עיבור

1. חשיבות עבודה הוא דווקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה, שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל, ורק אז הוא נכנס להקדושה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ט, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

2. עיקר נקודת הכובד בעבודת השי"ת היא, האחיזה הראשונה. (בעל הסולם, "מצווה אחת")

3. אמרו חז"ל בסוד העיבור (נידה ל'), שנר דלוק על ראשו ורואה מסוף העולם עד סופו ומלמדים לו כל התורה כולה. (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק ט', אור פנימי, אות פ"ב)

4. יש להבחין בין דיבור לאלם, בעבודה. כי דיבור הוא בחינת גילוי, היינו שכבר יש להאדם בחינת יניקה ברוחניות, כבר הוא מרגיש שהוא יונק מקדושה, שעניין יניקת חלב מורה על חסדים, כי מידת החסד היא בחינת השפעה, שבזמן שהאדם זוכה לכלים דהשפעה, היינו, שכל מעשיו הם לשם שמיים, וכבר אינו דואג לתועלת עצמו, זה נקרא שזכה לבחינת חסד.

אולם מטרם היניקה יש בחינת עיבור, היינו שהעליון מתקן אותו. וזה יכול להיות, שהאדם הוא כמו עיבור במעי אימו, שהעובר מתבטל להאם, ואין לו שום דעה בפני עצמו, אלא כמו שאמרו חז"ל "עובר ירך אימו, אוכל מה שאימו אוכלת", ואין לו שום רשות בפני עצמו, לשאול איזו שאלות, אלא הוא לא עולה בשם. וזה נקרא שהוא אלם, שאין לו פה לשאול שאלות.

וזהו בזמן שהאדם יכול ללכת בעיניים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור, שאין לו פה. (הרב"ש, מאמר 38, "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה", 1990)

5. לבנה נקרא מלכות, ונקראת "חידוש הלבנה", היות שעניין מלכות שמיים צריכים כל יום לקבל עול חדש. ואינו מספיק הקבלה של אתמול, משום שכל פעם, אומר האר"י הקדוש, צריכים להעלות הניצוצין שנפלו לבי"ע, ולהעלותם לקדושה. נמצא זה שהאדם מקבל כל פעם עול חדש, זה נקרא שכל פעם הוא לוקח חלק מפרודא, ומכניס אותה לייחוד דקדושה.

וזה עניין שכל יום חוזרת מלכות לנקודה, שנקודה נקראת בזוהר הקדוש "נקודה שחורה דלית בה לבנוניתא", היינו שאינה מאירה, שלבן נקרא שמאיר, שפירושו, שכל פעם צריכים לחדש אותה. אולם צריכים לדעת, שאינה אותה בחינה שהייתה מקודם לכן, אלא כמו שכתוב, אין לך חידוש אור שלא יהא נמשך מאין סוף.

וזה נקרא "עיבור החודש", שפירושה של עיבור הוא, מלשון עברה וזעם. היינו, שהאדם צריך להתגבר בזמן שהמלכות שמיים היא אצלו בבחינת נקודה, כלומר שאינה מאירה לו קבלת מלכות שמיים שיהיה בשמחה, כמו שכתוב "עיבדו את ה' בשמחה", אלא שאצלו היא בעצבות.

וזה עניין עיבור, היינו שזה כמו עיבור בגשמיות, שהתחיל להיכנס להריון, שאחר כך שאם יתנו התנאים הדרושים, יצא מזה ולד.

נמצא שבזמן שהאדם נכנס בעבודה, ורואה איך שהוא, מרוחק מה', וכואב לו, זה נקרא שזכה לבחינת קטנות, היינו הוא מרגיש את קטנותו. וזה נקרא חיסרון כלי. ובשיעור זה יכול להשיג אחר כך את האור, הנקרא גדלות בערך הכלי.

נקודה נקראת שכינתא בעפרא, וקימה נקרא קידוש החדש. כלומר מה שהיה בבחינת עפר, בחינה זו הכניס לקדושה. זה נקרא לאוקמא שכינתא מעפרא. (הרב"ש, מאמר 799, "מולד הלבנה")

6. תחילת הכניסה לעבודת ה', הוא בחינת עיבור, היינו שמבטל את בחינת עצמותו, ונכנס בעיבור לבטן האם, כמו שכתוב: "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אמך". וזהו מלשון "כי אם לבינה תקרא", היינו שמבטל את אהבה עצמית המכונה "מלכות" שבחינתה המקורי היא נקראת רצון לקבל בעל מנת לקבל, ונכנס לבחינת כלים דהשפעה המכונה בחינת "בינה".

