תפילת רבים

1. וזה סוד שהמשיל הזוהר, לשניים שבאו בספינה, והיה אחד קודח תחתיו, גער בו חבירו, למה אתה קודח, ואותו שוטה ענה לו, מה איכפת לך, הלא תחתי אני קודח, כי באמת מקלקל היחיד יופי כל הדמות.

ומזה יובן שבחורבן בית ראשון, לא הצילו החרש והמסגר את בית המקדש מלהיחרב, מפני רוב דורם שקלקלו היופי, הגם שבהם לא היה שום פגם, כי אין הנבואה שורה במקום פגום, אפילו מעט מהמעט.

וזה סוד תפילה בציבור, שאסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי זה לא יתכן, להרחיב גבולו, ושאר גבולי של ציצי הפרח יישארו על מקומם, כי כמו הקוטן יפגום היופי, כן הגודל. כי כל קווי ועיגולי הפרח, צריך שיהיה להם ערך בין גבולם כנ"ל.

וזה סוד (תהילים כ"ב, כ"א), "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי", כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, בסוד (ויקרא רבה ז', ו') "כל המתגאה" וכו'. כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו. (בעל הסולם, "לא עת היאסף המקנה")

2. וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות, על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו. שלא היה התעוררות, לכל פרט מבני ישראל, לדרוש שום דבר ביחידות, כי לכל פרט לא היה חסר כלום, מחמת שלא הרגישו בעצמם, לאני בפני עצמם, וזה כוחם לצאת ממצרים ביד רמה.

וצריך כל אדם להיאסף בכל כוחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל, ואז וישקו כל העדרים, מבאר מים, כי הגבול הקודם, יוסר מעל כל נפשות ישראל, הן למטה הימנו, והן למעלה הימנו, וכלל הקדושה יורחב מאוד, כי יתגלה האור, מחזה ולמטה, כי כן טבע אור הכלל השורה על הפרט, שבטל לגבי מציאת הפרט שלו, ואינו מרגיש את עצמו. (בעל הסולם, "לא עת היאסף המקנה")

3. האדם צריך להתפלל על חורבן בית המקדש, שהקדושה, היא בחינת חורבן ונמצאת בשפלות, ואין איש שם לב לשפלות הזאת, שהקדושה מונחת בארץ וצריכים להרים אותה משפלותה.

כלומר כל אחד ואחד מכיר בתועלת עצמו ויודע שזה דבר חשוב מאוד, וכדאי לעבוד בשביל זה, מה שאין כן להשפיע לא כדאי. וזה נקרא שהקדושה מונחת בארץ, כאבן שאין לה הופכין.

אבל אין לאדם לבקש מה' שיקרב אותו אליו, כי זו חוצפה מצד האדם, כי במה הוא יותר חשוב מאחרים. מה שאין כן כשהוא מתפלל על הכלל, שהיא המלכות, הנקראת כנסת ישראל, הכלל של הנשמות, ששכינתא בעפרא, ואז מתפלל שהיא תעלה, היינו שה' יאיר בה את חשכתה, ממילא כל ישראל יעלו בדרגה, וגם האדם המבקש, שהוא גם כן בתוך הכלל. (הרב"ש, מאמר 106, "חורבן דקדושה")

4. "בשעה שהקב"ה נכנס לבית הכנסת ואין מוצא שם עשרה", היינו שיהיה שם מי שיתפלל עבור בחינת "עשרה", שהיא השכינה הקדושה, שתעלה מגלותה, שעל ידי שעוסקים עם הרצון להשפיע, אז מרימים את שכינתא מעפרא. אבל כשכל אחד דואג לצרכיו הפרטיים, אזי הקב"ה כועס.

