121. מחשבת הבריאה היא ליהנות לנבראיו, ואין שום הנאה מובנת לנברא, עם היותו מחויב להיות בפירוד מהבורא. ולא עוד, אלא כמו שלומדים, שמתאווה הקב"ה לדור בתחתונים.
והצד השווה להבין שני עניינים אלו, המכחישים זה את זה, הוא שהעולם נברא בהפך גמור מה', מהקצה אל הקצה בכל מאה הנקודות. כי העוה"ז נברא ברצון לקבל, שהוא צורה הפוכה כלפי ה', שאין בו מרצון זה אפילו משהו. כמ"ש, ועַיר פרא אדם ייוולד.
ומבחינה זו, נמצאים לנו כל ענייני ההנהגה מהשגחתו בעוה"ז, בסתירה גמורה לקוטב מחשבת הבריאה, שהיא רק ליהנות לנבראיו. כי כן הוא לפי הרצון לקבל שבנו, שהוא הטעימה ואמת המידה שלנו.
וזה עניין המנעולים שעל השערים. כי כל ריבוי הסתירות נגד ייחודו, שאנו טועמים בעוה"ז, אע"פ שמתחילתן הן מפרידות אותנו מה', הנה בהיותינו מתאמצים לקיים התורה והמצוות באהבה בכל נפשנו ומאודנו, כמצווה עלינו, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרנו, וכל אלו כוחות הפירוד, אינם משפיעים עלינו לגרוע משהו מאהבת ה' בכל נפשנו ומאודנו, אז כל סתירה, שהתגברנו עליה, נעשית שער להשגת חכמתו.
כי בכל סתירה יש סגולה מיוחדת, לגלות מדרגה מיוחדת בהשגתו. ואלו הזכאים, שזכו לזה, נמצאים הופכים חושך לאור ומר למתוק. כי כוחות הפירוד כולם, מחֶשכת השכל וממרירות הגוף, נעשו להם שערים להשגות מדרגות נשגבות. ונעשה החושך לאור גדול, והמר נעשה מתוק.
באופן, שבשיעור הזה, שהיה להם קודם לכן כל הנהגות השגחתו לכוחות הפירוד, התהפכו להם עתה כולם לכוחות הייחוד. ונמצאים מכריעים את כל העולם כולו לכף זכות. כי כל כוח משמש להם עתה לשערי צדק, שדרכם יבואו לקבל מה' כל מה שחשב עליהם, ליהנות אותם במחשבת הבריאה. כמ"ש, זה השער לה', צדיקים יבואו בו.
אמנם, מטרם שזוכים להפוך הרצון לקבל שבנו ע"י תורה ומצוות, לקבלה ע"מ להשפיע, נמצאים מנעולים חזקים על אותם השערים לה', כי אז יש להם תפקיד הפוך, להרחיק אותנו מה'. ע"כ נקראים כוחות הפירוד מנעולים, כי סותמים את שערי ההתקרבות, ומרחיקים אותנו מה'.
אבל אם אנו מתגברים עליהם, שלא ישפיעו עלינו, לצנן אהבתו מליבנו, הנה אז נהפכים המנעולים ונעשים פתחים, והחושך נהפך לאור, והמר למתוק. משום שעל כל המנעולים מקבלים אנו מדרגה מיוחדת בהשגחתו, והם נעשים לפתחים, למדרגות של השגה בה'. ואלו המדרגות, שאנו מקבלים על הפתחים, נעשו להיכלות החכמה.
("שתי נקודות", הקסה"ז)
138. הטבה שלמה, בשיעור הגדול שחשב עלינו, איננה, אלא בהשפעה, שהיא תענוג בלי שום גבול וצמצום. משא"כ הקבלה לעצמו, היא מוגבלת ומצומצמת מאוד, כי השְׂביעה מכבה תכף התענוג.
