Cíl vytvoření skupiny - 1. 1-1 (1984)

Cíl vytvoření skupiny - 2. 1-2 (1984)

O lásce k přátelům. 2 (1984)

Láska k přátelům - 1. 3 (1984)

Nechť člověk pomůže svému bližnímu. 4 (1984)

Čo nám poskytuje pravidlo “Miluj blížneho svojho ako seba samého”?. 5 (1984)

Láska k přátelům - 2. 6 (1984)

Miluj bližního svého jako sebe samého. 7 (1984)

Jaké naplnění Tóry a přikázání očišťuje srdce. 8 (1984)

A člověk prodá střechu svého domu. 9 (1984)

Jakou úroveň musí člověk dosáhnout?. 10 (1984)

Ohledně zásluh praotců. 11 (1984)

Důležitost skupiny. 12 (1984)

Jména a názvy v duchovním (Někdy se duchovní nazývá duše). 13 (1984)

Vždy buď připraven prodat vše, co máš, aby ses oženil s dcerou žáka mudrce. 14 (1984)

Jak může sestoupit z nebes něco špatného. 15 (1984)

Ohledně odevzdávání. 16 (1984)

O důležitosti přátel. 17-1 (1984)

Pravidla shromáždění společnosti. 17-2 (1984)

A bude to: Když přijdeš do země, kterou ti dá Stvořitel, tvůj Všemohoucí. 18 (1984)

Dnes všichni předstoupíte. 19 (1984)

Udělej si Rava a kup si přítele - 1. 1 (1985)

Ohledně větví a kořene. 2 (1985)

Pravda a víra. 3 (1985)

Zde je rodokmen Noema. 4 (1985)

Odejdi ze své země. 5 (1985)

A Stvořitel se mu odhalil v Alone Mamre (v dubových lesích) . 6 (1985)

Život Sáry. 7 (1985)

Udělej si Rava a kup si přítele - 2. 8 (1985)

A synové se strkali v jejím lůně. 9 (1985)

A odešel Jákob. 10 (1985)

Spor Jákoba s Lábanem. 11 (1985)

A usadil se Jákob. 12 (1985)

Pevnost, bašta mého spasení. 13 (1985)

Já jsem první a Já jsem poslední. 14 (1985)

A obrátil Chizkijáš tvář svou ke zdi. 15 (1985)

A čím více ho vyčerpávali. 16 (1985)

Poznej dnes a ulož do srdce svého. 17 (1985)

Žalobci. 18 (1985)

Pojďme k Faraonovi - 1. 19 (1985)

Kdo zatvrdil své srdce. 20 (1985)

Vždy je třeba rozlišovat Tóru a práci. 21 (1985)

Celá Tóra je jedno svaté Jméno. 22 (1985)

Na mém loži po nocích. 23 (1985)

Tři etapy v práci. 24 (1985)

Ve všem se musí rozlišit světlo a nádoba (kli). 25 (1985)

Děj mi uvidět Velikost Svojí. 26 (1985)

Článek o navrácení. 27 (1985)

Článek o zvědech. 28 (1985)

Stvořitel je blízký všem, kteří Ho volají. 29 (1985)

Tři modlitby. 30 (1985)

Člověk nepočítá sebe k hříšníkům. 31 (1985)

Ohledně odměny pro přijímající. 32 (1985)

Zločinci Israele. 33 (1985)

A modlil jsem se ke Stvořiteli. 34 (1985)

Když člověk ví, co je chvění před Stvořitelem. 35 (1985)

A byl večer, a bylo ráno. 36 (1985)

Kdo svědčí o člověku. 37 (1985)

Spravedlivý a dobře pro něj, spravedlivý a špatně pro něj. 38 (1985)

Uslyš náš hlas. 39 (1985)

A odešel Mojžíš. 1 (1986)

Slyšte nebesa. 2 (1986)

Co znamená, že za pomoci Tóry je člověku udělena spravedlnost a mír. 3 (1986)

Ohledně milosrdenství. 4 (1986)

Ohledně úcty k otci. 5 (1986)

Ve věci jistoty. 6 (1986)

Důležitost modlitby mnohých. 7 (1986)

O pomoci přicházející shora. 8 (1986)

O svíčce Chanuky. 9 (1986)

Ohledně modlitby. 10 (1986)

Pravá modlitba je založena na skutečné potřebě. 11 (1986)

V čem tkví hlavní potřebnost, za kterou je třeba se modlit. 12 (1986)

Pojďme k Faraonovi - 2. 13 (1986)

Proč je třeba nádoby od Egypťanů. 14 (1986)

Modlitba mnohých. 15 (1986)

Neboť Jákoba si vybral pro Sebe Stvořitel. 16 (1986)

Pravidla setkání. 17 (1986)

Kdo přivádí k modlitbě. 18 (1986)

O významu radosti. 19 (1986)

Pokud zhřešil a přizná vinu. 20 (1986)

O víře výše rozumu. 21 (1986)

Když žena počne. 22 (1986)

O chvění a radosti. 23 (1986)

Rozdíl mezi almužnou a darem. 24 (1986)

Míra plnění přikázání. 25 (1986)

Blízká cesta a daleká cesta. 26 (1986)

Stvořitel a Israel odešli do vyhnanství. 27 (1986)

Není společnost menší než deset. 28 (1986)

Lišma a Lo Lišma. 29 (1986)

Klipa předchází plodu. 30 (1986)

O významu krmení a porodu. 31 (1986)

Proč během modlitby je třeba narovnat nohy a zakrýt hlavu. 32 (1986)

Jaká jsou přikázání, po kterých člověk šlape svými patami. 33 (1986)

O soudcích a strážcích. 34 (1986)

Patnáctého Ava. 35 (1986)

V čem tkví příprava k Slichot. 36 (1986)

Dobrý, tvořící dobro zlým a dobrým. 1 (1987)

O důležitosti uvědomění zla. 2 (1987)

Celý Izrael má podíl na budoucím světě. 3 (1987)

Nelze poslouchat dobré od zlého člověka. 4 (1987)

V čem je důležitost práce ve vztahu k odměňování. 5 (1987)

Důležitost víry, která je vždy přítomná. 6 (1987)

Zázrak Chanuky. 7 (1987)

Rozdíl mezi pravdivou a nepravdivou milostí. 8 (1987)

Velikost člověka závisí na velikosti jeho víry v budoucnost. 9 (1987)

Jaká je závažnost pomluvy a proti komu je směřována. 10 (1987)

Purim, když je přikázáno "ad de-lo jada". 11 (1987)

Co je "polovina šekelu" v duchovní práci - 1. 12 (1987)

Proč se svátek maces nazývá "Pesach". 13 (1987)

Spojení mezi Pesachem, macesem a marorem. 14 (1987)

Dva druhy svatosti. 15 (1987)

Rozdíl mezi společnou a individuální prací (klal a prat). 16 (1987)

Podstata důležitosti zákazu učit Tóru modloslužebníky. 17 (1987)

Co je příprava pro obdržení Tóry - 1. 18 (1987)

Co je skryté a zjevné v práci Stvořitele. 19 (1987)

Co je osobní vlastnictví člověka. 20 (1987)

Co jsou špinavé ruce v duchovní práci. 21 (1987)

Jaký dar člověk prosí u Stvořitele. 22 (1987)

Mír po hádce je lepší, než když vůbec nedojde k hádce. 23 (1987)

Co je bezdůvodná nenávist v duchovní práci. 24 (1987)

Co je vážnost v duchovní práci. 25 (1987)

Co je to lehké přikázání. 26 (1987)

Co je prokletí a požehnání v duchovní práci. 27 (1987)

Co znamená "nepřidávejte a neubírejte" v duchovní práci. 28 (1987)

Co znamená "podle utrpení - je mzda". 29 (1987)

Co je "válka o moc" v duchovní práci - 1 . 30 (1987)

Co je uzavření spojení v duchovní práci. 31 (1987)

Proč se život dělí na dva druhy. 1 (1988)

Jaká musí být míra návratu. 2 (1988)

Proč se Stvořitel nazývá "Pravda". 3 (1988)

Co znamená „modlitba za pomoc a odpuštění“ v duchovní práci. 4 (1988)

Co znamená v duchovní práci: "Israel je ve vyhnanství - Šchina je spolu s nimi". 5 (1988)

V čem je rozdíl mezi polem a člověkem v poli, v duchovní práci. 6 (1988)

Proč je tak důležitý ženich, že jsou mu odpuštěny jeho hříchy. 7 (1988)

Co znamená, že modlící se musí správně vysvětlovat svá slova. 8 (1988)

Co znamená, že spravedlivý trpí z neštěstí. 9 (1988)

Co znamená čtyři druhy jdoucích do Domu Učení v duchovní práci. 10 (1988)

Jaké dva úrovně předcházejí "Lišma". 11 (1988)

Co je „Tóra a práce“ na cestě Stvořitele. 12 (1988)

Co znamená, že vůdce národa - to je i národ, v duchovní práci. 13 (1988)

Nezbytnost lásky k přátelům. 14 (1988)

Co znamená, že požehnání se nenachází na prázdném místě, v duchovní práci. 15 (1988)

Na jakém základě se buduje svatost. 16 (1988)

Hlavní rozdíl mezi živočišnou duší a božskou duší. 17 (1988)

Kdy se člověk nazývá pracovníkem Stvořitele v duchovní práci. 18 (1988)

Co je stříbro a zlato, Israel a ostatní národy v duchovní práci. 19 (1988)

