מטרת הבריאה

1. כלל האנושיות, המתחייבת בסופה, בהכרח ובחיוב מוחלט, לבוא עד לידי ההתפתחות המופלגה הזאת, כמו שכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים" (ישעיהו י"א), "ולא ילמדו עוד איש את רעהו, ואיש את אחיו, לאמר, דעו את ה', כי כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדלם" (ירמיהו ל"א), ואומר "ולא יכנוף עוד מורך, והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיהו ל'). (בעל הסולם, "מהותה של חכמת הקבלה")

2. כל התכלית הנרצה להבורא יתברך מכל הבריאה אשר ברא, היא ליהנות לנבראיו, בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו, ויקבלו ממנו כל הטוב והנועם שהכין בעדם. (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות ל"ט)

3. כל סדרי הבריאה, בכל פינותיה ומבואיה ומוצאיה, ערוכה ומסודרת בכל מראש, רק על פי התכלית הזו, שיתפתח מתוכה המין האנושי, שיעלה במעלותיו, עד שיהיה מוכשר להרגשת אלוקיות כמו הרגשת רעהו.

הנה המעלות האלו המה כמו שלבים של סולם, ערוכים ומסודרים דרגה אחר דרגה, עד שנשלם, ומשיג את תכליתו. (בעל הסולם, "תורת הקבלה ומהותה")

4. כוונת הבורא יתברך על הבריאה מעת שנבראה, הוא להודיע את אלוקותו לזולתו.

כי דבר הודעת אלוקותו, מגיע לנברא במידת שפעו הנעים, ההולך ומתרבה אליו עד השיעור הרצוי. שבזאת מתרוממים השפלים בהכרה אמיתית, להיות למרכבה אליו יתברך ולדבקה בו, עד שמגיעים לשלימותם הסופית: עין לא ראתה אלוקים זולתך. (בעל הסולם, "מתן תורה", אות ו')

5. תכלית הבריאה הוא נפלא עד לאין ערך, כי ניצוץ קטן ודל, כמו נפשו של אדם, אפשר לו לעלות בהשגתו אל על יותר ממלאכי השרת. (בעל הסולם, "שופר של משיח")

6. המטרה הסופית שלנו היא הכשרתנו לדביקותו יתברך, שישכון בתוכנו. (בעל הסולם, "מהות הדת ומטרתה")

7. תכלית הנשמה בבואה לגוף, שתזכה בעודה מלובשת בגוף, לשוב לשורשה ולהידבק בו יתברך, כמו שכתוב "לאהבה את ה' אלוקיכם וללכת בכל דרכיו ולשמור מצוותיו ולדובקה בו". (בעל הסולם, אגרת י"ז)

8. תכלית הבריאה לא תחול לא על הדוממים והכַּדוּרים הגדולים, כמו הארץ והירח והשמש, ולוא יהיו זוהרם ומידתם כמה שיהיו, ולא על מין הצומח, ולא על מין החי, שהרי חסרים מהֶרְגש זולתם, אפילו מבני מינם הדומים להם. ואיך יחול עליהם, ההרגש האלוקי והטבתו?

אלא רק מין "האדם" בלבדו, אחר שכבר יש בהם ההכנה, של הרגש זולתו כלפי בני מינם הדומים להם. הנה אחר העבודה בתורה ומצוות, שמהפכים הרצון לקבל שלהם, לרצון להשפיע, ובאים בהשוואת הצורה ליוצרם, שאז מקבלים כל המדרגות, שהוכנו להם בעולמות העליונים, הנקראות נפש רוח נשמה חיה יחידה, שבזה נעשו מוכשרים, לקבל את התכלית שבמחשבת הבריאה. הרי שתכלית, כוונת הבריאה, של כל העולמות, לא הייתה, אלא בשביל האדם. (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות ל"ט)

9. כל אדם מחויב להשיג שורש נשמתו. (בעל הסולם, "שכל הפועל")

10. תכלית כל הבריאה היא, אשר הברואים השפלים יוכלו, על ידי קיום התורה והמצוות, לילך מעלה מעלה, הלוך ומתפתח, עד שיזכו להידבק בבוראם יתברך ויתעלה.

אולם כאן עמדו חכמי הקבלה ושאלו, למה לא בראנו מתחילה בכל אותה הרוממות הרצויה להידבק בו יתברך, ומה היה לו יתברך לגלגל עלינו את כל המשא והטורח הזה של הבריאה והתורה והמצוות? והשיבו, כי מי שאוכל ונהנה מיגיע כפיו של חבירו, מפחד הוא להסתכל בתואר פניו, כי נעשה מושפל והולך על ידי זה, עד שמאבד צורתו האנושית. ומתוך שמה שנמשך משלימותו יתברך ויתעלה לא יתכן שימצא בו חיסרון, לכן הניח לנו מקום להרוויח בעצמנו את רוממותנו הנרצית, על ידי מעשה ידינו בתורה ומצוות. (בעל הסולם, "מתן תורה", אותיות ו'-ז')

11. סוד נשמות בני ישראל, הוא סוד חלק אלוקי ממעל, אשר הנשמה היא נשתלשלה על דרך עילה ועלול, וירדה מדרגה לדרגה, עד שהיא ראויה לבוא לעולם הזה, ולהתלבש בגוף הגשמי המזוהם. ואשר על ידי שמירת התורה וקיום מצוותיה, נמצאת מתעלית מדרגה לדרגה, עד שנשלמת קומתה, וראויה לקבל שכרה משלם, המוכן לה מכל מראש, דהיינו השגת התורה הקדושה בבחינת שמותיו של הקב"ה, שהוא סוד תרי"ג פקודין. (בעל הסולם, "הקדמת פי חכם")

12. עניין תכלית הבריאה מוטלת על כל המין האנושי, איש לא נעדר. (בעל הסולם, "אהבת ה' ואהבת הבריות")

13. דבר תכלית הבריאה מוטל על כל המין האנושי יחד, שחור כלבן וכצהוב, בלי שום הבדל מעיקרו. (בעל הסולם, "הערבות", אות כ"ג)

14. אם כל תכלית התורה וכל הבריאה, אינה אלא להרים את האנושות השפלה, עד שיהיו ראויים לאותו רוממות הנפלאה – "ולדבקה בו יתברך ויתעלה". היה לו לברוא אותנו ברוממות זו, ולא להטריח אותנו ביגיעת הבריאה, התורה והמצוות.