("ליל הכלה", הקסה"ז)
184. אברהם, הוא שורש החסד, שבנשמות ישראל. כי הוא תיקן השכינה הקדושה, לבחינת בית קיבול לאור החסד. וקיבלה החסדים, בעד כל נשמות ישראל, בכל מילואן. ואם היה נשאר כן, היו כל ישראל דבקים בה' דבקות תמידית. והשכינה הקדושה הייתה בית מלכות, המלא כל טוב ועונג. ולא היה שום איש, רוצה להיפרד ממנה אפילו לרגע.
אמנם כל תיקונו של אברהם, היה, שעשה בית קיבול שלם, לבלי שום אפשרות של פגם, לאור החסדים. שהעלה את השכינה הקדושה להשפעה ונחת רוח ליוצרנו. ולא לקבל להנאת עצמנו כלום. כי זהו המידה ובית הקיבול של אור החסד. כמו שלומדים, האומר, שלי שלך ושלך שלך חסיד, שאינו דורש להנאת עצמו אף משהו.
וכיוון, שכל הצמצומים וכל אחיזת הס"א, הוא רק בקבלה לעצמו, נמצא, שהסיר בזה כל חלאת הקליפות והס"א לגמרי. ונתקנה השכינה בתכלית הטהרה. אמנם, עוד לא הייתה נגמרת בזה מחשבת הבריאה. כי מחשבת הבריאה הייתה בעיקר, ליהנות לנבראיו. אשר מידת ההנאה, תלויה ושקולה רק בשיעור החשק לקבל. שלפי גדלות החשק לקבל, כן מידת התענוג מהקבלה.
וע"כ, אחר שכבר נתקנה השכינה, רק בכלי של השפעה, בלי קבלה לעצמו כלום, שהוא עניין הסתלקות מלקבל מה', ורק להשפיע אליו לבד, וא"כ לא הגיע עוד מזה, שום תיקון למחשבת הבריאה השורשית, שאינה באה אלא רק בגדלות החשק לקבל.
וזהו שכתוב, אברהם הוליד את יצחק. כי אחר שיצחק מצא השכינה, בתכלית השלמות והמילוי מאור החסד, ע"י התיקונים של אברהם, הרגיש את החיסרון שיש בה. שעוד אינה ראויה, לקבל כל הכלול במחשבת הבריאה.
ע"כ הלך ותיקן אותה לבית קיבול. באופן, שתהיה ראויה לקבל כל השלמות, הנרצה והכלולה במחשבת הבריאה. שעורר גם את החשק, לקבל מה', אלא רק בקבלה ע"מ להשפיע. פירושו, שחושק מאוד לקבל, ורק מטעם שהמשפיע רוצה כן. ולולא שהמשפיע היה רוצה כן, לא היה בו שום רצון של משהו לקבל ממנו.
ונודע, שקבלה ע"מ להשפיע, נחשבת להשפעה ממש. ונמצא, שאין עוד לס"א שום אחיזה, ברצון לקבלה הזו. וע"כ נתקנה על ידו השכינה הקדושה, בכל השלמות הגדולה האחרונה. כי עתה היא ראויה, לקבל כל הנועם והרוך, מכל מה שחשב ה', ליהנות לנבראיו, בעת שעלו במחשבה לברוא אותם.
ולפיכך, נקראת עתה השכינה הקדושה, בבחינת היכל קודשו. כי עתה שוכן בה המלך, בכל הדרו ותפארתו, כמו מלך בהיכלו.
("תורה ותפילה", הקסה"ז)
103. כל בריות העולם הן בתכלית השלמות, במידה כזו, שלא הייתה שמחה לפני הקב"ה, כיום שנבראו בו שמיים וארץ. אמנם אי אפשר לאדם לקחת חלק בשמחתו הגדולה הזו, אלא לאחר שעשה תשובה שלמה מאהבה.