Co je odměna v práci na odevzdávání. 20 (1988)

Co znamená, že Tóra byla dána z tmy, v duchovní práci. 21 (1988)

Co jsou zásluhy a hříchy spravedlivého v duchovní práci. 22 (1988)

Co znamená v duchovní práci, že začínají z "lo lišma". 23 (1988)

Co znamená: "Skryté - Stvořiteli, ale odhalené - nám" v duchovní práci. 24 (1988)

Co je příprava v předvečer soboty v duchovní práci. 25 (1988)

Jaký je rozdíl mezi zákonem a spravedlností v duchovní práci. 26 (1988)

Co znamená, že Stvořitel nesnáší domýšlivce, v duchovní práci. 27 (1988)

Co znamená skryté a zjevné řízení Stvořitele. 28 (1988)

Jaký je rozdíl mezi pracovníkem Stvořitele a tím, kdo pro Něho nepracuje . 29 (1988)

Co požadovat od shromáždění přátel. 30 (1988)

Jaká činnost člověka v duchovní práci se vztahuje ke Stvořiteli. 31 (1988)

Co jsou dvě činnosti během pádu. 32 (1988)

V čem je rozdíl mezi společným a osobním v duchovní práci. 33 (1988)

Co je den a noc v duchovní práci. 34 (1988)

Co je pomoc v duchovní práci, kterou musí člověk prosit u Stvořitele. 35 (1988)

Jaká je míra návratu. 1 (1989)

Co je velký nebo malý hřích v duchovní práci. 2 (1989)

Jak se liší brány slz od všech ostatních bran. 3 (1989)

Co je "potopa" v duchovní práci. 4 (1989)

Co znamená, že stvoření světa bylo ve formě almužny. 5 (1989)

Co je "výše rozumu" v duchovní práci. 6 (1989)

Co znamená v duchovní práci „Ten, Kdo nepracoval v předvečer soboty, co bude jíst v sobotu?“. 7 (1989)

Co znamená "Pokud narůstá dobro, pak i zlo narůstá" v duchovní práci. 8 (1989)

Co znamená v duchovní práci, že utrpení které přišlo k hříšníkům, začíná u spravedlivých. 9 (1989)

Co znamená v duchovní práci, že žebřík stojí nakloněný. 10 (1989)

Jaké síly je potřeba v práci. 11 (1989)

Co je "hostina ženicha". 12 (1989)

Co je "chléb nepřejícího" v duchovní práci. 13 (1989)

Co znamenají slova "A ulož do srdce svého". 14 (1989)

Co znamená, že spravedliví jsou vidět díky hříšníkům, v duchovní práci. 15 (1989)

Co znamená zákaz požehnat nad prázdným stolem v duchovní práci?. 16 (1989)

Proč je zakázáno popřát příteli mír dříve, než požehná Stvořitel. 17 (1989)

Co znamená, že požehnání nepřebývá nad tím, co je spočítáno v duchovní práci. 18 (1989)

Co znamená v duchovní práci, že se sobota nazývá "Ša-bat". 19 (1989)

Co znamená, že zlý počátek se pozvedá a odvádí na stranu, v duchovní práci. 20 (1989)

Co znamená v duchovní práci: "Opilý se nemodlí". 21 (1989)

Co znamená, že právě v předvečer svátku Pesach jsou položeny čtyři otázky. 22 (1989)

Co znamená v duchovní práci "Pokud nespolknul maror, nesplnil závazek". 23 (1989)

Co znamená: "Nechť požehnání obyčejného koena nebude povrchním ve tvých očích" v duchovní práci. 24 (1989)

Co znamená v duchovní práci: „Člověk, který má vadu, se nepřiblíží“. 25 (1989)

Co znamená "toho, kdo znesvěcuje sebe, znesvěcují shora" v duchovní práci. 26 (1989)

Co je utrpení v duchovní práci. 27 (1989)

Kdo potřebuje znalost, že člověk obstál v zkoušce. 28 (1989)

Co je příprava pro obdržení Tóry - 2. 29 (1989)

Co je zapálení svítidla v duchovní práci. 30 (1989)

Co znamená, že není možné učit Tóru modloslužebníky, v duchovní práci. 31 (1989)

Co znamená, že olej se nazývá dobrými činy, v duchovní práci. 32 (1989)

Co je vlastnost zvědů v duchovní práci. 33 (1989)

Co je mír v duchovní práci. 34 (1989)

Co je "ten, kdo nemá syny" v duchovní práci. 35 (1989)

Co znamená "Neboť v tom je vaše moudrost a rozum v očích národů" v duchovní práci. 36 (1989)

Co znamená „cesta je na začátku trnitá, ale na konci přímá" v duchovní práci. 37 (1989)

Co jsou „soudci a stráže“ v duchovní práci. 38 (1989)

Co znamená "Tóra mluví pouze o zlom počátku" v duchovní práci. 39 (1989)

Co znamená "Každý den oni musí být ve Tvých očích novými" v duchovní práci. 40 (1989)

Rozvrh dne. 41 (1989)

Co znamená: „Abychom byli hlavou, ale ne ocasem“ v duchovní práci. 1 (1990)

Co je "selhání" v duchovní práci. 2 (1990)

Co znamená, že svět je stvořen pro Tóru . 3 (1990)

Co znamená, že nejdůležitější díla spravedlivých - jsou dobré skutky, v duchovní práci.. 4 (1990)

Co znamená, že Země nepřinesla ovoce, dokud nebyl stvořen člověk, v duchovní práci. 5 (1990)

Kdy má člověk používat hrdost v duchovní práci. 6 (1990)

Kdy je čas modlitby a kdy je čas poděkování v duchovní práci. 7 (1990)

Co znamená, že se Esav nazývá člověkem pole, v duchovní práci. 8 (1990)

Co znamená, že žebřík stojí na zemi a jeho vrchol dosahuje nebesa. 9 (1990)

Co znamená v duchovní práci, že, jak řekli naši mudrci, král David neměl život. 10 (1990)

Co znamená v duchovní práci, že svítidlo Chanuky se umísťuje nalevo od vchodu. 11 (1990)

Co znamená, že se Tóra nazývá střední linií, v duchovní práci - 1. 12 (1990)

Co znamená, že díky jednotě Stvořitele a Jeho Šchiny budou vykoupeny všechny hříchy, v duchovní práci. 13 (1990)

Co je „Pravá milost“ v duchovní práci. 14 (1990)

Co znamená, že dokud nepadnul egyptský vládce, neexistovala odpověď na jejich sténání, v duchovní práci. 15 (1990)

Co znamená „kvůli netrpělivosti a těžké práci“ v duchovní práci. 16 (1990)

Jakou pomoc obdrží ten, kdo se přichází očistit. 17 (1990)

Co znamená, že sobotní řeč by neměla být jako všední řeč, v duchovní práci.. 18 (1990)

Co znamená, že se Tóra nazývá střední linií, v duchovní práci - 2. 19 (1990)

Co je "polovina šekelu" v duchovní práci - 2. 20 (1990)

Co znamená: „Jak Já nezištně, tak i vy nezištně" v duchovní práci. 21 (1990)

Jaký je postup pro vymazání Amaleka. 22 (1990)

Co znamená, že Mojžíš měl problémy při určování novoluní, v duchovní práci. 23 (1990)

Co znamená, že každý, kdo přináší sebe k zápalné oběti, je mužem, v duchovní práci. 24 (1990)

Co znamená: "Všechny národy, chvalte Stvořitele" v duchovní práci. 25 (1990)

Co znamená: "Neexistuje svatý jako Stvořitel, neboť není nikdo jiný, kromě Tebe" v duchovní práci. 26 (1990)

Co znamená, že každé stéblo trávy má sílu, která ho řídí, bije a říká „musíš růst“, v duchovní práci. 27 (1990)

Co znamená "Varovat velkých před malými" v duchovní práci. 28 (1990)

Co znamená „Tóra vyčerpává síly člověka“ v duchovní práci. 29 (1990)

Co znamená, že zákon a spravedlnost jsou jménem Stvořitele, v duchovní práci. 30 (1990)

Co znamená, že vyšší požehnání nespočívá na tom, co je spočítáno, v duchovní práci.. 31 (1990)

Co znamená, že Israel naplňuje touhu Stvořitele, v duchovní práci. 32 (1990)

Co znamená "země se polekala a umlkla" v duchovní práci. 33 (1990)

Co jsou „jednoduché nádoby“ v duchovní práci. 34 (1990)

Co znamená „ten, kdo vychutnává hostinu ženicha“ v duchovní práci. 35 (1990)

Co znamená, že synové Esava a Ismaele nechtěli přijmout Tóru, v duchovní práci. 36 (1990)

Co znamená "Šchina svědčí o Israeli" v duchovní práci. 37 (1990)

Co znamená: „Číše požehnání musí být plná“ v duchovní práci. 38 (1990)

Co znamená: "Každý kdo truchlí pro Jeruzalém, bude poctěn uvidět ho v radosti" v duchovní práci. 39 (1990)

Co znamená "Neboť vy jste nejmenší ze všech národů" v duchovní práci. 40 (1990)

Co znamená "lehká přikázání, po kterých člověk šlape svými nohami," v duchovní práci. 41 (1990)

Co znamená požehnání a prokletí v duchovní práci. 42 (1990)

Co znamená "Nesázej pro sebe Ašeru vedle oltáře" v duchovní práci. 43 (1990)

