153. כשיצאו ישראל ממצרים, מצד היובֵל הייתה גאולתם, שהוא בינה.
וכל אלו שישים ריבּוא (600,000) של דור המדבָּר, היו מעולם העליון, בינה. ובאותה הצורה, בבינה, הלכו במדבר. ואפילו אחד מאותו הדור לא בא לארץ. אלא הבנים שלהם, הנולדים מהם, באו לארץ, להיותם בתיקון הלבנה, הנוקבא. וכל עובדי הארץ, בחרישה ובזריעה, זה תיקון הלבנה.
כי נשמות ישראל נמשכות מזו"ן. ומתוך שהנוקבא דז"א ממותקת בבינה, שנבחנת לעולם העליון, ע"כ יש לנשמות ישראל שורש גם שם בבינה. וכדי להוציא בני ישראל מארץ מצרים, שבדרך הטבע מצד זו"ן לא היו ראויים להיגאל, המשיך הקב"ה לכל אותו הדור נשמות גבוהות מעולם העליון, מבינה, לבדה.
ומכוח שורשם הגבוה הזה גאל אותם הקב"ה. כמ"ש, וּגְאָלוֹ מיד חזק ממנו. כי משורשן הישר של נשמות ישראל, הייתה הטומאה של מצרים חזקה מקדושת ישראל, אלא שהאיר להם נשמות גבוהות מבינה וגאל אותם.
("משה ויעקב", בראשית-א)
225. כשיצאו ישראל ממצרים, לא היו יודעים מאומה, עד שהטעים להם הקב"ה לחם מהארץ הזו, הנוקבא, הנקראת מצה. שכתוב, ארץ ממנה ייצא לחם. ואז באו ישראל לדעת ולהשיג את הקב"ה, כתינוק שאינו יודע ואינו משיג עד שטועם לחם מעוה"ז.
כלומר, שלחם זה שקיבלו ישראל בפסח מנוקבא לבדה, הנקרא מצה, היא מדרגה ראשונה בהשגה, כמו התינוק המתחיל לטעום טעם לחם.
("וימצא דודאים בשדה", וייצא)
14. איתי מלבנון כלה, איתי מלבנון תבואי, תשׁוּרי מראש אמָנה מראש שׂניר וחרמון, ממעונות אריות מהררי נמרים. פסוק זה נאמר על כנ"י, המלכות. בשעה שיצאו ישראל ממצרים, וקרבו אל הר סיני לקבל התורה, אמר לה הקב"ה, איתי מלבנון, שפירושו, מן עדן העליון, חכמה, הנקראת לבנון, היא באה.
כלה, פירושו שלמה, כלבנה זו הנשלמת מהשמש בכל האור וההתנוצצות, שהם או"י ואו"ח. איתי מלבנון תבואי, כדי שבנייך יקבלו התורה. כי מטרם שהמלכות מקבלת החכמה, לבנון, לא יוכלו ישראל לקבל התורה, מחמת שחסרים ג"ר.
("איתי מלבנון כלה", שמות)
318. בשעה שאמר משה, בכל אלוהי מצרים אעשה שְׁפָטים, הלך דוּמה, שרו של מצרים, 400 פרסה, מרוב פחד. אמר לו הקב"ה, גזרה נגזרה לפניי ואין להשיב אותה, כמ"ש, יפקוד ה' על צבא המרום במרום. באותה שעה הוסרה השׂררה ממנו, והתמנה דומה להיות שר של גיהינום, לדון שם נפשות הרשעים.
320. אלוה של מצרים שֶׂה היה. וציווה הקב"ה לעשות בו שפטים, לשרוף אותו באש. כמ"ש, פסילי אלוהיהם תִשְׂרְפוּן באש, כדי שיהיה ריחו נודף. ועוד כתוב, ראשו על כרעיו ועל קִרבו, בדרך ביזיון. ועוד, שעצמותיו מושלכים בשוק. וזאת הייתה למצרים קשה מכולן. זהו שכתוב, שפטים.
321. ובאלוהיהם ממש עשה שפטים. וזהו השר שלהם לקיים הכתוב, יפקוד ה' על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה על האדמה. וכל זה היו יודעים החכמים שבהם. וכש"כ השר שלהם. כמ"ש, הבה נתחכמה לו.
322. הרבה עבודות זרות היו במצרים. ונהר נילוס היה אלוה שלהם, והוא היה בכלל אלוהיהם. ובכולם עשה ה' שפטים. אלוהיהם מוכים תחילה ואח"כ האומה. וכן הוכו בתחילה הנילוס והעצים והאבנים, שעבדו אליהם. כמ"ש, ויהי הדם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים, שהיו להם אלוהות ממש.
כתוב, על צבא המרום במרום, ונילוס לא היה במרום אלא בארץ. אלא לרוב מימיו של נילוס הם דומים כמו שהיה הנהר במרום. השר שלהם מוכה בתחילה ואח"כ שאר אלוהיהם.
323. הכאת האומה של מצרים ממש, לא הייתה אלא בים. כמ"ש, לא נשאר בהם עַד אחד. ומקודם לכן נעשו שפטים באלוהיהם. וע"כ כתוב, הבה נתחכמה לו פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה, שניבאו על העתיד, כפי מה שקרה להם.
וכתוב, ונוסף גם הוא על שונאינו, ניבאו על מחנות המלאכים העליונים שיהיו שרויים בתוכם. וכתוב, ונלחם בנו, ניבאו על מה שכתוב, ה' יילחם לכם ואתם תַחֲרישון. וכתוב, ועלה מן הארץ, כמ"ש, ובני ישראל יוצאים ביד רמה.