אבל מטרם זה, לא ישמח כלל בעצמו ובבריות העולם, אלא להיפך, שמרגיש לפניו עולם מלא צער ומכאובים, עד שאומר, ארץ ניתנה ביד רָשע, הן מכאובים גופניים, והן מכאובים נפשיים, שהם העבירות שעושה.
וכל זה הגיע לו, מפני שהולך כנגד הטבע של הבריאה, כי לא נברא העולם אלא בהשפעה, לעסוק בתורה ובמע"ט, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא להנאת עצמו, כמ"ש, כל פָּעל ה' לַמַענהו, כדי שהבריות ישפיעו לו נחת רוח.
אבל בתחילה, כמ"ש, עַיר פרא אדם ייוולד, שכל עניינו הוא להנאת עצמו, ואין בו הרצון להשפיע כלל. והוא טוען, כל פעל ה' למעני ולהנאתי, שהרי רוצה לבלוע העולם ומלואו לטובתו ולתועלתו.
ולפיכך הטביע הבורא ייסורים קשים ומרים בקבלה לעצמו, הטבועים באדם מעת לידתו, הן מכאובים גופניים והן מכאובים נפשיים. באופן, שאם יעסוק בתורה ובמצוות אפילו להנאת עצמו, מ"מ ע"י המאור שבה, ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראות, שיש בטבע הקבלה לעצמו.
ואז ייתן אל ליבו להבדיל את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, כמ"ש, כל פעל ה' למענהו. ואז יפקח ה' את עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלמות, שאין בו חיסרון כלשהו.
ואז לוקח חלק בשמחה אשר בעת בריאת העולם. כי זכה, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות. כי בכל מקום שנותן עיניו, הוא רואה רק טוב ורק שלמות, ואינו רואה במעשה הקב"ה שום חובות כלל, אלא הכול זכויות.
("שבעה היכלות של או"א דבריאה", בראשית-ב)
116. אוי לרשעי עולם הללו, שאינם יודעים ואינם מסתכלים כדי להבין, שכל מה שיש בעולם מהקב"ה הוא. שהוא לבדו עשה ועושה ויעשה את כל המעשים כולם שבעולם. שהוא ידע מראש מה שיהיה בסוף. כמ"ש, מגיד מראשית אחרית. והוא צופה ועושה מעשים מראשית, כדי לחזור עליהם ולעשותם בשלמות לאחר זמן.
("ויהי כבוא אברם מצריימה", לך לך)
304. הקב"ה גרם סיבות ומעשים בעולם כדי לעשות הכול כראוי, והכול יוצא ונמשך למטה בעולם מהעיקר והשורש שלמעלה.
("ויעל לוט מצוער", ויירא)
171. כל מי שיודע שמו לאמיתו, יודע שהוא ושמו אחד. הוא, הקב"ה, ושמו אחד, השכינה. כמ"ש, ה' אחד ושמו אחד. כלומר, השם, השכינה, והוא, ז"א, אחד.
("ענייני תחיית המתים", חיי שרה)
51. כל מעשי העולם בכמה ממונים תלויים, שאין לך כל עשב למטה, שאין לו ממונה למעלה, שמכה אותו ואומר לו גְדל. וכל בני העולם אינם יודעים ואינם משגיחים על שורשם, למה הם נמצאים בעולם. ואפילו שלמה המלך שהיה חכם מכל האדם, לא יכול לעמוד עליהם.
52. אשריהם שעוסקים בתורה ויודעים להסתכל ברוח החכמה. כתוב, את הכול עשה יפה בעיתו. שכל המעשים שעשה הקב"ה בעולם, בכל מעשה, יש מדרגה הממונה על המעשה ההוא בעולם, הן לטוב והן לרע.
("ויריצוהו מן הבור", מקץ)
444. כשברא הקב"ה העולם, הנוקבא, ברא אותו על עמודים, שהם שבעה עמודי עולם חג"ת נהי"מ. ואלו העמודים לא נודע על מה הם עומדים. כמ"ש, על מה אֲדָנֶיהָ הוטבעו, או מי ירה אבן פינתה.