והאדם צריך להאמין, שטרם שנולד היינו מטרם שירדה הנשמה בהגוף הייתה הנשמה דבוקה בו יתברך, ועכשיו הוא משתוקק לחזור ולהידבק כמו שהיה לפני ירידתה, זה נקרא "עיבור" היינו שמבטל את עצמותו לגמרי. (הרב"ש, מאמר 31, "עניין יניקה, ועיבור", 1986)

7. "עיבור" נקרא, בזמן שהאדם מעביר ממנו את עצמותו לזמן מה, ואומר עכשיו אני לא רוצה לחשוב משהו לתועלת עצמי, וגם איני רוצה להשתמש עם השכל שלי, והגם שזה הוא אצלי, דבר החשוב ביותר, זאת אומרת היות שאני איני מסוגל לעשות שום דבר מה שאני לא מבין, פירוש, אני יכול לעשות הכול, אבל אני צריך להבין את הכדאיות של הדבר, מכל מקום הוא אומר, עכשיו אני מסוגל לזמן מה, לומר שאני מקבל עליי בזמנים אלו שאני קובע לא להשתמש עם השכל שלי, אלא אני מאמין בלמעלה מהדעת, להאמין באמונת חכמים, להאמין שיש משגיח ומסתכל על כל אחד ואחד בעולם בהשגחה פרטית.

ומדוע אני צריך להאמין על זה ואני לא יכול להרגיש שכך הוא. וגם השכל מחייב באם אני הייתי מרגיש את המציאות ה', בטח הייתי יכול לעבוד את ה', והיה לי השתוקקות לשמש אותו, אם כן הסתר זה למה לי, מה מרוויח הקב"ה בזה, שהסתיר עצמו מהנבראים. גם על זה לא מתרץ שום תירוץ, אלא גם על הקשיא הזו הוא מתרץ שהוא הולך למעלה מהדעת, ואומר אם הקב"ה היה יודע, שאם לא היה עשה הסתר היה יותר טוב להנבראים, בטח שלא היה עושה הסתרה.

נמצא שעל כל הקושיות שעולה במוחו, על הכול הוא אומר שהוא הולך למעלה מהדעת, והוא הולך עכשיו בעיניים עצומות, ורק באמונה. (הרב"ש, מאמר 31, "עניין יניקה, ועיבור", 1986)

8. עיקר שקשה לנו בעבודה להיכנס לעובר, שפירושו, שהרצון לקבל יקבל בתוכו רצון אחר, הנקרא "רצון להשפיע". ובזמן שהאדם זוכה לבחינת עובר, היינו שבתוך הרצון לקבל נכנס רצון להשפיע, זה נקרא ש"הקב"ה צר צורה בתוך צורה".

ויש להבין, מהו הפלאי הזה ש"צר צורה בתוך צורה". ולפי שפירשנו, זהו חידוש גדול, ממש מעשה נסים. היות שזהו נגד הטבע, שרק הקב"ה יכול לשנות את הטבע, ואין זה בידי אדם. וזהו החידוש, שהקב"ה צר צורת השפעה בתוך צורת האם, שהיא צורת קבלה. וזה נקרא "קדושה, מה שה' נותן".

וזהו "אין קדוש כה'", מטעם "כי אין בלתך". כי אין מי בעולם שיכול לשנות את הטבע, ולעשות בתוך הכלי שבא לאדם מצד הטבע, רצון לקבל, שיהיה לו אחר כך טבע אחר, הנקרא "רצון להשפיע". (הרב"ש, מאמר 26, "מהו, אין קדוש כה' כי אין בלתך", בעבודה", 1990)

