43. המצח שהתגלה בעתיקא קדישא, בא"א, נקרא רצון. כי ראש העליון הזה, הסתום למעלה, שאינו נודע, פשט שליטה אחת מתוקה ונאה, שנכלל במצח. ומשום שהוא רצון כל הרצונות, נתקן במצח, ומתגלה בהכרעה. וע"כ נקרא המצח הזה רצון.
עיקר ההבחן במצח, הוא משום שהוא מתגלה משערות ראש, שכיסו אותו בעת קטנות. השערות באות מקרומא דאוירא שבראש דא"א, שהוא הפרסא שנעשתה בע"ס דראש א"א, מחמת עליית המלכות לבינה, שהוציאה בינה ותו"מ דראש לחוץ, והניחה את הראש בכו"ח דכלים, ונ"ר דאורות. שזה י' שנכנסה באור ועשתה אותו לאויר. ומהמיעוט הזה של אור החכמה, שהתמעט לאויר, חסדים, יצאו השערות, דינים.
ואע"פ ששערות באות מחו"ס, זה אמור רק לחלק בין הארת החסדים לבין אור החכמה, להורות שאין דינים נמשכים כלל מאור החסדים, אלא מאור החכמה, שהוא חו"ס דא"א. אמנם ודאי שאין השערות באות משלמות החכמה, אלא ממיעוט החכמה, מפרסא שבראש, הי' שנכנסה באור ומיעטה הראש מאור החכמה, שנעשה לאויר. ומהמיעוט הזה יצאו השערות על הגלגלתא, סביב סביב, אלא שנפסקו מלצמוח על המצח. ולמה נפסקו?
ג' ראשים דא"א הם מ' ל' צ' דצל"ם, פנימיות הראש. כן יש אלו ג' בחינות בחיצוניות הראש, אשר עצם הגולגולת היא ם' דצל"ם, שבו אין הי' יוצאת מאויר לעולם, והמצח והפנים הם ל' דצל"ם, שבה יוצאת הי' מאויר לעת גדלות וחוזר אור החכמה אל הפרצוף. ולפיכך, כיוון שהשערות באות מהי' שנכנסה לאור, ע"כ נקבע מקומן על הגלגלתא, ם' דצל"ם, שמשם אין הי' יוצאת מאויר אפילו בשעת גדלות.
משא"כ המצח, ל' דצל"ם, אשר בעת גדלות יוצאת הי' מאויר שבו, ואור החכמה חוזר למקומו. א"כ אי אפשר שיהיו בו שערות בקביעות, כי בגדלות מתבטל בו שורש השערות, הי' שנכנסה לאויר, וע"כ אין שערות צומחות במקום המצח.
ועכ"ז יש הפרש בין קטנות לגדלות. כי בקטנות נמשכות השערות מגלגלתא, ומכסות את המצח, מטעם הי' שיש באויר המצח. ובגדלות מתפנות השערות מהמצח, והמצח מתגלה משערות.
ואע"פ שבל' דצל"ם יוצאת הי' מאויר וחוזר אור החכמה לפרצוף, עכ"ז אין ל' דצל"ם לוקחת החכמה לצורך עצמה, מחמת היותה ז"ת דבינה, וכל ספירת הבינה, אפילו ז"ת שלה, ח"ח. אלא שמוציאה י' מהאויר ומתגלה החכמה בשביל ז"א, להיותה שורש לז"א.
נמצא, שאע"פ שמתגלה החכמה בל' דצל"ם, עכ"ז היא בוחרת יותר בחסדים ואינה מקבלת החכמה לעצמה. נמצא שגם בגדלות כשכבר יצאה הי' מאויר דראש א"א, והמצח התפנה משערות והתגלה, עכ"ז אין במצח אלא הארת החסדים בלבד, כי אין מקבל חכמה לצורכו.
וכל ההפרש בו בין קטנות לגדלות, הוא שבקטנות נמצאים החסדים בו שלא ברצונו, אלא בהכרח בשליטה, מחמת מיעוט הי' שנכנסה באור ועשתה אותו אויר. אבל בגדלות, אחר שיצאה הי' מאויר, וחזר אור החכמה לפרצוף, והמצח דוחה אור החכמה ובוחר באור החסדים, הרי החסדים נמצאים בו ברצון. באופן, שכאשר המצח מכוסה בשערות, נמצאים שם החסדים שלא ברצון. וכשמתגלה המצח מהשערות, נמצא שם אור החסדים ברצון.
עליית המלכות לבינה מתחילה בפרצוף הכתר דאצילות, שמחמתה נעשו ב' פרצופים, רדל"א וא"א, שע"י זה מתמעט גם פרצוף א"א, וגם בו עלתה הי' לאויר שלו, וכן בכל המדרגות.
ולמה המצח שמתגלה בעתיקא קדישא, בא"א, נקרא רצון? כי ראש העליון הזה, הסתום למעלה, שאינו נודע, חצי פרצוף הכתר העליון, רדל"א, פשט שליטה אחת מתוקה ונאה, שנכלל במצח. כלומר, שהוריד שליטת המלכות שנכנסה בבינה, אל ראש א"א, שמחמת זה יצא אור החכמה דא"א ונעשה לאויר, שבזה השליט רדל"א אור החסדים במצח דא"א.