("בכל אלוהי מצרים אעשה שְׁפָטים", שמות)
1. אנוכי ה' אלקיך. אני ירא לשאול. אם אשאל, אני מפחד אולי אענש. ואם לא אשאל, נבוך אני בליבי.
2. זה שהקב"ה מזכיר לישראל בכל מקום, אנוכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. איזה יתרון מלמדנו בזה? הלוא תנאי שלם הוא, שאמר לאברהם, כי גֵר יהיה זרעך בארץ לא להם, ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול. א"כ למה לו להזכיר להם הדבר בכל מקום?
3. כי הקב"ה הִתנה עם אברהם, שיוציא את ישראל מגלות מצרים, ולא שיוציא אותם מתחת שעבוד אלוהים אחרים. כי ודאי כשישראל היו במצרים, נטמאו וטינפו את עצמם בכל מיני טומאה, עד שהיו שוכנים תחת מ"ט (49) כוחות הטומאה. והקב"ה הוציא אותם מתחת השעבוד של כל אלו הכוחות.
4. ועוד, שהביא אותם במ"ט שערי בינה, שכנגד שערי טומאה. מה שלא התנה עם אברהם, אלא להוציא אותם ממצרים. והוא עשה טובו וחסדיו עימהם, להוציא אותם ממ"ט שערי טומאה, ולהכניס אותם במ"ט שערי קדושה.
5. ומשום זה נמצא בתורה חמישים פעמים יציאת מצרים, להראות לכל בני העולם, החסד שעשה הקב"ה עם ישראל, שהוציא אותם מאלו כוחות הטומאה, והביא אותם לתוך כוחות הטהרה, שהם חמישים שערי בינה.
6. ואנו סופרים אותם מ"ט שערי בינה מיו"ט של פסח עד חג השבועות. ואנו סופרים ימים ושבועות. כי בכל יום הוציא אותנו מכוח הטומאה והביא אותנו כנגדו לכוח הטהרה.
("למה נזכרת חמישים פעמים יציאת מצרים", יתרו, זוהר חדש)
121. בכה רבי שמעון, הרים קולו ונאנח, אמר כבר דֶבק נמצא. אתם חושבים, במה שהתדבק הקב"ה, ושיבח את עצמו כל כך הרבה פעמים ביציאת מצרים? שכתוב, אשר הוצאתיךָ מארץ מצרים. הוציאךָ ה' אלקיך ממצרים. ויוציאךָ ה' אלקיך משם. זָכוֹר את היום הזה, אשר יְצאתם ממצרים. ויוציאךָ בפניו בכוחו הגדול ממצרים. הוציא ה' אתכם מזה. וחמישים פעם נזכרה יציאת מצרים בתורה.
122. עשרה כתרים, ספירות, יש למטה בקליפות, כעין של מעלה בקדושה. וכולם סתומים בשלוש קליפות. שהן בכור פרעה, בכור השפחה, בכור בהמה. ושלושה קשרים קשרו על ג' מדרגות אלו, שבהם עשו, שישראל לא ייצאו משעבודם לעולם.
123. אשריכם אברהם יצחק ויעקב, שבזכותכם נפתחו הקשרים, והקב"ה זכר את שלושת קשרי האמונה שלכם. כמ"ש, ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. את אברהם, קשר אחד של אברהם. את יצחק, הקשר השני של יצחק. ואת יעקב, הקשר השלישי השלם של יעקב.
124. כל הזמנים והחגים והשבתות כולם הם זיכרון ליציאת מצרים. ועל זה עומדים כולם. ואם זה לא היה, לא הייתה השמירה של הזמנים החגים והשבתות. ומשום זה, לא כלה זיכרון מצרים מכל הזמנים והחגים והשבתות.
דין זה של יציאת מצרים הוא יסוד ושורש התורה, וכל המצוות, וכל האמונה השלמה של ישראל. ולפיכך נזכרת יציאת מצרים הרבה פעמים בתורה.
125. למה לא היה הדין של מצרים ביום? כתוב, היום אתם יוצאים. וכתוב, הוציאךָ ה' אלקיך ממצרים לילה. אלא עיקר הגאולה של ישראל לא היה אלא בלילה, במלכות. שהלילה פתח קשרים ועשה נקמות, והיום הוציא אותם ביד רמה. כמ"ש, יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים, ומצרים מְקַבְּרים את אשר היכה ה' בהם כל בכור. זה היה כדי לפרסם הנס.
126. עשה הקב"ה ירושלים של מטה, המלכות, כעין ירושלים של מעלה, הבינה. ועשה החומות של העיר הקדושה ושעריה. מי שנכנס, אינו נכנס עד שיפתחו לו השערים. מי שעולה, אינו עולה עד שיתקנו המדרגות אל החומות. מי יכול לפתוח את שערי העיר הקדושה? ומי יכול לתקן המדרגות אל החומות?
זהו רבי שמעון, שהוא פותח השערים של סודות החכמה, והוא מתקן את המדרגות העליונות. וכתוב, יֵירָאה כל זכוּרךָ את פנֵי האדון ה'. מי הוא פני האדון ה'? זהו רבי שמעון, שמי שהוא זכר מהזיכרונות, כלומר, שהוא בחינת זכר ממוחין העליונים הנקראים זיכרונות, שהם מוחין דאו"א, צריך להיראות לפניו.
127. וה' היכה כל בכור. כל בכור סתם, שאינו אומר בכורי מצרים, משום שסובב גם על ד' מדרגות הקליפות שהמצרים נאחזים בהן. והכול היה כמו אלו שמתו. שנעשה במדרגות הקליפות, כמו בבכורי מצרים שמתו.
