56. ובעת שהאדם הגשמי מתמלא רחמים ואהבה על חברו, הוא מוריד דמעות מעיניו. זה נמשך משורש הדמעות הרוחניות האמורות. כי כל דבר רוחני הנוהג בעליונים, מכה ומוציא לו ענף בבריות הגשמיות. כי האור העליון בועט ומכה על המסך לעבור גבולו, משום שהאור העליון נמשך תמיד רק מא"ס, שלמעלה מעולם הצמצום, שאינו נבחן שם שום גבול.
ומתוך שהאור העליון חושק ומתאווה להתפשט בתחתון, כמו שלומדים, הִתאווה הקב"ה לָדוּר בתחתונים, וכן לומדים, שכינה בתחתונים צורך גבוה. ע"כ, הוא בועט ומכה על הגבול שבמסך, להימשך למטה מגבולו, והמסך מחזירו לאחוריו כאו"ח. אשר בינתיים, נפלטו דמעות לחוץ.
הרי שהדמעות האלו, באו מתוך הרחמים והאהבה אל התחתון. ולכן גם בענף הגשמי נפלטו תמיד דמעות, בעת שמעיו הומים ומתעוררים באהבה וברחמים על חברו. אבל הדמעות הרוחניות אינן נאבדות, כמו הגשמיות.
("החיזיון של רבי חייא", הקסה"ז)
475. אמר רבי שמעון, משום שהסודות התגלו כל כך בין בעל השמחה וחבריו, נגזר עליהם, שיִגלו בין החברים שבבבל, וילמדו הדרכים שלהם והסודות יתכסו ביניהם. כי הסודות לא יתגלו אלא בינינו, כי הקב"ה הסכים עימנו, ועל ידינו יתגלו הדברים.
476. עתיד הקב"ה להכריז על בניו, כמ"ש, אז ייבקע כשחר אורֶךָ וארוּכָתך מְהֵרָה תצמח.
("מאמרים לברית מילה", לך לך)
68. אשרי חלקם של אלו העוסקים בתורה לשמה, כי הם מתקשרים בהקב"ה ממש. ונקראים אחים ורֵעים. כמ"ש, למען אחיי ורעיי, אדבְּרה נא שלום בָּך.
("המרגלים", שלח לך)
709. אמר משה, דברים אלו סתומים, וצריכים לפתוח אותם בשביל החברים, שמי שסותם להם סודות התורה הוא מצער אותם. שלרשעים, האורות של הסודות נעשו להם חושך. והוא דומה לכסף שגנוז. מי שחופר עד שמגלה אותו, ואינו שלו, מתהפך בשׂכלו לחושך ואפלה. ולמי שהוא שלו, הוא מאיר לו. ומשום זה, יש לאדם לגלות סודות התורה הסתומים, לחברים.
("חג הפסח", פינחס)
65. הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד ואינם נפרדים זה מזה. מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה, שרוצים להרוג זה את זה. ואח"כ חוזרים להיות באהבת אחווה.
הקב"ה אומר עליהם, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. המילה, גם, באה לכלול עימהם השכינה. ולא עוד, אלא הקב"ה מקשיב לדיבורם. ויש לו נחת והוא שמח בהם. כמ"ש, אז נִדְבְּרו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו.
66. ואתם החברים שכאן, כמו שהייתם בחביבות באהבה מקודם לכן, גם מכאן והלאה לא תיפרדו זה מזה, עד שהקב"ה ישמח עימכם, ויקרא עליכם שלום, ויימצא בזכותכם שלום בעולם. כמ"ש, למען אחיי ורעיי אדַבְּרה נא שלום בךְ.
("הנה מה טוב ומה נעים", אחרי מות)
54. כל אלו החברים שאינם אוהבים אלו את אלו, מסתלקים מן העולם טרם שמגיע זמנם. כל החברים בימיו של רבי שמעון, אהבת נפש ורוח הייתה ביניהם. ומשום זה בדורו היו סתרי התורה בגלוי. והיה אומר, כל החברים שאינם אוהבים זה את זה, גורמים לעצמם, שלא ללכת בדרך הישר. ועוד שעושים פגם בתורה.
