1. הנה השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים: אם המעשים הם של קדושה, אז מתגלה על ידי זה שמחה. אבל צריכים לדעת, שיש גם כן בחינת קליפה. ובכדי לדעת, אם זה קדושה, הבירור הוא ב"דעת", שבקדושה יש דעת, מה שאין כן בסטרא אחרא אין דעת, כי "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי" (אל אחר נסתרס ואינו עושה פירות). לכן, כשמגיע לו שמחה, הוא צריך לעיין בדברי תורה, בכדי שיתגלה לו דעת התורה.
עוד צריכים לדעת, שהשמחה הוא בחינת הארה עליונה, שמתגלה על ידי מ"ן, שהוא מעשים טובים. והשי"ת דן את האדם "באשר הוא שם". דהיינו, שאם האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמיים לנצחיות, תיכף על זה שורה הארה עליונה, שהיא גם כן בחינת נצחיות. ואפילו שגלוי וידוע לפניו, שתיכף ייפול האדם ממדרגתו, מכל מקום דן אותו "באשר הוא שם". היינו, אם אדם החליט עכשיו בדעתו, שמקבל עליו עול מלכות שמיים לנצחיות, נבחן זה לשלימות. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר נ"ח, "השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים")
2. בזמן שהאדם עוסק בימין, הזמן מוכשר אז להמשיך שפע עליון, מטעם שברוך מתדבק בברוך. כלומר היות שהאדם הוא במצב השלימות הנקרא ברוך, מבחינה זו יש לו עכשיו השתוות הצורה. היות סימן לשלימות הוא, אם האדם הוא בשמחה. אחרת אין שלימות. וזהו כמו שאמרו חז"ל "אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצווה".
והפירוש הוא, כי הסיבה שהיא גורמת לו השמחה, הוא המצווה. כלומר, זה שהרב ציווה לו ללכת בקו ימין, זאת אומרת שהוא מקיים מצוות הרב, מה שקבעו לו זמן מיוחד ללכת בימין וזמן מיוחד ללכת בשמאל, והיות השמאל הוא בסתירה להימין, כי שמאל נקרא בזמן שעושה חשבון לעצמו, ומתחיל להסתכל מה שכבר רכש בעבודת ה', והוא רואה שהוא בעירום וחוסר כל, איך הוא יכול להיות בשלימות - מכל מקום מטעם מצוות הרב, הוא הולך למעלה מהדעת.
נמצא, שכל השלימות שלו נבנה על למעלה מהדעת. וזהו נקרא אמונה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר מ', "אמונת רבו, מהו השיעור")
3. אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלויים, ומתגלים.
אומנם כמה אני מתאונן ומצטער, על הקלקולים שעדיין לא נתגלו, ועתידים להתגלות, כי קלקול הטמון הוא באפס תקווה, ותשועה גדולה מהשמיים - היא ההתגלות שלו, כי זה הכלל, שאין לך נותן מה שאין בו, ואם נתגלה עכשיו, אין שום ספק שהיה גם מעיקרא, אלא שטמון היה, לכן שמח אני בצאתם מחוריהם, כי תשים עיניך בהם ויהיו גל של עצמות, שבזה איני מסתפק אפילו לרגע, מפני שיודע אנוכי שרבים אשר עימנו מאשר עימהם ודי למבין.
אבל ברפיון ידיים, מתארך הזמן, ואותם הנמלים הבזויים טמונים, ולא נודע מקומם אפילו. ועל זה אומר החכם: "הכסיל חיבק את ידיו ואוכל את בשרו". כי הניח משה את ידיו, אבל כאשר ירים משה את ידי אמונה שלו, מתגלים מיד כל שצריך להתגלות, ואז, וגבר ישראל, לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול וכו'.
וזה עניין "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה", וכאשר נתמלא סאתם מקויים המקרא: "הפוך רשעים", ובאובדן רשעים באה האורה והשמחה לעולם, ואז "ואינם".
וזוכר אנוכי שספרת לי מחשבונות מעציבות מאוד, שראית בסידורך בבוקר בעת התפילה, ונתמלאתי שמחה בפניך מאוד, ושאלת אותי, שמחה זו מה עושה, אמרתי לך גם כן כנ"ל, שבהתגלות רשעים קבורים, אע"פ שלא נכבשו בשלימות, מכל מקום התגלותם עצמם, לתשועה גדולה יחשב, שזה גרם קדושת היום. (בעל הסולם, אגרת ה')
4. בזמן שאדם מרגיש שיש לו קצת התקרבות לקדושה. שיש לו שמחה, מזה שזכה למציאת חן בעיניי הקב"ה, מוטל עליו לומר, שעיקר השמחה שלו יהיה בזה שיש עכשיו שמחה למעלה, אצל השכינה הקדושה, מזה שהיה לה מקום לקרב את איבר הפרטי שלה אליה, ולא צריכה לשלוח את האביר הפרטי שלה החוצה.
ומזה שהאדם זכה לשמח את השכינה, מזה יש לו שמחה. וזהו גם כן על אותו החשבון הנ"ל, כי מה שיש שמחה להפרט, זהו רק חלק, מזה שיש שמחה להכלל כולו. ועל ידי החשבונות האלו הוא מאבד את פרטיותו עצמו, ולא נלכד ברשת הסטרא אחרא, שהוא הרצון לקבל לתועלת עצמו. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר א', "אין עוד מלבדו")
5. אמרו חז"ל: "שהעושה תשובה מאהבה, נעשו לו הזדונות כזכויות". פירוש, שהשי"ת, לא בלבד שמוחל לו הזדונות, אלא כל זדון ועבירה שעשה, מהפך השי"ת למצווה.
ולפיכך, אחר שזכה האדם להארת פנים, במידה כזו, שכל עבירה שעשה, אפילו אותן שעבר במזיד, היא נהפכת ונעשית לו למצווה, הנה נמצא, מחמת זה, ששש ושמח, על כל רגשי הייסורים והמכאובים המרים, והטרדות המרובות, שעברו עליו מעודו, מעת היותו נתון בב' הבחינות של הסתר הפנים, כי המה הם שגרמו והביאו לו את כל הזדונות הללו, שנהפכו לו עתה למצוות, מסיבת הארת פניו יתברך, המפליא פלאות.
וכל צער וטרדה, שהעבירו אותו על דעתו, ונכשל בשגגות, כבהסתר הא', או שנכשל בזדונות, כבהסתר הכפול, נהפך ונעשה לו עתה, לבחינת גרם והכנה רגילה, לקיום מצווה. ולקבל עליה שכר גדול ונפלא לנצח. ונהפך לו על כן, כל צער לשמחה גדולה, וכל רעה לטובה נפלאה. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אותיות ק"ו-ק"ז)
6. הנה כתוב "רם ה' ושפל יראה", שרק השפל יכול לראות את הרוממות. והנה אותיות יקר הם אותיות יכיר, שפירושו שעד כמה שיש לו יקר בהדבר, כך הוא מכיר את רוממותו, שדווקא לפי שיעור חשיבותו שבדבר, הוא מתפעל. וההתפעלות מביא לו לידי הרגשה שבלב. ולפי ערך שהוא מכיר את החשיבות, בשיעור זה נולד לו שמחה.
לכן אם הוא מכיר את שפלותו, שאין הוא יותר יחסן מכל בני גילו, היינו שרואה שיש הרבה אנשים בעולם, שלא ניתן להם הכוח לעבוד עבודת הקודש אפילו בתכלית הפשיטות, אפילו שלא בכוונה ושלא לשמה, אפילו שלא לשמה דשלא לשמה, אפילו הכנה דהכנה של התלבשות דקדושה - והוא כן זכה, שניתן לו רצון ומחשבה, שעל כל פנים יעבוד עבודת הקודש לפרקים, אפילו בתכלית הפשיטות שאפשר להיות - ואם הוא יכול להעריך את חשיבות שבדבר, ולפי חשיבות שהוא מחשיב את עבודת הקודש, בשיעור הזה הוא צריך לתת שבח והודיה על זה.
כי זה אמת, היינו שאין אנחנו מסוגלים להעריך את חשיבות, מה שיכולים לפעמים לקיים מצוות ה' אפילו בלי שום כוונה. ואז הוא בא לידי הרגש רוממות ושמחת הלב. ועל ידי השבח והודיה שנותן על זה, מתרחב ההרגשות ומתפעל מכל נקודה ונקודה של עבודת הקודש, ומכיר את העבדות של מי הוא עובד. ועל ידי זה הוא עולה מעלה מעלה.
וזה סוד מה שכתוב "מודה אני לפניך על החסד שעשית עימדי", היינו על העבר. ועל ידי זה תיכף הוא יכול לומר בבטיחות והוא אומר "ועל אשר אתה עתיד לעשות עימדי". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר כ"ו, "העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר")
7. גם במצב של שחרית הוא יכול להיות בשמחה - זהו סימן שעבודתו היא בטהרה. כי האדם צריך להיות שמח, ולהאמין שמלמעלה נתנו לו הזדמנות, שיהיה בידו לעבוד בעל מנת להשפיע.
היות זה כמו שאמרו חז"ל "כל הגרגרן כועס". שפירושו, מי שמשוקע בקבלה עצמית, הוא כועס, שהוא תמיד בחיסרון, שחסר לו למלאות את הכלי קבלה שלו. מה שאין כן מי שרוצה ללכת בבחינת השפעה, הוא צריך להיות תמיד בשמחה, היינו בכל הצורות הבאות עליו, הוא צריך להיות בשמחה, מטעם שאין לו שום כוונה לקבלה עצמית.
