על קו הסיום עם אימא

במזרח הרחוק של רוסיה שוכנת סַאחָה-יַקוטיה, רפובליקה עצומה בגודלה, שסיפור קטן ויפה קרה בה השבוע: בזמן תחרויות האתלטיקה הקלה שרר חום כבד מאוד, ואתלט בשם ארטיום בורצב, אחד המתחרים במרוץ של עשרה קילומטרים התקרב להתמוטטות כתוצאה מתשישות. בלי לחשוב פעמיים אימא שלו זינקה למסלול ותמכה בו בצעדים הספורים שנותרו לו עד שחצה את קו הסיום.

לפי כללי התאחדות האתלטיקה הבינלאומית אסור לזרים שאינם מתחרים להיכנס למסלול, לכן שופטי התחרות פסלו את הניצחון של בורצב האצן. אבל בעיניי סיפורים כאלו ראויים לפרסום ולגאווה. הרגעים האנושיים והתמיכה ההדדית הם ההישגים הגדולים שלנו כחברה אנושית.

עם השנים הפך הספורט לעסק תחרותי ולא נעים. הוא לא מביא שמחה ולא תחושה של לב קל. ניטל ממנו התענוג והוא דומה יותר למלחמה, או יותר נכון לצייד. בימינו ספורטאי יוצא לג'ונגל כדי לצוד לו מדליות, ובדרך צריך לקרוע את המתחרים האחרים. זו הסיבה שאני כבר לא מסוגל לצפות במשחקי ספורט.

המניע לספורט צריך להיות אחר לחלוטין. ספורטאים צריכים להתחרות עבור ניצחונות שהם משיגים יחד. עליהם להשיג תוצאה מקסימלית בתנאים מסוימים, תוצאה שתהיה שייכת לכולם כאחד.

אני נגד פרסים. אני מבין שבלעדיהם יוצא כל העוקץ, אבל אם אנחנו לא מסתדרים בלי פרסים, אז עלינו להבין שאנחנו לא אוהבים את הספורט אלא את המדליות. אפשר להעניק אותות ועיטורי הצטיינות, אבל לא הייתי מחלק אותם על ההישגים הספורטיביים, אלא רק על היגיעה וההשתתפות. אדם השתתף, התאמץ? כל הכבוד לו, הוא ראוי להצטיינות. אדם שאוהב את הספורט שהוא עוסק בו לא צריך יותר מזה.

גם לאימא של האתלט בורצב הייתי מעניק מדליה גדולה, כי מי בכלל קבע את הכללים, ולמה קבע אותם כך? חברות ועזרה הדדית הן הדבר החשוב בספורט – ערכים שבכוחם להראות לנו אילו הזדמנויות טמונות בנו להיות בני אדם.

כשהכדורגל למשל יהיה אומנות, השחקנים לא ידחפו וישימו רגליים אחד לשני, אלא יראו לנו כמה יפה להחזיק את הכדור באוויר, ואילו מסירות מעולות הם מבצעים. מועדון האוהדים שלהם יעריך את המיומנות בשליטה בכדור ואת שיתוף הפעולה והחיבור שהקבוצה שלו מפתחת.

מתאבקי סומו למשל, למרות שלמראית עין הם נאבקים, הרצון שלהם יהיה להמחיש לנו את היופי של ההתגוששות, את החן שיש בכוח כאשר הוא מנותב לערוץ חיובי וטוב. הרי כמו שיש כוח רע כך יש כוח טוב, ולכן עלינו לדרוש להציג ולהדגים זה לזה את הכוח הטוב, את היחס החיובי שלנו זה לזה – למרות שאנחנו נאבקים, החברות תמיד מנצחת. אני לא אשכח את התמונה מהילדות אחרי תחרות ספורט, השופט היה מרים את הידיים של שני המתחרים, המנצח והמפסיד, ומכריז: "החברות ניצחה!". כך צריך להיות.

Kabala Media

Kabala Media

My LibrarySign in to like, save and subscribe to videos

Clip from the "New Life" program #912

Clip from the "New Life" program #912

Clip from the "New Life" program #912

Kabala MediaCopyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, All rights reserved

My Library
Sign in to like, save and subscribe to videos

Kabala Media
Copyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, All rights reserved