עולם, הנוקבא, עומדת על שבעה עמודים, שבע ספירות חג"ת נהי"מ, שמקבלת מבינה ומז"א. נוקבא מבחינתה עצמה אינה ראויה לקבל אור עליון, כי היא המלכות שהצטמצמה בעת בריאת העולם, שלא לקבל מאור העליון. ואלו העמודים, שבעה אורות, חג"ת נהי"מ שבה, לא נודע על מה הם עומדים, כי הנוקבא לא תוכל לקבלם מחמת הצמצום שעליה.
445. העולם, הנוקבא, לא נברא עד שהקב"ה לקח אבן אחת, הנקראת אבן שתייה, וזרק אותה לתוך התהום, ונתקעה מלמעלה למטה. וממנה נשתל העולם, הנוקבא, והיא נקודה האמצעית של יישוב העולם, ובנקודה זו עומד קודש הקודשים, ג"ר דנוקבא. כמ"ש, או מי ירה אבן פינתה. וכמ"ש, אבן בוחן פינת יִקְרַת. וכתוב, אבן מָאסו הבונים הייתה לראש פינה. שכל אלו אבן שתייה.
אבן שתייה, מלכות, המכונה אבן, עלתה לבינה, והשתתפה בה. וע"י עלייה זו קיבלה הכלים דאמא, י"ה דהוי"ה, וע"כ יכלה לקבל שבע ספירות חג"ת נהי"מ מאמא. וע"כ נקראת שתייה, כלומר שָׁת י"ה, כי אמא שהיא י"ה תיקנה אותה.
ומטרם שעלתה המלכות לבינה והשיגה הכלים מבינה, שנקראת אז אבן שתייה, לא יכלה לקבל שום אור מחמת הצמצום שעליה, ולא יכלה להתקיים. והקב"ה זרק אבן שתייה, המלכות הממותקת, למקום מלכות שלה עצמה, הנקראת תהום. ונתקעה מלמעלה למטה, כי ירדה ממקום בינה ונתקעה בתהום, המלכות שלמטה, של הנוקבא, שעל ידה היא מקבלת ג"ר, שנקרא קודש הקודשים.
446. אבן זו נבראה מאש רוח ומים, שמקבלת מג' קווים דז"א, והתקשתה מכולם, ונעשתה אבן אחת, ועומדת על התהום. ולפעמים מים נובעים ממנה ומתמלאים התהומות. והאבן הזו עומדת לאות באמצע העולם. וזו היא האבן שהעמיד והשתיל יעקב להתפשטות ולקיום העולם. כמ"ש, וייקח יעקב אבן וירימֶהָ מצֵבה.
447. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים. והאם אבן זו שם אותה יעקב, הרי היא נבראה מתחילה, כשברא הקב"ה את העולם? אלא ששׂם אותה לקיום למעלה ולמטה. וע"כ, אשר שמתי מצבה, כתוב. ומהו, אשר שמתי? הוא שכתוב, יהיה בית אלקים, ששׂם כאן המדור שלמעלה. כלומר, שהמשיך בה המוחין העליונים.
448. האבן הזו יש עליה שבעה עיניים כמ"ש, על אבן אחת שבעה עיניים. עיניים חכמה. וכשמתגלה החכמה מחג"ת נהי"מ דנוקבא, נקראת שבעה עיניים. נקראת שתייה, משום שממנה נשתל העולם. שתייה אותיות שת י"ה. ששׂם אותה הקב"ה, בינה, י"ה, שיתברך ממנה העולם.
("ג' אשמורות", ויחי)
10. כאשר ברא הקב"ה את העולם, עשה את העולם התחתון כעין עולם העליון, ועשה הכול זה כנגד זה, שכל פרט ופרט שבעולם התחתון יש לו שורש כנגדו בעולם העליון, והוא כבודו למעלה ולמטה.