לכן הוא אומר, ממה נפשך, אם הוא באמת עובד בעל מנת להשפיע, בטח שהוא צריך להיות בשמחה, בזה שהוא זכה להיות משפיע נחת רוח ליוצרו. ואם הוא מרגיש, שעדיין אין עבודתו להשפיע, הוא גם כן צריך להיות בשמחה, משום מצד עצמו האדם אומר, שהוא לא רוצה שום דבר לעצמו, הוא שמח בזה, שאין הרצון לקבל יכול ליהנות מעבודה זו. מזה הוא צריך לקבל שמחה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר מ"ב, "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")
8. יש לפעמים, שהאדם מבזה את עבודה זו של קבלת עול מלכות שמיים, שהיא זמן של הרגשת השחרית. שהוא רואה, שאין מי שיכול להציל את מצבו, שבו הוא נמצא, אלא רק הבורא. והוא מקבל על עצמו מלכות שמיים למעלה מהדעת, בבחינת "כשור לעול וכחמור למשא". ושצריך להיות לו שמחה, בזה שיש לו עתה מה לתת להבורא. ומזה שיש לו מה לתת להבורא, הבורא נהנה מזה.
אבל לא תמיד יש לאדם הכוח, שיגיד, שזהו עבודה יפה, הנקרא הידור. אלא הוא מבזה את עבודה זו. וזהו תנאי קשה לאדם, שיהיה בידו לומר, שהעבודה זו הוא בוחר יותר מהעבודה של בחינת "לבנינות". היינו ממצב שאינו מרגיש טעם של חושך בעת עבודה. אלא שאז הוא מרגיש טעם בעבודה, היינו שאז אין הוא צריך לעבוד עם הרצון לקבל, שיסכים לקבל על עצמו מלכות שמיים למעלה מהדעת.
ואם הוא כן מתגבר על עצמו, ויכול לומר שהעבודה זו נעים לו, בזה שעתה הוא מקיים מצוות אמונה למעלה מהדעת, ומקבל את עבודה זו בבחינת יופי והדר, זה נקרא "שמחה של מצווה". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ט, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")
9. תכלית העבודה היא בבחינת הפשט והטבע, שבעבודה זו אין לו כבר מקום ליפול יותר למטה, מאחר שהוא כבר מונח בארץ. וזהו מטעם, שאין הוא נצרך לגדלות, מטעם שאצלו הוא תמיד כמו דבר חדש.
כלומר, שתמיד הוא עובד כמו שהתחיל עתה לעבוד. והיה עובד בבחינת קבלת עול מלכות שמיים למעלה מהדעת. שהיסוד שעליו בנה את סדר עבודה, הייתה בצורה השפלה ביותר. וממש שהיה כולה למעלה מהדעת. שרק מי שהוא פתי באמת יכול להיות כל כך שפל, שילך ממש בלי שום בסיס, שיהיה לו מקום לסמוך את האמונה שלו, ממש על שום סמיכה.
ונוסף לזה הוא מקבל את העבודה זו בשמחה רבה, כמו שהיה לו דעת וראייה אמיתית, על מה לסמוך את הודאות של האמונה. וממש באותו שיעור למעלה מהדעת, באותו שיעור כאילו היה לו דעת. לכן אם הוא מתמיד בדרך זה, אי אפשר לו ליפול אף פעם, אלא שתמיד הוא יכול להיות בשמחה, בזה שהוא מאמין, שהוא משמש מלך גדול. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר צ"ו, "מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה")
10. בהיכל המלך נותנים לכנס לאלו אנשים, שרוצים לעבוד בעל מנת להשפיע. ובזמן שהאדם עובד בעל מנת להשפיע, לא חשוב לו מה שהוא מרגיש בעצמו בעת עבודה. אלא אפילו במצב, שהוא רואה צורה של שחור, אין הוא מתפעל מזה, אלא רק הוא רוצה, שה' ייתן לו כוח, שיוכל להתגבר על כל המכשולים. זאת אומרת, אין הוא מבקש, שה' ייתן לו צורה של לבן, אלא שייתן לו כוח, שיוכל להתגבר על כל ההסתרים.
לכן, אלו אנשים, שרוצים לעבוד בעל מנת להשפיע, ואם יהיה תמיד במצב של לבנונית, הלבנונית לא נותן להאדם להמשיך בעבודה. כי בזמן שמאיר, האדם יכול לעבוד אפילו בבחינת קבלה לעצמו. לכן אף פעם לא יהיה להאדם מקום לדעת, אם עבודתו הוא בטהרה או לא. וזה גורם, שאף פעם לא יכול לבוא לזכות לדביקות ה'.
לכן נותנים לו מלמעלה צורה של שחרית. ואז הוא רואה, אם עבודתו הוא בטהרה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר מ"ב, "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")
11. אי אפשר לזכות לבחינת גילוי, מטרם שהאדם מקבל את בחינת אחוריים, שהיא בחינת הסתרת פנים, ולומר שאצלו זהו חשוב כמו גילוי פנים, היינו שיהיה בבחינת השמחה, כאילו הוא כבר זכה לבחינת גילוי פנים.
אבל זה אי אפשר להחזיק מעמד, ושיהיה אצלו ההסתרה כמו גילוי, רק בזמן שהאדם עובד בבחינת השפעה. אז האדם יכול לומר "מה חשוב לי, מה שאני מרגיש בזמן העבודה, כי עיקר הוא אצלי, שאני רוצה להשפיע להבורא, ואם הבורא מבין, שיהיה לו יותר נחת רוח אם יעבוד בבחינת אחוריים, אני מסכים".
מה שאין כן אם יש לו עדיין ניצוצות של קבלה, הוא בא לידי הרהורים, שקשה לו אז להאמין, שהבורא הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומיטיב. שזה סוד אות י' דשם הוי"ה, שהיא אות הראשון, הנקראת "נקודה שחורה שאין בה לבנוניתא". היינו שהיא כולה חושך והסתרת פנים.
כלומר, בזמן שהאדם בא לידי מצב, שאין לו שום סמיכה, אז נעשה המצב שלו שחור, שהיא בחינה היותר תחתון שבעולם העליון, ומזה נעשה בחינת כתר לתחתון, שכלי דכתר הוא כלי דהשפעה.
כי הבחינת התחתונה שבעליון היא מלכות, שאין לה מעצמה ולא כלום. ורק בצורה כזו נקרא מלכות. היינו, שאם מקבל עליו המלכות שמיים, שהיא בבחינת שאין לה כלום, בשמחה, נעשה מזה אחר כך בחינת כתר, שהיא כלי דהשפעה וכלי זכה ביותר. כלומר, שזה שקיבל בחינת מלכות בבחינת השחרית, נעשה אחר כך בחינת כלי דכתר, שהוא כלי דהשפעה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר מ"ב, "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")
12. שמחה נקרא בחינת אהבה, שהיא בחינת ישות. וזה דומה למי שבונה לו בית ולא עושה בקירות הבית שום חיסרון. נמצא, שאין לו שום אפשרות להיכנס להבית, כי אין מקום חלל בקירות הבית, שיהיה לו מקום להיכנס להבית. ולכן צריכים לעשות מקום חלל, שעל ידי החלל הזה הוא יכנס להבית.
לכן, במקום שיש אהבה, צריכים לעסוק ביראה גם כן. כי יראה היא החלל. היינו, שיש לו לעורר את היראה, אולי לא יוכל לכוון בעל מנת להשפיע. לכן, בזמן שיש שתיהם, אז יש שלימות. אחרת כל אחד רוצה לבטל את השני.
לכן צריכים להשתדל, ששניהם יהיה במקום אחד. וזה עניין, שצריכים אהבה ויראה. שאהבה נקרא ישות. מה שאין כן יראה נקראת חיסרון וחלל. ורק שתיהם ביחד יש שלימות. וזה נקרא ב' רגליים. שדווקא שיש לו ב' רגליים, האדם יכול ללכת. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"א, "עניין גילה ברעדה, בעבודה")
13. צריכים לתת תמיד תשומת לב בעת הלימוד, מה המטרה שלו מלימוד התורה, היינו מה הוא צריך לדרוש מהלימוד התורה. אז אומרים לו, שהוא צריך לבקש קודם על "כלים", היינו שיהיו לו כלים דהשפעה, המכונה "השתוות הצורה", שבזה מסתלק הצמצום וההסתר, שנעשה לגבי הנבראים. ובשיעור זה מתחיל להרגיש את הקדושה, ומתחיל להרגיש טעם בעבודת ה'. ואז הוא יכול להיות בשמחה, משום שקדושה מולידה שמחה, ששם מאיר האור דלהיטיב לנבראיו. מה שאין כן אם הוא עוד לא החליט, שצריכים ללכת תמיד בדרך של השפעה, כמו שאמרו חז"ל "כל מעשיך יהיו לשם שמיים". וזה נקרא "הכנת הכלים", שיהיו מוכשרים לקבל את השפע עליון, והוא רוצה שעל ידי הלימוד יזכה לכלים דהשפעה, כמו שאמרו חז"ל "המאור שבתורה מחזירו למוטב".
