יש במפרוסמות מה שאין במושכלות, כי אין להם יגיעה מתחילה, וידיעתם ברורה עד תכליתם, ואין מקבלים כל תוספת, בעולם, שנה, נפש, ואין להם ערך וחשיבות כלפי עצמם, זולת במה שנוגע לתועלתם, ושימושם כלפי עצמם לא יצלח לכלום, כי אינם מסוגלים להרחבה בכמות ואיכות, ואינם מתיראים מהשכחה, וכל בחינת תענוגים דבוק ושורה רק בהעזור על ידם ולא בעצמם.
יש במושכל מה שאין במפורסם, שצריכים יגיעה בתחילה, ובירורם אינו עד התכלית, מקבלים גירעון ותוספות העש"ן ושימושם כלפי עצמם מעלים … ומשכילים, ותענוגם זולת מהשיתוף עם התועלת, גם היה בהם עצמם תכלית התועלת, פירוש, יש להם … … וראוי שנדע שכל שם דבר, הוא על כן, חיצון מאותו דבר, והוא גם מוכן לחיצונים, כי אין … בשמו אלמלא לא היו נמצאים אחרים זולתו, ומזה נבין ששמותיו של הבורא יתברך אינם עניין כלל בעצמותיו, אלא כלפי הנבראים ובערכם, למשל, אנו מכנים אותו יתברך, חכם, יהיה הפירוש, שמלת חכם, הוא כינוי למשיג המעולה. דהיינו, על אותו השגה שנעלמה מכל משיגים זולתו, וכיון שהשגת מצוי אחד נעלמה מעין כל חי, על כן הראשון בעצמו יש לו השגת עצמו, בכל תנאיה בבחינת שֵכֶל, מושכל ומשכיל, על כן הוא מכונה כלפי עצמנו בבחינת משיג המעולה, ונכניהו בשכל זה שם חכם, וכו'.
אבל עם כל זה, אין השבח הזה מיוחס כלל לעצמותו, דרך משל, כמו שלא שייך לשבח את הבעלי חי, בזה שהוא מרגיש את עצמו, ולכן נאמר, אשר השכל הראשון לא שייך בו שום יחוס, בכל שבחים הנוהג בסדרי עולם הזה, כי הפשוט שבהם, הוא מורכב ממושכל ומשכיל, מה שאין כן השכל הראשון, אין כל יחוס עם זולתו, אלא כמו דבר חי שמרגיש את הויתו ושלימותו, בלי שום חלוקי צורות ושבחים השייכים לחיצונים הימנו.
כי הראשון הוא מחויב המציאות, וחיצונים הימנו המה תלוים ברצונו, ועל דרך אינם מחויבים, שאם לא כן, היה גם הראשון מורכב מהם, וזה נמנע. ואם כן, יש לו על כן צורה כל כך פשוטה, שאין לו שום חיבור תלוי ביוצא פועל זולתו, או מתפעל במשהו מזולתו, ואף על פי שהוא שכלי, מכל מקום אינו יוצא מגדרו כלל, דהיינו, שיהיה נערך מהעמקות בהשגת זולתו, אלא משיג את עצמו, ודו"ק היטב, אלא החיצונים שמקבלים השפעתו נקראים מושכלים באמת, כי העצם הראשון השכיל אותם.
ומזה נשפוט, אשר החכמה והחיים המה באחדות אחד אצל הבורא, כמו ההרגשים והחיים אצל הגשמיים, שכל חי הוא מרגיש, וכל מרגיש הוא חי, בלי כל פירוד באיזה בחינה שיהיה, כי אין לו שום ערך ויחס עם זולתו, ורק המקבל מעצם הראשון, הוא מושכל, באשר שהשני מתפעל מהראשון, אשר לאופני ההתפעלות נקראים השכלות, ודו"ק.
מזה תבין סוד נפלא מאוד אשר כל הדבר (הדבק) בעצמותו ית', אינו שולט כלל בחושיו להרגיש את זולתו, או להשכיל על כל דבר זולתו, אלא נשאר שש ומתפאר מאד, בהרגשת רוב שלימותו, הברור לו בלי שום ספק, כמו בעל חי מרגיש את עצמו, בבחינת מורגש, ודו"ק. ואין לו שום חשבון עם בחינת מה שחוץ הימנו, ודו"ק, כי הוא סוד נשגב.