72. שני מיני לחם אכלו ישראל. אחד כשיצאו ממצרים, אכלו מצה, לחם עוני, לחם ממלכות. ואחד במדבר, שאכלו לחם מן השמיים, לחם מז"א, שנקרא שמיים. שכתוב, הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים.
וע"כ הקורבן של חג השבועות הוא לחם. ועל הלחם מקריבים כל שאר הקורבנות. הלחם הוא עיקר, כמ"ש, והִקרבתֶם על הלחם שבעת כבשים. וכמ"ש, ממושבותיכם תביאו לחם תנופה, שזהו לחם שהחכימו בו ישראל, חכמה עליונה של התורה, ובאו בדרכיה.
73. בפסח יצאו ישראל מהלחם שנקרא חמץ, שכתוב, ולא יֵיראה לך חמץ. וכתוב, כי כל אוכל מַחְמֶצֶת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל. יצאו מחמץ, משום הכבוד של הלחם שנקרא מצה.
עתה, שזכו ישראל ללחם עליון דז"א, לא יפה היה שיתבטל החמץ, ולא ייראה כלל? ולמה קורבן זה של לחם הביכורים היה חמץ, כמ"ש, סולת תהיינה חָמץ תֵיאָפינה? הרי ביום הזה התבטל היצה"ר, חמץ, כי התורה, שנקראת חירות, נמצאת, ולמה הביאו חמץ?
74. אלא בדומה למלך שהיה לו בן יחיד, וחלה. יום אחד היה משתוקק לאכול. אמרו, יאכל בנו של המלך רפואה זו. וטרם שיאכל אותה, לא יימצא שום מאכל ומזון אחר בבית. עשו כך. כיוון שאכל הרפואה ההיא, אמר, מכאן והלאה יאכל כל מה שרוצה, ולא יוכל להזיק לו.
75. כך, כשיצאו ישראל ממצרים, לא היו יודעים העיקר והסוד של האמונה. אמר הקב"ה, יטעמו ישראל רפואה. וכל עוד שיאכלו רפואה זו, לא ייראה להם מאכל אחר, חמץ.
כיוון שאכלו מצה, שהיא רפואה, לבוא ולדעת בסוד האמונה, שהיא מלכות, אמר הקב"ה, מכאן והלאה ראוי להם חמץ, ויאכלו אותו, כי אינו יכול עוד להזיק להם. וביום השבועות, נמצא לחם העליון, של ז"א, רפואה גמורה.
76. וע"כ מקריבים חמץ, היצה"ר, שיישרף על המזבח ע"י הקורבנות שמקריבים על המזבח. ומקריבים שני לחם אחרים, ע"י תנופה, עימהם יחד. שני לחם אחרים, פירושו, חוץ מהקורבנות.
והחמץ, היצה"ר, נשרף באש המזבח ע"י הקורבנות, ואינו יכול לשלוט ולהזיק לישראל. ומשום זה ישראל הקדושים מתדבקים בהקב"ה ביום הזה ברפואה של התורה. ואם היו שומרים ישראל ב' מיני לחם אלו, מצה ולחם העליון של ז"א, לא היו באים בדין לעולם.
כי יש ב' מיני מוחין לנוקבא:
א. מזמן היותה ב' מאורות הגדולים, מטרם המיעוט, שאז הייתה בקומה אחת עם ז"א, ולא הייתה מקבלת ממנו, אלא שניהם מקבלים בשווה מאמא. שז"א היה מלביש קו ימין שלה, חסדים, והמלכות הייתה מלבישה קו שמאל שלה, חכמה בלי חסדים. שאז קטרגה הירח, מחמת שבלי חסדים אין החכמה יכולה להאיר, והייתה הארתה בצמצום גדול.
ב. אח"כ נאמר לה, לכי ומעטי את עצמך. שאז ירדה למטה מחזה דז"א, שהמסך שבחזה דז"א מיעט אותה, עד שאין לה מעצמה כלום והכול היא מקבלת מז"א. אבל תחת זה היא נבנית במוחין גדולים מחכמה וחסדים, עד שהיא בזיווג פב"פ עם ז"א.
אמנם אין היעדר ברוחניות, ואע"פ שהתמעטה וחזרה אחר המיעוט לפב"פ, לא התבטל בה משום זה המוחין שמלפני המיעוט. אלא המוחין שמלפני המיעוט, היות שהארתם מצומצמת, הם מכונים מוחין דאחוריים, מצה, הנקראת לחם עוני.
והמוחין שלאחר המיעוט, נקראים מוחין דפנים, וכן לחם מן השמיים, מטעם שמוחין אלו מקבלת מז"א, שנקרא שמיים. ונבחנים שיש בהם חמץ, שפירושם דינים, מחמת המיעוט שהתמעטה, שירדה מחזה ולמטה דז"א, שהדינים הנמצאים בנקודת החזה דז"א הוא חמץ.
אבל החמץ הזה מיתקן, עד שהופך להיות קדושה ורחמים. כי נגלה, שזולת המיעוט והדינים האלו, הייתה המלכות נשארת בלחם עוני, ולא הייתה מקבלת המוחין הגדולים דפב"פ לעולם.
ונמצא שיש ב' מיני תיקונים בב' מיני מוחין דמלכות:
א. התיקון של מוחין דאחוריים, הוא לבער החמץ ולהרחיקו, כמו שלומדים, בל ייראה ובל יימצא. כי החכמה מבערת כל הדינים. אבל אינם עוקרים את החמץ לגמרי מהמקומות התחתונים שעודו נמצא שם. ונמצא שהוא רפואה, אבל לא לגמרי.
