124. אלו המחזיקים את התורה, הם כביכול העושים אותה, כי כל אלו כוחות הפירוד מתהפכים ונעשים לשערים. וכל מנעול נעשה לפתח, וכל פתח נעשה להיכל החכמה, שע"י המחזיקים את התורה מתגלות ובאות כל המדרגות הנשגבות, הנכללות במחשבת הבריאה ליהנות לנבראיו.
נמצא כי כל החכמה וכל התורה, אינה באה לכלל גילוי, זולת ע"י המחזיקים את התורה, שיש בהם עשיה. כלומר, שנוהג בהם טו"ר. ומשום זה נקראים המחזיקים את התורה. כי רק על ידיהם היא מתגלה. והכתוב קורא להם, עושיהם. כי הם, כביכול, כמו עושיהם של התורה. כי לולא ההסתרות שלהם, שע"י התגברותם עליהם נהפכו לשערים, לא הייתה באה התורה לכלל גילוי.
("שתי נקודות", הקסה"ז)
258. הכתוב, ועץ החיים בתוך הגן, חל על מצב הגדלות של אדם, שקונה נר"נ מאצילות, כי אז עולה לאצילות ומלביש את הז"א, הנקרא עה"ח, ונבחן גם האדם לבחינת עה"ח כמוהו. כי תחתון המלביש לעליון נעשה כמוהו. ואז היה נמצא האדם בגן עדן של אצילות.
("ונהר יוצא מעדן", בראשית-א)
262. כשמתחברת באור הלבן המאיר, היא נקראת ה'. כי אז הכול מחובר כאחד, הנוקבא מתדבקת באור הלבן, וישראל מתדבקים בה, ועומדים מתחתיה להדליק אותה, ע"י המ"ן שמעלים אותיות אל"ה, ואז הכול אחד.
כי ז"א והנוקבא התחברו. וישראל, המעלים מ"ן אל הנוקבא, להדליק אותה ולחבר אותה עם הז"א, שלולא המ"ן שלהם, לא הייתה מתחברת, נמצאים מתחברים גם הם בהם. כי כל השיעור שהתחתון גורם בעליון, זוכה בו גם הוא. ואז נעשו הקב"ה ושכינתו וישראל אחד.
("שלהבת העולה", בראשית-ב)
221. הדברים שלמעלה מכוונים לדברים שלמטה, שהם ענפיהם.
כי אין לך דבר למטה, שאין לו שורש למעלה, שמשם נמשך וגדל.
("פיוס ונטילת רשות", בראשית-ב)
63. אם האדם בא להיטהר, עוזרים לו עם נשמה קדושה, ומטהרים אותו, ומקדשים אותו, ונקרא קדוש. ואם לא זכה ואינו בא להיטהר, רק שתי מדרגות פתוחות לו, שהם נפש ורוח. ונשמה קדושה אין לו. ולא עוד אלא אם בא להיטמא מטמאים אותו, והוסרה ממנו עזרה עליונה. מכאן ואילך כל אחד לפי דרכיו. כלומר, אם עושה תשובה ובא להיטהר, שוב עוזרים לו.
ואין לשאול, הרי כשהאדם נולד, אין לו אלא רק נפש מצד הבהמה הטהורה. והעניין הוא, כי הרוח כלול תמיד בנפש. וע"כ יש לו נ"ר, בעת שנולד. אבל נשמה, למדרגה זו של הבהמה הטהורה, היא לפי מעשיו. וכך הוא בכל מדרגה.
("ויולד נוח שלושה בנים", נוח)
153. אלא נודע בשערים בעלה, זהו הקב"ה, שנודע ומושג לפי מה שכל אחד משער בליבו כפי שיוכל להשיג ברוח החכמה, ולפי מה שמשער בליבו כך נודע בליבו. ומשום זה כתוב, נודע בשערים, באלו השיעורים שכל אחד משער בליבו. אבל שיהיה נודע כראוי, אין מי שיוכל להשיג ולדעת אותו.
154. נודע בשערים בעלה. מהו שערים? כמ"ש, שׂאו שערים ראשיכם. ומכוח אלו השערים שהם מדרגות עליונות, בכוחם נודע הקב"ה, ואם לא היו אלו השערים לא היו יכולים להשיג בו.
("נודע בשערים בעלה", ויירא)
155. אין מי שיוכל לדעת נשמתו של אדם, אלא מכוח אלו איברי הגוף ואלו המדרגות של איברי הגוף המגלות פעולות הנשמה. משום זה הנשמה נודעת ואינה נודעת, נודעת ע"י איברי הגוף, ואינה נודעת ממהותה עצמה. כך הקב"ה נודע ואינו נודע, משום שהוא נשמה לנשמה רוח לרוח, גנוז ונעלם מכל.
אבל לזוכה באלו השערים, המדרגות העליונות, שהם פתחים לנשמה, נודע לו הקב"ה. ונמצא שנודע ע"י המדרגות העליונות שהן פעולותיו, ואינו נודע מצד מהותו עצמו.
("נודע בשערים בעלה", ויירא)
156. יש פתח לפתח ומדרגה למדרגה, ומהם נודע כבודו של הקב"ה. פתח האוהל זה פתח של צדק, המלכות, כמ"ש, פִּתחו לי שערי צדק. זהו הפתח הראשון להיכנס בו בהשגה. ובפתח הזה נראים כל שאר הפתחים העליונים. מי שזכה לפתח הזה, זכה להשיג אותו ואת כל שאר הפתחים עימו, משום שכולם שורים עליו.