ומביא ראייה מהפסוק, שנאמר "מדוע באתי ואין איש", שידאג על צרכים השייכים לבחינת "איש", ורק דואג למלא את הצרכים השייכים לבהמה. אלא האדם צריך תמיד לתת דין וחשבון לעצמו עבור מי הוא מבלה את זמנו, ובשביל מי הוא מייגע את עצמו, כי אין לו לדאוג אלא לצורך הכלל. (הרב"ש, מאמר 251, "עניין המניין")

5. הזוהר הקדוש, נותן עצה לאלו אנשים שיש להם דרישה פנימית, שלא יכולים להשלים עם המצב שבו הם נמצאים. היות שאין הם רואים שום התקדמות בעבודת ה', והם מאמינים בזה שכתוב (דברים ל', כ') "לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע בקולו, ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך". והם רואים, שחסר להם אהבה ודביקות, ולא מרגישים את החיים שבתורה, והם לא יודעים לשים איזו עצות בנפשם, להגיע לידי הרגשה באיברים, במה שאומר לנו הכתוב.

העצה היא, לבקש עבור הכלל כולו, היינו שכל מה שהוא מרגיש שחסר לו, ומבקש מילוי, אז אין לו לומר, שהוא יוצא מהכלל. זאת אומרת, שמגיע לו יותר דברים ממה שיש להכלל כולו. אלא "בתוך עמי אנוכי יושבת". היינו, אני מבקש עבור הכלל כולו, משום שאני רוצה להגיע לידי מצב, שאני לא אדאג שום דבר בשבילי, אלא בשביל שיהיה נחת רוח להבורא. אם כן מה חשוב לי, אם הקב"ה יש לו הנאה ממני, או שאותה הנאה היא יכולים לקבל מאחרים.

זאת אומרת, הוא מבקש מה', שייתן לנו הבנה כזו, שהיא נקראת "כולו לשם שמיים", שפירושו, שיהא בטוח בעצמו, שלא מרמה את עצמו, בזה שהוא רוצה להשפיע לה'. שיכול להיות באמת הוא חושב הכול על אהבה עצמית שלו, היינו שהוא ירגיש את הטוב והעונג.

אי לזאת, הוא מתפלל לה' עבור הכלל. היינו, שאם יש כמה אנשים בהכלל, שהם יכולים להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה', ושיהיה מזה יותר נחת רוח לה', מכפי שהוא בעצמו זכה להתקרבות ה', הוא מוותר על עצמו, אלא הוא רוצה, שה' יעזור להם, משום שמזה תצמח נחת רוח למעלה יותר מכפי שיהיה מעבודתו. ומשום זה הוא מתפלל עבור הכלל, היינו שה' יעזור להכלל כולו, וייתן לו הרגשה זו, היינו, שיהיה לו סיפוק מזה שהוא יכול להשפיע לה', שתהיה לו נחת רוח.

והיות שבכל דבר צריך להיות אתערותא דלתתא, לכן הוא נותן את האתערותא דלתתא. והאתערותא דלעילא יקבלו אחרים, היינו למי שהקב"ה יודע, שיהיה מזה יותר תועלת לה'.

נמצא, אם יש לו כוח לבקש תפילה כזו, אז בטח יהיה לו מבחן אמיתי, אם הוא מסכים לתפילה כזו. אבל אם הוא יודע, שמה שהוא אומר, הוא רק משפה ולחוץ, ומה הוא יכול לעשות, בזמן שהוא רואה, שהגוף לא מסכים לתפילה כזו, שתהיה ממש השפעה נקייה בלי תערובות מבחינת קבלה. יש רק עצה הידועה, היינו, שיתפלל לה', ויאמין למעלה מהדעת, שה' יכול לעזור לו, ולהכלל כולו. (הרב"ש, מאמר 15, "תפילת רבים", 1986)

6. נבין מה חשיבותה של תפילת רבים, כמו שכתוב "בתוך עמי אנוכי יושבת", שהזוהר הקדוש אומר "ועל כן אין אדם צריך לפרוש מן העם לעולם, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד". והפירוש הוא, שאם האדם מבקש מה', שייתן לו כלים דהשפעה, כמו שאמרו חז"ל "מה הוא רחום אף אתה רחום", אז האדם צריך להתפלל עבור הכלל כולו, כי אז ניכר שכוונתו היא, שהקב"ה ייתן לו כלים דהשפעה טהורה, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד. כידוע, "משמיא פלגא לא יהבין", שפירושו, שמשמיים שנותנים שפע למטה הוא בשביל הכלל כולו. (הרב"ש, מאמר 15, "תפילת רבים", 1986)