ואפשר לתרץ, ע"פ מה שמובא בחז"ל: "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה". פירוש, כל המתקיים וניזון על ידי יגיעת אחרים, מפחד (מתבייש) להסתכל בצורתו, משום שאין לו צורה אנושית. ומאחר שמתוך שלימותו יתברך, אין דבר חסר יוצא הימנו. לפיכך, כדי שנוכל ליהנות מיגיע כפינו, הכין לנו העבודה הזאת, וברא הבריאה בצורתה המשפלת. והעבודה היא על ידי תורה ומצוות, המרוממת אותנו משפלות הבריאה. ועל ידי עבודה זאת, נמצאנו משיגים רוממותנו על ידי קניין עצמי. וכל העונג והטוב המגיע לנו מידו יתברך הרחבה והמלאה, אנו מרגישים כמו בעלים עליו, ולא כמקבל מתנה. (בעל הסולם, "אהבת ה' ואהבת הבריות")

15. אם הכוונה של בריאת העולמות, היא בשביל ליהנות לנבראיו, אם כן, מה היה לו יתברך לברוא את העולם הזה הגשמי, העכור והמלא ייסורים? ובלי זה, ודאי שהיה יכול ליהנות לנשמות כמה שרוצה, כביכול, ולמה הביא את הנשמה בגוף עכור ומזוהם כזה? ותירצו על זה, שבכל מתנת חינם, נמצא פגם של בושת פנים, וכדי למנוע מהנשמות הפגם הזה, ברא את העולם הזה, שישנה כאן מציאות של עבודה, ונמצאו נהנים לעתיד מיגיע כפייהם, כי נוטלים שכרם מִשָלֵם, חלף יגיעם, וניצולים על ידם מפגם של בושה על כן. (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק א', הסתכלות פנימית, פרק א', אות ו')

16. תחבולה האחת היא: להסתכל בסוף המעשה. כלומר, בתכלית הבריאה. כי אי אפשר להבין שום דבר באמצע מלאכתו, אלא מסופו. (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות ד')

17. השי"ת הוא הטוב המוחלט. והוא משגיח עלינו, מתוך מידת טובו השלימה, בלי שום עירוב של רע. אכן, בבחינת השגחה מטרתית. שפירושו, שהשגחתו יתברך, מכרחת אותנו, לקבל סדר של מצבים שונים, על דרך עילה ועלול, דהיינו קודם ונמשך, עד שנעשינו מוכשרים, לקבל את הטוב הרצוי, ואז נבוא אל תכליתנו, כמו הפרי היפה בגמר בישולה. (בעל הסולם, "מהות הדת ומטרתה")

18. השגחתו יתברך על המציאות שברא אינה אלא בדמות של השגחה מטרתית, מבלי לקחת כלל בחשבון את סדר השלבים של ההתפתחות. כי אדרבה, דרכם לרמות אותנו ולהעתיק עינינו מלהבין את תכליתם, בהיותם תמיד במצב הופכי אל גמר מלאכתם.

ועל דברים כאלה אנו אומרים: "אין חכם כבעל הניסיון". כי רק בעל הניסיון, שיש לו הזדמנות לראות את הברייה בכל מצבי התפתחותה, עד ביאתה לשלימותה, הוא יכול להרגיע את הרוחות - שלא לפחד כלל, מכל אותן התמונות המקולקלות, שהברייה אוחזת בהן במצבי ההתפתחות, רק להאמין בגמר בישולה היפה והברה. (בעל הסולם, "מהות הדת ומטרתה")

19. מובן לנו, מכל מערכות הטבע המוצגים לעינינו, אשר כל ברייה קטנה איזו שהיא, מד' הסוגים: דומם, צומח, חי, ומדבר, הן בכללם והן בפרטם, אנו מוצאים בהם השגחה מטרתית. כלומר, גידול איטי והדרגתי, בדרך התפתחות של "קודם ונמשך". כמו הפרי על האילן, אשר מושגחת במטרה טובה לסופה, שתהיה פרי נאה ומתוקה לחיך.

וצא נא ושאל להבוטניקאי, כמה מצבים הם העוברים על הפרי הזאת, מעת שנראתה לעיניים, עד ביאתה לתכליתה, שהוא גמר בישולה. אשר כל המצבים הקודמים לתכליתה, לא די שאינם מראים לנו שום דוגמה מותאמת לתכליתה, המתוק והיפה, אלא עוד כמו להכעיס, מראים לנו את ההופכי להצורה התכליתית. דהיינו, כל שהפרי יותר מתוק בסופה, היא נמצאת יותר מרה ויותר מגונה, במצבים הקודמים של סדר התפתחותה. (בעל הסולם, "מהות הדת ומטרתה")

20. ההנהגות המקולקלות, המצויות במצבי האנושות, הן עצמן גורמות ובוראות את המצבים הטובים. וכל מצב טוב אינו אלא פרי עמלו של המצב הרע שקדם לו. אכן, ערכי טוב ורע אלו, אינם אמורים בערך של המצב לפי עצמו, כי אם על פי המטרה הכללית. אשר כל מצב המקרב את האנושות למטרה נקרא טוב, והמרחיקם מן המטרה נקרא רע.