11. וברא אדם על הכול, שהוא כולל ומשלים כל פרטי הבריאה, כמ"ש, אנוכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי. אנוכי עשיתי ארץ, זה ודאי ואינו צריך להשמיענו. אלא מהו הטעם שעשיתי ארץ? משום, שאדם עליה בראתי, שהוא קיום העולם, ושיהיה הכול שלמות אחד, שתכלית כל העולם ושלמותו, הוא האדם.
("נר"ן", וייגש)
210. כמה חשובים מעשי המלך הקדוש, כי במעשים שעושים למטה, קושרים אותם בדברים העליונים למעלה, בשורשם, כי כל דבר למטה בעוה"ז יש לו שורש למעלה בעולמות העליונים. וכשלוקחים אותם למטה ועושים מעשה בהם, מתעורר כנגדם מעשה שלמעלה, בשורשם שבעולמות העליונים.
212. כמ"ש, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, כדי שיעשה לי כבוד. בראתיו, כדי לייחד אותי. יצרתיו, לעשות לי מעשים טובים. אף עשיתיו, שיתעורר על ידו כוח העליון.
("ד' מינים", ויחי)
358. בשעה שעלה במחשבה לפני הקב"ה לברוא עולמו, כל העולמות עלו במחשבה אחת, ובמחשבה זו נבראו כולם, כמ"ש, כולם בחכמה עשית. ובמחשבה זו, שהיא החכמה, נברא העוה"ז והעולם של מעלה.
359. נטה ימינו וברא העולם של מעלה, ז"א. נטה שמאלו וברא עוה"ז, מלכות. כמ"ש, אף ידי יסדה ארץ, מלכות, וימיני טיפחה שמיים, ז"א. קורא אני אליהם יעמדו יחדיו. וכולם ברגע אחד נבראו.
ועשה העוה"ז כנגד העולם של מעלה. וכל מה שיש למעלה, יצא כדוגמתו למטה. שאין דבר למטה, שאין לו שורש בעולמות עליונים. וכל מה שיש למטה בארץ, יש כדוגמתו בים, והכול אחד. ברא בעולמות העליונים המלאכים, ברא בעוה"ז בני אדם, ברא בים לווייתן.
("דודי לי ואני לו הרועֶה בשושנים", שמות)
32. ויַרְא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד. וירא אלקים, זה אלקים חיים, בינה. וירא, שהסתכל להאיר להם ולהשגיח עליהם. את כל אשר עשה, הכול בכלל אחד, למעלה ולמטה. והנה טוב, צד ימין. מאוד, צד שמאל. טוב, מלאך החיים. מאוד, מלאך המוות. והכול עניין אחד, לאלו שמסתכלים בסוד החכמה.
("וישמע יתרו", יתרו)
70. כי לא מחשבׂתיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכיי. מחשבׂתיי, כתוב חסר ו'. מחשבה של הקב"ה ספירת החכמה, עליונה וראש הכול. כי פרצוף ז"א מתחיל מחכמה, והכתר שלו הוא מאמא. ומהמחשבה ההיא התפשטו אורחות ושבילים, להמציא השם הקדוש, ולתקן אותו בתיקוניו כראוי. ומהמחשבה ההיא נמשך ויוצא השיקוי של גן העדן להשקות הכול. ומהמחשבה ההיא מתקיימים עליונים ותחתונים. ומהמחשבה ההיא נאצלו תושב"כ, ז"א, ותשבע"פ, המלכות.
("אִם עולָה קורבנו", ויקרא)
101. וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות. מן הסכלות ממש, באה תועלת לחכמה. כי אם לא הייתה נמצאת שטות בעולם, לא הייתה נודעת חכמה ודבריה. וחוב הוא על האדם שלמד חכמה, שילמד מעט מהשטות, ויידע אותה, משום שבאה תועלת לחכמה בזכותה. כמו שיש תועלת אל האור מהחושך, שלולא החושך לא היה נודע האור, ולא הייתה באה לעולם תועלת ממנו.