("נודע בשערים בעלה", ויירא)
453. וכזה נוהג ג"כ בעולמות העליונים, שאין שום גילוי מושפע לעולם, אלא ע"י בחינות סתומות. ולפי שיעור הסתימות שבמדרגה, כך שיעור הגילויים שבה, שמשפיעה לעולם. ואם אין בה סתימה, לא תוכל להשפיע כלום.
("חשבון קץ המשיח", ויירא)
188. בעת שחכמי האמת מבארים סודות הכתובים, הנה אותן המדרגות, שהכתובים מדברים מהן, באות בעצמן לאותם החכמים בעת ההיא, וממציאות את עצמן שיביאו אותן לגילוי. וזולת הסיוע שלהן, לא היה להם כוח לגלות שום סוד.
("ענייני תחיית המתים", חיי שרה)
225. כשיצאו ישראל ממצרים, לא היו יודעים מאומה, עד שהטעים להם הקב"ה לחם מהארץ הזו, הנוקבא, הנקראת מצה. שכתוב, ארץ ממנה ייצא לחם. ואז באו ישראל לדעת ולהשיג את הקב"ה, כתינוק שאינו יודע ואינו משיג עד שטועם לחם מעוה"ז.
כלומר, שלחם זה שקיבלו ישראל בפסח מנוקבא לבדה, הנקרא מצה, היא מדרגה ראשונה בהשגה, כמו התינוק המתחיל לטעום טעם לחם.
("וימצא דודאים בשדה", וייצא)
350. דוד המלך היה מתדבק עצמו תמיד בהקב"ה, ולא דאג לדברים אחרים שבעולם, אלא להידבק בו בנפשו וברצונו. כמ"ש, דָבקה נפשי אחריךָ. וכיוון שהיה מתדבק בהקב"ה, היה תומך בו ולא עזב אותו. כמ"ש, בי תמכה ימינךָ. מכאן נשמע, כשבא אדם להידבק בהקב"ה, הקב"ה אוחז בו ואינו עוזב אותו.
351. דבקה נפשי אחריך. בשביל שתתעטר מדרגתו למעלה, כי כשמדרגתו מתדבקת במדרגות העליונות לעלות אחריהן, אז אוחז בו הימין, חסדים, להעלותו ולחברו עם הימין בחיבור אחד כראוי, כמ"ש, ותׂאחזני ימינך. וכתוב, וימינו תחבקני. וע"כ, בי תמכה ימינך.
352. וכשהוא אוחז בהקב"ה, כתוב, שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. והוא ייחוד אחד וחיבור אחד עם הקב"ה. וכשהוא חיבור אחד עימו, אז מתמלאת המדרגה שלו ומתברכת.
("המקלות", וייצא)
15. מה שהתחיל הספר בכתוב, וזרח השמש ובא השמש, הוא מפני שהוא הבל המקיים העולם, להביא את האדם בתוך האמונה העליונה של הקב"ה, שיזכה למוחין העליונים דבינה, האמונה העליונה של הקב"ה. וע"כ כל מה שהוא מתחת המדרגה הזו, מתחת השמש, אינו האמונה, אינו מהקדושה. וע"כ כתוב, ואין יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. כי מתחת זו אין צריכים להידבק.
("ז' הֲבָלים", וייצא)
70. ויחלום, והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. החלום מדרגה שישית מב' המדרגות של הנבואה, שהם נו"ה דז"א. כי מכאן עד המדרגה ההיא של החלום, הוד דנוקבא, שש מדרגות: יסוד דז"א, חסד, גבורה, ת"ת, נצח, הוד דנוקבא. וע"כ החלום הוא אחד משישים מנבואה. כי כל ספירה מאלו השש כלולה מע"ס, ועשר פעם שש הן שישים. והחלום, שהוא התחתון מהן, נמצא שהוא אחד משישים.
סולם רומז, שראה בניו, שעתידים לקבל התורה בהר סיני. כי סולם הוא סיני, משום, שהר סיני הוא, כמ"ש, מוצב בארץ, וראשו, מעלתו, מגיע השמיימה. וכל המרכבות ומחנות המלאכים העליונים כולם ירדו שם ביחד עם הקב"ה, בעת שנתן להם התורה, כמ"ש, ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו.
("והנה סולם מוצב ארצה", וייצא)
24. כי כפי מה שהוא האדם, כן מראים לו בחלומו, וכך רואה. וכן עולה הנשמה להשיג, כל אחד כפי מדרגתו כראוי לו.
("ויהי מקץ", מקץ)
29. וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים. אלו הם המכשפים. ואת כל חכמיה, אלו הם החכמים במזלות. וכולם היו מסתכלים לדעת ולא יכלו להשיג.
30. אין מראים לאדם, אלא לפי המדרגה שלו, אבל למלכים אינו כן, כי מראים להם דברים עליונים ושונים מאשר מראים לאנשים אחרים. כמו שהמלך, מדרגתו עליונה על כל שאר בני אדם, כך מראים לו במדרגה עליונה על כל שאר האחרים, כמ"ש, את אשר אלקים עושה, הראה את פרעה. אבל לשאר בני אדם אין הקב"ה מגלה מה שהוא עושה, חוץ מלנביאים או לחסידים, או לחכמי הדור.