ורק על ערך הזה נבנה חוק ההתפתחות. אשר הקלקול והרשעות המתהווה במצב נבחן לגורם וליוצר את המצב הטוב, באופן, אשר זמן קיומו של כל מצב ומצב, הוא רק זמן מסוים, המספיק לגידול קומתו של הרע שבתוכו, בשיעור כזה שאין הציבור יכול עוד להימצא בו. אשר אז מוכרחים הציבור להתקבץ עליו ולהרוס אותו ולהסתדר במצב יותר טוב לתיקונו של הדור ההוא.

וכן זמן קיומו של המצב החדש, נמשך גם כן עד שניצוצי הרשעות שבו מתבכרות ונגמלות לשיעור כזה, שאי אפשר לסובלו. אשר אז מוכרחים להרסו, ולבנות מצב יותר נוח, על מקומו.

וכן הולכים המצבים ומתבררים, בזה אחר זה, מדרגה אחר מדרגה, עד שיבואו למצב מתוקן כזה, שיהיה כולו בלי שום ניצוצות רעות. (בעל הסולם, "השלום")

21. למה זה חייבו המקובלים, לכל איש, ללמוד חכמת הקבלה?

אומנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו: כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם.

פירוש: כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה ליהנות לכל נברא. אלא, מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו', עד שיזכה להשלים מחשבתו יתברך, שחשב עליו, כמו שכתוב בזוהר, כנודע.

והנה, כל עוד, שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות, העתידים להגיע אליו, בבחינת "אורות מקיפים", שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.

ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים. אלא, שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אומנם ההארה, שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאוד, שיגיע לשלימותו. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנ"ה)

22. אין אדם חי לצורך עצמו, אלא לצורך השלשלת כולו, באופן שכל חלק וחלק מהשלשלת, אינו מקבל את אור החיים לתוך עצמו, אלא רק משפיע אור החיים, לכללות השלשלת. (בעל הסולם, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אות כ"ב)

23. מוטל על האומה הישראלית, על ידי העסק בתורה ובמצוות לשמה, להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו, עד שיתפתחו לקבל עליהם את העבודה הגבוה הזו של אהבת זולתו, שהוא הסולם לתכלית הבריאה, שהוא דביקותו יתברך. (בעל הסולם, "הערבות", אות כ')

24. כל אדם לא נברא, אלא להשגת נשמה שלימה ומאירה מהבורא, ראויה לדביקות תמידית ונצחית. (בעל הסולם, "אצילות הנשמה")

25. כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם - יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם, אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב.

כי התבוננות כלשהי במלאכת הבריאה, דיה, להשכילנו על גודל שלימות פועלה ויוצרה. ולכן, עלינו להבין להיזהר מלהטיל דופי בשום פרט מהבריאה, ולומר שהוא מיותר, ואין בו צורך. שבזה יש חס ושלום משום הוצאת שם רע על פועלה. (בעל הסולם, "השלום בעולם")

26. והינך מוצא, בהכרח, שיש ג' מצבים לנשמות, בדרך כלל:

מצב הא' - הוא מציאותן באין סוף ב"ה, במחשבת הבריאה, שכבר יש להן שם, צורה העתידה, של גמר התיקון.

מצב ב' - הוא מציאותן בבחינת שתא אלפי שני, שנתחלקו, על ידי ב' המערכות הנ"ל, לגוף ונפש, וניתנה להן העבודה, בתורה ומצוות, כדי להיפך את הרצון לקבל, שבהן, ולהביאו לבחינת רצון להשפיע נחת רוח ליוצרם, ולא לעצמם כלל. ובמשך זמן מצב הזה, לא יגיע שום תיקון לגופים, רק לנפשות בלבד. כלומר, שצריכים לבער מקרבם, כל בחינת הקבלה לעצמם, שהיא בחינת הגוף, ולהישאר, בבחינת רצון אך להשפיע בלבד. שזהו צורת הרצון שבנפשות. ואפילו נפשות הצדיקים, לא תוכלנה להתענג בגן עדן, אחר פטירתן, אלא, אחר ככלות כל גופן, להירקב בעפר.

מצב הג' - הוא גמר התיקון של הנשמות, אחר תחיית המתים, שאז יגיע התיקון השלם, גם אל הגופין. כי אז, יהפכו גם את הקבלה עצמה, שהיא צורת הגוף, שתשרה עליה צורה של השפעה טהורה. ונעשים ראויים, לקבל לעצמם, כל הטוב והעונג והנועם, שבמחשבת הבריאה. ועם כל זה, יזכו לדביקות החזקה, מכוח השוואת צורתם ליוצרם. כי לא יקבלו כל זה, מצד רצונם לקבל, אלא מצד רצונם, להשפיע נחת רוח ליוצרם, שהרי יש לו יתברך הנאה, שמקבלים ממנו.

ולשם הקיצור, אשתמש מכאן ואילך, בשמות ג' המצבים הללו, דהיינו מצב א' מצב ב' ומצב ג'. ואתה תזכור כל המתבאר כאן, בכל מצב ומצב. (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות י"ד)

27. וכבר הורונו חז"ל שלא ברא הקב"ה את העולם, אלא בכדי ליהנות לנבראיו. וכאן אנו צריכים, להשים את עינינו וכל מחשבותינו. כי הוא סוף הכוונה והמעשה, של בריאת העולם. (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות ו')

28. מתוך שאין לך פועל בלי תכלית של מה, אם כן ודאי שהיה לו להשי"ת, תכלית בבריאה שלפנינו. ומתוך שהחשוב ביותר בכל המציאות רב הגוונית הזו, היא ההרגש המוקנה למין בעלי חיים, שכל פרט שבו, מרגיש את מציאותו עצמו - ומתוך שהחשוב שבהרגשות, הוא - הרגש השכלי, המוקנה רק לאדם, שעל ידו הוא מרגיש גם כל מה שבזולתו, ממכאוביו ונחמותיו. אם כן ודאי שאם נמצא לבורא תכלית בבריאה הזאת, הנה נושא תכלית זו הוא האדם. ועליו נאמר: "כל פעל ה' למענהו".