ולאחר שכבר זכה לבחינת כלים דהשפעה, אז הוא בא לידי מדרגה הנקראת "השגת התורה", שהיא מבחינת "שמותיו של הקב"ה", הנקרא בלשון הזוהר הקדוש "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא". (הרב"ש, מאמר 22, "כל התורה היא שם אחד קדוש", 1985)
14. לבנה נקרא מלכות, ונקראת "חידוש הלבנה", היות שעניין מלכות שמיים צריכים כל יום לקבל עול חדש. ואינו מספיק הקבלה של אתמול, משום שכל פעם, אומר האר"י הקדוש, צריכים להעלות הניצוצין שנפלו לבי"ע, ולהעלותם לקדושה. נמצא זה שהאדם מקבל כל פעם עול חדש, זה נקרא שכל פעם הוא לוקח חלק מפרודא, ומכניס אותה לייחוד דקדושה.
וזה עניין שכל יום חוזרת מלכות לנקודה, שנקודה נקראת בזוהר הקדוש "נקודה שחורה דלית בה לבנוניתא", היינו שאינה מאירה, שלבן נקרא שמאיר, שפירושו, שכל פעם צריכים לחדש אותה. אולם צריכים לדעת, שאינה אותה בחינה שהייתה מקודם לכן, אלא כמו שכתוב, אין לך חידוש אור שלא יהא נמשך מאין סוף.
וזה נקרא "עיבור החודש", שפירושה של עיבור הוא, מלשון עברה וזעם. היינו, שהאדם צריך להתגבר בזמן שהמלכות שמיים היא אצלו בבחינת נקודה, כלומר שאינה מאירה לו קבלת מלכות שמיים שיהיה בשמחה, כמו שכתוב "עיבדו את ה' בשמחה", אלא שאצלו היא בעצבות.
וזה עניין עיבור, היינו שזה כמו עיבור בגשמיות, שהתחיל להיכנס להריון, שאחר כך שאם יתנו התנאים הדרושים, יצא מזה ולד.
נמצא שבזמן שהאדם נכנס בעבודה, ורואה איך שהוא, מרוחק מה', וכואב לו, זה נקרא שזכה לבחינת קטנות, היינו הוא מרגיש את קטנותו. וזה נקרא חיסרון כלי. ובשיעור זה יכול להשיג אחר כך את האור, הנקרא גדלות בערך הכלי.
נקודה נקראת שכינתא בעפרא, וקימה נקרא קידוש החדש. כלומר מה שהיה בבחינת עפר, בחינה זו הכניס לקדושה. זה נקרא לאוקמא שכינתא מעפרא. (הרב"ש, מאמר 799, "מולד הלבנה")
15. אמרו חז"ל "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד". לכן כשהאדם מרגיש עצמו בשלימות, לפי הקו ימין, שהוא מעריך את שפלותו, ואומר, שמכל מקום ה' נתן לו קצת אחיזה כלשהי בקדושה, וקצת הזה לגבי הקדושה שהאדם צריך להשיג, בוודאי נקרא זה הקצת קדושה לגבי קדושה אמיתית, בחינת הדיוט. ואם הוא אומר לפי שפלותו, אני מודה ומשבח לה' עבור זה.
על זה יכולים לומר, כמו שכתוב "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם". וכשהוא שמח מזה, יש לו הזדמנות לזכות לבחינת "שהשכינה שורה אלא מתוך שמחה". נמצא, שעל ידי השפלות הזו, שמזה שה' נתן לו משהו אחיזה בקדושה, הוא יכול לעלות במעלות הקודש, אם הוא רק לוקח מזה שמחה ומחשיב את זה, אז האדם יכול לומר "מקימי מעפר דל", "מאשפות ירים אביון". היינו, בזמן שהאדם מרגיש את שפלותו, והוא דל, היינו עני, כמו שאמרו חז"ל (נדרים מ"א) וזו לשונם "אמר אביי, נקטינין, אין עני אלא בדעה", שפירושו, מסורת מאבותינו, מנהג מאבותינו, ש"אין עני אלא בדעת".
וזה שאומר שהוא דל, היינו עני, שאין לו שום דעת בקדושה, הוא נקרא "עני ודל". ואז, אם יש משהו אחיזה בקדושה, אף על פי שהוא דל, אומר "מקימי מעפר דל". זאת אומרת, שאומר הלל, שאף שהוא דל, מכל מקום ה' מקים אותו. "מאשפות ירים אביון", הגם שהוא מרגיש שהוא אביון, מכל מקום ה' הרים אותו. ועל זה הוא אומר הלל לה'. ושיעור אחיזה בקדושה צריך להיות במשהו, כבר יכולים להגיד הלל ולתת שבח לה'. (הרב"ש, מאמר 24, "מהו, ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך, בעבודה", 1989)
16. שרואה את מצבו האמיתי, שאין לו שום דבר אחיזה ברוחניות.
דהיינו מצד השכל הוא כולו חושך, בא עתה הזמן ללכת למעלה מהדעת, ולומר: "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו" וכו', אלא שש ושמח בזה שהוא זכה לקיים מצוות ה' אשר ציווה לנו על ידי משה רבינו עליו השלום. ואף על פי שלא מרגיש בזה שום טעם והבנה, מכל מקום למעלה מהדעת הוא מאמין שזהו זכייה גדולה לו בזה שהוא יכול לקיים מצוות ה' בפשיטות, מה שיש אנשים אחרים, שגם את זה אין להם, והוא מאמין שהכול בא מן השמיים, ולאחרים נתנו רק ליהנות משטויות מה שמותאם, לבהמות ולחיות וכדומה, ולו נתנו, מחשבה ורצון לראות איך שכל החיים שלהם הוא שטות והבל.
לכן הוא מחשיב את המתנה זו "כמוצא שלל רב", והוא נמצא תמיד בהתפעלות גדולה מחמת חשיבות זו, וזה חשוב אצלו כאילו זכה להמדרגות הכי גבוהות, אז נקרא זה קו ימין שלימות, משום שדווקא על ידי זה שהאדם בשמחה יש לו בחינת דביקות בה', כמו שאמרו חז"ל: "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה", והיות שהוא נמצא עכשיו במצב של שלימות אז יש לו מקום במה לשמוח. (הרב"ש, מאמר 875, "ג' קווים - ד")
17. אדם צריך להתחיל בעבודת ה' בבחינת ימין, הנקרא "זכר", שהוא שלימות, הנקרא שמח בחלקו, שזה בחינת "כי חפץ חסד". וכמה טעם וחיות שיש לו בתורה ומצוות מספיק לו ליתן יגיעה בתורה ומצוות משום מאמין בהשגחה פרטית, שכך הוא רצון ה'. ומרגיש את עצמו לאדם השלם. ועל זה הוא נותן שבח והודיה לה', שנתן לו חלק בעבודתו יתברך.
זה נקרא זכר, שמרגיש את עצמו לשלם, ותמיד הוא שמח, ומקיים, "עיבדו את ה' בשמחה".
אבל זה נקרא "פלג גוף". וחסר לו בחינת נקבה, שהיא בחינת חיסרון. שמצד השמאל, שמתחיל לעשות חשבון הנפש כמה המידות והמחשבות שלו הן שלימות, אז הוא רואה את האמת, שעדיין הוא שקוע בהרצון לקבל לתועלת עצמו. ולצורך הזולת אין הוא מסוגל לעשות, הן בין אדם לחבירו והן בין אדם למקום.
ואז בשיעור שיש לו הכרת הרע, בשיעור הזה הוא יכול לתת יגיעה, היינו מעשים. בבחינת "כל מה שיש בידך ובכוחך לעשות עשה". וכמו כן הוא יכול לתת תפילה מעומקא דליבא. (הרב"ש, מאמר 401, "שמע ישראל")
18. צריך להאמין למעלה מהדעת שכבר קיבל כל משאלותיו, המכונה "מתנה".
והוא מודה לרבו על זה, כי אסור לאדם לחיות בפירוד, היינו שיש לו טענות לרבו שהוא לא נותן לו מה שהוא מבקש. לכן אסור לו לאדם שיהיה בחיסרון, ותמיד הוא צריך להיות בשמחה. אבל בכדי שיהיה לו כלים לקבל, אז הוא צריך לעורר החסרונות.
וזה נקרא אצל קורבן עולה ויורד, "ידיעה בתחילה וידיעה בסוף, והעלם בינתיים". היינו שבין ידיעה לידיעה מותר לראות את ההעלם, היינו שאין לו שום התגלות מבחינת האמת, שהוא ירגיש שעבודתו רצויה לפני רבו.
היוצא מזה, שאין לגלות שום חיסרון בתורה ועבודה לעצמו, אלא תמיד הוא צריך ללכת למעלה מטעם ודעת שהוא שלם בתכלית השלימות. ובאמצע הוא יכול לשאול את משאלותיו, כפי שעיניו רואות, שיש לו רק חסרונות. אבל אחר כך הוא צריך להאמין, כאילו כבר קיבל כל משאלותיו ומודה לרבו על כך.
אז הוא יכול להיות בשמחה על זה שהוא שלם. נמצא שכל שלימותו נבנית על אמונה. וחסרונותיו נבנים על ידיעה, כי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". (הרב"ש, מאמר 438, "הושע עבדך אתה אלוקיי")
19. בזמן שהאדם מתעסק בתורה ומצוות, אז הזמן להיות בשלימות, כלומר, כאילו שהקב"ה קירב אותו להיות מהמשמשי המלך. אולם אין האדם צריך לשקר לעצמו, לומר שהוא מרגיש, שהוא משמש את המלך, בזמן שאין לו הרגשה כזו. אם כן איך הוא יכול לתת תודה רבה על זה שקירב אותו, אם אין הוא מרגיש זה.