("ותיפָּעם רוחו", מקץ)
156. אין לנו השגה בג"ר, אלא בז"ת, אפילו בג"ר דע"ס דעולם העשיה. ובז"ת אפשר ליחידי סגולה להשיג אפילו בז"ת דג"ר דעולם האצילות. והשמיענו אביו של רבי יצחק, שרבי שמעון נאחז בז"ת מכל פרצופי האצילות, ואפילו בז"ת דג"ר דאצילות.
("ר' יצחק יושב ועצוב", ויחי)
84. חכמים חשובים יותר מנביאים בכל זמן. כי נביאים, לפעמים שורה עליהם רוח הקודש ולפעמים לא. וחכמים, לא הוסר מהם רוח הקודש אף רגע אחד. והם יודעים מה למעלה ולמטה, ואינם צריכים לגלות. הכול הוא חכמה, וחכמת רבי אלעזר עולה על כולם. אם לא חכמים, לא ידעו אנשים מהי תורה, ומהן המצוות של ריבון העולם, ולא היה הפרש מרוחו של האדם אל רוח הבהמה.
("וַיָקָם מלך חדש", שמות)
60. אוי להם לבני אדם, שאינם יודעים ואינם נזהרים בעבודת בוראם. כי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב, ואומרת, אוי להם לבני אדם, שמזלזלים בעבודת בוראם. אוי להם לבני אדם, מחילול כבודה של התורה. כל מי שעוסק בתורה בעוה"ז ורוכש מע"ט, יורש עולם שלם. וכל מי שאינו עוסק בתורה בעוה"ז, ואינו עושה מע"ט, אינו יורש לא את עוה"ז, ולא את עוה"ב.
כלומר, או שיורש עולם שלם או שמפסיד שני העולמות. והרי יש מי שיורש עולמו כפי מקומו, וכפי מה שראוי לו? הרי שיש מידה אמצעית. מי שאין לו מע"ט כלל, אין לו שני העולמות. אבל אם יש לו מע"ט, ואפילו שאינם בשלמותם, יורש עולמו כפי הראוי לו, הן בעוה"ז והן בעוה"ב.
61. אם בני אדם היו יודעים האהבה שאוהב הקב"ה לישראל, היו שואגים כאריות לרדוף אחריו להתדבק בו.
("איתי מלבנון כלה", שמות)
24. והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. המשכילים, זה אותו חכם שיסתכל מעצמו בדברים עליונים, שאין בני אדם יכולים לדבר בהם בפה מרוב גובהם. והם הנקראים משכילים.
("צבעים שנראים וצבעים שאינם נראים", וארא)
339. אשרי חלקם של הזוכים לומר שירה זו בעוה"ז, וזוכים לומר אותה בעוה"ב. ושירה זו נבנית בכ"ב (22) אותיות קדושות חקוקות, ובעשרה מאמרות, והכול נרשם בשם הקדוש, והכול שלמות השם הקדוש.
340. בשעה שהיו עומדים ישראל על הים, והיו אומרים שירה, נגלה עליהם הקב"ה וכל מרכבותיו וצבאיו, כדי שיידעו את מַלְכּם, שעשה להם כל אלו הניסים והגבורות, וכל אחד ידע והסתכל, מה שלא ידעו והסתכלו שאר נביאי העולם.
341. כי אם לא היו יודעים ולא השיגו חכמה עליונה, איך אמרו כולם בשירה זו מילים אחדות, שלא נטו אלו מאלו, ומה שאמר זה אמר זה, ולא הקדים מילה זו למילה זו, אלא כולם אמרו במשקל אחד, ורוח הקודש הייתה בפי כל אחד, והמילים נאמרו כולן כאילו יצאו מפה אחד. אלא ודאי כולם בחכמה עליונה הסתכלו, וידעו דברים עליונים, ורוח הקודש בפי כל אחד ואחד.
342. ואפילו אלו שבמעֵי אימם, היו אומרים שירה כולם כאחד. והיו רואים כולם, מה שלא ראה יחזקאל הנביא. ועל כך היו כולם מסתכלים, כאילו ראו עין בעין. וכשגמרו הדברים, כולם מתבשמים בעצמם, וחושקים לראות ולהסתכל, ולא היו רוצים לנסוע משם מרוב השתוקקות.
("לבנות ביהמ"ק של מטה", בשלח)
257. ומשה עלה אל האלקים. אשרי חלקו של משה, שזכה לכבוד הזה, שהתורה מעידה עליו כך. מה בין משה לשאר בני העולם? שאר בני העולם, כשעולים, עולים לעושר, עולים לגדולה, עולים למלכות. אבל משה, כשעלה, כתוב בו, ומשה עלה אל האלקים. אשרי חלקו.
258. מכאן לומדים, הבא להיטהר מסייעין אותו. שכתוב, ומשה עלה אל האלקים. וכתוב אחריו, ויקרא אליו ה'. כי מי שרוצה להתקרב, מקרבים אותו.
("ומשה עלה אל האלקים", יתרו)
11. אדם כשנולד, נותנים לו נפש מצד הבהמה מצד הטהרה, מצד אלו שנקראו אופני הקודש, מעולם העשיה. זכה יותר, נותנים לו רוח מצד חיוֹת הקודש, מעולם היצירה. זכה יותר, נותנים לו נשמה מצד הכיסא, מעולם הבריאה.