Co je „válka o moc“ v duchovní práci - 2. 44 (1990)

Co znamená: "Skryté - Stvořiteli našemu Všemohoucímu" v duchovní práci. 45 (1990)

Pracovní řád, ustanovený Ba´al HaSulamen. 46 (1990)

Co znamená: „Nemáme jiného Krále, kromě Tebe,“ v duchovní práci. 1 (1991)

Co znamená: „Vrať se, Israeli, ke Stvořiteli svému Všemohoucímu“ v duchovní práci. 2 (1991)

Co znamená „hříšník připraví, ale spravedlivý oblékne“ v duchovní práci. 3 (1991)

Co znamená, že ničitel byl uvnitř potopy a zabíjel, v duchovní práci. 4 (1991)

Co znamená, že dobré skutky spravedlivých jsou jejich zrozením, v duchovní práci.. 5 (1991)

Co jsou "pastýři stáda Abraháma a pastýři stáda Lota" v duchovní práci. 6 (1991)

Co je člověk a co je živočich v duchovní práci. 7 (1991)

Co znamená „A Abrahám zestárnul, na sklonku dní“ v duchovní práci. 8 (1991)

Co je "vůně jeho oděvů" v duchovní práci. 9 (1991)

Co znamená, že Král stojí na svém poli, když zrno leží v kupách, v duchovní práci. 10 (1991)

Co znamená, že zlý počátek a dobrý počátek ochraňuji člověka, v duchovní práci. 11 (1991)

Svíce tyto jsou svaté. 12 (1991)

Co to znamená: „Ty jsi předal silné do rukou slabých“ v duchovní práci. 13 (1991)

Co znamená, že požehnání člověka, je požehnání synů, v duchovní práci. 14 (1991)

Co znamená požehnání: „ten, kdo kvůli mně vykonal zázrak na tomto místě“ v duchovní práci. 15 (1991)

Co znamená: proto, abyste věděli, že Stvořitel je Všemohoucí, je třeba „A polož to na srdce své“ v duchovní práci. 16 (1991)

Co znamená: Neboť zatvrdil jsem Já srdce jeho“ v duchovní práci. 17 (1991)

Co znamená, že je třeba pozvedat pravou ruku nad levou, v duchovní práci. 18 (1991)

Co znamená: "Povstaň, Stvořiteli, a rozprchnou se nepřátele Tvoji" v duchovní práci. 19 (1991)

Co znamená: „Není nic, co by nemělo místo“ v duchovní práci. 20 (1991)

Co to znamená v duchovní práci, že před Purimem čtou sobotní kapitolu „Zachor“ (Pamatuj). 21 (1991)

Co znamená „růže mezi trny“ v duchovní práci. 22 (1991)

Co je „čistota popela krávy“ v duchovní práci. 23 (1991)

Co znamená, že člověk musí porodit syna a dceru, v duchovní práci. 24 (1991)

Co znamená, že člověk, který uskutečnil návrat, se musí nacházet v radosti. 25 (1991)

Co znamená odhalení míry a skrytí dvou v duchovní práci?. 26 (1991)

Co znamená: „Žena, která vydává semeno první, porodí syna“ v duchovní práci. 27 (1991)

Co je svatost a čistota v duchovní práci. 28 (1991)

Co znamená, že se velekněz musí oženit s pannou, v duchovní práci. 29 (1991)

Co znamená, že pro toho, kdo byl na daleké cestě, se Pesach odkládá na druhý Pesach, v duchovní práci. 30 (1991)

Co znamená, že almužny pro chudé dělají Svaté Jméno, v duchovní práci. 31 (1991)

Co jsou prapory v duchovní práci. 32 (1991)

Co znamená, že Stvořitel obrací tvář, v duchovní práci. 33 (1991)

Co znamená "Ochutnává plody jejich v tomto světě, a zásoby se hromadí ve světě budoucím" v duchovní práci. 34 (1991)

Co jsou "zvědové" v duchovní práci. 35 (1991)

Co znamená "mír, mír vzdálenému i blízkému" v duchovní práci. 36 (1991)

Co je "Tóra" a co je "zákon Tóry" v duchovní práci. 37 (1991)

Co je pravá linie v duchovní práci. 38 (1991)

Co znamená, že pravá musí být větší než levá, v duchovní práci. 39 (1991)

Co je pravda a lež v duchovní práci. 40 (1991)

Co musí udělat člověk, pokud se narodil se špatnými vlastnostmi . 41 (1991)

Co znamená: "Zná vůl Pána svého Israel nezná" v duchovní práci. 42 (1991)

Co znamená "A uvidíš Mne zezadu, ale tvář Mojí nebude vidět" v duchovní práci. 43 (1991)

Jaký je důvod, podle kterého byl Israel hoden zdědit Zemi, v duchovní práci. 44 (1991)

Co znamená, že soudce musí soudit úplně spravedlivým soudem, v duchovní práci. 45 (1991)

Co je "syn milované a syn nenáviděné" v duchovní práci. 46 (1991)

Co znamená, že pravá a levá si vzájemně odporují v duchovní práci. 47 (1991)

Knihovnachevron_right

Rabaš/Články

chevron_right

O významu krmení a porodu

subscriptions

Listen to this articlevolume_up

ענין יניקה, ועיבור

תשמ"ו - מאמר ל"א
1986 - מאמר 31

עיבור, יניקה ומוחין, הם שלשה מדרגות. לאחר שהאדם כבר זכה להכנס לקדושה, אז מתחיל להשיג אותם, הנקראים נפש בעיבור, ורוח ביניקה, ונשמה במוחין.

אבל גם בהכנה של העבודה, היינו עוד מטרם שהאדם זכה להכנס בקביעות להקדושה, גם כן נוהג ענינים אלו.

"עיבור" נקרא, בזמן שהאדם מעביר ממנו את עצמותו לזמן מה, ואומר עכשיו אני לא רוצה לחשוב משהו לתועלת עצמי, וגם איני רוצה להשתמש עם השכל שלי, והגם שזה הוא אצלי, דבר החשוב ביותר, זאת אומרת היות שאני איני מסוגל לעשות שום דבר מה שאני לא מבין, פירוש, אני יכול לעשות הכל, אבל אני צריך להבין את הכדאיות של הדבר, מכל מקום הוא אומר, עכשיו אני מסוגל לזמן מה, לומר שאני מקבל עלי בזמנים אלו שאני קובע לא להשתמש עם השכל שלי, אלא אני מאמין בלמעלה מהדעת, להאמין באמונת חכמים, להאמין שיש משגיח ומסתכל על כל אחד ואחד בעולם בהשגחה פרטית.

ומדוע אני צריך להאמין על זה ואני לא יכול להרגיש שכך הוא. וגם השכל מחייב באם אני הייתי מרגיש את המציאות ה', בטח הייתי יכול לעבוד את ה', והיה לי השתוקקות לשמש אותו, אם כן הסתר זה למה לי, מה מרויח הקב"ה בזה, שהסתיר עצמו מהנבראים. גם על זה לא מתרץ שום תירוץ, אלא גם על הקשיא הזו הוא מתרץ שהוא הולך למעלה מהדעת, ואומר אם הקב"ה היה יודע, שאם לא היה עשה הסתר היה יותר טוב להנבראים, בטח שלא היה עושה הסתרה.

נמצא שעל כל הקושיות שעולה במוחו, על הכל הוא אומר שהוא הולך למעלה מהדעת, והוא הולך עכשיו בעינים עצומות, ורק באמונה. וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, על פסוק "כוש תריץ ידיו לאלקים" (תהלים סח, לב). ואמר אם האדם יכול לומר "כוש" היינו הקושיות שלו הם תירוצים, היינו שאינו צריך לתירוץ, אלא הקושיא בעצמו, מזה הוא מקבל תירוץ, פירוש, שאומר שעכשיו שיש לו קושיא, אני יכול ללכת למעלה מהדעת. אז "ידיו לאלוקים", היינו שאז הידיים שלו היינו הכלי קבלה שלו מלשון "כי תשיג יד", ואז האדם נבחן לשלם, עם אלקים.

לכן תחילת הכניסה לעבודת ה', הוא בחינת עיבור, היינו שמבטל את בחינת עצמותו, ונכנס בעיבור לבטן האם, כמו שכתוב: "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש אמך". וזהו מלשון "כי אֵם לבינה תקרא", היינו שמבטל את אהבה עצמית המכונה "מלכות" שבחינתה המקורי היא נקראת רצון לקבל בעמ"נ לקבל, ונכנס לבחינת כלים דהשפעה המכונה בחינת "בינה".

והאדם צריך להאמין, שטרם שנולד היינו מטרם שירדה הנשמה בהגוף היתה הנשמה דבוקה בו ית', ועכשיו הוא משתוקק לחזור ולהדבק כמו שהיה לפני ירידתה, זה נקרא "עיבור" היינו שמבטל את עצמותו לגמרי. אבל הגם שלבו אומר לו שרק עכשיו הוא מסכים לבחינת ביטול אבל אח"כ, הוא יתחרט, על זה יכולים לומר אל תדאג דאגת מחר. ומחר, לאו דוקא, למחרת היום, אלא היום ומחר יכול להיות ההוה, והעתיד, והבדל הזמן יכול אפילו שעה זו, ולאחר כך.