אלא האדם צריך אז לומר, שאף על פי שהוא נמצא בתכלית השפלות, כלומר שהוא עדיין משוקע באהבה עצמית, ועדיין אינו מסוגל לעשות משהו למעלה מהדעת, מכל מקום ה' נתן לו מחשבה ורצון לעסוק בתורה ומצוות. וגם נתן לו קצת כוח, שיוכל להתגבר על בחינת מרגלים, מה שמדברים אליו, ונוקרים את ראשו בטענותיהם, ומכל מקום הוא יש לו קצת אחיזה ברוחניות.
אז האדם צריך לתת תשומת לב על זה, ולהאמין, שה' מטפל עימו, ומדריכו ללכת בהמסלול המוביל להיכל המלך. נמצא, שהוא צריך לשמוח בזה, שה' משגיח עליו, ונותן לו גם הירידות. (הרב"ש, מאמר 6, "מתי האדם צריך להשתמש עם גאווה, בעבודה", 1990)
20. האדם צריך להאמין, כמו שהאדם יכול להבין, שה' נותן לו את העליות, שזה בוודאי אין האדם יכול לומר, שהוא בעצמו מקבל את העליות, אלא שה' רוצה לקרב אותו, לכן הוא נותן לו העליות.
כמו כן האדם צריך להאמין, שגם הירידות נותן לו ה', בגלל זה שהוא רוצה לקרבו. לכן כל עשייה ועשייה, שיש לו באפשרותו לעשות, הוא צריך לעשות זה, כאילו הוא היה נמצא במצב עלייה. לכן זה שהוא מתגבר משהו בזמן הירידה, זה נקרא אתערותא דלתתא. וכל פעולה שהוא עושה, ומאמין שכך הוא רצונו ה', מזה עצמו הוא זוכה להתקרבות יותר גדולה, היינו שהאדם בעצמו מתחיל להרגיש, שה' קירב אותו.
כמו שאומר אאמו"ר זצ"ל, שבזמן שהאדם הוא בשמחה, היינו שמרגיש עצמו, שיש לו זכייה, בזה שיש לו קצת אחיזה ברוחניות, האדם נקרא ברוך. "וברוך מתדבק בברוך". (הרב"ש, מאמר 6, "מתי האדם צריך להשתמש עם גאווה, בעבודה", 1990)
21. כשמתאספים קיבוץ אנשים, ורוצים ביחד לעבוד על אהבת חברים, מוטל על כל אחד מהחברים לעזור להשני, עד כמה שאפשר.
ובזה יש הרבה הבחנות, היות שלא כל אחד דומה לשני. כלומר, מה שחסר לזה, אינו חסר להשני. אולם עם דבר אחד כולם שווים, שכל אחד ואחד מהחברים נצרך למצב רוח טוב. זאת אומרת, זה שאין להחברים מצב רוח, אין כולם שווים באותו חיסרון, אלא כל אחד יש לו סיבה אחרת, שגורמת לו, שלא יהיה בשמחה.
אי לזאת, מוטל על כל אחד, שיחשבו עם מה הוא יכול לעשות מצב רוח טוב להשני. (הרב"ש, מאמר 30, "מה לדרוש מאסיפת חברים", 1988)
22. צריך להאמין למעלה מהדעת ולצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונת ה' בהרגשה באיברים שלו, ורואה ומרגיש שהבורא מנהיג את כל העולם כולו בבחינת טוב ומיטיב. והגם כשהוא מסתכל בתוך הדעת, הוא רואה להיפך, מכל מקום הוא צריך לעבוד למעלה מהדעת, ושיהיה דומה בעיניו, כאילו זה נמצא כבר בהרגשה באיברים, שכך הוא באמת, שהקב"ה מנהיג את העולם בבחינת טוב ומיטיב.
וכאן הוא קונה חשיבות המטרה, ומכאן הוא מקבל חיים, היינו שמחה מזה שיש התקרבות לה', ויש להאדם מקום לומר, שה' הוא טוב ומיטיב, ומרגיש עצמו שיש לו הכוח לומר לה' "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו", מסיבת שיש לו על מה לתת תודה להבורא. ולפי שהוא מרגיש את חשיבות הרוחניות, כך הוא מסדר שיבחו של הקב"ה. (הרב"ש, מאמר 28, "מהו לא תוסיף ולא תגרע, בעבודה", 1987)
23. עניין שמחה הוא העדות. היינו באם האדם מתגבר בעניין אמונה, להאמין בה' טוב ומיטיב, שאין למעלה הימנו, אף על פי שבמצב, שבו הוא נמצא עכשיו אין לו במה לשמוח, היינו להיות מאושר, ומכל מקום הוא מתחזק את עצמו ואומר, שהשי"ת משגיח עליו בבחינת טוב ומיטיב.
ואם האמונה שלו היא באמת, ממילא הדעת נותן, שהוא צריך להיות מאושר ולשמוח, ושיעור השמחה מעידה על מידת האמת, שיש באמונה שלו.
ובזה יש לפרש מה שמספרים על רבי אלימלך, שהיה אומר, כשיבוא לעולם האמת ויאמרו לו, שיכנס לתוך הגיהינום, אזי הוא יגיד, אם זהו רצון השי"ת, אזי הוא יקפוץ. היינו כנ"ל שזה בחינת השגחה הטוב ומיטיב, ונמצא שהוא תמיד בשמחה. (הרב"ש, מאמר 805, "עניין שמחה")
24. העיקר הוא התפילה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שהעבודה צריכה להיות בשמחה, כאילו כבר זכה לדעת דקדושה. ובאיזו שמחה הייתה אז עבודתו, כמו כן הוא צריך לבקש מה', שייתן לו את הכוח הזה, שיהיה בידו ללכת למעלה מדעתו של הגוף.
כלומר, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבודה זו בעל מנת להשפיע, רק הוא מבקש מה', שיהא בידו לעבוד בשמחה, כמו שמתאים למי שמשמש מלך גדול. ואין הוא מבקש מה', שיראה גדלות ה', ואז הוא יעבוד בשמחה. אלא הוא רוצה, שה' ייתן לו שמחה בעבודה דלמעלה מהדעת, שיהיה חשוב אצל האדם, כאילו כבר יש לו דעת. (הרב"ש, מאמר 12, "הנרות הללו קודש הם", 1991)
25. מי שהוא רואה, שאין לו שמחה, כמו שיש לאנשים אחרים, הסיבה לזה היא, שהוא עומד במדרגה יותר גבוה. לכן הוא צריך לדעת, שה' מסבב לו ההזדמנות, שיתחיל לעסוק בתורה ועבודה. וזה יביא לו השמחה אמיתית, שנקראת שמחה של מצווה. (הרב"ש, מאמר 507, "מהו שמחה")
26. בגשמיות רואים שמרימים הרגליים מהארץ, זהו מרמז חיות, שהרגליים מרמזות על בחינת מרגלים, על דרך המרגלים שהלכו לתור הארץ, שהלכו לראות, אם כדאי לתת יגיעה ולזכות לבחינת ארץ דקדושה. ובתוך הדעת יש תמיד דעות הפוכות מהקדושה, אלא רק צריכים להאמין למעלה מהדעת, שהיא ארץ זבת חלב ודבש.
לכן כשמרימים את הרגליים מהארץ והולכים למעלה מהדעת, אז יכולה להיות שמחה, הגם שיש בהן עליות וירידות. אומנם אין הפרוץ מרובה על העומד, אלא שהעליות והירידות הולכות בקצב מהיר, לכן אין זמן שהשמחה תסתלק. (הרב"ש, מאמר 120, "שמחה הבאה מריקוד")
27. בזמן שעוסק בתורה, אזי צריך להמשיך מאור, ואזי הוא הזמן לשלימות. כי מוכרחים להאמין כמו שאמרו חז"ל "ממתנה נחליאל", שהתורה נקראת בחינת מתנה. היינו, כי את זה שנותנים להאדם ללמוד ולהתפלל ולעשות מצוות, אפילו רגע אחת ביום, גם זה מתנה מאת השי"ת.
כי יש כמה מיליארדים בעולם, שהשי"ת לא נתן להם את ההזדמנות, שיהא להם האפשרות לחשוב מהשי"ת אפילו רגע אחת בשנה. לכן, בזמן ההתעסקות בתורה צריכים להיות בשמחה, כי רק על ידי שמחה זוכין להמשיך מאור התורה, ודי למבין. (הרב"ש, אגרת כ"ב)
28. מה יכולים לעשות שכל אחד ואחד מרגיש בעצמו שיש לו לב אבן לגבי הרגשת חבירו? תסלחו לי בזה שאני כותב: "כל אחד ואחד מרגיש שיש לו לב אבן", כוונתי חוץ מאותם חברים שיודעים ומרגישים בעצמם שמצדם אין התנגדות שחבירו יאהב אותו וייתן לו מתנות (ולאו דווקא במעשה, לכל הפחות בדיבורים יפים וטובים ותשומת לב מיוחדת לו ואליו בלבד), אני מתכוון רק לאלו שמרגישים בעצמם לגבי אהבת חבירו לב קריר מאוד, או שהיה להם לב בשר אבל הקרירות מצד החברים פעלה גם עליהם ודי למבין, וגם ליבם קפוא כאבן.
