"לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו" (ויצא כט ז), ידוע שכל דברי הצדיקים דיבורם פונה לעילא, וזה שנאמר לו, ונתגלה על ידי רועי חרן, כי אי אפשר להגלות (לגלול) את האבן, מעל פי בארה של גילוי רחל, עד שנאספו כל העדרים וגללו את האבן, מעל פי הבאר.
ולענ"ד אפשר לומר, ידוע שלפני כל גילוי מוכרח בחינת כיסוי, בסוד, קדרותא דצפרא, ולפיכך כיון שהגיע יעקב לבארה של גילוי רחל ליעקב, לא הרגיש כל כך אהבת רחל, כמו בכל הדרך, אשר עבר במקלו את הירדן אחריה.
ועל כן, שם לבאר העליון פניו, כי הבין, שנסתם הבאר בהאבן, ובחינת יעקב הוא, לעלות את החיצוניות, ועל כן שם לחצוניות פניו. (וזה סוד, וישב על הבאר, דהיינו בחינת ישיבה.)
ומיד עמד בתפילה, ושם לרועי צאן אדם פניו, (מדוע וכו') "לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו", דהיינו, בסוד (שה"ש א ז) "איכה תרעה" ו"איכה תרביץ", ובא אליו המענה, "לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים", דהיינו, עד שלא הגיע יעקב, לבחינת זווג בחיצוניות, היה כלל ישראל כולו, גם ארבע אמהות, תלוי ונכלל בו לבדו, ולכן היתה עבודתו, עד הנה, ביחידות, שלא בציבור, שלא היה צריך לשום סיוע מאחרים, והיה חזק בכח העבודה, בלי עייפות לעולם.
אבל באותו רגע, שהגיע זמנו לזווג רחל, להוציא שבעים נפש, מיד הרגיש בעצמו בחינת תשות כח, וזה שדבר והתפלל כל זה. (ובאמת ידע) וזה שלא גלל יעקב האבן מעל פי הבאר, טרם גילוי רחל. אבל בגילוי רחל לו, נשלם בחינת זווג עינים. לכן באותו זמן, כלל ישראל נכללו בו. ואם כן נאספו באמת כל העדרים שבאותו זמן. על כן, "ויגל את האבן מעל פי הבאר".
אבל מכאן והלאה, כשנתפשטו שבעים נפש דיעקב, לששים רבוא נשמות, חזר הדבר לקדמותו, שצריך אסיפת כל העדרים לגלול האבן, מעל פי הבאר, ובהחסר כח מחלק אחד, גורם תשישות כח בכל הקומה. וזה סוד, (ברייתא דרבי ישמעאל) פרט שצריך לכלל, וכל דבר שהיה בכלל ויצא מהכלל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא על הכלל כולו יצא
כי, (תהלים קג טו) "אנוש וכו' כציץ השדה כן יציץ", וכל נקודת הציצים, עולה לפרח אחד, כלל דיעקב ושבטים, מִטָה שלימה. וזה נותן גבול מיוחד לכל נפש ונפש, בבחינת קבלת אור מלעילא בעולם הזה, בסוד העבודה, וזה גדול מזה, וזה לעילא מזה, ואין פרצוף דומה לחבירו. ואותם הגבולים בציורם, דומה ממש, לדמות קוי וניצוצי נקודות הפרח, שהגבולים שבכל חלק ונקודה מהפרח מעמידים היופי של הפרח, ובהעבור נקודה וחלק מהפרח גבולו, במעט, או בהרבה, יגרם כיעור לכללות הפרח, ואין אפשרות לקחת חלק מפרח בפני עצמו, ולהסתכל בו בפרטות, כי אז לא תאר ולא הדר לו לאותו חלק.
וזה סוד שהמשיל הזוהר, (נשא הסולם אות יט, ויק"ר פ"ד י) לשנים שבאו בספינה, והיה אחד קודח תחתיו, גער בו חבירו, למה אתה קודח, ואותו שוטה ענה לו, מה איכפת לך, הלא תחתי אני קודח, כי באמת מקלקל היחיד יופי כל הדמות.
ומזה יובן שבחורבן בית ראשון, לא הצילו החרש והמסגר את בית המקדש מלהחרב, מפני רוב דורם שקלקלו היופי, הגם שבהם לא היה שום פגם, כי אין הנבואה שורה במקום פגום, אפילו מעט מהמעט.