וזהו כמו שאמרו חז"ל: "כל מי שיש לו מה יאכל היום, ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מחוסר אמונה" (סוטה מח). ויש לפרש זה דהכונה הוא באם יש לו לאכול היום, היינו אם עכשיו הוא מוכן לקבל על עצמו בחינה אמונה למעלה מהדעת, ורק חושב, מה יהיה אח"כ, היינו שכבר יש בו רשימות ממצבים, כאלו שהוא היה חושב שישאר כך במצב העליה לעולמים, ואח"כ שוב ירד למקום השפלות, שהוא מקום של אשפה, שפירושו של אשפה הוא, ששם זורקים כל הפסולת.

היינו בזמן העליה היה חושב, שכל ענין של אהבה עצמית הוא רק פסולת, שכדאי לזרוק זה למקום אשפה, זאת אומרת שהיה מרגיש שהרצון לקבל הוא בחינת אשפה, ועכשיו בזמן הירידה הוא בעצמו יורד למקום האשפה, בכדי לקבל משם מזונות כדוגמת החתולים, שנוקרים באשפה למצוא משהו לאכול, להחיות את נפשם, כן בזמן הירידה הוא דומה לחתולים ולא לאנשים מפונקים שבוררים תמיד מה שכדאי לאכול, ומאי לא.

וזה שאנו אומרים בהלל: "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון". ולפי זה יוצא שהאדם בזמן שהוא יכול לבטל את עצמו, בקצת זמן ובזמן זה הוא אומר אני רוצה עכשיו לבטל עצמי לקדושה, היינו לא לחשוב עכשיו על אהבה עצמית, אלא שהוא רוצה עכשיו לעשות נחת רוח להקב"ה.

והוא מאמין למעלה מהדעת אף על פי שהוא עוד לא מרגיש שום דבר, הוא למעלה מהדעת שהקב"ה הוא שומע תפלת כל פה, ולפניו קטן וגדול שוים, וכמו שהוא יכול להושיע לגדול שבגדולים, כמו כן הוא יכול לעזור לקטן שבקטנים.

וזה נקרא בחינת "עיבור", היינו שעובר מבחינתו עצמו, לבחינת רשותו של הקב"ה, אבל זה הוא זמני, פירוש שהוא באמת רוצה לבטל את עצמו לעולמים, אבל הוא לא יכול להאמין שיהיה עכשיו ביטול לעולמים היות שהיה כבר הרבה פעמים שהוא היה חשב שיהיה כך, אבל אח"כ ירד מדרגתו, ונפל למקום אשפה.

אבל הוא לא צריך לדאוג מה נאכל למחר, היינו כנ"ל, שבטח הוא יפול אח"כ מדרגתו, כי זה מחוסר אמונה אלא צריכים להאמין ישועת ה' כהרף עין, נמצא כיון שהוא מבטל עצמו לשעתו, ורצה להשאר כך בתמידיות נמצא שיש לו ערך של עיבור.

אבל באמת האדם צריך להאמין, זה שהוא רוצה עכשיו להכנס לעבודת ה' בבחינת ביטול עצמותו, הוא קריאה מלמעלה, כי זה לא מחכמתו של האדם. והראיה לזה, כי בזמן הקריאה זו, כל הקושיות שהיה לו טרם שקראו לו מלמעלה, היה לו הרבה קושיות, וכל פעם שהיה רוצה לעשות משהו בעל מנת להשפיע היה הגוף מתנגד, ולא היה יכול להבין אם יש אדם בעולם, שכן יכול לבטל את עצמותו לה', ולא לדאוג כלל לתועלת עצמו, ותמיד היה שורה עליו איזה פחד אם הוא לבטל עצמו לה'.

ועכשיו הוא רואה שכל המחשבות והספקות נשרפו לגמרי, והוא מרגיש עכשיו תענוג גדול בזה, אם הוא יכול לבטל עצמו לה'. הלא הוא רואה עכשיו שכל הדעת שלו, כלום לא שוה, אעפ"י שקודם לכן היה חושב שאין מי שהוא בעולם, שיהיה בידו לשכנע אותו שצריכים לבטל עצמו לה', והיה אומר זה עבודה קשה שלא כל אחד ואחד יכול להכנס לתוך עבודה זו, ועכשיו הוא רואה שאין שום דבר שיהא לו למפריע מלהדבק ולהבטל לה'. אלא זו הוא כנ"ל היות שזהו הארה מלמעלה לכן נכנעו מלפניו כל המפריעים שבאו ואמרו לו טענת המרגלים, כולם נעלמו מן האופק.

וזהו כמו שכתוב: "כי רוח עברה בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו" (תהלים קג, טז). וזהו כנ"ל, כי רוח עברה בו, בשעה שאדם מקבל רוח ממרום כל המפריעים נעלמו ואפילו מקומו אינו ניכר. פירוש שבזמן עליה כשהוא מקבל רוח ממרום, אז באותו זמן אינו מבין איך יכול להיות מקומו שהרשעים יכלו לפעול משהו עם טענותיהם.

נמצא בזמן העיבור, היות שאנו רואים שיש זמן הפלה, היינו שאם הולד נולד לפני שנגמר זמן של תיקוני עיבור, וכמו שיש בגשמיות איזה חולשה בהעיבור זה גורם הפלה, שהולד יוצא לחוץ לפני הזמן אז הולד אינו יכול להתקיים ומת. כמו כן ברוחניות אם יש איזה חולשה אז האדם יוצא לחוץ מהעיבור, והוא בא לאויר העולם הזה, וכל המחשבות שישנם בעוה"ז נופלים למחשבתו וכל הרצוניות של עוה"ז מתדבקים בו, וזה נקרא שהעיבור מת.

ובתע"ס חלק ט' (דף תשפ"ח אות פג) כותב שם, וזה לשון הרב: "והנה צריך להיות באשה, בחינת דלתות, כדי לסוגרם ולעכב הוולד שם בפנים שלא יצא לחוץ, עד שיגמור להצטייר לגמרי, וגם צריך שיהיה בה, כח המצייר את צורת הולד", עד כאן לשונו.

ומבאר שם ב"אור פנימי", כי בעיבור יש שם שני כוחות. א) כח המצייר שהציור של הוולד הוא קטנות, היינו שגם להשיג קטנות, יש סדר שגם קטנות הוא הכנה לגדלות, שאם אין קטנות בהמדרגה, אין גדלות. וכל זמן שהוא בקטנות נמצא שהוא עדיין אינו בשלימות, ובכל מקום שיש חסרון בקדושה יש אחיזה לס"א, ויכולה לקלקל, את בחינת העיבור שלא תוכל לקבל את שלימותה, ועל ידי זה הוא בא לידי הפלה, היינו שנולד מטרם שנגמר בחינת העיבור שלה.

כי בעיבור יש כ"ה פרצופים היינו נרנח"י, שבכל אחד מהם יש גם כן נרנח"י, לכן צריך להיות כח המעכב, היינו שאפילו בקטנות יהיה שם שלימות. וזהו מקבל ע"י אמו, הגם שהוולד מצד עצמו אין לו כלים שיכול לקבל גדלות בעמ"נ להשפיע, מכל מקום ע"י שהוא מתבטל להאם, הוא יכול לקבל גדלות מכלים דאמו, שזה נקרא עיבור ירך אמו, אוכל מה שאמו אוכלת.

היינו שאין לו בחירה מצד עצמו אלא מה שאמו אוכלת, היינו מה שאמו יודעת שמותר לאכול, הוא גם כן אוכל, זאת אומרת כי העביר ממנו את הבחירה שהוא יבחור מה זה טוב ומה זה רע, אלא הכל על חשבון אמו, שזה נקרא "ירך אמו", שפירושו שהוא עצמו אינו עולה בשם.

ושם המדובר באורות עליונים, ואותו דבר נוהג גם כן בעת ההכנה שרוצה להכנס להיכל המלך, נוהג גם כן אותו סדרים. כי כמו ששם יש הרבה בחינות ואין העיבור נגמר בפעם אחת, ואומרים שיש שם תשעה ירחי לידה, עד שמשיג כ"ה פרצופים, כמו כן בהכנה גם כן יש הרבה בחינות עד שמשיג בחינת עיבור בשלימות, בזמן ההכנה, לכן יש הרבה עליות וירידות ולפעמים העיבור מתקלקל, שנקרא גם כן הפלה, וצריכים להתחיל מחדש את סדר העבודה.

ונבאר ענין כח המצייר שישנו בזמן ההכנה, שהציור של העיבור הוא קטנות, שענינו הוא שרק בכלים דהשפעה היינו בזמן שעוסק בתורה ועבודה אז הוא יכול לכוון, שעושה הכל על הכוונה של השפעה.

היינו מה שעוסק עכשיו בתו"מ, הוא מטעם שמאמין בה', ובגדלותו. והוא מקבל על עצמו, שמהיום והלאה, כל הנאה שלו יהיה רק בזה, שיש לו רצון לשמש את המלך, שזה יחשב לו, כאילו הרויח הון תועפות, וכאילו כל העולם כולו, מסתכלים עליו, ומקנאים בו בזה, שהוא זכה, לעלות ברום המעלות, מה שאדם אחר לא זכה לזה. וממילא הוא שש ושמח, ולא מרגיש בעולם שום דבר רע, אלא שהוא חי אז בעולם שכולו טוב.

