1. אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכוחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפילה שלימה לעזרתו יתברך. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפילתו שלימה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחויב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת.
ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבניין גופו, ואז תפילתו שלימה, ונענה מידו הרחבה.
ועל זה אומר הכתוב: "וייאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שוועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טיפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבניין במקומו בקרקע, כמו שכתוב חז"ל.
כמו כן מי שלא זכה לאהבתו יתברך, כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "וייאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן הייתה אנחתם ותפילתם בשלימות כראוי, ועל כן "ותעל שוועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפילה, ורק לתפילה שלימה הוא מחכה.
היוצא מהאמור, שאין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכוח התפילה, וכל עניין היגיעה והעבודה שאנו מחויבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כוחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכוחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפילה שלימה לפני יתברך.
ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בליבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אומנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הניסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור.
ולכן אנו מחויבים להתייגעות בקדושה וטהרה, כמו שכתוב: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.
לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתייאש חס ושלום מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפילה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפילתך בשלימות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפילה מקודם זה, והשי"ת שומע תפילה. (בעל הסולם, אגרת נ"ז)
2. יש ג' תנאים בתפילה:
א. להאמין, שהוא יכול להושיע לו, אף על פי שיש לו תנאים הכי הגרועים מכל בני דורו, מכל מקום "היד ה' תקצר מלהושיע לו". שאם לא כן, הרי, חס ושלום, "אין בעל הבית יכול להציל את כליו".
ב. שכבר אין לו שום עצה. שמאי שהיה אפשר בכוחו לעשות, כבר עשה, ולא העלתה רפואה למכתו.
ג. שאם לא יעזור לו, טוב לו מותו מחייו. שעניין תפילה הוא אבודה שבלב. שעד כמה שהוא בבחינת אבוד כך גודל התפילה. שבטח, שאין דומה למי שחסר לו מותרות, או למי שיצא פסק דינו למות, וחסר רק הוצאה לפועל. והוא כבר כבול בכבלי ברזל, והוא עומד ומתחנן לבקש על נפשו. שבטח לא ינום, ולא ישן, ולא מסיח דעת, אף רגע מלהתפלל על נפשו. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ר"ט, "ג' תנאים בתפילה")
3. בכדי שהאדם יזכה לשמה, הוא צריך לאתערותא דלעילא (להתעוררות מלמעלה), כי זהו הארה ממרום, ואין זה בשכל האנושי להבין, אלא מי שהוא טועם, הוא יודע. ועל זה נאמר: "טעמו וראו כי טוב ה'".
ומשום זה, צריך האדם, בזמן קבלת עול מלכות שמיים, שיהיה על תכלית השלימות, היינו כולו להשפיע ולא לקבל כלום. ואם האדם רואה, שאין האיברים מסכימים לדיעה זו, אין לו עצה אחרת, אלא תפילה, שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שגופו יסכים לשעבד את עצמו להקב"ה.
ואל תאמר, אם בחינת לשמה הוא מתנה מלמעלה, אם כן מה מועיל את התגברותו ועבודתו, וכל הסגולות והתיקונים, שהוא עושה, בכדי לבוא לשמה, אם זה תלוי ביד ה'. ועל זה תירצו חז"ל ואמרו: "אי אתה בן חורין לפטור ממנה". אלא על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא (ההתעוררות מלמטה). וזהו בחינת תפילה.
אבל אי אפשר שיהיה תפילה אמיתית, אם לא יודע מקודם, שבלי תפילה אי אפשר להשיגה. לכן על ידי המעשים והסגולות, שהוא עושה בכדי לזכות לשמה, מתרקם אצלו כלים מתוקנים, שירצו לקבל את ה"לשמה".
ואז, לאחר כל המעשים והסגולות, אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית. משום שראה, שכל המעשים שלו לא הועילו לו כלום. ורק אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא. ואז הקב"ה שומע תפילה, ונותן לו המתנה של לשמה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר כ', "עניין לשמה")
4. הנה בעת שההסתרה גברה על האדם, והגיע לידי מצב, שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה, ואין בידו לצייר ולהרגיש בחינת אהבה ויראה בשום אופן, ואין הוא מסוגל לעשות שום דבר בקדושה, אז אין לו שום עצה, רק לבכות לה', שירחם עליו ויעביר מעליו את המסך מעל עיניו וליבו.