9. זה שרוצה לצאת מאהבה עצמית ולהתחיל בעבודה דלהשפיע, דומה שעוזב את כל המצבים שבו היה חי בהם, ועכשיו הוא מניח ועוזב את הכול, ונכנס לתחום שאף פעם לא היה נמצא שם. ומשום זה הוא צריך לעבור בחינת "עיבור וירחי לידה", עד שתהיה לו היכולת לקנות תכונות חדשות, שזה זרה לרוחו ממה שקיבל מיום היוולדו עד עכשיו. (הרב"ש, מאמר 22, "אישה כי תזריע", 1986)

10. בזמן שהאדם יכול ללכת בעיניים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור, שאין לו פה. ועיבור פירושו ("תלמוד עשר הספירות", חלק ח', דף תר"ח, אות י"ז) וזה לשונו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור, שהוא מלשון "עברה ודינין", בסוד הכתוב "ויתעבר ה', בי למענכם".

ויש לפרש את עניין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעיניים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות. (הרב"ש, מאמר 38, "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה", 1990)

11. יש לפרש "עובר" מלשון עובר, שהוא המצב הא', שעובר מבחינת השימוש עם כלים דקבלה לדרגת קדושה, ששם משמשים רק בכלים שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע, אחרת לא משתמשים עם הכלים.

נמצא, שעיקר הוא בחינת העיבור. כמו בגשמיות, בזמן שהאישה נעשית מעוברת, בטח שהיא תלד גם כן. אלא כל הדאגות הן, שהאישה צריכה להתעבר. ואחר כך בדרך כלל האישה כבר תלד גם כן. (הרב"ש, מאמר 26, "מהו, אין קדוש כה' כי אין בלתך", בעבודה", 1990)

12. בעיבור יש שם שני כוחות. כוח המצייר שהציור של הוולד הוא קטנות, היינו שגם להשיג קטנות, יש סדר שגם קטנות הוא הכנה לגדלות, שאם אין קטנות בהמדרגה, אין גדלות. וכל זמן שהוא בקטנות נמצא שהוא עדיין אינו בשלימות, ובכל מקום שיש חיסרון בקדושה יש אחיזה לסטרא אחרא, ויכולה לקלקל, את בחינת העיבור שלא תוכל לקבל את שלימותה, ועל ידי זה הוא בא לידי הפלה, היינו שנולד מטרם שנגמר בחינת העיבור שלה.

כי בעיבור יש כ"ה פרצופים היינו נרנח"י, שבכל אחד מהם יש גם כן נרנח"י, לכן צריך להיות כוח המעכב, היינו שאפילו בקטנות יהיה שם שלימות. וזהו מקבל על ידי אימו, הגם שהוולד מצד עצמו אין לו כלים שיכול לקבל גדלות בעל מנת להשפיע, מכל מקום על ידי שהוא מתבטל להאם, הוא יכול לקבל גדלות מכלים דאימו, שזה נקרא עיבור ירך אימו, אוכל מה שאימו אוכלת.

היינו שאין לו בחירה מצד עצמו אלא מה שאימו אוכלת, היינו מה שאימו יודעת שמותר לאכול, הוא גם כן אוכל, זאת אומרת כי העביר ממנו את הבחירה שהוא יבחר מה זה טוב ומה זה רע, אלא הכול על חשבון אימו, שזה נקרא "ירך אימו", שפירושו שהוא עצמו אינו עולה בשם. (הרב"ש, מאמר 31, "עניין יניקה, ועיבור", 1986)

13. החשיבות של העבודה בזה שמחשיבים שירות קטן ברוחניות. מזה זוכים אחר כך להגדיל את החשיבות עד שהאדם יכול לומר שאין לו שום אפשרות להעריך את החשיבות לשמש את המלך. וזה נקרא בחינת עיבור. (הרב"ש, מאמר 31, "עניין יניקה, ועיבור", 1986)

14. בזמן העיבור שאז הוא כוח הציור שלו הוא רק קטנות, שבקושי הוא יכול לקיים תורה ומצוות, אפילו באיזה כוונה שהוא, הוא צריך להאמין שיש בזה חשיבות גדולה. (הרב"ש, מאמר 31, "עניין יניקה, ועיבור", 1986)

15. בכדי שיהיה להאדם התקדמות בעבודה, האדם צריך ללכת בב' קווים הנקראים ימין ושמאל. את הימין צריכים, מטעם שאסור לגלות שום חיסרון, כי במקום שיש חיסרון בקדושה יש אחיזה לסטרא אחרא, כמו שאומר האר"י הקדוש, "בעיבור צריכים כוח המצייר, וכוח המעכב". שפירושו עיבור, שזהו תחילת כניסת האדם לקדושה. כוח המצייר הוא כוח המראה את האמת, היינו ציור של העבודה היינו אם יש לו ציור טוב על המצב שבו הוא נמצא, היינו שמאיר לו את העבודה, כלומר איך צורה יש לו כשהוא מסתכל על עבודתו, אם הוא בשלימות או לא, היינו אם הוא עובד בעל מנת להשפיע, או שהוא רוצה על כל פנים לעבוד בעל מנת להשפיע.