אלו קושרי הקשרים, שהיו משתמשים בכשפיהם באלו הכתרים, מהם היו משתמשים בעליונים ומהם בתחתונים. ואע"פ שכולם הם תחתונים, עם זה היו משתמשים גם בעליונים. וכל ארץ מצרים הייתה מלאה כשפים, כמ"ש, כי אין בית אשר אין שָׁם מת.
128. ונעשה הדין בכולם, בשעה שהתקבצו כולם בבתיהם, ולא היו מפוזרים במדבר ובשדה, אלא כולם נמצאו בבתיהם. ועשה הלילה, המלכות, את דיניו באותה שעה. והיה מאיר הלילה כיום בתקופת תמוז, וראו כל העם את דיניו של הקב"ה. כמ"ש, ולילה כיום יאיר, כחשיכה כאוֹרה.
129. ובשעה שיצאו ישראל, נמצאו כולם מתים בשווקים לעיני הכול. ורצו לקבור אותם, ולא מצאו אותם, כי הכלבים אכלו אותם. אמנם לא כולם נאכלו, אלא גם נשארו מהם, שעליהם כתוב, ומצרַיִם מְקַבְּרים. וזה היה קשה להם מהכול, מצד אחד ראו את ישראל יוצאים, מצד האחר ראו את מתיהם. והכול היה כדי לפרסם את הנס, שלא היה כזה מיום שנברא העולם.
130. כתוב, ליל שימורים הוא לה' להוציאם. וכתוב, הוא הלילה הזה לה' שימורים. למה כתוב ליל שימורים ולא שימור? למה כתוב בתחילה ליל, ואח"כ לילה?
131. אלא כתוב, כי יהיה נַעֲרָ בתולה. נער כתוב, משום שכל זמן שלא קיבלה זכר, נקראת נער. משקיבלה זכר נקראת נערה. אף כאן, המלכות נקראת ליל, מטרם שקיבלה זכר, ז"א. וזה שכתוב בו, ליל שימורים, בלשון רבים, שמשמע שכלול בו גם ז"א, הוא משום שהזכר, ז"א, עתיד להתחבר עימה, אבל עוד לא התחבר. ובשעה שהתחבר עימה זכר, כתוב, הוא הלילה הזה לה' שימורים. שימורים מורה על זכר ונקבה, ז"א ומלכות. ומשום זה כתוב, הלילה הזה.
132. ובמקום שנמצאים זכר ונקבה, אין השבח אלא לזכר. וכך שיבחו ישראל בתשבחות שלהם, לזכר ולא לנקבה. כמ"ש, זה אלִי ואַנוֵוהו. שאין השבח, במקום שנמצאים זכר ונקבה, אלא לזכר. ועל זה מחכים ישראל, כמ"ש, זה ה' קיווינו לו נגילה ונִשמחה בישועתו. משום שעתיד לעשות להם כך. כמ"ש, כימי צאתךָ מארץ מצרים אַראנו נפלאות.
133. כך עתיד הקב"ה לעשות להם. כמ"ש, שוֹמר מה מלילה, שומר מה מלֵיל. כמו ששָם שמירה וליל, אף כאן שמירה וליל. כמו ששם שמירה ולילה, אף כאן שמירה ולילה.
134. ולילה נקראת משום הזכר הכלול בה. כמ"ש, אתה בוקר וגם לילה, ז"א ומלכות. כי בוקר פירושו, כמ"ש, וישכם אברהם בבוקר, שמידתו חסד דז"א, שנקרא בוקר. וכתוב, ה' בוקר תשמע קולי. ג"כ בוקר ממש, ז"א במידת החסד.
("ויהי בחצי הלילה", בוא)
161. וייקחו להם איש שה לבית אבות. משום שבשעה ההיא צריכים למשוך אותו. כי בלקיחת השה נשבר כתר התחתון, שנאחזים בו כל שאר כתרים התחתונים דקליפה. ועל זה פירש משה ואמר, מִשכו וקחו לכם צאן. שהוא, כמ"ש, צאן ועֶבד ושפחה, הכתרים התחתונים דקליפות. וצאן כולל כולם. והמצרים עשו אותם לאלוהים.
162. אמר הקב"ה, עשו אתם מעשה למטה, שתמשכו ותיקחו צאן, ואני אשבור כוחם למעלה. וכמו שתעשו אתם לשרוף אותו באש, כמ"ש, כי אם צְלי אש, אני ג"כ למעלה אעביר אותו באש, בנהר דינור.
163. למה נמשך בעשרה לחודש, ונשחט בארבעה עשר? בשֶׂה, שהוא אלוהי מצרים, נקשרו ישראל תחת שעבודו 400 שנה. ואע"פ שלא השתעבדו בהם 400 שנה, מ"מ, משום שהיו מוכנים להתקשר בהם 400 שנה, לולא דילג הקב"ה את הקץ, נחשב כאילו השתעבדו בהם כל 400 שנים. משום זה מעכבים את השה ארבעה ימים, כשהוא קשור ברשות ישראל. ואח"כ, כמ"ש, ושָחטו אותו כל קְהל עדת ישראל בין הערבּיים.
164. למה נשחט בין הערביים? משום שהוא בשעה שהדין תלוי, ובשעה שנמסר דבר זה, של גלות מצרים, ע"י אברהם, כמ"ש, ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם, והנה אֵימה חשֵׁכה גדולה נופלת עליו. אימה, כתר אחד של הקליפה. חשכה, כתר אחר. גדולה, זו שהיא גדולה מכל הכתרים.
ואע"פ שהתבאר הכתוב הזה, על שאר שעבודי ישראל, שאֵימה, זו בבל, חשכה, זו מָדָי, גדולה, זו יוון. והכול היה, שרומזים על ג' כתרים דקליפה, וכן על הגלויות. כעין זה שנאמר בשֶׂה, שאמר הקב"ה, אתם תעשו מעשה למטה ואני אשבור כוחם למעלה. כמ"ש, כי מָחׂה אֶמְחֶה, אתם תעשו למטה, ואני אעשה למעלה.