7. עניין "תפילת רבים" פירש אאמו"ר זצ"ל, מה שהאדם מתפלל עבור הרבים, זה נקרא תפילת רבים. וזהו שתפילת רבים נקראת עת רצון. כי בזמן שהאדם מתפלל עבור עצמו, אז יש לו מקטרגים, אם באמת כדאי תפילתו להתקבל, או לא. מה שאין כן אם הוא מתפלל עבור הרבים, לא שייך לומר, שצריכים לעיין בדינו, לראות אם כדאי הוא לענות לו על תפילתו, הלא הוא לא מבקש שום דבר עבור עצמו, אלא בשביל הכלל.

ומשום זה אמרו, שתפילת רבים נקראת עת רצון, שתפילתו מתקבלת. (הרב"ש, מאמר 7, "חשיבותה של תפילת רבים", 1986)

8. וזה כלל גדול שהאדם בעצמו נקרא נברא, זאת אומרת רק הוא לבדו. וחוץ ממנו הוא כבר בחינת שכינה הקדושה. נמצא בזמן שהוא מתפלל עבור בני דורו, זה נקרא שהוא מתפלל עבור השכינה הקדושה, שהיא בגלותא, ושהיא צריכה כל הישועות. וזה עניין נצחיות. ודווקא באופן כזה יכול להתגלות אור הרחמים.

ועוד טעם שצריכים להתפלל רק עבור הכלל, הוא מטעם שצריך לגלות את אור הרחמים, שהוא בחינת אור דהשפעה. וזה כלל שאין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחינת השוואה.

לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי דהשוואה, אלא אדרבא, שניצוצי קבלה מתרקמים אצלו.

נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי דהשפעה, אך הוא הכין כלי דקבלה. ו"הדבק במידותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום".

לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות על זה אור דהשפעה, הנקרא "רחום".

ועל ידי זה שמקבלים אור הרחמים, יש יכולת אחר כך להתגלות מידה של "וחנון". (הרב"ש, מאמר 217, "ברח דודי")

9. התפילה, שאנו מתפללים, היא תיקון השכינה הקדושה, להמשיך לה שפע, למלאה מכל חסרונותיה. כי על כן, כל הבקשות הן בלשון רבים. כמו, וחוננו מאיתך דעה, הֲשִׁיבֵנו אבינו לתורתך. כי התפילה היא בעד כלל ישראל, שכל שיש בשכינה הקדושה, יש בכלל ישראל. והחסר בה, חסר בכלל ישראל. ונמצא, כשאנו מתפללים בעד כלל ישראל, אנו מתפללים לצורך השכינה הקדושה, כי היינו הך. ונמצא, שקודם התפילה, אנו צריכים להסתכל בחסרונות שבשכינה, כדי שנדע, מה שצריך לתקן בה ולמלאה. (זוהר לעם, "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "תורה ותפילה", סעיף 183)

10. בכל מקום שאדם מתפלל תפילתו, יכלול את עצמו בין הרבים בתוך כלל הרבים. כמו שכתוב בשונמית, כשאמר לה אלישע, היֵש לדבּר לָך אל המלך או אל שר הצבא. האם יש לדבר לך אל המלך? כי אותו יום היה יום טוב של רה"ש, ואותו יום שמלכות הרקיע שולט לדון את העולם. והקב"ה נקרא באותו זמן מלך המשפט. ומשום זה אמר לה, היש לדבר לך אל המלך, שקרא את הקב"ה בשם מלך.