וכוח המעכב נקרא, היות שבזמן שכוח המצייר מראה לו האמת, שבזמן העיבור הנקרא תחילת עבודה, בטח שהוא רואה חסרונות, ויכול להיות אחיזה להסטרא אחרא, לכן מוכרח להיות כוח המעכב, שהוולד לא יהיה נפל, היינו הפלה להסטרא אחרא, ובכדי לעכב שלא יהיה הפלה, אף על פי שיש חיסרון, כמו שמראה כוח הציור, איזה צורה שיש לעבודה זו, וכוח המעכב נקרא, ימין. מטעם שהוא עובר לבחינת שלימות, היינו שהוא מאמין באמונת חכמים, שאמרו שהאדם צריך להיות שמח בחלקו, היינו כמה אחיזה שיש לו בתורה ומצוות, לזכייה גדולה הוא זה בעבורו, כי הוא רואה שיש אנשים, שה' לא נתן להם את המחשבה ורצון אפילו לזה שיש לי כן קצת אחיזה, זה נקרא כוח העיכוב, שלא ייפול מהעבודה, וגם הוא ייוולד אחר כך, היינו שמהעבודה זו, שהוא שומר עצמו בעיבור, היינו בתחילת עבודה, שיהיה ב' קווים, היינו שמאל וימין, הוא יזכה להיוולד, ולהיות לבחינת יניקה דקדושה, שעל ידי כוח המצייר וכוח המעכב, תצא מהעבודה זו ולד שלם בקדושה. (הרב"ש, מאמר 18, "מהו, שצריך להרים יד ימין על שמאל, בעבודה", 1991)

16. התחלה הראשונה, שהאדם נכנס בקדושה, מתחיל מבחינת העובר. וזהו פירוש, שה' צר צורת השפעה בצורה הקודמת, שהיא האם, הנקרא "כלים דקבלה". ובכלים דקבלה האדם נולד. ואחר כך האדם עובר לבחינת קדושה, שהוא, שכל מעשיו יהיו לתועלת הבורא.

נמצא, מי נתן לו הכלים דהשפעה. כמו שאנו לומדים, שעביות דכתר נקראת "עביות דשורש", ונקראת "עביות דעובר". שפירושו של שורש היינו הבורא, שרצונו להיטיב לנבראיו. ובזמן שהאדם מקבל את הבחינה הראשונה של קדושה, הוא שמקבל כלים דהשפעה. היינו שיכול לכוון בעל מנת להשפיע בכלים דהשפעה. וזה נקרא, ש"ה' צר צורה", היינו צורת השפעה. שהוא, שנותן לו הכוח שיוכל להשפיע בתוך צורת אימו, שהיא מצב הקודם, מטרם שבא להתחבר עם הקדושה. שהמצב הקודם נקרא "אם", ומצב הב' נקרא "עיבור". (הרב"ש, מאמר 26, "מהו, אין קדוש כה' כי אין בלתך", בעבודה", 1990)

17. עיבור א' נעשה על ידי עליון, בדומה לאדם שמקבל איזו התעוררות מלמעלה. עיבור ב' היינו, אחר כך התחתון צריך מכוח התעוררות שקיבל, לעבוד מעצמו, היינו הוא צריך להוסיף, על ידי התעוררות שקיבל מעליון, ולעבוד על ידי יגיעתו, אחרת נאבד לו הכול וחוזר להיות לבחינת נקודה שחורה, שפירוש שהרוחניות שלו היא בבחינת חושך שאינו מאיר. (הרב"ש, מאמר 873, "עיבור - ב")

18. ברוחניות, יש שם בעיבור ב' בחינות:

א. צורת העיבור, שהיא מדרגת קטנות, שזוהי צורתו אמיתית. אבל כיוון שאין לו רק קטנות, נבחן זה לחיסרון. ובכל מקום שיש חיסרון בקדושה, יש אחיזה לקליפות. ואז הקליפות יכולות לגרום הפלה, היינו שהוולד הרוחני ייפול טרם שנגמר בחינת העיבור שלו. לכן צריך להיות דבר המעכב, שהוא, שנותנים לו בחינת שלימות, היינו בחינת גדלות.

