Degel Machne Ephraim
Kabbalah Librarychevron_right
Various/Degel Machne Ephraim
chevron_right
Degel Machne Ephraim
 

ספר דגל מחנה אפרים

ספר דגל מחנה אפרים - פרשת בראשית

בראשית ברא אלהים. להבין פתיחת תורתנו הקדושה במלת בראשית, דהנה דוד המלך ע"ה אמר (תהלים י"ט, ח') תורת ה' תמימה משיבת נפש, וצריך להבין שייכות זה שהיא תמימה ומשיבת נפש. והענין הוא כך כי ידוע מה שכתוב בזוה"ק (אחרי ע"ג.) קודשא בריך הוא ואורייתא ונשמתיהון דישראל כולהו חד עד כאן. ויש להבין זה כי חיות ישראל הוא כביכול מעצמות הקב"ה כמו שכתוב (בראשית ב', ז') ויפח באפיו נשמת חיים ואיתא כלום אדם נופח אלא מעצמותו, וזאת התורה הוא האדם לכך יש בה רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה כנגד אבריו וגידיו של אדם (מכות כ"ג:

וברש"י שם) כמו שכתוב בפסוק (במדבר י"ט, י"ד) זאת התורה אדם וגו', וזה מרמז שהתורה ממש הוא עצמות האדם הרי קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל כולהו חד, נמצא כשצריך להשיב נפש מישראל הן ברוחניות הן בגשמיות אי אפשר להשיב כי אם בקודשא בריך הוא ובאורייתא אשר משם אנו חיים, ומה שאנו רואים שלפעמים משיבים נפש חולה על ידי רפואות או שמות וקמיע או סגולות על כרחך שהם ממש התורה כי הכל נכלל בתורה דהיינו אלוקות ורפואות וסגולות ושמות ולית בה חסר כלום, ואם היה האמונה תקועה תמיד בלב כל בני האדם בה' והיה ה' מבטחו בודאי לא היה צריך לרפואות או לשום דבר רק לחסד אל או על ידי תפלה לעורר חסד אל יתברך עליו להשיב את נפשו או על ידי לימוד תורתינו הקדושה כמו שכתוב (משלי ד, כ"ב) ולכל בשרו מרפא, אך מחמת חסרון אמונה ח"ו צריכין לפעמים לרפואות או לשאר דברים, וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים י"ט, ח') תורת ה' תמימה, הוא בשלימות גמור שאין בה שום דבר חסר רק בתכלית השלימות דדא ביה כולי ביה כנ"ל ולכך משיבת נפש לכל אחד לפי מה שמאמין בו אבל הכל היא על ידי התורה כנ"ל, וזה יש לפרש גם כן בפתיחת התורה מרמזת לזה במלת בראשי"ת שהוא ראשי תיבות בתורה יש א' היא אלוקות ר' היא רפואות ש' היא שמות והיא ש' בימין וש' בשמאל מורה על סגולות ות' מורה על תמימה היינו מפני שהיא תמימה לית בה שום דבר חסר

רק נקרא שלימות כל דבר המחיה ברוחניות ובגשמיות והבן:

עוד יש לומר בראשית ברא אלקים. יש לפרש דהנה אלקים גימטריא הטבע וראשית היינו חכמה כמו שתרגם ירושלמי על בראשית בחוכמתא, וזה יש לומר שמרמז הפסוק בראשית היינו בחכמה ברא אלקים השי"ת ברא הטבע בעולם וזהו חכמה נפלאה כי הטבע הם הד' יסודות אש רוח מים עפר וכל עיקר בריאות הגוף תלוי כשהיסודות הם במזג השוה וכאשר יסוד אחד מתגבר על חבירו ח"ו מזה נמשך לאדם איזה מיחוש וחולשת הגוף ח"ו כידוע לחכמי הטבעים כי כל הרפואות הם רק לחזק ולגבר הטבע שלא יהיה שום רפיון באחד מחבירו רק כולם יהיו במשקל השוה, והתורה היא נצחית ומה שיש בעולם יש באדם על דרך עש"ן ע'ולם ש'נה נ'פש, ולכך בודאי אדם שהוא בר שכל ויש לו חכמה יכול לברוא לעצמו טבע חדשה ולשנות טבעו שהיה לו מכבר דרך משל אם נולד בטבע שיהא כעסן או חמדן כשהוא בר שכל יכול להפך ולשנות טבעו ולכבוש כעסו ויהיו דבריו בנחת וכן לא יחמוד וירדוף אחר מותרות רק יסתפק במה שיש לו והכל תלוי בחכמה כמו שכתוב (משלי י"ט, י"א) שכל אדם האריך אפו ועוד כי כעס בחיק כסילים ינוח (קהלת ז', ט') כי הצורה צריך שתדמה ליוצרה כמו שיוצר הכל ברא הטבע בעולם על ידי חכמה כן האדם יכול לברוא לו על ידי חכמה טבע חדשה, ומזה נבין איך בגשמיות יכולין להשיב נפש על ידי התורה כי ביטול וחולשת הנפש בא מחמת רפיון אחד מיסודות הנקראים טבע כנ"ל וכשמתקנים היסודות להיות כולם מתנהגים במשקל השוה בזה נתיישב הנפש על עמדו הראשון, וכבר אמרנו בראשית היינו בחכמה ברא אלקים היינו הטבע נברא בחכמה וחכמה היינו התורה כמו שכתוב (תהלים ק"ד, כ"ד) כולם בחכמה עשית, ולכך תיקון וחיזוק הטבע הוא גם כן על ידי התורה שיש בתורה עניני רפואות גם כן כנ"ל והבן. ואחר שחנני ה' דעת ברחמיו וברוב חסדיו יש לקרב אל השכל האיך בחכמה השי"ת ברא הטבע, כי ידוע שדבר הנעלם שלא יצא עדיין לפועל נקרא כח שהוא עדיין בכח והדבר המתגלה נקרא פועל כמו יוצא מכח אל הפועל היינו מהנעלם אל הגלוי וידוע חכמה היא אותיות כ"ח מ"ה ואותיות מ"ה עם הנעלם מאותיות מ"ה הם מ"ם ה"א במילואו גימטריא אלקים לכן נברא בחכמה, אלקים היינו הטבע כי תיבת חכמה מורה על תיבת אלקים ולכן יכולים הצדיקים הדבקים בתורה ובחכמה לשנות כל הטבעים הן בגשמיות והן ברוחניות לטובה ולברכה והבן:

עוד יש לומר בראשית ברא אלקים. בראשית היינו בחכמה ברא השי"ת, אלקים היינו יראה כמאמר חז"ל (אבות פ"ג, משנה כ"א) אם אין חכמה אין יראה, ויש לומר שמזה למדו לשנות לתלמי המלך ולכתוב אלקים ברא בראשית (מגילה ט'.) כי אם אין יראה אין חכמה (אבות שם) לכן צריך להיות גם כן בהיפוך אלקים היינו ביראה ברא השי"ת בראשית היינו חכמה. עוד יש לפרש דהנה אית יראה ואית יראה יראת הרוממות של אין סוף ברוך הוא בדיל דהוא עיקרא ושרשא דכל עלמין ויראת העונש כמבואר בזוה"ק (ת"ז ת' ל' ע"ג: ל"ג ע"ו:) באריכות מזה יעויין שם, וזה יש לומר שהתורה מרמזת על האדם בראשית היינו על ידי חכמה ברא אלקים, ברא לשון בהירות ואור זכות כמו ברה מאירת עינים כי אותיות אחה"ע מתחלפות והיינו על ידי חכמה יכול אדם לזכך ולטהר אלקים היינו היראה שיהיה רק יראה פנימית בלי שום עירבוב פניה מיראה חיצונית רק יראת ה' טהורה והבן:

עוד יש לומר בראשית. היינו בחכמה, ברא אותיות אבר, היינו נעשה בחינות אבר המיחד אלקים היינו אפילו כל הדברים טבעים וספורי דברים על דרך (סוכה כ"א:) שיחת חולין של תלמידי חכמים וכו' כמו שיבואר לקמן אי"ה מזה (על הפסוק זה ספר תולדות אדם) והבן:

עוד יש לומר בראשית ברא אלקים. סופי תיבות אמת כנזכר בבעל הטורים ותרגום ירושלמי על בראשית בחכמתא, והוא רמז שאי אפשר לבא למידת אמת כי אם מי שיש בו חכמה אבל מי שהוא שוטה אי אפשר כלל שיבא לעולם לבחינת אמת וכן להיפוך מי שמדבק את עצמו לבחינת אמת ומרחק עצמו בכל יכלתו מן השקר אז יכול לבא לחכמה אבל מי שהוא עדיין מוטבע בשקר אי אפשר שיבא לבחינת חכמה אמיתית והבן:

עוד יש לומר בראשית ברא אלקים. על דרך שאמרתי על פסוק (שמות י"ט, ג') ומשה עלה אל האלקים, היינו שכל עליותיו של משה היה רק שיהיה בחינת אלקים והיינו על ידי הזדככות חומרו ונעשה כולו צורה שהוא חיות אור אלקים, על זה הדרך יש לומר גם כן שמרמז הפסוק (דברים ל"ג, א') וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים, היינו זה הברכה שבירך משה לישראל שיוכלו לעשות מן איש שהוא מורה על חומר שנברא מאין ליש שיתהווה בחינת אלקים שהוא צורה ואור אלקים והיינו שישתוו למדריגתו העליונה לזכך חומרם שיתהוה כולו אור בחינת אלקים, וזה יש לומר שמרמז כאן התורה בפתיחתה ליתן עצה לזה איך לבא למה שהוא עיקר התכלית והיינו בראשית ותרגום ירושלמי בחכמתא היינו על ידי החכמה ברא אלקים יכול כל אדם לברוא לעצמו שיהיה בריאה חדשה היפך מיום הוולדו רק להתאחד ולעשות מחומר צורה ולא יהיה בו שום חומריות כלל רק בחינת אלוקות והבן:

וירא אלקים את האור כי טוב. ואיתא במדרש כי טוב לגנזו וגנזו לצדיקים ובו משתמשין צדיקים בכל דור ודור (חגיגה י"ב.) עיין שם, ושמעתי מאא"ז נ"ע זללה"ה היכן נגנז האור ההוא ואמר שהשי"ת גנזו בתורה (עיין בזוה"ק בהשמטות ח"א רס"ד.) ולכן משתמשין צדיקים בכל דור ודור באור ההוא היינו על ידי התורה שיש בה אותו האור שיכולין להסתכל בו מסוף העולם ועד סופו כמו שראו עיני ממש כמה מעשיות מה שכתב לדודי זקני המנוח ר' גרשון קוטיבור ז"ל שנסע לארץ הקדושה איך שראה אותו בשבת בחוץ לארץ ומה זה עשה בחוץ לארץ והשיב לו דודי זקני באגרת שבאותו שבת עשה איזה גביר ברית מילה בחוץ לארץ ושלח אחריו להיות מוהל אצלו וכהנה וכהנה אשר קצרה היריעה מהכיל אשר הסתכל ממש מסוף עולם ועד סופו והכל היה על ידי אותו אור שנגנז בתורה, ויש לומר שזה מרומז כאן בפסוק כי הבעל הטורים פירש את האור בגימטריא בתורה נמצא מבואר ממש בפסוק וירא אלקים את האור כי טוב לגנוז והיכן גנזו באת האור ממש היינו בתורה שהוא מספר את האור והבן:

ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. יש לומר בדרך רמז על פי מאמר חז"ל (ברכות ו':) כל העולם לא נברא אלא בשביל זה וכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה עיין שם, העולה משם דעיקר בריאת העולם וכל ישראל היה רק בשביל צדיק אחד שעובד השי"ת תמיד באמת ובתמים ובאהבה שלימה, וכשהצדיק מעורר חשקו ומשתוקק להדבק באלהים חיים ממילא נמשכו אחריו כל ישראל שכולם נקראים מלאכתו שבשבילו נפעלו ונבראו, וזה שאמר הכתוב ויכל הוא לשון חימוד וחישוק כמו (תהלים קי"ט, פ"א) כלתה לתשועתך נפשי (עיין בית יוסף או"ח סימן רפ"א) היינו כשהצדיק שהוא בחינת יום השביעי שהוא שבת מעורר השתוקקות ומדבק עצמו לאור פני מלך חיים אז הוא מפעיל פעולת התשוקה בכל הנבראים שהם כולם מלאכתו אשר עשה על דרך הנ"ל כי כולם לא נבראו אלא בשבילו והבן. עוד יש לומר שמרמז על דרך שכתוב בזוה"ק, כד עייל שבתא וכו' וכל דינין מתעברין מינה, וזה שאמר הכתוב ויכל שיכלה אלקים היינו הדינין, ביום השביעי כד עייל שבתא כל הדינין בטלין ומבוטלין ורחמים גוברים והבן:

ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע וגו', ותוצא הארץ עשב מזריע זרע למינהו. ודרשו חז"ל (חולין ס'.) ובדשאים לא נאמר בצווי למינהו אך מעצמם נשאו קל וחומר וכו' עיין שם, וזהו על פי פשוטו שהיה קשה לחז"ל למה לא צוה השי"ת בדשאים למינהו, אך התירוץ הוא שהשי"ת ידע שהדשאים ישאו קל וחומר בעצמם מאליהם. אבל יש עוד בזה ענין נסתר אחר אשר חנן ה' דעת לאדם לחדש בתורתו הקדושה איש איש על עבודתו ותורתו ואור נשמתו אשר חנן ה' ברחמיו וברוב חסדיו, דהנה איתא במדרשים על פסוק (בראשית ל"ט, י"א) ויבא הביתה לעשות מלאכתו נכנס לעשות צרכיו אך נתגלה לו שם דיוקנו של אביו (סוטה ל"ו:) ובזה נח דעתו להתגבר על יצרו, והוא מרומז בתיבת ואין איש שם, אבל דיוקנו של אביו היה שם, ולכן יש סגולה ועצה להנצל מהרהורים רעים ח"ו או תאות זנות ח"ו לצייר לפניו דיוקן של אביו וזה מוליד בו כח קדושה וינצל בזה מהיצר הרע ומכל התאוות רעות עד כאן שמעתי או ראיתי כתוב באיזה ספר, ואפשר לקרב זה אל השכל שיועיל זה להנצל מהיצר הרע על פי ששמעתי מאא"ז נשמתו עדן רבי ישראל בעל שם טוב שאמר שכתוב בספר ברית מנוחה (דף ז': דפוס וורשא תרמ"ד) שחכמה נקרא קברות התאוה כי כשאדם דבוק בחכמה ממילא כל התאוות בטלין ממנו ולכך נקרא קברות התאוה היינו שעל ידי החכמה הוא מקבר ומבטל כח התאוה מעליו, ועל פי זה אמרתי פירוש הפסוק (דברים כ"ג, ט"ו) והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר כי קודש נקרא חכמה כידוע והוא השכל של אדם וכשהוא מדבק מחשבתו ושכלו בחכמת התורה ואלהות ומנהיג כל איבריו בזה השכל פועל שנעשים כל האברים שלו רוחניות רק חכמה ושכל כיון שדבוקים אל השכל וזהו שהצדיקים קדושי עליון מהפכים החומר שלהם לצורה שהוא החכמה והשכל ונעשה כולו חכמה, וזה שאמר הכתוב והיה מחניך קדוש היינו כל שייפי גופא יהיה קודש היינו שיהיה בחינת חכמה שתראה שיהיה

כולם דבקים ומתנהגים על פי השכל והחכמה הנקרא קודש ואז ולא יהיה בך ערות דבר היינו שיהיה בטל ממך ממילא כל דבר ערוה והרהורין בישין ח"ו כנ"ל. ולזה הטעם יש לומר שמועיל לבטל היצר הרע לצייר לפניו דיוקנו של אביו, כי אבא הוא חכמה כידוע וידוע במקום שמחשבתו של אדם שם הוא כולו נמצא כשמחשב בחכמה הוא דבוק ברגע ההוא כולו בחכמה וכל מה שאדם מעורר במחשבתו כך מעוררין עליו מלמעלה לכן כשאדם מעורר בדביקות מחשבתו בדיוקנו של אביו בזה הוא מעורר עליו מלמעלה בחינתו שהוא קברות התאוה ובזה מבטל ומסיר מעצמו התאוות רעות ח"ו, וזה יש לפרש להבין בקיצור נמרץ מה שכתוב בתיקונים ה' בחכמה יסד ארץ באבא יסד ברתא עיין שם והוא על דרך הנ"ל. וזה שאמר הכתוב תדשא הארץ דש"א שהוא ראשי תיבות ד'יוקנו ש'ל א'ביו אז ממילא יהיה הכל למינהו בלי שום עירבוב מין אחר והבן זה היטב:

כל שיח תדשא. (בפיוט הושענא אדון המושיע) יש לומר הרמז בכאן על דרך הידוע שהעיקר הוא להעלות כל דיבור שמוציא מפיו למחשבה וחכמה שהוא אבא, וזה יש לומר שמרומז בכאן כל שיח לשון דיבור ואפילו שיחת דברים וסיפורים תדש"א ראשי תיבות ת'עלה ד'יוקנא ש'ל א'בא והבן:

שם האחד פישון וגו' אשר שם הזהב. וזהב הארץ ההוא טוב שם הבדולח ואבן השוהם, והנה חז"ל האירו עיני שזה לדרוש פישון הוא פי שונה הלכות וידוע מאמרם ז"ל (שבת ס"ג.) על פסוק (משלי ג', ט"ז) אורך ימים בימינה למיימינים בה לעוסקים לשמה וכו', וזה יש לומר שמרמז כאן הפסוק פישון פי שונה פירוש כששונה הלכות לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה שהוא יחוד מספר פי עם הכולל, אשר שם הזהב מזה יש לו עושר וכבוד, וזהב הארץ ההוא טוב היינו שאינם מבחינת משמאילים, ומפרש הכתוב יותר שם הבדולח ידוע בדולח יש בו שני גוונים חיור וסומק וזהו רמז שזהו אי אפשר כי אם שילמוד התורה וההלכה בדחילו ורחימו שהוא בחינת חסד וגבורה חיור וסומק (עיין זוהר ח"ג רצ"ט) ושהם הוא אותיות משה והיינו שילמוד התורה לשמה אותיות למשה לקשר עצמו בבחינת דעת שהוא בחינת משה ואז וזהב הארץ ההוא טוב והבן:

זה ספר תולדות אדם. יש לומר ספר גימטריא שם ושם הוא הנשמה כמו שכתוב ר' נחמן ז"ל (בראשית ב', י"ט) נפש חיה הוא שמו היינו שהשם של אדם הוא הנפש חיות של אדם שהוא הנשמה, וזהו שמרמז כאן זה ספר היינו הנשמה תולדות אדם היא לפי מעשיו הטובים של האדם שנקרא תולדות לפי השתדלות פעולותיו כך הוא זוכה לאור נשמה והבן. או יאמר על דרך (אבות פ"ו, מ"א) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, יש לפרש הפירוש שבתורתו לשמה הוא מזכך דיבורים הרבה הן של עצמו שפגם באיזה דיבורים שדבר שלא בכוונה ונפלו בעכירות חומריות הן דיבורים של אחרים הכל הוא מעלה ומזכך ומטהר ועושה הבדלה מן התערובות ונופל השמרים והקליפות למטה ונשאר רק טהור על ידי לימוד תורה לשמה, וזה יש לומר שמרומז בפסוק זה ספר היינו התורה שנקראת ספר לשון ספיר גזרתם יחד מאירות על שם שמנהיר עיינין דמשתדלין בה (תולדות אדם היינו תיבת ספר נמשך גם כן למטה והוא ספר היינו שמבהיק ומנהיר על ידי הספר שהוא התורה) תולדות אדם היינו כל מעשיו של אדם נקראים תולדות ובצדיקים עיקר תולדותיהם מעשים טובים וברשעים להיפך (בראשית רבה ל', ו') ועל ידי התורה הוא מנהיר ומבהיק הדיבורים של אדם שפגם בהם והיינו לימוד לשמה שאז באור התורה שנקראת חכמה הוא מברר הטוב ודוחה הפסולת, וכן יש לומר ספר מלשון סיפורי דברים והיינו אפילו כשמדבר שיחת חולין והם חולין שנעשו על טהרת הקודש היינו שהוא דבוק בשעת שיחתו לחכמה שנקרא קודש בזה הוא מספר ומזהיר ומבהיק תולדות אדם היינו מה שפגם לפעמים בשיחת חולין הכל הוא מתקן ומעלה אותם הן כשמדבר דיבורים בחכמה ומעלה על ידי דיבורים כידוע בשם אא"ז נ"ע הן כשעושה עצמו מרכבה לחכמה ומחשבתו דבוקה בה תמיד על דרך (דברים י', כ') ובו תדבק אז הקב"ה שולח לו דיבורים הצריכים לתיקון האדם ולתיקון העולם ולהעלותן ולהמתיקן, וזה יש לומר שמרומז בפסוק (משלי ל"א, כ"ו) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה והיינו כשההתחלה ופתיחת פיו הוא בחכמה אז ותורת חסד על לשונה היינו אפילו שיחת חולין שלו שנקרא לשון על דרך (ברכות ל"א:) דיברה תורה כלשון בני אדם נעשה מזה תורת חסד היינו שהשי"ת מזמן לו דיבורים איך לעשות חסד עם השכינה שנקראת דל"ת וזהו חסד חס דל"ת כידוע והבן:

או יאמר זה ספר תולדות אדם. על דרך (שמואל - ב ח', י"ג) ויעש דוד שם עיין בזוהר (פרשת וירא קט"ז:) הפירוש מה שעשה שם וידוע (ילקוט שמעוני בראשית רמז מ"א) דוד כל מה שחי היה שנותיו של אדם שנתן לו במתנה, וזה יש לפרש שמרומז בפסוק זה ספר היינו השם שעשה דוד שהוא גימטריא ספ"ר תולדות אדם הוא על ידי מי שהוא נולד מחמת אדם הראשון כי ראוי היה להיות נפל ועל ידי אדם הראשון היה עיקר הולדתו וקל להבין:

או יאמר זה ספר תולדות אדם. כנ"ל ספר גימטריא שם הוא השכינה כידוע, וידוע דעיקר כל מגמתינו הוא לאוקמא שכינתא מעפרא ולהעלותה ומי שמקיים זו וכל מעשיו הם בכוונה זו להאיר להעלות השכינה אז השכינה גם כן מרים אותו ועולה למעלה למעלה אבל מי שגורם ח"ו במעשיו השפלת השכינה כביכול ח"ו אז השכינה גם כן משפלת אותו עד שאול תחתית, וזה יש לפרש שמרומז בפסוק זה ספר היינו השכינה כביכול היא לפי תולדות האדם ומעשיו וכן להיפך תולדות אדם ומאורעותיו הם לפי השכינה שנקראת שם שהוא גימטריא ספר והבן: או יאמר על דרך דאיתא (בראשית רבה י"ב, ב') בהבראם בה' בראם, ויש לפרש הפירוש בה' חומשי תורה ברא השי"ת העולם וידוע (זוהר ח"ב קס"א: וח"ג מ"ח:) דעיקר בריאת העולם היה בשביל האדם, וזה יש לפרש שמרומז בפסוק זה ספר היינו הה' חומשי תורה תולדות אדם היינו כנ"ל בה' ברא העולם והעיקר הוא האדם וקל להבין:

או יאמר על דרך אברם אינו מוליד אבל אברהם מוליד (בראשית רבה מ"ד, י"ב). ויש לומר הפירוש כשהוסיף לו ה' חומשי תורה אז נעשה כבריה חדשה והוליד בנים, וזה יש לומר שמרומז בפסוק זה ספר היינו חמשה חומשי תורה תולדות אדם היינו על ידי התורה אפשר לאדם להוליד בנים והשתנות מזלו כמו שהיה באברהם כנ"ל והבן:

או יאמר זה ספר תולדות אדם. ונקדים מה שאמרתי על הפסוק (ויקרא י', ט"ז) ואת שעיר החטאת דרש דרש וגו' ואיתא במסורת דרש דרש כאן חצי אותיות שבתורה (קידושין ל'.), וצריך להבין זה מה בא לרמז בזה שכאן הן מנין חצי אותיות שבתורה, ויש לפרש כי ידוע תורה שבכתב ותורה שבעל פה הכל אחד ואין אחד נפרד מחבירו כלל כי אי אפשר לזה בלא זה דהיינו התורה שבכתב מתגלה צפונותיה על ידי תורה שבעל פה ותורה שבכתב בלא תורה שבעל פה אינו תורה שלימה והוא רק כמו חצי ספר עד שבאו חז"ל ודרשו התורה וגילו דברים הסתומים ופעמים הם עוקרין דבר מן התורה והיינו בענין מלקות שכתוב בתורה ארבעים ובאו רבנן ובצרו חדא (מכות כ"ב:) והכל על ידי הופעת רוח קדשם שהופיע עליהם והיה כח בידם לעשות זה נמצא תלוי שלימות תורה שבכתב בתורה שבעל פה ולכן האומר אין קל וחומר מן התורה או שחולק על מאמר אחד מחז"ל כאילו כופר בתורת משה רבינו ע"ה (סנהדרין צ"ט.) כי הכל תלוי בדרושי חז"ל והם עיקר שלימות התורה שבכתב, וזה יש לפרש שבא הרמז דרש דרש הם חצי אותיות שבתורה היינו עד שדרשוה חז"ל אינה נקראת התורה שלימה רק חצי ובדרושי מאמרי חז"ל נשלם התורה להיות נקרא ספר שלם וכן בכל דור ודורשיו הם משלימין התורה כי התורה נדרשת בכל דור ודור לפי מה שצריך לאותו דור ולפי שורש נשמתן של אותו הדור כך השי"ת מאיר עיני חכמי הדור ההוא בתורתו הקדושה והכופר בזה גם כן כאילו כופר בתורה ח"ו, וכן ראיתי בספר הקדוש (עיין בפרשת וארא בשם ספר ברית מנוחה) ששם המפורש היו משתמשין בו בכל דור כל אחד לפי דורו ולפי שורש נשמתו וכן כל התורה כולה שהוא שמותיו של הקב"ה וידוע דוד המלך ע"ה הוא סוד התורה שבעל פה ואיתא (ילקוט שמעוני בראשית רמז מ"א) שדוד היה ראוי להיות נפל אלא שאדם הראשון נתן לו משנותיו שבעים שנה ונולד דוד המלך ע"ה, וזה יש לפרש פירוש הפסוק זה ספר היינו התורה שבכתב

נעשה ספר שלם תולדות אדם היינו על ידי דוד המלך שהוא סוד תורה שבעל פה והוא תולדות אדם הראשון כנ"ל על ידו נעשה התורה ספר שלם בשלימות כי תורה שבכתב לבד אינו אלא חצי הספר רק תורה שבעל פה משלמת אותה להיות נקראת ספר שלם והבן, ואחר שחנני ה' דעה ברחמיו וברוב חסדיו יש לפרש על פי הנ"ל פירוש על פסוק (שמואל - ב ח', י"ג) ויעש דוד שם, ועיין בזוה"ק (פרשת וירא קט"ז:) מה שפירש על שם זה מה הוא ולפי הנ"ל יובן כי שם גימטריא ספר כנ"ל, וזה שאמר הכתוב ויעש דוד שם היינו דוד המלך ע"ה שהוא סוד תורה שבעל פה הוא עשה לתורה שבכתב ספר כנ"ל והבן הגם שאמרתי על פסוק ויעש דוד שם באופן אחר אבל מכל מקום אלו ואלו דברי אלקים חיים:

עוד יש לפרש בזה אחר שחנני ה' וכו' כי משה הוריד התורה לישראל מן השמים וכשעשה דוד שם אותיות שם עם ה' חומשי תורה נעשה אותיות משה ממש, והרמז בזה כי התורה שבכתב שניתנה על ידי משה היה בכח כל התורה שבעל פה ומה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ולכך משה הוא שהוריד התורה משמים לארץ היינו אותיות שם ה' שם הוא תורה שבעל פה שעשה דוד כלול בה' חומשי תורה והבן, והשם יאיר עיני בתורתו תורת אמת לי ולזרעי מעתה ועד עולם אמן:

או יאמר זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלקים ארץ ושמים. יש לפרש על פי מה דאיתא בתיקונים (תיקון ס"ט קע"ט.) על פסוק (ישעיה נ"א, ט"ז) ואשים דברי בפיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה כשאדם מחדש בדברי תורה בורא שמים חדשים וארץ חדשה וזהו ואשים דברי בפיך מה אנא במילולא עבידנא שמיא וארעא אף אתה בפיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה אל תקרי עמי אלא עמי בחיריק בשותפות כנ"ל עיין שם, וזהו יש לפרש שמרמז הפסוק זה ספר היינו זאת התורה ביום ברוא אלקים וגו' היינו שבה ברא השי"ת עולמו שמים וארץ וכל אשר עליה תולדות האדם היינו האדם יכול גם כן על ידי מה שמוליד חידושי תורה לברוא שמים וארץ חדשים כי בצלם אלקים עשה את האדם והבן. וזה יש לומר הפירוש בפסוק (ישעיה מ"ב, ה') כה אמר האל ה' בורא השמים ונוטיהם וגו' נותן נשמה לעם עליה וגו' היינו השי"ת בורא שמים וארץ בכל עת והיינו על ידי נשמות הצדיקים הבוראים על ידי חידוש תורתם שמים וארץ חדשים כנ"ל וזהו בורא שמים ונוטיהם היינו נשמת הצדיקים שהם נוטיהם של שמים וארץ וזהו נותן נשמה לעם עליה וגו':

או יאמר זה ספר תולדות אדם. דהנה הזוה"ק (ח"א רנ"ז:) מתרץ שני גמרות דסתרי אהדדי, איתא בגמרא (מועד קטן כ"ח.) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא ואיתא בגמרא (שבת קנ"ו.) אין מזל לישראל, ומתרץ בני חיי ומזוני בכללות העולם וגם לישראל קודם שניתנה התורה להם היה הכל תלוי במזל אבל כשניתנה התורה לישראל אז אין מזל לישראל עד כאן, יעויין שם דבריו שעל ידי התורה יצאו ישראל מכח כוכבים ומזלות. ויש לפרש זה כי התורה היא החכמה והחכמה מאין תמצא היינו שיוצא ממקום הנקרא אין נמצא מי שידבק עצמו לתורה הוא יונק ממקום הנקרא אין ומשם יצאו כל המשכות והשפעות לישראל ושם נשתנו כל הדברים מדרך הטבע ומשם נעשו כל הנסים כמו קריעת ים סוף וכן מזונותיו של אדם כשהוא דבוק לחכמה הנקרא אין משתנה מזלו לטובה ולברכה וכן חיי כי (קהלת ז', י"ב) החכמה תחיה את בעליה וכן בני כי הני תלת במשקל אחד הם שכולם יש בהם הולדה על ידי המוחין כמו בנים וכן חיי הוא על ידי מוחין כנ"ל שהחכמה תחיה בעליה וכן מזוני גם כן הולדה על ידי המוח היינו על ידי שמחשב באיזה משא ומתן יעסוק וכיצד יעשה להרויח ובזה מוליד פירות ומרויח והכל יכול להשתנות על ידי התורה היוצא ממקום הנקרא אין ולכך אין מזל לישראל, וזה יש לומר גם כן כוונת חז"ל (בראשית רבה מ"ד, י"ב) אברם אינו מוליד אבל אברהם מוליד היינו כשניתוסף לו ה' שהוא בכח ה' חומשי תורה אז יצא חוץ למזלו ולמעלה מדרך הטבע כנ"ל, וזהו יש לומר גם כן פירוש הפסוק זה ספר היינו התורה כנ"ל היא תולדות אדם היינו על ידה נמשך הולדת האדם היינו בני חיי ומזוני אף שאלו תלוים במזל מכל מקום על ידי התורה שישראל דבוקים בה משתנה הולדתם ויהיה לו כל אלה אף שמצד המזל אינו מחויב שיהיה להם, משתנה על ידי דביקותם בתורה הנקרא אין כנ"ל והבן:

או יאמר זה ספר תולדות אדם. כי זה גלוי שעל ידי התורה נבראו כל העולמות לכן כל העולמות הם בסוד אדם ישר כי התורה הוא האדם ממש כי יש בה רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה כמנין אבריו וגידיו של אדם ולכן היו תלוים כל העולמות והיו מתרופפים עד שנברא האדם שהוא היה גמר מלאכה ראשון למחשבה ואחרון למעשה נמצא כשהאדם מקיים מצות עשה או ששומר עצמו ממצות לא תעשה אזי מנהיר ומזהיר לכל העולמות ומקיימן כי התורה היא החיות של כל העולמות והתורה נעשה על ידי האדם, וזהו שדרשו חז"ל (שבת פ"ח.) על ארץ יראה ושקטה בתחלה יראה ואחר כך כשקבלו ישראל התורה שקטה כי זה כל חיותם והעמדתם על ידי עשיית וקיום מצות של התורה וכן במחשבה כששומר את עצמו מגאות הלב מקיים לא יהיה לך וגו' ובכללו כל הלא תעשה שבתורה התלוים בה וכן כשמחשב לעשות דבר מצוה או ששומר עצמו מאיזה הרהור הלב מחמת שמאמין שיש אלוה בעולם בזה מקיים אנכי ה' אלקיך ובכללו כל מצוות עשה שבתורה התלוים בה וכבר כתבתי כמה פעמים שהתורה נקראת ספר מלשון ספיר על ידי שהוא מנהיר ומאיר עיינין דמשתדלין בה, וזה יש לפרש פירוש הפסוק זה ספר היינו התורה הקדושה שנקראת ספר כנ"ל וגם העיקר על ידי שהוא חיות ובהירות של כל העולמות תולדות אדם היינו נעשה על ידי תולדות האדם ומעשיו ומחשבותיו כנ"ל בזה הוא מזהיר ומנהיר ומביא חיות לכל העולמות והבן:

או יאמר על דרך שאמרתי על פסוק (דברים ד', ח') ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת. על דרך שכתוב (תהלים צ"ז, י"א) אור זרוע לצדיק וגו' יש לומר הכוונה בזה שהקב"ה כביכול לוקח אור מעצמותו ית"ש וזורע אותו האור בעולם ונצמח ממנו צדיק בעולם כמו אברהם היה נצמח מאור בוקר אור לבן ויצחק מאור אדום וכן יעקב משה ואהרן וכל הצדיקים וחכמים ונבונים שבכל דור ודור כולם נולדו מאור פרטי המתייחס לאיזה מצוה ממצות התורה ולכך יש צדיק שהוא מזהיר מאוד על מצות צדקה ויש צדיק המאיר לעולם בתורה ויש צדיק שמזהיר מאוד על הכנסת אורחים וכן כולם כל אחד לפי שורש אותו האור שנולד משם כנ"ל ולכך משה רבינו ע"ה שהיה בחינת האור של כל התורה כולה בפרט נתגלה כל התורה על ידו ושאר כל הצדיקים נתגלה אור פרטי שהוא לוקח משם על ידו וזהו שאמר בגמרא (שבת קי"ח:) אבוך במאי זהיר טפי בציצית, וזהו יש לומר הפירוש בפסוק (דברים ד', ח') אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים היינו החוקים והמשפטים הם בעצמם צדיקים כנ"ל שנולדים מאיזה אור של מצוה הנזרע בעולם והצדיקים הם בעצמם חוקים ומשפטים, וזהו יש לומר גם כן כאן מרומז בפסוק זה ספר היינו התורה עצמה היא תולדות היינו מן אור מצוות שנאצלו מעצמותו ית"ש נולד צדיק הנקרא אדם והבן:

ונח מצא חן בעיני ה'. יש לפרש על פי דאיתא (זוהר ח"ג רצ"ג:) ארבע גוונין אית בעינא וכו' מחוורא נפקא כל אינון רחמי וכל אינון טבאן בעלמא וכו' ומסומק ואוכמא נפקון כל אינון גבורות ודינין רחמנא ליצלן, והנה בעת ההוא של דור המבול ודאי היה השגחה מהשי"ת בגוון סומק ואוכם על דור המבול לאבדם, אך נח שהיה צדיק מצא לעצמו השגחה של חסד ורחמים אף על פי שבעת ההוא היה השגחות מגוונין אחרים הוא מצא הגוון חיור שהיה בהעלם ובהסתר, וזה יש לומר שמרומז בפסוק ונח פירוש אחר אשר תיקן שורש נשמתו אשר הוא שמו נח מצא החן בעיני השם היינו הגוון החיור שהוא חן וחסד שהיה בהעלם בעת ההוא הוא מצא שם גוון חסד ורחמים עליו וזהו ראשי תיבות חן נהורא חוורא לרמוז על זה שהוא מצא הגוון חיור בעיינין של הקב"ה והבן:

ספר דגל מחנה אפרים - פרשת נח

אלה תולדות נח. יש לפרש על פי מה שכתבתי בביאור הפסוק ונח מצא חן בעיני שנח מצא בחינת חסד בעין אשגחותא דקודשא בריך הוא וכו' עיין שם, וידוע שבחינת חסד שהוא הטפה מתלבשת בג' אהיה שהוא החותם גושפנקא דמלכא שלא יגע בהם זר, וזהו א'לה ת'ולדות נ'ח ראשי תיבות תנ"א שהוא גימטריא חותם עם הג' אותיות והבן:

נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת. הנה ידוע מזוה"ק (תיקוני זוהר תיקון ס"ט, קי"ג:) אדם הראשון נתגלגל בנח ועדיין לא היה התיקון בשלימות עד דאיזדריקו שם חם ויפת בתלת אבהן ושם ניתקן בשלימות והנה אדם הראשון פגם בברית קודש כמאמרם ז"ל (סנהדרין ל"ח:) מושך בערלתו היה ואיתא תמים מלמד שנולד מהול והיינו לפי שהוא היה ראשון לתקן חטא אדם הראשון שפגם בברית קודש, וזה מרמז הפסוק תמים היינו תמימותו של נח שבא לתקן חטא אדם הראשון היה אחר כך בדורותיו היינו בתלת אבהן כנ"ל כי באברהם כתיב והיה תמים, יצחק עולה תמימה, ויעקב איש תם, את האלהים התהלך נח זה היה כל הליכות נח לתקן את אלקים היינו אדם הראשון שהיה יחיד בעולמו את האלקים ומכל מקום לא תיקן אותו בשלימות עד ויולד נח ג' בנים ונזדרקו בתלת אבהן וכו' ומה שלא נשלמו ונתקנו בשם חם ויפת מפני שהיה ביניהם חם שהיה פוגם גם כן באותו בחינה:

ופתח התיבה בצידה תשים. תחלה נבאר מה שאמרו בגמרא (סנהדרין ל"ח:) בכל מקום שפקרו המינין תשובתן בצידן וכו', ויש להבין זה על פי הקדמה זו דאי אפשר לחושך בלא אור ולרע בלא טוב כי האור יוצא וניכר מתוך החושך וכן הטוב יוצא מן הרע אך שהוא מכוסה ובהעלם שם וצריך לברר הטוב שיהיה הרע נדחה והטוב עולה למעלה, ועל פי זה תבין מה שכתוב בספרים הקדושים של הרב הגאון מו"ה יעקב יוסף הכהן בשם אא"ז נ"ע על משנה במסכת אבות (פ"ה, משנה י"ז) ארבע מדות בהולכי בית המדרש וכו' עיין שם וכן הוא בתפלה כשלפעמים בא לאדם מחשבות זרות לכסות ממנו אור תורה ועבודה ח"ו אבל מי שהוא חכם עיניו בראשו ויבין כי יש אור גדול מכוסה ונעלם בתוך אותו החושך כי לית אתר פנוי מיניה (עיין זוהר ח"ג רמ"ב. ועיין עוד ת"ז ת' ע', קכ"ב:) וכאשר יבין זה ומאמין זה באמונה שלימה אז יתחזק בעבודתו ובאור החיים והטוב ובזה הוא מזכך ומברר הטוב מהרע שהרע נדחה היינו העכירות והפסולת ממש נדחה ונופל והטוב עולה למעלה וזהו סוד ראש השנה והג' ספרים הנפתחין בראש השנה והבן, וכן הוא בכל דבר ודבר, וזה יש לפרש כוונת מאמר חז"ל (סנהדרין ל"ח:) בכל מקום שפקרו המינים היינו שהביאו ראיה מן התורה על מינות רחמנא ליצלן תשובתן בצידן בצד החושך שלהם שם יש אור גדול בהעלם שמורה בהיפוך על אמונת השי"ת ברוך הוא רק שהוא נתכסה ואינו נגלה מחמת שהחושך מכסה אותו, וכן יש לומר הרמז בפסוק כאן על פי מה שהאיר אא"ז נ"ע תיבה מרומז על מלה שהוא נקרא תיבה וכמו שכתוב צוהר תעשה לתיבה ואמר הוא ז"ל שתראה להאיר התיבה שתוציא מפיך והאריך בזה, וזה שאמר הכתוב כאן אם תראה שלפעמים נתכסה האור ואינו נראה וניכר כלל ואינך יודע מה לעשות לפתוח הכיסוי שיתגלה האור על זה אמר ופתח התיבה היינו הפתח לפתוח התיבה והמלה שלא תהיה סגורה ואטומה בסוד (תהלים ל"ט, ג') נאלמתי דומיה ח"ו, בצדה תשים היינו אם תחפשנה תמצא

פתח להתיבה בצדה דייקא היינו באותו החושך עצמה בוודאי יש אור גדול רק שהוא בהעלם כנ"ל ולא בשמים הוא ולא מעבר לים הוא וגו' כי קרוב הדבר מאוד בפיך (דברים ל', י"ד) והבן:

תחתים שנים ושלשים תעשה וגו'. יש לפרש כאן מרומז מה ששמעתי מן אא"ז נ"ע כי בכל דיבור ודיבור יש עולמות ונשמות ואלוקות וזהו שמרמז כאן אצל התיבה, ותיבה הוא פירוש דיבור וזהו תחתים היינו עולמות שהוא מדריגה התחתונה שניים הוא לשון משנה אותיות נשמה והיינו נשמות ושלישים היינו אלוקות על שם (שמות י"ד, ז') ושלישים על כלו שהוא על ידי שהוא מושל ומנהיג את הכל, וכל אלה תעשה היינו התיבה והדיבור שתוציא מפיך יהיה בכוונה זו ובאמונה שלימה שיש בכל דיבור תחתים שניים ושלישים והם עולמות ונשמות ואלוקות כנ"ל והבן:

וידבר אלקים אל נח ואל בניו זאת אות הברית וגו', נשאלתי למה בדיבור זה נטפל הדיבור גם לבניו, והוא מובן על פי כתבי האר"י זללה"ה שכתב כי תלת בני נח הם תלת גווני הקשת עיין בספר דרושי שמחת תורה ושמיני עצרת והבן:

יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם ויהי כנען עבד למו. יש לפרש בדרך רמז כי הצדיק העובד ה' תמיד נקרא יפת כי יפת ר"ת פי יגיד תהלה ועל שם זה נקרא הצדיק יפת כי הוא תמיד מהלל ומשבח בפיו את השי"ת ואיתא במדרש (עיין פסיקתא זוטא במדבר א', ז') צדיקים כל זמן שמוסיפים גדולה מוסיפין שפלות ומקטינין עצמם לאברהם נתתי גדולה אמר ואנכי עפר ואפר וגו' ועל ידי מידת ענוה שיש להצדיק גורם השראת השכינה עליו כמו שכתוב (ישעיה נ"ז, ט"ו) אשכון ואת דכא ושפל רוח נמצא על ידי שהקב"ה נותן גדולה והרחבה לצדיק ברוחניות ובגשמיות בזה גורם השראת שכינתו על הצדיק כי זוכה על ידי זה למידת ענוה ושורה עליו שכינתו יתברך, וזה יש לומר שמרומז כאן בתורה יפת הוא לשון הרחבה כמו שתרגם על כי ירחיב (דברים י"ב, כ') ארי יפתי והיינו כשמרחיב אלקים ליפת היינו להצדיק הנקרא יפת כנ"ל ונותן לו גדולה ובא מתוך זה למידת ענוה כנ"ל בזה גורם וישכון באהלי שם שהשי"ת משרה שכינתו באוהל של צדיק והוא נעשה משכן להשכינה כביכול והבן:

או יאמר כי יפת לשון יופי ותפארת, ויש לומר כי הקב"ה נקרא יפת על שם שהוא תפארת והדרת גאון ישראל וזה יש לומר בקיצור הפירוש בפסוק יפת אלקים ליפת היינו כשיאיר פני הקב"ה כביכול מהארת עתיקא קדישא אז ישכון באהלי שם היינו נהרין אנפין להשכינה הנקראת שם כמבואר באידרא קדישא ונעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ואז ויהי כנען עבד למו היינו שנתפרדו כל הקליפות ונכנעים תחת יד הקדושה והבן:

או יאמר כי הדיבור היוצא מן האדם בכוונת לבו ומחשבתו בדחילו ורחימו הוא נקרא דיבור אבל כשמדבר בלא כוונה ובלא דחילו ורחימו אינו נקרא דיבור כלל ואין אומר ואין דברים ועיין בתקונים ונקרא בשם אלם כי אין בהדיבור אותיות י"ה שהם בחינת מוחין שיהיה נעשה תיבת אלקים ונשאר אותיות אלם שאין נחשב לדיבור כלל וזה שאמר הכתוב (תהלים ל"ט, ג') נאלמתי דומיה נאלמתי נעשיתי כאלם והטעם דום י"ה שאין בהדיבור אותיות י"ה שהם המוחין שמדבר בלא כוונה ובלא דחילו ורחימו, וזה יש לפרש פירוש הפסוק יפת לשון הרחבה כנ"ל והיינו כשנעשה הרחבה לאלקים היינו כשמדבר בכוונה ובמוחין ובדחילו ורחימו ואז נעשה מן אלם אלקים ליפת היינו זהו תועלת ליפת היינו יוכל להגיד בפה תהלותיו של הקב"ה שמרומז בתיבת יפת כנ"ל והבן:

ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול. והנה הפסוק הזה כולו מוקשה, תיבת גם הוא אין לו שחר כלל, והסימן אבי כל בני עבר הוא מיותר לכאורה כי אין בו תועלת, גם אחי יפת הגדול אינו מובן כפשוטו אם רוצה ליחסו יותר היה ראוי ליחסו אחר נח אביו שכתוב אצלו מפורש שהיה צדיק תמים. אבל יש לומר שהתורה מרמזת לנו והאירה בנועם דבריה הקדושים ענין גדול דהנה הצדיק נקרא מי שכל מעשיו לשם שמים וצריך להבין תיבת לשם שמים ופירושו, והענין הוא דידוע דזה כל מגמתינו בתפלתינו ובתורתינו כל ימינו לאקמא שכינתא מעפרא כביכול וליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה כמו שאנו אומרים קודם עשיית כל מצוה לשם יחוד וכו' וזהו לשם שמים היינו שהשתדלות פעולתנו הם רק לשם היינו השכינה הנקראת שם כידוע ושמים הוא הקב"ה והיינו ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה והוא הנקרא צדיק שהוא בחינת יסוד על שם שמיחד תמיד בפעולותיו ומעורר השפעת השפע בעולם וכשזוכה האדם לזה שכל מעשיו הם רק לאקמא שכינתא וליחדה בבעלה בא לו תועלת מיחודים שהוא מיחד לאור נשמתו מהשפע הקדושה הנשפע מאור היחוד כביכול ונעשה כבריה חדשה וכקטן שנולד שנתוסף לו אור חדש בנשמתו מה שלא היה לו מכבר, גם כשהוא מעלה השכינה כביכול ממילא נתעלו כל המדריגות התחתונות וניצוצין קדישין עם השכינה כביכול שנדבקו עמה כידוע נמצא הוא נעשה מעבר לכל אותן נשמות וניצוצות קדושות שצריכים תיקון שעל ידו יהיה להם תיקון ועליה והוא אב לכולם והם נקראים תולדותיו, וזה יש לומר כל הענין מרומז כאן בפסוק ולשם היינו מי שכל מעשיו הם רק לשם היינו לתועלת השכינה כביכול הנקראת שם היינו ליחדה בבעלה כביכול אז יולד גם הוא ובתורה לא כתיב נקודות ואפשר לומר יולד שפירושו שנמשך גם לו תועלת והיינו שנעשה כבריה חדשה וכקטן שנולד מחמת התחדשות אור נשמתו שבא לו אור חדש מהשפע הקדוש הנשפע על ידי יחודו כנ"ל, אבי כל בני עבר היינו גם שהצדיק ההוא נעשה אב בכל הנשמות וניצוצי קדושות שנפלו לקליפות רחמנא ליצלן ונתעלו כולם על ידו ונקראו כולם תולדותיו שעל ידו יש להם תקון וזה כל בני עבר שהם לו כבנים שעל ידו עוברים לשרשו והוא נעשה מעבר לאותן הנשמות, גם אחי יפת הגדול כידוע יסוד ותפארת הם תרין ווין תרין רעין דלא מתפרשין יסוד היא ואו זעירא ותפארת הוא ואו רבתא וזה שאמר הכתוב שהצדיק ההוא שהוא בחינת יסוד נעשה אח ליפת היינו תפארת הגדול שהוא ואו רבתא והיינו שנעשה יחוד יסוד ותפארת, והבן כל זה כי יש בו דברים נסתרים:

ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. יש לומר בזה על דרך הלצה וגם כל הענין מקודם ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה, ונשרפה לשריפה, ונעשה לנו שם, הנה התורה מרמזת בכאן על כת שקרנים ומתדמים לשלומי אמוני ישראל ולבסוף אין להם קיום והם כלים מאליהם כי שקרא לא קאי (שבת ק"ד.) והוא מרומז בפסוק כי בתחלה ויהי כל הארץ שפה אחת היינו דבוקים בשכינה גימטריא שפה ודברים אחדים היינו מחמת שהיו דבוקים בה' היה ביניהם אחדות גדול ולא היו מדברים אחד בפה ואחד בלב רק הפה והלב היה אחד אבל ויהי בנסעם מקדם היינו מקדמונו של עולם כמאמר רז"ל (בראשית רבה ל"ח, ז') וימצאו בקעה וגו' היינו שתעו ונפלו בבור עמוק וחושך ועוד להם שמראים עצמם כצדיקים והוא שאמרו ונלבנה לבנים היינו נלבוש בגדים לבנים כדמיון הצדיקים הטהורים ונשרפה לשריפה להכות כף אל כף בהתלהבות והכל הוא כדי לעשות לנו שם כפשוטו ונבנה לנו עיר לכבוש עיירות תחת ידם, וסופם ותהי להם הלבינה לאבן היינו בגדי לבנים שהיו לובשים היה להם לאבן נגף ולמכשול והחמר ר"ת חכם מופלא ורב רבנן (זוהר ג', רע"ה.) שהיו מחזיקים ומראים בעצמם היה לחומר כפשוטו לטבוע וליפול בתוכו, ויפץ ה' אותם משם כי שם בלל היינו בעונותינו הרבים נתעורר על ידם קטטה ומריבה ושנאת חנם ונבלל שפתם שאין אחד יודע מה שהשני מדבר והבן:

ספר דגל מחנה אפרים - פרשת לך לך

ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך. שמעתי בזה מאדוני אבי ז"ל שאמר בשם אא"ז נ"ע ריב"ש כאן מרומז יחוד של קריאת שמע לך מספר חמשין אתוון דיחודא במסירת נפש וזהו מארצך וגו'. ויש להסביר הדבר ולפרש יותר איך כאן מרומז רזא דיחודא דקריאת שמע דהנה הזוה"ק (ת"ז ת' כ"א, ס"ב.) כתב ה' חלוקי אבנים שבהם לחם דוד המלך ע"ה עם גלית הפלשתי הם ה' תיבות דיחודא שמע ישראל ה' אלקינו ה' ושוי אותם בקורטא חדא היינו באחד יעויין שם והנה בקריאת שמע יש רמ"ח תיבות וזהו שמרמז כאן ויאמר ה' אל אברם לך לך היינו יחוד של קריאת שמע שהוא מספר לך כנ"ל, לך היינו הוא לצורך בנין נשמתך תראה למסור נפשך על קדושת השי"ת ויתעלה ותזכה לרזא דיחודא דקריאת שמע, וזהו ואגדלה שמך היינו שיתוסף לו ה' בשמו ויקרא אברהם שהוא מספר רמ"ח ויהיו רמ"ח תיבין דקריאת שמע כלולין בו ובשמו שהוא נשמתו על ידי מסירת נפשו להשי"ת תזכה לזה להקרא בשם אברהם בחינת קריאת שמע ואחר כך תזכה אל הארץ אשר אראך היינו ליחוד של תפלה שהוא עין לא ראתה אלקים זולתך, וכן הוא בכל אדם ובכל זמן כשהוא נכנס בהיכל אהבה בדביקות גדול ומוסר נפשו על קדושת שמו יתברך זוכה ליחוד של קריאת שמע שהוא אחד שבו כלול כל היחוד כי אהבה ואחד מספרם חד ואחר כך עולה לדביקות גדול מזה וזוכה ליחוד של תפלה כשמחשבתו נזדכך בדביקות יותר גדול להשי"ת כמו שהיה באברהם כי התורה היא נצחית וישנה בכל אדם ובכל זמן והבן:

והיה ברכה. והיה אותיות הוי"ה ב"ה והיינו שהשי"ת הבטיח לאברהם שיהיה בידו מקור הברכות וכשיברך לאיזה אדם יעשה ברכתו הוי"ה והיינו שלא יהיה תועלת לדבר פרטי רק הכל יהיה נכלל בו שפע וברכה והצלחה ובני חיי ומזוני הכל בכלל ולא יהיה חסר כלום וכל אחד יבורך מברכתו כל מה שיוצרך לו כן יעשה ברכתו לתועלתו וקל להבין, וזה שאמר הכתוב אחר כך ואברכה מברכיך ומקללך אאור פירוש שלא תהיה חושש פעמים יהיה לו זו הבטחה לרעה היינו שיבא איזה אדם שאברכו ויקבל טובה ממני ובאמת הוא אינו רוצה כלל בתקנתי רק בתקנתו ואין כוונתו רק לקלות ולבזות אותי על זה גם כן הבטיח לו השי"ת ואברכה מברכיך היינו מי שיהיה באמת ובלב שלם עמך ובנפש חפיצה אז תועיל לו הברכה לכל דבר וקל להבין:

ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל. יש לפרש בזה על דרך הסוד כי יש נוצר חסד ורב חסד ויש ימי עולם וימי קדם, ונוצר חסד הוא ימי עולם ורב חסד הוא ימי קדם, וידוע אברהם הוא מידתו מידת החסד שהוא נוצר חסד ובהשתדלותו תמיד במידת החסד היה מעורר במידת חסד שלו הרב חסד שהוא החסד הגדול הנקרא ימי קדם, וזה יש לפרש כוונת הפסוק ויעתק משם וגו' מקדם היינו ממידתו מידת החסד שהיה מעורר ימי קדם שהוא רב חסד והמשיך החסדים לבית אל היינו השכינה כביכול שיעקב קרא בית אל, וזה יש לפרש כוונת מאמר חז"ל (בבא מציעא פ"ז.) עד אברהם לא היה זקנה שהוא מידת החסד הנקרא עתיק שהוא החסד הגדול ימי קדם עד שבא אברהם שהיה משתדל במידתו מידת החסד עד שהמשיך מידת ורב חסד שהוא עתיק יומין על שם ימי קדם בעולם כנ"ל והבן:

או יאמר ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלו בית אל מים והעי מקדם. והנה ידוע מה שכתוב בזוה"ק (ח"ג ע"ט:) לית מלה או אות באורייתא קדישא דלא רמיזין בה רזין עלאין קדישין ובודאי יש בסיפור הזה מהליכות של אברהם אבינו סודות התורה השייך בכל אדם ובכל זמן. ויש לפרש דידוע אברהם היה מידת החסד וכל השתדלות פעולותיו היה להמשיך חסדים להשכינה כביכול ולהמתיק כל הגבורות והדינין, וזה יש לומר שמרומז בפסוק ויעתק משם הוא לשון המשכה היינו שהמשיך החסדים ההרה מספר גבורה עם הכולל היינו כדי להמתיק כל הגבורות. או ויעתק הוא לשון ביטול וסילוק כתרגומו ואסתלק משם היינו שכל מגמותיו היה להעתיק ולסלק ולבטל הגבורות מספר ההרה ויהיו נמתקים בחסדים כי בראשונה באים הגבורות על דרך (שיר השירים ב', ו') שמאלו תחת לראשי תחלה נתעורר הגבורות שהוא בחינת שמאל ואחר כך וימינו תחבקני היינו מידת החסד שהוא בחינת ימין תחבקני היינו שהוא ממתיק הגבורות וזה שאמר הכתוב מקדם לבית אל היינו שביטל הגבורות והדינין שהם מספר ההרה הבאים מקדם לבית אל היינו קודם החסדים המכונים בשם אל כאמור חסד אל, ויט אהלו היינו שנטה בחינתו ומידתו בחינת החסד בית אל מים היינו החסדים הנקראים אל יהיו באחרונה והעי מקדם העי גימטריא אלקים עם הכולל היינו גבורות יהיו מקדם מקודם החסדים היינו שכך היה עבודתו עבודת השם תחלה נכנס למידת היראה והפחד מידת גבורה ואחר כך כשנתלבש ביראה שהוא השער לה' צדיקים יבאו בו אחר כך נכנס לבחינת אהבה והוא מידת החסד ובזה המשיך התעוררות חסדים בעולם ונמתקו כל הגבורות, וכן הוא בכל אדם כי סיפורי מעשה אבות והליכתם תורה היא להורות לנו הדרך נלך בו והמעשה אשר נעשה כי כל אחד מחויב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי הקדושים כמאמר חז"ל (תנא דבי אליהו פרק כ"ה) והבן:

או יאמר ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל. על דרך הסוד על ידי החסד שעשה והתקשרות אהבתו להשי"ת ברוך הוא בזה המשיך התעוררות חסדים דעתיק, ההרה היינו אל השכינה הנקראת הר בית ה' מקדם כידוע כי בחינת עתיק נקרא ימי קדם, וזהו לבית אל היינו כנ"ל שהמשיך להשכינה הנקראת גם כן בית אל כנ"ל והבן:

או יאמר בית אל מים והעי מקדם. ולהעיר בדקדוק תיבת והעי והיה די לומר ועי מקדם בודאי ח"ו לית אות או נקודה חסר או יתיר, ויבואר זה על דרך הסוד על פי המשנה (קידושין פ"ב.) קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה וכו' עיין שם. נמצא כל התורה כולה היה כלול באברהם ולכך אברהם מספר רמ"ח לרמז על רמ"ח מצות עשה שבתורה כבר היה בכח תיכף כשנולד אברהם וניתוסף לו ה' להשלים המספר גם ה' שניתוסף לו מורה על ה' חומשי תורה כמבואר ברעיא מהימנא (עיין ת"ז ת' י"ג, כ"ח:) ולכך השיג אברהם מצד עצמו ובאור נשמתו כל מצות התורה וקיומם אך עדיין לא יצא מכח אל הפועל עד משה רבינו ע"ה שאז יצא מפי הקב"ה כל מצוה ומצוה בפני עצמה עם שרשיה ודקדוקיה וסודותיה וכבר נזכר זה לעיל שכל הליכותיו של אברהם ונסיעותיו כולם רזי התורה הם, ויש לומר שבזה רמזה לנו התורה איך שהיה כלול באברהם וידע סוד מילה ופדיון הבן וזה בית אל מים דהנה איתא בכתבים בשעת מילה לא נתגלו עדיין כל החסדים באמצעות מילה עיין שם בדבריו עד אחר שלשים יום שהוא זמן פדיון הבן אז נתגלו כל החסדים עד כאן לשונו בקיצור נמרץ יעויין שם, והנה קבלתי מאא"ז נ"ע ריב"ש זללה"ה אלף הוא ה' אלפין, וצריך להבין זה היטב כי דבריו הקדושים צריכין לפני ולפנים, וזה יש לומר הרמז בכאן בית אל מים היינו הבית שמתגלים בו כל החסדים הנקראים אל גם אותיות אל מרמזות לנו על ענין פדיון הבן מפורש אלף הוא ה' אלפין היינו ששם נתגלו כל החסדים, ולמ"ד מורה על ל' יום של פדיון הבן, וזהו מים שהוא יהיה מאוחר, והעי העי בגימטריא מילה גם כל תיבת והעי הוא מספר המילה עם הכולל שהוא יחוד צ"א, מקדם זה הוא מקדם כך יהיה כתוב בתורה מפורש אך עתה שהיא עדיין בכח ולא בפועל הוא מרומז רק ברמז ואחר כך כשיצא לפועל על ידי משה רבינו ע"ה אז נכתב מפורש באר היטיב כל ענין פרט של כל מצוה ומצוה בפני עצמה והבן:

או יאמר בית אל מים והעי מקדם. על פי דאיתא בכוונת האר"י זללה"ה באומרו המברך את עמו ישראל שהוא גמר כל היחודים עיין שם ועוד יכוון שראשי תיבות שלו מספר אלקים והוא מספר הכסא והם היכלות הבריאה שמתרחקים כשמזדווגת האשה עם בעלה שבאצילות הנקרא הוי"ה ומכסים עליהם שלא יסתכלו החיצונים בהם וכו' עיין שם, נמצא אלקים הוא קודם להוי"ה, וזה יש לומר שמרומז כאן כי מזרח נקרא קדם ומערב אחור לשון מאוחר וזה שאמר הכתוב בית אל היינו שבחינת חסד שהוא הוי"ה ב"ה מים היינו מאוחר והעי עם הכולל מספרו אלקים מקדם זה יהיה מקודם כנ"ל והבן, וזה יש לפרש בראשית ברא אלקים ברא הוא אותיות אבר זה שאמר הכתוב בראשית ברא היינו בתחלת היחוד הוא אלקים שהוא מקודם כנ"ל והבן זה:

ואת הנפש אשר עשו בחרן. ודרשו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, כ"א) שהכניסו גרים תחת כנפי השכינה עיין שם, ויש לפרש על פי מה ששמעתי בשם מורי ומצאתי וראיתי בכתבי הקודש של הרב מו"ה יעקב יוסף הכהן בשם אא"ז נ"ע זללה"ה כי יש בחינת קטנות וגדלות בכל הדברים וגם בעניני סיפורי מעשיות בני האדם וגם ראיתי במקום אחד שהסיפורים הם לעלות אותן הנפשות האחוזים בסיפורים וארציות ולפי דעתי הוא הנקרא זיווגא דקטנות כמו שראיתי במקום אחר בשמו כי כשהאדם עוסק בתורה הוא בבחינות גדלות וגם ראיתי בפירוש על טעם למה במכות בכורות יצאו ישראל דייקא ממצרים וכו', וכאשר האדם הוא בבחינת קטנות ויודע מזה הוא מוליד בזה נשמות גרים כי אותיות גר ג' מרמז על ג' קווין דרך ר' עלמין דכסופין וכו' ודברי פי חכם חן עיין שם, וזהו יש לפרש ואת הנפש אשר עשו בחרן כי חרן הוא מספר ג' אלקים שהוא בחינת קטנות כידוע לכן היו אז עושים גרים ולכן כשרצה הקב"ה שיוליד את יצחק הוסיף לו ה' שיתגדל שמו והיינו שיהיה בבחינת גדלות ולכן דרשו חז"ל (פסחים קי"ז:) על ואגדלה שמך זהו שאומרים אלקי יעקב כי ביעקב נשתלמו כל הג' בחינות גדלות כידוע וזה שאמר הכתוב ואגדלה שמך, והבן היטב כי הוא בקיצור:

אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך. צריך להבין איך צדיק כאברהם יתאווה למתנות וצוה בשביל זה לשרה לומר שאחותו היא והיה לו לומר העיקר וחיתה נפשי, גם להבין השינוי תוארים בעבורך בגללך, ולבאר זה נקדים מה שכתב האור החיים בכוונת אברהם בדברים אלו שתאמר אחותו היא ותלקח לבית אבימלך ותחשב לסתירה ועל ידי סתירתה עם איש אחר והיא נקיה יפקדנה ה' בבנים בדומין לו וכו' עיין שם באריכות ומביא אחר כך מאמר חז"ל במדרש סעד לדבריו יעויין שם ואיתא בגמרא (בבא בתרא קט"ז.) כל המניח בן צדיק כאלו הוא חי עיין שם וידוע (נדרים ס"ד:) מי שהולך בלא בנים לגמרי שאין לו אפילו בת אחת הוא קרוי מת לגמרי שאינו יכול לזכות לראות בטוב ה' בארץ החיים כידוע מהזוהר (ח"ג ל"ד:) שלא עייל בפרגודא כלל, וזהו יש לפרש כוונת דברי אברהם אלו אמרי נא אחותי את על דרך שכתב האור החיים שכוונתו היה שעל ידי זה תזכה לבנים וזה שאמר הכתוב למען ייטב לי היינו שאזכה לבא לעולם שכולו טוב בעבורך היינו בעיבור שלך בכל מה שתתעבר אף נקיבה על כל פנים תועיל לי שאהיה עייל בפרגודא ולא אדחה ח"ו כל עיקר מעולם הבא, וחיתה נפשי פירוש גם יכול להיות שאהיה חי לעולם בגללך גימטריא מילה על ידי בן זכר צדיק בדומה לי אהיה אפילו לאחר מיתה כאילו חי כמאמר רז"ל (בבא בתרא שם) ועל זה רמז גימטריא מילה שהוא יסוד והוא בחינת צדיק ואפשר הוא שתועיל סתירתך שתוליד בן צדיק ותועיל לי לא זה לבד שלא אקרא מת לגמרי ח"ו רק אהיה קרוי אפילו חי לעולם כנ"ל וקל להבין, או יש לפרש בגללך מרמז על הנזכר על דרך (ברכות ס'.) אשה מזרעת תחלה וכו' וממילא יהיה צדיק שיהיה בדומה לי כנ"ל באור החיים והבן:

ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב. הנה התורה נכתב בלא נקודות שאפשר לדרוש התורה באיזה נקודות שרוצים, ויש לפרש כאן כאילו כתב כבד בחולם שהוא כמו כבוד מלא בוא"ו והוא מספר ל"ב, וזה שאמר הכתוב ואברם כבד מאוד היינו שהיה מדבק עצמו בל"ב נתיבות החכמה במקנה בכסף ובזהב הם הג' מדות לעילא הם חסד גבורה תפארת ולתתא הם מקנה כסף וזהב שהשתדל בל"ב נתיבות החכמה בכל אלו הג' מדות שהיו כלולים בכל אחד מהג' אבות, וילך למסעיו על דרך (מלכים - א ו', ז') אבן שלמה מסע נבנה מנגב היינו כנ"ל מקום שהיה מנוגב ויבש ממים שהם בחינת חסדים השתדל בו שיהיה לבית אל שהמשיך לתוכו חסדים שמידת חסד היה גובר אצלו על כל הג' מדות והבן:

וילך למסעיו מנגב ועד בית אל. יש לומר שהתורה מרמזת לנו בהליכות אלו של אברהם על דרך (תהלים ק"ז, ל"ה) ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים כי השכינה כביכול מקבלת השפע דרך צינורות ושבילין הידועים לה וכשיש צדיקים בעולם אזי במעשיהם הטובים ותורתם ותפלתם ממשיכים דרך אותם צינורות חסדים להשכינה כביכול שתהא תמיד מקבלת שפע לא יחסר ורשעים ח"ו גורמים להיפוך במעשיהם ח"ו שהנהר יחרב וייבש, וכן כל אדם לפי מעשיו או שגורם שנסתמים צנורות נשמתו ח"ו או שפותח וממשיך דרך צינורות ושבילי נשמתו שפע להשכינה כביכול, לכן נקראים הצדיקים אנשי חסד שכל פעולתם לעשות חסד עם השכינה כביכול ועם נשמתם, וגם כשהרשע עושה תשובה הוא פותח מקורי נשמתו ועושה ממדבר ממה שהוא בחינת חורבה ושממה שאינו עושה פירות והוא בחינת הס"מ רחמנא ליצלן שנקרא זקן שאינו עושה פירות כלל ובתשובתו שלימה הוא מהפך לאגם מים שיהיה עושה פירות וממשיך חסדים שהם בחינת מים להשכינה כביכול וארץ ציה מה שהיה תחלה ארץ ציה נעשה למוצאי מים ויושב שם רעבים על דרך כל דכפין וכו', וזה יש לפרש שמרומז בפסוק וילך למסעיו היינו שזה היה כל הליכותיו של אברהם ופעולותיו שיתפשט מידתו מידת החסד מנגב הוא ארץ ציה כמו (שופטים א', ט"ו) ארץ הנגב נתתני היינו שלא היה בו מים בחינת חסדים המשיך בפעולותיו שיהיה לבית אל שיתגלה בו חסדים המכונים אל על דרך חסד אל, והיינו שהמשיך חסדים להשכינה כביכול על ידי מעשיו הטובים ופתח אורות מקורי נשמתו ונפתחים הצינורות להריק שפע וברכה והבן:

וישב את כל הרכוש וגם את לוט וגו'. והקשה האור החיים מאי וגם את לוט והיה ראוי לכתוב וישב את לוט וגם את הרכוש, ונראה לפי עניות דעתי כי יש לדקדק גם קודם בפסוק ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם שהיה ראוי לכתוב ויקחו את לוט בן אחי אברם ואת רכושו ולמה הפסיק בתיבת את רכושו באמצע, וראיתי בספרי קבלה שראשי תיבות של אותיות רכושו בן אחי הוא רבא והוא רמז שהיה בלוט ניצוץ הקדוש מנשמת רבא פירוש שזהו הרכוש ששבו ניצוץ הקדוש כזה, ועל פי זה יש לומר גם כן וישב את הרכוש היינו הניצוץ הקדוש והיקר מנשמת רבא שהיה בשביה בין הקליפות והשיב אותו אל הקדושה לשרשו והיא העיקר וגם את לוט וגו' היינו שהוא טפל לנשמת הצדיק והבן. ויש עוד בזה לאלוה מילין ויראתי לדבר ולכתוב כי לא שמעתי בזה הקדמה מרבי אך אדבר מעט בכוונה על דרך ששמעתי בזה הקדמה מאא"ז נ"ע זללה"ה כי יש לכל צדיק וצדיק ניצוצין קדישין השייכים לשורש נשמתו אשר צריך לתקן ולהעלותם ואפילו משרתיו ובהמותיו וכליו הכל יש בהם ניצוצין קדושים וצריך הוא לתקנם ולהעלותם לשרשם ושורש של אדם הוא נשמתו והוא השם של אדם כמו שאמר ר' נחמן הארידענקיר ז"ל נפש חיה הוא שמו (בראשית ב', י"ט) פירוש הנפש חיה החיות והנשמות של האדם הוא שמו של האדם עד כאן, ואם תבין ותעיין היטיב בפסוק ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי תמצא שורש הדברים כי היו ניצוצי הצדיק וצריך לתקנם ולהעלותם לשורשם והבן היטיב:

ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש והרכוש קח לך ויאמר אברם אל מלך סדום הרימותי ידי אל ה' וגו' אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך. יש לומר כאן על דרך רמז שמרומז כאן בראשי תיבות מלך סדום ותיבת אל הוא אותיות סמא"ל והוא השטן הוא היצר הרע המתגבר על האדם בכל יום בפיתויי דבריו ורוצה ליקח בשבי הקליפות היינו לחלק סטרא אחרא הנפש של האדם ואלמלא השם עוזרו לא יכול לו כמאמרם ז"ל (קידושין ל':) מפסוק ה' לא יעזבנו בידו וגו', וזה יש לומר שמרומז כאן בפסוק שזהו טענת ופתוי הס"מ שהוא היצר הרע תן לי הנפש שיהיה נפשו ונשמתו בידו לחלק הסטרא אחרא רחמנא ליצלן והרכוש קח לך היינו ענייני עולם הזה נכלל בבחינת רכוש שהאדם ירדוף אחר תאוות גופניות ולא אחר תאוות נפשיות ויאמר אברם אל מלך סדום היינו אל הס"מ הנ"ל הרימותי ידי אל ה' היינו בעזר הקב"ה כנ"ל אם אקח מכל אשר לך היינו מענייני תאוות העולם הזה שהוא שלך חלק סטרא אחרא לא יהיה לי שום חלק בך רק בקדושה וענייני תאוות נפשיות והבן: 

ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. פירוש האדם צריך לעבוד בארבע מיני עבודה בחסד בגבורה ובדעת וכו' ובכל אחד לעלות ולא לירד חלילה ועל ידי זה מעלה כל הניצוצין שהוא מכניס כל הדברים ומלבישן באותיות ולכן מעלה כל הניצוצין ממקום שהוא שם, וזהו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול:

בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה וגו' ותרא כי הרתה ותקל גבירתה בעיניה ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך אנכי נתתי שפחתי וגו' ותרא כי הרתה וגו' ותעניה שרי ותברח מפניה וגו' ויאמר שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה וגו' עד על כן קרא לבאר באר לחי רואי וגו'. יש לומר שמרומז בפסוקים ענין הדרכת האדם בעסק לימוד התורה ועבודת השי"ת ברוך הוא על פי מה שאמר ר' נחמן הארידענקר ז"ל על פסוק זה בא נא אל שפחתי וגו', ואני אבא אחריו למלאות דבריו ולהוסיף על דבריו הקדושים במקראי קודש שאחריו כי שמעתי ממהר"נ הנ"ל על פסוק בא נא אל שפחתי וגו' דמי שעוסק בתורה ועבודה שלא לשמה נקרא בחינת שפחה וזהו בא נא אל שפחתי היינו שילמוד ויעסוק אף שלא לשמה אולי אבנה ממנה היינו שהשכינה אומרת כן אולי מתוך שלא לשמה יבא לשמה עד כאן, ויש להבין ולהסביר דבריו הקדושים שאמר שפחה היא בחינת שלא לשמה כי האמת הוא מי שלומד תורה לשמה ולא לשום צד הנאה וקיבול שכר רק עובד השי"ת בזה באמת הוא בחינת בן שזהו נקרא עושה רצונו של מקום שבודאי זהו רצון המקום ברוך הוא אבל מי שעוסק בתורה ועבודה שלא לשמה רק לשום איזה צד הנאה וקבול שכר הוא נקרא בחינת עבד ושפחה שכל עמלם הוא רק לקבל שכר מאדונם והשכר הוא בעיניהם עיקר התכלית שכל השתדלות פעולתם היא רק בשביל השכר וכמה מדרגות יש בענין זה יש שהוא בחינת עבד ויש שהוא בחינת אמה ושפחה, ותורה לשמה הוא בחינת גבירה ומלכה שעל ידי עבודה לשמה ממליכים הקב"ה ושכינתיה בכל העולמות וגורם התגלות אלהותו ומלכותו בכל משלה ונכנעים כל הקליפות תחת יד הקדושה, וזהו שמרומז כאן בפסוק על פי דברי מוהר"נ הנ"ל ותאמר שרי אל אברם היינו השכינה כביכול כשהיא רואה שאין האדם יכול ללמוד ולעשות בתחלה תיכף לשמה באמת ובתמים מחמת היצר הרע השוכן בקרבו אזי היא מכניסה בלב האדם לעשות שלא לשמה ועיקר כוונתה היא כמאמרם ז"ל (פסחים נ': סנהדרין ק"ה:) מתוך שלא לשמה בא לשמה, וזהו בא נא אל שפחתי שהוא בחינת שלא לשמה אולי אבנה ממנה שיתהווה ממנה בנינה שיהיה לשמה התכלית האמיתי וזהו הדרך הטוב והנעים כשבא אחר כך לשמה אזי הוא מעלה אפילו הלימוד שלא לשמה כי נעשה כסא זה לזה כידוע בשם אא"ז נ"ע זללה"ה, אבל יש בני אדם המתחילים ללמוד שלא לשמה ונשארים בזה כל ימיהם לעולם ואינם מגיעים כלל להתכלית האמיתי ח"ו ולא עוד אלא שבאים לגדלות והתפארות מאוד ומבזין הצדיקים הלומדים מעט בכוונה באומרם ידינו רמה כי מלאו כריסם בתורה הרבה וזהו שמרומז בפסוק (בראשית ט"ז, ד') ותרא כי הרתה היינו אותו שהוא בחינת שפחה כשראה שכבר הוא למד תורה הרבה וזהו הרתה על ידי מילוי כריסו בתורה גם הרתה עם הכולל גימטריא תורה, ותקל גבירתה בעיניה היינו שנעשו נבזים ונמאסים בעיניו אותם הצדיקים הלומדים מעט בכוונה דלבא לשמה שזהו גבירתה בחינת גבירה כנ"ל גם מספר גברתה והרתה שווין והוא לרמוז על דרך אין בין חמץ למצה וכו' כי למראה עינים אינו ניכר העוסק לשמה מן העוסק שלא לשמה שהוא ענין ועסק אחד ואינו תלוי ביניהם רק נקודה אחת אמיתת הלב ההפרש ביניהם וכשהשכינה כביכול רואה זה כי השליכו תורת אמת ח"ו ארצה ונשארים בשטותם שהתחילו ללמוד ולעשות אז היא מתרעמת וקובלת מאוד על שמתחלה הכניסה בלבו זה שילמוד שלא לשמה כי לא הועילה כלל בזה ואדרבא מגרע גרעה וזהו שאמר הכתוב אנכי נתתי שפחתי וגו' היינו שמה שהתחיל כלל ללמוד היה ממני שאני הכנסתי זה בלבו אולי יבא לתכלית אמיתי ועתה למה זה אנכי כי ותרא כי הרתה כנ"ל ואקל בעיניה שכביכול השכינה והצדיקים המדבקים עצמם אל האמת מידת גבירה הם נבזים ונמאסים בעיניו ובזה גורמים ותעניה שרי ותברח מפניה היינו השכינה כביכול מענת ומשפלת אותו האדם שהדביק עצמו לבחינת שפחה, ותברח מפניה יש לפרש שקאי על השכינה והתורה כביכול שהיא בורחת ממנו ומשכח תלמודו כמו ששמעתי כמה מעשיות מבני אדם כאלו שנשתכח תורתם לגמרי מהם ואינו עושה פירות כלל אבל יראי ה' באמת הוא יכבד היינו אותם שלומדים מעט בכוונה לשמה הם ילכו ויצמחו ויעשו פירות ויגדלו למעלה למעלה לגודל אמתתם ותורתם תורת אמת וכשהוא רואה זה ומכיר האמת ושב על ידי זה בכל לבו ובכל נפשו לה' וזהו שאמר הכתוב שובי אל גבירתך שיעסוק שוב בתורה לשמה בחינת גבירה ולא לשום צד הנאה ויחשיב בעיניו מאוד אותם הצדיקים הלומדים מעט בכוונה כי טוב מעט בכוונה וכו' וזהו והתעני תחת ידיה שהוא משפיל את עצמו לפני הצדיקים ואז יאמר לה מלאך הרבה ארבה את זרעך היינו שיהיה עושה פירות בתורתו תורת אמת ומעלה את לימודו שלא לשמה כנ"ל, על כן קרא לבאר ההוא באר לחי רואי היינו שיזכה מחמת לימוד תורה לשמה שנעשה כמעיין המתגבר וכבאר מים חיים כמאמרם ז"ל (אבות פ"ו, מ"א) והוא מחמת לחי רואי שמקיים שויתי ה' לנגדי תמיד ורואה תמיד לנגד עיניו שלפני חי עולמים הוא עומד והבן:

ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך ישפוט ה' ביני וביניך. הנה עלינו לתרץ הקושיא הגדולה על שרה אמנו כי נראה שדיברה שלא כדת לאברהם הצדיק ומה גם שמסרה עליו דין לשמים ואינו מן המוסר כלל בפרט לצדקת כמוה, והנה חנני ה' בזה ברוב רחמיו וברוב חסדיו להבין מנועם אמריה שרמזה ענין אחר דהנה ידוע (סוטה י"ז.) איש ואשה שכינה שרויה ביניהם כי באותיות איש ואשה יש אותיות י"ה מהשם ברוך הוא גם ידוע מאמרם ז"ל (אבות פ"א, משנה י"ח) על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום והיא בחינת שלשה אבות כידוע, גם ידוע מאמרם ז"ל (מגילה י"ד.) שלכך נקראת שרה יסכה שהיתה סוכה ברוח הקודש, ולזה יש לפרש שכל זה לא נעלם ממנה שצריך בחינת שלשת אבות לקיום העולם והיתה דנה בעצמה שממנה יצאו האבות הצדיקים להיות בעולם לקיום ולא משפחה זולתה, וגם הבינה בשמה שרה שהיה מרמז כל אותיותיה על שם אלקים בחינת גבורה היינו שי"ן מספר אלקים במלואו רי"ש מספר אלקים ברבוע ה' מספר אלקים פשוט, וידוע שאברהם היה מידת החסד ולכך היתה דנה בעצמה שמחויב לצאת מבין שניהם בחינת דעת המכריע שהוא כולל כל הג' אבות וחשדה לאברהם שבדעתו הוא שאפשר שיצאו האבות גם כן מהגר ואין הפרש לדעתו בין הגר לשרה, והיא שאמרה לאברהם בלשונה הזך חמס"י עליך ראשי תיבות ח'ונה מ'לאך ה' ס'ביב י'ראיו כי היו"ד במילואה הם שני יודי"ן היינו מה שזכית להשראת השם היא בחינת חמסי דייקא, עליך היינו בשבילי הוא שאני היא האשה ששכינה שרויה בינינו ולא זולתי, ישפוט ה' ביני וביניך כי ידוע (זוהר ח"א רכו: רכ"ז.) תלת אבהן הם תלת דיינין והבן, והיא שרמזה ישפוט ה' היינו בחינת המשפט שהם שורש בחינת תלת אבהן וכו' הצריך להיות בעולם זה לא יצא כי אם ביני וביניך ולא בזולתי, ובאמת השם הסכים לדבריה וצוה לגרש בן האמה ולא יחשב כלל בכלל חוט המשולש הם האבות כי ולד השפחה כמוה והבן היטב:

ולא יקרא שמך עוד אברם כי אם אברהם יהיה שמך. צריך להבין מפני מה לא נולד יצחק עד שנתוסף לו ה'. ונקדים לפרש מה שכתב רש"י על ואגדלה שמך היינו שיוסיף לו אות אחד על שמו וזהו ה', דבר אחר ואגדלה שמך זהו שאומרים אלקי יעקב וכו' צריך לומר זה גם כן שהוא ממדרש רבה, (הוא בפסחים קי"ז.) ויש לומר דשני הפירושים אחד הוא דאיתא בזוהר ברעיא מהימנא (ת"ז ת' י"ג, כ"ח:) ה' שניתוסף היינו ה' חומשי תורה וידוע דיעקב הוא סוד התורה והוא התורה עצמה שנקראת בשם יעקב תורת אמת, וזהו שאמר הכתוב ואגדלה שמך היינו שיתוסף לו ה' חומשי תורה ולכך אומרים אלקי יעקב שהוא סוד התורה ובו נכלל כל התורה כנ"ל, ועתה נבאר מה שהתחלנו על דרך שאמר אא"ז נ"ע זללה"ה על גמרא (מדרש איכה פתיחתא ב') הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו כי יש שני סוגי אנשים אחד מיישב בדעתו מאחר ששמעתי שהקב"ה כביכול הוא אין סוף למה לי החקירה בו ומאמין בזה בלי דרישות וחקירות ואין זה הדרך ישכון אור, אבל יש סוג שני שאינו מאמין בזה כי אם בדרישות וחקירות היינו על ידי לימוד תורה כמו שכתב דוד המלך ע"ה (דברי הימים - א כ"ח, ט') דע את אלקי אביך ועבדהו מתחלה דע ואחר כך עבדהו ואחר שלומד תורה ומעיין בה שמכיר על ידי התורה גדולת הבורא ברוך הוא וברוך שמו שהוא אין סוף ואז עוזב מלחקור ולדרוש ולהתבונן בענין אלוקות כלל מחמת יראת הרוממות של אין סוף יתברך ויתעלה שהשיג שהוא אין סוף ובאתר דאין סוף מאן יכול וכו', וזהו מאמרם ז"ל הלואי אותי עזבו היינו שיעזבו מלהתבונן בענין אלקות ותורתי שמרו היינו על ידי לימוד תורה מתחלה משיג קצת גדולת הבורא ברוך הוא ואז מחמת יראת הרוממות יעזוב מלחקור עוד אבל לא שיאמין תיכף ומיד כי על זה נאמר פתי יאמין וגו', והנה ידוע מידת אברהם הוא מידת התפשטות מעילא לתתא בכל מקום עד בלא די ומידת יצחק הוא צמצום בכל מקום ומידת יעקב הוא המכריע בין שני הקצוות הנ"ל ומי שרוצה לידע את בוראו ולהכירו ולעבדו בלב שלם ובנפש חפיצה ואם הוא רוצה להכירו כמידת אברהם שהוא מידת התפשטות בלי גבול אין זה הדרך הנכון כי מחמת רוב התפשטות יכול ח"ו לחקור במקום האסור כמו שאיתא (חגיגה י"ג.) במופלא ממך אל תדרוש וכו' וכן להיפוך אם אינו רוצה כלל לחקור ולדרוש גדולת הבורא ברוך הוא והיא בחינת יצחק זה גם כן לא טוב כמו שכתוב דע את אלהי אביך ואחר כך עבדהו רק העיקר התכלית הוא בחינת יעקב היינו שהוא הדרך הממוצע כמו שכתוב בשם אא"ז נ"ע זללה"ה שיחקור את הבורא ברוך הוא ומשם יבין מקום האסור לחקור ומקום המותר כמו שאמר אליהו ז"ל (בפתח אליהו) סתימא דכל סתימין לית מחשבה תפיסא בך כלל, והוא הנקרא מידת יעקב כנ"ל וזהו הולדת יצחק פירוש צמצום החקירה ועל ידי מה על ידי שנתוסף לו ה' חומשי תורה ועל ידי התורה יבין מקום המותר לחקור ויבין ויחקור כי הבורא ברוך הוא הוא אין סוף עילת כל העילות, וזה יש לפרש כוונת דוד המלך ע"ה (תהלים קי"ט, קנ"ב) קדם ידעתי מעדותיך כי לעולם יסדתם, קדם היינו אין סוף ב"ה קדמון של עולם ידעתי זה מעדותיך היינו על ידי התורה הקדושה שהוא עדות והתורה מודעת זאת לכל באי שעריה, וזהו הפירוש שאומרים אלקי יעקב היינו על ידי חקירת הבורא ברוך הוא על ידי התורה הקדושה בחינת יעקב מזה נתגלה אלהותו כביכול כנ"ל, וזה שאמר השי"ת

לאברהם (בראשית י"ז, ו') ומלכים ממך יצאו דמלכות הוא בחינת יראה וזה שאמר ממך יצאו על ידי הולדת הצמצום על ידי התורה שיבין שהבורא ברוך הוא הוא אין סוף יבא מזה ליראת הרוממות בחינת מלכות בגין דאיהו עקרא ושרשא דכל עלמין רב ושליט על כל והבן כל זה:

ספר דגל מחנה אפרים - פרשת וירא

וירא אליו ה' באלוני ממרא. ופירש רש"י לבקר את החולה בא, ויש לומר שמרומז זה בפסוק עצמו כי יו"ד הוא אלף כי אלף נכתבת למעלה יו"ד ובאמצע וא"ו ולמטה דל"ת והוא אותיות יו"ד נמצא אלני הוא אותיות אל נא וממרא גימטריא רפא, וזהו שאמר הכתוב וירא אליו ה' באל נא רפא, היינו באותו בחינת של רפואה היה הראיה או כמאמר חז"ל באותו ראיה נתרפא כי (משלי ט"ז, ט"ו) באור פני מלך חיים והבן:

או יאמר לתרץ קושיות האור החיים למה נשתנה כאן מבכל מקום שהקדים כאן הרואה להנראה שהיה ראוי לומר וירא ה' אליו, ויש לומר כי ידוע שהאבות ע"ה הם תקנו כל אחד מה שפגם אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע ואברהם ע"ה היה הראשון לתיקון זה, וזה יש לומר שמרומז בפסוק וירא אליו דייקא שהוא היה התיקון לעץ הדעת וזהו שנתראה ונתגלה אליו ה' באלני אותיות באילן ממרא היינו באותו אילן שאדם הראשון היה ממרא בו ציווי השי"ת תיקן אברהם זה שנתהפך מרע לטוב ואדרבה משם נגלה אליו האלקים כי הוא תיקן מה שגרם אדם הראשון שנתערבו טוב ורע וצריך להפריש הטוב מן הרע ולהסיר הרע ולעשותו לטוב כמו שכתוב (תהלים ל"ד, ט"ז) סור מרע להסיר מהרע שבו ועשה טוב היינו לעשותו טוב וזהו שתיקן אברהם ונעשה טוב ולכך נתגלה אליו ה' שם והבן:

או יאמר לתרץ קושית האור החיים שהתורה בכוונה שינתה הלשון כאן לרמוז בזה ענין עמוק, כי יש לפעמים יושב הצדיק בין כמה אנשים ומדבר עמהם כמה דברים גשמיים וסיפורים שכפי הנראה הם דברים בטלים ובאמת הצדיק ההוא היושב הוא דבוק מחשבתו בה' והדיבור שמדבר אף שלהם הם גשמיים ודברים בטלים והוא חושב ומסתכל בזה דברים רוחנים דברים קדושים וכן בכל סיפורי העולם שמספרים לפניו ומדברים עמו בכל ענינים הוא מסתכל תמיד ענינים קדושים באותן הדיבורים, וכמו ששמעתי מן אא"ז נ"ע זללה"ה שמה שאומות העולם משוררים לידע"ר בכולם הם בחינת יראה ואהבה בהתפשטות מעילא לתתא בכל המדריגות התחתונים, וזה יש לומר שמרומז בפסוק וירא אליו ה' באלני ממרא אלני היינו בני אדם על דרך (דברים כ', י"ט) כי האדם עץ השדה וממרא לשון סורר ומורה והיינו אפילו באותם בני אדם שהם בדיבורם ממרים להשי"ת והם רשעים אף על פי כן וירא אליו דייקא להצדיק הדבוק תמיד בה' הוא רואה תמיד השי"ת בענינים ההם והוא רק אליו ולא להם כי הוא אחד והוא יושב היינו אף שהוא יושב עמהם כאחד מהם מכל מקום הוא לשון נסתר שהוא בהסתר ובהעלם בעולם המחשבה, פתח האוהל כדאיתא בזוה"ק דא יראה והיינו מחמת שהוא דבוק תמיד ביראת ה', כחום היום היינו כמו חום השמש שהוא מחמם היום לכך נקרא חום היום, ויש בה ב' בחינות דרך משל אם האדם שוטח פשתן נגד השמש ללבנו ואז על ידי החום נתלבן ולאדם, חום השמש משחירו וכן הוא גם כן בכל הדברים וענינים על דרך (הושע י"ד, י') צדיקים ילכו בם וגו', היינו לפושעים ורשעים יכשלו בם שעוברים על ודברת בם ולא בדברים בטלים אבל לצדיקים הם ילכו בם היינו הדיבורים ההם הם ממש מדברים בתורה ועבודת השי"ת כי מחשבתו דבוקה תמיד לשורשו ולמקורו וזה להם ליבון על דרך (ישעיה א', י"ח) כשלג ילבינו היינו שמושכים עליהם מדה של חסד בחינת ליבון ולרשעים משחירים אותם שהם ממשיכים עליהם את הדין בחינת גבורה גוון אוכם ולצדיקים להיפוך כנ"ל והבן:

או יאמר וירא אליו ה' באלני ממרא והוא יושב פתח האוהל וגו' וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם וישתחו ארצה וגו'. פירש רש"י ישב כתיב ביקש לעמוד אמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד ואתה סימן לבניך שהדיינים יהיו יושבים ואני אעמוד עליהם שנאמר (תהלים פ"ב, א') אלקים נצב בעדת אל עד כאן לשונו. וצריך להבין איך הוא מרומז בכאן ענין דיינים שיהיה אותו העמידה סימן לבניו דיינים כי לא נזכר בכאן שום ענין דיינים, ויש לפרש לפי עניות דעתי שיש בכאן רמז מענין דיינים בכל הפסוקים האלו ונקדים מה שכתב בעל הטורים על והוא יושב פתח האוהל שנסמך אצל נימולו אתו, והוא רמז למאמרם ז"ל (עירובין י"ט.) אברהם יושב על פתח של גיהנם ואינו מניח ליכנס לגיהנם מי שהוא מהול וכו' עיין שם, וצריך להבין גם כן מה ענין פתח של גיהנם לכאן, ויש לומר דהענין הוא שאברהם אבינו ע"ה היה עוסק אז בתורת דיינים ומהדר ומעיין בה ואיתא (סנהדרין ז'.) בשעה שהדיין יושב בדין יהיה בעיניו כאילו גיהנם פתוח לו מתחתיו, וזהו והוא יושב פתח האוהל היינו שהיה יושב אז באותו בחינת של פתחו של גיהנם כי היה עוסק אז ומעיין בהלכות דיינין ולכך שפיר אמר לו הקב"ה שב ואתה סימן לבניך וכו' כי היה עוסק אז בתורת דיינים, ועל דרך זה יש לפרש כל הענין שאחריו משתעי מענין דיינים ודיניהם וישא עיניו היינו על דרך מאמר חז"ל (שם ו':) אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות כי הדן דין אמת הוא מאיר את עיניו ומנשא אותם היפוך ממה שהשוחד יעור וגו', וזהו וירא שעל ידי הדין מאירים יותר עיניו והנה שלשה אנשים נצבים עליו פירוש הסתכל בהלכות דיינים והבין שעיקר הדיינים הוא שיהיו ג' דייקא כמאמר חז"ל. ועל דרך הסוד כי הדיינים הם בחינת חסד והוא בחינת אברהם יצחק ויעקב כידוע והוא שכתב הזוה"ק (ח"א צ"ח.) מאן אינון שלשה אנשים אברהם יצחק ויעקב, וכמו ששמעתי בפירוש מן אא"ז נ"ע זלל"ה כי אברהם יצחק ויעקב הם תלת דיינים והסימן הוא כי אותיות שניות מן שמות האבות הוא בצע והוא רמז על הדיינים שצריכים להיות שונאי בצע. וזה יש לומר הפירוש והנה שלשה אנשים נצבים עליו, עליו היינו בסמוך כמו (במדבר ב', כ') ועליו מטה מנשה והיינו בסמוך עמו הם שלשה דיינים הוא עם בחינת יצחק ויעקב, וירא וירץ לקראתם, וירא זה פירוש הבנה כפירוש רש"י ז"ל, וירץ לקראתם, וירץ לשון ריצוץ ושבירה היינו שנושאים ונותנים בדין בהבנת לבם ומתווכחים הדיינים זה עם זה אחד לקראת רעהו זה אומר לפטור וזה אומר לחוב, וישתחו ארצה כמו לארץ היינו שצריכים לנטות דעתם אל דיין השלישי בחינת יעקב מידת אמת וארץ הוא אמת על דרך (תהלים פ"ה, י"ב) אמת מארץ תצמח והוא בחינת דעת המכריע ביניהם בשיקול דעתו וצריכים להסכים אליו ובזה יוצא הדין לאמיתו. וזהו שאמרו חז"ל (שבת י'.) כל הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כי אי אפשר להיות דין אמת כי אם שיהיו ג' דיינים בחינת אברהם יצחק ויעקב וידוע דבאברהם נברא העולם כמאמר חז"ל (בראשית רבה י"ב, ב') בהבראם אל תקרי בהבראם אלא באברהם וכן ביצחק ויעקב וכדאיתא בזוה"ק על פסוק (תהלים נ', א') אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ, היינו שהבריאה היתה באברהם שהוא מידת החסד בחינת אל וכן ביצחק מידת גבורה בחינת אלקים וכן ביעקב שהיה מרכבה להשם הוי"ה ב"ה באלו ג' דבר ויקרא ארץ. וזהו הטעם גם כן כל האומר ויכולו נעשה