העצה היא פשוטה מאוד, כי הטבע באש הוא שכששוחקים אבן באבן יוצאת אש. וזהו כלל גדול, ש"מתוך שלא לשמה באים לשמה". וזהו דווקא באופן שהמעשה הוא לשמה, היינו להשפיע מתנה לחבירו, ורק הכוונה היא שלא לשמה.
כי נותנים מתנה רק למי שיודעים ומכירים שהוא אוהבו, נמצא שכוונת המתנה היא כמו הכרת טובה על האהבה שחבירו נותן לו. אבל אם נותנים מתנה לאיש זר, היינו שלא מרגיש שחבירו הוא קרוב לליבו, אם כן אין לו על מה לתת לו הכרת טובה, נמצא שהכוונה היא שלא לשמה, היינו הכוונה שצריכה להיות. ויש הווה אמינא לומר שזה נקרא "צדקה", בזה שמרחם על חבירו שרואה שאין מי שמדבר איתו ושיקבל אותו בסבר פנים יפות, ולכן הוא עושה לו את זה. על זה יש תפילה, היינו שהשי"ת יעזור לו בזה שירגיש את אהבת חבירו ושחבירו יהיה קרוב לליבו. אזי בזכות המעשה זוכה גם כן לכוונה.
אבל בזמן שתיכף בעשייתו התכוון הנותן שהמתנה שנותן לחבירו היא רק בתורת צדקה (הן שנותן את זמנו עבור חבירו שזה לפעמים עוד יקר לאדם מדמיו, כמאמר: "אדם דואג על מיעוט דמיו ואינו דואג על מיעוט ימיו". אבל עניין הזמן יש לכל אחד ואחד ערך בפני עצמו, כי יש אנשים שמרוויחים לירה לשעה ויש פחות ויש יותר, וכמו הרוחניות שלהם, כמה רוחניות מרוויחים לשעה וכו') אם כן הוא מעיד על עצמו שאינו מתכוון לאהבת חברים, היינו שעל ידי העשייה תתווסף האהבה שביניהם.
ורק בזמן ששניהם מתכוונים לשם מתנה ולא לשם צדקה, אזי על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות ליבו, והחמימות גורמת לניצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדביקות מחברת שני דברים לאחד.
ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חבירו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה כלל: עם דבר חידוש משתעשעים. כי זה שחבירו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחבירו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו, משום שהאדם יכול לתת יגיעה רק במקום שמרגיש תענוג, וכיוון שמתחיל להרגיש תענוג בזה שדואג עבור חבירו, ממילא אין לו מקום לחשוב עבור פרטיות. (הרב"ש, אגרת מ')
29. כתוב "שמאל דוחה", ודרושה יגיעה ועבודה גדולה בהתגברות על כל המכשולים, ועל כל הדיעות והמחשבות הזרים לנו. אבל צריכים לעסוק גם בימין, כמו שאמרו חז"ל "עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי", שתורה נקרא בחינת ימין, שהוא בחינת שלימות. והאדם צריך להחזיק את עצמו לאדם מושלם במעלות ובמידות תרומיות, וצריך להתאים את מעשי התורה והמצווה כמו שמתאים לאדם השלם, עד כמה שהוא באפשרותו.
אבל לא להצטער אם לא יכול להשלים את רצונו, היינו אם יש לו רצון להרבות במעשים טובים ובלימוד התורה ואינו יכול, אל להצטער על זה אלא להיות בשמחה בזמן עבודת הימין. וכמה שהוא יכול לעשות יהא שמח בחלקו, וייתן שבח והודיה לשמו על מה שניתן לו שירות קט לשמש את המלך, אפילו רגע ביום או אפילו רגע ביומיים, יהיה דבר זה אצלו כמוצא שלל רב.
ואפילו שהוא מעשה כפשוטו, היינו בלי חיות, מכל מקום הוא צריך להשתדל להיות בשמחה, ויקבל חיות מזה שניתן לו לשמש את המלך. ובצורה כזאת, היינו על דרך השלימות, הוא צריך בזמן הלימוד. וזה נקרא בחינת תורה שהיא ימין, כמו שכתוב "מימינו אש-דת". ועל כל הזדמנות הוא מחויב לתת שבח לה'.
ושמעתי, מאאמו"ר, כי השבח והודיה שנותנין לה' על התקרבותו לה', עם זה ממשיכים את אור קדושתו למטה. כי האדם צריך להרגיש את עצמו לשלם, ואז נקרא הוא בחינת ברוך, וברוך מתדבק בברוך. מה שאם כן כשאדם מחזיק עצמו לארור, אין ברוך מתדבק בארור כמו שאמרו חז"ל.
לכן אתם צריכים להחזיק את עצמכם לשלמים בזמן התורה ועשיית המצוות, ואסור למצוא בעצמו בזמן הזה שום מום, כמו שכתוב "כי כל אשר יהיה בו מום לא יקרב". וזה נקרא בחינת תורה היינו שלימות. (הרב"ש, אגרת ל"ו)
30. צריך להחשיב את עניין השירות שנותן לה', בזה שהוא מקיים מצוות ה', ולפי מה דמשעיר בליבו את גדלות ה', בשיעור הזה הוא שש ושמח בזה שזכה לעשות את אשר ציווה ה', ועניין זה, לכבד את הגדול, זה יש בטבע שלנו, שאנו רואים שלכבוד גדול יחשב, אם יש למי שהוא איזה גדול הדור שמקובל בעיניי הבריות לאדם חשוב, כולם רוצים לשמש אותו, כידוע. אבל עניין השביעות רצון בשימוש, תלוי בגדלות וחשיבות שהעולם מעריצים את הגדול הזה, ולפי זה יוצא, בזמן שהאדם מרגיש ומצייר לעצמו, שהוא משמש את ה', הוא מרגיש עצמו לברוך, ואז בא הכלל, שברוך מתדבק בברוך.
נמצא, שבמצב הזה האדם מרגיש עצמו למאושר בעולם, ואז הזמן שאדם צריך להודות לה', בזה שנתן לו קצת שירות ששרת אותו. נמצא, שבמצב הזה הוא דבק בה' מטעם שיש בו עניין של שמחה, כמו שאמרו חז"ל, "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה". (הרב"ש, מאמר 12, "מהו מחצית השקל, בעבודה - א", 1987)
31. הזוהר הקדוש שואל, הלא כתיב "קרוב ה' לנשברי לב". העובד ה', היינו מי שכוונתו בעל מנת להשפיע, צריך להיות בשמחה בזה, שמשמש את המלך. ואם אין לו שמחה בזמן העבודה הזאת, סימן שחסר לו בהערכת גדלות המלך. לכן אם רואה שאין לו שמחה, אז צריך לתקן, היינו שיחשוב בגדלות המלך. ואם מכל מקום הוא לא מרגיש, יש לו להתפלל לה', שה' יפתח עיניו וליבו, שירגיש את גדלות ה'.
וכאן מתפתחות ב' הבחינות:
א. בזה שאין לו הרגשת גדלות המלך צריך להצטער.
ב. צריך להיות בשמחה בזה שכל הצער מהחסרונות על רוחניות, ולא כמו שאר אנשים, שכל חסרונות, שמהם מצטערים, הם רק על על מנת לקבל.
וצריך לדעת, מי הוא שנתן לו לאדם את הידיעה הזאת, שצריך להצטער על רוחניות. ומזה הוא צריך להיות שמח, שה' שלח לו מחשבות של חיסרון רוחני, שזה בעצמו נקרא ישועת ה'. ולכן הוא צריך לשמוח. (הרב"ש, מאמר 42, "עיבדו ה' בשמחה")
32. כתוב "כשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה". זאת אומרת אם היה זוכה להטוב הגנוז בתורה ומצוות, בטח שעבודתו הייתה בשמחה ובהתלהבות ובשלות הנפש. כמו כן עכשיו כשנמצא במצב החסרונות, הוא גם כן צריך שעבודתו תהיה בשמחה ובשלווה, ואז זוכים למאכל אדם, הנקרא "לחם". (הרב"ש, מאמר 300, "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם")
33. ולפי מה שכתוב "ברוב עם הדרת מלך", נמצא, מה שהרבים יותר גדול, הכוח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אווירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה. שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יחשב לו, שזכה להיכנס בין האנשים, שזוכים לשמש את המלך. ואז, כל מעשה קטנה שהוא עושה, הוא מלא שמחה ותענוג, שיש לו עתה במה לשמש את המלך.
ולפי שיעורו, שהחברה עם מחשבותיהם בעת ההתוועדות חשבו בגדלות ה', כל אחד לפי שיעורו גורמו לו חשיבות בגדלות ה', כן הוא יכול ללכת כל היום בעולם השמחה והחדווה. (הרב"ש, מאמר 17, "סדר ישיבת התוועדות", 1986)
34. איך האדם יכול לקבל כוח התגברות על הגוף, בזמן שהוא מרגיש בחינת "שכינתא בעפרא". איזו שמחה הוא יכול לקבל מעבודה זו. וביותר קשה, איך יש אפשרות לאדם, שיהיה לו צורך וחשק לעבוד עבודה, שאין אדם מרגיש בה טעם. כלומר, בשלמא שאין לו ברירה. יש להבין, שהאדם עובד בכפייה, אבל לחשוק לעבודה כזו, שאין בה טעם, איך אפשר. והיות שאין לו כוח להתגבר, ושתהיה לו שמחה מעבודה כזו, ואיך אפשר לשמש את המלך בצורה שפלות כזו, היינו שמרגיש טעם עפר בעת שהוא משמש את המלך.