אבל כל הנאה וחשיבות הוא בזה, שהוא נותן, היינו שהוא רוצה לתת לה', היינו הוא הולך כל היום, עם מחשבה אחת. ומה עלי, לעשות איזה מעשה, שאני אוכל לשמח, את ה' בזה. היינו מצד אחד אנו אומרים שהאדם צריך לעבוד שלא עמ"נ לקבל שכר, אלא בלתי ה' לבדו, ומצד השני אנו אומרים שהוא צריך לקבל הנאה ולעשות ציורים, איך לקבל הנאה.

זאת אומרת הוא צריך לעשות ציורים של גדלות וחשיבות, איך שמכבדים את מלך בשר ודם, או סתם גדולי עולם, ולראות איך שהכלל מכבדים אותם. ואח"כ, ילמוד מהעולם, איך שהם נהנין מזה שהם משמשים את גדולי עולם, ולהשתמש בזה לגדלות הבורא, שגם כשהוא, משמש את הבורא, הוא מוכרח להרגיש אותו הנאה כפי שהם נהנים מזה, שהם משמשים את הגדולים שבעולם.

אחרת, היינו אם אין לו הנאה גדולה בזה שעוסק בתו"מ, זהו סימן שאינו מחשיב את הבורא בחשיבות כזאת, כמו שהם מחשיבים ומקבלים הנאה ותענוג, מזה שהם משמשים לגדולי עולם כנ"ל.

אי לזאת בעת שהוא מדבר להבורא, הוא צריך מקודם לעשות איזה ציור למי אני מדבר, היינו מה גדלו וחשיבותו שלו. היינו באיזה דרך ארץ, ובאיזה שיעור יראת הכבוד, אני מדבר אליו, והוא שומע ומסתכל עלי, בעת שאני מדבר אליו.

לדוגמה, כשאדם אוכל איזה עוגה או איזה פרי, וכדומה, אז אנו יודעים שצריכים להאמין בהבורא, שהוא ברא כל אלה, ואנחנו מקבלים עכשיו הנאה מזה שהוא הוכן לנו ממה להנות, ועל זה אנו פונים אליו, ונותנים לו תודה על זה. ואומרים אליו אנו מודים ומשבחים אותך, עבור הנאה זו, ואומרים ברוך אתה ה', בורא פרי העץ. וכדומה.

אז יש לאדם לעשות בקורת על הדיבור הזה שאמר עכשיו להבורא, באיזה יראת הכבוד, הוא הרגיש בזמן הדבורים, שדיבר אליו. ומה הוא מרגיש לאחר שדיבר אתו, היינו איזה רושם השאיר אצלו, איזה התרוממות רוח, היות שאם באמת הוא מאמין שדיבר עם המלך, איפוא ההתרגשות והשמחה. כמו שכתוב: "אם אב אני איה כבודי, ואם אדונים אני איה מוראי".

אם נכנס בפרטים יש להבחין בפעולה זו ב' הבחנות. א', מזה שהוא נהנה מהפרי שהוא אוכל. והנאה זו שהוא נהנה מהפרי וכדומה, שייך להרצון לקבל הבהמי. פירוש, שהנאה מאכילה ושתיה וכדומה, גם בהמות נהנים, ולא צריכים לאדם שיקבל הנאה כזו, ומשום זה, נקרא הנאה הזו, הנאה בהמית.

אבל הברכה והתודה, שנתן להבורא על זה, יש להבחין בזה כמה הבחנות. נמצא שבבחינה ב' שבהפעולה הנ"ל, היינו הנאה מזה שנותן תודה להבורא, זה, שייך דוקא לאדם, וזה אינו נוהג בבהמות. וכאן נוהג הרבה הבחנות, מטעם שבפעולה זו השייך לאדם, כי באדם, יש להבחין הרבה דרגות.

למשל אצל אדם יש להבחין בו, שיעור האמונה, כמה הוא מאמין, בזה שהבורא נתן לו כל הנאות להנות. ואח"כ יש להבחין בזה, היינו בהדיבור שמדבר להבורא, כמה הוא שיעור, שמאמין שמדבר להבורא. ואח"כ יש להבחין כמה שיעורו הוא מאמין, בגדלות וחשיבות הבורא. ובזה בטח שיש הבדל בין אדם לחבירו, וגם באדם עצמו יש להבחין בו, לפי מצבו שהוא נמצא עכשיו, היות שהאדם הוא בחינת הולך, וממילא הוא יכול להיות בחינת עולה ויורד. אם כן באדם אחד יש להבחין כמה מצבים, וזהו כמו שכתוב: "ונתתי מהלכים בין העומדים האלו".

ובהאמור יוצא, שברצון לקבל הנאה השייכת לבחינת בהמה בדרך כלל, אין מה להבחין בה, היות שזהו הנאה כללית. מה שאין כן בהנאה השייך להאדם, שם יש כבר להבחין הבחנות רבות. נמצא שבהנאה השייך לבחינת אדם, הנאה זו, כבר היסוד שלה לא מיחסים אותו לכלי קבלה, אלא זה כבר שייך לבחינת השפעה, היות שכל הנאה שלו נבנית, על הבורא. היינו שכל חמרי דלק, שמזה ניתן לו כלים לעבודה, תלוי בגדלות הבורא, ולא בשיעור הנאת האדם. פירוש, ששיעור הנאת האדם תלוי כמה הוא משער את גדלות של הבורא.

שזה נקרא הנאה הבאה לאדם באופן בלתי ישר. כי באופן ישר הוא רוצה להשפיע להמלך, ובשיעור שהוא מצייר לעצמו גדלות המלך, בשיעור זה הוא יותר שמח, בזה שהוא משפיע הנאה למלך גדול. ובאופן בלתי ישר, הוא מקבל הנאה מזה. נמצא שרק באופן כזה הנאה מותרת, כי אין כוונתו על הנאה עצמית בשעה שהוא משמש את המלך, אלא חשיבותו של מלך מחייב אותו שישמש את המלך.

נמצא כוונתו הוא להנות להמלך, שהמלך יהיה שמח, וממילא נמשך מזה שגם הוא נהנה. והנאה כזו מותרת, משום שזה הנאה, בעת שהוא מקבל, אינו נמצא כאן ענין של בושה, המכונה נהמא דכסופא, מטעם שהנאה שלו הוא מהנתינה, ולא מדבר שהוא מקבל ישר מהבורא.

ומהדבר שהבורא נותן לו הוא נהנה, זה נקרא שהנאה באה באופן ישר מצד המשפיע בבחינת האורות, נקרא זה אור החכמה, הבאה להמקבל באופן ישר. היינו שהמקבל נהנה ממה שהוא מקבל, ודבר זה כבר צריך תיקון המכונה לכוון בעמ"נ להשפיע, מה שאין כן אם הנאה שלו הוא מצד שהוא נותן להבורא, והנאה שלו הוא בזה שהוא משמש אותו, הנאה זו נקרא שבאה, באופן בלתי ישר, משום שכוונתו שהמלך יהנה, ולא חושב שמזה יהיה לו הנאה ותענוג.

ועל זה נאמר: "עבדו את ה', בשמחה", היינו שהשמחה צריך לבוא להאדם מזה שהוא עובד ה'. אבל אם הוא עובד בלי שמחה, זהו מצד חיסרון אמונה בגדלות וחשיבות המלך, אחרת מוכרח להיות בחינת שמחה והתרוממות רוח, בלי שום הכנה לזה. היינו אין הוא צריך לראות שיהיה לו שמחה מהעבודה, אלא הוא צריך לראות שיכין עצמו לדעת למי הוא עובד מה חשיבותו, ושמחה זהו תוצאה, היינו לומר שאם אין לו שמחה בהעבודה, סימן שאין לו מושג בחשיבות הבורא, ואז הוא צריך לתקן עצמו, בעניני אמונה.

זאת אומרת שאין הוא צריך לעבוד שיהיה לו שמחה בעבודת ה', אלא הוא צריך להשקיע יגיעה איך להשיג חשיבות וגדלות ה', דהיינו כל מה שהוא עושה, לומד, עוסק במצות, הוא רוצה שכר עבור יגיעתו, לזכות לגדלות וחשיבות ה'. ובשיעור שיקבל את החשיבות של הבורא, אז ממילא הוא נמשך מצד הטבע להבטל אליו ית', ויהיה לו רצון וחשק לשמש אותו.

וכל מה שדברנו עד כה נקרא בחינת עיבור מטעם שהוא צריך להאמין שהכל בא מצד הבורא שהוא נתן לו עכשיו את המחשבה ורצון, להיות בטל אליו ית'.

ובזמן זה הוא צריך למצוא שם מקום ציור היינו איך שהוא מתפעל מההתעוררות הזו, ולעשות ביקורת, ובטח שימצא שם חסרונות לתקן, אבל בזמן שהוא רואה את מה שחסר שם, אין הוא יכול להיות בשמחה, מטעם שכל חסרון גורם לו יסורים ואיך הוא יכול להיות בשמחה, ומאידך שני, זה לא טוב להיות כך בחסרונות, לפי הכלל במקום שיש חסרון בקדושה יש אחיזה לקליפות, והוא יכול לפול ממדרגתו, ויקבל מזה חולשה בעבודה.

אי לזאת מוטל על האדם לראות את עצמו בשלימות. היינו, שאין לו שום חסרון, והוא מסתכל על עצמו שהוא מאושר בחיים שלו, ויש ממה לשאוב תענוג, מזה שהוא רואה שיש הרבה אנשים כמוהו, שאין להם אותו החיים ממה שהוא נהנה, ואם היה להם אותו תענוג, מה שיש לו כולם היה מקנאים בו.