ב. אבל יש להבין, איך יכולים לתת גדלות להיוולד, בו בזמן שהוא לא מוכשר לקבל אפילו קטנות כל צרכו, מטעם שעדיין אין לו כלים, שיוכל לקבל אותם בעל מנת להשפיע. ועל זה יש שם תירוץ, על דרך שאמרו חז"ל "עובר במעי אימו, אוכל מה שאימו אוכלת".

כמו כן אמרו "עובר ירך אימו", שפירושו הוא, כיוון שעובר ירך אימו, אז העיבור לא עולה בשם בפני עצמו. לכן העובר אוכל מה שאימו אוכלת. שפירושו, שכל מה שהעובר מקבל, הוא מקבל בכלים של האם. לכן, הגם שאין להיוולד כלים מוכשרים לקבל גדלות, אבל בכלים של העליון, שהוא האם שלו, הוא יכול לקבל, משום שהוא מתבטל כולו להאם, ואין לו רשות בפני עצמו, שזהו נקרא בחינת "עיבור", שהוא מתבטל לגמרי להעליון.

ואז כשמקבל גדלות, נמצא שהוא בשלימות. לכן אין שם אחיזה לקליפות. ולכן נקרא זה "כוח המעכב". (הרב"ש, מאמר 3, "עניין אמת ואמונה", 1985)

19. האדם בזמן שהוא יכול לבטל את עצמו, בקצת זמן ובזמן זה הוא אומר אני רוצה עכשיו לבטל עצמי לקדושה, היינו לא לחשוב עכשיו על אהבה עצמית, אלא שהוא רוצה עכשיו לעשות נחת רוח להקב"ה.

והוא מאמין למעלה מהדעת אף על פי שהוא עוד לא מרגיש שום דבר, הוא למעלה מהדעת שהקב"ה הוא שומע תפילת כל פה, ולפניו קטן וגדול שווים, וכמו שהוא יכול להושיע לגדול שבגדולים, כמו כן הוא יכול לעזור לקטן שבקטנים.

וזה נקרא בחינת "עיבור", היינו שעובר מבחינתו עצמו, לבחינת רשותו של הקב"ה, אבל זה הוא זמני, פירוש שהוא באמת רוצה לבטל את עצמו לעולמים, אבל הוא לא יכול להאמין שיהיה עכשיו ביטול לעולמים היות שהיה כבר הרבה פעמים שהוא היה חשב שיהיה כך, אבל אחר כך ירד מדרגתו, ונפל למקום אשפה.

אבל הוא לא צריך לדאוג מה נאכל למחר, היינו, שבטח הוא ייפול אחר כך מדרגתו, כי זה מחוסר אמונה, אלא צריכים להאמין ישועת ה' כהרף עין, נמצא כיוון שהוא מבטל עצמו לשעתו, ורצה להישאר כך בתמידיות נמצא שיש לו ערך של עיבור. (הרב"ש, מאמר 31, "עניין יניקה, ועיבור", 1986)

20. אאמו"ר זצ"ל אמר, שזהו סדר של עבודה, שהתחלת העבודה נקראת עיבור, בזמן שהאדם מתחיל לעבוד על דרך האמת. כשהוא עובר על פתחי תורה, בחינת יעקב שבאדם, מתעוררת, ורוצה ללכת בדרך התורה, וכשעובר על פתחי של עבודה זרה, בחינת עשו של האדם מתעוררת לצאת.

ויש לפרש דבריו, היות שהאדם נכלל מכלי קבלה מצד הטבע, המכונה אהבה עצמית, שזהו היצר הרע, וכמו כן הוא נכלל מנקודה שבלב, שהיא בחינת היצר הטוב שלו, וכשנכנס להעבודה דלהשפיע, אז הוא בחינת עיבור, מלשון עבירה, לכן יש לו עליות וירידות ואין לו יציבות, והוא מושפע מהסביבה, ואין לו כוח להתגבר.