ועדיין יש להבין: לשם איזה צורך ערך השי"ת את כל הכבודה הזאת? אלא הוא כדי להעלותו למדרגה יותר נכבדה וחשובה, שירגיש את אלוקיו, כמו הרגשה האנושית שכבר מוקנית לו. וכמו שיודע ומרגיש את רצונותיו של חבירו, כן ישכיל בדרכי השי"ת, כמו שכתוב אצל משה רבינו עליו השלום: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו". וכל אדם יכול להיות כמשה רבינו עליו השלום כנודע. ובלי ספק כלל וכלל, לכל מי שמסתכל על ההתפתחות שבבריאה שלפנינו, יבין ויתברר לו העונג הגדול של הפועל, אשר פעולתו, הולכת ומתפתחת, עד שנקנה לו ההרגשה הנפלאה הזו, שיוכל לדבר ולהתעסק עם אלוקיו, כאשר ידבר איש אל רעהו. (בעל הסולם, "תורת הקבלה ומהותה")

29. מובא בזוהר (ויקרא, תזריע): בוא וראה, שכל מה שיש בעולם, לא היה, אלא בשביל האדם, והכול מתקיים בשבילו וכו', כמו שכתוב, וייצר ה' אלוקים את האדם, בשם מלא, כמו שהעמדנו, שהוא שלימות הכול וכולל הכול וכו', וכל מה שלמעלה ושלמטה וכו' נכלל באדם. עיין שם היטב. הרי מפורש, שכל העולמות העליונים והתחתונים כלולים כולם בהאדם, וכן כל המציאות הנמצאת בעולמות ההם, אינם, רק בשביל האדם. (בעל הסולם, "הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה", אות א')

30. הגמר של תיקון העולם, אי אפשר שיהיה, זולת בהכנסת כל באי עולם בסוד עבדותו יתברך, כמו שכתוב: והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ודייק הכתוב, ביום ההוא, ולא לפני זה. (בעל הסולם, "הערבות", אות כ')

31. צריכים מקודם להבנה אמיתית, במהותה של אהבת ה' עצמה. ויש לדעת, שכל הנטיות והמידות, הטבועות באדם, לשמש עימהן כלפי חבריו, הנה כל אלו הנטיות והמידות הטבעיות, כולן נחוצות לעבודת השי"ת. ומתחילה, לא נבראו והוטבעו באדם, אלא רק משום תפקידן הסופי, האמור, שהוא תכלית וסוף כל האדם, בסוד הכתוב "ולא ידח ממנו נידח", אשר אז, צריך להם לכולם, כדי להשתלם עימהם, בדרכי קבלת השפע, ולהשלים חפץ ה'.

וזה שכתוב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו וגו'" (ישעיהו מ"ג, ז'). וכן: "כל פעל ה' למענהו וגו'" (משלי ט"ז, ד'). אלא שבינתיים, הוכן לו לאדם, עולם מלא, כדי שכל אלו הנטיות והמידות הטבעיות שבו, יתפתחו וישתלמו, על ידי שיתעסק בהן עם הבריות, באופן, שיהיו ראויים לתכליתם.

וזה שאמרו חז"ל: "חייב אדם לומר, בשבילי נברא העולם", משום שכל בריות העולם נחוצים ליחיד, שהמה המפתחים ומכשירים את נטיותיו ומידותיו, של כל אדם יחיד, עד שיוכשרו ויעשו, לכלי שרת לעבודתו יתברך.

וכיוון שכן, הרי יש לנו להבין, את מהותה של אהבת ה', מתוך מידות האהבה, שהאדם נוהג בהן, כלפי חבירו. אשר בהכרח, גם אהבת ה', מושפעת במידות אלו. כי מתחילה, לא הוטבעו באדם, אלא לשמו יתברך. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אותיות ס"ח-ס"ט)

32. בביאת האדם אל אהבת זולתו, אז הוא נמצא ישר בבחינת הדביקות, שהוא השוואת הצורה ליוצרה. אשר עימה יחד, עובר האדם מתוך עולמו הצר, המלא מכאובים ואבני נגף, אל עולם נצחי רחב, של השפעה להשי"ת והשפעה לבריות. (בעל הסולם, "מהות הדת ומטרתה")

33. צריכים להבין את עניין מטרת הבריאה, מה שאמרו שהיא מטעם שרצונו להיטיב לנבראיו. ומסיבת התיקון, שלא יהא עניין של נהמא דכסופא (לחם ביזיון), נעשה הצמצום. ומהצמצום נמשך המסך, שעל ידי זה מהפכים את הכלי קבלה להשפעה. וכשמכינים את הכלים, שיהיו בעל מנת להשפיע, אז תיכף מקבלים את האור הגנוז והצפון לנבראיו. היינו שמקבלים את הטוב והעונג, שהיה במחשבת הבריאה ליהנות לנבראיו. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר מ"ב, "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")

34. כל עסקינו בתפילות ומצוות מעשיות הוא, לחזור ולברר ולהעלות לכל אלו הנשמות שנשרו מאדם הראשון ונפלו לקליפות, עד להביאן לשורשן הראשון, כמות שהיו בו, מטרם שחטא בעץ הדעת. (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק ח', אור פנימי, אות פ"ח)

35. מטרת הבריאה הוא לאו דווקא לאנשים יחידי סגולה, אלא שהמטרת הבריאה, שייכת לכל הנבראים, בלי יוצא מהכלל.

