ולפנות הערב והחשכות על ידי התפלה. וישא עיניו וירא והנה גמלים באים, רומז שנשא עיניו לראות בביאת תגמולת ישראל, וגמלים לשון גמול, שראה שראוים לגמול טוב שמלאין מצות ומעשים טובים. ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק, שראתה שאף על פי כן מדתו מדת גבורה, ותפל מעל הגמל, גמל רומז לבחינת גבורה כידוע, ואמר שנפלה ממדת הגבורה לבור לעצמה דרך אחר לבל תשלוט מדת הדין. ותאמר אל העבד מי האיש וגו' ויאמר העבד הוא אדוני, לשון אם אדונים אני איה מוראי שהוא ממדתו שהוא מדת גבורה. ותקח הצעיף ותתכס, הצעי"ף עם החמשה אותיות גימטריא ר"ס כמנין עשר הויות, פירוש שכסתה עצמה מפני מדת הדין בעשרה ההויות שבעשר הקדושות. ותרגומו ונסיבת עיפ"א ואתכסיאת, עיפ"א גימטריא קס"א מילוי שם אהי"ה שהוא שם המקיף והסוכה כידוע, שכסתה עצמה באימא עילאה מפני מדת הדין שלא ישלוט על הכנסת ישראל. וכמו שאמר הבעש"ט זצוק"ל שלכך נקרא בינה אימא עילאה מפני שהתינוק המתפחד מאיזה דבר הוא נחבא תחת כנף בגד אמו, וכמו כן הכנסת ישראל מסתתרת מפני המקטרגים על ידי עולם התשובה שהוא אימא עילאה. ויבאה יצחק האהלה שרה אמו וגו' ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו. ופירש רש"י ז"ל ויבאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו כלומר והרי היא שרה אמו שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל ומשמתה פסקו וכשבאת רבקה חזרו. ויראה לרמוז בזה כי הנה ידוע אשר השם יתברך נתן לנו שבתות למנוחה ומועדים לשמחה המזכירין את ה' לעמו ישראל, בכדי שיהיה עת פנוי לאיש ישראלי להמשיך עליו אור קדושה גם על ימי חול ולהכין לעצמו משבת לחבירו. והנה בחג הסוכות אשר אדם יוצא מביתו ונכנס לסוכה ונעשה מוקף משבעה עננים והסוכה עילאה מקפת אותו מבחוץ, ועל ידי זה מתמתקין כל הגבורות שהם ממדת יצחק ומתגלין החסדים, והה' חסדים נכללים בהיסוד ומתיחדין עם המלכות. וזהו ביאור מאמר חז"ל שהובא בפירוש רש"י שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, רומז שהמשיכה אור קדושה משבת לחבירו. וברכה מצויה בעסה, עס"ה גימטריא קל"ה רומז להה' חסדים שעולין ק"ל ומתיחדין עם המלכות שהיא ה"א תתאה. וענן קשור על האהל רומז לשם אהי"ה שהוא המקיף החיצון לבל יוכלו המסטינין להתקרב אל הכנסת ישראל. וזהו פירוש הפסוק וינחם יצחק פירוש שמדת יצחק שהיא גבורה נתהפך לחסד ונמתקו הגבורות:

ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה' ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד. ופירש רש"י בשם רבותינו כי גדל מאד שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. הכתובים אלו צריכים ביאור. גם הדרשות סתומים הם. ועוד לאלקי מילין לרמוז בזה כי ידוע אשר עבדות יצחק היתה ליראה את השם ולפחוד ממנו ולידע דאית דין ואית דיין ושופט ומשפט. ועל כן נקרא בפי חכמי אמת כי יצחק הוא מדת הדין. אכן גם רצון יצחק אינו אלא לירא את השם ועל ידי זה יתמשכו רחמים לעולם ומדת גבורה על שונאי ישראל. וגם מדת יצחק מסכמת לזה כמו שאמרנו בראש השנה על פסוק ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה פירוש שצריך ליראה את השם אשר יאמר היום בהר ה' יראה, פירוש שעל ידי שייראו את השם ית"ש השם הוי"ה יראה במילואו ויתעוררו רחמים על כנסת ישראל. ועל ידי התשובה אדם שב לבחינת הרת עולם שהוא אור המקיף העולמות, וצריך להמשיך הגדלות דמוחין שהם שמות המילויים של הוי"ה ברוך הוא אל אור המקיף שהוא שם אהי"ה ולהמתיק הגבורות בשרשן. ואור המקיף הוא הסוכה עילאה, ועל ידי שאנו מקיימין מצות סוכה היא מקפת אותנו ומגנת עלינו מן המקטרגין. והשם הוי"ה בניקוד אלהים שהוא גבורה בחינת יצחק עולה אל הגדלות דמוחין ומתמתקין הגבורות בשרשן ואינן יוצאין כלל. וסכ"ך גימטריא מאה מפני שכל העשר קדושות נכללות באור המקיף שהוא הסוכה עילאה וכל אחד מהעשר כלולה מכל העשר ויו"ד פעמים י' עולה מאה. ועל ידי שמושכין הגדלות דמוחין אל אור המקיף מאירין כל העשר ספירות. וזהו ויזרע יצחק בארץ ההיא, בארץ ההיא היא הארץ העליונה כידוע שהיא מדת מלכות. וימצא בשנה ההיא, שנ"ה בגימטריא ספיר"ה. וימצא מאה שערים, שמצא הארה בכל העשר ספירות שכל אחת כלולה מעשר. וזה נרמז במה שאמרו רבותינו ז"ל אומד זה למעשרות היה, שכל אחת כלולה מעשר. ויגדל האיש וגו' עד כי גדל מאד, פירוש שיצחק שהוא בחינת גבורה ושורש הגבורות הוא שם הוי"ה בניקוד אלהים עלה אל הגדלות דמוחין אל העתיקא ועל ידי זה מתגלין החסדים ומתמתקין הגבורות. ובזה יש לרמוז במה שדרשו רבותינו זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך, כיונו בזה כי על ידי מצות סוכה שהיא צילא דמהימנותא הצדיק ממשיך עצמו לדביקות השם וקדושה. ועל ידי כן אף כשיוצא מן הסוכה נשאר לו השארת הקדושה. וידוע כי סוכה היא בחינת יצחק, וזהו מאמרם ז"ל זבל פרדותיו של יצחק, פירוש זבל הוא לשון דביקות כמו יזבלני אישי, פרדותיו הוא לשון פרידה, של יצחק, פירוש שאף שבשעה שנפרד מעט לעסוק בעניני העולם מהדביקות שהיה לו על ידי הסוכה שהיא בחינת יצחק, הוא יותר טוב מכספו וזהבו של אבימלך, כסף וזהב הוא אהבה ויראה של האדם המתחיל ליכנס בעבודת השם יתברך שהוא אבי מלך, שאבי לשון רצון (כמו לא אבה בדרכיו הלוך), שרצונו לעבוד את המלך מלכי המלכים הקב"ה, שעבדות הצדיק היודע ומשיג הדביקות היא גדולה מאד כל כך עד שהשארת אותה הקדושה שקנה לעצמו בישיבת הסוכה היא גדולה וטובה מאותה היראה ואהבה של אדם המתחיל לעבוד ה':

עוד יאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא וגו' ויברכהו ה'. ופירש בתרגום אונקלוס ואשכח בשתא ההיא על חד מאה בדשערוהי. ויש לפרש על דרך שפירשו חכמי האמת על פסוק ושמי ה' לא נודעתי, שהכונה שעד משה רבינו לא היה השם מושג בעולם, שהג' אבות שביקשו את ה' לא השיגו כי אם אותיות הו"ה משם הוי"ה, והיו"ד לא הושגה עד שבא משה רבינו. וידוע שמדת מלכות נקראת אספקלריה שאינה מאירה מפני שהשגת מלכות שמים משיג כל אחד לפי מדריגתו ושכלו, כמו שפירשו בזוהר הקדוש על פסוק נודע בשערים בעלה, כל חד לפום שיעורין דיליה. אמנם כל המבקש את ה' בכל עוז וכל אות נפשו להשיג מלכותו ואמונתו ואמיתות מציאותו יתברך, אף אם שכלו קטן מהשיג השגה היותר גדולה, עם כל זאת יען כי היה לבבו שלם לבקש את ה' ועל זה ישפוך שיחו וזאת כל מגמתו, יחון ה' אותו מתנת חנם וילמדהו בינה והשכל ויראהו מנועם אורו יותר מהשגת שכלו. וזהו הפירוש ויזרע יצחק בארץ ההיא, זריעה נקראת עבדות השם כמו זרעו לכם לצדקה, בארץ ההיא היא מדת מלכות הארץ העליונה כנ"ל, שעבודתו היא להשיג מלכות שמים. וימצא וגו' מאה שערים, שמצא והשיג מאה פעמים ממה שהיה משער בשכלו. וזהו שפירש התרגום אונקלוס על חד מאה בדשערוהי, שנראה הכונה שהשיג על חד מאה ממה שהיה בהשערת שכלו. וזהו שסיים הכתוב ויברכהו ה', שהשם ברכו בזה וחננו בהשגה זו כנ"ל:

או יאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה' וגו'. ופירש רש"י ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות היה, והוא על פי מדרש חז"ל. והוא בלתי מובן כי גם אם האומד למעשרות, מכל מקום כשאנו יודעים סך המעשר אנו יודעים גם כן כמה סך התבואה שנתעשרה, ואם כן מה חילוק בין אם האומד למעשרות או על גוף התבואה. גם מהו למעשרות, הלא בימי יצחק עדיין לא היה מעשר שני נוהג שעדיין לא היה בית המקדש ולא היה אלא מעשר אחד, והיה להם לומר אומד זה למעשר, ויראה לרמוז בזה על פי הכתוב ויצחק בא מבא באר לחי רואי, ויש להבין מה משמיענו הכתוב בזה כי אין לך קוץ בתורה שהוא מיותר. אמנם הנה ידוע שעל ידי הסוכה נמתקין כל הגבורות, שאברהם הוא יומא דאזיל עם כולהו יומין והוא עם כל אחד מהשבעה רועים, והאדם היושב בסוכה כל שבעה הוא בחינת יעקב שהוא האדם העליון המתכסה בסוכה עילאה, וכמו שאמרנו למעלה על פסוק ויעקב נסע סכתה. ועל ידי אברהם ויעקב נמתקין הגבורות של יצחק ונכללין בהחסדים, ומאירין יחד כל העשר קדושות על ידי שנמשכין לתוכן פנימיות הספירות שהם שמות הויו"ת עם המילויים. והשמות ההויות עם המילויים שהם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שעולין רל"ב כמנין הראשי תיבות של ב'אר ל'חי ר'ואי. וזהו ויצחק בא מבא כמו כי בא השמש, פירוש שמדת יצחק שקעה ונסתלקה מבא עוד, שנסתלקה שלא תבא עוד על ידי השמות שעולין כמנין הראשי תיבות של ב'אר ל'חי ר'ואי. והנה אמרו חז"ל שהסוכה שהוא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, וידוע שהטעם הוא מפני שהסוכה הוא רומזת לאימא עילאה המסככת על יחוד הזעיר ונוקביה שהם הו"ה משם הוי"ה, וכל אחד מהם כלול מעשר קדושות והם יחד עשרים, ולכן צריך שלא תהיה גבוהה למעלה מעשרים שלמעלה מהן אין שם סוכה. וזהו אמרו ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא, ופירש רש"י ז"ל שהארץ קשה והשנה קשה, ורומז שמאה שערים רומז לשערי בינה שיש בה עשר קדושות וכל אחת מהקדושות כלולה מכל העשר ושם המספר הגדול ועולה למאה והיא הסוכה עילאה. וביאור הכתוב על פי פירוש רש"י שאף על פי שהארץ קשה והשנה קשה שיש תגבורת הדינין, אף על פי כן נמתקין הגבורות על ידי הסוכה שהיא רומזת לסוכה עילאה המסככת על יחוד שיש בה מאה שערים. וזהו שפירש רש"י אומד זה למעשרות היה, פירוש שהמאה שערים הם רומזים להסוכה עילאה המקפת הזעיר ונוקביה שכל אחד כלול מעשר והם שני מעשרות. ויברכהו ה' רומז שנתברך בשמות ההויות עם המילויים שעל ידיהם מאירין כל העשר קדושות ומתמתקין הגבורות בשרשן ונמשכין רחמים וחסדים על הכנסת ישראל:

וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד וגו' וישב יצחק ויחפר את בארת המים אשר חפרו בימי אברהם וגו' ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק וגו' ויחפרו באר אחרת וגו' ויעתק משם ויחפר באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות וגו' ויעל משם באר שבע וירא אליו ה' וגו' אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא כי אתך אנכי וגו' ואבימלך הלך אליו מגרר ואחזת מרעהו ופיכל שר צבאו ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי וגו' ויאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך וגו' ויעש להם משתה וגו' וישכימו בבקר וגו' וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום וגו' ויקרא אותה שבעה על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה. הנה ידוע שכל סיפורי מעשיות של התורה כולם מרמזין לרזין עילאין. ויש לרמוז בזה כי הנה כל המצות כולם קרא אותם בזוהר הקדוש לבושין דמלכא, והטעם שכל עשיית המצות הכונה בהם להמשיך על ידי זה פנימיות אלהותו יתברך המלובש במצוה זו ולהדבק באין סוף ב"ה, כגון תפילין שנמשכין על ידם המוחין עילאין. ובשבת הגם שאין מניחים תפילין נמשכין המוחין עילאין על ידי קדושת שבת ותפלת שבת, וכן ביום טוב וכן בניענועי לולב ודומיהן. על כן אין ראוי לאדם לעשות זאת מצות אנשים מלומדה כאשר ראה לזולתו שעושה כן יעשה גם הוא, לא בזה בחר ה', רק בכל מעשיו תהיה מגמתו להשיג על ידי לבושים הללו פנימיות אלהותו יתברך. וגם באבותינו הקדושים מצאנו ראינו שכאשר התנוצץ ניצוץ אברהם אבינו התחיל לשוטט בים שכלו איזה דרך ישכון אור השגת אלהותו, כמאמרם ז"ל אצל שלמה המלך שעשה אזנים לתורה משל לפלטין גדול שהיו בה פתחים הרבה וכל שהיה נכנס בתוכה היה טועה מדרך הפתח בא פיקח אחד ותלה הפקעת התחילו הכל נכנסין ויוצאין דרך הפקעת, ועוד אמרו משל ליער קנים ולא היה אדם יכול לכנוס בה ובא פיקח אחד ונטל את המגל וכסח התחילו הכל נכנסין דרך הכיסוח, שרמזו חז"ל בזה שאבותינו הקדושים פתחו לפנינו איזה דרך ישכון אור להשיג מציאות אלהותו. ואברהם אבינו ע"ה מצא לו דרך להשיג אלהותו על ידי אהבה וחסד. והאנשים אשר היו בדורו בקשו גם הם להלוך באורחותיו אמנם לא תפסו רק הלבוש ולא השגיחו על הפנימיות שהוא להמשיך פנימיות אלהותו ולכן לא עלה בידם מאומה. וזה רומז הכתוב וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו וגו', באר רומז להשגה ומעין נביעת החכמה, ורומז שכל הבארות שחפרו עבדי אביו על ידי שלא השגיחו על פנימיות להשיג מציאות אלקותו רק על הלבושים, לכן סתמום פלשתים וימלאום עפר שלא עלה בידם מאומה. אכן כאשר התנוצץ ניצוץ יצחק אבינו ונתן אל לבו לחפור באר מים חיים מהשגות אור אלהותו יתברך כפי שורש נשמתו, אז ראה ויחקור להשיג פנימיות אלהותו יתברך על ידי עבדות ה' ביראה ולידע דאית דין ודיין ולהשיג על ידי לבוש הזה פנימיות אור פני מלך ה', וזהו וישב יצחק ויחפור את בארות המים. אמנם הסטרא דמסאבא בראותה איש אשר ישים אל לבו לבקש את ה' ולהשיג מציאותו אז תחרץ לעמוד נגדו ולבלבלו. וזהו מאמר הכתוב ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים, רומז במלת חיים שמצאו דרך ולבוש להשגת אלהותו יתברך שמו על ידי הלולב שהוא גימטריא חיי"ם.

גם חיי"ם עם הכולל גימטריא הד"ס. אמנם ויריבו רועי גרר וגו' ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה, שסטרא אחרא עמדו נגדם לבלבלם. ויעתק משם כבר אמרנו בזה שרומז שכאשר הגיע לבחינת עתיקא שאין שם שום אחיזה להחיצונים אז ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא את שמה רחובות, רחוב"ת עם הה' אותיות גימטריא תרכ"א כמנין כת"ר עם הכולל:

ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים. נראה לרמוז בזה דהנה על ידי מצות סוכה ולולב אנו נצלים מכל גזירות רעות ומכל הקטרוגים, על ידי שאנו ממשיכים המוחין שהן חכמ"ה בינ"ה ודע"ת על המדות. וממילא כשנשפע שפע לנפש שנתמלא בחכמה ובדעת להבין דרכי התורה ועבודה ממילא גם שפע גשמיות יורד עמם. ובכל השנה כולה אנו ממשיכין המוחין על המדות על ידי התפילין שאנו מניחין על הראש כנגד המוח ועל היד כנגד הלב להורות שאנו משעבדין הלב והמוח לאבינו שבשמים אנו ממשיכין המוחין על המדות על ידי התפילין והשי"ן שהם רומזים על המוחין. ובשבת נתמשכין המוחין על ידי שבת שהוא בעצמו אות, ובסוכות אנו ממשיכין אותן על ידי הסוכה והלולב. והנה נצ"ח הו"ד יסו"ד שבג' ראשונות הן בהמדות מוחין. ולהבין זאת הוא על פי משל כשהרב לומד עם תלמידו מה שאצל הרב דבר קטן הוא אצל התלמיד דבר גדול שאינו משיגו כלל עד שהוצרך הרב להסביר לו ולטעמו ולהבינו. וכל זמן שהתלמיד אינו משיגו כלל אז היא אצלו בבחינת כתר, ואחר כך כשמתחיל התלמיד להבין מעט אז היא אצלו בבחינת חכמה, ואחר כך כשמבין יותר היא אצלו בבחינת בינה ודעת, ועל ידי דיבורו שמדבר הדבר ההוא נתגלה המוחין דהיינו השכל של הדבר שהוא במוחו של אדם, ונמצא שגם הדיבור שהן השפתים הוא בחינת מוח שעל ידו נתגלה המוח. ועל פי דברינו אלה נבין מה דאיתא בכונות שהאתרוג רומז למלכות שהיא ה"א תתאה והלולב רומז לוי"ו וההדס רומז ליו"ד, שההדס צריך להיות מג' ג' וביו"ד יש גם כן ג' נקודות, והערבות רומז לשפתים. ולכאורה אינו מובן הלא ערבות הן נצח והוד, ועל פי דברינו הוא מובן היטב שהערבות הן נצח והוד בהמוחין, אבל אצל המדות הן בחינת שפתים שהן גם כן בחינת מוח, שעל ידי השפתים נתגלה המוח, כמו כן על ידי ערבות נתגלה המוחין על המדות. והמוחין הן אהי"ה הוי"ה אהי"ה, לכן יש בתפילין של ראש כ"א הזכרות, וכן בתפילין של יד שהן שני פעמים אהי"ה, והוי"ה הן השמות בעצמם, שעל ידן נמשכים הג' מוחין אהי"ה הוי"ה אהי"ה. וכן על ידי הערבות נתגלו הג' מוחין אלו אהי"ה הוי"ה אהיה שהן בגימטריא ס"ח שעולה כמנין חיי"ם, וכן הלולב בגימטריא חיי"ם וזהו כונת הפסוק ויחפרו עבדי יצחק בנחל, רצה לומר שחפרו במצות ערבי נחל וימצאו שם באר מים חיים, רצה לומר שעל ידי הערבות נמצאו ונתגלו המוחין אהי"ה הוי"ה אהי"ה שהן בגימטריא חיי"ם כנ"ל. ויעל משם באר שבע רומז לשבעת ימי הסוכות שאז נמתקין כל הגבורות מעל הכנסת ישראל ויורדין החסדים על הכנסת ישראל. וזהו וירא אליו ה' וגו' ויאמר אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא וגו', רומז שאני מסכים למדת אברהם אביך להמשיך החסדים על הכנסת ישראל. אל תירא פירוש אל תמשוך בחינת יראה ופחד על הכנסת ישראל, כי אתך אנכי שהשם הוי"ה עם מדתך להמתיקה. ויבן שם מזבח וגו' ויכרו שם עבדי יצחק באר רומז שכרו הבאר להשיג אלהותו על ידי שבעת ימי הסוכות. והנה ידוע מאמר חז"ל ששבעים פרי החג הם כנגד ע' האומות שישבו בשלוה, ועל ידי זה מוכרחין גם שרי האומות להודות בטובות עם בני ישראל אחרי שכל חיותם היא על ידי ישראל ואלולי זאת לא היו מתקיימין אפילו שעה אחת. וזהו ואבימלך הלך אליו מגרר ופיכל שר צבאו רומז לשרי האומות שבעל כרחם מוכרחים לבקש שלומן של ישראל, וזהו ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי וגו' ויאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך וגו' כמובן. ויעש להם משתה רומז לע' פרי החג שהם נקרבים בשביל האומות. וישכימו בבוקר רומז לשמיני עצרת שאז היו מקריבין פר אחד ואיל אחד ואז הקב"ה מתיחד עם הכנסת ישראל לבדם ואין לזרים אתם. אז וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום רומז כמאמר חז"ל הנפטר מן המת יאמר לו לך בשלום, ורומז שאז ניטל מהם כל חיותם וישראל יכנסו לחיים טובים ולשלום להתייחד עם בוראם. ויהי ביום ההוא ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו ויאמרו לו מצאנו מים, ביום ההוא רומז לשמיני עצרת כנ"ל, אז אמרו לו מצאנו מים רומז שמברכין הגשם שמרמז לטיפת הזיווג והיחוד, והקב"ה מתיחד אז עם הכנסת ישראל וישראל משיגים פנימיות אלהותו באין שטן שכבר נסתלקו שרי האומות. ויקרא אותה שבעה שהיחוד הוא על ידי הכנסת שבעת ימי הסוכות שישראל נכנסין מקדושה לקדושה כדי שיתיחדו עם בוראם בשמיני עצרת כנ"ל והבן:

ויהי ביום ההוא ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו ויאמרו לו מצאנו מים. עיין במדרש רבה וזה לשונו ויבואו עבדי יצחק אין אנו יודעים אם מצאו אם לא מצאו מן מה דכתיב וימצאו שם באר מים חיים הוי אומר שמצאו מים חיים, עד כאן דברי המדרש והוא פלאי. אמנם יש לרמוז בכונתו כי הנה כל אדם אשר ימלא את ידו להלוך בדרכי ה' ולהיות מעובדיו, מן הצורך שיכרה לו באר ממקור לבבו לבל תהיה עבודתו מצות אנשים מלומדה להיות פרטי מעשיו כאשר עשו הוריו, כי בזה לא תתכן עבודתו לאמיתה. ודבר זה מצאנו ראינו לאבותינו הקדושים, שאברהם אבינו צילל בים שכלו ומצא בעבודתו לעבוד את ה' מאהבה. ויצחק אבינו לא היה די לו להשען על עבודת אביו ולצעוד באורחותיו אכן חפר באר אחרת ומצא השגת עבודת ה' מיראה, ולהתפחד ממדת הדין ולידע כי את הכל יבא אלקים במשפט. אכן הגם כי מדת יצחק הוא מדת הדין כבר אמרנו בזה למעלה כי לא היתה מגמת יצחק אבינו לנטות על בניו קו המשפט ח"ו, ולשפטם במדת הדין חלילה, אך כל מדת יצחק אינו רק ליראה את השם הנכבדו לשוב אליו יתברך, ולנער את הרשעים אשר אין פחד אלקים לנגד עיניהם מעולם, ולא יחילו מפני זעמו. אמנם עם בני ישראל הגם אם לא זכו מעשיהם כי אדם אין צדיק בארץ וגו', המה יראים מפני השם יתברך ויבושו ממעשיהם ויכלמו מעוונותיהם. ולאיש אשר אלה לו גם מדת יצחק מסכמת לרחמהו ולקבלו בתשובה ולא לשפטו לפי מעשיו. וזהו כונת הכתוב והאלקים עשה שייראו מלפניו, כלומר שמדת הדין לא נבראת כי אם שייראו מלפניו וישובו בתשובה. וידוע כי כל עניני עבדות השם יתברך נקראים בארות שהם מקורות נובעים מים הנאמנים. וזה נרמז במה שנאמר למעלה וכל הבארות וגו' סתמום פלשתים כלומר שכיון שנפטר אברהם אבינו ע"ה גברו פלשתים וסתמו הבארות, הוא רומז לשכל אמונת אלקי עולם שבקשו להכחיש אמונתו. וזהו שנאמר וישב יצחק ויחפור וגו' שהוא שב לפרסם אלקותו

ומלכותו יתברך. וזה כונת המדרש כי הנה ידוע אשר מדת חסד נקראת חיים, וחיי"ם בגימטריא לול"ב ועם הכולל הוא גם כן גימטריא של הד"ס, ולולב הוא רומז לשם הוי"ה ברוך הוא כידוע לחכמי האמת אשר הוא מדת רחמים. והנה עבדי יצחק ומשרתיו (אשר מצאנו במסכת חולין בדף ד' על פסוק מושל מקשיב וגו' שדרשו חז"ל שהמקשיב לדבר אמת כל משרתיו צדיקים) בודאי היו צועדים באורחותיו ובדרך אשר הורה לפניהם ולזה חפרו בארות רצה לומר שחפרו למצוא יראת השם מדת יצחק. וכבר ביארנו שתכלית בקשת יצחק היה שיתיראו ממדת ההדין וישובו בתשובה למען יתמתקו הגבורות בשרשן וימשכו רחמים לעולם. וזהו פירוש הענין שכשהוא אומר ויאמרו לו מצאנו מים ולא פירשו מהות המים, וכל ההשגות נקראים מים כידוע, אינו יודע אם מצאו אם לא מצאו, כלומר כיון שהם חפרו למצוא מקור רבם שהיא היראה לא נדע האם מצאו תכלית המבוקש גם כן שהוא המשכת החסדים להמשיך הרחמים לעולם, לזה לימדנו הכתוב למעלה וימצאו שם באר מים חיים שמצאו מים חיים שהם החסדים כנ"ל:

ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות וגו' ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי וגו' ורבקה אמרה אל יעקב וגו' לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב וגו' ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו וגו' ותתן את המטעמים ואת הלחם וגו' הוה גביר לאחיך וגו' הן גביר שמתיו לך וגו'. ראוי לתת לב בפרשה זו. א', מה ראה יצחק לברך את עשו הרשע. ב', אמרו ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, לפי השקפה בלתי מובן שיצחק אבינו יבקש מטעמים הערבים לחיך ויקוץ בזולתם, הלא צדיק אוכל לשובע נפשו לבד והמתוק ובלתי מתוק שוה בעיניו. גם צריך טעם על השנות הדבר פעמים ושלש ואעשה אותם מטעמים כאשר אהב ותעש וגו' כאשר אהב אביו. גם צריך ביאור מה שהשיב לעשו הן גביר שמתיו לך, יעוין ברש"י, והרבה פנים לתורה. גם למה בחרה רבקה לקחת גדיי עזים ולא כבשים, הלא גם כבשים מצותן לקרבן פסח. גם מלת טובים צריך ביאור. אמנם יראה לרמוז בזה כי הנה אבינו יצחק לא נעלם ממנו כי יעקב ראוי יותר לברכה מעשו, ואולם יצחק אבינו היתה מדתו מדת גבורה ודין וידע בנפשו כי הגם שיברך לעשו לא תחול הברכה כי אם בדין, ובאם לא יזכה לא תעשה פרי, ועל אופן זה שם מגמת פניו בברכתו לפקוד על עשו בדין הקשה. ולזה אמר שיעשה מטעמים כאשר אהב, כי הנה אמרו חז"ל סימנא מילתא וליכל אינש בריש שתא קרא ורוביא סילקי ותמרי, וחז"ל האחרונים מנעו ממנו לבל נאכל דברים חמוצים בראש השנה, והטעם כי המשכת הברכה הוא לפי ענין הוראת המאכל ההוא, ודברים מתוקים הם ממדת החסד והחמוצים והחריפים הם ממדת גבורה, ולזה אנו אוכלים בראש השנה דברים מתוקים. ויצחק אבינו להיות כי מדתו היא גבורה אהב גם כן מאכלים עזים וחריפים המעוררין מדתו, ולכן צוה להביא לו מאכלים ההם כדי להמשיך הברכה מסטרא דגבורה. ואמנם רבקה יראה לנפשה פן ח"ו בעת ברכתו לעשו יצא מפיו דבר המזיק ליעקב, לזאת צותה שיקדמנו ויקח גדיי עזים טובים, מלת גדיי לשון מגדים, רומז כי עזים הם גם כן רומזים לסטרא דדינא וגבורה לשון עז, והיא לקחה והמתיקה הגבורות ועשתה אותם טובים. ולזה נתנה מטעמים ולחם, מלת לח"ם אותיות מח"ל. גם אותיות חל"ם, כי נקודת חולם היא ממדת הרחמים כידוע. גם לח"ם גימטריא מזל"א שהוא מנין ג' הויות, וכל זה כדי להמתיק הגבורות ולהמשיך על יעקב אבינו גבורות ממותקים. ולזה הביא לו יין המשמח לבב אנוש כדי להמתיק מדת יצחק ובכדי שיברכהו בשובה ונחת, וכן עלתה בידו וברכו הוה גביר לאחיך, ביאורו שמדת גבורה יחול על אחיך ועליך יתמשכו רחמים. ואחר כך כשבא עשו נאמר ויחרד יצחק חרדה גדולה שאז חזר למדתו מדת פחד יצחק, ולזה אמר לעשו הן גביר שמתיו לך ביאורו כנזכר שכל הגבורות שמתי עליך ועל כן אין מקום לברכך עוד ועל יעקב המשכתי הרחמים וחסדים ומפני כן יתקיימו בידו:

או יאמר ויהי כי זקן יצחק וגו' ויקרא את עשו וגו' ועשה לי מטעמים וגו' בעבור תברכך נפשי וגו'. הנה על זה עמדו כל המפרשים מה ראה יצחק לשאת פני רשע שיבקש לברכו הכי נעלם מאתו רוע מעלליו, ועוד לאלקי מילין על דרך פשוטו. ומובן בזה גם כן ענין המטעמים שצוה יצחק לעשו שיעשה לו. ונקדים מאמר חז"ל על פסוק שמעו אלי כל אבירי לב הרחוקים מצדקה שכל העולם ניזונים בצדקה והם ניזונים בזרוע. וביאור הדבר כי הנה השם יתברך ברא עולמו להיטיב לברואיו שתתגלה שכינתו בתחתונים, וישראל עלו במחשבה תחלה שצפה הקב"ה שהם יהיו מוכנים לקבל תורתו ולדבקה בו יתברך באמצעות עסק התורה, היה טבע הבריאה שיהיה לכל מי שירצה לעבוד השם יתברך יהיה לו כל טוב בני חיי ומזוני וכל השפעות טובות, שאם יצטרך לבקש טרפו וטרף אנשי ביתו ובאם יטרד עצמו בבקשת המזונות ושארי דברים הכרחיים תורתו מתי יהיה נעשית, לכן מן ההכרח שיהיה לכל איש הישראלי אשר נדבו לבו לעבוד את השם שיהיה לו כל טוב בני חיי ומזוני וכל השפעות טובות וכמה עבדים לשמשו כמאמר הכתוב ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וגו', וכל הייעודים שיעדה תורתינו הקדושה הטובות שיהיו לישראל באם ישמעו אל מצות השם שיברך פרי בטנם ופרי אדמתם וכל משלח ידיהם, כולם אמנם בדרך שכר חלף עבודתם כמו שיראה בהשקפה לפום רהיטא, עד שהוקשה לקצת מן הראשונים למה ייעדה התורה שכר המצות בעולם הזה ולא הובטחו בשכר העקרי שהוא עולם הבא, ולדרכינו יובן שכל הבטחות הטובות אינו מדרך שילום שכר רק שכן חייבה טבע הבריאה שיהיה לכל איש ישראלי כל הצטרכות בבני חיי ומזוני בכדי שיהיה לבו נכון לעבוד את השם בלי טרדות הלב. וזהו שניזונים בזרוע מפני שכן חייבה כונת הבריאה שיהיה להם כל הצטרכותם. אכן כל העמים שלא קבלו התורה ואינם מקיימים שום מצוה ממצות ה' אין ראוי שיהיה להם שום שפע ומזון מטבע הבריאה, אחרי שכל טובות העולם הזה לא נברא אלא שיהיה מוכן לעובדי השם הצטרכותם, ולכן כל כבוד עושר העמים בדרך גזילה הוא בידם אם לא שיהיו משמשים את ישראל אז יטלו שפעם מחמת השימוש שמשמשין אותן. ובזה יובן מאמר חכמינו ז"ל במסכת בבא קמא על פסוק עמד וימודד ארץ וגו' שכיון שראה הקב"ה שהשבע מצות שקבלו עליהם בני נח שאין מקיימין אותן עמד והתיר ממונם לישראל, ולדרכינו יובן היטב שאחרי שכונת בריאת העולם לא היה אלא שפריו וטובו יהיה מוכן למקיימי מצות השם ועבדיו, אם כן הם שאינם מקיימין המצות כל טובם הוא רק גזול בידם ומן הראוי על פי הטבע הבריאה שלא יהיה להם כל מאומה, לכן ממונם מותר לישראל שבאמת הממון הזה הוא של ישראל שהם מקיימין מצות השם ברוך הוא:

והנה יצחק אבינו ע"ה כשבא לברך את בניו ראה והתבונן שיעקב אבינו אינו צריך לברכתו שבלא זה הרי אדנ"י בריאת העולם הוטבעו ויוסדו על זה שיהיה לזרע יעקב אשר בם בחר די מחסורם מכל טוב, אחרי שהם יקבלו התורה ויקיימו אותה בכדי שלא יטרוד אותם הבלי הזמן. אמנם עשו הרשע ראה יצחק אבינו שעל פי טבע הבריאה אין לו כל מאומה מחמת שאינו מקיים שום מצוה מהמצות, לכן רצה לברכו בברכה שבירכו באמת אחר כך שהיא על חרבך תחיה ואת אחיך תעבוד שביאורו שכל חיותו לא יהיה רק על אחד משני פנים: או ממה שיחמוס בחרבו בדרך גזילה אחרי שאינו על פי הדין שיהיה לו שום טובה, או שיקבל עליו שיעבוד את אחיו ויהיה לו שפעו בדרך פרס שנוטל העבד מרבו שמשמשו. ולכן צוה לו לעשות המטעמים לרמוז לו על זה שאי אפשר שתחול עליו שום ברכה אם לא על ידי שיהיה משמש לעובדי השם ובזה יטול שפעו בדרך פרס שנוטל העבד מרבו, וזולת זה אין לו רק מה שיקח בחרבו ויגזול ויחמוס. ואחר כך כשנכנס יעקב אבינו ע"ה נחה על יצחק רוח השם ובירכו ברכה הראויה לו שיעבדוהו עמים וכל הברכות כולן שיהיה הכל מוכן לו שיהיה פנוי לעבודת השם יתברך בלי טורח ועמל בעניני הפרנסה. ואחר כך כשנכנס עשו אמר לו בא אחיך במרמה ויקח ברכתך פירוש שכבר לקח גם ברכתך עבורך שכל ברכתך אינו אלא שתהיה עבד ליעקב והרי ברכתיו בזה שתהא עבד לו כנ"ל:

במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תקון גדול מנורות של זהב היו שם וארבעה ספלים של זהב בראשיהם וארבעה סולמות לכל אחד ואחד וארבעה ילדים מפרחי כהונה ובידיהם כדים של מאה ועשרים לוג שהן מטילין לכל ספל וספל מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין ולא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה, חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן וכו' עד כאן. הנה אמרו בגמרא שלכך נקרא בית השואבה שמשם היו שואבין רוח הקודש, וראוי לתת לב למשנתינו על עניני המנורות. וגם על אמרו שהיו מתקנים שם תקון גדול מהו. וגם אמרו ד' סולמות לכל אחד, אין אנו יודעין אם פירושו לכל אחד מהספלים או לכל אחד מהמנורות. גם על ענין שאיבת רוח הקודש מהו. ויש לרמוז בזה כי הנה כל מגמתינו בימי החג בישיבת הסוכה ולולב והקפות להמשיך פנימיות אלהותו עלינו ולהכנס מקדושה לקדושה ולהמשיך על ידי זה הה' חסדים שיושפע על הכנסת ישראל, ועל ידי זה יתיחד השם הוי"ה בשם אדנ"י ויהיה הוי"ה בהיכ"ל קדשו ויומתקו כל הגבורות בשרשן. והנה ידוע שהגבורות הם ק"כ צירופי אלהים, ועל ידי זה שאנו ממשיכין פנימיות ההוי"ה אל המקיפים מתמתקים כל הגבורות. וזה רומז שבמוצאי יום טוב הראשון על ידי הלולב והסוכה וההקפות היו יורדין לעזרת נשים רומז למלכות שמים שנקראת עזרת נשים, ומתקנים שם תיקון גדול על ידי שמיחדים השם הוי"ה ברוך הוא להמשיך אותו לשם אדנ"י. ומנורות של זהב היו שם, רומז שגם בחינת זהב שהיא בחינת דין היתה מאירה. וד' ספלים של זהב בראשיהן, רומז לד' אותיות הוי"ה, שעל ידי המשכות הויות ממתיקין כל הגבורות. וד' סולמות לכל אחד ואחד, רומז לאותיות שם אדנ"י שהוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. וארבעה ילדים מפרחי כהונה ובידיהם כדים של מאה ועשרים לוג, מלת כדים רומז לי"ב צירופי הוי"ה, שהי"ב צירופים הם מ"ח אותיות והשם הוי"ה עולה כ"ו, ומ"ח וכ"ו עולה כמנין כדי"ם. גם כדי"ם עם הד' אותיות גימטריא מזל"א שהוא הי"ג מכילין דרחמי שהם מקור החכמה. ומאה ועשרים לוג רומזים לק"כ צירופי אלהים, שעל ידי מזלא עילאה נמתקו ק"כ צירופי אלהים. ואמר אחר כך מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן מהן היו מפקיעין, רומז שעל ידי גודל שפלות רוחם של הכהנים שהיו מקטינים את עצמם ומחזיקין את עצמם בשפלות כבגד בלוי, על ידם היו מפקיעין לשון המשכה, שעל ידם נמשך אליהם אור אלהותו יתברך ונמתקו הגבורות. ובהם היו מדליקין, שעל ידי שהיו לבבם דולק ומתלהב לאהבת בוראם על ידי זה נגה עליהם אור אלהותו יתברך וחופף עליהם קדושתו. ולא היה חצר בירושלים שלא היתה מאירה מאור בית השואבה, רומז שלא היה בירושלים שום קיבוץ מבני ישראל שלא היה מאיר עליהם אור קדושה מקדושת אלהותו יתברך שהמשיכו עליהם בבית השואבה. וחסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן, ידים רומזים לאהבה ויראה כידוע, ורומז שעל ידי גודל תבערת יקוד אהבתם ויראתם שהיה דולק בלבם בזה היו מרקדין. ומפני זה היו שואבים שם רוח הקודש מפני שהמשיכו עליהם אור פנימיות אלהותו ונתדבקו באין סוף ב"ה:

ספר מאור ושמש - רמזי יום ג' של סוכות

ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות וגו'. הפסוק הזה הוא בלתי מובן. ויראה בו כי הנה ידוע מכתבי האר"י ז"ל שהסוכה היא על שלשה בחינות הרמוזים בפסוק בסכות תשבו שבעת ימים, ששנים נכתבו חסרים הא' הוא המקיף המלכות שמים לבדה והב' הוא המקיף הזעיר אנפין לבד, והשלישית שנכתבה מלא בוי"ו והוא המקיף של שניהם יחד כשמתיחדין הזעיר ונוקביה והיא הסוכה עילאה. והנה חכמינו ז"ל אמרו על פסוק ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה מכאן שניתן באשה בינה יותר מן האיש, וזה בלתי מובן על פשוטו. ויראה לרמוז בזה כי הנה ידוע שהיסוד נקרא כל מפני שכולל בו הה' חסדים שמקבל מהמדות שלמעלה ממנו, והמלכות נקראת כלה מפני שהיא כוללת דכוללת, מחמת שכוללת הה' חסדים שקיבל היסוד מהמדות וגם היא מקבלת מה שנכלל בהיסוד עצמו שהוא גם כן ה' חסדים. ולכן נקראת כלה בתוספת ה' מחמת הה' חסדים שנכללו בהיסוד ונשפעו בה. וזהו שניתן בה בינה יותר מן האיש רומז להמלכות שמקבלת השפעה יותר מהיסוד שהוא בחינת דכר. והנה ידוע שיעקב אבינו ע"ה הוא בחינת הדעת שעל ידו נעשה עיקר היחוד, ולכן נמשכת עליו הסוכה עילאה שהיא המקיף של זעיר ונוקביה כשמתיחדין, והוא המקבל השפעה מספירת בינה להריק למדת מלכות. וזהו אמרו ויעקב נסע סכותה רומז להסוכה עילאה, שהוא השיג בחינת הסוכה עילאה מפני שהיתה מדריגתו גדולה שהיה בחינת הדעת שעל ידו נעשה היחוד, ולכן נמשכה עליו הסוכה עילאה שמקפת הזעיר ונוקביה. ויבן לו בית ביתו זו אשתו, רומז למדת מלכות נוקבא דזעיר אנפין שהמשיך שפע בינה למדת מלכות. ומלת ויבן לשון בינה כמאמר חז"ל למעלה. ולמקנהו, רומז לאנשים שנדבקו בו שהם קנינו על ידי שהדריכם בדרכי השם שהם עדיין לא הגיעו למדריגתו לעשות היחוד כמוהו, ולהם עשה סכת חסר רומז להשני הסוכות שהם חסרים בפסוק בסכת תשבו, שמרמזים על סוכת הזעיר אנפין לבדו וסוכת המלכות לבדה בלי היחוד והבן:

או יאמר ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת. הנה הראשי תיבות של ל'ו ב'ית ו'ל'מקנהו עולים לולב ל' של ל"ו וב' של בי"ת ולמ"ד וא"ו של ולמקנה"ו וקל להבין:

ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלתיכם ונקומה ונעלה בית אל וגו' ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם ויטמון אותם יעקב תחת האלה אשר עם שכם. הנה רבו דקדוקי מאמר הזה. א', אמרו הסירו את אלהי הנכר, וחלילה לשבטי ישראל שיהיו בידם עבודת אלילים. וגם מה שפירש רש"י אלהי הנכר שיש בידכם משלל של שכם אינו מספיק, שהרי היו יכולין לבטלה על ידי עכו"ם כמו שמצינו בעטרת מלכם שבטלם אתי הגיתי. עוד אמרו אשר בתוככם, שהיה לו לומר אשר עמכם, שלשון תוך אינו נופל רק על תוכיות הגוף ופנימיותו. עוד אמרו והטהרו, במה יטהרו כי אפר פרה עוד לא היה להם. גם והחליפו שמלותיכם צריך ביאור, מפני מה ההכרח להחליפם. גם אמרו ויטמון וגו' תחת האלה אשר עם שכם, יש להבין מה צורך להזכיר מקום ההטמנה. אמנם נרמז בזה ענין פנימי כי הנה ידוע מאמרם ז"ל וכבר דברנו בו כי שבעים פרי החג היו קרבים לנגד השבעים אומות להגן עליהם. ואמרו חז"ל ברעיא מהימנא שאלולי הקרבנות לא היו מתקיימים בעולם, ועל ידי זה אין יכולת לשרי הע' אומות לשלוט ולבלבל עשיית המצות וקיומם ועל כרחם מסכימים על עבודת ישראל. וניתנו הקרבנות להיקרב בסכות, כי כל עניני סוכות מורין להכניע שרי האומות כאשר יבואר אם ירצה השם לפנינו בסייעתא דשמיא. וכבר אמרנו בפרשת האזינו על פסוק יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, שכונתם שהציב גבולות עמים ואומותם ושריהם כמנין ע' נפש יוצאי ירך יעקב למען ישלוט כל אחד על שר משריהם. ובכל דור ישנם שבעים צדיקים בחינת השבעים נפש להכניע השרים. ונוסיף בביאור הדבר באופן היכולת להכניעם, כי כל אומה מהשבעים אומות היא שקועה במדה רעה משונה מאומה אחרת, ולזה עינינו רואות בהאומות כי מהם אשר טבע העם ההוא לשפוך דם ומהם אשר טבע האומות להיות שטופים בזימה וגניבה ודומיהן, זה יורה כי שר שלהם הוא המושך אותם לזה. ואדם נברא כלול מכל העולמות עליונים ותחתונים ויש בו כללות השבעים שרים גם כן והוא כח המושך לתאוות הגשמיות שונות זו מזו. והצדיק אשר ביער הרע מקרבו והפכו לטוב והכניס הדבר ההוא תחת הקדושה, יש לאל ידו להכניע השר המושך אל התאוה ההיא שנכנסה להקדושה על ידי הצדיק. דרך משל אם הצדיק מלמד להחוסים בצילו לבל ילבשו מלבוש נכרי ומכניס הדבר הזה אל הקדושה, מכניע בזה אומה ושר שלה המושך אותה לתאות מלבושי פריצות. והנה ידוע לחכמי האמת אשר כונת הלולב וההדס והאתרוג משתנים בכל יום מהז' ימים בצירופים ולבושי השמות שונים זה מזה, ועל ידי ההקפות שעושים בכל יום מהז' ימי הסוכות יש יכולת להצדיקים להכניע בכל הקפה יו"ד שרים משרי האומות, ובמשך ימי החג יכנעו כל הע' בכונת הקדושות ושמות הידועים ליודעי חן. וכונת שם הוי"ה שהה"אין במילוי יו"דין והוא"ו במילוי אל"ף (שהיא שם ס"ג כזה יו"ד ה"י וא"ו ה"י) צריך לכוין בכל יום. והג' יו"דין והא' הנמצא בשם זה הוא עולה שם א"ל:

וזהו ויאמר יעקב וגו' הסירו את אלהי הנכר, כלומר שיסירו כל התאוות הגשמיות הבאים מסטרא אחרא שנקראת אלהי נכר רח"ל, ועל ידי זה תכניעו השרים. והטהרו פירוש שיטהרו לבם מכל התאוות. והחליפו שמלותיכם ירמוז שיכונו כונת ההקפות שמקיפים עם הלולב שהם מתחלפים בכל יום בלבושי שמות, ועל ידי זה יכניעו השרים לגמרי. ונקומה ונעלה בית אל, ירמוז אל הכונה הכוללת כל הימים שהוא שם ס"ג אשר יש בו ג' יו"דין וא' שהוא שם א"ל כנ"ל. ויתנו וגו' ואת הנזמים אשר באזניהם, הוא על פי מה שנאמר מסיר אזנו משמוע תורה שהפירוש שאדם הנוטה לתאוות הגשמיות עושה לעצמו מסך המבדיל לאזנו ועל ידי זה לא יוכל לשמוע דברי תורה מצדיקי הדור, שאף ששומע אינו נכנס לאזניו ואינו יורד למעמקי לבו. וזהו ויתנו וגו' ואת הנזמים אשר באזניהם, פירוש שהסירו המסך המבדיל אשר היה באזניהם על ידי שהסירו אלהי הנכר וגברו על התאוות. וזהו ויטמון אותם יעקב, פירוש שהכניע את אלהי הנכר הוא בחינת הרע של הע' שרים טמן אותן לבל יוכלו לשלוט. תחת האל"ה נוטריקון א'תרוג ל'ולב ה'דס, אשר עם שכ"ם נוטריקון ש'ם כ'בוד מ'לכותו, ופירוש הדבר שעל ידי קבלת מלכות שמים וכונת האתרוג לולב הדס הכניע הע' שרים תחת ידו כנ"ל. וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם וגו'. ופירש רש"י לא נכרתי להם במדת אמיתות שלי שעליה נקרא שמי ה'. הנה דברי רש"י צריכים ביאור. ונבין גם כן על פי זה למה משה רבינו הוא רביעי לאושפיזין והאבות קודמין לו, והלא הוא היה אדון הנביאים ואב לחכמים לקודמין לפניו גם כן. ויראה לרמוז על מה דאיתא בתיקונים על פסוק זה שהאבות הקדושים נתדבקו בהג' אותיות משם הוי"ה ברוך הוא אברהם בהה"י עילאה ויצחק בהיו"ד ויעקב בהוא"ו, והה' תתאה לא הושגה עד משה רבינו. וביאור הדבר כי הנה כל מגמת אבותינו הקדושים היה להמשיך אלהותו יתברך לעולם, והמשכת אלהותו הוא שידעו באי עולם שהוא יתברך שמו המהוה את כל העולמות, וכשמתגלה ידיעה זו בעולם ממילא נמשכים רחמים וחסדים גדולים לעולם כי באור פני מלך חיים, וכשח"ו מתעלמין בני אדם מאלהותו יתברך אין הרחמים מתגלין והוא להיפך ח"ו. והאבות הקדושים הגם שהם השיגו מאמיתות אלהותו יתברך מכל מקום עדיין לא היה ביכולתם להמשיך התגלות אלהותו לכל העולם שיתגלה שכינתו בתחתונים, ולכן לא הושגה הה' תתאה שהיא רומזת להתגלות שכינתו יתברך, עד שבא משה רבינו והוריד שכינתו יתברך להתחתונים ונתגלה מלכותו יתברך בפומבי, ומאז נעשה השם הוי"ה ברוך הוא במלואו. וזהו שבחו של משה רבינו שהשיג הה' תתאה שעל ידו נתגלה מלכותו יתברך בעולם, ומאז השם שלם ויש יכולת להמשיך לתוך השם הוי'ה שמות המילויים שהם נשמות העולמות. והנה מקור אותיות השם הוי"ה יוצאין מהמוחין, ובאימא עילאה שהיא הסוכה עילאה שם הוא ציור האותיות והעולמות, והיא מסככת עליהם כאמא על בניה. והנה ידוע שנשמת בינה הוא שם ס"ג שהוא עולה עם המילוי סכ"ך, וצריך להמשיך השם ס"ג על ידי הסוכה על כל השבעה רועים, וז' פעמים ס"ג עולה אמ"ת. וכל זמן שאין התגלות מלכותו יתברך בתחתונים אין השם הוי"ה בשלימותו ואי אפשר להמשיך לתוכו השם ס"ג שהוא נשמת העולמות. וזהו שפירש רש"י ושמי ה' לא נודעתי לא נכרתי להם במדת אמיתות שלי, פירוש כל זמן שלא היה התגלות אלהותו בעולם לא היה השם שלם בהה' תתאה ולא היה באפשרי להמשיך השם ס"ג לכל אחד מהשבעה רועים שעולה ז' פעמים ס"ג כמנין אמ"ת, עד שבא משה רבינו ע"ה והוריד שכינתו בתחתונים מאז יש יכולת להמשיך לעולם נשמות ההויות. ולכן הוא רביעי לאושפיזין עילאין שזה הוא שבחו שנתגלה על ידו האות רביעי משם הוי"ה ברוך הוא על ידי שהמשיך שכינתו בתחתונים ונעשה השם שלם מה שלא עלתה עדיין ביד האבות הקדושים כנ"ל:

ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' וגו' ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במועד וגו' בחג הסוכות וגו' תקרא את התורה הזאת וגו' הקהל את העם וגו'. המשך הכתובים אלו צריכים הבנה. א', מה ההכרח באמרו בני לוי הלא ידענו שהכהנים בני לוי. גם הנושאים את ארון הוא מיותר לפי ההשקפה ראשונה. ומדוע נתנם אל הכהנים לבדם ולא לכל ישראל. עוד קשה הלא מצות הקהל היא מכלל התורה והמצות, ולמה כתיב ויתנה אל הכהנים. ואחר כך ויצו משה וגו' הלא אם כלה לכתוב את כל התורה אין ספק שגם פרשת הקהל לא תגרע מכל התורה וכבר כתובה בתורה והיה מן הצורך לכתוב תחלה פרשת הקהל ואחר כך ויכתוב משה וגו'. גם אמרו תקרא את התורה וגו' הקהל את העם וגו', הלא טרם יקרא מן הצורך להקהיל את העם למען ישמעו את הקריאה. אמנם יש לומר בזה כי הנה עוד יש להבין מדוע נגבל הזמן בשנת השמיטה ובחג הסוכות דוקא לא בשארי שנים ובשארי מועדים. והענין הוא על פי מאמר חז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, וביאור הדבר הוא ממה שאמרו ז"ל על פסוק לא בשמים היא ולא מעבר לים היא וגו' שאינה מצויה עם אותם שהלכו בימים ובדרך רחוקה. והטעם כי האדם אשר נטה שכמו לטרדת הזמן ולבקש מזונו, אין ביכולתו להגות בתורה ולהשתעשע בפנינים ולהבין דרכה לאשר לבבו פונה לקניני העולם. ולא תמצא תורה כי אם באנשים אשר השליכו אחרי גיום כל מקרי העולם ולא יחתרו לבקש קניני העולם רק לקיום גופם ולא יותר, והם מתבודדים לבקש את ה' וטובו וזה ינעם לנפשם ויערב ללבם, לאנשים ההם ניתנה תורה. וזהו כונתם שאמרו לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן, שכונתם הוא שאוכלי המן לא הטרידו נפשם בבקשת הזמן כי לקטו עומר לגלגלת והיה די להם למחיתם לכל היום ההוא, ולאנשים כערכם שאינם מטרידים עצמם בטרדת הזמן להם נתנה תורה למורשה. וישנם אנשים אשר מקנאים את צדיקי הדור בראותם כי ילכו לאורם לשמוע מפיהם דברי אלהים חיים, והאנשים ההם יחשבו לדמות לערך הצדיקים בתורתם ולא יבינו כי רחוקים הם מדרך הצדיקים אשר לא הטרידו שכלם מעולם בהבלי הזמן ופגעיו, אכן כל אות נפשם להשיג דרכי ה' ולחזות בנועם אורו ובאהבתו ישגה תמיד. וקדמונינו ז"ל ראו כי אזלת יד ורוב הציבור המה טרודים למצוא טרף לביתם וכל ימי השבוע אינן יכולים לקבוע עתים לתורה, ותקנו שיתאספו הציבור בכל השבת והחכם דורש לפניהם ומורה לפניהם הדרך אשר ילכו בה, וכן היו עושין מדי שבת בשבת כדאיתא בגמרא, ועל ידי זה האנשים המשכילים שמו לנפשם לזכור את בוראם במשך ימי החול לבל יתמשכו אחר טרדת הזמן ושלא לשכוח ח"ו את ה' אלהינו. אכן עדיין לא מצאו די ספוקם לכל כללות בני עמינו, כי להיותם יגעים כל ימי השבוע המה עיפים ביום המנוחה ואינן יכולים לעיין שכלם בדרכי ה', לזאת נתנו לישראל ימים טובים ומועדים המזכירים את ה' לעמו ישראל, למען יזכרו לעשות את כל מצותיו ולדבקה בו ויש להם פנאי שבעה ימים לעסוק בתורה. אפס כי היותר נאות לזה מכל המועדים הוא חג הסוכות, כי בפסח עדיין לא הונחו מאדם כל טרדת לבו מפני היותו טרוד בעסקיו קודם פסח, אמנם בחג הסוכות כבר עברו עליו זמני התשובה כי מראש חודש אלול ואילך הוא עת התעוררות התשובה לכל איש ישראלי, ואחר כך ממשמשין ובאין ימי הדין אשר ירעדו ויפחדו אז מאימת הדין, ואחר כך הם עשרת ימי התשובה ויום הכפורים אשר כללות בני עמינו ילהב לבבם אז לעבודת בוראינו, וגם הימים שבין יום הכפורים לסוכות המה עוסקים במצות סוכה וארבעה המינים ותיקונם, ועל כן כבר נחו ושקטו מהבלי הזמן ומאורעיו ויש להם בחג הזה הרבה מצות והרבה קדושות, ואז הם נכונים להעמיק שכלם בתורת אלהינו למצוא הדרך אשר ילכו בה. ויותר מובחר מכל הזמנים היה להם לישראל בחג הסוכות של מוצאי שביעית, שבכל השנים היה להם לחרוש ולזרוע ולקצור קציריהם בזמן שהיו שרוין על אדמתם והיו קצת טרודים מקצירת תבואתם ובצירת כרמיהם, אכן בשנה השביעית נחו שקטו מכל עבודתם בשדה, ואחר עבור עליהם כל הימים הקדושים אשר קודם סוכות אין ספק כי הם נכונים להקדש ולהטהר ולשמוע את דברי התורה ולטעום נעימות מטעמיה. וזהו כונת הכתוב ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים וגו' ואל כל זקני ישראל וגו' ולא לכל ישראל מטעם שהזכרנו, כי לא מצא לבבם נכון לקבלה ולהתענג בתענוגים לאשר הם טרודים במאורעות הזמן, ולזה לא ניתנה כי אם לכהנים בני לוי משרתי השם השומרים משמרתם. וזהו הנושאים את ארון ברית ה', הכונה כי אור שכינתו חופף עליהם מגודל קדושתם ופרישותם מהבלי העולם. וגם אל כל זקני ישראל המתבודדים עצמם כל ימיהם לבקש את ה' להם נתנה. וזהו שאמר ויתנה אל הכהנים וגו', אין הכונה אל התורה אשר כתב שנתן להם גוילים ויריעותיהם, כי הלא עדיין לא נגמרה ובסוף הסדרה מצינו שצוה להם לקחת התורה ולשימה בארון, וכאן הכונה על לימוד רזין התורה לא נתנם רק לכהנים. וחשש משה פן יחר לישראל דבר זה, על כן אמר להם כי בשנת השמיטה בחג הסוכות תקרא וגו', שאז תוכלו להבין כולכם מעמקי סודותיה אחרי אשר תרגיעו מטרדת הזמן, ואז הקהל את העם וגו' שכולם תהיו ראוים להבינה. וזהו למען ישמעו וגו' ליראה וגו' שאז יבינו ה' ואז יערב לנפשם בקריאתה יותר מכל הזמנים והבן:

ספר מאור ושמש - רמזי יום ו' של סוכות

ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה ויבואו ארצה גשן ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד. יש לתת לב מדוע בחר לשלוח לפניו את יהודה דוקא, ויותר היה לו לשלוח את נפתלי שהיה קל ברגליו לרוץ. גם יש לדקדק על אמרו ששלח את יהודה אל יוסף להורות לפניו גשנה הלא הם באו לגשן טרם שבא יוסף לגשן, שאחר שבא יעקב לגשן אסר יוסף מרכבתו ועלה לקראתו כמו שאמר הכתוב ויבואו ארצה גשן ויאסר יוסף מרכבתו וגו'. אמנם יש לרמוז בזה כי הנה ידוע שהיחוד הוא לקשר הה"א תתאה בהו' והו' בה"י עילאה והה' עילאה בהיו"ד, ובזמן הגלות איתא בכתבי האר"י ז"ל שצריך להמשיך על ידי הכריעות שבשמונה עשרה את הו' אל הה' תחלה. והנה ידוע שיעקב עם י"ב שבטי יה הם כללות היחוד, אמנם עיקר היחוד נעשה על ידי יעקב ויוסף ומלכות בית דוד, שיעקב הוא הדעת שאי אפשר לעשות היחוד בלי דעת, ויוסף הוא הצדיק המשפיע שגם כן אי אפשר לעשות היחוד זולתו, וגם אין היחוד בלא המלכות שהיא המקבלת, שהגם שאינה מדה רק כוללת המדות מכל מקום אי אפשר להשפעה שתצא החוצה, ולכן הספירות הם עשר ולא תשע. והנה קנאת יוסף עם השבטים זאת היתה שיוסף חשב עצמו לעיקר מחמת שאי אפשר להיחוד שיהיה זולתו, והשבטים חשבו שהמלכות הוא העיקרית שהוא יהודה שממנו יצאה מלכות בית דוד, שאי אפשר להיחוד בלי נוקבא המקבלת. וזאת היתה כונת יוסף שירד יעקב למצרים, מפני שידע שהוא הצדיק המשפיע שאי אפשר להיחוד שיהיה זולתו. ולכן נסתלקה השכינה מיעקב כל אותן השנים שפירש ממנו יוסף מפני שנשאר בלי משפיע ולא היה אפשר לעשות היחוד, ובנימין לא היה רק דוגמת צדיק ולא היה היחוד שלם. והנה יעקב אבינו ביקש להודיע זאת ליוסף לבל יחשוב עצמו לעיקר ושאי אפשר להיחוד בלא המלכות המקבלת, ולכן נאמר ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה, לשון ג"ש נ"א, פירוש ששלח לפניו את יהודה שהוא מרכבה למדת מלכות להורות לפניו שהגיע עת לעשות היחוד, וזהו גשנה לשון הגשה ויחוד. ויאסר יוסף מרכבתו רומז שקישר עצמו במרכבתו שהוא מרכבה למדת היסוד. ויעל יוסף לקראת ישראל אביו גשנה רומז לסדר היחוד שהמשפיע צריך לקשר עצמו בהדעת להוריד השפעה. וזהו וירא אליו ויפל על צואריו רומז שעשה היחוד בבחינת נשיקין כידוע. ויבך על צואריו עוד, ויבך בלי וא"ו הפעולה עולה ל"ב כמנין ל"ב נתיבות החכמה, שהמשיך השפעה ממקור העליון להשפיע אל המלכות:

וליוסף אמר מברכת ה' ארצו וגו' בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ. יראה לרמוז בזה כי הנה ידוע אשר יוסף נקרא יוסף הצדיק, שכל מי שמשמר הברית כראוי שלא להשפיע כי אם למקום הראוי ומקדש ומטהר עצמו במותר לו, הוא נעשה מרכבה למדת יסוד צדיק המשפיע אל המלכות, וגורם שהשפעה העליונה היורדת דרך היסוד לא יושפע לחוץ רק אל המלכות. והנה ידוע אשר יוסף הצדיק נאמר בו אלה תולדות יעקב יוסף שהיה דומה לו, וגם במדה זו נדמה לאביו בשמירת הברית. ומפני זה הביא דיבת אחיו לאביו שנדמה בעיניו שאינם משמרים אותו כראוי. וגם בירידתו למצרים סבל נסיון אשת פוטיפר כידוע גודל הנסיון אשר נתנסה ועמד בו. ומזה זכה למלכות מצרים מפני אשר נתדבק במדת היסוד המשפיע ומשפיע למקום הראוי אל המלכות. והנה אמרו חז"ל הדרת פנים זקן, ויראה לרמוז בזה כי המשמר הברית כראוי ניכר הידור קדושתו בפניו, ומפני זה הסריס שאין משפיע אין לו הדרת פנים. והמשמר הברית הוא מתדבק על ידי זה בדיקנא עילאה. והנה ידוע לחכמי האמת שמדת היסוד נקראת הדר. וגם ידוע לחכמי האמת אשר אור המקיף הוא שם אהי"ה במילוי ההי"ן שעולה קנ"א. וזהו אמרו בכור שורו הדר לו, שור הוא לשון הבטה והסתכלות כמו בנות צעדה עלי שור שפירשו בו לשון הסתכלות. והדר רומז לשמירת הברית ולדביקות בדיקנא עילאה כמו שביארנו ממאמר חז"ל הדרת פנים זקן, ורומז שבכירת וראשית הסתכלות היתה שיהיה הדר לו, שיהיה לו הדרת פנים בשמירת הברית. וקרני ראם קרניו קרן הוא לשון זריחת אור כמו כי קרן אור פניו, ראם לשון גובה כמו וראמה וישבה תחתיה, ורומז שהוא מושך אור השפעה ממקום גבוה הוא היו"ד משם הוי"ה שהוא ראשית חכמה. בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ להשים אותם יחדיו באפס ותוהו. גם אפס"י עולה קנ"א שהיא שם אהי"ה במילוי ההי"ן המקיף של הויות, שעל ידי שהוא נעשה מרכבה למדת היסוד הוא מיחד גם אור המקיף עם המלכות שהוא הארץ העליונה. וזו יחדיו אפסי ארץ שהוא מיחד אפסי עם הארץ כנ"ל.

ספר מאור ושמש - רמזי שחוה"מ של סוכות

דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים. הנה אמרו חז"ל שלכך נקרא קהלת שאמר דבריו בהקהל. ויש לפרש שכיונו שלכך זכה לרוח הקודש מחמת שהקהיל את עצמו דהיינו שהקטין את עצמו בגודל הכנעה. ולזה נקרא קהלת בן דוד רומז שהיה בבחינת אביו דוד שהיה קטן אצל עצמו כמאמר הכתוב ודוד הוא הקטן. מלך בירושלים רומז שהיה מקבל עליו עול מלכות שמים והיה ירא ושלם. גם ירמוז על פי מאמר חכמינו ז"ל נשים דעתן קלה, וביאר האר"י ז"ל שרמזו בזה שהיסוד מקבל ה' חסדים שהם ה' הויות שעולים ק"ל והוא כוללם ולכן נקרא כל, והמלכות נקראת כלה מפני שהיא מקבלת גם כן הה' הויות חסדים ההם שעולים ק"ל וגם היא מקבלת מהיסוד מה שנכלל ביסוד עצמו והיא כוללת דכוללת ונתוסף בה ה' חסדים מה שמקבלת כללות היסוד. ולכן אמרו נשים דעתן קל"ה שרומז שמקבלת אותן הה' הויות שעולין ק"ל שנשפעו בהיסוד, וגם כוללת היסוד שהוא גם כן ה' חסדים. והנה ירידת ההשפעה הוא על ידי אתערותא דלתתא מתעורר אתערותא דלעילא, והצדיקים הם הם הממשיכין השפעות טובות. וזהו דברי קהלת ואמרו חכמינו ז"ל שאמר דבריו בהקהל, רומז שהמשיך השפעה אל המלכות שהיא בחינת דוד שתקבל הה' הויות הנשפעים להיסוד שעולים ק"ל וגם ה' חסדים שבכללות היסוד ושניהם עולים קה"ל, וזהו שאמר דבריו בהקה"ל. ולזה נקרא קהלת בן דוד רומז שהמשיך אותם למדת מלכות שהיא בחינת דוד כנ"ל. או יאמר דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. יש להתבונן על אמרו הבל הבלים אמר קהלת, שמלת אמר קהלת מיותר שהרי כבר התחיל דברי קהלת וגו'. ויראה לרמוז בזה כי הנה ידוע אשר מתורת ותפלת איש ישראלי נעשה יחוד למעלה בעולמות העליונים. והנה אמרו חז"ל שבעשרה לשונות נקראת תפלה שועה זעקה צעקה רנה וכו', וזה צריך ביאור. ויראה לומר כי הנה עיקר התפלה היא המחשבה, והדבור והמעשה הם כלים להוציא המחשבה מכח אל הפועל, והיחודים נעשים מהבל פה המתפלל. והנה לפעמים ייגע האדם להתפלל תפלתו כראוי ולהוציא דבורים לפני ה' ולא יהיה ביכלתו להוציא דבריו כאשר עם לבבו, ומפני זה יזעק אל ה' בעת תפלתו ויאנח ממקור לבו בקולות שונות כאשר ידוע להמבקשים להתפלל תפלתם כראוי. והנה הבל היוצא מקול זה יוכל להרשם בו כל תפלתו ותורתו, ובפרט בעת אשר יוועדו יחדיו יראי השם יחד להתפלל ולשפוך שיח לפני ה', הנה ההבל היוצא מצעקתם אשר יצעקו כל אחד מהם נעשה רושם למעלה בעולמות העליונים, ויכולין לצרף בזה צירופי התורה וסודותיה מבראשית עד לעיני כל ישראל. וזה אמרו הבל הבלים אמר קהלת, ביאורו שההבל היוצא מהבלים אשר נעשו ונאמרו ממקהלות ישראל, אז הבל הבלים הכל הבל פירוש שהבל הנעשה מפיהם הכל הבל, ה'ב'ל' נוטריקון הה' רומז לחמשה חומשי תורה ובי"ת ולמ"ד מרמזים שמתחלת בבי"ת ומסיימת בלמ"ד, כל רזיה יכולין להרשם בהבל היוצא מפי תפלות הרבים בעת אשר יוועדו יחדיו:

או יאמר הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. יש להבין מדוע הפסיק בתיבות אמר קהלת באמצע הפסוק. גם הלא כבר התחיל דברי קהלת ולמה לו לכפול שקהלת אמרם כנ"ל. והנה חז"ל אמרו שאותן ז' הבלים הם נגד ז' ימי בראשית, ואמרו בזוהר הקדוש שהם כנגד הז' קולות וכנגד הז' שמות של שם מ"ב, וראוי לשום לב להבין בהם. ויראה לרמוז כי הנה עיקר היחוד הוא ליחד המחשבה והדבור והמעשה שהוא היחוד של שם של ראשי תיבות י'יחוד ק'דושה ב'רכה שהוא כמנין אהי"ה הוי"ה אדנ"י מנין יב"ק, וגם בתורה ובתפלה צריך האדם ליחד על ידי הבל פיו המחשבה והדבור והמעשה, דהיינו המחשבה שמחשב איך להוציא הדבור, והקול הוא הדבור, וחיתוך הדבור במוצאות הפה היא המעשה, ועל ידי זה מאירין יחד כל העשר קדושות ונמשכים פנימיות הספירות שהם עשר הויות המקיפים ונמתקין כל העשר ספירות. וזהו אמרו הבל הבלים אמר קהלת, ג' פעמים הבל גימטריא קי"א ועם הכולל הוא יב"ק כמנין אהי"ה הוי"ה אדנ"י, ורומז שצריך להקהיל וליחד הג' שמות הללו על ידי הבל ודבור עסק התורה ותפלה. ואמר עוד הבל הבלים הכל הבל הם עוד ד' הבלים וד' פעמים הבל עולה קמ"ח, ועם הג' הבלים הראשונים עולה רנ"ט שעולה עם הכולל כמנין עשר הויות שעל ידי זה נמשכין כל העשר הויות שבכל העשר קדושות והבן. או יאמר הבל הבלים אמר קהלת. הנה איתא בתיקונים עובדא חד הוי בחד מאינון בעלי קבין עיין שם, ואיתא שם שכל העולמות נבראו באותן הבלים שבקהלת, ולא נתבאר שם הענין באר היטב. ויראה לרמוז בזה ענין גדול, ונמשול לשבר את האוזן שכשהאדם יש לו תשוקה בתבערת יקוד האהבה וכלות הנפש לדבר מה, אז על ידי אותו ההשתוקקות שהיא ממלאת גופו ועצורה בעצמותיו הוא מוציא מפיו הבל בקול פשוט המורה על תשוקת לבו. והנה אותו ההבל הגם שלא בא עדיין לבחינת דיבור רק הבל לחוד, מכל מקום כבר הוא מותפס ומושג לאדם השומעו בשעה שיוצא מפיו. אמנם אותו ההבל בשעה שמתעורר האדם להוציאו על ידי מילוי התשוקה אותו ההתעוררות להוציא ההבל הוא גם כן בחינת הבל, אמנם אין נתפש אז עדיין ואינו מושג אז לשום בריה זולתי האדם ההוא שיודע מהתעוררות. אמנם דבר זה הוא גשמי ואין לו דמיון וערך כלל לנגד כבודו יתברך, והכתוב אומר ואל מי תדמיוני ואשוה. ועם כל זאת לשבר את האוזן נאמר שכן כביכול כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות העלה לפניו יתברך שמו השעשועין שיהיו לו על ידי שיהיה בעולם הכנסת ישראל שישתוקקו ויתאוו להדבק בו, ואז מחמת אותן השעשועין והתענוג הוציא הבלים שהם חכמה ובינה שהם בבחינת הבל שכבר יצא רק שלא בא לבחינת דיבור רק הבל פשוט, אמנם הבל ההבלים הוא התעוררות ההבל, שאותו ההתעוררות להוציא ההבל הוא גם כן הבל, אמנם הוא עדיין רק בההתעוררות ולא יצא עדיין. וזהו הבל הבלים אמר קהלת, קהלת מתוארת עצמיותו יתברך שמו מחמת שכל העולמות הם היו כמוסין ברצונו הקדום בהקהל בשרשם. וזהו הבל הבלים אמר קהלת שההבל ההבלים שהוא התעוררות ההבל הוא גם כן אמירה:

מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת וזרח השמש ובא השמש וגו' הולך אל דרום וסובב אל צפון סובב סובב וגו' ועל סביבותיו שב הרוח. יש להתבונן המשך קישור הכתובים. גם אמרו הולך אל דרום וגו'. גם כפל הלשון סובב סובב. ויראה לבאר על פי מאמר חז"ל הכתוב בכל עצב יהיה מותר וגו', וביאור הדבר כי באמת אין מותר לאדם בעולמו כי אם אשר כל ימי חלדו יכיר וידע ידיעה נכונה אשר עדיין לא יצא ידי חובתו, ויתעצב אל לבו על מיעוט השתדלותו בעבודת בוראו. הגם כי העובד ה' צריך שיהיה לו לב שמח, עם כל זאת ראוי אשר אופן שמחתו תהיה מתוך אשר נפשו תראה ולבבו יבין לאשורו כי עוד לא עשה גם מעט מחובתו בעבדות השם ויכיר עוותתו הכרה גדולה, אחר זה יוכל לתת שמחה בלבו אשר נחהו ה' בדרך האמת להכיר ערך עצמו, ושמחה זו היא מתוך הכנעה רבה וגם בעת שמחתו לא יסור מנגד עיניו להתעצב על עקשות דרכיו ומיעוט עבודתו, ועל ידי זה ישח וישפל בעיניו ויבא לתכלית ההכנעה. הנה העושה זאת כל ימיו יהיה לו יתרון לזכותו לבניו אחריו. וכן מצינו לאבותינו הקדושים שהקטינו עצמם שאברהם אמר ואנכי עפר ואפר וכן משה רבינו אמר ואנחנו מה ועל ידי זה זכותם עומדת לעד. וזה אמרו מה יתרון לאדם, ביאורו שמי שהוא בבחינת מה אני, זה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש, שיוותר זכותו לדורות הבאים אחריו כמו שנשתייר זכות אבותינו. וזהו אמרו דור הולך ודור בא, פירוש גם כשיבא דור אחר, הארץ לעולם עומדת, מי שהוא שפל בעיניו כארץ יעמוד זכותו לעולם גם לדורות הבאים. וזהו אמרו וזרח השמש ובא השמש, ביאורו כמו מאמר חז"ל עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל, ופירוש שגם שיבא וישקע שמשו ויאסף אל עמיו עם כל זאת ואל מקומו שואף זורח הוא שם פירוש גם כשיהיה שואף ונמשך אל מקומו של אחר הפטירה מן העולם מכל מקום זורח הוא שם שגם משם זורח זכותו לעולם. ואחר כך מורה לנו הכתוב במה לבא לידי הכנעה זו, ואמר הולך אל דרום שלא יטריד עצמו בהבלי הזמן רק ילך תמיד אל דרום היא החכמה וכמאמר חז"ל הרוצה להחכים ידרים הרוצה להעשיר יצפין, ועל ידי זה יכיר וידע גודל חיובו בעבדות השם. וסובב אל צפון פירוש אל בקשת העושר לבל יעשה רק סיבה מעטה כפי ההכרח לבקשת טרף לביתו לא יותר. ואמר עוד סובב סובב הולך הרוח, פירוש מי שמטריד עצמו הרבה ועושה הרבה סיבות לבקשת הממון, הולך הרוח שהולך רוחו ממנו ותאוותו מוציאתו מן העולם. ואומר הכתוב שמי שסיבב עצמו יש לו תקנה על ידי שיעשה תשובה על אשר הרבה להטריד עצמו. וזו אמרו ועל סביבותיו, מלת על לשון תשובה כמו שדרשו חז"ל על פסוק נאום הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה, וביאורו שמי שעושה תשובה לסביבותיו אשר סיבב הרבה לבקשת הממון אז שב הרוח וחיותו חוזרת אליו ומוצא ישוב לרוחו:

או יאמר בדרך קצרה על דרך הנ"ל מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. דהנה כתוב בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור, פירוש מה שהאדם מתעצב בלבו על שאינו עובד את הבורא ברוך הוא כראוי, וכל מה שמתחזק בעבודתו יתברך שמו יותר הוא מתעצב יותר, שגם זאת אינו כראוי ועל ידי זה הוא מזדכך נפשו ונשמתו וזה חלקו מכל עמלו ודבר זה יותר קבוע לו בלבו ובוער בקרבו תמיד. ודבר שפתים אך למחסור רצה לומר שישיחנה לפני אחרים השברון רוח אשר בקרבו אך למחסור, אבל בלבו צריך תמיד להתעצב ולהתמרמר על מיעוט השגתו בעבדות ה' ולהיות שפל ונכנע בעיני עצמו, ועל ידי עצבות זה יהיה מותרות שיזדכך נפשו ונשמתו כראוי וישאר אחריו ברכה שדבריו יהיו נשמעים בבתי מדרשות כמו שעינינו רואות צדיקים שהיו משימין עצמן כעפר הארץ וזכרם לא יסוף לעולם. וזהו פירוש הפסוק מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש, פירוש אין לאדם שום מותרות מכל עמלו, אלא ממה שעושה עצמו שפל ברך מזה יש לו מותרות. וזהו מה, רצה לומר על ידי שהוא שפל בעיני עצמו כאמרו ואנחנו מה, זאת הוא היתרון לאדם רצה לומר זאת לבדו ויותר לו מכל עמלו שעל ידי זה מזדכך נפשו ונשמתו כראוי וישאר אחריו ברכה שזכרו לא יסוף וקדושתו תופיע תמיד בתוך בני ישראל. והא ראיה דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת, רצה לומר שהצדיקים שהיו משימין עצמן כארץ הן עומדין לעולם ואף לאחר סילוקן מן העולם קדושתן מופיע על העולם:

דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם הולך אל דרום וסובב אל צפון סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח. כתובים אלו צריכין ביאור שהכתוב אומר דור הולך ודור בא, ודרשו חז"ל דור שהולך הוא דור שבא, וקשה מאין להם דרש זה שמא דור אחר הוא שבא ודור שהלך שוב אינו חוזר עוד. גם מה שאמר הכתוב וזרח השמש ובא השמש, לכאורה הוא כמיותר ומה משמיענו בזה הכתוב. גם מה ענין סמיכות זריחת השמש לכאן. גם קשה שאחר כך אמר הכתוב הולך אל דרום וסובב אל צפון, וכי גם זאת הוצרך שלמה המלך לכתוב בספרו מה שכל העולם רואים בכל יום שהשמש הולך אל דרום וסובב אל צפון ואפילו קטנים ואפילו גוי שבשוק יודע זאת. גם מה שאמר הכתוב סובב סובב הולך הרוח הוא גם כן בלתי מובן, שקורא להשמש רוח שלא מצינו זאת בשום מקום שנקראת השמש רוח. והנראה בזה דהנה אם אדם הראשון לא היה פוגם לא היה נטרד מגן עדן והיה מוליד בנים בגן עדן מסטרא דקדושה לבד ולא היה שום תערובת רע וטוב, והיה הקב"ה משרה שכינתו בתחתונים כמו שהיה כונת הבריאה. אך על ידי חטא אדם הראשון נתערב רע בטוב ונפלו ניצוצי נשמות לבין הקליפות, והנשמות שבאים לעולם צריכים לתקן מה שחסר להם עד שורש אדם הראשון ואם לא תיקנו בפעם ראשון מוכרחים הן לבא עוד בגלגול, וכן מצינו כמה נשמות שנתגלגלו כגון הבל במשה וקין ביתרו. והנה הצדיק כשבא לעולם יתבונן בעצמו על מה שבא לעולם ומה שצריך לתקן והוא משים בטחונו בהקב"ה ואינו רודף אחר טרדות הזמן ומשים כל מגמת נפשו לתקן מה שצריך, וצדיק כזה שוב אינו בא בגלגול עוד. אבל בעוונותינו הרבים רובא דרובא שוכחים על מה הן באים לעולם ומשימים פניהם אל הכסף והזהב ורודפים אחר הממון יום ולילה לא ישבותו לקבץ הון, לכן מוכרחים הן לשוב לעולם הזה בגלגול עוד אולי יתקן מה שעיוות. וזה פירוש הכתובים דור הולך ודור בא רצה לומר שלמה המלך היה מתמיה שראה שדור שהולך הוא דור שבא בגלגול לתקן מה שצריכים, ואף על פי כן והארץ לעולם עומדת רצה לומר שאינם מתקנים מה שצריכים רק הארציות שלהם עומדת עדיין, וזאת היה לפלא בעיניו. ואם תאמר שטבע הבריאה היה כן שיבואו בגלגולים אחר כך ואין לשנות, על זה אמר הלא גם זאת אני רואה מי שירצה מתקן מה שהוא צריך ואינו חוזר עוד לבא בגלגול רק שם הוא זורח במרכבה עליונה. וזהו וזרח השמש ובא השמש כלומר שצדיק אחד נפטר וצדיק אחד בא במקומו כמו שדרשו ז"ל עד שלא שקעה שמשו של משה זרחה שמשו של יהושע, ואני רואה שהצדיק שהולך לבית עולמו אל מקומו המוכן לו בגן עדן הוא שואף זורח הוא שם כלומר שאינו חוזר עוד לבא בגלגול רק שם במרכבה עליונה הוא זורח, ואם כן תגדיל הפלא למה יתר הדור צריכים להתגלגל. על זה השיב הולך אל דרום, כלומר ביאתו לעולם הזה בשביל החכמה להשיג חכמת התורה והעבודה, ודרום מורה על חכמה כמאמר חז"ל הרוצה להחכים ידרים, ומי שפונה עצמו אל החכמה מתקן מה שחסר לו ושוב אינו חוזר בגלגול, ומה שאנו רואים כמה נשמות שמוכרחים להתגלגל הוא מפני שעל הממון ישימו עיניהם. וזהו וסובב אל צפון, רצה לומר שהוא סובב אחר הממון לקבץ הון וצפון מורה על ממון כמאמרם ז"ל הרוצה להעשיר יצפין, ואמר עוד סובב סובב הולך הרוח פירוש אם היה חוזר בתשובה בעודנו חי היה לו תקנה שלא יצטרך להתגלגל, אבל הוא סובב אחר הבלי זמן עד שנפטר מזה העולם. וזהו סובב סובב הולך הרוח רצה לומר שסובב אחר הממון עד שהולך ממנו הרוח כלומר עד שימות, לכן ועל סביבותיו שב הרוח רצה לומר על ידי הסביבות שסובב כל ימיו אחר הבצע גורם לו ששב הרוח רצה לומר שמוכרח להתגלגל לשוב עוד לזה העולם עד שיתקן מה שחסר לו עד שורש אדם הראשון:

וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם. נראה לפרש דהנה מתחלה קודם שהאדם נכנס בעבדות ה' טועם עריבות נעימות אלהותו יתברך שמו שהקב"ה מראה לו גדלות ראשון כמאמרינו בכמה מקומות, ולבו בוער בקרבו בהתלהבות גדול, ואחר כך נסתלק השגה זו ממנו ונשאר ערום ועריה. וצריך האדם לבל יתיאש עצמו רק שישתוקק בלבו לאמר מי יתן וישקני מנשיקות פיהו פעם שנית. ועל זאת ישים כל מגמת עבודתו שיחזור להשגה ראשונה אשר השיג מתחלה ולא ישכח הטעימה של נעימות עריבות אלהותו יתברך שמו אשר טעם, ויום ולילה ישקוד על עבודתו בכונה זו למען ישיג הנעימה הראשונה, ואם כה יעשה יהיה מובטח שבודאי יזכך עצמו ויזכה להשגה ראשונה אשר השיג. וזה כונת הפסוק וזרח השמש, רצה לומר מתחלה זורח אור אלהותו יתברך שמו באדם בלתי התעוררות שלו, ואחר כך בא השמש רצה לומר שנסתלק ממנו אותו אור. ונתן הכתוב עצה לבל יתיאש האדם את עצמו רק שתמיד יכסוף וישתוקק אל מקומו הראשון וכל מגמת עבודתו תהיה על כונה זו שיחזור להשגה הראשונה. וזהו ואל מקומו שואף רצה לומר אם יכסוף לחזור אל מקומו הראשון, זורח הוא שם רצה לומר התשוקה שהוא משתוקק בעצמה היא גם כן זריחתה:

ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו' כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט וגו'. ופירש רש"י ויותר מהמה בני הזהר יותר מיושר דברי אמת דברים הכתובים בספרים הנזכרים למעלה, בני הזהר לשמור דברי חכמים. ואם תאמר אם יש בהם צורך למה לא נכתבו עשות ספרים הרבה אין קץ אם באנו לכתוב לא הספקנו עד כאן לשונו. ויש להבין הלא באמת אנו רואין שנכתבו ספרים הרבה לאין מספר על אזהרות ומצות התורה. אמנם יראה כי שלמה המלך ע"ה מזכיר מעלת הצדיקים האמיתים, שהגם שלא חברו ספרים אשר נחקקו בספר עם כל זאת יותר הרבו תועלת בדבריהם אשר הורו לתלמידיהם והעמידו תלמידים הרבה, כאשר ראינו לצדיקי הדורות שלפנינו אשר נתפשטו תלמידיהם ועשו פרי והצליחו, וכל אחד מתלמידיהם הוא ספר מלשון ספירות ובהירות מפני אשר לבותם צחים ובהירים בעבודת השם. וזהו מאמר הכתוב ויותר מהמה בני הזהר, לשון זוהר הרקיע שהוא לשון התנוצצות אור, וביאורו שיותר ממה שיש תועלת בקצת ספרים תראה להזהיר ולהזריח לב הבאים לשמוע דברים ולרומם לבותם לעבדות השם. וזהו עשות ספרים הרבה אין קץ, פירוש שכל אחד מתלמידי הצדיק ותלמידי תלמידיו הוא ספר בפני עצמו כנזכר מפני שלבם צח לעבדות השם. ומודיע שאין ראוי לחבר ספר אשר תהיה העסק והלימוד בו יגיעה רבה ותועלת מעטה. וזו אמרו ולהג הרבה פירוש שיצטרך להגות הרבה זו היא יגיעת בשר ואין ראוי לעשות. ואחר כן מורה לנו להכיר ולידע ההפרש אשר בין צדיקים האמיתים למחברי ספרים ואין כונתם רצויה בלתי לה'. ואמר שכונת הצדיקים הוא סוף דבר וגו' את האלהים ירא שכונתם רק להורות דרכי השם ויראתו. ואחר כך אומר כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם, פירוש הגם כי הצדיקים גם כן יובאו למשפט טרם יבואו לגן עדן העליון, עם כל זאת אנו מכירין האמיתיות שבכונתם שדבריהם אשר הורו ליראת השם נזכרים ונעשים ועומדים לעד, והרבה ספרים נתחברו אשר אבד זכרם המה, ובזה יבחן גודל מעלת צדיקי האמת. וזהו אמרו עוד הפעם סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו', פירוש שהגם שהצדיקים גם הם הובאו במשפט עם כל זאת אנו יכולין לשמוע ולהבין כי עיקר הכל היא היראת ה' מפני אשר אנו רואין שצדקת הצדיקים וזכותם עומדת לעד:

סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם וגו'. יש להבין שכפי פשוטו שמורה שהם דברי קשות מדוע נסתיים בזה הספר קהלת. הן אמת שלזה נחזר הפסוק שלפניו באחרונה, ועוד לאלקי מילין, והנה חז"ל אמרו על פסוק סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא וגו' שכל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, וגם זה צריך ביאור שהרי עינינו רואות הרבה פעמים שאין דבריהם נשמעין בעיני ההמון. וגם אמרו חז"ל כי זה כל האדם כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה וגם זה צריך הבנה. ויראה לרמוז כי הנה כבר אמרנו בזה שהשם יתברך ברא עולמו להיטיב לברואיו שיכירו אלהותו בתחתונים, והשם יתברך הוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית שרומז שאור של שבעת הימים שאדם צופה ומביט בו מסוף עולם ועד סופו, גם בעת הזאת יש יכולת להצדיקים להמשיכו עליהם. אמנם לא כל האדם זוכה לזה כי טרדות העולם ושיעבוד המלכיות מטרידין האדם מעבודת ה' ומהשיג נועם אורו, אכן השם יתברך ברחמיו הגדולים נתן לנו תורה ומצות להדבק בו על ידיהם, ושתל בכל דור ודור צדיקים המתבודדים לעבוד ה' ולהשיג מתק אור עבדותו ואינם מטרידין עצמם בהבלי העולם הזה הגשמי, והם ממשיכין אור אלהותו יתברך בעולם ועל ידי זה יש יכולת בידם להמתיק כל הגבורות ולבטל כל הדינים מעל עם בני ישראל, ולהפך עליהם כל הגזירות לטובה ולמשוך עליהם השפעות טובות כמאמר חז"ל על פסוק צדיק מושל ביראת אלקים מי מושל בי צדיק שהקב"ה גוזר והצדיק מבטל. וזהו רמזו חז"ל כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, פירוש שדבריו נשמעין לפני השם יתברך ברוך הוא בכל תפלותיו בעד עם בני ישראל והוא מבטל מעליהם כל הגזירות ומהפכם לטובה. וזהו כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, רומז שכונת הבריאה היתה כן שיהיה יכולת להצדיקים לבטל גזירות המקום ברוך הוא ולהמשיך השפעות טובות. וזהו לצוו"ת לזה לשון צוו"י וממשלה, לז"ה רומז על הקב"ה ככתוב ז"ה אלי ואנוהו וכמו שאמרו חז"ל מי מושל בי צדיק. וזהו מאמר הכתוב סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא, הכל רומז להקב"ה שהוא כל יכול וכוללם יחד, נשמע לשון נפעל, כמו מלך לשדה נעבד שפירושו שצריך להיות עובד, וכמו כן נשמע שהוא צריך להיות שומע את מי שהוא ירא אלקים ושומר מצותיו. כי זה כל האדם רומז למה שאמרו חז"ל שהובא למעלה וכמו שביארנו שהשם יתברך שהוא נקרא ז"ה הוא ציית להצדיק ולצוויו. כי את כל מעשה האלקים, פירוש האלקים רומז למדת הדין שהאלקים בכל מקום לשון דיין, יביא במשפט על כל נעלם רומז שכל הדינין שהם מעשה אלקים שהוא שם דין, יביא הצדיק במשפט פירוש עם המשפט וגזר דין הנחרץ לרעה ח"ו, ויביא הצדיק על כל נעלם רומז שהוא מעלים הגבורות וקשרם בשרשן שיתבטלו מעל ישראל:

אמר רבי יוחנן שיתין מששת ימי בראשית נבראו. יש לרמוז על פי מאמר חז"ל שבת אחד מששים בעולם הבא. והנה ענין העונג הרוחנית הזה הוא כפי ההכנה שעושה בשבוע כולה, שאם האדם מכין עצמו בששת ימי השבוע לקשר עצמו לשרשו ולהדבק בבוראו ואינו מטריד שכלו בעניני העולם הגשמי, אז נקל לו לטעום העונג הרוחנית שהוא השתעשעות עונג מציאות אלהותו יתברך ואור קדושתו שמתגלה בשבת קודש. מה שאין כן באם האדם מוטרד בששת ימים של השבוע בהבלי העולם קשה לו להשיג העונג ההוא בשבת. וזהו רמזו חז"ל שיתין פירוש שחלק אחד מששים שאדם טועם בשבת מעין עולם הבא מנועם אור אלהותו יתברך מששת ימי בראשית נבראו, שעל ידי ששת ימי המעשה שהאדם מכין עצמו לקראת אלהיו הוא משיג העונג ההוא וקל להבין:

ספר מאור ושמש - רמזי הושענא רבה

כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי שום תשים עליך מלך וגו' והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר וגו'. ראוי לשים לב הלא התורה היא נצחית ואיך שייך מצוה זו עתה בגלות המר, ובפרט שהרמב"ם ז"ל חשב אותה בין התרי"ג מצות. גם קשה הלא כששאלו מלך בימי שאול הוכיחן שמואל על ששאלו שלא כהוגן, ואם כן איך אמר הכתוב ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי, וכי תעלה על הדעת שהתורה תכתוב על ישראל לומר שישאלו שאלה בלתי הגונה. גם מה שאמר הכתוב וכתב לו את משנה התורה הזאת גם כן אינו מובן, מפני מה דוקא משנה תורה. וחז"ל דרשו מזה שהיה חיוב על המלך להיות לו שני תורות, קשה היה לו לכתוב וכתב לו שני תורות, מהו את משנה התורה הזאת. ונראה לרמוז בזה דהנה בימים הקדושים שעברו מראש השנה עד הושענא רבה הזמן הוא להעלות המלכות שמים שיתגלה מלכותו במהרה על כל העולמות, אשר עתה ניצוצי המלכות היא בהעלם מסובב בקליפות, וצריכים אנו לבנות קומת השכינה ולהעלות ניצוצי הקדושה עד שתתעלה המלכות שמים ויתגלה מלכותו על כל העולמות. ובימים האלו הוא הזמן לעלותה שאז הוא היקף השנה, וצריכים אנו להעלותה כמו שהיה בעת הבריאה. והנה בזמן היקף השנה אז המשפט, והמשפט הוא אם כונת האדם בלתי לה' לבדו לבנות קומת השכינה או ח"ו להנאתו. אך כל איש ישראלי רצונו הוא לעשות רצון יוצרו אלא השאור שבעיסה מעכב, לכן המשפט הוא לשפוט הסטרא אחרא למה הן מעכבים ומונעים את ישראל מלעשות רצון יוצרם לבנות קומת השכינה. והנה במשנה תורה נמצאים בה דינין הרבה, גם חידושי דינין שלא נמצאו בכל התורה, מפני שד' ספרים הם כנגד ד' אותיות הוי"ה וספר דברים כנגד אדנ"י שהוא מלכות כי דינא דמלכותא דינא, והדינין והמשפט הוא ביד המלך כמאמר הכתוב משפטיך למלך תן, לכן אצל דוד כתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה ויהי דוד בכל דרכיו משכיל וה' עמו כלומר שהוא היה מלך ונאמר משפטיך למלך תן, ומגמת דוד היה כל ימיו להביא המלכות אל קו הימין שאפילו השרי אומות יסכימו גם כן על העלאת המלכות, והיה עושה על ידי האתערותא דלתתא צדקה במקום המשפט ונתן מכיסו למי שנתחייב בדין כדי שלא יתרעם ולא יקטרג על המשפט, ובזה הביא המלכות אל קו הימין וכל שרי אומות היו כפוים תחת החסדים, לכן היה מושל דוד על כל האומות מפני שהיה מכניע שרי האומות שהם יסכימו גם כן ולא יקטרגו על כנסת ישראל. וזהו וה' עמו ודרשו ז"ל שהיה הלכה כמותו בכל מקום היינו שהיה הלכה כמותו בכל העולמות, מפני שהיה מכניע לשרי מעלה שיסכימו גם כן על טובות ישראל. והנה פרי החג היו ע' כנגד ע' אומות בכדי שגם הם יסכימו על טובות ישראל ולא יקטרגו על כנסת ישראל. וביום הושענא רבה אנו עושין ז' הקפות ושונים ספר משנה תורה, מפני שבהקפות אנו עושין חומות ומגינים להמלכות וזהו מפני שביום זה החותם. שבהקפות אנו עושים חומות שהע' שרים לא יוכלו לקרב אל המלכות, וכל הקפה כנגד יו"ד אומות (וחותם אותיות חומת) וביום זה אנו מעלין המלכות להמוחין שאהי"ה במילוי יו"דין ובמילוי הה"ין ובמילוי אל"פין עולה בגימטריא תנ"ד כמנין חות"ם, והמילויים בפני עצמם עולים שצ"ב ועם ג' כוללים הן שצ"ה כמנין משנ"ה, שעל ידי הקפות אנו עושים חומות והוא אותיות חותם כנ"ל. וגם על ידי משנה תורה שאנו לומדים בהושענא רבה בזה אנו מעלים הגבורות לשרשן שיסכימו גם כן עם החסדים והמלכות מתעלה להמוחין ומקבלת השפעות טובות על כנסת ישראל. ומזה נבא לביאור כי תבא אל הארץ וגו' ואמרת אשימה עלי מלך, רצה לומר שתרצה להעלות המלכות אל קו הימין שגם הסטרא אחרא יסכימו על טובות ישראל. וזהו ככל הגוים אשר סביבותי, פירוש שמלת ככ"ל עולה שבעים ורצה לומר שגם העי"ן שרים אשר הן סביבות המלכות ויונקים ממנה לא יקטרגו ויסכימו גם כן על טובות ישראל. ואמר הכתוב שום תשים עליך מלך ורצה לומר זהו יקר בעיני ה' שתשים מגמתך להעלות המלכות. ועל ידי מה גמר אומר הכתוב והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת, רמז ביום הושענא רבה על ידי משנה תורה ועל ידי הקפות שהן חותם כנ"ל מתעלה המלכות במוח כנ"ל:

עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק כי שפע ימים יינקו ושפני טמוני חול. יראה לבאר הכתוב כי הנה ידוע מאמרם ז"ל ודיברנו בו למעלה כי ע' פרי החג היו קריבין נגד שבעים האומות להגין עליהם, ואמרנו בו כי הוא מן הצורך להביאם למען יסכימו שרי השבעים אומות בטובת ישראל אחרי כי ידעו אשר כל קיומם בעולם וכל שפע טובם הוא בא בעבור ישראל. אמנם לאשר כי הרשעים כים נגרש השקט לא יוכלו, אנו מקיפים עצמינו בחומות ברזל הוא זכות השבעה רועים האושפיזין עילאין והם ההקפות הנעשין בז' ימי החג. וזהו נרמז בפסוק הן שמתי חול גבול לים וגו' שפירושו שהרשעים המשולים לים כמאמר הכתוב והרשעים כים נגרש, שם השם יתברך גבולם את החול הם ישראל עם קרובו המשולים לחול כאמור והיה מספר בני ישראל כחול הים וגו' ובהרבה מקומות שלא יוכלו האומות לעבור את גבולם להרע לישראל, ותוקף הגבול והחומה הוא זכות השבעה רועים. ובהושענא רבה היו קרבין ז' פרים לנגד כללות כל האומות אשר מספרם נחלק לשביעיות, גם אנו עושין ז' הקפות יחד ביום זה להכניען הע' שרים שיהיו כולם כבושים תחת יד ישראל ושלא לעבור את גבולם להרע להם. ובכל יום מימי החג נעשה בכל יום הקפה אחת להכניע בכל הקפה עשרה שרים כנזכר לעיל, ובהושענא רבה נעשה כללות כל הקפות של ז' ימי החג שעברו להכניע כל השבעים שרים יחד. וזה נרמז בהפסוק עמים הר יקראו ה"ר נוטריקון ה'ושענא ר'בה, שבהושענא רבה הם נקראים לשון אסיפה שנאספים ונכללים יחד להיות כבושים, לבל יעברו להרע לנו. ועל ידי מה הם נעשין נכנעים אמר הכתוב שם יזבחו זבחי צדק שבני ישראל זובחים זבחים לטובתם, ושפע ימים יינקו שהם יונקים שפע טוב והם משולים לים כנזכר והם על ידי זה שפוני טמוני חול שהם נעשין ספון וטמון בחול הוא ישראל לבל יוכלו לצאת מהגבול אכן יהיו נסגרין שם שלא לקטרג על ישראל:

אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך. יראה לרמוז בזה כי הנה ידוע לחכמי האמת אשר מכונות הושענא רבה הם לכוין בכל הקפה השם הוי"ה במילוי יודין ואלף שהוא שם ס"ג וג' פעמים ג' יודין ואלף עולה מגן, וזו רומז מגן דוד. ועל ידי כן אנו עושין לעצמינו מגן מכל צרינו ומסטינינו וזהו על ידי הלולב והערבה שאנו מקיפים בהם וערב"ה גימטריא זר"ע והם אותיות עז"ר, שעל ידי כן אנו ממשיכין השפעות טובות וזרע של קיימא ועזר וסעד מן האויבים ומסטינין. וזה רומז באמרו אשריך ישראל וגו' עם נושע בה' מגן עזרך, ביאורו שאנו עושין על ידי ערבה שהוא גימטריא עזר, מחסה ומגן מן המסטינים. ואשר חרב גאותך רומז אל הלולב כמאמר הזוהר הקדוש שעל ידי שישראל נצחו בדינין בראש השנה תפסין מאני קרבא והם מתגאין על ידי זה על האומות. ויכחשו אויביך לך ביאורו שהאומות ושריהם מכחישים את ישראל, אכן לבסוף ואתה על במותימו תדרוך שתעלו למעלה למעלה:

ספר מאור ושמש - רמזי שמיני עצרת

וישע ה' אל הבל ואל מנחתו וגו'. יש לרמוז כי הנה אמרו בתיקונים שנשמת ישראל הם מבחינת הבל ונשמת הערב רב הם מבחינת הרע שבקין, והטוב שבקין נתקן בחבר הקיני. וגם אמרו שקין הוא היצר הרע והבל רומז ליצר טוב. והנה כל מגמתינו ביום השמיני עצרת שיתיחד הקב"ה עם הכנסת ישראל ולהמשיך כל אורות העליונים אל המלכות שמים, ועיקר היחוד הוא על ידי התורה ואורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד, ועל ידי עסק התורה והבל פיו של האדם הוא מיחד את הקב"ה עם הכנסת ישראל שנשמותיהם של ישראל הם קשורים באותיות התורה. וזה נרמז במלת ה'ב'ל שה' רומזת לה' חומשי תורה וב' רומז להתחלת התורה שמתחלת בב' ולסיום שמסיימת בל'. וזהו הבל הבלים אמר קהלת וגו' הכל הבל פירוש שהכל מתייחד על ידי ה' חומשי התורה שתחלתם ב' וסופם ל'. גם הב"ל הוא גימטריא של מילוי שם ס"ג, שעל ידי ההבל ועסק התורה נמשכין אורות העליונים אל המלכות ויורדין הש"ע נהורין מהי' אל הו' להשפיע אל המלכות ונמתקין כל הגבורות. והנה גם זה ידוע שביום שמיני עצרת אנו מעלין נשמות שהם מבחינת הבל ושירדו הנשמות שהם מבחינת הרע של קין. וזה רומז בהכתוב וישע ה' אל הבל וגו' ואל קין ואל מנחתו לא שעה ו'י'ש'ע נוטריקון ו'י'ום ש'מיני ע'צרת, שאז מתעלין נשמת הבל. גם רומז שעל ידי הבל ועסק התורה שהיא ה' חומשי תורה ומתחלת בב' ומסיימת בל', על ידי זה נעשה היחוד ויורדין הש"ע נהורין מן הי' אל הו' וזה רמוז במלת ויש"ע, ו"י רומזים לשני אותיות השם הוי"ה ברוך הוא, וש"ע רומזין לש"ע נהורין שהו' מקבלת מהי' וזהו ויש"ע כנ"ל:

וידבר אלהים אל משה וגו' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. יש לרמוז בזה כי הנה ידוע שכל מגמתינו בראש השנה ויום הכפורים וסוכות ליחד השם הוי"ה ולהמשיך הה' תתאה שהיא מדת מלכות שמים ולקשר אותה בהו' ושיתיחד הזעיר אנפין עם המלכות שנקראת כלה ויתיחד הקב"ה עם הכנסת ישראל. וזהו ענין הנסירה בכדי שיהיה הזיווג פנים בפנים שעל ידי חטא אדם הראשון כביכול אין השם שלם על ידי שנעשה פירוד בין הו' לה' תתאה, והגם שיש איזה יחוד אינו פנים בפנים ועדיין אין היחוד שלם עד לעתיד שאז יתיחד הקב"ה עם הכנסת ישראל ויהיה השם שלם בלי פירוד. והנה אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב הם היו הראשונים שהמשיכו אלהותו יתברך לעולם התחתון. ואברהם אבינו נתדבק בה' עילאה ויצחק בהי' ויעקב בהו', אמנם עדיין לא היה היחוד שלם שלא נתיחדו רק הג' אותיות הראשונות שעם המילויים עולין ט"ל וכנרמז בפסוק שראשי נמלא ט"ל שרומזים להג' אותיות עם מלוייהם, אמנם משה רבינו ע"ה הוא היה שושבינא דמלכא והוא ייחד את החתן והכלה והמשיך הה' תתאה אל הו' ונעשה הזיווג שלם. והנה ידוע שענין הנסירה הוא צמצום, וכל צמצום הוא נרמז בשם שדי שפירושו שאמר לעולמו די ותיחם בו את העולמות שלא יתפשטו יותר. וזהו מאמר הכתוב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי רומז שעדיין לא היה היחוד שלם שלא השיגו רק הג' אותיות הראשונות של השם הוי"ה, והיה צמצום מחמת שלא נתיחדה הה' תתאה עם הו', ולכן נאמר באל שדי שרומז לצמצום. ושמי ה' לא נודעתי להם, רומז במלת נודעתי מלשון והאדם ידע את חוה, פירוש שעד שבא משה רבינו עדיין לא היה הזיווג שלם ולא נתיחדה הה' תתאה עם הו' ביחוד שלם מפני שלא השיגו רק הג' אותיות הראשונות כנ"ל:

ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו'. הנה היום טוב שני של גלויות משמיני עצרת הוא נקרא בפי כל ישראל שמחת תורה, ובארץ ישראל שאין היום טוב רק יום אחד היום השמיני הוא יום שמחת תורה, וכן קיימו וקבלו עליהם כללות בני ישראל בכל מושבותיהם. והנה ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא וצריך טעם מדוע ניתן היום הזה לשמוח בו שמחת תורה ומן הראוי היה שביום שבועות יום מתן תורתינו יהיה שמחת תורה. הגם כי בו אנו מסיימים התורה, הרי מצאנו לחז"ל שאמרו שבמערבא לא הוי מסיימי אורייתא רק לג' שנים. ויראה לרמוז מנהגם בפסוק זה ביום השמיני עצר"ת נוטריקון ע'ושים צ'דיקים ר'יקודי ת'ורה:

עוד יאמר ביום השמיני עצרת תהיה לכם ותרגם אונקלוס עצרת כנישין לשון אסיפה, כי הנה שבט דן נקרא מאסף לכל המחנות מפני שהיו מהלכין באחרונה, ואמרו חז"ל שהיה מאסף האבידות שאבדו ישראל ומחזירין אותן לבעליהם. והנה בשמיני הוא עת לקבץ כל הדיבורים וכל המחשבות שחשב ודיבר איש ישראל אשר נדחו מלעלות למקום קדושתן ולהעלות אותם אז. וזהו עצרת תהיה לכם לשון אסיפה, שתאספו כל הדיבורים והמחשבות להעלות אותם:

עוד ירמוז, כי הנה עבדותינו ביום השמיני עצרת לתקן חטא אדם הראשון ולהעלות העולמות, וכאשר יתוקן חטא זה ותתבטל אחיזת החיצונים יהיה עת קיבוץ גליות ובכל שנה ושנה אנו מקשרים חבל בחבל ונימא בנימא עד שיתוקן אם ירצה השם במהרה בימינו. וזהו אמרו עצרת תהיה לכם לשון אסיפה כנ"ל, שתראה לתקן פגם אדם הראשון ולזמר עריצים וכו' ואז יהיה קיבוץ גלויות:

עוד ירמוז באמרו עצרת תהיה לכם, כי הנה ידוע אשר ביום שמיני עצרת הוא זמן להמשיך על ישראל רצון ראשית הבריאה שהוא רצון העתיקא אשר אין שם שום אחיזת החיצונים ושם רחמים פשוטים בלי תערובות דין כלל, ועל ידי זה יומתקו כל הגבורות והדינים מתבטלין ויורדין על ישראל רחמים גמורים. וידוע שכל העולמות יש בהם עשר קדושות וזהו רומז במלת עצר"ת נוטריקון ע'שר צ'ורות ר'אשונות ת'מיד, תהיה לכם שהם העשר קדושות מרצון העתיקא. ובזה ביארנו מאמר הכתוב וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, כי הנה ידוע ממאמר הזוהר הקדוש דבהאי רצון אסתלק משה שהסתלקות משה רבינו היה להיכל הרצון. וזה אמרו וירא ראשית לו פירוש ש י ר א ה הראשית שהוא רצון עתיקא קדישא ויראה ויגלה אל עם בני ישראל. כי שם חלקת מחוקק ספון ביאורו שחלק משה שהוא מחוקק ספון ונעלם שם. ויתא ראשי עם פירוש שגם ראשי עם וצדיקיהם יבואו להיכל הזה ולהמשיך משם רחמים על ישראל. וזהו אמרו צדקת ה' עשה, מלת צדק רומז לגבורה, ופירוש עשה לשון תקון שיתקן הצדק שהוא רומז לגבורה וימתיקו ויהפכו לרחמים, ומשפטיו עם ישראל ויתקן הכל שיהיה ברחמים גמורים וחסדים גדולים:

עוד יאמר ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו'. יראה לרמוז בזה על פי מאמר הכתוב אשה כי תזריע וילדה זכר, ודרשו חז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה, והענין הוא מפני שכשהאשה מזרעת תחלה ואחר כך מזריע האיש הטיפה דדכורא שבאה אחרונה גוברת על הטיפה דנוקבא ולכן יולדת זכר, וכשהאיש מזריע תחלה הטיפה דנוקבא שבאה אחריה גוברת ויולדת נקבה. והנה מבשרי אחזה אלקי שכן הוא הענין ביחוד העליון, שכשהיחוד הוא על ידי אתערותא דלתתא על ידי ישראל שמקבלין עליהם עול מלכותו יתברך ומעלין המיין נוקבין, אז יורדת השפעה ממקור העליון בבחינת דכורא, מה שאין כן כשהוא להיפך כמובן. ומזה היה גרם חטא אדם הראשון על ידי שהיה איש מזריע תחלה. והנה בשמיני עצרת הוא עת שהשם יתברך ברוך הוא מיחד עצמו עם הכנסת ישראל, ולכן מברכין הגשם ביום זה שהוא רומז לטיפת הזיווג והיחוד כידוע. ולכן אמר הכתוב ביום השמיני עצרת, כביכול שהשם יתברך עוצר עצמו מלהשפיע המיין דכורין, כדי שיהיה אתערותא דלתתא ברישא ותרד ההשפעה בבחינת דכורא. וזהו עצרת תהיה לכם, שעצרת ההשפעה הוא עד שתהיה לכם אתערותא דלתתא ברישא ואז יברכו הגשם שהוא רומז לטיפת הזיווג כנ"ל:

עוד יש לרמוז בזה על פי מאמר חז"ל שע' פרי החג הם כנגד הע' אומות, ובשמיני עצרת שאז מתיחד השם יתברך עם הכנסת ישראל היו מקריבין פר אחד איל אחד כנגד ישראל שהם מתדבקין באחדותו יתברך. והאומות העולם הם מתנהגין על פי שבעה כוכבי לכת שכל כוכב שולט על כללות של יו"ד אומות והם תחת המזל ומתנהגין על פי משפטי הכוכבים ומזלות, אמנם כנגד זה הם שבע רקיעים ופנימיות השבעה רקיעים הם הז' ספירות, וישראל עם הקדוש שהם מקבלין עליהם עול מלכותו יתברך ומתדבקין באין סוף ב"ה וברוך שמו הם מורידין השפעה אל הספירות ולכל העולמות וכולם מקבלין השפעה על ידם. ולכן אינם תחת משפט הכוכבים ומזלות שהגם שכפי הוראת הכוכב הוא שלא ירד הגשם יכולין צדיקי הדור בתפילתם לשדד המערכות ולשנות המזל, מפני שהם דבוקים במזל העליון וי"ג תיקוני דיקנא עילאה והכוכבים מקבלין ההשפעה על ידם. והנה ידוע ממאמר חז"ל שמארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה וכן בין רקיע לרקיע, ואלו החמש מאות שנה הם רומזין לשם שי"ן דל"ת יו"ד שמילוייו עולים ת"ק שבו תיחם השם יתברך כל העולמות שלא יתפשטו יותר מגבולם. וזהו ביום השמיני עצרת תהיה לכם, ראשי תיבות של תיבות הללו גימטריא תק"ז, רומז לשבעה הרקיעים שאויר כל אחד הוא חמש מאות שנה והז' רומז לז' ספירות, שעל ידי שישראל מתיחדין עם הקב"ה הם ממשיכים השפעה לכל הרקיעים ולכל הספירות, ולכן כל מלאכת עבודה לא תעשו שכל מה שיהיה על פי הוראת המזל איזה מלאכה ועבודה להמשיך הטובה, לא תעשו, פירוש שלא תצטרכו לעשות שום פעולה חזקה להמשכת הטובה ההיא שבקל תוכלו להמשיכה בלי שום יגיעה ועבודה כנ"ל:

עוד יש לרמוז ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו. יש לרמוז בפסוק זה כי הנה ידוע מאמר קדמונינו ז"ל אשר כל באי עולם בראש השנה יכתבון וביום צום כפור יחתמון. והנה אמרו במסכת ראש השנה שצדיקים נכתבין לאלתר לחיים ובינונים תלוין ועומדין עד יום הכפורים אם ישובו בתשובה יכתבו בספר החיים עם הצדיקים. והנה האנשים המבקשים את ה' ומסתופפים בצל הצדיקים להורות להם דרכי ה' ודרכי תשובה הנכונה, ואף כי שאור שבעיסה מעכב מכל מקום כונתם לטובה וכל אות נפשם לשוב בתשובה שלימה לעבוד ה', לאנשים האלה הגם שלא זכו מעשיהם מכל וכל הכתוב מבשרם שירוחמו מן השמים. והנה בידוע אשר גמר החתימה נעשית בהושענא רבה וביום השמיני עצרת הפיתקין נמסרין. לזה מבשר הכתוב וביום השמיני 'עצר"ת נוטריקון ע'דת צ'דיקים ר'חמים ת'היה שכל המסתופפים בצילם יהיו לרחמים. אכן עדיין לא ידענו האם יהיה הדבר קל ומהר להפעל בלי שיצטרכו הצדיקים לעבוד עבודה ולהרבות ולהפציר בתפלה, לזה אמר תהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו, פירוש שהדבר יהיה מסור בידכם שלא תצטרכו לעשות עבודת התפלה הרבה:

עוד יש לרמוז שהכתוב מבשר להצדיקים האמיתים אשר הם ממשיכין שפע טוב מעילא לתתא על עם בני ישראל, שביום השמיני עצרת תהיה לכם, עצרת הוא לשון אסיפה כמו עצורה בעצמותיה עצרו כח, פירוש שיהיה נאסף לכם ממלאים ברכת ה' שפע כל טוב להריק לעמו ישראל:

גם ירמוז כי הנה הגם אשר נגזר על האדם איזה גזירה ונחתם גזר דינו מפני אשר לא שב עדיין כראוי בכל לב, יש לאל יד צדיקי הדור לעצור הגזירה ושלא תצא הפיתקא שלו עד ישוב אל ה' וירחמהו ויקרעו גזר דינו. וזהו ביום השמיני עצרת ורצה לומר לעצרת כמשמעו שיהיה בידכם העוז והכח לעצור הגזר דין שלא יצא. או ירמוז ביום השמיני עצרת תהיה לכם. יש לרמוז בזה כי הנה ידוע שכשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם צמצם האין סוף ברוך הוא אור עצמיותו שיהיה מקום פנוי לעמידת העולמות. והנה האור המקיף העולמות המצמצם אור האין סוף ב"ה הוא דבוק בעצמיותו יתברך שמו והוא עצמיות האין סוף גם כן, וישראל שעלו במחשבה תחלה הם דבוקים בשרשם באין סוף יתברך שמו. והנה להבדיל בהבדלות אין שיעור מבשרי אחזה אלקי שכשהאדם עצור עצמו מלעשות איזה דבר הוא מצמצם ואוסף כחו אליו וממשיך כחו לתוך עצמו. ולמידין אנו מזה שהצמצום שצמצם האין סוף ב"ה עצמיותו והמשיך אור עצמיותו לעשות מקום פנוי לעמידת העולמות, נוכל לתארו בשם עצרת שעצרת הוא ענין המשכה לתוך עצמיותו. והנה ישראל ביום שמיני עצרת שאז הוא גמר היחוד והזיווג שאז מתיחד קודשא בריך הוא עם הכנסת ישראל והם מתדבקין אז בשורש שרשם שעלו במחשבה תחלה, וזהו ביום השמיני עצרת תהיה לכם שאז תדבקו בעצרת שהוא אור אין סוף ב"ה כנ"ל והבן:

ולכל היד החזקה וגו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית ברא אלהים וגו'. הנה ידוע שהתורה הקדושה נעוץ סופה בתחלתה. ויש לרמוז בזה על פי הפסוק ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו', כי הנה כל מגמתינו מראש השנה עד שמיני עצרת להמתיק הגבורות שתקבל המלכות גבורות ממותקות בכדי שיהיה היחוד והזיווג ביום שמיני עצרת, ואי אפשר לזיווג בלי גבורות לכן מן הצורך שירדו גבורות ממותקות, שיהיה להכנסת ישראל על ידי זה התעוררות להעלות המיין נוקבין ויכללו כל העשר קדושות בהחסדים. והנה מקור החסד הוא אברהם ומקור שרשו של אברהם הוא שם ע"ב שחסד עולה ע"ב. והנה בכניסת שמיני עצרת איתא בכונות שצריך לכווין השם הוי"ה בעייני"ן שיש בהשם כ"ד עייני"ן שהם ע"ב תגין, והוא כדי להמשיך השם ע"ב לתוך הוי"ה פשוטה בלי שום מילוי, שהשם ע"ב כשמתחלק לאותיות יש בו רי"ו אותיות כמנין גבור"ה, וגם השם הוי"ה במילוי יודי"ן שהוא עולה ע"ב הנה כל מילוי הוא קצת גבורה, ולכן צריך להמשיך השם ע"ב בתוך הוי"ה פשוטה שהוא בעייני"ן שהוא כולל רחמים בלי שום דין, ועל ידי זה נמשך השפעה על הכנסת ישראל מעינא פקיחא דלית ליה גבינין שכתוב בו הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. והנה השם ע"ב הוא כלול מעשר קדושות ויש בו עשר פעמים ע"ב שעולה תש"ך וצריך להמשיך בו העשר קדושות שבו על המלכות. וזה ביום השמיני עצרת תהיה לכם עצרת עולה בגימטריא תש"ס, שרומז שצריך להמשיך העשר קדושות שהם עשר פעמים ע"ב שעולין תש"ך אל המ' שרומז למלכות, ותש"ך עם המ"ם עולין תש"ס כמנין עצר"ת. וזהו אשר עשה משה לעיני כל ישראל, לעיני רומז להעייני"ן שבשם הוי"ה, כל ישראל הוא הכנסת ישראל, שמשה רבינו המשיך העייני"ן על הכנסת ישראל. וזהו בראשית ברא אלהים שזה היה הרצון הקדום בבריאת העולם להמשיך השפעות העינא פקיחא על הכנסת ישראל:

סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. יש לדקדק שתיבות הכל נשמע לכאורה הוא כמיותר, והיה די באמרו סוף דבר את האלהים ירא וגו'. עוד קשה הלא כל ספר קהלת דיבר מזה שתכלית כל הדברים לירא את האלהים ולמה חזר וחתם ספרו במה שדיבר בפרטיות וכל ספר קהלת מלא מזה. גם מלת כי זה כל האדם אינו מובן. ובפרט תיבת האדם שמורה על האדם הידוע בודאי אין לו פירוש. ונראה שבכתובים אלו נרמז היחוד של שמיני עצרת, דהנה כל מגמת עבודתינו בימים האלו להעלות המלכות שמים כידוע, והיחוד נשלם בשמיני עצרת כי בהושענא רבה אנו עושים ז' הקפות, ובהקפות שאנו עושין בהושענא רבה אנו עושין חומות ומגינים אל המלכות שלא יוכלו לקרב אליה הסטרא אחרא להניק מן המלכות. וזהו החותם של הושענא רבה שתיבת חות"ם הוא אותיות חומ"ת, ועל ידי שאנו עושים בהושענא רבה הקפות שהם מגינים על המלכות מתעלה המלכות ביום שמיני עצרת ומתיחד באין סוף ב"ה ונשפע חסדים גדולים על כנסת ישראל, וכשהיחוד נשלם בנקל הוא להשיג היראה עילאה. וזאת נרמז בפסוק זה סוף דבר הכל וגו' רצה לומר ביום שמיני עצרת שהוא סוף דבר של העלאת המלכות, הכל נשמע, המלכות נקראת הכל מטעם הנ"ל שהיא כוללת כל המדות, ונשמע הוא לשון יחוד והוא מלשון עדה וצילה שמען קולי, וזהו הכל נשמע רצה לומר המלכות נתיחד באין סוף ברוך הוא, את האלהים ירא פירוש כשהמלכות נתיחד אז באפשרי להשיג היראה עילאה, ואת מצותיו שמור הענין הוא כי י"ה עם שמ"י גימטריא שס"ה לא תעשה, ו"ה עם זכר"י רמ"ח מצות עשה, שמצות עשה הן בחינת זכור בחינת אהבה ומצות לא תעשה הן שמור בחינת יראה. וכשהאדם משיג היראה עילאה שהיא גדולה מאהבה אז גם המצות עשה על בחינת שמור בחינת יראה עילאה. וזהו ואת מצותיו שמור כי בשמיני עצרת שהיחוד נשלם ובאפשרי להשיג היראה עילאה, גם המצות עשה הן על בחינת שמור דהיינו

יראה עילאה, כי זה כל האדם פירוש כ"י ז"ה כ"ל עם הכולל בגימטריא מג"ן, והאדם רומז על האדם היושב על הכסא ורצה לומר על ידי מה נשלם היחוד אמר הכתוב כ"י ז"ה כ"ל שבגימטריא מגן כנ"ל, ורצה לומר על ידי שאנו עושים בהושענא רבה מגינים על ידי הקפות לבל יוכלו לקרב אליו הסטרא אחרא להתאחז ועל ידי זה נבנה קומת האדם העליון ונשלם היחוד בשמיני עצרת שהמלכות מתעלה להמוחין:

הנה חז"ל אמרו שמיני רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב וידוע אשר סימני חז"ל רמוזים בהם הרבה סודות נעלמים. ואף אנו נאמר כי הנה הידוע אשר עיקר מגמת עבודתינו בימי הסוכות להמשיך אור אלהותו יתברך על כל העולם, ועל ידי שישראל נכנסין לסוכה הם נכסין בצל אימא עילאה הסוככת עליהם מן החיצונים. וידוע אשר על ידי סוכה ולולב הם ממשיכים עליהם אור השמות המקיפין, ועל ידי הנענועים של הלולב הם ממשיכים אור הפנימי שהם שמות הויות ואור המקיף הם שמות אהי"ה. ובכל יום מימי הסוכות מאיר עליהם שם אחד ממילוי שמות הוי"ה ושם אחד ממילוי שמות אהי"ה, וביום שמיני עצרת מאירים כל שמות מילוי הויות ומילוי שמות אהי"ה יחד ומתייחד אז השם עם הכנסת ישראל ונעשה יחוד שם הוי"ה עם שם אהי"ה. הנה ידוע אשר מילויי שמות הוי"ה הם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ומילויי שמות אהי"ה הם קנ"א קס"א קמ"ג וסך כולם עולה תרפ"ז, ופז"ר קש"ב עולה תרפ"ט רומז לשמות הנ"ל, וב' היתרים רומזים להקדוש ברוך הוא עם כנסת ישראל. לזה רמזו שמיני רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב והבן:

ספר מאור ושמש - רמזי שמחת תורה

אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו. יש לרמוז בסמיכת שני הכתובים אלו שאנו אומרין אותם סמוכין בשמחת תורה, על פי שיש להבין על אמרו אתה הראת לדעת שזה אמר להם במשנה תורה אחר הארבעים שנה שהיו במדבר, שמשמעותו מורה שעכשיו באו לידיעה זו, שאם כבר נקבע בלבם ידיעה זו לא היה צריך להזכירן עכשיו. ויש לרמוז על פי מה שאמרנו טעם למה שקורין העולם הלילה שאחר יום הכפורים בלשון אשכנז (צו גאטס נאמן) על פי מאמר חז"ל קודם שנברא העולם היה הוא ושמו לבד וכבר האריכו בזה המקובלים. ויבואר על פי מה שאמרנו גם כן למה אנו אומרין אחר תפלת נעילה ז' פעמים ה' הוא האלהים, כי הנה ידוע שהאין סוף ב"ה לית מחשבה תפיסא ביה כלל ואי אפשר לתאר בו שום אות ונקודה, וכשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות צמצם אורו שיהיה מקום לעמידת העולמות ושיוצר האדם, כי אור עצמיות אלהותו אין באפשרי לשום נברא להכילו. והנה גם הצמצום הראשון עדיין כולו אור פשוט אשר לא השיגה אותו שום בריה, ולכן צמצם אורו בצמצומים רבים עד עולם הגשמי הזה. והנה ידוע שכל צמצום שהוא מצמצם האור מלהתפשט הוא בחינת דין שהוא שם אלהים, ושם הוי"ה הוא רחמים. וישראל עם הקדוש ביום הכפורים הם מזככין עצמן מאד מחמת שאז הם דוגמת מלאכי השרת בלי אכילה ושתיה ואומרין שירות ותשבחות כל היום כולו, ולכן על ידי הזדככותם הם עולין בעלית העולמות מעולם אל עולם ומעלים המלכות שמים אל האין סוף ב"ה, ועל ידי זה הם משיגים מה שלא השיגו עד עכשיו, ולכן אומרין אז ז' פעמים ה' הוא האלהים שרומז לעלית העולמות, שכל מה שעולים למעלה למעלה עליה אחר עליה הם משיגים שמה שחשבו עד עתה על אותן השגות האורות שלא השיגו עדיין ששם הוא בחינת הוי"ה שרומז לרחמים וחשבו ששם הוא כולו רחמים בלי שום בחינת דין שהוא שם אלהים, עתה שמשיגים השגה יותר גדולה יודעין הם שעדיין הוא צמצום ומן הצורך עדיין להשיג רחמים יותר עליונים. וזהו ה' הוא האלהים, פירוש שמה שחשבנו עד עתה ששם הוא שם הוי"ה ושהוא כולו רחמים, עכשיו שהשגנו יותר ידענו שזה הוא אלהים שרומז לצמצום ויש רחמים יותר עליונים. וכן כל פעם שאומרים ה' הוא האלקים רומז על דרך זה שכל מה שעולים יותר הם משיגים שגם אלו הרחמים הם צמצום לנגד מה שלמעלה מהם. וזהו מאמרם ז"ל קודם שנברא העולם היה הוא ושמו לבד רומז שקודם הבריאה היה רק בחינת שם הוי"ה לבד ולא היה עדיין שום צמצום שהוא בחינת אלקים רק עצמיות אלהותו יתברך שהוא כולו רחמים שהוא בחינת שמו שם הוי"ה. ולכן נקרא היום שאחר יום הכפורים בלשון אשכנז (גאטס נאמן) שרומז שאז משיגים שיש השגה ממציאותו יתברך במקום אשר לא יתואר כלל בשם אלקים שהוא בחינת דין, רק שמו יתברך שהוא שם הוי"ה שהוא רחמים. וזהו מאמר הכתוב אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו, פירוש שעל ידי שהלכתם במדבר ארבעים שנה ולא אכלתם כי אם המן שהוא מאכל הרוחני והיה לכם הזדככות גדול, על ידי זה השגתם שה' הוא האלקים פירוש שכל שיש לתאר עדיין בשם הוי"ה זה הוא צמצום עדיין והוא בחינת דין שהוא אלקים. אי"ן עו"ד, פירוש והיכן אין לתאר עוד בשם אלקים ואין שם צמצם, מלבד"ו, במקום שהאין סוף לבדו הוא בעצמיות אלהותו בלי שום תואר אות ונקודה שם הוא כולו רחמים. וזהו שאנו סומכין לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו שרומז שבמקום שהוא לבדו בעצמיות אלהותו ולית מחשבה תפיסא ביה כלל שם לעולם חסדו בתכלית החסד והרחמים והבן:

אמר רבי יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב שמונה פסוקים שבתורה כו' כמאן דלא כרבי שמעון דתניא וימת שם משה עבד ה' אפשר משה חי וכתב וימת שם משה אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע בן נון דברי רבי יהודה וכו' אמר לו רבי שמעון אפשר ספר תורה חסר אות אחת וכתיב לקוח את ספר התורה הזה וכו', אלא עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב ואומר, מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע וכו'. הנה כבר העירו הרבה מפרשים על פירוש מלת בדמע. ואף אנו נאמר על פי מאמר הכתוב אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע לא כן עבדי משה וגו' פה אל פה אדבר בו, וביאור הכתוב כבר פירשו יתרון נבואת משה רבינו על שארי הנביאים, שכל הנביאים בשעת נבואתם היו מתבטלין מהרגשותיהם והיו מתנבאין ואינם יודעים בעצמן בשעת נבואתם מהות הנביאות כמבואר בספרי קודש, לא כן משה רבינו נאמר בו אשר ידעו ה' פנים בפנים כאשר ידבר איש אל רעהו, וגם בשעת הנבואה היה משיג מהות הנבואה וטיבה. אכן אז בשמונה הפסוקים שכתב קרוב להסתלקות שאז נאמר לא אוכל עוד לצאת ולבא ודרשו חז"ל שנסתמו ממנו מעינות החכמה, ואם בשעת כתיבת הח' פסוקים ניטלה ממנו מדריגת נבואותו והיה כותבן אז בהיותו במדריגת שארי נביאים שהם בטולי ההרגשה ואינם יודעין בעת אשר ינחה עליהם רוח השם מהות נבואתם. ולכן כתב בדמע ביאורו שהוא היה אז מעורבב ולא ידע מהות כתיבתו ומלת בדמע פירושו כמו מלאתך ודמעך לא תאחר שהוא עירוב:

עוד יראה לומר בזה גם בנעיצת סוף התורה בתחלתה, כי הנה ידוע מאמר חז"ל אשר התורה קדמה לעולם אלפים שנה, וכל מה שכתוב בתורתינו הנתונה לנו מסיני היה כתוב גם למעלה בתורה הקדומה, רק שאנו מבינין הדברים למטה בענינים גשמיים, ולמעלה לא היתה אז בגשמיות כלל רק הסודות לבד. וכל מעשיות התורה הנראים לנו שמורים רק ספורי מעשיות כל זה היה כתוב בתורה הקדומה וכן נמסר למשה רבינו ומשה כתב התורה כמעתיק מספר אל ספר, אפס כי שם בהיותה בשמים אין הענינין מורין בגשמיות כלל, כי שם רק שכלים רוחניים. וגם בפסוק ופלגשו ושמה ראומה הגם כי לנו נראה הדבר כסיפור מעשה גשמי באמת הענין מורה על פנימיות דקה מן הדקה עמוק עמוק מי ימצאנו. והנה אנחנו רואין כעת כל התורה כולה מסודרת לפנינו, וכתוב בה בריאת מעשה בראשית מכל ששת ימי המעשה אשר כל רואיהם יכירון שזה דבר בלתי אפשרי לכתבו אם לא כי כן ראה בתורה העליונה, כי מי היה בעת יסד ה' את הארץ, וגם השמונה פסוקים של וימת משה נאמר בהם ויקבור אותו בגי וגו' לא קם נביא וגו' אשר נראה לכל עין כי אי אפשר לידע זה שלא יקום נביא לעולם כמשה אם לא מכח הנבואה. ועל כרחך שגם זה היה כלול בתורה הקדומה כמו בריאת שמים וארץ, ואם כן אין מן התימא אשר משה בעצמו כתב וימת שם משה כי הגם אם אין אנו מבינין הדבר על ענין גשמי, למעלה אין שם גשמי ומשה העתיק תורתינו מתורה אשר קדמה לעולם והשיג פנימיות הדברים בעצמיותן בעת כתבו כי בשמים היה ואין חילוק וחידוש בפסוקים אלו יותר מכל מעשה בראשית, ולזה נסמכה מעשה בראשית ונעוץ סופה בתחלתה להורות כי הכל בכתב מיד ה' על פי התורה העליונה כנ"ל:

או יאמר בגמרא זו על דרך הנ"ל דתניא וימת שם משה וגו' אפשר משה חי וכתב וימת שם משה אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע בן נון דברי ר' יהודה וכו' אמר לו רבי שמעון אפשר ספר תורה חסר אות אחת וכתיב לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו (ופירש רש"י אפשר ספר תורה חסר ומשה קורא לו ספר תורה לקוח את ספר התורה הזה) אלא עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע עכ"ל, ויש להבין איך יתרץ רבי שמעון קושית ר' יהודה דאפשר משה חי וכותב וימת שם משה. גם מהו בדמע. והאור החיים הקדוש זצ"ל פירש בו שלשון בדמע פירושו מעורבב, וביאורו שכתב האותיות של הח' פסוקים אך לא בצירוף זה אלא בצירוף אחר, וזהו בדמע שהיו כתובים בערבוב האותיות בצירופים אחרים ולא היו כתובים הצירוף הזה של וימת שם משה. ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע ועדיין אין תירוץ זה מספיק, דעדיין הקושיא במקומה עומדת שהרי כמו שאם חסר אות אחת נפסל הספר תורה, כמו כן אם ישתנה תיבה אחת גם מהשמונה פסוקים לצירוף אחר נפסל הספר תורה, ואם כן אפשר שכתב בו הח' פסוקים בצירוף אחר וכתוב לקוח את ספר התורה הזה ושמתם וגו' שמשה קראו ספר תורה. ויראה לומר על פי מאמר חז"ל ואהיה אצלו אמון אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה, ולהבין הענין איך היתה התורה כלי אומנות, הוא כמו שאיתא בספרי קודש שכשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות התנוצץ נקודות מעצמיותו יתברך שמו שמאותן הנקודות נעשו האותיות ונתגלגלו ברל"א שערים פנים ואחור, וכל צירוף מרל"א האלפא ביתות נצטרף עם שם הוי"ה ברוך הוא ועל ידי זה נבראו כל העולמות על ידי צירופי האלפא ביתות שנצטרפו עם שם הוי"ה ברוך הוא. וזהו נקרא תורת האצילות שבתורה זו נבראו כל העולמות. ובעולם הבריאה נצטרפו האותיות להיות תיבות ומצטרפין גם כן עם שארי השמות שאינם נמחקין. ועל זה גם כן אמרו חז"ל שמי שיודע צירופי התורה יוכל להחיות מתים. ובעולם היצירה שהוא עולם המלאכים מצטרפין שם פסוקי התורה רק שמצטרפין הפסוקים עם שמות המלאכים כגון ויאמר יעקב כאשר רא"ם הוא נוטריקון ר'פאל א'וריאל מ'יכאל, ושם בעולם המלאכים הפסוקים מצטרפין עם שמות אותן המלאכים. ובעולם העשיה הצירוף הוא כמו שנמסרה לנו צירופים שהוא מקרא התורה בהמעשיות שבה כאשר היא. ולזה כיון האר"י ז"ל שכתב שמקרא הוא בעשיה שרומז למה שאמרנו שבעולם העשיה סידור המקרא והפסוקים הם כמו שהיא מסודרת בידינו. והנה תורת האצילות לא הושגה לשום אדם זולתי משה רבינו ע"ה שהשיג קצת ממנה, וגם ידע צירופי התורה שבבריאה יצירה עשיה איך הוא הצירוף בכל עולם ועולם. והנה כתיב ולא קם נביא עוד כמשה וביארו ז"ל שמדריגת משה היתה בזה למעלה על כל הנביאים שכל הנביאים היו מתנבאין הנבואה השלוחה בפיהם ולא היו יודעין בשעת נבואתם מה שמדברין, זולתי משה רבינו שגם בשעת נבואתו היה יודע מה שמדבר, והשיג בשעת נבואתו גם פשוטי הדברים שהיה מדבר אכן אותן השמונה פסוקים שכתבן סמוך להסתלקותו ואז בשעת הכתיבה לא היה כלל בעולם העשיה מחמת שנתדבק ברצון העליון (כמו שנתבאר בפסוק וילך משה וידבר), ולכן היה יכול לכתוב וימת שם משה מחמת שבעולם העשיה שהצירופי התורה שהוא מסודר בידינו הוא בעשיה מזה העולם כבר נסתלק והיה יכול לכתוב וימת שם משה מחמת שהיה בזה העולם בבחינת מיתה הגם שעדיין היה חי בעולמות שלמעלה וזהו שאמרו חז"ל עד כאן משה אומר וכותב מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע פירוש שכתיבת כל התורה ידע לומר מה שהוא כותב שהיה יודע הצירופים שיש לכל התורה בכל עולם ועולם ובעולם העשיה גם כן אכן בעת כתיבת השמונה פסוקים אלו שלא היה אז בעולם העשיה לא ידע צירוף זה של וימת שם משה הגם שהוא בעצמו כתב על הסדר שהם מסודרים לא ידע מה הם וזהו שהיה כותב בדמע שהיה מעורבב ולא היה יודע צירוף של וימת שם משה עם השארי פסוקים כמו שארי הנביאים שלא היו יודעין בעת נבואתם מהו שאומרים כמו כן לא היה משיג שוב הח' פסוקים בצירוף הזה שהוא בידינו מחמת שלא היה אז בעולם העשיה והבן:

לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה וגו' פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. להבין מפני מה לא הזכיר באלו הכתובים רק שם י"ה. גם מה זה שהתפלל שלא ימות הכי לעולם יחיה. ונראה להבין על פי מאמר הכתוב יקר בעיני ה' המותה לחסידיו והוא גם כן בלתי מובן על פי פשוטו. ויובן על פי מה דאיתא בכתבי האר"י ז"ל שעל ידי התפלות ועבודת הצדיקים בעולם הזה הם מוסיפין כח למעלה שעל ידי התעוררותם למטה הם מעלין מיין נוקבין ונעשים יחודים בעולמות העליונים, אמנם אין נשמת הצדיק עולין בבינה בסוד מיין נוקבין אלא על ידי מסירות נפש בפועל להריגה על קידוש השם שעל ידי זה נעשה יחוד חכמה ובינה, וזה ענין העשרה הרוגי מלכות. וזהו מאמר הכתוב יקר בעיני ה' המותה לחסידיו מפני שעל ידי מיתתם העלו המיין נוקבין להיחוד העליון שלא היה באפשרי להעלות בהיותם בחיים חיותם ויחוד זה יקר בעיני ה'. וזה שהתפלל דוד המלך לא אמות כי אחיה וגו' כי ידוע שחכמה בינה הם אותיות י"ה והתפלל שלא אמות רק שיהיה יכולת בידו לעשות יחוד הזה בעודנו בחיים חיותו וזהו ואספר מעשה יה, ואספר הוא לשון יחוד כמו אשה מספרת עם בעלה, ומעשה יה הוא רומז ליחוד חכמה ובינה. וזהו גם כן יסור יסרני יה וגו' פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה, שהתפלל שיפתחו לו השערים לעשות יחוד זה של שם י"ה בהיותו בחיים חיותו בעולם הזה כנ"ל:

ספר מאור ושמש - פרשת וזאת הברכה

אף חובב עמים כל קדושיו בידך והם תכו לרגלך ישא מדברתיך תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. יראה לבאר בכתוב זה כי הנה ישנם אנשים צדיקים המתהלכים את ה' והמה עובדי השם באמת ועם כל זאת המה מקטינים עצמם ונוסעים אל צדיקי הדור הבלתי גדולים מערכם ומטים אוזן לשמוע היוצא מפיו. ואולם גם הצדיק ההוא מקטין עצמו והגם כי ישים ה' דבר בפיו לדבר דברי תורה ודיבורים קדושים תלה גדולה באנשים היושבים לפניו כי עבורם חנן ה' אותו בזה. וזהו אמרו אף חובב עמים מוסב אל השכינה וביאורו שראוי לך לאהוב ולחבב עם בני ישראל מפני אשר כל קדושיו בידך וכולם קדושים ואף על פי כן הם תכו לרגלך שהם מכתתים עצמם תחת רגלי הצדיקים. ישא מדברתיך תורה צוה לנו משה ביאורו שהם מדברים ואומרים שהדיבורים באים לו בשביל קדושתו הגדולה תורה צוה לנו משה הוא צדיק הדור שהוא בבחינת משה, וגם הצדיק מקטין עצמו ואומר מורשה קהלת יעקב ביאורו שאשר חנן ה' אותו הוא מורשה לו בשביל קהלת יעקב:

ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון. ראוי להבין אמרו מחץ מתנים, למה בחר מכת מתנים לאויביו יותר משאר מכות. ויראה לרמוז בזה כי הנה מעיקרי עבודת ה' הוא התפלה בדחילו ורחימו, ועל ידי שאדם מקשר נפשו ורוחו ונשמתו ומדבק עצמו בעת התפלה באין סוף ב"ה מושך על עצמו דביקות וקדושה על כל היום. אכן העצה היעוצה לבא לידי מדה זו לזכות לשלימות התפלה הוא על ידי שיקום בחצות לילה וילמוד כמה שעורים ומהן הלכות פסוקות כל אחד לפי ערכו, ועל ידי זה הוא מגרש הקליפות העומדין לבלבל בעת התפלה ומטהר מחשבותיו שיהיה לו נקל להתפלל בלי מחשבה זרה ולהעלות העולמות משנפלו מראשית הבריאה, והן הן המחשבה הזרה הנופלת לאדם בשעת התפלה, כי כשבא להעלות הניצוץ ממעמקי הקליפות אז יעמדו נגדו לעכבו לבל יתעלה מהן, וצריך האדם לגבר חיילים לזה ועל ידי עסק התורה שעוסק קודם התפלה בדחילו ורחימו יהיה לו סעד לזה. וזהו אמרו ברך ה' חילו לשון ויחל משה שהוא לשון תפלה, פירוש שיברך ה' את תפלתו שתעשה פרי. ופועל ידיו תרצה פירוש שגם תנועות הידים אשר אדם עושה בעת תפלתו לעורר לבבו אל זכות התפלה, גם זה יעלה לרצון לפניו. מחץ מתנים קמיו, מלת מתנים לשון לימוד (כמו תנויי מתנינן), וביאורו כי הכתוב נתן עצה לזה שיהיה תפלתו מקובלת ומרוצה על ידי שימחץ בלימודו תחלה את כל קמיו הם הקליפות העומדים לעכבו, ומשנאיו מן יקומון לבל יהיה להם תקומה כלל נגדו:

וליוסף אמר מברכת ה' ארצו ממגד שמים מטל ומתהום רבצת תחת. יש לרמוז בזה על פי הפסוק אלה תולדות יעקב יוסף, ורומז בזה כי הנה ידוע שיעקב הוא הדעת והוא המקשר הלב עם הקצוות והוא עולה ומתווך בין חכמה ובינה, ויוסף הוא חלק התחתון של הוא"ו שהוא המקשר מדות התחתונות ומריק השפעה על כנסת ישראל. והנה כל צדיק הוא בחינת יוסף שהוא יסוד צדיק מפני שכל צדיק הוא מקשר הכנסת ישראל מתתא לעילא וממשיך אלהותו יתברך מעילא לתתא על הכנסת ישראל. ומדת הצדיק הוא כוללת השפעת החמשה קצוות ומקבל מהם השפעת אורות החמשין תרעין דבינה שקיבלו ומשפיע להמלכות. ולכן נקרא הצדיק כ"ל מפני שהוא כולל בתוכו ההשפעה להשפיע על הכנסת ישראל ועל ידי זה מתמלאת פגימת הלבנה שהוא רומז למלכות שמים שכשמקבלת השפעת אור הששה קצוות נתמלא פגימתה. והנה קדושת האין סוף ב"ה נמשכת על הכנסת ישראל על ידי שמות ההויות שהם פנימיות העולמות, ועל ידי זה מתיחדת הה' תתאה עם היה"ו ונעשה השם שלם. אמנם סוד העתיקא הוא שמות אהי"ה והשמות אהי"ה עם המילויים הן המקיפין היחוד לבל תהיה בו שום אחיזת החיצונים, והם בגימטריא תנ"ה עם הכולל שהם הצלם אלהים וחותם הצדיק כמאמרינו בנוסח ברכת המילה וצאצאיו חתם באות ברית קודש, ועל ידי זה נחתמין הכנסת ישראל מכל צד לבל תהיה בהם אחיזת החיצונים. וזהו רומז הכתוב וליוסף אמר מברכת ה' ארצו, פירוש שהצדיק שהוא המקשר הכנסת ישראל עם דודה והוא בחינת יוסף שהוא יסוד צדיק אמר מברכת ה' ארצו, ארצו רומז למדת מלכות הארץ העליונה שהיא מתברכת על ידי שמות ההוי"ה ומקבלת ההשפעה באמצעות הצדיק שהוא בחינת יוסף. ממג"ד שמי"ם מט"ל, מגד לשון המשכה (כמו נגיד ונפיק) שנמשך על המלכות שהיא הארץ העליונה השפעות השמים שהוא רומז לזעיר אנפין על ידי המשכת הצדיק. גם ממג"ד גימטריא לבנ"ה, שהמלכות נקראת לבנה כידוע

ורומז שהלבנה שהיא המלכות מתיחדת עם בעלה ונמשך עליה השפעת היה"ו שהם עולין עם המילואים כמנין ט"ל. ומתהום רובצת תחת רומז שהשמות אהיה עם המילויין שעולים תנ"ה כמנין תהו"ם עם הארבע אותיות הם מקיפים היחוד, והאימא עילאה שהיא עולם התשובה והוא שם אהיה רובצת על בני ישראל. וזהו רובצת תחת שרובצת על היחוד לבל יתאחזו החיצונים ועל ידי זה מקבלים הכנסת ישראל כל השפעות טובות:

וממגד ארץ ומלאה ורצון שכני סנה תבואתה לראש יוסף ולדקדק נזיר אחיו. יש לרמוז בזה כי הנה בכל ראש השנה שמתחיל לכנוס שנה אחרת והיקף חדש לטובת הכנסת ישראל, ולכן אז הוא עת משפט. ועיקר המשפט הוא שאז דנין את הנשמות אם כבר הגיע עתם שיזדככו ושיתבררו העולמות, וכמו שכתב האר"י ז"ל על נוסח מי כמוך שזוכר יצוריו לחיים קאי על חיי הנשמות. וכן כל אדם שהוא נכסף לזכך נפשו ורוחו ונשמתו ולדבק נפשו לשרשה, הוא נשפט אז אם הוא ראוי לפתוח לו שערי אורה ולהשפיע עליו קדושה לנפשו ורוחו ונשמתו, ואז כשיורדת השפעת חיי הנשמות יורד גם כן עמה השפעות בני חיי ומזוני. אמנם אין צדיק בארץ וגו' לכן צריך לשוב אז בתשובה שלימה בכדי להמשיך עליו קדושה מלמעלה, ועיקר התשובה הוא בעיתים הללו שעל ידי זה הוא ממשיך עליו קדושה בחג הסוכות שהוא עת היחוד שהקב"ה מתיחד עם הכנסת ישראל. וזהו שהצדיקים נחתמין לאלתר לחיים והבינונים תלוים ועומדין עד יום הכפורים, רצה לומר שנכתבים להשפעת חיי הנשמות. והנה ידוע שביום הכפורים החותם הוא בסוד נעילת היסוד שהוא שם אהי"ה עם המילויים שעולה חות"ם כידוע, ובהושענא רבה החותם הוא בסוד נעילת המלכות שהוא רק מילויי שמות אהי"ה לבד שעולים עם הג' כוללים כמנין משנ"ה, ולכן קורין אז משנה תורה. והחותמות האלו הם חותמין את הכנסת ישראל מכל צד שלא יתאחזו החיצונים בהם ושיתיחד הקב"ה ושכינתיה. והנה היחוד הזה הוא יחוד עצמי והוא סוד התורה שבכתב עם התורה שבעל פה דמלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. והנה מימות משה רבינו היתה התורה בבחינת הלכה למשה מסיני בלי הפלפול שהוא סוד תורה שבכתב שהוא פנימיות התורה. והנה ראה רבינו הקדוש והתנאים שבדורו שמחמת עומק הגלות וקושי השיעבודים יהיה קשה לזכך עצמו ונשמתו ולקשר עצמו לשרשו, לכן המציאו לחבר את המשנה שהוא אותיות נשמה שמעסק פלפול המשנה שהיא פשיטות

התורה יבא להשיג התורה שבכתב, וצריך האדם תחלה לקיים התרי"ג מצות שבפשטות התורה ומזה יבא להשיג הפנימיות ויתיחדו התורה שבכתב עם התורה שבעל פה. ועל ידי זה יתיחד הקב"ה עם הכנסת ישראל ויומשך עליהם השפעה מרצון העליון. וזהו וממגד ארץ ומלאה הנה כבר אמרנו למעלה שמגד הוא לשון המשכה, גם ממגד גימטריא לבנה שהוא רומז למלכות שמים, ורומז כאן שעל המלכות שמים נמשכים שמות המילואין. וזהו וממגד ארץ רצה לומר שנמשך על הארץ העליונה שמות המילויים, ורצו"ן שכנ"י סנ"ה, הנה שכני עם החולם שהוא נחשב גם כן לוא"ו עולה שפ"ו ועם הט' אותיות של ורצו"ן שכנ"י עולה שצ"ה כמנין משנ"ה, וזהו ורצון שכני שעל ידי המשנה נמשך עליהם השפעה מרצון העליון, והמשנה הוא סוד נעילת השערים שהחותם של המלכות הם מילואי שמות אהי"ה שעולים עם הכוללים כמנין משנה. סנ"ה הוא נוטריקון ס'וד נ'עילת ה'שערים, שהמשנה שהוא גימטריא ורצו"ן שכנ"י עם האותיות הוא סוד נעילת המלכות, ועל ידי זה תבואתה לראש יוסף פירוש לשון הבאה שהמלכות שמים מתעלה ומובא לראש יוסף, ראש יוסף הוא הדעת שעולה למעלה עד האין סוף ב"ה. ולקדקד נזיר אחיו, קדק"ד גימטריא יצח"ק, נזיר הוא לשון הפרשה כמו נזורו אחור, פירוש שמדת יצחק שהוא גימטריא קדק"ד הוא מתפרש מן הכנסת ישראל שנקראת אחי ורעי. גם נזיר לשון נזר וכתר, ורומז שלקדק"ד שהוא יצחק נמשך אור הכתר של הקב"ה שנקרא אח לישראל ועל ידי זה מתמתקין גבורותיו של יצחק ונכלל בהחסדים:

אין כאל ישורון רכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים. פירש רש"י ז"ל דע לך ישורון שאין כאל וגו' רוכב שמים הוא אותו אלוה שבעזרך ובגאותו הוא רוכב שחקים. ולפירושו קשה שאם היה מדבר לנוכח עם ישראל ואומר להם אתה ישורון דע לך שאין כאל, היה לו לומר ישורון אין כאל שהיה יותר נופל על הלשון. גם יתר הכתוב אין לו קישור קצת. ונראה לומר על פי מאמר חז"ל על פסוק ויקרא לו אל אלקי ישראל שהקב"ה קראו ליעקב אל, והדבר בלתי מובן. ויראה לומר כי הנה ידוע שכשישראל מקבלים עליהם עול מלכותו יתברך ומיחדים שמו ומשבחים אותו הוא יקר מאד בעיני השם, והוא יתברך מתפאר בזה בכל העולמות כמאמר הזוהר הקדוש חזי במאי ברא אתינא לקמך, הגם שיש לו שרפים ואופנים ואין מספר לגדודי מעלה שמשבחין ומפארים אותו תמיד, מכל מקום אין זה דבר גדול לנגד גדולת הבורא יתברך מחמת שאין ביניהם יצר הרע, אבל ישראל עמו שהם שרוים בין האומות ובעומק הגלות ובמקום מגושם כל תנועה וקול ודבור שעושין לשמו יתברך הוא יקר מאד בעיני ה' הרבה, ועל ידי זה מורידין שפע לכל העולמות וממשיכין כל האורות העליונים שישפיעו אל המלכות, ועל ידי זה השם יתברך משתבח בהם בכל העולמות. ולכן נקרא יעקב אל שאל לשון חוזק כמו ואת אילי הארץ לקח וכמו יש לאל ידי, וביאורו שהצדיקים כביכול שיש להם כח מעין בוראם להמשיך שפע לכל העולמות על ידי שמתדבקים באין סוף ב"ה וממשיכין המוחין עילאין אל המדות. וזהו מאמר הכתוב אין כאל ומי הוא דוגמתו ישורון, וביאורו שאין כאל תקיף ובעל היכולת להשפיע טובות הרבה וישראל הם גם כן בעלי יכולת להמשיך השפע כל טוב. רכב שמים בעזרך, רכ"ב נוטריקון ר' רומז לראשית חכמה וכ' לכתר ב' הוא בינה, וביאורו שהם ממשיכין הג' ראשונות אל השמים שהיא הזעיר אנפין. בעזרך רומז שבעזר ישראל שהם עוזרין בתפלתם מושכין שפע הג' ראשונות להשפיע אל המדות. ובגאותו שהוא מתרומם ומתנשא על ידי ישראל שהם מגדלין שמו הוא מתפאר בשחקים ובכל העולמות:

ויתמו ימי בכי אבל משה ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו'. ראוי לשים לב למה הפסיק הענין בפרשתו של משה וכתב ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, הפסוק הזה היה לו לכתוב בסוף הענין אחר לעיני כל ישראל היה לו לכתוב ויהושע בן נון וגו' ומה ענין סמיכות פסוק זה לויתמו ימי בכי אבל משה. גם קשה שאמר הכתוב וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה כאשר צוה ה' את יהושע היה לו לכתוב. אך הענין הוא שאצל משה כתיב לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו והוא רבן של כל הנביאים, ובחיי משה היו ישראל יכולים להשיג יראת ה' על ידו וכשנסתלק משה רבינו היו בוכים ומתאנחים יום ולילה מי יעמוד בפרץ לפניהם ומי ידריכם בדרך עבדות ה' כי מי גדול כל כך שיעלה למדריגת משה ואם כן אי אפשר שיהיה רבי כמשה והיו בוכים שנאבד מהם אור גדול כל כך ולא ישיגו עוד עבדות ה' כאשר השיגו בחייו כי לא יהיה להם רבי עוד כמשה, עד שראו שיהושע בן נון מלא רוח חכמה מחמת שמשה סמך את ידיו עליו ורצה לומר שהוא תלמיד משה וכל המניח בן הגון או תלמיד הגון כאלו לא מת, והיו מתנחמין בזה שהמוחין של משה יופיעו ביהושע מחמת שהוא תלמידו כמאמר חז"ל פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה והחמה משפיע אל הלבנה, ובזה היו מתנחמים והיה יהושע דומה בעיניהם כמשה בעצמו מפני שהיו בטוחים שהמוחין של משה יופיעו ביהושע שהוא תלמידו ויוכלו להשיג גם באמצעות יהושע כמו שהשיגו באמצעות משה ובזה היו מתנחמים ונחו מבכייתם. וזהו מאמר הכתוב ויתמו ימי בכי אבל משה על ידי מה, אמר הכתוב על ידי שראו שיהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו רצה לומר שהוא תלמיד משה והרי כאלו משה לא מת שהמוחין שלו יופיעו ביהושע שהוא תלמידו, וכשראו כן וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה כלומר שהשיגו על ידי יהושע עבדות ה' כאשר השיגו על ידי משה. וזהו ויעשו על ידי יהושע כאשר צוה ה' את משה שהמוחין של משה הופיעו ביהושע תלמידו. לכן סמך הכתוב ויהושע בן נון מלא רוח חכמה לויתמו מפני שעל ידי זה תמו וגמרו בכיית משה שראו שיהיה אתם גם אחר פטירתו שהמוחין שלו יופיעו ביהושע תלמידו כנ"ל:

ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. ונראה עוד לרמוז בנעיצת סוף התורה בתחלתה, כי הנה ידוע אשר היחודים הם אהי"ה הוי"ה אדנ"י, ואמנם יש עוד שם היוצא מראשי תיבות מהפסוק א'ת ה'שמים ו'את ה'ארץ ואמרו חז"ל חכמי האמת שהוא גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא. ולפי דעת המקובלים הקדמונים זה השם יותר עליון וגבוה משם אהי"ה, ושם זה לא יושג עד ביאת גואלינו ואז יושג היחוד שם זה עם שם אדנ"י. וזה רומז ל'עיני כ'ל י'שראל ב'ראשית ב'רא א'להים הראשי תיבות גימטריא אדנ"י שהוא סוף כל המדריגות, א'ת ה'שמים ו'את ה'ארץ הוא שם אהו"ה, ולעתיד במהרה בימינו יושג יחוד שני השמות הללו:

עוד יראה לרמוז בנעיצת סוף התורה בתחלתה. ונבין תחלה אמרו ולא קם נביא וגו' ולכל האותות והמופתים וגו' לפרעה ולכל עבדיו וגו' ולכל היד החזקה וגו', הרי עשיית האותות לעיני פרעה קדם להדיבור פנים אל פנים ולמה הקדים המאוחר. אמנם יראה כי הנה מדריגת משה היה עולה על מדריגת שארי נביאים שכל הנביאים נאמר בהם במראה אליו אתודע, לשון במראה הוא כמו שאם אדם מביט במראה הוא רואה צורתו עומדת לנגדו, וכמו שתנועתו הוא בעת שיביט אל המראה כמו כן יראה במראה, וכביכול שפע רוח השם על נביאיו הוא גם כן שכל מה שמוסיפים הכנה מתוסף עליהם שפע נבואה ורוח ה' ודומה למראה אשר יביט בה האדם. וכן פירשו רבותינו ז"ל על פסוק ה' צלך כי השם יתברך משרה שכינתו על קדושיו כפי ענין הכנתם כמו הצל אשר הוא לנוכח האדם וענין תנועתו יעשה הצל נגדו. ולכן אמרו חז"ל יכול יתפלל אדם כל היום תלמוד לומר ערב ובוקר וצהרים, מפני אשר אי אפשר לאדם להיות דבוק כל היום במוחין עילאין, וגם בעת תפלתו מן הצורך שיכין עצמו מקודם שעה אחת כמו שאמרו חז"ל מחסידים הראשונים. אכן נבואת משה רבינו ע"ה לא היה צריך להכנה רק שבכל עת שרצה היה מדבר עם השם ברוך הוא מפני אשר כבר נברא מוכן לזה, וכן נקצב עליו מששת ימי בראשית שתהיה לו הכנה זו לעולם בלי תסור ממנו. וזה אמרו ולא קם נביא וגו' אשר ידעו ה' פנים אל פנים וגו', מלת ידעו לשון והאדם ידע את חוה לשון יחוד. אחר כך אמר שלא אז לבד בא למדריגה זו רק גם בעת אשר עשה המופתים בשליחות ה' לעיני פרעה גם שם היה מוכן לזה מפני שנברא כן ועלה במחשבה מתחלת הבריאה. וזהו אמרו ולכל המורא הגדול וגו' לעיני כל ישראל, מורא גדול זו גילוי שכינה כמו שיסדו בהגדה, וכל זה הוא מפני אשר בראשית ברא אלהים את השמים, ואמרו חז"ל כי השמים אותיות משה ים שגם הוא עלה במחשבה אז ונברא בהכנה זו:

עוד יאמר ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. פירש רש"י לעיני כל ישראל שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר ואשברם לעיניכם והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר אשר שברת יישר כחך ששברת. הנה ידוע שתורתינו הקדושה נעוץ סופה בתחלתה, ויראה לרמוז בזה על פי מה שיש להבין על מאמר חכמינו ז"ל שדרשו יישר כחך ששברת ומה הוא היישר כח. אמנם הנה ידוע מאמרם ז"ל שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו, וביאור הדבר שהלוחות הראשונות ניתנו בבחינת יראה ופחד אשר לא היה באפשרי שיתקיימו ישראל בבחינה זו, כמאמר הכתוב דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות. והלוחות האחרונות ניתנו בבחינת אהבה ובימי רצון. ולכן שיבר הלוחות הראשונות מפני שידע שלא יהיה אפשר להתקיים בבחינה זו. וכן דרשו חז"ל גבי בריאת העולם שביקש הקב"ה לבראו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים וכו' וכן נמי גבי הלוחות. וזהו ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל ששיבר את הלוחות הוא משום בראשית ברא אלהים שהלוחות הראשונות נבראו במדת הדין ולכן אמר לו השם יתברך יישר כחך ששברת כנ"ל והבן:

או יאמר ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. נראה על פי מה שכתוב ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך וגו'. ואיתא בגמרא אטו יראה מילתא זוטרתא היא אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא. וכבר הקשו הקדמונים אטו משום דלגבי משה מילתא זוטרתא היא הלא לגבייהו דישראל מילתא גדולה היא ומשה אמר זאת לישראל ולגבייהו דישראל הקושיא במקומה עומדת אטו יראה מילתא זוטרתא היא. גם צריך להבין משה אמר לישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה, ומלת שואל הוא לשון בקשה ומשמעות הלשון הוא מה הוא מבקש ממך שמא מרובה הלא אינו מבקש ממך כי אם ליראה, והיכן מצינו שהקב"ה מבקש מישראל ליראה אותו. הגם שמשה רבינו נביא אמת היה אבל משמעות הלשון משמע שכבר מבקש הוא יתברך שמו זאת וכבר כתב זאת במקום אחר. והנראה בזה דהנה בפרשת ואתחנן גבי עשרת הדברות מצינו שאמר הקב"ה למשה מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים, נמצא מצינו שהקב"ה מבקש מישראל שייראו מפניו, אך מפני מה כתיב שם ליראה אותי ולא כתיב לאהוב אותי. אך הענין הוא שיש כמה בחינות יראה ותכלית העיקר הוא כמאמר הכתוב והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ודרשו חז"ל והתהלכתי בתוככם אטייל עמכם בגן עדן יכול לא תיראו מפני תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים וזהו יראה עילאה לידע רבונו ולירא מפניו בגין גדולתו ורוממותו. ויראה כזו אי אפשר להשיג כשהוא בגוף הגשמי ויראה זו גדולה מכל בחינות אהבה ויראה, ולא השיג שום אדם אותה עדיין חוץ ממשה רבינו ע"ה, ודורו של משה הגם שהיו דור דיעה מכל מקום לא השיגו יראה זו כי בלתי אפשר להשיג יראה זו בעודנו חי בגוף שמיד היה נשרף והיה מתבטל ממציאות, ואפילו למשה היו יראים לגשת כמאמר הכתוב וייראו מגשת אליו, אך על ידי אמצעות משה שהוא השיג היראה עילאה היו יכולים ללמוד ממנו איך להשיג מעט מעט עד שיזדככו עצמם לבא אל יראה עילאה, שעל ידי שיראו לגשת אל משה רבינו היו מבינים מזה ולומדים קל וחומר איך לירא מפני הבורא ברוך הוא, וגם היו יראים לעשות ח"ו כנגד דת תורתינו הקדושה מחמת משה שהוא יכיר בהם, ולכן הלכו בדרך הישר והאמת, ובאמצעות משה היו יכולים להזדכך עצמם עד שהשיגו היראה עילאה. וזהו שאמרו למשה בשעת מתן תורה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות, פירוש שאם ידבר עמנו אלהים נמות מחמת גודל היראה ונבטל ממציאות, לכן דבר אתה עמנו ועל ידך נוכל להשיג מעט מעט היראה עילאה ונעבוד את השם יתברך ביראה עילאה ולא נבטל ממציאות. וזהו שאמר הקב"ה למשה היטיבו כל אשר דברו שראה כונתם הטובה שמפני זה רוצים לשמוע ממשה כדי שישיגו על ידי אמצעות משה היראה עילאה. לכן אמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו' כל הימים, רצה לומר על כל הדורות אמר כן, מי יתן ויהיה להם רבי כמוך שייראו מפניו ועל ידו ישיגו היראה עילאה. ומזה נבא לביאור ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה היינו יראת הרוממות, וזאת ביקש הקב"ה מבני ישראל במתן תורה. ומי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים היינו יראה עילאה כנ"ל. והקשה הגמרא אטו יראה מילתא זוטרתא היא ותירץ אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא, פירוש אין לגבי משה רצה לומר אותן האנשים שהיו לגבי משה היינו אצל משה מילתא זוטרתא היא, כי באמצעות משה היו יכולים להשיג היראה עילאה. וזהו ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, המורא הגדול היינו יראה עילאה ופירוש היראה עילאה אשר עשה משה לעיני כל ישראל כלומר שהמציא משה היראה עילאה בלב כל ישראל כנ"ל, ובשביל יראה זו נברא העולם כי תכלית בריאת שמים וארץ היה בשביל להכיר גדלותו ורוממותו יתברך. וזהו בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ כלומר בשביל יראה עילאה נבראו שמים וארץ. ובתיבת בראשית יש אותיות יר"א ויראה זו השיגו ישראל על ידי משה רבינו ע"ה כנ"ל. חזק חזק ונתחזק חסלת פרשת וזאת הברכה וספר דברים:

ספר מאור ושמש - מאמרים מלוקטים

בזמירות ליל שבת:

עזור לשובתים בשביעי בחריש ובקציר עולמים פוסעים בו וכו'. יש לרמוז בזה על פי מאמר אליהו הנביא בהקדמת תיקוני זוהר ואלין עשר ספירן אינון אזלין כסדרן חד אריך וחד קצר וחד בינוני. והדבר סתום וחתום איך יתואר באורות עליונים ענין אריך וקצר. וקצת להבין זה על פי פשוטו הוא כי השי"ת הוא מאריך רצונים ומקצר חרונים, שבמדת רחמיו הוא מאריך להיטיב לברואיו לאורך ימים וכן הוא מאריך אפו גם לרשעים עד שישובו בתשובה, ומדת הדין הוא מקצר כמאמר חז"ל שזעמו הוא רגע כמימרא ומתרצה ברחמיו לעמו תיכף. וזהו חד אריך וחד קצר וחד בינוני, שמדה המורה על רחמים הוא אריך שהוא יתברך שמו מאריך רצונים. ומדה המורה על גבורה הוא מתואר בשם קצר שאינו מאריך בה כלל ועומד מכסא דין ויושב על כסא הרחמים. (וכן חד בינוני הוא המדה המכרעת בין חסד לדין). אמנם עיקר העת רצון הוא בשבת קודש ועל ידי קיום השלש סעודות של שבת מתעורר הרצון העליון על הכנסת ישראל ונמתקין הגבורות. והנה כשהאדם מהפך באיזה דבר לפעול אותו להוציאו לאור כפי רצונו, אותה הפעולה היא מתוארת בשם חרישה כמו לולא חרשתם בעגלתי, ומטעם שכמו שהחורש דעתו לבצע מעשהו כדי שתהיה השדה מתוקנת כפי רצונו ומוכנת לזרוע מה שירצה, כן כל מי שרוצה לפעול איזה פעולה ומהפך בה שתצא כפי רצונו הוא גם כן מתואר בשם חרישה שחרש דבר זה והכין לעצמו כפי דעתו. וזהו עזור לשובתים בשביעי בחריש ובקציר, פירוש רומז שתעזור במה שהם מהפכין לבטל מדת הדין שמתואר בשם קצר כנזכר. וזהו ענין בחריש ובקציר וכו' פירוש שהם חורשים את הקציר שהוא רומז למדת הדין ומהפכין בו להפכו למדת הרחמים. פוסעים בו פסיעה קטנה, הנה ידוע ששמות אלהים נקראים קטנות דמוחין והם המדת הדין. וזהו פוסעים בו וכו' (לשון אפשעה בה אציתנה יחד בישעיה כ"ז שפירש רש"י שם שאפסיע על מדת הדין המקטרגת על ישראל ומעכבת מלנקום באויביהם ואצית אויביהם יחד), שפוסעין בו על מדת הדין שמתואר בשם קטנות ומבטלין אותו על ידי הג' סעודות של שבת, וזהו סועדים בו לברך שלש פעמים. וגמר אומר צדקתם תצהיר כאור שבעת הימים, ביאורו כמאמר חז"ל שאור שבעת הימים אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו שרומז שלא היה בו שום מסך ומבדיל וגם צדקתם תצהיר כן בלי שום מסך ומבדיל בלי שום קטרוג כאור בהיר של שבעת הימים ושימתקו כל הדינין המעכבין השפעות אור הבהיר ההוא:

צדקתם תצהיר כאור שבעת הימים ה' אלהי ישראל וגו' תשועת עולמים, הנה הדברים האלה בלתי מובנים וצריכים ביאור. ונראה לפרש על פי מאמר חז"ל על פסוק ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול וגו' ואת המאור הקטן וגו', ואמרו חז"ל שנבראו שוים ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד ואמר לה השם יתברך לכי ומעטי את עצמך ולהפיס דעתה אמר לה צדיקים יקראו על שמך. ויש להבין מהו צדיקים יקראו על שמך. ונראה כי הנה מטבע האדם שכל אחד מבקש להתגדל על חבירו ושתהיה מעלתו עולה על מעלת חבירו, וזהו דוגמת קטרוג הלבנה שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד ורצתה להתגדל יותר ועל ידי כן נתמעטה, ובחצי החודש כשמתגדלת כל כך עד שסבורה להיות שלימה מוכרחת להתמעט. וכן הוא מן הראוי גם כן לכל אדם שעלתה מעלתו וסבור להיות שלם במעשיו, ובימי העולם הזה אי אפשר לבא לידי שלימות האמיתי ולכן צריך למעט את עצמו ולמצוא חסרון במעשיו, ולולא זאת לא תיכון עבודתו. אמנם לעתיד לבא כשיזדככו ישראל ותבטל הקנאה ובקשת השררה ותמלא הארץ דעה את השם ויתבער היצר הרע מן העולם, אז יהיו הצדיקים בתכלית השלימות ואז גם כן תתמלא פגימת הלבנה ולא יהיה בה שום מיעוט. וזהו צדיקים יקראו על שמך שכל זמן שאין הלבנה בשלימותה גם הצדיקים צריכים למצוא מיעוט בעבודתם כי אין באפשרי להיות בעולם הזה בשלימות האמיתי כנ"ל, אבל לעתיד יתמלא המיעוט כנ"ל. והנה שבת קודש היא בחינת עולם הבא, ולכן בשבת יכולין לבא יותר לידי מדה זו להעביר מקרבו רוח הקנאה ובקשת הגדלות ולקנות שלימות. וזהו אמרו עזור לשובתים בשביעי וכו' צדקתם תצהיר כאור שבעת הימים, פירוש צדקתם של שומרי שבת תגרום להם שמירת שבת שיקנו שלימות על ידה ויהיה צדקתם בהירה כמו שהיה אור המאורות בשבעת ימי בראשית בלי מיעוט. אמנם בעולם הזה עדיין אין באפשרי להיות שלם בתכלית השלימות, ולכן אמר ה' אלהי ישראל אהבת תמים פירוש מאחר שהשם יתברך אוהב שיהיה תמימות ושלימות בצדיקים בלי מיעוט כלל, ולכן יאתה לה' אלהי ישראל שיושע את עמו תשועת עולמים שאז יהיו שלימים בתכלית השלימות כנ"ל והבן:

ספר מאור ושמש - מאמרים מלוקטים

בתפלת שחרית של שבת:

זה שיר שבח של יום השביעי שבו שבת אל מכל מלאכתו ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' לפיכך יפארו ויברכו לאל כל יצוריו שבח יקר וגדולה וכבוד יתנו לאל מלך יוצר כל המנחיל מנוחה לעמו ישראל בקדושתו ביום שבת קודש. נראה לפרש הפסוקים אלו דהנה ידוע לכל איש אשר מבקש ומחתיר אחר עבדות ה' באמת יודע זאת שלא כל הזמנים ולא כל המקומות שוים לעבדות ה', כי במקום קדוש מרגיש בעצמו שיותר טוב לו לעבדות ה', ובשבת ויום טוב הוא מרגיש קדושה יתירה יותר מבשאר ימים, כמו דאיתא שאל טורנוסרופוס את רבי עקיבא מה יום מיומים והשיב לו מה גבר בגוברין, ובאמת צריך להבין שניהם מה גבר בגוברין ומה יום מיומים. אך הענין הוא על פי מה שאמרנו כי חק הוא לישראל שהקב"ה משיב להם חוקה חקקתי מראשית הבריאה להיטיב לכנסת ישראל, אבל אנו בית ישראל צריכין לידע הטעם כמו שאיתא אצל פרה אדומה לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחרים חוקה. והענין הוא שלזה היה רצון הבורא ברוך הוא להיטיב עם כנסת ישראל שראה שיקבל תענוג ושעשועין מעם קרובו ישראל שאף שהם מדולדלים ודחוקים ומשך עליהם עול הגלות אף על פי כן הן מבקשים כמטמוניות עבודת ה' ברוך הוא, וזאת לפניו שעשועין גדולים, לכן מן הראוי שייטיב להם בכל מיני טובות, שהם מכינים עצמם תמיד לעבודת המלך כל ימות השבוע ובזה ממשיכין קדושה העליונה לכל העולמות, וכל העולמות יש להם חיות ועליה על ידי ישראל ועל ידם הן משיגים הקדושה העליונה, וכל זמן שאין מקדישין למטה את יום השבת אין מקודש למעלה כמו ששמענו כמה מעשיות מקדושי עליון בענין זה, וביום טוב בודאי אין מקודש למעלה עד שבני ישראל מקדישין אותו מלמטה. לכן השבתות וימים טובים מקודשין יותר משאר ימים מפני שבני ישראל מקדישין אותן במעשיהן הטובים כל ימות השבוע, וזה יום מיומים. וגבר בגוברין גם כן כי לא כל הרוצה ליטול את השם ויתדמה עצמו לערך הצדיקים יבא ויטול כי צריך לקדש עצמו כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, ולכן להצדיק הוא בנקל יותר לעבוד השם יתברך שהצדיק ממשיך הקדושה עליונה. וגם בשבת וביום טוב נקל יותר לעבודת ה' יתברך שמו מחמת שבני ישראל מקדשין אותם. נחזור לענינינו מחמת שאומות העולם אינם מכינים עצמם לשום קדושה ואינם יודעים מזה כלל, לכן אין הקב"ה אומר להם שום טעם למה הוא מיטיב לישראל רק חוקה. אבל ישראל יודעים הטעם כי על ידי מעשיהם שהן מכינים עצמם וממשיכין הקדושה עליונה על כל העולמות כולן, איך יוכל שום אחד לפתוח פיו ולקטרג על ישראל שכולן צריכים להודות שעל ידי בני ישראל הם מרגישין הקדושה עליונה, ואלמלא ישראל לא היה להם שום חיות ואדרבה הם צריכים לפאר ליוצרם על שברא עם קדוש כזה שעל ידם הם מרגישין קדושת הבורא ברוך הוא. וזהו פירוש הפסוקים זה שיר שבח של יום השביעי, וזהו לפי פשוטו שבו שבת וכו' ויום השביעי משבח ואומר, רצה לומר שיום השביעי בעצמו מרגיש הקדושה ואומר מזמור. ומה אומר טוב להודות לה' רצה לומר שבו יותר טוב לעבדות ה' מבשאר ימים לפיכך יפארו ויברכו לאל כל יצוריו רצה לומר לפיכך מחמת שעל ידי שבני ישראל ממשיכין הקדושה עליונה עד שכל העולמות וכל הברואים מרגישין הקדושה, לכן הם חייבים לפאר ליוצרם ובמה יפארו אותו אמר הכתוב שיאמרו המנחיל מנוחה לעמו ישראל בקדושתו, רצה לומר שעל ידי ישראל שהן ממשיכין הקדושה עליונה יש להם עליה לכן צריכים להודות על שברא עם קדוש כזה כנ"ל:

ספר מאור ושמש - רמזי שלש סעודות

מה שבא בספרי חכמי האמת ובזמר בני היכלא שבסעודה שלישית של שבת הוא רעוא דרעוין, הטעם הוא כי להבין ענין רעוא דרעוין קצת הוא כביכול כי כשלאדם נופל במחשבתו לעשות איזה דבר הנה כבר אמרנו שבכל דבר שמחשב היא בחינת היו"ד ספירות, כי בתחלתו דרך משל נופל בשכלו לבנות איזה בנין וכשנפל בשכלו הוא מתבונן איכות הבנין וצורתו ועל איזה דרך הוא אוהב שיהיה הבנין משוכלל, גם מתירא שבאם לא יבנה בנין זה או לא יעשה עסק זה יגיע לו היזק פלוני, גם מחשב התפארת שיהיה לו בעשיית דבר זה, וכן כולם הם על דרך זה. אמנם הנה רצון האדם אין באפשרי לתוארו בשם רצון, רק מראשית המחשבה ואילך הוא רוצה בדבר שנופל במחשבתו, אמנם מאין נפל במחשבתו לחשוב מחשבה זו ומי שעורר את רצונו דבר זה אין האדם יודע כלל, כי קודם שבא לחשוב דבר זה הרי היתה המחשבה אפס ואופס, אמנם כביכול אצל הבורא ברוך הוא אינו כן כי הוא מתואר בשם אהיה אשר אהיה, והנה שם אהי"ה הוא מתבאר שיהיה אחר כך והוא ענין רצון שרוצה במחשבתו שיהיה דבר זה, ואולם באין סוף ב"ה יש רצון המעורר כל הרצונות, ואי אפשר להבין זאת ולתאר כלל בשכל האדם שאי אפשר לומר כלל שיהיה לו רצון קודם שנפל במחשבתו הדבר שחושב. וזהו אהיה אשר אהיה שרומז על רצון של רצונות, וזהו רעוא דרעוין שפירושו רצון הרצונות שמעורר כל הרצונות. והנה תחילת הבריאה התחילה מתחילת יום א' ואילך, ותחלת יום א' הוא תיכף אחר שבת ברגע של יציאת השבת ומאז ואילך התחילו ז' ימי המעשה, נמצא שרצון המעורר הרצון לבריאת העולם הוא קודם לכן טרם שיתחילו ימי המעשה והוא הסעודה שלישית, ולכן בזמן אותו הסעודה הוא רעוא דרעוין והבן:

ספר מאור ושמש - ליקוטים

כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון ונאמר ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר. ראוי לתת לב על אמרו עין בעין שהוא משולל הבנה. ויראה לרמז בזה כי הנה השם יתברך ברא עולמו במדת הרחמים ומדת הדין, והאציל עשר קדושות שהם עשר הויות ה' חסדים וה' גבורות כידוע, החסדים הם לשלם בהם גמול טוב לשומרי מצותיו והגבורות הם להעניש שונאי ישראל העוברים על המצות. אמנם צדיקי כל דור יש לאל ידם להמתיק הגבורות בשרשן על ידי שממשיכים בהם שמות הרחמים, ועל ידי זה יש שמחה והארה בכל העולמות. וזאת הוא חשקת השם יתברך שנמתיק הגבורות, וכל הגבורות כולם כל מאווים שיתמתקו. ולעתיד לבא אז תרבה הדעת וכולם ידעו את ה' מקטנם ועד גדלם אז יתמתקו כל הגבורות ויתהפכו לרחמים. והנה ה' הויות החסדים עולים ק"ל כמספר עי"ן, וגם הה' הויות דגבורה עולים גם כן כמספר עי"ן. וזהו כי עין בעין יראו בשוב ה' וגו', פירוש שיראו השמות הגבורות ממותקים וכלולים בתוך החסדים ובזה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר פירוש שגם דיבור שהוא לשון עז כמו שדרשו חז"ל מלשון דבר אתנו אדוני הארץ קשות יהיה גם כן פי ה' שהוא שם הרחמים, כלומר שעיקר מגמתם אינו רק שיתמתקו ויתהפכו לרחמים:

בתהלים סימן ק"י נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק. הנה חז"ל בנדרים דרשוהו על דיבורו של מלכי צדק, לפי שהקדים שם ברכת עבד לברכת קונו שאמר תחלה ברוך אברם ואחר כך וברוך אל עליון לכך ניטלה ממנו הכהונה וניתנה לאברהם. ויש להרחיב ביאור הענין על פי מאמרם ז"ל כי הצדיק הממשיך שפע לעם בני ישראל צריך לעורר אתערותא דלתתא ולהמשיך על ידי זה מעילא לתתא רחמים על ישראל ולהמתיק הגבורות בשרשן למעלה. לבל ירדו כלל על ישראל. והנה מלכי צדק מלך שלם עשה להיפך באמרו ברוך אברם לאל עליון קשר מדת אברהם שהיא רחמים למעלה, ובאמרו ברוך אל עליון אשר מגן צריך וגו' הוריד בברכתו בחינת גבורה לעולם שיתמסרו הצרים בידו. על כן אמר לו השם יתברך לאברהם אתה כהן לעולם ביאורו שאתה תמשיך מדת הכהנים שהיא מדת חסד לעולם שירדו החסדים למטה והגבורות יתמתקו בשרשן:

בישעיה סימן ט"ו שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה, אלו תלמידי חכמים שכל העולם ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע. יש לומר הפירוש הוא כן דהנה השם יתברך נותן לחם לכל בשר בחסדו יתברך שמו, דהיינו שרוב העולם אפילו ישראל אינם אוכלים רק לתאוה לשבר תאות רעבון ולזון גופם, אבל הצדיקים אוכלים אכילתם כדי לחזק מוחם לעבודת הבורא ברוך הוא ואוכלים בקדושה, וממשיכים באכילתם ובכונת תורתם השפעות וטובות גדולות לישראל ולחדש מוחם יותר בשכליות יתירות. וידוע שאמרו בגמרא נשבע ה' בימינו זו תורה וזרוע עוזו זו תפילין. והנה כונת התפילין להמשיך עליו מוחין חדשים מהבורא יתברך שמו, וזהו פירוש הגמרא שהצדיקים ניזונין בזרוע. דהיינו להמשיך באכילתם מוחין קדושים והשפעות טובות המרומז בזרוע ודי למבין:

במסכת ברכות דף ו' ע"א אמר ר' אבין בר אדא אמר רבי יצחק מנין שהקב"ה מניח תפילין שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו בימינו זו תורה שנאמר מימינו אש דת למו ובזרוע עוזו אלו תפילין וכו' ומנין שהתפילין עוז הן לישראל שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו' אמר ליה רב נחמן ברבי יצחק לרבי חייא בר אבין הני תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו אמר ליה מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וגו' תינח בחד ביתא בשאר בתי וגו' כי מי גוי גדול ומי גוי גדול דדמיין להדדי בחד ביתא ומי כעמך ישראל ואשריך ישראל בחד ביתא או הניסה אלקים בחד ביתא ולתתך עליון בחד ביתא וכולה כתיבא באדרעא, עד כאן לשון המאמר. והנה יש להבין מפני מה לא הזכיר תפילין של ראש כלל רק כולה כתיבא באדרעא דוקא. הנה הבקי בעץ החיים ויודע כל המקומות השייכים לענין תפילין יבין זאת, כי איתא שם שהזעיר אנפין הוא בעל ששה קצוות ולא ניכר בו הראש והוא נבלע כי ברא כרעא דאבוה הוא ואנו צריכין להמשיך ארבעה מוחין כידוע והם ארבע פרשיות כדי שיגדל ויהיה לו ראש ומוחין עילאין מאבא ואריך כידוע. וזה מנין שהקב"ה מניח תפילין כדאיתא שפירושו על הזעיר אנפין שנקרא הקב"ה שנאמר נשבע ה' בימינו זו תורה וכו' ובזרוע עוזו אלו תפילין כי הוא בעל ששה קצוות ומתחיל מזרועות וזה בזרוע עוזו דייקא. וקחשיב הגמרא ארבע פרשיות שבחייהו דישראל שמתפאר בהם בישראל ועל ידי זה נמשך ד' מוחין עילאין לזעיר אנפין מאבא עילאה ואריך אנפין. על כן קאמר הגמרא שפיר וכולא כתיבא באדרעא, דייקא באדרעא כדכתיב ובזרוע עוזו שמתחיל מזרועות ומניח תפילין עם ארבעה פרשיות הללו כדי למשוך לו מוחין עילאין כנ"ל, על כן לא חשיב תפילין של ראש לפי שהם המוחין בעצמם ולא שייך להניח תפילין להמשיך המוחין רק כתיבא באדרעא דוקא כנ"ל. וכשתעיין אתה המעיין בעץ חיים היטב ובעמק המלך תבין הדבר לעמקו ותשמח בו כי הוא סוד גדול ודו"ק:

במסכת שבת דף קי"ח ע"ב ואמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן. הענין כך הוא דמצינו דדרשו בגמרא דראש השנה אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם וגו' אתם אפילו שוגגים אתם אפילו מוטעים אתם אפילו מזידין עיין שם, נמצא למדין שיש כח ביד חכמי הדור לעשות היום טוב כפי הזמן הנראה לדעתם ואפילו מזידין. והענין הוא כך שזה הכח למשוך מעילא לתתא החסדים ורחמים גמורים על כנסת ישראל, כגון למשל בחג הפסח שאז יש הארת רחמים וחסדים לכנסת ישראל, וכן בכל מועד מה שצריך למשוך מעילא לתתא לכנסת ישראל, הכל תלוי בחכמים הן המה צדיקי הדור הדבוקים בו יתברך שמו באמת, יש להם כח למשוך מעילא לתתא החסדים ורחמים גמורים, או שאר המדות מעילא לתתא וליחד מתתא לעילא והכל הוא בידם, והם יודעי בינה לעתים, בכל עת וזמן מה שצריך להמשיך לכנסת ישראל איזה מדה שלמעלה אזי הם מיחדים מתתא לעילא ומושכים מעילא לתתא המדה הצריכים להמשיך לכנסת ישראל, ובזה המדה המושכים לכנסת ישראל מתיחדים כל המדות ביחוד גמור בתוך אותו המדה. ועל כן אמרו חז"ל אתם אפילו מזידים לפי שהכל הוא בידם שכשרואים באותו עת וזמן שצריך למשוך חסדים ורחמים גמורים לכנסת ישראל מעברים השנה ועושים אז יום טוב כדי שיומשך מעילא לתתא אותו מדה והארה העליונה שרואים שצריך בעת ההיא למשוך לכנסת ישראל. והנה על ידי לימוד מסכתא יש כח ביד הצדיק למשוך איזה בחינה שירצה להמשיך, או בחינת פסח או בחינת שבועות או בחינת סוכות או בחינת פורים, דוגמת יום טוב שממשיכים חסדים וטובות ורחמים גמורים על כנסת ישראל או שאר מדות שצריכים להמשיך לכנסת ישראל, ודינים וגבורות לשונאי ישראל, כן בסיום מסכתא ממשיכים אותו המדה שצריכים למשוך לכנסת ישראל. וזאת המדה נעשה כוללת שכלולה בה כל יתר המדות כדאיתא בכתבי האר"י זלה"ה. ובזה יובן המאמר שהתחלנו בו ואמר אביי תיתי לי וכו' עבידנא יומא טבא לרבנן דהיינו רצה לומר שעשה יום טוב והמשיך הארה עליונה והמדה עליונה מיוחד ביחוד גמור כל שאר המדות כפי מה שהיה צריך למשוך באותו עת וזמן לכנסת ישראל דוגמת יום טוב. ומה שאמר יומא טבא לרבנן דייקא, מפני שפעל בלימודו ובקדושתו הגדולה שירגישו רבנן בעלי נפש הקדושה והארה ממדה הקדושה שמשך אז לכנסת ישראל מעילא לתתא ואותו היום טוב הרגישו גם הם, הרבנן מארי נפש שמרגישין ברוחניות קדושה, כי בכל יום טוב יש נפש יתירה אפילו בראש חודש כדאיתא בספרים הקדושים הטעם שאומרים כתר בראש חודש, וזה מרגישין רק בעלי הנפש המה הרבנן, על כן אמר עבידנא יומא טבא לרבנן דייקא ודו"ק:

במסכת תענית דף ל"א ע"א תנו רבנן יפיפיות שבהם מה היו אומרות תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי מיוחסות שבהם מה היו אומרות תנו עיניכם במשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים, פירש רש"י אם בניך יהיו מיוחסים הכל קופצין עליהם בין זכרים בין נקבות. מכוערות שבהם מה היו אומרות קחו מקחכם לשום שמים. הנה יש לדקדק בדברי חז"ל מפני מה נאמר אצל יפיפיות תנו עיניכם ליופי ובמיוחסות תנו עיניכם במשפחה, גם כן הוה ליה למימר למשפחה או דהוה ליה למימר גם כן ביופי, מפני מה דקדקו כאן ליופי בלמ"ד וכאן נאמר במשפחה בבי"ת. גם קשה מיוחסות שבהם מה היו אומרות וכו' לפי שאין האשה אלא לבנים ופירש רש"י הכל יהיו קופצין עליהם בין זכרים בין נקבות, קשה דהא המה גם כן מיוחסים ובני אדם אין קופצים עליהם רק צריכים להמליץ בעדם ולהתחנן והאיך היא המליצה. גם קשה שאומרים שאין האשה אלא לבנים האיך תלוים בנים טובים במשפחת מיוחסים. אך להבין דברי חז"ל שכל חדא וחדא טוענת דבר שלא יתירא האדם מיצר הרע, כי מאשה יפה מונעים בני אדם שלא יהיה להם הנאה גשמית מיפיה. גם ממיוחסת מונעים שלא יהיה להם גיאות עם משפחתה המיוחסים. לזאת כל אחת ואחת נותנת עצה לאיש נגד היצר הרע, יפיפיות אומרות תנו עיניכם ליופי, רצה לומר שלא תביטו בהיופי של מטה שהוא גשמיות רק להביט אל מקום השורש של היופי שהוא עולם התפארת, לכך נאמר ליופי בלמ"ד רצה לומר להביט ליופי היינו לעולם התפארת שהיא המקום שורש של היופי. והמיוחסות שבהם נותנים להם עצה שיצילו נפשם מגיאות שלא יהיה להם גיאות במשפחתה המיוחסים, כי ידוע שסגולה גדולה מאד להיות לו בנים טובים בשעת הזיווג יצייר במחשבתו צורת הצדיקים. לזה אומרים המיוחסות תנו עיניכם במשפחה רצה לומר שיוכל לצייר בשעת הזיווג צורת הצדיקים שבמשפחתה, שתמיד יהיה מורגלא אצלם ויהיה להם בנים טובים כמותם, לזה אומרים שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהם אומרים מה לכם לחפש אחר תחבולות להנצל מהיצר הרע קחו מקחכם לשם שמים ולא תצטרכו לעשות תחבולות כיון שאין בו במה לתלות הגיאות והגשמיות אין מקום ליצר הרע לפתותו וקל להבין:

אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו. וצריכים להבין מה מרמז לנו בזה ומה הוא הלשון מראה באצבעו, מה לו להראות, וה ליה למימר וכל אחד ואחד יהיה רואה אותו. אך נוכל לומר שחז"ל רמזו לנוכ י ידוע שכל צדיק וצדיק אוחז דרכו בעבדות ה' כפי שכלו, ומעשי הצדיקיםא ינם שוים זה לזה, זה עובד להשם יתברך בדרך זה וזה בדרך אחר. ובכדי שלאי צער עצמו הצדיק באומרו אולי דרכי בעבודתי אינם ישרים כי יש צדיק אחרש עובד להשם יתברך בדרך אחרת, לזה לעתיד הקב"ה יהיה מראה לכל אחד ואחדש היה עבודתו בדרך טוב וישר. וכל צדיק וצדיק יהיה רואה שטובים היו דרכיוא שר הלך בדרכי השם כפי שכלו. לזה אמר כל אחד ואחד יהיה מראה באצבעו וכו'ז ה ה' קוינו לו, רצה לומר זאת היא דרך הישר אשר עבדתי לו להשם יתברך והואה דרך הנכון לעבודתו יתברך שמו כי כך יהיה מראה לו הקב"ה כי נכון היוד רכיו וקל להבין:

במסכת קידושין דף פ"ב ע"א תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר מימי לא ראיתי צבי קיץ וארי סבל ושועל חנוני והם מתפרנסים שלא בצער והם לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש קוני ומה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער ואני נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי. יש להבין במאמר זה מאי שימוש יש לאדם מצבי ואריה ושועלים. והנראה בזה שהוא הדבר בעצמו שנבראו לשמש בו והוא שילמוד האדם מהן עבדות השם, שנקח מזה קל וחומר לבטוח בה' שיוכל להזמין לכל גויה די מחסורה אלא שקלקול המעשים מקפח הפרנסה. ונקרא דבר זה שימוש כמו שמצינו בגמרא ששימוש חכמים נקרא הלימוד שלמדין ומתרצין דבר קשה על דרך הכא במאי עסקינן או הא מני וכדומה, והכא נמי זה נקרא לשמשני כמו ללמדני כדכתיב מלפינו מבהמות הארץ וגו' וקל להבין:

באותו ענין ומה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסין שלא בצער ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא שהרעותי את מעשי וכו'. יש להבין במאמר הזה הלא ראינו כמה פעמים שהכפירים שואגים לטרף וכמה חיות רעות וזאבים אשר אין להם במה להתפרנס. ונראה פירוש הענין שכונתם שאם השם יתברך יזמין לו פרנסת יומו שלא ידאג דאגת מחר כמאמרם ז"ל מי שברא היום ברא פרנסתו, ועוד אמרו כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה נאכל למחר הרי זה מקטני אמנה. והנה החיות באמת יש להם בחינה זו מפני שאין להם שכל ואם יש להם מאכל לפי שעה אינם דואגים על מחר, ומכל שכן בן אדם אשר חננו ה' דעה להבין ולהשכיל שראוי לו לבטוח בה' שבודאי יתפרנס ביום מחר, ואל יחשוב מחשבות האיך ובמה וישמח במה שחננו ה' לשעתו. וזהו כונתם שהן מתפרנסין שלא בצער פירוש שאם יש להם במה להתפרנס לפי שעה אין דואגים על יום מחר, ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס היום שלא בצער שבודאי יהיה לי ביום מחר כנ"ל:

תניא רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו וכו' אבל תורה אינו כן עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו בעת ילדותו מהו אומר וכו' בזקנותו מה הוא אומר עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו. ופירש רש"י ז"ל ינובון יצמחו צמח ויתייחד שכרן לעת שיבתן. ולי נראה לפרש ינובון כפשוטו לשון ניב שפתים לשון דיבור, וביאורו כי בבחרותו של האדם יש לו כח ללמוד ולהתפלל בכח אבל בזקנותו של האדם אין לו כח ללמוד ולהתפלל מפני תשות כוחו רק שמדבר דיבורים קדושים לעבודת השם יתברך. וזהו פירוש בזקנותו מהו אומר עוד ינובון בשיבה וקל להבין:

במסכת אבות פרק ראשון אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס וכו'. יש לפרש על פי מאמר חז"ל ששכר מצוה מצוה. והפירוש הוא כי הנה עיקר שכר העולם הבא הוא שיזכו עם בני ישראל ליהנות מזיו השכינה ולהשתעשע בנועם אור אלהותו יתברך. והנה הצדיק כשעושה איזה מצוה הוא ממשיך עליו על ידי המצוה נועם השגת מציאות אלהותו ומתענג בזה הרבה, ותענוג הזה הוא מעין התענוג בעולם הבא שיתענגו על ה' וישתעשעו באלהותו. וזהו עולמך תראה בחייך שבחייך תשיג מעין עולם הבא. וזהו שכר מצוה מצוה פירוש שהמצוה בעצמה שעיקרה הוא תענוג השגת אלהותו שזהו עיקר עשיית המצוה להשיג על ידה פנימיות אלהותו והיא בעצמה השכר, ששכר עולם הבא הוא גם כן השגת אלהותו יתברך. וזהו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, שעובד כדי לקבל השכר לאחר זמן ועתה עדיין לא קיבל מאומה, ובאמת במצות הוא טועם בשעת עשיית המצוה השגת אלהותו יתברך מעין שכר עולם הבא. ולכן לא יעבוד על מנת לקבל פרס שמורה שעדיין לא היה לו שום תענוג ושעשועין מעשות המצוה, רק ישתעשע בשעת עשות המצוה כאלו כבר קיבל כל השכר שהוא השגת אלהותו יתברך שמו וקל להבין:

במסכת חולין דף ס"ו ע"ב תנן התם כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת כו' ומקשו בגמרא ולכתוב רחמנא קשקשת ולא לכתוב סנפיר אמר רבי אבהו וכן תנא דבי רבי ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר. ויש להבין הלא כמה הלכות הם כהררים התלוים בשערה ולא נרמזו בתורה רק מעוטא דמעוטא, וכאן יהיה בתורתינו הקדושה תיבה יתירה בלי צורך רק משום יגדיל תורה. והנראה שהענין הוא כך, כי הנה ידוע בספרי קודש שכל הברואים יש להם שורש בעולמות העליונים. והנה דגים באים מעולם קדוש וגבוה מאד מאד שהוא מרמז על עינא פקיחא כידוע מספרי קודש, אשר על כן הזהירו לאכול בכל שבת דגים. והנה כל הנבראים נבראו בכח התורה הקדושה כידוע ממאמר חז"ל, ומפני זה כל דבר שהוא מעולם היותר גבוה יש לו מקום גבוה בתורה. על כן בתורתינו הקדושה נכתב סנפיר לדגים הגם שאין צורך בו רק משום יגדיל תורה ויאדיר, מפני שהם מרמזים לעולם גבוה מאד על כן בא להם מקום מיוחד בתורה משום יגדיל תורה ויאדיר ודו"ק. ובדרך הלצה יש בנמצא מין דג הנקרא במדינתינו לאקוס ויש לו סנפיר יותר על שארי הדגים והוא מפני שהוא מובחר ממיני הדגים, ובודאי יש לו שורש גדול בתורה. ועל כן נרמז בהסנפיר שיש לו מפני שנכתב סנפיר מיותר בתורה משום יגדיל תורה:

במסכת עוקצין פרק ג' משנה י"ב אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות שנאמר להנחיל אוהבי י"ש וגו'. יש לעיין שהרי אמרו חז"ל בסנהדרין כל הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה תלמידי חכמים מנכסיו אבל תלמידי חכמים עצמם עין לא ראתה אלהים זולתך, וכאן הוא נותן קצבה לנחלת הצדיק. אמנם יראה שרומז בזה גודל מעלת ההתחברות וכינוס לצדיקים נאה להם ונאה לעולם, כמו שכתוב בספר יצירה אבן אחד בונה שתי בתים שתי אבנים בונות וכו' שרומז גם כן למעלת ההתחברות שגדולה היא בערכה וכל מה שמתוסף איש ישראל נעשה רושם למעלה גדול מאד. וזה רמז שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, ביאורו כשהם כל אחד בפני עצמו ואין מתחברין יחד אז יש קצבה לנחלתם. וגם ירמוז שבאם הם מתחברים יחד בגודל אהבה אז שני פעמים ש"י עולה כתר שנקרא אין, ואז חלקם ספון ונעלם ונחלתם בלי מצרים מפני שהם נכנסין לבחינת אין:

על סיום הש"ס תני דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום וכו' גם בגמרא אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות וכו'. להבין דברי חכמינו הקדושים ז"ל למה נקט בלשון שונה ולא לומד. ובגמרא שניה למה דוקא מספר זה. הגם שדרשו מהפסוק להנחיל אוהבי יש עם כל זה צריך טעם למה. ונקדים לבאר תיבת מסכתא והלכה אשר רבו המפרשים לפרש ואענה גם אנכי חלקי בעזרת השם. הנה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות בכדי להיטיב שיוכלו לקבל אלהותו שיכירו גדולתו, וראה המאציל שאין ביכולת הברואים לקבל גודל הבהירות אור אין סוף אשר היה ממלא כל עלמין ויוכלו הנבראים ליבטל ממציאותם, מה עשה המאציל צמצם שכינתו ועשה מקום פנוי אשר באותו מקום יברא העולמות. וזה המקום הוא מארבע קוים שטחים ארבע קצוות אשר מקיף אותו המקום והוא סוד מ"ם רבתי מלמרבה המשרה, ואור אין סוף מקיפו מכל צד. אחר זה גזרה חכמתו יתברך והאיר מאור אין סוף למקום הפנוי ובקע המ"ם ועשה מזה צורת ב"ו או כ"ו, מ"ם פתוחה, ודרך הבקיעה מאיר לכל העולמות אשר יברא. והנה אותו האור בא מלמעלה ונשתלשל למטה ואז נמצא ממילא ששה קצוות מעלה ומטה וארבע רוחות, ונודע שכל קדושה כלולה מעשר והוא ס'. וזהו סוד מ"ם וסמ"ך שבלוחות, זהו סוד קריאת שמע שתמליכוני בשמים ובארץ וארבע רוחות. והנה נודעש באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא, היינו שאותיות התורה עלו ונצטרפוב רל"א שערים רל"א אלפא ביתא ונכללו זה בזה ומהם נעשה מלבוש העליון אשר בונ תעטף הקב"ה. והנה הצירוף הראשון מהרל"א שערים הוא א"ל ב"ם וסוף אותוה צירוף הוא כ"ת והוא שורש ומקור שאר הצירופים. וזהו מ"ס כ"ת, רצה לומרמ תחלה נעשה המ"ם אח"ז האיר בה אור אין סוף ושלשל אורו ממעלה למטה ונעשהש שה קצוות הוא סמ"ך, ועוד מחמת גודל הבהירות לא היו יכולים הנבראיםל התקיים כו' עד כ"ת מסוף הצירוף. והצדיקים על ידי עסק התורה מיחדיםה עולמות מתתא לעילא ומורידים השפע מעילא לתתא מאור עליון אור אין סוף ב"המ קור הרחמים אשר אין שם תערובות דין כלל. והנה יחוד העולמות מתתא לעילאו מעילא לתתא הוא סוד דעת מדריגת יעקב הנקרא אמת, תתן אמת ליעקב. וזהו סודר אשי תיבות מ'אימתי ק'ורין א'ת ש'מע בגימטריא אמ"ת. והנה הלכ"ה בגימטריאש שים, ושני פעמים הלכה עולה ק"ך, בזה ממתיקים הגבורות אשר שורשן ק"ךצ ירופי אלקים, כי על ידי לימוד ועסק התורה מיחדים הצדיקים העולמות מתתאל עילא ומאירין מאור עליון אור אין סוף ב"ה על השמות אלהים ונמתקיםה דינים. וזהו כל השונה הלכות היינו שני פעמים הלכה שעולה ק"ך רצה לומרש על ידי עסקו בתורה בקדושה מיחד העולמות מתתא לעילא וגורם להאיר אורע ליון על הק"ך צירופים לשנות אותם מדין לרחמים להמתיק הדינין בשורשם הוא בן עולם הבא, מקור הרחמים, כי יתעלה נשמתם מאד ויתקשרו במקור הרחמים והרצון העליון. והנה קודם אותיות כ"ת שבסוף צירוף הראשון הוא י"ש. ולזה מרמז הפסוק להנחיל אוהבי י"ש רצה לומר שינחיל הקב"ה לאותן הצדיקים אור העליון מאותיות י"ש רחמים גדולים ועצומים, שיאירו על הדינין לבטלם להמתיקם ולהוריד השפעות טובות ורחמים גדולים על הכנסת ישראל אמן:

שם באותו משנה אמר ר' שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. ויש לדקדק מה הוא הלשון מחזיק ברכה לשון חזקה. ולהבין הדבר הוא על פי מה דמצאנו באם יש לאדם חזקה באיזה דבר הן חזקת קרקע או שאר דבר אזי לא יוכל שום אדם לערער עליו כיון שיש לו חזקה בודאי היא שלו, אף שיש לפקפק עליו אולי אינו שלו או דבר אחר אין כח באדם להוציאו ממנו כיון שיש לו חזקה ודברי המערער בטלין. ומצאנו חבור עצבים אפרים הנח לו כי השלום דבר גדול הוא כל כך אף שח"ו עובדים עבודה זרה ויש שלום גדול ביניהם לא יוכל השטן לקטרג עליהם על עבירות שלהם, כיון שיש שלום ביניהם אזי דברי השטן בטילין ולא יעשו רושם כלל. לזה אמר התנא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה וכו' לשון חזקה שלא יהיה לשטן איזה ערעור והשטנה עליהם רק השלום כיון שיש שלום בישראל לא יכול לקטרג עליהם כלל. ודברי ר' שמעון בן חלפתא הם פירוש על דברי ר' יהושע בן לוי שאמר מקודם עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשר עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש וגו'. ונוכל לומר גם כן בדרך זה כי ידוע שאין לצדיק בעולם הזה מנוחה כי רובם המה מחוסרי פרנסה, ואף שיש לאיזה צדיק די ספוקו אין לו שלום מרשעים ומאומות עולם, אבל לעתיד יהיה לצדיקים שלום ושלוה והשקט. לזה אמר שינחיל הקב"ה לישראל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשר עולמות וכו' שנאמר להנחיל אוהבי יש וגו', י"ש נוטריקון י'שראל ש'לום שינחילם השלום שיהיה להם שלום גדול ולא יהיו להם שום מבלבלים והבן:

או יאמר אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. יראה לרמוז כי הנה הראשי תיבות של מ'חזיק ב'רכה ל'ישראל א'לא ה'שלום עולים כמנין מזל"א שהוא עולה ג' הויות ועם הכולל עולין י"ג שג' הויות הם י"ב אותיות ועם המקור הוא י"ג, כי כשיש שלום בישראל יש יכולת בידם על ידי זה להמשיך בני חיי ומזוני מי"ג תיקוני דיקנא עילאה שאמרו חז"ל דבמזלא תליא מילתא והוא רומז להי"ג תיקוני דיקנא הנ"ל שההשפעה נמשכת מהן וכשיש שלום בישראל נמשך עליהם שפע כל טוב:

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם:

Kabbalah Media
Copyright © 2003-2025 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, All rights reserved
Kabbalah Media is the official archive of the Bnei Baruch Kabbalah Education & Research Institute - https://www.kabbalah.info - updated regularly with viewable and downloadable versions of the Daily Kabbalah Lesson with Kabbalist Dr. Michael Laitman in video and audio formats, as well as other Bnei Baruch Kabbalah lessons, lectures, TV programs, music, video clips, books and texts. The Kabbalah Media archive can be browsed by keyword or key-phrase searches, calendar, language, content type, media type and catalogs. Bookmark Kabbalah Media's main page in order to be able to quickly and easily access the latest Kabbalah materials of the current day.

Kabbalah Media

Kabbalah Media

Personal AreaSign in to like, save and subscribe to videos

ספר מאור ושמש - פרשת וישב

ספר מאור ושמש - רמזי חנוכה

ספר מאור ושמש - פרשת מקץ

ספר מאור ושמש - פרשת ויגש

ספר מאור ושמש - פרשת ויחי

ספר מאור ושמש - פרשת שמות

ספר מאור ושמש - פרשת וארא

ספר מאור ושמש - פרשת בא

ספר מאור ושמש - פרשת בשלח

ספר מאור ושמש - פרשת יתרו

ספר מאור ושמש - פרשת משפטים

ספר מאור ושמש - פרשת שקלים

ספר מאור ושמש - פרשת תרומה

ספר מאור ושמש - פרשת תצוה

ספר מאור ושמש - פרשת כי תשא

ספר מאור ושמש - רמזי פורים

ספר מאור ושמש - רמזי פסח

ספר מאור ושמש - הפטרת יום א של פסח

ספר מאור ושמש - רמזי שיר השירים

ספר מאור ושמש - רמזים לז' של פסח

ספר מאור ושמש - פרשת אחרי מות

ספר מאור ושמש - הפטרת מחר חודש

ספר מאור ושמש - פרשת קדושים

ספר מאור ושמש - רמזי ל"ג בעומר

ספר מאור ושמש - פרשת אמור

ספר מאור ושמש - פרשת בהר

ספר מאור ושמש - פרשת בחקותי

ספר מאור ושמש - פרשת במדבר

ספר מאור ושמש - רמזי שבועות

ספר מאור ושמש - רמזי רות

ספר מאור ושמש - פרשת נשא

ספר מאור ושמש - פרשת שלח

ספר מאור ושמש - פרשת קרח

ספר מאור ושמש - פרשת חקת

ספר מאור ושמש - פרשת בלק

ספר מאור ושמש - פרשת פנחס

ספר מאור ושמש - פרשת מטות

ספר מאור ושמש - פרשת מסעי

ספר מאור ושמש - פרשת דברים

ספר מאור ושמש - רמזי בין המצרים

ספר מאור ושמש - לר"ח מנחם אב

ספר מאור ושמש - פרשת ואתחנן

ספר מאור ושמש - הפטרת שבת נחמו

ספר מאור ושמש - רמזי ט"ו אב

ספר מאור ושמש - פרשת עקב

ספר מאור ושמש - פרשת ראה

ספר מאור ושמש - פרשת ראה בהפטרת שבת וראש חודש

ספר מאור ושמש - פרשת שופטים

ספר מאור ושמש - פרשת תבא

ספר מאור ושמש - פרשת נצבים

ספר מאור ושמש - רמזי ראש השנה

ספר מאור ושמש - פרשת וילך

ספר מאור ושמש - הפטרת שבת שובה

ספר מאור ושמש - רמזי יום הכפורים

ספר מאור ושמש - פרשת האזינו

ספר מאור ושמש - רמזי יום א' של סוכות

ספר מאור ושמש - רמזי יום ב' של סוכות

ספר מאור ושמש - רמזי יום ג' של סוכות

ספר מאור ושמש - רמזי יום ו' של סוכות

ספר מאור ושמש - רמזי שחוה"מ של סוכות

ספר מאור ושמש - רמזי הושענא רבה

ספר מאור ושמש - רמזי שמיני עצרת

ספר מאור ושמש - רמזי שמחת תורה

ספר מאור ושמש - פרשת וזאת הברכה

ספר מאור ושמש - מאמרים מלוקטים

בזמירות ליל שבת:

ספר מאור ושמש - מאמרים מלוקטים

בתפלת שחרית של שבת:

ספר מאור ושמש - רמזי שלש סעודות

ספר מאור ושמש - ליקוטים

Personal Area
Sign in to like, save and subscribe to videos