ומשום זה, כשהוא עובר בסביבה שהם עוסקים בעבודה שזרה לנו, היינו באהבה עצמית, אז בחינת אהבת עצמית שבו מתעוררת לצאת מההעלם להגילוי, ולקבל השליטה על הגוף. ואז אין לו כוח לעשות שום דבר, רק מה שנוגע להמקבל שלו.

וכשעובר דרך סביבה שעוסקים במעשים דלהשפיע, אז בחינת יעקב שבו, מתעוררת לצאת מההעלם אל הגילוי, ומעשים דלהשפיע שולטים אז על הגוף. דהיינו, שאז, בזמן שמסתכל אחורה, ורואה, איך מטרם המצב הזה, שבו הוא נמצא, היה כל כך שקוע באהבה עצמית, אז הוא לא יכול להבין, איך אפשר שאדם יכול להיות כל כך בשפלות ולקבל סיפוק מדברים כל כך שפלים, שלא מתאים לבן אדם מבוגר, שיבנה ביתו בין רצונות ומחשבות שפלים ובזויים, שהוא נעלב מהרצונות ומחשבות האלו, שבהם היה שם ביתו.

אבל אחר כך, כשעובר על פתחי עבודה זרה, היינו כשבא לסביבה שעוסקים באהבה עצמית, אז חוזר ומעורר העשו שבו, והוא מפרכס לצאת. וכל פעם חוזר חלילה. ודבר זה נמשך אצל העובד יום אחרי יום. ומי שהוא עובד ביותר מרץ, המצבים האלו יכולים להיות בכל שעה ושעה, המצבים משתנים אצלו. (הרב"ש, מאמר 9, "ויתרוצצו הבנים בקרבה", 1985)

21. בתחילת העבודה בזמן העיבור, זאת אומרת, בזמן שמתחיל לעבור מעבודת הכלל לעבודת הפרט, תיכף מתחיל אצלו להתגלות הרע. אומנם לא ניכר כל כך. אבל כשמתחיל להתעלות בעבודה, שמתחיל להתגדל, כמו שכתוב "ויגדלו הנערים", לפי סדר ושיעור גדלות, מתגדל הרע, לפי שיעור הטוב, מה שהוא עושה, בשיעור זה מתגדל הרע אצלו, בכדי שיהיו חציו חייב וחציו זכאי.

ובהאמור יש לפרש מה שפירש רש"י "דבר אחר, מתרוצצים זה עם זה, ומריבים בנחלת שני עולמות". ויש להבין, לאיזה צורך צריך להיות הריב בין שניהם. אלא כמו שאמרו חז"ל (ברכות ה') "אמר רבי לוי, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע". ופירוש רש"י, שיעשה מלחמה עם יצר הרע. ויש להבין, המלחמה הזו לאיזה צורך. הלא יותר טוב היה, שאם האדם רואה, שהרע שבו לא מתעורר בקירבו. בשביל מה הוא צריך לעורר ולעשות עימו מלחמה. הלא יותר טוב שלא יכניס עצמו לסכנה, אולי לא יכול לנצחו, כדברי חז"ל, "שאין לאדם להכניס עצמו בסכנה".

ובדרך עבודה, שרוצים להגיע להשפיע, אז מוטל על האדם להגיד, בזמן שהוא עושה מעשי מצוות, או שעוסק בתורה, שהוא רוצה לעשות הכול על הכוונה דלהשפיע, זה נקרא שירגיז את יצר טוב על יצר הרע. כי בזמן שהאדם אומר להגוף שלו, שצריכים לעבוד לשם שמיים, ולא לתועלת עצמו. תיכף הגוף מתרגז, ועומד בכל תוקפו נגדו, ואומר לו "את הכול אתה תוכל לעשות, אבל לשם שמיים ולא לתועלת עצמו, זה לא בא בחשבון". נמצא, שאם לא ירגיז אותו, אף פעם לא יהיה לו מציאות להגיע להאמת. (הרב"ש, מאמר 8, "מהו, שאם הטוב מתגדל, גם הרע מתגדל, בעבודה", 1989)