ועניין הבכיה הוא דבר חשוב וגדול. וזה כמו שאמרו חז"ל: "כל השערים ננעלו חוץ משערי הדמעות". ועל זה מקשין העולם, אם שערי הדמעות לא ננעלו, בשביל מה צריכים בכלל שערים?
ואמר, שזה דומה לאדם, המבקש מחבירו איזה דבר נחוץ. ודבר זה נוגע עד לבבו, והוא מבקש ומתחנן לפניו בכל לשון של תפילה ובקשה. וחבירו אין שם לב לכל זה. ובעת שהוא רואה, שאין כבר מקום לתת תפילה ובקשה, אז האדם מרים את קולו בבכיה, ועל זה אמרו: "כל השערים ננעלו חוץ משערי הדמעות". כלומר, מתי שערי דמעות לא ננעלו, דווקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז יש מקום לשערי דמעות, ואז רואים שהם לא ננעלו.
מה שאין כן בזמן ששערי התפילות פתוחות, אז לא שייך שערי דמעות ובכיות. זה נקרא, ששערי דמעות כן ננעלו. אלא מתי שערי הדמעות לא ננעלו, דווקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז שערי דמעות פתוחות, היות שעדין יש לו עצה של תפילה ובקשה.
וזה פירוש "במסתרים תבכה נפשי". היינו בזמן שהאדם בא לכלל הסתרה, אז תבכה נפשי, מטעם שאין לו עצה אחרת. וזה עניין "כל מה שיש בידך ובכוחך לעשות, עשה". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ח, "מהו, במסתרים תבכה נפשי, בעבודה - א")
5. הנה כתוב "אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כוח אחר בעולם, שיהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך. ומה שהאדם רואה שיש דברים בעולם שהם מכחישים פמליה של מעלה, הסיבה היא, מטעם שכך הוא רצונו יתברך. וזהו בחינת תיקון, הנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת". כלומר, מה שהשמאל דוחה, זה נכנס בגדר של תיקון. זאת אומרת, שישנם דברים בעולם, שבאו מלכתחילה על הכוונה להטות את האדם מדרך הישר, שעל ידיהם הוא נדחה מקדושה.
והתועלת מהדחיות הוא, שעל ידם האדם מקבל צורך ורצון שלם, שהקב"ה יעזור לו, כי אחרת הוא רואה שהוא אבוד. לא די שלא מתקדם בעבודה, רק הוא רואה, שהולך אחורה. היינו, אפילו שלא לשמה אין לו כוח לקיים את התורה ומצוות. שרק על ידי התגברות אמיתי על כל המכשולים למעלה מהדעת הוא יכול לקיים את התורה ומצוות. ולא תמיד יש לו כוח ההתגברות למעלה מהדעת. אחרת, הוא מוכרח לנטות חס ושלום מדרך ה', אפילו משלא לשמה.
והוא, שתמיד אצלו הפרוץ מרובה מהעומד. היינו, שהירידות הם הרבה יותר מהעליות. ולא רואה בזה שייקח סוף המצבים האלה, והוא יישאר תמיד מחוץ לקדושה. כי הוא רואה, אפילו כקוצו של יוד קשה לו לקיים, רק בהתגברות למעלה מהדעת. אבל לא תמיד הוא מסוגל להתגבר. ומה יהיה הסוף?
אז הוא בא לידי החלטה, שאין מי שיכול לעזור, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. וזה גורם, שיקבע בליבו תביעה אמיתית, שה' יפתח את עיניו וליבו, ויקרבו באמת לדביקות ה' בנצחיות. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר א', "אין עוד מלבדו")
6. הנה "עביד" הוא מלשון "אבוד", דעין באלף מתחלפים. היינו, בזמן שהאדם בא לידי מצב, שהוא ממש אבוד, שאינו רואה לעצמו שום זכות קיום בעולם, שיהיה לו במה להיאחז, וכל הטכסיסים והעצות כבר אזלו ממנו, ורואה שאחרי כל הטרחות והיגיעות, הכול אבוד - אז הוא צריך להתחזק ולומר, שכל מאי דאבד רחמנא לטב אבוד.
היינו שהקב"ה עשה לו את כל אלו המצבים של האבדות, ושהם לטב, היינו שעל ידי זה שבא למצב, שנמצא בדיוטא התחתונה, על ידי זה יהיה לו היכולת לעלות למעלה, כמו שכתוב "רם ה' ושפל יראה". כי אין לך שפלות יותר גדולה מזמן שהאדם מרגיש את עצמו אבוד מכל וכל.