ושלושה אלו הם, אָמה, עֶבד ושפחה של בת המלך. כלומר, נר"ן, מהתפשטות המלכות בבי"ע. אמה, נשמה שבבריאה. עבד, רוח שביצירה. שפחה, נפש שבעשיה.
12. זכה יותר, נותנים לו נפש בדרך אצילות, מצד הבת היחידה שנקראת בת מלך, המלכות דאצילות. זכה יותר, נותנים לו רוח דאצילות, מצד העמוד האמצעי, ז"א, ונקרא בן להקב"ה, כמ"ש, בנים אתם לה' אלקיכם.
זכה יותר, נותנים לו נשמה מצד או"א, בינה, כמ"ש, וייפח באַפָּיו נשמת חיים. חיים הם י"ה, או"א, שעליהם כתוב, כל הנשמה תהלל יה, ונשלם בהם השם הוי"ה. כי רוח ונפש דאצילות הם ו"ה, ונשמה דאצילות היא י"ה, שביחד הם הוי"ה.
13. זכה יותר, נותנים לו הוי"ה במילוי האותיות, יו"ד ה"א וא"ו ה"א, שהוא אדם, בגי' מ"ה (45), בדרך אצילות של מעלה, כלומר, ז"א כשמלביש או"א עילאין שהם חכמה, שהיא אותיות כ"ח מ"ה. ונקרא בצורת אדונו.
ועליו כתוב, ורְדוּ בדְגַת הים, ובעוף השמיים, ובכל חיה הרומשׂת על הארץ. זהו ששליטתו בכל הרקיעים ובכל האופנים והשׂרפים והחיות ובכל הצבאות והכוחות של מעלה ושל מטה.
("כי תקנה עבד עברי", משפטים)
322. חַטָאת רובץ, הוא הנחש שעליו כתוב, לַפֶּתח חטאת רובץ, לפתח המלכות, עומד על הפתח ככלב. בזמן שהקול האחרון יוצא, שאישה הכורעת ללדת, נותנת לפני הלידה, הוא מדלג מהפתח ועובר משם והולך אחר האישה. משום שהקב"ה שולח מַפתח לפתוח את הרחם שלה, הקול פורח והמפתח בא.
והנחש הולך אחר הקול היוצא לעולם, והולך עד ההר שבבטן, היסוד, כי נה"י נקראים הרים תחתונים. נושך שם ופותח את הרחם שלה. ודופק שם, עד הזמן שהיא תתנקה מהזוהמה של נשיכות הנחש הרע. והקב"ה מסבּב סיבות ועושה מעשים כראוי.
הנשמות נולדות מנוקבא דז"א. ומטרם שנולדות ויוצאות בעולם הבריאה, הן צריכות לעיבור בתנה"י דנוקבא, בבטן. ומקבלות שם הארת החכמה ע"י הנוקבא, שמקבלת חכמה משליטת קו השמאל ומשפיעה לנשמות. הנוקבא שבאה תחת שליטת קו השמאל קופאת ונסתמים כל פתחיה ושעריה.
ונאמר בזוהר, כשצריכה ללדת היא סתומה מכל הצדדים, להיותה קפואה מחמת שליטת השמאל, והקב"ה מרחם עליה, ומזמין לה נחש אחד, שנושך בערוותה ופותח אותה, ומולידה מיד. כי אז הקב"ה, קו אמצעי, מעלה בחזרה את המלכות לבינה, וממעט קו השמאל, ומייחד אותו עם הימין, ומשפיע לה חסדים, ואז היא נפתחת ומולידה.
וכיוון שהמלכות עולה למקום בינה, הנוקבא חוזרת לו"ק, ונופלים בינה ותו"מ של הנוקבא לעולם הבריאה, והנחש קונה כוח לינוק מנה"י דנוקבא. כי בעת שיש לה ג"ר, נמצאים תנה"י שלה באצילות, ואין הקליפות יכולות לינוק מהנוקבא, כי באצילות כתוב, לא יְגוּרךָ רָע.
אבל כשנפלו לבריאה, כבר יכולים לינוק ממנה. ונבחן, מה שהעלה הקב"ה את המלכות לבינה, כדי לייחד הקווים זה בזה, ולפתוח את הרחם שלה, זו הזמנת הנחש לנשוך בנה"י שלה, לינוק מהם. שפתיחת הרחם ויניקת הנחש באות כאחת. אמנם הקב"ה עשה כך מתוך הכרח, כדי שהנוקבא תוכל ללדת.
חטאת רובץ, שהוא הנחש, שעומד מחוץ לאצילות, ככלב העומד מחוץ לבית. ואין לו כוח לינוק משהו מהנוקבא שבאצילות. בזמן שהקול האחרון יוצא, הקול האחרון משבעים קולות של הכורעת ללדת רגע לפני הלידה. הוא מדלג מעל הפתח, והולך אחר הנוקבא עצמה להתדבק בה. משום שהקב"ה שולח מפתח, מסך דחיריק, שעליו יוצאת קומת החסדים הפותחת את רחמה, המעלה את מלכות דנוקבא לבינה דנוקבא, לת"ת, ותנה"י שמחזה ולמטה שלה נופלים לבריאה.
