קנאה, תאווה וכבוד

1. הטביע השי"ת, בכללות ההמון, ג' הנטיות, שנקראים קנאה, ותאווה, וכבוד, שבחמתם מתפתח ההמון דרגה אחר דרגה, להוציא מקרבו פני אדם שלם.

והנה על ידי נטיית התאווה, מוציאים מתוכם את העשירים, שהמובחרים מהם ברצון חזק, וגם תאווה להם, נמצאים מצטיינים בהשגת העשירות, שהמה דרגה הראשונה להתפתחות ההמון, ובדומה לדרגת הצומח, שבכלל מציאות, אשר כוח נוכרי מושל עליהם, להנטותם לסגולתם, שהרי כוח התאווה במין האדם, כוח זר הוא, ומושאל ממין החי.

ועל ידי נטיית הכבוד, מוציאים מתוכם את הגיבורים אנשי השם, המה המושלים בבית הכנסת, ובעיר וכדומה, שבעלי רצון החזק שבהם, וגם נטיית הכבוד להם, נמצאים מצטיינים בהשגת ממשלה, והמה דרגה הב' להתפתחות ההמון, ובדומה לדרגת מין החי שבכלל המציאות, אשר כוח הפועל שבהם, כבר מצוי במהותם בפני עצמם, כאמור לעיל שהרי נטיית הכבוד, נבדלת היא למין האדם בפני עצמו, ועימה חפץ הממשלה, כמו"ש כל שתה תחת רגליו (תהילים ח', ז').

ועל ידי נטיית הקנאה מוציאים מתוכם את החכמים, כמו שאמרו ז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה, שבעלי רצון חזק, ונטיית הקנאה להם, נמצאים מצטיינים בהשגת חכמה ומושכלות, ובדומה, לדרגת מין המדבר שבכלל המציאות, אשר כוח הפועל שבהם, בלתי מוגבל בזמן ומקום אלא כללי ומקיף לכל פרטי העולם, ולכל הזמנים, כאמור לעיל, וכן מטבע אש הקנאה הוא כללי ומקפת לכל המציאות, ולכל הזמנים כי זהו משפט הקנאה, שבאם שלא היה רואה זה החפץ אצל חבירו, לא היה מתעורר לחשוק אליו כל עיקר, ונמצא שאין הרגשת החיסרון מתוך מה שחסר לו, אלא מתוך מה שיש לחבריו, שהמה כל בני אדם וחוה, מכל הדורות, אשר על כן, אין קצה לכוח הפועל הזה, ועל כן מוכשר לתפקידו הנישא והנעלה. (בעל הסולם, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אות ג')

2. בזמן שהאדם מקבל על עצמו את בחינת אמונה בבחינת הטהרה, בין במוחא ובין בליבא, אז הוא זוכה לאישה נאה, היינו שהשכינה הקדושה מתגלית אליו בבחינת חן ויופי. וזה מרחיב את דעתו של אדם. היינו, שעל ידי התענוג והשמחה, שמרגיש אז, בא מהתגלות השכינה הקדושה בתוך האיברים, וממלא את הכלים החיצונים והפנימים. וזה נקרא "הרחבת הדעת".

ולזכות לזה הוא על ידי "הקנאה והתאווה והכבוד", ש"מוציאין את האדם מן העולם". שפירושו "קנאה" על ידי הקנאה בהשכינה הקדושה, הנקרא שהוא מקנא קנאת ה' צבאות. "כבוד" פירושו, שרוצה להרבות כבוד שמיים. "תאווה" פירושו, בחינת "תאוות ענווים שמעת". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ט', "מהו, ג' דברים שמרחיבים דעתו של אדם, בעבודה")

3. העניין הוא, כי כל שמירה המעולה, ונעילת הדלת על היכל החכמה, הוא, מפחד האנשים שרוח קנאת סופרים שבהם, מעורב בכוח התאווה, והכבוד, ואין קנאתם מוגבלת, בחפץ החכמה ומושכלות לבד. ובזה נמצאים ב' המאמרים הנ"ל צדקו יחדיו, שבא זה ולימד על זה, כי מאחר שפני הדור כפני הכלב, כלומר שצוחין ככלבא הב הב, ויראי חטא ימאסו, וחכמת חכמים תסרח בהם, ממילא מותר להרחיב שערי החכמה, ולהסיר השמירה המעולה, להיותה בטוחה מאליה, מחמס ועושק, ואין עוד פחד מתלמיד שאינו הגון, שיטול אותה למכור בשוק, להמון עם, החומרים, היות שלא ימצא להם קונים על סחורה זו, כי כבר נמאסת בעיניהם, וכיוון שאין עוד תקווה לנחול תאווה וכבוד על ידיה, נעשית בזה, בטוחה ומשומרת מאליה, שכל זר לא יקרב, זולת אוהבי חכמה ותושיה לבד, ולפיכך יוסר כל בדיקה מהנכנסים, עד שגם צעירי ימים יוכלו לזכות בה. (בעל הסולם, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אות ד')

4. אמרו חז"ל אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, היינו שכולם יהיה פרושים מרדיפה אחר התאווה והכבוד, שאז יהיה אפשר לקבוע מדרשות ברבים, להכינם לביאת משיח בן דוד כנ"ל. או בדור שכולו חייב דהיינו בדור כזה, שפני הדור הוא כפני הכלב, ויראי חטא ימאסו, וחכמת סופרים תסרח בהם וכו', אשר אז לאידך גיסא, יהיה אפשר להסיר השמירה היתירה, וכל הנשאר בבית יעקב וליבו דופק להשגת החכמה והתכלית, קדוש יאמר לו ויבוא וילמוד כי אין עוד חשד ופחד, פן ואולי לא יישאר עומד על מידותיו ויצא ויסחור אותה בשוק, כי כבר אפס קונה מההמון כולו, וכבר החכמה מאוסה בעיניהם באופן שאין להשיג תמורתה, לא תאווה ולא כבוד, ולפיכך כל הרוצה לכנוס יבוא ויכנוס, וישוטטו רבים ויתרבה הדעת בכל אותם הכדאים לה, ובזה נזכה בקרוב לביאת משיח צדקינו ופדות נפשינו במהירה בימינו אמן. (בעל הסולם, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אות ה')