("יתרון לחכמה על הסִכלות", תזריע)
94. כתוב, מה שהיה כבר הוא, ואשר להיות כבר היה. מה שהיה כבר הוא, מטרם שברא הקב"ה העוה"ז, היה בורא עולמות ומחריב אותם, שזוהי שבירת הכלים, עד שעלה ברצון של הקב"ה לברוא העוה"ז, והתייעץ עם התורה, קו האמצעי. אז הוא נתקן בתיקוניו, והתעטר בעטרותיו, וברא העוה"ז. וכל מה שנמצא בעוה"ז, היה אז לפניו, בעת הבריאה, ונתקן לפניו.
("נשמות מטרם שתבואנה לעולם", אחרי מות)
95. כל אלו מנהיגי העולם, הנמצאים בכל דור ודור, מטרם שבאו לעולם, היו נמצאים לפני הקב"ה בצורותיהם. ואפילו כל אלו נשמות בני אדם, מטרם שתבואנה לעולם, כולן חקוקות לפניו ברקיע, באותה הצורה ממש שהן בעוה"ז. וכל מה שלומדות בעוה"ז, יודעות הכול בטרם שתבואנה לעולם. וכל זה הוא בצדיקי אמת.
96. בעת בריאת הנשמות, בעודן למעלה, מטרם שבאו לעוה"ז תחת הזמן, הן נמצאות בנצחיות שלמעלה מזמן, אשר היה הווה ויהיה משמשים שם בבת אחת כטבע הנצחיות. ונמצא, שכל המעשים שיעשו הנשמות בזה אחר זה, כשיבואו בעוה"ז, כבר הם נמצאים שם בבת אחת. כל אלו נשמות, כולן חקוקות לפניו ברקיע, באותה הצורה ממש שהן בעוה"ז. כמעשיהן בעוה"ז. וכל מה שלומדות בעוה"ז, יודעות הכול בטרם שתבואנה לעולם, כי כל התורה שעתידים ללמוד בעוה"ז במשך ימי שנות חייהם, כבר היא נמצאת כולה שם.
("נשמות מטרם שתבואנה לעולם", אחרי מות)
108. כשברא הקב"ה את העולם, התקין כל דבר כל אחד בצד שלו, או בימין או בשמאל, ופקד עליהם כוחות עליונים. ואין לך אפילו עשב קטן בארץ, שאין עליו כוח עליון למעלה בעולמות העליונים. וכל מה שעושים בכל אחד, וכל מה שכל אחד עושה, הכול הוא בהתגברות של הכוח העליון, הממונה עליו למעלה.
("כִּלְאיים ושַׁעַטנז", קדושים)
24. בשעה שהעמוק מכל, אבא עילאה, מאיר, הוא מאיר בנחל, באמא עילאה. והנחל נמשך בדרך יושר, ע"י קו האמצעי, ז"א, להשקות הכול, כל המדרגות שבמלכות. אז כתוב, בהעלות, משום שהכול יוצא מהעמוק מכל. בהעלות, פירושו, שבא מהצד העליון, העמוק מכל, שנקרא מחשבה, שהוא אבא. והכול הוא דבר אחד. ואז כנ"י מתברכת והברכות נמצאות בכל העולמות.
("בהעלותךָ את הנרות", בהעלותך)
46. כתוב, ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו. בשלושה עולמות הקב"ה נסתר. העולם הראשון, עולם העליון, הנסתר מכל, לא מסתכל בו ולא נודע בו, חוץ מאותו שגנוז בתוכו. והוא עולם ז"א דאצילות.
47. העולם השני, הקשור באותו עולם שלמעלה, שהקב"ה נודע ממנו. כמ"ש, פִּתחוּ לי שערי צדק, זה השער לה'. והוא עולם המלכות דאצילות, שהיא שער לז"א.