והקול האחרון פורח והמפתח בא, שהתנה"י שלה נופלים לעולם הבריאה, אז הנחש הולך אחר הקול ומתדבק בו, והולך עד ההר שבבטן, יסוד, ויונק שם, שזה מכונה, נושך בערוותה, כי כשתנה"י דנוקבא הם בבריאה, יכול לינוק מהם. עד שמחזירה התנה"י שלה מבריאה לאצילות, שחוזרת וממשיכה ג"ר, שאז נטהרת מנשיכת הנחש, מיניקתו, כי אין לו כוח לינוק מאצילות.
323. כל יניקת הנחש באה, משום שנדחתה הבטן, תנה"י דנוקבא, שנפלו לעולם הבריאה. ודאי שהנחש נדחה מהבטן ואין לו חלק בה, כי אח"כ חוזרת וממשיכה ג"ר. ואותם תנה"י שנפלו לבריאה, חוזרים לאצילות.
וכן הוא נדחה מהבטן שלמטה של שאר הנשים שבעולם, כי הנשים למטה הם ענפי הנוקבא העליונה, שאע"פ שעושה להם צער, לא ניתנה לו רשות לשלוט עליהם.
("הזקן", משפטים)
422. אמר רבי שמעון למשה, עכ"ז שאתה אינך יכול להסתכל בבני העוה"ב בעיניים ולא במלאכים, כש"כ בהקב"ה ושכינתו. אבל בעין השכל של ליבך אתה רואה הכול, בבני עוה"ב ובמלאכים ובהקב"ה ובשכינתו הסובבים אותך. ומשום זה שלמה, שכתוב בו, ויֶחְכם מכל האדם, אמר, וליבי ראה הרבה חכמה בעיני השכל.
423. אבל בנבואה, אין רשות לנביא להסתכל בה בעין השכל, אלא בעיניים, שהיא מראֶה וחיזיון של העיניים. כמ''ש, במראָה אליו אתוודָע. ועוד בחֶזיון לילה. מראֶה ביום, חיזיון בלילה. והכול בעיניים ולא בעיני השכל של הלב.
וב' העיניים הן ב' מתווכות של הלב, שמתווכות בין היצה"ר שבלב לבין האדם, והמשמשים שלו. והוא מלך ביניהם. ומשום זה חכם, הרואה בעיני הלב, הוא טוב מנביא, שרואה בעיניים. וכן ב' אוזניים הם ב' משמשי הלב.
424. משום זה, הלב רואה, הלב שומע, הלב מבין, הלב יודע. כמ''ש, ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. הרי חכמה ותבונה ודעת בלב, שבהן נעשו שמיים וארץ ותהומות, ובהן נעשה המשכן.
("משגיח מן החלונות", משפטים)
425. משה, מי שהכול כך בליבו, רואה יותר מנביא, כש"כ המחשבה שלך שאין לה סוף, ובה תסתכל בההוא שאין בו סוף, מה שלא היה לך רשות בתחילה להסתכל בעיניים. כמ"ש, וראית את אחוריי ופניי לא ייראו.
426. אווילי הלב הם מתים וסוּמים באלו הקליפות של הגוף. אבל אצלך אין אלו חשובים כלום. ואינם מפסיקים בינך ובין הקב"ה ושכינתו, ובין כל בני עוה"ב והמלאכים, כי כן יבוא אליך באלו החלונות של העיניים והאוזניים ונקבי האף והפה. כמלך הבא בסתר לחדרי חדרים לדבר עם בנו. ומשום זה מתפללים ישראל בתפילתם, אתה חוֹפֵשׂ כל חדרי בטן, רואה כליות ולב, ואין כל דבר נעלם ממך.
427. וזה שאמר שלמה, משגיח מן החלונות, חלונות של העיניים, האוזניים, נקבי האף והפה. בשבעת הנקבים האלו עולה הנשמה בשבעה מיני בשׂמים. וכן התפילה עולה בשבעה מיני בשׂמים אלו, שהם נֵרְד וכַרכּוֹם, קָנֶה וקינמון עם כל עצי לְבוֹנה מוֹר ואֲהָלוֹת עם כל ראשי בשׂמים.
בזמן שהתפילה עולה כך כמ"ש, מקוּטֶרת מור ולבונה. הקב"ה שואל עליה, מי זאת עולה מן המדבר מקוטרת מור ולבונה. מי זאת, מצד מ"י, בינה, כלולה משבעה מיני בשׂמים, חג"ת נהי"מ שלה, המאירים בריח, הארת החכמה.
("משגיח מן החלונות", משפטים)
1. מהי צניעות הספר? אמר רבי שמעון, חמישה פרקים הם הכלולים בהיכל רב, וממלאים כל הארץ. אמר רבי יהודה, אם אלו כלולים מכל החכמה, הרי אלו טובים יותר מכולם, ולא צריכים ללמוד יותר. אמר רבי שמעון, כך הוא למי שנכנס בחכמה ויצא ממנה בשלום. הוא רואה כאן התכללות כל החכמה. אבל מי שלא נכנס בחכמה ויצא ממנה בשלום, אינו כן.