165. לא יצאו ישראל ממצרים, עד שנשברו מממשלתם כל השרים שלהם למעלה. ויצאו ישראל מרשותם, ובאו לרשות הקדושה העליונה בהקב"ה, ונקשרו בו. כמ"ש, כי לי בני ישראל עבדים, עבדיי הם. מהו הטעם שעבדיי הם? הוא, כמ"ש אח"כ, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. שהוצאתי אותם מרשות אחרת, והבאתי אותם לרשותי.
("שֶׂה לבית אבות", בוא)
189. כאשר בא הקב"ה למצרים, ראה הדם של הפסח, שהיה נרשם על הפתח, ודם הברית, איך היו עומדים על הפתח, כמ"ש, ולקחתם אגודת אֵזוֹב וטבלתם בדם אשר בסף, והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. אזוב, הוא מעביר רוחות רעות. וכל צד, כל רוח רעה, הוא מעביר בהתעוררות שלו לגאולה העליונה של ישראל.
190. לזמן הבא, יבוא הקב"ה אל יצה"ר וישחט אותו. ועתה בגאולה זו של מצרים, כתוב, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, זֵכר מהזמן הבא לגאולה העליונה ממצרים.
191. על שתי המזוזות ועל המשקוף. הרשימו של אות הי' במזוזות ובמשקוף, להראות בהם הרשימו של ברית הקדוש, הי'. ונשברה העורלה מפני דם הברית, הרשום על כל. ובא דם על דם, דם הפסח על דם הברית. כשעבר המשחית, היה רואה דם והתרחק מן הבית.
192. אם הקב"ה לבדו היה הורג, למה כתוב, ולא ייתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, שמשמע שהמשחית היה הולך ולא הקב"ה? אלא ודאי שהקב"ה היה הורג, והמשחית היה הולך למצוא עלילה על ישראל לקטרג עליהם. כיוון שראה השבירה של העורלה בב' בחינות, בדם פסח ובדם מילה, היה בורח ונפרד מהם.
193. ועל שהרג הקב"ה את כל אלו הבכורים של הצד ההוא, נתן וחייב את בכורי ישראל, שיפדו את עצמם. ולא ימצא עליהם הס"א שום עלילה. ומהכול שמר אותם הקב"ה, כְאב על בנים.
194. בבית אחד ייאכל, לא תוציא מן הבית מן הבשר חוּצה. מצווה זו היא לאכול את הפסח. וכתוב, על מצׂת ומְרוֹרים יאכלוהו. מצׂת כתוב בלי ו'. המצות והמרורים חייב הכתוב לאכול אותם יחד. להראות על גלות השכינה עם ישראל במרירות הזו שלהם, כמ"ש, וימררו את חייהם בעבודה קשה. וכאשר אוכלים את הפסח, על מצות ומרורים, הוא להראות כל מה שעשו להם במצרים, בגלות ההיא ובשעבוד ההוא.
195. כתוב, ועֶצם לא תִשברו בו. להראות בו ביזיון, ובכל אלוהי מצרים. כי העצמות היו מושלכים בשוק, ובאו כלבים והיו גוררים אותם ממקום למקום. וזה היה קשה להם מכל. כי העצמות הם תיקון הגוף, ודומים כעין צד האחר. כלומר, לאלוהים אחרים שלהם. וישראל השליכו אותם בשוק בדרך ביזיון. וע"כ כתוב, ועצם לא תשברו בו. אתם לא תשברו, אבל כלבים היו באים ושוברים אותם.
196. המצרים היו באים ורואים העצמות, שהכלבים סוחבים ממקום למקום ושוברים אותם, והיו טומנים אותם בארץ, כדי שהכלבים לא ימצאו אותם. וזהו ביטול עכו"ם הגדול ביותר, מצידם. ובזה התעלה הקב"ה בכבודו, ונכנעו כל כוחות האחרים של עבודה זרה, כי אז נכנעו ביותר, כשביטול עבודה זרה נמצא מצידם עצמם, שהטמינו עצמות אלוהיהם בעפר. וע"כ ישראל לא ביטלו אותם, כמ"ש, ועצם לא תשברו בו.
("קורבן הפסח", בוא)
81. בהתעוררות של מטה, כשהתעוררו ישראל אל הקב"ה וצעקו לפניו, כתוב, ואזכור את בריתי, ואז התעורר החשק לקשור את הכול בקשר אחד. כי כיוון שהתעורר הברית, יסוד דז"א, הנה התעורר קשר כל הספירות דז"א. ואזכור את בריתי, פירושו, לחבר אותו במלכות. וע"כ כתוב, לכן אמור לבני ישראל, אני הוי"ה, והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. שכל הספירות התחברו בקשר אחד, לגאול את ישראל ממצרים.
("גוּרו לכם מפני חרב", וארא)
5. אשריהם ישראל, שהקב"ה נתן להם התורה הקדושה, ולימד אותם דרכיו להתדבק בו, ולשמור מצוות התורה, לזכות בהם לעוה"ב. וקירב אותם בשעה שיצאו ממצרים, כי אז הוציא אותם מרשות אחרת, והעלה אותם להתאחד בשמו, ואז נקראו בני ישראל בני חורין מכל, שלא ישבו תחת רשות אחרת, והעלה אותם להתאחד בשמו העולה על הכול, השולט על העליונים והתחתונים.