ב. משא"כ המוחין דפָנים שעל ידיהם מתהפך החמץ ונעשה קדושה ורחמים. נמצא, שנעקר החמץ לגמרי, ואין לו מקום עוד להתעורר. וע"כ נבחן זה לרפואה גמורה.
שני מיני לחם אכלו ישראל. אחד כשיצאו ממצרים, אכלו מצה, לחם עוני, המוחין דאחוריים של המלכות, שהארתם מצומצמת מחמת חיסרון חסדים. והוא לחם עוני. אמנם אלו המוחין הם של המלכות עצמה, שקיבלה מבינה ולא ע"י ז"א. וע"כ שבעה ימים של מצות הם תחתונים, המוחין דמלכות עצמה.
ואחד במדבר, לחם מִן השמיים, מָן, שהיה ממוחין דז"א עצמו. וע"כ הקורבן של חג השבועות הוא ג"כ לחם מן השמיים, כמו המן, אלא הם המוחין של המלכות, שקיבלה אותם מן השמיים, ז"א, המוחין דפב"פ.
כי כתוב עליהם, ממושבותיכם תביאו לחם תנופה, מן הארץ, המלכות. אלא שקיבלה אותם משמיים, ז"א. ואינם מוחותיה עצמה, כמו מוחין דאחוריים.
וכתוב, והִקרבתֶם על הלחם שבעת כבשים. כי הלחם, המוחין דפב"פ, הנמשכים בשבועות ע"י תנופת הלחם, הוא העיקר הרצוי. והקורבנות שמקריבים, הם להשלים את הלחם. כי החמץ שיש במוחין דפנים, מתהפך להיות קדושה ורחמים, ע"י הקרבת הקורבנות, שאש המזבח הופך את החמץ, שהוא הדינים, שבאו מחמת המיעוט, לריח ניחוח אישֶׁה לה'.
וכמ"ש, ממושבותיכם תביאו לחם תנופה, שהכוונה היא על לחם מן הארץ הבא ממושבותיכם, ולא מָן כמו שאכלו במדבר. שזהו לחם שהחכימו בו ישראל, חכמה עליונה של התורה, להיותם המוחין דפנים, הבאים מז"א, שנקרא תורה, אל המלכות. וישראל, שקיבלו המוחין הללו, זכו ג"כ לחכמה עליונה.
כיוון שיום השבועות גדול מפסח, למה הותר החמץ בשבועות, והרי החמץ הם דינים ויצה"ר? אלא שיש שני מיני רפואות:
א. מצה, להרחיק הדינים, אבל עוד אין הופכים אותם לרחמים,
ב. לחם ביכורים והקורבנות, שמקריבים עליהם על המזבח, שע"י הקורבנות נשרף החמץ על המזבח ומתהפך לריח ניחוח, שרפואה זו היא רפואה גמורה, עד שהחמץ נעשה קדושה, כמ"ש, בלחם תנופה חָמץ תֵיאָפינה.
ואם היו שומרים ישראל ב' מיני לחם אלו, מצה ולחם העליון של ז"א, לא היו באים בדין לעולם, כי ע"י המצה ולחם התנופה והקורבנות, הפכו הדינים להיות קדושה ורחמים בכל מקום שהם.
77. יום רה"ש הוא יום הדין, לאלו שלא לקחו מאכל הרפואה, מצות, מוחין דאחוריים, ועזבו את רפואת התורה, מוחין דפב"פ מז"א, הנקרא תורה, שע"י ב' רפואות אלו נתקן מאכל האחר, החמץ, והתהפך לקדושה.
כי ביום הזה של רה"ש, חמץ עולה ומקטרג על האדם ומלשין עליו, והוא עומד ביום הזה להיות מקטרג על העולם, והקב"ה יושב בדין על הכול ודן את העולם.
78. ומשום זה, כשנתן הקב"ה תורה לישראל, נתן להם לטעום מלחם עליון ההוא, ממוחין דפנים דז"א, מהמקום ההוא, מהמלכות שמקבלת ממנו. מתוך הלחם ההוא, היו יודעים ומסתכלים בסודות התורה, ללכת בדרך הישר.
79. רבי שמעון, רבי אלעזר בנו, רבי אבא, ורבי יוסי היו הולכים בדרך. בעוד שהיו הולכים, פגשו זקן אחד, שהיה אוחז בידו ילד אחד. זקן, רומז למוחין דפנים. ילד, רומז למוחין דאחוריים. נשא רבי שמעון עיניו, ראה אותו ואמר לרבי אבא, ודאי שיש לנו דברים חדשים בזקן הזה.
80. כשהגיעו אצלו, אמר לו רבי שמעון, במשא הקשור בך על גבך, אתה בא. כלומר, שאין לך חמור שיישא משאך. רמז לו על מוחין דאחוריים שאוחז, שהם עליו כמשא. מי אתה?
אמר לו, יהודי אני. אמר רבי שמעון, דברים חדשים ודאי יש אצלך ביום הזה. איפה היא ארצך? אמר לו, דירתי הייתה בין אלו פורשי המדבר, שהייתי משתדל שם בתורה. ועתה באתי ליישוב, לשבת בצילו של הקב"ה בימים אלו של החודש השביעי הזה.
81. שמח רבי שמעון ואמר, נשב, כי ודאי הקב"ה שלחך אלינו. אמר לו, חייך, שנשמע דבר מפיך, מאלו דברים חדשים ישנים, שנטעתם שם במדבר מחודש השביעי הזה. ולמה נפרדת עתה מן המדבר לבא ליישוב. אמר לו זקן, בשאלה זו יודע אני שחכמה בך, ודבריך מגיעים לרקיע החכמה.