שותף להקב"ה במעשה בראשית כי ג' פעמים ויכולו אחד בעמידה בלחש ואחד בקול רם ואחד בקידוש מספרם ג' פעמים ע"ב והם בחינת ג' אבות שבהם נברא העולם והבן:

וישא עיניו וירא. על דרך (אבות פ"ב, מ"א) דע מה למעלה ממך, וזהו שאמר הכתוב וישא לשון הגבהה למעלה היינו שהסתכל בעיניו וחשב שבכל הענינים יש יראה ואהבה בהתפשטות מעילא לתתא ושורשם למעלה כנ"ל והבן:

או יאמר לתרץ קושית האור החיים על דרך דאיתא בתיקונים (ת' כ"ד, ע'.) ענין מילה לאו לכל אנפין שווין לצדיקים שריא בכח המילה ופריעה השם הוי"ה ב"ה, ולבינונים היא במקום קרבן ולרשעים וכו' והנה בסוף הסדרה הקודמת כתיב שאברהם מל עצמו ואת ישמעאל וכל בני נכר נמלו אתו, וזהו שמפרש כאן וירא אליו אליו דייקא השם הוי"ה ב"ה לא נתגלה רק אליו במילתו שהוא צדיק גמור ולכך בכח מילתו היה שורה ונגלה הוי"ה ב"ה אבל לא לשאר הנמולים אתו כי אם כל אחד לפי בחינתו ומדריגתו, והוא הנכון לפי קט שכלי אשר חנני ה' ברוב רחמיו וברוב חסדיו שלכך יש כאן שינוי בהקדים אליו לה' לרמז זה לדייק תיבת אליו מה שלא היה נשמע אם היה כתוב כסדר כל התורה ה' אליו והבן:

או יאמר על דרך דאיתא בכתבים כי ענין המילה היא התגלות החסדים יעויין שם, וזה יש לפרש וירא היינו שנתגלה אליו היינו אל אברהם שהיה בחינת חסד ה' היינו הוי"ה ב"ה שהוא מקור ושורש לכל החסדים כפי אשר קבלתי זה ונזכר במקום אחר, והיינו על ידי מילתו נתפשטו ונתלבנו החסדים בכל הבחינות, ועל דרך זה יש לומר (בראשית י"ז, א') התהלך לפני והיה תמים ואמרו חז"ל כי אברהם היה נתיירא כשאמר לו השי"ת והיה תמים ונשמע דעד הנה לא היה נקרא תמים ולא היה עדיין בשלימות והיה נקרא חסר אמר שמא דבר מגונה ראה בי וכו' עד שאמר לו השי"ת ואתנה בריתי ביני וביניך והבין שקאי על ענין המילה יעויין שם, וזה יש לפרש הפירוש והיה תמים היינו שתהיה אתה בחינת החסד תמים ושלם שיתגלו ויתפשטו החסדים בכל הבחינות כנ"ל. ועוד יש לפרש בזה על דרך הראשון והיה אותיות הוי"ה ב"ה וברוך שמו והוא מרומז שבמילתו ישרה השם הוי"ה ב"ה מחמת שהוא תמים בשלימות גמור אבל לא במילת שאר בני ביתו כנ"ל:

או יאמר על דרך הנ"ל וירא אליו ה' באלני ממרא. הוא אותיות אל נא רפא, אך אין מדרש בלא חידוש והוא כי אל הוא בחינת חסד כמו שכתוב (תהלים נ"ב, ג') חסד אל, וידוע (סוטה ט'. זוהר ח"ג צ"ב. ועוד) שהמדה שאדם מעורר מלמטה כך מעורר עליו מלמעלה ואברהם היה עוסק אז במצות המילה שענינה הוא התגלות החסדים ובזה היה מעורר עליו התגלות השי"ת גם כן באותה מדה היינו במידת החסד שנקרא אל, גם אלני מספר צ"א כמספר המילה עם הכולל והבן זה:

או יאמר וירא אליו ה' באלני ממרא. על פי מה שכתב האור החיים על פסוק (בראשית י"ב, י"ג) למען ייטב לי בעבורך עיין שם כי אברהם אבינו ע"ה רצה שתפקד שרה בבנים על ידי סתירתה והיא תהיה נקיה דכתיב ונקתה ונזרעה זרע עיין שם באריכות, נמצא אברהם אבינו ע"ה רצה שתפקד אשתו בדרך סוטה כי ידע כל התורה כידוע מאמר חז"ל (קידושין פ"ב.) קיים אברהם אבינו וכו', אך שיש כמה ענינים שצריך להיות בסוטה היינו שצריך להשים השם הקדוש במים וליקח עפר מקרקע המשכן מקום קדוש והיינו שיהיה מים קדושים ועפר קדוש ואלו דברים לא היו בשרה ואיך רצה אברהם שתפקד בדרך סוטה, אבל האמת יש לומר שיש בכאן רמז לזה כי אברהם היה בחינת חסד שהוא בחינת מים וגם היה בחינת עפר קדוש כמו שכתוב (בראשית י"ח, כ"ז) ואנכי עפר ואפר וזהו וירא אליו שהוא בחינת מים נתראה אליו ה' שהוא השם הקדוש באלני ממר"א גימטריא אפר והוא עפר כי אותיות אחה"ע מתחלפות נמצא היו כל הבחינות שבסוטה ובאמת עלתה בידו שאחר כך נתבשרה שרה בזרע קודש אחר שהיו כל הבחינות שבסוטה הרמוזים כאן והבן, ויש עוד בזה לדבר בעזרת השי"ת אם אזכה שהשי"ת יחנני דעת לכתוב בעזרתו יתברך בטוב ויושר לפני אלקים ואדם:

והנה שלשה אנשים נצבים עליו. ואיתא במדרש כאן הוא אומר נצבים עליו ולהלן הוא אומר והוא עומד עליהם ומתרץ קודם שיצאו ידי חובתן נצבים עליו ולאחר שיצאו ידי חובתן והוא עומד עליהם, והנה דברים הללו צריכים ביאור, ויש לבאר על דרך דאיתא בזוה"ק והנה שלשה אנשים אילין תלת רישין והיינו ג' מדות חסד גבורה תפארת כידוע וידוע דבכל מדה מהמדות יש עירוב טוב ורע וצריך לשבר כח הרע שיש באותן המדות ולהתנהג בהמדות רק בטוב מה שהוא תועלת לטוב לפני ה', וזה יש לומר הפירוש קודם שיצאו ידי חובתן היינו קודם שיצאו אלו הג' מדות מן הרע שבהן והיינו חובתן דייקא אז נצבים עליו היינו באיזה מדה שהמשיך עליו לרע ח"ו היא מושלת עליו ומתגברת עליו וזהו נצבים עליו שהם מושלים עליו ואחר שתיקן הג' מדות אלו והמשיכם רק לצד הטוב וזהו יצאו ידי חובתן מן הטוב ורע שבהם אז הוא עומד עליהם היינו שהוא מושל עליהם כיון ששיבר כח הרע שבהם והבן, כמו שאמרתי על פסוק (בראשית א', כ"ח) ורדו בדגת הים ובעוף השמים וגו' על הארץ שמרמז שבכל אחד מהיסודות שבאדם אם מגביר עליו בחינת הטוב ומשליך הרע שבו נעשה מלך על אותו היסוד והמשכיל יבין:

יוקח נא מעט מים וגו'. והשענו תחת העץ ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת, והנה רבו בכאן הדקדוקים, א' תחת העץ דכתיב בה"א הידוע על כרחך לרמז מה בא, ב' קושית הבעל הטורים ואקחה קחו היה ראוי לומר שהיה רוצה ליתן להם והם יקחו אבל ואקחה משמע שהוא יקח מהם ואינו מובן כלל, ג' כי על כן עברתם וגו' צריך להבין ענינו, ד' ויאמרו כן תעשה היה ראוי לומר כן נעשה, ה' כאשר דברת מיותר לגמרי, והנה האור חיים פירש בזה מים היינו התורה פשטיות פת לחם היינו התורה פנימיות מענין דקות רוחניות המלאכים וכו', עיין שם שהאריך, וגם אני אלך בדרך זה לפי מה שחנני ה' ברוב רחמיו וברוב חסדיו על פי מה שקבלתי מאא"ז נ"ע זללה"ה על הענין פתח באכסניא של תורה שהאורח הבא הוא המביא תורה לבעל הבית ולפי האורח כך הוא ענין התורה נתגלה לבעל הבית עד כאן דבריו הקדושים והבן, וזהו שאמר הכתוב והשענו תחת העץ בה"א הידוע היינו בהתורה שהיא עץ חיים למחזיקים בה כמו שכתב האור החיים שבשביל תורה באו המלאכים עיין שם והוא שאמר והשענו וגו' שהיה אומר להם תורה והוא מה שאיתא בזוה"ק (ח"א ק"ב:) באילנא הוי בדיק אורחים היינו על ידי התורה שהוא האילן והעץ היה יודע ענינם של האורחים ומה טיבם כי לפי האורח כך הוא התגלות התורה לבעל הבית כנ"ל, וזהו ואקחה פת לחם שהוא יקח התורה הפנימית מן המלאכים כמו שכתב באור החיים וכנ"ל שהם היו מביאים תורה לאברהם לפי דקות רוחניות, כי על כן עברתם על עבדכם כן מספר סוד והיינו שבשביל לקבל תורה פנימיות גם כן עברתם על עבדכם כי באברהם היה כלול כל התורה על דרך (בראשית רבה י"ב, ב') בהבראם באברהם שבשבילו נברא כל העולם ואפילו עולם המלאכים כמו שאיתא בזוהר (בהקדמה ה'.) על (ישעיה נ"א, ט"ז) ולאמר לציון עמי אתה אל תקרא עמי אלא עמי בחיריק היינו עמי בשותפות מה אני במילולא עבידנא שמיא וארעא אף אתה גם כן במילולך עבדת שמיא וארעא חדתא עיין שם, נמצא על ידי דיבורם של ישראל בוראים שמים חדשים ועולם המלאכים כולם תלויים על מאמרו של אדם ובפרט באברהם שהיה כלול בו כל התורה כי אברהם מספר רמ"ח שהוא נגד רמ"ח מצוות עשה וממילא יש בכללן שס"ה מצות לא תעשה כי כל הלא תעשה כלולים בולא יהיה לך וכל זה הוא כדי לבא למצות אנכי ה' אלקיך שהוא כולל כל מצות עשה והיה כלול באברהם כל התורה פשטיות ופנימיות וסוד, וזהו כי על כן עברתם על עבדכם כן הוא מספר סוד שבשביל פנימיות התורה גם כן באו המלאכים אל אברהם שהיה בו כלול כל התורה, ויאמרו כן תעשה כאשר דברת היינו שתעשה ע' פנים לתורה כמנין כן, כאשר דברת שאנו רוצים לשמוע תורה שהיא ע' אנפין שיש בכללם פשטיות וגם פנימיות והבן:

או יאמר והשענו תחת העץ. תחת הוא פירוש מקום כמו עין תחת עין היינו שישענו ויסמכו במקום והיכל הצדיק הנקרא עץ חיים כמאמר חז"ל (בבא בתרא ט"ו.) על היש בה עץ אם אין עיין שם וקל להבין:

והוא עומד עליהם. על דרך הנ"ל שהבעל הבית הוא לוקח תורה מן האורחים שכפי האורחים כך הוא התגלות התורה לבעל הבית לפי צורך האורחים והנה אז אצל אברהם היו המלאכים אורחים והיה התורה של אברהם מתפרשת כפי ענין המלאכים ומלאך נקרא עומד והיה אברהם מהרהר אז בענין התורה שלפי צורך המלאכים, וזהו שאמר הכתוב והוא עומד עליהם תחת העץ, תחת פירוש מקום כנ"ל היינו במקום התורה שאז היה בחינת עומד כפי בחינת המלאכים כי במקום שמחשבתו של אדם שם הוא כולו, (ת"ז ת' כ"א, ס"ג. וזוה"ק ח"ג ה':) ותיבת עליהם כי הוא היה למעלה מהם שהוא היה בחינת משפיע להם והם היו המקבלים ודי בזה:

או יאמר והוא עומד עליהם. על פי משל כשצפור עומד על גבי אילן גבוה ואינם יכולים להשיגו רק כשאחד עומד על גבי חבירו וחבירו על גבי חבירו אז יכול העליון להשיגו, וזהו והוא עומד עליהם שהיה משיג תורה עליהם על דרך (תענית ז'. ) ומתלמידי יותר מכולם והמשכיל יבין:

ויאמרו אליו איה שרה אשתך וגו'. ואיתא נקוד על איו שבאליו, ולפי עניות דעתי יש בו רמז נכון בהניקוד זה על דרך דאיתא (מועד קטן כ"ח.) בני חיי ומזוני במזלא תליא עיין שם בזוה"ק (בראשית רנ"ז:) ענין מזלא מה הוא. ואיתא בכוונת מוסף שבת על איה מקום כבודו איה הוא מזלא עיין שם וידוע (יבמות ס"ד.) דאברהם ושרה שניהם היו עקרים והיה צריך להמשיך בשניהם בחינת מזלא שיהיה להם הולדה, וזהו שמרומז אליו נקוד איו שהוא מספר איה שהוא מזלא ואחד יותר שהוא שכר כנזכר בכתבים אצל מוסף שבת עיין שם גם איה שרה והמשיכו לשניהם בחינת מזלא בב' פעמים איה הרמוזים אצלו ואצלה כדי שיוכלו להוליד והבן:

ויאמר שוב אשוב אליך וגו'. והנה בן לשרה אשתך, יש לומר בדרך רמז על דרך (בראשית כ"ד, א') ואברהם בא היינו בתחלה היה אברהם שהאותיות של הא"ב כסדרן א"ב רהם מפני שמידתו חסד ואחר כך כשהוליד יצחק שמידתו מידת גבורה נתהפך ונעשה בא שהאותיות של הא"ב בהיפוך מצד הדין והפחד כמו שם של ע"ב שהוא ישר והפוך, ישר מצד אברהם והפוך מצד יצחק, וזהו שאמר הכתוב שוב אשוב אליך היינו שאשוב ואהפוך את בחינתך, והנה בן לשרה והוא יהיה בן לשרה שהוא בחינת אלקים והוא מצד הגבורה והפחד, והבן:

ושרה שומעת פתח האוהל והוא אחריו. יש לומר על דרך שאיתא פתח האהל היא השכינה כביכול, וזהו שאמר הכתוב ושרה שומעת מן השכינה שהיא פתח האוהל, והוא אחריו היינו המלאך המבשר לאברהם היה אחר השכינה וצריך לבאר בעזרת השי"ת:

האף אמנם אלד ואני זקנתי. יש לומר בדרך רמז כי היצר הרע נקרא מלך זקן וכסיל והוא על דרך צינן את הזכר שלא יוליד (עיין בבא בתרא ע"ד: ושם איתא סירס הזכר וצינן הנקבה) כדי שלא יטשטשו עלמא ולכך הסטרא אחרא נקרא זקן שאינו מוליד, וזה יש לפרש האף מספר אלקים פ"ו אמנם מספר סמא"ל שהוא אלהים אחרים וסטרא אחרא. וזהו שתמהה שרה אלד ואני זקנתי היינו שבחינות אלו אינם מולידים והמשכיל יבין:

היפלא מה' דבר וגו'. יש לומר על דרך כי פלא הוא אלף ואלף היא בחינת בינה כמאמרם ז"ל (שבת ק"ד.) אלף בינה והוא בחינת אימא שהוא הולדה כי אין אם בלא לידה ולכך היה זה תשובה על דברי שרה איך אלד ואני זקנתי לכן אמר הקב"ה היפלא היינו אלף בינה וכשהשם אלד כלול במקורו שהוא אהי"ה משם נמתקו כל הדינים ומשם בא הלידה והבן, ויש בזה רמז נפלא היפלא היינו ה' ראשונה שהיא תמיד קשורה עם היו"ד והבן היטיב:

כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו'. ושמרו דרך ה' למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו, ופירש רש"י ז"ל מכאן שהמניח בן צדיק כאילו הוא חי לעולם. והנה להבין הטעם לזה כי איתא בירושלמי (שבת פ"א, הלכה ב') אמר ר' גידל לעולם יראה אדם כאילו בעל השמועה עומד לנגדו שנאמר (תהלים ל"ט, ז') אך בצלם יתהלך איש נמצא מי שאומר תורה בחייו באמת ואחרי מותו אומרים בשמו אף שהוא בעולם עליון הנשמה קדושה מתלבשת בצלמו ובתבניתו כמו שהיה בעולם הזה כמאמר רב גידל הנ"ל ולכך המניח בן צדיק שיאמר תורה משמו כאילו הוא חי תמיד שתמיד מתלבשת נשמתו בצלם דמות תבניתו שהיה חי בעולם הזה, וזה יש לומר הפירוש על הוכחה לזה מפסוק זה כי איתא בבעל הטורים אשר יצוה את בניו סופי תיבות תורה עיין שם נמצא התורה שיאמר אברהם יאמרו אחר כך בניו תורתו, ויתלבש בדמותו ובצלמו תמיד וחי לעולם כי אברהם ממש הוא התורה שהיה כלול בו כל התורה כנ"ל וזהו את אשר דיבר עליו היינו מה שדיבר אברהם כשהיה בעולם הזה מביא עליו ממש והבן כי קצרתי, והשם יתן לי כח להשיג נפלאות מתורתו ויתן לי כח להעלות על הכתב כל תורתי ויהיה כמאמר דוד נעים זמירות ישראל (תהלים ס"א, ה') אגורה באהלך עולמים:

הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עינים וגו'. יש לפרש בדרך רמז על דרך מה ששמעתי אומרים בשם המנוח הרב המגיד ר' דוב בער ז"ל שאפשר שהיו דבקים תמיד שני הצדיקים אברהם ושרה ברוחניות תאוות העליונים בשעת הזיווג ולכך לא היו יכולים להוליד בגשמיות רק נשמות גרים ברוחניות ועל ידי אבימלך נתרבה התאוה בגשמיות והיו מולידים אחר כך, וזה יש לפרש שמרומז בפסוק בדברי אבימלך הנה נתתי אלף כסף, כסף הוא לשון תאוה כמו (בראשית ל"א, ל') נכסוף נכספת, ואלף היא אותיות פלא שפירושו לשון מכוסה ונעלם, והוא שאמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך היינו התאוה והכסף שהיה נפלא ומכוסה מכם נתתי לאחיך כנ"ל שעל ידו נתרבה התאוה, והנה הוא כסות עינים היינו שהוא כסות ולבוש אל העינים:

ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עינים. יש לומר על דרך דאיתא בזוה"ק (ח"א ק"ל.) ואת הנפש אשר עשו בחרן זו נשמות קדושות ועיין ברש"י על פסוק הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם ולא היה להם תאוות גשמיות כלל על כן לא היו מולידין בגשמיות רק ברוחניות נשמות קדושות אך כשנלקחה שרה לאבימלך נתעורר להם קצת תאוות גשמיות, כידוע שמחמת מעשה בני אדם נמשך לצדיק הרהור על דרך ששמעתי על פסוק (שמות ל"ב, ל"ב) ואם אין מחני נא כי משה תלה הקלקול בעצמו שמן ההרהור שהיה לו נמשך להם המעשה והקב"ה השיבו מי אשר חטא לי וגו' אדרבא מהם נמשך לך ההרהור, וזהו הנה נתתי אלף כסף לשון תאוה כמו נכסוף נכספת ואלף אותיות פלא היינו תאוות נעלמות שהיו נעלמים ממך עד הנה הוא מחמת הוא לך כסות עינים היינו שלא היה מסתכל בך כלל, לכל אשר אתך היינו אפילו בלבושין דילך לא היה מסתכל ולא היה נמשך לו הרהור כלל ועל כן לא היה מוליד בגשמיות כלל אבל עכשיו נתתי לך אלף כסף היינו תאוות גשמיות נעלמות הנ"ל ומזה יומשך את כל ונוכחת היינו שיהיה הולדה ממש בנוכח וזהו איזהו חכם הרואה את הנולד בגשמיות והבן:

כי ביצחק יקרא לך זרע, ודרשו חז"ל (סנהדרין נ"ט:) ביצחק ולא כל יצחק והוא יעקב, ולכאורה הוא תמיה האיך הוא מרומז בפסוק שקאי דוקא על יעקב ולא על עשו, ונראה לפרש כי בעשו כתיב (בראשית כ"ה, כ"ה) ויקראו שמו עשו ופירש רש"י שהכל קראו לו כן וביעקב כתיב (שם כ"ה, כ"ו) ויקרא שמו יעקב והיינו שאביו לבדו קרא לו שם זה כך פירש רש"י ורבותינו ז"ל דרשו (זוה"ק ח"א נ"ח. ס'. קל"ח. קפ"ו:) שה' קרא לו שם זה יעקב ופירש באור החיים דזה הפסוק הוא מוכרח דקאי על הקב"ה דאי קאי על יצחק אביו למה לי ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם היה די לומר והוא בן ששים שנה היה נשמע שעליו קאי אלא על כרחך דקאי על הקב"ה עד כאן, ולפי עניות דעתי נראה ששניהם אמת על דרך דאיתא (משנת חסידים בשם האר"י ז"ל) שה' מזמין לאביו בפיו השם שיקרא לבנו בשעת מילה וזהו ויקרא קאי על הקב"ה ויקרא לשון המשכה היינו שה' המשיך שמו יעקב לאביו שהזמין בפיו השם זה נמצא שניהם אמת וזהו הפירוש כי ביצחק יקרא היינו אותו שיקרא וימשך בפיו של יצחק הוא יהיה לך זרע ועל כרחך המכוון היא על יעקב וקל להבין:

ויטע אשל בבאר שבע. ודרשו חז"ל (סוטה י'.) אכילה שתיה לויה, יבואר בדרך רמז כי איתא בזוה"ק תא חזי אדם חב בעץ הדעת ואברהם תיקן בעץ החיים ואודע רזא דמהימנותא עיין שם, והענין הוא כי ידוע כי אברהם אבינו ע"ה היה תיקון של אדם הראשון ואדם חטא בעץ הדעת טוב ורע ואברהם הפך הרע ועשה אותו טוב כמו שכתוב (תהלים ל"ד, ט"ז) סור מרע ועשה טוב כנזכר לעיל שיראה להסיר מהרע ולעשות מהרע טוב דרך משל אם נופל במחשבתו איזהו הרהור זנות ח"ו ידע שזה הוא מחמת שהשורש שהוא בחינת חסד נפל ואין מי להקימו ולכך יתגבר כארי לעשות חסד עם השכינה כביכול בצדקה וגמילות חסדים ושאר דברים וזהו (זוהר ח"ג רכ"ב:) איזהו חסיד המתחסד עם קונו וכן כל הבחינות של כל הספירות כנודע בשם אא"ז נ"ע זללה"ה ובאדם הראשון כתיב (בראשית ג', כ"ב) פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים וגו' כי לפי שחטא בעץ הדעת לא הניחוהו ליגע בעץ החיים אבל אברהם שתיקן בחינת עץ הדעת זכה לעץ החיים, וזה יש לומר בפירוש הפסוק וירא אליו ה' באלני ממרא היינו באותו אילן שחטא בו אדם הראשון, ממרא מלשון סורר ומורה אברהם אבינו תיקן אותו אילן ושם נגלה אליו האלהים והוא היה חסיד המתחסד עם קונו כנ"ל לכן אלני מספר צ"א הוי"ה אדנ"י כי המתחסד עם קונו נעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ואחר אשר תיקן לעץ הדעת זכה לעץ החיים, וזהו ויטע אשל ואיתא בזוהר שהוא עץ החיים וזהו אכילה שתיה לויה כולם על שם היחוד כמו (בראשית ל"ט, ו') הלחם אשר הוא אוכל שתיה גם כן מורה על היחוד כמו (נדרים ד':) אל ישתה אדם בכוס זה ולויה כמו (מלכים - א ז', ל"ו) כמער איש ולויות והיינו שזכה בכל הבחינות ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה וזהו שרמזו חז"ל (בבא מציעא פ"ז.) אברהם אבינו ע"ה אוכל חולין בטהרה היה והבן:

ויקרא שם בשם ה' אל עולם. על דרך ששמעתי על פסוק (תהלים פ"ה, ח') הראנו ה' חסדך היינו כי בודאי מחויב להאמין שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס':) אך שהחסד הוא בהעלם ואינו נגלה, ועל זה התפלל דוד המלך ע"ה הראנו וגו', היינו שיהיה נגלה לי החסד, וזהו ויקרא שם אברהם בשם ה' היינו שיהיה נגלה לו המשכת אל היינו חסד עולם שהיה בהעלם ממנו והבן:


ספר דגל מחנה אפרים - פרשת חיי שרה 

ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון. יש לומר בזה על דרך הסוד כי איתא בתיקונים (ת' י"ח ל"ד:) בחינת מלכות נקרא קרית ארבע על שם ארבע שמהן דמתחברן בה הוי"ה אהי"ה הוי"ה אדנ"י עיין שם. ויש להסביר הדבר קצת כי ידוע שמידת מלכות הוא המחלקת מזון וטרף לביתה וחוק לנערותיה והיינו בתחלה צריך האדם להשתדל בעבודה להמשיך מתתא לעילא ומעילא לתתא, מתתא לעילא בסוד הוי"ה אדנ"י ומעילא לתתא בסוד הוי"ה אהי"ה, ובמלכות נתחברו הד' שמות אלו כי שם הנחתן וכשיגמרו היחוד של ד' שמות הנ"ל אז מלכות מולדת כל טוב בעולמות ומחלקת מזון ושפע לכל הנבראים ואז היא נקראת אימא כמו אימא עילאה אפקת שית כך היא אפקת שית היכלין ועיין בזוהר בכמה מקומות וידוע חברון נקרא עלמא דאתי על דרך (במדבר י"ג, כ"ב) וחברון שבע שנים נבנתה וגו' ועיין בזוהר שלח לך, וזה יש לומר פירוש הפסוק ותמת שרה השכינה נקראת שרה ותמת היא לשון תמימות ושלימות והיינו השכינה כביכול נעשה תמה ושלימה בקרית ארבע היינו באותו מקום הנקרא קרית ארבע כנ"ל כד מתחברן ארבע שמהן מתתא לעילא ומעילא לתתא היא חברון היינו אז נעשה בחינת אימא כנ"ל והבן זה, ויש לפי דרך זה רמז לרוב הפרשה והמשכיל יבין:

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. יש לומר בדרך רמז על פי הידוע שבאברהם היה כלול כל התורה כנ"ל כמה פעמים, זקן היינו קנה חכמה (קידושין ל"ב:

) וממילא היא גם כן יראה שהחכמה קשורה עם יראה כמו (אבות פ"ג, משנה כ"א) אם אין יראה אין חכמה גם כי היראה הוא קן וכלי להחכמה וזהו קנה חכמה יראה עם חכמה, בא בימים היינו מדות כמו (תהלים ל"ט, ה') ומידת ימי, ומדות היינו לבושין כמו (ויקרא ו', ג') ולבש הכהן מדו בד וגו' והיינו כשבא לחכמה ויראה עשה לבושין לאורייתא, וה' ברך את אברהם בכל השכינה נקראת בכל שממנה כל השפעות ובזה הבחינות ה' ברך לאברהם והבן:

או ירמוז ואברהם זקן בא בימים. כי השבעה רועים נקראים ז' ימים והחסד הוא עם כולם כידוע בכוונות, וזהו ואברהם שהוא מידת החסד זקן תרגומו סיב שהוא גימטריא ע"ב שהוא גם כן חסד כידוע בא בימים היינו עם כל הז' ימים והבן:

או יאמר על דרך דאיתא בגמרא (סוכה נ"ג.) יש מהן אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנתנו וזהו (ויקרא י"ט, ל"ב) מפני שיבה תקום על דרך דאיתא בזוה"ק (ח"ג פ"ז:) קדם שיבתא דילך תקום היינו שתשוב בילדותך ואז והדרת פני זקן היינו שלא תבייש זקנתך כמאמרם ז"ל (שם) אשרי ילדותנו וכו', וזה יש לומר גם כן כאן ואברהם בא בימים היינו שהוא בא בכל הימים שאף בימי הילדות היה מקרב עצמו להשי"ת וזהו אשרי ילדותנו וכו' והבן:

או יאמר ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. כי בכל אדם יש כ"ב אותיות התורה כמו שכתוב בספר יצירה (פ"ו, מ"ד) שקשר כ"ב אותיות בלשון וכו' אך כפי מידתו של אדם כך הם צירופי אותיותיו ואברהם שהיתה מידתו מידת החסד היו צירופיו כסדרן שהוא ויסע כידוע ויצחק שהיה מידת הגבורה היו צרופיו שלא כסדרן כפסוק ויבא שהוא למפרע אך באברהם היתה גם כן מידת הגבורה שיוכל להוליד את יצחק כמו שכתבתי לעיל על פסוק שוב אשוב אליך והנה בן לשרה אשתך וגו', וזה יש לומר ואברהם שהיה מידת החסד בא היינו אותיות א"ב שהוא למפרע שהיה בו בחינת יצחק גם כן וזהו וה' ברך את אברהם בכל גימטריא בן היינו שעל ידי זה היה יכול להוליד בן שהוא יצחק מצד הגבורה והבן:

או יאמר ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. ולבאר זה נקדים לפרש הפסוק (מלכים - א ה', י') ותרב חכמת שלמה מכל בני קדם כפי אשר חנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו שהיא רמז כי ידוע לפתח חטאת רובץ והיצר הרע בא קודם היצר הטוב ומפתה אותו בתחבולותיו לילך אחר תענוגי שקר וחכמות זרות אשר על זה נאמר (ירמיה ד', כ"ב) חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו ובאמת חכמה כזו אינו חכמה כלל כי יש לה סוף כמו כל תענוגי עולם הזה ודברים גשמיים יש להם סוף ותכלית כגון אחר פטירת האדם אבדה ונסרחה חכמתו ואין חכמה זו חכמה שלימה אבל איזהו חכמה שלימה אותם שאינם שומעים לעצות ותחבולות של היצר הרע וממאסים בחכמות זרות ואינם בוחרים רק בחכמת התורה והעבודה שהיא אין סוף ואין תכלית כמו השי"ת שהוא אין סוף כי אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל כולהו חד (זוהר אחרי ע"ג.) וחכמה זו לעולם עומדת ואפילו לאחר פטירתו כמאמר רב גידל (ירושלמי שבת פ"א, הלכה ב') לעולם יראה אדם כאילו בעל השמועה עומד לנגדו עיין לעיל מזה והיא הנקראת חכמה שלימה שבכל יום ויום נתרבה ומוסיף והולך וחכמתו עושה פירות ואינו נפסק לעולם, וזהו שמרמז הפסוק (מלכים - א ה', י') ותרב חכמת שלמה היינו אותה החכמה שהיא שלימה ותמימה והיינו חכמת התורה אותה החכמה נתרבה והולך ומוסיף תמיד יותר מכל חכמת בני קדם היינו אותם ההולכים אחר חכמת היצר הרע הבא מקודם והם נקראים בני קדם וחכמתם נפסקת ונאבדת אבל חכמת אמת קיים לעד ולעולמים, הגם שיש לפרש מכל חכמת בני קדם היינו מאותם החכמות עצמן של היצר הרע נתרבה החכמת אמת על דרך (אבות פ"ד, מ"א) איזהו חכם הלומד מכל אדם ואפילו מיצר הרע והבן זה ואין אנו בביאור זה כעת, ועל פי זה נבין מה דאיתא בזוה"ק כי בימי שלמה היה הסיהרא באשלמותא כי ט"ו דורות היו מאברהם ועד שלמה לכן היתה מלכותו על כל העולם כמו שכתוב (מלכים - א ה', ד') כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה כמאמר רב ושמואל עיין שם בזוה"ק וגם איתא שהיה מלך על עליונים ותחתונים ואף בחיות ושדים (מגילה י"א: עיין שם ברש"י), ולהבין זאת כי אז היה סיהרא שהוא בחינת מלכות בשלימות כי מלכותו בכל משלה פירוש בחינת מלכות דאצילות מושלת ומכניע כל הקליפות דעשיה וזהו משלה אותיות שלמה היינו מפני שהיתה שלימה לכך בכל משלה ועל זה ירמוז שמו שלמה שהיה בשלימות ולכך היתה מלכותו בכל משלה מעליונים עד תחתונים ואפילו כל הקליפות היו נכנעים תחת ידו והבן, ועתה נבא אל הביאור במה שהתחלנו בו ותחלה נבאר באברהם ואחר כך בכל אדם ואדם כי אברהם הוא מידת החסד וחסד שורשו בחכמה וחכמה קשורה עם יראה כמאמר חז"ל (אבות פ"ג, משנה כ"א) אם אין יראה אין חכמה, וזהו ואברהם היינו שבתחלה היה במידת החסד זקן זה קנה חכמה (קידושין ל"ב:) ומחכמה נעשה ממילא יראה היינו בתחלה היה הא"ב כסדר שהיה האב ואחר שהוליד את יצחק והיה הא"ב מהופך מידת הגבורה ונעשה בא ואחר כך בימים הוא בחינת יעקב שהוא כולל ב' ימים כי המדות נקראים ימים כי בששת ימים לא נאמר אלא ששת ימים עשה ה' והם המדות כדאיתא בזוה"ק ובתיקונים וה' ברך את אברהם בכל פירוש נעשה המשכת החסד שהוא הוי"ה ב"ה ביסוד הנקרא ברוך על שם בריכה וזהו את אברהם היינו עם אברהם ועל ידו נעשה זה ואחר כך בכל הוא מידת מלכות וכשהיא מליאה ומתברכת מכל המדות נקראת שלימה וזהו ומלכותו בכל משלה שהיא מלכות שלימה ומושלת בכל כי קודם היחוד נקרא פרוסה ואחר היחוד

נעשה שלימה ובכל משלה ומכנעת כל הקליפות והבן, וכן הוא בכל אדם ואדם ובכל דור ודור כי התורה היא נצחיות ומורה הדרך ילכו בה כאשר הלכו האבות כמאמר חז"ל (תנא דבי אליהו פרק כ"ה) שחייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי והענין הוא כשאדם עובד את ה' מאהבה שלא על מנת לקבל פרס הוא קשור במידת החסד כמו ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד וחסד שורשו בחכמה ויראה כנ"ל כי העובד מאהבה הוא ירא שלא לפגום ולצער חלילה את אוהבו ואחר שזכה לבא למידת יראה בחינת יצחק זוכה לבא למידת אמת בחינת אמת, ואמת יורה דרכו איך לעשות נחת רוח לאוהבו ולמלכו ואלהיו ומקרב כל העולם והבריות לה' עד שמגלה ומפרסם אלהותו על כל העולם וזהו המשכה מעילא לתתא כמו שאמר אברהם אבינו ע"ה בתחלה היה רק אלקי שמים ועכשיו גם אלהי הארץ שהמשיך אלוהותו כביכול לכל העולם, וזהו ברך את אברהם בכל כנ"ל על דרך ומלכותו בכל משלה כנ"ל שנעשה שלימה במלכות כביכול על ידי אברהם וכן היא באדם ממש כשממשיך חכמתו בכל האברים שלו ומקדש כולם לה' נעשה שלם, וזהו (דברים כ"ג, ט"ו) והיה מחניך קדוש והיינו שכל האברים יהיו קשורים עם החכמה הנקרא קודש ולא יראה בך ערות דבר שלא יראה שום קליפה וערוה נגד השכינה הנקראת דבר כי כולם יהיו בטלים ומבוטלין כל הקליפות רחמנא ליצלן בל יראה ובל ימצא וזה יהיה בביאת משיח צדקינו במהרה בימינו לעולם יראו עינינו וישמח לבנו במהרה בימינו אמן סלה:

או יאמר ואברהם זקן בא בימים. על פי מאמר חז"ל (סוף מסכת קנים) זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן וכו' נמצא בכל יום ויום מוסיפים חכמה ודעת ומזה נמשך שבזקנותם מלאים חכמה ודעת, וזה יש לומר שמרמז הפסוק ואברהם זקן זה שקנה חכמה בא בימים היינו בריבוי ימים זכה לחכמה כנ"ל כל זמן שמזקינים וכו' וקל להבין:

או יאמר ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. ולבאר זה נקדים לבאר פסוק ביחזקאל (מ"ז, י"ב) והיה מעיין יוצא מבית ה' וגו' ועל שפתו יעלה עץ מזה ומזה והיה פריו למאכל ועליהו לתרופה, יש לפרש בזה שורש הדברים הוא כי בית נקרא יראה כמאמרם ז"ל (שבת ל"א:) על מי שלומד תורה ואין בו יראת שמים, חבל על דלית ליה דרתא וכו' וחכמה ויראה דבוקים זה בזה ובמקום שיש יראה יש חכמה כדאיתא באבות (פ"ג, משנה כ"א) אם אין יראה וכו', כי זה עיקר החכמה מחמת היראה כי החכמה בלי יראה אינה חכמה כלל ולאולת תחשב וכשאדם מדבר דברי תורה או שאר דברי חכמה ביראה עושים דבריו רושם בכל דיבור ודיבור, ויש צדיקים אפילו כשמדברים דברי חולין על דרך (סוכה כ"א:) שיחתן של תלמידי חכמים צריכה לימוד אזי דבריהם עושים גם כן רושם ופועלים הרבה טובות למקום כביכול כידוע זה מאבותי ז"ל ודי למבין, והנה חכמה נקרא מעיין שהוא נביעו הנובע כדאיתא מעיין חכמה וזה יש לפרש והיה מעיין יוצא מבית ה' היינו כשהחכמה הנקרא מעיין יוצא מבית ה' היינו מהצדיק ביראה הנקרא בית ה' כנ"ל וכו' שהמעיין מתגבר כמבואר שם בפסוק, ועל שפתו יעלה עץ פירוש כשהוא דבוק בחכמה עם יראה טהורה אז מן החכמה יהיה נובע בפיו ובשפתיו תורה הנקרא עץ, והיה פריו למאכל פירוש שעל ידי התורה שאומר הצדיק ביראה הוא מיחד יחודים עליונים שהוא בחינת אכילה על שם היחוד והזיווג על דרך (בראשית ל"ט, ו') כי אם הלחם אשר הוא אוכל ועליהו היינו השיחת חולין שלו שהוא דומה לעלין שהם חוץ לפרי יהיה גם כן תועלת לתרופה היינו שעל ידה יהיה רפואה למי שצריך וחז"ל דרשו (מנחות צ"ח.) תרופה להתיר פה אלמים וחד אמר פה של עקרים ושניהם אמת שעל ידי דיבוריו שהם חולין על טהרת הקודש יכול להתיר פה אלמים ופה של עקרים, וזהו ואברהם זקן היינו קנה חכמה שהיא חכמה ויראה כנ"ל כמה פעמים, בא בימים ימים היינו מדות כנ"ל פירוש שמגביר החכמה וממשיך החכמה בכל המדות שלו וימים אותיות ימים הנקראים בשם צינורות, וזהו וה' ברך את אברהם בכל דהיינו שממשיך דרך הצינורות למדות דהיינו ומלכותו בכל משלה אשר משם נפעל כל דבר ועל ידי החכמה נתהפך כחומר חותם כל דבר מהוי"ה זה להוי"ה אחרת ולכן דרשו חז"ל ועליהו לתרופה כי על ידי החכמה יכול להפך ולשנות הטבע ולהתיר פה אלמים וכו' כי כולם בחכמה עשית והבן, וזה יש לפרש (מלכים - א א', א') והמלך דוד זקן בא בימים פירוש כי מלכות הנקרא מלכות בית דוד כשהוא קשור בחכמה ויראה שהוא בחינת זקן, בא בימים היינו על ידי המדות שהצדיקים מעלים מידת מלכות לאתר דאתגזרת על ידי מדותיהם שממשיכים בהם חכמה כנ"ל, ואז (שם) ויכסוהו בבגדים פירוש כשזוכה לזה שנעשה יחוד מלכות עם המדות על ידי החכמה אז יתפרדו כל פועלי און ואין להם שום שליטה על האדם, וזהו ויכסוהו כשהיצר הרע רוצה לכסות ולהסתיר השי"ת ממנו שלא יזכור בה' רק ישכחוהו בבגדים היינו לשון בגידה שיהיה בוגד ח"ו בה', ולא יחם לו היינו שאינו יכול לחמם אותו בשום דבר כי אין לו שום תענוג שיהיו לבושין להתלבש ח"ו בבגידות וחטאים כי יתפרדו כל פועלי און, וזהו ויבקשו למלך נערה בתולה כי על ידי המתקת הדינים נעשה נערה לבא אל המלך והמשכיל יבין:

או יאמר וה' ברך את אברהם בכל. ואמרו חז"ל (בבא בתרא ט"ז:) בכל גימטריא בן, ויש לפרש הרמז בזה על דרך שאנו מתפללין (תהלים ע"א, ט') אל תשליכנו לעת זקנה והיינו כי לעת זקנתו של אדם תש כוחו וזהו ככלות כחינו וגו', וידוע דתשות כח הוא בחינת נקבה כמאמרם ז"ל (ברכות ל"ב.) על (דברים ה', כ"ד) ואת תדבר אלינו אצל משה רבינו ע"ה מלמד שתשש כוחו כנקבה עיין שם, וזה יש לומר שמרמז הפסוק ואברהם זקן בא בימים היינו אפילו לעת זקנתו וה' ברך אותו בכל גימטריא בן היינו שהיה עובד את השי"ת ברוך הוא בכח וגבורה והתגברות בחינת דכר ולא היה לו שום בחינת נקבה שהוא תשות כח נגד עבודת השי"ת ברוך הוא והוא ברכת השי"ת שבירך אותו בזה וקל להבין:

או יאמר על דרך שאמרתי על פסוק (דברים ד', ח') ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים וגו'. היינו שהחוקים והמצוות הם עצמם הצדיקים על דרך (תהלים צ"ז, י"א) אור זרוע לצדיק היינו אור של המצוה נזרע ונולד ממנו צדיק המאיר לעולם באותו מצוה שהוא שורשו וזהו ספר תולדות אדם עיין בפרשת בראשית, ויש לומר שזהו מרמז הפסוק כאן גם כן כי ידוע שאברהם הוא כולל כל התורה שכל התורה כולה נכלל בו כנ"ל כמה פעמים יעויין שם וזהו שאמר הכתוב ואברהם היינו התורה שהיא רמ"ח מצות עשה מספר אברהם וה' ברך אותו בכל גימטריא בן פירוש שנולד מזה בן גימטריא בכל היינו מן המצוות עצמם נולד בן שהוא בכל והיה כלול בו כל התורה והבן:

או יאמר על דרך שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קי"ט, צ"ה) לי קוו רשעים לאבדני עדותיך אתבונן לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאוד. והענין הוא כי ידוע שדוד המלך ע"ה חיבר הספר תהלים חמשה ספרים נגד חמשה חומשי תורה נמצא כלול וגנוז בו כל התורה כולה והיינו כשבאו עליו צרות דרך משל (תהלים נ"ד, ב') בבא הזיפים וגו' אז חיבר קפיטל תהלים שהסתכל באותיות ותיבות של אותו הצרה ונתגלה לו על ידי זה איזה אור מן התורה וחיבר כנגדו קפיטל תהלים שבודאי יש כנגדו איזה פרשה מן התורה, והוא שאמר לי קוו רשעים לאבדני קוו לשון אסיפה היינו שנאספו עלי רשעים לאבדני ועל ידי זה עדותיך אתבונן היינו שעל ידי זה נתגלה לי אור התורה והעדות כנ"ל אבל ביקש שהשי"ת יראהו נפלאות מתורתו מתוך נחת רוח והרחבה והיה בדיחא דמלכא ואמר מילתא דבדיחותא לכל תכלה ראיתי קץ אבל רחבה מצותך מאוד וכשתרצה להראות לי תורתיך על ידי צרות יהיה ח"ו אין קץ לצרותי ומי יוכל שאתו והבן, וזה יש לומר פירוש הפסוק ואברהם היינו התורה כנ"ל ברך אותו השם הוי"ה ב"ה היינו שילמוד תורה בבחינת חסד שהיא בכל גימטריא בן בחינת דכר והמשכיל יבין:

או יאמר ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. צריך להבין החיבור זה לזה, ונקדים לתרץ מאמרם ז"ל (קידושין ל"ב:) זקן זה קנה חכמה מנין לומר כן שמא דבר אחר קנה אך דהאמת הוא דלית שום קנין אחר רק חכמה כמאמרם ז"ל (ויקרא רבה א', ו') דעת קנית מה חסרת דעת חסרת מה קנית נמצא כשמצינו זה קנה על כרחך היא חכמה כי רק זה לקנין יחשב, וזה יש לומר שמרמז הפסוק ואברהם זקן היינו שזכה למידת חכמה ואז וה' ברך את אברהם בכל שממילא הכל בכלל חכמה כמאמר דעת קנית והמשכיל יבין:

או יאמר על דרך ששמעתי מאא"ז זללה"ה (מלכים - א י"א, ד') נשיו הטו את לבו אבל כאן וה' ברך את אברהם בכל גימטריא בן והמשכיל יבין:

או יאמר וה' ברך את אברהם בכל. ויש שני דיעות (בבא בתרא ט"ז:) חד אמר בכל גימטריא בן ובן היה לו וחד אמר בת היה לו ובכל שמה, ויש לבאר דלא פליגי כלל ואחד מפרש דברי חבירו ונקדים מה דאיתא בכתבי הקודש של הגאון מו"ה יעקב יוסף הכהן בשם מהר"ן ז"ל על מאמר חז"ל (בבא בתרא קמ"א.) בת תחלה סימן יפה לבנים דבחינת בת היא כשלא השיג עדיין שום השגה רק מתאוה להשיג זהו בחינת נוקבא וכשמשיג איזה השגה נקרא בחינת בן ודכר, וצריך בכל מדריגה ומדרגה שהוא בא לה, צריך לידע וליתן לב שעדיין הוא בחינת בת ונוקבא שלא השיג עדיין כלום כי השי"ת אין סוף ב"ה ועבודתו אין סוף ואז יכול לילך ממדריגה למדריגה במעלות רמות, וזהו שמרמז בת תחלה כשהוא בתחלה בחינת בת כנ"ל שהיא בחינת נוקבא אז סימן יפה לבנים היינו שילך ממדריגה למדריגה וישיג השגה בחינת בנים עד כאן ודברי פי חכם חן, ולפי דברי קדשו יש לומר שזהו שכיונו השני דיעות במאמרם ז"ל (בבא בתרא ט"ז:) חד אמר בכל גימטריא בן והיינו שהשיג מדריגה גדולה בחינת בן, וחד אמר בת היה לו אפילו שבא למדריגה גדולה לא היה אצלו רק בחינת בת שהיא נוקבא וצריך להשיג יותר ויותר, שהיה במדריגה יותר גדולה היה מתאוה להשיג יותר והבין שצריך להשיג יותר ויותר כמו שאומרים בשם אא"ז נ"ע זללה"ה על מאמר חז"ל (אבות פ"ה, משנה כ"ג) כל מי שיש בו שלשה דברים הללו וכו' עין טובה וכו' ושלשה דברים אחרים וכו' עין רעה וכו' וביאר וזה לשונו: דבאמת צריך להיות באדם גם בחינת ג' דברים אחרים היינו אצל עבודת השי"ת ברוך הוא יהיה עין רעה שלא יספיק לו כל העבודה רק לילך תמיד ממדריגה למדריגה להוסיף שלימות בכל יום ויום וכל העבודה שעשה מכבר יהיה כלא נחשב אצלו נגד העבודה שצריך לעבוד הבורא ברוך הוא, ועין טובה בענייני עולם הזה שיספיק במה שיש לו ולא יהיה נחשב בעיניו כלל תענוגי העולם הזה להיות מתאוה ומשתוקק כלל לזה רק יסתפק במה שיש לו ולא ירדוף כלל אחר המותרות וכן השאר ב' מדות אחרות והמשכיל יבין, עד כאן דברי קדשו, ולפי דבריו הקדושים האלו אמרתי שזהו פירוש הזוה"ק זכאה הוא מאן דאזעיר גרמיה בהאי עלמא כמה הוא רב בעלמא דאתי עד כאן, והיינו זכאה הוא מי שיש לו שני מדות אלו עין טובה ועין רעה עין טובה דאזעיר גרמיה בהאי עלמא ומסתפק במה שחננו השי"ת ואינו רודף אחר גדולות ונפלאות ממנו ועין רעה שיהיה רב בעלמא דאתי היינו בעניני עולם הבא ועבודת השי"ת ברוך הוא יהיה לו מידת רב שלא יהיה לו הספקה וצמצום בדבר רק תמיד יתאוה וישתוקק לעבודת השי"ת יותר ויותר לאין שיעור וסוף ולא יהיה נחשב כלל בעיניו מה שכבר עשה כי המלאכה מרובה וזה תלוי בזה כי מי שהוא צדיק ויש לו עין רעה בענין עולם הבא ורוחניות שלא יהיה הספקה וצימצום אצלו רק תמיד ישיג יותר ויותר ממילא נתבטל ממנו כל תענוגי עולם הזה ויש לו בהם עין טובה מחמת שכלא נחשב אצלו כל ענייני עולם הזה נגד תענוג אחד מעולם הבא ומחמת דביקותם וחפצם תמיד בתענוגי עולם הבא נתבטל ממנו לגמרי תענוגי עולם הזה ואצל הרשע להיפוך חלילה, וזה יש לומר שמרמז הפסוק כנ"ל ששני הדיעות הם אמת שאפילו כשהשיג השגה גדולה בחינת בן לא היה נחשב אצלו לכלום רק היה בחינת בת אצלו היינו בחינת נוקבא, ויש לומר גם כן שהיו בו שני בחינות אלו בן ובת בחינת בן בענייני עולם הזה כל מה שהשיג היה לפניו הרבה ואינו צריך שוב לכלום ובחינת בת היינו עין רעה בתענוג עולם הבא והבן:

ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו וגו'. יש לומר על דרך דאיתא בכתבים שמלכות שבאצילות מכניע קליפות שבעשיה, ואיתא עוד בכתבים שאברהם הוא חכמה עילאה שהוא י' של שם הוי"ה ב"ה ועבדו זקן ביתו הוא מלכות שבאצילות כי בית הוא יראה כידוע, וזהו המושל בכל על דרך ומלכותו בכל משלה והמשכיל יבין:

שים נא ידך וגו'. עיין ברש"י שהקשה למה לא אמר תחת ירך העבד, ונראה לפרש עך דרך שכתוב וירא אליו ה' והקשה האור החיים דהוה ליה לומר וירא ה' אליו הרואה קודם לנראה יעויין שם ופירוש על דרך דאיתא בתקונים (ת' כ"ד, ע'.) לצדיקים שריא בכח מילה ופריעה השם הוי"ה ב"ה ולבינונים היא במקום קרבן וכו' וזהו וירא אליו ה' אף שבני ביתו גם כן נימולו אתו אף על פי כן לא נגלה הוי"ה רק אליו כנ"ל ואברהם רצה להשביעו בשם הוי"ה ב"ה כמו שכתוב ואשביעך בה' אלהי השמים וגו' וזהו שם הוי"ה ב"ה ושם אהו"ה שהוא גימטריא טוב שטוב הוא קודם שנתפשט וחסד נקרא אחר התפשטות, וזהו (תהלים כ"ג, ו') אך טוב וחסד ירדפוני כדאיתא בכתבים על כוונת מילה ופריעה יעויין שם ועל כן הוצרך לומר תחת ירכי להשביעו במילתו דוקא כי שם הוי"ה שורה דייקא אצל אברהם ולא לזולתו והבן: 

ויברך את הגמלים מחוץ לעיר לעת ערב לעת צאת השואבות. יש לומר בזה בדרך רמז על דרך דאיתא בזוה"ק שמכריזין צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וסטרא אחרא לא נייחא ומתפרשת וכו' כי בין לעילא ובין לתתא לא יכלין עד דדחיק לסטרא אחרא לבר, וזה יש לפרש שמרמז הפסוק ויברך את הגמלים הם הדינים על דרך (ברכות נ"ו:) הרואה גמל בחלום מיתה נקנסה עליו וכו' ויברך היינו שהמשיך הדינים והקליפות מחוץ לעיר מחוץ להשכינה הנקראת עיר על שם עיר וקדיש וכן צריך להיות בכל אדם קודם שרוצה להתפלל או לעשות שום דבר בקדושה לשם יחוד קב"ה ושכינתיה צריך לפנות מחשבתו מכל המחשבות זרות והפניות כמו שאיתא בזוה"ק שמכריזין ברקיע צאינה וראינה וגו' והיא קודם היחוד וכן כאן הוצרך אליעזר לפנות הקליפות מן הקדושה קודם שרצה לעשות יחוד יצחק ורבקה והמשכיל יבין:

או יאמר ויברך את הגמלים מחוץ. פירוש שהמשיך הדינים שהם מחוץ לעיר היינו שהמשיכם לקדושה שהיא עיר וקדיש והיינו שהמתיק כל הדינים ברחמים וחסדים בחינת אברהם והבן, ולעת ערב היינו מה שהיה מעורב טוב ברע הפריד והבדיל אליעזר והמתיקם בשורשן:

הנה אנכי נצב על עין המים וגו'. יש לפרש על דרך (זוה"ק פרשת אחרי רע"ג.), אורייתא וקודשא בריך הוא כולהו חד וזהו אנכי נצב על עין המים על דרך (אבות פ"ו, מ"א), כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שנעשה כמעין המתגבר ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים, היינו נשמות קדושות והוא על דרך (ברכות ס"ג:) פתח באכסניא של תורה ואמרה גם גמליך אשקה, היינו אותן שגומלין חסד עמה אותה הוכחת לעבדך ליצחק, היינו שמזה נמשך צחוק ושמחה בעולם, כי עשית חסד עם אדוני היינו שנמשך חסד אל השכינה הנקרא אדני, ויהי הוא טרם כלה וגו' והנה רבקה יוצאת על דרך (אבות פ"ו, מ"א) העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים היינו דיבורים, הרבה בגימטריא רבי ואיזהו חכם הלומד מכל אד"ם ראשי תיבות א'דם ד'יבור מ'עשה (אבות פ"ד, מ"א) וזהו הנה רבקה יוצאת והמשכיל יבין:

או יאמר ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת. על דרך דאיתא בתענית (כ"ה:) שמואל הקטן גזר תעניתא למחר בהשכמה ירדו גשמים סברי שבחא דציבורא הוא וכו' והיכי דמי שבחא דציבורא משיב הרוח ונשב זיקא ומוריד הגשם ואתי מטרא עיין שם וזהו טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת והבן:

ותאמר שתה אדוני וגם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות ותער כדה אל השוקת ותשאב לכל גמליו. יש לומר בדרך רמז ונקדים מה שאמרתי (שמות ל"ה, ל"ד) ולהורות נתן בלבו, ותרגום ולאלפא אומנוון על ידי שהיה בדעתו ללמוד וללמד נתן השם בלבו להבין יותר וזהו (תענית ז'.) ומתלמידי יותר מכולם והוא כמעיין הנובע כל מה שדולין יותר ממנו המים מתגברין יותר וכמו שאמרתי על פסוק (במדבר כ"ד, ז') יזל מים מדליו היינו מהדלי שדולין ממנו יזל מים ותוסף מים בבאר, וזהו שרמזה התורה ותאמר רבקה היינו השכל אומרת להצדיק הלומד ומלמד לאדם דעת שתה מן מים חיים וגם לגמליך היינו התלמידים שלך שהם גומלים חסד עם רבם שמוסיפים לו חכמה גם כן אשאב עד אם כלו לשון תאוה כמו כלתה נפשי היינו אף שעתה עדיין אין להם תענוג מהתורה ולמודה עד אשר יכסופו ויתאוו מעצמם לשתות מים חיים, ותמהר אותיות תורה מ"ם רמז על התורה שניתנה לארבעים יום ותער כדה היינו הכ"ד ספרים כנזכר בתיקונים אל השוקת לשון השקה ועל ידי שדלו ממנו ונתרוקן ותרץ עוד אל הבאר ותשאב לכל גמליו היינו שנתוסף יותר בבאר מים חיים והשקות התלמידים שהם בחינת גמלים והמשכיל יבין: 

והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא. הוא על פי שראיתי בכתב יד קודש הרב הגאון מו"ה יעקב יוסף הכהן בשם אא"ז זללה"ה סוד א"ב וכו' ואיך שצריך לעשות בכל תיבה הכנעה והבדלה והמתקה רצה לומר כי דיני דש"ך ופ"ר הרמוז בתיבת אדני שפתי תפתח בתפלת י"ח הכוונות שיש שם צריך לכוון בכל תיבה ודיבור להמתיק הדינין וכו' עיין שם, וזהו מרמז והאיש משתאה אותיות אשת מה וזהו ר"ת אדני שפתי תפתח וצריך עוד לבאר זה בעזר השי"ת והמשכיל יבין:

ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים עשרה זהב משקלם. יש לפרש שרמז בזה כי בקע אותיות עקב ובקע ועשרה הם אותיות יעקב וידו אוחזת בעקב עשו ורמז לה בזה שעתיד לצאת ממנה יעקב ועשו וקל להבין:

ואנכי פניתי הבית ופירש רש"י מעבודה זרה, יש לפרש בזה על דרך דאיתא בזוה"ק בית דא לבא, והוא שאמר ואנכי היינו על ידי התורה שנכלל באנכי פניתי הבית דא לבא מעבודה זרה ודי למבין: 

ואבא היום אל העין. אמר רב אחא יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים (בראשית רבה ס', ח'), יש לומר בדרך רמז דהנה ידוע שזה צריך כל בר ישראל להאמין באמונה שלימה שהקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית הנה ידוע שתחלת בריאת העולם יש מאין היה על ידי התורה הקדושה כמו שכתוב בראשית פירוש עם התורה שנקראת ראשית ברא אלקים את השמים וגו' היינו בהתורה ברא השי"ת הכל השמים וכל אשר עליה הארץ וכל אשר עליה, וזה מרבה שני אתין שהכל נברא בהתורה ועל כן מוכרח הוא שהתחדשות שהקב"ה מחדש בכל יום מה שברא בששת ימי בראשית כל יום ביומו הוא גם כן על ידי התורה והיינו על ידי התחדשות התורה בכל יום הקב"ה מחדש הבריאה של כל יום ויום והיינו דכל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל ותלוי חידוש העולם גם כן על ידי ישראל שהנהגותיהם על פי התורה הן על ידי שעושים מצוות התורה הן בלימוד התורה והרבה מדריגות יש כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם וכפי ענין כוונת ותכונת לימודם התורה ועשייתם מצוותיה כך הוא ענין חידוש העולם שמעוררים בעשייתם הן מצוות ולימוד, דרך משל אם הם בהשתדלותם בתורה מדבקים עצמם למידת החסד אזי גורמים חידוש העולם באותיות גם כן בחסד גדול ית"ש שמשפיע שפע וברכה על כל העולם במידת טובו וחסדו וכן כיוצא בזה על ידי חידוש תורתם יתחדש העולם כל יום ביומו והנה השי"ת ברוך הוא הוא היודע האמת מה חידוש יתחדש כל יום ושולח במחשבת הצדיק לחדש חידושי התורה הצריך לחידושי היום ההוא כי אין העתים שוות ואין יום זה דומה לחבירו והוא המחדש חידושי התורה על האמת אך לזכות לזה המדריגה צריך התעצמות נפלא מאוד ומעט מן המעט יש שזוכים לזה המדריגה לבא אל האמת חידושי התורה הצריך בעת ורגע ההוא כי אם מי שהוא צדיק יסוד עולם שכל קיום העולם תלוי עליו אז הקב"ה מזכהו לבא אל אמתות חידושי תורה הצריך לחידושי העולם ברגע ההוא, וזה יש לפרש שמרמז לנו עבד אברהם בצחות לשונו ואבא היום אל העין היינו שזכיתי לבא היום הזה ברגע ההוא אל העין היינו אותו התורה שהוא נביעו מקור מים חיים שהיה צריך בזה הרגע השי"ת זיכני לבא לאותו אמתת התורה כנ"ל וכשראה ר' אחא זה בדבריו של עבד אברהם איך שרימז בסיפורי דבריו שזכה גם כן למדריגה גדולה אז אמר יפה שיחתן וכו' והבן היטב: 

או ירמוז בדברים אלו יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים (שם) היינו שיש הוכחה שהיה יפה בעיני המקום ברוך הוא שיחתן של עבדי אבות, וההוכחה היא מתורתן של בנים היינו שאנו רואים שהשי"ת עשה מסיפורי דבריו תורה לבניו הידידים וכתב זה בתורתו לפניו ונתהוה מסיפוריו תורה הקדושה מזה מוכח שיפה שיחתן לפני המקום ברוך הוא והבן: 

ויצחק בא מבוא באר לחי רואי. יש לפרש בדרך רמז על דרך שאיתא בריש שלחן ערוך או"ח שויתי ה' לנגדי תמיד זה כלל גדול בתורה וכו' ויחשוב האדם כאילו יושב לפני המלך כי מלא כל הארץ כבודו והשי"ת רואה במעשיו וכו' ומזה ימלא יראה עיין שם, ויש לומר שזה מרומז כאן בפסוק ויצחק היינו בחינת יראה שהוא בחינת יצחק בא לאדם מבאר היינו מאותו נביעו לחי רואי שהוא מסתכל תמיד שלפני חי עולמים הוא עומד ורואה ומשגיח עליו על כל תנועותיו ומעשיו ועסקיו מזה הנביעו נובע לו יראה והכנעה כנ"ל והבן:

פרשת תולדות

ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. והנה כל המפרשים תמהו על יתור זה אברהם הוליד את יצחק, ונראה לפי עניות דעתי הנכון בזה על דרך שאמרתי על פסוק (בראשית ה', א') זה ספר תולדות אדם שעל ידי התורה יוכל להשתנות המזל להוליד אף שמצד המזל הוא עקר כמו שכתוב בסדר בראשית שאברהם אבינו ע"ה היה עקר אך על ידי הה' שנתוסף לו והוא ה' חומשי תורה כאמור ברעיא מהימנא עיין שם ועל ידי התורה נשתנה מזלו, והוא יש לפרש גם כן כאן כוונת הפסוק כי ידוע שאבותינו היו עקרים וגם יצחק היה עקר ולזה כשהכתוב רוצה להזכיר תולדות יצחק הוא מודיע מאין בא לו ההולדה ומפרש אברהם היינו על ידי שנתוסף לו ה' שהוא התורה כנ"ל מזה נמשך ונשתרש בזרעו והיה יכול להתפלל ולעשות מעשים טובים שבשביל זה הוליד את יצחק היינו שהוא עשה בו פעולה שיוכל להוליד בנים על ידי תפלתו ואותיות התורה, וזהו (יבמות ס"ד.) ויעתר לו ה' לו ולא לה והבן:

ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו וגו' ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו, יש בזה דברים עמוקים על דרך שאמר אא"ז נ"ע זללה"ה כי כל הדברים הם באים מהשכינה כביכול וכל החסרונות שיש לאדם יבין שהם חסרון השכינה כביכול ברוך הוא וברוך שמו כמו שהאיר עינינו בזה הענין בהרחבת הדעת לכן כל התפלות צריך להתפלל שתתמלא חסרון השכינה כביכול וממילא יתוקן חסרונו וזהו צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא כי הצדיקים על ידי חסרונם מבינים שיש חסרון בשכינה דוגמת חסרונם ומיחדים אותה ביחוד גמור והוא גלוי כי כל הזיווגים הם בדעת ולכן נקרא זיווג בשם דעת כמו (בראשית ד', א') והאדם ידע וגו', והדעת הוא א' וזהו איה של מוסף קדושת שבת עיין שם בכוונת האר"י זללה"ה, וזהו (משלי י"ט, ב') גם בלא דעת נפש לא טוב כי טוב היינו הזיווג כידוע על דרך (ישעיה ג', י') אמרו צדיק כי טוב והוא שאמר בלא דעת נפש לא טוב היינו שאי אפשר להיות שום זיווג בלא דעת רק על ידי הדעת שהוא אחד מתיחדים ומתקשרים בזיווגא וידוע אדני הוא דין והא' של אדני ממתיק דינים ומעלה את המלכות עליה אחר עליה כי הא' הוא הדעת ועל ידי הדעת הוא נעשה יחוד כנ"ל כי הוא ממתיק הדינים בשורשן והבן זה וכשנעשה יחוד נעשה הולדה והבן, ונקרא בשם אימא וידוע דשם אדני במילואו הוא מספר תרע"א וכשחסר הא' היינו שמלכות שהוא אדני הוא בלא יחוד הוא תר"ע, וזהו שמרומז בכתוב ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו פירוש הבין זה על ידי אשתו שאינה מולדת הדוגמא לזה שיש חסרון כביכול שם שא' חסר ונשאר עתר וזהו ויעתר לה' פירוש שהתפלל שיתחבר אלופו של עולם לעתר ונעשה מזה תרע"א שהוא שער השמים כי השמים נכנסים שמה כי שם צוה ה' את הברכה ושם מולידים והבן, וזהו ויעתר לו ה' היינו שעלתה תפלתו ונעשה יחוד וזיווג והולדה שם על ידי שנתחבר א' שהוא אלופו של עולם לעתר כנ"ל וממילא ותהר רבקה אשתו כי כמו שנעשה בעולם העליון כן נעשה בכל העולמות והבן זה מאוד כי על ידי זה ותהר רבקה אשתו כי חיי ובני ומזוני במזלא תליא מילתא שהיא איה כדאיתא במוסף שבת בכוונת האר"י ז"ל והמשכיל יבין:

או יאמר ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו. על פי מאמר חז"ל ויתורץ תיבת לנוכח שהיה ראוי לומר על אשתו כי אמרו חז"ל (מועד קטן כ"ח.) בני וכו' לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא ועיין בזוה"ק (בראשית רנ"ז:) ענין מזלא מה הוא והנה יצחק היה בחינת זכות שהוא היכל הרביעי כידוע והיה צריך להתפלל על בנים ובנים לאו בזכותא תליא והוצרך להתפלל לנוכח כי נוכח גימטריא מזלא שבמזלא תליא מילתא והבן זה היטב כי קצרתי:

ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרוש את ה' ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר. ויש לומר דהתורה מרמזת לנו בזה מוסר השכל מאוד על פי הידוע לנו שיש שני יצרים באדם יצר טוב ויצר הרע וזה היה תכלית בריאת האדם בשני יצרים שישתדל האדם לעשות מיצר הרע יצר טוב והיינו לעבוד השי"ת ברוך הוא בכל עניינים שהם מצד היצר הרע כמאמרם ז"ל (אבות פ"ד, מ"א) איזהו חכם הלומד מכל אדם ואיתא בספרים של הרב הקדוש מפולנאה ואפילו מיצר הרע וידוע דזה לעומת זה עשה אלקים והיינו שיש אנשים שמהפכים ח"ו מיצרם הטוב ליצר הרע כשהשי"ת מזכה וחונן דעת לאותם אנשים ומסתכלים במעשיהם שאין בו שום תועלת ומתמיהים על עצמם איך פעמים היו יכולין לעבוד את השי"ת ברוך הוא לפעמים כשהיה מתגבר בו יצרו הטוב ועכשיו אפילו מיצר הטוב נעשה יצר הרע ואומר אם כן למה זה באתי לעולם כיון שלא הועלתי כלום ואדרבה הרעתי את מעשי וכשבא לזה הדעת אז הוא מתחיל לחפוש היטב אמתת עבודתו ית"ש ואז השי"ת עונה לו על ידי שליח והיינו על ידי ידידו נאמן ביתו שאל יהיה זה לפלא בעיניו כי באמת לא עבד עדיין מעולם בשום פעם את הבורא ברוך הוא ומה שהיה נדמה לו לפעמים שהוא עובד השי"ת ביראה ואהבה היה בשקר והיה בו גיאות ולא הפעיל עדיין כלום בהשתדלות עבודתו ית"ש היינו שהוא מעורב טוב ברע ורע בטוב ולא השתדל לעשות הבדלה והפרשה בין רע לטוב כי הוא עיקר התכלית להיות בדול מרע ולעשות מרע טוב כמו שכתוב (תהלים ל"ד, ט"ז) סור מרע ועשה טוב היינו להשתדל להסיר מרע הרע שבו ולעשותו כולו טוב ואז יוכנע היצר הרע אל הקדושה ואפשר הוא לעבוד השי"ת ברוך הוא אפילו בענינים שהם מצד היצר הרע, וזה יש לפרש שמרומז בפסוקים הנ"ל ויתרוצצו הבנים בקרבה לשון ריצוץ ושבירה היינו השני יצרים שבאדם הם תמיד מרצצים ומשברים זה את זה לפעמים מתגבר היצר הטוב ונעשה יצר הרע נכנע לפניו מאוד ולפעמים להיפך ח"ו ומזה נפעל שנעשה לגמרי מיצרו הטוב יצר הרע ותאמר אם כן למה זה אנכי היינו כנ"ל כשהשי"ת חונן לו דעת שמסתכל במעשיו שאין בהם שום תועלת ואם כן למה זה אנכי יצאתי לעולם הזה ומשתוקק מאוד בחפיצה וחשיקה לידע עיקר התכלית אמתת של אדם ואיך יוכל לעבוד השי"ת תמיד בלי בילבול וטירוף ומהתעוררות הזה ותלך לדרוש את היינו שהוא הולך לחקור ולדרוש הת"ח שהוא את ה' שהם סביביו יתברך תמיד כמו שכתוב את ה' אלקיך תירא ודרשו חז"ל (בבא קמא מ"א: קידושין נ"ז.) לרבות תלמידי חכמים, ואז כשדורש היטב בדרישה וחקירה בכל לבו ובכל נפשו וחפצו אז ויאמר ה' לה היינו שהשי"ת עונה להנשמה שמצדה בא התעוררות זה ועונה לה על ידי שליח כפירוש רש"י היינו על ידי הצדיק הנ"ל שני גוים בבטנך ופירש רש"י גיים כתיב לשון גאים וכו' והיינו שזהו מחמת שתחלת מחשבתך היה רק בגיאות וזהו בבטנך לשון הריון על שם המחשבה היינו בתחלת עבודתך את השי"ת לא היה בשום פעם בשלימות רק היה בגיאות ופניות ושקרים ולכך יש כח ביצר הרע להתגבר עוד לפעמים וישאר כך לעולם ח"ו היצר הטוב נכנע תחת ידו כאותן אנשים שמהפכים מיצרם הטוב ליצר הרע חלילה כנ"ל אבל עיקר התכלית הוא ושני לאומים ממעיך יפרדו והיינו שתראה להפריד הרע מן הטוב לגמרי ותהיה בדול מן הרע לגמרי שלא יהיה בהטוב שום עירבוב מהרע ולאום מלאום יאמץ והיינו שתשתדל שיתגבר תמיד ויאמץ אחד משני יצרים על חבירו והדר מפרש הפסוק איזהו שיתגבר ורב היינו היצר הרע שנקרא רב שהוא בא קודם היצר הטוב, יעבוד צעיר היינו שיכנע לגמרי תחת יד היצר הטוב הנקרא צעיר כמו (קהלת ד', י"ג) ילד מסכן וחכם ואז תוכל לעבוד השי"ת באמת ובלב שלם בשלימות גמור בלי שום בלבול וטירוף רק בזכות הדעת והבן:

או יאמר ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרוש את ה'. יש לפרש בדרך רמז על דרך (בראשית רבה ל', ו') תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים ותורתן, וזהו שמרמז הפסוק ויתרוצצו היינו כשהצדיק הוא שקול בדעתו ומסופק אם יאמר תורה לצורך קיום העולם או לכבוד הקב"ה ואינו יודע איך ומה יהיה כוונתו, ותאמר אם כן למה זה אנכי היינו אנכי הוא כללות כל התורה כידוע במקום אחר והוא שאמר אם כן שאני מסופק בדבר למה זה אנכי היינו למה לי כלל לומר תורה כיון שאיני יודע מה רצון הקב"ה ותלך לדרוש את ה' היינו מזה גופא הלך לדרוש את ה' והבן זה היטב:

או יאמר ותאמר אם כן למה זה אנכי. כי איתא במדרש (בראשית רבה ס"ג, ח') עשו הוא אותיות ע' שוא והוא רמז שעשו הוא משלים לע' אומות בשוא שלו, וזה יש לומר הרמז כאן בפסוק אם כן, כן מספר ע' היינו אם יש שקר בזה העולם למה זה אנכי היינו התורה שכל התורה נכלל בתיבת אנכי כנ"ל כמה פעמים והיינו ללמוד התורה בשקר ח"ו למה זה, או יש לפרש להיפוך למה לי השוא והשקר כיון שיש אנכי שהוא התורה המשבר השקר והוא על דרך (תהלים פ"ט, מ"ח) על מה שוא בראת וגו' והבן היטב:

ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך וגו' ורב יעבוד צעיר. יש לפרש דלכאורה כיון שהתורה היא נצחיות ורמז לה כל המאורעות כמו שכתב רש"י על ולאום מלאום יאמץ כמו שכתוב (יחזקאל כ"ו, ב') אמלאה החרבה עיין שם והאיך לא רמז לה ההרפתקאות דעדו עליהם בעצמם האיך נלקחה הבכורה עם הברכות מעשו ונתנה ליעקב שהוא המאורע ראשונה, אך האמת היא שבכאן גם כן נרמז המאורע כי ור"ב גימטריא יצחק ותיבת יעב"ד ראשי תיבות י'ברך ע'שו ב'כור ד'עתו היינו שיצחק עלה בדעתו לברך את עשו כי הוא הבכור לדעתו, צעיר היינו שבאמת הוא צעיר כי יעקב קנה ממנו הבכורה או מטעם המשל של שפופרת הנכנס ראשון וכו', ועל דרך זה יש לפרש התרגום על פסוק (בראשית כ"ז, י"ג) עלי קללתך בני שתרגם עלי אתאמר בנבואה דלא ייתון לווטין עלך, ולכאורה קשה אם כן אמאי לא חשיב במגילה רבקה בהדי ז' נביאות, ולפי מה שכתבתי שנרמז לה על ידי שם ועבר כל המאורע של הבכורה והברכה נראה לי כך הפירוש עלי אתאמר בנבואה היינו נבואה של שם ועבר ולכך לא חשיב לה בהדי ז' נביאות והבן:

ויקראו שמו עשו וגו'. יש להבין זה השינוי שאצל עשו נאמר ויקראו ואצל יעקב נאמר ויקרא שמו יעקב לשון יחיד ודרשת חז"ל ידוע (בראשית רבה ס"ג, ח'), ויש לומר דרך רמז על דרך המדרש הנ"ל שעשו הוא שוא ושקר והוא שמרמז הפסוק ויקראו לשון המשכה ואסיפה היינו שרוב המון נמשכים אחר השקר והשוא אבל אצל יעקב שהוא מידת אמת על דרך (מיכה ז', כ') תתן אמת ליעקב כתב ויקרא לשון יחיד והיינו מחמת שזה המעט מן המעט והוא אחד בעיר שמקרב עצמו אל האמת:

עוד יש לומר מחמת שהשקר הוא בפרידה על דרך (משלי ט"ז, כ"ח) ונרגן מפריד אלוף היינו אחד לכך נכתב ויקראו שהוא בפירוד שקר הנקרא עשו כנ"ל שהוא גורם פירוד ח"ו ואמת הוא להיפוך שמקשר ומיחד באחדות גמור לכך נכתב אצל יעקב שהוא אמת ויקרא לשון יחיד:

או יש לפרש ויקרא שמו יעקב. שהוא מרמז ויקרא שמו של הקב"ה היינו מי הוא שיכול לקרוא השי"ת ברוך הוא, יעקב היינו מי שהוא ממדריגת אמת כמו שכתוב (תהלים קמ"ה, י"ח) קרוב ה' וגו' לכל אשר יקראוהו באמת והבן:

ויאמר עשו הלעיטני נא מן האדום האדום הזה וגו'. צריך להבין כפל האדום, ויש לפרש דזה גלוי לכל בעלי הדעת כי סוד האדם הוא בכל העולמות ובכל הדוממים וצומחים וחיים, ונבין זה על דרך משל ודמיון כשאדם אינו אוכל כמה ימים הוא יכול למות ברעב וכשאוכל כזית לחם הוא משיב נפשו בזה ממילא נשמע שיש בכזית זה סוד אדם שלם והיינו החיות הרוחניות שבתוכו כח אלוקות אשר הוא בסוד אדם וכן הוא בכל הדברים, והוא החילוק בין הצדיקים עובדי ה' ובין רשעי ארץ רחמנא ליצלן כי הצדיקים מדבקים עצמם תמיד בכל דברים גשמיים לשורש החיות שבהם דרך משל כשהצדיק אוכל אינו אוכל רק לשובע נפשו הרוחניות שיוכל לדבק עצמו בעבודת הבורא ברוך הוא, וכן בכל הדברים הגשמיים כשעוסק בהם אינו מתדבק לגשמיות הדבר רק לפנימיותו סוד חלק אלוה שבתוכו ולכן יש צדיקים שגופם זכים גם כן והרשע עושה להיפוך אינו מדבק עצמו כלל לרוחניות הדבר רק לגשמיות הדבר, וידוע שדבר המחיה כל הדברים היא חכמה כמו שכתוב (תהלים ק"ד, כ"ד) כולם בחכמה עשית גם (קהלת ז', י"ב) החכמה תחיה בעליה והחכמה נקרא בשם בכור וזהו (שמות י"ג, ב') קדש לי כל בכור כי הוא חכמה שהוא בחינת קודש, ולכן כשראה יעקב בדברי עשו שהכפיל בדבריו מן האדום האדום הזה ורימז בזה שאינו חפץ כלל ברוחניות הדבר רק מן האדום הזה שהוא ממש הגשם אז אמר מכרה כיום את בכורתך לי שלא יהיה לך שום חלק כלל בחיות כל הדברים שהוא בחינת בכור כנ"ל, נמצא עולה יפה התכת הפסוקים אחר דברי עשו הלעיטני נא וגו' אמר לו יעקב מכרה את בכורתך לי כי זה תלוי בזה כנ"ל, וזהו חלק עולם הזה ועולם הבא שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני בשם מדרש אבכיר פרשת תולדות) שחלקו ביניהם והבן, רוב דברי אלו קבלתי על פי הקדמה ששמעתי מן המנוח מוהר"ר נחמן הארידענקיר זללה"ה:

ויאמר יעקב אל עשו השבעה לי וישבע לו. הנה האור החיים פירש בכאן פילפול גדול איך שכוונת יעקב היה בכל דבריו להעמיד על צד הדין שלא יוכל עשו לטעון אחר כך שום טענה עיין שם, ואענה גם אני חלקי כי ידוע (שבועות ל"ט.) ששבועה צריכה להיות על דעת המקום ועל דעת הבית דין ואיך מרומז כאן שישבע על דרך זה, ויש לפרש כי לכאורה גם תיבת לי מיותר והיה די לומר השבעה סתם, אך יש לומר שבתיבת לי שאמר רימז לו ענין זה כי ידוע אברהם יצחק יעקב הם תלת דיינין כנ"ל בשם אא"ז נ"ע זללה"ה ויעקב היה כלול מכולם שלימותא דאבהן נמצא היה הוא עצמו ב"ד גם ידוע שיעקב היה מרכבה להשם הוי"ה ב"ה כנ"ל זה כמה פעמים וכמו שכתב האור החיים על פסוק (בראשית כ"ח, כ"א) והיה ה' לי לאלקים עיין שם וכך עלתה בידו שנעשה מרכבה להשם הוי"ה ב"ה שהוא גימטריא מקום בהכאה, נמצא שזה שאמר יעקב השבעה לי היינו שישבע לו כלל שניהם כי הוא היה בחינת ב"ד ותהא שבועה על דעת בית דין וגם על דעת המקום כי היה מרכבה להשם הוי"ה ב"ה שהוא מספר מקום בהכאה כנ"ל וקל להבין:

ענין הבארות שחפר יצחק הם בודאי דברים נסתרים ומבוארים בזוהר (חלק א' קמ"א). ולפי עניות דעתי יש בהם רמז אל עליות עולמות בתפלת שחרית כי בתחלה חפר באר ורבו עליה ונקרא שמה עשק כי התעשקו עמו והוא רמז אל עולם עשיה ששם נכנסין תחלה ושם יש קליפות ויש לו מריבה עמהם עד שמבטלם ואחר כך חפר באר אחרת היינו שעלה לעולם היצירה ששם אין כל כך קליפות אבל מכל מקום עדיין יש קליפות ולכך נקרא שמה שטנה ואחר כך חפר עוד באר היינו שעלה לעולם הבריאה ששם שוב אין קליפות ולכך לא רבו עליה ויקרא שמה רחובות ואחר כך חפר עוד באר אחרת היינו שמשם עלה לעולם אצילות והבן: 

ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ ויעל משם באר שבע. הנה כבר נתבאר זה לעיל שבודאי יש בענין הבארות שחפרו כל אחד מאבות אורות וסודות עליונים עמוקים וכל הסיפור שבתורה אודות הבארות שסתמו פלשתים וחזר יצחק וחפרם בודאי לא דבר ריק הוא שזה היה פעולת אבותינו הקדושים ובזה היה ענין עבודתם להשי"ת ברוך הוא כל אחד לפי מדריגתו ובחינתו ושורשו הזך והנה יצחק היה בחינת דין כנודע על כן בודאי היה כל השתדלות פעולותיו לבטל הדינים ולהמתיקם בכלל הרחמים, והנה קבלתי מן אא"ז נ"ע זללה"ה שם הוי"ה ב"ה הוא שורש כל החסדים ושם אלקים הוא שורש כל הדינים רחמנא ליצלן, וזה יש לומר שרימזה התורה בסיפוריה הקדושים אצל ויריבו על הבאר כתיב ויאמרו לנו המים פירוש שזה מריבת הקליפות ויצר הרע לבטלו מעבודתו יתברך ויתעורר ח"ו אלקים שהוא גימטריא לנו ושורש כל הדינים ויוכללו ח"ו חסדים בדין על ידי התגברות הדינים וזה לנו המים היינו החסדים שהם בחינת מים יהיה לנו היינו שיהיה נעשה מהם ח"ו אלקים גימטריא לנו שהוא שורש כל הדינים וראה יצחק בהשתדלותו לבטלם וכשחפר עוד באר אחרת ולא רבו עליה והפעיל פעולתו הזכה אז בשלימות ויאמר כי עתה הרחיב שנעשה הרחבה ה' לנו פירוש שנמתקו כל הדינים שהם שורש לנו גימטריא אלקים ונכללו בחסדים ורחמים שורש שם הוי"ה ב"ה והבן:

ויאמר אנכי עשו בכורך. ותמהו כאן כל המפרשים איך יעקב שהוא מידת אמת יוציא דבר שקר מפיו, ופירוש רש"י דחוק מאוד שתיבת אנכי אין לו שום פירוש, ולפי עניות דעתי נראה כי גלוי וידוע כי יעקב הוא התורה ממש וכבר נתבאר זה לעיל כמה פעמים ובזה יבואר גם כן השינוי לשון של יעקב מן עשו שעשו אמר אני ויעקב אמר אנכי, אבל האמת הוא שקושיא חדא מתורצת בחברתה, שכך אמר יעקב כששאל לו יצחק מי אתה הודיע לו שהוא אנכי היינו התורה כולה הכלולה בתיבת אנכי ועשו בכורך כפירוש רש"י ויצחק הבין כפשוטו ויש עוד בזה לאלוה מילין:

או יאמר ויאמר אנכי עשו בכורך. והקושיא מפורסמת כנ"ל, ויש לומר שלשונו ידבר צחות ומרמז על ענין אחר, נקדים מאמר חז"ל (ויקרא רבה ל"ו, ד') בראשית ברא בשביל ישראל שנקראו ראשית היינו כל העולמות נבראו בשביל עולם העשיה הזה ועולם העשיה נברא בשביל אדם דעשיה והוא היה סוף המעשה ותחלת המחשבה, והנה יעקב היה גמר ושלימות תיקון אדם הראשון וזהו שרימז יעקב אבינו ע"ה אנכי עשו היינו אדם דעשיה בכורך הוא ראשית המחשבה כנ"ל שבו נתקן אדם הראשון שהיה ראשית המחשבה והבן:

קום נא שבה ואכלה וגו'. יש לפרש בזה על דרך הסוד כי נקודת שבא הוא בחינת גבורה כמו שכתוב בתיקונים (תק"ז בהקדמה ה'. ועיין עוד ת' ה', כ':) שהוא בחינת יצחק ונא הוא בחינת חולם כמו שכתוב בהקדמת תיקונים שחולם הוא בחינת הוי"ה אהי"ה עם ארבע אותיות הוי"ה גימטריא נא עיין שם ויעקב היה בחינת תפארת שהוא חולם כידוע, והוא שרימז בדבריו קום נא שבה היינו נא שהוא החולם והוא בחינת הוי"ה ב"ה שהוא שורש החסדים יקום לשבא שהוא בחינת גבורה כי אחה"ע מתחלפים והיינו שימתקו הגבורות והדינים שהם אלקים על ידי יעקב ואחר זה יוכל להיות יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וזהו ואכלה על שם היחוד כמו (בראשית ל"ט, ו') כי אם הלחם אשר הוא אוכל, וזהו ואכלה מצידי היינו מצדו ועל ידו יהיה היחוד והבן:

ויאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו. ודרשו רז"ל (בראשית רבה ס"ה, ט"ז) שהוא רמז כשהקול של יעקב בתורה אז אין ידים של עשו שולטות, ומקשין העולם הא לפי התכת הלשון הוא להיפוך כשהקול קול יעקב אז והידים ידי עשו משמע אדרבה שאז שולטות ח"ו, ולפי עניות דעתי נראה לפרש הפסוק על דרך הגמרא (ברכות ל"ה:) ולרמז אחר, והוא כי ידוע כשישראל עושים רצונו של מקום אז מלאכתן נעשית על ידי אחרים כמו שכתוב (ישעיה ס"א, ה') ועמדו זרים ורעו צאנכם היינו שהאומות מתעסקים בצרכי ישראל ומכינים להם כעבדים אל אדוניהם וגם בזוה"ק (פרשת שלח ק"ס:) איתא כן על פסוק (במדבר י"ד, ט') אל תיראו את עם הארץ כי לחמינו הם אינון בגרמייהו מזמנים לאינון דמשתדלין באורייתא, ולפי זה יש לומר שזה מרמז הפסוק הקול קול יעקב היינו כמאמרם ז"ל (בראשית רבה ס"ה, ט"ז) כשקולו של יעקב בתורה ומשתדלין בה אז והידים שלהם שצריכים לעשות עסקיהם ידי עשו היינו שהאומות עוסקים בצרכי ישראל ומכינים להם כל צרכיהם כעבד אל אדוניו וממילא ח"ו להיפוך ודי למבין וקל להבין:

ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ וגו'. ופירש רש"י יתן ויחזור ויתן. לתרץ תיבת ויתן גם צריך להבין מלת האלקים והיה די לומר אלקים, ויש לפרש דרך רמז שזה יהיה הנתינה שיתן לו האלקים היינו שישפיע השי"ת עליו אלהותו בכל עת ויהיה דבוק תמיד בהשם ברוך הוא בכל עת יותר ויותר, וזהו יתן ויחזור ויתן היינו שתמיד יהיה זה הנתינה שופע עליו שיתחדש בכל עת ויהיה תענוג ודביקות חדש על ידי השפעת אור אלהותו ית"ש עליו, וזהו גם כן מטל כי טל גימטריא ה' אחד והיינו שבירכו שיתיחד השם הוי"ה ב"ה עליו בקביעות ויהיה דבוק בה' אלקים שורש אהבה ויראה וזהו ויתן לך אלקים מטל וגו', וזהו גם כן פירוש הפסוק (בראשית כ"ח, כ"א) והיה ה' לי לאלקים היינו שיתן עליו תמיד דביקותו ואחדותו ית"ש והבן:

או יש לומר ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ וגו'. יש לפרש בזה על דרך (כתובות קי"א:) כל העוסק בתורה טל תורה מחייהו ושמעתי מאא"ז זללה"ה כי יש ל"ט מלאכות שהם לצורך חיות וקיום האדם אך כשעוסק בתורה אינו צריך ל"ט מלאכות גשמיות כי הטל תורה מחייהו, ויש לומר שלכך נקרא התלמיד חכם שעוסק בתורה בחינת שבת כיון שהוא שובת מן הל"ט מלאכות ואינו צריך להם כי טל תורה מחייהו, וזה יש לומר שמרמז הפסוק בברכתו של יעקב ויתן לך האלקים מטל השמים וגו' היינו שלא תצטרך לט"ל מלאכות הגשמיים רק יתן לך את כל מטל השמים דלעילא וקל להבין:

או יאמר על דרך (ויקרא כ"ה, כ"ד) ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו. יש לפרש בדרך רמז גאלה גימטריא טל על דרך שאיתא בכוונת מוריד הטל הוא ראשי תיבות שם מ"ה ואותיות יו"ד ה"א וא"ו של שם מ"ה הוא גימטריא טל עיין שם והכוונה לאנהרה לה' תתאה, וזהו גאלה שהוא גימטריא טל תתנו לארץ היינו לאנהרא לה' תתאה וזהו לארץ, וזה יש לפרש גם כן כאן ויתן לך האלקים מטל השמים על ידי אותיות יה"ו גימטריא טל ומשמני הארץ היינו לאנהרא בזה לה"א ארץ היינו ה"א תתאה והבן:

גם יש לפרש על דרך דאיתא בכוונת המברך את עמו ישראל בשלום שהיחוד הוא מקודם אלקים ואחר כך הוי"ה, וזהו ויתן לך האלקים היינו בתחלה אלקים ואחר כך מטל השמים ומשמני הארץ שהוא הוי"ה ב"ה טל הוא מספר יה"ו והארץ רמז על ה"א תתאה כנ"ל היינו שכך יהיה ענין היחוד כנ"ל והבן:

ויאמר יצחק מי איפא וגו' בטרם תבא ואוכל מכל ואברכהו גם ברוך יהיה. יש לפרש בזה על דרך דאיתא בזוה"ק על פסוק (בראשית כ"ד, א') וה' ברך את אברהם בכל דא רזא דמהימנותא עיין שם והוא שאמר הפסוק ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק היינו שאברהם נתן ליצחק מידת כל שהיה לו שהוא רזא דמהימנותא כנ"ל, ועל דרך זה יש לפרש פירוש הפסוק (דברים ח', ט') ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה היינו בשביל זה לא תחסר שאין בו שום חסרון מפני כל בה היינו שיש להם מידת כל שהוא רזא דמהימנותא, וזה יש לפרש הפירוש שאמר ואוכל מכל היינו שעל ידי אכילה זו נתעורר עליו כל דלעילא והאמין שהוא ראוי לברכה והוא שרימז ואכל אותיות אכל הוא אל"ף כ"ף למ"ד והיינו שהכניס אלופו של עולם בכל וזהו ואברכהו היינו בזה עצמו ברכתי אותו גם כן, גם ברוך יהיה על דרך דאיתא בזוה"ק על פסוק (זכריה י"ד, ט') ביום ההוא יהיה ה' אחד היינו שלעתיד השם הוי"ה יתהווה לאותיות יהיה היינו שלא יהיה שום פירוד ח"ו בין ו"ה ויהיו שווים כמו י"ה שהוא תמיד בחבורא תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין וזהו גם ברוך יהיה בפרט שידוע שיעקב היה מרכבה להשם הוי"ה ב"ה והמשכיל יבין:

ויאמר בא אחיך במרמה ותרגומו בחכמה. גם על ויעקבני תרגם גם כן ויחכמני, ולכאורה מנא ליה לתרגום כן, אך יש לפרש על דרך דאיתא בכתבים. ברוך, הוא שורש מחכמה. וברכה, היא שורש מבינה ובינה היא כלי לקבל חכמה והן תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין, וזהו בא אחיך במרמה היינו בחכמה ועל כן ויקח ברכתך כי אי אפשר להיות פירוד ביניהם וכן בכל דור ודור מי שיש לו שורש חכמה שורה עליו הברכה, וזהו שאמר עשו את בכורתי לקח כי בכור נקרא חכמה על שם שנקראת ראשית והיא ראשית חכמה וגם בכור אותיות ברוך כנ"ל ועל כן לקח ברכתי משום שלקח את בכורתי והפריד אותי מחכמה ולא היה בי כח לקבל הברכה ולקח הוא ברכתי והבן:

או יאמר בא אחיך במרמה ותרגומו בחכמה. ואיתא במדרש (בראשית רבה ס"ז, ד') בא אחיך בחכמת תורתו ונקדים לבאר על פסוק ויאמר אנכי עשו בכורך ולכאורה יעקב איש אמת ידבר שקר חלילה ורש"י תירץ על זה ודוחק היא, אך הענין הוא דאיתא בכתבים יעקב הוא מרכבה של ו' של שם הוי"ה ב"ה והוא התורה וזהו ויאמר יעקב אנכי היינו התורה שהיא תרי"א עיטין לבא לבחינת אנכי ועל כן לקח ברכתך ואיתא (אבות פ"ה, מ"א) בעשרה מאמרות נברא העולם ובראשית נמי מאמר הוא ועשר מאמרות הם כנגד עשרת הדברות ומאמר בראשית הוא נגד דיבור אנכי ותרגום של בראשית בחוכמא וזהו מאמר המדרש (בראשית רבה ס"ז, ד') בחכמת תורתו והמשכיל יבין: 

ורבקה אמרה הנה שמעתי אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר. האי לאמר מיותר שאינו לאמר לזולתו, ויש לומר לפי עניות דעתי כי יצחק אמר זה אל עשו בהסתרה ועם כל זה שמעה רבקה והבינה מזה שמה' היה זה כדי לאמר ליעקב שיקבל הברכות, וזהו ותאמר רבקה הנה שמעתי את אביך מדבר היינו ממה ששמעתי מה שהיה מדבר על כרחך הוא לאמר היינו שמה' היתה זאת כדי לאמר לך שתקבל הברכות וקל להבין:

בזוהר הקדוש (ח"א קמ"ג:) מקשה מה עדיפא ברכתא דיעקב מברכתא דעשו כי ביעקב כתיב ויתן לך האלקים מטל השמים ובעשו כתיב גם כן הנה משמני הארץ יהיה מושבך עד כאן, ונראה לפי עניות דעתי שיש בזה חילוק גדול כאשר נדקדק בלישנא של יעקב אמר ויתן לך האלקים מטל השמים, ולעשו אמר משמני הארץ סתם ולא אמר כלל תיבת אלקים, והענין הוא שלעשו בירך שיהיה לו ארץ שמינה ואם יהיה כוכב או מזל הארץ או מדינה הלז רע על רעב או על צמא לא ישתנה בודאי וליעקב הוסיף בדבריו תיבת אלקים ויתן לך אלקים היינו שיתפלל אל המקום בעת הצורך ויתן לו מטל השמים ומשמני הארץ אף שמצד הכוכבים ומזלות יחויב שלא יהיה להם ח"ו נתן ליעקב ולבניו כח זה שיוכלו לשנות המזל ולשדד המערכות על ידי תפלתן ומעשים טובים כמעשיות הנזכרות בגמרא (עיין תענית כ"ד - כ"ה) שהיה עצירת גשמים ורז"ל הורידו גשמים בתפלתן וכמעשה דאליהו ז"ל (מלכים - א י"ח, מ"ה), ולכן בכל מקום מהאומות שיש אחד מישראל לא ירעבו ולא יצמאו כי ה' אלקיו עם הישראל להשביעו כל טוב ולצריו משביעו השי"ת גם כן ואף שמצד המזל יחויב שיהיה על הארץ עצירת גשמים חלילה היהודי מהפך מרעה לטובה על ידי כח אלוה אשר בקרבו שהוא משנה המזלות ומשדד המערכות, וזהו ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ וקל להבין:


ספר דגל מחנה אפרים - פרשת ויצא  

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וגו' ויקח מאבני המקום וגו' והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. יש בכאן סוד גדלות וקטנות כידוע בשם אא"ז נ"ע זללה"ה כי החיות רצוא ושוב ואי אפשר לעמוד על מדריגה אחת תמיד רק עולה ויורד והירידה הוא צורך עליה כשנותן על לב ויודע ומרגיש זה שהוא בקטנות ומתפלל אל ה' על דרך (דברים ד', כ"ט) ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת וזהו משם ממקום שהוא שם כמו שאמר אא"ז נ"ע זללה"ה, והוא שמרומז בפסוק ויצא יעקב מבאר שבע היינו כשהצדיק נופל ממדריגתו ויוצא מן הנביעו והשכינה שנקרא בת שבע כידוע וזהו וילך חרנה היינו שנופל לקטנות וכשמרגיש בזה ויפגע במקום היינו שהוא מתפלל על זה להמקום ברוך הוא ויקח מאבני המקום היינו ממקום שהוא שם כנ"ל ובקשתם משם את ה' אלקיך בשם אא"ז זללה"ה, ואז ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה היינו שהירידה שהיא מוצב ארצה הוא סולם לעלות אחר כך למדריגה יותר גדולה כידוע זה שהירידה צורך עליה וזהו וראשו מגיע השמימה שיגיע למדריגה יותר גדולה, והנה מלאכי אלקים היינו שיראה שכל הצדיקים כולם מתנהגים כך עולים ויורדים בו היינו שיש להם ירידה והירידה הוא צורך עליה כמו אברהם כתיב בו (בראשית י"ג, א') ויעל אברם ממצרים וכן יצחק וכולם, וזהו שמרמז רש"י בצחות לשונו על וילך חרנה כל שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה ואחר כך והנה ה' נצב עליו היינו שנתגלה לו בחינת גדלות שהוא הוי"ה ב"ה והבטיח לו ופרצת וגו', היינו שיבא למדריגה גדולה מאוד בהתפשטות הדעת והוא שאמר אכן יש ה' במקום הזה היינו שיש בחינת גדלות ואנכי לא ידעתי, פירוש, אחר אשר הביא ה' אותו לבחינת גדלות אמר לא ידעתי כי יש שם בחינת הוי"ה ולולא ה' בעזרתי לא יכולתי לבא לזה ההשגה לעולם כי אם היה יודע בידיעה ממש שהוא בחינת הדעת אז היה בבחינת גדלות ממש, וזהו ואם ידעתי לא ישנתי שהם הסתלקות המוחין וזהו ויירא ויאמר, והבן כל זה כי קצרתי:

והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. וכתב באור החיים שנכתב בכל פרט ופרט תיבת והנה שהוא מיותר והוא מרמז שהיה נבואה ממש שראה באספקלריא המאירה ולא כענין החלום, ונראה לפי עניות דעתי שמרומז בפירוש בתיבת והנה שהיה נבואה ממש, על דרך מאמרם ז"ל (ברכות נ"ז:) חלום אחד מחלק ס' בנבואה ותיבת הנה גימטריא ס' והוא שמרמז בכל פרט ופרט תיבת והנה היינו שהיה כאן כל הס' חלקים של נבואה וקל להבין:

עוד יש לומר והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. ויש לפרש בדרך רמז דהנה ידוע דכוונת נתינת הצדקה הוא לעשות יחוד הוי"ה ואדנ"י ועל ידי היחוד הוא פועל ירידת השפע על כל העולמות, ויש לומר שזה הענין הוא מרומז כאן בתורה דהבעל הטורים פירש סולם הוא גימטריא ממון וזהו שאמר הכתוב סולם היינו ממון מוצב ארצה היינו שנראה לעין שהוא מדריגה תחתונה מאוד ואין בו שום תועלת ובאמת ראשו מגיע השמימה היינו שיש בו תועלת גדול הנוגע לשמים והוא והנה מלאכי אלקים פירוש מלאך הוא מספר צ"א שהוא יחוד הוי"ה ואדנ"י שעל ידי נתינת ממון צדקה נתהוה יחוד הוי"ה ואדנ"י מספר צ"א ופועל בזה עולים היינו שבתחלה עולים על ידי אתערותא דלתתא ואחר כך יורדים בו היינו שיורד שפע וברכה על ידו על כל העולמות והבן:

ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. יש לומר דידוע שהגלות מכונה בשם שינה והיינו הסתלקות והסתרת פנים של השם ח"ו כמו שכתוב (דברים ל"א, י"ח) ואנכי הסתר אסתיר פני וגו' והגאולה הוא כשהשם מגלה עצמו על ידי אור התורה על דרך התעוררי התעוררי כי בא אורך היינו שיתעורר מן השינה כי בא אור התורה והתגלות השי"ת כביכול, וזהו ואנכי הסתר אסתיר פני היינו שאסתיר התורה והאור שלה שהוא כלול באנכי וממילא יהיה אסתיר פני ח"ו כי הוא התגלות פניו כביכול על ידי אור התורה שמאיר למשתדלים בה וזהו אנכי ה' אלקיך היינו אנכי שהוא כללות כל התורה הוא השם הוי"ה ב"ה שהוא התגלות השם על ידי התגלות אור התורה כי כל התורה שמותיו של הקב"ה והוא שמרמז הפסוק ויקץ יעקב משנתו היינו מן הגלות הנמשל לשינה כמו (תהלים קכ"ו, א') היינו כחולמים ונתגלה השם הוי"ה ב"ה אז ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, אנכי היינו אור התורה הכלולה באנכי לא ידעתי שאוכל ליחד שהוא דעת על ידי התורה מפני שהיה עד הנה בהסתרת פנים אבל עתה נתגלה אור פניו על ידי אור תורתו והבן:

או יאמר על דרך דאיתא בתיקונים (שמות ג', ב') וירא מלאך ה' אליו בלבת אש דנבואה בזה היה פורקנא קדמאה ופורקנא בתרייתא יהיה בלבת אש דאורייתא ודא יהיה גאולה שלימה שאין אחריה גלות, וזהו שמרמז ויקץ יעקב משנתו כמו ממשנתו היינו שהגאולה האחרונה יהיה בלבת אש דאורייתא, וזהו ואנכי לא ידעתי היינו עד הנה לא ידעתי זה מן התורה שהוא אנכי כי פורקנא קדמאה היה בלבת אש דנבואה והמשכיל יבין תן לחכם ויחכם עוד:

או יאמר ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ופירש רש"י שאם ידעתי לא ישנתי, על דרך הנ"ל שהגלות נמשל לחלום כמו שכתוב (תהלים קכ"ו, א') היינו כחולמים והענין הוא כמו בשעת השינה אדם רואה בחלום דברים המדומים שהם שקר כי ענין חלום הוא דבר המדומה ואינו אמת כך הוא ענין הגלות בכלל דומה לשינה וחלום שבלתי יודע מה הוא ענין האמת והתכלית האמיתי והוא רק דברים המדומים שלכל אחד דומה לו שהוא אמת וכך ראוי לעובדו ית"ש והגאולה הוא שה' יאיר עינים שהכל יראו מה הוא האמת הגמור ויצאו מן הגלות שהוא השקר, וכן הוא בפרט אצל כל אדם ואדם בסוד קרבה אל נפשי גאלה כדמיון החלום כאשר הוא ח"ו מוטבע בשקר הוא בגלות שדומה לשינה וחלום וכשהשי"ת עוזר לו שהוא מזכך רעיוניו ומחשבותיו בקדושה ובטהרה שלא ישוטט מחשבתו בשום דבר בלתי לה' לבדו ונכנס בגדר האמת אז הוא זוכה לבחינת הוי"ה ב"ה שהוא אספקלריא דנהרא באור זך ומצוחצח בלי שום תערובות וכל חלומותיו אמת וכל מה שרואה הוא אמת וכל שהוא אמת רואה והוא מחמת שיצא מן הגלות ומן השקר רק כל פעולותיו הם לאמיתתן, וזה יש לומר שמרומז בפסוק ויקץ יעקב משנתו היינו כשהשי"ת עוזר לו שהקיץ מן השינה והשקר וזוכה למדריגת אמת בחינת אמת על דרך (מיכה ז', כ') תתן אמת ליעקב אז ויאמר אכן יש ה' במקום הזה שזוכה להוי"ה אספקלריא דנהרא כנ"ל ואנכי לא ידעתי מזה היינו שיש מדריגה גדולה אמת כזה שאם ידעתי לא ישנתי פירוש שאם הייתי יודע כבר מזה המדריגה לא ישנתי היינו מעולם לא הייתי נופל כלל לבחינת שינה ושקר כלל רק שלא ידע עדיין מזה האמת וכו' כל הענין יבואר על דרך זה והמשכיל יבין כי קצרתי בזה:

אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש וגו'. הנה רבים תמהו על ענין לאכול וללבוש בודאי ידוע מזה שלחם אוכלים ובגד מלבישים, ויש לומר שיש בזה רמז נפלא על דרך שאמר הרב ר' פנחס על (מלכים - א א', א') והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא ייחם לו שהוא רמז כי ידוע שדוד הוא תורה שבעל פה וכשאין בה התחדשות התורה בכל יום ובכל עת רק שעוסק בדברים ישינים אף על פי שבכל פעם מלביש אותם הדברים בלבושים אחרים פעמים בגמרא זו ופעמים הוא מלביש אותם בגמרא אחרת ובפסוק אחר וזהו ויכסוהו בבגדים ועל כל זה ולא ייחם לו היינו שאין לו התלהבות מזה כיון שתוכם דברים ישינים הם אף על פי שהלבוש משתנה רק עיקר הוא שיהיו חדשים לבקרים וכמאמרם ז"ל (פסיקתא זוטא ו', ו') בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, וזהו יש לומר שרימז יעקב אבינו ע"ה שהוא היה התורה כולה כנ"ל כמה פעמים אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך היינו בענין התורה הנקרא דרך אשר אנכי הולך עליה שהוא היה סוד כל התורה כנ"ל ונתן לי לחם לאכול היינו שיהיו בעיני כחדשים תמיד לחדש בכל יום דברים ויהיה לי תאוה והתלהבות מזה כמו איש הרעב לאכול לחם ורוצה מאוד להחיות את נפשו וגם בגד ללבוש היינו שגם הלבוש יהיה גם כן חדשים בכל יום ויהיה בעיניו ממש להחיות נפשו בתורתו הקדושה מרוב החידושים ורוב תשוקת נפשו אליה והבן זה:

ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלקים. יש לפרש על הדרך הסוד דכוונת שים שלום הוא שיהיה יחוד הוי"ה אלקים, והוא שאמר ושבתי בשלום אל בית אבי שהוא חכמה כי חכמה הוא סוד אבא כידוע ואז והיה ה' לי לאלקים היינו שיהיה יחוד הוי"ה אלקים כנ"ל והמשכיל יבין:

וישא יעקב רגליו. הם בחינת התחתונות שעל ידי קטנות הצדיקים מעלים את הניצוצות הנתונות בשפלות כידוע במקום אחר בשם אא"ז נ"ע זללה"ה:

או יאמר וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים ואבן גדולה על פי הבאר ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר וגו' ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את הצאן. הנה יש בפסוקים אלו רמז מוסר השכל שהתורה מלמדת לנו הדרך ישכון אור בענין עסק התורה לשמה ונקדים מאמר חז"ל (אבות פ"ו, מ"א) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו' ונעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק עד כאן, וזה יש לפרש הפירוש בפסוק (דברים א', ה') הואיל משה באר את התורה, הואיל משה הם אותיות לשמה והיינו כשעוסק בתורה לשמה באר את התורה היינו נעשה אצלו התורה באר מים חיים ונוזלים תמיד ונובעים בלי הפסק רק תמיד הוא מתגבר והולך ובזוהר חדש מפרש שמזה זוכה להשיג שיחת עופות ודקלים ושיחת מלאכי השרת והוא מרומז במאמרם ז"ל זוכה לדברים הרבה היינו שזוכה להשיג דיבורים הרבה והבן, ועיקר תורה לשמה היינו שיהיה התעסקות התורה בדחילו ורחימו, ועל פי זה נבין מה דאיתא בזוה"ק (ח"ג רכ"ו.) באר חפרוה שרים אילין אבהן וכו' היינו מי הוא שיכול לחפור את הבאר שהוא התורה שרים אילין אבהן היינו מי שלומד התורה בדחילו ורחימו שהם בחינת אבהן חסד גבורה תפארת שהוא יראה אהבה ויראה כלולה, וזהו הפירוש (בראשית כ"ו, כ"ב) ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה על ידי שזה היה הבאר הג' שזכה למדריגת אהבה ויראה כלולה וכך היה השתדלותו בתורה ואז ולא רבו עליה שכל העולם כולו כדאי הוא לו ונקרא ריע וכו' ויקרא שמה רחובות היינו שנעשה אצלו כמעיין המתגבר ומתרחב והולך כי עתה הרחיב ה' לנו היינו שנעשה יחוד הוי"ה אלקים שהוא ה' לנו מספר אלקים ובזה יכול להעלות כל מדריגות התחתונות המלובשים בקליפות רחמנא ליצלן, ויש לומר שזה מרומז בפסוקים אלו וישא יעקב רגליו היינו שהיה נושא ומעלה כל המדריגות תחתונות שהם בחינת עקביים ואחר כך מפרש הפסוק מאין זכה לזה וירא והנה באר בשדה היינו מים חיים שהוא התורה הקדושה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה דהיינו אבהן ג' רועים והיינו כנ"ל שאי אפשר לבא לבאר ההוא כי אם בבחינת ג' אבהן שהוא יראה ואהבה ויראה כלולה, ומן הבאר ההוא ישקו העדרים היינו מן התורה ישקו בכל דור ודור מי שהוא אז רועה ישראל הנקראים צאן הם משקים את הדור תורה ומוסר מן אותה הבאר, רק והאבן גדולה על פי הבאר היינו הצדיק הנקרא פי הבאר והיינו שיש מסך המבדיל מחמת חסרון המקבל ויש תקנה לזה ונאספו כל העדרים היינו שמתאספים יחד ורוצים מאוד לקבל תורה ומוסר מפי הצדיק באגודה אחת בלב שלם ובזה וגללו את האבן מעל פי הבאר שיכול הצדיק אז לומר להם שאין מסך המבדיל ביניהם, ויש גם כן לפעמים כשרואה הצדיק שהוא צורך שעה לתיקון השכינה כביכול לדבר תורה ומוסר ואז ויגל בעצמו את האבן מעל פי הבאר שלא יהיה מסך המבדיל ואומר תורה ומוסר ליחדא שמא דקודשא בריך הוא ושכינתיה, וזהו וירא יעקב את רחל היינו צורך השכינה כידוע ואז ויגש בעצמו ויגל את האבן אבל לזה צריך התעצמות נפלא והוא שמרמז רש"י כמה גדול כוחו של זה שיכול בעצמו לגול ולהסיר האבן מעל פיו וישק את הצאן אלו ישראל שנמשלו לצאן, והבן דברים אלו היטיב כי הדברים עתיקין:

ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב. והקשה אור החיים הוה ליה לומר כי לא ילדה מהו ליעקב, ותירץ מחמת שיעקב היה לו בנים מלאה ולכך תלאה בעצמה שהיא לא ילדה ובאם לאו היתה תולה בו, ועוד תירץ מחמת שהיה צדיק עומד בצדקו לכן תלאה בעצמה עיין שם. ולכאורה לפי תירוצו עדיין קשה הוה ליה לומר כי לא ילדה בנים ליעקב כמו שכתוב ותלד בן שני ליעקב ועוד כמה פעמים, והנראה לפי עניות דעתי כמו שכתוב על פסוק (בראשית מ"ה, כ"ז) ותחי רוח יעקב אביהם ולכאורה תיבת אביהם מיותר והוה ליה לומר ותחי רוח יעקב ובודאי הוא אביהם, ונראה על דרך דאיתא בכתבים שיעקב היה מרכבה להשם הוי"ה ב"ה, וגם י"ב שבטים הם י"ב צרופי הוי"ה וזהו שפירש רש"י על פסוק (בראשית כ"ט, כ"א) הבה את אשתי כדי להעמיד י"ב שבטים אמר כן, כי יעקב ידע והסתכל ברוח הקודש שהוא ובניו יהיה מרכבה להוי"ה ב"ה כנ"ל ולכך אמר הבה גימטריא י"ב שצריך להעמיד י"ב שבטים שיהיה מרכבה לי"ב צירופי הוי"ה ולכך התעצם את עצמו בצדקו כדי שיהיה המרכבה בשלימות בצירופין ולכך כשנאבד ממנו יוסף הרהר ואמר שמא לא יהיה הוא ח"ו המרכבה כי כך דרכו של צדיק שאינו מאמין בעצמו, וזהו שאמר יעקב והיה ה' לי לאלהים היינו ששם הוי"ה ב"ה יהיה לי לאלהים שאני אהיה מרכבה לשם הוי"ה ב"ה, וזהו ותחי רוח יעקב אביהם היינו כשנמצא יוסף ותחי רוח יעקב על שיהיה עתה המרכבה בשלימות כמו שעלה ברצונו וזהו אבי הם היינו שהוא והם שורש אחד של צרופי הוי"ה וזהו אבי הם והם אבי כולו חד וזהו גם כן כאן כי לא ילדה ליעקב דייקא כי השבטים הם ממש יעקב כנ"ל כי כל מי שנולד מהשבטים הוא ממש יעקב כי שורש אחד להם כנ"ל והבן:

ותקנא רחל באחותה. והנה לכאורה קשה האיך צדקת כזו תקנא באחותה ופירש רש"י שקנאה במעשיה הטובים עיין שם, אך הנראה לפי עניות דעתי ותקנא היינו ת' קנא כלומר שחברה מדריגה התחתונה כמו ת' שהיא תחתונה שבאותיות עם קנ"א שהיא מספר אהי"ה דההי"ן וזהו רחל באחותה היינו ה' אחרונה עם ה' ראשונה, ותאמר הבה לי בנים כי בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא (מועד קטן כ"ח.) כי חיי היא מן חכמה על דרך (קהלת ז', י"ב) החכמה תחיה בעליה ובני היא מן בינה ומזוני היא שארה כסותה ועונתה ואחר כך ילדה את יוסף והמשכיל יבין:

הנה אמתי בלהה בא אליה. ויש לדקדק על שינוי הלשון כאן אמתי ולא שפחתי כמו שנזכר כמה פעמים בתורה לשון שפחה וכמו שאמרה שרה (בראשית ט"ז, ב') בא נא אל שפחתי וגו', ויש לפרש דרימזה בזה לתקן מה שאמרה מעיקרא בלשון קללה הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי ותפסה בכיוון בלשונה הנה אמתי בלהה להמתיק הקללה שיעשה מתיבת מתה האמת כידוע זה בכתבי האר"י ז"ל מן מות נעשה האמת והבן:

ותאמר אסף אלקים את חרפתי ותקרא שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר. צריך להבין זה בתחלה אמרה אסף אלקים וגו' ואחר כך קראה לו שם אחר שהוא יוסף והיה לה לקרות שמו אסף ומדוע נשתנה כאן מבשאר שמות שנכתב בתחלה אצל כל אחד ותאמר דנני וגו' ותקרא שמו דן וכן כולם ובפרט שאותו השם שקראה לו שהוא יוסף הוא סותר לגמרי והיפוך מן המכוון הראשון שהוא אסף הוא לשון אסיפה והכנסה שלא יהיה עוד ויוסף פירושו לשון הוספה שיהיה עוד נוסף, ויש לפרש לפי עניות דעתי כך דהנה היא היתה צריכה ליתן הודאה לשעבר שהשי"ת לא עזב אותה ברחמיו ונתן לה בן וגם היתה רוצה להתפלל על העתיד שיוסף לה ה' עוד בן וידוע אל"ף הוא י ו שאל"ף נכתבת יו"ד וא"ו יו"ד כזה א שהוא מספר י ו וכך הוא שיעור הפסוק ותאמר אסף אלקים את חרפתי ונתנה הודאה לשעבר אך ותקרא שמו יוסף והטעם לאמר יוסף ה' לי בן אחר היינו שהיתה צריכה גם לומר ולהתפלל על העתיד ולכך קראה שמו יוסף שבזה השם נכללו שניהם תפלה כפשוטו יוסף ה' גם הודאה לשעבר כי י ו היא א כנ"ל נמצא אותיות יוסף הם גם כן אסף והשתא מורה על שניהם והבן:

והיו העטופים ללבן והקשורים ליעקב. יש לפרש בזה בדרך רמז על דרך (דברים ל"ב, ט') יעקב חבל נחלתו והיינו כמו חבל שהוא קשור מעילא לתתא כך היה קשור בשורש נשמתו עד אין סוף ב"ה והיינו על ידי זיכוך המוחין שלו בלי שום פניה ולבוש ומחשבות זרות רק כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה (בראשית רבה כ"א, ה') ועל דרך דאיתא בזוה"ק על פסוק ויצג יעקב את המקלות אשר פצל ברהטים בשקתות המים דא רזא דתפילין שהוא המוחין ומקלות דא דינא קשיא עיין שם, ויך את האתון במקל דא רזא דדינא קשיא רחמנא ליצלן עיין שם, והיינו שמקשר עצמו במוחין שלו בלי שום לבוש ופניה רק בזיכוך רעיוניו להיות מחשוף הלבן היינו שיתגלה הבחינת החסד שבו ויומתק הדינא קשיא, וזהו והיו העטופים ללבן היינו הלבושים הם למי שהוא לבן והקשורים ליעקב יעקב היה לו התקשרות בשורש נשמתו בלי שום עיטוף ולבוש, וזהו יש לפרש שרמזו חז"ל (חולין ט'.) שתלמיד חכם צריך לידע אף קשר של תפילין ופירש רש"י יש בו אומנות שעשוי כמו אות דלי"ת, ויש לפרש כעין דל"ת היינו בלי שום פניה ולבוש רק דלה ועניה בלי שום עיטוף מלבושין זהו שצריך לידע היינו לקשר עצמו בקשר של תפילין שהם המוחין וזהו בודאי אומנות גדולה ודי למבין:

או יאמר והיו העטופים ללבן והקשורים ליעקב. על דרך (תהלים פ"ט, ט"ז) אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון, ויש לפרש פירוש הפסוק כי ידוע שתקיעה שברים תרועה הוא מידת אברהם יצחק ויעקב שהוא חסד גבורה תפארת ויעקב הוא תפארת שהוא עמודא דאמצעיתא הכולל משלשתן ויעקב הוא התורה שהוא אור פני הקב"ה בסוד נהירו דאנפין, והוא שאמר הפסוק אשרי העם יודעי היינו שמקשרים עצמם תרועה היינו לבחינת יעקב שהוא תרועה כנ"ל ולזה ה' באור פניך יהלכון בהתורה יהלכון שהוא בחינת יעקב, והוא שמרומז בפסוק והיו העטופים היינו שהוא מכוסה בעיטוף דלית לה נהירו דאנפין הוא ללבן והקשורים היינו קש"ר ראשי תיבות ת'קיעה ש'ברים ת'רועה הכל נכלל ליעקב והבן:

ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא. והקשה אור החיים איך שייך להגיד שבורח, אך יש לתרץ על דרך הזוה"ק שישראל הם הלב של כל העולם כי לבא רכיך מכולא ועיקר התגלות לאדם היא הלב וזהו לב שומע היינו מבין וכמו שמפרש אא"ז זללה"ה על פסוק (שמואל - א ט"ז, ב') איך אלך ושמע שאול וגו' וכשברח יעקב הלך הלב מלבן ולא ידע וזהו בלי הגיד לו כי בורח הוא פירוש בריחת יעקב פעל ועשה שהלב שלו לא הגיד ללבן כי הלב נפרש ממנו והבן:

יש לאל ידי לעשות עמכם רעה ואלהי אביכם אמש אמר אלי וגו'. יש להעיר בזה שיש כאן שינוי בתיבת אמש שאין זה בכל התורה כי בכל התורה כתיב אתמול וכאן כתיב אמש וודאי לא לחנם דקדקה התורה כאן לשנות מבכל מקום ולכתוב אמש הלא דבר הוא, ויש לפרש לפי עניות דעתי דהנה בספר יצירה (פ"ג מ"א, מ"ה) כתיב שלש אמות הן אמ"ש וכו' ומהם נולדו ג' אבות וכו' עד כאן, וכן הוא בכל ספרי הקבלה שאלו ג' אש מים אויר הם בחינת ג' אבות והיינו מים הם חסדים בחינת אברהם אש הוא גבורה והוא בחינת יצחק אויר הוא רוח היינו יעקב וידוע דיעקב היה כלול מאלו הג' בכלל שהיה שלימותא דאבהן שכולם נכללו בו ועל זה היה תמיד כל התעצמותו לבא לזה המדריגה וכך עלתה בידו כמו שכתוב באור החיים על פסוק (בראשית כ"ח, כ"א) והיה ה' לי לאלהים שכוונתו בתפלתו היה ליעשות מרכבה להשם הוי"ה ב"ה שיהיה שורה עליו תמיד ובזה נכלל כל השלשה אבות כי אברהם היה מרכבה להיו"ד של השם ויצחק לה"א ויעקב להוא"ו כידוע, וזהו יש לומר השינוי כאן גם כן על זאת הכוונה כי יפלא עוד איך האמין יעקב זה ללבן שה' נתראה אליו כמאמרו אחר כך את עניי ואת יגיע כפי ראה אלקים ויוכח אמש הלא לבן רמאי היה ואפשר שקר הוא, אבל האמת הוא שהרגיש בדברי לבן ולשונו שאומר אמת ובזה האמין לו שהשי"ת נתראה אליו מחמת שלבן אמר זה הלשון ואלקי אביכם אמש אמר אלי וזה יורה שהשי"ת רימז לו שיזהר מליפגע ביעקב שהוא מרכבה לתלת אבהן הרמוזים באותיות אמש כנ"ל וזהו שאמר הכתוב אלקי אביכם היינו משני אבות אברהם יצחק אמ"ש היינו מדריגתך כלול משלשה אבות ולכך אי אפשר ליגע בך ואף שוודאי לבן לא ידע מזה הצדיקים והחכמים עינם בראשם להשגיח על דברת בני אדם ולשונם מה הם מרמזים ואיך ידברו ויגידו ויעקב הבין זה שידע השתדלות פעולותיו היה לזה תמיד שיזכה להיות מרכבה לתלת אבהן ולכך הרגיש זה מלשונו שזכר אמש וכן יוסף השגיח בחלום השר המשקים כדאיתא בזוה"ק שהחלום הוא מרמז גם על ישראל מסיפור דבריו עיין שם, והוא שרימז יעקב באמרו את יגיע כפי ראה אלקים היינו תרין דרועין חסד וגבורה ויוכח הוא לשון בירור כמו ויוכיחו בין שנינו והיינו שהשי"ת ראה איך שכלל בי תרין דרועין ובירור זה שנעשיתי מרכבה לכל השלשה מדריגות הרמוזים באותיות אמש והמשכיל יבין, ויש בזה דברים נסתרים וה' יאיר עינינו בתורתו תורת אמת:

ספר דגל מחנה אפרים - פרשת וישלח

וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום ויצו אותם לאמור כה תאמרון לאדוני לעשו וגו' עם לבן גרתי ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך. ופירש רש"י ז"ל וישלח יעקב מלאכים, מלאכים ממש. ותחלה נבאר על פי פשוטו מנא ליה לרש"י שהיו מלאכים ממש כי בפסוק נראה תיבת לפניו מיותר ומזה מדייק רש"י שהיו מלאכים ממש וידוע כשבאים לעולם הגשמי הם מתלבשים ומתגשמים באוירא דהאי עלמא וזה שיעור הפסוק מלאכים היינו הוא הכיר בהם שהם מלאכים אף שהיו מלובשים כדמות אנשים לגודל רוחניותו ומדריגתו אבל לפני עשו היו אנשים ומזה נראה שהיו מלאכים ממש וקל להבין, ויש עוד בזה לאלוה מילין איך שמרומז בפסוקים אלו מוסר השכל להורות הדרך אשר נלך בה כל ימינו וגם רש"י רימז ענין עמוק בתיבת ממש כאשר נבאר בסייעתא דשמיא, ויקושר פסוקים אלו עם הסיום של הפסוקים מסדר הקודם ויפגעו בו מלאכי אלקים וגו' ויקרא שם המקום ההוא מחנים על פי מה שאמרתי כבר על ויעקב הלך לדרכו והיינו שכל השתדלות פעולותיו היה שיהיה מרכבה לבחינת וא"ו שהוא תפארת עמודא דאמצעיתא כלול משניהם ממידת אברהם ויצחק שהוא חסד וגבורה והוא שאמר ויפגעו בו מלאכי אלקים היינו שכך עלתה בידו שנפגעו בו והיה כלול בו מלאכי אלקים היינו בחינת ב' אבות אברהם ויצחק ולכך ויקרא שם המקום ההוא מחנים על שם שני מדות הנ"ל וכשזכה לזה שנכלל בו גם מידת חסד וגבורה אז וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו עשו היינו עולם עשיה שידוע שהנשמה היא חלק אלקי ממעל וניתן בגוף האדם בעולם העשיה שיקשר כל העולם העשיה לשורשו כל דבר לשורש שלו וזה כל פעולת הצדיק העובד את ה' לקשר וליחד העולם עשיה אל עולם העליון לשורשו ולבטל כל הקליפות שבעולם העשיה ובזה נמתקין כל הדינים, ודרך כלל כל ישראל צדיקים הם וצריכים לקשר עצמם בתורה או לתלמיד חכם בכדי שלא יטבעו ח"ו בעניני העולם העשיה הזה או במעשה או במחשבה בעסקם בו יומם ולילה לזה צריכים התקשרות או בתורה או על כל פנים לתלמידי חכמים ראשי הדור בכדי להעלותם שלא ישארו שם ח"ו, ויש בזה פרטי דברים איך להעלות כל דבר לשורשו כי יש ג' בחינות משכיל מושכל שכל, משכיל היינו האדם הרוצה להבין ולהשכיל איזה דבר, מושכל היינו אותו הדבר שרוצים להשכיל אותו, ושכל היינו שבו משכילין מה שרוצים להשכיל והשכל הוא שורש אלקות שהוא החכמה העליונה וכשהוא מכניס השכל שלו בכל דבר שהוא עושה אזי מכניס שורש אלוקות באותו דבר ובזה הוא מעלה הדבר לשורשו וכמו שאיתא בגמרא (תענית כ"א.) אצל נחום איש גם זו שזה היה מידתו שבכל דבר שהיה עושה ושאירע לו היה מכניס השכל העליון היינו החסד כי החכמה הוא שורש החסד כידוע על כן כשאירע לו שגנבו מאתו אבנים טובות שהוליך לבי קיסר והניחו עפר במקומו אמר גם זו לטובה והיינו שהיה יודע שעפר הוא גם כן מן הד' יסודות אף שהוא יסוד התחתון אף על פי כן יש בו שורש אלוקות והיה מכניס עם השכל שלו שדבוק לשכל העליון בחינת חסד שבו שהוא שורש אלוקות שיש בו שהוא יכול להפך ולשנות כל הטבעים ואז נמתקו כל הדינים והוא שרימז לו אליהו ז"ל דלמא מעפרא דאברהם הוא, היינו שמצא החסד שבו שהוא שורש אלוקות שיכול להפוך כל הטבעים וזהו מידתו של אברהם שהיה מידת החסד וזהו מעפרא דאברהם, וזהו יש לומר גם כן פירוש הפסוקים אחר שכתוב בסוף הסדר הקודם שיעקב זכה שנכלל בו גם כן מידת אברהם שהוא החסד כנ"ל אז

וישלח יעקב מלאכים ממש ממ"ש ראשי תיבות מ'שכיל מ'ושכל ש'כל היינו ששלח המחשבות שלו שהוא השכל כנ"ל, אל עשו אחיו היינו לתקן כל דבר של העולם העשיה במקום שהוא שם ודבוק עמו כאח, ארצה שעיר היינו ששם צריך תיקון לבטל הקליפות שיש בעולם עשיה, שדה אדום היינו דינים כדאיתא בזוה"ק (ח"ג, קל"ה. רצ"ב. ועיין עוד ח"ב כ':) וצריך להמתיקן, ויצו אותם היינו שהיה מחבר ומקשר המחשבות בצוותא חדא כה תאמרון לאדני לעשו היינו לשורש אדני שיש בעולם העשיה והיינו לקשר שורש אלוקות שיש בעולם העשיה בכל דבר ודבר שיקושר לשורשו על ידו שהיה מכניס בו השורש אלקות שבו כנ"ל על ידי מחשבותיו ושכלו שהוא דבוק בעולם העליון, עם לבן גרתי היינו שהיה בתחלה מגורי בעולם התשובה שהוא מלבין עונותיהם של ישראל כי הנשמה היה דר בעולם העליון ואחר עד עתה היינו שאני צריך להמשיך גם לעולם עשיה, וזהו ויהי לי שור וחמור וגו' שהם ענייני קליפות כנזכר בתיקונים ועזר לי השי"ת שבטלתי אותן וקרבתי לקדושה שאדרבה הם מלמדים סנגוריא עלי, ואשלחה להגיד לאדני היינו ששלחתי המחשבות והשכל להגיד היינו להמשיך ולקשר לאדני היינו כל דבר מעולם עשיה לשורש אלוקותו ואדני שיש בו הכל על ידי החסד שהוא השכל כנ"ל, וזהו למצוא חן בעיניך היינו למצוא מידת החסד בכל דבר כנ"ל שזהו מידת אברהם שהיה בו גם כן כנ"ל, וישובו המלאכים אל יעקב היינו שכך עלתה בידו ויאמרו באנו אל אחיך אל עשו היינו לעולם עשיה וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו היינו בזה שהמשכת והכנסת אל"ף היינו אלופו של עולם בכל דבר בזה ממילא הת' של אמת שהוא ארבע מאות הולך לקראתך לקשור עם המ"ם ויעשה אותיות אמת ואז נמתקין כל הדינים והמשכיל יבין:

או יאמר עם לבן גרתי. ופירש רש"י ותרי"ג מצות שמרתי, והוא על דרך (אבות פ"ד, מ"א) איזהו חכם הלומד מכל אדם היינו אפילו מיצר הרע וכמו בכל לבבך בשני יצריך ובזה נתהפך גם הוא ליצר טוב וזהו ויהי לי שור וחמור וגו' היינו אפילו הכתרין תתאין נתהוו לי לסנגוריא והבן:

ויאמר אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק וגו' כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות. יש לומר שרימז בזה כי במקלי גימטריא יעקב והיינו בשעה שעברתי את הירדן לא היה לי אלא שם יעקב ועתה הייתי לשני מחנות היינו שזכיתי להקרא גם בשם ישראל ונכנס בבחינת אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק והמשכיל יבין:

עוד יש לפרש כי במקלי עברתי את הירדן הזה. על דרך שסיפר אא"ז נ"ע זללה"ה שפעם אחת עבר הנעסטר בלי שום שם רק היה מניח חגורו ועבר עליו ואמר שבאמונה גדולה הוא שעבר, וזה יש לומר שרימז יעקב אבינו ע"ה במקלי גימטריא יעקב היינו בשמו שהוא יעקב מידת אמת והיינו לגודל אמונה שלו בזה עברתי את הירדן והבן:

או יאמר ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם וגו' האומר אלי וגו'. ויש להעיר בזה אומרו האומר דמשמע לשון הוה ומהראוי היה שיאמר אשר אמר אלי, והנה בזוה"ק (פרשת וישלח) איתא וזה לשונו: הכא תלי מלה לאתעטרא לאתרא בינייהו אלקי אבי אברהם לימינא ואלקי אבי יצחק לשמאלא ה' האומר אלי הכא אתעטר בקשורא חדא כדקא חזי, והנה לפי זוה"ק היה ראוי לומר אצל כל אחד בחינה שלו היינו אצל אברהם אל ואצל יצחק אלקים שהוא מידת הדין בחינתו, אך יתכן דהנה ידוע יעקב היה מרכבה לשם הוי"ה ב"ה כי הוא היה כלול מכל השלשה אבות והנה ד' יסודות שהם אש רוח מים עפר ושורש שורשם שם הוי"ה ב"ה והנה אברהם היה בחינת מים יצחק היה בחינת אש יעקב היה בחינת רוח שהוא כולל כל הג' בחינות וזהו ה' האמר היינו שהם הוי"ה ב"ה שהוא שורש אמ"ר ראשי תיבות א'ש מ'ים ר'וח כי שלשתן הם משורש יה"ו מהשם ברוך הוא והוא עיקר השם כי הה"א כפולה והוא אלי היינו הוא המרכבה לאלו הבחינות, ועיין מה שכתבתי כבר על פסוק (בראשית ל"א, כ"ט) אמש אמר לי והבן:

הצילני נא מיד אחי מיד עשו. יש לומר על דרך דאיתא במדרש (ילקוט שמעוני עובדיה) לעתיד יתעטף עשו בציצית וישב בין הצדיקים והקב"ה מושכו משם וכו' עיין שם, ויש לומר שזה הוא מצוי גם כן בעולם הזה בעונותינו הרבים שנתרבה השקר בעולם וכל אחד רוצה להעלות במעלות שלומי אמוני ישראל ורואה שהם מלובשים בגדי לבנים בשבת ולובשים טלית בערב שבת במנחה ואומר היות אהיה כמוהו, וזה שקשה מכולן שזה גורם אריכות הגלות שהם נקראים ערב רב שהם מעורבים בישראל וקשה להפרידן כמשל החטה המוץ והתבן שבו שאינו דבוק כל כך להחטה הוא מתפזר בקל אבל הפסולת שבחטה מתדבק בהחטה וקשה להפרידה, וזה יש לומר שמרומז הצילני נא מיד אחי היינו שהוא מעורב ומתדבק בי מיד עשו ואף על פי כן הוא עשו וקל להבין:

הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו וגו'. ולכאורה אותו מיותר, גם עשו הוא מיותר ונראה לפרש על דרך דאיתא במדרש (עיין זוהר ח"א, קמ"ו.) עשו הא שוא והוא עקרו של שוא ושקר וידוע כי יעקב היה בחינת אמת והיה מרחיק עצמו מן השקר בכל היכולת אך מחמת ההכרח שהוצרך לקבל הברכות ומחמת כיבוד אם שאמרה עלי קללתך בני הוצרך ליכנס בבחינת שקר והוא בחינת עשו שאף שרש"י פירוש אנכי מי שהוא ועשו בכורך עיין שם אף על פי כן איש אמת כיעקב היה מתירא פן ח"ו נכנס בבחינת עשו שהוא שוא, וזהו הצילני נא מיד אחי מיד עשו היינו שהוא בחינת שוא כי ירא אנכי היינו מה שאמרתי אנכי אותו היינו שמא הוא עשו היינו בחינתו שהוא שוא ועל ידי זה פן יבא והכני והבן:

כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים. צריך להבין שאמר והכני מדבר בעדו ומסיים אם על בנים, ויש לומר כי ידוע כשהשכינה שורה על האדם אינו מתיירא משום דבר בעולם כי היא פריסת גדפהא עליו ומרחפת עליו כאם על בניה, וזה יש לפרש (במדבר כ"ד, ב') וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלקים היינו שראה שזכו להיות שורה עליהם רוח אלקים שהיא השכינה ותיבת עליו היינו על ישראל הכתוב למעלה ולכך לא היה יכול לקללם, וזהו כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים היא לשון תפלה שיהיה אם על בנים היינו שאימא עילאה תפרוס גדפהא עליהם ואז לא יוכל לשלוט עליהם שום דבר רע בעולם:

או יאמר כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני וגו'. ולהעיר עוד מאי פן יבא הלא זה אינו ספק כי בודאי יבא וכך היה לו לומר פן יכני, גם צריך להבין תיבת אותו שהיה די לומר כי ירא אנכי וגו', ויש לפרש על פי דאיתא בזוה"ק ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה וזה לשונו כיון דאתדבק במהימנותא אצטריך ליה לאתבחנא בהאי אתר דאתבחינו אבהן דיליה אדם עאל ולא אסתמר ואתפתי אבתרה וחטא בההיא אשת זנונים נחש קדמאה נח עאל ולא אסתמר וחטא ואתפתי אבתרה דכתיב (בראשית ט', כ"א) וישת מן היין וישכר ויתגל וגו' אברהם עאל ונפק בשלם וכן יצחק ויעקב כתיב ביה ויצא יעקב מבאר שבע אתרא דרזא דמהימנותא וילך חרנה היינו סטרא דאשת זנונים ואשתזיב מינה דכורא דילה סמא"ל נחת לאגחא ביה קרבא ולא יכול ליה דכתיב ויאבק איש עמו וירא כי לא יכול ליה כדין אשתזיב מכולא ואשתלים בשלימו וכו' עיין שם, וזהו שאמר כי ירא אנכי אותו היינו דמינה כבר אישתזיב כנ"ל על וילך חרנה אך עדיין היה ירא אותו היינו מן דכורא דילה שהיה נחת לאגחא ביה קרבא וזהו פן עם הכולל גימטריא סמא"ל והיה מתפלל שיהיה אם על בנים כנ"ל שאימא תפרוס גדפהא עליה וכך עלתה בידו עד וירא כי לא יכול ליה ואז אשתזיב מכולם והבן:

או יאמר כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני. דידוע (בהקדמת תקוני זוהר י"ב.) אית יראה ואית יראה, יראה חיצונית דדחיל בגין רצועה לאלקאה וכו' ויראת הרוממות וכו' וכשאדם זוכה למדריגת יראה פנימית יראת הרוממות של אין סוף יתברך ויתעלה אז בטל ממנו כל היראה חיצונית אבל כשיש לו איזה יראה חיצונית הוא מחמת שנפל מיראת הרוממות ומן הבטחון ולכך שולח לו השם היראה חיצונית כדי לעוררו שיקשר עצמו אל היראה העקרית כידוע זה בספרי הקדושים של הכהן גדול, וזה יש לומר שרימז יעקב כי ירא אנכי אותו היינו מחמת שאני רואה שיש לי יראה ממנו ונפלתי בודאי מיראת הרוממות ולכך פן יבא והכני ובאמת קשר עצמו בזה היראה אל היראה העיקרית וניצול הימנו כנ"ל וקל להבין:

הצילני נא מיד וגו'. יש לומר בזה רמז על המן שהיה במדי כי ה'צילני נ'א מ'יד ראשי תיבות המ"ן ומיד אותיות מדי ורמז בתפלתו להצילני מיד המן הרשע שהוא עתיד להיות במדי על דרך דאיתא בגמרא (מגילה י"ב.) שהתנו ביניהם מלכי מדי ופרס אי מינייכו מלכי מינן אפרכי וכו' ואחשורוש שהיה פרסי והיה מלך על כרחך המן המדי היה אפרכס:

ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו. הנה נראה תיבת מן הבא בידו הוא לבלי צורך כלל ואפילו לפירוש רש"י ז"ל צריך להבין מה משמיענו בזה, ותחלה נבאר מה שפירש רש"י ז"ל על והיה המחנה הנשאר לפליטה התקין עצמו לשלשה דברים לדורון ולתפלה ולמלחמה, לדורון שנאמר ותעבור המנחה על פניו לתפלה שנאמר אלקי אבי אברהם וגו' למלחמה והיה המחנה הנשאר לפליטה עד כאן, והנה יש לדקדק בדברי רש"י אלו למה לא סידר אלו הג' דברים כמו שהן סדורים במקראות שהביא רש"י והיה נכון לומר התקין עצמו וכו' למלחמה שהוא הקודם בפסוק והיה המחנה הנשאר לפליטה ולתפלה שהוא אחריו ואחר כך לדורון שהוא המאוחר שבכולן ורש"י ז"ל היפך זה הסדר לגמרי ותפס המאוחר תחלה, והנכון בזה לפי עניות דעתי דבאמת אלו שלשה ענינים ממוצא אחד ושלשתן נרמזו בתיבת מנחה שכתובה בפירוש בפסוק שהכין עצמו כי הפשוט במלת מנחה היינו דורון וגם מרומז בו גם כן תפלה על דרך (ברכות כ':) יצחק תיקן תפלת מנחה נמצא מנחה הוא גם כן תפלה וגם מרומז בו מלחמה כי איכות מלחמה נמשך מבחינת גבורה להתגבר על שונאיו ולהפילם והוא גם כן בחינת מנחה כידוע שמנחה היא בחינת גבורה שיצחק תיקן תפלת מנחה בסוד פחד יצחק, ועל סדר זה כתב רש"י הפשוט ומפורש יותר קודם והיינו לדורון שהוא הפירוש הפשוט כאן ואחר כך תפלה שמרומז בו גם כן ואחר כך מלחמה כנ"ל ששלשתן נרמזו בתיבת מנחה והנה ידוע שאברהם היה מידת החסד והיה מרכבה ליד ימין ויצחק שהיה בחינת גבורה היה מרכבה ליד שמאל ויעקב שהיה עמודא דאמצעיתא כלול מתרין דרועין ששניהם נכללו בו, וזה יש לומר הרמז בפסוק ויקח מן הבא בידו היינו מן אותם שני ידים שהיו מרכבה לקח מן ידו אחת שבאה לו ומפרש מן איזה מנחה היינו מן יד שמאל שהיה לו היינו בחינת גבורה שהוא פחד יצחק שתיקן תפלת מנחה מזה לקח והכין לעשו אחיו והבן:

ויותר יעקב לבדו וגו'. ואיתא במדרש (בראשית רבה ע"ז, א') הדא הוא דכתיב (ישעיה ב', י"א) ונשגב ה' לבדו ביום ההוא עד כאן. והנה המדרש הזה הוא תמוה מאוד, ויש לפרש על פי הגמרא (סנהדרין ל"ז.) כל אחד מחויב לומר כל העולם לא נברא אלא בשבילי עד כאן, והנה כשנשים לב על דברי הגמרא זו הוא מוסר גדול ודרך ישרה להדרכת האדם כי כשעולה בדעתו שכל העולם לא נברא אלא בשבילו נמצא הוא יחיד בעולם וכל העמדת העולם וקיומו תלוי בו בהטבת מעשיו הוא מקיים את העולם וח"ו להיפוך הוא מחריב את העולם ואינו צריך לעשות עבודתו באיזה פניה שישבחוהו בני אדם או כיוצא בזה כי הוא העיקר בעולם וכל העולם טפלים אליו ואינו צריך להם רק כולם צריכים לו וזה מדריגה גדולה מאוד כשזוכה לזה ואז בודאי הוא עובד לה' לבדו בלי שום בלבול ועירוב מחשבה ופניה אחרת וגורם בזה ביטול כל הקליפות ונכנעים תחת יד הקדושה והשכינה כביכול, וזה יש לומר שמרמז המדרש ויותר יעקב לבדו היינו כשזכה למדריגה גדולה זו שהבין והאמין שהוא לבדו יחיד בעולם וכל העולם תלוי עליו ועל מעשיו אז ונשגב ה' לבדו היינו שבודאי עבודתו תמה ושלימה ונקיה וביטול כל הקליפות ונכנעים תחת יד הקדושה ונראה ונגלה כי נשגב ה' לבדו והוא לבדו ואין בלתו רק הוא אחד ושמו אחד והבן:

ויאבק איש עמו עד עלות השחר. יש לפרש כי ידוע שיש לאדם ב' יצרים יצר טוב וכו' והם שני מחשבות ומזה נמשך שאף לרשע גמור נופל לפעמים הרהור תשובה רק שיצר הרע גובר עליו אך לרוב ישראל שהם נשמות קדושות אין ליצר הרע שליטה עליו עד שמכניס בלבו שקרנות וחניפה מחמת שצריך לשקר או לחנוף לבני אדם מחמת פרנסה ושח"ר ראשי תיבות ש'קר ח'נופה ר'ע שמגדיל את הרע ומקטין את הטוב, וזהו ויאבק איש עמו היינו היצר הרע עד עלות השחר היינו עד שמעלה המדות של ראשי תיבות שחר והבן:

ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל וגו' ויקרא שם המקום פניאל וגו' ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע על יריכו. יש לומר בזה דרך רמז כי אלהים הוא מספר הטבע והוא מוחין דקטנות כשנופל מן מדריגת האמונה ח"ו ונופל לטבעיות וכשבאין מוחין דגדלות הוא יוצא מכל הטבעים ונתחזק האמונה בלבו שבכל דבר יש השגחה מאת הבורא ברוך הוא והוא למעלה מדרך הטבע, וזהו שמרומז לא יעקב יאמר עוד שמך שהוא עקב ושפלות ורמז על מוחין דקטנות כי אם ישראל יהיה שמך והוא רומז על מוחין דגדלות על דרך ישראל אותיות לי ראש והטעם כי שרית עם אלקים היינו עם כל הטבעיות ועם אנשים היינו מין אנושית ויצאת למעלה מדרך הטבע, וזהו ויקרא שם המקום פניאל הוא אותיות פני אל היינו שנתגלה אליו אור פני ה' ונתגלו החסדים שהם נקראים אל מחמת שיצא מן הטבע שהוא אלקים, ויזרח לו השמש היינו שמש דא יעקב כדאיתא ויזרח לו השמש זו נשמתו על שם נפש חיה היא שמו, כאשר עבר את פנואל היינו שהיה מקודם הסתרת פנים וזהו שנכתב כאן פנואל בוא"ו על שם פנו אל היינו שנפנה אל ממנו והוא צולע על ירכו היינו שנפל מן האמונה שלו וכשעבר אותו וחזר למוחין דגדלות ולאמונה שלו אז ויזרח לו השמש היינו נשמתו כנ"ל והבן:

וישם את השפחות ראשונה וגו' ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים. יש לומר בזה בדרך רמז שהתורה מרמזת לנו כאן ענין עסק התורה על דרך שאיתא בספרים הקדושים של הרב מפולנאה על פסוק בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה בשם הרב מו"ה נחמן הארידענקיר שפחה היינו בחינת שלא לשמה וכבר נתבאר לעיל זה באריכות, וזה יש לומר שמרומז כאן וישם את השפחות ראשונה היינו שהוא רמז שיעקב היה ירא מעשו ועשה זה בגשמיות וכן הוא מרמז גם כן שהיה ירא מן היצר הרע שהוא עשו שהוא אורב לו תמיד ואינו מניחו לעשות וללמוד תיכף לשמה לכך בתחלה עסק שלא לשמה שהוא בחינת שפחה ואת לאה הוא כמו שאיתא בזוה"ק לאה הוא לשון לאה היינו אחר כך הוא מייגע את עצמו ובא לתכלית האמיתי היינו לשמה וזהו ואת לאה אחרונים ואת רחל ויוסף אחרונים היינו אחר כך עוזר לו השי"ת שיכול ללמוד תורה לשמה ואינו צריך שוב לייגע עצמו רק נעשה כמעיין הנובע ומתגבר ומוסיף והולך תמיד בכל עת ובכל רגע וזהו האחרון והחביב מכולן שזהו תכלית האמיתי וקל להבין:

ויאמר עשו יש לי רב אחי יהי לך אשר לך. והקשה האור החיים שהיה לו לומר אחי יש לי רב יהי לך אשר לך ולמה הפסיק בתיבת אחי במאמרו עיין שם, ויש לפרש לפי עניות דעתי ויבואר גם כן דברי רש"י שפירש כאן הודה לו על הברכות איך מרומז כאן בפסוק וכן הוא פירוש הפסוק ויאמר עשו יש לי רב היינו אדון ושליט עלי ומי הוא אחי שהוא אדון עלי כיון שלקח הבכורה וממילא באו לו הברכות ובפרט בכרה אותיות ברכה ובכלל הברכות היה הוה גביר לאחיך ומה שקנה עבד קנה רבו וממילא יהי לך אשר לך כי אפילו שאקח לי אותם על כרחך יהיו שלך והבן:

או יאמר לבאר דברי רש"י איך מרומז כאן שהודה לו על הברכות, כי כבר נתבאר זה לעיל (כ"ז, ל"ג) שיצחק בירך את יעקב בברכת כל כמו שכתוב ואוכל מכל ואברכהו היינו בכל אברכהו עיין שם והוא כלל כל הברכות כמו שכתוב (דברים ח', ט') לא תחסר שאין שום מחסור, כל בה כשיש מידת כל בה, והוא שמרומז כאן בדברי עשו יהי לך אותיות כל למפרע היינו הברכות כל שיש לך יהיה לך נמצא שהודה לו על הברכות שזה כלל כל הברכות, גם יש לפרש שרימז באומרו שני פעמים לך גימטריא מאה שהוא שורש כל הברכות כי כל הברכות של הקב"ה הם לא פחות ממאה כידוע סוד מאה ברכאן (מנחות מ"ג:) ולכך חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום כי הוא שורש כל הברכות שמשם נמשך כל הברכות ומקור הברכות הוא מאה, וזהו מרומז שהודה לו על הברכות והבן:

ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות. יש לפרש על דרך (איכה ג', מ"ד) סכתה בענן לך מעבור תפלה והוא שרמז ויעקב נסע מן סכות בענן ולכך ויבן לו בית היינו בית תפלה כמו שכתוב (ישעיה נ"ו, ז') כי ביתי בית תפלה וגו' והבן:

או יאמר על דרך שכתוב באורח חיים בסימן א' שויתי ה' לנגדי תמיד זה כלל גדול בתורה וכו' כי אינו דומה ישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול ומכל שכן כשיחשוב שיושב לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ורואה במעשיו וכו' ומיד יגיע אליו היראה והכנעה, והוא שרימז כאן ויעקב נסע סכותה כמו לסוכות לשון ראיה כמו אבי יסכה שדרשו חז"ל (מגילה י"ד.) על שם שהיתה סוכה ברוח הקודש וכו' והוא שאמר שיעקב הלך ונסע למדריגה זאת שהיה תמיד רואה לנגד עיניו השי"ת ומזה זכה ויבן לו בית היינו יראה כנ"ל שמזה בא לו יראה לאדם והבן:

ויעל מעליו אלקים במקום אשר דבר אתו. יש להעיר בזה אומרו תיבת במקום כי היה נכון לומר ממקום לפי הבנת הענין, גם אשר דבר אתו שהכוונה לפי הפשט היא על השי"ת שדיבר אל יעקב היה ראוי לומר אשר דיבר אליו, ויש לומר שהתורה מרמזת לנו בזה ענין גדול על דרך שאמרתי כבר על ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם דהנה יש כמה מדריגות ובחינות שונות זה מזה בענין עבודתו ית"ש ובכל איזה מהבחינה שאדם מתעצם בו בהשתדלות פעולותיו כך הוא התדבקות השי"ת עמו באותה בחינה שהוא משתדל ומשתוקק להשיגה וזהו ומסדר את הכוכבים היינו השי"ת ברוך הוא וברוך שמו הוא מסדר נשמות של ישראל שנמשלו לכוכבים במשמרותיהם לשון המתנה כמו ואביו שמר את הדבר והיינו לכל אחד ואחד לפי הבחינה שהוא ממתין ומשתוקק ומצפה לה ומשתדל להיות מרכבה לאותה בחינה כך הוא סדר התדבקות השי"ת עמו לכל אחד ואחד לפי ענין בחינתו ועבודתו ולפי בחינת עבודתו כך הוא העלאת השכינה כביכול באותו בחינה שהוא משתדל בה, וכבר נתבאר זה לעיל ויעקב הלך לדרכו דתיבת לדרכו אינו מובן, ויש לומר דהכוונה בזה להורות איכות השתדלות פעולותיו של יעקב היה שהלך לדרך ו' היינו זה היה כל הליכותיו שיהיה מרכבה לבחינת וא"ו שהוא תפארת וכך עלתה בידו שאברהם אבינו ע"ה היה מרכבה ליו"ד של שם הקדוש הוי"ה ב"ה ויצחק היה מרכבה לה"א ויעקב היה מרכבה לוא"ו וידוע שהיה כלול משניהם והיה נכלל בו גם כן יו"ד ה"א והיה מרכבה לשם הוי"ה ב"ה, וזה יש לומר שמרומז בפסוק ויעל מעליו אלקים, מעליו כמו על ידו והיינו שעל ידי פעולותיו כביכול נתעלה אלקים במקום היינו באותו בחינה שהיה משתדל בה היינו שזכה להיות מרכבה להשם הוי"ה ב"ה שהוא בהכאה מספר מקום באותו בחינה נתעלה אלקים על ידו, אשר דבר אתו יש לפרש שקאי על יעקב שכבר זה דיבר והתפלל על זה כדאיתא באור החיים על פסוק (בראשית כ"ח, כ"א) והיה ה' לי לאלקים גם תיבת במקום חסר וא"ו גימטריא יעקב, והבן היטב כי יש בתוכו דברים נעלמים:


ספר דגל מחנה אפרים - פרשת וישב

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. יש לפרש בזה כי ידוע במקום שיש השראת השכינה שם אף שאחר כך נסתלק נשאר רושם הקדושה לעולם והוא שאמר הכתוב וישב יעקב בארץ מגורי אביו היינו באותו ארץ שהיה אביו עושה שם יחודים וזהו מגורי לשון אסיפה ויחוד כמו מגורה מליאה פירות נקרא על שם ששם נאסף ביחד התבואה אל מקום אחד והוא שרימז כאן על היחודים קדושים שעשה באותו מקום ובודאי נשאר שם רשימא קדישא ולכך ישב יעקב שם כי המקום גורם מצוה גוררת מצוה וקדושה גוררת קדושה, וכמו שכתבו אנשי אמת יראי ה' על פסוק (תהלים א', א') ובמושב לצים לא ישב כי המקום גורם ח"ו עיין שם וכל שכן במקום שהיה קדושה שהיא תופסת מקומה כי מדה טובה מרובה (סנהדרין ק'.) וגוררת תחנה ובקשה ותפלה ויחוד והדבר הזה הוא נוהג תמיד בכל אדם ובכל זמן:

או יאמר וישב יעקב בארץ מגורי אביו. ולהבין אומרו מגורי לשון רבים, יש לומר על דרך הסוד כי ידוע בכוונת מוסף יום הכפורים לדחוף בשתי ידים את השעיר ויכוון כי שני פעמים אלקים עם הנקודות עולה השטן וב' פעמים יעקב גם כן גימטריא השטן וזה הוא מול זה והוא דוחפו על ידי זה והיינו עם שני פעמים אלקים כנ"ל, וזה יש לומר שרימזה התורה הקדושה אחר הסיפור שהזכיר עשו ואת אלופיו ובניו, ועשו ושעיר נתהוו אחד אחר כך רמזה התורה הקדושה אף על פי שרבים הם כוחותיו אל תאמר איכה אוכל להורישם לכך אמר הכתוב וישב יעקב בארץ מגורי אביו מגורי לשון פחד ויראה שהוא פחד יצחק, וזהו מגורי לשון רבים לרמוז על שני פעמים אלקים שהוא גבורה ופחד יצחק ושני פעמים יעקב בזה דוחין את עשו ושעיר ואלופיו וכל כוחותיו ואין שטן ואין פגע רע, וזהו וישב יעקב כמו (בראשית ט"ו, י"א) וישב אתם אברם היינו שבזה השיב והסיר את הקליפות עשו וכל כוחות הקליפות והכל נכנעים תחת הקדושה והבן זה היטב:

או יאמר וישב יעקב בארץ מגורי אביו. על דרך שנזכר בזוה"ק שיעקב אבינו מבסם פחד יצחק, וזה יש לומר שמרמז הפסוק וישב יעקב היינו שנתיישב ונתבסם בארץ היינו אמת על דרך (תהלים פ"ה, י"ב) אמת מארץ תצמח מגורי אביו היינו פחד יצחק אביו היה הוא במידתו מידת אמת מבסם אותו וממתיקו והבן:

או יאמר על דרך דאיתא בזוה"ק שלח ר' אבא לר' שמעון איזה הוא רזא דיחודא שלח ליה אמנם אחותי בת אבי אך לא בת אמי (בראשית כ', י"ב) שהיחודים הם מרזא דאבא ולא מאימא ולכך ביום הכפורים שהוא יסוד אימא אסור ביחוד, וזהו שאמר מגורי פירוש יחודים כנ"ל אביו היינו שעשה יחודים מרזא דאבא ולא מרזא דאימא והבן זה:

או יאמר על דרך הנ"ל אך אין מדרש בלא חידוש כי ידוע בודאי לכל מי שיש לו מוח בקדקדו שהתורה היא נצחיות כנזכר כמה פעמים בזוה"ק תיפח רוחן מן אותם שאומרים שאין בתורה רק סיפורי מעשיות ופשט ונקראו אפיקורסים כי בודאי כשמה כן הוא ששמה תורה על שם להורות הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה כן מפורש בקרא (שמות י"ח, כ') והיינו על דרך משל ששמעתי מאא"ז נ"ע זללה"ה לגזלנים שישבו ביער אחד ושלחו משם איש אחד תמיד לפתות אחד שילך לשם כדי שיהרגו אותו ויקחו ממונו ומי שהוא חכם עיניו בראשו ואינו רוצה לילך לשם וזהו גם כן הדרך אשר נלך בה היינו הדרך הישר ולא אחר פיתוי היצר הרע שמפתה להאביד את האדם כמשל הנזכר ואת המעשה אשר יעשון היינו אף המעשיות שיש בתורה אשר יעשון גם לעולם כי הדברים הם חיים וקיימים לעולם, ובודאי המעשה זה של ענין ישיבת יעקב וכל מאורעותיו הם מרמזים סודות עמוקים ונפלאים, וכבר פירשתי מגורי לשון יחוד שעשה יחודים לשכינה כביכול וזהו בארץ כנען שהשכינה כביכול נקראת ארץ ונקראת כנען שהוא גם כן מורה על השפלות והכנעה כי השכינה כביכול היא מכנעת עצמה לכל המדריגות התחתונים ושפלים ואף למי שעושה עבירה ח"ו ומתענג מן העבירה אם לא היה בו חיות השכינה לא היה עושה העבירה ולא היה מתענג מן העבירה והוא על דרך (תהלים ק"ג, י"ט) ומלכותו בכל משלה, או יש לפרש שנקראת כנען על שם שהיא מכנעת כל הקליפות ומשברת כל המקטריגים, או יש לומר מגורי לשון יראה כנ"ל והוא שאמר וישב יעקב בארץ מגורי אביו היינו שקשר עצמו למידת אביו שהוא היראה ופחד יצחק:

אלה תולדות יעקב יוסף. היינו לשון הוספה שבכל עת ובכל רגע נתוסף לו אור חדש בנשמתו ומחשבתו שנקרא הולדה שהוא מוליד בשכלו, בן שבע עשרה שנה היינו בתחלה נקרא שבע ימי הבנין היינו זיי"ן המדות שצריך לתקן כל מדה ומדה מהמדות האלו וכשמתקנם עם תלת מוחין נקראים עשרה, היה רועה את אחיו בצאן רועה הוא לשון יחוד והתחברות מלשון אחוה וריעות והיינו שהיה מיחד את אחיו היינו אותם שהיו דבוקים בו היה מיחד ומקשר עצמו בהם בצאן היינו דוגמת הצאן שהרועה מיחד אותם שלא יתפזרו אנה ואנה שלא יהיה להם שום מכשול וילכו במרעה טוב ויפה, והוא נער את בני בלהה וגו', נער כמו (שמות י"ד, כ"ז) וינער ה' היינו שראה לנער ולשבר ולהסיר אותם הכוחות, נשי אביו נשי לשון שכחה כמו (בראשית מ"א, נ"א) נשני אלקים והיינו כוחות הקליפה שהיו רוצים להשכיח ממנו אביו שבשמים היה רואה לבטלם ולהסירם והבן:

או יאמר אלה תולדות יעקב יוסף. שהיה תמיד הולך ממדריגה למדריגה ומוסיף והולך בכל יום צדקות ומעשים טובים, יוסף בן שבע עשרה היינו ההוספה היתה לטוב גימטריא שבעה עשר, היה רועה את אחיו בצאן רועה היינו מיחד ומחבר ומקשר מלשון אחוה וריעות ולכך נקרא רועה צאן בלשון רועה על שם שהוא מיחד ומחבר הצאן אל מקום אחד שלא יתפזרו אנה ואנה והוא שאמר שהיה מיחד את אחיו היינו כל ישראל וניצוצי השכינה כביכול הכל היה מעלה ומתקן אותם על ידי יחודים קדושים שעשה בצאן, קבלתי בזה מאא"ז נ"ע זלהה"ה כי צאן הוא יחוד, והוא נער את בני בלהה כנ"ל שהיה מנער ומפריד מעליו הקליפות וכוחות הטומאה, נשי אביו שהיו רוצים להשכיח ממנו אביו שבשמים, ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם היינו כל הדברים שהיו העולם עושים בלא דעת ובלא דעת נפש לא טוב והוא בחינת רע חלילה וזה את דבתם רעה היה הוא מביא אותן הדברים אל אביהם היינו שהיה מקשר אותם לשורשן והבן כי כן ראיתי ושמעתי מן אא"ז זללה"ה ומי יתן לבא למדריגה זאת באמת:

או יאמר וישב יעקב וגו' בארץ כנען וגו'. ויש לומר בזה בדרך רמז על דרך הידוע כשזוכה אדם ונכנס ליראה פנימיות אזי בטל ממנו כל היראות חיצוניות שהיה ירא מהם בתחלה ונכנעים לפניו והנה לעיל בפרשת ויצא (ל"א, מ"ב) אמר יעקב ופחד יצחק היה לי והיינו שזכה לפחד יצחק יראה פנימית ולא יראת לבן ולכך ממילא היה לבן נכנע לפניו ולא היה יכול לו, וזהו וישב יעקב שנתיישב במגורי אביו שבשמים שהוא יראה פנימיות ומגורי כמו ויגר מואב ולכך בארץ היינו כל ארציות ויראה חיצוניות כנען הכל היו נכנעים ובטלים לפניו ולא היה להם שום שליטה כלל עליו והבן:

עוד ירמוז וישב יעקב וגו' אלה תולדות יעקב וגו'. ונקדים הפסוק שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קי"ט, י"ט) גר אנכי בארץ וגו' ולכאורה אינו מובן כלל כי המצות אינם סותרים כלל רק מפורשים במנינם ובפרטם וגם האיך תלוי בזה שהוא גר בארץ, אך הענין הוא כך דרך משל כשגר בא לעיר אין לו שום מכיר שיקרבו אצלו עד שפגע בחבירו גר התחילו מנשקים זה את זה ודבקו עצמם יחד וכל אחד אין מגלה מסתוריו ומצפוני לבו אלא לגר חבירו הוא מגלה כל לבו וכל מסתוריו, וזה יש לומר שכיון דוד המלך ע"ה בתפלתו שאמר גר אנכי בארץ והשי"ת ברוך הוא כביכול הוא גם כן גר בעולם הזה שאין להשיג בזה העולם כל זמן שמלובש בחומריות עצם אלקותו יתברך וגם אנכי גר בארץ לכך אל תסתר ממני מצותיך לשון צוותא ודביקות סתרי תורתיך ומצותיך הצפונים וחתומים בתוכן כל מצוה ומצוה כדרכו של גר שלא לגלות מסתוריו כי אם לגר חבירו כמותו, וגם יש לומר שמרמז הפסוק וישב יעקב במגורי אביו היינו שהנהיג עצמו בגירות כמו אביו בעולם הזה כדכתיב ויגר יצחק וכן באברהם גר ותושב וגו' ועל כן היה אלה תולדות יעקב שזהו שהיה מוליד בזה יוסף היינו שהיה מוסיף בכל יום דביקות בתורה ובמצות ונתוסף לו בזה דעת להבין סתרי עליון והבן:

או יאמר והוא נער את בני בלהה. על דרך שאיתא בכוונת אדני שפתי תפתח כי ה' פעמים דין מספר ש"ך ששורשם מל"ב נתיבות החכמה וכל אחד כלול מעשר שמספרם ש"ך ונמתק בה' אלפין של אדני ונעשה אדני שפתי תפתח עיין שם, וזה יש לפרש והוא נער שהיה מתחלה בסוד נער על דרך (ירמיה א', ו') לא ידעתי דבר כי נער אנכי ונער גימטריא ש"ך ואי אפשר לדבר כי אם כשנמתק בה' אלפין ואז אדני שפתי תפתח כנ"ל שיוכל לדבר, והוא שאמר בני בלהה היינו לב ה"ה רצה לומר הש"ך דינים שהם שורש ל"ב נתיבות החכמה כנ"ל נמתקין בה' אלפין ונעשה מנער נערה והבן זה ומזה גם כן נעשה הולדה לרחל על ידי בלהה כשנמתקו הדינים שהם משורש ל"ב נתיבות החכמה כנ"ל והיא שרימזה בא אל אמתי בלהה אולי אבנה ממנה היינו על ידה יהיה לי הולדה והבן:

ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. יש בכאן סוד הנזכר בכתבים לעצור המגפה רחמנא ליצלן על ידי שם מה"ש שהוא במילואו מספר מות ויכוון להמתיק אותו ויהיה נעשה מן מות אותיות האמת עיין שם, וזה יש לומר שמרומז בכאן ויבא יוסף את דבתם מספר מות שהוא רעה היה הוא מביא אותיות אלו אל אביהם היינו שנעשה אותיות האמת שהיא מדריגת אביהם יעקב כמו שכתוב (מיכה ז', כ') תתן אמת ליעקב ובזה היה ממתיקן ומהפך מידת הדין למידת הרחמים והבן וכן היא בכל הצדיקים שבכל דור שמהפכים מידת הדין הקשה למידת הרחמים וממתיקין אותה:

וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ותרגומו ארי בר חכים הוא ליה. יש לפרש בזה על דרך שאיתא בזוה"ק זכאה הוא מאן דמליל על אודנין דשמעין, ויש לומר שרימז בזה דהצדיק המשפיע תורה ומוסר לבני אדם כשיש לו מקבלים שמשתוקקים ומתאוים לשמוע דבריו, אז יכול הצדיק לומר דבריו בזכות הדעת ובצחות מחשבתו בלי שום טירוף ובלבול הדעת ובהתעוררות תאוותם שמשתוקקים לשמוע מעוררים את הצדיק ונתחדש לו אור תורה באור צח ומצוחצח, וזהו שרימז זכאה איהו היינו לשון זכות ובהירות שנעשה זך ובהיר באור חכמת התורה מאן דמליל על אודנין דשמעין כנ"ל כשיש מקבלים שרוצים לשמוע ולקבל ממנו בזה פועלים דבר גדול להצדיק שנעשה חכמתו זכה וברה ובודאי מאירת עינים, וזה יש לומר שרימז התרגום וישראל אהב את יוסף שראה בו מדריגה גדולה זו ארי בר היינו לשון זך ובהיר כמו (תהלים ב', י"ב) נשקו בר חכים הוא היינו שהיתה חכמתו זכה וברה:

עוד יש לומר שרימז התרגום על דרך ששמעתי וראיתי מן אא"ז נ"ע זללה"ה שהיה מספר מעשיות ודברים חיצונים ובהם היה עובד ה' בחכמתו הזכה והטהורה שהיה לו, וזה יש לומר שרימז ארי בר חכים הוא בר לשון חוץ כמו (ברכות כ"ח.) תוכו כברו והיינו זהו המעלה והמדריגה נפלאה שהיה לו שאפילו בר היינו בדברים חיצונים וסיפורי דברים חכים הוא היינו שהיה מלביש בהם חכמתו הזכה והיה עובד ה' בהם וכיון שראה יעקב אבינו שזכה לחכמה נשגבה כזו ויקשר אהבתו בו וקל להבין:

המלך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו ותרגומו המלכו את מדמי לממלך עלנא או שולטן את סביר למשלט בנא, יש לומר שרימז התרגום שכוונתם היה על דרך (ברכות נ"ה:) אין מראין לו לאדם בחלום אלא מהרהורי לבו והוא שאמר המלכו את מדמי לממלך עלנא היינו שאתה מחשב ומדמה ברעיונך למימלך ומזה חלמת זה המשלט את סביר למשלט, יש לומר סבי"ר היא ראשי תיבות למפרע ר'עיוני י'צרך ב'משכבך ס'ליקו וקל להבין:

ותשב בפתח עינים כי ראתה כי גדל שלה והיא לא ניתנה לו לאשה וגו' ויחשבה לזונה כי כסתה פניה. יש לומר בזה בדרך רמז כי התורה נקראת תמר כי תרי"ג מצות עם כ"ב אותיות התורה עם אותיות כפולים הם מספר תמר והנה מתחלה כשמתחיל ללמוד תורה התורה עושה לו תאוה לומר איזה פשט או דרוש כדי שיהיה לו חשק ללמוד ואף שהיא שלא לשמה על כל זה מתוך שלא לשמה בא לשמה, וזהו ותשב תמר היינו התורה כנ"ל בפתח עינים על דרך (בראשית ג', ו') כי תאוה הוא לעינים והיינו בפתח בפתיחות דברים בתחלת לימודו עושה לו תאוה וחשק כנ"ל אולי יבא מזה לתכלית האמיתי וילמוד לשמה אך כשראתה שנשאר בזה ואינו משים על לבו כלל שאין זה עיקר התכלית ויבא לתורה אמיתית ללמוד לשמה אז התורה מסתרת פניה ממנו ומתכסה ממנו ואינו רואה אור התורה ונדמה לו שאין פנימיות בתורה רק סיפורי מעשיות, הוא שמרמז כי ראתה כי גדל שלה היינו אבל כשראתה כי גדל שלה והיא לא ניתנה לו שלה על דרך (בראשית מ"ט, י') כי יבא שילה שהוא מספר משה שהוא לשמה אותיות למשה והיא לא ניתנה לו ולא בא לזאת המדריגה אז התורה מסתרת עצמה ממנו ולכך ויחשבה לזונה היינו שמחשב על התורה שאין בה שום פנימיות רק סיפורי מעשיות כי כסתה פניה היינו שהתורה מכסה אור פניה ממנו ואינו רואה כלל שום פנימיות בה, ויט אליה אל הדרך וגו' כשמיישב את עצמו לנטות אל התורה לילך בדרך הישר וכו' וישאל לאנשי מקומה היינו לצדיקים וחכמים הדבקים למקום ברוך הוא בענין התורה ואמרו לא היה בזה קדשה היינו ששקר היא מה שחשב את התורה לזונה כנ"ל שאין בה פנימיות רק עיקר התורה הוא לדבק בפנימיות ובאור התורה וכן הוא סדר הלימוד בתחלה ויקרא שמו פרץ היינו שלא לשמה שהוא בראשונה ואחר כך נעשה ההולדה השניה שהיא העיקר וזהו ויקרא שמו זרח היינו זריחת אור התורה כשלומד לשמה והבן:

או יאמר ותסר בגדי אלמנותה ותשב בפתח עינים אשר על דרך תמנתה. על דרך הנ"ל כי תמר היא התורה ובתחלה ילמד אדם שלא לשמה ומתוך שלא לשמה בא לשמה, והוא שמרמז ותסר בגדי אלמנותה היינו מה שהיה לומד תחלה שלא לשמה בלא התקשרות לאמיתת התורה והיתה בחינת אלמנה ותשב בפתח עינים היינו כשלומד אחר כך לשמה ונפתח עיניו באור התורה על דרך (תהלים קי"ט, י"ח) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך שנתגלה לו אור התורה והחכמה, והוא שמרמז אשר על דרך תמנתה היינו לשון תימן שהוא דרום ונקרא ימין והוא בחינת לשמה על דרך (משלי ג', ט"ז) אורך ימים בימינה וכשהולך בזה הדרך התורה היא לו לפתח עינים להבין ולהשכיל עמקי סודותיה וסוד תעלומיה והבן:

הנה הרה לזנונים וגו'. הוציאוה ותשרף. מרומז בזה על דרך (גיטין מ"ה:) ספר תורה שכתבו מין ישרף והמשכיל יבין:

ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח. על דרך הידוע איך מקיים בכל דרכיך דעהו דרך משל כשבא לו איזה תענוג מדבר ישים אל לבו אל מקור ושורש כל התענוגים שמשם נמשך כל התענוגים והיינו מן עילת העילות המחיה את כולם ונותן חיות בכל הדברים ומשם בא לו התענוג ההוא וכשמשים זה אל לבו ומאמין בו באמונה שלימה אזי בטלים ממנו כל התענוגים הגשמיים, וזהו שמרמז ויהי ה' את יוסף היינו שתמיד היה רואה ה' לנגד עיניו והיה מדבק עצמו בכל דבר לפנימיות ושורש כל השרשים וזהו ויהי איש מצליח כמו (שמואל - ב י"ט, י"ח) וצלחו הירדן היינו שכל הדברים ותענוגים הגשמיים בקע אותו ונמצא שורשו ופנימיותו שמחיה את כולם וממנו נמשך כל התענוגים כנ"ל והבן:

בבעל הטורים בזה הסדר איתא (שיר השירים ז', ח') זאת קומתך דמתה לתמר פירוש מה תמר תחלתה בבזיון וסופה בכבוד כך ירושלים תחלה בבזיון (ישעיה א', כ"א) איכה היתה לזונה ולבסוף בכבוד (זכריה ב', ט') ואני אהיה לה וגו' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה עד כאן, ולפי עניות דעתי נראה לפרש כך זאת קומתך דמתה לתמר כי תמר הולידה שני בנים פרץ הוא הראשון והשני זרח והשכינה כביכול שנקראת על דרך לבנה וסיהרא יש בה גם כן ב' בחינות אלו פרץ היינו העדר האור בסוף חודש וזרח בתחלת חודש ולעתיד לבוא אם ירצה ה' יהיה כולו אור כמו שכתוב (ישעיה ס', א') כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח ולא יהיה עוד שום מיעוט ופרץ וזהו כמו פרץ וזרח פרץ הוא הראשון שבתחלה הוא מיעוט וזרח יהיה לבסוף במהרה בימינו אמן, ועוד יש לפרש פירוש הפסוק (תהלים צ"ב, י"ג) צדיק כתמר כי הצדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה, וזהו (ת"ז ת' ל"ט, ע"ז:) צדיק כתמר יפרח היינו פריחת וצמיחת הצדיק הוא כמו תמר תחלה בבזיון וסופו בכבוד ומלוכה וקל להבין:

עוד יש לומר זאת קומתך דמתה לתמר, כי לעתיד לבא יהיה אם ירצה השם אור הלבנה כאור החמה וזהו דמתה לתמר היינו הלבנה יהיה נדמה אורה לאור השמש גימטריא תמר, ומה שאמר בלשון עבר דמתה לתמר אף שלא היה עדיין כי הנביא ידבר דבריו בשם ה' ואצלו שוה עבר והוה ועתיד ויצטדק לומר על העתיד עבר כי בודאי יהיה אם ירצה ה' בקרוב בימינו אמן ויראו עינינו ויגל לבנו:

ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף וגו'. יש בכאן לפי עניות דעתי דברים עמוקים ועל פי הקדמות שקבלתי ממורי זקני זללה"ה אך עדיין לא זכיתי להלביש הדברים איך שאוכל לדבר ולכותבם ואי"ה כשיחונן ה' אותי דעה בעזרת השי"ת אולי אזכה להעלותו על הכתב, ואכתוב מעט מה שחנני ה' בקיצור נמרץ כי קודם לזה כתב ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה יפה תאר הוא אותיות פארת יה הוא הקב"ה ויפה מראה הוא השכינה כביכול שהוא בחינת מראה ואספקלריא, וזהו ויהי יוסף שהיה צדיק בחינת יסוד המיחד קודשא בריך הוא שהוא יפה תאר ושכינתיה שהיא יפת מראה ומביא התפארות להקב"ה כביכול על דרך (קהלת ח', א') חכמת אדם תאיר פניו שהם המוחין ויפה מראה שהיא השכינה מאירה מבחינת הקב"ה כמו הלבנה שמקבלת אור מן השמש ואחר הדברים האלה ותשא אשת פירוש בתחלה היה ותשא ואחר כך נתהפך לאש"ת שהוא ראשי תיבות א'דני ש'פתי ת'פתח:

עוד יש לפרש על דרך הנ"ל, כי קודם לזה כתיב ויהי איש מצליח ויש לומר הפירוש כי בכל דבר שהיה רואה היה מצליח לשון בוקע כמו (שמואל - ב י"ט, י"ח) וצלחו הירדן פירוש כי בכל דבר יש קליפה קודם לפרי והקליפה הוא המסבב ומלביש את הפרי והיה מסתכל ומבין וזרק את הקליפה ולקח תוכו וזהו איש מצליח היינו בוקע הקליפה ואכל את הפרי שבתוכו וגם הקליפה יש לה עליה על ידי ששומר את הפרי מכליון וטינוף וליכלוך וכשהיה במדריגה זאת ותשא אשת ותשא הוא ממש אותיות אשת וידוע אותיות שהם מהופכים למפרע הוא בחינת דין וכסדרן הוא חסד כנזכר בתיקונים (ת"ז ת' ל"ט, ע"ז:) בראשית בתשרי עיין שם, וזהו ותשא מן אותיות ותשא שהם למפרע שמורה על דין נעשה אותיות אשת שהם כסדרן שהם חסד ורחמים בסוד צדיקים מהפכים מידת הדין למידת הרחמים ואשת הוא כדאיתא במקום אחר כי אש"ת ראשי תיבות א'דני ש'פתי ת'פתח וזהו הדיבור שבכל העולמות דהיינו התגלות השכינה ממש הנקראת בשם אשת אדוניו ונעשה בזה אשת כנ"ל בסוד המתקת הדינים בשורשם כמו (אסתר ב', י"ג) ובזה הנערה באה אל המלך והמשכיל יבין כל זה:

וימאן ויאמר וגו' הן אדני לא ידע אתי מה בבית וגו'. יש בזה סוד גדול עמוק עמוק על פי מה שקבלתי מן אא"ז נ"ע זללה"ה כשמלכות כביכול בלא יחוד מזה נמשך כל הרעות וכל הרהורים רעים לאדם רחמנא ליצלן וכשמאמין בזה ונופל עליו יראה ופחד בזוכרו זה בזה גורם שנעשה יחוד יראה עם נורא ואז יתפרדו כל פועלי און עד כאן וכבר נזכר זה בספרים הקדושים של הכהן הגדול הרב מפולנאה זללה"ה עיין שם, וזה יש לפרש פירוש הפסוק ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף וגו' ובעינא בישא שלה היתה מטלת הרהורים רעים בקרבו על דרך שאמרו חז"ל (סוטה ל"ו:) לעשות צרכיו נכנס אלא דיוקנו של יעקב ראה שם וניצול הימנה עיין שם בגמרא וכשראה והסתכל בזה הבין שזה בא לו מחמת שמלכות היא בפירודא והוא היה בחינת צדיק שעליו מוטל הדבר תמיד ליחד שלא יהיה שום פירוד כלל, וזהו שאמר הכתוב וימאן "מאן" מספר צ"א שהוא יחוד הוי"ה ואדנ"י והוא שכתוב על וימאן שלשלת היינו שהיה מיחד ומקשר בחבל נחלת יעקב ואזי יתפרדו כל פועלי און וניצול הימנה, וזהו שמפרש הפסוק ויאמר הן אדני לא ידע אתי מה בבית על דרך הידוע שכל האותיות יש להם שותפות במספרם חוץ מאותיות הן נפרדים ואין להם שותפות במספרם והוא שרימז הן אדני היינו אני מסתכל שזה אירע לי מחמת אדוני היינו מלכות הוא בפירודא כמו הן וזהו לא ידע אתי ידע לשון יחוד וזיווג כמו (בראשית ד', א') והאדם ידע, רצה לומר לא ידע ולא נתיחד אתי היינו על ידי שהיה ראוי שאני איחד בזיווג ויחוד שלא יהיה בפירוד מה בבית היינו שהיה צריך ליחד מ"ה שהוא שם הוי"ה ב"ה במילואו בבית היינו יראה שהוא מלכות ובשבילי הרעה הזאת וכשהבין זה והשתדל לתקן וליחד מלכות עם דודה שלא יהיה שום פירוד כלל ובזה נתפרדו כל פועלי און והרהורים בישין והתגבר על יצרו והבן:

ויאמר אליהם יוסף הלא לאלהים פתרונים ספרו נא לי, צריך להבין קושית האור החיים על תיבת פתרונים לשון רבים ולא אמר פתרון, גם להבין תיבת נא והיה די לומר ספרו לי, גם להבין השינוי לשון שבתורה אצל שר המשקים כתיב ויספר שר המשקים את חלומו ליוסף וגו' ואצל שר האופים ויאמר אף אני בחלומי בודאי לא לחנם נכתב זה השינוי בתורתינו הקדושה שכולה אור, ויש לפרש לפי עניות דעתי כי איתא בזוה"ק שהחלום של שר המשקים היה מרומז בו גם כן טוב על ישראל ושר האופים רימז לא טוב על ישראל ח"ו ויוסף הבין זה ופתר לשר המשקים טוב ולשר האופים לא טוב ואף שבודאי הם לא ידעו ולא הבינו מזה מכל מקום התורה הקדושה מרמזת זה מסיפורים הקדושים מענייני חלומותיהם שהיו מרמזים גם על ישראל, וזה יש לפרש שאמר יוסף הלא לאלקים פתרונים לשון רבים היינו שהרבה ענייני פתרונים יש בענין החלום להרבה בני אדם ואפשר יש גם כן צד פתרון שנוגע גם לי ובפרט ששמעתי מן הרב הקדוש המנוח מו"ה זאב וואלף זללה"ה מפה קדוש על מה שאומרים בהטבת חלום סימן טוב ומזל טוב יהיה לנו וכו' שהיה ראוי לומר סימן טוב יהיה לך שעיקר הצורך הוא להיטיב להחולם ואמר הוא ז"ל שענין החלום שייך גם כן להמטיבין שאותן שמטיבין להחולם יש להם צד נגיעה בהחלום נמצא יש הרבה פתרונים בחלום אחד והוא שאמר ספרו נא לי שאפשר שיש לי גם כן צד נגיעה בהחלום, ומה שאמר תיבת נא יש לומר על פי מה דאיתא בתיקונים חולם עם תלת נקודין מספרו נא עיין שם וידוע דיעקב הוא מידת תפארת שהוא בחינת חולם כידוע ויעקב ויוסף כחדא חשבינן והיה גם כן במדריגה זו וחלום הוא אותיות חולם ולכך כל מקום שהזכיר יוסף מענין חלום אמר תיבת נא כמו שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי וגו' והיינו שזה היה כוונתו לקשר החלום למדריגתו שהיא אותיות חולם והבן זה ואחר כך כתיב ויספר שר המשקים את חלומו ליוסף היינו שהיה מספר את החלום שהיה נוגע ליוסף גם

כן והוא שהבין זה ולא הם והתורה מספרת אמתת הדברים שראה יוסף בסיפורו החלום איך שהחלום נוגע לו ולכך פתר אותו לטוב ושר האופים פתח באף אני היינו שאני לבדי באף ואין זולתי ולא היה נוגע לו החלום ופתר אותו לרעה והבן:

והנה גפן לפני. יש לומר שמרומז בראשי תיבות גפן שהיה מנשא ומרומם את יוסף שהיה חשוב בעיניו והיינו גפ"ן ראשי תיבות ג'בור פ'ותר נ'בון גבור שהיה גובר על יצרו, פותר חלומות, נבון כמו שכתוב (בראשית מ"א, ל"ט) אין נבון וחכם כמוך והיינו שאמר שרואה גפן לפניו, מי שיש לו ג' מעלות אלו לפניו, ושר האופים אמר א"ף אנ"י ראשי תיבות א'שת פ'וטיפר א'תה נ'אפת י'וסף ולכך פתר אותו לרעה והבן: 

וגם פה לא עשיתי מאומה, יש לפרש שרימז שלא עשה שום מום ופגם ח"ו בבחינת צדיק כי פה גימטריא מילה ובזה לא עשיתי מאומה היינו שום מום ופגם ח"ו ואל"ף המיותרת הוא לרמז שאלופו של עולם הוא היודע ועד בדבר ששקר דיברה אדונתו שהיא אשת פוטיפר והבן:

ספר דגל מחנה אפרים - פרשת מקץ

ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. רבו בכאן הדקדוקים שנתיים ימים אין לו ביאור, גם ופרעה חולם והיה ראוי לומר ויחלום פרעה, ונראה לפי עניות דעתי מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו כי יש בכאן סוד נפלא הנ"ל שקבלתי מן אדוני מורי זקני זללה"ה כשמלכות היא ח"ו בלא יחוד עם בעלה מזה בא כל הרעות ח"ו וכשמיחדין מלכות עם הקב"ה מזה בא כל הטובות והשפעות שפע ופרנסה וחיים ושלום וכל המקטריגים בטלים ומבוטלים וקטיגור נעשה סניגור ומלאך רע בעל כרחו יענה אמן והנה ידוע מדות נקראים ימים כדאיתא ששת ימים עשה ה' וגו' בששת לא נאמר אלא ששת והקב"ה נקרא יום שכולל כל הימים והמדות והנה שנה גימטריא ספירה, וזה יש לומר שמרמז הפסוק ויהי מקץ שנתים היינו אותו שהוא סוף כל הספירות שהיא מלכות ימים היינו כשמתיחד עם המדות והשי"ת אז בודאי עת רצון וקטיגור נעשה סניגור ובא כל הטובות לעולם ברפואה ופרנסה וברכה וחיים ושלום וכל מיני טובות ממהרים לבא כי קטיגור נעשה סניגור, והוא שמרמז ופרעה היינו אותיות פה רע שהוא הקטיגור חולם אותיות חומל היינו שהוא בעצמו חומל על ישראל ומלמד זכות עליהם וכן יהיה עלינו ועל כל ישראל אמן:

והנה מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר וגו' והנה מן היאור עולות שבע פרות אחרות עולות וגו' ורקות בשר ותאכלנה הפרות הרקות והרעות וגו' ולא נודע כי באו אל קרבנה וגו' והנה שבע שבלים עולות וגו' מלאות וטובות והנה שבע שבלים צנמות דקות שדופות קדים וגו' ותבלען השבלים הדקות את וגו' הטובות וגו'. יש בכאן רמז נכון על פי הידוע שיש שבע מדות חסד וגבורה וכו' הנקראים שבע ימי הבנין והנה יש במדות אלו בחינת רע ובחינת טוב והם השבע שבילים שאדם צריך לעלות בהן בבחינת הטוב על פי התורה והנה יש בזה מוסר השכל שלפעמים אדם ממשיך עצמו ומחשבתו לעלות באותן המדות בבחינת הטוב ונגמר כך בדעתו ומחשבתו ואחר כך פתאום בא לו מחשבה אחרת היפוך מזה וממשיך עצמו לצד הרע ועל זה צריך להשגיח מאוד שהוא בכל הענינים ובכל המדות שמחשבתו האחרת דוחה המחשבה הראשונה לגמרי ממנו ונשכח ממנו לגמרי מחשבתו הראשונה כאילו לא היתה כלל, וזה יש לומר שהזהירה כאן התורה מן היאור על דרך דאיתא בתיקונים דא אורייתא עולות שבע פרות היינו שבע ימי הבנין שאדם צריך לעלות בהן למעלה למעלה ועל שם זה נקראים פרות לשון פרים ורבים שצריך שימשיך לצד הטוב שבהן ויתרבה תמיד הבחינה הטוב שבהם שיורגל בעובדא ובמילולא וזהו גם כן שבע שבלים היינו שבע שבילים מלאים וטובים בבחינת הטוב שבהם והנה מן היאור עולות שבע פרות דקות בשר היינו שיש גם כן בחינת הרע באותן הז' מדות שהם גם כן פרות היינו פרים ורבים שמרגילים תמיד יותר ויותר לבחינת הרע ולפעמים ותאכלנה הפרות הרעות וגו' את הפרות הטובות ולא נודע כי באו אל קרבנה היינו שבא לו אחר כך מחשבה אחרת וממשיך אותו לצד הרע ומרגילו בו עד שנדבק כל כך ונטבע בו עד שנאכל ונשכח ממנו לגמרי אם היה לו מחשבה טובה לפעמים ואם יש בחינת טוב בעולם וזהו גם כן ותבלען השבלים הדקות את וגו' הטובות וגו' כי חלום אחד הוא ומרמז על ענין אחד ועל זה צריך מאוד להשגיח בעינא פקיחא וצריך להיות בזה איש נבון וחכם שיראה לאסור ולחבוש עצמו שיקיים מחשבתו הראשונה שמעורר אותו לטוב ולא יפול במחשבה אחרת שיכלה לגמרי מחשבתו הראשונה והוא שאמר ירא איש נבון וחכם ויפקד פקידים בשבע שני השבע היינו כמאמרם ז"ל (ספרי דברים ו', ו') על שאמר דוד המלך ע"ה (שמואל - א כ"ו, י') חי ה' אם אפגע במשיח ה' שנשבע ליצרו עד כאן, והענין הוא כי דוד היה מסופק אם שאול נקרא רודף וניתן להצילו בנפשו על דרך הבא להורגך וכו' ואם שלא לפגוע בו כי על כל זה משיח ה' הוא ואסור לפגוע בו על כן תיכף כשבא לו המחשבה טובה הלזו שלא לפגוע בו נשבע חי ה' אם אפגע בו כדי שלא יוכל לשנות ממחשבה זו למחשבה אחרת אף שהוא גם כן נראה בדין התורה כנ"ל, והוא הרמז מן היאור היאור דא אורייתא עולות שבע פרות רעות בשר היינו הבחינה הרע גם כן על פי התורה וצריך להבחין בזה איזה צד הטוב ולאסור ולחבוש עצמו בזה והוא שמרמז ויפקד פקידים על דרך שיסתכל ויזכור במחשבתו הטובה בשבע היינו בשבועה כנ"ל כדי שלא יפול ממחשבתו הטובה והבן זה:

או יאמר והנה מן היאור עולות שבע פרות וגו'. על דרך הנ"ל דאיתא בתיקונים דא אורייתא כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו דא רזין דאורייתא עיין שם, וזה יש לפרש והנה מן היאור היינו מן התורה עולות שבע פרות היינו שבעין אנפין לאורייתא וזהו פרות שהם פרים ורבים ונדרש בע' פנים, ושבע היינו שכל אחד כלול מעשר וכשלומד ודורש התורה לשמה ומיחד קודשא בריך הוא ושכינתיה אזי ממשיך שפע וברכה על כל העולמות עד עולם העשיה וזהו שבע שני שבע היינו שמביא שביעה לעולם שממשיך שפע וברכה מן העולם ועד עולם עד עולם העשיה וממשיך שפע לכל המדריגות תחתונות ושפלים, ותרעינה היינו לשון ריעות והתחברות, באחו היינו גם כן לשון אחוה וריעות והיינו שמקשר ומחבר אח עם דלת היינו עם השכינה הנקראת דלת, והנה מן היאור עולות שבע פרות רעות מראה וגו' היינו שכל האפיקורסים והמינים מביאים לעצמם ראיה מן התורה לשטותם וכך הם דורשים התורה למינות וכך הם מסתכלים בתורה על דרך (הושע י"ד, י') צדיקים ילכו בם וגו' ותבאנה אל קרבנה ולא נודע וגו' היינו שהם משבחים מה שהיה להם תענוג וידיעה בתורה, וזהו גם כן והנה שבע שבלים עולות מלאות וטובות מרמז גם כן כנ"ל על שבעין אנפין לאורייתא ותיבת שבלם חסר מספר שבע היינו לדרך הנ"ל שמביא שפע וברכה ושביעה בעולם, והנה שבע שבלים צנומות קדים דקות ורעות היינו גם כן כנ"ל על דרך ופושעים יכשלו בם ועוד נוסף שיש לו תענוג והוא שבע מזה והוא מרמז שבלם חסר מספר שבע שיש לו תענוג מדרושי אפיקורסותו וכל זה הוא תלוי בתנועה אחת ונקודה אחת היינו באמיתת הלב כשלומד באמת ובלב שלם אז כל מה שיש בתורה פשט רמז דרוש סוד הכל נתגלה אליו באמת וכשחס ושלום בתנועה אחת פורש עצמו מן התורה אזי מוצא אחר כך רמז מזה בתורה ודורש כך את התורה חס ושלום ונמשך מזה כל האפיקורסות רחמנא ליצלן, ויאמר יוסף ירא פרעה איש נבון וחכם היינו שיראה לקשר עצמו בחכמה ובינה שהוא יראה ואהבה היינו ללמוד התורה בדחילו ורחימו וחמש את ארץ מצרים גימטריא ש"פ והיינו וחמש שיכניס החמשה אורות היינו החמשה אלפי"ן למצרים שהוא מספר ש"פ ויהיה שפה גימטריא שכינה והיינו שיקשור עצמו בשכינה, וכמו ששמעתי מן אא"ז זללה"ה על פסוק (בראשית מ"ו, ד') אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה כי אנכי שהוא השכינה הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וכדאיתא בזוה"ק משל אחד יורד לבור צריך ליקח לעצמו סולם כדי שיוכל לחזור ולעלות וזהו אנכי שהוא השכינה ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך היינו על ידי השכינה תוכל לעלות גם עלה היינו שיהיה עליתך טפל נגד מה שתעלה כמה וכמה נשמות העשוקים, וזהו וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע היינו כשתרצה להמשיך שפע ושבע תכניס הה' אלפין למצרים שיהיה שם השכינה כביכול ויקשר עצמו בה וזהו לקמצים היינו שיעורר וידבק עצמו בשני בחינות הנ"ל שהם חסד וגבורה וזהו ב' קמצים כי קמץ הוא חסד וקמץ מורה גם כן על גבורה מלשון וקמץ הכהן (ויקרא ה', י"ב) כי גבורה גדולה ומלאכה גדולה היה זה כמאמרם ז"ל (יומא מ"ז:) ובזה יהיה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והבן:

או יאמר והנה שבע שבלים עולות בקנה אחד וגו'. יש בכאן סוד המתקת הדינין בשורשן כי ידוע שורש כל הדינים הוא מבינה כי מינה דינין מתערין וכשמעלין הדינים לשורשן שהוא עולם הבינה שם נמתקו כל הדינים, ויש להסביר הדבר כי ידוע שהדינים הם בסוד ל"ט מלאכות ונגד זה יש ל"ט קללות והיינו כי כל מלאכה הוא צמצום כי קודם שעושה המלאכה מחשבתו מתפשטת בכמה ענינים וכשעושה כל דבר מלאכה אזי מצמצם מחשבתו כולו בתוך אותו הדבר וזהו דרך משל, והסוד הוא שמזה נמשך דינים כשנופל לבחינת צמצום כי כל צמצום הוא דין כידוע וכשמעלים הדינים לעולם הבינה היינו לעולם המחשבה ושם אין פירוד כלל כי שם נכללו ונתאחדו כל הז' ספירות ואין בהם פירוד כלל להיות חסד וגבורה וכו' רק הכל נכללו ונתאחדו כאחד מחמת שיצאו מן הצמצום שהוא עולם הפירוד ובאו לעולם הבינה שהוא עולם המחשבה והמחשבה הוא אין סוף ולכך שם נמתקו כל הדינים, ויש לומר שזה מרומז בפסוק והנה שבע שבלים היינו ז' שבלים שהם ז' ימי הבנין שאדם צריך לעלות בהן, עולות יש להם עליה, בקנה היינו כשמעלים אותם לקנה שהוא קנה חכמה קנה בינה שהם המוחין אז יש להם עליה והיינו אחד מפני ששם נכללו ונתאחדו כולם כאחד ואין שום פירוד כלל ושם יתפרדו כל פועלי און ונמתקו כל הדינים והבן היטב:

ויגלח ויחלף שמלותיו ויבא אל פרעה, יש לומר בזה בדרך רמז דהנה בכל מקום שיוסף היה, היה לו בחינת ממשלה תחלה בבית המצרי ואחר כך בבית הסוהר ואחר כך בכל מצרים ואינה דומה אותן ממשלות לממשלה זו שהיה לו אצל פרעה שהיה אב לפרעה ומושל בכל ארץ מצרים, וזה יש לומר שרימז הפסוק שמלותיו הוא אותיות משלותיו לשון מושל וממשלה שכעת היה לו ממשלה אחרת רחוק מממשלות שהיה לו מקודם וקל להבין:

ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו' ולא תכרת הארץ ברעב. בכאן תמהו המפרשים מה לו ליתן עצה שהוא לא היה צריך רק להגיד פתרון החלום שזה שאלו מאתו, ויש לפרש לפי עניות דעתי כי גם זה ראה בענין החלום כי שבלם חסר גימטריא שבע והיינו שיראה להכניס השבע ברעב ולהמתיקו כי השנות החלום היה רק כי נכון הדבר אבל העיקר הוא חלום השני בשבלים שיעשה מרעב שבע ולכך אמר שעליו תלוי זה לפעול פעולות שלא תכרת הארץ ברעב והוא שאמר פרעה אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת כל זאת היינו שהבנת זה שצריך להיות נבון וחכם אין נבון וחכם כמוך והבן:

והיה האוכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב, יש לפרש בזה שרימז בזה שתפס תיבת האוכל כי נראה לפי עניות דעתי מה שרעב בא לעולם הוא כשח"ו אין יחוד לעילא מזה נמשך ח"ו שיסתלק השגחתו של הקב"ה ואין שפע נשפע לעולם ולהיפך כשיש יחוד לעילא ממנו נשפע שפע וברכה ושובע לעולם וזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים ולכך אסור לשמש בשני רעבון כי צדיק צריך לסתום מבועא דיליה כשנסתם מבועא דלעילא כידוע בכתבי האר"י ז"ל עיין שם והיחוד הוא על ידי הצדיק שמיחד אל הוי"ה שהוא מספר זן ובזה גורם שהשי"ת זן ומפרנס לכל הברואים וכשהצדיק אינו מיחד יחוד זה בזה מביא רעב לעולם, והנה יוסף הבין שיהיו שני רעב ועל כרחך שאז לא יהיה יחוד זה של אל הוי"ה והיה ירא שלא תכרת הארץ ברעב כי לא יהיה שום שפע נשפע בשני הרעב חס ושלום ולכך השתדל וראה לתקן זה ביחוד זה בשני שבע כדי שעל כל פנים יהיה נשפע שפע מעט בשני הרעב אף שיהיה הסתלקות השפע ח"ו לא יהיה לגמרי, והוא שרימז בנעימות לשונו והיה האוכל אוכל מספר זן שהוא יחוד שני שמות הנ"ל הוא יהיה לפקדון לארץ בשבע שני הרעב שלא תכרת הארץ ברעב ויהיה על כל פנים במצרים לחם ויוכלו העולם על כל פנים להתפרנס בדוחק וקל להבין:

או יאמר בדרך רמז והיה האוכל לפקדון, כי יש גדלות וקטנות כידוע וכשאדם נופל ח"ו ממדריגתו לבחינות קטנות אזי גם התורה שלו וכל המדות שלו נופלים עמו, וזה יש לומר שמרמז שבע שנים הטובות ושבע שנים הרעות שבע שנים הטובות היינו התורה שלומד בגדלות שנים היינו לשון משנה ולימוד ושבע הוא כי ע' פנים לתורה ושבע שנים הרעות היינו כשנופל ממדריגתו ולומד התורה בקטנות ועל זה צריך ליזהר מאוד ולהשגיח על זה כשהוא במדריגתו בבחינת גדלות שידבק עצמו מאוד בה' ויחזיק האמונה בלבו מאוד בימי הגדלות כדי שאף כשיפול ח"ו ממדריגתו לא יפול מכל וכל וזהו ולא תכרת הארץ ברעב והבן:

וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו והנה תיבת אשר לו נראה מיותר, ויש לומר בזה דהנה הבעל הטורים פירש (בראשית ל"ז, ג') כי בן זקונים הוא לו זקנ"ם ראשי תיבות ז'רעים ק'דשים נ'שים מ'ועד וכו' עיין שם, והנה מדבריו דברי אלקים אשר הופיע עליו ברוח קדשו נראה שמסתמא היה שורש נשמתו מן משנה וזכה שנעשה מרכבה לבחינת משנה והוא שאמר גם בגשמיות זכה לרכוב במרכבת המשנה, והוא שדייק לומר אשר לו היינו שהיה מדריגתו ושורש נשמתו שהיה מרכבה למשנה כנ"ל והמשכיל יבין:

ויקרא את שמו צפנת פענח ותרגומו דמטמרן גלין ליה, יש לפרש בזה דהנה בפרשה וישלח כתיב אצל יעקב ויקרא שם המקום פניאל כי ראיתי אלקים פנים אל פנים ותנצל נפשי ואחר כך כתיב ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל, צריך להבין השינוי לשון בתחלה כתיב פניאל ביו"ד ואחר כך כתיב פנואל בוא"ו, ויש לומר בזה בדרך רמז תרמוז כאן התורה כי לפעמים יש לאדם איזה צער וצרה חלילה ומתפלל אל ה' מתוך צרה להרויחו וה' עושה לו נס שלא בדרך הטבע ומרויח לו מצרותיו על ידי חסדו הגדול וכשרואה זה בחוש העין הגשמי שזהו השגחתו יתברך ומאתו בא לו הרוחה כמו מעשה דמרדכי ואסתר (תהלים ל', ו') בערב ילין בכי ולבקר רנה למחר צולב את צולביו בודאי מאמין זה באמונה שלימה שהקב"ה הוא שהאיר אור פניו עליו ובאור פני מלך חיים היפוך מכשהיה בצרה שהיה ממש פני אלקים שהוא שורש כל הדינים וכל הדינים הם מסטרא אחרא רחמנא ליצלן וכשעושה לו נס ומרויח ומאיר לו מצרותיו הוא ממש פני אל שהוא אתבסמותא דכל הדינים והמקטריגים חלפו ועברו וכשרואה זאת והבין ממש כאשר יראה הרואה בעין גשמי שמתוך צרה ה' המציא לו פדות ורוחה והכל הוא בהשגחתו אז הוא רואה ממש שבתחלה היה בסוד אלקים ואחר כך נעשה בסוד פני אל שהוא הארת פני החסד והרחמים והחיים ונותן שבח והודיה לאל יתברך ומזכיר אותו הטובה שעשה לו השי"ת ברוך הוא שהאיר עליו אור פני אל, והוא שאמר ויקרא שם המקום היינו שהיה קורא שם של המקום ברוך הוא והזכיר טובתו פניאל כנ"ל שהאיר עליו אור פני אל שהוא החסד והרחמים, כי ראיתי אלקים הוא דין ושורש כל הדינים לא היה דבר זה פשוט ודאי שהיה ממש קיטרוג הס"מ רחמנא ליצלן פנים אל פנים ותנצל נפשי היינו השי"ת בחסדו הגדול על ידי הארת פנים הציל את נפשי ולפעמים אחרי זה בא לאדם מחשבות שהיה זה דרך הטבע או לפעמים בא לידי התפארות ח"ו מזה שהשי"ת עשה לו נס וכשמיד מסתכל ומרגיש בזה

ודוחה מעליו המחשבות זרות זה אזי הוא בא לאור גדול יותר מבראשונה וזוכה לאמונה גדולה והולך באמונה הזאת ממדריגה למדריגה וכשהוא מחשב במחשבה זרה הנ"ל נקרא פנואל היינו פנו אל שנפנה אל ממחשבתו, והוא שאמר ויהי כאשר עבר את פנואל היינו שכבר עבר מעליו ודוחה המחשבה זרה שהוא פנואל מעליו אז ויזרח לו השמש, והוא צולע על יריכו ודרשו חז"ל (בראשית רבה ע"ח, ה') לרפאותו מצלעתו ולדברינו הנ"ל הוא שבא למדריגה יותר גדולה ויזרח לו השמש היינו שהיה זורח לו הקב"ה הנקרא שמש כמו שכתוב (תהלים פ"ד, י"ב) שמש ומגן ה' אלהים להצילו מכל צרה, ומתחזק אמונתו ובטחונו בה' ונרפא מצלעתו שהוא חסרון אמונה רק אדרבה מתחזק באמונתו לעולמים אחר אשר ראה ממש פניאל שנמתקו כל הדינים ונתבסמו וצדיק באמונתו יחיה לעולמי עולמים, וזה יש לומר שרימז צפנת פענח דמטמרן היינו מה שהיה בתחלה הסתרה בסוד פנואל ליה גליין נעשה אחר כך לו התגלות אור פני אל שהאיר עליו ה' חסדו הגדול והבן:

ויפתח יוסף את כל אשר בהם וגו'. יש לפרש בזה בדרך רמז על דרך מאמרם (מנחות מ"ג:) אל תקרי מה אלא מאה והיינו מאה ברכאן שצריך לברך בכל יום וכבר זכרנו לעיל כי שורש ומקור כל הברכות הוא בסוד מאה ברכאן שמשם נפתח ונמשך מקור הברכות וכל הברכות נמשכים משם, וזה יש לומר שרימז בזה ויפתח יוסף את כל אשר "בהם" אותיות "במה" היינו כל שהוא נכלל במה שהוא במאה ברכאן יוסף הוא שפתח אותו מקור כל הברכות שעל ידי הוא ניזון כל העולם והבן:

או יאמר ויפתח יוסף את כל אשר בהם, יש בזה ענין עמוק לפי עניות דעתי אשר חנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו דהנה איתא בזוה"ק אלף הוא רזא דברית קדישא ולכך מתחלה אמרו כלנו בני איש אחד נחנו בלא אלף שלא היו כוללים את יוסף עמהם שהיה בחינת צדיק שהוא אלף ואחר כך שאמרו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו כתיב באלף כשהיו כוללים גם יוסף עמהם שהוא רזא דאלף יעויין שם, וזה יש לפרש ברמז ויפתח יוסף שהוא רזא דאלף את כל אשר בהם היינו במה רצה לומר שהכניס האלף בתוך מה ונמצא מאה ובזה עשה מרעב שבע כי כשהוסיף מאה לתיבת רעב נעשה מספר שבע, והמשכיל יבין כי דבר עמוק הוא מאוד מאוד:

וירא יעקב כי יש שבר במצרים וגו'. ופירש רש"י ראה באספקלריא של קודש שעדיין יש לו שבר במצרים ולא היתה נבואה ממש להודיע שזה הוא יוסף עד כאן, והנה לפירוש רש"י זה פירוש שבר לשון תקוה כמו (תהלים קמ"ו, ה') שברו על ה' אלהיו וכן איתא בפירוש במדרש ואף על פי שכתוב בכאן השי"ן של שבר נקוד בימין התורה נתנה לידרש כאילו נקוד בשמאל כפי שביארנו לעיל שהתורה ניתנה בלא נקודות, ולפי עניות דעתי יש לומר ששניהם ענין אחד הוא שמה שכתוב נקוד השי"ן של שבר בימין גם כן מורה זה שראה שיש לו תקוה במצרים על פי מה שאמרתי כבר על פסוק (תהלים קי"ד, ה') מה לך הים כי תנוס וגו' מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב ההופכי הצור אגם מים, והנה נראה לכאורה שסותר דברי המדרש שכותב טעם אחר על מנוסת הים כי ראה ארונו של יוסף שכתוב בו וינס ויצא החוצה, ואמרתי בזה ששניהם ענין אחד הם וכך הוא הפירוש הים ראה וינס כי ירא מלפני אלוה יעקב ההופכי הצור אגם מים היינו שהפך מאותיות מצרים לצור מים והכל היה על ידי יוסף כשבא למצרים ובצדקתו ושלימותו הפעיל היפך מצרים לצור מים כידוע בזוהר ובספרים אחרים שלכך ירד יוסף למצרים קודם לישראל כדי שיהיה הוא מרכבה להשכינה עיין שם, נמצא הוא ענין אחד עם מה שאמר במדרש ראה ארונו של יוסף שכתוב בו וינס ויצא החוצה ובצדקתו זה היפך מצרים לאותיות צור מים, וזה יש לומר שמרומז בפסוק וירא יעקב כי יש שבר במצרים באותיות מצרים שנתהפך לצירוף אחר קדוש ועל ידי מי היה זה על ידי אותו זכות של וינס ויצא החוצה שהוא שמירת הברית והוא בחינת צדיק והבין מזה שיש לו תקוה מה במצרים והבן:

חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבא אחיכם הקטן הנה, ופירש רש"י כשהיה נשבע לשקר היה נשבע בחיי פרעה, ואפשר לומר לפי עניות דעתי שנשבע זה באמת כי הנה חלומו היה ואחד עשר כוכבים משתחוים לי שהוא מורה על אחד עשר אחיו שישתחוו לו שבין כולם יהיו שנים עשר וכאן עדיין לא היה רק עשרה אחים משתחוים לו, וזהו שאמר הכתוב אם תצאו מזה היינו שאין אתם יוצאים תיבת זה שיהיה מספר זה שהוא שנים עשר בין כולם שאחד עשר ישתחוו לו כי אם בבא אחיכם הקטן אתכם שאז יקוים לגמרי ואחד עשר כוכבים משתחוים לי שיהיו ביחד שנים עשר היינו המשתחוים והוא, והבן:

ויאסוף אותם אל משמר וגו' את האלקים אני ירא. ויש להעיר בזה דלפי הבנת הענין יובן מה שאמר את אלקים אני ירא שלא ימותו אנשים בבתיהם ברעב וזה כולו חסר מהספר רק שהוא מובן מפסוק שאחריו שבר רעבון בתיכם קחו וגו' ופה לא נכתב שום ענין שיאמר עליו שהוא ירא אלקים, גם יש בכאן דקדוק גדול לפי הענין היה ראוי לומר תחלה אלקים אני ירא ולכך זאת עשו וחיו שבר רעבון בתיכם קחו ובודאי לא לחנם נשתנה פה הלשון הקדוש שבתורה הקדושה ועל כרחך תרמוז דבר מה כדרכה בכמה מקומות, ויובן זה על פי הידוע (ת"ז ת' ס"ט, ק"י.) בשביל עשרה טיפין דאזדריקו מיוסף הצדיק במעשה דאשת פוטיפר נגזר עליו שיהיה עשר שנים בבית האסורים וטעמו של דבר זה היאך תלוי ושייך עונש זה לחטא זה ידוע לי על פי התורה והשכל ועל פי מה ששמעתי ואין כאן מקומו, וזה גם כן ידוע דאיתא (מדרש משלי א', י"ג. ועיין עוד בזוהר חדש רות ק"ט.) שעשרה הרוגי מלכות היו גלגול העשרה שבטים ובאו לתקן חטא מכירת יוסף והנה עיקר הפגם במכירת יוסף היה שהעלו בחינת צדיק בערות מצרים והוא ענין פגם בברית קודש בחינת יוסף הצדיק וגם הם גרמו לו עשר טיפין דאזדריקו מצדיק הנ"ל, והנה יוסף הצדיק היה נביא כמבואר בתרגום על פסוק רוח אלקים בו ארי רוח נבואה ולכך יש לומר שהוא מביט מסוף העולם ועד סופו ולא נעלם ממנו שאל נקמות ה' ינקום נקם מהם על מכירתו בעשרה הרוגי מלכות, ולכך יש לפרש שזאת היתה כוונתו שאסף אותם אל משמר כי אולי בזה העונש יתוקן הפגם ההוא שפגמו בו כי העונש הלז שייך לפגם ההוא כנ"ל והוא שרימז להם בנועם דבריו הקדושים להתנצל עצמו על שאסף אותם למשמר ואמר להם זאת עשו וקבלו עליכם זה העונש וחיו והיינו לטובתכם כי אולי על ידי זה תחיו ולא תפלו בעשרה הרוגי מלכות, כי את אלקים אני ירא היינו מפני מידת הדין של אנ"י ראשי תיבות א'ל נ'קמות ה' כידוע שזה הפסוק הכוונה על עשרה הרוגי מלכות ולכך עשיתי זאת לכם אולי בזה העונש יתוקן הפגם ההוא והמשכיל יבין:

ויראו האנשים כי הובאו ביתה יוסף וגו' ויגשו אל האיש אשר על בית יוסף וידברו אליו פתח הבית. הנה בכאן יפלא הפלא ופלא על תיבת פתח הבית שאין לו שום ביאור ועיין במדרש, ויש לפרש לפי עניות דעתי מה שחנני ה' בזה ברחמיו וברוב חסדיו כי ידוע בשם אא"ז נ"ע כי כל היראה חיצונית הבאה לאדם הוא כדי לעוררו שיבא ליראת הרוממות יראה פנימית ועיקרית כמבואר בספר הקדוש של הכהן הגדול באריכות שכל היראות הוא התלבשות מן יראה עילאה עיין שם והנה בתחלה כתיב ויראו האנשים וגו' היינו שהיה להם יראה חיצונית, וזה יש לומר שמרמז הפסוק וידברו אליו פתח הבית היינו בית הוא יראה אמיתית והוא שדיברו הם מענין יראת חיצונית שהוא פתח שעל ידו באים לבית שהוא יראה עיקרית כנ"ל והוא שרימז להם האיש באומרו אל תיראו משום יראה חיצונית זה כי אלקיכם ואלקי אביכם לגודל צדקתכם נתן לכם מטמון היינו שהוא מתנה וחסד השי"ת שנתעורר עליכם יראה זו כדי לבא לאמיתת היראה הטמונה בתוך היראה זו בהתלבשות מעילא לתתא והמשכיל יבין:

ויאמר השלום לאביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי. והקשה האור החיים היה לו לומר שאלת עודנו חי קודם שאלת השלום לו עיין שם, ונראה דיוסף רצה לרמז להם שיבינו בעצמם שהוא יוסף שלא לבייש אותם כמו שכתוב (בראשית מ"ה, ג') ולא יכלו אחיו לענות אותו ועל דרך שפירש רש"י על פי כי ארד אל בני עיין שם וכמו שכתוב על פי (בראשית מ"ה, כ"ז) ותחי רוח יעקב אביהם יעויין שם, וזהו שאמר יוסף העודנו חי לא בלשון תמיה רק באמת שעודנו חי וגם יש תמיהות המתקיימות לרמז להם שבאמת יעקב חי כי הוא ידע בעצמו שהוא יוסף ונמצא שלא מת אחד מבניו בחייו ואז בודאי הוא חי כדאיתא (תענית ה':) יעקב אבינו לא מת והם אף שלא הבינו נצנצה בהם רוח הקודש והסכימו לדעתו כמו שפירש רש"י על פי כלנו בני איש אחד נחנו שכללו את יוסף גם כן עמהם, יעויין שם והבן:

וימצא הגביע באמתחת בנימין. יש לדקדק בזה מה ראה יוסף להשים דוקא הגביע באמתחתו, ויש לפרש בזה כי השי"ת ברוך הוא שלח זה במחשבת הצדיק כדי שיהיה עונשם מעין פעולתם שמכרו צדיק יסוד עולם, ותיבת גביע מספר פה שהוא מספר יסוד עם האותיות והתיבה גם שהוא מספר פה וברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור וזה נמשך מזה כידוע, וזה שמרמז הפסוק וימצא הגביע וגו' היינו שנתגלה יסוד ולכך הגביע מספר צ"א עם הכולל שזה הוא כריתות ערלה שיתגלה הוי"ה ואדנ"י והמשכיל יבין:

הרעותם אשר עשיתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני. יש לומר בזה שרימז להם שלא טוב עשו במכירתם אותו כי נחש ינחש וגו' על דרך דאיתא בזוה"ק ובתיקונים דחד שמע שמכריזין ברקיע מאן דקטיל לחויא יהבין ליה וכו' ובמאי קטיל ליה בצלותא דצדיק זרק חץ לכל עבר וקטיל ליה לחויא בישא וכו' עיין שם, והיינו הרעותם אשר עשיתם במכירתי למצרים כי נחש ינחש איש אשר כמוני שהוא צדיק צריך לזרוק חיצים בצלותיה לקטיל חויא בישא והבן, וזהו ינח"ש ראשי תיבות י'זרוק ח'יצים נ'חש ש'רף:

מה המעשה הזה וגו' נחש ינחש איש אשר כמוני וגו'. ויש להעיר בזה אחד למה שינה מלשון שלוחו שאמר ינחש בו והוא לא אמר מלת בו, ב' יפלא מאוד על יוסף הצדיק פה קדוש כמוהו שבודאי כל דבריו עושים רושם ידבר על עצמו דברים כאלו וימשיך עצמו בסטרא דניחוש סטרא דקליפה באומרו ינחש ובודאי דברים בגו, והנה חנני ה' בזה ברחמיו וברוב חסדיו לתרץ זאת שפיו ידבר צחות ולבבו יחשוב על ענין אחר כי הנה בפסוק (בראשית מ"א, ל"ח) אשר רוח אלקים מתרגם די רוח נבואה וכו' ביה וגם ידוע שנקרא צפנת פענח על שם דמטמרין ליה גליין, וגם בעל הטורים פירש שמו יגיד על בחינותיו ומעלותיו שהיו בו והיינו צדיק פודה וכו' נביא חכם וכו' עיין שם, וזה יש לומר ברמז לשון הטהור של יוסף הצדיק שרימז להם שלא הועילו במעשיהם כלום וזהו מה המעשה אשר עשיתם ללא הועיל כי ידעתם כי ינח"ש ראשי תיבות י'ודע נ'סתרות ח'לומות ש'ומע כמו שכתוב פרעה תשמע חלום ושומע לשון הבנה וכל בחינות אלו רשומים בשמו צפנת פענח כדאיתא בבעל הטורים ובודאי לא נעלם מכם זה ואיך עשיתם זה המעשה של הבל כי כל דמטמרין ליה גליין ולכך שינה מלשון שלוחו שאמר ינחש בו היינו גביע עצמו וכאן התורה הקדושה רמזה בנועם רמיזותיה כדרכה בכל מקום וגם שינה בדברת יוסף הצדיק ולא כתיב תיבת בו להורות שנתכוון על ענין אחר כנ"ל והבן:

עוד ירמוז נחש ינחש וגו'. על דרך זוה"ק ותיקונים כרוזא כריז מאן איהו דזריק וכו' חיצים לחייא דא צדיק איהו דזריק ולא זולתו, וזה יש לומר שרימז יוסף הצדיק נחש ינח"ש ראשי תיבות י'זרוק ח'יצים נ'חש ש'טן וזהו יכול לעשות רק איש אשר כמוני שהוא בחינת צדיק והבן:

האלהים מצא את עון עבדיך וגו'. יש לומר בזה שרימזו כי האלקים מספר הגביע עם הכולל והיינו שלא גנבנו את הגביע רק שהוא אלקים מידת הדין מדה כנגד מדה עבור גניבת יוסף וקל להבין:

ספר דגל מחנה אפרים - לחנוכה

להבין ענין חנוכה אשר חנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו בקיצור נמרץ והוא על דרך (קהלת א', ז') כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא כי כתר עליון נקרא נחל קדומים שהוא קודם לכל הספירות ואבא ואימא נקראים נחל עדנים והשאר כל המדות של הקב"ה נקראים נהרי שמן ודבש והם נמשכים הכל אל השכינה ברוך הוא הנקרא ים והים איננו מלא כי תמיד הוא רוצה לשאוב יותר ויותר המשכות מאין סוף ב"ה, וחנוכה הוא ענין י"ג תיקוני דיקנא, וכך הוא הסדר בתחלה נמשך מהי"ג תיקוני דיקנא הנחל הנקרא נחל קדומים לכן נוצר חסד לאלפים ראשי תיבות נחל ושם אור פני מלך חיים כמו שאמר רבי שמעון בר יוחאי ע"ה באידרא בתיקון השביעי תרין תפוחין דנהירין תדירא ומחזי חיזוי לזעיר אנפין וכד נהירין אינון כל עלמין נהירין עיין שם ושם הוא תיקון ואמת שהוא אור פני מלך חיים לכן יש שמונה ימים חנוכה נגד שמונה פעמים אמת שבאמת ויציב ואחר כך נמשך לאבא ואימא ושם הוי"ה אהי"ה שהם במילואם גימטריא רגל, וזהו הרמז בגמרא (שבת כ"ג:) הרגיל בנר חנוכה כי בכל מקום אמרו הזהיר וכאן תפסו בצחות ונעימות לשונם הזהב תיבת הרגיל כי סוד נר חנוכה ונר שבת הם בחינת רגל ובשבת הוא מתתא לעילא ובחנוכה מלעילא לתתא, ואחר כך נמשכים אל הקב"ה בכל המדות נהרי שמן ודבש ונמשכים ב' פעמים אל מדיקנא אל הבינה ומשם להארת פני הקב"ה אור פני מלך חיים וזהו חנוכה היינו חנה מספר ס"ג ובמילוי יש ייא"י שהוא מספר אל, וכ"ו היינו הוי"ה פשוטה עם ד' אותיותיה והתיבה עצמה הוא מספר אל שני מהם אור הבינה ואור הקב"ה כנ"ל ומשם נהירין אל השכינה מאין סוף אין תכלית בעולמות התחתונים ונעשה יחוד ג' שמות אלו הוי"ה אהי"ה הוי"ה אלקים הוי"ה אדנ"י שמספרם נר ונעשה יחוד אמת נמשך אל כל ניצוצי השכינה בכל העולמות ומתנהרין מאפילה לאור גדול והמשכיל יבין:

עוד מה שחנני ה' בעניינא דחנוכה כי איתא בכתבי האר"י ז"ל שמתתיהו תיקן ההוד עיין שם, ויש להבין זה כי ידוע ענין תיקון הוא שמפריד החיצוניות והקליפות מאותו בחינה ומכשיר אותו לקבל טהרה וקדושה ומעלה הדבר לשורשו וכן הוא באדם כשהשי"ת ברוך הוא מסיר ממנו הקליפות אזי נשמתו מתנוצצת ומתנהרת ומוכשרת לקבל קדושה וטהרה ועולה לשורשו וכן הוא במדות הקב"ה ברוך הוא וברוך שמו, והנה ידוע ענין נבואה נמשך מנצח והוד ויון הוא מספר בנבואה והיא החיצוניות וקליפות של נצח והוד והיא השולטת בימים ההם וכשנופל קליפות יון שהוא החלק הרע מן הנבואה שהיא נצח והוד בזה תיקון ההוד, וזהו שמרמז מספר יון שהוא מספר בנבואה היינו ב' נבואה רצה לומר החלק השני מנבואה שהוא הוד לעומת זה היה קליפות יון וכשגבר והפיל והשפיל קליפות יון ממילא ניתקן ההוד והבן כי קצרתי במקום שהיה לי להאריך והמשכיל יבין. ויש רמז מזה בתיבת חנוכה כי חנה מספר ס"ג והוא מספר נביא, וכ"ו ומילואו כ"ף ו"ו הוא מספר קי"ב והוא מספר הוי"ה אהי"ה אדנ"י, והוי"ה אלקים גם כן מספר קי"ב הרי כ"ו שהוא הוי"ה נכלל בו ג' שמות אלו ונעשה יחוד הוי"ה אהי"ה הוי"ה אלקים הוי"ה אדנ"י, וזהו כוונת ג' ברכות וכוונת נר חנוכה והמשכיל יבין:

איתא ביוסיפון בסיפור ענין הנס של תגבורת חשמונאים על מלכות יון הרשעה שהנס היה גם כן על ידי יהודה מכב"י, ואיתא שם שלכך היו קורין אותו מכב"י על שם שתמיד כשהיה לוחם מלחמות היה אומר מ'י כ'מוכה ב'אלים ה' שהוא ראשי תיבות מכב"י וכו' עיין שם והנה זה הוא פסוק בתורה (שמות ט"ו, י"א) מי כמוכה באלים ה' מי כמוכה נאדר בקודש וגו', ויש לומר לפי עניות דעתי שלכך היה ענין הנס גם כן בשמן שדלק שמונה ימים כי שמן הוא בחינת חכמה כמו שכתוב (שמות ל', ל"א) שמן משחת קודש וקודש הוא חכמה כידוע והיה הנס מעין תגבורת מלחמה שהיה צועק תמיד הפסוק הזה מי כמוכה באלים ה' מי כמוכה נאדר בקודש והיה הנס גם כן בדבר שהוא בחינת קודש כנ"ל והבן:

ספר דגל מחנה אפרים - פרשת ויגש  

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני. יש לפרש בזה בדרך רמז מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו על פי מה ששמעתי מן אא"ז נ"ע זללה"ה והובא בספרים הקדושים של הרב מפולנאה כי כל התאוות של אדם ידבק בשורשו דרך משל כשבא לו תאות משגל ידבק לשורשו שהוא חסד וכן כשבא לו גדלות והתפארות ידבק לשורשו שהוא מידת תפארת וכו' ואז יתפרדו כל פועלי און, וזה יש לומר שמרמז בפסוק ויגש אליו יהודה היינו כשנגש ונקרב אליו ח"ו בחינת הודיה ושבח שמשבח את עצמו ובא לבחינת גדלות אז ויאמר לשון מחשבה שיחשוב בי כפירוש רש"י לשון בקשה אדוני היינו שכביכול השכינה מבקשת ממנו שיתקן מידת תפארת של השי"ת ברוך הוא וברוך שמו ובזה שנפל לגדלות מרמזים לו שיזכור לתקן ולהעלות מידת תפארת שנפל ומזה יבער בלבו יראת ה' שהוא מן המדות שנפלו ואז יהיה יחוד יראה עם נורא ויתפרדו כל פועלי און כנ"ל והבן:

 

עוד יש לפרש ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה. על דרך שאמר אא"ז נ"ע זללה"ה כי כל המלכות והגדולה נפסק לו לאדם במלכות שמים וכמאמר חז"ל (ברכות נח. בבא בתרא צ"א:) על פסוק והמתנשא לכל לראש אפילו ריש גרגותא משמיא מוקמי ליה והיינו אפילו שררה קטנה הכל תלוי אם יפסק משמים יגיע לאדם ואם לאו לאו, ועל ידי זה תבין מה שאמרתי על המשנה (ראש השנה ב'.) באחד בניסן ראש השנה למלכים כי החודש ניסן הוא גולגלתא דמלכא ושם נעשה רשימו לכל מיני מלכות הנפסקים למלאכים הממונים על האומות זה ישפיל וזה ירים ועל ישראל ועל גוי יחד לפסוק לו גדולה משמים וזה החודש נקרא אביב ואותיותיו מורים על זה בי אב פירוש בי גדולה הנקרא אב כמו (בראשית מ"ה, ח') שמני אלקים לאב לפרעה וגו' גם בי אב היינו אב לכל החדשים גם יש לומר אב י"ב שהוא אב וראש לכל החדשים שהם י"ב כמו שכתוב (שמות י"ב, ב') ראש חדשים ולפיכך בי אב לשון גדולה היינו כי בחודש הזה נפסק גדולה לכל מי שירצה ה' לגדלו ולהמליכו, וזה יש לפרש ויגש אליו יהודה שהיה שורש למלכות בית דוד והיה בחינת מלכות שמים ובו נפסק גדולה לכל מי שירצה ה' לגדלו ולהמליכו וזהו בי אדני היינו האדנות והגדלות שלך בי הוא תלוי וממני נפסק לך שאני בחינת מלכות ולכן ידבר נא עבדך היינו מהראוי היה שתדבר עמי כעבד אל אדניו אשר בידו להסיר מעליו את ממשלתו וליתן לאחר וזהו ידבר נא היינו מהראוי הוא שתדבר עמי בלשון עבדך שתכנה עצמך עבד לי והוא שאמר לו ואל יחר אפך בעבדך היינו שאל תכעוס בזה שאני אומר לך שתכנה עצמך לעבד לא מפני גנותך כי כמוך כפרעה היינו כי באמת חשוב אתה בעיני כמלך עצמו אך המלך עצמו גם כן תלוי בי מלכותו והבן:

והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם. צריך להבין למה חלק עיניהם לבד ועיני בנימין לבד, גם צריך להבין שאינו צודק לומר ראיה על הדיבור והיה ראוי לומר כי אזנכם שומעים וכו', ורש"י תירץ זה שהראה להם המילה ומכל מקום צריך ביאור כי בפסוק משמע עיניכם רואות כי פי המדבר אליכם לפי צחות לשון הקודש משמע שקאי הראיה על הדיבור, ויש לומר לפי עניות דעתי אשר חנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו בזה על דרך (שמות כ', י"ח) וכל העם רואים את הקולות דגם שם יש לתמוה איך יוצדק לומר ראיה על הקול והיה ראוי לומר שומעים את הקולות, והאמת הוא שאצל צדיקי שלומי אמוני ישראל מחמת הזדככות גופן ובהירות נשמתן יצדק לומר לשון ראיה שהיו רואים ממש בעין שכלם הקולות של כל דיבור ודיבור כל מה שהיה נעשה בכח הדיבור לגודל דקות רוחניותם השיגו בעין שכלם בכח הראיה דברים רוחניים, וזהו יש לפרש והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי ידוע שיעקב ובניו היו מרכבה שלימה ולעת ההוא היה בנימין במקום יוסף הצדיק, והוא שדקדק לומר ולחלק לשני עניינים עיניכם רואות ועיני אחי בנימין שהוא לעת עתה במקומי ובדרגא דילי, כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש היינו שאתם רואים שהלשון שלי קודש ולא פגמתי עדיין פי ולשוני והם שהיו יכולין להסתכל ולהבין זה בדברו עמם, והוא שפירש רש"י הראה להם המילה היינו כי זה תלוי בזה ברית המעור מכוון נגד ברית הלשון ובודאי מי ששומר פיו ולשונו מלדבר שקר אינו משקר בברית קדישא וזה נמשך מזה כמו שכתוב (תהלים ד', ג') תאהבון ריק "ריק" הוא אותיות קרי והיינו על ידי תבקשו כזב סלה כי ברית המעור תלוי בברית הלשון ולכך במה שהראה להם יוסף הצדיק שלשונו קדוש ולא פגם ח"ו לשונו והוא דבוק באמת ממילא הבינו שלא פגם ח"ו בברית קדישא והבן:

עוד יש לפרש על דרך הנ"ל אך אין מדרש בלא חידוש, ולתרץ קושית הרמב"ן מה זה סימן שנתן כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש ועל כרחך שאני יוסף אחיכם הלא יש כמה מן אומות העולם שיכולים לדבר בלשון הקודש ובפרט המלכים עיין שם, ויש לפרש לפי עניות דעתי מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו על דרך שאמרתי כבר (ישעיה נ"ז, י"ט) בורא ניב שפתים בורא היינו הקב"ה שברא כל עלמין זהו ניב שפתים היינו הדיבור של הצדיק זהו הבורא ברוך הוא כביכול שמדבר מתוך גרונו, שלום שלום לרחוק ולקרוב כדרש הגמרא (ברכות ל"ד:) הן לצדיק דמעיקרא והן לצדיק שהיה רחוק רק עתה נתקרב, אמר ה' היינו זהו הדיבור אמר ה' כנ"ל, ורפאתיו על דרך שפירשתי (שיר השירים ד', ג') כחוט השני שפתותיך היינו כמו חוט השני שנותן סימן על כפרת עונותיהם של ישראל אם הלבין אם לאו (ראש השנה ל"א:) כך שפתותיך הוא סימן על דרך (ברכות ל"ד:) אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ובודאי ורפאתיו כשהדיבור זך וצלול ונקי, והנה כבר פירשתי (שמות כ', י"ח) וכל העם רואים את הקולות שהיה ראוי לומר שומעין אך מחמת שהיו דבוקים בה' בכל נפשם ממש עד שהיו רואים בעין שכלם ממש ועין הוא מספר ק"ל, וזהו רואים את הקולות והבן, וזהו והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין היינו שצדיקים כמותכם וגם בנימין היה בחינת צדיק בעת הזאת במקום יוסף הצדיק כנ"ל יש לכם לראות ממש בעין השכל כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש היינו בלשוני הקדוש תוכלו להבין שכביכול הבורא ברוך הוא הוא בעצמו ממלל מתוך גרוני כנ"ל וזה בודאי אין בכל אומה ולשון ובודאי שאני יוסף אחיכם והבן:

ויתן להם עגלות על פי פרעה. צריך להבין השינוי זה שבתורה כאן אמר על פי פרעה ואחר כך כתיב וירא את העגלות אשר שלח יוסף וגו', ויש לפרש בזה מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו בדרך רמז כי עגלות היינו לשון עגולין והיינו נקודים וטיפין ומוחין והוא בתחלה על פי פרעה אותיות פה רע היינו שנמשך אחר הפה רע כי ברית המעור וברית הלשון כולו חד הוא ואחר כך כשנכנס בבחינת יוסף הצדיק שהוא בבחינת טוב על דרך (ישעיה ג', י') אמרו צדיק כי טוב והוא מוסיף והולך בכל יום אז ותחי רוח יעקב אביהם והמשכיל יבין:

ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים. יש לומר על דרך הידוע שהשי"ת בוחן לידידיו ובחיריו כמו שהיה באבותינו שנתבחנו היינו אברהם במצרים ויצחק בפלשתים ויעקב בחרן וכמו כן בכל דור ודור בוחן לכל אחד כפי שורש נשמתו ולפי המקום ועל כן החכם עיניו בראשו ומעיין כפי שורש נשמתו ומתגבר מאוד נגד תאוותיו הגשמיים ומשבר אותם והבא לטהר מסייעין אותו כי אלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו (קידושין ל"ב:) וזהו אבן בוחן על דרך (יחזקאל י"א, י"ט) והסירותי את לב האבן היינו שיבחן וישבר אותו כדי שיצא ברור ונקי וידוע כי אותו המדה שאדם מתקן נעשה מלך עליה ועל כן יוסף כשנתבחן במצרים ושיבר אותה התאוה כידוע נעשה מלך ומושל בכל ארץ מצרים וגם ידוע כי זה לעומת זה עשה אלקים וכמו שיש עשר ספירות בקדושה כמו כן יש עשרה כתרין תתאין רחמנא ליצלן וכל אחד כלול מכולם וכשאדם גובר איזה תאוה לוקח כל הכתרין תתאין תחת ידו ונעשה מושל עליהם, ולאביו שלח כזאת ופירש רש"י משאוי עשרה חמורים היינו שרימז לאביו שאל ירא מלירד למצרים אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כ"ג, כ') כי הוא שיבר אותם ולקחם תחת ידו ורשותו וזהו כזאת על דרך זאת אות הברית היינו כמו שיש בקדושה כנ"ל, נושאים מטוב מצרים היינו שהעלה אותם גם כן והם מטוב מצרים, ועשר אתונות היינו בחינת דכר ונוקבא שיש בהם גם כן כמו בקדושה, נושאות בר ולחם ומזון על דרך דאיתא בזוה"ק (ח"ג ק"ס:) על פסוק (במדבר י"ד, ט') אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם אינון בגרמייהו מזמנין מזוני בכל יומא לאינון דמשתדלין באורייתא וזהו נושאות בר ולחם ומזון היינו אינון בגרמייהו, והבן:

וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם. הנה באור החיים כתב על אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי כי אף על פי שכבר האמין שהוא חי בסימן העגלות כמאמרם ז"ל (בראשית רבה צ"ד, ג') מכל מקום לא היה מאמין אם לא נפגם ח"ו צדקתו ועודנו בשלימותו עד אחרי ראותו את דמות פניו והכיר שעדיין בצדקתו עומד ונקרא חי עיין שם, והתורה ניתנה לידרש ואף שיש להשיב קצת על דבריו כי רבותינו דרשו ותחי רוח יעקב ששרתה עליו רוח הקודש ושכינה היתה שורה עליו וממילא ידע בודאי אם יוסף בנו צדיק הוא כי בודאי נתודע לו על פי רוח הקודש כל מאורעותיו של יוסף אך אין משיבין את האר"י וכו', ובודאי דבריו דברי חיים הם ולי חנני ה' רמז נפלא בזה אחרי ראותי את פניך וגו' אך לא ניתן ליכתוב, ואכתוב מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו על פסוק זה וירא את העגלות שהתחלנו בו כי לפי הנראה מיותר בפסוק זה תיבת לשאת אותו והיה די לומר וירא את העגלות אשר שלח יוסף וממילא ידעינן דשלח לשאת אותו, גם צריך להבין תיבת אביהם המיותר שהיה די לומר ותחי רוח יעקב, ויש לומר בזה לפי עניות דעתי שבאמת יעקב הרגיש בסימן העגלות אחר ששרתה עליו רוח הקודש כל מאורעותיו של יוסף ובפרט המעשה עם אשת פוטיפר ושניצול הימנה והוא שמרומז בפסוק וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו כמו שאיתא בתיקונים על פסוק (בראשית ד', ז') אם תיטיב שאת הכא רמז רזא דאשת עיין שם, וכן יש לומר כאן נמי רמוז רזא דא לשאת היינו אשת שהיתה אשת פוטיפר מתאוה לו על דרך ותשא אשת אותו היינו אות וא"ו שהוא ברית קדישא שנשאר קיים אותו אות ו' שלו שהיה אחוד בוא"ו על יד שמירת הברית בחינת צדיק ולא פגם ח"ו בזה, ומה שאמר תיבת אביהם יש בזה ענין עמוק כי ידוע דיעקב היה מרכבה להשם הוי"ה ב"ה כמו שכתוב (בראשית כ"ח, כ"א) והיה ה' לי לאלקים כמו שכתב האור החיים יעויין שם ובהוי"ה יש י"ב צירופים הנולדים מצירוף הראשון וכנגד זה היו י"ב שבטים גזע ענפיו המתפשטים מן השורש שהוא אב לכולם וכל אחד היה בסוד צירוף אחד של שם הוי"ה ב"ה, ואף שיעקב הוא יותר על י"ב, יש לומר כי יעקב ויוסף כחדא חשבינן והבן זה, וכשהיו כל השבטים בשלימות צדקתם והיו הצירופים בשלימות השם הוי"ה ב"ה גם כן בשלימות והיתה שורה רוח הקודש על יעקב וכשחס ושלום נפגם איזה צירוף בזה נמשך הפגם גם כן בהוי"ה וצירוף הראשון כי ענין אחד הם שכולם אותיות הוי"ה ב"ה רק שנתחלפו ונשתנו מצירוף לצירוף, והוא שמרמז הפסוק כאן כשלא נפגם ח"ו צדקת יוסף ובצדקתו עמד ותחי רוח יעקב והטעם שתלוי זה בזה אביהם היינו מפני אבי הם רצה לומר אבי הוא הם והם הוא האב שהכל אחד שכולם שורשם אותיות שוים רק שיש לכל אחד צירוף אחר ולכך תלוי שלימות האב והשורש בגזע ענפיו ובפרט ביוסף שהיו בחדא דרגא כנ"ל והמשכיל יבין:

או יאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו ותחי רוח יעקב אביהם. והנה תיבת רוח יעקב אין לו ביאור, ויש לומר בזה לפי עניות דעתי מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו כי ידוע תורה בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא וכשלומד בדחילו ורחימו אזי מביא בתורה רוח חיונית ורוח זה היינו רוח חכמה ובינה שהוא אהבה ויראה ופרחת לעילא כי רוח האדם עולה למעלה והנה אהבה ויראה הם במחשבה ששורשם הוא חכמה ובינה ועל אילין תרין כתיב הנסתרות לה' אלקינו שהם במוח ובלב מוחא חכמה בינה לבא והם אהבה ויראה שאינם נכרים רק במחשבה הם ומחשבה היא נקודה כי שורש של מחשבה הוא יו"ד ויו"ד היא נקודה ואיתא בתיקונים אותיות הם מרובעים ונקודים הם עגולים והנה ידוע מאא"ז נ"ע זללה"ה שהתורה נקראת יעקב כמו שאמרו (תענית ה':) על יעקב אבינו לא מת היינו שהתורה היא נצחיות ואינה בטילה לעולם, וזה יש לומר הרמז בפסוק וירא את העגלות כי עגלות נקרא על שם האופנים שבו שעגולים הם ויש לומר שמורה על נקודות שהם עגולים והיינו המחשבות של אהבה ויראה כשהשי"ת רואה זה אשר שלח יוסף היינו המוסיף והולך תמיד בכל יום ממדריגה למדריגה ועוסק בתורה בדחילו ורחימו לשאת אותו היינו להגביה אותו לפרוח לעילא אז באמת ותחי רוח יעקב אביהם היינו שמכניס בלימודו רוח חיונית בתורה הנקראת יעקב על ידי לימודו בתורה בדחילו ורחימו מכניס חיות בתורה ובכל הנבראים וזהו רוח יעקב אביהם שהתורה היא האב והשורש לכל הנבראים והבן כי קצרתי, ויש עוד בזה כי יעקב היה מרכבה לוא"ו של הוי"ה ב"ה שהוא בחינת רוח על דרך ה' אחרונה הוא הנפש והוא"ו היא בחינת רוח וזהו ותחי רוח יעקב רוח זהו ממש יעקב אבינו ע"ה והבן:

ויבא יעקב בארה שבע ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק. יש להעיר בכאן בתיבת בארה ולא כתיב לבאר ואף שרש"י פירש בכאן כמו לבאר והיינו על דרך (יבמות י"ג:) כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה' בסופה מכל מקום בודאי התורה מרמזת לנו מה בשינוי הלשון ולא כתיב בפירוש לבאר כמו שכתב האור החיים אצל וילך חרנה עיין שם, ויש לומר לפי עניות דעתי מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו שיש בכאן רמז נכון בזה דהנה יש להעיר עוד במה שכתב ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק ומדוע במקום ההוא ובעת ההוא תלה דוקא הזבחים באלקי אביו יצחק ובמקום אחר כתיב שניהם אלקי יצחק ואלקי יעקב וכאן לא הזכיר אלא אלהי יצחק לבד, והענין האמת הוא לפי עניות דעתי דהנה בפסוק שאחריו כתיב וירא אליו ה' וגו' אל תירא מרדה מצרימה אנכי ארד עמך וגו' והנה אנו רואים ממה שהשי"ת אמר לו אל תירא מסתמא היה ירא לירד מצרימה וכך איתא בפירוש במפרשים עיין שם מה היה היראה שלו והכלל הצדיקים מסתכלים תמיד בכל עת ובכל רגע על עצמם באיזה מדריגה ובאיזה בחינה הם כדי לידע איך לקשר עצמם להבורא ברוך הוא באותו בחינה והנה כשראה יעקב שבא לבחינת יראה מיד ראה לקרב היראה אל השורש היראה הפנימית והעקרית שהוא פחד יצחק, והוא שרימז הפסוק ויבא יעקב בארה מספר יצחק היינו שבא לבחינת יראה ופחד בחינת יצחק ולכך ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק היינו שראה לקרב ולדבק אותו היראה והפחד אל השורש שהוא פחד יצחק וזהו שאמר לו השי"ת אחר כך אל תירא משום דבר מרדה מצרימה אף שיראתך יראה עמוקה היא ואמיתית גם כן כידוע זה שיראתו היה שלא להשתקע שם ח"ו בעמקי הקליפות עם כל זה אינו חשוב יראה כלל כי אנכי ארד עמך וגו' וכיון שהשי"ת שם אז בודאי בטלין כל היראות האלו וכיוצא בהם ולכך לא תירא ממה שאתה ירא והבן:

וילקט יוסף את כל הכסף בשבר אשר הם שוברים וגו'. ואיתא בגמרא (פסחים קי"ט.) שלש מטמוניות הטמין יוסף אחד נתגלה לקרח ואחד לאנטונינוס שהיה בימי רבי ואחד יתגלה לעתיד לבא, ויש לומר שרימזו בזה על דרך (ברכות ל"ג:) שיש שלש אוצרות להקב"ה אוצר של יראת שמים ואוצר של שבת כמאמרם ז"ל (ביצה ט"ז.) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואחד (שמות י"ט, ה') והייתם לי סגולה פירש רש"י אוצר חביב ואף שאיתא (ברכות ל"ג:) שאין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים בלבד וכו' יש לפרש דבאמת כל הג' אוצרות הם אוצר של יראת שמים ונכללו בו כי שבת היינו על דרך ירא שבת גם והייתם לי סגולה אוצר חביב היינו כמו שאמרתי על זה על דרך (דברים כ"ח, י') וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך והיינו אתם תהיו האוצר חביב שלי שהוא יראת שמים שיראו מכם והבן, ויש לומר שזה שרימזו חז"ל שכל אלו שלש מטמוניות ואוצרות היו ביוסף כמו שאמרתי בפירוש התרגום על (בראשית נ', י"ט) התחת אלקים אני הרי דחלא ה' אנא היינו מה שאתם יראים ממני הוא מחמת שאני נעשה אוצר של יראה ודחילו דה' והוא שאמר וילקט יוסף את כל הכסף וגו' היינו כי יראה היא בושה כמו ירא בשת והוא שאמר שליקט יוסף כל הכסף כסף לשון בושה כמו נהמא דכסופא והיינו שכל היראות היו ביוסף והמשכיל יבין:

או יאמר וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה. יש בזה רמז נפלא על פי אשר קבלתי מאבותי זללה"ה ועל פי אשר חנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו כי ידוע מאא"ז נ"ע זללה"ה כי התאוות והרהורים זרים הבאים לאדם ח"ו הוא מחמת מידת החסד שנפל וכאשר האדם מתבונן בזה בבא אליו תאוות הרעות ההם רחמנא ליצלן ומתיירא וחרד על חסד הקדוש אשר כל העולמות תלוים בו בחסדו הגדול יבא למקום נמוך וגרוע כזה בתאוות בהמיות ממש מעשה בהמה וכאשר בא אל היראה וחס על דבר יקר כזה שיבא בערך שפל כזה אזי בזה מעלה המדה הזאת לשורשה ומביא חסד עליון עליו ועל כל העולם הוא מעורר חסד ורחמים בזה שהוא מרחם על חסד אל וגורם חסד ורחמים מלא כבודו היא השכינה כביכול, ויש עוד בחינה גדולה מזה אפילו כשרואה אחרים בעלי עבירה שנמשכים אחר הזנות ח"ו ומתבונן בזה שתאוות שלהם באים מחמת החסד הגדול שנפל לעמקי הקליפות רחמנא ליצלן וירא וחרד על זה וחס ומרחם על חסד אל מדה יקרה וקדושה כזה שנפלה לשפלות וגריעות ועבירה מאוד כנ"ל פועל גם כן שמעלה החסד לשורשה וגורם חסד ורחמים מלא כבודו ואת כל הארץ אמן והבן, וזה יש לומר שמרמז הפסוק וילקט יוסף היינו הצדיק מלקט את כל הכסף לשון תאוה כמו (תהלים פ"ד, ג') נכספה וגם כלתה נפשי וגו' היינו התאוות זנות ח"ו שהוא מצרים שהוא שורש לכל הזנות כי מצרים נקרא ערות הארץ וגם ארץ כנען הוא שורש לכל התאוות רעות וזרות בחינת החסד וראיה כשהשי"ת הזהיר על עריות אמר (ויקרא י"ח, ג') כמעשה ארץ מצרים וארץ כנען וגו' וזהו מסתמא יודע הכל ובורא הכל גלוי וידוע לפניו ששם בארצות האלו הוא שורש כל התאוות זרות רחמנא ליצלן ושם היא מרגוע ללילית רחמנא ליצלן, וזהו שאמר שהצדיק שהוא בחינת יוסף הוא מלקט את כל התאוות מארץ מצרים ומארץ כנען הבאים משם הן על עצמו הן על אחרים, בשבר אשר הם שוברים היינו בזה שירא וחרד וחס על זה שהם שוברים החסד ומחמת שבירת מידת החסד שנפל משורשו ומזה בא להם התאוות ועושים מעשה בהמה ושוברים אותו יותר ובזה שהוא ירא וחרד על זה ויבא את הכסף היינו התאוות שהוא מידת החסד ביתה פרעה פרעה מספר ספירה היינו שהוא מקרב אותו לשורשו ונעשה ספירה ככל שאר הספירות ונתעלה מעמקי הקליפות וזהו (זוהר ח"ג, רפ"א) חסיד המתחסד עם קונו וגורם חסדים ורחמים עליו ועל כל באי עולם יהי רצון שיהיה כן עלינו ועל כל ישראל אמן:

או יאמר על פי מה שאמר אא"ז נ"ע זללה"ה כי המחשבה זרה הבאה לאדם בתוך התפלה הוא מחמת תשוקתה שרוצה בתיקונה להעלותה לשורשה והיינו הניצוץ הקדוש שבתוכה מתאוה לבא לשורשה, וכבר גלוי זה כי בראות האדם שבא לו מחשבה זרה מאיזה תאוה או שאר דברים רחמנא ליצלן יתבונן מזה איך לעבוד לה' מצד הקל וחומר וזהו (אבות פ"ד, מ"א) איזהו חכם הלומד מכל אדם אפילו מיצר הרע והיינו אם בדבר הזה יש תאוה להתענוג השפל שבו שהוא רק נקודה חיוניות מן תענוג לכל התענוגות ואיך לא אעבוד את ה' שהוא המחיה את כולם והוא תענוג לכל התענוגים וחיות לכל החיים ובזה ההשכלה בא לדביקות גדול ומעלה הניצוצות קדושים שבתוך המחשבות זרות לשורשה ועושה יחוד וזיווג אמיתי, וזהו יש לומר שמרומז בפסוק וילקט יוסף היינו הצדיק העובד את ה' בהתקשרות בחינת יוסף את כל הכסף היינו כל הניצוצות אשר הם כוספים ומתאוים לתיקונן לעלות לשורשם הוא מעלה אותם ומלקט אותם בשבר אשר הם שוברים היינו על ידי המחשבות זרות הבאים לו בתוך התפלה לאיזה תאוה או שאר דבר ומשברים אותו בדביקותו כנ"ל מזה בא עליה להניצוצות קדושות שיש בתוך המחשבות זרות ההוא כנ"ל שהוא לומד מזה איך להתקשר יותר בדביקות הבורא ברוך הוא עקרא ושרשא דכל עלמין תענוג לכל התענוגים תענוג אמת נצחי שאינו בטל לעולם ובזה ויבא את הכסף היינו הניצוץ הקדוש המתאוה וכוסף לידבק בשורשו הוא מביא אותו ביתה פרעה היינו להשכינה הקדושה הנקרא פרעה על שם התגלות ונעשה משבר אותיות בשר קודש שהוא בחינת צדיק ומעורר בזה תענוג גדול ויחוד וזיווג עליון והבן:

או יאמר וילקט יוסף את כל הכסף וגו' אשר הם שוברים וגו'. יש לפרש בזה בדרך רמז ונקדים הפסוק (ויקרא י"ח, ג') כמעשה ארץ מצרים וגו' לא תעשו וגו' ולכאורה למה תפס ארצות אלו יותר משאר ארצות כי בודאי מעשה כולם הם תועבה להקב"ה, אך מפני ששני ארצות אלו הם היו אבות הטומאה ובהם נכלל כל התועבות מכל הארצות ולכך נקרא מצרים ערות הארץ כמו שאמר ערות הארץ באתם לראות והיינו לגודל השיקוץ והתיעוב הנמצא בה, וזה יש לומר שמרמז הפסוק וילקט יוסף את כל הכסף היינו הכסופים וחמודות הרעות הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען שהם כללות התיעוב, בשבר אשר הם שוברים היינו מה שנפלו על ידי השבירה אותם ניצוצות קדושות ליקט יוסף והעלם לשורשם והמשכיל יבין:


ספר דגל מחנה אפרים - פרשת ויחי 

ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות ויגש אותם אליו ויחבק להם וינשק להם וגו' וישם את אפרים לפני מנשה. והקשה האור החיים ויחבק אותם וינשק אותם היה ראוי לומר, ופירש הוא ז"ל כי לצד שכבדו עיניו מזוקן היה מחבק שלא במקום החיבוק ומנשק שלא במקום הנישוק ולזה אמר להם ולא אמר אותם עד כאן דבריו, ויש לפרש לפי עניות דעתי בדרך רמז בענין הזה מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו על פי הקדמת הספרים הקדושים של הכהן הגדול, ועיני ישראל הם הצדיקים שהם עיני הדור על שם שמשגיחים ומסתכלים תמיד בכל פעולתן של אותו הדור שלא יעשה ח"ו שום עולה ופירצה ואם רואה הצדיק במעשיהם איזה עולה אזי מוכיחם נגד פניהם להחזירם למוטב עד כאן. וזה יש לומר שמרומז כאן בפסוק ועיני ישראל היינו הצדיקים וחכמים שהם עיני ישראל כבדו מזוקן היינו שכבדו מלהסתכל לפעולות ישראל והיינו מזוקן רצה לומר מחמת שמעשיהם הרעים נתיישן מאד והורגלו בהם כל כך עד שנדמה להם כהיתר ולכך אי אפשר כלל להוכיח אותם על מעשיהם כי בעיניו אין עושה שום רע ח"ו רק הוא צדיק גמור אף על פי שעושה כל הרעות לא נחשב כלל בעיניו זה לדבר רע רק מחמת הרגל נעשה טבע ולכך לא יוכל לראות היינו אי אפשר לסבול ולהכיר ולראות במעשיהם מגודל השברון לב שרואים שהעם מתפרצים כל כך ובעיניהם אין עושים שום רע חלילה רק כולם צדיקים גמורים ואי אפשר להוכיח אותם, ואף על פי כן ויגש אותם אליו היינו שאף על פי שקשה לצדיק מאוד מעשיהם הרעים על כל זה הוא מקרב אותם אליו בחושבו ועמך כולם צדיקים אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון (עירובין י"ט.), ויחבק להם הוא גם כן לשון קירוב שחובקו בזרועותיו והיינו שהוא מקרב לרוצים להתקרב אל הצדיק בכל מיני קורבה וחיבה ועוד יותר מזה וינשק להם היינו דביקות וזיווג רוחא ברוחא, ולרמז זה גם כן נכון שלא אמר אותם כתירוץ האור החיים היינו שבאמת לא יוכל להיות הקירוב במקום הקירוב מחמת האמת שאינו נהנה מפעולותיהם ובפרט שאי אפשר להיות זיווג ודביקות רוחא ברוחא כראוי כי איך יקשור נפש צדיק בנפש עשות רע שהם שני הפכיים עם כל זה קירבם רק שלא היה הקירוב במקום הראוי והאמיתי כאשר אם יטיבו מעשיהם וישם את אפרים לפני מנשה כי שני בחינות אלו אפרים ומנשה יש בישראל על שם כי נשני אלקים וכו' היינו לשון שכחה ששוכחים בה' הנכבד והנורא במעשיהם הרעים ואפרים הוא לשון פרה ורבה היינו שעם כל זה הם מלאים מצוות וכו' והוא שרימז הפסוק שהצדיק מקרב מאוד אפילו את כל הרשעים והוא משים אותו בחינת הטוב של אפרים שבהם לעיקר וראש לפני בחינת הרע שבהם שהוא מנשה כי מנשה הבכור היינו דבאמת מנשה היינו הבחינת הרע שבהם הוא העיקר ומתגבר יותר בהם מכל מקום הצדיק מלמד זכות על ישראל כנ"ל, ויש לומר שהוא גם כן טעם כי מנשה הבכור היינו שזה אמרות הצדיק מה שהם שוכחים בה' הוא בראשונה ובתחלה ואחר כך נזכרים בה' ומתחרטים מאד על מעשיהם ומקבלים על עצמם שיטיבו שוב מעשיהם כי זה דרך הצדיק ללמוד תמיד זכות על ישראל עם קדוש ולקרבם בשתי ידים באהבה וחיבה, ישמע חכם ויוסף לקח במוסר השכל הזה הנוהג תמיד ובפרט בדורותינו כי תורת ה' תמימה עומדת לעד:

האלהים הרועה אותי. ולכאורה אינו מובן וכי לא היה לו שבח יותר רק מה שזן ופרנס אותו והלא כמה נסים וצרות דעדו עליו מעשו ומלבן ומיוסף, ותירץ האור החיים שבירך אותו בתלת אבהן והזכיר בפירוש אברהם ויצחק, וזהו הרועה אותי שכלל את עצמו עמהן יעויין שם, והנראה לפי עניות דעתי שרמז בזה כל הרפתקאות דעדו עליו וכל מגמותיו שהיו לו מעודו עד היום הזה על דרך שפירשתי על פסוק (בראשית מ"ה, כ"ז) ותחי רוח יעקב אביהם כי יעקב היה כל מגמותיו שיהיה הוא עם הי"ב שבטים מרכבה להשם הוי"ה ב"ה עם י"ב צירופים ולכן כשנאבד יוסף היה מתיירא על זה כמו שכתב רש"י על פסוק ארד אל בני וגו' עיין שם ולכן כשנמצא יוסף אז ותחי רוח יעקב אביהם היינו אבי הם דייקא כלומר שאבי והם הכל אחד המרכבה שלימה עם הי"ב צירופין, וזהו האלקים הרועה אותי רועה לשון חיבור ויחוד היינו שחיבר אותי בין שני אבהן אברהם ויצחק ונעשה ממוצע בין שניהם ונעשה מרכבה שלימה על כל הי"ב צרופין וזה היה כל מגמותיו מנעוריו וזהו מעודי עד היום הזה והבן:

ויברך את יוסף וגו' האלקים הרועה אותי וגו'. בכאן תמהו כל המפרשים שלא נזכר כלל בפסוק יוסף רק יברך את הנערים, ויש לומר שיש בזה רמז על יוסף דהנה ידוע אף על פי שבודאי השי"ת ברוך הוא וברוך שמו הוא הזן ומפרנס לכל מקרני ראמים ועד ביצי כינים (שבת ק"ז. ועוד) מכל מקום הכל הפעיל ה' שיהיה בדרך הטבע שיש עילה וסיבה מהיכן כל אחד מתפרנס כ"א לפי סיבתו ועסקיו לאחד מן הרווחת הסחורה ולאחד מן מתנות בני אדם היא הסיבה אשר על ידה מתפרנס ובאמת השי"ת הוא סיבת כל הסיבות ומכל מקום נעשה על ידי הטבע והנה הטבע והסיבה שזן את יעקב בעת ההוא היה על ידי יוסף, וזה יש לומר שמרומז בדברי יעקב אלו האלקים היינו מספר הטבע אותו הטבע הרועה אותי כתרגומו דזן יתי ואמר מעודי ועד היום הזה שכלל שני ענינים אחד כפשוטו על השי"ת ברוך הוא ואחד על יוסף על זה קאי ועד היום הזה שבעת ההוא הוא היה הסיבה לזון אותו וכו' יברך את הנערים היינו שיבורך עם הנערים והבן:

יברך את הנערים ויקרא בהם שמי וגו' וידגו לרוב בקרב הארץ. יש להבין בכוונת דברי קדשו שתלה וידגו לרוב בקריאת בהם שמו והיינו ויקרא לשון המשכה כמו מי שקורא לחבירו בשמו הוא מושך אותו אצלו והוא שאמר שיתמשך בהם שמי שהוא יעקב ויעקב הוא מידת אמת שהוא קיים לעולם ואינו נפסל כלל רק תמיד פרה ורבה יותר ויותר ואין בו שום שליטת עין הרע כלל שיפסוק ח"ו כמאמר הזוהר (ב', קט"ז. וכן הוא בשבת ק"ד.) קושטא קאי ולכך ממילא וידגו לרוב בקרב הארץ שלא יהיה בהם שום הפסק לעולם רק יפרו וירבו תמיד יותר ויותר וקל להבין:

שכל את ידיו כי מנשה הבכור וגו' ויאמר לא כן אבי, ידעתי בני ידעתי גם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו. יש לומר בזה בדרך רמז מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו כי יעקב ויוסף כחדא חשבינן ושניהם היו בדרגא חדא דרגא דצדיק וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף ולכך כמו שאירע ליעקב שנטל הבכורה מראובן ונתנה ליוסף כך ניטל הבכורה מן מנשה וניתן לאפרים כי גם באמת לא היה מנשה מן טפה ראשונה כי ויפוזו זרועי ידיו ודרשו חז"ל (סוטה שם) שיצאו יו"ד טיפות וניצוצות מן אצבעות ידיו, וזה יש לומר הרמז בפסוק שכל את ידיו היינו שלכך השיב יד ימינו על ראש אפרים ולא על ראש מנשה הבכור כי השכיל בידיו של יוסף וזהו שכל את ידיו והיינו שיצאו י' טיפות על ידי אצבעות ידיו ונמצא מנשה אינו הבכור ויאמר יוסף לא כן אבי היינו על פי התורה שהוא כן מספר ע' שע' אנפין לאורייתא ומדין התורה אינו כן שאפילו הכי מנשה הבכור והוא שאמר וימאן אביו היינו שמרמז אל מעשה דאשת פוטיפר שכתיב שם וימאן יוסף היה על ידי דמות דיוקנו של אביו כידוע מאמרם ז"ל (סוטה ל"ו:) ושם היה מה שהיה ויפוזו זרועי ידיו מן היו טיפות שיצאו מקשרי אצבעותיו ולכך מנשה אינו ראשית אונך ויאמר ידעתי בני היינו שאתה בני ובחינה אחת עמי ממש ולכך כמו שאירע לי עם בני כך אירע לך שניטל הבכורה ממנשה וניתן לאפרים. או יש לפרש ידעתי לשון יחוד היינו בשעה שידעתי ביחוד הראשון שלי היה בדעתי בני היינו על רחל שאתה הראשון ממנה ולכך ניתנה לך הבכורה וכמו שאירע לי כך אירע לך כנ"ל גם הוא יגדל היינו כי הבכורה הגדולה ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו ולכך לו ראוי הבכורה והבן:

ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך. ויש לפרש בזה בדרך רמז כי ידוע שני יחודים יש שאנו אומרים בכל יום והיינו שמע ישראל וגו' וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהוא גם כן רזא דיחודא כדאיתא בזוה"ק ושניהם מתיחדים על ידי מי שהוא בבחינת צדיק והנה יוסף היה בחינת צדיק ובחינת דכר שהוא משפיע ושאר שבטים היו בחינת נוקבא, וזה יש לומר שרימז לו יעקב אבינו ואני נתתי לך שכ"ם ראשי תיבות ש'ם כ'בוד מ'לכותו שהוא רזא דיחודא אחד הוא יחוד השני שמע ישראל ה' אחד וזהו על אחיך שהוא היה בחינת דכר והם בחינת נוקבא והמשכיל יבין:

אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי ותרגומו בצלותי ובבעותי. יש להבין החילוק בין צלותא ובעותא, צלותא היינו תפלה כפשוטו ובעותא יש לומר פירושו רצון כמו מאי בעית טפי היינו על דרך (תהלים קמ"ה, י"ט) רצון יראיו יעשה שפעמים השי"ת עושה רצון הצדיק בלא תפלה והמשכיל יבין:

הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם. יש לפרש על דרך (בבא מציעא נ"ט.) אוקירו לנשייכו כדי שתתעתרו, ושמעתי בזה רמז נשייכו כשנופל ממדריגתו ושוכח בה' אוקירו אותו המדריגה ויתן אל לבו שהוא כדי שתתעתרו היינו ירידה זו צורך עליה הוא כדי לעלות אל מדריגה יותר וזהו בחינת מנשה ואפרים מנשה היינו לשון שכחה שהוא כשנופל לקטנות ואפרים הוא לשון פרה ורבה היינו בחינת גדלות וזהו שאמר הכתוב אחיו הקטן יגדל ממנו דייקא היינו מן בחינת מנשה שהוא קטנות עולה למדריגה יותר גדולה ממה שהיה כבר, וזהו הקבצו ושמעו בני יעקב היינו כשאתם במדריגת קטנות ועקב ושפלות ושמעו היינו שתבינו זה שהוא כדי ושמעו אל ישראל אביכם היינו שעל ידי מדריגת תחתונות תוכל לבא למדריגות יותר גדולה והמשכיל יבין:

שמעון ולוי אחים כלי חמם מכרותיהם בסודם אל תבא נפשי וגו' אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. כבר ביארתי בשם אא"ז זללה"ה כי המחשבות זרות הבאים לאדם כי מתאוה הניצוץ הקדוש שבתוך אותיות המחשבות זרות לתיקון ולהעלותו לשורשו ולתקנו וכל המחשבות זרות בעולמות העליונים האותיות הם אורות צחות אלא שירדו למעמקים ונתלבשו בלבושים צואים כמו שביאר אא"ז זללה"ה (דברים כ"א, י"ג) והסירה את שמלת שביה מעליה וגו' שלא ליקח אותם בלבושין המגואלין רק יראה להסיר ולהפריד מהם הלבושים הצואים ואז יאירו כשחר אורם, וזה יש לומר שמרומז בפסוק שמעון הוא אותיות שם עון ולוי היינו דבר הדבוק לה' הם אחים היינו האותיות השם של העון הוא בחינה אחת ואחת עם דברים הדבקים בה' היינו קודם ירידת האותיות אלו שנצטרפו בעון המחשבות זרות היו ממש ניצוצות הקדושים ואורות קדושות התלוים באותיות כמו שאר כל אותיות התורה והתפלה אלא שירדו למעמקים, וזהו כלי חמס מכרותיהם היינו על ידי מעשים רעים גורם שנמסרו האותיות ח"ו לחיצונים ונעשה צירוף של עון וחטא, לכן בסודם היינו בתענוגים הגשמיים אל תבא נפשי רק אחלקם ביעקב היינו איש המוני שהוא בחינת יעקב צריך לשבר המחשבות זרות בכל מה דאפשר אחלקם הוא לשון חלק היינו שיחלק ויפריד עצמו לגמרי מהם, ואפיצם לשון נפוץ גלימא בישראל היינו אותם שהם בעלי תורה ועבודה בחינת ישראל הוא יתבונן בהם איך להעלות הניצוצין קדישין שבתוכם ממעמקים כמו (אבות פ"ד, מ"א) איזה חכם הלומד מכל אדם, וזהו ואפיצם היינו שיראה לנפץ ולשבר ולהסיר מעליו האבק והפסולת ליפותה ולהעלות לשורשן והבן:

יהודה אתה וגו'. יש לפרש על דרך ששמעתי בשם אא"ז זללה"ה כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי (מגילה י"ג.) ועבודה זרה נקרא גאוה וכל הכופר בעבודה זרה היינו במידת הגאוה ואוחז במידת הענוה והשפלות נקרא יהודי, ולי נראה שעצבות ומרה שחורה נקרא גם כן עבודה זרה כי היא גרועה מכל המדות רעות וידוע שאפילו יש ביד אדם תורה ומעשים טובים אם אין בו יראת שמים אין כלום, ויו"ד היא קטנה שבאותיות ומכל מקום יכולים לעשות ממנה כל הכ"ב אותיות שבתורה כי כשמתחילין לכתוב עושים מתחלה נקודה קטנה ואחר כך מושך ממנה איזה אות שירצה ונמצא כמו שמיו"ד קטנה נעשה כ"ב אותיות וה' חומשי תורה כך כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי וזוכה לכל כ"ב אותיות וה' חומשי תורה, וזהו יהודה היינו כשנקרא בשם יהודי, אתה מזה נמשך ונעשה א"ת ה' היינו כ"ב אותיות מא' עד ת' וה' חומשי תורה ועל דרך שפירשתי ליהודים היתה אורה זו תורה והבן:

יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד. יש לפרש בזה לפי עניות דעתי בדרך רמז אשר חנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו שכאן מרומז ענין הלומד תורה לשמה ולא לשום קיבול שכר רק זה הוא שכרו מכל עמלו שזיכה אותו השי"ת שלומד תורתו באמת לשמה ואינו צריך עוד לשכר יותר, וזהו הרמז יששכר היינו יש שכר שכבר יש לו שכר מה שזכה למדריגה זו וחשוב הוא בעיניו יותר מכל השכר שבעולם ואז יכול על ידי אור תורתו לבטל כל הגזירות רעות ח"ו, וזהו חמר מספר רמ"ח מצוות עשה של התורה גר"ם ראשי תיבות ג'זירות ר'עות מ'בטלת על ידי התורה, רובץ בין המשפתים היינו על ידי ששגורה תורתו ותפלתו בפיו ובשפתיו בזה הוא מבטל כל הגזירות רעות רחמנא ליצלן על דרך (ברכות ל"ד:) אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל וכו', וירא מנוחה כי טוב היינו שרואה ומסתכל שזה כל המנוחה והמרגוע, כי טוב היינו תורה כמו שכתוב (משלי ד', ב') כי לקח טוב וגו', ואת הארץ כי נעמה היינו אין שום דבר נעים רק ללמוד התורה באמת שהוא ארץ כמו שכתוב אמ"ת ראשי תיבות א'מת מ'ארץ ת'צמח, ויט שכמ"ו מספר שס"ה עם הכולל היינו שס"ה לא תעשה הוא נוטה מעליהם שלא לעשות אותם ושלא לעבור ח"ו על אחד מהם, ואז ויהי למ"ס מספר סמא"ל עם הכולל, עובד היינו היצר הרע בעצמו מסייעו לעבודת ה' על דרך (נחמיה ט', ח') ומצאת את לבבו נאמן לפניך שהיצר הרע כורת עמו ברית, או יש לומר על דרך (במדבר י"ד, ט') כי לחמנו הם ואיתא בזוה"ק שהרשעים מסייעין ומכינים מזון ולחם לאינון דמשתדלין באורייתא והוא שמרמז ויהי למס היינו הס"ם וסייעתו עובד היינו שהוא עבד לו ומכין לו מזון וכל צורכו לאותו שמשתדל באורייתא והבן:

או יש לומר יששכר חמור גרם וגו'. והנה רבו בזה המפרשים אף על פי כן שבעים פנים לתורה דהנה ידוע בתורה הקדושה יש רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח אברים שבאדם כל מצוה מיוחדת לאבר אחד וכשאדם מקיים המצוות ומשבר כל עצמותיו ואבריו לקבל עליו עול תורה ומצוות לעבוד בהם את השם נעשה מלך על כל אבריו וכל אבר שמשבר ומכניע אותו לעבודתו יתברך נעשה מלך ושליט על אבר ההוא, והנה ידוע שחמשה אברים אינם ברשותו של אדם היינו עינים אזנים וכו' אינם ברשותו להטותם לעבודת ה' ולכך מצד הדין אי אפשר להשיג זה להיות מושל על ה' אברים אלו כי אינו תלוי ברצונו וחפצו רק רמ"ג אברים אבל אברהם אבינו ע"ה מחמת שהיתה מידתו מידת החסד והאהבה שהיה עובד את ה' מאהבה ולא לקבלת שכר נתעורר עליו גם כן חסדו של הקב"ה לעשות לו חסד חנם והמליכו על רמ"ח אברים אף על פי שלא נתעורר בפעולתו באברים אלו כנ"ל כי השי"ת משלם מדה כנגד מדה וזהו שבתחלה היה נקרא אברם מספר רמ"ג היינו שלא זכה עדיין למלוך על ה' אברים הנ"ל ואחר כך זכה ונקרא אברהם בתוספת ה' מספר רמ"ח להורות שהמליכו הקדוש ברוך הוא על חמשה אברים הנ"ל גם כן (נדרים ל"ב:), וזה יש לבאר פירוש הפסוק דהנה ידוע יששכר היה מטה שכמו לסבול עול תורה ומצוות כי יש שכר וכשמו שמורה יש שכר שזה שעשה המצוות זה עצמו היה שכרו בעיניו ולא לשום תשלום שכר אחר נוסף על זה רק כבר יש שכר שזכה לעשות מצות בוראו יתברך אז יזכה לחמר גרם היינו שנעשה מבחינת גרם מספר רמ"ג תיבת חמר מספר רמ"ח והיינו שיתעורר עליו מידת החסד מהשי"ת גם כן לעשות עמו חסד חנם שימליכהו על רמ"ח אבריו כמו בחינת אברהם שניתוסף לו ה' ונשתנה ממספר רמ"ג למספר רמ"ח כנ"ל והבן:

מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. יש לומר הרמז בזה לפי עניות דעתי אשר חנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו על פי דאיתא במסכת קידושין (פ"ב.) ראית מימיך חיה ועוף וכו' ומתפרנסין שלא בצער ומה אלו וכו' אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי נמצא על ידי שאדם הולך בדרך טוב וישר בודאי יש לו פרנסה טובה כי חסרון פרנסה הוא רק על ידי רעות מעשיו כנ"ל, וזה יש לומר שמרמז בפסוק מאשר היינו על ידי שמאשר את מעשיו והולך בדרכי ישרים שמנה לחמו יש לו פרנסה טובה ושפע רב טוב, והוא יתן מעדני מלך הוא וא"ו הנוספת היינו שיש עוד פעולה דבר נסתר בזה כי ידוע שבכל יום צריך להתפלל על פרנסה ועל ידי זה ממשיך פרנסה להשכינה כביכול וזהו (זוהר ויקרא ו':) ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, וזהו גם כן (תהלים ג', ט') לה' הישועה על עמך ברכתך סלה היינו כשעל עמך שפע ברכתך מזה נמשך לה' הישועה כי בודאי בתחלה נתמלא לעילא בקודשא בריך הוא ומשם בא לנשמתן של ישראל, וזה יש לומר שמרמז והוא היינו לשון נסתר רצה לומר שיש עוד פעולה אמיתית ונסתרת בדבר שיתן מעדני מלך היינו שנותן שפע לבחינת מלכות והבן, גם יש בזה סוד מאיזה מקום בא הפרנסה והוא סוד שארה כסותה וגו' שארה היינו פרנסה והוא מספר "נותן" לחם לכל בשר והוא מספר שם אב"ג ית"ץ (אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה) כמבואר בכתבי האר"י זללה"ה והוא חסד שבבינה עיין שם, וזהו מאשר שמנה לחמו לחם וא"ו והוא יתן מעדני מלך משם נותן אל המלכות כנ"ל והבן, אחר זה למדתי בזוה"ק וכמעט הוא מפורש שם רוב דברים הללו:

נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר. יש לומר בזה בדרך רמז אשר חנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו כי ידוע מאא"ז זללה"ה נ"ע כי צדיקיא אינון שלוחי דמטרוניתא להודיע להקב"ה כביכול עסקיה וצרכיה ולהתפלל עליה, וזה יש לומר נפתלי היינו הצדיק נקרא בשם נפתלי לשון חיבור על שם שהוא מחובר ודבוק לה', אילה שלוחה היינו שהוא שליח מן השכינה הנקראת אילת השחר, הנותן אמרי שפר היינו שנותן אמרים ומתפלל על השכינה הנקראת שפר כידוע ליודעי חן, או יש לומר שקאי על הקב"ה שהוא נקרא תפארת ישראל והיינו שנותן אמרים להשי"ת ברוך הוא עבור השכינה כביכול והבן, ה' יראנו נפלאות מתורתו להבין אמרי שפר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, והוא כי אמר לי כי סוד כל התורה כולה בסוד מנשה ואפרים ומנשה הוא סוד הקו ואפרים הוא בסוד הנקודה והוא בדרך ציור כזה |. סוד קו פשוט וסוד נקודה וכמדומה לי שהקו הוא מימין והנקודה משמאל וה' יאיר עיני בתורתו הקדושה אמן. סוד מנשה ואפרים הוא על דרך המשל שאמר אא"ז נ"ע זללה"ה על פסוק (תהלים קכ"ו, ו') בא יבא ברנה וגו':

בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. על דרך הידוע כשמסתכל בדמות פניו של צדיק מזה באה הארה לנשמת המסתכל בו וההיפוך בדמות אדם רשע ולכך אסור להסתכל בדמות אדם רשע (מגילה כ"ח.), וזה יש לומר בן פורת עלי היינו שיש עליה, עין היינו לאותו עין שמסתכל בו, בנות היינו נשמות של ישראל, צעדה דוחקים עצמם לילך ולצעוד ולהסתכל בו, וזהו עלי שור היינו מפני שיש להם עליה מן ההבטה והסתכלות בדמות אור פניו הקדוש והבן:

ויחנטו הרופאים את ישראל. יש לומר בזה דהנה הצדיקים הרופאים שמרפאים נפשות ישראל ועושים אותם כבריה חדשה שנתחדש לו אור חדש שלא היה לו מעולם ונעשה כקטן שנולד, והוא שמרמז ויחנטו כמו (שיר השירים ב', י"ג. ובפירוש רש"י שם) התאנה חנטה פגיה היינו הצדיקים הרופאים את ישראל, היינו שמרפאים את ישראל רפואת הנפש ועושים אותם כבריה חדשה שמצמיח אור שלהם מחדש, וזהו גם כן וימלאו לו ארבעים יום היינו בחינת יצירת הולד שנעשה כקטן שנולד על ידי התחדשות אור תורה הבא לו על ידי הצדיקים והבן:

ויאמר אליהם יוסף אל תיראו התחת אלקים אני וגו' ותרגומו ארי דחלא דה' אנא. וצריך להבין כוונת דברי התרגום האלו שאין לו שום ביאור ובפרשת ויצא (ל', ב') אצל יעקב שאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן שם פירש התרגום דברים אחרים המני את בעיא הלא מן קדם ה' את תבעין וכאן שינה התרגום בפירושו וצריך להבין זה, ויש לפרש לפי עניות דעתי אשר חנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו על דרך שאמרתי על פסוק (שמות י"ט, ה') והייתם לי סגולה מכל העמים ופירש רש"י אוצר חביב והנה ידוע שאין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד, ויש לפרש כאן על דרך (דברים כ"ח, י') וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, והוא שאמר והייתם לי סגולה היינו אוצר חביב שלי שהוא יראת שמים שיראים ממני אתם תהיו זה האוצר היינו שכולם יראו ממך כמו שכתוב וראו כל עמי הארץ וגו' ויראו ממך וזהו סגולה מכל העמים, וזה יש לפרש גם כן פירוש התרגום כשראה יוסף שהיו יראים ממנו אמר להם אל תיראו יראה חיצונית גשמית ממנו כי בודאי איני יכול לעשות לכם דבר מבלעדי ה', רק התחת אלקים אני היינו ארי דחלא דה' אנא היינו מה שאתם יראים ממני הוא מחמת שאני זכיתי להאוצר של יראת ה' ולכך אתם יראים ממני אבל באמת ממני בעצמי אין אתם צריכים לירא שאי אפשר לעשות לכם דבר מבלעדי ה' כמו שאתם חשבתם לרעה ואלקים חשבה לטובה אך מה שאתם יראים ממני הוא כי אני נעשיתי האוצר של יראת שמים שיראים מהשי"ת אני זכיתי לזה, וזהו ארי דחלא דה' אנא מה שיראים מן ה' אנא היינו אני נעשיתי זה שיראים ממני כי שם ה' נקרא עלי והבן. סליק פרשת ויחי וסליקא ליה ספר בראשית

או יאמר אשר גרו בה היינו שעשו יחוד ו' עם ה', כי ידוע שאותיות י"ה הם תרין ריעין דלא מתפרשין רק ו"ה פעמים ח"ו בחטא גורם פירוד ביניהם והוא שמרמז שהאבות הקדושים עשו יחוד ו' בה', וזהו גרו היינו גר ו' בה היינו בה"א והמשכיל יבין:

ספר דגל מחנה אפרים - פרשת וארא

או יאמר וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. על דרך שאמרתי על (שמואל - ב ח', י"ג) ויעש דוד שם כי איתא בזוה"ק שהשם של ע"ב שהוא ישר והפוך, וישר הוא נגד תלת אבהן כל אחד תיקן לפי בחינתו אברהם תיקן בחינת ישר ויצחק הפוך וכו' ודוד המלך ע"ה שתיקן רגל רביעי היינו שחברם יחד ועשה מהם שם של ע"ב באותיות בשלימות, וזהו ויעש דוד שם שהוא עשה ותיקן וחיבר השם בשלימות, וזה יש לומר שמרמז הפסוק את ארץ מגוריהם היינו יחודים כנ"ל שעשו כולם אשר "גרו בה" מספר רי"ו אותיות של השם ע"ב שכולם עסקו בזה כל אחד לפי בחינתו והכל באותיות זה השם ע"ב והבן:

וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי. יש להעיר בזה תיבת מעבידים שהוא פועל יוצא והיה די לומר אשר מצרים עובדים אותם, ויש לומר בזה על פי מה שאמרתי כבר על פסוק (שמות ז', ה') וידעו מצרים כי אני ה' שהקשה אא"ז זללה"ה שלפי הנראה הוא תמוה מאוד שיעשה ה' כל האותות והמופתים בשידוד המערכות למעלה מדרך הטבע וכל היד החזקה וכל המורא הגדול שעשה הכל הוא בשביל שידעו מצרים כי אני ה', ולפי עניות דעתי נראה פשוט שבאמת קאי על ישראל אותם שהם בחינת מצרים שעושים מעשה מצרים שנטבעו בשקר רחמנא ליצלן וכל עבודתם שעובדים השי"ת הכל הוא בשקר והוא שאמר השי"ת שכל כך יהיה התפשטות אור השכינה והתגלות אלהות עד שאפילו הם יכירו וידעו כי אין שום דבר מבלעדו יתברך רק אני ה' ומבלעדי אין אלקים והיינו על ידי שיראו שמי שנטבע בשקר רחמנא ליצלן יהיה לו ירידה והשפלה עד נוקבא דתהום רבה ומי שיש לו נקודה של אמת יתעלה ויתנשא למעלה למעלה ברום המעלות ואז יתחזק האמונה בלבם באל יתברך שאי אפשר להרים יד ורגל בלתי נפש חיונית מהבורא יתברך ויתעלה והכל הוא ממנו יתברך, וזה יש לבאר פירוש הפסוק אני שמעתי את נאקת בני ישראל שזהו נאקתם אשר מצרים מעבידים אותם היינו צעקתם לפני השי"ת שיעזור להם להוציאם ממעמקים מזה שנטבעו בשקר וכל עבודתם הוא בשקר בחינת מצרים וזהו אשר מצרים מעבידים אותם ולגודל רחמיו וחסדיו של השי"ת תיכף כשרוצים ליטהר וצועקים על זה לפטור מהצר והמיצר ומשתוקקים לבא לבחינת אמת, ואזכור את בריתי היינו כי ידוע (עיין סוטה ט':) כפי המדה אשר האדם מעורר במחשבתו ובמעשיו מלמטה כך מעוררים עליו מלמעלה ולזה כיון שהם מעוררים מידת האמת שהוא מורה על אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים שהוא ראש תוך סוף שהוא התקשרות אלהותו מן אין סוף עד אין תכלית וזהו בחינת ברית התקשרות מעילא לתתא ולכך ואזכור את

בריתי היינו שאהיה מעורר מלמעלה אותו המדה ואהיה ממשיך מידת אמת שהוא התקשרות מעילא לתתא בחינת ברית מן אין סוף עד אין תכלית והבן:

בריתי היינו שאהיה מעורר מלמעלה אותו המדה ואהיה ממשיך מידת אמת שהוא התקשרות מעילא לתתא בחינת ברית מן אין סוף עד אין תכלית והבן:

עוד יש לפרש וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם. דהתורה ניתנה תמיד לידרש לפי ענין ראשי הדור ובחינתם ומדריגתם לפי דורם כמו שראיתי באיזה ספר וכמדומה לי שהוא בספר ברית מנוחה ששם המפורש הוא נמסר לדרוש בו כל דור לפי אותו הדור ולפי מה שצריך לאותו הדור עד כאן. וידוע הוא שכל התורה כולה הוא שמותיו של הקב"ה נמצא בודאי גם כן נדרשת בכל דור ודור לפי דורשיו ולפי נשמת אותו הדור, והנה בדורות שלפנינו בימי אא"ז זללה"ה היה לפי עניות דעתי נדרש פירוש הפסוק באופן זה על פי הידוע ממה שהאיר לנו כי צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא פירוש בכל צרתם לו צר כביכול היינו כשיש ח"ו איזה צרה וצער לאדם יבין שבודאי לו צר כביכול הצרה הזה והחסרון הזה יש בשכינה ולא היו יודעים מזה להתפלל עליה ולכך שולח השי"ת אותו הצרה והחסרון ח"ו על הצדיק כדי שיבין להתפלל על חסרון השכינה כביכול וכשימולא חסרונה ימולא גם כן חסרונו וזהו צדיקא אינון שלוחי דמטרוניתא עד כאן דברי קדשו, ולפי דברים אלו יש לפרש כך הפירוש בפסוק אני שמעתי את נאק"ת ראשי תיבות א'ל נ'א ק'רב ת'שועה כי ידוע השכינה כביכול נקרא תשועה והוא שצועקים עבור השכינה כביכול לקרב השכינה הנקרא תשועה שהוא בהרחק ובפירודא כביכול, וזהו אשר מצרים מעבידים אותם והיינו כשיש להם מצירים בגשמיות ומזה רואים שבודאי כביכול לו צר דוגמת זה שכביכול השכינה נפלה לעמקי הקליפות הנקרא מצרים והוא צעקתם למלאות חסרונה ואז אני שמעתי את צעקתם זה ואזכור את בריתי היינו השכינה כביכול, והנה כך היה נדרש הפסוק לפי עניות דעתי בימי בעל שם זללה"ה ואנשי דורו שהיו בזה המדריגה שלא להתפלל כלל על חסרון של עצמו רק על חסרון השכינה כביכול כנ"ל, ועתה לפי דורותינו כך נדרש לפי עניות דעתי זה הפסוק על פי הנ"ל שראשי תיבות נאק"ת הוא א'ל נ'א ק'רב ת'שועה והיינו סתם תשועות כל אחד לפי מה שצריך לו והוא הצעקה עצמה אשר מצרים מעבידים אותם וצועקים עבור עצמם ואף על פי כן לגודל רחמיו וחסדיו של השי"ת שהוא רחמי גו רחמי הוא מקבל אפילו תפלה וצעקה עבור עצמם, ואמר וגם אני שמעתי דלכאורה

היה לו לומר וגם שמעתי ותיבת אני נראה כמיותר, אבל לפי עניות דעתי יש לפרש כך הכוונה אף שהם אינם שומעים ואינם מבינים זה כלל ואינם במדריגה זו שלא לבקש כלל על עצמו רק עבור השכינה הקדושה, אבל אני שמעתי זה כדאיתא שכל ההרגשות שבאדם החיות הוא המרגיש והחיות הוא משורש חיות לכל החיים ואני שומע ומרגיש כביכול צער השכינה הקדושה, וזהו ואזכור את בריתי שהוא השכינה כביכול וממילא ימולא חסרונם בגשמיות גם כן כנ"ל והמשכיל יבין:

וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה. ופירש רש"י זה אחד מן העשרה קל וחומר שבתורה, והקשה האור החיים אמאי לא כתיב תירוץ של השי"ת בזה עיין שם מה שתירץ, ולפי עניות דעתי נראה לומר פירוש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח, רוח לשון רוחניות היינו שהיה קטן וקצר כח המושג שלהם ולא יכלו לקבל דיבור השי"ת ולכך ויצום אל בני ישראל היינו לשון חיבור בצוותא חדא והיינו שיחברו רוחניותם אל בני ישראל ואז יוכלו לקבל דיבור השי"ת כי משה הוא התורה על דרך (שמות ב', ב') ותרא אותו כי טוב הוא והמשכיל יבין:

או יאמר וידבר משה לפני ה' לאמר. צריך להבין תיבת לאמר שאינו צודק כאן שאינו לאמר לזולתו כיון שעם ה' היה מדבר, ויש לומר בזה בדרך רמז לפי עניות דעתי מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו על פי ששמעתי פירוש לשון קל וחומר כי מן הקולא נידון חומרא וכן להיפוך מן החומרא נידון קולא כפי ענין הקל וחומר, והנה כאן אמר משה גם כן קל וחומר כפירש רש"י זה אחד מי' קל וחומר שבתורה והנה כאן היה באמת כך מן החומרא נידון קולא היינו אותו דבר שהיה חומרא ונגוף למצרים היה קולא ורפוא לישראל כדאיתא (שמות רבה ט', י') ממכת דם נתעשרו בני ישראל וכן בכל המכות כידוע זה, וזה יש לבאר פירוש הפסוק וידבר משה לפני ה' לאמר היינו מן הדיבור שהוא קשה ומורה על דין נכנס לבחינת אמירה שהיא רכה והיינו שיהיה לישראל נמתק הדין של מצרים והבן:

כבד לב פרעה מאן לשלח העם. יש להעיר בזה שלא נכתב זה הלשון רק במכה הראשונה שהיתה דם גם עדיין לא נודע כל כך כבדות לבו, והנה שמעתי בזה בשם מחותני הרב המפורסם מו"ה ליפא מק"ק חמעלניק וכמדומה לי שראיתי אחר כך כתוב זה במדרש והיינו כבד לב פרעה שאצל פרעה נתהפך הלב ונעשה כבד עד כאן, והנה ידוע זה שמאתו לא תצא הרעות ח"ו וכל רעה שבא ח"ו לאדם העון עצמו הוא מייסרו וגמול ידיו יעשה לו תייסרך רעתך, ותמוגגינו ביד עונינו ח"ו (ירמיה ב', י"ט) ולכך בודאי מעין הפגם והרע שעשה הוא העונש, וזה יש לומר הטעם שהיתה מכה ראשונה מכת דם כי היה מענין הפגם והחטא שלו שהרע שלו היה אז שלבו נעשה כבד ומהחטא הזה נולד משחית ומזה בא עליו מכת דם שהיא מעין כבד שיש בו ריבוי דם והיא מלאה דם (עיין חולין ק"ט: וברש"י שם), ויש לומר על דרך הלצה שזהו שרמזו חז"ל (שמות רבה ט', י') ממכת דם העשירו בני ישראל כי ידוע שכל המכות היה נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל וכדאיתא בספרים הקדושים של הרב מפולנאה ע"ה כי ממכה עצמה מתקן רטיה והיינו אותו דבר שהיה למצרים נגוף היה רפוא לישראל כמבואר שם באריכות עיין שם, והנה כאן היה למצרים מכה מכבד מכת דם ודמים תרתי משמע (עיין מגילה י"ד:) והיה אצל ישראל המשמעות השני שהוא ממון והעשירו בני ישראל, ויש עוד בדברים אלו דברים סתומים ונעלמים למעיין ומשכיל היטב וימצא בהם דברים נפלאים:

ושמתי פדות בין עמי ובין עמך למחר יהיה האות הזה. יש לומר בזה בדרך רמז על פי הידוע דכל המכות היה נגוף למצרים ורפוא לישראל, ויש לומר שגם כאן רימז בתיבת פדות שהיה לישראל פדות וגאולה ולמצרים היה צירוף תדף שהוא למפרע אותיות תדף על דרך (דברים ו', י"ט) להדוף את כל אויביך מפניך, וזהו ושמתי פדות אותיות פדת יהיה בין עמי ובין עמך שיתחלף בין עמי הצירוף ובין עמך כנ"ל, וזהו למחר יהיה האות הזה למחר כמו למחיר לשון חילוף היינו האות הזה היינו התיבת פדת יהיה לחילוף למצרים יהיה הצירוף למפרע כנ"ל, ומלת האות הזה מצינו שגם תיבה נקרא אות כמאמרם ז"ל (ברכות ל"ג.) גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות שנאמר (שמואל - א ב', ג') אל דעות ה' עד כאן, הרי שמכנה שני תיבות לאותיות וכן יש לומר גם כן כאן שקאי האות הזה על תיבת פדת והבן, ויש עוד בזה מילין עילאין כי השכינה הקדושה השרויה בישראל היא בחינת דלת על דלית לה מגרמה כלום כדאיתא בזוה"ק ונקראת גם כן פת על דרך (ויקרא כ"א, ח') לחם אלקיך הוא מקריב וזה לעומת זה עשה אלקים אימא דערב רב היא גם כן קוראת עצמה לילית שהוא אותיות לי לית והיינו גם כן על דרך דלית לה מגרמה כלום ונקראת גם ת"ף שהיא מספר לילית גם בשביל ת"ף מחנות שעמה ועל כן לישראל הוא פדת אותיות פדות וישע שהוא מרמז על השכינה הקדושה השרויה ביניהם והוא מלשון פדות וגאולה והצלה ולמצרים אותיות תד"ף שהוא ת"ף וד' באמצע כשמא דאימא דערב רב שהיא חרבה ושממה שנמשך ממנה אבל לישראל הוא פדות כנ"ל, וה' יפדה אותנו במהרה אמן:

וממקנה בני ישראל לא מת אחד. יש לומר הרמז בזה כי מכות דבר וברד כשמצטרף עם אחד שהוא אלופו של עולם נעשה אור רז, וזהו וממקנה בני ישראל לא מת היינו על ידי הצטרפות אחד שהוא יחידו של עולם כנ"ל נמתק ונעשה מן דבר וברד אותיות אור ורז והבן:

בא אל פרעה וגו'. יש לומר הרמז בזה על דרך דאיתא בזוה"ק (ח"א ס"ז:) על בא אל התיבה רזא דא למימחא חייבא עיין שם בפרשת נח:

ספר דגל מחנה אפרים - פרשת בא

בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שתי אותותי אלה בקרבו. יש בזה דרוש עמוק והוא מסוד התפילין הנקראים אות ואות שבת ויום טוב הנקראים אות, ואם ירצה ה' כשיהיה מאת ה' אבאר בעזרתו, וכעת נבאר בקצרה ונקדים הגמרא (ברכות ו'. ) שהקב"ה מניח תפילין, ושמעתי בזה מהו ענין התפילין, ולהבין זה שהם תענוגים ושעשועים של הקב"ה מישראל בהתדבקותם בו ועל ידי זה הוא מקבל מוחין מאבא ואימא וזהו (ישעיה מ"ט, ג') ישראל אשר בך אתפאר ופאר הוא תפילין כידוע וזהו ענין שהקב"ה מניח תפילין, וזהו גם כן ענין תפילין של ישראל כשמתדבקים ומתקשרים מעשיהם על ידי שמאמינים בהקב"ה ועל ידי האמונה שמאמינים בו ובגדולותיו ובנוראותיו יתברך ויתעלה באים לאהבה ויראה פנימית והם ממש תפילין של ראש ושל יד ועל ידי זה נמשך יראתו ואהבתו של הקב"ה וברוך שמו בכל העולמות ובכל הנבראים והטוב עולה לטוב והרע נופל כמו (שמות ט"ו, ט"ז) תפול עליהם אימתה ופחד וגו', על ידי הנסים שעשה השי"ת לישראל ביציאת מצרים ועל הים וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ועל ידי זה ויאמינו בה' ובמשה עבדו ובאו לכלל אהבה ויראה פנימית כמו שכתוב (שמות י"ד, ל"א) ויראו העם את ה' וגו' ובזה נמשך שנפל אימתה ופחד על כל הנבראים ועליהם, וזהו ממש תפילין שלנו הם ארבע פרשיות הנאמרים בהם נסים ונפלאות של יציאת מצרים ועל ידי זה באים ישראל לדביקות ואמונה גדולה בהשי"ת ברוך הוא ובאים לאהבה ויראה פנימית ותפילין דמארי עלמא היינו הארת הפסוקים הנאמרים בהם חיבת ואהבת הקב"ה את ישראל והם נקראו נטע שעשועיו כמו (דברים ד', ל"ד) או הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו' וחיבת ואהבת ישראל להקב"ה והתדבקות בו והם ממש (ישעיה מ"ט, ג') ישראל אשר בך אתפאר כנ"ל שזהו התענוגים והשעשועים והמוחין של הקב"ה ברוך הוא וברוך שמו, והנה בתפילין כתוב ענין כבדות וקשיות של פרעה ומכת בכורות שהיה תכלית כל המכות כמו שכתוב (שמות י"ג, ט"ו) ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה'

כל בכור וגו' ואם חסר או יתיר אות אחת אפילו פ' או ר' של פרעה הם פסולין והיינו שבודאי תלוים כמה עולמות צחות ומצוחצחות ואורות עליונים בכל קוץ וקוץ ובכל אות ואות מהם, וזהו שאמר הכתוב בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שיתי אותתי אלה בקרבו היינו אות תפילין של ישראל ושל הקב"ה ית"ש אלה בקרבו היינו שהם בנוים באותיות יציאת מצרים ומכות בכורות אשר עליהם תלוים אורות צחות עליונים הצריכים לצרופין כאלה ענין סיפור יציאת מצרים והכאת בכורות, ודי בזה למבין כי לא יכולתי להאריך וה' יכפר בעדי:

או יאמר למען שתי אותתי אלה בקרבו. על דרך הנ"ל אך אין מדרש בלא חידוש כי תפילין נקרא אות כמו שכתוב (שמות י"ג, ט') והיה לאות על ידך וגו' וכשנחסר אות אחת אפילו פ' של פרעה וכיוצא בו הוא פסול ואינו קרוי אות תפילין כלל והיינו על כרחך כנ"ל שיש בכל אות אורות צחות עליונים וצריך להיות כך בשלימות כל האותיות שכתוב בהם בלי שום חסרון, וזהו שכתוב כי אני הכבדתי את לבו היינו אף שהיה די במכות הראשונות אף על פי כן אני הכבדתי את לבו למען שתי אותתי אלה בקרבו היינו שיהיה אות של תפילין בשלימות על פי סודות עליונים הרמוזים בהם בלי שום חסרון והיה צריך לכתוב בהם ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו גם הוצרך ויהרוג ה' כל בכור וגו' ולכך הכבדתי את לבו וגו', וזהו למען שתי אותתי אלה בקרבו דייקא היינו שעל ידם יושלם האות תפילין שנעשה מן סיפור כל המאורע ומן אותיות שמו אות תפילין והוא שוה לשאר כל התורה שהדין הוא אם נחסר אות אחת פסול ולא הוי אות כלל עד שיהיה נכתב כל האותיות הכתובים בהם בשלימות גמור בלי שום חסרון כנ"ל והבן, ומה שכתוב אותתי בלשון רבים יש לפרש דאיכא מאן דאמר בגמרא (מנחות ל"ו.) כי תפילין שתי מצוות נינהו ומכל מקום לפי דברינו זה אין הכרע כמאן הילכתא דיש לפרש אותתי היינו אותיות שיהיו אותיות קדושות שלי בקרבו שיהיו נעשים מכל הענין האותיות הקדושות, גם יש לומר דידוע ג' נקראים אות שבת ותפילין ואות ברית קודש ואצל אות ברית אינו מפורש יציאת מצרים ואצל שבת מפורש בו זכר ליציאת מצרים שהוא ראשון למקראי קודש ובכל הימים טובים נאמר יציאת מצרים וענין תפילין כולו נסדר על ענין יציאת מצרים וזהו יש לפרש למען שתי חסר היינו למען שתי אותותי אלה בקרבו שני אותות אלו שבת ותפילין בקרבו הם תלוים היינו בענין יציאת מצרים והבן, כי כל עוד שנתרבה ענין יציאת מצרים נתרבה יותר אור שבת ותפילין:

ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים. כאן נשאלתי הלא כתיב בענין יציאת מצרים (דברים ט"ז, ג') למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ואמרו חכמים גם לימות המשיח וכאן תלה הסיפור רק בג' דורות, ויש לומר לפי עניות דעתי אשר חנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו כי איתא (אבות פ"ה, מ"א) בעשרה מאמרות נברא העולם וזה גלוי כי העשרה מאמרות תלת הראשונים נקראים אבות והשניים נקראים בנים והשלישים נקראים בני בנים ושורש ובחינת האבות הוא בודאי בסוד הדעת בא הזיווג וההולדה כמו (בראשית ד', א') והאדם ידע את חוה ואם עדיין לא בא אדם לכלל דעת אינו מוליד והכל מצומצם במוח האדם וכשזוכה שבא לכלל דעת אז הוא בבחינת זיווג והולדה כנ"ל ונעשה אב ותולדתו, כיוצא בו בתחלה הוא קטן ואחר כך הוא בא לכלל גדלות בסוד הדעת כנ"ל ונעשה גם כן בזה בחינת אב לבני בנים וכן הוא מעילא לעילא כי על ידי הדעת יורש מוחין דאבא ואימא ומוליד כיוצא בו וידוע דגלות מצרים היה כי היה חסר סוד הדעת וזה היה הגלות ממש לכן היה הכל מצומצם במוחין בקטנותם והיו כלולין וכו' וסוד יציאת מצרים הוא היה התגלות והתפשטות הדעת ונעשה מזה בחינת אבות ובנים ובני בנים וזה היה בכל הבחינות בעולמות ונשמות ואלהות והכל אחד הוא, וזהו פ"ה ס"ח פ"ה מספר מילה שהוא בחינת יסוד, וס"ח הוא מספר חיים ונעשה מזה יחוד והולדה כי החכמה תחיה את בעליה (קהלת ז', י"ב) והוא האב הראשון אשר בו נכללו תלת אבהן בסוד חס"ד, וזה יש לומר הפירוש ולמען תספר לשון בהירות כספיר והיינו על ידי יציאת מצרים יבא אור ובהירות על ידי הדעת באזני בנך ובן בנך היינו באבות ובנים ובני בנים יולדו להם בסוד הדעת והזיווג וזהו ממש חידוש העולם שנעשה על

ידי מצרים בעשרה מאמרות, וזהו ממש כל ימי חייך כל ימי העולם וגם לימות המשיח כי זה קבלה מן אא"ז זללה"ה כי זה הוא ממש בחינת ביאת משיח נמצא דא ודא אחת הוא באזני בנך וגו' וימי חייך וגו' והמשכיל יבין:

ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש וגו' הטרם תדע כי אבדה מצרים. יש להעיר בזה כי נראה שסתרו דברי עצמם תוך כדי דיבור שפתח דבריהם היה שהוא להם רק למוקש ולמכשול ולבסוף סיימו כי אבדה מצרים כי חילוק והפרש גדול הוא בין מוקש ומכשול לאבידה לגמרי, והנכון בזה לפי עניות דעתי על פי מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו כי ידוע דאותיות מה"ש במילואם מספר מות ונמתק על שנעשה ממנה צירוף האמת כנזכר בכתבים יעויין שם והנה הבעל הטורים פירש זה היינו משה וכו' עיין שם, וזה יש לפרש שרימזו בכוונת דבריהם כי כל המכות היו נגוף ורפוא אותו שהיה למצרים נגוף היה לישראל רפוא והכל היה על ידי משה, ויש לומר שב' הבחינות האלו היו כלולים בשמו משה שהוא אותיות השם מה"ש שהוא במילואו מספר מות וזה היה למצרים ולישראל היה נמתק ונעשה צירוף האמת, והוא שאמרו עד מתי יהיה זה היינו משה כנ"ל לנו למוקש כי מוקש מספר מות היינו אצלינו נעשה הצירוף של מות הכלול בשמו במילואו, והוא שדייקו באמרם לנו כי רק להם היה זה הצירוף והיה להם נגוף אבל לישראל היה להם רפוא על שהיה להם הצירוף של האמת שהוא גם כן כלול בשמו במילואו אבל להם נעשה מן אותיות משה שהוא מה"ש במילואו צירוף של מות שהוא מספר מוקש, ועתה לא סתרו דבריהם במה שאמרו אחר כך כי אבדה מצרים כי ודאי אבידה לגמרי הוא כי היה אצלם הצירוף של מות מספר מוקש כנ"ל והבן:

ויושב את משה ואת אהרן אל פרעה ויאמר אליהם לכו עבדו את ה' אלקיכם וגו' ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך כי חג ה' לנו. יש להעיר בזה כי אינו צודק בכאן ענין חג כי חג הוא נקרא יום קבוע וכאן המשמעות היה אימתי שילכו יהיה חג שלשת ימים, ויש לפרש בזה בדרך רמז כי איתא בזוה"ק פרשת בשלח שפרעה לא ידע כלל מן שם הוי"ה ב"ה שהוא משדד המערכות והוא שולט למעלה מן דרך הטבע רק ידע משם אלקים שהוא מספר הטבע ובדרך הטבע מעולם לא יצא עבד ממצרים מבית האסורים כמאמרם ז"ל (מכילתא י"ח, י"א) והוא שאמר לא ידעתי את ה' ולכך וגם את ישראל לא אשלח, גם איתא בזוה"ק (ח"ב קצ"ה) על ויחזק ה' את לב פרעה שמא דא הוי"ה שהזכיר לו אתקיף לבא דפרעה כי לא האמין כלל בזה שיש שם הוי"ה ב"ה בעולם שהוא מהוה כל ההוים ומשדד המערכות והמזלות ואחר שבאו עליו המכות שהיה שידוד המערכות התחיל להאמין בזה השם והוא שאמר לכו עבדו את ה' אלקיכם והזכיר גם שם הוי"ה ב"ה והודה במקצת והאמין שיש הוי"ה ב"ה בעולם, והוא שרימז משה רבינו ע"ה בדברי קדשו כי חג היינו זהו חג ויום טוב גדול ה' לנו היינו מה שהיה תמיד בפיך רק שם אלקים מספר לנו ולא האמנת רק בזה ועתה האמנת גם בשם הוי"ה ב"ה וצירוף שם הוי"ה עם אלקים כאומרו ה' אלקיכם וזהו ה' לנו מספר אלקים זהו חג גדול לנו, וגם רמז בתיבת ח"ג שהוא ראשי תיבות ח'סד ג'בורה היינו שהיו גוברים חסד על גבורה בזה שנתחדש באמונתו גם כן בשם הוי"ה ב"ה שנתגלה ונתפשט בעולם שהוא שורש כל החסדים:

ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. יש כלל גדול מאא"ז נ"ע זללה"ה כי מן המכות עצמם של מצרים נעשה רפואה לישראל וכיצד במכת דם היה למצרים מסוד השם אהי"ה ברבועו שהוא מספר דם ולישראל היה מ"ה בחינת מים עד כאן דבריו הקדושים. ואבאר בקצרה את דברי קדשו לפי עניות דעתי מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו על דרך הידוע כי כל חיות האדם הוא תלוי במרוצת הדמים משס"ה גידיו והם המחיים אותו ובדבר זה שוים ישראל לאומות העולם אך יש בחינה אחרת תוספת לישראל עם קדוש והיא בחינת הנשמה והיינו אלוהות שבתוכם כמו (בראשית ב', ז') ויפח באפיו נשמת חיים כלום אדם נופח אלא מעצמותו וכן היה השי"ת נופח נשמת חיים באפיו מעצמות יתברך ויתעלה והוא בחינת א' אלופו של עולם השוכן בקרב איש ישראל ולכן אמרו רז"ל (ברכות י'.) שבה' דברים הנשמה דומה להקב"ה מה הוא ממלא כל העולם אף הנשמה ממלא כל הגוף וכו' והיינו כי משם שורשה ועל ידי זה נקראים עם קדוש בני ישראל בסוד אדם היינו שיש א' שהוא אלופו של עולם בתוך דם שלהם המחיה אותם והוא תוספות על דמים הטבעיים וסוד אדם הוא בחינת הוי"ה ב"ה וברוך שמו שהוא במילואו מספר שם מ"ה אבל לא אומות העולם כמאמר חז"ל (יבמות ס"א. ועוד) אדם אתם, אתם קרוים אדם ולא האומות כי להם חסר הנשמה שהוא סוד א' היינו אלופו של עולם אך הוא מסתתר בסוד רבוע אהי"ה שהם דמים וגבורות ובישראל נמתקים הגבורות על ידי אחד שיש בהם שהוא אותיות פלא העליון אשר הוא חסדים גמורים, והוא שאמרו חז"ל (שבת קמ"ו.) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן היינו על קבלתם התורה שמשם יונק שורש נשמתם על רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה ובזה נותן חיים לכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו של אדם והתורה כולה כלולה בשם הוי"ה ב"ה וברוך שמו כנ"ל בפרשה וארא והוא סוד אדם ונמתקו כל הגבורות והדמים וזהו פסקה זוהמתן וכן ממש גם כן בענין המכות דם שנעשין ממש כל איש ישראל בכלל ובפרט בסוד אדם שלם בכלל ובפרט ונמתקו כל הגבורות והיה אצלם בחינת מים שהם חסדים כי לכל אחד היה לפי שורשו ולפי מה שדבוק בו, ולכך לאומות העולם ששורשם דם ודביקים שם בגבורות היה מכת דם ולישראל שדבוקים בשורש השרשים באלופו של עולם שהוא סוד א' והוא אותיות פלא ונמתקו להם הגבורות בפלא העליון, וזה יש לפרש גם כן במכת חשך היה לכל אחד לפום דרגא דיליה ומדיליה נטל כל אחד כי חושך הוא בחינת השכחה אשר זה היה גלות מצרים בסוד שכחה ואותיות חשך הוא שכח רחמנא ליצלן והוא מבחינת אחוריים הנקרא עורף ופרעה וזה היה הגלות של ישראל שנפלו לבחינת שכחה ועורף בסוד אחוריים אבל כשהתחיל להתנוצץ הגאולה ושבו לאורם כבראשונה אשר היו דבוקים בו והשם האיר עיני עמו הקדוש באורו הזך והקדוש כמו שכתוב (שמות ו', ה') ואזכור את בריתי שהם בחינת פנים שהוציא אותם מן השכחה אל בחינת זכור שהם בחינת מוחין וזהו ואזכור כי הם סוד זכו"ר וא' שהוא סוד הדעת המאיר דרך משל כמו בלילה כשהוא חושך אף שעיניו פתוחות אינו רואה כלל בעיניו עד שבא לו איזה אור של נר או של אבוקה ואז האירו עיניו ורואה ומביט ומסתכל וכמו כן האירו עיניהם באור הקדוש של השי"ת שהופיע עליהם וזהו (תהלים ל"ו, י') באורך נראה אור והבן לאפוקי מי שאין לו אור ונר אצלו הוא חושך ולכן לישראל היה אור במושבותם היינו לפום מדרגתם אז שיצאו מן השכחה והחושך והיו דבוקים באור הקדוש ממילא היה להם אור אבל מצרים שהם בחינת השכחה ולא היה להם אור היה להם חושך כי דיני השכחה נמתקים לישראל על הזכירה כנ"ל והחושך העב והגס נפל לשורשו ושורה על מדריגתו ומקומו ועל אותם שדבוקים בו והם פרעה ומצרים, וכן יש לפרש במכות בכורות כי "בכר" הם אותיות שניות ונולדו מאותיות הראשונים שהם אי"ק והם מספר אלף ולכן בישראל שהיו דבוקים באל"ף הוקדשו הבכורות כי קודש היא החכמה והחיות שמחיה את בעליה והוא המוח הא' שמשם הם חיים כנ"ל ולכן נקראים בני בכורי ישראל והבן ומשם ניתוסף להם

אור וקדושה וחיות על שורשם הדבוקים בו כנ"ל ולמצרים מת כל בכור כי זה לעומת זה עשה אלקים וכשזה עולה זה יורד והבן כל זה והשם יכפר בעדי:

או יאמר ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. יש לפרש בזה דידוע מי שהוא דבוק באמת הוא דבוק באור כי באור פני מלך חיים לאפוקי מי שהוא בשקר מכח"ש שהוא צירוף חשך וזה שהיה נגוף למצרים שהיה להם חשך אפילה ולישראל היה אור ומן אותיות אפלה נעשה ה' אלף היינו ה' אלפין ה' אורות על שם שהיו דבוקים באמת שהוא אור שנעשה מן אלף של אמת אור אבל למצרים שהיו דבוקים בכחש נעשה להם צירוף של חשך ואפילה, וזהו לא קמו איש מתחתיו היינו בודאי כשדבוק בשקר והחושך ואפילה שולט עליהם זה היה נפילה גדולה ולא יכלו קום וההיפוך על אור נאמר (ישעיה ס', א') קומי אורי כי בא אורך, ואז תוכלו לקום כי הנה החושך יכסה ארץ הוא אמת על דרך (תהלים פ"ה, י"ב) אמת מארץ תצמח כדאיתא בתיקונים (תקונא חמישאה בהשמטות) והיינו מחמת שנתכסה מהם אמת שאינו מתגלה בהם שאינם דבוקים רק בשקר וכחש מזה נמשך חושך וערפל לאומים היינו ערפל בא גם כן מבחינת השכחה והעורף שהוא פרעה וזהו ערפל אותיות לערף יכסה לאומים היינו פרעה וכל מצרים, אבל (ישעיה ס', א') וכבוד ה' עליך זרח היינו עליך שאתה דבוק באמת שהוא אור יזרח כבוד ה' שהוא האמת והוא האמונה וזהו רזא דתרין תפוחין דנהרין לעלמא והמשכיל יבין, וזהו יש לפרש ולכל בני ישראל היה אור והטעם במושבתם חסר כתיב שהוא אותיות במושב תם היינו שהיו במדריגת יעקב איש תם והוא היה דבוק באמת על דרך (מיכה ז', כ') תתן אמת ליעקב ומאל"ף של אמת נעשה להם אור והיה במושב תם והבן:

או יאמר ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. אור גימטריא ר"ז והוא על דרך (עירובין ס"ה.) נכנס יין יצא סוד שהוא מרמז על עולם הבינה שהוא עולם התשובה שהוא אימא עילאה והיינו כי בכל ימות השנה יש בו זר לכן הוא רז והיינו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אומרים בלחש אבל ביום הכפורים נתגלה חמשה פעמים אור ונכנס יין שהיא אימא עילאה ויצא סוד ונעשה מן רז אור לכן אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם ולכן אצל שמחת חתן וכלה הוא גם כן אל יתערב זר בשמחתו כי (שיר השירים ג", י"א) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה היינו חתן שדומה למלך ומתחלה היה רק פלג גוף וכשנשא אשה נקרא מלך שלם בעטרה שעטרה לו אמו היינו שהחתן נעשה בחינת אימא עילאה שמוחלין לו כל עונותיו ולכל הנלוים אליו והיא עטרה שעטרה לו אמו על דרך תבא אמו ותקנח את בנה ואימתי הוא בימי חתונתו, ויש בזה סוד עמוק כי ביום הכפורים שהוא סוד אימא עילאה יש בו חמשה תפלות ובחתן יש בו חמשה קולות קול ששון וגו' והוא בחינה יותר גדולה מיום הכפורים והבן ולכן גם כן אל יתערב זר בשמחתו כי נעשה מן זר אור והבן כל זה כי הדברים עתיקין:

ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. יש לפרש על דרך דאיתא בנדרים (ל"ב.) כל המתמם עצמו הקב"ה מתמם עמו עיין שם וכתיב (בראשית י"ז, א') התהלך לפני והיה תמים ולא כתיב והיה תמים והתהלך לפני כי מקודם צריך אתערותא דלתתא וזהו התהלך לפני ואחר כך והיה תמים היינו שהקב"ה יתמם עמו כמו שהוא הולך באמת כך הקב"ה מראה לו האמת גם כן וזהו נהירו דאנפין וכמו שכתוב (ישעיה ס', י"ט) והיה לך ה' לאור עולם (שמות י"ג, כ"א) וה' הולך לפניהם היינו אור נהירו דאנפין, וזהו ולכל בני ישראל היה אור במושבותם היינו במושב תם ומושב הוא לשון עכבה שמעכב ומבלה ימיו בטוב, תם היינו אמת מידת יעקב שנקרא איש תם אזי ולכל בני ישראל היה אור מחמת שהיו הולכים בתמימות ובאמת היה הקב"ה מאיר להם גם כן נהירו דאנפין כנ"ל והבן:

או יאמר במושבותם. כי ידוע שהשבת הוא אור של כל העולם על דרך דאיתא שהעולם היה מתמוטט עד שבא שבת ובודאי צדיקים יחידי סגולה היו מקיימים את השבת כמו מתושלח נח והאבות כולם ומשה שהיה בחינת דעת של הדור תיקן שבת במצרים כמו שכתוב במדרש שבא משה אצל פרעה ואמר לו עבד שאין לו מנוחה יום א' בשבוע אין עבודתו כלום מיד בירר לו שבת למנוחה ואף שהיו במצרים בגלות ובחושך אף על פי כן היה מאיר להם אור שבת שבא מחמת שהיה מאיר להם אור של שבת, וזהו ולכל בני ישראל היה אור במושבותם היינו נהירו דאנפין שהוא אמת זו היא שהיה מאיר להם בכל מקומות מושבותיהם והבן:

וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה וגו'. צריך להבין זה כי אין לו שום ביאור והיה ראוי לומר לא תשאר מאומה ולמה תפס לשון פרסה, והנראה לפי עניות דעתי בזה דבר עמוק על פי מה ששמעתי מן אא"ז נ"ע זללה"ה שכל מה שיש לאדם הן עבדיו ומשרתיו ובהמותיו ואפילו כל הכלים שלו כולם הם ניצוצות שלו השייכים לשורש נשמתו וצריך להעלותם לשורשם, וזהו (ישעיה מ"ו, י') המגיד מראשית אחרית מגיד לשון קשר והמשכה והיינו שיקשר בראשית היינו בקדמון וראשית הכל אחרית היינו סוף כל המדריגות וכל ניצוצי השפלים כולם הם דבוקים בראשית עד אין סוף וכשיש לאדם שהם משורש נשמתו עליה למעלה אזי כולם נתעלו עמו והכל הוא על ידי שדבוק באמת וקרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת (תהלים קמ"ה, י"ח) ועל ידי זה יכול להעלותן גם כן, והוא שרימז משה בתחלת הסדר בנערינו ובזקנינו נלך וגו' בצאנינו ובבקרינו נלך וגו' כי כל אלו הם ניצוצין קדישין הנתונים בשביה במדריגות תחתונים מאוד וצריך להעלותם, ומה שאמר לא תשאר פרסה היינו פרסה הוא מספר משה כי ידוע שכל אותו הדור היה ניצוצין של משה רבינו ע"ה והוא היה אב לכולם ושקול לכולם וכל מה שהיה להם היה רק ניצוצין של משה רבינו ע"ה והוא היה יכול להעלותן על ידי שהיה דבוק באמת ואז נקרא אדם בחינת מה כמו שאמר משה (שמות ט"ז, ז') ואנחנו מה ועל ידי בחינה זו יכול להעלות למעלה למעלה ואז עולין כל הניצוצות שלו גם כן, וזהו ואנחנו לא נדע מה היינו שעדיין לא השגנו בחינת מה לכן נעבוד את ה' מקודם עד באנו שמה כדי שנגיע למדריגת מה שזהו עיקר השלימות ונקרא אדם ויכול להעלות כל ניצוצות שלו והמשכיל יבין:

עוד יש בזה רמז שאי אפשר להשיג שום בחינה ומדריגה מענין עבודת הבורא יתברך ויתעלה עד שכבר הוא בזה המדריגה ועובד את ה' ברוך הוא וברוך שמו באותו בחינה, והוא שאמר ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' שאי אפשר לידע איך ומה נעבוד את ה' עד בואינו שמה עד שתחלה בא למדריגה ועובד את ה' בזה ואחר כך יוכל להשיג זה המדריגה לידע שיש בחינה ומדריגה בזה לענין עבודתו יתברך ויתעלה אבל אם אינו עדיין על מדריגה זו ולא הלך בה מעולם אי אפשר להשיגה והמשכיל יבין, עוד יש בזה סוד עמוק לענין התפלה וכשיהיה מאת ה' אבאר בעזרתו:

ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. ויש לומר לדרכנו הנ"ל שהתורה ניתנה בלא נקודות ויכול לדרוש בכל ניקוד שיעלה לענין הדרוש, ויש לומר הרמז בזה כי כל הצרות הבאים על האדם ח"ו הוא מחמת שנטבע בשקר ואינו דבוק באמת ואין פיו ולבו שוין אבל מי שדבוק באמת ופיו ולבו שוים אז נמתקים הגבורות פה עם הכולל מספר אלקים על ידי הלב כי בינה לבא, ושם נמתקים הדינים בשורשן ובטל כל הצרות רחמנא ליצלן אבל כשנטבע בשקר ומדבר אחת בפה ואחת בלב שהפה אינו דבוק ללב ואדרבה הוא חלוק מן הלב ולכך לא נמתקו הגבורות ומשם נתעורר כל הצרות, וזה יש לפרש שרימז הפסוק כאן ולבני ישראל לא יחרץ שלא היה מזיק להם שום דבר והטעם כלב לשונו היינו לשונו היה כמו לבו שהיה פיו ולבו שוים שהיו דבוקים באמת ואזי נמתקו כל הדינים והבן:

החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. יש לפרש בזה על דרך שאמרתי כבר על פסוק (משלי ח', ט'ו) בי מלכים ימלוכו שמן השכינה הנקראת מלכות נפסק כל המלכים של ישראל ועל כן באחד בניסן הוא ראש השנה למלכים (ראש השנה ב'.) שבי"ב חדשים שהם י"ב צירופי הוי"ה ב"ה נתקן כל הפיסוק מלכים ועל כן כשבא אחד בניסן שהוא הראש הנקרא גולגלתא והוא הראשון לכל החדשים ולכל הצירופים שבחודש ניסן הוי"ה שלו כסדר וממנו נתהוו כל הצירופים והוא אב לכולן הוא ראש השנה למלכים וזהו בי היינו י"ב חדשים שהם י"ב צירופי הוי"ה ב"ה כנ"ל מלכים ימלוכו שבכולן נתקן כל הפיסוק מלכים אך שהחודש ניסן שהוא הראש וראשון הוא ראש השנה למלכים ועל כן נקרא זה החודש אביב אב י"ב שהוא אב לכל הי"ב חדשים וצירופי הוי"ה שהוא הצירוף הראשון כסדר השם הוי"ה ב"ה והשאר צירופים נקראים תולדות גם שהוא אותיות בי אב שהוא אב וראשון לכולם ולכך ממנו נפסק ונידון כל ענייני מלכים ושררה לרומם זה ולהשפיל זה הכל תלוי באחד בניסן וכשישראל מיישרים מעשיהם והלב שלהם הוא מלך וממילא כל האברים נוטים ומתנהגים על פי הראש שלהם ובזה גורמים שנמשך מלכותו של הקב"ה שנקרא גם כן לב על כל העולם והשרים והמלכים כולם בידו להטות לבם לכל אשר יחפוץ ולזה לב מלכים היינו כשהלב הוא מלך וכל האברים מתנהגים על ידו אז ושרים ביד ה' אבל כשח"ו אינם הולכים בדרך הישר מתישים כח של מעלה כביכול ודי בזה, גם יש לומר לב מלכים כי התורה נקרא לב שהוא התחלת התורה בב' וסיום בלמ"ד לעיני כל ישראל שהוא מעילא לתתא ומתתא לעילא נקרא לב והיינו כשהתורה הנקרא לב מולך על דרך (משלי ח', ט"ו) בי מלכים ימלוכו על דרך (דברי הימים - א כ"ט, י"א) והמתנשא לכל לראש שדרשו חז"ל (ברכות נ"ח.) אפילו ריש גרגותא וכו' הכל נפסק ממנו וכמו ששמעתי מן הרב המגיד המנוח זללה"ה שנקרא מלכות פה על שם שהמלך כל מה שמדבר בפה מיד נעשה כן ועל כן החג שבניסן נקרא פסח כי החודש הזה בחינת מלכות שממנו נפסק כל המלכות כנ"ל, על כן בחודש הזה שהוא חג פסח שהוא פה סח שזה בחינת מלכות כנ"ל ואז ושרים ביד ה' שמן התורה נפסק כל המלכות והוא משפיל אף מרומם לכל מי שיחפוץ, וזהו החודש הזה כל ענין החודש הזה לכם היינו בכם הוא תלוי בהטבת מעשי ישראל והלב שלהם יהיה מלך ואיתא בזוה"ק שהשיב ר' אבא לגוי אחד האי לבא רכיכא מכולא ואינו מקבל עכירות כלל ואז כשהלב מלך כל האברים נמשכים אחר הראש וכן כשהתורה מולכת אז ושרים ביד ה' כנ"ל גם כי בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל (ראש השנה י"א.) ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, והוא שרימז החודש הזה לכם היינו שהוא עת הגאולה אך בכם הדבר תלוי כשתחזרו בתשובה אזי יהיה נעשה מן אותיות לכם אותיות מלך, ראשון הוא לכם לחדשי השנה על דרך דאיתא שהוא בסוד גולגלתא כנ"ל על כן הוא ראש השנה למלכים:

דברו אל כל עדת בני ישראל ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית. כי ישראל נקראים שה על דרך (ירמיה נ', י"ז) שה פזורה ישראל והוא שאמר שיעשו עצמם לבית לאבות היינו להיות מרכבה לג' אבהן שהם חסד גבורה תפארת כמו דוד המלך ע"ה עשה עצמו מרכבה לאותן המדות וחבר עצמו עמהם שה לבית היינו שיכינו עצמם בהתכשרות מעשיהם לבית נכון ונשא שתהיה הגאולה במהרה בימינו אמן. ואם ימעט הבית מהיות משה, היינו שבמיעוט השגתו לא יוכל לעשות לעצמו בית ומרכבה כנ"ל, אזי עצה היעוצה היא ולקח הוא ושכנו היינו מקום שהשכינה שורה שם היינו שיחבר עצמו לצדיק שנקרא שכנו כנ"ל והוא הקרוב אל ביתו שיהיה לו לעזר ולסעד בעבודת השי"ת והבן, כדאיתא בכתבי האר"י זללה"ה על פסוק (משלי כ"ז, י') טוב שכן קרוב מאח רחוק כי הקב"ה נקרא בגלות אח רחוק כביכול והצדיק הקרוב ודבוק לה' תמיד נקרא שכן קרוב שמצער עצמו תמיד בגלות השכינה כביכול (תנחומא שמות י.) וזהו ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו כנ"ל שהצדיק נקרא שכן קרוב, או יאמר ושכנו על השכינה הקדושה השוכן בקרב האדם והיא תמיד שורה אצל האדם ככותל מערבי שמעולם לא זזה שכינה וכו', וזהו והקרוב אל ביתו והיינו שיתפלל להשי"ת ברוך הוא שיהיה לו לעזר ולסעד על דרך (יומא ל"ח:) הבא לטהר מסייעין לו והבן:

או יאמר החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. יש בזה רמז נפלא מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו כי ידוע שהקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית וכבר בארתי זה לעיל כי כמו שהתחלת הבריאה היתה על ידי התורה כדאיתא בזוה"ק קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא כך התחדשות הבריאה של מעשה בראשית הוא גם כן על ידי התחדשות התורה שישראל מחדשין בכל יום חדושי תורה וכמו ששמעתי מאא"ז זללה"ה שספר הזוהר יש לו בכל יום פירוש אחר ועל דרך דאיתא בגמרא (מדרש אגדה ואתחנן הקדמת הזוהר ה'.) על (ישעיה נ"א, ט"ז) ואשים דברי בפיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה אל תקרא עמי אלא עמי בחיריק דהיינו בשותפות מה אנא במילולא עבידנא שמיא וארעא אף אתה כן, וזהו ואשים דברי בפיך לנטוע שמים וליסוד ארץ היינו מהחידוש שמחדשין ישראל בתורת אמת מחדשין בריאת שמים וארץ החדשים וכל דברים המתחדשים בעולם הכל הוא על ידי התחדשות התורה שישראל מחדשים בהסתכלותם בה וכפי ענין התחדשותם בתורה כך נתחדש בעולם כמו ששמעתי בשם אחי הרב הקדוש המפורסם מו"ה ברוך נרו יאיר שאמר לצרף סיום התורה בהתחלתה לעיני כל ישראל בראשית, פירוש לפי עיני ישראל שמסתכלים בתורה כפי הסתכלותם בתורה כך הוא ענין חידוש מעשה בראשית שנתחדש בכל יום עד כאן, וזה יש לומר שמרומז בפסוק החודש הזה היינו מה שנתחדש בכל יום מעשה בראשית וזהו הזה דייקא כי הוא בכל יום ובכל עת, לכם היינו בכם הדבר תלוי כפי ענין הסתכלותם וחידושם בתורה כך הוא התחדשות הבריאה, ראש חדשים היינו השכל שבראש הוא המחדש אותם כל חידושי מעשי בראשית על ידי חידושי התורה על ידי השכל שמכניס בתורה ומסתכל בה, גם יש לומר ראש חדשים היינו החידוש הזה שאתם מחדשים בתורה הקדושה הוא ראש לכל החידושים שנתחדש בכל יום מעשה בראשית כי הכל נמשך ונגרר בתר רישא כפי ענין התחדשם בתורה כך הוא ענין התחדשות הבריאה בכל יום, ראשון הוא היינו הקב"ה הנקרא אני ראשון הוא היינו לשון נסתר כי השי"ת רואה ואינו נראה, לכם היינו שכביכול הוא תלוי בכם, לחדשי השנה היינו כפי החידושים שמתחדשים במשנתם ובתורתם כך הקב"ה מחדש מעשה בראשית והבן:

או יאמר החודש הזה לכם ראש חדשים. יש לפרש בזה על דרך מאמרם ז"ל (ראש השנה ב'.) באחד בניסן ראש השנה למלכים וידוע דענין המלוכה נתייחס לישראל שהם לבדם נקראים בני מלכים, וזהו החודש הזה לכם אותיות מלך היינו החודש הזה שהוא ראש השנה למלכים נתייחס הוא לכם דייקא והמשכיל יבין:

למה נקרא חודש ניסן חודש האביב. על דרך הנ"ל אך אין מדרש בלא חידוש על דרך (משלי ח', ט"ו) בי מלכים ימלוכו כנ"ל כי יש י"ב מזלות וי"ב צירופי הוי"ה ב"ה השולטים בי"ב חדשי השנה ועל ידי צירופים האלו נמשך כל הנהגות המזלות והמלכים וזהו בי היינו י"ב צירופים על ידם מלכים ימלוכו שמשם נפסק ונמשך כל המלכים כנ"ל ועל כן חודש האביב חודש ניסן הוא ראש השנה למלכים כי בחודש ניסן הוי"ה שלו כסדר והוא אב לכל הצירופים שהם נולדו מן הצירוף הראשון ולכך ממנה נמשך הנהגות כל המזלות, וכמו ששמעתי מן אא"ז נ"ע זללה"ה שאמר פעם אחד בחודש ניסן להרב המגיד המפורסם מטורטשין עתה העת שצריכים להתפלל כי באחד בניסן ראש השנה למלכים ואז נתמנה בו כל השרים ושלטונים שבעולם ולעת עתה נתמנו שרים לא טובים ועתה הוא העת להתפלל עד כאן שמעתי מפיו הקדוש, ונראה לי שהוא מטעם הנ"ל כי בחודש זה הוא הוי"ה כסדר שהוא אב לכל י"ב צירופים כנ"ל, עוד יש לומר כי לכך נקרא אביב כי איתא פלוגתא בגמרא (ראש השנה י"א.) ולחד מאן דאמר בניסן נולדו האבות וזהו מרמז תיבת אביב אותיות בי אב היינו שבו נולדו האבות והבן:

עוד הראני ה' בחודש ניסן תקמ"ח פה ק"ק מעזיבוז מפני מה באחד בניסן ראש השנה למלכים (ראש השנה ב'.) כי בחודש זה הוא עשר ספירות בסוד גולגלתא דמלכא שהוא כוללת כל הבחינות עשר ספירות של מלכות וכוללת כל המלכות והממשלות כי בידך לגדל ולחזק לכל (דברי הימים - א כ"ט, י"א) והמתנשא לכל לראש (ברכות נ"ח.) אפילו ריש גרגותא מן שמיא מוקמי ליה כי ממלכות שמים נמשך ממשלתו ודי בזה ולכן הוא ראש השנה למלכים והבן, ולפי דברינו אלה יתורץ מה דאיתא במדרש כי אותו היום נטל עשר עטרות וגם בגמרא (שבת פ"ז:) איתא זה הלשון ולא אמר עשרה כתרים והוא מובן על פי הנ"ל שרימזו כי גולגלתא דמלכא הוא שורש וכולל כל עשר ספירות של המלכות אשר מכונה בשם עטרה ודי בזה למבין:

משארותם צרורות בשמלותם. יש בזה סוד עמוק כי איתא בכתבי האר"י זללה"ה כוונה להכניס דינין דקטנות הנקרא שאר כמבואר שם בבחינת דעת דזעיר אנפין עיין שם, והנה שמלה הוא בחינת דעת כי הוא אותיות למשה שהיה בחינת הדעת כידוע ונבאר יותר כי איתא בש"ס (בבא מציעא כ"ז.) אף השמלה היתה בכלל וכו' כידוע כי בחינת אבידה הוא מכלל הסרת הדעת של האדם מן הדבר ויכול להאבד מה שאין כן אם יתן האדם דעתו עליו לשומרו אי אפשר להאבד כלל ובהסרת הדעת הוא נאבד לכן נקראים ישראל בגלות אובדים מחמת חסרון הדעת שזהו בחינת אבידה ובבא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן ואז יתפשט ויתגלה הדעת כמו שכתוב (ישעיה י"א, ט') כי מלאה הארץ דעה וגו' ואז (שם כ"ז, י"ג) ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים כי נדחים גם כן בחינת חסרון הדעת כי אותיות נדחים הוא נד חיים היינו שאין בו דעת וחכמה המחיה בעליה ובעת הגאולה יעלו כל הניצוצות קדישין האובדים והנדחים בארץ מצרים שזהו היה גלות מצרים שהיה חסרון הדעת כידוע מכתבי האר"י זללה"ה עיין שם שורש הדברים והוא בחינת חזרת האבידה שהוא בחינת הדעת ואז יחזורו האבידות לכן נרמז בחינת השבת אבידה בבחינת השמלה, וזהו הרמז משארותם היינו בחינת שאר שהוא דינין דקטנות כנ"ל צרורות בשמלותם היינו להכניסו לדעת שהוא בחינת זעיר אנפין כנ"ל ותהיה מצה שמורה מן המזיקין אותנו וכל ישראל בכלל הרחמים אמן:

ספר דגל מחנה אפרים - פרשת בשלח

וחמשים עלו בני ישראל ממצרים. יש בזה ב' פירושים ברש"י אופן אחד שיצאו מזוינים סוס מוכן למלחמה ולה' הישועה ומדרש אגדה שיצאו אחד מחמשים וכו', ויש לומר בדרך רמז ששני הפירושים אמת ושניהם ענינם אחד, והנה בכל דבר צריך לעשות עצמו כלי והכנה לאותו דבר כמו סוס מוכן למלחמה הוא הכלי וההכנה לבחינת מלחמה ובאמת ולה' הישועה כי אם ה' לא יעזור לו וישמור כבר אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ס', י"ג - י"ד) שוא תשועת אדם באלקים נעשה חיל והוא יבוס צרינו, וכן הוא הענין בעבודת הבורא ברוך הוא צריך האדם לעשות עצמו כלי והכנה לקבל סוד אלוהות בתוכו וידוע כי ביציאת מצרים יצאו ישראל מחמשים שערי טומאה לחמשים שערי קדושה שהוא סוד החמשים וסוד הנשמה כי נשמה היא סוד המחשבה שהוא בחינת חש"ב ראשי תיבות ח'משים ש'ערי ב'ינה וגילה הכתוב לנו הכנתם שעשו שעל ידי זה יצאו מן טומאות מצרים לסוד הנשמה על ידי מצוות מעשיות שעשו עצמם כלי בדם פסח ובדם מילה כדאיתא בגמרא (מכילתא י"ב, כ"א) על פסוק (שמות י"ב, כ"א) משכו וקחו לכם צאן משכו עצמכם מן העבודה זרה ולקחתם אגודת אזוב הוא סוד בחינת התקשרות, וטבלתם בדם אשר בסף הוא סוד סוף והיינו לקשר סוף ואחרית בראשית, וסוד משקוף ושתי מזוזות הם בחינת האמונה והם בחינת חיים שהוא ענין מזוזת זז מות ובבחינת עשיות המצוות האלו עשו עצמם כלי והמשיכו עצמם מן עבודה זרה לבחינת יחודי אלקים כדי שיוכלו לעלות ממצרים לסוד חמשים שהוא לקבל הנשמה כנ"ל, והוא ענין הב' פירושים פירוש אחד היינו שיצאו אחד מחמשים רצה לומר שעלו ממצרים בסוד אור החמשים שהוא הנשמה, והפירוש השני הוא שהיו מזויינים רצה לומר מהיכן זכו לזה על ידי שעשו עצמם כלי והכנה בעשיות המצוות כנ"ל לקבל אור הנשמה לעלות משם בסוד הנשמה שהוא סוד המחשבה בחינת חש"ב ראשי תיבות ח'משים ש'ערי ב'ינה והמשכיל יבין:

ובני ישראל יוצאים ביד רמה ותרגומו ובני ישראל נפקין בריש גלי. יש לפרש בזה על דרך ששמעתי מן אא"ז זללה"ה על תן במדבר הר היינו שהוא תפלה להשי"ת שיתן הר היינו הרי"ש שהוא חכמה על דרך ראשית חכמה במדבר היינו בדיבור רצה לומר שיהיה יחוד דיבור שהוא מלכות סוף כל המדריגות עם חכמה וזהו יחוד יו"ד ראשונה של הוי"ה עם יו"ד אחרונה של אדנ"י, וזהו סוף מעשה היינו יו"ד של אדנ"י יתיחד במחשבה תחלה שהוא יו"ד ראשונה של הוי"ה ואז יהיה גאולה שלימה, וזהו שמרמז הפסוק ובני ישראל יוצאים היינו מן הגלות ביד רמה היינו ביוד רמה, כמו שאיתא בכוונת פותח את ידיך אל תקרי ידיך אלא יודיך כן נמי יש לומר אל תקרי ביד רמה אלא ביוד רמה היינו שהיוד אחרונה של אדנ"י יתרומם ויתנשא ויתיחד ליוד ראשונה של הוי"ה ב"ה ואז יפקון מן גלותא, וזהו שרימז גם כן התרגום בריש גלי היינו שהרי"ש שהוא חכמה יתגלה אל הדיבור שהוא מלכות והוא יחוד הב' יודי"ן של הוי"ה אדנ"י כנ"ל והבן:

או יאמר בריש גלי היינו בשיר גלי. רצה לומר כשיתגלה שיוכלו לומר לפני השי"ת שירה כמו משה רבינו ע"ה ושאר הצדיקים שאמרו שירה אז ובני ישראל יוצאים מן הגלות והבן:

או יאמר בריש גלי. על דרך דאיתא בזוה"ק (הקדמת הזוהר) בספרא דא יפקון מן גלותא ועיין שם שמבואר עוד יותר כשיתגלה הספר הזוהר בדא יפקון מן גלותא, וזהו שמרומז בפסוק ובני ישראל יוצאים היינו מן הגלות כנ"ל ביד רמה ותרגומו בריש גלי ברי"ש ראשי תיבות ר'בי ש'מעון ב'ר י'וחאי גלי כשיתגלה ספרו הקדוש ספר הזוהר אז בדא יפקון מן גלותא והבן:

או יאמר על פי מה שאמר הרב הקדוש המפורסם מוהר"ר ליפא מחמעלניק ועל דרך דאיתא באגרת הקודש של אא"ז זללה"ה הנדפס בספר הקדוש של הרב מפולנאי ע"ה ששאל למשיח אימתי אתי מר והשיב כשיתגלה תורתך ויפוצו מעינותיך חוצה עיין שם, וזה יש לומר שמרומז בפסוק ובני ישראל יוצאים מן הגלות בריש גלי, ברי"ש ראשי תיבות ר'בי י'שראל ב'על ש'ם גלי היינו כשיתגלה תורתו ויפוצו מעינותיו אז יפקון מן גלותא והבן:

וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. ויבקעו אותיות ויעקב היינו כדאיתא בזוה"ק (ח"ב נ"ג.) וירא ישראל וגו' ישראל סבא, והוא שמרמז כאן ויבקעו המים שעל ידי יעקב שהיה שם ובזכותו נבקעו המים וקל להבין:

וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים לא נשאר בהם עד אחד. צריך להבין יתור תיבת עד אחד כי היה די לומר לא נשאר בהם או לכתוב לא נשאר בהם אחד מאי עד אחד, ויש לומר בזה לפי עניות דעתי שיש בזה רמז נכון מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו, ונקדים הפסוק ה' איש מלחמה ה' שמו ופירש רש"י מלחמותיו לא בכלי זיין אלא בשמו הוא נלחם כמו שכתוב (שמואל - א י"ז, מ"ה) ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות עד כאן לשונו, והנה הכתוב הזה כתיב אצל דוד המלך ע"ה שאמר לגלית הפלשתי והנה איתא בזוה"ק חמשה חלוקי אבנים שהיה לוקח דוד והיה לוחם בהם עם גלית הפלשתי היינו ה' תיבות דיחודא שמע ישראל ה' אלקינו ה' ושוי אותם בקורטא חדא היינו באחד ובזה היה גובר אותו עיין שם, וענין הזה הוא נצחיות בכל אדם ובכל זמן בזה מתגברים על כל אויבים ומזיקים כמאמר חז"ל (ברכות ה'.) כל האומר קריאת שמע על מטתו כאילו אוחז חרב פיפיות בידו עיין שם ובזה התגבר גם כן דוד המלך ע"ה על גלית, והנה רש"י ז"ל מראה מקום כאן בשמו הוא נלחם כמו ואני בא בשם ה' צבאות שכתוב אצל דוד המלך ע"ה שלחם עם גלית ביחודא דקריאת שמע ובודאי גם כאן ברזא דיחודא היו נלחמים, וזה יש לומר שמרומז בפסוק לא נשאר בהם עד אחד היינו עד אחד על ידי יחוד של קריאת שמע שהוא שמע ישראל וגו' ה' אחד וידוע שמע עיי"ן רבתי אחד דל"ת רבתי שהיא תיבת עד שהוא מרמז שזה עדות שישראל מעידים על אחדותו ית"ש והוא שאמר על ידי עד אחד שהוא רזא דיחודא זהו שכתוב בשמו הוא נלחם ועל ידי זה לא נשאר בהם ואבדו כולם כן יאבדו כל אויביך ה' ואוהביו וכו' והבן:

ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר משה. יש לומר בזה כשהאמינו בה' וגם האמינו שמשה הוא עבדו שהוא צדיק אז ישיר משה היינו אז היה יכול משה לומר שירה והמשכיל יבין:

אז ישיר משה ובני ישראל וגו'. נשאלתי בזה למה בשירת הבאר בפרשה חוקת כתיב אז ישיר ישראל ולא כתיב ובני ישראל וכאן שנה הכתוב ובני ישראל, ויש לומר בזה על פי הנ"ל דאיתא בזוה"ק (ח"ב נ"ג.) וירא ישראל ישראל סבא שיעקב היה שם ולכך מכנה אותם בשם בני ישראל כי האב היה שם ונגד האב שייך לומר לקרוא להם בנים וקל להבין:

ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם וילונו העם על משה וגו' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים וגו' ויאמר אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. יש בזה סוד ורמז נכון לפי עניות דעתי ולהבין התרגום על ויורהו ה' עץ ואולפיה ה' אעא, ונקדים הפסוק (תהלים צ"ב, י"ג) צדיק כתמר יפרח והיינו צדיק הוא בחינת תמר כי כמו תמר לית דכר בלא נוקבא כך הוא הצדיק שדבוק תמיד ביראת ה' כל הימים ותמן שכינתא שריא וממילא שורה תמן השי"ת גם כן כמו שכתוב (שמות כ', כ"ד) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וגו' ותרגומו בכל אתר דאשרי שכינתי תמן וכו' נמצא הוא מעורר תמיד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה והנה כבר נתבאר זה לעיל שהתורה נקראת גם כן תמר כי תרי"ג מצוות התורה עם כ"ז אותיות התורה הוא מספר תמר, וזה יש לומר הרמז בכאן ויבואו מרתה היינו שנפלו ממדריגתם שהיו דבוקים בצדיק ובתורה הנקראים תמר ועשו מן תמר מרתה, ולא יכלו לשתות מים היינו התורה, כי מרים הם היינו הם עצמם מרים שנפלו ממדריגתם והוא על דרך דאיתא בתיקונים על (שמות ז', כ"א) ויבאש היאור ולא יכלו לשתות מים מן היאור כי תורה אור סרחת לגבייהו וכו' וזהו נמי כי מרים הם, הם המרים ונדמה להם תורה וצדיקים למרה ואינם יכולים לדבר בהם ובזה גורמים התעוררות תגבורת הדינים עליהם וזהו וילונו העם על משה שמתחילין לדבר רע על הצדיק ובזה נתעורר הדין הקשה עליהם ויורהו ה' עץ ותרגומו ואולפיה ה' אעא, אעא מספר ע"ב שהוא מידת חסד שמספרו ע"ב, היינו שהשי"ת היה לומד אותו איך להמתיק מרירות הדינים על ידי מידת החסד וזהו וישלך אל המים וימתקו המים שעל ידי מידת החסד נעשה מים מתוקים וערבים הנובעים ממקור מים חיים, ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך וגו' כל המחלה כי פ"ג מיני חולאים יש שתולין במרה כמנין מחלה וזהו

לא אשים עליך כי נמתק מרירותם על ידי כי אני ה' רופאך היינו בשם הוי"ה מידת החסד אני רופאך והבן:

או יאמר כל המחלה וגו' כי אני ה' רופאך. כי תיבת המחלה מספר פ"ח על שם שהוא פח יקוש, וזהו לא אשים עליך כי אני ה' אני עם ה' מספר פ"ז והצדיק המיחד אותם הוא פ"ח, והוא רופאיך שבטלין כל הדינים וחלאים כשמתיחד אני עם ה' שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה והבן:

או יאמר כי אני ה' רופאך. על דרך שקבלתי מן אא"ז זללה"ה שכל היסורין הבאים על אדם רחמנא ליצלן הוא מחמת שיש חסרון כזה בשכינה כביכול שאין היחוד בשלימות ועל כן השי"ת שולח עליו יסורים כדי לעוררו להתפלל על חסרון השכינה כביכול כמו שכתוב (שיר השירים ב', ה') כי חולת אהבה אני ויראה לעורר אהבה רבה ליחד קודשא ברוך הוא ושכינתיה ביחוד אמת בשלימות בלי שום חסרון ואז ממילא יסתלק הדינים והיסורים מעליו, והוא שמרמז הפסוק כי אני ה' היינו שיהיה אני שהוא השכינה עם ה' שיהיה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה הוא רופאך היינו רפואה שלך כי אז ממילא מסתלק ובטל כל היסורים ונמתק כל הדינים והבן:

או יאמר ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. ויש להעיר בזה דיוק תיבת במצרים לא אשים עליך משמע אבל שאר חולאים ח"ו ישים עליהם, גם צריך להבין אחר שאמר שלא ישים עליהם כלל החולאים מה זה שאמר אני ה' רופאך למה צריך רפואה, והנכון בזה לפי עניות דעתי אשר חנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו על פי הידוע שכל המכות היו נגוף למצרים ורפוא לישראל וכבר נתבאר זה לעיל כי המצרים שהיו דבוקים בשקר וכחש היה להם חשך שהוא צירוף כחש וישראל שהיו דבוקים באור היה להם אור וכן בכל המכות שהיה להם היה להם מבחינת רעתם עצמם וההיפוך לישראל, והוא שמרמז הפסוק כאן אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך וגו' שתדבק עצמך לאור באור ה' אז בודאי כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך שום מכה מהם כיון שתהיו דבוקים באור ה', כי אני ה' רופאך אני ה' לפעמים פירושו נאמן לשלם שכר למתהלכים לפני ולפעמים פירושו נאמן לשלם פורעניות לרשעים והוא שאמר כי אני ה' רופאך היינו שזה היא הרפואה שלך כשתשמע לקול ה' אז יהיה אצלך אני ה' נאמן לשלם שכר ולאומות יהיה אני ה' נאמן לשלם פורעניות שהוא נגוף למצרים ורפוא לישראל כנ"ל, וזהו לא אשים עליך כי אני ה' נאמן לשלם שכר הוא רופאך שאותו שיהיה נגוף למצרים הוא רפואה לישראל וזה רופאך והבן:

או יאמר ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם וגו' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים. על דרך הנ"ל אך אין מדרש בלא חידוש כי זה גלוי שהתורה נקרא מים כמו שכתוב (ישעיה נ"ה, א') הוי כל צמא לכו למים (עיין בבא קמא י"ז.), ויש לומר בזה כי צמא הוא מספר קל"א שהוא מספר סמא"ל ועל ידי התורה שהוא מים הוא מתבטל כמו דאיתא (קידושין ל':) משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ היינו מחמת קדושת בית המדרש שלומדים שם תורה ומתפללים ממילא הוא מתבטל ונמתקין כל הדינים שהם בחינת ברזל ונעשו חסדים גמורים בחינת מים, ולכן התורה נקרא מים כי הוא נביעו לכל הנבראים שכולם הם חיים וקיימים על ידי התורה ועבודה שעוסקים בהם ישראל כי אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל כולהו חד הוא (זוהר אחרי ע"ג.) ואך ורק כשממשיכין סוד אלוה בתורה על ידי שלומדים התורה לשמה אז יש בה כח אלוהות ונעשית סוד נביעו להחיות ולרפאות כמו (עירובין נ"ד.) חש בראשו יעסוק בתורה וכו' וכן זכה נעשה לו סם חיים וכו', כמו שאמרתי כבר על פסוק (ויקרא י"ח, ה') וחי בהם אני ה' היינו כשיש בתורה אני ה' דהיינו קודשא בריך הוא ושכינתיה הנקראת אני אז וחי בהם היינו נעשה לו סם חיים אבל כשלומד ח"ו התורה שלא לשמה רק לשם דברי שטות והבלי עולם אז הוא להיפוך ח"ו ומזה בא התעוררות כל הדינים כיון שאינם נמתקים על ידי התורה והוא שאמר הכתוב ויבואו מרתה, והוא על דרך שאמר אא"ז נ"ע זללה"ה בשם ספר ברית מנוחה תלמיד חכם שסרח ואינו הולך בדרך הטוב והישר בודאי שתה מן מים המרים המאררים וזהו ויבואו מרתה היינו לאותו בחינה של מים המרים ולא יכלו לשתות מים ממרה פירוש להמשיך חסדים להחיות נפשותם כי מרים הם היינו כנ"ל, וכמו שאמר הרב הגאון מו"ה יעקב יוסף הכהן אף על פי שמימי התורה בודאי מתוקים מדבש ונופת צופים על כל זה נדמה להם למר והטעם כי מרים הם, הם הם המרים מחמת חולשת העונות רחמנא ליצלן כמו החולה אשר כל טעם מתוק ידמה לו למר כן הוא בחולי הנפשות כמו שכתוב בפסוק בישעיה (ה', כ') שמים מר למתוק ומתוק למר והיינו שנתהפך עליו מתיקות ועריבות התורה למר

ואינו יכול לשתות מהם להחיות את נפשו ועל ידי זה לא זכה נעשה לו וכו' וכמו שדרשו רז"ל (תענית ז'.) על פסוק (דברים ל"ב, ב') יערוף כמטר לקחי וגו' והשם בחסדו הגדול החפץ בתשובת וטובתן של ישראל רצה להחיות את נפשם והראה להם איך סוד אלהותו גנוז בתורה ממש ובסוד נשמת האדם כמו (זוהר אחרי ע"ג.) אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל כולהו חד וכבר נתבאר זה בפרשת וארא, וזהו ויורהו ה' עץ ותרגומו ואולפיה ה' היינו שלמד אותם איך הוי"ה ב"ה שהוא עץ כידוע סוד הפדיון והתורה שהיא עץ חיים וישראל הנקראים עץ על דרך (דברים כ', י"ט) כי האדם עץ השדה הם אחד ושורש אחד ועל ידי לימוד ועסק התורה לשמה יכול להחיות את נפשו ולתקן רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו לדבק עצמו בשורשם ובשורש שורשם שהוא התורה והוי"ה ב"ה כמבואר לעיל שהוי"ה ב"ה הוא סוד כל התורה כולה והכל הוא על ידי שעוסקים בתורה לשמה ולבקש מן האותיות ממש וכמו ששמעתי פירושו מן אא"ז זללה"ה פירוש מן סוד אלוה שבהם שיעזור להם לדבר האותיות בכוונת אמת לשמה ועל ידי זה נמתקין כל הדינים בשורשן ונמתקין המים כי אז טועם בתורה טעם מתוק וערב והמים הם מתוקים מדבש וגו' (תהלים י"ט, י"א) שממתיקין כל הדינים וכל העונות ונעשה נביעו ממש לו ולכל העולמות כמו שאמר אליהו זכור לטוב והאי נביעו איהו כנשמתא לגופא דאיהו חיים לגופא ואזי וימתקו המים והבן, וסמיך לזה בפסוק ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך וגו' כל המחלה וגו' לא אשים עליך כי אני ה' רופאך על דרך (משלי ד', כ"ב) ולכל בשרו מרפא שקאי על התורה רק שיהיה בה אני ה' כנ"ל אז הוא רופאך והבן כל זה כי בכאן מבואר סוד הפדיון אשר הוא בשם עץ, ועל פי זה תבין מה שאמר אא"ז זללה"ה על מאמר חז"ל (נדרים פ"א.) מפני מה חרבה ירושלים על שלא ברכו בתורה תחלה, ואמר הוא ז"ל היינו שלא ברכו ברכת והערב נא שהוא ברכה ראשונה שמברכין על התורה בבוקר והוא פלא, ועל ידי הנ"ל הוא מובן כי צריך להתפלל על זה כמו שאמר הוא ז"ל כי התורה הוא סוד אדם שלם ויש בה מים מתוקים

ומים המרים וצריך להתפלל ולבקש זה מאת ה' שיטעום בתורתו המים מתוקים וערבים וזהו ברכת והערב נא והבן והוא ממש סוד הפדיון:

או יאמר ויבואו מרתה ולא יכלו וגו' ויורהו ה' עץ וגו' אם שמוע תשמע וגו' אני ה' רופאך וגו'. חנני ה' בזה ברחמיו וברוב חסדיו על דרך רמז ונקדים מאמרם ז"ל (אבות פ"ו, מ"א) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה רמזו בזה שמביא זכות ובהירות אפילו במקום עמקי הקליפות שהם בחינת הרבה בסוד כל המוסיף גורע (סנהדרין כ"ט.) שהוא מצד הקליפה גם שם יוכל להמשיך זכות ובהירות אור החכמה על ידי עוסקו בתורה לשמה לבטל עומקות חשכיות הקליפות ולהאירם באור החכמה, וזה יש לפרש גם כן כוונת אמרם ז"ל (ברכות נ"ה.) יודע היה בצלאל לצרף אותיות וכו' היינו כמו (ישעיה אף, כ"ה) ואצרוף כבור סגיך רצה לומר שהיה יודע לצרף האותיות כמו מצרף בבור שמצרפים שם הזהב מעכירות ופסולת כך היה מזכך ומלבן מעכירות הקליפות והמשיך לשם זכות ובהירות, וזהו גם כן רמז אמרם ז"ל (שבת ל"ב.) מגלגלין זכות על ידי זכאי על דרך שאמרתי כבר על ענין שנאמר ימינו פשוטה לקבל שבים להבין זה איך שייך ענין זה אצל השי"ת, אבל הענין הוא שזהו כינוי להתעוררות חסד אל יתברך שרוצה לזכות עמו ישראל הוא שולח אור קדוש נשמה קדושה הנאצל מעצמותו יתברך לעולם הזה ועל ידי זה מתעוררים בני עמו ושבים בתשובה אליו יתברך וזהו ימינו פשוטה היינו אור חסדו שהוא הצדיק שיש בעולם שנלקח מאור חסדו יתברך לקבל שבים שעל ידו רבים שבים לאביהם שבשמים הן על ידי תורה ותפלתו שממשיך עליהם דעת ובהירות אור החכמה וזהו מגלגלין זכות היינו השי"ת מגלגל זכות ובהירות לעמו ישראל על ידי זכאי היינו מי שהוא זך ובהיר בעצמו אז הוא ממשיך זכות ובהירות לנשמות ישראל ולכל הדברים שיש בעולם אפילו במדריגות תחתונים מאוד, ובהבנת הדבר במה יכול להשיג עשות כך ובמה כוחו גדול כל כך, ונקדים הלא ידוע בעשרה מאמרות נברא העולם והם מכוונים נגד עשרת הדברות וידוע שדיבור אנכי הוא כולל כל התורה כולה וכנגדו מאמר ראשון הוא כולל כל היו"ד מאמרות והנה מאמר ראשון הוא בראשית כי בראשית נמי מאמר הוא נמצא במאמר ראשון שהוא בראשית בו לבדו נברא כל העולם ובראשית תרגום ירושלמי בחוכמתא והיינו על דרך (תהלים ק"ד, כ"ד) כולם בחכמה עשית, ובתיבת בראשית שהוא התחלת התורה נכלל כל התורה מראש ועד סוף וממלת בראשית אתפשטות כל התורה כולה ולכך כל התורה הוא מלה דחכמתא ואין לך אות או מלה זעירא בתורה דלא רמיזין ביה רזין דחכמתא מחמת שכולה הוא בסוד החכמה וזה מורה פתיחת התורה באות ב' וסופה בלמ"ד שהוא מורה על ל"ב נתיבות החכמה שכלולים בתורה מראש ועד סוף כולה בכלל אור החכמה, והוא שרימז (משלי ל"א, כ"ו) פיה פתחה בחכמה היינו התורה הקדושה פתיחתה בחכמה היינו במלת בראשית שתרגום בחוכמתא ובאמת בתיבה זו לבדה היה סגי כי בו נכלל כל התורה כולה ובזה נברא כל עלמין כמו (תהלים ק"ד, כ"ד) כולם בחכמה עשית והוא כמו מאמר רז"ל (אבות פ"ה, מ"א) והלא במאמר אחד יכול וכו' אלא (משלי שם) ותורת חסד על לשונה היינו מה שיש לשון בתורה שמתפשטת להרבה דיבורים הוא מחסדו יתברך כמו שכתוב ליתן שכר טוב לצדיקים וגו' ולכך הצדיק יכול להמשיך זכות ובהירות אור החכמה לכל הדברים אפילו למדריגת הפחותים מאד כי הכל בחכמה אתבריאו כמו שכולם בחכמה עשית ואין שום דבר בעולם שיצא מגדר החכמה מאין סוף עד אין תכלית וכו' ולכך יכול להעלותם לשורשם ולמקורם ובזה הוא ממתיק כל הדינים בשורשיהם לסוד החכמה שהוא שורש החיים והחסד, וזהו שמרמז הפסוק (מלאכי ג', כ') וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וגו' שמש היינו התורה שהוא תרי"ג וכ"ז אותיות מספרם שמש והוא שאומר כשתהיו יראי שמי שמש היינו שתעסקו בתורה הקדושה בדחילו ורחימו ויהיה שמי בתורה וזהו שמי שמש אז יזרח לכם לצדקה ומרפא כי על ידי התורה שהיא בסוד החכמה נמתקו כל הדינים, וזהו שרימז כאן הפסוק ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים היינו התורה הקדושה כי מרים הם בעצמם כדאיתא בכתבי הכהן דק"ק פולנאה עיין שם. ויורהו ה' עץ היינו שהשם ברוך הוא נותן עצה ה' עץ היינו שילמדו לשמה שיהא השם ברוך הוא בתוך התורה שהיא עץ החיים ואז ימתקו המים כי בזה מביא זכות ובהירות אור החכמה מאותיות, והוא שאמר כי אני ה' רופאך כי בזה נמתקו כל הדינים כמו שכתוב (משלי ד', כ"ב) ולכל בשרו מרפא והבן:

ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא. יש לומר בזה בדרך רמז מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו על דרך שאמר אא"ז זללה"ה על פסוק (ירמיה י"ז, ז') ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו וזה הוא תוכן דבריו כי יש בוטח ומבטיח ומובטח, בוטח היינו אותו שהוא בוטח, ומבטיח היינו הוא שהוא מבטיח, ומובטח היינו אותו עילה שעל ידי זה הוא בטוח לבא לאותו הדבר, והוא דרך משל השי"ת הוא המבטיח לאדם שיתן לו כל צרכיו ודי מחסורו כשילך בדרכיו והאדם הוא הבוטח בזה, ומובטח היינו שהוא בוטח שהשם יזמין לו בודאי פרנסתו אך צריך עילה לזה שיהיה סיבה מאת השי"ת שעל ידה יתפרנס או משא ומתן או שאר דבר והאדם כזה עדיין לא הגיע להאמונה העיקרית כי העיקר להאמין בה' שהוא לבדו הוא ואין בלתו שאינו צריך לשום עילה וסיבה שעל ידי זה ימשך לו פרנסתו כי הוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות ואפילו שלא יעשה שום עילה ומשא ומתן ושום הכנה לפרנסתו השם יכול להזמין לו פרנסתו בחסדו הגדול, וזהו ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו היינו המובטח שלו יהיה גם כן ה' שרק הוא לבדו הוא ואין שום דבר שיהיה עילה וסיבה לפרנסתו או לשאר דבר שעל ידה יגמור הדבר שהוא מבטיח לו שאינו צריך לשום דבר ושום הכנה שיהיה עילה וסיבה והכל הוא רק ה' יתברך ואפילו כשיש לו הדבר על ידי עילה יאמין באמונה שלימה שהוא ממש ה' יתברך שרצה לפרנס אותו בדרך זה אבל לא שיהיה מוכרח הדבר על ידי סיבה והכנה רק לבטוח בה' וזהו מהמדריגה גדולה, וזה יש לומר שמרומז בפסוק ויאמרו איש אל אחיו מן הוא היינו מן לשון הכנה כמו (יונה ב', א') וימן ה' וגו' והיינו שצריך להכין שיהיה איזה עילה וסיבה להתפרנס על ידה, כי לא ידעו מה הוא היינו שלא השיגו מדריגה זו לידע ולהאמין כי מה הוא היינו שאפילו העילה והסיבה גם כן הוא בעצמו זה כביכול השי"ת עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, גם מה הוא הוי"ה במילוי אלפי"ן והיינו שזה לא ידעו שאלופו של עולם הוא בתוך העילה ההוא כי אין בלתו ומבלעדו שום דבר ומלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה והכל הוא ממנו

ובידו לפרנס האדם בלי שום עילה וסיבה כלל כי הכל הוא ממנו אבל אילו ידעו זה שאלופו של עולם הוא מסתתר שם אז היה נעשה מן עם א' שהוא אותיות אמן שהוא יחוד אמיתי יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה והבן:

הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגלגולת מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו. יש בזה לעניות דעתי סוד ה' ליראיו וכמדומה לי שהוא על דרך אמת, הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה וגו' וכיצד תאכלו זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש על דרך שאמר אא"ז זללה"ה זי"ע במלך שהניח לבנו אוצרות משונים זה מזה וכיסו אותם במכסאות זהב ובצורות בהיכלות וכל אחד מבניו לפי שכלו ישכיל ויבין וימצא והוא ממש מתיר אסורים לאור גדול ומאיש לאיש ומאיש לאדם לכן אפשר שזה נרגש בטעמים כי הטעמים הם העליונים וכל מה שהוא תחתון צריך לעליון יותר, מספר נפשותיכם נעשה נפשותם ספירות והוא לשון בהירות והוא על דרך שאמר אא"ז זי"ע זללה"ה שצוה הרמב"ם לכתוב למדינה אחת והוא מבואר בכתבי הכהן הגדול דק"ק פולנאה עיין שם, איש לאשר באהלו תקחו כי כל אחד הוא מכוסה באוהל שכן באדם וכל אחד יש לו מעלה יתירה זה מזה, ואני כתבתי גם כן אולי יחנן ה' צבאות ויבא אחד מבני ומתלמידי יבין וישכיל במשל הנ"ל:

והמן כזרע גד הוא. יש לפרש על דרך הנ"ל ואיתא בזוה"ק פרשת ויחי אמר רבי יצחק אלמלא דהוי גד מבני השפחות הוה שעתא קיימא ליה לאשלמא יתיר מכלהו הדא הוא דכתיב בא גד קרי וכתיב בגד חסר א' דהא שעתא קיימא בשלימו ואסתלק מיניה וכו' עיין שם, והיינו אילו היה מלא בא' שאלופו של עולם היה שם הוה שעתא קיימא ליה יתיר מכולא רק שהיה חסר א' כנ"ל, וזהו שאמר הכתוב והמן היינו מה שצריך הכנה שיהיה עילה וסיבה לפרנסה הוא כזרע גד שחסר א' שלא השיג זה שאלופו של עולם הוא העיקר ומסתתר בכל העילות והסיבות כנ"ל אבל אילו היה בא' היינו שידע שאלופו של עולם הוא שם ואין שום דבר מבלעדו אז בודאי היה מזומן לו הפרנסה וכל צרכיו בלי שום עילה וסיבה והכנה כלל והבן:

או יאמר והמן כזרע גד הוא. על דרך (מועד קטן כ"ח.) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא והנה גד פירוש מזל כמו (שבת ס"ז:) גד גדי וכו', והוא שאמר והמן היינו הפרנסה כזרע גד הוא היינו שתלוי במזל:

או יאמר והמן כזרע גד הוא. היינו כמו גומל דלים (שבת ק"ד.) שהוא רק מצד החסד כך הפרנסה שהשי"ת מפרנס לכל בריותיו במידת חסדו וטובו אף שאינם ראוים לכך וקל להבין:

או יאמר והמן כזרע גד הוא. על דרך (שם קנ"א:) כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים וממילא כפי רחמנותו על הבריות כך מרחמין עליו מן השמים וככה הוא מעורר על עצמו רחמנות מן השמים, וזהו והמן היינו הפרנסה והשפע הבאה לו מן השמים הוא כזרע ג"ד ראשי תיבות ג'ומל ד'לים היינו כפי מה שהוא גומל דלים ומרחם על הבריות כך מרחמין עליו מן השמים וקל להבין:

או יאמר והמן כזרע גד לבן. חנני ה' בזה ברחמיו וברוב חסדיו בדרך רמז שיחובר מלת לבן אל כזרע גד ונקדים מה דאיתא בגמרא דשבת (ק"ד.) אתו דרדקי וכו' דאפילו בימי יהושע בן נון וכו' א"ב אלף בינה ג"ד גומל דלים ז"ח וכו' הקב"ה זן אותך וחן אותך וכו' וקושר לך כתרים עיין שם, והנה לפי פשוטו כל אחד הוא ענין בפני עצמו א"ב הוא לומד תורה וג"ד הוא ענין אחר היינו גומל דלים, ונראה לתרץ באופן שיש לו חיבור ומישך שייכים להדדי על פי מה שכתבתי כבר על פסוק (תהלים מ"א, ב') אשרי משכיל אל דל דלכאורה היה צריך לומר חונן אל דל ולא לשון משכיל, אבל האמת הוא דידוע (נדרים מ"א.) אין עני אלא מדעת וזה נמשך מזה מי שהוא עני בדעת הוא עני בגשמיות גם כן וההיפוך בהיפוך, ואף שלכאורה חוש הראיות מכחיש זה אך בודאי יש דברים בגו ולא ניתן להעלות על הכתב ונמצא עיקר הצדקה וחנינה לדל הוא כשמרחם עליו להשכילו דעת ויהיה עשיר בדעת ממילא יסתלק ממנו גם עניות גשמיות והיינו שממשיך שכל ודעת לידע חסרונותיו וירגיש גדול עזבם ואז ממילא יהיה עשיר בגשמיות גם כן, וזה אשרי משכיל אל דל היינו שרואה ויודע איך להמשיך שכל אל דל ובזה יבוטל ממנו העניות לגמרי בגשמיות ורוחניות והוא שרמזו חז"ל בדבריהם (שבת ק"ד.) אלוף בינה גומל דלים היינו שבכך הוא גומל דלים שאלוף לו בינה ושכל וזהו עיקר החנינה לדל, ומה שתלה הדבר ביהושע שאמר שאפילו בימי יהושע לא איתמר וכו' יש דברים בגו ויש לאלוה מילין להבין זאת ואין כאן מקומו, וזהו שרימז הפסוק והמן כזרע גד לבן היינו פרנסה שמכונה בשם מן על שם שצריך הכנה הוא כמו גד היינו גמילות חסדים כמו שמרחם על הבריות כך מרחמין עליו מן השמים כזרע גד היינו צדקה כמו זרעו לכם לצדקה ואחר כך מפרש איך יהיה אופן גמילות חסדים לב"ן ראשי תיבות ל"ב נ'תיבות היינו שממשיך לו חכמה מל"ב נתיבות חכמה ודעת והמשכיל יבין:

ויאמר אליהם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קודש לה' מחר. יש בכאן רמז נפלא מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו על דרך דאיתא בזוה"ק (פרשת יתרו פ"ח:) מאי שבת שמא דקודשא בריך הוא עיין שם, ויש להבין זה כי שם שבת מורה על שם הוי"ה ב"ה והוא כי שי"ן יש לה ג' קוין והוא מרומז על תלת אבהן שהם בחינה יה"ו, בת היינו בחינת מלכות שהוא דוד רגל רביעי שבמרכבה והוא בחינת ה' אחרונה נמצא שבת הוא ממש הוי"ה ב"ה שמרומז באותיות שבת, וזה יש לומר שמרמז הפסוק כאן שבת קודש לה' היינו שבת הוא ממש לה' היינו שם הוי"ה ב"ה אך מחר היינו לשון מחיר שנתחלף באותיות שבת כמו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהוא גם כן רזא דיחודא אך שהוא במחיר וחילוף לפי שלא ניתן בהתגלות שאומרים אותו בחשאי וכן שבת שניתנה בצינעא אינו נגלה בו השם הוי"ה ב"ה רק באתכסיא ולאותם המסתכלין שעיניהם בראשם הם מסתכלין איך שנסתר ונרמז בו השם הוי"ה ב"ה והמשכיל יבין:

ספר דגל מחנה אפרים - פרשת יתרו

וישמע יתרו כהן מדין חותן משה. יש לומר בזה בדרך רמז מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו על פי מאמר רז"ל (אבות פ"ו, מ"א) העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו' ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, וענין מגלין לו רזי תורה נזכר גם כן בזוהר עיין שם על דרך אין אשה מגלית מסתורי לבה אלא לבעלה כי מי שלומד תורה לשמה נעשה התורה לו לבחינת אשה והוא נעשה לה לבעל על דרך (במדבר ז', א') ויהי ביום כלות משה כלת כתיב וכן הוא בכל דור ודור ראשי ועיני הדור הם בחינת משה כמו שנזכר בגמרא (שבת ק"א:) משה שפיר קאמרת שקרא אחד לחבירו משה שהוא הדעת ומי שיש לו בחינת דעת הוא נקרא משה, ולהבין הענין ונעשה כמעיין המתגבר הוא על דרך (משלי ל"א, כ"ו) ותורת חסד על לשונה והיינו שהתורה היא כולה חסד (עיין סוטה י"ד. ובתנחומא וירא) ומי שמדבק עצמו בתורה ולומד תורה לשמה נעשה כמעיין המתגבר והיינו כמו מעיין הנובע תמיד ממנו מים חיים כך הוא ממשיך תמיד חסדים בחינת מים עליו ועל כל באי עולם כל אחד לפי בחינתו ואף על פי שאינו נראה ונגלה לעין החסדים עם כל זה בודאי הם חסדים גמורים ויתגלו לבסוף, ומה שאמר וכנהר שאינו פוסק היינו שתמיד בכל עת ובכל רגע הוא ממשיך חסדים בחינת מים עליו ועל כל באי עולם ואינו נפסק כלל ובזה הוא ממתיק כל הדינים שנמתקין ונעשים חסדים גמורים וידוע מה שכתוב בכתבי האר"י זללה"ה ענין תורה לשמה היינו לשם ה"א עיין שם, והגם שאמר אא"ז זללה"ה לשמה היינו לשם התיבה והאות עצמה מסתמא ענינם אחד הם, וזה יש לומר שמרומז בפסוק וישמע יתרו "יתרו" מספר התורה היינו ה' תורה רצה לומר תורה לשמה שהוא לשם ה"א כנ"ל וישמע לשון אסיפה וחיבור כמו (שמואל - א ט"ו, ד') וישמע שאול את העם והיינו כשמאסף ומחבר עצמו בלימוד התורה לשמה מספר יתרו כנ"ל אז כהן מדין היינו כהן הוא מסטרא דחסד מדין היינו מדין פירוש שעושה מדין חסד בחינת כהן והיינו על ידי חסדים שהוא ממשיך תמיד הוא ממתיק כל הדינים כנ"ל, חתן משה ובתורה לא כתיב נקודות ויש לפרש חתן משה היינו שנעשה גם בחינת משה שהיה נקרא חתן להתורה כמו שכתוב (במדבר ז', א') ביום כלת משה שהתורה היה לו לבחינת

כלה כנ"ל וכן בכל דור ודור כשלומד תורה לשמה והוא בחינת משה נעשה בחינת חתן להתורה ואז נתגלה לו רזי תורה על דרך אין אשה מגלית מסתורי לבה אלא לבעלה והבן:

או יאמר וישמע יתרו כהן מדין. היינו כפשוטו ששמע יתרו איך שנעשה לישראל מן הדינים שהיה להם במצרים והיינו שהיו משועבדים לעבודה ועבודה מספר אלקים עם הכולל שהוא שורש הדינים נעשה להם כהן שהוא בחינת חסד על דרך שנתבאר לעיל שכל המכות שהיו למצרים נגוף ובחינת גבורות היו לישראל חסדים ורחמים גמורים ורפא להם וגם בפסוק כתיב (שמות י"ב, כ"ז) ואמרתם זבח פסח הוא אשר פסח וגו' ותרגומו דבח חייס הוא דחס וכו' שנתעורר עליהם מידת החסד ונמתקין כל הדינים והבן:

עוד יש רמז מוסר בתיבת וישמע יתרו. וישמע היינו ראוי לשמוע תמיד ולהבין ולהשכיל, יתרו היינו מה שישאר לו לכל עמלו כי הכל הבל וריק ואין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב וכו' אלא מה שמסגל בתורה ורואה להדריך בניו בדרך הטוב והישר לפני אלקים זה ישאר לו מכל עמלו וראוי לו להשגיח תמיד ולשים רעיוניו על זה, גם יש לפרש וישמע יתרו היינו שראוי להבין ולהסתכל מה שהוא יתרון ומותרות להשליך מעליו ולא ירדוף אחר מותרות רק יסתפק במה שיש לו ושהוא לצורך וקל להבין:

או יאמר וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. על דרך דאיתא במדרש כי במצרים היה חידוש בריאת העולם עיין שם והנה בבריאת העולם כתיב בראשית ברא אלקים וגו' וירא אלקים הכל בחינת אלקים ואיתא (בראשית רבה א', ד') בראשית היינו בשביל ישראל שנקראו ראשית נברא העולם ובשביל התורה שנקרא ראשית וכו' עיין שם, והנה משה הוא סוד התורה כדכתיב (שמות ב', ב') ותרא אותו כי טוב הוא ואין טוב אלא תורה, וזהו וישמע יתרו היינו שהבין את כל אשר עשה אלקים היינו כל הבריאה שברא הקב"ה בעולמו הוא למשה היינו בשביל משה שהוא ממש התורה כנ"ל ולישראל עמו שנקראים ראשית, ומהיכן הבין זה כי הוציא ה' את ישראל ממצרים וראה חיבת ואהבת הקב"ה לישראל ששידד ושיבר כל המערכות והמזלות בשביל ישראל על ידי משה ושם היה חידוש העולם ומזה הסתכל והבין שכל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל ובשביל התורה שקבלו ישראל והבן, כי זה היה תכלית יציאת מצרים כדי שיקבלו ישראל את התורה שזה היה הדיבור הראשון בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה (שמות ג', י"ב) שהוא קבלת התורה על הר סיני כמו שנתבאר לעיל והבן:

או יאמר וישמע יתרו וגו' ולישראל עמו וגו'. יש לפרש שמונה ב' מעלות שהקב"ה נתן למשה רבינו ע"ה, א' הוא אשר עשה אלקים למשה היינו שעשה השי"ת למשה בחינת אלקים כמו שכתוב (שמות ז', א') ראה נתתיך אלקים, והב' שעשה לישראל שיהיו עמו של משה וכולם ניצוציו וחלקיו של משה והוא הכולל כולם וראש ומנהיג שלהם וזהו וישמע יתרו והבן:

ושני בניה עמה אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה ושם השני אליעזר כי אלקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה. צריך להבין השינוי לשון בפסוק אצל גרשם כתיב כי אמר גר הייתי וגו' ואצל אליעזר לא כתיב כי אמר אלקי אבי וגו', ויש לפרש על דרך הפשט כי אם היה כתוב שם כי אמר היה שייך לכתוב אלקי אבי היה בעזרי כמו שכתוב גר הייתי שקרא לו השם על מה שעבר עליו מכבר ואינו כעת ובאמת העזר מה' הוא תמיד בכל עת ובכל רגע ולכך לא אמר שם לשון עבר אלא לשון הוה אלקי אבי בעזרי שהוא תמיד בכל עת ובכל רגע ויצילני מחרב פרעה שהוא מעין המאורע שהיה גם בעזרתי אז להצילני מחרב פרעה ולכך לא כתיב שם כי אמר וגו' וקל להבין:

ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם שרי אלפים וגו'. יש לומר בזה בדרך רמז על פי ששמעתי מן אא"ז זללה"ה על המשנה (אבות פ"ה, משנה ט"ז) ד' מדות בנותני צדקה וכו' לא יתן ולא יתנו אחרים וכו', והקשה מה מדה הוא זה, ותירץ כי הכל נקראו מדות כי הצדיק לוקח לעצמו יראה ומוסר אף מן אותו אדם שיש לו זה הבחינה וזהו (אבות פ"ד, מ"א) איזהו חכם הלומד מכל אדם שיכול ללמוד לעצמו דברי מוסר ויראה מן כל אדם אף ממדריגות תחתונות, וזה יש לומר שרימז ואתה תחזה מכל העם היינו אתה יכול לראות עבודת הבורא ברוך הוא מכל העם אף ממדריגות תחתונות שאין להם מוחין כמותך, אנשי חיל היינו שהם מסטרא דחסד יראי אלקים שהם מסטרא דגבורה, אנשי אמת מידת יעקב וכו', ושמת עליהם שרי אלפים וגו' כל אדם לפי מדריגתו שררותו אבל אתה אינך צריך לזה כי יכול אתה לראות מכל העם בידין בעיינין בשרטוטין בקמיטין כנזכר בתקונים והמשכיל יבין:

או יאמר ואתה תחזה מכל העם. יש לומר על דרך (אבות פ"ד, מ"א) איזהו חכם הלומד מכל אדם וזהו החילוק שבין תואר חכם לתלמיד חכם והנה משה רבינו ע"ה היה חכם ורבן של כל ישראל והם היו בחינת תלמיד חכם, והוא שרימז ואתה שחכם אתה תחזה מכל העם היינו תוכל לראות ולחזות ולהשכיל מכל העם בתואר חכם הנזכר בגמרא שלומד מכל אדם:

אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלקים ויכלת עמוד וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום. ופירש רש"י המלך בגבורה וכו' ואם יעכב על ידך לא תוכל לעמוד עד כאן. צריך להבין דברי רש"י הלא אם השי"ת יעכב על ידו בודאי לא יתן לו כח שיוכל לעמוד, ויש לומר בזה מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו בדרך רמז על פי ששמעתי מן אא"ז זללה"ה שפעם אחד בא אליו איש אחד וביקש מאתו שיאמר לו תורה, והשיב לו מזה הפסוק (מלאכי ב', ז') כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא עד כאן, ודרשו חז"ל (מועד קטן י"ז.) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו ואם לאו לאו עד כאן, והקשה איך ימצא רב כזה בדור שיהיה דומה למלאך ה' צבאות, גם צריך להבין תיבת יבקשו מפיהו כי היה נכון לומר ישמעו מפיהו, ואמר הוא ז"ל שכך הוא הפירוש אם הרב דומה למלאך ה' צבאות היינו כמו מלאך העומד תמיד במדריגה אחת כך הוא עומד תמיד במדריגה אחת, והנה יש בחינת קטנות ובחינת גדלות והוא שאמר אם הרב דומה למלאך היינו שיש לו בחינת עומד כמו מלאך אף על פי שזה אי אפשר לעמוד תמיד על מדריגה אחת כי נופל לפעמים אל הקטנות מכל מקום גם קטנות שלו הוא גדלות גם כן לאדם אחר רק נגד בחינת גדלות שלו הוא קטנות ולבחינה זו נקרא עומד היינו שאינו נופל לשפלות ולקטנות מאוד רק נחשב לקטנות נגד בחינת הגדלות שלו כל אחד לפי בחינתו אז תורה יבקשו מפיהו יבקשו דייקא היינו שמותר לשאול ולבקש ממנו שיאמר תורה כי אינו צריך לחשוב שמא הוא כעת בבחינת קטנות ואינו יכול כעת לומר תורה כי בודאי לא נפל לבחינת קטנות כזה שלזה הוא בחינת עומד רק הקטנות הוא לפי בחינה ומדריגה שלו עד כאן, וזה יש לומר הרמז בפסוק אם את הדבר הזה וגו' ויכלת עמוד היינו שתוכל להיות במדריגת עומד כמו מלאך ה' צבאות ויבקשו כל ישראל תורה מפיו והוא שפירש"י ואם השם יעכב על ידך לא תוכל עמוד היינו שלא תוכל להיות במדריגה זה להיות עומד וגם כל העם על מקומו יבא בשלום היינו על דרך שכתוב (תהלים כ"ט, י"א) ה' עוז לעמו יתן היינו כשהשי"ת רצה

ליתן התורה לעמו ישראל ברכם בשלום והוא שאמר ויכלת עמוד שתוכל להיות במדריגת עומד ויבקשו תורה מפיהו ויתברכו בשלום וזהו על מקומו יבא בשלום והבן:

והייתם לי סגולה. יש לומר הרמז בזה שיהיו ישראל נאחזים באגודה אחת ויהיה להם אחדות זה עם זה כי יש ב' בחינות סגול וסגולתא והחילוק הוא ביניהם סגול הוא כך וסגולתא הוא כך ובין כך ובין כך צריך כל אחד לחבירו אף שנכתב למטה הימנו, ומשל על זה הוא מחשבונם שיש נקודה הנקרא נול שהוא בעצמו אינו מראה על שום חשבון כלל רק שהוא מועיל להורות על חשבון אות שאחריה שעולה לחשבון יותר כידוע נמצא שבהוספת נקודה אחת אף שאינו כלום בעצמו על כל זה מועיל לכל הבא אחריו לתוספת מרובה למאות ולאלפים ולרבבות, כן הוא הנמשל עם בני ישראל שטוב להם שיהיה נאחדים תמיד יחד בחבורה אחת ואז אף אותם שהם פחותים במעלה מועילים לחבריהם להתקדש בקדושה יתירה ולהשיג יותר במושכלות בתוספת מרובה כמשל הנ"ל וכשהם מתאחדים למטה אז גורמים שיתאחד שורשם גם כן למעלה, והוא שמרמז והייתם לי סגולה היינו שתהיו בבחינת סגול וסגולתא שהעליון צריך לתחתון ממנו והתחתון צריך לעליון ממנו כן אתם תהיו נאגדים תמיד באגודה אחת ואז יתאחדו גם כן שורשכם וזהו והייתם לי דייקא סגולה היינו שגם בעולם העליון תהיו סגולה כשתהיו למטה באחדות אחד והבן:

והייתם לי סגולה מכל העמים. יש לפרש על דרך דאיתא בגמרא (ברכות ח'.) אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה, והקשה הרמב"ם (בהקדמה לרמב"ם) לא היה לו להקב"ה לברוא אלא אותן ד' אמות, ותירץ שכל העולם נברא לצוות לזה כי כשיצטרך לחרוש אדם בשעת חרישה וכו' תורה מה תהא עליה על כן הוצרך לברוא את כל העולם להכין לו כל הצורך כדי שיהיה פנוי לעבודת השם ויתברך עד כאן לשונו. והנה רש"י פירש סגולה אוצר חביב עיין שם, וחז"ל אמרו (ברכות ל"ג:) אין לו להקב"ה אלא אוצר של יראת שמים שנאמר (ישעיה ל"ג, ו') יראת ה' היא אוצרו, וזהו והייתם לי סגולה היינו אוצר חביב שהוא יראת שמים שתהיו יראין מהשי"ת וזהו נקרא גם כן ארבע אמות של הלכה וזהו (דברים כ"ח, י') וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך מחמת שתהיו יראים מהשי"ת אזי יהיו עמי הארץ יראים ממך, מכל העמים, היינו על דרך דאיתא בזוה"ק (ח"ג ק"ס:) אל תראו את עם הארץ כי לחמנו הם אינון בגרמייהו מזמנין לאינון דמשתדלין באורייתא וזהו מכל העמים, כי לי כל הארץ היינו שכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה ואינון בגרמייהו מזמנין והבן:

לא תעשה לך פסל וכל תמונה וגו'. הנה לפי פירוש האור החיים שתיבת לך קאי על עצמיות האדם וכן מסתמא וכל תמונה קאי גם כן על עצמיות האדם יש לומר הרמז בזה על פי מה דאיתא בזוה"ק צדיקייא די בדרא או זכאי די בדרא או חכימי די בדרא וכו' אינון פני שכינתיה ממש איהי באתכסייא ואינון באתגלייא וכן בכמה מקומות שכינתא שרייא בגוויהן ממש ואנפוי אנפי שכינתא ממש וכן פירוש התרגום על פסוק (במדבר כ"ג, כ"א) ותרועת מלך בו ושכינת מלכיהון ביניהן, ביניהן דייקא היינו ממש בגויהון ואותם שאינם מבחינה הנ"ל אינם במדריגה זו והם אינם רק דמות ותמונה וצלם אלקים אבל לא ממש בחינת אלקים והשראתו בקרבו רק מה שנברא בצלם ודמות אלקים כי זה לא תשתנה לעולם וכמשל חז"ל (סנהדרין מ"ו:) על פסוק (דברים כ"א, כ"ג) לא תלין נבלתו על העץ כי קללת אלקים תלוי וכו' משל לשני אחים אחד מלך ואחד לסטים ונתפס הלסטים ונתלה וצוה המלך ליקח אותו מן התליה כי מי שרואה אותו תלוי אומר תמונת המלך תלוי וזה אין כבוד למלך עין שם, וזה בכל אדם הוא תמונת ודיוקנו של המלך והוא רק דמיון של מלך אבל לא בחינת מלך ממש ולא השראת מלך בו רק אותם שהם מבחינות הנ"ל בחינת צדיקים או זכאי או חכימי כנ"ל הם אנפוי אנפי שכינתא ממש והוא שורה בקרבם כביכול, וזה יש לפרש לא תעשה לך פסל על דרך שאמרתי כבר כי יש בכל דבר ובכל בחינה זכות וצלילות ובחינת עכירות ושמרים ופסולת וזהו בחינת בכורות ובחינת בכורים והבן זה כי צריך ביאור רחב אך שאין אנו כעת בדרוש הזה גם סמכתי על המשכיל שיבין מדברינו הקודם כמה פעמים ענין זה, וזהו לא תעשה לך פסל היינו פסולת ובחינת שמרים ועכירות וכל תמונה היינו שלא תעשה עצמך שתהיה רק תמונה ודמיון המלך ה' צבאות כמשל שני אחים הנ"ל רק תראה להיות מבחינת אנפוי אנפי שכינתא ממש ושכינתא שריא בגויהון והם בחינת המלך בעצמו כביכול והבן:

וכל העם רואים את הקולות וגו'. יש לפרש בזה על דרך ששמעתי משל מן אא"ז זללה"ה שהיה אחד מנגן בכלי זמר יפה מאוד במתיקות ועריבות גדול ואותם שהם שומעים זה לא יכלו להתאפק מגודל המתיקות והתענוג עד שהיו רוקדים כמעט עד לתקרה מחמת גודל התענוג והנעימות והמתיקות וכל מי שהיה קרוב יותר והיה מקרב עצמו לשמוע הכלי זמר היה לו ביותר תענוג והיה רוקד עד מאוד ובתוך כך בא אחד חרש שאינו שומע כלל הקול של כלי זמר הערב רק ראה שאנשים רוקדים עד מאוד והם בעיניו כמשתגעים ואומר בלבו כי לשמחה מה זה עושה ובאמת אילו היה הוא חכם וידע והבין שהוא מחמת גודל התענוג והנעימות קול של כלי זמר היה הוא גם כן רוקד שם והנמשל מובן, ויש לפרש בזה וכל העם רואים את הקולות היינו שהשי"ת הופיע על כולם כאחד אור אלוהותו שהשיגו יחד כולם כשראו גודל השמחה כי מלאכי צבאות ידודון ידודון וכו' (שבת פ"ח:) הבינו שהוא מחמת מתיקות ונעימות אור התורה הקדושה ודחקו עצמם לשמוע קול התורה אף על פי שהיו קצת חרשים מכבר שלא היו שומעים את הקולות הכל נעשו פקחין ועיינין פקוחין היה להם שהיו רואים החדוה והשמחה הגדולה הבינו שהוא בודאי את הקולות היינו נעימות ועריבות הקול של תורה אף על פי שהם לא השיגו זה נעימות התורה הבינו על ידי השמחה שהוא בודאי מגודל נעימות התורה ולכך דחקו עצמם לשמוע הקול ממש אולי ישיגו ויבינו נעימות אור התורה והמשכיל יבין:

או יאמר וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים וגו' וינועו ויעמדו מרחוק ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו וגו' ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגו'. יש בזה דברים עמוקים לפי עניות דעתי מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו ואבאר בקיצור כי ידוע אם לא היו ישראל אומרים אל משה דבר אתה עמנו רק היו שומעים כל הדברים מפי הקב"ה בעצמו אז היה ביטול היצר הרע ולא היו באים לכלל חטא לעולם אך הם גרמו בדבריהם שאמרו למשה דבר אתה עמנו וחז"ל דרשו (ברכות ל"ב.) מלמד שתשש כוחו של משה כנקבה, והיינו כי זה גלוי מאא"ז זללה"ה כי הלומד מצדיק הוא דבר גדול ומכל שכן מהבורא ברוך הוא בעצמו בודאי היה כח רבם בתלמידים מה הוא חי ודבריו חיים וקיימים כן היה אצל התלמידים והיו חיים וקיימים לעולמים ולא היה בא הדבר לכלל ביטול לעולם מה שאין כן כששמעו מפי בשר ודם, אך צריך להבין הא שמעו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה עצמה, לזה תירץ הכתוב מאין היה להם זה לומר דבר אתה עמנו וגו' שלא ישמעו מפי הקב"ה כי וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת ההר עשן היינו כדאיתא בזוהר חדש כי אית מהן שהיו מסתכלין בקולות ואית מהן שהיו מסתכלין בלפידים וזעירין אינון דהוו מסתכלין בדיבור אנכי ממש ומזה היה נולד ונעשה מסך המבדיל בינם לבין אנכי ועל ידי זה וינועו ויעמדו מרחוק היינו שנעשה מסך ומבדיל רחוק בינם לבורא ברוך הוא וזה גרם להם שאמרו למשה דבר אתה עמנו היינו על ידי מסך המבדיל, והוא שאמר להם משה רבינו ע"ה אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים נסות לשון הרמה כמו (ישעיה ס"ב, י') הרימו נס והיינו שהקב"ה רוצה להרים אתכם למדריגה גדולה לבלתי תחטאו היינו כמו שהוא נצחי וקיים תמיד כן אתם תהיו כלכם שלימים וקיימים לעולם ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה בלי חסרון הנקרא חטא והבן כל זה:

ויש בזה עוד רמז עמוק ואבאר בקיצור נמרץ כי איתא (שבת ק"ה.) אנכ"י ראשי תיבות א'נא נ'פשי כ'תבית י'הבית, והוא סוד הנפש ובתוכו סוד הרוח והנשמה כמו שאמר אא"ז זללה"ה בסוד תחתיים ושניים ושלישים תעשה כן הוא בסוד נפש רוח ונשמה והבן ובפירוש אמר לבקש מהאותיות היינו מסוד אור האלוהות אשר בתוכם ולבקש משם והבן, וזהו תכלית בריאת האדם בתורה ובמצוות ובעבודה וכבר ביארתי זה במקום אחר כי זה סוד (תהלים י"ט, ח') תורת ה' תמימה משיבת נפש והוא תורה לשמה עיין שם ואם היו ישראל מדבקים עצמם בדיבור אנכי ולא יהיה לך ממש והיו שם כולם באותו מקום ושם אי אפשר להיות ביטול ח"ו כי הוא חי וקיים ודבריו חיים וקיימים כמו שנתבאר לעיל אך רבים מהם השגיחו על הקולות ועל הלפידים והם סוד המלאכים ויש שם בחינת יצר הטוב ויצר הרע והצדיקים והנשמות שדבקו עצמם ממש בסוד אנכי כנ"ל הם חיים וקיימים ודבריהם חיים וקיימים לעולמים ולא יאונה לצדיק כל און:

דבר אתה עמנו ונשמעה וגו' ויאמר ה' הטיבו מי יתן וגו'. פירוש כי יש שני מיני עבודות אחד שלפעמים בא לאדם התלהבות גדול מלעילא בלי שום התעוררות מלתתא ולפעמים צריך הכנה והתעוררות לעבודה ומתלבש עצמו באהבה ויראה רבה ולחקור ולהתבונן ברוממות הבורא ברוך הוא ואחר כך מקשר עצמו להעולמות ודי למבין, והנה העבודה הראשונה הנ"ל היתה בשעת מתן תורה כי השפיע עליהם הקב"ה אהבה ויראה לכן אמרו דבר אתה עמנו פירוש אין אנו רוצים לעבוד עבודה בלא התעוררות מלתתא בחקירה והתעוררות, פן נמות פירוש לפעמים יפלו ממדריגה הזאת ולא נדע איך לעלות רק דבר אתה שמשה היה בחינת דעת ובדעת חדרים ימלאו אז לא נבוש לעולם כי אף על פי שיפלו ממדריגה אז נעבוד על הכרה ראשונה ונלך בעקבותיו ולזה אמר הקב"ה הטיבו כל אשר דברו מי יתן כל הימים לעבוד אותי בהתעוררות והתבוננות כל הימים ודו"ק:

במדרש רבה פרשת (תבא ז', י') מי יתן וכו'. אמר ר' מאיר משל למה הדבר דומה לגונב ונגנב מי גדול הגונב או הנגנב הוי אומר הנגנב כמו שכתוב (תהלים ע"ח, ל"ו) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו לכן אמר מי יתן וכו' והוא תמוה ומושלל הבנה, אבל הנראה לפי עניות דעתי לתרץ בכאן ב' פירושים מה שטענו ישראל ומה שהשיב להם הקב"ה. א' שהם טענו דבר אתה כי אם ידבר עמנו אלקים לא נוכל לסבול הבהירות והעבודה הגדולה מחמת יראה אך רצונינו לעבדו בפשטיות העבודה לכן נקבל על ידי אמצעי ולא תכבד העבודה שנוכל לסובלו, והפירוש הב' יש לפרש כי בפיהם כך אמרו אבל דעתם היה כמו שכתבתי לעיל לעבוד בחקירה והתבוננות והם אמרו דבר שסובל ב' פירושים ומשה היה סבור שדעתם היה לעבוד בחקירה והשיב לו הקב"ה מי יתן והיה לבבם כמו שאתה סובר בדיבורם ועוד ליראה אותי כל הימים שיהא כל הימים תמיד מחשבותיהם ולבם תמיד בעבודה הנ"ל ולעת עתה אין לבם כמו שאתה סובר רק כפירוש הא' ומאן מוכח איזה פירוש יכשר אם הא' או הב', ומצינו לדייק שהפירוש הא' הוא אמת דקשה בפסוק מאמר הקב"ה הטיבו אשר דברו מי יתן והיה לבבם זה ממה נפשך אם הקב"ה מדקדק על הלב למה אמר אשר דברו אלא על כרחו שדיבורם היה טוב ולבם לא כך היה כסברת משה ולזה השיב לו הקב"ה מי יתן והיה לבבם כדיבורם נמצא לפי זה היה בכאן אחד בפה ואחד בלב וידוע כשהדיבור מדבר מה שאין בלב נקרא הדיבור גונב והלב נגנב, וזהו מאמר ר' מאיר שהיה רוצה להכריח ולהראות כפירוש הא' מכח קושיא אשר דברו כנ"ל לכן אמר שהקב"ה חפץ באמת בלב כי הוא העיקר ולא הדיבור כי המעשה יותר גדול מהנגנב כשבידו לעשות שלא יוגנב ממעשה הגנב והלב בודאי יש בידו למחות שלא יוגנב לזה אמר הקב"ה מה בכך שהטיבו אשר דברו מי יתן והיה לבבם כנ"ל שלא יתן עצמו ליגנב והם ויפתוהו בפיהם ולבם לא נכון אבל שאר תנאים סבירא להו כפירוש הנ"ל על פסוק מי יתן והמשכיל יבין ודו"ק:

לא תעשון אתי אלקי כסף. יש לפרש בזה בדרך רמז על דרך דאיתא בזוה"ק כשישראל מכשירים ומטיבים מעשיהם אז השכינה מתפארת עצמה חזי נא במאי ברא אתינא לגבך עיין שם דאז עאלת בלא כסופא קמיה מריה כמו שכתוב בחרוז של לכה דודי לא תבושי ולא תכלמי וכו' אבל כשאין צדיק בארץ אזי גורמין ח"ו כסופין ובושה להשכינה כביכול שאין לה במה להתפאר עצמה לפני הבורא ברוך הוא, וזה יש לומר הפירוש לא תעשון אתי היינו אותי אלקי כסף פירוש כסף לשון כסופא ובושה והיינו לא תעשון אותי שאהיה אלקי כסף היינו כביכול עאלת בכסופא והבן:

ספר דגל מחנה אפרים - פרשת משפטים

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. איתא בזוה"ק (משפטים צ"ד.) אילין סדורין דגלגולא עיין שם. והוא תמוה לכאורה הא בפסוק מפרש ואזיל דיני ממונות, אך שמעתי בענין הדין שאחד דן את חבירו לבית דין ויודע בעצמו שבודאי הוא זכאי בדין והתורה מחייבתו אל יקשה לו הלא תורת אמת היא ודרכיה דרכי נועם כי זהו אמיתות התורה ונועם דרכיה כי בודאי מסתמא היה חייב בגלגול העבר לאיש הדן עמו וכעת חייבתו התורה לשלמו כדי לצאת ידי חובתו וחבירו שלוקח עתה המעות במרמה הוא עתיד ליתן את הדין וכאלה רבים בעניני דינים, וזה יש לומר שרימז הזוה"ק ואלה המשפטים שהם דיני ממונות אף על פי שמן הנראה הם נגד האמת לפעמים אך דהאמת הוא אילין סדורין דגלגולא והיינו הבורא הכל ובורא כל הנשמות הוא היודע איך היה בגלגולים הקודמים בין איש לחבירו ככה יסובב המסבב ומנהיג על פי התורה את עולמו בחסד וברחמים ובצדק ובמשפט אמת לשפוט בין איש ובין רעהו ובין שורו וחמורו וכל אשר לו כפי אשר יורה אלקים ויש בזה פתח רחב:

עוד יש לפרש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. על דרך הידוע מאא"ז זללה"ה שתלת אבהן הם תלת דיינים ונקראו משפטים, וזה יש לפרש ואלה המשפטים היינו מדות האבות אשר תשים לפניהם היינו על דרך (תנא דבי אליהו פרק כ"ה) לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי וקל להבין:

עוד יש לומר כי הנה בנח נאמר (בראשית ו', ט') את האלקים התהלך נח. היינו בשוה עמו כביכול ובאברהם נאמר (בראשית י"ז, א') התהלך לפני שהוא מדריגה יותר גדולה שילך לפני השי"ת ברוך הוא, ובמשה רבינו ע"ה נאמר (שמות כ"ג, כ') הנה אנכי שולח מלאך לפניך שזהו מדריגה יותר גדולה כי מלאך מספר צ"א והיינו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה כביכול הם לפניו תמיד והבן, וזה יש לומר גם כן בדרך רמז בפסוק ואלה המשפטים היינו על דרך משפטים נקראו קודשא בריך הוא ושכינתיה, וזהו אשר תשים לפניהם שהוא מדריגה עליונה מאוד מדריגתו ובחינתו כמו שכתוב (שם) שולח מלאך לפניך והמשכיל יבין:

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. יש לומר על דרך (תהלים ק"ג, ה') תתחדש כנשר נעוריכי כי ידוע שבמצרים תקנו והעלו אותן ניצוצות שנפלו מימי אדם הראשון ואיתא בכתבים שאדם הראשון פגם שלו היה בדעת ודעת הוא המכריע בין חכמה ובינה כמו דיין שלישי, כי יש דיין ימין ודיין שמאל ודיין שלישי הוא המכריע וקבלתי מאא"ז זללה"ה שתלת אבהן הם ג' דיינים שהם תלת מוחין ימין ושמאל ומכריע ונמצא כיון שהפגם היה בדעת ממילא התיקון צריך להיות גם כן על ידי דעת לכך משה שהיה בחינת דעת של הדור ההוא וכל הדור היו דבוקים אליו ולכך היה מעלה אותם ממצרים, ועל דרך דאיתא ברמב"ם (סוף הלכות מקואות) שהמקוה מטהר ברוחניות כמו שהוא מרחיץ ומנקה בגשמיות מכל טיט ולכלוך כי מי המקוה שהוא רמז למי החסד והדעת מזה נמשך אליו לתקן מה שפגם בדעת, וזהו (תהלים שם) תתחדש כנשר נעוריכי היינו שיתקן כל הניצוצין שלו כנשר שהוא משליך כנפיו הישנים ולובש חדשים ומתוקנים, עושה צדקות ה' ומשפטים לכל עשוקים היינו כדיין המכריע כך הדעת שהיא מכריע מתקן לכל הניצוצות העשוקים בעמקי הקליפות רחמנא ליצלן, יודיע דרכיו למשה היינו שמשה שהוא בחינת הדעת של הדור ההוא וכן בכל דור ראשי הדור שהם בחינת דעת הם יוכלו לתקן ניצוצות של כל הדור הדבוקים אליהם וזהו לבני ישראל עלילותיו, וזהו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם היינו תלת דיינין שהם בעולם הזה, ובנפש הם נקראים תלת מוחין שהם חכמה בינה דעת, ובשנה הם שלש רגלים, היינו על ידי הדעת שהוא המכריע כנ"ל תוכל להעלותן ולתקנן והמשכיל יבין:

אם בגפו יבא בגפו יצא. יש לומר הרמז בזה בגפו מספר צ"א שהוא יחוד הוי"ה ואדנ"י, וזהו שפירש התרגום אם בלחודוהי ייעול היינו לשון אחדות שהוא מיחד ועייל ביחודא דקודשא בריך הוא ושכינתיה בלחודוהי יפוק והיינו בגפו יצא בודאי יצא מן העולם ביחודא והבן:

עוד יש לומר בגפו. היינו בגופניות יבא שהוא עוסק תמיד בענייני גופניות ועסקי עולם הזה, בגפו יצא היינו בגופניות ישאר בו בלא נשמה, אבל אם בעל אשה הוא היינו שזכה יתיר יהבין ליה נשמתא שהיא נקראת אשה כמו (ישעיה נ"ז, ט"ו) אשכון את דכא ואיתא בכתבים דכ"א ראשי תיבות ד'ירה כ'לים א'שה היינו שצריך להכין מקום להשראת השי"ת ברוך הוא בדירה נאה היינו בלבו שיהיה נאה וכלים נאים היינו האברים והאשה נאה היינו נשמתא אז השי"ת שורה עליו עד כאן עיין שם, נמצא אשה היא בחינת נשמה ואותו שזוכה לה נעשה בחינת בעלה, והוא שאמר אם בעל אשה הוא היינו שזכה לנשמתא אז ויצאה אשתו עמו היינו יפוק בנשמתא והיא תשאר לו אף על פי שהגוף יכלה ויאבד, הנשמה תהא צרורה בצרור החיים וקל להבין:

עוד יש לומר בגפו. היינו לשון כנפיים כתרגומו והיינו רמז תורה ומצוות המגינים על האדם וסוככים עליו ככנפים ואם בתורה ובמצוות יבא אז גם כן בגפו יצא כי אין מלוין לו לאדם וכו' רק מצוות ומעשים טובים ותורה, ואם בעל אשה הוא היינו שזכה עוד למעלה יתירה שזכה לנשמה שנקרא אשה כנ"ל אז ויצאה אשתו עמו היינו יש לו גם כן יתרון ביציאתו שגם נשמתו יוצאת עמו לצרור בצרור החיים והבן:

וכי ימכור איש את בתו לאמה וגו'. יש לומר שמרמז בזה דרך רמז ומוסר השכל על העוסק בתורה שלא לשמה דהנה ידוע מה שאמר ר' נחמן הארידענקיר על פסוק (בראשית טז ב) בא נא אל שפחתי וגו' הנה שלא לשמה היא בחינת שפחה ולשמה היא בחינת גבירה ובת חורין והנה אף שאחר כך התירו חז"ל (פסחים נ:) לעסוק בתורה שלא לשמה אך אמרו שמתוך שלא לשמה בא לשמה והיינו דתחילת לימודו צריך להיות על דרך זה אף שלעת עתה אינו יכול עדיין ללמוד לשמה אך אולי יזכה שיבא לשמה אבל לא שישאר חלילה לעולם בשלא לשמה והוא שמרמז הפסוק בא נא אל שפחתי היינו בחינת שלא לשמה אולי אבנה ממנה גם אנכי היינו לטעם שיבנה מזה בחינת שרה וגבירה שהוא בחינת לשמה עד כאן לשונו וזה יש לומר גם כן רמז הפסוק בכאן דרך מוסר וכי ימכור איש את בתו של הקב"ה היינו התורה הקדושה שהאדון ברוך הוא נתנה לנו לארוסה כמו שכתוב (פסחים מט:) משה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורסה לאמה היינו שלומד את התורה שלא לשמה שהיא בחינת אמה ושפחה על כל פנים לא תצא כצאת העבדים והיינו שיראה שלא ישאר לעולם באותה בחינה עבד ואמה רק עיקר התכלית יהיה אצלו לבא לבחינת לשמה וכו' והבן:

כי תצא אש ומצאה קוצים. יובן על דרך (תהלים צז ג) אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו כי הקב"ה שולח אש התלהבות גדול לעולם לעבודתו וזר אל יתערב כי נשפט באש השכינה מכח התלהבות ואהבה גדולה אשר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכל זה לפי המקבלים אם ח"ו המקבלים אינם רוצים לקבל השפע לעבודתו באש אז ח"ו מתהפך לדין ועושה דין בו ובאדם מתהפך לכעס וידוע שעל ידי כעס מסתלק הנשמה מהאדם ויש אדם שיש לו נשמה קומה שלימה מרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ויש אדם שעדיין אין לו נשמה שלימה רק הוא קונה לו נשמה בתורה ותפלה ובכל פעם שהוא עושה איזה מצוה מתרבה ומתגדלת אצלו הנשמה פעם באבר זה ופעם באבר זה עד תשלום רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ואחר כך מתגדלת יותר כל מצוה שהוא עושה מתגדל אותו אבר בנשמה וזהו כי תצא אש מאת הקב"ה התלהבות גדול לעבודתו ומצאה קוצים בני אדם שאינם הגונים שאינם יכולים לקבלו ונאכל גדיש כנ"ל כי נהפך למשחית ונאכל גדיש היא הנשמה אשר האדם קונה לעצמו כנ"ל או הקמה היא הנשמה גדולה שירש מאב ואם או שדה או יכול להיות לעשות פגם להסתלק השכינה הנקרא שדה דחקל. שלם ישלם פירוש יראה עצמו להיות שלם בנשמה ואם קלקל כנ"ל ישלם אותו העבירה אשר גרם הסתלקות השכינה המבעיר את הבערה והבן:

כי יפתה איש בתולה אשר לא אורשה ושכב עמה וגו'. יובן כי המחשבה אשר עדיין לא בא במעשה או בדיבור נקרא בתולה ולפעמים בא לאדם שמחשב מחשבה טובה ומתדבק בקודשא בריך הוא ובקל היא מתבטלת ונשכחת ממנו מחמת שלא הביא אותה בדיבור או במעשה וזהו כי יפתה לשון הרחבה כמו (בראשית ט כז) יפת אלהים ליפת איש בתולה שהיא מחשבה אשר לא אורשה שהיא הדיבור מלשון ארשת שפתים ושכב עמה ודבק עמה זאת עצת התורה שלא תפרח ממנו מהר ימהרנה לו לאשה פירוש יביא אותה בדיבור או במעשה ולא תתבטל ואז יהיה לו לאשה לנשמה ואם מאן ימאן כפל לשון פירוש ואם לא יהיה מאת אביה הוא הקב"ה לתתה לו בעובדא כדי שיהיה לו לאשה והטעם שאינו רוצה מפני שאתה לא רצית ממש באיזה מחשבה קטנה אשר כמעט לא נתפש לחשב וזהו ואם מאן אתה באיזה פניה אזי ימאן אביה גם כן אז תקנה לזה כסף ישקול תכסוף ותתאוה מאד מתי תבא שוב במחשבתך כדי לקיים אותה וזהו כסף ישקול תקח המדריגה של תאוה כמוהר הבתולות במהירות מחשבתך ואז תתן אביה לך לאשה והבן:

או יאמר כי יפתה איש. זה היצר הרע בתולה זה מחשבה כנ"ל מהר ימהרנה לו לאשה היא על דרך ולקחת לך בפרשת כי תצא שפירש אא"ז זללה"ה כסף מלשון ביוש כמו נהמא דכסופא היינו שתתבייש והבן:

אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה. יש לומר בדרך רמז מוסר כסף לשון תאוה כמו (בראשית לא ל) נכסוף נכספתה תלוה לשון לויה וחיבור כמו (משלי א ט) כי לוית חן הם לראשך והיינו אם כסף היינו להתאוות גופניות תלוה היינו תחבר עצמך להם הוי זכור את העני עמך על דרך שאמרו חז"ל (קידושין לא.) כל החוטא דוחק ח"ו את רגלי השכינה שהיא עניא בגלותא והוא שאמר את העני היינו השכינה הוא עמך כפי עסקך שאתה פונה אליו אתה מושך השכינה גם כן לשם ובזה הוא דוחק רגליה כביכול וזהו לא תהיה לו כנושה לשון שכחה כמו (בראשית מא נא) כי נשני אלקים והיינו שאל תשכח בו רק הוי דכיר שהחטא והפגם נמשך גם לשכינה כביכול כנ"ל וקל להבין:

עוד יש רמז בזה על דרך שכבר נתבאר לעיל כמה פעמים והוא שיראה להתפלל כל מגמותיו על השכינה כביכול כי כן הוא בכל דבר שחושק ומתאוה ידוע הוא כי השכינה מגעגעת לזה וזה פירוש הפסוק אם כסף היינו לשון תאוה כנ"ל היינו כשחושק ומתאוה לאיזה תאוה תלוה היינו תחבר את העני היינו השכינה עמך שהיא בכל דבר וזה יש לומר פירוש המדרש (ויקרא רבה לד א) על פסוק (תהלים מא ב) אשרי משכיל אל דל וגו' זה שמבריח עצמו מן המלכות והוא תמוה לכאורה ויש לומר על דרך הנ"ל היינו אשרי מי ששם כל מגמותיו אל השכינה כביכול וזהו אשרי משכיל אל דל היינו שהוא מסתכל תמיד בכל מגמותיו אל השכינה כביכול שהיא דלה ועניה בגלותא והוא שרימז המדרש אשרי מי שבורח עצמו היינו שבורח מן הדברים הנוגעים לו לעצמו הוא מבריח לגמרי עצמו ממנו מן המלכות היינו נגד השכינה שהיא מלכות וזה תמיד כל מגמותיו רק עבור השכינה כביכול והבן:

מלאתך ודמעך לא תאחר. פירוש הדרך אשר אתה רוצה למלאות ולהמשיך אותן הן בגשמיות והן ברוחניות וזהו מלאתך ודמעך הן הדמעות שאתה בוכה לא תאחר לא תביא אותן לאל אחר ח"ו רק בכור בניך תתן לי פירוש אם ח"ו אתה המשכת מלאתך למקום שאינו צריך אזי יש לו תקנה בדמעה כידוע אז ודמעך על כל פנים לא תאחר רק תתן לי וברוחניות הבנים הם המצות ראשיתן ותחילתן שלא יהיה בהם מחשבה זרה ח"ו רק תתן לי לשמי והבן:

כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו. פירוש חמור נקרא הגוף שונאך הוא שם מושאל ליצר הרע וזהו רובץ תחת משאו הן בחליו רחמנא ליצלן הן בירידת פרנסה או כל צרה שלא תבא עזוב תעזוב ותעזור לו בתפלתך וזה כיון למה שדרשו חז"ל (מכילתא כג ה) עמו דוקא שהוא גם כן יתפלל ויחזור בתשובה לאפוקי כשהוא יושב ואינו פונה עצמו להשי"ת אז אתה גם כן פטור כשהוא אינו רוצה וכאשר ראיתי מאא"ז זללה"ה והבן. ועבדתם את ה' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך. יש לומר בזה על דרך דאיתא בש"ס (ברכות ל:) חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם שמתפללין וגו' ופריך אם כן תורתן האיך משתמרת ומלאכתן מתי נעשית אלא מתוך שחסידים הם תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת וגם איתא בגמרא (עירובין נד.) חש בראשו יעסוק בתורה וכו' חש בכל גופו וכו' שנאמר ולכל בשרו מרפא וזה יש לומר שמרומז בפסוק ועבדתם את ה' אלקיכם היינו בענין התפלה כמו חסידים הראשונים ואם תאמר תורתן האיך משתמרת ומלאכתן מתי נעשית לזה אמר ובירך את לחמך ואת מימיך היינו לחם הוא רמז הפרנסה ומים הוא רמז התורה והיינו כתירוץ הגמרא שממילא התורה משתמרת ומלאכתן מתברכת ואם תמצא לומר לפעמים צריך ללמוד משום רפואה כנ"ל לכן אמר והסירותי מחלה מקרבך ואינו צריך לעסוק רק בעבודה שזהו תפלה כנ"ל והבן:

או יאמר ועבדתם את ה' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך. ולבאר שינוי הלשון בפסוק אצל עבודה אמר לשון רבים ועבדתם וגו' ואחר כך מסיים בלשון יחיד את לחמך וגו' ויש לומר כי זה ברכה כפולה אמיתית כי עבודה יותר טוב ברבים בין בגשמיות ובין ברוחניות כמו שאמרתי על מאמרם ז"ל (סנהדרין עא:) קירוב לצדיקים נאה להם ונאה לעולם כי צדיקים דומים לפני השכינה כנר לפני האבוקה וחז"ל אמרו (תנא דבי אליהו) אחד הלומד שכינה עומדת כנגדו ודרך הנר כשבאה אבוקה נגדו אזי מכבין הנר מפני האור האבוקה נמצא כשאחד לומד ושכינה שריא שם כנ"ל והוא דומה כנר לפני האבוקה נגד השכינה בודאי צריכה השכינה כביכול לצמצם עצמה ולהתלבש דרך אבוקה קטנה באופן שלא יכבה הנר וזהו כשלומד או מתפלל ביחידי לאפוקי כשרבים העובדים את ה' והלומדים האבוקות מתגדלות ומתפשטת אור השכינה יותר נגד היוצאין נגדה בתורה ובעבודה וזהו קירוב לצדיקים נאה להם ונאה לעולם והיינו שממשיכים אור השכינה כביכול עליהם ועל כל העולם כולו וכן הוא להיפוך פיזור לרשעים נאה להם ונאה לעולם כי כמו שהוא באור כן הוא בחושך כנ"ל וזהו ועבדתם את ה' אלקיכם לשון רבים היינו שתזכו לעבוד ה' ברבים ביד רמה ויתרבה אור השכינה נגד אורות הנשמות העובדים ולכן כתיב לשון רבים שזהו ברכה גדולה וברך את לחמך וגו' לשון יחיד כי שם המכוון כפשוטו שכל אחד ואחד יתברך בפני עצמו ולא יצטרך לזולתו וקל להבין:

או יאמר על דרך דאיתא בש"ס (בבא מציעא נט.) כד מישלם שערא מכדי רמי תיגרא בביתא עיין שם נמצא כי העניות רחמנא ליצלן מביא לידי קטטה ומריבה חלילה וכן הוא ברוחניות ואין עני אלא בדעת ולכן השכינה נקראת ריב כדאיתא בתיקונים כמו שכתוב (ירמיה כה לא) כי ריב לה' וגו' והיינו מפני שהיא דלה ועניה בגלותא וכשאדם עובד ה' באמת לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה ולאקמא שכינתא מעפרא אזי עושה מריב רבי וסוד רבי הוא מבואר בשם אא"ז זללה"ה שהוא סוד חכמה ובינה עם הנביעו וזהו בודאי אין יחוד בלא דעת והדעת הוא המייחד האמיתי שבו כלול חכמה ובינה (משלי כד ד) ובדעת חדרים ימלאו ומשם נמשך אל השכינה כביכול ברוך הוא וברוך שמו כידוע ואין לי עסק בנסתרות ונעשה מזה יחוד בכל עולמות ונשקט הריב ונתמלאו כל העולמות בבחינת רבי שהוא בחינת מוחין הנובעים וכן הוא באדם פרטי כשמתבונן בשפלותו וחסרונו ובגדלות הבורא ברוך הוא ובאור תורתו המאירים עד אין סוף ועד אין תכלית ומגעגע ומשתוקק לראות את שעשועיו של הקב"ה ורוצה מאוד להיות מן העובדים את ה' באמת ובלב שלם ולהיות בסוד שושבינא דמלכא כשמחשב זה בודאי הוא עני באותה שעה והשכינה מתלבשת בו ומדברת מגרונו והקב"ה שומע תפלתו כמו (ברכות לד:) אם שגורה תפלתי בפי דהיינו השכינה שהיא סוד תפלה כשהוא שם אז הקב"ה פותח היכלין כדאיתא בתיקונים והקב"ה נעשה לו מוחין בבחינת רבי ללמוד וללמד את העניים ואביונים המבקשים דבר ה' כי (משלי כז יח) נוצר תאנה יאכל פריה ונתמלא עניותו בהון יקר ונעים (קהלת ז יב) כי בצל החכמה בצל הכסף והחכמה תחיה בעליה ברוחניות ובגשמיות ונתמלא כל חסרונו כי אין מחסור ליראיו ונתהפך מריב לרבי כמו שכתוב במקום אחר על פסוק (דברים כא ה) ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע פירוש שנעשה הויה ויחוד על פי הכהנים היינו העובדים את ה' ונתהפך מריב לרבי ומנגע לעונג כי בריש כל מרעין אנא דם (בבא בתרא נח:) ובחינת דם כשהוא בלא יחוד עם א' ח"ו על דרך (ויקרא טו כה) ואשה כי יזוב וגו' עיין בזוהר הקדוש וכשמתקרב ונתייחד עם הא' היינו א' אלופו של עולם ונעשה אדם סוד יחוד דכר ונוקבא אדם שלם ואזי נתהפך מנגע לעונג והבן והוא על פי הכהנים העובדים את ה' והם שושבינא דמטרוניתא ונעשה הולדה מאדם בכל העולמות וזהו ודל לא תהדר בריבו פירוש כי יש שם הנקרא אל"ד ובגלות הוא נכתב אד"ל כמו א'ל ד'מי ל'ך עד יכוונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ ובבחינת הגאולה יהיה השם אל"ד כי הוא בבחינת הולדה ובבחינת אימא כמו (זכריה יד ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד וגו' והבן כי שורש גדול וכלל גדול יש בכאן וזהו (תהלים צב יג) צדיק כתמר יפרח והבן:

וזהו ודל היינו בחינת דלת לא אותיות אל למפרע וזהו תהדר לשון חזרה שתהדר ותחזור אותיות לא ויתהוה אותיות אל ותקרב בחינת דלת אל אותיות אל וזהו גם כן תהדר שיוחזר מראש לסוף מה שהיה בתחלה אד"ל יתהוה אל"ד בריבו ומתהפך מזה מריב לרבי והשי"ת יכפר בעדי וזהו ועבדתם את ה' אלקיכם היינו שתהיו מייחד הויה עם אלקים שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ובירך את לחמך ואת מימיך שזהו שורש הריב והנגע כי לחם הוא פרנסה והוא שורש ריב כמאמר חז"ל (בבא מציעא נט.) כד מישלם שערא וכו' ומים הם שורש עונג שנעשה מן דם אדם שהוא בחינת מים חסדים גמורים וזהו והסירותי מחלה מקרבך היינו שיתהפך מריב לרבי ומנגע לעונג גדול (משלי כז יח) נוצר תאנה יאכל פריה והבן:

ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. יש לומר בזה על דרך שאמר הרב המוכיח מפולנאה ע"ה על פסוק (תהלים קג כ) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו על דרך שהיה בית יוסף עושה לו מלימודו מלאך מן השמים שהיה מגיד לו סתרי תורה (כידוע מספרו מגיד מישרים) וזהו פירוש הפסוק גבורי כח היינו הצדיקים שהם מתגברים על יצרם עושי דברו היינו שעושים ופועלים דברו היינו מן הדבור נעשה אחר כך לשמוע בקול דברו שנברא מלאך השומע אחר כך בקולו ולומד ממנו עד כאן דבריו הקדושים:

וזהו יש לומר גם כן כוונת דבריהם כל אשר דבר ה' נעשה היינו שנפעל מן הדבור ונשמע שנהיה אחר כך נשמע בקול של הדיבור כנ"ל אצל בית יוסף והבן:

ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו. על דרך שכתב האור החיים על (שמות לג כג) והסירותי את כפי אז וראית והיינו כי שימת הכף היינו הכיסוי והסתרה ומניעת ההשגה והסרת הכף אז וראית שיוכל להשיג וידוע (משלי ג ו) בכל דרכיך דעהו והיינו לדבק ולקשר עצמו אל הקב"ה בכל עניינים שעושה וזה יש לומר הפירוש ואל אצילי בני ישראל היינו אותם שהם בני עליה לא שלח ידו היינו בחינת מניעת השגה על ידי שימת היד כי ויחזו האלקים ויאכלו וישתו היינו שהיו מדבקים עצמם להקב"ה אפילו באכילה ושתיה היו רואין אלקים ולכך לא היה שום מסך המבדיל להם שיהיה מונע להם ההשגה והבן:

עוד יש לומר בזה על דרך הלצה כי אצילי בני ישראל הם נערי בני ישראל המפורשים בפרשה והוא רמז לאותן הסמוכים על שלחן אביהם כמה שנים אחר החתונה ואין להם שום דאגה וטרדת פרנסה הם יכולים להשיג ולבא למדריגה גדולה באותן השנים כי לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן (מכילתא בשלח יז.) ואל אצילי בני ישראל הם הסמוכים על שלחן אביהם ומתנהגים באמת וביושר לא שלח ידו שתהיה להם הסתרת ההשגה רק ויחזו את האלקים היינו שבאו למדריגה גדולה שהיו רואים אלקים לנגד עיניהם תמיד ועל ידי מה זכו לזה משום ויאכלו וישתו היינו כנ"ל שלא היה להם שום דאגת וטרדת פרנסה כי היה מוכן להם תמיד אכילה ושתיה וקל להבין:

ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להרתם. להרתם חסר כתיב והיינו לשון הריון שתוכל לעשות מן התורה הריון ולידה והבן:

ספר דגל מחנה אפרים - פרשת תרומה

ויקחו לי תרומה ופירש רש"י לי לשמי. יש לומר בזה על דרך משל בענין החתונה כי כל ענין החתונה וכל ההכנות וצרכי החתונה הוא רק לשמח חתן וכלה ויש כמה אנשים שתופסים הטפל שבאים רק לאכול ולשתות ומשליכים העיקר וכן כל האי עלמא לבי הלולא דמיא (עי' עירובין נד.) והכל מה שברא הקב"ה בעולמו הוא לתכלית המכוון כדי לייחד חתן וכלה ויש כמה אנשים שרוצים לאכול ולשתות ולילך אחר התענוגים ומשליכים העיקר אבל החכם עיניו בראשו והוא מסתכל ועושה תמיד רק לייחד חתן וכלה שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ומשליך כל תענוגי עולם הזה אחר גוו וזהו יש לומר שמרומז בפסוק ויקחו לי לשמי תרומה לשון הפרשה והיינו שמפריש עצמו מן הטפל והסניפין רק שמחזיק בעיקר שהוא לייחד תמיד קודשא בריך הוא ושכינתיה וזהו ויקחו לי היינו אותי לשמי היינו אל השכינה שהוא שם של הקב"ה כמו שכתוב (שמות כ כד) בכל מקום אשר אזכיר את שמי ותרגומו די אשרי שכינתי וכו' היינו שעוסקים לקרב אותי אל השכינה הקדושה ולייחדם ביחוד גמור ואמת והבן:

או יאמר ויקחו לי תרומה ופירש רש"י לי לשמי. על דרך הידוע (ברכות) קודשא בריך הוא הוא ושמו אחד לא כבשר ודם כי שמו בפני עצמו והוא בפני עצמו ועיין באור החיים על פסוק (שמות ו ג) ושמי ה' לא נודעתי להם וכן שמעתי מן אא"ז זללה"ה בשם החכם בעל חובות הלבבות וצוה בתוכם ממש אך איך אפשר ליקח הקב"ה כביכול שישרה אצל האדם והיינו על ידי התורה שהיא שמותיו של הקב"ה והוא הקב"ה ממש כנ"ל שהוא ושמו אחד וגם בזוהר הקדוש (ח"ג עג:) איתא קודשא בריך הוא ואורייתא כולה חד וכשלומד תורה לשם הקב"ה והוא לקיים מצותיו ולשמור הלא תעשה ומזכיר אותיות התורה שהן שמותיו של הקב"ה בזה הוא לוקח להקב"ה ממש כנ"ל ושורה עליו השכינה כביכול כמו שכתוב (שמות כ כד) בכל מקום אשר אזכיר את שמי כשיזכיר שם של הקב"ה שהוא התורה הקדושה שכולה שמותיו (עיין בהקדמת רמב"ן על התורה) אז אבא אליך וברכתיך נמצא בעוסקו בלימוד תורה לשמה בזה הוא לוקח להשם כביכול וממשיך עליו השראת השכינה הקדושה וזה יש לומר שמרומז בפסוק ויקחו לי היינו שיקחו שמי וממילא יהיו לוקחים אותי כי אני ושמי אחד והיכן הוא והיכן שמו תרומה היינו תורה מ' היינו על ידי התורה כי התורה הוא שמי ממש ואיזה ללמוד ולעשות ולקיים וזהו מרומז תורה מ' היינו כי התורה ניתנה במ' יום כדי יצירת הולד (עיין סנהדרין כב.) כמו הולד נצטייר כל אבריו וגידיו במ' יום וכן התורה הקדושה שהיא שמו של הקב"ה כנ"ל יש בה רמ"ח ושס"ה המצטיירים בה במ' יום ולזה נצטיירו במ' יום דוקא כנגד יצירת האדם שעל ידי האדם הנוצר בארבעים יום מצטיירים מצות התורה בקיום מצותיה ושמירת הלא תעשה או הלומד על מנת לקיימה והבן. עוד אבאר בזה לפי עניות דעתי מה שנשאלתי מאחי הרב החסיד המפורסם מו"ה ברוך נ"י מה זה אשר דרשו חז"ל על תיבת תרומה תורה מ' ויש לומר בזה כי זה גלוי לכל בעלי הדעת ששורש נשמת ישראל הם בתורה רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה (איוב יט כו) ומבשרי אחזה אלוה כי אדם נוצר ונברא בארבעים יום בכל פרטי אבריו וגידיו כי קודם ארבעים יום יוכל להפוך מזכר לנקבה ומנקבה לזכר ואחר ארבעים יום אי אפשר עוד להשתנות כי בארבעים יום נצטייר כל אבר ואבר עד שניכר בין דכר לנוקבא ואין להשיב הגם כי זה צריך גם כן להבין מפני מה דוקא בארבעים יום לא פחות ולא יותר אך אחר העיון בתיקונים ואחר האיר ה' עינינו למי שיחפוץ לרחמו אפשר זה להבין אך אין אנו עתה בביאור זה על כל פנים עיקר הצטיירות האדם הוא בארבעים יום לכל אבר פרטי ולכל גיד פרטי ושורש שורשו הוא התורה כי הוא האדם הגדול אשר ממנו נתהוה כל העולמות וכל הנבראים בשביל ישראל הנקראים אדם בודאי אין בפרט אלא מה שבכלל שהתורה גם כן נצטיירה ברמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה בכל פרטיהם בארבעים יום כי היה התורה מתחלה בצירופים קדושים אחרים כמבואר לבעלי הדעת ואחרי זה נצטרפו כל אחד לפי צירופו הטהור והבן זה כי לא יכולתי להאריך:

עוד יש לומר ויקחו לי תרומה וגו'. דאיתא בזוהר הקדוש תרומה דא תורה מ' והיינו כי רבנן בצרו חדא והעמידו על ל"ט מלאכות ל"ט קללות ואיתא (תקוני זוהר כג צז:

ועיין עוד כתובות קא:) כל העוסק בתורה טל תורה מחייהו והיינו שאינו צריך לעסוק בל"ט מלאכות להחיות את נפשו כי טל תורה מחייהו כי הם עסקו בט"ל מלאכות למשכן והכניסו קדושה במלאכות הנ"ל:

וידבר ה' אל משה לאמר ויקחו לי תרומה. הדרך הישר אשר ילך האדם בה קא רמיז הכא תרומה אפרשותא רזא דא להפריש בין הקודש ובין החול על ידי מחיצות ביחוד אדם יחודו ואלופו של עולם כמו שכתוב בזוהר הקדוש שצריך בעת היחוד קריאת שמע להפריש עצמו מכל לבושין וקליפין כמו ביחוד איש ואשה בקירוב בשר ולא על ידי לבוש וקל וחומר ביחוד אחד יחוד האמיתי וזהו הנמשל שצריך אדם לפרוש את עצמו מכל קליפין ולבושין ולייחד יחוד גמור בלי לבוש מאין סוף ועד אין תכלית במסירת נפש נמצא הגוף כאילו אינו כי כבר נתבטל חושיו והנשמה מתייחדת בשרשה העליון ומזדוגות כל העולמות תחתונים ועליונים וזהו באין לו מחשבה אחרת כמו שאיתא ברבי עקיבא מתי יבא לידי ואקיימנו (ברכות סא:) וממשיך את עצמו בהיר בכל העולמות השכליים ועולים בעלות המחשבה לפי המתדבק באיזה מקום שיהיה הדביקות שם אורו חוזר ועולה ומהפך מחושך לאור גדול והכל לפי המחשבה בעת הקריאת שמע ואחר כך אומר ומדבק ומייחד רמ"ח אבריו ברמ"ח תיבין וממשיך לכל אבר חיות ושפע ולכל העולם אשר בדמות אדם ויוצאין כל הניצוצין הקדושות ומתייחדים וזהו כוונת חז"ל צריך להזכיר יציאת מצרים בקריאת שמע ואחר כך מתייחדים יחוד האמיתי בחשאי ומשפיע לכל העולמות שפע רב וברכות על ידי ח"י ברכאן כי הקריאת שמע מעוררת האהבה שלהבת יה רשפי אש בנישוקין ודביקות רוחא ברוחא שהוא שורש כל אבריו ושס"ה גידיו וכמעט ביטול מציאות והח"י ברכות הם בסוד חי יסוד חי עלמין המשפיע למלך בחשאי בלי קול גדול כי המלך בא וזהו ויקחו לי תרומה פירוש כשתקחו אותי כביכול יהיה תרומה אפרשותא מכל קליפין ומכל מחשבין מאת כל איש מאת כל התענוגים הנקרא איש כנ"ל אשר ידבנו לבו לשון זיבה אשר הלב זוב ונמוג מחמת התלהבות התענוג כאיש ואשה כידוע תקחו את תרומתי משם יקח תרומתי בסוד קל וחומר ומה שם מפשיט את עצמו מכל התענוגים רבות וזרות להתענג בתענוג שאול מכל שכן ביחוד עצום כזה וזאת התרומה אשר תקחו מאתם שלש עשרה דברים הם כנגד שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם מכולם תקחו את תרומתי שתהיה בשעת לקיחתו מופרש ומובדל מכל מחשבת חוץ הן מצד קל וחומר והן מצד גזירה שוה והן מצד בנין אב כי אב אחד לכולם ואם אב הוא צריך לנהוג בו כבוד כי אין זה כבודו הן בכלל ובפרט כי הכל מרומזין בספירות ועיין בספר הקנה וכבר העתיקם הרב רבינו ישעיה בסידור שלו (של"ה הקדוש על ברייתא דר' ישמעאל) ואפשר כשיהיה חכם גדול ויאיר עיניו בתורתו יבין לפי דרכנו האיך בי"ג דברים הללו מרומזין ומכוונין י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן וארמוז מעט והמוסיף חכמה יבין כי איני יודע רק אלו זהב הוא קל וחומר כי הוא דינא רפיא והוא קל וחומר סוד הגבורה כסף הוא גזירה שוה שהיא ספיר גזרתם והכל כסופין וחפצין והוא חסד השוה בכל לטובה ונחושת הוא בנין אב המכוון נגד אב בקיצור כל אחד לפי שכלו ימצא זה מכוון נגד זה הן בספר הנ"ל שזכרתי הן בחקירות שכלו ולבבו ובלבד שיכוין לבו לשמים והבן:

או יאמר כי אחר שמצינו לייחדו ביחוד האמיתי ולהפריש בין הקודש ובין החול אמר שיש י"ג דברים בעולם והם אחד בתכלית המכוין כי מאחד נאצלו אך ירדו לקיום העולם התחתון לכן צריך המייחד להזהר בהם שלא להתערב בהם פסולת וגם כן אציג מעט מהם זהב גם כן יש שבעה מיני זהב לפעמים הוא טוב וקונה עצמו לעשות מקדש ולפעמים ח"ו זהב עשו לבעל כסף הוא לשון תאוה וחמדה לפעמים הוא טוב לחמוד לדעת סודות התורה ועבודה ולפעמים מתאוה תאוות זרים ח"ו נחושת לפעמים היא נחושת קלל ונוצץ ובוער בהתלהבות ולפעמים נחש תכלת היא לשון תכלית ולפעמים היא לשון מכלה וכן שאר מינים וה' יראנו נפלאות מתורתו:

אבני שהם ואבני מלואים לאפוד ולחושן. יש לפרש בזה על דרך רמז כי יש שני עניינים בבחינת לימוד יש לימוד שלומד התורה ומזכיר אותיות התורה כמו שהם להבין מה שכתוב בה ויש שלומד בכוונה דלבא במחשבות קדושות וטהורות ואיתא בזוהר הקדוש כשלומד כפשוטו אז הוא מוריד שפע מן בתר כתפוי וכשלומד בכוונה אז הוא מוריד שפע מן נגד פניו עיין שם וזה יש לומר שמרומז כאן בפסוק כי ידוע בספר יצירה הוא מכנה התיבות בשם אבנים כדאיתא שם תיבה אחת בונה וכו' והוא שאמר אבני שהם היינו יש שהוא לומד ומזכיר התיבות שמכוונים בשם אבני שהם היינו כמו שהם כפשוטו ויש אבני מלואים היינו שהוא מזכיר התיבות בכוונה דלבא וממשיך כוונות קדושות וטהורות בתוך הדיבורים שמדבר וזהו נקרא אבני מלואים שהוא ממלא את התיבות באותיות רבים כפי מה שמחשב בפירושן יש אלפי אותיות בפסוק אחד אם היה רוצה לדבר ולפרש בפה מה שמחשב כוונת התיבות וממשיך עליהם מחשבות קדושות בכוונה דלבא והשתי בחינות אלו הם לאפוד ולחושן היינו כשלומד כפשוטו אזי הוא מוריד שפע מבתר כתפוי שהוא בחינת אפוד שהוא מאחוריו בתר כתפוי כדכתיב על כתפות האפוד וכשלומד בכוונה הוא מוריד שפע מן פניו כנ"ל שזהו בחינת חושן שהיה על הלב נגד פניו גם הוא רמז שמונח על לבו והלב מחשב מחשבות קדושות בלימודו והבן.

ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה וגו'. יש בזה רמז נפלא על דרך שכתוב בזוהר הקדוש האי עלמא בין תרי צדיקי יתיב והיינו כשיש צדיק למטה לעורר מיים נוקבין אזי מעורר צדיק דלעילא להשפיע מיים דכורין וזהו ועשה כרוב אחד כרוב הוא אותיות ברוך לשון בריכת מים נוקבין היינו מקצה מזה כשיש צדיק לתתא שמעורר מיים נוקבין לתתא וכרוב אחד מקצה מזה היינו אזי מעורר ברוך היינו בריכה והמשכה ובריכה עליונה הם מים דכורין מלעילא על ידי צדיק דלעילא והבן ויש בזה דרכים עמוקים בענין התפלה ובברכה ראשונה של תפלת י"ח וגם בחינת הארון שרומז על הדיבור:

מעשה הארון הלא סתום מאוד במעשיו ורמזיו. אך לפי קט שכלי אענה גם אני חלקי מעט על פי הקדמה הנ"ל הארון הוא סוד הדיבור והכפורת והב' כרובים הם תלת מוחין שהדיבור בא מהם מהשכליים והלוחות היה ארכן ששה ורחבן ששה היא מידת בחינת תורה שבכתב הכלול מששה והוא ניתן בארון שהוא תורה שבעל פה כי צריך להחביר תורה שבכתב עם תורה שבעל פה ובאדם צריך להיות דבריו הן דברי תורה הן בשעת משא ומתן וכל עסקיו יהיה לשם שמים ושמים נקרא גם כן תורה שבכתב כמו שהיה בארון הלוחות וכמעט זה רמזו חז"ל (בבא בתרא יד:) אין בארון רק שני לוחות מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון ושברי לוחות הם הדברים שירדו בשבירה צריך גם כן לחברם ולהכניסם בארון ולהיות מונחים אצל הלוחות כי הכל בא מן התורה כי באורייתא אסתכל קודשא בריך הוא וברא עלמין ונמצא כשירדו בשבירה ירד התורה גם כן כי היא הנותנת חיים לכל הדברים לכן צריך להעלותן לחברם כל אחד למקומו ולכן היה הארון זהב מבחוץ ומבפנים כי משם הדיבור מקבל יותר ולזה כיונו חז"ל דיבור קשה:

וזהו ונועדתי אליך ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים כי מהתלת מוחין מהם ממשיך אל הדיבור והכפורת היא המוח הנ"ל המכוין להדיבור שידבר דבר דבור על אופניו כידוע (משלי כד ד) ובדעת חדרים ימלאו וכך היה כשהקב"ה היה מדבר היה קולו ממלא כל ההיכל ונפסק ולא נשמע לחוץ קולו להורות שצריך הדיבור להיות הכל בפנים שלא יתן כח להעומדים בחוץ הן הם הידועין והזר שהיה על הארון הוא מרמז לכתר תורה ודי למבין וזהו לשון זר היא מכל שכל כי אינו מושג כלל והוא הקוצי העליון של יו"ד של השם ברוך הוא וברוך שמו והכל באים להדיבור ומתייחדים מעילא לתתא ומתתא לעילא אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים (ישעיה מד ו) והכל היה בארון והפנימית של הארון היו עצי שיטים כי הדיבור מקבל גם כן מכסף שהיא מספר עץ אך רובו מקבל מזהב ודי למבין ולכך היה מצופה זהב מבחוץ ומבפנים וכן אדם בודאי צריך לכסוף ולהתאוה לדבר כי אם לא יתאוה לא ידבר אך כשבא לדבר צריך לחזק בכח לדבר לא כן אם אפס כחו לא ידבר ובמחשבה יוכל לחשב אף בלא כח וזה הכח הוא מהזהב והבן:

ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים. להבין זה איך שהוא נוהג גם בזה הזמן בקיצור נמרץ כי קבלתי מן אא"ז זללה"ה כי קרש הוא אדם:

ולהבין זה הוא כי באותיות קרש הוא אותיות קשר והוא מרומז על האדם שהוא המקשר כל העולמות ומייחדם זה בזה ולכן צריך האדם לקשר עצמו ומחשבתו תמיד בבוראו ועל ידי זה נתקשרו קודשא בריך הוא ושכינתיה וכל העולמות ומתקשרים ומתייחדים זה בזה ואם חלילה הוא מקשר ומחבר עצמו אל השטות והבלי עולם שאין להם קיום והם דברים שיש להם תכלית וסוף זהו שמקושר בשקר ח"ו שהוא גם כן באותיות קרש וזהו מה שאמר אא"ז זללה"ה וסרתם ועבדתם אלהים אחרים כי תיכף כשסר עצמו מן הדביקות והתקשרות האמת בבורא יתברך אזי עובד אלהים אחרים יחשב שנתקשר בהם שהם בחינת שקר וידוע שהאדם נברא בטוב ורע ויש לפניו שני בחינות כמו שכתוב (דברים ל טו) ראה נתתי לפניך את הטוב וגו' ובחרת בחיים והתכלית העיקר הוא שישתדל בהתקשרות כל הדברים לשורשן ולעשות מרע שבהם טוב על דרך (תהלים לד יד) סור מרע ועשה טוב מן הרע תעשה טוב ולהבין זה כי כל בחינת רע בשורשו הוא טוב דרך משל אכילה ושתיה וזיווג כשהוא מדבק עצמו כשעוסק בדברים האלה לשורשם אזי באכילה ושתיה הוא מעלה ניצוצות קדושות ובזיווג גורם זיווגים עליונים ובנים צדיקים וח"ו להיפוך אז וישמן ישורון ויבעט היצר הרע מתגרה בו ודי לחכם וזהו (אבות פ"ד מ"א איזהו חכם הלומד מכל אדם כאשר שמעתי בזה מאנשי קודש שהיו סביב אא"זז ללה"ה אפילו מן היצר הרע יש ללמוד ממנו ויש בזה דרכים שונים בדרך העבודהו על ידי זה מעלין כל הרע לטוב ובזה מהפכין מידת הדין למידת הרחמים וזה ישל ומר שמרומז בפסוק ועשית את הקרשים למשכן היינו ועשו לי מקדש ושכנתיב תוכם ממש ויהיה בנין המשכן הזה בקרשים היינו בקשרים כנ"ל לקשר עצמול הבורא ברוך הוא ויקיים (משלי ג ו) בכל דרכיך דעהו אפילו כשעוסק בדבריםש הם מצד היצר הרע יראה לקשר עצמו בשורשם ובזה הוא מעלה אותם ונתעלה ונעשהמ רע טוב כנ"ל והוא שאמר עצי שטים היינו עצי לשון עצות שטים הוא מספר שטןר צה לומר אותם הדברים שהם אפילו מצד השטן כנ"ל עומדים היינו יהיה להםק ימה ועליה על דרך (בראשית כג כ) ויקם השדה לאברהם היינו בשביל שהיהל אברהם היה לו קימה ועליה וכן הוא גם כן כאן הפירוש שמעלה ומקים אפילוב חינת הרע שהם מצד השטן ויצר הרע ונעשה מרע טוב ובזה מהפכים מידת הדיןל מידת הרחמים ונמתקין כל הדינים כן יהיה במהרה בימינו אמן:

שני אדנים תחת הקרש האחד לשתי ידותיו. יש לומר בזה על דרך רמז ונקדים הגמרא (ברכות ו:) כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו עד כאן והנה צריך להבין מפני מה דוקא אלקי אברהם גם היה ראוי לומר הקובע מקום להתפלל והנכון בזה לפי עניות דעתי על דרך (ישעיה כט כב) כה אמר ה' ליעקב אשר פדה את אברהם והיינו שבזכות יעקב יצא אברהם מאור כשדים כי מאברהם נפיק ישמעאל ומיצחק עשו עד יעקב שהיתה מטתו שלימה ואיתא בזוהר הקדוש וירא את המקום מרחוק המקום דא יעקב עיין שם וכבר אמרתי בזה אשר פדה את אברהם לשון התגלות שעל ידו נגלה בחינת החסד מידת אברהם שהיה אחיד יעקב בתרין דרועין וזה יש לפרש הקובע מקום היינו בחינת יעקב והוא שם הויה ברוך הוא כידוע בהכאה הוא מספר מקום לתפלתו היינו השכינה שנקראת תפלה כמו שכתוב (תהלים קט ד) ואני תפלה והיינו שמייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו שהוא יראה ואהבה אז אלקי אברהם יהיה בעזרו היינו שיעקב פדה את אברהם שהוא בחינת חסד ונתגלה ביחוד חסד וגבורה שהם תרין דרועין וזה יש לומר שמרומז בפסוק שני אדנים היינו שתי בחינות אדני שהוא כביכול קודשא בריך הוא ושכינתיה לקרש האחד היינו לקשר האחד רצה לומר על ידי האדם שהוא בחינת קשר יראה לקשר ולייחדם באחד ובזה נתקשרו כל העולמות והוא בחינת יעקב כידוע מחז"ל שהיה העולם מתמוטט עד יעקב אבינו ע"ה והוא לשתי ידותיו היינו לתרין דרועין כנ"ל כל הקובע מקום לתפלתו היינו בחינת יעקב ובזה נתאחד בתרין דרועין שהם חסד וגבורה בחינת אהבה ויראה והבן כל זה היטב כי קצרתי:

וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האוהל. יש לומר בזה על דרך רמז כי כל החסרונות והרעות שבאים ח"ו על האדם יבין שיש חסרון כזה בשכינה כביכול וכבר נתבאר זה לעיל כמה פעמים ואיתא בזוהר הקדוש (בשלח דף סג.) יום הששי יום ששי לא כתיב אלא הששי לרבות שביעי עיין שם וזה יש לומר הרמז גם כאן וכפלת את היריעה היינו לשון רעה ח"ו כשבא עליך אזי וכפלת לשון כפל היינו חסרונך וחסרון השכינה כביכול וזהו הששית בה"א לרבות שביעי שהוא מדה השביעית שהוא מלכות השכינה כביכול כנ"ל והיינו להתפלל עבור השכינה וימולא ממילא חסרונך והבן:

או יאמר וכפלת את היריעה הששית. כי ידוע ה' תתאה הוא דינא דמלכותא וה' עילאה מינה כל חידו וכל נהירו דאנפין נפיק והוא שמרמז וכפלת את היריעה הששית היינו השביעית כנ"ל רצה לומר מידת מלכות שהיא ה' תתאה דינא דמלכותא שמשם דינים ורעות מתעוררים תכפול הה' היינו ה' תתאה עם ה' עילאה דמינה כל חידו כנ"ל ובזה יהיה נמתק הדינין והמשכיל יבין:

ספר דגל מחנה אפרים - פרשת תצוה

ואתה תצוה את בני ישראל. יש לפרש על דרך (ברכות ו:) כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה היינו להצדיק וזה יש לומר הרמז שאמר השי"ת למשה ואתה תצוה היינו אתה הוא הצוות של כל בני ישראל כי כל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל וכל ישראל הם לא נבראו אלא לצוות לך והבן:

ואתה תצוה את בני ישראל כו'. שורש העצה היא כשאתה רוצה לדבר ולייחד את בני ישראל לאביהם שבשמים אזי ויקחו אליך צריך אתה למשכם בדברים אליך להיות נמשכים אחריך ואז תוכל לתקנן ולדבקן אליך וזהו את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב:) כי כשירא את ה' ומאמין בו אז הוא דבוק ביראת התלמיד חכם והתלמיד חכם בהתדבקו ביראת השם מדבק עמו כל היראות אמיתיות והנמשכים אחריו ושורש זה אמר אא"ז זללה"ה אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא (ברכות לג:) ופשוט כשהם יראים ממשה אזי היראה מילתא זוטרתא כי משה היה מדבקן ביראה הפנימית על ידי התדבקם בו כך נראין לי דבריו שמן זית היא על דרך ששמעתי מאא"ז זללה"ה על פסוק (שיר השירים א ג) שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך שצריך לפעמים להלביש התורה בלבושין כדי להכניס בלבבות בני אדם משל לרופא שרואה שהחולה אינו יכול לקבל הרפואה כי היא מר בעיניו צריך ללבוש הרפואה במיני מתיקה כדי שיקבל וזהו שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך ודי למבין ועל כל פנים תראה שתהיה זך ונקי שלא תתפאר עצמך בלבך רק תהיה שפל וזהו כתית למאור פירוש תהיה כתית בלבך ותדע שלא התרוממת רק למאור לעולם וזהו שאמרו זרוק מרה בתלמידים (כתובות קג:) פירוש תזרוק המרירות מלבך ולא יהיה בך כלל רק בתלמידים כדי שיראו ממך והבן:

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. יש לפרש בזה בדרך רמז מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו כי ידוע כולם בחכמה עשית (תהלים קד כד) שכל הדברים בחכמה נבראו ונעשו והתיקון שלהם הוא גם כן על ידי חכמה היינו כשמדבר דבורים וצירופי אותיות מחכמה בזה הוא מעלה כל הניצוצות קדושים התחתונים הנתונים בשפלות ובזה ממשיך להם אור ומאירים מחשבותם וזה יש לפרש שמרומז בפסוק שמן זית הוא החכמה כידוע זך היינו הכ"ב אותיות התורה וה' אותיות מנצפ"ך כפולים הם מספר ז"ך והיינו על ידי שמדבר צירופי אותיות הקדושים בחכמה שהיא בחינת שמן זית אז כתית למאור היינו מה שהיה מתחלה כתית ומעוך ונמוך ממשיך לו אור שהתחיל להאיר מגו חשוכא ושורש הכל הוא להעלות נר היינו השכינה הנקרא נר כמו (משלי ו כג) כי נר מצוה וגם נשמת האדם נקרא נר כמו (משלי כ כז) כי נר ה' נשמת אדם ועיקר הוא להעלותם לבחינת תמיד שהוא בחינת ארבע אלפין שהם מן ארבע אהי"ה שהוא בחינת תמיד והיינו שהוא מעלה אלופו של עולם שהוא השכינה כביכול הנקראת נר לבחינת ארבע אלפין של ארבע אהי"ה ונעשה ה' אלפין ועל ידי זה נמתקו הדינים בשורשן ויש בזה עוד רמז אל כוונת הקטורת (שמות ל לד) ויאמר ה' אל משה עיין שם:

שתי כתפיו לזכרון. יש בזה סוד כוונה ויחוד לזכרון בראש השנה בענין כתפיים עיין שם וזהו שמרמז שתי כתפיו הם יחוד לזכרון והמשכיל יבין: 

עוד יש לפרש שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. כי איתא ברעיא מהימנא כי התורה היא רמ"ח מצות עשה כדי להמליך הקב"ה על כל רמ"ח איבריו וממילא נמלך על כל העולם ועיין בפרשת משפטים דף קי"ח ע"א וזהו יש לפרש שמן זית היינו התורה שנמשלה לשמן זך היינו יהיה זך בלי שום עירוב שמרים ופסולת וכוונה אחרת רק להמליך הקב"ה על רמ"ח אבריו וזהו מאור עם הכולל גימטריא רמ"ח להעלות נר כי השכינה כשמקבלת מבין תרין דרועין נעשה נר עיין בפרשת תרומה (רעיא מהימנא קסח. ) במאמר האי רביא דלא יכיל ברכת מזונא עיין שם וזהו להעלות נר תמיד היינו שיהיה נעשה מן מאור שהוא מספר רמ"ח נר על ידי שתקבל מבין תרין דרועין ויהיה זיווג תמיד בסוד תרין רעין דלא מתפרשין בתדירא והמשכיל יבין. רבוע יהיה כפול. 

יש בזה רמז נפלא לעניות דעתי מה שחנני ה' בזה ברחמיו וברוב חסדיו על דרך (זכריה יד ט) והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד וגו' ואיתא בכוונת האר"י ז"ל שהפירוש הוא כך כי השם הויה ברוך הוא אותיות י"ה הם אבא ואימא רעין דלא מתפרשין לעלמין ובאותיות ו"ה יש לפעמים פירוד ח"ו אבל לעתיד יהיה הכל שוה שיהיו אותיות ו"ה גם כן תמיד ביחודא וזהו הפירוש בפסוק ביום ההוא יהיה ה' היינו השם הויה כולו שוה ו"ה לי"ה כאילו היה יהיה היינו שני פעמים י"ה עד כאן והבן וזה יש לומר שמרומז כאן בפסוק כי ידוע שם הויה ברוך הוא נקרא שם בן ד' וזהו רבוע מה שהוא כעת רבוע שם בן ד' יהיה לעתיד נכתב יהיה כפול היינו כפול אותיות י"ה על שם שיהיה יחוד גם בו"ה תדירא בלי שום פירוד לעולם יהי רצון שיהיה במהרה בימינו אמן:

עוד יש לפרש על דרך הגמרא (ברכות סג.) כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו וזה יש לפרש הרמז כשמתפלל על זה רבוע היינו שם בן ד' יהיה היינו יתהוה שיהיה בבחינת י"ה י"ה כנ"ל כפול אזי יכפול לו הקדוש ברוך הוא פרנסתו וקל להבין:

ולא יזח החושן מעל האפוד. והנה מפרשי התורה מונין אותו בכלל התרי"ג מצות שחייב כל אחד מישראל לקיים תמיד כי ידוע שהתורה היא נצחית ונוהג בכל אדם ובכל זמן ויש לפרש בזה לפי עניות דעתי מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו איך שמצוה הזאת היא נוהג בזמן הזה גם כן כי החושן היה על לבו ואפד הוא מספר פה וזהו ולא יזח החושן היינו הלב מעל האפד היינו מעל הפה שיהיה פיו ולבו שוים ולא יהיה חלוק לבו מפיו וקל להבין:

ולא יזח החשן מעל האפוד. להבין זה נבאר משנה פרק ג' דראש השנה (דף כט.) כיוצא בו עשה לך שרף ושים אותו על נס וכי נחש וכו' והספיקות רבו וכו' קודם לזה אמר בפסוק (במדבר כא ה) ותקצר נפש העם בדרך וידבר העם באלקים ובמשה וגו' וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו וגו' ויתפלל משה וגו' ויאמר ה' עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי ויעש משה נחש נחשת וגו':

לבאר המשך הפסוקים דאיתא בש"ס פרק ב' דיומא (דף כב:) כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם ופריך והא כתיב לא תקום ולא תטור ומסיק הא דמפייסין וכו' והנה רבו הפירושים שם הריטב"א פירש לחלק בין מילי דשמיא ובין מילי דעלמא ומהרש"א והרי"ף יעויין שם. ולי נראה לדקדק כפל שאינו נוקם ונוטר וכי תימא משום דתרי מילי נינהו כדמפרש בש"ס איזה נקימה השאילני קרדומך וכו' קשה יאמר החמור ואתי הקל במכל שכן וכי תימא הא בפסוק כתיב כך וקשה גם כן לשון כפל, זה אינו דשם צריך לכתוב שלא תתן לבעל דין לחלוק מה שאין כן בש"ס קשה ונראה לי דמצינו בשיר השירים (ח יא) ומאתים לנוטרים את פריו הרי כי נטירה היא שמירה ונקימה היא ההיפוך והנה ב' הפכים אלו מצינו בנחש שעשה משה שהיה ממית והיה מחיה כמו שכתוב בש"ס הנ"ל וכי נחש ממית ומחיה אלא כל זמן וכו' והענין יבואר על ידי המשך הפסוקים הנ"ל התורה נקרא דרך כי מורה דרך להולכים בה וכמו שנאמר (בראשית יח יט) ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וזהו שכתוב ותקצר נפש העם בדרך כי שנאת אנשי המונים לתלמידי חכמים היא מחמת טורח דרך התלמיד חכם בתורה ועבודה וקדושתן והם בהפקירא ניחא להו מחמת זה שונאים גם לתורה שניתנה על ידי משה מפי הגבורה וקצו נפשם בדרך ה' לכך וידברו באלקים ובזה כי התלמיד חכם נקרא אלקים (שמות כב ח) אשר ירשיעון אלקים וכל זמן שדיברו סרה וחרחרו ריב עם אלקים הדומה למשה שהיה עניו הנעלבין ואינם עולבין וכו' סברו שהותר הרצועה באפיקורסותן נגד התלמידי חכמים שלא קבלו עונש עבורן סברו שאין הקב"ה מקפיד על כבוד התלמידי חכמים לכך וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים הם התלמידי חכמים השורפים בהבל פיהם בתורה ותפלה את כל הקוצים בכרם והוא על דרך שכתב ברית מנוחה ויקרא שם המקום תבערה כי בערה בם אש ה' (במדבר יא ג) עיין בכתבי מזה וכמו שכתוב (עובדיה א יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש והיינו על דרך הנ"ל ועל ידי שנתגלגל חטא של ראשונים שפגעו בכבוד של אלו התלמידי חכמים הנקראים נחשים השרפים או שנקראו על שם טבע האש העולה למעלה כך תלמיד חכם שהוא גדול דעה וינשכו בעם לנקום ולנטור כנשיכת נחש ואז וינשכו בעם וימת 'עם 'רב אותיות מערב רב שזלזלו בכבוד התלמידי חכמים הראשונים ונעשו בהם נקמה על ידי אלו תלמידי חכמים שנקראים נחשים השרפים והרגישו בזה ויבואו אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך וגו' ויאמר ה' עשה לך שרף וגו' וראה אותו וחי וגו' כי ראי"ה אותיות יראה והיא על דרך שכתבתי בפסוק תהלים סימן (נה ד) לבי יחיל בקרבי ואימות מות נפלו עלי והרפואה לזה כי יראה ורעד יבא בי כמו משל לזה שהיה לו רבוי דמים והרפואה על ידי חרדה ויראה שנסתלקו הדמים יעויין שם כך והיה כל הנשוך וראה אותו ונתירא כי יראת התלמידי חכמים הוא מורא השי"ת כמו שכתוב (דברים י כ) את ה' אלקיך תירא זה לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב:) ואז ניצל על ידי יראת ה' מכל מיני יראה ונעשה מן ערוד הממית רעד ועל ידי זה ניצול וזה שכתוב יראת ה' תוסיף ימים וקל להבין נמצא כי תלמיד חכם הנקרא נחש ממית למדבר בו סרה והוא המחיה על ידי ראיה שהוא יראה מתלמידי חכמים וכו' וזה שאיתא כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר רצה לומר שאינו במדריגה זו שיכול לנקום לחוטא נגדו וחוזר ויכול לנטור ולהצילו למפייסו אינו תלמיד חכם כי צריך שיהיה כמו תלמיד חכם שנקרא נחש הממית וחוזר ומחיה אותו החוטא הנשוך על ידו וכמו שכתוב והיה כל הנשוך וראה אותו וחי כי ודאי זה התלמיד חכם יש בו יראת ה' והירא ממנו הוא בכלל את ה' אלקיך תירא ובא לשלול התלמיד חכם שאין בו יראה וזהו שאמר הכתוב (ויקרא יט יח) לא תקום ולא תטור שלא תנקום ולא תצטרך שוב לנטור אותו להתפלל עליו שיחיה פן לא תוכל לנטור לכך לא תקום ואז אתה נקי שלא יענש עבורך וקל להבין:

ובזה מבואר כוונת הש"ס וכי נחש ממית ומחיה אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה שהוא התלמיד חכם ומשעבדים את לבם כי נשבר לבם מחמת יראה קל וחומר שהם יראים מאביהם שבשמים כי הירא מתלמי חכם שקראו הכתוב (מלכים ב' ב יב) אבי אבי רכב ישראל כאילו ירא מאביו שבשמים ועל ידי זה יראת ה' תוסיף ימים וקל להבין:

וזהו שכתוב ולא יזח החשן מעל האפד כי אותיות חשן הוא נחש הנקרא תלמיד חכם הממית למי שהוא מנגדו ומחיה למי שמתקרב עמו וזהו שכתוב (עבודה זרה ג:) מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאים ורשעים נדונין והבן וזהו שכתוב (מלאכי ג כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה שהוא על דרך (ישעיה ל כ ולא יכנף עוד מוריך כי 'יראי 'שמי הוא יחוד חמה בתוך נרתיקה ולכך הואמ רפא בכנפים סוד הלבוש והכיסוי מה שאין כן כשמוציא חמה מנרתיקה אזי הואכ מו שכתוב בתיקונים (דף מד:) הויה בר מנרתיקה הוא דין וכד עאל בנרתיקהא תעביד רחמי יעויין שם ובזה מבואר קושיא שם שהוקשה 'ימין וקל להבין וכמוש נאמר (דברים י כ) ובו תדבק הדבק בתלמידי חכמים כאילו דבוק בהקב"ה שהואח יי החיים כמו שכתוב (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום. ואפוד נקרא אנשי המוני כי חשן המשפט שהוא נגד הלב נגד כוונת הלב הרומז לתלמידי חכמים כאשר זכרתי בכוונת התפלה שהיא הכוונה נגד התלמידי חכמים ודיבור בפה של התפלה נגד אנשי המונים והנה אפד גימטריא פ"ה וכמו שסמך מצוה אותו תעבוד זו תפלה ובו תדבק הדבק בתלמידי חכמים שאז התפלה והכוונה הוי מצוה דאורייתא וכנ"ל הכי נמי קאמר שלא יזח החשן מעל האפד כי הוא כלל הכל ליחד החומר עם הצורה ואז השם שלם והכסא שלם אמן נצח סלה ועד וכל מה שכתבתי הוא להלביש דברי האר"י זלה"ה שכתב בטעמי המצות כי החשן נגד שם בן ד' ואפד נגד שם אדנות בסוד וה' בהיכל קדשו (חבקוק ב כ) ובזה יובן מה שכתבתי דהיינו שני סוגי ישראל הנגלה והנסתר וקל להבין:

ועיקר המצוה על תלמיד חכם שהוא ירדוף בתר חייביא ולאחוז בידא דחייבים להחזירו למוטב ואז נכנע החומר תחת הצורה וזהו שכתוב ולא יזח החשן מעל האפוד גם שמוזהר איש המוני הנקרא אפ"ד שלא יזח מהחשן אבל העיקר על הנשמה להכניע החומר כי מצד החומר אינו משיג שלימות הצורה שירדוף אחריו וכתירוץ החכם על השאלה למה החכם משכים על פתחי נדיבים וכו' והשיב החכם יודע מעלת הנדיב מה שאין כן הנדיב אינו יודע מעלת החכם וכו' ויש לפרש כי החכם הוא הצורה והנדיב חומר וקל להבין ועל פי הנ"ל כי החומר והצורה הוא ב' סוגים שבישראל אנשי המונים ויחידי סגולה וכנ"ל ובזה יש לפרש רמז (שמות ג טו) זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור ודרשו בזוהר ותיקונים שמי עם י"ה שס"ה וזכרי עם ו"ה רמ"ח וכו' הרי שדרשו שמי על ב' אותיות ראשונים מן שם בן ארבע וזכרי על שני אחרונות:

והטעם על דרך שכתב בש"ס דסנהדרין (יז.) אדוני משה כלאם הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהן יעויין שם והכי נמי קאמר זה שמי לעלם כי התלמידי חכמים ראשי הדור הנרמז בשני אותיות ראשונות ראוי לעלם שיתעלמו אי נמי שיתעלם שלא יתבזה בחוץ בעשיית מלאכתו כי דרשו בפרק ז' דיומא (עב:) ועשו ארון עצי שטים מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו כדי להתבודד שלא יהיו טרודין בצרכי הציבור רק בדביקות השי"ת וזה זכרי שהוא חלק הנגלה המוני עם כמו שכתוב (אסתר ט כט) נזכרים ונעשים הם יפקחו בעסקי דור ודור וקל להבין. וזהו שכתוב (שמות יז טז) כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור ודרשו חז"ל הורמה ידו לישבע וכו' והענין דאיתא בברכות (דף נח.) לך ה' הממלכה זו מלחמת עמלק שנאמר כי יד על כס יה וגו' ולכאורה קשה מה ענין זה לזה ופירש רש"י יעויין שם והוא דאמרו אין כבוד אלא תורה שנאמר (משלי ג לה) כבוד חכמים ינחלו וגם (שם ח טו) בי מלכים ימלוכו:

איברא דכל זה היה קודם חורבן אבל אחר זה חכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו (סוטה מט.) כביכול ניטל כבוד התורה שהוא כתרה של תורה הרומזת באות א של כסא כמו שכתב האר"י על וכסא דוד מהרה לתוכה תכין וכו' וכמו שכתבתי לעיל וזה גורם שאין חיבור לשם בן ארבע כי ב' אותיות אחרונות שהם חלק הנגלה הרמוז לאנשי המונים אינן רוצים להתחבר אל ב' ראשונות שהם התלמידי חכמים סוד כל הנשמה תהלל יה וגו' (תהלים קנ ו) כי חכמת סופרים תסרח בעיניהם וזהו שכתוב (איכה ב ג) השיב אחור ימינו כי ימינו שהוא קו החכמה הוא באחור ולא לפנים בסוד דיו לעבד להיות כרבו (עייו ברכות נח:) וזהו שכתוב (משלי כט יא) וחכם באחור ישבחנה כי יש שבח להשכינה בשפלותה כאשר החכם באחור ומכל מקום ישבחנה בשבחא דאורייתא ותפלה שהוא עזר לה להקימה מהגלות כנודע וזהו שכתוב (שמות יז טז) כי יד על כס וגו' ורצה לומר אחר שהורמה ידו כמו שנאמר השיב אחור ימינו זה גורם שאין הכסא שלם ואין שמו שלם והמלחמה לה' בעמלק כי המלחמה של עמלק שהוא השטן הוא שלא יתקרב שם בן ארבע ב' אחרונות לב' ראשונות וכו' לכך שם הזה לוחם בעמלק מדור דור רצה לומר מדורו של משה ויהושע שנאמר ויחן שם ישראל על ידי זה ויחלש יהושע את עמלק וזהו שכתוב ויבן מזבח ויקרא שמו ה' נסי מפני שנתקרבו ד' אותיות נעשה נס שהוא למעלה מהטבע וכנ"ל וזה יהיה עד דורו של משיח שנאמר (מלאכי ג כג) הנני שולח את אליהו והשיב לב אבות על בנים וקל להבין:

ובזה יבואר פסוק (תהלים קלב יג. קלה ד) כי בחר ה' בציון אוה למושב לו כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו רצה לומר כי כשיבחרו המוני עם הנקרא יעקב לידבק בתלמידי חכמים הרמוזים בב' אותיות ראשונות מהשם וזהו שכתוב כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו רצה לומר כי התלמידי חכמים יהיה להם אנשי המונים סגולה ואוצר וגניזה שיוכלו להתעלמו בתוכו בסוד וה' בהיכל קדשו (חבקוק ב כ) וכנ"ל זה שמי לעולם וגו' ועל ידי זה יהיה הכסא שלם והשם שלם כנ"ל והסיבה לזה כי נגד מה שהיה התלמיד חכם בשפלות כמו שכתוב השיב אחור ימינו לא היה הכסא שלם וכו' מה שאין כן עתה כי בחר ה' בציון שהם התלמידי חכמים המצויינין בהלכה שיחזיר הכבוד וכתר התורה לתלמידי חכמים ויושלם השם ואז " אוה" למושב לו כי אות א של כסא ושתי אותיות אחרונות של השם כל אחד יחזור למקומו בשלום ואז (דברי הימים א' כט כג) וישב שלמה על כסא ה' והבן כי אז יהיו התלמידי חכמים במעלה וחשיבות והיה כסא שלם ושם שלם וכן יוחזר במהרה בימינו אמן נצח סלה ועד: 

