"תלת עלמין אית ליה לקב"ה" וכו' (זהר שלח הסולם אות מו), ע"ש. פירוש, דהנה כלל הבריאה, (ישעיה מה ז) "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום", כמ"ש (חגיגה יב., השמטות הזהר רסב:) שמים שנטל אש ומים ובללן זה בזה, שעשה שלום ביניהם. ומובן בטוב, שחריצות הפעולה היא לפי רוב כח הפועל. וכיון שפעל בשני ענינים, דהיינו, אור וחושך, יש לנו לדעת ולהבין, אשר פעולת האור, הוא בחריצות נפלאה, עד אין ערך. וכמו כן, פעולות החושך, הוא בחשכות הנפלאה עד אין ערך. ובכל זה השלום המתגלה על ידם, הוא תענוג נפלא עד אין ערך. ואפילו שאותם הקצוות לא בא לנו בהשגה גודל הריחוק והתפשטותם, יש לנו להבין זה מכוחו של הפועל כנ"ל.
כי כפי מדת הרוחק שבקצוות יתעלה עליו כיתרון, (קהלת ב יג) בסוד, "כיתרון האור מן החשך".
וזה ענין ב' עלמין המושגים לנו בעוה"ז, סוד, עולם הרוחני, ועולם הגשמי. שעולם הרוחני יצר המאציל, בסוד "האור", דהיינו, שהאיר פני קדשו עליהם, והעולם הגשמי ברא, בסוד, "החושך", דהיינו, שהסתיר פניו מהם, ונמצאים בחשכות.
וזה ענין (בראשית ו טז עיין ברש"י) "האמצעים היו למדור בהמות חיות ועופות ותחתיים לזבל", דהיינו, סוד הרוחניים - הם "האמצעים" סוד נר"ן. והגשמיים - הם סוד "תחתיים לזבל". דהיינו, עור ובשר הגשמי לבוש הנר"ן, שהם באמת זבל, כי סופם ג"כ לעין הרואה זבל ממש, וסופם לעפר.
וכל אחד מהם ניזון ומתגדל ומתחזק משורשו, כי אין מזונות ונייחא לנר"ן, זולת בהשגת יחודו ית'. וכמו כן, אין מזונות והתחזקות לגוף, זולת מענינים שפלים ונבזים, המסתירים הארת פני קדשו ית'. בסוד (דברים כג טו) "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך", וכיון ששורש הגשמיות הוא הסתרת פנים, ע"כ מזה ניזון, וכל התעוררות שלו רק לאלה הבחינות הנבזים בלתי נקיים. כטבע החזיר, שמתענג דוקא לפי רוב הצואה והאשפה, כנראה לעין. ולכן היקר לו שבתאוות, היא הזוהמא מחמת תענוג של (שבת קנב.) "החמת מלא צואה ופיה מלא דם", וכל יתר תענוגיו אחרי זה נמשכים אם פחות ואם יותר.
ולא יהיה זה לפלא, כי זה נמשך לו מרוב כחו של הפועלו, כי כיון שברא ההפך מהאור, וחשיבות חכמתו עמדה לזה, עד שאינו מצויר חושך וגנות גדול מזה.
אבל הרוחניות הוא להפך, שאין בחינת אור וחשיבות יצויר למעלה מהם, כי אינם מתעוררים כלל זולת לשורשם. דהיינו, הארת פני קדשו, ומשם ניזונים ומתקיימים, כי זה הכלל, כל עילה מוציא עילתו לפועל, וגם מקומה כל משך זמן מציאותו.
ומנפלאות תמים דעים שבללן זה בזה, בסוד (בראשית כה כג) "שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו".
והנה כל נברא מתחזק לפי רוב הפעולה, כי ברגע שחובק את ידיו, הנה אז אוכל ממש בשרו, דהיינו, שנחלש מבחינת הקיום וממשלה שלו. ולכן בהתעוררותו לקדושה ולרוחניות, כפי מרבית ההתעוררות, יגדל וירבה כוחות הרוחניות שבו.
ולהפך לפי מרבית התעוררות הגשמיים שלו, כן יגדל וירבה השפלות שלו כנ"ל. וזה סוד (יחזקאל כו ב) "אמלאה החרבה", כשקם זה נופל זה.
והאדם מבין שניהם מורכב, ואינו עוד באותה מדרגה, אלא פעמים שרוחניותו שולטת, ופעמים שגשמיותו שולטת, דהיינו, לפי מעשיו. אם ישתדל ברוחניות, יזדכך הגשמיות. ואם ישתדל בגשמיות יתגבר הגשמיות. ואפילו החב"ד שלו מסתלקים ממנו, כי אינו פונה אלא למקום שמתאוה, ואינו מתאוה אלא לפי גבול השכל.
ודע שתינוק קטן, שגבול השכל שלו מצומצם, לא יתאוה לחכמה כלל. ולפי מדת גודל שכלו, לאט לאט יתרבה לו הרצון לחכמה. ולכן כשהדור זכאי, הקב"ה מאיר פניו אליהם, ומתוך כך יתגדל הרוחניות שבהם, ומתאוים רק למושכלות.
ולהפך כשהקב"ה מסתיר פניו מהם, הם מתאוים רק לגשמיות ושפלות, כענין התינוק. כי הכל תלוי בהארת פני קדשו ית', והארת פני קדשו, לפי המעשים הטובים שבו. והרחקתו לפי המעשים הרעים והמאוסים שבו. דהיינו, התעוררות גופניים, וז"ס (אבות פ"ד מ"ב) "שכר מצוה מצוה, ושכר עבירה עבירה". והבן.