וזה פירוש, כל מאי דאבוד רחמנא לטב אבוד. ואחר כך, כשמתחיל שוב לעבוד ומתקן מעשיו אז, ועושה תשובה מאהבה, אז הוא אומר גם זו לטובה, היינו המצבים שהיה בבחינת אבוד, שאין לך עבירה גדולה מזה משהאדם מגיע לידי אבוד. וכשעושה תשובה מאהבה, אז הוא רואה גם זו לטובה, שמזה הרע בעצמו נעשה טוב. נמצא, שיש הפרש בין "כל מאי דעביד רחמנא", ל"גם זו לטובה". (הרב"ש, מאמר 626, "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד")
7. האדם צריך לרחמים גדולים, שלא יברח מהמערכה. והגם שהאדם משתמש עם העצות מה שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", אבל האדם אומר, שכבר השתמש עם העצה הזו כמה פעמים, ולא עוזר לו.
וגם אומר, שכבר השתמש עם העצה של "הבא לטהר מסייעין אותו", וכאילו כל אלו העצות הן לא בשבילו. אם כן הוא לא יודע מה לעשות. ואז הוא המצב הכי גרוע אצל האדם, היינו שהוא רוצה לברוח מהמצבים האלו. אבל אין לו לאן לברוח. ואז הוא סובל ייסורים, מזה שהוא נמצא בין ייאוש למצב של ביטחון. אבל האדם אומר אז, לאן אפנה.
ואז אין שום עצה אלא לתת תפילה. והתפילה הזו היא גם כן בלי שום ביטחון. נמצא, שאז הוא צריך לתת תפילה, שיאמין, שה' כן שומע תפילה, וכל מה שהאדם מרגיש במצבים האלו, הוא לטובתו. וזה יכול להיות רק למעלה מהדעת. כלומר, הגם שהשכל אומר לו, שמכל החשבונות, אתה רואה, שאין שום דבר יכול לעזור לך, גם זה הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול להוציא אותו מהרצון לקבל לעצמו, ותמורת זה הוא יקבל את הרצון להשפיע. (הרב"ש, מאמר 38, "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה", 1990)
8. מי שרואה את שפלותו, אז הוא רואה שהולך בדרך המוביל לעבודה דלשמה, ועל ידי זה יש לו מקום לתפילה אמיתית מעומקא דליבא. שרואה שאין מי שיעזור לו אלא הקב"ה בעצמו, כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל על גאולת מצרים "אני ולא שליח", כי כולם ראו שרק הקב"ה בכבודו ובעצמו גאל אותם משליטת הרע.
וכשזוכין לעבודה דלשמה בטח שאין במה להתגאות, כיוון שרואים אז שזהו רק מתנת אלוקים ולא "כוחי ועוצם ידי". ואין יד נוכרי באמצע שיעזור לו. אם כן הוא מרגיש את שפלותו, איך לשמש את המלך הוא תענוג נפלא עד אין קץ, ובלי עזרתו יתברך, אין האדם מסכים לכך. ואין לך שפלות גדולה מזו. (הרב"ש, אגרת ט')
9. כתוב: "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שוועתם אל אלוקים מן העבודה, וישמע אלוקים את נאקתם".
ויש לדייק בזה שכתוב "מן העבודה" שתי פעמים. צריכים לפרש, שכל האנחות היו מן העבודה, היינו שלא יכלו לעבוד לשם שמיים, אלא היו הייסורים שלהם, היינו מזה, שהעבודה שהיו עושים, לא היו יכולים (לעשותה) לשם שמיים, מסיבת קליפת מצרים. ומשום זה כתוב שתי פעמים "מן העבודה":
א. שכל אנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החיסרון שלהם, שהיו מרגישים ייסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמיים, שפירושו במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו. וזה נקרא, שהיו רוצים קצת אחיזה ברוחניות.