ולאו דווקא אנשים בעלי כשרונות, וגיבורי כוח, היינו שיש להם כוח התגברות אמיצי לב, וכדומה, אלא שזה שייכת לכל הנבראים, עיין ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות כ"א, שכתב שם, בשם מדרש רבה, "וזאת הברכה": "אמר הקב"ה לישראל חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בליבו". (הרב"ש, מאמר 6, "אהבת חברים - ב", 1984)

36. ידוע שתכלית הבריאה היא להיטיב לנבראיו, ומשום זה נטבע בהאדם טבע שירצה לקבל תענוג להנאת עצמו, וזהו נקרא יצר הרע, כמו שכתוב "כי יצר לב האדם רע מנעוריו".

ונקרא יצר הרע, כי בזה שהאדם רוצה לקבל תענוג, הוא מרוחק מהתענוג האמיתי, מטעם שאין לו השתוות הצורה כידוע. אלא על ידי התורה יהיה לו תיקון, שעל ידי התורה תהיה מציאות שיוכל לקבל התענוגים האמיתיים, כמו שאמרו חז"ל בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין (בבא בתרא ט"ז).

ועניין התבלין הוא כמו שאמרו חז"ל, הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו המאור שבה מחזירן למוטב (חגיגה פ"א, ה"ז). נמצא לפי זה שיש סגולה בתורה להחזיר האדם למוטב, שהכוונה על הרע שנמצא באדם, הינו הרצון לקבל שיהיה בעל מנת להשפיע.

ובאופן כזה כבר תהיה לו בחינת דביקות ויוכל לקבל את התענוגים האמיתיים ולא יהא נקרא מקבל. נמצא, שעל ידי התורה תהיה יכולת לקיום האדם בהעולם בזה, שהתורה תחזירו למוטב.

וזה פירוש "נעשה אדם", שדרשו אנא ואת נוקים ליה בעלמא. היינו שמצד ה' בא הרצון לקבל ומצד התורה בא הרצון להשפיע. ומב' אלה יהיה קיום לאדם בעולם, היינו שעל ידי ב' אלו יוכל לקבל כל טוב ויישאר בדביקות. (הרב"ש, מאמר 267, "באורייתא אתברי בר נש")

37. יש בתורה להבחין כמה בחינות:

א. שלומד תורה בכדי לדעת את הדינים, בכדי לדעת איך לקיים מצוות התורה.

ב. שלומד תורה בכדי לקיים מצוות לימוד התורה. כמו שכתוב (יהושע א') "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יום ולילה". ופירש רש"י "והגית בו" והתבוננת בו, כל היגיון שבתורה בלב, כדאמר "והיגיון ליבי לפנים".

ג. שלומד תורה בכדי לזכות למאור התורה. וזה שכתוב "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב". שעל ידי זה יזכה לאמונה ולהידבק בה'. ואז נכנס לבחינת "ישראל", היות שכבר מאמין בה' באמונה שלימה.

ד. לאחר שכבר זכה לבחינת אמונה, אז הוא זוכה לבחינת "תורה, מבחינת שמותיו של הקב"ה", שזה נקרא בזוהר הקדוש בחינת "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא". שאז הוא זוכה לבחינת מטרת הבריאה, שהוא להיטיב לנבראיו, שהנבראים מקבלים מבחינה זו את מה שהקב"ה רוצה לתת להנבראים. (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)

38. מה זה תורה ומלאכה בעבודה. התשובה היא, שלומד התורה בכדי שתהיה לו היכולת לעשות את המלאכה, שזה נקרא "אשר ברא אלוקים לעשות". כלומר, שהנבראים צריכים לעשות את המלאכה "להפוך את הרצון לקבל לרצון להשפיע", שעל ידי זה תהיה להם דביקות, שהוא בחינת השתוות הצורה. וגם יוכלו לקבל את הטוב והעונג, שזהו מטרת הבריאה. (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)

39. היות שהאדם נברא עם כלי, שנקרא "אהבה עצמית", ובמקום שאדם אינו רואה, שמפעולה תצא משהו לתועלת עצמו, אין לו חומרי דלק ליגיעה לעשות תנועה קלה.

ובלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דביקות בה', שהוא עניין השתוות הצורה.

והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כוח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם.

לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כוח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם. נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה.

ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עימהם. (הרב"ש, מאמר 1, חלק ב', "מטרת החברה - ב", 1984)

40. כל עיקר בריאת העולמות והנשמות הכול היה על כוונה אחת, שהיא לתקן הכול שיהיה בעל מנת להשפיע, שזה נקרא "דביקות השתוות הצורה". ועל התורה אמר הקב"ה "בראתי יצר הרע, בראתי תבלין". כלומר, שאחר שהאדם קיבל את התורה בבחינת "תבלין", אז יהיה יצר הרע מתוקן בעל מנת להשפיע, כמו שכתוב בזוהר הקדוש "עתיד מלאך המוות להיות מלאך קדוש".

את כל העיקר הזה, האדם אינו מסוגל להסתכל, מטעם שהוא נמשך אחרי הרבים, הנקראים "כלל ישראל". שתחילת החינוך קיבל כל אחד בבחינת שלא לשמה. כלומר, שהעסק בתורה ומצוות הוא בכדי לקבל שכר בכלים דתועלת עצמו. ובלשמה, אסור לגלות בתחילת כניסת האדם בקיום תורה ומצוות, כמו שכתוב בדברי הרמב"ם.