6. מתוך אהבתם קרא להם, בנִי בכורִי ישראל, כעין שלמעלה, כמו ז"א, הנקרא בכור. והרג כל בכור שלמעלה ולמטה, מס"א. וכדי להוציא אותם, התיר קשרים ואסורים של עליונים ותחתונים, שעשו המצרים, שלא יוכלו ישראל לצאת ממצרים. ועשה אותם בני חורין מכל.
וע"כ לא רצה הקב"ה להוציא אותם ע"י מלאך ולא ע"י שׂרף, אלא הוא עצמו. ועוד, כי הוא ידע להבחין בין בכור ובין שאינו בכור, ולדעת הכול, ולהתיר אסורים. ואינם ברשות שליח אחר, אלא בידו.
("אשרי העם יודעי תרועה", בהעלותך)
127. לה' הארץ ומלואה, תֵבֵל ויושבֵי בה. לה' זה הקב"ה, ז"א. הארץ ומלואה, זו כנ"י, המלכות. וכל ההמון שלה המתחבר עימה, נקראים מלואה, כמ"ש, מלוֹא כל הארץ כבודו.
תבל ויושבי בה, זוהי ארץ שלמטה שנקראת תבל, ונאחזת בדין של מעלה, של המלכות, כמ"ש, והוא ישפוט תבל בצדק. בין ליחיד, בין לעם אחד, בין לכל העולם. מדין זה הוא נידון, מדין המלכות, שנקראת צדק.
128. פרעה ינק מדין זה, עד שאבדו הוא וכל עמו. כיוון שדין זה של המלכות התעורר עליהם, הממונה ההוא, שהתמנה עליהם לשלוט, הוסר ועבר. ואז כולם שלמטה, אבדו, כמ"ש, ויסר את אופן מרכבותיו.
אופן מרכבותיו, כלומר מרכבותיו של פרעה. והאופן שלהם הוא הממונה השולט עליהם. וע"כ מתו כולם בים, בים העליון, במלכות, שהתעורר עליהם, ונמחו על ידו. וע"כ טבעו בים סוף, שפירושו, סוף המדרגות, המלכות, שנמחו על ידיה.
129. ויְנַהגהו בכבדות. בדרך שהאדם הולך, מוליכים אותו. בפרעה כתוב, ויכְבַּד לב פרעה, בדבר הזה הוליך אותו הקב"ה, בכבדות ממש. אמר לו הקב"ה, אתה הכבדת את ליבך, אני מוליך אותך בזה, וע"כ, וינהגהו בכבדות.
130. ויאמר מצרים, אנוסה מפני בני ישראל. ויאמר מצרים, זהו הממונה שהתמנה על מצרים, השר שלהם במרום. כיוון שהעבירו אותו מממשלתו, איך היה יכול לרדוף אחרי ישראל?
131. ודאי כך הוא. אבל הכתוב, ויאמר מצרים, אינו הממונה שלהם אלא מצרים של מטה. כתוב, כי ה' נלחם להם במצרים, כלומר במצרים של מעלה, בממונה שלהם. כי כיוון שנשבר כוחם מלמעלה, נשברו כוחם וגבורתם למטה. כמ"ש, כי ה' נלחם להם במצרים. במצרים בדיוק, זהו כוחם של מעלה, הממונה שלהם.
במקום שכתוב, מלך מצרים סתם, ולא כתוב, פרעה, הכוונה היא על השר הממונה על מצרים. אף כאן במצרים, הוא הממונה על מצרים. וכאן שכתוב, ויאמר מצרים, אנוסה מפני בני ישראל, כלומר מצרים שלמטה, שראו שנשברו כוחם וגבורתם שלמעלה, של הממונה שלהם.
132. כשמתעוררת כנ"י, המלכות, מתעוררים כל אלו האחוזים בה, וכל האחרים של מטה, כלומר כל האומות, וישראל למעלה מכולם, משום שהם לוקחים אותה בגוף האילן. כלומר, כשהיא מחוברת בז"א, שנקרא עה"ח. ומשום זה ישראל נאחזים בה יותר מכל אוה"ע. וכשהם מתעוררים להרע לישראל, נשבר כוחם של השולטים עליהם, הממונים שלהם של מעלה.
133. הממונה ההוא המושל של מצרים, הֵצֵר לישראל בכמה שעבודים. ולאחר שנשבר בתחילה, נשברו הממלכות של מטה. כמ"ש, כי ה' נלחם להם במצרים.
("ויָסַר את אופַן מַרְכְּבותיו", בשלח)
193. ויַרְא ישראל את היד הגדולה, ויִירְאו העם את ה'. פסוק זה אין ראשו קשור לסופו, ואין סופו קשור לראשו. בתחילה כתוב, וירא ישראל את היד הגדולה. ואח"כ כתוב, וייראו העם את ה'. האם וירא ישראל הוא סיבה אל וייראו העם את ה', ולפני כן לא יָראו את ה'?
אלא הזקֵן ההוא, שירד עִם בניו לגלות, וסבל עליו הגלות, והכניס את בניו בגלות, הוא ממש ראה כל אלו הנקמות וכל הגבורות, שעשה הקב"ה במצרים. כמ"ש, וירא ישראל. ישראל ממש, כלומר יעקב.
194. העלה הקב"ה לאותו זקן, ואמר לו, קום ראה את בניך, היוצאים מתוך עם חזק, קום ראה הגבורות, שעשיתי בשביל בניך במצרים.
195. בשעה שנסעו ישראל לרדת בגלות מצרים, יִראה ואֵימה חזקות נפלו עליו. אמר הקב"ה ליעקב, למה אתה מתיירא, אל תירא מִרְדָה מצריימה. ממה שכתוב, אל תירא, משמע שהיה מתיירא.