ב. "מן העבודה" השני, בא ללמד "ותעל שוועתם אל אלוקים", זה שהאלוקים שמע נאקתם, היה מזה, שביקשו רק עבודה. ולזה בא לרמז "מן העבודה" השני. נמצא, שכל הגלות שהרגישו, היה רק מזה, שהיו תחת שליטת קליפת מצרים, ולא היו יכולים לעשות שום דבר, שיהיה רק בעל מנת להשפיע. (הרב"ש, מאמר 16, "וכאשר יענו אותו", 1985)
10. כתוב (תהילים קמ"ז) "הרופא לשבורי לב". ויש להבין, מהו שה' רופא לשבורי לב. והעניין, כי ידוע שעיקר אצל האדם הוא הלב. ש"לב" הוא הכלי המקבל את הקדושה מלמעלה. וזהו כמו שאנו לומדים בשבירת הכלים, שעניינו הוא, שאם הכלי שבור, כל מה שנותנים בתוכו, הכול הולך לחוץ.
כמו כן, אם הלב שבור, היינו שהרצון לקבל הוא השולט על הלב, נמצא, שלא יכול שם ליכנס שפע, מסיבת שכל מה שהרצון לקבל מקבל, הכול יוצא להקליפות. וזה נקרא "שבירת הלב". לכן כשהאדם מתפלל לה', ואומר, אתה מוכרח לעזור לי, כי אני יותר גרוע מכולם, מסיבת שאני מרגיש, שהרצון לקבל שולט בליבי, ובגלל זה אין שום דבר שבקדושה יכול ליכנס בתוך ליבי, ואיני רוצה שום מותרות, אלא פשוט שאני אוכל לעשות משהו לשם שמיים, ואין לי שום אפשרות לזה, לכן רק אתה יכול להושיע לי.
ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים ל"ד): קרוב ה' לנשברי לב. פירוש, אלו אנשים, שמבקשים מה' שיעזור להם, שהלב שלהם לא יהיה שבור, אלא שיהיה שלם. (הרב"ש, מאמר 2, "שובה ישראל עד ה' אלוקיך", 1991)
11. בזמן שהוא רוצה לעשות הכול לשם שמיים ולא לתועלת עצמו, הגוף מתנגד בכל כוחו, היות שהגוף טוען, למה אתה רוצה להמית אותי ואת כל רשותי שיש לי. ואתה בא אליי שצריכים לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, שהוא ממש ביטול הרצון לקבל מכל העניינים. ואתה אומר לי, שחז"ל אמרו "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", היינו להמית את כל הרשות של תועלת עצמו, ולדאוג אך לתועלת ה', ומטרם זה אין האדם יכול לזכות לבחינת תורה. והאדם רואה שאין במציאות, שיהיה לו כוח ללכת נגד הטבע.
ואז אין להאדם שום עצה אלא לפנות לה', ולומר, שעתה הגעתי למצב, שאני רואה, שאם אין אתה עוזר לי אני אבוד, ואין לו מציאות, שיהיה לי פעם כוח, שיהיה בידי כוח להתגבר על הרצון לקבל, שזה הטבע שלי, אלא רק ה' יכול לתת טבע שני.
והאדם אומר, שהוא מאמין, שזה היה "יציאת מצרים", שה' הוציא את עם ישראל מתחת שליטת מצרים, שדרשו חז"ל (בהגדה של פסח) "ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך, ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, אני ה', אני הוא ולא אחר".
אם כן גם הוא רואה עכשיו, שרק ה' יכול להוציאו מתחת שליטת הרצון לקבל ולתת לו טבע שני. (הרב"ש, מאמר 37, "מהו תורה ומהו חוקת התורה, בעבודה", 1991)
12. "בוא אל פרעה" צריכים, לתת לב לזה, ולהאמין בכל המצבים הכי גרועים שאפשר להיות, ולא לברוח מהמערכה, אלא תמיד לבטוח בה', שהוא יכול לעזור ולתת לאדם, בין שהוא צריך עזרה קטנה ובין שהוא צריך עזרה גדולה. ואליבא דאמת, מי שמבין שהוא צריך שהבורא ייתן לו עזרה גדולה, משום שהוא יותר גרוע משאר אנשים, הוא יותר מסוגל שתתקבל תפילתו, כמו שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע".
לכן אין לאדם לומר, שהוא לא מוכשר, שה' יקרב אותו, אלא הסיבה שהוא מתעצל במלאכתו. אלא האדם צריך תמיד ללכת בהתגברות ולא ייתן להיכנס למוחו מחשבות של ייאוש. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות י') "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו, אל ימנע עצמו מן הרחמים", שנאמר (איוב י"ג) "הן יקטלני לו איחל".