וזה נקרא שליטה, שמוֹרה שהחסדים הם לא מחמת בחירה וחפץ, אלא בהכרח בשליטה. ונקראת מתוקה, מלשון המתקה, כי ע"י עליית המלכות לבינה, נמתקת המלכות מהדינים שבה, ברחמי הבינה. ונקראת נאה, כי שם גנוז יסוד דעתיק, כמ"ש, ויהי יוסף יפה תואר. ולולא המתקה זו דמלכות שעלתה לבינה, לא הייתה המלכות ראויה לקבל היופי הזה.
והטעם שאנו מייחסים תיקון זה של עליית המלכות לבינה, כלומר י' שנכנסה באור, דווקא במצח ולא במקום אחר, הוא משום שרצון כל הרצונות נתקן במצח. כי המיעוט הזה נעשה שם בכוונה, כדי לגלות הארת החסדים מהמצח ברצון של כל הרצונות, שהוא המקום שבו יוצאת הי' מהאויר, והחכמה חוזרת אל הראש. ואשר גם אז, המצח דוחה הארת החכמה ובוחר בחסדים.
לפיכך הוא המקום שבו נגלה לכל, שהארת החסדים שבו היא ברצון של הרצונות, ולא מחמת שליטה, כמו בקטנות. ומתגלה בהכרעה, שאז מתגלה רצון כל הרצונות של החסדים בכוח ההכרעה שבמצח, שהכריע והחשיב החסדים על החכמה, שזה גילה לכל, רצון כל הרצונות. וע"כ נקרא המצח הזה רצון, כי בו מתגלה רצון כל הרצונות.
וזהו שייסד האר"י, בזמר של שלוש סעודות, שאז מתגלה המצח, אומר, שׂמחו עתה בזו השעה, בשעה זו שמתגלה המצח, שאז מתגלה שהרצון שבו, הארת החסדים שבו, היא מחמת תשוקה ורצון. ולא משום כוח ושליטה מחמת עליית המלכות לבינה. שהרי עתה כבר יצאה מבינה. ועכ"ז הוא דוחה חכמה, מחמת תשוקת החסדים הגדולים.
ואלו החסדים חשובים הרבה יותר מחכמה, כי יש בהם מעלת שניהם, כי היות שמשפיעים החכמה לז"א, נחשבים בעצמם כמו חכמה, וכוחם יפה להכניע החיצוניים כמו חכמה. והיות שהם רק חסדים, אין שום אחיזה להשפעה שלהם, כי אור החסדים אינו מתעבה כלל בירידתו לתחתונים. כי לא היה הצמצום אלא רק על אור החכמה.
44. וכשנגלה הרצון הזה במצח, רצון הרצונות נמצא בכל העולמות, שההארה השלמה מגיעה לכל העולמות, וכל התפילות שלמטה מתקבלות. ומאירים פניו של ז"א. והכול נמצא ברחמים, וכל הדינים מסתתרים ונכנעים. משום שיש בו שתי המעלות של חכמה ושל חסדים.
45. בשעת תפילת המנחה בחול, הוא הזמן שכל הדינים מתעוררים, משום שאז מתגלה החכמה שבקו שמאל, הנה בשבת, בשעת המנחה, מתגלה המצח דא"א, הרצון להארת החסדים, ונכנעים כל הדינים, ונמצאים רחמים בכל העולמות, משום שיש בו מעלת שניהם. ומשום זה נמצא שבת בלי דין, לא למעלה ולא למטה. ואפילו אש של גיהינום שוקעת במקומה, והרשעים נחים. וע"כ מתווספת נשמה של שמחה בשבת.
כי היום נחלק. משהאיר היום עד חצות היום, היא שליטת הרחמים. ומחצות היום והלאה, היא שליטת הדין, שאז זמן תפילת המנחה. ומהדין הזה יוצאים כל הדינים שבלילה. ולפיכך גם בחצי היום הראשון, אין הארת רחמים גמורים. כי יש אחיזה לחיצוניים גם בימין, מפני חיסרון של הגדלות שבהם. כי הגדלות אינה יוצאת בשלמות, מחמת אחיזת הדינים של שעת המנחה.
משא"כ ביום השבת, שאפילו בשעת המנחה אין שם דין, מחמת הארת מצח הרצון, שיש בו מעלות שניהם, מעלת חכמה מפני שהוא המשפיע חכמה אל ז"א, ובהיותו אור החסדים אין שום יניקה ממנו לקליפות.
ונמצא שכל הקליפות נכנעות ממנו, ומסתתרות, להיותו אור החכמה. ואין שום דין נוהג שם, כי בהארת החסדים השלמים אין הדינים נאחזים. ומשום זה נמצא שבת בלי דין, לא למעלה ולא למטה.
וכיוון שבשעת שליטת הדין, במנחת שבת, מאיר אז מצח הרצון, כבר התבטל הדין מכל יום השבת, ואין שליטה אלא לחסדים. ואפילו אש של גיהינום שוקעת במקומה, כי כיוון שהתבטל שורש הדין, אין עוד לדינים ולעונשים במה להיאחז. כי בחסדים השלמים אין להם אחיזה.