196. אמר לו, מתיירא אני שיְכַלו את בניי. אמר לו, אנוכי ארד עימך מצריימה. אמר לו שוב, מתיירא אני שלא אזכה להיקבר בין אבותיי ולא אראה הגאולה של בניי, והגבורות שתעשה להם. אמר לו, ואנוכי אעלְךָ גם ע_ה. אעלך, להיקבר בקבר אבותיך. גם ע_ה, לראות הגאולה של בניך, והגבורות שאעשה להם.
197. וביום ההוא, שיצאו ישראל ממצרים, העלה הקב"ה את יעקב, ואמר לו, קום ראה בגאולה של בניך, שכמה כוחות וגבורות עשיתי להם. ויעקב היה שם וראה הכול, כמ"ש, וירא ישראל את היד הגדולה.
198. מכאן נשמע, שיעקב היה בעת הגאולה, כמ"ש, ויוציאךָ בפניו בכוחו הגדול ממצרים. בפניו, זה יעקב, כי הביא כל האבות שם.
ויוציאך בפניו. בפניו זה אברהם, כמ"ש, וייפול אברהם על פניו.
199. אברהם אמר, הַלְבֶן מאה שנה ייוולד. אמר לו הקב"ה, חייך, אתה תראה כמה המונים וכמה מחנות שיצאו ממך. בשעה שיצאו ישראל ממצרים, כל אלו השבטים וכל אלו הרבבות העלה הקב"ה אל אברהם וראה אותם, כמ"ש, ויוציאך בפניו.
כל האבות הזדמנו שם בכל הגאולה ההיא, כמ"ש, ויוציאך בפניו. מהו בפניו? אלו האבות.
200. ויוציאך בפניו, זהו יעקב. בכוחו, זהו יצחק. הגדול, זהו אברהם. וכן בשביל האבות מזדמנת תמיד גאולה לישראל. כמ"ש, וזכרתי את בריתי יעקב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור.האבות ראויים שיזכור, אבל מהו, והארץ אזכור? אלא לכלול עימהם את דוד, המלכות, הארץ, שהיא מרכבה עם האבות, חג"ת. והם מעוררים תמיד גאולה לישראל.
201. וירא ישראל את היד הגדולה, אשר עשה ה' במצרים. יד אינה נקראת פחות מחמש אצבעות. הגדולה, שכלולות בה חמש אצבעות אחרות מיד השמאל, כי בחינת ג"ר נוטלת יד ימין מהתכללות בקו שמאל. וכל אצבע עולה לחשבון גדול, והקב"ה עושה בהן ניסים וגבורות. ובזה נעקרו כל המדרגות מהשתלשלותן.
202. בחמש האצבעות הראשונות, בחמש המכות הראשונות, כתוב, ויֶחזַק לב פרעה. כיוון שנשלמו אלו חמש אצבעות של יד שמאל, לא היה עוד דבר ברשות פרעה שיחזק ליבו. אז כתוב, ויְחַזֵק הוי"ה את לב פרעה.
203. וירא ישראל את היד הגדולה, ויאמינו בה'. והאם עד עתה לא האמינו בה'? והרי כתוב, ויַאמֵן העם וישמעו. והרי ראו כל הגבורות, שעשה להם הקב"ה במצרים. אלא, ויאמינו, הוא, שהאמינו בדבר ההוא שאמר, ויאמר משה אל העם אל תירָאו, התייצבו ורְאו את ישועת ה'.
204. כתוב, ויַרְא ישראל את מצרים מת. וכתוב, לא תוסיפו לראוֹתם עוד עַד עולם. הלוא מתים ראו אותם? א"כ היה צריך לכתוב, לא תוסיפו לראותם חיים עוד עד עולם.
205. אלא כתוב, מן העולם ועד העולם. עולם למעלה, עולם למטה. עולם שלמעלה, משם היא ההתחלה להדליק הנרות, הבינה, שורש כל המוחין. עולם שלמטה, שם הוא הסיום, המלכות, המסיימת כל הספירות, והוא נכלל מכולם. ומעולם שלמטה הזה, מתעוררות הגבורות לתחתונים.
206. ובעוה"ז שלמטה, עושה הקב"ה אותות לישראל, ויִקרו להם ניסים. וכשמתעורר עוה"ז לעשות ניסים, כל המצרים צללו בים ע"י עוה"ז, וקרה לישראל נס בעוה"ז.
וע"כ כתוב, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, עד שיתעורר העולם ההוא ויהיו נמסרים בדיניו. וכיוון שנמסרו לו להיות נידונים, אז כתוב, וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.
כתוב, מן העולם ועד העולם. עד העולם בדיוק, עד שיתעורר העולם שלמטה. אז כתוב, ויאמינו בה' ובמשה עבדוֹ.
("וירא ישראל את היד הגדולה", בשלח)
429. לאחר כוונת שמע, צריכים להזכיר יציאת מצרים, משום שהייתה השכינה בגלות. ובזמן שהיא בגלות, אין חיבור שיתחברו עולם העליון, ז"א, בעולם התחתון, המלכות. וצריכים להראות חירות של גאולה של מצרים, שהייתה בכמה אותות, בכמה ניסים, שעשה הקב"ה. וגאולה זו צריכה להיזכר ולהיראות, שאע"פ שהייתה בגלות, עתה יש לה חירות, מהיום שנפתחו הקשרים שבמצרים. ואלו אותות וניסים שנעשו.
430. וצריכים להראות החירות של המלכות, משום שהתחברה בבעלה, ז"א, וכדי להסמיך גאולה, יסוד, לתפילה, מלכות, שיהיה הכול אחד בלי פירוד, ולא להראות גירושים, לומר שהמלכות גרושה בגלות מהאיש שלה, ז"א. כמ"ש, ואישה גרושה מאישהּ לא ייקָחוּ.