נגיד על דרך משל, אנשים שיושבים בבית הסהר, ולא נותנים לאף אחד לצאת מכותלי בית הסהר לשאוב אויר בחוץ, ולאיש אחד נשא חן בעיני מנהל בית הסהר, ואף אחד לא יודע מזה והוא נותן לו לצאת לחפשי שעה אחת ביום ואז הוא הולך לבקר בבית, אבל אח"כ הוא חוזר לבית הסהר, כמה מאושר אדם זה. א', הוא מאושר בזה שהוא מבקר בבית. ב', כשהוא מסתכל על שאר אסורים, שלא ניתן להם חופש כזה, ההסתכלות הזו מה שמסתכל על אחרים שהם יושבים בבית הסהר, ולא רואים שום אור, מה שיש בחוץ איזה הנאה ותענוג, הוא לוקח מזה.

זאת אומרת, חוץ מזה שיש לו תענוג מצד עצמו היינו שהתענוג הוא מקבל מעצמו ממה שהוא נהנה, יש לו לקחת תענוג ממה שהוא מבחוץ ממנו, זאת אומרת שיש לו תענוג מזה שהוא רואה שיש לו, מה שאין לאחרים. נמצא שהתענוג הזה באה מבחוץ היינו מזה שהוא מסתכל לחוץ, ורואה איך שהם סובלים, מזה שאין הם מקבלים שום חופשה, מזה שכן יש לו חופשה הוא נהנה.

נמצא לפי זה, שיש כאן, להבחין ב' הנאות:

א. מה שהוא מקבל תענוג מזה שהוא נהנה.

ב. הוא מקבל תענוג מזה שיש לו, ואין לאחרים אותו דבר, נקרא זה, שהוא מקבל הנאה מבחוץ.

והנמשל, היות שאנחנו יושבים בבית אסורים, וזהו כמו שאנו אומרים (בסדר כפרות, דערב יום כפור): "בני אדם יושבי חשך וצלמות, אסירי עני וברזל, יוציאם מחשך וצלמות וכו'".

והיות שאנחנו חטאנו, ונתנה אותנו, לבית הסהר, ששם יושבים כל האסורים החוטאים להמלך, שלא רואים שום אור כל ימי חייהם, היינו שנתנו להם מאסר עולם לכל ימי חייהם. והם נעתקים מההורים הנקראים "אבות העולם", פירוש זהו כמו שאמרו חז"ל (תנא דבי אליהו רבה, פרק כ"ה) "מתי יגיע מעשי למעשי אבותי".

היינו במקום שיש קשר עם האבות, שהוא יודע המעשים טובים של האבות, שייך לומר שהוא מבקש "מתי יגיע מעשי למעשי אבותי", היינו שגם הוא יהיה לו היכולת לעשות מעשים טובים כמו האבות. מה שאין כן ע"י החטא, כמ"ש אומרים "ומפני חטאינו גלינו מארצנו" וכו', נתנו אותנו לבית אסורים, ואין לנו שום קשר עם האבות, היינו שאין אנו יודעים שהיה לנו אבות שהיו דבוקים בה'. וכל ענין רוחני אין לנו שום מושג ששיך לנו גם כן לומר שאנחנו רוצים לעשות מעשים שעל ידם נוכל להדבק בהבורא.

נמצא שהאנשים שנידונו למאסר עולם, ולא רואים אור כל ימי חייהם, ומשלימים עם המצב שבו הם נמצאים, ומרגילים את עצמם להנות רק ממה שמנהל בית הסהר מבין לתת להם, ממה שיתפרנסו והרגילות מביא להם שנשכח מליבם מה שהיה להם פעם, חיים מחוץ לבית הסהר, ששם הם היו נהנים מחיים ממה שהם בוחרים לעצמם, ולא היו מוכרחים לקבל מזונות לפי תנאי בית הסהר, אבל הכל נשכח מהם.

והנמשל הוא, האדם צריך לשמוח בזה, שהמנהל בית הסהר אוהב אותו, ובשביל זה נתן לו כל יום קצת חופשה לצאת מבית הסהר, ולהנות ממה שאנשים ישרים נהנים היינו כאילו הוא היה עכשיו כאיש שלא חטא מעולם להמלך. והולך הביתה ומשתתף עם כל אחד מהמשפחה שלו ושאר אוהבים וידידים שיש לו, אבל אח"כ הוא מוכרח שוב לכנס לבית הסהר.

וזה נוהג כל יום, זאת אומרת בזמן שבא לאדם רצון ומחשבה לכנס לבית הכנסת להתפלל וללמוד קצת ולהרגיש קצת, שיש חיים רוחניים, שסוף כל סוף הוא מאמין בזה, היינו זה, שיש לו אמונה, זה נקרא הרגשה מועטת, בכל דברים שבקדושה, שמקבל הארה מרחוק. פירוש שהגם שהוא עוד רחוק מהשתוות הצורה, שבגלל זה שחטא באהבה עצמית הנקרא שנוי צורה, יצא פסק דינו לשבת בבית הסהר לעולם, היינו בית הסהר נקרא, שאין שם חיים רוחניים, אלא שם מקום לרשעים, שהם חטאו להמלך.

והוא נמצא חן בעיני המנהל בית הסהר, ונותן לו מחשבה ורצון להנות מחיי אדם, מבחינה הנקרא: "אדם אתם, אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם", משום שנהנים ממאכלי אדם, הנקרא חיים רוחניים, שיש להם מגע עם מלך מלכי המלכים, היינו שמרגישים לשעתו שמדברים להמלך.

וכשהאדם עושה ציור לעצמו, איך שיש לו חן בעיני מנהל בית הסהר, שנותן לו חופשה לשעתו, הגם שיודע שאח"כ יהיה לו ירידה ויהא מוכרח לשוב לבית הסהר, מכל מקום אפילו כשהוא נמצא בבית הסהר, הוא גם כן יכול להיות בשמחה, מטעם שהוא יודע מזמן העבר - שיש ענין עליות וירידות, לכן אפילו בזמן שהחזירו לבית הסהר, מכל מקום הוא יודע שיש לפעמים שהוא נושא חן בעיני בית הסהר, ויתן לו עוד הפעם חופשה לשעתו, שבקצת זמן הזה, הוא יכול לראות ולהשתדל אצל ידידים שישחררו אותו בכלל.

פירוש הדבר, אפילו בזמן ירידה, בא לו לפעמים מחשבות, שהוא כבר רגיל שמוציאים אותו מהמחשבות ורצון של חוטאים המשוקעים באהבה עצמית, ואח"כ כשהוא מקבל כרוז מלמעלה, שכך הוא מאמין, אז המחשבות והרצוניות שיש לו בזמן ירידה והוא מרגיש שאין שום אפשרות שיהיה לו מציאות אף פעם לצאת מאהבה עצמית. מטעם שהוא רואה את ההתנגדות הגוף, וכל פעם ההתנגדות מתלבשת בצורות משונות שאין טענה אחת דומה לשניה, אבל הצד השוה שבהם הוא, שכולם נותנים לו להבין שזה דבר קשה, ואין זה במציאות עוה"ז, שהאדם יכול לצאת מהם.

ומכל מקום הוא רואה שבזמן שבאה לו התעוררות מלמעלה הוא שוכח כל טענותיהם, וכולם נשרפו כמו שלא היה אף פעם בעולם. והוא רוצה עכשיו רק דבר אחד היינו להבטל להבורא, ועכשיו דוקא הוא מרגיש טעם של תענוג בזה.

ובגלל זה האדם, כשיש לו קצת אחיזה ברוחניות, אפילו שזהו מעט מן מעט, הוא כבר יכול להיות בשמחה ובשלימות, כנ"ל, מב' אופנים. אחד, שהוא יצא לחופשה, והוא נהנה לשעתו מיציאת בית הסהר היינו מתו"מ. שנית הוא נהנה מזה שהוא רואה שהכלל נמצא בבית הסהר, והוא מסתכל עליהם מצד הרחמנות, ויש לפעמים שהוא רוצה לבקש עליהם רחמים שה' יתן להם רשות לצאת מבית אסורים.

ובהאמור נבין שבזמן העיבור שאז הוא כח הציור שלו הוא רק קטנות, שבקושי הוא יכול לקיים תו"מ, אפילו באיזה כוונה שהוא, הוא צריך להאמין שיש בזה חשיבות גדולה, בזה שהבורא נתן לו מקום לצאת מכלל כללות אנשים שבעולם, שאין להם כל קשר ליהדות, וכל שאיפותיהם הוא מלובש רק תענוגי בהמיות היינו ממה שהבהמות ניזונים ומתפרנסים, גם הם מסתפקים בזה, ובקשר לרוחניות, הם מתגאים בזה שאין הם טיפשים, כמו הדתיים, שאומרים שיש ענין של חיים רוחניים. אלא יש להם ידיעה חזקה וברורה, שהצדק איתם, והם אומרים לעצמם, אנחנו חכמים שבדור, מזה שאין אנו מאמינים ברוחניים, אלא כל מטרת חיינו הוא רק חיים גשמיים.

והם יודעים מאה אחוז שאין שום רוחניות בעולם, עד כדי כך שהם רוצים להשפיע על הדתיים שגם הם ידעו שהשכל הבהיר הוא שאין בעולם, רק חיים גשמיים, בדיוק כמו כל בעלי חי. ויש עוד יותר חכמים גדולים שבגלל זה שאין חיים בעולם אלא כמו בהמות, לכן באו לכלל דעה שאסור לאכול בעלי חי, מטעם שאין לבחינת מדבר מטרה יותר נעלה, מבחינת בעלי חי. אם כן מדוע אנחנו אוכלים אותם הלא כולנו יחד הם במדרגה אחת, ובמטרה אחת.