48. העולם השלישי, עולם התחתון מהם, שנמצא בו פירוד, בי"ע, שעליהם כתוב, ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים. מלאכים עליונים שורים בתוכו, והקב"ה נמצא בו ואינו נמצא. נמצא בו עתה, וכשרוצים להסתכל ולדעת אותו, מסתלק מהם ואינו נראה, עד שכולם שואלים, איה מקום כבודו. כמ"ש, ברוך כבוד ה' ממקומו. וזהו עולם שאינו נמצא שם תמיד.
49. כעין זה כתוב, בצלם אלקים עשה את האדם. ואז יש לו שלושה עולמות. העולם הראשון, הוא אותו עולם, הנקרא עולם הפירוד, העוה"ז. והאדם נמצא בו ואינו נמצא. כי כשרוצים להסתכל באדם, הוא מסתלק מהם ואינו נראה. שמטרם שחבריו מספיקים להסתכל בו, הוא נפטר מהעולם ואינו.
50. העולם השני, קשור בעולם העליון. זהו גן עדן הארץ. מעולם זה נודע ומושג עולם אחר.
51. העולם השלישי, עולם עליון, נסתר גנוז וסתום, אין מי שיודע אותו, כמ"ש, עין לא ראתה אלקים זולתך, יעשה לִמְחַכֵּה לו. והכול כעין העליון. כמו שיש ג' עולמות למעלה. כמ"ש, כי בצלם אלקים עשה את האדם.
("שלושה עולמות להקב"ה", שלח לך)
328. כמה חביבים הם דברי התורה. אשרי חלקו מי שעוסק בהם, ויודע ללכת בדרך אמת. והבית בהיבנותו, פירושו, כי כשעלה ברצונו של הקב"ה לעשות כבוד לכבודו, עלה רצון מתוך המחשבה להתפשט. שהבינה, רצון, יצאה מהראש דא"א, מחשבה, והתפשטה הבינה מהמקום שהוא מחשבה סתומה, ממקום חו"ס דא"א, שהיא בלתי נודעת. כי חכמה דא"א נסתמה ואינה נודעת במדרגות האצילות עד גמה"ת. ובינה זו שיצאה מראש א"א, משמשת להשפיע חכמה, במקום חו"ס דא"א.
329. עד שהתפשטה הבינה ושרתה בתוך הגרון דא"א, מקום שהוא נובע תמיד רוח חיים. רוח פירושו קומת ו"ק. ומתוך שהבינה יצאה מראש דא"א לגרון, היא נעשתה לו"ק חסר ג"ר, וע"כ אומר, שהוא רוח חיים.
ואח"כ, כאשר התפשטה המחשבה ההיא, חכמה דא"א, ושרתה במקום זה, בבינה, חזרה הבינה וקיבלה ג"ר מהחכמה דא"א, ונעשית הבינה שוב לבחינת מחשבה, הנקראת אלקים חיים.
330. המאציל רצה עוד להתפשט ולהתגלות משם, מהבינה. יצאו מהבינה אש רוח ומים כלולים יחד, ג' קווים. ויצא יעקב, איש תם, ז"א, והוא קול אחד שיצא ונשמע. מכאן נשמע, שהמחשבה, שהייתה סתומה בחשאי, הבינה, נשמעת להתגלות ע"י יעקב, ז"א.
331. עוד התפשטה המחשבה הזו להתגלות, ודפק הקול הזה והיכה בשפתיים. ואז יצא הדיבור, שהשלים הכול וגילה הכול. נשמע מכאן, שהכול הוא אותה מחשבה סתומה, שהייתה בפנימיות, והכול אחד.
("והבית בהיבנותו", נוח)
294. עד שלא ברא הקב"ה את העולם, היה שמו סתום בו, והיה הוא ושמו הסתום בתוכו, אחד. שמו, מלכות, שמטרם הבריאה הייתה כלולה וסתומה בא"ס, בלי שום גילוי והיכר. והיה אז הוא ושמו הסתום בו אחד.