כי הנכנס להיכל החכמה ויוצא משם מחמת פגם, אינו נחשב לנכנס ויוצא, כי לא יצא מרצונו, אלא שגירשו אותו משם מחמת פגם. אלא מי שאין לו שום פגם, ויוצא מההיכל מדעתו ומרצונו, כאדם הנכנס ויוצא בביתו, הוא כבן בית שם, והשכינה מגלה לו כל מחמדיה וסתריה, ולא מעלימה ממנו דבר, הוא נחשב לנכנס ויוצא.
2. משל לאדם, שדירתו הייתה בין ההרים, ולא ידע יושבי עיר. זָרע חיטים, ואכל החיטים כמו שהם. יום אחד בא לעיר. הגישו לו לחם טוב. אמר אותו האדם, זה לְמה? אמרו לו, זהו לחם לאכול. אכל, והיה טעים מאוד לחיכו. אמר, וממה נעשה זה? אמרו לו, מחיטים. אח"כ הגישו לו עוגות בלולות בשמן. טעם מהם, אמר, ואלו ממה נעשו? אמרו לו, מחיטים. אח"כ הגישו לו מאכלי מלכים הנילושים בשמן ובדבש. אמר, ואלו ממה נעשו? אמרו לו מחיטים. אמר, ודאי אני בעל כל אלו, כי אני אוכל העיקר של כל אלו, שהוא חיטה. ומשום דעה זו, לא למד איך לעשות כל אלו המטעמים, ולא ידע ממעדני העולם, ונאבדו ממנו. כך מי שאוחז כלל החכמה, ואינו יודע בכל העידונים המענגים היוצאים מהכלל ההוא.
("הקדמת סִפְרָא דצניעותא", סִפְרָא דצניעותא)
291. מי שהוא בעל עיניים בתבונה, יידע ויסתכל בחכמת אדונו, ויידע אלו דברים עליונים, שמפתחות ריבונו נמצאים שם, אשר הם צפוּנים בתוך המשכן הקדוש. אשריהם בעוה"ז, ואשריהם בעוה"ב.
("מצודות לוכדות נמצאות", פקודי)
433. כיוון שקנה רוח, הרוח ההוא יוצא ומשבר הרים וסלעים, שהם הכוחות החיצוניים, והוא עולה ומתפשט ונכנס בין המלאכים העליונים הקדושים, כי הרוח נמשך מעולם היצירה, ששָׁם המלאכים, ושם יודע מה שיודע, ולומד מהם דברים, וחוזר למקומו. אז, זהו קשר של האדם בקדושה, עד שזוכה בנשמה וקונה אותה.
434. כיוון שקונה נשמה, היא עולה למעלה בעולם הבריאה, שמשם נמשכת הנשמה, ושומרי הפתחים אינם מעכבים אותה, והולכת ומתפשטת ועולה יותר למעלה, בין אלו הצדיקים הצרורים בצרור החיים, המלכות דאצילות, ושם רואה עונג המלך, ונהנית מזיו העליון.
435. וכשמתעוררת האיילה הקדושה, המלכות, ברוח צפון, בחצות לילה, היא יורדת, ואותו צדיק שקנה נשמה, קם ומתגבר, כאריה הגיבור, בתורה, עד שהאיר הבוקר, ואז הולך עם אותה איילה קדושה להיראות לפני המלך, לקבל ממנו חוט אחד של חסד, חוט של אברהם, אור החסד.
436. וכשבא אותו צדיק עם האיילה, המלכות, אז מתעטר עימה לפני המלך, ודוד אומר, למנצח על איילת השחר, שהיא כנ"י, מלכות.
437. אשריהם בעלי נשמה, בעלי תורה, אנשי עבודה של המלך הקדוש. אוי לאותם הרשעים שלא זכו להתדבק באדונם ולא זכו בתורה. שכל מי שלא זכה בתורה, אינו זוכה לא ברוח ולא בנשמה.
438. מה בין ישראל לעמים עכו"ם? אע"פ שאדם מישראל לא זכה אלא בנפש, מדרגה עליונה עומדת עליו, כי אם הוא רוצה לקנות רוח, ואם הוא רוצה לקנות נשמה, קונה וזוכה בה.
("נר"ן", ויקרא)
288. פרשה זו היא סוד חכמת התורה, והכול סתום וגלוי, סוד ופשט. וכל התורה נמצאת בסוד ובפשט. ואין דבר בתורה, שלא רשום בו השם הקדוש העליון, שהוא סתום ומגולה. משום שהנסתרות שבתורה, יורשים קדושים העליונים, והנגלות שבה, מתגלים לשאר בני העולם.
כתוב, לסַפֵּר בציון שֵׁם הוי"ה, ותהילתו בירושלים. בציון, בביהמ"ק, מותר להזכיר את השם הקדוש הוי"ה. ומחוץ לביהמ"ק רק בכינוי שלו, אדנ"י, ולא בכתיבתו. וע"כ הכול הוא סתום וגלוי. כי שם הוי"ה, שאסור להזכיר אותו, הוא סתום, והשם אדנ"י, שאנו מזכירים, הוא גלוי. ועד"ז כל הדברים. כל מי שגורע או מוסיף אות אחת בתורה, כמו שמשקר בשם הקדוש העליון של המלך.