היוצא מזה מצד אחד אדם צריך להחשיב את המחשבה ורצון לעשות מעשים פשוטים בלי שום הבנה ושכל אלא הכל למעלה מהדעת, ולהאמין שזה שהרצון הזה שיש לקיים קצת תו"מ, גם זה נתן לו הבורא, מצד מציאות חן בעיני ה', הגם שהאדם לא יודע איזה זכות יש לו משאר אנשים שה' הניח אותם בבחינת חיים הגשמיים, ואותו הוציא מכללות אנשים כנ"ל מהמשל של בית האסורים. ודבר זה צריך להביא לו שמחה ושלימות, ובגלל זה, שהוא מרגיש שלימות, הוא יכול לתת תודה רבה להבורא על זה, וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, בשיעור שהאדם נותן תודה להבורא, בזה שמקרב אותו קצת, בשיעור הזה הוא מקבל תמיד עזרה מלמעלה.

ויכולים לפרש שהטעם הוא, אם האדם מבין שצריכים לתת תודה להבורא אין הפירוש שהקב"ה צריך שיתן לו תודה, כמו בשר ודם, אלא הענין הוא בשיעור שהוא מבין שצריכים לתת תודה, אז מתחיל המחשבה לחשוב כמה שיעור התודה מה שאני צריך לתת לו.

היות שיש כלל, לפי ערך הנתינה, כך הוא ערך נתינת התודה. למשל אם האדם עזר למי שהוא, שלא היה מקום עבודה להתפרנס, והוא הלך והשתדל בעדו ומצא מקום עבודה בשבילו, בטח שהתודה שלו היא גדולה.

אבל נגיד דרך משל, האדם הזה עשה איזה חטא נגד הממשלה והשופט פסק דינו לעשרים שנות מאסר. והוא מוכרח לעזוב את המשפחה שלו, וכבר יש לו בנים ובנות שצריך להשיאם, והוא פתח עכשיו עסק חדש, היינו שפתח בית חרושת וצריך לקבל מאה פועלים, ובנתיים השיג רק חמישים פועלים. ועכשיו לפי החטא שהממשלה תפס אותו הוא צריך עכשיו להכנס לבית אסורים על עשרים שנה, הוא דואג, מה יהיה עכשיו עם כל התכניות שלו, ועם כל משפחתו, והוא יהיה פרוש מהעולם, ואומר שעכשיו טוב לו מותי מחיי, להיות בבית האסורים ולדאוג על הכל.

ובא איש אחד ונתן לו עצות ועל ידי זה יצא לחפשי וזיכו אותו מכל האשמות, אז בטח האדם מתחיל לחשוב מה אני יכול לתת לאדם הזה שהציל את חיי, ובטח האדם הזה יש לו עכשיו, דאגה אחת במה אני יכול לבוא לאיש, לגלות את לבי, איך שכל רמ"ח אברי, מודים לו ומשבחים אותו. וזהו כמו שכתוב "כל עצמותי תאמרנה", שירות ותשבחות לאיש הזה.

נמצא שבזה שהוא צריך לתת תודה אז הוא מתחיל לחשוב מה גודל הישועה שהוא נתן לי, בכדי שאדע איזה תודה עליו לתת, ובגלל זה, כשהאדם נותן תודה לה' אז תלוי כמה הוא מעריך את החשיבות שה' הוציא אותו מבית אסורים לרגע אחד שישאוב קצת עבור חדש מאויר העולם דקדושה.

ובהאמור יוצא זה שהאדם מקבל ירידה הוא משום שלא החשיב את ההתקרבות לה', וזה שלא ידע להחשיב, זהו שגרם לאבדתו. וזה כמו שאמרו חז"ל: "איזה שוטה המאבד מה שנותנו לו". שפירושו שאין לו שכל להחשיב את שיעור התקרבות לתו"מ, היינו שהאדם צריך להאמין שאפילו דבר פעוט שבתו"מ גם כן חשוב מאד, אף על פי שהוא עוד לא מרגיש את חשיבותה.

נמצא שענין אמונה מה שאומרים, הוא בדברים, שאין האדם עוד יכול להרגיש ולהשיג אותם, אז הוא צריך להאמין באמונת חכמים מה שרבותינו ז"ל אמרו לנו להאמין בדבר שכך הוא, היינו כמו שרבותינו אמרו ולא כפי הרגשתינו, מטעם שעוד לא מפותח בנו את הרגשתינו, שנוכל להרגיש אותם ההרגשות הנמשכות בזמן שיודעים שמדברים להמלך, שזה פשוט שאם הוא יודע שהוא מדבר להמלך, אז אין לו שום צורך להכין את עצמו שירגיש את חשיבות המלך כי זהו ענין טבעי, שאין לו ענין לעבוד על זה ללא צורך.

ולפי זה מהו הסיבה שאין האדם מתרגש בזמן שמדבר דברי תודה ודברי תורה בזמן שהוא מאמין שהוא תורת ה', והסיבה הוא שעדיין אין אמונתו אמונה שלימה, היינו שיהא דומה האמונה שלו, כמו ידיעה ברורה, אלא שיש לו עדיין חסרון בבחינת האמונה.

אלא הוא צריך לעבוד, בבחינת אמונה, איך שהוא מדבר למלך חשוב, וההרגשה, זה דבר שבא בלי עבודה. היות שענין הרגשה הוא רק תוצאה מאיזה דבר חידוש שהאדם מתפעל, נמצא שעיקר הוא עבודת האמונה שיאמין שהוא מלך גדול.

שזהו הענין שמובא בזוהר הקדוש בכמה מקומות, שהאדם צריך להתפלל על גלות השכינה, או בלשון אחר שכינתא בגלותא, או שכינתא בעפרא. היינו שאין לנו את החשיבות למי אנו מתפללים, או למי אנו מדברים, ונותנים לו תודות, הן על ברכת נהנין, או על ברכת המצוות. וכמו כן, אין אנו עושים חשבון ולהעריך את מצוות של מי אנו מקיימים, וכל זה נקרא שכינתא בגלותא.

וממילא אי אפשר לנו לקבל הרגשה בהקיום תו"מ, משום שיש כלל מדבר קטן אין האדם מתפעל, בשיעור שיבאו לו איזה התרגשות.

ובהאמור יוצא, שהאדם צריך לעבוד את ה' בשמחה היינו שבאיזה מצב שהוא נמצא, היינו אפילו שהוא נמצא במצב השפלות, ואין לו שום חיות, בעת התעסקותו בתו"מ, אז הוא צריך לעשות לעצמו ציור, שעכשיו הוא מקיים מצות אמונה למעלה מהדעת. זאת אומרת אף על פי שהגוף, מראה לו את שפלותו, מכל מקום הוא יכול לחזק את עצמו, ולומר זה שאני יכול לקיים תו"מ בלי שום כוונה, זהו ענין חשוב מאד, היות שבאמת הוא מקיים הכל במעשה, אלא חסר לאדם את הכוונה, היינו שאם היה לו גם כוונה טובה, היה הגוף אז שבע רצון, והיה מרגיש עצמו לאדם שלם.

מה שאין כן עתה, אין הגוף יכול להנות מתו"מ, אם כן מה חסר כאן, רק הנאת הגוף, והיות שהוא רוצה לעבוד לשם שמים, נמצא דוקא עכשיו שאין להגוף הנאה, הוא יכול יותר לעבוד בעל מנת להשפיע, ואם הוא מאמין למעלה מהדעת שכך הוא, ההתגברות הזאת נקרא אתערותא דלתתא. ולאחר זה, הוא מוכרח לקבל חיות, היות שעכשיו הוא דבוק באמת בה', ורוצה לעבוד את ה', בלי שום תמורה.

מה שאין כן, אם הוא אינו יכול ללכת למעלה מהדעת, אז באים אליו שני שוטרים ומכניסים אותו לבית האסורים, יחד עם כל החוטאים להמלך. ושני שוטרים אלו, הם בחינת מוחא וליבא. ואז הוא נידון לכמה זמן שדנין אותו, ואח"כ מוציאין אותו קצת לחופשה. ורואים איך שהוא מתנהג. וכל זה נוהג עד שמרחמים עליו מלמעלה, ומוציאים אותו לחרות, מבית האסורים.

היוצא מזה שצריכים לב' דברים, א' נקרא כח המצייר שהוא קטנות, ב' כח המעכב שלא יהיה הפלה, היינו שלא יקלקל העיבור, כנ"ל. שכח המצייר צריכים, כי יש כלל אין אור בלי כלי. היינו אין מלוי בלי חסרון, לכן אם אין קטנות אף פעם לא יהיה גדלות.

אבל צריכים כח להחזיק מעמד בעת שהוא מרגיש שהוא בעל חסרון, כי חסרון משמע שכואב לו זה שאין לו שלימות. וידוע שיסורים קשה לסבול, אם הוא אינו רואה סוף להיסורים, אז הוא בורח מהמערכה. נמצא שצריכים לתת לו שלימות שיוכל להחזיק מעמד, ולא יברח ממלחמת היצר. אבל שקר אסור לתת לו, היינו שירמה את עצמו ויאמר שהוא שלם, "כי דובר שקרים לא יכון נגד עיני" כתיב.