ועניין "חרב מונחת על צווארו" יש לפרש, שהכוונה היא, אף על פי שהרע של אדם, הנקרא אהבה עצמית, מונחת על צווארו ורוצה להפריד אותו מקדושה, באופן שמראה לו תמונה, שאין שום אפשרות לצאת מהשליטה הזאת. אז הוא צריך לומר, שזו היא אמת התמונה הזאת שהוא רואה.
אלא "אל ימנע עצמו מן הרחמים", משום שהוא צריך אז להאמין, שהבורא יכול לתת לו את הרחמים, שפירושו "מידת השפעה". זאת אומרת, מצד כוחות עצמו, האמת היא, שאין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטת קבלה עצמית. אבל מצד הבורא, שהקב"ה עוזרו, בוודאי הוא יכול להוציא אותו. וזהו שכתוב "אני ה' אלוקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלוקים". (הרב"ש, מאמר 19, "בוא אל פרעה - א", 1985)
13. במקום שהאדם צריך להאמין, שה' ברא את העולם בבחינת טוב ומיטיב, והרע שבגופו מרחק אותו מכל הטוב. דהיינו, כשבא ללמוד תורה, הוא לא מוציא בה שום טעם. וכמו כן, כשבא לעשות איזה מצווה, אינו מרגיש בזה שום טעם, משום שהיצר הרע שבגופו, בכוח שלא נותן להאמין באמונת ה' למעלה מהדעת, בזה הוא מוציא לו כל טעם, שבכל דבר שהוא מתחיל לגשת לאיזה דבר רוחני, הוא מרגיש, שהכול יבש בלי שום לחלוחית של חיים. והיות שהאדם התחיל את עבודתו, שאמרו לו, והוא מאמין בזה שאמרו לו, שהתורה היא תורת חיים, כמו שכתוב "כי הם חייכם ואורך ימיכם" וכמו שכתוב (תהילים י"ט) "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים".
וכשהאדם מתבונן בזה, והוא רואה, שהכול אשם הוא היצר הרע, ומרגיש בטוב את הרע, מה שהוא גורם לו, אז הוא מרגיש על עצמו את מה שכתוב (תהילים ל"ד) "רבות רעות צדיק" על עצמו, היינו עליו נאמר הפסוק הזה. אז הוא מסתכל, מה שהפסוק אומר הלאה "ומכולם יצילנו ה'". אז הוא מתחיל לצעוק לה', שיעזור לו, כי כל, מה שעלה על מחשבתו לעשות, כבר עשה, ולא מועיל לו שום דבר, וכבר הוא חושב, שעליו נאמר "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך, עשה". ואז בא הזמן של הצלה, הצלה שה' מציל אותו מיצר הרע, עד כדי כך, שמהיום והלאה כבר היצר הרע נכנע אליו, ולא יכול להסיתו לשום דבר עבירה. (הרב"ש, מאמר 12, "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", 1985)
14. כבר כתבתי לכם שיש בחינת דינים ממותקים.
ולהבין את זה בדרך ההכנה להיכנס להיכל ה' הוא, כי יש לפעמים שהאדם מרגיש בעצמו במצב של שפלות. היינו, שאין בו לא תורה ולא עבודה, וגם מחשבות של הבלי העולם וכדומה, והאדם בא אזי לידי ייאוש, היינו שאומר, בטח שלא עליי נאמר "ואני לשמש את קוני".
אלא לאנשים שהם מרומי מעלה, היינו שיש להם מזמן הלידה מידות טובות וישרות, ומוח טוב, ורצון וחשק להתמדה בלימוד התורה, וכל עסקם מעת היותם בעולם, מוחם וליבם רק בתורה ועבודה. מה שאין כן איש כערכי - מקומי הוא ברפת. והפסוק "כי לא דבר ריק הוא כי הוא חייכם ואורך ימיכם", לא עליי נאמר הפסוק הזה.
ויש לפעמים, שיש המתקה בזמן ההתעוררות השפלות, היינו שהאדם רואה שאנוכי לא ידעתי עד כמה שאני כל כך שקוע בהבלי הזמן ובענייני התפלים. לא שמתי לב להיות כראוי להיות. והשיר שאומרים "יתפאר בי כי חפץ בי", גם אני צריך לומר השיר הזה, כי לכל ישראל "יש להם חלק לעולם הבא", היינו בסוד "עמד וגנזו לצדיקים לעולם הבא".
