Publication

Jan 16, 2020

עברים, דברו עברית

כשהגענו ארצה אורי בני הלך לגן הילדים, שם הוא העשיר את שפתו שהייתה לעברית יפה ומוקפדת. יום אחד נסענו יחד במונית, והאיש שישב מימין לנהג אמר לו ש"המנוע של הרכב שלו אוכל דלק". אורי רכן אליו מהמושב האחורי והגיב לו: "מנוע שותה דלק, לא אוכל". "אווו", אמר הנהג בהערכה לדיוק שהפגין הקטן בשפה המיוחדת הזו.

יום הלשון העברית שחל היום מטרתו להזכיר לנו להתייחס בהערכה מתמדת אל שפת הקודש. לא רק יום אחד בשנה, אלא כל השנה. לשם כך, עלינו לדרוש מכל גורם ומוסד בעל השפעה חינוכית: גננות ומורות, נבחר ציבור וכלי תקשורת, וכמובן גם מאיתנו, לדבר עברית זכה וצחה.

לשם כך הרי הוקמה האקדמיה ללשון העברית. היא לא נוסדה לצורכי מספר מומחים שינהלו דיונים פילוסופיים במגדל השן, אלא בשביל העם. הם עושים את מלאכתם, אך עלינו לתבוע מהם לצאת יותר אל הכלל. על אחת כמה וכמה כשתרבות הרשתות החברתיות מרדדת את השפה. כמו כן, עלינו לדרוש מעצמנו לשאוף לשפה נקייה ונאותה. זה חשוב. שפה תקנית היא האינטליגנציה הפנימית של האומה.

בשונה משפות זרות, השפה העברית עקבית לאורך דורות, החל מלשון המקרא לסוגותיה ועד לשון ימינו. בוודאי שהעברית נעה ומתפתחת, משתנה ומתגוונת כל העת. אך לו היינו משוחחים עם דוד המלך בענייני דיומא, הסיכוי להבינו היה גבוה. מלך צרפתי מימי הביניים לעומתו לא היה מבין מילה מצרפתי בן ימינו.

לשפה העברית סגנון מוקפד משלה. היא אינה ארוכה ומסולסלת, אלא היא אוהבת את התמציתיות והתכליתיות, את ה"בקיצור ולעניין". מה גם שהעברית אינה שפה שהמציא האדם. "בעשרים ושתיים אותיות ברא הבורא את עולמו" נכתב ב"ספר היצירה", ספר קבלה עתיק המיוחס לאברהם אבינו, אב האומה. על פי חכמת הקבלה, עשרים ושתיים האותיות של השפה העברית הן למעשה עשרים ושניים סימני קוד. המקובלים משתמשים בסימני הקוד האלה כדי לתאר את תהליך הגילוי של המציאות הרוחנית.

לכל אות בשפה העברית צורה ייחודית משלה, המורכבת מקווים אופקיים או קווים אנכיים. הקווים האופקיים מבטאים את עוצמת האהבה והנתינה שבנשמה. הקווים האנכיים מתארים את האורות, את התענוגים הממלאים את הנשמה. כך עשרים ושתיים הצורות של האותיות השונות בשפה העברית מבטאות עשרים ושניים סוגי מילויים של הנשמה באור העליון.

כאשר אנו בונים את אותיות השפה העברית בתוך הנשמה שלנו, כלומר רוכשים את התכונות האלה בתוכנו, ועושים בהן פעולות בכוונה לתת לבריות, כמו הבורא, אנו הופכים להיות דומים לו. רק אז אנו יכולים להבין את כל דרכי הפעולה של הבורא וחשים את המצב האינסופי של הבריאה.

במידה שמתפתח באדם רצון לתת ולאהוב הוא נכנס לעולם הרוחני. האות מ"ם סופית לדוגמה מסמלת את הרצון הזה. אדם שרוכש את הרצון לתת, מרגיש שאהבתו של הבורא כלפיו מקיפה אותו מכל צדדיו, בדומה לאות מ"ם סופית שצורתה המרובעת מסמלת את השמירה וההגנה על האדם.

כך המקובלים קודדו בכל יתר אותיות השפה העברית מצבים רוחניים שאותם עברו בעלייתם מהעולם הזה עד עולם אינסוף. עשרים ושתיים האותיות מתארות את כל המצבים הרוחניים החווייתיים שעברו המקובלים בתהליך התפתחותם הרוחנית. כאשר אלו מצטרפות למילים ולמשפטים, מתהווה השפה העברית המשמשת את המקובלים לכתיבת ספריהם.

אם נקרא בספרי הקבלה מתוך השתוקקות לגילוי רגש וידע אמיתיים על העולם הרוחני, הכוח שטמון באותיות יפתח את הנשמה שלנו, נתחיל להרגיש בה את המציאות הרוחנית ו"נדבר עברית".

Media Downloads

Article TextDOCX