ותאמר, בתוך עַמי אנוכי יושבת. שאמרה, איני רוצה להיות מצוינת למעלה, אלא להכניס את ראשי בין הרבים, ולא לצאת מן הכלל. וכן צריך האדם להיכלל בכלל הרבים, ולא להתייחד בפני עצמו, כדי שלא יביטו עליו המקטרגים, להזכיר את חטאיו. (זוהר לעם, פרשת ויצא, מאמר "זכירה ופקידה", סעיפים 285-284)

11. כל תפילות העולם, תפילות רבים, הן תפילות. אבל תפילת יחיד, אינה נכנסת לפני המלך הקדוש, אלא בכוח חזק. כי מטרם שהתפילה נכנסת להתעטר במקומה, משגיח בה הקב"ה, ומסתכל בה, ומסתכל בעוונותיו ובזכותו של אותו אדם, מה שאינו עושה כן בתפילת רבים, שכמה הן התפילות שאינן מהצדיקים, ונכנסות כולן לפני הקב"ה, ואינו משגיח בעוונותיהם.

פנה אל תפילת הערער. שהופך התפילה ומסתכל בה מכל צד, ומסתכל באיזה רצון נעשתה התפילה, ומי הוא האדם שהתפלל התפילה הזו, ומה הם מעשיו. לפיכך צריך האדם, שיתפלל תפילתו בציבור, משום שלא בזה את תפילתם, אע"פ שאינם כולם בכוונה וברצון הלב. וכמו שכתוב, פנה אל תפילת הערער, שרק לתפילת יחיד פונה להסתכל בה, אבל את תפילת רבים לא בזה, אע"פ שאינם רצויים.

פנה אל תפילת הערער. שמקבל תפילתו, אלא שזה יחיד שנכלל ברבים. על כן תפילתו כתפילת רבים. ומי הוא יחיד שנכלל ברבים? יעקב, שכלול בב' צדדים, ימין ושמאל, אברהם ויצחק, וקרא אל בניו, והתפלל תפילתו עליהם.

ומי היא התפילה, המתקבלת בשלימות למעלה? היא התפילה, שלא יכלו בני ישראל בגלות. שכל תפילה, שהיא בעד השכינה, היא מתקבלת בשלימות. וכשישראל בגלות, שכינה עימהם, על כן נחשב התפילה כמו בעד השכינה, ומתקבלת בשלימות. (זוהר לעם, פרשת ויחי, מאמר "היאספו ואגידה לכם", סעיפים 516-514)

12. הממונה הקדוש עומד על הפתח, לכל התפילות שבוקעות אווירים ורקיעים לבוא לפני המלך. אם היא תפילת רבים, הוא פותח הפתח ומכניס אותה ומתעכבת שם, עד שנעשו שם כל תפילות העולם עטרה בראש צדיק חי העולמים, יסוד.

ואם היא תפילת יחיד, היא עולה עד שמגיעה לפתח ההיכל, שהממונה הזה עומד בו. אם יפה התפילה להיכנס למלך הקדוש, מיד הוא פותח פתח ומכניס אותה. ואם אינה יפה, דוחה אותה לחוץ, ויורדת ומשוטטת בעולם, ועומדת ברקיע התחתון, מאלו הרקיעים שלמטה המנהיגים בעולם. ברקיע ההוא עומד ממונה סָהֲדיאל, לוקח אלו התפילות הנדחות, הנקראות תפילות פסולות, וגונז אותן, עד שהאדם ההוא חוזר בתשובה.

אם חוזר בתשובה לפני אדונו כראוי, ומתפלל תפילה אחרת טובה, כשהתפילה עולה, לוקח הממונה סהדיאל את התפילה הזו הפסולה, ומעלה אותה למעלה עד שנפגשת בתפילה הטובה, ועולות ומתערבות יחד ונכנסות לפני המלך הקדוש. (זוהר לעם, פרשת פקודי, מאמר "היכל לִבְנת הספיר יסוד", סעיפים 487-485)

13. תפילה של רבים עולה לפני הקב"ה, והקב"ה מתעטר באותה התפילה. משום שהיא עולה בכמה אופנים, כי אחד שואל חסדים, והשני גבורות, והשלישי רחמים. ונכללת מכמה צדדים, מצד ימין משמאל ומאמצע. כי חסדים נמשכים מצד ימין, וגבורות מצד שמאל, ורחמים מהצד האמצעי. ומשום שנכללת מכמה אופנים וצדדים, נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי העולמים, יסוד, המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הציבור.