ועכשיו, שאני רחוק מכל העניין, אזי אסור להתייאש, ורק להיות בטוח בה', "כי אתה שומע תפילת כל פה", היינו "כל" לרבות, אפילו שהפה שלי לא כל כך בסדר כמו שצריך להיות, בוודאי השלוש עשרה מידות של רחמים יתעורר גם עליי.
ואני מהיום והלאה, אני מקווה שאני אלך קדימה, אף על פי שכבר אמרתי כך הרבה פעמים, ובסופו של דבר נשארתי בשפלותי, אזי הוא משיב כי יש בחינת "עולם, שנה, נפש". ששלושת אלה צריך להתייחד בזמן ובמקום ובנפש יחד. לכן הוא אומר, שבוודאי עכשיו הגיע הזמן שאני כבר אצא מכל המצבים הרעים, ו"הבא לטהר מסייעים אותו", ומתחיל תיכף בעבודה, ביתר שאת וביתר עז. (הרב"ש, אגרת כ"ח)
15. כדי שהאדם ידע לשמור עצמו, שלא יאבד מה שנותנים לו, מוכרח לתת מקודם יגיעה רבה, שדבר הבא לאדם ביגיעה, זה גורם שישמור שלא לאבד את הדבר. אולם דבר זה, היינו בזמן היגיעה, כשהאדם רואה, שרחוקה עדיין המלאכה מלהיות מוגמרת, הוא לפעמים בורח מהמערכה ובא לידי ייאוש. ואז להתחזקות יתירה הוא צריך, להאמין בה', שה' יעזור לו.
וזה שהעזרה עוד לא הגיעה, הוא מסיבה שעוד לא נתן היגיעה המסוימת בכמות ובאיכות הנצרכת להכנת החיסרון, בכדי לקבל מילוי, כמו שאומר ("הקדמה לתלמוד עשר הספירות", דף י"ד, אות י"ח) וזה לשונו, "ואם מי שהוא עסק בתורה ולא הצליח להסיר היצר הרע ממנו, אין זה אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן בעסק התורה, כמו שכתוב "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין", או יכול להיות שמילאו את כמות היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו באיכות". (הרב"ש, מאמר 19, "בוא אל פרעה - א", 1985)
16. דרך העבודה היא, בזמן שהאדם רואה, שקשה להשיג את מבוקשו, הוא בורח מהעבודה. ואומר, אני מאמין שיש אנשים שזכו, שה' נתן להם את הרצון להשפיע. וזה היה מטעם שהם היו יותר מוכשרים ממנו. אבל אדם כמוהו, שיש לו מידות יותר גרועות מאחרים, אין לו שום סיכויים לזכות לזה. לכן הוא בורח מהמערכה ונכנס לעבוד בבחינת עבודת הכלל.
רק אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק, אלו אנשים לא זזים מעבודה. והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא מתייאשים. וזהו כמו שכתוב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה". כלומר, שהיו צועקים מן העבודה, בזה שלא מתקדמים בעבודת ה', שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז הם זכו ליציאת מצרים, הנקראת בבחינת עבודה "יציאה משליטת הרצון לקבל ולהיכנס בעבודה של להשפיע". (הרב"ש, מאמר 34, "מהו, אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, בעבודה", 1991)
17. ההתחלה שהאדם מתחיל להיכנס בעבודה, הוא מתחיל באמונה, אולם הגוף מתנגד לעבודה זו, אז בא מצב של יגיעה, היינו שהוא צריך להתגבר על הגוף, ולעשות כל מיני עצות, כמו שאמרו חז"ל "בתחבולות תעשה לך מלחמה", היות שאין הגוף רוצה לוותר על תועלת עצמו, וכפי מה שנותן יגיעה, בשיעור הזה הוא מתחיל להרגיש, שאין בידו לעשות שום דבר, כי הוא מצד עצמו, כבר עשה לפי דעתו, כל מה שהיה ביכולתו לעשות, ובא לאחר היגיעה, לידי ידיעה, שרק ה' הוא יכול לעזור, ואין זה בידי עצמו. אז התפילה הוא בעומק הלב, היות שברור אצלו בידיעה ברורה, שאין מי שיעזור לו אלא הקב"ה.