431. והלוא היא בגלות, ומגורשת מהאיש שלה, ז"א? אלא ודאי היא בגלות לדוּר עם ישראל. כי בכל מקום שגלו ישראל, שכינה עימהם, כדי להגן עליהם. אבל לא גורשה מז"א. והרי השכינה לא נראתה בבית ראשון ובבית שני בזמן שחטאו ישראל. ועכ"ז לא היה נחשב זה לגלות, מכ"ש לגירושים. אלא עד שגלו ישראל, אם חטאו, הסתלקה השכינה למעלה. ואח"כ, כשגלו, לא עלתה למעלה, אלא עשתה דירתה עם ישראל. אבל גירושים לא היו מעולם.
432. ומשום זה צריכים להראות גאולה, שיש בה ארבע גאולות. כי בשעה שיצאה השכינה מגלות מצרים, ביקשה מהקב"ה, שיגאל אותה עתה ד"פ, שהם ארבע גאולות, כנגד ארבע גלויות, כדי שתהיה בת חירות ולא תהיה עוד גרושה.
וע"כ בשעה של גאולת מצרים, עמדה ונגאלה ארבע גאולות ביציאת מצרים, כלומר, עם קבלת המוחין דיציאת מצרים, נגאלה השכינה מכל ד' מלכויות, מכל הגלויות עד ביאת המשיח. באופן, שלא תהיה נחשבת עוד לגרושה מהאיש שלה, ז"א.
ועתה, שהשכינה צריכה תיקון, להתחבר בבעלה, ז"א, צריכים להראות גאולת מצרים ההיא, שיש בה ארבע גאולות. ועם התעוררות המוחין דיציאת מצרים, היא מתוקנת להתחבר בבעלה, כי נעשית חירות מכל ד' מלכויות.
433. וע"כ יש להזכיר בגאולה ההיא ד"פ: אמת אמת אמת אמת, עד, עזרת אבותינו. שהם כנגד ד' גאולות, שהם עזרה וסֶמך לכל ישראל. ומעזרת אבותינו והלאה, יש ד"פ אחרות, אמת אמת אמת אמת. והם הוכפלו, כדי שתהיינה ד' גאולות אלו בקיום חזק בחותם חזק של טבעת המלך. וע"כ ד' גאולות כפולות בקיום.
434. וכל ד' הגאולות הן ביציאת מצרים ההיא, כי אילו לא נמצאו אלו ד' גאולות ביציאת מצרים ההיא, לא הייתה מתחברת בתיקוניה עם ז"א, בכל פעם שתהיה גלות, שהשם הקדוש יתייחד. וע"כ יש להזכיר גאולת מצרים תמיד, בכל הקדושות של הקב"ה. ברוך שמו לעולם ולעולמי עולמים.
("להזכיר יציאת מצרים", ויקהל)
31. כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות. רצה הקב"ה לעשות את ישראל כעין של מעלה, ושיהיו שושנה אחת בארץ כעין השושנה העליונה, המלכות. ושושנה המעלה ריח, ומובחרת מכל שאר שושנים שבעולם, אינה, אלא אותה שגדלה בין החוחים, וזו מריחה כראוי.
וע"כ זרע שבעים זוגות, שהם שבעים נפש, והביא אותם בין החוחים, המצרים. ואלו החוחים, מיד שבאו אלו הזוגות לשם, העלו ענפים ועלים, ושלטו על העולם. ואז פרחה השושנה ביניהם.
32. כיוון שרצה הקב"ה, להוציא השושנה וללקוט אותה מביניהם, אז יבשו החוחים, ונזרקו, והושחתו, ולא נחשבו כלום. בשעה שהלך ללקוט שושנה, להוציא בנו בכורו, הלך המלך בתוך כמה צבאות, שרים ושליטים, עם דגלים פרושים, והוציא בנו בכורו בכמה גיבורים, והביא אותו להיכלו, וישב כראוי בבית המלך.
("הגלות נמשכת", כי תישא)
128. כתוב, אני ישֵׁנה וליבי ער, קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי. אמרה כנ"י, אני ישנה בגלות מצרים. כי הגלות הייתה מכוח שליטת השמאל על הימין, ומדינים דשמאל מסתלקים המוחין של המלכות, שזו שֵׁינה. שהיו בניי בשעבוד הקשה. וליבי ער לשמור אותם שלא יִכלו בגלות. קול דודי דופק, זה הקב"ה, שאמר, ואזכור את בריתי.
129. פתחי לי פֶּתח כחודו של מחט, ואני אפתח לך השערים העליונים. פתחי לי אחותי, כי הפתח להיכנס אליי הוא בך. שלא ייכנסו אליי בניי אלא בך. אם את לא תפתחי פתחך, הרי אני סגור, שלא ימצאו אותי. משום זה פתחי לי. וע"כ דוד, כשרצה להיכנס אל המלך, אמר, פִּתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה, זה השער לה'. שערי צדק, המלכות, הוא פתח להיכנס אל המלך. זה השער לה', למצוא אותו ולהידבק בו. וע"כ, פתחי לי אחותי רעייתי. כדי להזדווג עימך ולהיות בשלום עימך לעולמים.
("שני דמים, אחד של פסח ואחד של מילה", אמור)
74. אלא בדומה למלך שהיה לו בן יחיד, וחלה. יום אחד היה משתוקק לאכול. אמרו, יאכל בנו של המלך רפואה זו. וטרם שיאכל אותה, לא יימצא שום מאכל ומזון אחר בבית. עשו כך. כיוון שאכל הרפואה ההיא, אמר, מכאן והלאה יאכל כל מה שרוצה, ולא יוכל להזיק לו.