ולא נגלה דבר, עד שעלה ברצונו לברוא העולם. והיה רושם ובונה עולמות, ולא היה להם קיום ונחרבו. כלומר העולמות שיצאו מהמלכות בעת צ"א, הנקראים עולמות דתוהו, שבהם הייתה שבירת הכלים, שהם חורבן עולמות הללו.
ועליהם לומדים, שבתחילה נברא העולם במדה"ד, מלכות דצ"א, שנקראת מדה"ד. ראה שאין העולם מתקיים, שנחרבו, שיתף עימו מדה"ר, שהתעטף הקב"ה, בינה, בעיטוף אחד של אור, וברא את העולם, כלומר, שהעלה אליה את המלכות, ואורה התמעט משום זה לו"ק, הנקרא אור עטוף, שאז השתתפה מדה"ד, מלכות, עם מדה"ר, בינה, שע"י זה התקיים העולם.
295. והוציא מֵאור עטוף זה ארזים עליונים גדולים, מהזוהר העליון ההוא. שאח"כ חזר והמשיך ג"ר לאור העטוף הנזכר. ושָׂם מרכבה שלו על כ"ב (22) אותיות רשומות, שהם זו"ן.
כי אותיות אל"ה דבינה, שבעת קטנות יורדות ממנה לזו"ן, ובעת גדלות, הבינה מחזירה אותם אצלה, הן נבחנות כמו מרכבה, הנוסעת הנה והנה. ושָׂם מרכבה שלו על כ"ב אותיות, על זו"ן בקטנות. ואח"כ בגדלות נחקקו הזו"ן בעשרה מאמרות, שפירושם מוחין דג"ר. ואז התיישבו, שבאו על תיקונם הנרצה.
("התיקון של עולם התחתון מעולם העליון", בראשית-א)
1. כשברא הקב"ה את העולם, חקק חקיקות של האמונה, המלכות, בתוך האורות בסודות העליונים, כלומר, שהעלה המלכות לבינה. ונמצא, שאותה החקיקה שהייתה במלכות, חקק אותה גם בספירות העליונות של הבינה, שהוא שיתוף מדה"ר דבינה בדין דמלכות, שעשה המאציל לצורך בניין העולם.
וחקק למעלה, בבינה, וחקק למטה, במלכות. והכול אחד, שב' החקיקות שחקק, היו בצורה אחת של הבינה. ועשה את עולם התחתון, המלכות, כעין עולם העליון, בינה. ועשה אותם זה כנגד זה בשווה, כדי שיהיו שניהם אחד, ויעלו בייחוד אחד.
("שבעה היכלות שבגן עדן", בראשית-ב)
310. כאשר רצה הקב"ה, הבינה, לברוא העולם, זו"ן, הנקראים שמיים וארץ, הסתכל בתוך המחשבה, החכמה, התורה, ורשם רשומות, והמשיך אור החכמה אל זו"ן, אל שמיים וארץ. והעולם לא היה יכול לעמוד, שלא יכלו לקבל האור, מחמת כוח הצמצום והדין שהיה במלכות.
עד שברא תשובה, שהיא היכל פנימי ועליון וסתום. עד שברא תשובה, פירושו, עד שהעלה המלכות לבינה, שאז נקראת הבינה בשם תשובה, שהתמעטה הבינה בנקודה בהיכל, שבזה התמתקה מדה"ד שבמלכות, בבינה, ונעשית ראויה לקבל אור החכמה. לכן נאמר, והוא היכל פנימי ועליון וסתום. כי ההיכל נסתם באות י', שנכנסה באור ההיכל, והאור נעשה לאויר. ושם בהיכל הנזכר, התרשמו והצטיירו האותיות, שהם זו"ן, בחקיקותיהם. שנעשו ראויים לקבל המוחין משם.
("רבי חייא הלך לראות את רבי אלעזר", לך לך)