אולם גם אפילו שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה אמיתית הוא רק תפילה, בא הגוף ונותן לו להבין, הלא אתה רואה כמה תפילות שכבר עשית, ולא קבלת מלמעלה שום תשובה, אם כן למה לך להתפלל, שה' יעזור לך, הלא אתה רואה, שאין אתה מקבל שום עזרה מלמעלה, אם כן, אין ביכולתו להתפלל אז, על זה צריכים עוד הפעם להתגברות, היינו להתגברות עם האמונה, ולהאמין שה', כן הוא שומע תפילת כל פה, ולא חשוב אם האדם הוא מוכשר, ושיש לו מידות טובות, או להיפך, אלא הוא צריך להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת שלו מחייב, לאחר שהוא התפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קיבל מלמעלה שום דבר, אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, שיוכל להתגבר על הדעת שלו, וכן להתפלל. (הרב"ש, מאמר 23, "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה", 1989)
18. בזמן שמתחיל לתת חשבון על שיעור האיכות החיסרון, ורואה שאין לו כאב, אלא שהוא בבחינת מחוסר הכרה, שלא מרגיש, שאם מרוחקים מה' זה נקרא שאין לו חיים, אבל לא כואב לו מזה שאין לו חיים, אז אין עצה אחרת, אלא להתפלל לה', שייתן לו קצת חיים, שירגיש שהוא חולה מסוכן והוא זקוק לרפואת הנפש.
ולפעמים אדם בא לידי מצב, שהוא כל כך במצב של ירידה, שאפילו להתפלל על זה, גם כן אין לו כוח. אלא במצב שלא איכפת לו שום דבר. וזה נקרא שבא למצב של דומם, היינו שאין לו שום תנועה.
ובמצב כזה רק חברה יכולה לעזור לו. היינו, אם נכנס לבין החברים, ואינו עושה עליהם שום ביקורת, היינו לבדוק אותם, אם גם להם יש אותן הפרעות ומחשבות, והם כן מתגברים עליהם, או סתם, זאת אומרת, משום שאין להם עניין לתת חשבון נפש לעצמם, לכן הם יכולים לעסוק בתורה ומצוות, ואיך אני יכול לדמות אליהם.
ואז אין הוא יכול לקבל שום סיוע מהחברה, כי אין לו שום דביקות עימהם, משום שהם קטנים יותר מדי, שהם יהיו חברים שלו, וממילא הוא לא מקבל מהם שום השפעה.
מה שאין כן אם הוא נכנס להחברים לא בקומה זקופה, שהוא חכם והחברים טיפשים, אלא הוא זורק אז הגאווה שלו. (הרב"ש, מאמר 16, "וכאשר יענו אותו", 1985)
19. מהו הפירוש "ישראל שגלו, שכינה עימהן". כמו שאמר רבי שמעון בן יוחאי "בכל מקום שגלו, שכינה עימהן". מה הרווח מזה בעבודה, שאומר על זה "כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה".
יש לפרש כנ"ל, שהאדם, בזמן שהוא מרגיש, שהוא נמצא בגלות, כלומר שטועם טעם בעבודה טעם של גלות, ורוצה לברוח מהגלות, יהיה הפירוש, שהאדם צריך להאמין, שבכל מקום שגלו "שכינה עימהן". כלומר, שהשכינה נתנה לו לטעום טעם של גלות. "עימהן" יהיה פירושו, שהשכינה דבוקה עימהן, ואין הם חס ושלום בבחינת פירודא מהשכינה, שצריכים לומר, שזו בחינת ירידה. אלא להיפך, שהשכינה נותנת לו עכשיו דחיפה, שיעלה במעלות הקדושה, והיא מתלבשת עצמה בלבוש של ירידה.
וכשהאדם ידע זה, ויאמין שכך הוא, זה ייתן לו עידוד, שלא יברח מהמערכה, שלא יאמר, שהעבודה דלהשפיע אינה בשבילו, משום שהוא רואה תמיד, שהוא נמצא תמיד במצב של עליות וירידות, ואינו רואה סוף למצבים האלו, ונופל לבחינת ייאוש.
מה שאין כן, אם הוא ילך בדרכי האמונה, ויאמין בדברי חז"ל, אז הוא צריך לומר להיפך. (הרב"ש, מאמר 5, "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עימהם", 1988)