כי התורה, אהבה ואחווה ואמת יש בה. אברהם אהב את יצחק, יצחק את אברהם, שהיו מתחבקים זה עם זה. יעקב, שניהם היו אחוזים בו באהבה ובאחווה, ונותנים רוחם זה בזה. החברים צריכים להיות כמוהם, ולא לעשות בהם פגם. שאם יחסר בהם האהבה, פוגמים בערכם למעלה, באברהם יצחק יעקב, שהם חג"ת.
("ועתה הַניחה לי", כי תישא)
107. הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. שבת אחים, התחברות האח, ז"א, בצדק, מלכות. גם, הוא לרבות את ישראל, שהם המרכבה לייחוד הזה.
("למנצח על שושנים", חוקת, זוהר חדש)
138. לעולם אל ידור אדם אלא במקום שאנשי מעשה דרים בתוכו, משום שאוי לו לזה שמעוֹנו בין הרשעים, כי הוא נתפס בעוונם. ואם מעונו בין צדיקים, מטיבים לו בזכותם.
139. רב חַסְדָא היה דר בתחילה בין אנשי קַפּוּטְקִיָא, ומחלות היו רודפות אחריו. לקח ושם דירתו בין בעלי המגן שבציפוֹרִי, כלומר בין תלמידי חכמים. ועלה וזכה להרבה טוב, להרבה עושר, ולהרבה תורה. ואמר, כל זה זכיתי, משום שבאתי בין אלו, שהקב"ה משגיח להטיב להם.
("את הכול ראיתי בימי הבלי", בוא)
176. החברים, כשהם בדרך, צריכים ללכת בלב אחד. ואם הולכים ביניהם רשעי עולם, או אנשים שאינם מהיכל המלך, צריכים להיפרד מהם.
("ויבנהו שבע שנים", וארא)
18. ויתרו היה בתחילה כומר לעבודה זרה, ולצד ההוא היה עובד, ומשך עליו רוח מאותו הצד. וע"כ נקרא אח"כ קיני, כי נפרד מקין והתדבק בהקב"ה. שכל מי שמתדבק בהקב"ה ועושה מצוות התורה, כביכול הוא מקיים העולמות, עולם שלמעלה ועולם שלמטה. כמ"ש, ואת מצוותיי תִשמרו, ועשיתם אותם.
19. וכל מי שעובר על מצוות התורה, כביכול פוגם למעלה, פוגם למטה, פוגם את עצמו, פוגם לכל העולמות. משל ליורדי הים, השטים באונייה, קם שוטה אחד ביניהם, ורצה לנקוב את הספינה. אמר לו חברו, למה אתה קודח? אמר לו, מה אכפת לך, הלוא תחתיי אני קודח. אמר לו, הרי שנינו טובעים בספינה ביחד.
("למעול מַעַל בה'", נשוא)
276. בברכות, אחד מזכיר שמו של הקב"ה, ושניים משיבים לו, כמ"ש, כי שֵׁם ה' אקרא הבוּ גודל לאלקינו. כי שם ה' אקרא, הוא אחד, המזכיר את השם. הבו גודל לאלקינו, הוא שניים האחרים המשיבים. אבל בתורה, אפילו שניים יושבים ועוסקים בתורה, נותנים גדוּלה ועוז ותפארת התורה אל הקב"ה.
("זכירה ופקידה", וייצא)
32. בכל מעשיו צריך האדם לשים כנגדו את הקב"ה. כל מי שהולך בדרך, שמתיירא מפני ליסטים, יכוון לג' דברים, לדורון ולתפילה ולמלחמה. כמו יעקב, בשעה שהיה מתיירא מפני עשיו.
והחשוב מהם תפילה. ואע"פ שהתפילה חשובה יותר, שני חברים או שלושה שעוסקים בדברי תורה, הוא עוד יותר חשוב מכל. כי אינם מתייראים מפני ליסטים, משום שהשכינה מחוברת עימהם, מחמת שעוסקים בתורה.
("ואתה פה עמוֹד עימדי", ואתחנן)