לכן על זה הוא מבקש מה', לא שייתן לו בחינת גילוי גדלות יתברך, שירגיש בזה טעם. אלא הוא מבקש מה', שייתן לו כוח, שיוכל להתגבר על הגוף ולעבוד בשמחה, בזה שעכשיו הוא יכול לעבוד בלתי ה' לבדו, היות שאין הרצון לקבל נהנה מעבודה, שיש לה טעם עפר. (הרב"ש, מאמר 40, "מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה", 1990)
35. "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". זהו היום פירושו זהו נקרא יום, ולא דבר אחר. ומהו בזמן שיעשה ה', שכל אחד ואחד יבוא לידי השגה ש"נגילה ונשמחה בו". "בו" פירוש בה', היינו בדביקות ה', שזה נקרא השתוות הצורה, שהוא שכל אחד ואחד יבין שאין שמחה יותר גדולה מלהשפיע נחת רוח ליוצרו. ולזה אנו מקווים בזמן שהכלל יבוא לדרגה זו, נקרא גמר התיקון. (הרב"ש, מאמר 386, "זה היום עשה ה'")
36. האדם צריך לשמוח בזה, על כל פנים יש לו חיסרון על רוחניות, מה שאין כן שאר אנשים, אין להם בכלל שום עניין עם רוחניות.
וכשהאדם מחשיב את דבר זה, אף על פי שאין זה דבר חשוב אצלו, והאדם כן מחשיב זה, והוא משתדל לתת תודה לה' על זה, זה גורם לו שיקבל חשיבות על רוחניות, ומזה האדם יכול להיות בשמחה, ועל ידי זה האדם יכול לזכות לדביקות, מטעם כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, "כי ברוך מתדבק בברוך", היינו זה שהאדם בשמחה ונותן תודה לה', שאז האדם מרגיש, שהוא מרגיש, שה' ברך אותו בזה שנתן לו להרגיש קצת משהו קדושה, אז "ברוך מתדבק בברוך", ועל ידי השלימות הזו האדם יכול לבוא לדביקות אמיתי. (הרב"ש, מאמר 17, "מהו, כי אני הכבדתי את ליבו, בעבודה", 1991)
37. אנו צריכים להאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים לנו, שכל עבודה שלנו, לא חשוב באיזו צורה אנו עובדים, אם האדם מייחס את העבודה לשם הקב"ה, אפילו שתהיה בתכלית השפלות, ה' נהנה מזה. והאדם צריך להשתדל להיות בשמחה, מזה שהוא יכול לעשות מעשים, בזמן שהוא נמצא במצב של שפלות.
והאדם צריך לומר לעצמו, שהוא נהנה מעבודה זו, שהוא כולו למעלה מהדעת. כפי שהשכל מחייב, אין עבודה זו נקראת "עבודה", היינו מעשה חשוב, שהבורא ייהנה מזה. אבל הוא מאמין באמונת חכמים, שאמרו לנו, שה' כן נהנה. וזהו למעלה מהדעת. (הרב"ש, מאמר 23, "מהו, שנתקשה משה על מולד הלבנה, בעבודה", 1990)
38. "עשרתם, ערבתם, הַדליקו את הנר". שני ספרי תורה היה לו להמלך, באחד יוצא והשני מניח בבית גנזיו.
ידוע שני ההפכים שישנם בעבודת ה'. א) שאדם צריך להיות בשמחה על כל מצב שבו הוא נמצא, אפילו שיהיה במצב הנמוך ביותר. וצריך לתת שבח והודאה לה' שנתן לו להיות בין יושבי בית המדרש, כמו שאמרו חז"ל "הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו". זה נקרא "עשרתם" מלשון עשירות, שבערב שבת הוא צריך להיות כמו עשיר שלא חסר לו שום דבר.
ואחר כך הוא צריך לעבור לצד ה-ב), היינו שיראה מה שיש לו, כמה יראת שמיים יש לו, וכמה רוממות ה' יש לו, וכמה מעשים טובים ותורה והבנה בהתורה. ואז הוא רואה שהוא בעל חיסרון. וזה נקרא בחינת "ערב", כמו שכתוב "ויהי ערב ויהי בוקר". וזה נקרא "ערבתם".
ואחר שיש לו ב' אלו, אז הדליקו הנר של שבת. אז בא קו האמצעי שהוא אור של שבת. (הרב"ש, מאמר 463, "עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר")
39. עניין "זדונות נעשו כזכויות" אפשר להבין, אם באה לאדם איזו קושייה, שבטח שזהו עוון גדול, שהקושייה הזאת יכולה להביא לו שיפול חס ושלום להקליפה, הנקרא "תוהה על הראשונות".
ואם הוא עושה תשובה מיראה, היינו שמחזק את עצמו ולא מתפעל מהמחשבה זאת, אזי "נעשו לו כשגגות", היינו שאין לו חטא אלא שוגג. כלומר, שיותר טוב היה אם לא הייתה באה לו שום מחשבה זרה, אלא עכשיו שכבר באה, לא היה לו ברירה, אלא לחזק את עצמו בקבלת עול מלכות שמיים.
ויש גם כן בחינת תשובה מאהבה, מה שהוא מקבל עכשיו את עול האמונה מחדש, הוא מחמת האהבה, שהוא מקבל את העבודה מאהבה. היינו שהוא שמח בזה שהשי"ת המציא לו את המחשבה זרה הזאת, שעל ידה הוא יכול לקיים את המצווה הזאת.
שזהו דומה כשלהבת הקשורה בפתילה, היינו שהמחשבה זרה נקרא בחינת פתילה, שרוצה להכניס פסול בעבודתו.
זאת אומרת, שהמחשבה זרה נותנת לו להבין שמצד השכל והדעת, אין לו מה לעשות בעבודתו יתברך. ובזמן שהוא מקבל את המחשבה זרה ואומר, שאין הוא רוצה לתרץ שום תירוץ, אלא כל מה שהדעת אומרת הוא נכון, רק שהוא הולך בדרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת.
נמצא, ששלהבת האמונה קשורה בפתילה של המחשבה זרה. נמצא, שרק עכשיו הוא יכול לקיים מצוות האמונה כיאות. נמצא, שהקושיות נעשו לו זכויות, שהרי אחרת לא היה יכול לקבל שום זכויות מבחינת אמונה.
וזה נקרא "שמחין בייסורים". הגם שיש לו ייסורים, מזה שהמחשבה זרה מצערת לו, וגורמת לדבר סרה ורכילות ולשון הרע על עבודתו יתברך, מכל מקום הוא שמח בזה, שרק עכשיו בזמן כזה, הוא יכול לקיים בחינת אמונה למעלה מהדעת. וזה נקרא שמחה של מצווה. (הרב"ש, מאמר 5, "עניין זדונות נעשו כזכויות")
40. האדם צריך להרגיל עצמו בכל דבר ודבר, לעשות השוואה בין זמן של ייסורים לזמן תענוג, ולתת ברכה על הנס, שהוציא אותו מהייסורים למצב של תענוג. ובזה תהיה לו היכולת לתת תודה לה', ולקבל הנאה בכלים החדשים, ממה שנתווספו לו עכשיו, בזמן שהוא שוקל את הב' זמנים זה לזה. ומזה האדם יכול להתקדם בעבודה.
וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, לא חשוב מה האדם מקבל מהבורא, אם זה דבר גדול או דבר קטן. אלא חשוב עד כמה שהאדם נותן תודה להבורא. בשיעור התודה שהאדם נותן, בשיעור זה מתגדלת הנתינה, מה שהבורא נתן. לכן מוטל על האדם להיזהר לתת תודה רבה, היינו להעריך את מתנתו יתברך, בכדי שיוכל להתקרב להבורא. לכן כשהאדם מסתכל תמיד בזמן העלייה, באיזה מצב הוא היה בזמן הירידה, כלומר איזו הרגשה הייתה לו בזמן הירידה, כבר הוא יכול להבחין בבחינת "כיתרון האור מתוך החושך". וכבר יש לו כלים חדשים לקבל שמחה ולתת תודה לה'. וזה שכתוב, שהאדם צריך לברך "ברוך, שעשה לי נס במקום הזה", היינו במקום שנמצא עתה בזמן עלייה, כי אי אפשר להיות עלייה, אם לא היה מקודם מצב של ירידה. (הרב"ש, מאמר 15, "מהו הברכה "שעשה לי נס במקום הזה" בעבודה", 1991)
41. נגילה ונשמחה בך, נזכירה דודיך מיין. כיוון שנתחבר יחד בשמחה שלנו, ניתן חלק לכל אחד מהשמחה שלנו, ונרווה אותם, כמו שכתוב, יזכור כל מנחותיך. מיין, מהשמחה שלנו מצד היין, הארת החכמה, המשמח הכול. (זוהר לעם, זוהר חדש, שיר השירים, מאמר "כ"ב אותיות ומנצפ"ך", סעיף 290)
42. בזמן שירושלים בשמחה, צריך האדם לשמוח, ולא בזמן הגלות. שימחו את ירושלים, כמו שכתוב, עיבדו את ה' בשמחה. ירושלים, היא השכינה, וצריכים לעבוד ולשמח אותה.