אבל תפילת יחיד אינה כלולה מכל הצדדים, והיא אינה אלא באופן אחד, או שמבקש חסדים, או גבורות, או רחמים. ועל כן תפילת יחיד אינה מתוקנת להתקבל כמו תפילת הרבים. כי אינה נכללת בכל ג' הקווים, כמו תפילת הרבים. (זוהר לעם, פרשת וישלח, מאמר "תפילותיהם של הצדיקים", סעיף 45)

14. בית התפילה נקרא בית הכנסת על ששם מתכנסים כל הנפשות על ידי התפילה שמתפללין שם. כי התפילה הוא בחינת נפש. ועל כן עיקר התפילה בבית הכנסת ובציבור. כי עיקר עליית הנפש ושלימותה, הוא כשנכללים כל הנפשות ונעשים אחד, כי אז עולים אל הקדושה, כי הקדושה הוא אחד. ועל כן התפילה, שהוא בחינת הנפש, עיקרה תלוי כשמתאחדים הנפשות. ועל כן צריך לקבל עליו, קודם התפילה, מצוות עשה "ואהבת לרעך כמוך", שאי אפשר לדבר דיבורי התפילה, כי אם על ידי השלום, שנתחבר עם כל נפשות ישראל. ועל כן עיקר התפילה, בציבור ולא ביחיד, שלא יהיה כל אחד חלוק בפני עצמו, שזה היפך הקדושה. רק צריכים לחבר יחד העדה הקדושה ונעשים בחינת אחד. וזה תפילה בציבור, ובבית הכנסת דווקא, ששם מתכנסים ומתאחדים הנפשות, וזה הוא שלימות התפילה. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי הלכות")

15. ידוע שכל דבר מתבחן בהיפוכו, כיתרון האור הבא מהכרת החושך, כן האדם מכיר יותר תועלת הרבים והתכללותו עימהם בהיותו בדרך בודד, ומרגיש עד כמה הרבים משלימים חסרונו, בין בדברים הגשמיים בין בדברים הרוחניים, ומתוך כך הוא מכניס בלבבו אהבת הכלל יותר. וכיוון שהוא מתאגד אל הכלל, קונה תפילתו מעלת תפילת הציבור. (הראי"ה קוק, "דרשות הראי"ה לימים הנוראים")

16. האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, אבל על חבירו הוא נענה מהרה. וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו, ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים. וזהו שאמרו ישראל ערבים זה לזה, פירוש עריבין, לשון מתיקות, מפני שממתיקין זה לזה בתפילתם שמתפללין כל אחד בעד חבירו ועל ידי זה הם נענים. (רבי אלימלך מליז'נסק, "נועם אלימלך")

17. המתפלל על חבירו הוא נענה תחילה. פירוש, כי האדם המתפלל על חבירו נעשה צינור ההשפעה, להשפיע לחבירו, שעל ידו הולכת השפע ובעל כורחו הוא נענה תחילה, כיוון שעל ידו הוא, עובר ההשפעה. (רבי מנחם מנדל מקוסוב, "אהבת שלום")

18. הזהיר מורי ז"ל לי, ולכל החברים שהיינו עימו בחברה ההיא, שקודם תפילת שחרית, נקבל עלינו מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ויכוין לאהוב לכל אחד מישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל ישראל, ותוכל לעלות ולעשות תיקון למעלה. ובפרט אהבת החברים שלנו, צריך כל אחד ואחד ממנו לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים האלו. ולמאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין זה. (הרח"ו, "שער הגלגולים")