("תמר", אחרי מות)
300. כל מי שנימול ונרשם בשם הקדוש, נותנים אותו בדברים הגלויים שבתורה, שמודיעים לו בראשי אותיות, בראשי פרקים, ונותנים עליו הזהירות החמורה של מצוות התורה. ולא יותר, עד שמתעלה במדרגה אחרת. כמ"ש, מגיד דבריו ליעקב. אבל, חוקיו ומשפטיו לישראל, שהוא במדרגה עליונה יותר. כמ"ש, לא ייקרא שִׁמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שְׁמך. הרי שישראל חשוב יותר מיעקב. וע"כ כתוב, חוקיו ומשפטיו לישראל. שהם סודות התורה, וחוקי התורה, ונסתרות התורה. שלא צריכים לגלות זה, אלא למי שהוא במדרגה עליונה יותר כראוי.
301. וכמו שלישראל כך, שאין מגלים התורה, אלא למי שהוא במדרגה עליונה, לעמים עכו"ם על אחת כמה וכמה. וכל מי שלא נימול, ונותנים לו אפילו אות קטנה שבתורה, הוא כאילו החריב העולם, ומשקר בשמו של הקב"ה. כי הכול תלוי במילה. וזה בזה נקשר, התורה נקשרת במילה.
("אסור ללמד תורה לשאינו נימול", אחרי מות)
309. אע"פ שנימול, ואינו עושה מצוות התורה, הרי הוא כעכו"ם לגמרי, ואסור ללמד אותו דברי תורה. וע"כ כתוב, מזבַּח אבנים תעשה לי, שהמילה היא מזבח אבנים ממש, שמרכך את לב האבן שלו. וזה שנימול ואינו עושה מצוות התורה, קשיות הלב שלו עומדת במקומה, והזוהמה לא נפסקת ממנו. משום זה, לא עולה בידו המילה, ואינה מועילה לו. וע"כ כתוב, כי חרבךָ הנפתָ עליה ותְחַלְלֶהָ. שאע"פ שחרבך הנפת עליה, שנימול, עכ"ז, כיוון שאינו מקיים המצוות, ותחללה. הִתְחַללה המילה ואינה מועילה. ואסור ללמד אותו תורה.
310. משום זה, לא עשה כן לכל גוי. גוי סתם, שכולל גם אותו שנימול ואינו עושה מצוות. ומשפטים בל ידעוּם, לעולם ולעולמי עולמים. דבר אחר, שהם פשטי התורה והמצוות, אין אנו נותנים להם, כש"כ, סודות התורה וחוקות התורה. וכתוב, כי חֵלֶק ה' עַמו יעקב חֶבל נחלתו. אשרי העם שכָּכָה לו, אשרי העם שה' אלקיו.
("אסור ללמד תורה לשאינו נימול", אחרי מות)
109. כתוב, איש או אישה, כי יפליא לנדור נֶדר נזיר. יפליא, שנפרד משאר בני העולם, להתקדש כעין של מעלה, ולהימצא שלם. בשעה שאדם בא להיטהר, מטהרים אותו. אדם הבא להתקדש מקדשים אותו, ופורשים עליו קדושה שלמעלה, קדושה שהקב"ה התקדש בה.
("מדוע באתי ואין איש", נשוא)
55. הקב"ה משבח בתורה ואמר, לכו בדרכי ועִסקו בעבודתי, ואני אביא אתכם לעולמות טובים, לעולמות עליונים.
("עלו זה בנגב", שלח לך)
55. אנשים שאינם יודעים, ואינם מאמינים, ואינם מסתכלים, הקב"ה אומר להם, לכו ותרגלו העולם הטוב, עולם העליון הנחמד. הם עונים, איך נוכל לרגל אותו ולדעת כל זה?
56. הקב"ה אומר להם, עלו זה בנגב ועליתם את ההר, וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה הֶחָזָק הוא הרָפֶה. עלו זה בנגב, השתדלו בתורה, ותראו שהיא עומדת לפניכם, וממנה תדעו אותו העולם. וראיתם את הארץ מה היא, שתראו ממנה אותו העולם, שהוא ירושה ונחלה, שאני מביא אתכם בו. ואת העם היושב עליה, הם הצדיקים שבגן עדן, העומדים שורות שורות בכבוד העליון במדרגות העליונות.
("עלו זה בנגב", שלח לך)
35. עתיד הקב"ה לפקוח עיניים, שלא היו חכמות, שיסתכלו בחכמה עליונה, ולהשיג מה שלא השיגו בעוה"ז, כדי שיכירו את ריבונם. אשריהם הצדיקים, שיזכו לחכמה ההיא, שאין חכמה כאותה החכמה, ואין ידיעה כאותה הידיעה, ואין דבקות כאותה הדבקות.
("כותנות עור", ואתחנן)
93. מי שיודע סוד החכמה, יכול להשיג ולעשות מידות בכל הצדדים, עד שיידע בסודות עליונים, בסודות אדונו, בסודות החכמה, כדי לדעת ולהשיג. מי שיודע ומסתכל, אשרי חלקו בעוה"ז ובעוה"ב.
כי הכלל הזה יתקן רגליו של האדם, להיכנס במחיצת המלך, וללכת בדרך ישר. אשרי הוא בעוה"ז, ואשרי הוא בעוה"ב. עד כאן קו המידה.
("קו המידה", ואתחנן, זוהר חדש)
8. סוד הסודות לאלו היודעים החכמה של אדונם, לדעת סוד הברכות על מצוות התורה ועל כל ההנאות והחמודות של העוה"ז, הוא להשפיע ברכות מלמעלה למטה.