75. כך, כשיצאו ישראל ממצרים, לא היו יודעים העיקר והסוד של האמונה. אמר הקב"ה, יטעמו ישראל רפואה. וכל עוד שיאכלו רפואה זו, לא ייראה להם מאכל אחר, חמץ.
כיוון שאכלו מצה, שהיא רפואה, לבוא ולדעת בסוד האמונה, שהיא מלכות, אמר הקב"ה, מכאן והלאה ראוי להם חמץ, ויאכלו אותו, כי אינו יכול עוד להזיק להם. וביום השבועות, נמצא לחם העליון, של ז"א, רפואה גמורה.
76. וע"כ מקריבים חמץ, היצה"ר, שיישרף על המזבח ע"י הקורבנות שמקריבים על המזבח. ומקריבים שני לחם אחרים, ע"י תנופה, עימהם יחד. שני לחם אחרים, פירושו, חוץ מהקורבנות.
והחמץ, היצה"ר, נשרף באש המזבח ע"י הקורבנות, ואינו יכול לשלוט ולהזיק לישראל. ומשום זה ישראל הקדושים מתדבקים בהקב"ה ביום הזה ברפואה של התורה. ואם היו שומרים ישראל ב' מיני לחם אלו, מצה ולחם העליון של ז"א, לא היו באים בדין לעולם.
("לחם הביכורים", תצווה)
178. בשעה שישראל חנו על הים, ראו כמה המונים, כמה חיילים, וכמה מחנות מלמעלה ומלמטה, וכולם באו בקיבוץ על ישראל. התחילו ישראל בתפילה מתוך צרתם.
179. בה בשעה, ראו ישראל מצוקה מכל הצדדים, הים עם גליו המתרוממים היה לפניהם, ואחריהם כל אלו הממונים וכל המחנות של מצרים, ולמעלה היו עליהם כמה מקטרגים. התחילו צועקים אל הקב"ה.
182. איילה אחת יש בארץ, והקב"ה עושה הרבה בשבילה. בשעה שהיא צועקת, הקב"ה שומע צרתה ומקבל קולה. וכשהעולם צריך רחמים על מים, היא נותנת קולות, והקב"ה שומע קולה, ואז מרחם הקב"ה על העולם. כמ"ש, כאייל תערוג על אפיקי מים.
183. וכשצריכה ללדת, היא סתומה מכל הצדדים, ושׂמה ראשה בין בִּרכיה, וצועקת ומרימה קולות. והקב"ה מרחם עליה, ומזמין לה נחש אחד, שנושך בערוותה, ופותח אותה, וקורע לה אותו מקום, ויולדת מיד. בדבר זה לא תשאל ולא תנסה את ה'.
("וייסע ויבוא ויֵט", בשלח)
179. חוב על האדם לעולם לספר בשבח יציאת מצרים. כל אדם המספר ביציאת מצרים, ושמח בסיפור ההוא בשמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעוה"ב, שהיא שמחה מכל צד, שזהו אדם השמח באדונו, והקב"ה שמח בסיפור ההוא שלו.
180. בה בשעה מקבץ הקב"ה את כל החבורה שלו, ואומר להם, לכו ושמעו הסיפור של השבח שלי שמספרים בניי, ושמחים בגאולתי. אז מתקבצים כולם ובאים ומתחברים עם ישראל, ושומעים סיפור השבח, ששמחים בשמחת הגאולה מאדונם, ובאים ומודים להקב"ה, על כל אלו הניסים והגבורות, ומודים לו על עם הקדוש שיש לו בארץ, ששמחים בשמחת הגאולה של אדונם.
181. אז מתווסף לו כוח וגבורה למעלה. וישראל בסיפור ההוא נותנים כוח לאדונם. כמלך שנוספים לו כוח וגבורה, בעת שמשבחים גבורתו ומודים לו, והכול יראים מפניו, ועולה כבודו על כולם. ומשום זה, יש לשבח ולספר בסיפור הזה. כעין זה חובה היא על האדם, לספר תמיד לפני הקב"ה, ולפרסם הנס בכל אלו הניסים שעשה.
182. ולמה היא חובה לספר את הניסים? והלוא הקב"ה יודע הכול, כל מה שהיה ויהיה לאחר מכן? ולמה הפרסום הוא לפניו, על מה שהוא עשה והוא ידע? אלא ודאי צריך האדם לפרסם הנס ולספר לפניו מכל מה שעשה, משום שאלו המילים עולות, וכל החבורה של מעלה מתקבצים ורואים אותם, ומודים לפני הקב"ה, ועולה כבודו עליהם למעלה ולמטה.
("לספר בשבח יציאת מצרים", בוא)
186. כתוב, כימי צאתךָ מארץ מצרים אראנו נפלאות. עתיד הקב"ה להראות גאולה לבניו, כמו אלו הימים ששלח הקב"ה להוציא ישראל ממצרים. והראה אלו המכות במצרים, והיכה אותם בשביל ישראל.
מה בין גאולה שבסוף הימים, לבין גאולת מצרים? גאולת מצרים הייתה במלך אחד, ובמלכות אחת. וכאן בכל המלכים שבעולם. ואז יתכבד הקב"ה בכל העולם, ויידעו הכול ממשלתו של הקב"ה, וכולם יוכו במכות עליונות, כפליים, משום שימאנו כולם לשחרר את ישראל.
187. ואז תתגלה ממשלתו של הקב"ה, כמ"ש, והיה ה' למלך על כל הארץ. ואז יתנדבו האומות בישראל, להביא אותם להקב"ה. כמ"ש, והֵביאו את כל אחיכם. אז יעמדו האבות לתחייה בשמחה, לראות גאולת בניהם כבתחילה. כמ"ש, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.
("אִמרי נא אחותי את", תזריע)