כתוב, עיבדו את ה' בשמחה. וכתוב, עיבדו את ה' ביראה, וגילו ברעדה. כשישראל שורים בארץ הקדושה, אז עובדים לפני ה' בשמחה. וכשישראל שורים בארץ אחרת, אז צריכים לעבוד ביראה ולשמוח ברעדה. עיבדו את ה' ביראה, זו כנסת ישראל, המלכות, בזמן שהיא בגלות בין העמים. (זוהר לעם, פרשת במדבר, מאמר "שימחו את ירושלים", סעיפים 25-24)
43. ועל הנוקבא כתוב, ויינָחֶם ה' ויתעצב. כי במקום זה תלויים הדינים והעיצבון. אבל בכל מה שלמעלה, בבינה, הכול הוא באור, וחיים לכל הצדדים. ואין עצבות לפני המקום, שמורה על הפנימית, בינה, שרק בה אין עצבות, אבל החיצונית, הנוקבא, בה יש עצבות. ועל כן כתוב, עיבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה. עיבדו את ה' בשמחה, כנגד עולם העליון. בואו לפניו ברננה, כנגד עולם התחתון. (זוהר לעם, פרשת ויצא, מאמר "ישׂבעוּ עצי ה'", סעיף 340)
44. השכינה אינה שורה במקום עצבות, אלא במקום שיש בו שמחה. ואם אין בו שמחה, לא תשרה השכינה במקום ההוא. (זוהר לעם, פרשת וישב, מאמר "כי פועַל אדם ישלם לו", סעיף 29)
45. אין שמחה לפניו מכל המרכבות שלו, כמו השמחה של נשמות הצדיקים הקרובים לו. (זוהר לעם, זוהר חדש, פרשת חוקת, מאמר "למנצח על שושנים", סעיף 111)
46. אין שמחה לפניו, כמו בזמן שעשה שלמה את שה"ש, ושיבח תשבחות המלכה אל המלך. (זוהר לעם, זוהר חדש, פרשת חוקת, מאמר "למנצח על שושנים", סעיף 112)
47. בשעה שבנה שלמה את ביהמ"ק, ונשלם עולם התחתון, מלכות, כעין העולם העליון, בינה, היו ישראל כולם כשרים, והתעלו בכמה מדרגות עליונות. אז התעלה כיסא הכבוד, המלכות, בשמחה, בכמה שמחות ובכמה ערכים.
ואז, שיר השירים אשר לשלמה, עלו בשמחה וירדו בשמחה. וכל העולמות היו בשמחה, והחיבור היה בשמחה. שיר להקב"ה, שהמלכות משוררת להקב"ה. השירים, לעליונים ולתחתונים, לחיבור ז"א ומלכות, על ידי היסוד, המייחד אותם זה בזה. אשר לשלמה, החיבור של כל העולמות בשמחה, למלך שהשלום כולו שלו, בינה. (זוהר לעם, זוהר חדש, שיר השירים, מאמר "הלוך ילך ובָכֹה", סעיפים 106-105)
48. שיר השירים הוא שבח השבחים למלך שהשלום שלו, בינה. משום שהוא המקום הצריך שמחה, שאין שם כעס ודין, כי העולם הבא, בינה, כולו שמחה, משמח את הכול. ומשום זה הוא שולח שמחה וחדווה לכל המדרגות.
כמו שאת התעוררות השמחה צריכים לעורר מהעולם הזה למעלה, כך צריכים לעורר חדווה ושמחה מעולם הלבנה, המלכות, אל העולם העליון, בינה. ומשום זה, העולמות עומדים באופן אחד, וההתעוררות אינה עולה אלא מלמטה למעלה. (זוהר לעם, זוהר חדש, שיר השירים, מאמר "ראיתי והנה מנורת זהב שׁבעה ושׁבעה מוּצָקות", סעיפים 88-87)
49. ואני איני מתחשב בזה, אלא שאני רוצה להיות אצלך בשפלות. ואתה תשלוט עליי. ועל כן, אע"פ שאהיה אצלך יותר בשפלות, אני וצבאות נגילה ונשמחה בך. שמחה ורצון יש לנו להיות אצלך, ולא להיפרד ממך, כי כל שמחה ורצון אינם אלא בך. כי אין שמחה ורצון לאישה אלא בבעלה, ולא באימה ובאביה. לפיכך, הביאני המלך חדריו, ולא קיבלתי שמחה ורצון אלא בך. (זוהר לעם, זוהר חדש, שיר השירים, מאמר "הֱביאני המלך חדריו", סעיף 232)
50. בכל מקום שיש שמחה, יש להרבות כוחות, כדי שהסטרא אחרא לא יוכל לקטרג.
וכן בכל מקום שיש אבל, הסטרא אחרא הוא שם, ויש להרבות כוחות, כדי שלא יוכל לקטרג, ולשבור כוחו. (זוהר לעם, זוהר חדש, שיר השירים, מאמר "ביאור הכתובים לפי א"ב של א"ת ב"ש", סעיף 318)
51. עיבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה. כל עבודה שאדם רוצה לעבוד להקב"ה, צריכה להיות בשמחה, ברצון הלב, כדי שתימצא עבודתו בשלימות. (זוהר לעם, פרשת ויקרא, מאמר "עיבדו את ה' בשמחה", סעיף 109)
52. שמחה היא כנסת ישראל, מלכות. וכתוב, כי בשמחה תצאו, שעתידים ישראל לצאת מהגלות בשמחה. ומיהי? זו כנסת ישראל, המלכות. ועל זה כתוב, עיבדו את ה' בשמחה, במידת המלכות, כמו שכתוב, בזאת יבוא אהרון אל הקודש, במידת המלכות הנקראת זאת. אף כאן, עיבדו את ה', במלכות, הנקראת שמחה ונקראת זא"ת.
בואו לפניו ברננה. זוהי שלימות שלה. כי שמחה היא בלב, ורננה היא בפה. ובפה היא יותר שלימות. ושלימות השמחה הזו הרי נודעת והרי ידוע מהי, שהיא תיקון האדם, שצריך להיתקן לפני אדונו, לזכות לזה. וכשזוכה לזה, אז כמו שכתוב, דעו כי הוי"ה הוא אלוקים, שמייחד הייחוד הזה של הוי"ה הוא אלוקים.
והכול, ב' הפירושים, באים בדבר אחד, שצריכים אחר כך לייחד השם הקדוש כראוי, ולקשר זה בזה, שיהיה הכול אחד. וזוהי עבודת הקב"ה. אשרי חלקם של הצדיקים, העוסקים בתורה ויודעים דרכיו של הקב"ה. (זוהר לעם, פרשת ויקרא, מאמר "עיבדו את ה' בשמחה", סעיפים 115-114)
53. כעין זה כתוב, עיבדו את ה' בשמחה. כי שמחת האדם מושכת שמחה אחרת, העליונה. כך עולם התחתון, המלכות, כמו שמתעטרת, כך ממשיכה מלמעלה. (זוהר לעם, פרשת תצווה, מאמר "תיקעו בחודש שופר", סעיף 94)
54. כתוב, ועִלזו לפניו. לפניו, שהוא בינה, הרוכב בערבות. מי שנכנס לפני הרקיע הזה, צריך להיכנס בשמחה ולא בעצבות כלל, משום שהרקיע הזה גורם, ששם אינם שורים עצבות וכעס כלל, כי שם הכול בשמחה.
ועל כן כוהן גדול העומד לפניו, לא היה נכנס לביהמ"ק אלא רק בשמחה ולהראות שמחה, כי המקום גורם. (זוהר לעם, פרשת תרומה, מאמר "סוֹלוּ לרוכב בערבוֹת", סעיפים 713-712)
55. השכינה אינה שורה, אלא במקום שלם, ולא במקום חסר, ולא במקום פגום, ולא במקום עצב, אלא במקום נכון, במקום שמחה. ומשום זה כל אלו השנים, שיוסף היה נפרד מאביו, ויעקב היה עצוב, לא שרתה עליו השכינה.
כתוב, עיבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה. אין עבודת הקב"ה, אלא מתוך שמחה. אין השכינה שורה מתוך עצבות, כמו שכתוב, ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן. ג"פ כתוב, מנגן, כדי לעורר הרוח ממקור השלימות, ז"א, הכולל ג' קווים, שהוא רוח השלם. וג"פ מנגן כנגד ג' קווים שלו. (זוהר לעם, פרשת ויחי, מאמר "ויחי יעקב", סעיף 1)
56. כל מי שעוסק בתורה בעולם הזה, זוכה שיפתחו לו כמה שערים, כמה אורות לעולם ההוא. על כן בשעה שנפטר מעולם הזה, התורה מקדימה לפניו והולכת לכל שומרי השערים, מכריזה ואומרת, פיתחו שערים ויבוא גוי צדיק, הַתקינו כיסא לפלוני עבד המלך. כי אין שמחה להקב"ה, אלא במי שעוסק בתורה. (זוהר לעם, פרשת פנחס, מאמר "שמע בני מוסר אביך", סעיף 2)
57. הֱביאני המלך חדריו, נגילה ונִשמְחה בךְ. אם יביא אותי המלך בחדריו, נגילה ונשמחה בך, אני וכל חילותיי. כל החילות, בשעה שכנסת ישראל שמחה ומתברכת, כולם שמחים, והדין אינו שורה אז בעולם. ועל כן כתוב, יִשמחו השמיים ותָגֵל הארץ. (זוהר לעם, פרשת אחרי מות, מאמר "על כן עֲלָמות אהֵבוךָ", סעיף 50)
58. לך אכול בשמחה לחמך, פירושו שבשעה שהאדם הולך בדרכיו של הקב"ה, הקב"ה מקרב אותו ונותן לו שלווה ומנוחה. אז, הלחם והיין שאוכל ושותה, הוא בשמחת הלב, משום שהקב"ה רוצה במעשיו.