("כוונת הברכה", עקב)
8. הראיני את מראייך. בעת שהאדם נעשה מִטיפה בשִׁלְייתה של אימו, כמו שגדל, מכניס בו הקב"ה מעט מעט רוח ונפש. ונר ניתן על ראשו בלילה. כמ"ש, בְּהילוֹ נרו עלֵי ראשי. ועמוד של אור ביום, כמ"ש, יומם בעמוד ענן לַנְחוֹתם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם, ללכת יומם ולילה. וכתוב, כי נר מצווה, ותורה אור. שהמלכות השולטת בלילה, נקראת נר מצווה, וז"א שנקרא תורה, השולט ביום, נקרא, ותורה אור.
9. ומלמדים אותו כל התורה. ומלמדים אותו כל המצוות. ואומרים לו, רְאה שזו דרך עקלתון, הנקראת לילה. ובמָקום זה יעלו כל נפשות בני אדם. כמ"ש, קטן וגדול שָׁם הוא, ועֶבד חופשי מאדוניו.
10. ומראים לו בעמוד האש, שהוא על ראשו, כמה דובים ונמרים ואריות ומלאכי חבלה, שיושבים שם. וכֶּלב שם. ועל זה אמר דוד, הַצילה מֵחרב נפשי, מיד כלב יחידתי. ומקום זה הוא חושך. ומלאכי חבלה קוראים לו לילות. ועל זה אמר, מפַּחד בלילות. הם נקראים לילות ממש.
11. ואומרים לו, אם תזכה למצוות, כל מצווה ומצווה יעשו לך ממנה מלאך טוב. ובשעה שתבוא במקום הזה, ותזכה למצוות, יאמרו, סוֹלוּ סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך פלוני, ולא ישלטו עליך מלאכי חבלה.
12. ובדמיון הזה ביום, אומרים, אם תזכה בתורה, כל אות תהיה מלאך, שיעזור לך במקום הזה. והתורה הנקראת דרך, תלך בדרך הזה, שלא ישלטו עליך. ועל זה כתוב, לנחותם הדרך. ואח"כ יראו לו את גן העדן, וכל חלק וחלק שיש בו לצדיק בפני עצמו. ומשביעים אותו שיקיים כל התורה.
("נר"נ ונשמה לנשמה ונ"ר הבהמית", מדרש רות, זוהר חדש)
349. נפשי איוויתיךָ בלילה, אף רוחי בקרבי אֲשַׁחֲרֶךָ. נפשי איוויתיך, שתי צורות טובות נתן הקב"ה באדם, לשמש בעוה"ז, והם נ"ר. הנפש לקיום הגוף, במצוות שתתעוררנה ממנה. הרוח, להתעורר בתורה, ולהנהיג אותו בעוה"ז. ואם הנפש זוכה במצוות והרוח זוכה לעסוק בתורה, אז יורדת עליו גדלות יתרה מלמעלה, נשמה חיה יחידה, כפי דרכיו.
350. ובשניים אלו, נ"ר, הולך האדם בעוה"ז ומשמש בהם. כי אותה הנפש אינה מתקיימת בגוף, אלא בהתעוררות הרוח השורה עליה.
351. כשהאדם בא לשמש ולעבוד אדונו בב' אלו, בנפש וברוח, מתעוררת עליו מלמעלה התעוררות קדושה, ושורה על האדם, ומסובבת אותו מכל הצדדים. ומתעוררת בו בחכמה עליונה, לזַכות אותו להיות בהיכל המלך.
352. ואותה התעוררות השורה עליו, היא ממקום עליון, מבינה, ושְׁמה נשמה. וממנה מתעורר לאדם לעשות תשובה ומע"ט. והיא כוח עליון, כוח התשובה, שהיא בינה הנקראת תשובה, שהיא אם לרוח, הנמשך מז"א, והרוח הוא הבן שלה. כי ז"א הוא בן הבינה.
353. על הנשמה, יש לה אוהב עליון, נשמה לנשמה שְׁמו. שהיא אור החיה, הנמשך מחכמה. והיא נקראת אב אל הרוח, שהוא מז"א. כי חו"ב, או"א לז"א. ממנה מתעוררות אל האדם יראה אהבה תורה ומצווה, שהן נמשכות מאב ואם מבן ובת. יראה ואהבה נמשכות מחו"ב, שהם נקראים אב ואם. תורה ומצווה נמשכות מז"א ומלכות, שהם נקראים בן ובת של חו"ב.
י' של שם הוי"ה, חכמה, אב. ה"ר, בינה, אם. ו', ז"א, בן. ה"ת, מלכות, בת. וזוהי הוי"ה מלאה.
("נרנח"י ונ"ר דשמאל", מדרש רות, זוהר חדש)
691. אשרי מי שמשתדל לדעת באותו עולם, שהנשמות שם. מי שיודע בו, ומשתדל לדעת אותו, אין שיעור לחכמתו.
("ותִקרֶאנה לו השכנות שֵׁם", מדרש רות, זוהר חדש)
169. כל גוי שיעשה תשובה, וייפרד מעבודה זרה, ומעבירות, יכניס בו הקב"ה רוח קדוש ונפש קדושה. וע"כ יש לו חלק לעוה"ב.
("כמו שיש שֵׁם בקדושה כך יש שם בטומאה", מדרש רות, זוהר חדש)