וזה גורם להאדם, שיבין מצד שכלו, שכל מה שהוא צריך ללמוד תורה, הוא בכדי שידע את הדינים, איך לקיים את המצוות, כמו שאמרו חז"ל "אין עם הארץ חסיד". והגם שלומדים תורה אפילו מה שלא נוגע מצוות מעשיות, אבל הלימוד בחלק התורה הזה הוא לומד מטעם "מצוות לימוד התורה", כמו שכתוב "והגית בו יומם ולילה". כלומר, שלומד מטעם מצווה, כשאר מצוות. (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)

41. צריך להאמין באמונת חכמים, בזה שאמרו, שמטרת הבריאה היא בכדי להיטיב לנבראיו.

וכשהאדם מתחיל להסתכל על הבריאה בעיניים שלו, כלומר איזו צורה של טוב ומיטיב הוא רואה, שהנבראים מקבלים ממנו יתברך, ומה מתראה אז להאדם - דבר הפוך. שהוא רואה, שכל העולם סובל ייסורים, וקשה למצוא אדם, שיכול לומר, שהוא מרגיש ורואה איך שהנהגתו יתברך היא בבחינת טוב ומיטיב.

ובמצב הזה, כשהוא רואה עולם חשוך, והוא רוצה להאמין בה', שהוא מתנהג עם העולם בהשגחה פרטית בבחינת טוב ומיטיב, הוא נשאר עומד על נקודה זו, וכל מיני מחשבות זרות נופלות לו אז במוחו. והוא צריך אז להתגבר למעלה מהדעת, שהשגחה העליונה היא בבחינת טוב ומיטיב. אז הוא מקבל צורך, שהקב"ה ייתן לו את כוח האמונה, שיהיה בידו כוח ללכת למעלה מהדעת ולהצדיק את ההשגחה העליונה. (הרב"ש, מאמר 13, "מהו, רועה העם הוא כל העם, בעבודה", 1988)

42. אלו, שהולכים בדרך האמת, היינו שרוצים לעשות נחת רוח ליוצרו, והם רואים, שכל מעשיהם אינם לשם שמיים, אז הם מתפללים לה', שהוא יראה, שהם יוכלו לעשות מעשים לשם ה'.

אז אומר הקב"ה, "בכל מקום אשר אזכיר את שמי", היינו שאתם תתנו לי את האפשרות, שאני אוכל לייחס את שמי על מעשיכם. היינו, שיהיה התעוררות מלמטה, שאני, אומר הקב"ה, אייחס את שמי על המעשים. אז מאיפה אתם תדעו, שאני כבר מייחס את שמי עליהם. זה תראו, אם אני "אבוא אליך וברכתיך".

היינו שכל מטרת הבריאה, שהיא להיטיב לנבראיו, אינה יכולה להתגלות מטרם שתקנתם את עניין נהמא דכסופא, היינו שתעשו את מעשיכם להשפיע. ואז יקויים מטרת הבריאה, שהיא להיטיב לנבראיו. (הרב"ש, מאמר 496, "דרך אמת")

43. צריכים את השני קווים, שעל ידי שניהם יגיעו לקו האמצעי. כי אי אפשר להיות קו אמצעי, אם אין לפניהם שני קווים. לכן, בזמן שיש מחלוקת, אז שייך לומר, ש"בא השלישי ויכריע ביניהם, ועושה שלום". מה שאין כן אם אין מחלוקת, אין צורך לעשות שלום. זאת אומרת, אם אנו צריך לבחינת שלום, אז אנו מוכרחים להמציא מקודם מחלוקת, אחרת אין מקום לשלום.

אולם השאלה היא, בשביל מה אנו צריכים לשלום, הלא יותר טוב היה, אנו מבינים, כשאין מחלוקת, ולא צריכים לשלום, שכך השכל מחייב.

והתשובה היא, היות שאלו שני הופכיים יש בנו בהטבע, נמצא לפי זה, שעניין המחלוקת זהו מציאותי, שהטבע עשה לנו כך. פירוש, שמצד מטרת הבריאה, יש בנו טבע, שהבורא נתן לנו רצון לקבל הנאה ותענוג. ומצד תיקון הבריאה, אנו צריכים ללכת בכיוון הפוך, שהוא להשפיע, כדוגמת הבורא "מהו רחום אף אתה רחום".

אם כן הב' קצוות האלו הם נמצאים בנו. ומה שאנו אומרים, שצריכים לעשות מחלוקת, כמו שאמרו חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע", וכמו שפירש רש"י, "שיעשה עימו מלחמה". הכוונה היא, שיגלה את הרע שבו. ולא על ידי המחלוקת, הוא מייצר רע, שמזה נעשה מחלוקת. אלא הרע שבאדם הוא בגניזו. ואם יכנס שמה אור דקדושה, תיכף יתעורר הרצון לקבל, הנקרא שבו, ויקבל הכול בקבלת לעצמו. וזה יעבור תיכף להצד הטומאה והקליפות.

לכן צריכים לעשות מלחמה, שעל ידי זה הרע יצא ממחבואו וילחם עם היצר טוב.

נמצא, שדווקא על ידי מלחמה הוא מתגלה, היות שהוא רוצה להילחם עם היצר טוב. וכשהוא מתגלה בפרצופו האמיתי, אז רואה האדם, איך שהוא "הר גבוה". ובא אז לידי הכרה, שאין עצה אחרת, אלא לבקש מה', שיעזור לו להכניע את הרע, ושתהיה לו היכולת לעבוד רק על הכוונה בעל מנת להשפיע. (הרב"ש, מאמר 10, "מהו, שהסולם הוא באלכסון, בעבודה", 1989)

44. חז"ל אמרו (קידושין מ', ע"ב) "עשה מצווה אחת, אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות", משום זה, היות שהוא במצב, שאין הוא דואג לאהבה עצמית, אלא לטובת הזולת, נמצא, שבזה שהוא רוצה לקבל את הטוב ועונג מאת הבורא, הוא רוצה לקיים אהבת הזולת, בין אדם למקום, ובין אדם לחבירו.