איפה החכמה בפסוק הזה?
שלמה הזהיר את בני אדם, לעטר את כנסת ישראל, המלכות, בשמחה, בצד ימין, אור דחסדים. והוא לחם, כי לחם רומז על אור החסדים. ואחר כך יתעטר ביין, צד שמאל, הארת החכמה שבשמאל דבינה, כדי שאמונת כל, המלכות, תימצא בשמחה שלימה בימין ובשמאל, וכשתהיה בין שניהם, אז כל הברכות שורות בעולם.
כי זוהי תכלית השלימות של המלכות, שהארת השמאל, חכמה, תתלבש באור החסדים שבימין, שאז מאירים בה שניהם, לחם ויין. וזהו שרוצה הקב"ה במעשיהם של בני אדם. (זוהר לעם, פרשת וארא, מאמר "ויהיו דם", סעיפים 141-139)
59. ועל כן ניתן הכול ברצונם של בני אדם, כמו שכתוב, מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלוקים מראש ועד סוף. ומשום זה שאֵלו המעשים לא נעשו להיתקן במדרגתם כראוי, שיתכלל מעשה זה במדרגה זו שכנגדו, כולו בתיקון, אלא שנעשו כפי רצונו של האדם, לפי שרירות ליבו. כתוב אחריו, ידעתי כי אין טוב בם, כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו.
ידעתי כי אין טוב בם, באלו המעשים שלא נעשו לכוונת התיקון כראוי. כי אם לשמוח, בכל מה שיבוא עליו, הן טובות והן רעות, ולתת הודאה להקב"ה, ולעשות טוב בחייו.
למה ישמח על הרעות? כי אם המעשה שעשה גרם לו רע, מחמת המדרגה הממונה עליו, מצד שמאל, יש לו לשמוח ולהודות על הרע הזה שהגיע לו, כי הוא גרם לעצמו את זה, משום שהלך בלא ידיעה, כציפור זו שנפלה בפח. ועתה, כיוון שכבר השיג ידיעה מחמת העונש, כבר יידע לעשות טוב בחייו. על כן יש לו לשמוח ולהודות על העונש. (זוהר לעם, פרשת מקץ, מאמר "ויריצוהו מן הבור", סעיף 55)
60. הצבעים שבעיניים הם ארבעה:
א. הלבן שבחוץ הסובב את העין, כעין שיש בכל אדם, שאין בזה חילוק בין אדם לאדם.
ב. לִפְנים ממנו הצבע השחור הסובב. ונכללו הלבן והשחור יחד, הרומזים על חסד וגבורה, הנכללים זה בזה.
ג. לפנים ממנו ירוק, הרומז על תפארת, ונכלל בשחור.
ד. לפנים ממנו בת עין, שהיא נקודה שחורה, הרומזת על המלכות.
זהו אדם שצוחק תמיד ושמח בשמחה, וחושב מחשבות לטוב. והמחשבות אינן נשלימות, משום שמעלה אותן מיד מרצונו. עוסק בדברי העולם. וכשהוא עוסק בדברי שמיים, הוא מצליח. זה, צריכים לעודד אותו שיעסוק בתורה, כי יצליח בה. (זוהר לעם, פרשת יתרו, מאמר "ואתה תחזה בסוד העיניים", סעיף 86)
61. הנקודה התחתונה הזו, מלכות, כשעולה ונראית, כשמקבלת חכמה, הנקראת ראייה, ומתקשטת במוחין העליונים, אז כל חדווה נמצאת למעלה ולמטה, והעולמות כולם הם בשמחה. ובלילה הזה של שבת, מתפשטת הנקודה הזו באורותיה, ופורשת כנפיה על העולם, וכל השליטים האחרים עוברים, ושמירה נמצאת על העולם.
ואז מתווסף רוח הנשמה בישראל על כל אחד ואחד, ובנשמה יתרה ההיא שוכחים כל עצב וחֵמה, ולא נמצא למעלה ולמטה אלא רק שמחה. הרוח ההוא שירד והתווסף בבני העולם, כשיורד, הוא מתרחץ בבשמים של גן העדן, ויורד ושורה על העם הקדוש. אשריהם, כשהרוח ההוא מתעורר. (זוהר לעם, פרשת ויקהל, מאמר "נשמה יתרה", סעיפים 184-183)
62. כל זמן שכנסת ישראל נמצאת עם הקב"ה, הקב"ה בשלימות, ורועה ברצון את עצמו ואחרים. לעצמו, שזן את עצמו מינִיקת החלב של אימא עליונה, שמקבל שפע הבינה, ומאותה היניקה שינק, הוא משקה כל שאר האחרים ומניק אותם.
כל זמן שכנסת ישראל נמצאת עם הקב"ה, הקב"ה בשלימות, בשמחה, ושורות בו ברכות, ויוצאות ממנו לכל שאר האחרים, לכל העולמות. וכל זמן שכנסת ישראל אינה נמצאת עם הקב"ה, נמנעות ממנו הברכות ומכל שאר האחרים. (זוהר לעם, פרשת ויקרא, מאמר "הַגידה לי שאהבה נפשי", סעיף 288)
63. בדומה למלך, שהעם שלחו לו מתנה, והייתה רצויה לפניו, אמר לעבדו, לך וקח מתנה זו שהביאו לי. כך אמר הקב"ה למלאך אוריאל, לך וקבל המתנה, שבניי הקריבו לפני. כמה שמחה הייתה נמצאת בכל, וכמה מתיקות הייתה נמצאת בכל, בשעה שהכוהן והלוי ואותו שהקריב הקורבן, היו מכוונים להקריב הקורבן כראוי בייחוד השלם. (זוהר לעם, פרשת צו, מאמר "אש המזבח רובץ כאריה", סעיף 130)
64. אחר כל זה, שכל העליונים והתחתונים התמלאו שפע מאו"א, כתוב, מפְּרי מעשיך תשבע הארץ, שהיא הארץ העליונה הקדושה, המלכות. וכשהיא מתברכת, כל העולמות כולם שמחים ומתברכים. וזה בשעה שהברכות נמצאות משיקוי הנחל, המעיין, או"א, העמוק מכל. כי אין הארת החכמה שמשמאל מתגלה במלכות, שהיא השפע המיוחד לה, אלא אחר שהעליונים וכל התחתונים מתמלאים בשפע החסדים המרובים מאו"א עילאין. (זוהר לעם, פרשת חוקת, מאמר "המשלֵח מַעיינים בנחלים", סעיף 31)
65. בכה רבי שמעון כמקודם ואמר, לו יהיה בידינו לגלות הסודות העליונים, שהיא שמחה לפני הקב"ה, כיוון שרצונו לגלות סודות עליונים בדור הזה. (זוהר לעם, זוהר חדש, שיר השירים, מאמר "הֱביאני המלך חדריו", סעיף 288)
66. הכלל, שצריך להתגבר מאוד בכל הכוחות, להיות אך שמח תמיד. כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים, על כן צריך להכריח את עצמו בכוח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל, ואפילו במילי דשטותא (דברי שטות). אף שגם לב נשבר הוא טוב מאוד, עם כל זה הוא רק באיזו שעה, וראוי לקבוע לו איזה שעה ביום לשבור ליבו ולפרש שיחתו לפניו יתברך, כמובא אצלינו, אבל כל היום כולו צריך להיות בשמחה. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי מוהר"ן")
67. ישמח ויחזק עצמו, ואל יניח את מקומו, אף אם נפל למה שנפל, אף על פי כן יחזק עצמו במעט דמעט טוב, שמוצא בעצמו עדיין, עד אשר יזכה לשוב על ידי זה להשי"ת, וכל הזדונות יהיו נעשין זכיות.
ומזה תבין, עד היכן אתה צריך להתחזק ולבלי לייאש עצמך, אף אם יהיה מה שיהיה. והעיקר להיות בשמחה תמיד. וישמח עצמו בכל מה שיוכל, ואפילו על ידי מילי דשטותא (דברי שטות), לעשות עצמו כשוטה ולעשות ענייני שטות וצחוק או קפיצות וריקודים, כדי לבוא לשמחה, שהוא דבר גדול מאוד. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי מוהר"ן")
68. ובעת שאתה מכוון, בהכנעה וביראה, לעורר למעלה המקיפין והמוחין, אף על פי שאין אתה יודע שום מהות, לא המקיפין והמוחין ולא בשום דבר אף על פי כן, בידיעתך, אתה מעורר את מציאותם, אך שאינך יודע מהותם, נמשך אליך אור גדול, ואתה עובד את ה' בשמחה ובטוב לבב ממש, מרוב כל הגודל אור המאיר עליך. (רבי אייזיק יחיאל ספרין מקומרנה, "נתיב הייחוד")