אי לזאת כשאומרים לאדם שאתה רואה שכולם יושבים בבית האסורים, במשל דלעיל, ושוכחים אפילו שיש להם הורים וידידים, שהם אנשים שעוסקים בתורה ומצות שהם ידידי הנשמה שלהם. והכל נשכחו מהם, וחושבים שאין בעולם רק אלו אנשים שיושבים בבית האסורים ומנהל בית הסהר שולט עליהם, היינו שהם עומדים תחת שיפוט היצר הרע. ומי שהוא הולך נגד דעתם הם חושבים שאלו אנשים מאבדים עצמם לדעת, היינו שעוזבים את החיים הגשמיים שנהנים מבית הסהר, והולכים לבקש משהו למעלה מהדעת, היינו להאמין שיש משהו יותר תענוג ממה שיכולים להנות מחיים הגשמיים.

והוא עושה חשבון לנפשו שיש לו זכיה גדולה שמצא חן בעיני ה', והוציא אותו אפילו לשעתו מהחיים הגשמיים לנשום קצת אויר דקדושה, כמה הוא צריך להיות מאושר, בזמן הזה כשהוא מסתכל עליהם ועל עצמו, בטח שהשלמות הזה נקרא שלימות של אמת היות, שבגשמיות אנו [רואים] שחופשה לשעתו, מהמשל הנ"ל של בית האסורים, כמה שמחה נותנת זה להאדם, בזה שהוא רואה שהוא מצא חן בעיני מנהל בית הסהר וכל האסורים לא זוכים לזה.

וחוץ מזה שהשלימות הזה הוא אמת, אלא האדם צריך לתת בזה יגיעה רבה להחשיב את זה. כי העבודה הזו מרים את החשיבות של העבודה בזה שמחשיבים שרות קטן ברוחניות. מזה זוכים אח"כ להגדיל את החשיבות עד שהאדם יכול לומר שאין לו שום אפשרות להעריך את החשיבות לשמש את המלך. וזה נקרא בחינת עיבור.

"עיבור" נקרא שההתעוררות בא מצד העליון, אבל בזמן ההכנה שנקרא מטרם שהאדם זוכה להכנס בהיכל המלך, ששם נקרא עיבור שהוא זוכה לנרנח"י דנפש, ישנם הרבה עליות וירידות, אבל הכל נכנס בבחינת עבור היות שהכל בא מצד ההתעוררות העליון.

ו"יניקה" מצד ההכנה, נקרא, שהוא מצד עצמו מתעורר ורוצה לינק ע"י סופרים וספרים, לינק משהו קדושה שיוכל להחיות את רוח, בחיים רוחניים. ומשום זה כשהוא עוסק בתו"מ, הוא משתוקק להוציא מהם את מאור התורה שזהו מחזירו למוטב, כמו שאמרו חז"ל: "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין".

אבל בכדי להוציא מאור התורה, צריכים להיות בעלי אמונה, כמ"ש בהקדמה לספר הזהר. והטעם הוא, כשהוא מאמין בה' ובתורתו, והוא רוצה להדבק בו, אבל הוא רואה שלא יכול מסיבת הרע שבו שהוא הרצון לקבל, שצורה הזו גורם לו ההתרחקות מה'. ומשום זה גם האמונה שלו אינו בקביעות כמו שכתוב בהסולם, שאין האמונה יכול לשרות באדם בקביעות, משום שכל זמן שאין לאדם יראה, הנקרא שהוא מפחד תמיד אולי לא יהיה היכולת באדם לכוון בעמ"נ להשפיע, אלא יהיה לו חשק לקבל בעמ"נ לקבל, שזהו שנוי צורה, אין אור האמונה יכול לשרות בו בקביעות.

ובהאמור יוצא שאין יכול להיות אמונה בקביעות, אם אין לו דביקות, הנקרא השתוות הצורה, אבל איך לוקחים הכח הזה, שיוכל להתגבר על הטבע שלו שהוא רק בהפכיות הצורה, על זה אמרו: לעולם יעסוק אדם בתו"מ, אפילו שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, מטעם המאור שבה מחזירו למוטב (פסחים נ). נמצא שהמאור שבתורה, זהו שמחזירו למוטב, אבל זה נאמר דוקא שהוא רוצה את המאור שבתורה, כדי להחזירו למוטב, היינו שיוכל לכוון כל מעשיו בעמ"נ להשפיע ליוצרו.

אז על ידי זה שיחזירו למוטב, שפירושו שיהיה לו דביקות אז יזכה לאמונה בקביעות, מה שאין כן, אדם שאינו דואג על זה שאין לו יותר מאמונה חלקית, ומה שלומד תורה אינו אלא מה שאפשר לו להוציא מזה הנאה שיכנס בכלים דקבלה, ואינו דואג לכלים דהשפעה, אם כן אין לו שום צורך למאור התורה, שיתן לו הסגולה שיחזירו למוטב. היינו שיתן לו כח שיוכל לתקן מעשיו, שיהיו אך ורק להשפיע נחת רוח ליוצרו, שזה נקרא "דבקות" שעל ידי זה יזכה לאמונה בקביעות.

מה שאין כן אם לא חסר לו ענין אמונה בקביעות, ואין לו צורך לדביקות, אלא מה שהוא מצפה לזכות להמאור הוא מטעם שהמאור שבהתורה הוא בא מהעליון, שיש שם בהמאור הזה טוב ועונג, נמצא שהוא משתוקק להמאור, לא שיביאו לו עזרה שיוכל להפוך את הכלי קבלה שלו לכלי השפעה, אלא הוא רוצה את המאור שיעשה פעולה הפוכה ממה שתפקידו לעשות.

כי התפקיד של המאור, הוא צריך לבוא בכדי להחזירו למוטב, ומה זה "טוב" זהו כמו שכתוב "רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך" (תהלים מה), היינו שטוב נקרא שעל ידו האדם זוכה לכלים דהשפעה. והוא רוצה את המאור בכדי להנות ממנו, זאת אומרת שהמאור הזה יגדיל את הכלי קבלה שלו. נמצא שזה ממש דבר הפוך ממה שהמאור צריך לתת, הוא רוצה לקבל ממנו, ומשום זה המאור לא יבוא אליו.

ובהקדמה לתע"ס (אות טו) כותב שם, וזה לשונו, שאין לאדם לצפות שהעסק בתורה ומצות שלא לשמה יביאהו לשמה, רק בזמן שידע בנפשו שזכה באמונת השי"ת ותורתו כראוי, כי אז המאור שבה מחזירו למוטב, ויזכה ליום ה' שכולו אור. כי קדושת האמונה מזככת את העינים של האדם שתהנינה מאורו ית', עד שהמאור שבתורה מחזירו למוטב וכו'. כן מחוסרי אמונה עיניהם מתעוורות כלפי אור ה', עד כאן לשונו.

וצריכים לפרש מה שאומר שאור אמונה מתגלה לאלו שיש להם אמונה, ולפי מה שבארנו כי אלו שזכו לאמונה בקביעות, יש להם כבר כל טוב. אלא זהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין", ומקשים העולם, יהיב חכמתא לטיפשים היה צריך לומר. ואמר, היות שאין אור בלי כלי, לכן לא יכולים לתת חכמה לטיפשים משום שאין להם צורך. ולפי זה, מה יהיה הפירוש "יהיב חכמתא לחכמים", היינו למי שיש לו רצון להיות חכם היינו שיש לו כלי, הוא יכול לקבל מלוי, כנ"ל כי אין מלוי בלי חסרון.

לפי זה צריכים כאן בעניני אמונה, גם כן לפרש על דרך הנ"ל. היינו למי שיש צורך לאמונה, כי הוא רואה שאין לו רק אמונה חלקית כנ"ל (בהקדמה אות יד) ומשתוקק שיהיה לו אמונה בשלימות, הוא כבר נקרא "בעלי אמונה", שפירושו שיש לו רצון וצורך לאור האמונה. לאלו אנשים שמחפשים אמונה, לאלו אנשים מתגלה מאור התורה. וזה שכתוב, כי קדושת האמונה מזככת את העינים של אדם, שתהנינה מאורו ית' עד שמאור שבתורה מחזירו למוטב.

בהאמור יוצא שבחינת "עיבור" נקרא מה שהאדם מקבל ההתעוררות מלמעלה. וכמו בגשמיות העיבור תלוי בההורים כן כאן העיבור, בהקריאה, שבא מלמעלה שקוראים להאדם שיחזור למוטב, והוא מתחיל אז לחשוב מחשבות אחרות, וכל הרצונות שהיה לו מטרם הכרוז שקבל מלמעלה הכל נשרף ולא עולים בשם.

ובחינת "יניקה" נקרא שהוא בעצמו מתחיל לחפש איזה יניקה לקבל מפי ספרים, או מפי סופרים ורוצה לינק את המאור התורה, מהם בכדי שיהיה לו היכולת להדבק בה' ולזכות לאמונה שלימה.

Kabala Media

Kabala Media

My Library
Sign in to like, save and subscribe to videos

ענין יניקה, ועיבור

Kabala Media
Copyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, All rights reserved

Kabala Media

Kabala Media

My LibrarySign in to like, save and subscribe to videos

ענין יניקה, ועיבור

Kabala MediaCopyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, All rights reserved

My Library
Sign in to like, save and subscribe to videos

Kabala Media
Copyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, All rights reserved