וזה סוד תפילה בציבור, שאסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי זה לא יתכן, להרחיב גבולו, ושאר גבולי של ציצי הפרח ישארו על מקומם, כי כמו הקוטן יפגום היופי, כן הגודל. כי כל קוי ועיגולי הפרח, צריך שיהיה להם ערך בין גבולם כנ"ל.
וזה סוד, (תהלים כב כא) "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי", כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, בסוד (ויק"ר פ"ז ו) "כל המתגאה" וכו'. כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו. כי הנוטל חלק מהפרח, לא די שמגנה יופי הפרח בכללו, שיש פגם בערך שבהם, אלא גם לאותו חלק, אין תאר והדר כלל, ושום גוון שבעין לא יחשבהו. ועל כן מחריב נפשו, ועוד גורם, שמוסר בחינת יחידה שלו לכלב, דהיינו, סוד ב"ן הוא פירוד הנקודות, וסוד מ"ה הוא חיבורם לפרח אחד, וסוד יחידה היא המקבלת אור מ"ה, ולכל אדם, נמצא יחידה, בסוד התפשטותו בפני עצמו.
וזה שגורם כל גבול, בסוד הרגשת האדם את עצמו, לאני מיוחד, דהיינו, יחידה. ובאמת בשורש נקרא יחידה, מפני ששם כל נשמות ישראל יחידה וכלל אחד. ובסוד מונה מספר, ואין מספר. בסוד כלל ופרט. בסוד הבחירה. וכל אדם תכלית הנרצה מעבודתו, להמשיך עליו, אור יחידה, שתשלם רק באסיפת כל העדרים כנ"ל. וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות כנ"ל על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו, שהוא מחזה ולמטה, בסוד התגלות והתפרטות הנפשות כנ"ל, ולא עוד, אלא שגם בשורש יחידה הוא ממסיר לכלב, סוד, התפשטות שם ב"ן, לבחינת (ישעיה נו י) "כלבים אלמים לא יוכלו לנבח". שלא תעלה כלל שועתם השמימה, לזווג מ"ה לב"ן, דהיינו ליחד, אלא ח"ו מסירא לכלבא, דהיינו הפירוד חלילה, בסוד הב הב דבנות גיהנם.
וזה סוד, (בא י כג) "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם", דהיינו, מקום מושב על הכסא, שהוא מחזה ולמטה, מקום שהחסדים מגולים ומתפשטים, (דבנה"י אין הפנימיות מתעלם ואין שם בני מעים) וגם "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (שם יא ז), דהיינו, שלא היה אפילו התעוררות, לכל פרט מבני ישראל, לדרוש שום דבר ביחידות, בסוד הב הב. כי לכל פרט לא היה חסר כלום, מחמת שלא הרגישו בעצמם, לאני בפני עצמם, וזה כחם לצאת ממצרים ביד רמה, והבן.
וצריך כל אדם להאסף בכל כחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה. כי העזה וחרפה גדולה, לגלות ערותו בפני וכו'.
וזה סוד, (יתרו כ כג) "לא תעלה במעלות על מזבחי", פירוש, בבחינת פרט, שזה למעלה מזה וכו'. ועוד שהוא בחינת חפץ להתנשאות, על זרע קודש, ועם קדוש לא צריכים אליו, והוא פוסע על ראשי עם קדוש ודורש גדולה עליהם. שזה חרפה, הס מלהזכיר עוד מכאן ולהלאה.
אלא יכלול את עצמו ביחידה, שורש כל ישראל, בסוד (ישעיה מד ו) "אני ראשון ואני אחרון". ואז כחו ממש ככח יעקב, ואז יוכל ביד החזקה, לגלות את האבן מעל פי הבאר וישקו כל העדרים, מבאר מים, כי הגבול הקודם, יוסר מעל כל נפשות ישראל, הן למטה הימנו, והן למעלה הימנו. ואדרבה, ציורי גבולי פרח, הנותנים פאר ויופי, לא ישתנו כלל, כי בציורם הקודם ישארו, אבל גבול כלל הקדושה יורחב מאד, וגורם לכל בני ישראל היה אור במושבתם. ואז אפילו בחינת כלב פרטי שלו ישאר אלם, כי יתגלה האור יופי, בסוד, המושב שלו, דהיינו מחזה ולמטה, כי כן טבע אור הכלל השורה על הפרט, שבטל לגבי מציאת הפרט שלו, ואינו מרגיש את עצמו.