וזהו כמו שכתוב בזוהר ("הקדמת ספר הזוהר", דף ע"ט, ובפירוש "הסולם", אות ס"ז) "ולומר לציון עמי אתה, וכו', עמי אתה, אל תקרא עמי אתה עם ע' פתוחה (פתח), אלא עִמי אתה עם ע' חרוקה (חיריק), שפירושו, להיות שותף עימי. אשרי הם העמלים בתורה".

והגם ששם מיירי בין אדם למקום, אבל עניין דרש של שותף יכולים לפרש בין אדם לחבירו גם כן. היות שמזה יצא אחר כך, שגם העולם כולו יקבלו את הכף זכות. נמצא, שעשה טובה בין אדם לחבירו, בזה שגרם להעולם כולו, שיגיעו לקבל הטוב והעונג, במה שישנו במטרת הבריאה.

נמצא, שהוא נעשה שותף להקב"ה, בזה שעל ידו יהיה הסיוע, שכולם יבואו אחר כך לקבל מטרת הבריאה. נמצא, שהוא נעשה שותף עם הקב"ה, כמו שכתוב "אני התחלתי את הבריאה, בזה שרוצה לתת טוב ועונג, וישראל הם משתדלים, שהמטרה תצא לפועל, בזה שעושים כלים, שיהיו מוכשרים לקבל את השפע העליון בלי שום פגם, הנקרא "נהמא דכסופא".

אלא אפילו בעת שמקבלים את הטוב ועונג, לא יפסידו את הדביקות, הנקרא "השתוות הצורה". כי זו הייתה סיבת הצמצום. (הרב"ש, מאמר 11, "פורים, שהמצווה עד דלא ידע", 1987)

45. אנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה, שהיא "להיטיב לנבראיו". ואם היצר הרע בא לאדם ושואל אותו כל הקשיות של פרעה, לא לדחות אותו בקש, אלא לומר, עכשיו עם השאלות שלך אני יכול להתחיל בעבודה דלהשפיע.

זאת אומרת, שלא להגיד על השאלות של יצר הרע, שהוא בא אליו בכדי להוריד אותו מדרגתו, אלא להפוך, לתת לו עכשיו מקום עבודה, שעל ידי זה הוא יעלה בו עכשיו בדרגות השלימות. היינו, שכל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל התגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע.

והתגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה. וזה כדוגמת "מסך", שצריכים לעשות על "עביות". נמצא, אם אין לו רצון לקבל, אין לו על מה לעשות מסך. לכן משום זה, כשהיצר הרע מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת".

וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת, שאל יגיד שקיבל עכשיו דחייה מעבודה, אלא שיגיד, שמהשמיים נתנו לו רצונות ומחשבות, בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה. נמצא לפי זה, אדרבה שמקרבים אותו מלמעלה, לכן שלחו לו עבודה.

ועל זה נאמר "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה ופושעים ייכשלו בה". (הרב"ש, מאמר 22, "כל התורה היא שם אחד קדוש", 1985)

46. הטבה שלימה, בשיעור הגדול שה' חשב עלינו, איננה, אלא בהשפעה, שהיא תענוג בלי שום גבול וצמצום. מה שאם כן הקבלה לעצמו, היא מוגבלת ומצומצמת מאוד, כי השביעה מכבה תיכף התענוג. כמו שכתוב, כל פעל ה' למענהו. שכל הפעולות הנוהגות בעולם, לא נבראו מתחילתן, אלא להשפיע נחת רוח אליו. ולפיכך נמצאים בני אדם משמשים בעסקי העולם, בהיפך גמור ממה שנבראו מתחילתם. שהרי הקב"ה אומר, כל העולם בשבילי נברא, כמו שכתוב, כל הנקרא בשמי, לכבודי בראתיו.

ואנו אומרים ההיפך ממש מקצה אל הקצה. כי אנו אומרים, כל העולם אך בשבילנו נברא. ואנו רוצים לבלוע כל טוב העולם לבטננו, להנאותינו, ולכבודנו. ולפיכך, אין פלא, מה שאין אנו ראויים עוד לקבל הטבתו השלימה. ועל כן מוטעמת לנו השגחתו בטוב ורע, בהנהגת שכר ועונש. כי זה תלוי בזה, ששכר ועונש מסובב מטוב ורע. כי כיוון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו, אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם רע בעדנו. (זוהר לעם, "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "ליל הכלה", סעיף 138)

47. כשרצה לברוא את האדם, אמרה התורה לפניו, אם יהיה נברא האדם ואחר כך יחטא, ואתה תדון אותו, למה יהיו מעשי ידיך לשווא, הרי לא יוכל לסבול את דינך. אמר לה הקב"ה, הרי בראתי תשובה מטרם שבראתי העולם. ואם יחטא, יוכל לעשות תשובה, ואמחל לו.