עוד יש לפרש (משלי כט יא) חכם באחור ישבחנה על דרך שכתב האר"י ז"ל (משלי כד טז) שבע יפול צדיק וקם וזכרנו לעיל מזה ונודע כי שבח ויקר כל אחד גימטריא ש"י מן שביל דיסוד אבא וזהו שכתוב כי חכם באחור כדי לקשר אחור בקדם כמו שכתוב (תהלים קלט ה) אחור וקדם צרתני וזהו שכתוב (משלי כד טז) כי שבע יפול צדיק וקם להעלותו אל חיק אביו וזהו שאיתא ישבחנה הוא שבח ינ"ה גימטריא אדנ"י מספר היכל וזהו שכתוב (דברים לב כט) לו חכמו ישכילו זאת ואז (ויקרא טז ג) בזאת יבא אהרן אל הקודש וזהו שכתוב ישבחנה על דרך ש"י מן שביל נשאר ל"ב גימטריא כבוד ואז נוחל כמו שכתוב (משלי ג לה) כבוד חכמים ינחלו וזהו שאיתא (ברכות יז: חולין פו.) בשביל חנינא בני וזהו שאיתא ש"י עולמות:

עוד יש לפרש חכם באחור ישבחנה כי נודע משל שר אחד ששינה לבושי כבוד כדי להעלות הבן אל אביו ואל אמו וזהו שכתוב חכם באחור הוא כדי להעלות הבן אל אמו וזה שאיתא ישבחנה כי בן כסיל תוגת אמו ועתה שנתעלה הכל ישבחנה וקל להבין:

ובזה יובן (בתהלים ד ב) מזמור ה' בצר הרחבת לי. כי ירידת החכם באחור הוא להעלות הבן ובזה הרחבת לי לכך חנני ושמע תפלתי שאוכל להעלותו:

ואחר שסידר טענתו נגד השי"ת הסיב פניו אל הבן ואמר בני איש רצה לומר שימו לבכם שאתם בני אל חי הנקרא איש חי עד מה כבודי לכלימה שירד מכבודו כדי להעלות הבן וזהו שכתוב תאהבון ריק מה שהיה ראוי להיות יקר ושבח להוציא יקר מזולל ועל ידי זה גורם להעלות היכל אל קודש וקל להבין:

ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים. יובן על דרך שאמרתי לפרש אבני שוהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן כי אפד בגימטריא פה והחושן הוא כנגד הלב והוא בחינת לב ואמרתי במקום אחר שזהו כוונת הפסוק ולא יזח החושן מעל האפוד שיהיה פיו ולבו שוין לא מבעיא בשעת התורה ותפלה אלא אפילו בשעת דיבורו עם בני אדם לא ידבר אחד בפה ואחד בלב וזהו לא יזח החושן מעל האפוד שיהיה דבוק מחשבות לבו עם דיבורו וכשמדבר הפה והלב חושב יהיה בלב טוב ומחשבות טובות וזה גלוי שהדיבור הוא חלק עשירי מן המחשבה כי אי אפשר לדבר מה שחושב ולכך אמר דוד המלך ע"ה (תהלים יט טו) יהיו לרצון אמרי פי הם הדיבורים הפשוטים היוצאים מהפה והגיון לבי הם המחשבות שחושב ומתלהב לקודשא בריך הוא וכמאמר חז"ל רחמנא לבא בעי (סנהדרין קו:) כי זה שיש לו לב טוב הקב"ה שורה בו כדאיתא (תהלים כז ח) לך אמר לבי צור לבבי ועל הקב"ה נאמר וישראל בכלל נקראים לב כמו שכתוב בזוהר הקדוש פרשת פנחס וידוע כשאדם דורש דבר מה בפסוק אף על פי שאין בפסוק רק לערך עשרה תיבות כשדורש בו ומכניס בו השכל נתמלא באלף תיבות מן השכל וזהו אבני שוהם פירוש אבנים כמו שהם בדיבור הפשוט ואבני מלואים פירוש הם המחשבות טובות ודברים היוצאים מן הלב ונתמלאים בכוונתו ומחשבתו ובחמדתו ותשוקתו כמו שידוע (עיין רש"י שלח טו לט) שהלב חומד וזהו אבני שוהם לאפוד שהוא הפה ואבני מלואים לחושן שהוא הלב:

ויש בזה סוד עמוק ושער גדול ואגלה ואכסה וכו' כי ידוע שבאורים ותומים היה הכ"ב אתוון בדוחק כידוע מאמר חז"ל (עיין יומא עג:) ונמצא כשהיו צריכין לשאול דברים שיש בו ב' או ג' תיבות כגון האלך לבבל האיך היה התשובה בזה ויש בזה סוד עמוק ואענה חלקי בזה כי קבלתי מאא"ז זללה"ה כי בכל אות מהכ"ב אתוון יש כל כ"ב אותיות חוץ מאות מ"ם והכהן המתלבש ברוח הקודש השואל אחר שצוה השם שיהיה כל כ"ב אותיות באורים והיו מאירין האותיות עם מלואין שלהן גם כן ומזה היה יודע כל מה שצריך והבן וזהו אבני שוהם ואבני מלואים גם כן שצריך לאפוד ולחושן וזהו ונתת אל החושן את האורים הוא האור של רוח הקודש שהכהן מתלבש בו ואת התומים שמתמם התשובה על ידי אותיות מלואים שמאירים לעיני הכהן והשם יכפר והבן:

ונתתה אל חושן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרן וגו'. יש לפרש בזה בדרך רמז האורים דא יראה שיש בו אותיות יראה התומים לשון תמימות ואחדות דא אהבה מספרו אחד והיו על לב אהרן היינו שיהיה בלב שלם בכל לבו שני בחינות אלו יראה ואהבה:

עוד יש לפרש על דרך דאיתא בגמרא (נדרים לב.) כל המתמים עם הקב"ה שעה עומדת לו שנאמר (בראשית יז א) התהלך לפני והיה תמים וגו' והיית לאב המון גוים ופירש רש"י עולה לגדולה דכתיב מקודם לזה לא יקרא שמך אברם כי אברהם יהיה שמך כי אב המון גוים וגו' ואיתא שהוסיף לו ה' חומשי תורה ועל ידי כן עלה לגדולה והיה לאב המון גוים וגם הגביה אותו למעלה מכל המזלות שנאמר (בראשית טו ה) הבט נא השמימה וגו' אין הבטה אלא מלמעלה למטה והכל אחר שנתוסף לו הה"א שהוא ה' חומשי תורה כי על ידי התורה שישראל דבוקים בה אמרו חז"ל (שבת קנו.) אין מזל לישראל שהם למעלה מכל המזלות והתורה אומרת בי מלכים ימלוכו (משלי ח טו) שעל ידי התורה יכולין לשבור כל הבעלי מזלות והשרים ואיתא אור שנברא בששת ימי בראשית היה אדם יכול להסתכל בו מסוף עולם ועד סופו וגנזו הקב"ה לצדיקים בכל דור ודור ושמעתי מאא"ז זללה"ה היכן גנזו הקב"ה בתורה גנזו (עיין זוהר ח"א בהשמטות רסד. ) שעל ידי התורה יכול להסתכל מסוף העולם ועד סופו והנה איתא (מגילה טז:) ליהודים היתה אורה זו תורה ומהיכן למדו אבותינו זה מדכתיב אורה בה' והיה די לכתוב היתה אור אלא לרמוז אור ה' חומשי תורה והם ה' אורות ואף על פי כן הוא כולה חד על כרחך אורה זו תורה שיש בה ה' חומשי תורה והוא חד וזה יש לפרש הרמז בפסוק ונתת אל חושן המשפט שהוא על הלב ומסתמא יש בו גם כן בחינת לב והוא רמז על התורה שהוא לב כי מתחיל בב' ומסיים בל' את האורים היינו ה' אורים רצה לומר ה' אורים של ה' חומשי תורה זוכה על ידי התורה ואת התומים היינו כשמתמים עם הקב"ה שעה עומדת לו והיינו שעולה לגדולה כנ"ל כל אחד לפי מדריגתו כדאיתא בזוהר הקדוש (פרשת יתרו עט:) ומשה עלה אל האלקים כל עלמא כד סלקין לרבו ולמלכו ומשה כד סליק כתיב עלה אל האלקים זה היה כל עליותיו וכן כל אדם על ידי התורה יכול לעלות לגדולה ולהשיג ה' אורות שבתורה שנכללו בחד ולהשתמש באור הגנוז אור המוצנע מסוף עולם ועד סופו וזהו והיה על לב אהרן היינו שהכל הוא על ידי התורה שנקראת לב כנ"ל והבן:

ועשית מעיל האפוד כליל תכלת וגו' פעמון זהב ורמון וגו'. יש לפרש בזה בדרך רמז דהנה הרמב"ם (בפירוש המשניות אבות פ"א משנה י"ז) חילק איכות הדיבור לחמשה עניינים אסור ומותר ומצוה וכו' עיין שם והנה הצדיק השלם יכול להעלות כל הדיבורים לעשותם בסוד הקדושה בתורה ותפלה והוא שרימז הפסוק ועשית מעיל האפוד אפד גימטריא פה מעיל לשון מעילה ובגידה והיינו אפילו בבגידות הפה היינו דיבורים שלא לצורך אפילו אותם תעשה כליל שיוכלל תכלת והיינו במקום הקדושה והיראה כידוע תכלת היא בחינת יראה יכול לעשותם כפי תחרא תרגומו כפי שריון ושריון היינו צדקה על דרך (ישעיה נט יז) וילבש צדקה כשריון וצדקה היא רמז על התורה ותפלה וזהו כפי תחרא כפה המדבר דברי קודש המרומז בתרגום של תחרא וכו' ועשית על שולי המעיל היינו פסולת הבגידה והמעילה שהם דברים האסורים לעשותם פעמון זהב פעמון הוא על דרך (שופטים יג כה) ותחל רוח ה' לפעמו ורמון היינו תפלה שהוא רמז על פושעי ישראל שהם מלאים מצות כרימון (עירובין יט.) וכל תפלה שאין בה מפושעי ישראל אינה תפלה (עיין כריתות ו:) ולא תעלה לרצון כי אם עם פושעי ישראל והוא שאמר להעלות אותם דברי בגידות על ידי תורה ותפלה שיהיה בה מפושעי ישראל ואז ונשמע קולו בבואו אל בקודש היינו שאז תפלתו נשמעת כשיהיה בצירוף פושעי ישראל והבן:

ספר דגל מחנה אפרים - פרשת כי תשא

כי תשא את ראש בני ישראל. יש בזה רמז הידוע מאא"ז זללה"ה וכבר נתבאר זה כמה פעמים כי צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא וכל מגמתם תהיה על השכינה כביכול וכן אמר גם כן הרב המגיד המנוח מוהר"ר דוב בער זללה"ה על המשנה (ברכות ל:) אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש היינו מכובד שבראש רצה לומר על השכינה כביכול וזה יש לפרש שמרומז גם כן בפסוק כי תשא אין תשא אלא תפלה כמו שכתוב (ירמיה ז טז) ואל תשא בעדם רנה ותפלה והוא שאמר כשתשא תפלה להשי"ת את ראש בני ישראל ראוי שיהיה עבור הראש היינו השכינה הקדושה כנ"ל והבן אופן אחר יש לפרש על פי ששמעתי מחכם אחד בדורינו הלא הוא הרב המגיד מפולנאה מו"ה יוסף ני"ו כי המשל כשאדם מייגע המוח שלו על ידי שלא ישן כל צרכו אזי כל האברים כבידים עליו ואינו יכול לנענע אותם בשום מלאכה או משא ומתן וכשהמוח פנוי וחזק ורחב אזי בא בהירות וזהירות לכל האיברים וזה אין צריך ביאור כי מיחוש הוא לכל בעל חי מרגישו וכמשל הזה הוא גם כן בענין הצדיקים שהם ראשי הדור והעם נקראים אברי הצדיק וכשהראש פנוי היינו הצדיק כשיש לו הרחבה והוא פנוי מכל עסקים וטירדות אז ממילא יכול להעלות כל האברים שלו היינו המוני עם ויבא בהירות וזריזות להם לעבודת הבורא יתברך ויתעלה וזה יש לומר שמרמז הפסוק כי תשא היינו כשתרצה לנשא ולהעלות את ישראל אזי תעלה המוח והראש שלהם דהיינו הצדיקים והחכמים שהם ראשי הדור שיהיה להם מנוחה והרחבה בדעת אזי ממילא גופא בתר רישא גרירא (עירובין מא.) ויעלו כל בית ישראל עמו ויבא בהם זריזות וחיים וחשק גדול לעבודת הבורא יתברך וזהו את ראש בני ישראל והבן:

ויש בזה עוד רמז על דרך שאמרתי על פסוק (דברים י יב) ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך וגו' ויש מזה רמז בכאן ר'אש ב'ני י'שראל ראשי תיבות רב"י את' ראש' בני' ישראל' סופי תיבות שיל"ת וצריך לבאר בעזרת השי"ת ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם יש בזה סוד ידוע כי המגפה באה מחמת הסתלקות ד' שמות הפשוטים מן המלואים מלואים עם הכולל גימטריא מגפה והכוונה שיחזור להאיר בהם הפשוטים וזה יש לומר שמרומז בכאן ולא יהיה בהם נגף בפקוד היינו לשון יחוד כמו (יבמות סב:) חייב אדם לפקוד וזהו בפקוד אותם היינו כשתייחד אותיות שמהם בא הניגוף כנ"ל שהם מספר מגפה ואז לא יהיה בהם נגף היינו מגפה כנ"ל והמשכיל יבין:

ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. יש לפרש בזה לעניות דעתי מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו כי גלוי וידוע בשם אא"ז זללה"ה שאחר התפלה שאדם מתפלל צריך ליזהר במעשיו כי עלול הוא ליפול ח"ו לכעס או לשאר דברים שאינם מהוגנים והיינו אם מתפלל במידת יראה נופל מזה אחר כך בכעס חלילה וחס ואם מתפלל במידת אהבה גדולה יכול לבא לפעמים אחר כך לאהבה שאינה צריכה ומזה תבין בכל מדה ומדה ועצה היעוצה בזה הוא לסמוך תיכף אחר התפלה לדברי תורה או למלאכה והדברים הללו צריך ביאור רב ועומק בהרחבה כי לא ניתן לכתוב על הספר והרב החסיד מו"ה יעקב יוסף הכהן סמך דברי פי חכם על משנה במסכת אבות (אבות פ"ב מ"ב) כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון כנ"ל והבן וזה יש לומר שמרומז בפסוק ואמלא אותו רוח אלקים היינו רוח ממללא לדבר בתורה ותפלה בחכמה ובתבונה ובדעת ועוד מעלה אחת יתירה הצריך לעבודת ה' ובכל מלאכה היינו לסמוך תיכף אחר התפלה על כל פנים לאיזה מלאכה כמאמר התנא במשנה דמסכת אבות (שם) כל תורה שאין עמה מלאכה וכו' וגוררת עון ולזה אמר ובכל מלאכה וזהו מה שרצינו לבאר וחכם יבין:

ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת ובחרושת אבן למלאות ובחרושת עץ וגו'. דבר זה גלוי וידוע לכל בעלי הדעת כי הכל הולך אחר המחשבה וידוע מה שכתוב בזוהר הקדוש ובתיקונים כי המשכן וכליו הם דוגמת עולמות עליונים וציורא דעובדא דמעשה בראשית ומעשהו היה משלש עשרה מדות כסף וזהב וכו' שכולם הם מדות ידועים למשכיל בהם ותורתינו תורת אמת נצחית וקיימת לעולמי עולמים בודאי לא לחנם נכתב מעשה המשכן וכל כליו בתורתינו הקדושה אלא כדי להורות לנו הדרך האיך הוא בכל אדם שיוכל לבנות משכן וכלים להשראת השכינה בקרבו כי זה היה כל מעשה המשכן כמו שכתוב (שמות כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם ממש וכמו שכתוב בתיקונים זכאה הוא מאן דעביד ליה דירה נאה בלביה כלים נאים באברים דיליה וכו' והוא על ידי הזדככות מדותיו הגשמיים בכל פרטיהם ללבנם ולצרפם לעשותם ככסף צרוף וכזהב מזוקק שבעתים וכנחושת קלל וממילא יבוטל מזה כל גבהות לבו ויהיה לו דירה נאה בלביה כי בהבטל ממנו כל גבהות לבו אזי יהיה לבו נר דלוק אחרי ה' ותורתו וחכמתו ויהיה אכילתו ושתייתו מזוכך להיות נקרא (יחזקאל מא כב) זה השלחן אשר לפני ה' והוא שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלב ד) אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' וגו' היינו מקום פנוי מן עבודה זרה כמו (בראשית כד לא) ואנכי פניתי הבית מן עבודה זרה וכשיהיה המקום פנוי וכשר ויבנה שמה בית נכון ונישא להיות מוכן להשראת השכינה שם אזי בודאי יצמצם שם שכינתו כביכול ברוך הוא וברוך שמו כדי לשכון שמה כי בודאי חפץ האב להיות תמיד עם בניו הידידים והאהובים אליו אשר מעיו המו עליהם וכמשל המדרש (שמות רבה לג א) על פסוק ועשו לי מקדש וגו' עשו לי קיטון אחד וכו' ובזה הוא ממליך הקב"ה על כל אברים דיליה וממילא נמלך על כל העולם כולו ונתפרסם אלהותו ומלכותו בכל משלה שאין שום דבר בעולם שלא יהיה בו בחינת אלוהות המחיה והמקיים את הדבר ההוא ולכן בכל דבר שעוסק בו אפילו בדברים גשמיים הוא מדבק עצמו לשורשו בחינת אלוהות שיש בו ובזה אמרתי כבר על פסוק (תהלים צט ב) ה' בציון גדול ורם הוא על כל העמים בציון היינו בדברים המצויינים והמסומנים כל הדברים גשמיים הנקראים בשם כל אחד ואחד לפי מה שהוא דרך משל כשעוסק בכסף או בזהב או בנחושת ששמם הוא מורה גם כן על מדות ידועות או כפשטן ובעוסקו בדברים ההם הוא מדבק עצמו לשורש אותיות של שם הדבר ההוא שעוסק בו שהוא חיותו כידוע שם כל דבר הוא חיותו או כידוע כי כסף יש בו גם כן רמז אל בחינת תאוה וכן בכל מדה ומדה שהוא עוסק בו אינו עוסק בגשמיות הדבר רק מדבק עצמו לשורש הדבר לעולם המחשבה ועל ידי זה הוא מזכך כל הגשמיות ונכנעים כל הקליפות להקב"ה ברוך הוא וברוך שמו וזהו ה' בציון היינו בסימן וציון שם כל דבר ודבר נעשה שם ה' גדול בהזדככות הדבר הגשמי ונתקרב לשמו שהוא שורשו וחיותו ובזה ורם הוא על כל העמים היינו שנכנעים כל הקליפות ונתפרסם אלהותו ומלכותו בכל משלה כנ"ל וזה שאמר גם כן דוד המלך ע"ה (תהלים קלה ה) כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל אלהים היינו על דרך הנ"ל על ידי שאני ידעתי היינו בחינת דעת שמחבר כל דבר לשורשו היינו לבחינת אלוהות שיש בו ובזה נזדכך הגשמי ועולה לה' ובזה נתגלה גדולת ה' ונעשה בזה אדונינו שנכנעים כל הקליפות והוא מושל ואדון עליהם וזהו מכל האלקים היינו על ידי בחינות אלוהות שיש בכל דבר ודבר הנקראים בשם וזה יש לומר שמרומז כאן בפסוק ולחשוב מחשבות לעשות בכסף ובזהב וגו' היינו כשעוסק בדברים הללו העיקר הוא להעלותן לעולם המחשבה וידבק עצמו שם כנ"ל וזה מה שרצינו לבאר:

ובחרושת אבן למלאות וגו'. יש לומר בזה כי בפסוק הקודם כתיב איך שהתפאר הקב"ה את בצלאל לפני ישראל כדי שיאמינו בו ישראל בכל דבריו וישמעו אליו לקבל ממנו חכמת בנין המשכן וכליו בכדי שלא יאמר כל אחד ואחד שאתו תלין החכמה וכמו שיש הרבה בדור הזה המקבלים איזה דבר מרבם ואחר כך בועטים ברבם ונראה להם שהם חכמו יותר ולזה התפאר השי"ת את בצלאל ואמר ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור וגו' היינו שיש לו זכות אבות ועוד הוא בעצמו מלא בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה כנ"ל ובחרושת אבן למלאות הוא על פי שאמר אא"ז זי"ע זללה"ה לתרץ קושיא עצומה במשנה דמסכת אבות (אבות פ"ו פ"ג) הלומד מחבירו פרק אחד וכו' על אחת כמה וכמה ואמר הוא ז"ל כי מי שלומד מן הצדיק אפילו דבר אחד ואות אחד יכול האות הזה לפרות ולרבות אצלו והדבר הזה צריך ביאור רב להבין את זה מפני מה הוא כך והוא שאמר הכתוב כאן ובחרושת אבן למלאות היינו כי בצלאל הוא צדיק גדול אפילו מי שלומד ממנו אות אחת הנקרא אבן כנ"ל בשם ספר יצירה כשלומד ממנו אז הוא למלאות היינו יכול להתמלאות ממנו בכל חכמה כי האות ההוא פרה ורבה אצלו כנ"ל והוא צריך ביאור ואין כאן מקומו ואי"ה כשיעזור ברחמיו לפרש אותו אזי אבאר אותו בעזרתו לפי קט שכלי:

ובחרושת עץ לעשות בכל מלאכת מחשבת וגו'. יש לומר בזה הרמז על פי דאיתא בגמרא (כתובות קיא:) וכגירסת הילקוט שמעוני ישעיה כו יט כי טל אורות טלך כל העוסק בתורה טל תורה מחייהו ויש להבין זה כי גלוי וידוע כי אחר חטא אדם הראשון נעשה שבירה ונפלו כל הדברים לעמקי הקליפות ונתערב רע בטוב ולזה צריך לעסוק בל"ט מלאכות וזהו ל"ט מלקיות רחמנא ליצלן והבן אך דאין לוקין בשבת (עיין שלחן ערוך של"ט סעיף ד' ברמ"א) ותלמיד חכם שהוא גם כן בחינת שבת כידוע הוא אסור בעשיית מלאכה גשמיות רק תורתו אומנתו ואם תאמר איך יוציא הניצוצות קדושות שנפלו בסוד ל"ט מלאכות כנ"ל יש בזה הקדמה עצומה מן אא"ז זללה"ה כי על ידי עוסקו בתורה הוא מעלה כל הניצוצות הנ"ל וגם כל המלאכות הנפעלים בכל העולמות נתגלו ונתעלו על ידו דרך משל זה זורע וזה קוצר וזה חורש בגשמיות או מי שמחליף פרה בחמור ותלמיד חכם הלומד תורה לשמה הוא עוסק בענין אותן המלאכות ובזה מעלה אותן הדברים לרוב טוב וגם כל המלאכות הנעשים בעולם הגשמי עולים על ידי דיבורו והתקשרותו בתורה ובקודשא בריך הוא אך זה דוקא כשעוסק בתורה לשמה אזי מכניס חיות בתורה עצמה כאשר אמרתי על משנה במסכת אבות (פ"ד מ"ח) כל המכבד את התורה וכו' פירוש שנותן כבוד שהוא מספר ל"ב נתיבות החכמה (קהלת ז יב) והחכמה תחיה בעליה נמצא על ידי זה הוא נותן חיים לתורה וזהו צריך ביאור רחב ונבון לב ימצא הרבה בהקדמה זו וכבר הארכתי בזה בפסוק (בראשית מה כז) וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב וגו' עיין שם וזהו כל העוסק בתורה ונותן חיים לתורה אזי טל תורה מחייהו היינו שאינו צריך לעסוק בל"ט מלאכות רק הכל נבררו על ידי התורה שיש בה ענין ל"ט מלאכות והוא המחיה אותם ועולים כל הבחינות לשורשם וזהו ובחרושת עץ חרושת לשון מחשבה כמו שכתוב (שמות לה לה) וחושבי מחשבות והיינו כשכל מחשבתו הוא עץ היינו בהתורה שהיא עץ חיים לעשות בכל מלאכת מחשבת היינו על ידי התורה נעשה כל המלאכה בסוד המחשבה ויש להם עליה וחיים על ידי טל תורה כנ"ל והבן:

או יאמר ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה וגו' לחשוב מחשבות ובחרושת אבן למלאות ובחרושת עץ לעשות בכל מלאכה. על דרך משל מי שהוא למדן גדול אינו יכול ללמוד עם תינוקות קטנים ומי שאינו למדן אינו יכול ללמוד עם תלמידים גדולים רק לפי בחינתו אך מי שיש לו אמיתת החכמה והוא דבוק בה אז יכול ללמוד עם כולם וכל אחד יכול ללמוד ולקבל ממנו לפי מדריגתו וזה היה חכמת שלמה המלך ע"ה שכתוב בו (מלכים א' ה יג) וידבר אל העצים ואל האבנים היינו שהיה יכול לדבר אף עם מי שהיה לו לב אבן כדכתיב (יחזקאל לו כו) והסירותי את לב האבן וגו' מכלל שיש מי שיש לו לב אבן וזה יש לפרש ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה וגו' היינו שהיה דבוק לאמיתת החכמה והיה יכול ללמוד עם כולם וזהו ובחרושת אבן היינו אף עם מי שיש לו לב אבן והלב מחשב ולכך אמר חרושת שפירושו מחשבה ובחרושת עץ היינו משום שהיה דבוק מחשבתו שהוא חרושת תמיד בעץ היינו התורה שנקרא עץ חיים והיה דבוק לאמיתת החכמה כנ"ל ולכך היה יכול ללמוד עם כולם ושיכנסו דבריו אף למי שיש לו לב אבן כנ"ל והבן:

או יאמר ובחרושת אבן ובחרושת עץ על דרך מאמרם ז"ל (שבת קה:) היום אומר לו עשה כך ולמחר כך עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה:

והוא לכאורה אינו מובן שהוא רחוק שיאמר לו לך עבוד עבודה זרה ממש אך דהאמת הוא כך דיש כמה מן האומות שאינם מאמינים כלל בעבודה זרה ויודעים שאין בהם ממש אך מחמת שאינם מאמינים בה' נקראים גם כן עובדי עבודה זרה כן נמי הפירוש שם כשהוא מתרחק מאמונת אלוהות בכל פעם שמתרחק מן ה' ויוכל להיות שיתרחק ח"ו לגמרי מן אמונת אלוהותו יתברך ונקרא עובד עבודה זרה כנ"ל וזה יש לפרש על דרך הנ"ל ובחרושת אבן ובחרושת עץ היינו שהיה יכול ללמוד אף למי שיש לו מחשבה לעבוד עבודה זרה והיינו על ידי שהוא מתרחק מה' ומאמונתו נקרא עובד עבודה זרה שהוא עץ ואבן וזהו ובחרושת אבן ובחרושת עץ וקל להבין:

או יאמר ובחרשת אבן ובחרושת עץ. על דרך (ברכות נה.) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ וזה יש לפרש פירוש הפסוק ואמלא אותו רוח אלקים היינו שהיה בו רוח אלקים לצרף אותיות שברא אלקים שמים וארץ ולכך נכתב אלקים כי בבריאת שמים וארץ וכל עובדא דבראשית הזכיר שם אלקים כמו שכתוב (בראשית א א) בראשית ברא אלקים וגו' ויכל אלקים וגו' מלאכתו אשר עשה ולכך השכינה היה שורה במעשי ידיו וזהו ובחרושת אבן כי השכינה נקראת אבן על דרך (מלכים א' ו ז) אבן שלימה מסע נבנה היינו שהיה נבנה מאליו כמו שכתוב (שם) והבית בהבנותו והיינו על ידי השכינה שנקראת אבן וזהו אבן שלמה מסע נבנה וזהו גם כן ובחרושת אבן היינו שהיה מלאכת השכינה כביכול והיינו כי איתא בתקונים במשכנא אית ביה ציורא עובדא דבראשית וכיון שהיה יודע לצרף האותיות שנבראו בהם שמים וארץ ממילא בכלל גם ציור המשכן שהיה נעשה במאמר כמו העולם שנברא בעשרה מאמרות וזה מלאכת השכינה כביכול וזהו שאמר ובחרושת עץ היינו מחמת שהיה יכול לצרף האותיות התורה שנקרא עץ חיים שבהם נבראו שמים וארץ וממילא בכלל זה גם ציור המשכן כנ"ל ולכך היה בחרושת אבן היינו מלאכת השכינה שנבנה מאליו כמו אצל שלמה כנ"ל וזהו לעשות בכל מלאכה היינו על ידי צירופים של האותיות היה יכול לעשות כל מלאכה שבעולם כי השכינה שורה במעשי ידיו כנ"ל והבן: 

ולחשוב מחשבות לעשות בזהב בכסף ובנחושת ותרגומו לאלפא אומנוון. והנה התרגום הזה הוא תמיה גדולה לכאורה שלא נזכר כלל בפסוק מזה. ויש לפרש בזה לפי עניות דעתי מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו ולבאר גם כן הכפל לשון לחשוב מחשבות כי ידוע מי שחושב איזה מחשבה ואינה מוציאה מכח אל הפועל נמצא מחשבתו בטילה והיה כלא היה אך כשמוציאה מכח אל הפועל אזי נתקיימה מחשבתו ונקרא למפרע מחשבה וזה יש לפרש לחשוב מחשבות היינו שהיה מחשבתו נעשה חשוב על ידי לעשות היינו שבא לעשיה והוציאה מכח אל הפועל והנה במשכנא היה ציור עובדא דבראשית ובצלאל היה יודע לצרף האותיות של עובדא דבראשית כנ"ל בודאי היה מכוון כל דבר כמו במעשי בראשית דאיתא בזוהר הקדוש ובתיקונים כשברא הקב"ה את העולם בתחלה היה במחשבה ראשיתא דכולא ואחר כך אפיק ששת ימי הבנין וכל חד אפיק אומנותא דיליה כדאיתא בזוהר הקדוש דכל חד גלי עבידתא ויהיב חיליה בהאי יומא והיינו כל מדה ומדה מז' מדות שהם נקראים שבעה ימי הבנין שבהם נברא העולם וכן היה נמי בודאי אצל בצלאל שבתחלה היה מחשבה כמו שכתוב ולחשוב מחשבות ואחר כך לעשות שהוציא מכח אל הפועל וכמו שכל אחד מז' ימי הבנין אפיק אומנותא דיליה כן הוא נמי תיקן כל הז' מדות וזהו בכסף ובזהב ובנחושת שהם מדות חסד וגבורה תפארת וכן שאר כל המדות בכח הז' מדות אפיק אומנותא דיליה וניתקן כל הז' מדות על ידו וזהו שרימז התרגום על ולחשוב מחשבות לעשות לאלפא אומנוון היינו שהשי"ת נתן בו חכמה ותבונה שילמוד מן עובדא דבראשית כמו שהיה שם בתחלה מחשבה כנ"ל ואחר כך כל אחד אפיק אומנותא דיליה אל הפועל כן גם כן הוא היה עושה בתחלה לחשוב מחשבות ואחר כך לעשות שכל חד אפיק אומנותא דיליה וזהו לחשוב היינו חש"ב ראשי תיבות ח'משים ש'ערי ב'ינה שעל ידי מחשבתו שהיה מן עולם הבינה הוציא מכח אל הפועל והמשכיל יבין:

איתא בגמרא (ברכות נה.) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. להבין זה צריך ביאור רחב ואקצר והחכם ישכיל ויבין כי בהבראם אותיות באברהם (עיין בראשית רבה יב ב) כי בחסד נברא העולם כמו שכתוב (תהלים פט ג) עולם חסד יבנה וזהו כלל גדול שבאותיות נברא העולם נמצא היה צירוף האותיות בחסד וידוע שהקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית ומנהיג את עולמו במידת החסד כבריאה ראשונה נמצא בכל יום הוא צירוף אותיות בחסד שעל ידי אותיות ההם הקב"ה מחדש הבריאה ודרך משל כשהקב"ה משפיע מזון ופרנסה לכל באי העולם בחסדו הגדול נעשה צירוף אותיות של פרנסה או של רפואה או של שלום וכל השבעה עניני טובות הנזכר בספר יצירה והכל בכח השעשועים של צדקה שיש בעולם כידוע מאנשי השם שעל ידם נעשה צירוף אותיות של חסד והם הם שמהפכין מידת הדין למידת הרחמים והיינו שמהפכים האותיות שיעשו צירוף של חסד וחלילה כשיש רשעים מהפכים וכו' שיהיו האותיות שלא ביושר שהוא מורה על חסד כמו שהיה בעת הבריאה רק בהיפוך ונעשין צירופים אחרים להיפוך ז' הטובות הנ"ל הנזכרים בספר יצירה והצדיקים מהפכין שיהיה צירוף המורה לשבעה הטובות כמו שהיה בעת הבריאה צירוף של חסד וזהו יודע היה בצלאל לצרף האותיות היינו להביא הצירוף באותיות כמו שהיו בעת הבריאה דהיינו צירוף החסד וזהו שנבראו בהם שמים וארץ והבן זה מאוד:

עוד יש לפרש בביאור זה כי ידוע שהאותיות הם קדושים ובהם נבראו כל העולמות ושמים וארץ וכל חייליהם וכל מה שאדם עושה הן טב הן ביש חלילה הכל הוא באותיות כפי ענין הדבר שעושה וכשעושה רע ח"ו אזי הוא פוגם באותיות שנצטרפו אל הרע ההוא ומוריד ח"ו האותיות הקדושים לשפלות ולעמקי הקליפות וכשיש צדיקים בעולם אזי על ידי מה שמדברים האותיות הן בתורה ותפלה ובדחילו ורחימו או בדברי גשמיות או בסיפורי מעשיות כידוע מן אא"ז זללה"ה שיש אנשים שצריך להעלותן בסיפורים ולאו כל אדם זוכה לזה כי לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ובזה הוא מעלה האותיות מן העכירות והשפלות לאור גדול ומזכך אותם וזהו (אבות פ"ו מ"א) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה זוכה פירוש שמזכך ומצחצח לדברים הרבה היינו לדיבורים הרבה והבן זה וזה יש לומר הרמז בדברי חז"ל (ברכות נה.) יודע היה בצלאל לצרף האותיות לצרף היינו מזכך כמו (משלי יז ג: כז כא) מצרף לכסף שהוא להסיר הסיגים והפסולת שבו כדי שיהיה הכסף זך ונקי וטהור כך היה בצלאל יודע איך לצרף ולזכך האותיות הקדושים מכל סיג ועירבוב שבהם ולהעלותן לשורשן להיות זך ונקי וטהור והמשכיל יבין:

ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. איתא בבעל הטורים א'ת ה'שבת ל'דורותם ראשי תיבות אה"ל ונקדים להעיר הכתוב (שמות כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם הנה מזה משמע שבלתי מקדש אי אפשר להשראת השכינה בתוכינו אך הענין הוא על דרך מעין עולם הבא יום שבת מנוחה לכך יש לתת עצה היעוצה לשמור שבת כהלכתו ועל ידי זה יוכלו לזכות להשראת השכינה כביכול כי היא כעין מקדש שהוא גם כן מעין עולם הבא והוא שרימזה לנו התורה א'ת ה'שבת ל'דורותם ראשי תיבות אה"ל היינו שהוא גם כן בחינת אוהל ומשכן והוא שאמר לדורותם לשון דירה שהוא בחינת דירת המקדש שעל ידי זה ישכון השם בתוכינו וזהו שמרומז גם כן לדורותם ברית עולם היינו באמצעות השבת ידור ביניהם האדון ברוך הוא שהוא ברית של העולם שהוא המשפיע האמיתי לכללות העולם והוא שמסיים אחר כך א'ות ה'יא ל'עולם גם כן ראשי תיבות אה"ל היינו זה אות היא לעולם בלי הפסק אפילו בזמן שאין מקדש מכל מקום שבת לא בטלה והוא מקדש והבן:

או יאמר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. לדרתם חסר כתיב לשון דירה והיינו שיזהרו לשמור את השבת ולעשות את השבת לדירת ברית עולם היינו השי"ת ברוך הוא שנקרא ברית עולם על שם שהוא המשפיע תמיד שפע וברכה לכל העולם ויעשה השבת לדור בו השי"ת הנקרא ברית עולם והבן:

ויחל משל וגו' למה ה' יחרה אפך וגו'. והנה בכאן יפלא מה זה השאלה למה ה' והלא ידוע לו שבשביל חטא העגל אך בכאן רימז עבד נאמן לרומם מעלת ישראל היינו למה ה' כלומר על מה תהיה ה' כשיחרה אפך בעמך ותעשה להם כלה ח"ו ומה תעשה לשמך הגדול על מי תכנה אלוהותך כביכול כי אינו מתכנה אלוהותך רק על ישראל כמו ה' אלקי ישראל:

זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. והקשה האור החיים דהיה ראוי לומר לעבדיך לאברהם ליצחק עיין שם ויש לפרש בשני פנים א' מחמת שהולכים בעקבותיהם והם קבעו דרך ה' להיות שביל ומסלול להלוך בו ולכך בכל עובדא ועובדא שעובדים השם ברוך הוא היא כאילו האבות עצמם הם הם העובדים כיון שבנתיבתם הולכים והוא שרימז לאברהם וליצחק ולישראל שהם עדיין עבדיך שהם הם העובדים וכל פעולות ישראל שלהם הוא ומהם הוא כנ"ל:

עוד יש לפרש כי ידוע שהאבות הם בחינת מוחין דעלמא שהם חכמה בינה דעת המתפשטים בכל אחד מישראל ואי אפשר לעבוד שום עובדא בלתי מחשבה מאחד מג' בחינות הנזכרים ולכך נקראים עבדיך שהם ובהם עובדים השי"ת: 

וינחם ה' על הרעה וגו'. יש לומר הפירוש וינחם ה' מחמת אשר דבר לבד ולא ברעותו ורצונו לעשות כך וראיה שאמר הניחה לי וגו' ומכאן דרשו חז"ל (שמות רבה מב ט) שמכאן מצא משה רבינו ע"ה מקום להתפלל עיין שם:

ויפן וירד וגו' לוחות כתובים משני עבריהם וגו'. ויש להעיר בזה אומרו ב' פעמים לוחות ויש לפרש בדרך רמז על דרך שאמר הרב המגיד זללה"ה (זבחים נב:) כיצד עלה היינו כיצד יש עליה לאדם בכבש היינו שכובש פניו ויהיה נכנע ולי נראה כפשוטו כיצד עלה בכבש היינו איך יעלה במדריגה ומפרש ופנה לסובב היינו כשפונה בכל עסקיו לסובב כל עלמין ואל יזוז מחשבתו ממנו וזה יש לומר שמרמז הפסוק ויפן היינו כשפונה מאת השי"ת מיד וירד כי אין עליה רק כשפונה לסובב כנ"ל אבל כשיפנה מהשי"ת מיד וירד לירידה תחשב לו ואף על פי ששני לוחות העדות בידו היינו שהולך בדרך התורה והמצות ואיך אפשר לירד ומפרש הטעם שאפשרי הוא מחמת לוחות כתובים משני עבריהם היינו שכלול בהתורה רע וטוב על דרך (הושע יד י) צדיקים ילכו בם וכו' (נזיר כג.) והבן:

והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות ואיתא (עירובין נד.) אל תקרי חרות אלא חירות. ויש לפרש בזה דהנה ידוע (זוהר פרשת אחרי עג.) אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ותיבת אנכי מרמז על דרך אנא נפשי כתבית יהבית (שבת קה.) עד כאן והיינו כביכול נפשו של הקב"ה הוא ממש בתורה וכיון שהקב"ה בעצמו שם בודאי ממילא בטל כל הסטרא אחרא ואין שום שליטה להם ועל כן (אבות פ"ג מ"ו) המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות וכו' שבטילין כל הסטרא אחרא ואין להם שום שליטה עליו כיון שהקב"ה שורה עליו וזהו גם כן שיעור הכתוב והמכתב מכתב אלהים הוא שאלהים הוא הכותב את התורה כדאיתא נפשי כתבית וכו' ולכך חרות על הלוחות היינו חירות כנ"ל כיון שהקב"ה בעצמו שם בודאי בטילין כל הקליפות וכל השיעבוד:

ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני. והקשה האור החיים למה שינה משה רבינו ע"ה ממאמר השי"ת אליו שהקדים מצאת חן בעיני ואחר כך ידעתיך בשם ויש לפרש בזה ולהקדים מה שכתוב בזוהר הקדוש שבשם משה מרומז אורות עליונים ועולמות עליונים לאין שיעור עיין שם וזה יש לומר הרמז כי משה רבינו ע"ה היה עניו מכל האדם אמר ידעתיך בשם פירוש שקבעת בשמי אורות וקדושות עליונים על דרך (ירמיה א ה) בטרם אצרך בבטן ידעתיך ולכך וגם מצאת חן בעיני אבל השי"ת אמר בהיפוך כי מצאת חן בעיני מחמת גודל הטוב וכשרון הטוב ומפעל הטוב שלך לכך ואדעך בשם היינו נתתי לך שם הזה שנקבעו בו אורות עליונים יקרים וכו' והמשכיל יבין:

פני ילכו והניחותי לך. יש לומר בזה בדרך רמז על פי שאמרתי על דרך הלצה (קהלת ט יז) דברי חכמים בנחת נשמעים היינו דברי חכמים הוא שרוצה להיות נחת רוח להם זה תמיד שומעים מהם ומה הוא הנחת רוח שלהם כששופע עליהם תמיד יראת שמים שהוא אור פני מלך ובזה הם חיים וזה יש לפרש פני ילכו היינו האור פנים שלי והניחותי לך היינו שזה יהיה לך לנחת והבן: 

עוד יש לפרש דברי חכמים בנחת נשמעים. על דרך (יבמות סג.) נחות דרגא ונסיב איתתא היינו רזא לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה וזהו תמיד עסק ודברי חכמים בנחת היינו לשון נחות דרגא כנ"ל היינו לייחד תמיד קודשא בריך הוא ושכינתיה וזהו נשמעים שהוא לשון יחוד כמו השמעי לי הנזכר בגמרא (סנהדרין קו.) והבן:

עוד יש לפרש על דרך (ברכות ו:) כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. וזהו דברי חכמים בנחת היינו ליחדא שכינתיה וזהו בחינת יראת שמים שהוא מלכות אז נשמעין דבריו והבן:

ואדעך בשם. יש לפרש בדרך רמז על פי דאיתא בגמרא (כתובות ה.) על פסוק (תהלים יט ב) ומעשה ידיו מגיד הרקיע מעשי ידיהם של צדיקים מי מגיד הרקיע פירוש כשיש ח"ו עצירת גשמים והם מתפללין על זה ויורד גשמים וזה יש לומר שמרמז ואדעך בשם בשם עם הכולל מספר גשם והיינו על שם גשם שירד על ידך בזה ואדעך כנ"ל וקל להבין:

פסל לך. ואיתא (נדרים לח.) מפסולת של לוחות העשיר משה ויש לפרש בזה על דרך רמז על פי ששמעתי מן הרב הקדוש מו"ה יעקב יוסף הכהן ז"ל על פסוק (תהלים קלב יח) אויביו אלביש בושת ועליו יציץ נזרו על פי דאיתא (חגיגה טו.) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם והנה כל אדם יש בו בחינת טוב ורע וכשמוכיח לחבירו ואומר לו דברי מוסר ויראה אם חבירו מקבל אז מתדבק טוב של חבירו לטוב שלו ואם לאו ח"ו אז נוטל חבירו חלק רע שלו וזהו שאמר הכתוב אויביו אלביש בושת שלו והיינו הרע שלו ועליו יציץ נזרו היינו הטוב של חבירו שהוא לכתר ועטרה לו עליו היינו על המוכיח יציץ שנוטל חלק חבירו בגן עדן והנה לוח הוא בחינת לב כמו שכתוב (משלי ג ג) כתבם על לוח לבך ולכך נקרא אדם בשם לוחות כי יש לו שני לבבות היינו משכן יצר הטוב ומשכן יצר הרע והנה ידוע מדריגת משה היה (שמות טז ח) ונחנו מה והיה רוצה תמיד לקרב כל המדריגות תחתונים להשם ברוך הוא והיה מוכיח תמיד לאותם שלא הלכו בדרך הישר וזה יש לומר הרמז מפסולת של לוחות היינו מן מדריגות תחתונות של בני אדם שהם בחינת לוחות העשיר משה והיינו כנ"ל כי רצה לקרבם ואמר להם דברי מוסר ויראה וממה נפשך העשיר אם לא שמעו לו אז נטל חבירו חלקו הרע שלו בגיהנם ואם קיבל דבריו אז הגיע לו יותר הארה מחמת שנתדבק בו טוב חבירו והבן:

עוד יש לומר מפסולת של לוחות העשיר משה (נדרים לח.) כי איתא בזוהר (פרשת שלח קס:) אל תראו כי לחמנו הם וגו' אינון בגרמייהו מזמנין לאינון דמשתדלין באורייתא עיין שם וכתיב (שמות לב טז) והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא וגו' הכל בחינת אלקים ואיתא בכתבים שיש מאה ועשרים צירופי אלקים והמותרות היינו שמרים שהם הקליפות רחמנא ליצלן וזה יש לומר הרמז מפסולת של לוחות היינו מן פסולת של בחינת אלקים שהם הקליפות מהם העשיר משה כי אינון מזמנין וכו' וקל להבין:

עוד יש לפרש פסל לך שני לוחות וגו' אשר שברת וגו' והיה נכון לבוקר וגו'. יש בזה רמז על דרך הידוע כי כל בר ישראל יש לו שורש ואות בתורה על דרך אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד אינון (זוהר פרשת אחרי רעג:) וכשאחד מישראל חוטא ח"ו הוא פוגם באותו אות שבתורה אשר אחיזתו בה ומחשיך אורה וכשחוזר בתשובה היא חוזרת למקומה הראשון להאיר אורה של תורה מחדש והוא שרימז כאן אחר שחטאו ישראל בעגל וידוע שהפגם נמשך למטה גם כן כמו שכתוב (שמות לב ז) לך רד כי שחת עמך וזהו פסל לך שני לוחות אבנים היינו אותיות ותיבות אשר היה מקודם אשר שברת וקלקלת וכו' תראה לבנות ולתקן מחדש אור התורה והאותיות וזהו פסל לך דייקא בך בעצמך היינו שיאירו בך האותיות כמקודם החטא והוא שרימזו חז"ל באמרם (נדרים לח.) הפסולת יהיה שלך כי ידוע (יומא פו:) השב מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות והוא שאמר הפסולת היינו זדונות שהם מצד עכירות הקליפה יהיה גם כן שלך שתכניסם לקדושה על ידי תשובה מאהבה וכו' והיה נכון לבוקר הנה נכון בהיפך גם כן נכון על בחינת אהבה ויראה שהוא מידת הדין ומידת הרחמים והיינו שישוב באהבה ויראה ועוד מרמז שיראה להפוך מידת הדין למידת הרחמים וזהו לבוקר היינו שיזריח אור בוקר בחינת חסדים גמורים ועל דרך זה יש לפרש הפסוק (תהלים קיב ז) נכון לבו בטוח בה' סמוך לבו לא יירא וגו' והבן:

וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסוה על פניו וגו'. יש בזה דברים עמוקים ונפלאים אשר הראני ה' בזה על דרך ששמעתי מן אא"ז זללה"ה על הא דאמר (בכורות ה.) משה רבכם קוביוסטוס הוא או גונב נפשות להבין זה גם להבין והביטו אחרי משה איך דור דעה כדורו של משה יביטו אחרי משה ובפרט שיחשדו אותו באשת איש ופירוש הוא ז"ל כי משה רבינו נולד בבחינת שיהיה רשע גמור ויהיה לו כל המדות הרעות אך שהוא היפך ושיבר כל המדות רעות והשתדל רק להכניס עצמו במדות טובות עד כאן:

ויש לפרש דבריו הקדושים כי ידוע בכוונת הקטורת (עיין בספר כליל תפארת) כי מה"ש במילואו הוא מספר מות ונמתק ונעשה האמת עיין שם ולכך משה היה כלול בו שני בחינות טוב שהוא האמת ורע גמור שהוא מות ולכך הם לא הבינו ולא הסתכלו אל האמת וראו רק הבחינת הרע שהיה בו והיינו הצירוף של מות הרומז בשמו ולכך והביטו אחרי משה היינו שלא הסתכלו רק בבחינת אחורים של משה וחשדוהו גם באשת איש כנ"ל שהיה נולד בבחינת כל המדות רעות אבל כאן כשהוריד הלוחות מן השמים כתיב ויראו בני ישראל כי קרן עור פני משה על דרך (בראשית רבה כ כט) בתורתו של ר' מאיר היה כתוב כתנות אור בא' וזהו הרמז כי קרן היינו האיר אור פני משה שעשה מן בחינת רע שלו שהוא עור אור בא' ודבק עצמו אל בחינת האמת שבו שהוא אור פני מלך חיים וזהו והשיב את המסוה על פניו כי מסוה הוא מספר אלף על דרך ואאלפך חכמה היינו שהיה מדבק עצמו לחכמה אמיתית או יש לפרש אלוף לשון מופלא ומכוסה היינו שאז ראו בו שגם בהוולדו היה בו בחינת הטוב והאמת גם כן אך שהיה בהעלם ומכוסה ועתה בא להתגלות והבן:

או יש לפרש כי קרן עור פני משה וגו'. כי ידוע מה שנזכר בתיקונים מהות האדם ומעשהו הן טב הן ביש ניכר בשרטוטין שלו שעל פניו וידיו עיין שם והנה כשנולד בודאי היו השרטוטין שלו מרמזים על בחינת הרע שלו שנולד בזה והוא שאמר כי קרן היינו האיר עור פני משה עור דוקא היינו השרטוטין שלו שנתהפך מביש לטב והיו מראה על בחינת הטוב והאמת שהתדבק בו והשיב את המסוה על פניו וגו' היינו כי פעמים כתוב בכתבים שעל ידי האל"ף היינו כשממשיך אלופו של עולם בתוך אותיות מות נמתק ונעשה ואמת עיין שם והוא שאמר והשיב את המסוה שהוא מספר אלף במילואו היינו השראת אלופו של עולם על פניו כי על ידי התדבקות למידת אמת נמתק ונעשה מן אותיות מות ואמת והבן:

ספר דגל מחנה אפרים - דרוש לפורים

מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו בעניינא דמגילה:

איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני. גלוי וידוע שם יהודי נקרא על שם יהודה ובאותיות יהודה יש שם הויה ברוך הוא שמורה היה הוה ויהיה והוא רמז איש יהודי היה והוא הוה בכל דור ויהיה תמיד ולא יעבור מתוך היהודים בחינת יהודי ושמו מרדכי היינו הארת בחינתו היה רב חסד גימטריא מרדכי וזהו בכל דור ודור יש צדיקים שהם אנשי חסד ומעוררים בפעולתם רב חסד היינו החסד הגדול המשפיע על כל העולמות מאין סוף עד אין תכלית בן יאיר היינו שנלקח ממקום המאיר באור זך ובהיר איש ימיני היינו כשמו כן הוא שהוא בחינת רב חסד שהוא מצד הימין וזהו בכל דור ודור והבן:

ויהי אומן את הדסה היא אסתר בת דודו כי אין לה אב ואם. יש לומר בזה בדרך רמז מה דאיתא בגמרא שמרדכי השביע שידה ובאה בדמות אסתר אל אחשורוש ואחשורוש לא נגע באסתר והנה בתיקונים איתא ובזה הנערה באה אל המלך נערה ודאי באה אל המלך דאיש לא ידעה אלא בעלה וכמו דבערב היא באה נערה בתולה ודאי הכי נמי בבוקר היא שבה נערה בתולה ודאי ובזה ערב ובוקר פעמים קורין לישראל בעלה וסהדין עלה דלא חלפית ליה היא ובנהא באחרא ובגין דא ישראל אמרין בכל יומא שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד שמע אחד שם אח עד אח נטיר לה בגין דאח לצרה יולד ועליה אתמר אתה סתר לי ביה איהי נטירא וכו' ודא איהו דאיתמר כאשר היתה באמנה אתו ולא נגע בה נוכראה דאיהו אחשורוש בגין דאח עמה ודאי ואיהו סתיר לה מיניה עיין שם בתיקונא חד ועשרין דף נ"ג ע"א ולדרך זה יש לפרש הרמז כאן בפסוק שכתוב אמן חסר וא"ו שהוא מספר צ"א יחוד הויה ואדנ"י ברוך הוא והוא שאמר ויהי אמן שעשה יחוד את "הדסה" הוא מספר "עד" שהוא שמע אחד אח שם עד ובזה הוא סתר לה מיניה וזהו היא אסתר היינו היא עצמה היתה מוסתרת מאחשורוש כנ"ל וזה מה שנראה לי: 

עוד ירמוז ויהי אומן את הדסה. על דרך (משלי ח ל) ואהיה אצלו אמון אל תקרי אמון אלא אומן (זוהר וילך רפה.) היינו שעל ידי התורה ברא השם ברוך הוא את העולם וידוע צדיקים בחידוש תורתם שמחדשים בוראים גם כן שמים וארץ חדשים ונתחדש על ידיהם תמיד מעשה בראשית וידוע שמעשה בראשית נקרא מלאכה כמו שכתוב (בראשית ב ב) ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו וגו' והקב"ה האומן הגדול על ידי כלי מלאכתו היינו התורה ברא כל מלאכתו וכן הוא בצדיקים על ידי התורה שמחדשים בה נתחדש מעשה בראשית ונעשים הם אומנים שעל ידם נעשה המלאכה והוא שמרמז על מרדכי הצדיק ויהי אמן שהוא אומן את הדסה היינו על ידי התורה שנקרא חיים מספר הדס עם הכולל ועל ידי התורה היה בורא שמים וארץ חדשים כנ"ל:

הדסה היא אסתר על דרך (ראש השנה טז:) צדיקים נכתבים לאלתר לחיים וזהו הדסה הם הצדיקים שנמשלו להדס והדס גימטריא חיים עם הכולל אסתר גימטריא לאלתר וזהו הדסה היא אסתר שהצדיקים נכתבין לאלתר לחיים והבן:

היא אסתר בת דודו. יש לומר על דרך שכתב בעל הטורים על פסוק (ויקרא כה מט) או דודו או בן דודו יגאלנו עיין שם והענין הוא דאי אפשר לשום גאולה להיות כי אם על ידי בחינת מלכות בית דוד רק דהחילוק הוא שגאולה דלעתיד יהיה בבחינת דכורא ויהיה גאולה שלימה וכל הגאולות שלפנינו הם בבחינת נוקבא אבל הכל צריך להיות על ידי בחינת מלכות בית דוד וזולתו אין שום גאולה וקשה לכאורה הא אסתר היתה משבט בנימין ועל ידה היתה הגאולה והוא שרומז הפסוק לתרץ זה בת דודו אותיות דוד היינו שהאדון ברוך הוא היה מאיר בה אור התנוצצות בחינת דוד בכדי שיוכל להיות גאולה על ידה והוא שאמר היא אסתר שהיה נסתר בה בחינת דוד והיא בת דודו והבן:

כי אין לה אב ואם. על דרך (תהלים מה יא) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך יפיך היינו כששוכח לגמרי בעמו ובית אביו ואינו מדבק עצמו רק להשם ברוך הוא ואז ויתאו המלך יפיך ובת צר היינו התורה היא לו צר היינו רפואה כמו (ירמיה ח כב) הצרי אין בגלעד עיין שם וזהו גם כן הרמז כי אין לה אב ואם והמשכיל יבין:

ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם וכו' ולמלך אין שוה להניחם. וכתב אור החיים בחלום אדבר בו בכתוב הזה דחציו אמר המן וחציו הוא תשובת תורתנו הקדושה בזה האופן המן אמר מפוזר ומפורד בין העמים ורוח הקודש משיבה בכל מדינות וכו' פירוש שאינם יושבים בשדה ומדבריות ועוד מלכותך שהם עיקר מלכותך וכו' עיין שם והנה להבין זה אף שבאמת הכל אמר המן וכוונתו היה למסירה אך נצנצה בו רוח הקודש ודיבר דיבורים קדושים להמליץ טוב על ישראל וכמו שראינו ששרתה רוח הקודש על בלעם כדי לברך את ישראל וזהו לגודל חסדו של השי"ת ומאהבתו אשר אהב לעם סגולתו והנה בש"ס (מגילה יג:) דרשו בענין מסירת המן היה מרומז גם כן קטרוג על ישראל לפני מלכו של עולם כמו ישנו עם אחד ישנו מן המצות עיין שם ונראה לפי עניות דעתי שיש גם כן בדיבורים אלו של המן רמז זכות על ישראל וכל דבריו שהיה אומר לקטרוג הכל יש בו גם כן זכות גדול על ישראל והשי"ת ברחמיו עשה זה ושלח דיבורים כאלו בפיו והוא באופן זה המן אמר ישנו עם אחד היינו העם אחד שהם ישראל שנבראו כדי לעסוק בתורה והם בטלים מדברי תורה והם בחינת ישינים כמו יושב בטל כישן דמי (עיין במגן אברהם תקפ"ג ס"ק ו) והוא קטרוג גדול ח"ו כמאמרם ז"ל כשמרפין ידם מדברי תורה מיד נלכדים מכל מקום בדברים אלו מרומז גם כן זכות גדול על ישראל על דרך שאמר אא"ז זללה"ה אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד (חגיגה ט:) היינו שמכניס אחד שהוא אלופו של עולם בתוך לימודו והוא שמרמז ישנו עם אחד היינו כששונים לפעמים הוא עם אחד שלומדים תורה לשמה מכניס אחד ללימודו וברגע אחת ההיא שעוסקים בתורה לשמה מתקנים כל העולמות ומעוררים שפע וברכה על כל העולמות גם אמר מפוזר ומפורד כו' היינו שישראל אין להם אחדות זה עם זה רק חלק לבם ולכך עתה יאשמו ח"ו ומרומז גם כן בדבריו סנגוריא וזכות על ישראל והיינו מפוזר ומפורד בין העמים שבין העמים הם מפוזרים ואינם מתערבים עם העמים כי (תהלים קו לה) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם ולכך מעלה גדולה היא שהם מפוזרים בין העמים ואינם מתערבים עמהם ודתיהם שונות מכל עם ולמלך אין שוה להניחם הוא מרומז גם כן זכות גדול כי ידוע שישראל הם שוים להקב"ה כי הוא אחד וישראל הם גם כן אחד ויבא אחד וישרה באחד והוא שמרמז בדבריו ולמלך אין שוה היינו שאין שום מי שישתווה למלכו של עולם כי אם ישראל ולכך צריך להניחם כדי שיהיה להקב"ה על מי להשרות שכינתו נמצא כל דבריו היו דברי זכות ומליצת טוב על ישראל וכן יהיה לעולם שיתהפכו כל המקטריגים לסנגורים וימליצו טוב על ישראל בזה ובבא אמן: 

ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית נכח בית המלך והמלך יושב על כסא מלכותו בבית המלכות נכח פתח הבית. יש לומר בזה בדרך רמז על דרך שאמרתי מכבר על פסוק (בראשית כה כא) ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו על דרך (מועד קטן כח.) בני חיי ומזונא במזלא תליא מילתא ועיין בזוהר הקדוש מהו ענין מזלא והנה יצחק היה צריך להתפלל על בני והיה צריך להתעורר בחינת מזלא שהוא המקור לזה כנ"ל והוא שרומז ויעתר יצחק לה' לנוכח נכח גימטריא מזלא ועיין שם ביארנו במקומו והנה ידוע כאן היתה הגזירה לאבד אנשים ונשים וטף ושללם לבוז (אסתר ג יג: ח יא) נמצא היתה אסתר צריכה להתפלל על שלשה דברים אלו התלוים במזלא שהם בני חיי ומזונא שאם לא היה תולה התפלה כי אם בחיי היה גם כן סכנה בחינת בנים וגם בענין ושללם לבוז ולכך היתה צריכה להתפלל על כל הג' דברים הנ"ל והיתה צריכה לעורר בחינה זו כנ"ל והוא שרומז הפסוק ותעמוד אין עמידה אלא תפלה (ברכות ו: כו:) בחצר בית המלך הפנימית נכח בית המלך ידוע בכל מקום שכתוב המלך סתם הוא המלך הקב"ה והוא שמרמז שהיתה מתפללת לעורר בחינת מזלא שהוא מספר נכח שהוא המקור לג' דברים שהיתה צריכה להתפלל עליהם וכן עזר לה השי"ת ונענית בתפלתה והוא שאמר והמלך יושב על כסא מלכותו בבית המלכות נכח וגו' היינו המלך סתם שהוא מלך מלכי המלכים הקב"ה היה מעורר בחינת נכח שהוא מזלא לקיום בני חיי ומזונא וממילא הועילה לכולם והבן:

אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו וגו' עודם מדברים עמו וגו'. יש לומר בזה בדרך רמז על דרך שאמרתי על פסוק (ישעיה סה כד) והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע על דרך מאמרם ז"ל (תענית כה:) היכי דמי שבחא דצבורא כד אמר משיב הרוח ונשיב זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא עיין שם וזהו עוד הם מדברים ואני אשמע ועיין בזה במקום אחר וזהו גם כן הרמז כאן נפול תפול לפניו עודם מדברים תיכף ה' ישמע להם לגודל צדקתם אשר הם מזרע היהודים כו' והמשכיל יבין:

וחמת המלך שככה. יש לפרש בזה בדרך רמז על דרך (משלי טז יד) חמת וגו' ואיש חכם יכפרנה כדאיתא בכוונת הקטורת ויאמר ה' אל משה וגו' כי שם מה"ש במילואו מספר מות ונמתק ונעשה האמת שהוא גם כן מספר מה"ש במילואו ותיבת מה"ש אותיות משה וזה יש לפרש הרמז כאן וחמת המלך של עולם אם צריך לשכך אותו הוא "שככה" מספר משה ועל ידי זה חמת המלך שככה והבן:

ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות. יש לפרש על דרך נכנס יין יצא סוד דהיינו ויאמר המלך לאסתר במשתה היין וכיון שנכנס יין יצא סוד דהיינו צדיק יסוד עולם שהוא מרדכי וזהו ומרדכי יצא מלפני המלך והמשכיל יבין:

עוד ירמוז כי מלכות סתם היינו מלכות שמים שהיא יראה והנה יש אדם כשהוא עומד לפני המלך דרך משל בתורה ותפלה אז הוא ירא מפני המלך וכשהולך מלפני המלך היינו לעשות צרכיו אז שוכח ביראת המלך ולא כן הוא עיקר התכלית רק כמו שכתוב בשלחן ערוך אורח חיים (סימן א') שויתי ה' לנגדי תמיד זה כלל גדול במעלות הצדיקים וכו' כי מלא כל הארץ כבודו ומזה נופל עליו יראה והכנעה מפני השי"ת עיין שם והוא שמרמז שמדריגה זו היה במרדכי הצדיק ומרדכי יצא מלפני המלך וגו' היינו אף ביציאתו מן המלך כנ"ל היה גם כן בלבוש מלכות היינו בבחינת יראה והבן:

עוד ירמוז על דרך ששמעתי בשם אא"ז זללה"ה על פסוק (תהלים צג א) ה' מלך גאות לבש שדיקדק הא איתא (מגילה לא א) בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו והיכן נרמז כאן ענותנותו ואמר ז"ל שהפירוש הוא כך ה' מלך גאות לבש היינו שהלבוש הוא רק גאוה אבל באמת תוכן פנימיותו כביכול אתה מוצא ענותנותו והוא שמרמז שהיה מרדכי מדבק עצמו אל בחינת מידת השי"ת בזה שהיה לו רק לבוש מלכות שמחוץ נראה מלכותו אבל תוך פנימיותו היה לו ענוה יתירה והבן:

עוד ירמוז כי ידוע מלכות הוא בחינת דין על דרך (גיטין י:) דינא דמלכותא דינא ומרדכי גימטריא רב חסד וידוע (עיין בראשית רבה יב) כי העולם לא היה יכול להתקיים במידת החסד לבד שלא היה עונש לרשעים ושיתף מידת הדין עם מידת הרחמים והוא שמרמז ומרדכי היינו רב חסד יצא מלפני המלך מלך מלכי המלכים הקב"ה בלבוש מלכות היינו בשיתוף מידת הדין בחינת מלכות עם מידת החסד והרחמים והבן:

עוד ירמוז ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה וגו'. יש לפרש בזה בדרך רמז על שם ותלבש אסתר מלכות ואמרו חז"ל (מגילה טו.) שלבשה רוח הקודש והא שאמר גם כאן ומרדכי יצא מלפני המלך מלכו של עולם בלבוש מלכות היינו רוח הקודש ומפרש ואזיל יותר תכלת היינו בחינת רוח הקודש על דרך (מנחות מג:) תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד והיינו רוח הקודש אשר יערה עליו ממרום מכסא הכבוד וחור הוא אותיות רוח גם כן לכוונה זו ועטרת זהב גדולה כי ידוע שיש זהב סגור אשר כל ששת ימי המעשה הוא סגור וביום השביעי יפתח והוא גדול האיכות ועיין בזוהר הקדוש ותקונים מזה והוא שמרמז שהיה מלובש בעטרת ולבוש זהב גדולה מן זהב הגדול כנ"ל והבן

ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר ואיתא בש"ס (מגילה טו:) אורה זו תורה ושמחה זו יום טוב וששון זה מילה. יש לפרש על דרך שאמרתי תורה מגילה מגילה ניתנה היינו על ידי קריאת המגילה ב' פעמים ניתנה התורה כמו שכתוב קיימו וקבלו ודרשו רז"ל (שבת פח.) קיימו מה שקבלו כבר וזהו אז ליהודים היתה אורה זו תורה ושמחה זה יום טוב היינו בחינת הארת יום טוב גם כן היה שם ממילא גם שמחה אותיות חמשה היינו שזכו לחמשה אורות שבחמשה חומשי תורה כנ"ל על ידי שקיימו מה שקבלו כבר וששון זה מילה על דרך שאמרתי כבר על פסוק (שמות יב מח) וכל ערל לא יאכל בו ואחר כך כתיב (שם יב מט) תורה אחת יהיה לכם היינו תורה ממש היא אחת עם בחינת מילה שהוא ברית מספר תרי"ב הוא מספר תורה רק א' חסר וזהו תורה אחת היינו ועוד אחת היא ממש ענין הברית ולכך ערל לא יאכל בו רק לכם יהיה שאתם בחינת ברית שהוא תורה וזהו גם כן כאן שזכו לתורה ממילא זכו ליכנס בבחינת ברית שהוא ענין אחד עם תורה ממש כנ"ל והבן:

ליהודים היתה אורה זו תורה וגו'. יש לפרש על דרך מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו כי ידוע (מגילה יג.) הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי ושמעתי בשם אא"ז זללה"ה שגאוה נקרא עבודה זרה וכל הכופר בה נקרא יהודי ומשה רבינו ע"ה היה עניו מאוד מכל האדם שהיה בחינת מה והוא הויה והתפשטותו ולכן ניתנה התורה אליו כי (משלי כד ד) בדעת חדרים ימלאו ועל ידו נתמלא הויה בעשר אותיות להאיר בעשר מאמרות שורש של כל התורה רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה וזה זכה על ידי ענוה שהיה בחינת מה וזהו וירא אלקים את האור כי טוב לגנוז ושמעתי בשם אא"ז זללה"ה היכן גנזו בתורה ועיין שם במקומו וזהו שראיתי בחלומי פירוש על מעשה הנזכר במדרש (בבא בתרא עד:) רבי אליעזר ורבי יהושע היו מהלכים בספינה והיה אחד מהם ער ואחד ישן ניער רבי אליעזר ונזדעזע ר' יהושע אמר ליה מפני מה נזדעזעת אמר מאור גדול ראיתי בים אמר שמא עיניו של לויתן הוא שנאמר (איוב) עיניו כעפעפי שחר עד כאן:

והוא רמז כי התורה הוא ים החכמה והספינה היא מוח של האדם וכשהיו מהלכים השני גדולי ישראל בים החכמה והיו עסוקים בה היה אחד בבחינת ער ואחד בבחינת ישן שלא נכנס כל כך בבחינת החכמה באותו זמן ונזדעזע ושאל אותו מה זאת הפליאה ואמר לו זהו פליאתו נשגבה שמאור גדול היינו אותו המאור שמסתכלין בה מסוף העולם ועד סופו שגנזו הקב"ה ראה אותו בים פירוש בים התורה כנ"ל וזהו שהיה מתמה מה ענין של גניזה זו כיון שהכל יכול להסתכל בו מסוף עולם ועד סופו על ידי התורה והשיב לו שמא מעינו של לויתן הוא רצה לומר שאין זה אלא לצדיקים המלוים ומדבקים עצמם תמיד בעת עוסקם בתורה להבורא ברוך הוא והם לבדם יכולין להשתמש באותו מאור ולא בלעדם וזהו ליהודים היינו אותם שכופרים בעבודה זרה שהוא גאוה והם בבחינת "מה" להם היתה אורה זו תורה היינו האור הגנוז בתוך התורה:

כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים רצוי לרב אחיו דורש טוב לעמו וגו'. יש לפרש בזה משנה היינו כל מה שלומד היה למלך שהיה מדבק עצמו לשורש אלהות שבתורה וזהו אחשורוש אח שורש שהיה מחבר עצמו לשורש ומקור של התורה וגדול ליהודים היינו שהיה מגדל ומרומם את היהודים גם רמז הוא כי יש יו"ד עילאה יו"ד תתאה והוא שאמר שעשה גדול ליהודים היינו לשני היודי"ן והיה מקרב היו"ד תתאה ליו"ד עילאה רצוי לרוב אחיו היינו שהיה מרוצה לגדולים שבאחיו שהיו מבינים ויודעים ערך מעלתו דורש טוב לעמו היינו שהיה מלמד זכות על ישראל והיה דורש תמיד הטוב שבעמו שהיה מוצא הטוב שבהם ודובר שלום לכל זרעו והבן:

שושנת יעקב צהלה ושמחה. יש לפרש בזה מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו כי ידוע המלאך נקרא על שם העובדא שהוא עוסק בו כמו שכתוב (שופטים יג יח) והוא פלאי כי לפי העובדא כה יקרא וכן השכינה כביכול לפי העובדא שנעשה למטה כך נקרא בשם לפעמים בשם מלאך ולפעמים בשם שושנה והנה כאן שהיה עיקר התחלת הנס לבטל הגזירה בשושן וענין הנס היה הצלה והוא אותיות צהלה ולכך נקראה השכינה שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי כי ידוע תכלת הוא בחינת דין ומרדכי גימטריא רב חסד וזהו ששמחה בראותם יחד תכלת מרדכי היינו שנתאחדו ונמתקו הדינים עם רב חסד תשועתם היית לנצח כי ימי הפורים האלה לא יעברו לעולם ונזכרים ונעשים ממש בכל דור ודור כמבואר בשם אא"ז זללה"ה: 

עוד ירמוז שושנת יעקב צהלה ושמחה. כי איתא בתיקונים שושנה עילאה דא קריאת שמע של שחרית שושנה תתאה דא קריאת שמע של ערבית חדי רבי שמעון חדוה סגיא אמר לחבירא בודאי חדוה אזדמנת לגבי שכינתא דאיהי חולה דהא אם שושנה חדא יהיב ביננא לא הוי אסוותא בגין דשושנים אינון רמיזין לקבל בית ראשון ושני דאומי הקב"ה עיין שם תיקון עשרים וחמשא ס"ד ע"ב וזהו שמרמז שושנת יעקב היינו ב' שושנים אז צהלה ושמחה והבן:

עוד ירמוז תשועתם היית לנצח. על דרך זה כי אם לא היתה התשועה רק לפדות את ישראל ממות ולהציל נפשם היה די ומכל שכן שהיתה התשועה להרוג ולאבד כל הצרים אותם וראש צר הצורר תלו אותו ואת בניו וזהו פירוש תשועה גדולה הייתה שהיה גם לנצח את אויביהם וקל להבין:

עוד ירמוז תשועתם היית לנצח. כי ידוע נצח והוד הם תרין פלגי גופא תרין שוקין שהם סוד האמונה תרין סמכי קשוט כידוע בשם אא"ז זללה"ה וידוע שעל ידי הנס הגדול היה נתרבה האמונה וזהו תשועתם תשועה שלהם היתה לנצח כי תרין פלגי לפעמים לחד נחשבו והיינו שעל ידי זה נתגדל ההאמנה שהוא סוד נצח והוד והמשכיל יבין: 

ותקותם בכל דור ודור. על דרך (שמות יז טז) מלחמה לה' בעמלק מדור דור להודיע שכל קויך לא יבושו כל היינו כמו כל שהוא רצה לומר אף שהם מקוים מעט כל שהוא עם כל זה לא יבושו ולא יכלמו לנצח היינו אף לנצח כנ"ל: 

ארור המן אשר בקש לאבדי ברוך מרדכי היהודי ארורה זרש אשת מפחידי ברוכה אסתר בעדי. יש לפרש על פי מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו על דרך שביארתי כבר כי יש חילוק בין הצדיקים והמוני עם כי הצדיקים מדבקים עצמם לסוד המחשבה על כל דבר לראות מקום מוצא הדבר ושורשו ובזה מעלים כל המדריגות לשורשם אבל המוני עם ורשעים אינם רודפים רק אחר גשמיות הדברים ואינם זוכרים כלל בסוד המחשבה להסתכל בשורש הדבר ומקום מקור מוצא והנה איתא ברש"י על (שמות טו א) אז ישיר משה שהיו"ד היא נאמר על בחינת המחשבה שמורה כשעלה בדעתו לומר שירה וזהו (סנהדרין צא:) שר לא נאמר אלא ישיר עיין שם וזהו שמרמז ארור המן אשר בקש לאבדי היינו לאבד יו"ד היינו סוד המחשבה של כל דבר ודבר ברוך מרדכי היהודי היינו הצדיק הוא מקרב הכל אל היו"ד סוד המחשבה כנ"ל וכן ארורה זרש אשת מפחיד יו"ד וברוכה אסתר בעדי יש לפרש על דרך דאיתא במדרש ואתה ה' מגן בעדי פרח עשן בעדי והוא מדרש פליאה והאיר עיני בזה החסיד מו"ה ר' שמשון מאוסטריפאליע זללה"ה כי דוד המלך ע"ה היה מזכיר בזה זכות אבות כדאיתא בעד"י ראשי תיבות ב'ועז ע'ובד ד'וד י'שי והוא דאיתא במדרש עוד זכות אבות שלפניהם פר"ח ראשי תיבות פ'רץ ר'ם ח'צרון עש"ן ראשי תיבות ע'מינדב ש'למון נ'חשון ולפי מה שכתבתי לעיל שהיה באסתר ניצוץ מלכות בית דוד והוא שמרמז ברוכה אסתר בעדי ראשי תיבות ב'ועז ע'ובד ד'וד י'שי שהיה מתנוצץ בה מלכות בית דוד והבן: 

עוד ירמוז ארור המן אשר בקש לאבדי וגו'. כי ידוע מרדכי הוא יסוד אבא הנקרא בשם יוד וזהו איש יהודי וזהו שכתב במלחמת עמלק (שמות יז טו) ה' נסי כי על ידי יסוד אבא נתגלה נצח הוד דאבא כי נצח הוד הם תרין אחין ואז הודו בכל התורה כולה שנכתבה על הלוחות על דרך קיימו וקבלו וזהו על ידי יסוד דאבא נתגלה גם כן נצח הוד דאבא ועל פי זה יפורש כל המאמר ארור המן אשר בקש לאבד יו"ד כנ"ל וכן כל המאמר ברוכה אסתר בעדי לשון בעדי עדים שהוא לשון תכשיט היינו לבוש מלכות כמו שכתוב (אסתר ה א) ותלבש אסתר מלכות גם על דרך (ישעיה סא י) ככלה תעדה כליה דא נשמתיהון דישראל או על דרך דאיתא בכוונת בחינת אלקים נמתק על ידי ב' פעמים עד עיין שם וזהו ברוכה אסתר בעדי היינו ב' עד על ידי זה נמתק בחינת אלקים מספר בעדי והמשכיל יבין: 

וגם חרבונה זכור לטוב. איתא בכוונות חרבונה מספר אליהו פינחס ויש לומר רמז לזה ששייך לחרבונה בחינת אליהו פנחס כי ידוע (בזמירות אליהו) הוא שר פקיד על כל בשורות טובות לשון דם מפקד פקיד (כתובות ו.) היינו כל בשורות טובות כנוסים בו וכל מי שמבשר בשורה טובה נתלבש בו אליהו ז"ל ובחינת פינחס היה שקנא קנאת ה' צבאות והנה שני בחינות אלו עשה חרבונה בפעם אחת במה שאמר הנה העץ וגו' ונמצא שנתלבש בו בחינת אליהו פנחס והוא שהאיר עינים האר"י ז"ל כי בשמו הוא מרומז גם כן גימטריא אליהו פנחס וממילא שייך זה לשורשו שהוא שמו כידוע על דרך (בראשית ב יט) נפש חיה הוא שמו והמשכיל יבין:

ספר דגל מחנה אפרים - פרשת ויקהל

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש וגו'. צריך להבין זה מדוע לא כתיב תעשה בפתח כי תעשה בסגול משמע על ידי אחרים ויש בזה רמז לפי עניות דעתי. 

והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר. הנה הפסוק הזה אינו מובן כלל שהיה ראוי לכתוב והזהב או שאר דברים היתה דים וגו' מאי והמלאכה היתה דים לכל המלאכה גם נראה כסותר זה את זה בתחלה אמר היתה דים ואחר כך אמר והותר ויש בזה רמז לפי עניות דעתי אשר חנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו על פי הידוע מן הזוהר והתיקונים וכבר נתבאר זה לעיל כי במשכנא היה ציורא עובדא דבראשית והנה כל עובדא דבראשית נקרא בשם מלאכה כמו שכתוב (בראשית ב ב) ויכל אלקים וגו' מלאכתו אשר עשה וזה יש לומר שרימז כאן והמלאכה היינו מלאכת המשכן וציורו היתה דים לכל המלאכה היינו לכל מלאכת ששת ימי בראשית היה נכלל במלאכת המשכן כנ"ל ומה שאמר לעשות אותה והותר יש לומר כאילו היה כתוב והותר לעשות אותה היינו דידוע צדיקים על ידי חידוש תורתם בוראים שמים וארץ חדשים כמו שכתוב (ישעיה נא טז) ואשים דברי בפיך וגו' לנטוע שמים וליסוד ארץ עיין שם בזוהר הקדוש וזה יש לומר שרימז הפסוק שאפילו מה שעתיד להתחדש בריאת שמים וארץ על ידי חידושי תורה גם כן היה נכלל במשכן וזהו והותר אותיות ותורה לעשות אותה היינו מה שיהיה נעשה על ידי התורה חידוש הבריאה גם כן היה נכלל במלאכת המשכן והמשכיל יבין:

או יאמר והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר והוא אין לו ביאור וחיבור כלל. ויש לפרש בדרך רמז על דרך שאמרו חז"ל (ברכות לב:) על קושיא על חסידים הראשונים תורתם מתי היתה ומלאכתם מתי נעשית ותירצו מתוך שחסידים היו תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת וזה יש לומר שמרמז כאן והמלאכה היינו מלאכת עבודת הקודש זו תפלה שנקרא עבודה שבלב היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה היינו שהיה די לכל מלאכתם הצריך לעשות כי היתה מלאכתם מתברכת והותר היינו אותיות תורה רצה לומר שגם די לתורתם מעט שלומדים כי תורתם משתמרת כנ"ל והבן גם יש לומר ברמז תורתם משתמרת לשון שמרים היינו שהיתה זכה ומזוקק מכל שמרים וסיג ופסולת מחמת שהיו חסידים ולכך היה די בהמעט שהיו לומדים כמאמרם (מנחות קי.) אחד המרבה ואחד הממעיט וכו' כנ"ל והבן:

ולהורות נתן בלבו תרגומו (תרגום יונתן) ולאלפא אומנוון ועל לחשוב מחשבות תרגום גם כן ולאלפא אומנוון. ולבאר זה נקדים מאמרם ז"ל (ברכות נה.) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ וצריך להבין מה הכרח לידע זאת לצורך בנין המשכן אך הענין הוא כך דידוע (זוהר וילך רפה.) דבאורייתא אסתכל קודשא בריך הוא וברא עלמא וקרא מסייע (משלי ח ל) ואהיה אצלו אמון אל תקרי אמון אלא אומן עיין שם וידוע שהמשכן היה גם כן תבנית ציור כל בריאת שמים וארץ שהכל נכללו בו כדי לקשר עליונים בתחתונים כדאיתא במפרשים ובמדרש כל מה שנאמר בעובדא דבראשית נאמר במשכן על דרך ויכל אלקים ביום השביעי וכאן נאמר ויכל משה את המלאכה וגו' עיין שם נמצא לבנין המשכן צריך לידע לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ והוא שאמרו חז"ל יודע היה בצלאל וכו' היינו אותיות התורה שהעולם נבנה בהם וזה יש לומר שמרמז כאן ולהורת נתן בלבו ולמפרע הוא ובלב נתן תורה והוא שתרגם ולאלפא אומנוון היינו שהיה מליף ולומד התורה שהוא אומן של הקב"ה בצירופי אותיות שנבראו בהם שמים וארץ ועל ידי זה היה יכול גם כן לחשוב מחשבות לעבודת ואומנות המשכן כי הכל הוא בסוד אחד כנ"ל והמשכיל יבין:

מעשה המשכן וכליו ומיתריו ויתידותיו והמנורה והקמותיו ופירוקיו הן הם מסורת התורה הקדושה הצפונות ונעלמות וזעירין נינהו שיוכל לעמוד עליהם איש אחד בדור וצדיק גמור וחכם בסודות הנוראות, ואפשר אם יש קבלה מפי רב מובהק אזי יכולין גם כן יחידי סגולה לבא על פי הקדמת הרב לבא על קצת מהם שורש נשמתו וקבלתו ועבודתו, אך כל איש ישראל מחויב להתבונן ולחפש ולהתפלל להקב"ה שיאיר עיניו מעט בזה הענין לפי שורשו ויגעתי מצאתי וארוסה היא לנו ולכל ישראל ויותר הוא מה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק, (פסחים קי"ב) לכן חירות על הלוחות לכל בר ישראל לחדש בתורה ובלבד שיכוון לבו לשמים ואם יכשר יכשר ויאיר עינינו בתורתו. סליק ספר שמות

ספר דגל מחנה אפרים - פרשת ויקרא  

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו וגו'. ופירש רש"י אליו היה מגיע הקול שהוא לבד שמע וכל ישראל לא שמעו, ויש לומר בזה בדרך רמז על פי ששמעתי מן אא"ז זללה"ה על הגמרא (אבות פ"ו, מ"ב) בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב וכו' והקשה ממה נפשך וכבר נדפס הוא בספר הקדוש תולדות יעקב יוסף, וביאר הוא ז"ל כי הבת קול הוא הרהורי תשובה הבאים לאדם בכל יום ומי שיש לו דעת תיכף כשבא לו הרהור תשובה אזי מבין הוא שזהו מן הכרוז שמכריזין שובו בנים שובבים ומיד מפשפש במעשיו ושב בתשובה שלימה אבל מי שאין בו דעת אינו מרגיש כלל בהרהור תשובה שבא לו ואינו פונה אליו כלל, וזה יש לומר שרומז רש"י בפירוש הפסוק (בראשית א', ה') ויקרא היינו מה שקוראין ומכריזין בכל יום שהוא הרהורי תשובה אל משה רק אליו מגיע הקול היינו מי שהוא בבחינת משה סוד הדעת אבל כל שאר ישראל שאינם בבחינת דעת לא ישמעו כלל את קול הכרוז כי אינו משים על לב כלל ההרהור תשובה הבא לו וקל להבין:

עוד יש לפרש ויקרא אל משה. ונקדים הפסוק (בראשית א', ה') ויקרא אלקים לאור יום ולחושך קרא לילה וידוע קושית הזוה"ק (פרשת בראשית ל':) שאצל אור כתיב ויקרא בו"י ואצל חושך כתיב קרא בלא ו"י, ויש לפרש בזה דהנה אורה זו תורה על דרך (בראשית א', ד') וירא אלקים את האור כי טוב ואין טוב אלא תורה ולכך אצל אור שהיה בחינת התורה כתיב ויקרא בו"י יתירה שהוא מורה על ב' לוחות שהיו ארכן ורחבן וא"ו והיו בהם יו"ד דברות והנה במשה כתיב (שמות ב', ב') ותרא אותו כי טוב והיינו שהוא עצמו היא התורה וכפירוש רש"י שנתמלא הבית כולו אורה וזו תורה מחמת שהוא קבל כל התורה והוא שרומז גם כן ויקרא אל משה היינו שאצל משה שהיה בחינת התורה עצמה יש לפרש ויקרא בו"י יתירה כיתרון האור מן החושך והבן:

עוד יש לפרש על דרך דאיתא במדרש (ויקרא רבה פרשת אחרי) אהרן ובניו וכל הזקנים אמרו עדיין אין אנו יודעים מי חביב יותר לפני המקום ברוך הוא עיין באור החיים, ויש לפרש כיון שכולם היו מצפים שיקרא להם ה' ומשה היה עניו מאוד מכל האדם וגו' וחשב בדעתו שבודאי אליו לא יקרא הקב"ה ועל כן ויקרא אל משה כי (ישעיה נ"ז, ט"ו) אשכון את דכא ושפל רוח, וזה יש לפרש רמז של א' זעירא בתיבת ויקרא היינו במדה שאדם מודד מודדין לו ומחמת שהוא הקטין עצמו מאוד במידת ענוה על כן כביכול הקטין וצמצם עצמו הקב"ה להתגלות אליו, וזהו ויקרא א' זעירא היינו אלופו של עולם, וזהו רמז גם כן לכל אדם שינהוג עצמו במידת ענוה וילמוד עצמו מן הבורא ברוך הוא ולכך נכתב א' זעירא בתיבת ויקרא והבן:

עוד יש לפרש ויקרא אל משה. על דרך דאיתא בזוה"ק (פרשת בראשית ט"ז:) על ויקרא אלקים לאור יום ולחושך קרא לילה לאור דא אור קדמאה יום דא עמודא דאמצעיתא היינו מהאי אור דקיימא באמצעיתא דאיהו יסוד עיין שם ולחושך קרא על כן כתיב קרא ולא כתיב ויקרא כי ו"י רמז על עמודא דאמצעיתא ולכך ביום השני כתיב ויהי מבדיל בין מים למים דא הוא רזא דמחלוקת ועל כן אתברי ביה גיהנם ויום שלישי דאיהו עמודא דאמצעיתא עאל בינייהו ואפריש מחלוקת ועאל שלום בינייהו ומשה דהוא עמודא דאמצעיתא רצה להעלות לקרח שהיה מרזא דמחלוקת אך כשראה דאכחיש עובדא דבראשית אמר חות לתתא לגיהנם עד כאן בזוה"ק עיין שם, נמצא יוצא לנו מזה כי משה היה עמודא דאמצעיתא ואותיות ו"י מורים גם כן על עמודא דאמצעיתא כמו ויקרא לאור יום כנ"ל הוא אל משה שהיה גם כן עמודא דאמצעיתא והמשכיל יבין:

עוד יש לפרש ויקרא אל משה ויקרא א' זעירא ובודאי רמיזא מרמזא איזה דיבור. ובתחלה נקדים להבין מפני מה התורה נקראת תורת חסד כמו שכתוב (משלי ל"א, כ"ה) ותורת חסד על לשונה דהנה התורה נמשלה למים ומים הוא בחינת חסד וכמו שמים זוחלין ממקום גבוה והולכין למקום נמוך כן התורה הקדושה לא תמצא אלא במי שמשפיל עצמו ואינה יכולה להתקיים במי שמתגאה בעצמו (עיין עירובין נ"ה. ותענית ז'.) והוא גבוה בעיניו אז התורה הקדושה נראית לו רחוקה וגבוהה יותר ממנו כידוע שהיא ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ואי אפשר לו להשיג ולראות אמיתת התורה רק מי שמקטין עצמו אז התורה גם כן מקטנת ומצמצמת עצמה לו בכדי שיוכל להבין עמקי סודותיה, ויש לומר שמרמזת אל"ף היינו התורה על דרך אלף בינה זעירא היינו מקטנת ומזערת עצמה אל משה שהיה עניו מאוד והבן:

עוד ירמוז אל"ף זעירא. היינו אצל משה כי בימיו היתה התורה זעירא ובקטנות כי אף על פי שמשה רבינו ע"ה קיבל כל התורה כולה עם כל זה לא השיגה רק מאחוריו על דרך (שמות ל"ג, כ"ג) וראית את אחורי אבל לעתיד יאיר ה' פניו אלינו ויתגלה התורה הקדושה באור פני מלך חיים ואז יתגדל ויתרבה התורה ויהיה א' רבתי על דרך (ישעיה י"ג, י"ב) אוקיר אנוש מפז אוקיר אותיות ויקרא:

עוד ירמוז אל"ף זעירא. על דרך האמור בתיקונים שאמרו למשה רבינו ע"ה אנת רעיא מהימנא מאן יכיל למללא קמך אנת נטילת אבנא זעירא וסליקת לה עד אין סוף עיין שם, והענין הוא מחמת שהיה משה עניו מאוד כל מה שהשיג מהתורה אף קטן שבקטנים היה בעיניו גדול ויקר הערך מאוד לכך השתדל בכל דבר מהתורה מקטן ועד גדול מאין תכלית עד אין סוף, והוא שאמר נטילת אבנא זעירא וסליקת לה עד אין סוף היינו שהיה סליק מזעירא שהוא מאין תכלית עד אין סוף שהוא יקר וגדול מאוד בעיניו, והוא שמרמז א' זעירא היינו כל דבר זעירא היה סליק לה לאלף שהוא אין סוף וזהו אל משה הידוע בענוה יתירה והמשכיל יבין:

עוד ירמוז א' זעירא. על דרך ששמעתי אומרים בשם ר' יוסף מגיד מישרים דק"ק פולנאה זללה"ה שאמר על מה שאומרים העולם שהלומדים לערנן יוא והחסידים לערנין ניט שהאמת שהלומדים כל מה שלומדים יותר הם גדולים בעיניהם ויחשב בעיניהם שכבר למדו הרבה כל הצורך והחסידים כל מה שלומדים יותר הם יותר קטנים בעצמם, וזהו כל מגמתם שלומדים את עצמם להיות קטנים ושפלים בעצמם והוא שרימז א' זעירא א' לשון לימוד זעירא להקטין עצמם והבן:

עוד ירמוז ויקרא אל משה. ואיתא בבעל הטורים ראשי תיבות אמו בעטרה שעטרה לו אמו והוא משולל הבנה, ויש לפרש על דרך רמז על פי שאמר אא"ז זללה"ה על ענין (אבות פ"ו, מ"ב) בת קול יוצאת מהר חורב וגו' כיון שאין שומעים למה יוצאת בת קול, וביאר כי הם הרהורי תשובה הבאים לאדם בכל יום ומעוררים אותו לשוב ממעשיו ובודאי מי שעומד ומצפה לזה מתי יגיע וישמע קול הקריאה הנה בודאי ישמע ויבין שבא לעוררו בתשובה עד כאן דבריו והוא מבואר בכתבי הכהן הגדול דק"ק פולנאה ז"ל בביאור משלו קצת, והוא שרימז כאן ויקרא אל משה היינו אל מי שהוא בבחינת דעת אז נשמע אליו קול הקריאה מהבת קול לעוררו בתשובה והוא שמאיר עיני הבעל הטורים ראשי תיבות אמו שהוא מרמז על אימא עילאה סוד התשובה כידוע והיא בעטרה שעטרה לו אמו היינו שמקפת אותו בחינת אימא עילאה שהוא סוד התשובה לעוררו כנ"ל והבן:

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. יש בזה רמז לפי עניות דעתי בענין מדריגת הליכת האדם להתקרב עצמו להבורא ברוך הוא יש ג' מדריגות על דרך (תהלים ל"ו, ז') אדם ובהמה תושיע ה' ודרשו חז"ל (חולין ה':) אותן בני אדם שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה עד כאן עיין שם, והיינו שאינו נחשב כלום בעיניו כמו הבהמה שאינה יודעת כלום רק מרחיקה את עצמה מן מה שמזיק לה כן הוא גם כן מסתכל תמיד על זה לשמור עצמו מן דברים המזיקים לו מן השקר או מן שאר שטותים המזיקים לעבודת הבורא ברוך הוא, מן הבהמה היינו בתחלה צריך להרחיק עצמו מן תאוות הבהמיות שלא יהיה כבהמה שמתאוה גם כן לתאוות שלה ואחר כך מן הבקר היינו שיהיה לומד התורה ויהיה בחינת תלמידי חכם שמנגחים זה לזה כבקר, (עיין סנהדרין כד. ותיקוני זוהר ע"ו.) גם יש לפרש שהוא לשון ביקור ודרישה שיתחיל ללמוד ולדרוש ולחקור איך לקרב עצמו להבורא ברוך הוא, ואחר כך מן הצאן כי שמעתי צאן הוא יחוד צ"א עם נ' והיינו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה שזהו המדריגה הגדולה שזוכה אחר כך ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה בתפלתו ותורתו זהו שכלל תחלה כל הג' מדריגות באלו ג' תיבות בהמה ובקר וצאן, ואחר כך מפרש יותר ואם מן העוף עולה קרבנו אין עוף אלא תורה והיינו כשירצה לקרב עצמו להיות עולה לה' תורתו, ושסע אותו בכנפיו היינו עשה יעשה לו כנפים לעוף מעולם לעולם והיינו על ידי שילמוד בדחילו ורחימו ובזה עושה כנפיים לתורתו להיות פורחת לעילא כנזכר בזוה"ק ולא יבדיל היינו שלא יפריש ויבדיל את עצמו כלל ממנה אפילו רגע אחת, גם יש לפרש על פי ששמעתי מן אא"ז זללה"ה אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד (חגיגה ט':) היינו כשיש בו אחד דא קודשא בריך הוא והוא שאמר ולא יבדיל היינו שלא יפריש ויבדיל הקב"ה מן תורתו שלומד רק שיהיה בכוונה דלבא ורעותא לשם ה' ואחר כך מנחת קמח סולת שהוא רמז על רזא דיחודא:

עוד יש לפרש אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. אדם דא שכינתא לה' (עיין מנחות ק"ט תוספות דיבור המתחיל נזדמן) היינו לקרב שכינתא לה' רצה לומר ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה מכם היינו זהו מכם ובכם הדבר תלוי לעשות יחוד בעולמות עליונים והבן:

כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור וגו'. הנה חמץ ושאור הם עניני גבהות והתפארות ונפסלת במשהו ודבש נקרא זה שמכוון לאיזה הנאות לעצמו הן אפילו להיות בן עולם הבא, וזהו פירוש הפסוק כי כל שאור וכל דבש היינו איזה מחשבה שתהיה מהם לא תקטירו ממנו אשה לה' אשה היא סוד השכינה לא תקטירו לשון התקשרות רק תהיה מחשבתו כולו לקרב מנחה להשי"ת והוא על דרך שאמר אא"ז זללה"ה אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים עצמו כשירים (סוטה ה'.) והמשכיל יבין:

ספר דגל מחנה אפרים - פרשת ויקרא

קרבן ראשית תקריבו אותם לה'. הוא על דרך (דברים כ"א, י"ב) וגלחה את ראשה, ואל המזבח לא יעלה על דרך מה שכתבתי בפרשת יתרו על רש"י ויברך אותו ויקדש אותו ותבין זאת כי הן הן הדברים המדה שיש ראשית לאומר איזה תענוג לעצמו, וכל קרבן מנחתך במלח תמלח הוא אותיות מל ח' היינו שיהיה מילה בזמנה ובמועדה שיהיה בתענוג ההקרבה ובשמחה גדולה ולא תשבית את הברית רק חמץ ושאור תשביתו מאנוש זכרם אבל הברית יהיה על קרבנך ולא תשבית ברית מלח, מנחה היא דורון ומתנה שמקרב להקב"ה השכינה כביכול ומי שמסתכל בתיבת מנחה מורה על זה, אך יש כמה מיני מנחות כי יש כמה מיני עבודה יש עבודה שהיא בלב ומחשב מחשבה ומדבק עצמו בהקב"ה ומעלה כל הדברים שהוא רואה במחשבה להקב"ה ויש שמעלין עם הדיבור בתפלה ויש שמעלים בדברי תורה ויש שמעלה עם המלאכה ומשא ומתן כשעושה בדעת ובהשכל כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ג', ו') בכל דרכיך דעהו או כשיש צדיק בעולם מיחד כל הדברים כידוע, וזהו מנחה על המחבת פירוש אם קרבנך שאתה מקריב המנחה היא על המחבת מלשון סתר וחבוי בסוד המחשבה אזי גם כן תהיה מצה ופסול במשהו חמץ, אך פתות אותה פתים היינו פירורים כזיתא מוחא עילאה תכוון להמשיך השפע ממוחא ביראה ואהבה פנימית לכל הדברים בדביקותך להקב"ה ובדביקותך לאותן הדברים ואתה נותן הדעת בהם ומחיה אותם וכזית הוא מחיה את האדם כידוע נמצא בכזית יש אדם שלם וכן בכל הדברים יש אדם שלם כידוע מסוד השחיטה וכן בכל הצומחים כידוע מכזית אוכל מחיה אדם וכן בדומם כי הדומם מחיה ונותן כח להצמיח וגם עוד ראיה מסגולת אבנים טובות שמחיה את האדם כידוע במעשה אבן הדימנט וכשאתה רואה איזה דבר בעולם מדומם צומח מדבר חי וממשיך לו מחשבה טובה אהבה ויראה ממוחא הוא ממשיך להם חיות ממוחא עילאה ומשם יורד השפע דרך העולמות ובא למלאך הממונה על אותו דבר ומהנהו ומרוהו ומצמיחו ומולידו וכן בכל הדברים ואחר כך כשנתהוה הדבר בעולם חוזר האדם ונהנה ממנו ולוקח משם חיות יותר וזהו בסוד (יחזקאל א', י"ד) החיות רצוא ושוב וזהו פתות אותה פתים:

או יאמר פתות אותה פתים מלשון התרגום על (דברים י"ב, כ') כי ירחיב ארי יפתי וגו'. היינו שתרחיב דעתך בכל הדברים ויהיה לך דעת רחבה להעלות כל הדברים להמחשבה טובה הנקרא רחובות, וכל המנחות באות מצה, ואם מנחת מרחשת קרבנך הוא סוד הדיבור מרחש בשפתיו סולת יהיה קרבנו והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה כי השכינה בעצמה היא כביכול כח הדיבור והיא המדברת והמדבקת להשי"ת והמשכיל יבין:

במדרש רבה פרשה ראשונה (ויקרא רבה א', י"ד) מה בין נבואת משה רבינו ע"ה לנבואת שאר נביאים כולם נתנבאו באספקלריא מלוכלכת ומשה רבינו ע"ה באספקלריא מצוחצחת והוא תמוה, אך הנראה לפי עניות דעתי על דרך שאמר אא"ז זללה"ה (במדבר כ"ה, ז') ויקח פנחס רומח בידו ראה מ"ם פרח באויר ולקח הר' והח' וחיבר ונעשה רמח כדאיתא בזוה"ק (פרשת פנחס רל"ז.) וזהו ענין נבואה על ידי פריחת המ"ם כידוע לידע כל דבר אם הוא ברור וצלול במחשבתו וזהו אספקלריא מלוכלכת אבל משה רבינו ע"ה נסתכל באספקלריא מצוחצחת שראה ממש כל דבר איך שיהיה בעולם, והחכם יבין ובלבד שיצילו ה' משגיאות ומטעות אמן סלה:

אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ואשם. צריך להבין יתור תיבת ואשם כי ידוע הוא כשעובר על מצוות ה' הוא נחשב אשם וחטא, ויש לפרש בזה בדרך רמז על פי ששמעתי מן אא"ז זללה"ה על פסוק (תהלים ל"ב, ב') אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון היינו שהוא תמיד בדביקות מחשבתו בהשי"ת ולכך כשנופל ממחשבתו רגע אחד ואינו מחשב בה' נחשב לו לעון וחטא וזהו אשרי אדם לא יחשוב ה' היינו כשאינו חושב ה' לו עון הוא עון אצלו והוא סימן שהוא דבוק תמיד במחשבתו בהשי"ת ולכך אשרי לו, וזה יש לומר שמרומז גם כן בפסוק אשר לשון אשרי וכמו שדרשו חז"ל (הוריות י':) אשרי הדור וכו' נשיא יחטא נשיא הוא לשון מלך והיינו לב שהוא מלך על כל האברים והיינו כשאינו חוטא אלא בלב ועשה אחת מכל מצוות ה' מצוות היינו דביקות אשר לא תעשינה שנופל רגע אחד מדביקות לבו ומחשבתו מהשי"ת ואשם היינו והוא נחשב אצלו לאשם וחטא הוא סימן שהוא דבוק תמיד במחשבתו ולבו להשי"ת ולכן אשרי לו ואשרי לדורו, גם יכול להיות הכוונה על כלל ישראל שכולם נקראים בחינת מלך ונשיא שהם בני מלכים והבן:

ספר דגל מחנה אפרים - פרשת צו

וידבר ה' אל משה לאמר צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש וגו'. פירש רש"י אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות וביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס עד כאן. הנה בודאי התורה היא נצחית ונוהג תמיד בכל דור ודור ויש במקראי קודש אלו רמז לפי עניות דעתי להורות דרך ה' אל הצדיקים החכמים שבדור איך שיראו לקרב נשמות ישראל העשוקים רחמנא ליצלן להשי"ת ויתעלה וזה היה גם מעשה אהרן ובניו שהיו מקריבים קרבנות ישראל חטאות ואשמות ועולות כל אחד לפי בחינתו ומה שהיה צריך לו והיו מעלים ומקרבים בזה נשמות של ישראל לכל אחד לפי מה שהיה צריך לו ולפי בחינתו וזהו הזירוז הוא מיד ולדורות כי אף שאין קרבנות בזמן הזה עם כל זה צדיקים שבכל דור ודור מקרבים נשמות קדושות של ישראל על ידי תפלתם הזכה ותורתם שאומרים באמת ובתמים בכוונת הלב בדחילו ורחימו, והוא שאמר אחר כך זאת תורת העולה הוא העולה היינו כי ידוע תורה שלא לשמה לא פרחת לעילא ואין לה עליה רק מי שלומד תורה לשמה זו התורה היא שעולה לעילא, וענין לשמה הוא ידוע מה שכתוב בכתבים שהוא לשם ה' היינו שיתיחד ה' אחרונה שהיא השכינה כביכול עם יה"ו שיהיה נעשה הוי"ה שלם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ויהיה השם שלם וידוע ה' יש לה ג' צירופים ה"י ה"א ה"ה נמצא ג' מלואים של ה' הם היא, וזהו שמרמז הפסוק זאת תורת העולה היינו זו היא התורה שעולה לעילא היא העולה היינו כשהכוונה בה היא להעלות ה' שהוא לשמה לשם ה' שיש לה ג' צירופים שהם היא זו הוא התורה שעולה ופרחת לעילא, על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר היינו מזבח לשון יסורים כמו (ברכות ה':) מזבח כפרה כמו שכתב אור החיים, והוא שאמר על מוקדה היינו שיבער בלבו על המזבח היינו ה' מזבח רצה לומר היסורים של השכינה כביכול, כל הלילה שהיא בגלות הדומה ללילה, עד הבוקר היינו שיאיר הגאולה ויהיה קרבה אל נפשי גאלה ויהיה נהירו דכל עלמין, ואש המזבח תוקד בו היינו שיבער בלבו אש התלהבות הנ"ל על המזבח תמיד בכל עת ובכל רגע, ולבש הכהן היינו העובד ה', מדו בד היינו לשון בדידות רצה לומר שישים אל לבו שהוא לבדו יחיד בעולם וכל העולמות תלוים עליו כדאיתא בגמרא (סנהדרין ל"ז.) חייב כל אדם לומר כל העולם לא נברא אלא בשבילי וכבר נתבאר זה לעיל, ומכנסי בד היינו מי שמכניס לו זה הבדידות בלבו ולמד אותו יראת שמים ילבש על בשרו היינו שיקרב עצמו אל הצדיק, והרים את הדשן אשר תאכל האש יש לפרש על דרך ששאל אחד להרב המגיד ז"ל האיך נוטלין התלהבות להשי"ת והשיב לו מי שצריך לאש מחפש באפר, וזה יש לומר גם כאן והרים את הדשן היינו אפר שיחזיק עצמו לאפר ועל ידי זה יתעורר בלבו התלהבות להבורא יתברך וזהו והרים את הדשן היינו הבחינת אפר ירים אותו, אשר תאכל האש רצה לומר שיבא לידי אש התלהבות ושמו אצל המזבח היינו שעל ידי זה ישים אל לבו יסורי השכינה כביכול כנ"ל עד הבוקר היינו עד שיאיר אור בוקר נהירו דכל עלמין וזהו זירוז מיד ולדורות כנ"ל, וזהו שרימז רש"י בצחות לשונו הטהור וביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס כיס הוא מספר צ' וזהו חסרון היינו שחסר א' שהוא אלופו של עולם ואין יחוד ח"ו ולכך ביותר צריך לזרז לעשות יחוד והבן:

ועל דרך הנ"ל יש לומר הפירוש על (הגדה של פסח) והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם, היינו על דרך הנ"ל שצריך ללמוד תורה לשמה והיינו לשם ה' וה' יש לה ג' צירופים והם הי"א, והוא שאמר והיא היינו הלימוד תורה לשמה שהיא לשם ה' וג' צירופים שלה שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד היינו מחמת שאין אחד שהוא אלופו של עולם בהתורה שלומד עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה היינו כשיש הקב"ה שם מצילנו מידם על דרך ששמעתי מן אא"ז זללה"ה אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד (חגיגה ט':) היינו שיש בו אחד שהוא אלופו של עולם:

עוד יש לפרש שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו וכו'. על דרך דאיתא בתיקונים ובזוה"ק (מלאכי ג', ו') אני ה' לא שניתי אבל לחייביא אישתני ואיסתתר ואתכסי בכמה לבושין ואף כשעושה עבירה ח"ו אם לא היה משפיע בו חיות וכח לעשותו בודאי לא היה יכול להניע בשום אבר לעשות עבירה אבל הוא באתכסיא שהרשע אינו רואה זה וזה גורם גלות השכינה, וזהו שלא אחד בלבד היינו כשאין אחד בלבד בלי לבושין אזי עומד עלינו לכלותינו אבל והקב"ה היינו כשיש אחד בלבד בלי לבושין מצילנו מידם והבן:

או יאמר בפסוק זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר וגו'. ולבאר זה נקדים לבאר פסוק (משלי כ"ט, ד') מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה והפסוק זה אינו מובן ואף לפי דרש חז"ל (סנהדרין ז':) צריך להבין שפתח במלך וסיים באיש, ולהבין זה נבאר בקצרה כי ידוע שהקב"ה העולם בג' מדות בחינת חסד וגבורה ומדה האמצעית הכלולה משניהם הנקרא משפט וכן הוא הענין שבתחלה עלה במחשבתו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו ויכירו חסדו הגדול ואחר כך הבריאה עצמה היה צמצום שהוא בחינת דין וגבורה אך שאין העולם יכול להתקיים במידת הדין שיתף מידת הדין ברחמים וזהו בחינת אברהם יצחק ויעקב, והוא שרימז הפסוק (תהלים נ', א') אל אלקים ה' דבר ויקרא ארץ באלו הג' מדות דבר ויקרא ארץ ועיין בזוה"ק, וכן העולם מתנהג על פי ג' מדות האלו לפעמים במידת החסד ולפעמים במידת הדין ח"ו ולפעמים במידת הרחמים שהוא ממוצע מן חסד ודין, והנה כשהעולם מתנהג במידת החסד אין זו הנהגה ישרה כי החסד הוא בחינת טוב לכל לרעים ולטובים ואין הפרש ניכר בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו וכמו שאמר ישעיהו הנביא ע"ה (ישעיה כ"ז, ד') חמה אין לי לפשוע על מידת הדין וכן כשמתנהג העולם על פי מידת הדין חלילה אין העולם יכול להתקיים כלל ח"ו כי מי יצדק לפניו בדין אבל כשהעולם מתנהג על פי מידת המשפט שהוא מדה אמצעית אז מתנהג העולם כשורה הטוב והחסד הוא לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור והגבורה והדין הוא לעוברי רצונו ואז ניכר בין עובד ה' לאשר לא עבדו, והנה ידוע (ברכות כ"ח.) מלכותא דרקיע הוא כעין מלכותא דארעא וכאשר העולם מתנהג למטה כך הם מעוררים הנהגת אלוהות כביכול ברוך הוא וברוך שמו במדותיו לכן נשתנה לפעמים כי הוא לפי הנהגת העולם והיינו כי הצדיקים והחסידים שבדור המה מצד החסד כמאמר חז"ל (זוהר ח"ג רפ"א.) איזהו חסיד המתחסד עם קונו והנה תיבת קונו יש לה ב' פירושים א' קונו היינו בורא מי שברא אותו, והב' הוא לשון תיקון כמו (ישעיה א', ג') ידע שור קונהו ופירש רש"י מתקנו בחרישה וזהו מרמז על נשמתו של אדם שעושה עמה חסד כמאמר הסבא במשפטים על פסוק (שמות כ"א, ז') וכי ימכור איש את בתו לאמה וגו' לא תצא כצאת העבדים עיין שם והיינו בתו דא נשמתא שיורדת בעולם הזה כדי לתקן צרכי הגוף בעולם הזה כי הנשמה היינו השכל והחכמה המחיה את האדם לא תצא כצאת העבדים וגו' היינו שלא יגור וירא ביציאתו מן העולם משום דבר שבעולם כדרך העבדים היוצאים מן אדוניהם אשר מורך בלבבם מחמת האדנות התקוע בלבם רק יצא בבחינת חירות כמו (קהלת י', י"ז) אשריך ארץ שמלכך בן חורים וגו' וכן (שמות כ"א, י') שארה כסותה ועונתה לא יגרע עיין שם בסבא לכן הצדיקים והחסידים העושים זה ומתחסדים עם קונם הם בודאי מצד החסדים והם נקראים אנשי צורה ואנשי חומר הם מצד הגבורות ורשעים מצד הגבורות שבגבורות והבן, לכן כשהעולם מתנהג למטה על פי אנשי הצורה שהם המושלים ומנהיגים הדור בבחינתם בחינת החסד אזי מעוררים בזה מידת החסד של השי"ת ברוך הוא וכן להיפוך ח"ו כתיב (משלי כ"ט, ב') ובמשול רשע יאנח עם עיין שם, אך צריך להבין שעיקר הנהגה ישרה הוא כשהעולם מתנהג במדה האמצעית והאיך היא מתעוררת בזה העולם התחתון, אך הענין הוא בודאי בעולם הזה אי אפשר שיתנהג בעולם על פי צדיקים וחסידים כאשר שמעתי מהרב הגאון מפולנאה זללה"ה בשם הרמב"ם ז"ל כי הרמב"ם מקשה על הא דאיתא (ברכות ח'.) אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה אם כן למה ברא כל העולם ומלואו לא היה לו לברוא רק האדם ההוא שהוא סוד ד' אמות של הלכה, ותירץ כי כל העולם כולו נברא בשביל אותו האדם שהוא ד' אמות של הלכה ואם האיש ההוא היה צריך לחרוש בשעת חרישה ולקצור בשעת קצירה וכן כשהיה צריך לו בגד ללבוש היה צריך הוא עצמו לתקן כל מיני תיקון הצריך, תורתו מתי היתה נעשית ולא היה אפשר לו להיות ד' אמות של הלכה לכן ברא הקב"ה עולם ומלואו זה חורש וזה זורע וזה קוצר וזה טוחן וזהו מתקן מלבוש ונותן לו בכדי שלא יצטרך להטריד עצמו ממלאכתו מלאכת שמים ועל ידי זה יש לכל העולם כולו שיתוף וחיבור עם ד' אמות של הלכה נמצא אי אפשר זה להתנהג העולם על פי אנשי הצורה ואנשי החסד כי היה חלילה ביטול להם ולעולם מחמת טרדתם בעבודת הבורא ברוך הוא ולכך שיתף להם אנשי החומר לעשות צרכי העולם בכדי שלא להטרידם ממלאכתם מלאכת שמים וכשהעולם מתנהג כך והאנשי החומר יודעים ומבינים זה שעושים צרכי העולם רק בכדי שיהיה הרווחה לאנשי הצורה ויהיו ממולאים מכל טוב הצריך להם בכדי שלא יטרדו ויבטלו ח"ו מעבודתו יתברך ולכך הם נכנעים תחת ידם לכל אשר מצוים להם ומשגיחים עליהם להספיק להם כל צרכיהם, וכן בודאי מוטל הדבר על אנשי הצורה להשגיח על אנשי החומר בכל עסקיהם שלא יצאו ח"ו חוץ לשיטה בעוסקם בטרדת העולם שלא ישכחו בבוראם חלילה ולהזכירם בכל פעם ולהדריכם ולהנהילם בדרך הישרה על פי הדת והתורה ועל פי השכל האלוהות להורות להם הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו ובזה נעשה שיתוף וחיבור אנשי החומר עם אנשי הצורה ובזה מעוררים בעולם העליון שהוא מנהיג גם כן את כל העולם כולו במידת הרחמים שהוא כלול מחסד וגבורה בחיבור ב' מדות אלו שהוא נקרא מידת משפט מידת הרחמים והגבורות הם נכנעים ומצומצמים תחת יד החסדים שלא להתפשט החסד יותר מכדי הצורך ונמתקו הגבורות הקשים ומתנהג העולם על פי רחמים, ועל פי זה נבאר ש"ס בבא בתרא (ע"ד.) רבה בר בר חנה הוה אזיל במדברא וכו' תא ואחוי לך היכי דנשקי ארעא ורקיע בהדי הדדי חזאי דעביד כוי כוי שקילנא לסולתאי ואנחיה בכוותא דרקיע אדמצלינא בעיתא ולא אשכחיה אמרי גנבא איכא הכא אמרו גלגלא דרקיע הוא דהדר נטריה עד למחר וכו', ועל פי הדברים הנ"ל שאנשי החומר עם אנשי הצורה הם משותפים על ידי השגחתם כל אחד על חבירו זה ליתן לו די צרכו וסיפוקו ופרנסתו וזה להשגיח עליו להדריכו בדרך הישר, וזהו רימז רבה בר בר חנה היכי דנשקי ארעא ורקיעא היינו אנשי החומר שהם בחינת ארעא יש להם חיבור ונישוק עם אנשי הצורה שהם בחינת רקיע מתחברים יחד, וחזאי דעביד כוי כוי היינו לשון חלונות רצה לומר בזה יש להם שיתוף וחיבור בענייני השגחה זה על זה והוא בחינת חלונות שמסתכלים ומשגיחים זה על זה, שקילנא לסולתאי פירש רש"י סל הלחם וכו' פירוש, אחר אשר ראה והבין זה שכל העולם הם חיבור אחד וכל אחד צריך לחבירו פנה עצמו מכל ענייני ועסקי עולם הזה מלעסוק בפרנסתו ותלה פרנסתו בבטחון בה', וזהו אנחיה בכוותא דרקיע אדמצלינא בעיתא פירוש כשעסקתי בתורה ועבודה ולא אשכחיה היינו פרנסתי אמרתי וכי גנבי איכא הכא היינו אתמוהי קא מתמה במקום המשפט והבטחון חלילה יהיה עול ורשע לחסור פרנסתי ח"ו והארץ ניתנה וכו' פני שופטים וכו' כמעט ממש כגונבים והבן, אמרו לי גלגלא דרקיע הוא דהדר והוא על דרך משל ששמעתי מאא"ז זללה"ה למלך שעשה מלחמה ויש לו חיילות רבים יש מהם הולכי רגלים ויש מהם רוכבי סוסים ודרך המלחמה הוא שאותם הולכי רגליים הם עומדים בקשרי המלחמה מקושרים ומשולבים אחד אל אחד ולא יסורו כי מקושרים הם יחד בטבעות ברזל והם העומדים בעומק המלחמה שאי אפשר להם לברוח אנה ואנה והרוכבי סוסים אף שהם גם כן במלחמה כשבא עליהם המלחמה בחזקה הם בורחים בסוסיהם ואין מוסרים נפשם אבל הרגליים הם מוסרים נפשם במלחמה בשביל כבוד המלך וכשה' עוזר להם שמנצחין המלחמה אזי באים הרוכבים ובוזזים השלל כי יש להם סוסים כאשר יוכלו שאת ונותנים עליהם משא אבל הרגליים אינם לוקחים מהשלל כלל רק מעט לחם ומים בכדי להחיות את נפשם על יום אחד על כל פנים כי כבד עליהם המשא טורח כובד השלל ודי לו בשלל נפשו ובוטח הוא הלא כולנו עובדים מלך אחד בעד כבודו הרמה וכשיחסר לי איזה דבר בשעת השלום אזי יתן לי הרוכב מהשלל הרבה שלקח הוא כי מלך אחד אנחנו עובדים ובודאי יש לנו חלק בזה השלל יותר מהם כי אנחנו הגורמים בעזרת השי"ת ניצוח המלחמה במסירת נפשינו והם אינם עושים כן ואינם רוצים ליתן להם משללם אף מזון סעודה אחת באומרם שהם גרמו ניצוח המלחמה, והנמשל מובן כי אנשי הצורה והעבודה הם הרגליים הם המוסרים נפשם תמיד על כבוד המלך מלכו של עולם והם שמנצחים המלחמה להשבית כל המקטריגים והמסטינים הקמים עליהם ורוצים למנוע השפע מן העולם ועל ידם יורד השפע לעולם והרוכבים הם אנשי החומר אשר רוכבים על סוסים גדולים וטובים הם המזלות שלהם ובשעת ניצוח המלחמה והשפע בא לעולם הם חוטפים הרבה שפע ואנשי הצורה די להם בסיפוק יום יום כדרך התורה והבטחון ודי להם בניצוח המלחמה שכבוד המלך נתגדל ודעתם שאנשי החומר בודאי יספיקו להם די צורכם כי הם באמת העיקר והם לא כן ידמו ואינם רוצים ליתן להם כלום ואומרים לנו המים והשפע וזהו גלגלי דרקיעא פירוש בעלי מזלות הם חוטפים את השפע נטרי עד למחר פירוש עד אשר יעורר עצמו המלך בחסדו הגדול ולהסתכל על עובדיו ועל מעבדיו ואז בודאי יתן להם השם בחסדו הגדול כל טוב ויבושו כל המצירים אתכם וירויח לכם בחסדו הגדול בכל טוב כי הוא היודע באמת שבכם תלוי הניצוח ולכם ראוי השלל והשפע לבא בראשונה, ועתה נבאר מה שהתחלנו בו מלך במשפט יעמיד ארץ היינו מאן מלכי רבנן כשהמלך שהוא התלמיד חכם ועובד ה' כשהוא במשפט היינו ממוצע בין אנשי החומר ובין אנשי הצורה והעבודה הם המנהיגים את העולם ואנשי החומר נכנעין להם שלא יתפשטו יותר מכדי צורך עבודתם הגסה והעבה רק להחיות נפשם ונפש התלמיד חכם ועיקר ההנהגה הוא על פי עובדי ה' יעמיד ארץ היינו אז יש לעולם העמדה ותקומה כי ממילא מעוררים מדות העליונים להתנהג השפע גם כן במשפט כנ"ל ואיש תרומות פירוש אבל כשיש איש שמפריד זה מזה ואין מלך שליט בעולם אלא כל איש הישר בעיניו יעשה והחומר מתפשט יותר מדאי ח"ו ובזה יהרסנה ח"ו והבן:'

ועל פי זה נבאר משנה במסכת אבות (פ"ג, מ"ה) רבי חנינא בן חכינאי אומר הניעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה וכו', כי יום הוא מידת החסד ומידת הצדיקים ולילה הוא בחינת הגבורה והרשעים אשר במחשך מעשיהם או אנשי החומר העוסקים בחשכיות ועכירות הגשמיות והראוי היה שיהיה ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד היינו שיתאחדו ויתחברו זה בזה אנשי החומר עם אנשי הצורה כי בוקר הוא בחינת חסד מידת הצדיקים כמו הבוקר אור וערב הוא בחינת אנשי החומר כנ"ל יהיה הכל אחדות אחד כדאיתא במדרש (בראשית רבה ב', ה') ברא צדיקים ברא רשעים ואיני יודע באיזה מהם חפץ ה' יותר כי כתיב וירא אלקים את האור כי טוב הוי אומר במעשיהם של צדיקים חפץ ה' יותר שהם בחינת אור ומבואר בשם אא"ז זללה"ה שנעשו הרשעים כסא אל הצדיקים ולפי דרכינו נעשו אנשי החומר כסא לאנשי הצורה כנ"ל, וזה שאמר התנא הקדוש בצחות לשונו מוסר השכל הניעור בלילה היינו כמו (שמות י"ד, כ"ז) וינער פירוש רש"י כאדם המנער את הקדירה ממטה למעלה והוא פירוש הניעור היינו שמערב עצמו בלילה פירוש לאנשי החומר או לרשעים שהם בחינת לילה להם דוקא הוא מקרב עצמו ואינו מקרב עצמו כלל אל אנשי החסד והצורה, והמהלך בדרך יחידי היינו כי הנחש הולך יחידי והנחש אמר לאדם ולחוה כידוע ושורש הדברים הוא כי הקב"ה צוה לאדם הראשון ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו בודאי היה בציווי זה כל התורה כולה רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה כדי לקיים נפשו בנצחיות אשר יעשה האדם וחי לעולם והנחש דבר סרה על הקב"ה שעשה זה לטובת עצמו ולא לטובת האדם כמו שכתוב בפסוק (בראשית ג', ה') ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים ועשה זאת לרעה ח"ו לאדם ולחוה כדי שלא יהיו כאלקים כי באמת הוא להיפוך אם היה נשמר מזה שלא לסור ממצוות ה' היה כאלקים כי צדיק מושל ביראת אלקים הקב"ה גוזר וצדיק מבטלו וכן לעתיד יהיו הצדיקים דומים לבוראם כדאיתא במדרש (בראשית רבה פרשה ע"ז, א') על פסוק (בראשית ל"ב, כ"ה) ויותר יעקב לבדו מה הקב"ה פוקד עקרות ומחיה מתים ורופא חולים כך הצדיקים גם כן כן וכשסר ממצות ה' בזה נעשה היפוך מזה, וזה יש לפרש הפירוש המהלך בדרך יחידי היינו שהולך בדרך הנחש שהוא תמיד יחיד כי החסידים ואנשי הצורה שבדור המה החיות והנשמה של אנשי החומר וכל ציוויים ואזהרתם כדי לעשות האדם וחי בהם לעולם שכולו ארוך חיים הנצחיים ומי שמנער עצמו בתערובות ושיתוף עם אנשי החומר לבד ומתרחק מן אנשי הצורה נופל במדריגה יותר לעשות מעשה נחש באומרו שכל מעשיהם ואזהרתם הם לרעה להם והם רוצים להגדיל עצמם ולהשפיל אותם והאמת הוא במידת הראשונות כנ"ל אשר להם כח הממשלה ומשפט המלוכה ואנשי החומר יהיו נכנעים כמו הגבורות הצריכים להיכנע לחסדים כנ"ל או במידת הצדקה ושאר אזהרתם לטוב להם והוא מהפך כמו מעשה נחש אשר אמר והייתם כאלקים, וזהו המהלך בדרך יחידי היינו בדרך של נחש שהולך יחידי כנ"ל ומפנה לבו לבטלה הוא ששמעתי מן אא"ז זללה"ה כי המלך הוא הלב של כל ישראל כפי שאמר שמואל (שמואל - א ט"ז, ב') איך אלך ושמע שאול והרגני והיה ירא עצמו על ההליכה כי ושמע שאול לשון הבנה כי הוא עדיין מלך קודם משיחת דוד ולכך ישמע ויבין כמו הלב שומע ומבין ויהרגני אבל לא על החזרה כי בחזרה יהיה כבר דוד מלך והבן,העולה מזה כי המלך הוא לב של ישראל וכן בכל דור ודור מאן מלכי רבנן והם לב ישראל וכל אנשי הצורה הם לבם של ישראל וזהו ומפנה לבו לבטלה כי התלמיד חכם הוא ממש לבו וחיותו, והוא מפנה ומסיר אותו ממנו ומהעולם חלילה וזהו גורם בטלה חלילה והבן בודאי הרי זה מתחייב בנפשו:

ועתה נבאר משנה באבות (פ"ה, מ"א) בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. כי זה גלוי וידוע כי עשרה מאמרות הם עשרת הדברות ועתה נבאר בחינת עשרת הדברות וממילא יושג ויובן בחינת המאמרות על דרך משל למלך חכם שרצה לצוות איזה דבר חכמה לעשות לו כמו עטרה למלך או היכל למלך בודאי לחכמים ונבונים אשר יש להם חכמה ותבונה ודעת ואשר מלאה לבם לעשות המלאכה חפצים מאוד בזה לעשות נחת רוח למלך בודאי אם יאמר להם המלך רק דיבור אחד או אפשר אפילו במחוג בעלמא שיבינו את מחשבת חפץ ורצון המלך בודאי כה יעשו ואין צורך למלך לדבר עמהם הרבה, רק שהמלך הוא מלך חסד ורוצה שהכל יבינו מחשבתו הרחוקים והקרובים בכדי שיהיה לכולם חלק בעטרה וכתרו והיכל המלך מה עושה משלשל עצמו מדיבור אל דיבור בדיבורים הרבה ומצמצם שכלו הגדול ומרבה בדיבורו הקדוש בכדי להבינם תוכן כוונתו ובמה ישיגו עשות חפצו ורצונו, והנמשל הוא כי כל המאמרות ובריאת העולם הם בחינת עשרת הדברות ובחינת כל התורה לעבדה ולשמרה ולעשות מזה עטרה וכתר למלך ושורש כל התורה כולה הוא (שמות כ', ב') אנכי ה' אלקיך ולא יהיה לך אלהים אחרים ויתר התורה הם רק תרי"א עיטין האיך לקיים זה כמו שכתוב בזוה"ק (פרשת יתרו) ובודאי לחכמים ונבונים לא היו צריכים לכל התורה כולה רק לבחינת דיבור אנכי וממילא השיגו והבינו מזה כל התורה כולה כמו אברהם אבינו ע"ה קיים כל התורה עד שלא ניתנה (יומא כ"ח:) והאיך ידע לקיים אך כשבא להשגה זו שהבין שיש בחינת אנכי ה' אלקיך והבין בודאי שיש בחינת אלהים אחרים חלילה כמו שמבואר בדרושי חז"ל (ספר הישר נ"ח) בתחלה עבד לחמה ולבנה כי היה סובר שהם אלהות ואחר כך הבין שיש להם מנהיג והוא בחינת אנכי וכן בכל אדם כפי בחינתו אשר מואס באלהים אחרים כך השיג בחינת אנכי והבן זה כי זה כלל גדול ושער גדול, והוא היה חכם גדול והבין מה שמונע אנכי דהיינו טריפות או זנות או לבישת שעטנז או כדומה מכל המצוות לא תעשה הבין בחכמתו הזכה והרמה שכל מצוות לא תעשה מרבה אצל אדם בחינת אלהים אחרים ובחינת העשיות דהיינו כיבוד אב ואם וכדומה מגדל כח הנשמה להשיג בחינת אנכי, וכך השיג וקיים כל התורה כולה וממילא בודאי לא היה צריך הקב"ה לומר רק בחינת אנכי לפני החכמים והנבונים והם הבינו ממילא שיש אלהים אחרים והיו נשמרים בחכמתם מכל מצוות לא תעשה הגורמים הפסד בנפש שמרבים בחינת אלהים אחרים והיו מקיימין כל הבחינת מצוות עשה להגדיל ולדבק הנפש לבחינת אנכי כמו המעשה אצל אברהם אבינו ע"ה והבן, רק הקב"ה רצה שאף קטני הדעת יבינו וישיגו ויצטרפו לבחינת אנכי ולא יהיה לך צמצם עצמו כביכול מדיבור לדיבור בחמשה מצוות עשה וחמשה מצוות לא תעשה כדאיתא בש"ס (קידושין ל"א.) בשעה שאמר הקב"ה אנכי אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש והיינו שלא השיגו בחינת אנכי וכשאמר כבד את אביך וגו' חזרו לדברות הראשונות להבין ולהשיג בחינת אנכי מבחינת כיבוד אב ואם הגשמיים, וכן בחינת לא יהיה לך אלהים אחרים יש להבין מבחינת לא תחמוד אשת רעך כי החכם שלמה המלך ע"ה דימה אשה זונה לעבודה זרה (משלי ה', ח'. ועיין עבודה זרה י"ז.) והבן והתורה שהוא בחינת אנכי דומה לאשה טובה אשר שומרת ברית אלוף נעוריה נמצא ההשתלשלות הדיבורים מדיבור לדיבור היה בכדי שיהיה מובן ומושג לכל כמו החכם הדורש ברבים ורוצה שיבינו כולם הוא מלביש הדברים במשל ומליצה רק בתורה המשל ומליצה הכל אחד הם כמו שאמר שלמה המלך ע"ה בספר משלי (א', ו') להבין משל ומליצה עיין שם מה שפירש רש"י והבן, והוא שאמר הכתוב (תהלים ס"ב, י"ב) אחת דבר אלקים היינו אנכי שתים זו שמעתי פירוש מבחינת אנכי ממילא מובן בחינת לא יהיה לך כי עוז לאלקים היינו בודאי היה מובן כל התורה כולה שהוא של הקב"ה כמו אברהם אבינו ע"ה רק ולך ה' החסד כנ"ל כי אתה תשלם לאיש כמעשהו היינו מה שאמר הקב"ה דיבורים הרבה הוא מחמת חסדו הגדול כי אתה תשלם וכו' כמאמר התנא כדי להפרע וכו' וכדי ליתן שכר טוב וכו', וזהו בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד כנ"ל היינו על ידי בחינת אנכי כי הוא עיקר הבריאה והעמדה אלא להפרע מן הרשעים אשר הקב"ה צמצם עצמו מדיבור אל דיבור בכדי שישיגו הכל והם לא רצו להשיג ולהבין ולקיים ומאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות ונפרעין מהם וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם אף על פי שמצמצם הקב"ה עצמו הם משגיחין בכל הדברים על בחינת אנכי כי זה עיקר העמדת בריאת העולם שנברא בעשרה מאמרות והבן:

וזהו שאמר החכם שלמה המלך ע"ה ברוב חכמתו (משלי ל"א, כ"ו) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה. כי ידוע כי עשרה מאמרות הם ממש עשרת הדברות ויאמר ט' הווין אלא בראשית נמי מאמר הוא ונמצא מאמר בראשית הוא בחינת אנכי שהוא הראשית והעיקר ובראשית תרגום ירושלמי בחוכמתא ונמצא בחינת אנכי הוא בחינת חכמה לכן היו בעלי החכמה משיגים ממנו כל התורה והבן כי זה הוא בנין אב ואב לכולם והם דבוקים בו והבן, וזהו (שם) פיה פתחה בחכמה היינו התורה פתיחתה בחכמה בחינת אנכי ותורת חסד היינו כל שאר התורה הוא בחינת החסד שהקב"ה רצה לזכות את ישראל שיהיו הכל משיגים זה ולכך הרבה להם תורה ומצוות וזהו על לשונה היינו דיברה תורה כלשון בני אדם והבן:

ועתה נבא לבאר מאמר בעל הגדה אשר כל איש ישראל אומרים אותו בודאי ברוח הקודש נאמרה מה שאלת החכם ומהו תשובתו ומהו החילוק בין דברי החכם לדברי הרשע כי החכם האומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אתכם ותשובתו כהלכות הפסח וכו' והרשע אומר מה העבודה הזאת לכם ותשובתו להקהות את שיניו, ויש בזה דברים עמוקים ונבאר בתכלית הקיצור והחכם יבין גם יבא בביאור ארבעה בנים דיברה תורה כי כבר בארנו לעיל כי לחכמים די באזהרה אחת ובדיבור אחד אנכי ואברהם אבינו ע"ה השיג כל התורה בעצמו מחמת כי מאס ושיבר כח אלהים אחרים מעצמו ולפי בחינת הסרת אלהים אחרים כך זכה לבחינת אנכי והבין והשיג בחינת בריאת האדם ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה והאיך הם מאירים באדם ומחיים אותו כמבואר בספר יצירה וכשבא אברהם אבינו ע"ה הבין והביט וכו' וראה ועלתה בידו הבריאה שנאמר (בראשית י"ב, ה') ואת הנפש אשר עשו בחרן וגו' וקשר עשרים ושתים אותיות בלשונו וכו' עד כאן, כי איתא בש"ס (נדה ס"א:) מצוות בטילות לעתיד לבא והוא תמוה הא התורה הוא נצחית וכל מצוה ומצוה הוא חיות העולמות כמבואר בכמה מקומות ואיך שייך ביטול בהם אך להבין זה הואיל ועסוקים אנו באותו ענין ובאותו הלכה הלכות חג בחגו, ונבאר כי איתא ברעיא מהימנא כי מצה הוא לשון קטטה ומריבה היינו שעושה מריבה ודוחה הקליפה גם מצה היא י"ה מכוסה בא"ת ב"ש בבחינת מ"צ וכשהקב"ה שם אזי נקרא מצה עיין שם, ולבאר זה כי ידוע אותיות מצוה הוא שם הוי"ה ב"ה רק אותיות י"ה הם בהעלם באותיות מ"צ והם בחינת המוחין אשר לעת עתה הם מכוסים ולעתיד לבא כשיתגלה המוחין ובחינת הדעת יהיה מצה בבחינת מצוה כי יהיה שם הקב"ה ויהיה חיבור וזיווג ומצוה יהיה בבחינת הוי"ה ב"ה שיתגלה התלת מוחין וזהו והם שתים שהן ארבע ויהיה ג' בחינת הוי"ה שורש חכמה בינה דעת, ולעניות דעתי הוא מרומז בזוה"ק וברעיא מהימנא כמה פעמים כי בתחלה עלו ישראל לבחינת מצה ואחר כך לבחינת לחם הנני ממטיר לכם לחם מן השמים והשמים הוא בחינת ו ולחם הם בחינת שלשה הוויות והבן שהם תלת מוחין וזהו שאיתא בש"ס (שבת ל':) לעתיד לבא תוציא ארץ ישראל גלוסקאות פירוש לעתיד לבא יסיר המכסה מן המוחין ויהיה הכל הוי"ה ב"ה ותוציא ארץ ישראל לחם בלי מוץ ותבן כמו הארץ מה שזורעים בה היא מוציאה אם חיטים יפים יהיה מוציא חיטים יפין וכן להיפוך ח"ו וכן הוא בכל הדברים שבעולם וזיווג איש ואשה יוציא הנשמות כפי הזיווג בלי מוץ ותבן לכן יהיה ביטול היצר הרע וביטול המות כמו שכתוב (ישעיה כ"ה, ח') ובלע המות לנצח וגו' כי יהיה הכל בהתגלות מוחין עילאין אשר הם חיים והמשכיל יבין, וזהו רמז בש"ס (נדה ס"א:) מצוות בטילות לעתיד לבא היינו תיבת מצוה יהיה בטל רק יקרא שם הוי"ה ב"ה כי יתגלה אור המוחין המכוסה במצה דמצוה, ומאא"ז זללה"ה שמעתי או בשמו או בשם הרמב"ן ז"ל כי ישיגו העולם בחינת המצוה ושורש חיות המצוה האיך שהוא ממש חיות נפשו וחיות כל העולמות כמו שכתוב (ירמיה ל"ג, כ"ה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, ובריתי היינו התורה וכמו שהשיג אברהם אבינו ע"ה מצד עצמו כל התורה כנ"ל ולא ששמר התורה בציווי הקב"ה מחמת שהיה מצוה לו כי עדיין לא היה תורה רק שהשיג מצד השכל שורש חיות של כל מצוה ומצוה איך שהוא חיות נפשו וצריך לעשותה לחיות נפשו כדי לדבק לחי החיים ואז לעתיד לבא (ישעיה י"א, ט') ומלאה הארץ דעה וגו' כמים

לים מכסים, וזהו והיו עיניך רואות את מוריך כי אותיות רבי הם בחינת חכמה ובינה עם הנביעו כמבואר לעיל בשם אא"ז זללה"ה, וזהו (ישעיה ל', כ') ולא יכנף עוד מוריך פירוש שלא יהיה מכוסה הבחינת רבי שהוא חכמה ובינה באותיות מ"צ שהוא הסתרה רק יהיה הכל באתגלייא וישיגו הכל אורחות חיים כמו אברהם אבינו ע"ה שורש של כל המצוה וסודותיה האיך הם מאירים באדם ובכל העולמות ומחיה אותם ואי אפשר להיות כלל שלימות האדם כי אם על ידם ושני הפירושים עולים בקנה אחד לפי המבין, וזהו פירוש מצוות שם מצוות שהוא לשון ציווי זה יהיה בטל לעתיד לבא כי לא יעשו המצוות מחמת שהוא מצווה מאת השם ברוך הוא ואם לא היה מצווה לא היה עושה רק ממילא יהיו רודפים לקיים המצוות כדי להחיות נפשם כמו שרודפים אחר הדבר המחיה בגשמיות בלי שום מצוה ולכן יהיה בטל שם של מצוה שלא יכונה כלל בלשון ציווי רק מצד השכל והשגת עצמם יעשו אותם כנ"ל ודי בהערה זו למשכיל להבין שורש הדברים והאיך שני הפירושים עולות בקנה אחד. וזה שאמר בעל ההגדה ברוך המקום וכו' כנגד ארבעה בנים דיברה תורה אחד חכם וחכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אתכם והיינו כי (קהלת ב', י"ד) החכם עיניו בראשו שיש לו בחינת חכמה שהוא בחינת בראשית שהוא מאמר ראשון בחינת אנכי כנ"ל ומכח זה החכם משיג מאליו כל התורה כולה שהם תרי"א עיטין לבחינת אנכי כנ"ל והבן, ולכך לחכם לא יקרא בשם חוק ולא בשם מצוה אלא או כפירוש הראשון שיקרא אצלו בשם הוי"ה ב"ה או כפירוש השני שלא יהיה דרך ציווי רק ממש יהיו רודפים אחר זה אחר אשר יתגלה אור החכמה שורש החיות של כל העולמות, וזהו תמיהת החכם מה החוקים וכו' אשר צוה ה' אתכם ואם לא הייתם מצווים לא הייתם עושים הלא מי שיש לו מוח בקדקדו יבין שזהו ממש החיות של הכלל והפרט, ותשובתו הוא כהלכות הפסח היינו שיש מוחין דגדלות ומוחין דקטנות כן גם כן יש בני אדם כמותם וצריך לצרפם שניהם יחד ולהמתיקן כנ"ל בדרוש הארוך וזה יהיה עד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן. וזהו שמרומז אין מפטירין אח'ר הפס'ח אפיקומ'ן סופי תיבות חר"ן שהם בחינת ג' אלקים שהוא מוחין דקטנות כידוע ולכן היו צריכים עשרה דברות ועשרה מאמרות וזהו אין מפטירין אחר הפסח וכו' פירוש שאין עתה גאולה שלימה בבחינת התגלות המוחין כי יש עוד אחר הפסח זמן הספירה כידוע מה שכתוב בכתבים והבן. ושאלת הרשע הוא ממש להיפוך כי הרשע שאין משיג כלום נועם מתיקות התורה והמצוה והיא כעבודה קשה לכל העושים בה וכמשא כבד יכבדו ממנו איזה מצוה אשר הוא עושה בעל כרחו והוא ששאל לעבדי המלך מהו זהו עבודה אשר יצוה לעבדיו לעשות כה או שזהו אין מצות המלך כלל וזהו לכם כמאמר הנחש הנ"ל וזהו לפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר והבן, ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי ולא לו אילו היה שם לא היה נגאל, כי הגאולה היה רק למאמינים בו יתברך כמו שכתוב באור החיים (שמות י"ב, י"ב) ועברתי בארץ מצרים כמלך העובר ממקום למקום, והוא דרך משל לבני המלך הנתונים בשביה קשה ומצפים בכל יום לצאת לאביהם ולמלכם ופעם אחת עבר המלך דרך אותו המקום שבניו שמה ובעבור המלך והכירו בניו את אביהם ומלכם ותפסו עצמם בו ובבגדו ומי הוא אשר יושיט ידו שמה להעבירם מאביהם חדא דיתחייב בנפשו ועוד מחמת אימת המלך ירא ליגע אצלו כלל, וזהו כמלך העובר ממקום למקום והבן, אבל לרשע שאינו מאמין בזה כדאיתא בספרים הקדושים של הגאון מפולנאה בשם הרב המגיד ז"ל מבאר המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו (שבת קי"ט:) כיון שאינו מאמין בו ואינו נותן לב בעבור הצדיק דרך גיהנם לידבק בו בשביל שלא היה מאמין בו בחייו לכן אינו עולה עמו, וזהו ממש הענין ברשע זה השואל על ה' ועל עבדיו וכפר בעיקר ואינו מאמין בו לכן אילו היה שם לא היה נגאל כי כל ניצוצי השכינה עלו וכל הקליפות תפול עליהם אימתה ופחד וידמו כאבן, ושאלת התם שלא השיג בחינת אמת התורה רק בתמימות הולך ומאמין בה' ובעבדיו הוא שואל התם מה זאת, ושאינו יודע לשאול צריך להגיד לו ולפתוח לו פתחים באמונת התורה והמצוה ולארבעה בנים יחשב אף שאחד רשע כמו (אבות פ"ה, משנה ט"ז) ארבע מדות בנותני צדקה אף שאחד מהם הוא לא יתן ולא יתנו אחרים כמבואר בשם אא"ז זללה"ה וזהו כנגד ארבעה בנים דיברה תורה היינו הרבה התורה בדיבורים כנגד החכם תופס התורה כולה בחכמה כנ"ל, ושאלתו הוא להחזיר את העולם למוטב ולהבינם שורש הדעת והחכמה וצועק בקול רם עורו ישנים מתרדמתכם כי התורה והמצוה אין זה כי אם ה' אלקים חיים ואין זה בחינת מצוה רק הוי"ה ב"ה וברוך שמו כנ"ל ומשבר שיני רשעים פירוש ברוב חכמתו משבר חכמת הכוזבים והאפיקורסים וזהו (תהלים ג', ח') שיני רשעים שברת לה' הישועה על עמך ברכתך סלה, וזהו כדי ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות וזהו כנגד ארבעה בנים דיברה תורה היינו דברי תורה כלשון בני אדם להבינם כנ"ל והבן:

כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. יש לפרש בזה על דרך רמז כי ידוע יציאת מצרים הוא בחינת קול ודיבור ואיתא בזוה"ק לית לך קלא דלא סלקא לעילא ואמר אא"ז זללה"ה אימתי אפילו קלא דמקלה ואין אומר ואין דברים אימתי בלי נשמע קולם פירוש כשלא נשמע קולם אז אין אומר אבל קלא בודאי סלקא עם הדיבור אך לאו כל אדם זוכה להוציא מפיו קול ודיבור של אמת, והוא שאמר כל המרבה לספר לשון ספיר היינו שמרבה זכות ובהירות ביציאת מצרים היינו בקול ודיבור אז הרי זה משובח והבן:

חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם. והקושיא ידוע דלכאורה גם בשאלת חכם נראה שהוציא את עצמו מן הכלל כמו אצל רשע, ויש לפרש על פי שאמרתי כבר על (תהלים צ"ז, י"א) אור זרוע לצדיק היינו שהקב"ה לקח אור מתורה הקדושה וזורע אותו וממנו נולד הצדיק וכל צדיק לפי בחינתו יש צדיק ששורשו ממצוה זו ויש צדיק ששורשו ממצוה אחרת ומשה רבינו ע"ה שהיה כללות ישראל היה שורשו מכללות התורה והיה הוא עצמו התורה כמו שכתוב (שמות ב', ב') ותרא אותו כי טוב הוא ואין טוב אלא תורה, והיינו שראתה כי הוא עצמו התורה, והוא גם כן שרימז החכם העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם דייקא היינו אתם עצמכם הן המשפטים ודרך ענוה אמר כן שלא כלל עצמו בזה המדריגה אבל הרשע אמר מה העבודה הזאת לכם היינו עבודה גימטריא הטבע עם הכולל והוא ששואל מה העבודה היא זה לכם היינו הטבע שאתם מתנהגים בו בכסף וזהב ועשירות ואף אתה אמור לו בעבור זה עשה ה' לי והבן:

חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי. יש לפרש ברמז על דרך דאיתא בזוה"ק זכאה הוא מאן דעייל ונפיק ועייל, וזה יש לומר שרימז דזבין שקונה, אבא הוא חכמה כידוע, בתרי זוזי כמו (כתובות כ"ז:) לא זזה ידה וכו' היינו בשני פעמים שזז ממדריגתו בתחלה עייל ולבסוף עייל והמשכיל יבין: 

דרוש זה דרשתי בשבת הגדול בק"ק סדילקאב תקמ"ב לפ"ק:

או יאמר זאת תורת העולה. פירוש כל העליות והתפלות שאתה מעלה לא תהיה רק בשביל זאת, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה פירוש ואם תדע כי היא העולה מעצמה והיא הנותנת בך מחשבה ודיבורים לדבר וליחד על מוקדה כי היא חולת אהבה בוערת בה כאש על המזבח כי היא סובלת עם ישראל כל הצער והיסורים אשר הם בערך מזבח כפרה כל הלילה כל משך זמן הגלות המר והנמהר לכן היא חולת אהבה ליחדא בבעלה ומזכרת עד מתי יתמשך גלותא עד הבוקר עד שיבא בוקרן של ישראל להאיר להם, ואם תאמר שהיא משתוקקת ליחד עצמה וכביכול הוא אינו משתוקק לכך נאמר ואש של המזבח היינו של היסורין שאנו סובלין ואמנו אתנו גם כן תוקד בו בקב"ה, לכן ולבש הכהן מדו בד הוא הישראל העובד בסוד כהן איש חסד המתחסד עם קונו והבן:

והכהן המקריב את עולת איש עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה. קשה דהוה ליה למכתב אשר הקריב לו יהיה, ונראה לי שיש לבוש למחשבות על דרך משל כמו תורה צריך לבוש שיתפשט ויתרחב בביאור כך יש לבושים למחשבות ושמעתי מאא"ז זללה"ה שהמחשבה של אדם היא קומה שלימה וזהו והכהן המקריב את עולת איש שעולה הוא המחשבה כידוע היינו שצדיק מקרב מחשבה שלו להקב"ה וגם מחשבות אחרים הדבוקים בו והיינו כשאומר להם דברי מוסר ויראה והם הקשיבו לקולו וחוזרים ומהרהרים בתשובה אזי מחשבתו מתקרב להקב"ה ויוצא מהלבושים שהיו מקודם מחשבות זרות ונתעלה למחשבות טובות, וזהו עור העולה היינו הלבושים של המחשבות זרות שהיה לו קודם אשר הקריב לכהן שהוא הקב"ה כמו שכתוב אור החיים וזוה"ק, אזי לו יהיה פירוש אור גדול שנתרבה להצדיק מזה שמקרב לבבות ומחשבות ישראל להקב"ה וזהו (בראשית רבה כ', כ"ט) בתורתו של ר' מאיר כתיב כתנות אור באל"ף מחמת שתורתו היה כולו אור, וזהו ותלבש אסתר מלכות ששמעתי מאא"ז זללה"ה ואנכי הסתר אסתיר כי כשהאדם אינו יודע שיש הסתרה בודאי אינו טוב שסובר שהוא צדיק גמור ואינו שב בתשובה אבל כשיודע שיש הסתרה ומרגיש בנפשו אז הוא נכנע מלפני השי"ת ומבקש מלפניו וזהו (דברים ל"א, י"ח) ואנכי הסתר פירוש ההסתרה אני אסתיר ולא יודע שהיא הסתרה וזהו (אסתר ה', א') ויהי ביום השלישי שקשרה עצמה באהבה ביום השלישי שהוא יעקב שהוא מידת אמת וידעה שיש הסתרה ותלבש אסתר מלכות ויצאה ממלבושי גשמיות ולבשה לבושי אור וזהו ומרדכי יצא בלבוש מלכות והבן:

והבשר כל טהור יאכל בשר והבשר אשר יגע בכל טמא וגו'. יש לפרש בזה על דרך רמז דהנה ידוע מה שכתב בזוה"ק (פרשת יתרו פ"ז.) על לא תעשה לך פסל שלא יאמר אדם ח"ו תורה שלא קיבל מרבותיו או שלא קיבל מרב הגון עיין שם והנה יש תורה כזו שטעון גניזה ואסור להנות ממנה ויש שטעון שריפה והמשכיל יבין, והנה התורה מכונה בשם בשר כמו בשר היה יורד לישראל משמים וכן תורה הקדושה נמי ירדה לישראל מן השמים, והוא שרימז והבשר היינו תורה אשר יגע בכל טמא היינו שלא קיבל מרב הגון והוא בכלל טמא יש אשר לא תאכל היינו תורה אשר יגע בכל טמא היינו שלא קיבל מרב הגון והוא בכלל טמא יש אשר לא תאכל היינו שאסור לאכול ממנו והוא כינוי לגניזה ויש אשר באש ישרף כנ"ל, אך והבשר כל טהור היינו התורה שקיבל מרב הגון שהוא טהור וישר אז כל טהור היינו שיטהר עצמו מקודם ואחר כך יאכל ויהנה מהבשר היינו מהתורה ההיא והמשכיל יבין:

ספר דגל מחנה אפרים - פרשת שמיני

ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח וגו'. ופירש רש"י לפי שהיה אהרן בוש וירא לגשת אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת עד כאן. והוא תמוה משום שנבחר בזה לא יסתלק הבושה מעליו, והנה שמעתי מן אא"ז זללה"ה פירוש על זה מפני שיש לך יראה ובושה מן השי"ת לכך נבחרת כי זבחי אלקים רוח נשברה וכבר נזכר זה בכתבי האר"י ז"ל, והנה דבריו הקדושים בודאי צריכים לפני ולפנים וכבר בארתי בקצרה על דרך (תהלים קל"ב, י"ח) אויביו אלביש בושת ועליו יציץ נזרו כי הבושת ילבשו שוטנים ויעטו כמעיל בשתם ועליו על העובד ה' יציץ נזר הקודש ונעשה מן בשת שבת עיין שם, ועתה נבאר בענין שאנחנו עוסקים בו כי לפי דרכינו הנ"ל כי החכם עיניו בראשו על בחינת מאמר הראשון שהוא אנכי כנ"ל וידוע כי כהן גדול שורשו לעילא ולעילא וכמו שאמר הכתוב (ויקרא כ"א, י') והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה והוא החכמה העליונה שהיא בחינת שמן כנודע השופעת אליו והחכמה נמשלת למעין הנובע תמיד לא יחסר וכל מה ששואבים ממנה יותר היא נובעת יותר ויותר מימות צלולים וקרים יותר ויותר וכן הוא בחינת החכמה כשיש לה מקום להתפשט היא נובעת יותר תמיד לא יחסר והתפשטותה הוא על פי המדות שבאדם היינו אם המדות הם צלולים ונקיים אצל האדם ולא עכורים ח"ו אזי החכמה מתפשטת עליהם דרך משל אם האדם זיכך בנפשו מידת החסד כידוע מה הוא ובחינת הגבורה וכן מדות התפארות ושאר המדות החכמה נמשכת עליהם כמו מעין אל נחלים ונזדכך ונתקדש האדם בכל בחינותיו הרוחנים והגשמיים וכאשר בארתי במקום אחר על שזכה אהרן לכ"ד מתנות כהונה שהם שורש רמ"ח אברים על דרך (דברים כ"ג, ט"ו) והיה מחניך קדוש עיין שם, וזהו והכהן הגדול מאחיו כי אחיו הם המדות אשר בשם אחים יקראו לשון חיבור כי המדות הם משולבים אחד אל אחד ומקבלים דין מן דין, אשר יוצק על ראשו שמן המשחה פירוש על ידי הזדככות מדותיו להיות צלולים ולא עכורים ומעופשים ברפש וטיט הם הם הנחלים אשר המעיין יוצא שמה להשקותם ונובע תמיד וזהו שמן המשחה קדושת וטהרת המחשבה וזהו גם כן הרמז בגמרא (יומא י"ח.) גדלוהו משל אחיו והבן, וכן הוא כל האדם אצל חביריו המקשיבים לקולו בבחינת תלמידים מעין חכמתו נובע בכל עת השואבים ממנו יותר ויותר כדרך המעין הנובע כנ"ל ואם ח"ו וכו' והבן, וכן שמעתי בשם אא"ז זללה"ה, והוא שאמר דוד המלך ע"ה בספר תהלים (קל"ג, ב') כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו היינו מן הראש יורד על הזקן הם מתרי מוחין להשפיע ומשם אל מדותיו ויורד על פי מדותיו היינו לפי הבירורים והצלולים והזדככות המדות אשר הם בשם נחלים מכונים כמו (קהלת א', ז') כל הנחלים הולכים אל הים כך מעינותיו מתגברים על ידי הנחלים והבן כי זה כלל גדול וה' יביאנו לזה, הנה היוצא מזה כי החכמה נובעת תמיד וכל מה שיש לה יותר התפשטות היא נובעת יותר והם מים חיים קרים על נפש עיפה, ואדבר עוד לאלוה מילין כי החכמה היא יראה הפנימית בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין לכן החכם דבוק ביראה ואהבה הפנימיות שהם תרין ריעין דלא מתפרשין והבן זה כי זה נעשה כסא לזה, ולכן אהרן שהיה לו יראה ובושת והם מלת בראשית שהיא החכמה לכן נבחר להיות כהן גדול שיצוק על ראשו ועל פי מדותיו ונתקדשו רמ"ח אבריו על דרך והיה מחניך קדוש הנזכר במקום אחר, וזה למה אתה ירא ובוש היינו מפני שיש בך מידת יראה ובושה שהוא מלת בראשית ירא בושת כנזכר בתיקונים ובראשית היינו חכמה לכך אתה נבחרת להיות כהן גדול ולצוק על ראשך שמן המשחה ולהקריב קרבנות לה' ולכפר על עם הקהל ועל הכהנים ועל הקודש ועל המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן סלה:

או יאמר בזה לבאר דבריו הקדושים כי ידוע שני שעירים היו ביום הכפורים אחד היה נשתלח לעזאזל בכדי לפרוש ולהפריד הקליפה מן הקדושה, וזהו (ויקרא ט"ז, כ"ב) ונשא השעיר עליו את כל עונותם היינו עונות תם על ידי השעיר נושא עליו כל עונות של ישראל פירוש על ידי זה שלוקח העונות הוא פורש עצמו מן ישראל לקטרג כי הוא סובר שלוקח מתנה רבה ועצומה ועיין בזוה"ק (פרשת אחרי) וכן הוא בשעיר ראש חודש, וזהו (תהלים קל"ב, י"ח) אויביו אלביש בושת שעל ידי העונות שהוא לובש מן העונות על ידי זה הוא פורש כנ"ל ועליו היינו על ישראל יציץ נזרו נזר הקודש ועולה מי שעולה בבחינת כתרים ביום הכפורים, וכן הוא בראש חודש ותשועת נפשם מיד שונא וזהו ממש מחילת העונות כי בחינת כתר משם הוא המחילה והסליחה וכן הוא בשבת אפילו עובד עבודה זרה מוחלין לו, וזהו שאומרים בשבת (פייט של ר' שלמה אלקבץ) לא תבושי ולא תכלמי כי מן בשת וכלימה נעשה שבת ומלכה שנתלבש השכינה בלבושי שבת ויום טוב ולבושי הקדרות והשחרות נזרקים ונתלבשים בו אויבי ה' ושונאיו ילבשו בשת וכלימה וזהו בשנה, וכן הוא בעולם שהאיש המכפר אשר הוא כהן גדול על ידי בושת וכלימותיו נזרקו כל הקליפות ללבשם כדי לפורשם ולהפרידם מעבודתו והוא ילבש אלה הבגדים השמונה המרומזים לכפר עליו ועל כל ישראל והם ארבע בגדי לבן וארבעה בגדי זהב שהם מלבושי קודשא בריך הוא ושכינתיה, והוא שאמר הכתוב קרב אל המזבח מלמד שהיה ירא ובוש ואמר לו משה למה אתה ירא ובוש כדברי אא"ז זללה"ה לכך נבחרת והיינו בכדי שיהיה להלביש הקליפה בושת וכלימה ועליך יציץ נזר הקודש לכפר עליך ועל העם ועל קודש המזבח והבן:

או יאמר על פי דאיתא בזוה"ק (ויקרא כ'.) משה היה שושבינא דמלכא ואהרן היה בחינת שושבינא דמטרוניתא ובחינת שושבין הוא לפקח על עסקיהם לטהרם ולקדשם לגבי מלכא, ומאין היה אהרן זוכה לזה כי בודאי כל דרכי ה' הם מדה כנגד מדה אך כי אהרן היה ירא ובוש והם אותיות בראשית ירא בושת והיה קשור במידת בראשית ובבראשית יש גם כן צירוף אשרי בת שהוא מרמז לאשר ולקשט הבת זו השכינה כביכול ולכן היה מדה כנגד מדה מפני שאחז במידת ירא בושת שהוא אותיות בראשית לכן הקב"ה שהוא בוחן לבבות נתן לו שכר ונעשה צירוף אשרי בת היינו לאשר ולקשט הבת להקב"ה ומזה זכה ונעשה שושבינא דמטרוניתא והבן: 

ויקרב את קרבן העם ויקח את שעיר החטאת אשר לעם וישחטהו ויחטאהו כראשון ויקרב את העולה ויעשה כמשפט. והנה לכאורה ויקרב את קרבן העם נראה מיותר, גם צריך להבין השינוי לשון אצל חטאת נאמר כראשון ואצל עולה נאמר כמשפט, והנה אא"ז זללה"ה אמר שעיקר תיקוני התשובה אי אפשר בלא הצדיק רק על ידו יוכל להתעלות ואדם הראשון לא היה יכול לתקן כי אם באבות הקדושים כנודע, וזה יש לומר שמרמז הפסוק (דברים ד', ל"ב) כי שאל נא לימים ראשונים וגו' אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה יש לומר שקאי על אדם הראשון שהיה מקצה הארץ ועד קצהו וזהו שאל נא לימים וגו' היינו יומין עילאין שהם האבות הם היו תיקונו ומה שאמר שאל נא לימים ראשונים מרומז אשר בשלשה ראשונים שהם כתר חכמה בינה לית רשות למשאל שהם למעלה מימים כידוע למשכיל, והכלל העולה דאין תיקונים לנשמות העשוקים בקליפות רחמנא ליצלן כי אם על ידי הצדיק שמעלה אותם, והוא שמרמז הפסוק אהרן הכהן שהוא הצדיק העובד ה' שהוא מסטרא דחסד המתחסד עם קונו ויקרב את קרבן העם היינו שהקריבם לשורשם שנתרחקו מחמת החטא ויקח את שעיר החטאת היינו השעיר והקליפה שנברא על ידי החטא וישחטהו היינו שביטלו מן העולם ונוטל חיותם מהם ויחטאהו כראשון היינו שיש ז' ימי הבנין ובהן כלול כל רע וטוב וצדיקים ילכו בם וגו' וצריך לטהר וללבן המדות האלו ולהחזירם לטוב, וזהו שמרמז ויחטאהו כראשון היינו לטוב כמו ימים ראשונים והבן, ויקרב את העולה היינו השכינה כביכול ויעשה כמשפט דידוע אברהם אבינו ע"ה ואהרן הכהן בחד דרגא היו שזהו מידתו מידת חסד וזהו גם כן מסטרא דחסד ובאברהם כתיב (בראשית ט"ו, ו') והאמין בה' ויחשבה לו צדקה והוא שאמר ויעשה היינו בחינת צדקה עשה כמשפט היינו שעשה יחוד צדקה ומשפט כידוע והבן כי הוא בקיצור גדול:

או יאמר ויקרב את העולה ויעשה כמשפט. כי העולה בא על הרהור הלב ועל המחשבה (ויקרא רבה ז', ג') וידוע כי המחשבה היא הנשמה ועיין בסבא פ' משפטים על פסוק (שמות כ"א, ט') כמשפט הבנות יעשה לה הקב"ה גפיף לה ונשיק לה כאבא לברתא וזהו כמשפט הבנות עיין שם, וזהו מוסר השכל בתורה, ויקרב את העולה היא הנשמה שלו כנ"ל, כל אחד ואחד ויעשה כמשפט היינו כמשפט הבנות כראוי לנשמה, ובזה יבואר תיבת כמשפט שאין לו פירוש לכאורה והיה ראוי לומר ויעשה כתורת העולה כקושיית האור החיים ולדרכינו מבואר זה והבן, ועוד נראה לפי עניות דעתי שיש רמז בזה הפסוק אל התפשטות הגשמיות כידוע והבן: 

ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שורף. יש לפרש בזה בדרך רמז כי איתא בכתבי האר"י ז"ל כי בלימוד הלכה בכ"ד קשוטי הכלה על ידי שמקשין ומפרקין ובזה משברין הקליפות וכו' עיין שם, וזה יש לומר שמרומז בפסוק ואת שעיר היינו מלשון (ישעיה י"ג, כ"א) ושעירים ירקדו שם היינו קליפות, דרש דרש היינו על ידי שדורשים התורה, משה בבחינת דעת, והנה שורף שעל ידי זה נשרפין ונבטלין כל השעירים והקליפות:

עוד ירמוז על דרך דאיתא בזוה"ק על פסוק (שיר השירים א', ו') אל תראוני שאני שחרחורת וגו' כד אזעירת גרמה אזי הוא רק בבחינת נקודה חדא אך כשדורשין אותה אזי הם מתפרשים עד אין תכלית, וזהו שמרמז ואת שעיר החטאת היינו תורה שבעל פה שהוא בחינת שעיר ראש חודש שבא לכפרה על שמיעטתי את הירח (חולין ס'.) והיינו כד אזעירת גרמה ונכנס לבחינת נקודה דרש דרש היינו כשדורשין אותה משה היינו בהתפשטות הדעת בחינת משה אזי והנה שר"ף ראשי תיבות ש'שים ר'בא פ'ירושים שיש לתורה כי היו"ד שהוא נקודה היא גולם וכל האותיות נעשים ממנה נמצא כל הששים רבא פירושים נעשים ממנה והכל נכלל בהנקודה והמשכיל יבין:

עוד ירמוז כי ידוע אין יסורים בלא עון (שבת נ"ה.) כי מן המצוה נברא מלאך מליץ וכן ח"ו מן העבירה נבראין קליפות והם המייסרים את האדם כמו שכתוב (ירמיה ב', י"ט) תיסרך רעתך ומאי תקנתיה יפשפש במעשיו על מה שחטא ויחזור בתשובה ואזי נשברין ונבטלין כל הקליפות כשבא לכלל דעת היפוך משעת החטא שאין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג'.) ונסתלק הדעת ממנו ובשובו מחטאתו ובא לידי החזרת הדעת אז בטילין ממנו כל הקליפות, והוא שמרמז הפסוק ואת שעיר היינו קליפות כנ"ל החטאת שנבראו ונעשו מן החטאת של אדם ח"ו דרש דרש היינו כשדורש וחוקר ומפשפש במעשיו על מה שחטא כבר ודורש את ה' ומקבל עליו שלא יחטא עוד וזהו שני דרושים משה היינו הכל הוא בהחזרת והתגלות הדעת אליו בחינת משה אזי והנה שורף היינו שנשרפין ונבטלין הקליפות:

עוד ירמוז על דרך שכתוב בזוה"ק (הקדמת הזוהר) בספרא דא ספר הזוהר יפקון ישראל מן גלותא וכמו שכתבתי בפרשת בשלח רמז מזה על התרגום ובני ישראל נפקין בריש גלי עיין שם ואיתא רבי שמעון בר יוחאי היה בחינת משה וגם כי בכל דור ודור יש בחינת משה, וזהו דרש דרש משה היינו כשיתגלה ויודרש מה שדרש כבר משה היינו רבי שמעון בר יוחאי ספר הזוהר אז והנה שורף היינו שיתבטלו כל הקליפות וממילא יהיה גאולה שלימה במהרה בימינו אמן נצח סלה ועד:

עוד ירמוז על דרך ששמעתי מן הרב הקדוש החסיד המנוח אב"ד דק"ק פולנאה ע"ה (יומא כ"ב:) כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם שצריך שיהיה לו ב' בחינות להחיות ולהמית כמו הנחש שהיה לו ב' בחינות והביט אל נחש הנחושת וחי וכן היה ממית גם כן עד כאן, והוספתי לפרש דבריו הקדושים טעם לזה שצריך התלמיד חכם שיהיה לו ב' בחינות אלו ולפי עניות דעתי הוא מחמת שכל תלמיד חכם הוא דבוק לתורה ובתורה גם כן יש שני בחינות אלו זכה נעשה לו סם חיים לא זכה וכו' (יומא ע"ב:) והתלמיד חכם שהוא דבוק לתורה צריך שיהיה לו גם כן בחינות אלו, וזה יש לומר שמרמז דרש דרש משה היינו כשדבוק בתורה ודורש אותה אז והנה שורף היינו שיש לו שני בחינות של השרף ונחש כנ"ל והבן:

עוד ירמוז על דרך דאיתא במסורת דרש דרש כאן חצי אותיות שבתורה. וצריך להבין מאי בעי ולמאי נפקא מינה הוא, ויש לומר לפי עניות דעתי כי ידוע תורה שבכתב ותורה שבעל פה הכל אחד הם ואין אחד מהם נפרד מחבירו כלל כי אי אפשר לזה בלא זה דהיינו התורה שבכתב מתגלה צפונותיה על ידי תורה שבעל פה ותורה שבכתב בלא תורה שבעל פה אינו תורה שלימה והוא רק כמו חצי ספר עד שבאו חז"ל ודרשו התורה והאירו עינינו וגילו מסתוריה ודברים הסתומים ונעלמים ופעמים היו עוקרים דבר מן התורה כמו בענין מלקות שכתוב בתורה ארבעים יכנו ובאו רבנן ובצרו חדא (מכות כ"ב:) והכל על ידי הופעת רוח קדשם שהופיע עליהם האדון ברוך הוא לראות שורש כל דבר הכתוב בתורה לאמיתתו והיה יכולת בידם לעשות זה נמצא תלוי שלימות התורה שבכתב בתורה שבעל פה ולכן האומר אין קל וחומר זה מן התורה או שחולק על מאמר אחד מחז"ל כאילו כופר בתורת משה רבינו ע"ה כי הכל תלוי בדרושי חז"ל והם עיקר שלימות תורה שבכתב, וזה יש לומר שבא הרמז בתורה בתיבת דרש דרש הם חצי אותיות שבתורה היינו עד דרש דרש הם חצי אותיות שבתורה היינו עד דרש דרש חז"ל התורה קודם שדרשוה אינה אלא חצי אותיות חצי פירוש חלק היינו שהוא רק חלק ואינה שלימה ובדרושי מאמרי חז"ל נשלמה התורה להיות נקראת ספר שלם והבן:

או יאמר ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שורף ויקצוף משה על אלעזר ועל איתמר בניו הנותרים לאמר. הנה בכאן יש כמה דקדוקים א' תיבת דרש דרש, ב' תיבת הנותרים נראה מיותר, ג' תיבת לאמר אין לו שחר, והנה מפרשי התורה הקדושה תירצו כל אחד בזה לפי דרכו וגם אנו נאמר בזה לפי דרכינו על דרך שאמרתי כבר דרך רמז על מאמר חז"ל (שבת ק"ב.) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות טמא שאכל חלב וכו' ביום הכפורים והארכתי בזה שקאי על עסק התורה שמכונה בשם אכילה כמו שכתוב (משלי ט', ה') לכו לחמו בלחמי והוא שרימזו חז"ל יש שלומד וחייב על הלימוד ההוא ד' חטאות וענין ביום הכפורים היינו כשיש חכם בעיר או בעולם וידוע מאמר חז"ל (קהלת רבה פ"ט, ט"ו) בשעה שהחכם יושב ודורש הקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל ומי שמשליך דברי החכם אחרי גיו ואינו רוצה להתקרב לחכם לשמוע ממנו דברי תורה מחמת שאינו רוצה לעזוב לימודו ולומד אז דוקא בודאי חייב על הלימוד ההוא חטאת והוא ביום הכפורים היינו שלומד בשעה שהחכם יושב ודורש שאז הוא יום הכפורים שהקב"ה מוחל עונותיהם כנ"ל וידוע (סוטה ג'.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות ועל כן כיון שאנו מכנים אותו לחטאת על כן נכנס בו רוח שטות היינו שהוא שוטה וגס רוח שסבור בדעתו שהוא בעצמו חכם ואין צריך לחכם אחר שיכול הוא עצמו לאמר דברי תורה כמו חכם, וזה יש לומר שמרמז הפסוק בדרך רמז ובדרך מוסר ויתורצו הדקדוקים הנ"ל ואת שעיר החטאת היינו על דרך מאמר חז"ל עון וחטאת אשר יעשה האדם קונה קטיגור אחד שנעשה קליפה רחמנא ליצלן מכל עון וחטאת, והוא שאמר שעיר היינו הקליפה כמו (ישעיה י"ג, כ"א) ושעירים ירקדו שם הנעשה מחטאת וזהו שעיר החטאת, דרש דרש משה היינו כשהחכם שהוא בחינת משה דורש דברי תורה הן מה ששמע מרבותיו בשביל רבותיו והן דברי עצמו על פי הקדמונים שקיבל מרבותיו והוא בבחינת דרישה ולכך כפל דרש ואז והנה שורף היינו בזה הוא שורף ומבטל הקליפה של עונות ישראל ולהבה תלהט רשעים וגו' (תהלים ק"ו, י"ח) בשעה שהחכם יושב ודורש וכו', ויקצוף משה וגו' הנותרים היינו הצדיק כועס על אותם הנותרים בביתם ואינם הולכים לשמוע דברי תורה מפיו כדי למחול עונותיהם ואף שמשה היה עניו מאד עם כל זה כעס על הדבר לצד גודל המושג מזה ופירוש הפסוק זהו שנשארו בביתם ולא הלכו אל החכם הוא לאמר היינו שבדעתם נחלט שהם עצמם יוכלו לומר תורה כמו החכם כנ"ל ועל זה כעס משה והבן:

זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה. הנה רבו הדקדוקים בזה דמתחיל בחיה ומסיים בבהמה וגם מהו הלשון זאת החיה, וכבר פירשו הקדמונים ז"ל לשון חיים כי כשישראל דבוקים במקום ראויין להיות חיים וכו' עיין שם זאת החיה מלמד שהבהמה בכלל חיה, ולהבין זה אקדים הקדמה אחת אשר אמרתי טעם מפני מה אדם חוטא ומביא קרבן ומתכפר בבהמה כמו שכתוב בפסוק (ויקרא א', ב') אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וגו', ויש לומר כי יש באדם כמה בחינות נפש רוח נשמה חיה יחידה וכשעובר עבירה מסתלק ממנו כל הבחינות ונשאר לו רק בחינת נפש ואף על זה התורה מתמיה נפש כי תחטא כדאיתא בזוה"ק יעויין שם ושורש הנפש הוא שם ב"ן מארבע שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן והוא מספר בהמה ולכן מתכפר בהקרבת בהמה שהוא תיקון לשם ב"ן שהיא הנפש החוטאת אחרי זה מצאתי באור החיים כמעט ממש דברינו עיין בפרשת שמיני, ועוד הקדמה אחת כי איתא בזוה"ק שלחן דבר נש קא מדכי ליה מכל חוביה וגם בגמרא איתא (ברכות נ"ה.) פתח בשלחן וסיים במזבח אלא בזמן שבית המקדש היה קיים מזבח מכפר ועכשיו השלחן מכפר הגם שזה צריך הבנה עם כל זה נסמוך שבודאי תורה הוא, וזה יש לפרש פשט הפסוק זאת החיה היינו זהו החיות שלכם אשר תאכלו דהיינו על ידי שלחנו דבר נש מדכי ליה מחובוי להיות דבוק למקום ולהקרא חי כנ"ל, מכל הבהמה היינו מכל הפעולות שהקרבן עושה השלחן עושה כנ"ל ודוק כי קצרתי, ועל פי זה יובן לתרץ קושית הזוהר על פסוק (מלכים - א ב',) ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד והיו באוכלי שלחנך וגו' וכי זהו הוא החסד הגדול עיין שם בזוה"ק ועל פי דברינו הנ"ל אתי שפיר כי כשיש צדיק אוכל בחיות ובשכל הוא מדכי לכל חובות בני אדם וזהו והיו באוכלי שלחנך שזהו חסד גדול והבן:

כל עוף טהור תאכלו. יש לפרש בזה בדרך רמז דאיתא בגמרא (ברכות ה'.) ובני רשף יגביהו עוף (איוב ה', ז') אין עוף אלא תורה והנה אכילה הוא לפעמים פירוש לשון לימוד כי התורה היא בחינת לחם כמו שכתוב (משלי ט', ה') לכו לחמו בלחמי ושייך לשון אכילה והיינו לימוד, והוא שמרמז הפסוק כל עוף היינו התורה הקדושה טהור תאכלו הוזהרו ללמוד בטהרה והבן: 

זאת תורת הבהמה והעוף להבדיל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. יש בכאן רמז בענינא דפסח לפי עניות דעתי כי קבלתי מרבותי שהשכינה נקראת חיה כמו שכתוב ביחזקאל (י', כ') היא החיה אשר ראיתי וגו' בנהר כבר וגו' וכן הסטרא אחרא רחמנא ליצלן גם כן נקראת חיה כמו שכתוב (תהלים ס"ח, ל"א) גער חית קנה גם (ויקרא כ"ו, ו') והשבתי חיה רעה מן הארץ וזהו בחינת חמץ ומצה חמץ היינו בחינת הסטרא אחרא כדאיתא בזוה"ק גער חית קנה היינו חי"ת של חמץ וישאר ה' ויהיה מצה, וזה יש לומר להבדיל לעשות הבדלה והפרשה בין החיה הנאכלת היינו מצה שהוא בחינת השכינה כביכול שנקראת חיה והיא הנאכלת בפסח ובין החיה אשר לא תאכל היינו חמץ שהיא בחינת הסטרא אחרא הנקראת גם כן חיה ולא תאכל בפסח שלא יהיה חלק לסטרא אחרא בתוך הקדושה כלל, גם רמז חיה הנאכלת לשון יחוד כמו (שמות ב', כ') ויאכל לחם והיינו השכינה כביכול המתיחדת עם דודה והחיה אשר לא תאכל היינו בחינת הסטרא אחרא שאסור לעשות שם יחוד ח"ו והבן:

ספר דגל מחנה אפרים - פרשת תזריע

אשה כי תזריע וילדה זכר. ונקדים לפרש הפסוק (ישעיה נ"ז, י"ט) בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו היינו על דרך (ברכות ל"ד:) שאמר ר' חנינא בן דוסא אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל והיינו שגורה מלשון משגרין כוס של ברכה וכו' (ברכות נ"א:) והיינו אם נשלח לו התפלה בפיו מאת ה' איך להתפלל ואיזה דיבורים שידבר אז בודאי יודע אני שהוא מקובל וכו', וזהו פירוש הפסוק בורא ניב שפתים היינו כשהשם בורא לו מחדש ניב שפתים מה להתפלל ולדבר לפניו אז שלום בודאי וכו' אמר ה' כשהדיבורים הם דברי ה' ששלח לו כך בפיו אז ודאי ורפאתיו, וזה יש לומר שמרמז הפסוק אשה כי תזריע היינו כשהדיבור שלו מזריע היינו שנתפשט הדיבור שלו בדיבורים חדשים מאת השם ברוך הוא אזי וילדה זכר היינו מולדת חיים ורפואה וחסד בחינת זכר והבן:

או יאמר כי העולמות לגבי קודשא בריך הוא כנוקבא לגבי דכורא לקבל חיותם מן הקב"ה והקב"ה הוא בחינת דכר לכל העולמות שמשפיע להם חיות וחסד הנקרא דכר לכן כשאדם מתאוה לדבק בקודשא בריך הוא בזה הוא מעלה בחינת מיין נוקבין ונתעורר מלעילא בחינת מיין דכורין ונולד שפע וחיות לו ולכל העולמות לאפוקי כשמתאווה לתענוגי חמדת עולם הזה שהם עצמם בחינת נוקבא כי כולם צריכים לקבל חיות מאתו יתברך שמו וידוע (סוטה ג'.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן וכו' ומסתלק ממנו הנשמה חלילה וחס אבל כשהנשמה אצל האדם אזי מתאוה לשורשה לקודשא בריך הוא, וזהו שמרמז אשה כי תזריע היינו נשמה שהיא בחינת אשה ונוקבא לגבי קודשא בריך הוא, כי תזריע היינו כשמתאווה לקודשא בריך הוא ובזה היא מזרעת בחינת מיין נוקבין בהתעוררות מלתתא לעילא אזי וילדה זכר כנ"ל שמתעורר חסד וחיים ושפע מלעילא לתתא בחינת מיין דכורין כנ"ל והבן:

עוד ירמוז על דרך (תהלים קל"ו, כ"ג) שבשפלנו זכר לנו היינו כשאדם הוא בבחינת שפלות לגבי קודשא בריך הוא אז הוא זוכה להשראת השכינה עליו כמו שכתוב (ישעיה נ"ז, ט"ו) אשכון ואת דכא ושפל רוח ונעשה בזה בחינת דכר שמשפיע שפע וחיים לכל העולמות וכל השפע הוא על ידו, וזהו אשה כי תזריע היינו כנ"ל שמתאווה לקודשא בריך הוא על ידי שמכיר ערך שפלותו וערך גדולתו יתברך שמו שהוא לאין סוף ותכלית וזוכה בזה להשראת השכינה עליו וילדה זכר היינו שזוכה למדריגה שנעשה בחינת דכר שעל ידי יורד השפעות וחיים על כל העולמות והבן:

וטהרה ממקור דמיה. הנה מלת ממקור נראה מיותר ומשולל הבנה ובבעל הטורים כתיב ב' במסורה ממקור דמיה ממקור ישראל וכו' עיין שם, והנה חנני ה' בזה ברחמיו וברוב חסדיו על פי שקבלתי מחכמי ישראל שהיו אצל אא"ז זללה"ה שגדולי הדור הם יכולים לטהר נשמות ישראל המטונפות מכל ליכלוך טומאת זוהמת עבירות רחמנא ליצלן ובהם תלוי כל עקרי התשובה, ועל פי זה אמרתי רמז בפסוק (ירמיה י"ז, י"ג) מקוה ישראל ה' שבכאן סידר ג' מיני טהרה א' מקוה מטהר מכל טומאה, ב' ישראל היינו מי שהוא במדריגה גדולה בבחינת ישראל הוא יש לו גם כן בחינת מקוה לטהר כנ"ל כי ענין מקוה שמטהר פירוש הרמב"ן ז"ל כי לכאורה איך מועיל לטומאה רוחניות טבילה במקוה בשלמא כתמי הבגד מכבסים במים להעביר הליכלוך אבל טומאה רוחניות במה אתדכי, ותירץ הרמב"ן ז"ל כיון שבא במימי החסד ששורשו בחכמה ודעת מיד אתדכי וכן מי שהוא בבחינת ישראל בחכמה ודעת שלו יכול לטהר מכל טומאה, ג' וכן ה' הוא המטהר הגמור כי כל מקום שהקב"ה שורה שם המקום ההוא מטוהר כמו בית הכנסת שמטהר כמאמרם ז"ל (ברכות ט"ז.) מה ענין אהלים לנחלים וכו', ואפשר לומר רמז כל הפסוק מקוה ישראל ה' על הבעל תשובה והנה כשמטהר עצמו ושב בתשובה שלימה אזי הולך ממדריגה למדריגה בתחלה מקוה היינו אותיות קומה שנזקף קומתו כי כמו אדם הראשון כשחטא נכפפה קומתו וכששב בתשובה ניתוסף קומתו ונעשה קומה שלימה ואחר כך ישראל היינו שנעשה בחינת אדם שעד עתה היה בבחינת דם כי ידוע הא' אינו נרגש במבטת חטא רק אותיות חט והא' אינו נרגשת מחמת שאלופו של עולם נעלם ממנו בשעת החטא אבל כששב בתשובה והתחבר עצמו לאלופו של עולם נחבר א' לדם ונעשה אדם ואחר כך זכה ה' היינו שיהיה מרכבה לשם הוי"ה ב"ה מספר אדם במילוי שם מ"ה, וזה יש לומר הרמז בפסוק ובמסורה וטהרה ממקור דמיה היינו שיש טהרה במקוה שהוא מקור מים חיים ויש טהרה ממקור ישראל היינו מי שהוא בחינת ישראל הוא בחינת מקור מים חיים לטהר כל טומאה וגם עושה ממקור דמיה היינו דם י"ה מה שהיה בתחלה דם נעשה אדם בצירוף מ"ה היינו אלופו של עולם ובצירוף א' לדם נעשה אדם וכו' והמשכיל יבין:

אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וגו' והובא אל אהרן הכהן. יש לפרש בזה על דרך רמז מוסר השכל כי יש כמה מניעות לאדם שאינם מניחים אותו לבא למדריגה להיות בחינת אדם שהיא מדריגה עליונה. א' לפעמים הוא נופל ממדריגתו כדי לבא למדריגה עליונה יותר גבוה או בשבילו או בשביל אחרים כידוע בשם אא"ז זללה"ה ומובא בספרי הכהן הגדול מוה"ר יעקב יוסף המנוח ז"ל וכשהוא במדריגות קטנות אינו יודע מה זה ועל מה זה והולך ומצטער בנפשו ומבקש מאתו ית"ש על זה ומפשפש במעשיו ואומר אלי אלי למה עזבתני עד שעוזר לו השי"ת ובא למדריגה העליונה. ב' לפעמים אדם נופל ממעלתו ואינו יכול לבוא למדריגה על ידי האנשים אשר סביבו כי הם מונעים אותו או שאינם עוזרים לו לעבודה הן ברוחניות הן בגשמיות או בפרנסה או חלילה וחס מחמת שהם אינם הולכים בדרך הישר ומעשיהם פוגלים מחשבות האדם הגדול אשר ביניהם כידוע בשם אא"ז זללה"ה בכללות העולם כי המעשים רעים של העולם ח"ו הם פוגלים מחשבות בני האדם הצדיקים אשר ביניהם וכל אחד לפי בחינתו ומדריגתו בפרט. ג' כי לפעמים נופל במחשבות העובד שהוא מהיר ובהיר במלאכתו עבודת הקדוש ומכוון כוונות ויחודים והם נסתרים מה' כי לא באו אל חדרים הפנימים לשולל הגשמיות ודי למבין כי קצרתי בזה, או שיש אדם חכם וחריף המוח להבין ולהשכיל בתורה ועבודה כמו מעין הנובע ואין מי שידלה אותם המים ומחמת זה אינם נובעים חדשים כידוע מענין המעיין והיינו שכל אחד אומר נבינותי והשגתי יותר מזה האדם ואיני צריך לו ולתורתו ומחמת זה בא מניעה להשפיע כשאין מקבל ודי בזה, וזה רמז הפסוק אדם היינו מי שהוא בעל נשמה קדושה מדריגה עליונה המכונה בשם אדם כי יהיה בעור בשרו היינו בלבושין שלו נגע שתרגום אונקלוס מכתש סגירו לשון מניעת השפע כדאיתא בזוה"ק והוא נופל ממדריגתו ואינו יכול לבוא למדריגה עליונה על ידי אחד משלשה דברים שאת לשון הגבהה היינו שהירידה הוא צורך עליה כנ"ל או ספחת שהוא לשון חיבור ואסיפה כמו (שמול - א ב', ל"ו) ספחני נא היינו מניעה הב' מחמת שאנשים המחוברים עמו וסביבו שהם מונעים אותו מלבא למדריגה ח"ו או בהרת לשון בהיר בשחקים כנ"ל מניעה הג', וזהו עצת התורה הקדושה בכולם והובא אל אהרן הכהן היינו מידת התשובה והחסד כי הכל הוא מן ה' וה' מתקן הכל ובידו להסיר כל חלאה וצחנה ולהוריד השפע דרך הצינורות הידועים על כל העולמות אמן והבן:

צרעת ממארת הוא וגו'. ונקדים לבאר הפסוק (תהלים י"ח, ל"א) אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החוסים בו כי בתורה כתיב מארת חסר ואיתא על שהיה קיטרוג כנודע לכך כתיב מארת חסר אבל אם לא היה קיטרוג לא היה חסר ועל כן צריך כל אדם להתפלל על זה שיהיה אור הלבנה כאור החמה ולא יהיה בה שום מיעוט וחסרון כלל והיינו שלא יהיה שום קיטרוג כי יבוטלו כל הקליפות ויקוים ביום ההוא יהיה ה' אחד וגו' וידוע הכוונה הוא שיהיה השם הוי"ה אותיות יהיה היינו שלא יהיה שום פירוד לעולם בין ו' לה' כמו בין י' לה' ואז יהיה מאורות מלא בוא"ו כי וא"ו הוא רמז על עץ חיים והוא בחינת המשכה שמשם נמשך שפע וחיים וברכה וכל טוב כי נמשך ונשפע אור שמאיר בה אבל אם יש חסרון באור ממילא יש חסרון בהשפע וידוע דהשכינה נקראת בשם סיהרא כי אין לה אור כי אם מה שמקבלת מן השמש וכן כביכול היא אספקלריא דלא נהרא אלא מה שמקבלת אור מן השי"ת ברוך הוא וכשיהיה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בלי שום העדר וחסרון והפסק כלל אז יהיו נשפעות כל ההשפעות של טובה וברכה, וזהו (תהלים שם) אמרת ה' צרופה היינו כשהשם הוי"ה ב"ה הוא מצורף ומתיחד עם אדנ"י שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה אז בטלין כל הדינים וכל הקליפות ונעשה בחינת אמרת שהיא רכה שם אמירה, גם רומז שיהיה