אמר הקב"ה לעולם, בשעה שברא אותו, וברא את האדם: עולם, אתה וטבעך אינם עומדים אלא על התורה, ומשום זה בראתי בך אדם, כדי שיעסוק בתורה. ואם לא יעסוק בתורה, הרי אני מחזירך לתוהו ובוהו. והכול הוא בשביל האדם. והתורה עומדת ומכריזה לפני בני אדם, כדי שיעסקו וישתדלו בתורה, ואין מי שיטה אוזניו. (זוהר לעם, פרשת תולדות, מאמר "ואלה תולדות יצחק", סעיף 2)

48. כמו שכתוב, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, כדי שיעשה לי כבוד. בראתיו, כדי לייחד אותי. יצרתיו, לעשות לי מעשים טובים. אף עשיתיו, שיתעורר על ידו כוח העליון. (זוהר לעם, פרשת ויחי, מאמר "ד' מינים", סעיף 212)

49. כתוב, מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו. כל בני העולם אינם רואים על מה הם נמצאים בעולם, שאינם מסתכלים לדעת לאיזה מטרה הם חיים בעולם, והימים הולכים מבלי לשוב. וכל אלו הימים שבני אדם חיים בהם בעולם הזה, עולים ועומדים לפני הקב"ה, כי כולם נבראו ויש להם מציאות ממשית. (זוהר לעם, פרשת וירא, מאמר "מי יעלה בהר ה'", סעיף 76)

50. החכמה שהאדם צריך לדעת אותה: לדעת ולהסתכל בסוד אדונו, לדעת את עצמו, שיידע מי הוא, ואיך נברא, ומאין הוא בא, ולאן הוא ילך, ותיקון הגוף איך מיתקן, ואיך הוא עתיד לבוא בדין לפני מלך הכול.

לדעת ולהסתכל בסוד הנשמה. מה היא נפש זו שבו, ומאין באה, ועל מה היא באה בגוף הזה, שהוא טיפה סרוחה, שהיום כאן ומחר בקבר.

להסתכל בעולם הזה, ולדעת העולם, שהוא נמצא בו, ועל מה ייתקן העולם. ואחר זה, יסתכל בסודות העליונים של העולם העליון, לדעת את אדונו. וכל זה יסתכל האדם מתוך סודות התורה. (זוהר לעם, זוהר חדש, שיר השירים, מאמר "החכמה שהאדם צריך לדעת אותה", סעיפים 483-482)

51. הקב"ה רוצה בתקנת כל העולם. על כן אמרו חז"ל (שבת פ"ח, ב') כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לע' (70) לשון, שמורה על הכנה שיש בתורה להשלים כל האומות. (הראי"ה קוק, "מאורות הראי"ה")

52. תכלית בריאת העולם הוא בשביל התגלות מלכותו יתברך, שאין מלך בלא עם. (רבי שניאור זלמן מלאדי, "התניא")

53. אין הנאה להקב"ה מכל מה שברא בעולמו, רק בהיות בניו עוסקים ברזי התורה, להכיר גדולתו ויופיו ומעלתו. (הרח"ו, הקדמת המהרח"ו על שער ההקדמות)

54. כלל ראשון, מה שנודע לנו מכוונת המאציל ב"ה בזה, הוא, כי ברצותו להיטיב, רצה להמציא נמצאים שיקבלו את טובו. וכדי שיהיה הטוב שלם, צריך שיקבלוהו בזכות ולא בצדקה, שלא יהא הבושת פוגמו, כאוכל את שאינו שלו.

וכדי שיוכלו לזכות, המציא מציאות אחד שיהיה אליהם להיתקן, מה שאינו צריך הוא, ובתקנם אותו - יזכו. (הרמח"ל, "כללי פתחי חכמה ודעת")

55. זה הכלל, האלוה יתברך שמו מנע, כביכול, את עצמו, פירוש, שמנע את יכולתו, בברוא נבראיו, שלא לעשות אותם כפי כוחו, אלא לפי מה שרצה וכיוון בהם. ובראם חסרים, כדי שישלימו הם את עצמם, ויהיה שלימותם שכרם, בזכות מה שטרחו להשיגו. וכל זה רק ברצותו להיטיב הטבה שלימה. (הרמח"ל, "דעת תבונות")

56. היסוד הראשון שעליו עומד כל הבניין הוא, שרצה הרצון העליון שיהיה האדם משלים את עצמו ואת כל הנברא בשבילו, וזה עצמו יהיה זכותו ושכרו. זכותו - לפי שנמצא שהוא מתעסק ויגע להשיג השלימות הזה, וכשישיגהו - יהיה נהנה רק מיגיע כפיו וחלקו מכל עמלו. שכרו - שהרי סוף סוף הוא יהיה המושלם, ויהיה מתענג בטובה לנצח נצחים. (הרמח"ל, "דעת תבונות")

57. צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי (סנהדרין ל"ז). נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם, ולמלאות חיסרון העולם, ולהתפלל בעבורם. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי מוהר"ן")

58. האל יתברך שמו הוא תכלית הטוב ודאי. ואומנם, מחוק הטוב הוא להיטיב, וזה הוא מה שרצה הוא יתברך שמו - לברוא נבראים, כדי שיוכל להיטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה. ואומנם, כדי שתהיה ההטבה הטבה שלימה, ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא, ולא יישאר להם בושת פנים בקבלם הטוב, כמי שמקבל צדקה מאחר. (הרמח"ל, "דעת תבונות")

59. השם "אדם" המורה על אדמה לְעליון, זהו עיקר התכלית. (השל"ה הקדוש, "תולדות אדם")

60. תכלית כל הנבראים הוא האדם השלם, ותכלית האדם השלם הוא הייחוד, שהוא הדעת את ה'. (רבי מאיר אבן גבאי, "עבודת הקודש")

61. עיקר החיות הוא על ידי האחדות, על ידי שנכללים כל השינויים במקור האחדות. ועל כן "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה, כדי לכלול באחדות ושלום, שהוא עיקר החיות, והקיום, והתיקון של כל הבריאה. על ידי שבני אדם, שמשונים בדעותיהם, נכללים יחד באהבה ואחדות ושלום. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי הלכות")

62. יסוד ושורש העבודה הוא, שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חז"ל הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא.

ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר ציוונו עליהן ה'. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחילה, כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. (הרמח"ל, "מסילת ישרים")

63. אדם נוצר כדי להרים את השמיים! (רבי מנחם מנדל מקוצק, "סנה בוער בקוצק")