5. צריך להבין מאוד, רוממות זה האדם יציר כפיו של הקב"ה, ואישתו שהקב"ה חלק לה עוד בינה יתירה הימנו, כאמרם ז"ל (נידה מ"ה) בהבנת הכתוב ויבן ה' את הצלע, ואיככה נכשלו ונעשו ככסילים, לא ידעו להיזהר מערמת הנחש, גם לאידך גיסא, זה הנחש, שהמקרא מעיד עליו, שהיה ערום מכל חיית השדה, איך הוציא משפתיו כסילות וריקות כזו, שבאם יאכלו לפרי העץ הדעת, אז יתהוה מהם אלוקים. ואיך כסילות זה מצא קן בלבבם. ועוד, כי להלן נאמר, שלא מפני התאווה להעשות אלוקים אכלה מעץ הדעת, אלא בפשיטות, כי טוב העץ למאכל וכו', שהוא לכאורה, תאווה בהמית. (בעל הסולם, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אות ט"ו)

6. ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים וכו', פירוש שלא סמכה עצמה על דבריו, אלא שהלכה ובררה מדעתה ותבונתה, והקדישה את עצמה בקדושה יתירה, לעשות נחת רוח להשי"ת, כדי להשלים הכוונה הנרצה הימנה, ולא כלל להנאתה עצמה. שאז, נפקחו עיניה, כדברי הנחש, ותרא האישה כי טוב העץ למאכל, והיינו על ידי זה שראתה, כי תאווה הוא לעיניים, כלומר, דעוד מטרם שנגעה בו, הרגישה מתיקות ותאווה גדולה, בראות עיניה לבד שחמדה כזה עוד לא קרה לה, בכל עצי הגן, ונתברר לה עוד, אשר נחמד העץ להשכיל, כלומר, דעל כן יש בעץ הזה תאווה וחמדה מרחוק, יתר מכל עצי הגן, היינו להשכיל עליו, אשר בשביל מעשה האכילה הזו, נבראו, והוא כל המטרה, כמו שגילה לה הנחש. ואז, אחר הבירורין המוחלטים האלו, ותיקח מפריו ותאכל, ותיתן גם לאישה עימה ויאכל, ודייק הכתוב במילת עימה, כלומר, על כוונתה הטהורה, דהיינו רק להשפיע, ולא לצרכי עצמו וזה הוראת הכתוב, שנתנה לאישה עימה, כלומר, עימה בקדושה. (בעל הסולם, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אות י"ז)

7. לעולם מוכרח להיות ההתחלה, אחרת אי אפשר להגיע לשמה. פירוש, האדם צריך להאמין שבכל התאוות גשמיות, היינו אכילה, שתייה, שינה ושאר תאוות, וכמו כן תענוגים שיש בהשכלה בחכמות חיצוניות, ובשליטה, ובנקימה, וכל כיוצא בזה, כמו שכתוב בכללות "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם", שבהתענוגים האלה אין יותר מנהירו דקיק, כלשון הזוהר הקדוש.

מה שאין כן בתורה ומצוות מלובשים בבחינת פקדון אורות גדולים, ולא כמו בתענוגים גשמיים, שנפלו בהם רק ניצוצות של אור הקדושה.

לכן קליפות נותנות לאדם התעוררות להיכנס לקדושה, מטעם שרוצות לזכות לאורות גדולים. וזה נקרא "שלא לשמה". ואחר כך מתוך שלא לשמה הזה, הוא יכול לזכות לשמה. (הרב"ש, מאמר 119, "מתוך שלא לשמה בא לשמה")

8. איך האדם יכול לצאת מהנטיות, שהוא רגיל בהם מצד הלידה, הלא מצד השכל אי אפשר להבין, איך יש מציאות, שהאדם יחשוב אחרת, מכפי הנטיות שלו. ושם (בהקדמה, אות ג'), אומר, "שבגלל זה ניתן לנו תיקונים, שעל ידי האדם מוכרח לעבוד ולתת יגיעה, אחרת היו כל הנבראים במצב המנוחה, מטעם ששורש הנבראים שהוא הבורא, הוא במצב המנוחה המוחלטת, וכל ענף רוצה להידמות לשורשו".

והתיקונים האלו נקראים "הקנאה, והתאווה, והכבוד, הם מוצאים את האדם מן העולם" (פרקי אבות א', כ"א). ואומר שם, שעל ידי הקנאה והכבוד יש אפשרות לשנות את נטיות התאווה, לבוא לדרגת צומח, שהוא מתחיל לעבוד לטובת הזולת מטעם שלא לשמה. וכמו כן על ידי הקנאה, הוא יכול לעבור לדרגת חכמה, כמו שאמרו חז"ל, "קנאת סופרים תרבה חכמה". וכמו כן יכולים לעבור מבחינת חי לבחינת מדבר, גם כן על ידי שלא לשמה.

אולם מה מועיל השלא לשמה, אם אין לו הנטיות אמיתיות למדרגה שהוא עובר. ועל זה אמרו חז"ל, אצל בחינת תורה, "שהמאור שבתורה מחזירו למוטב". נמצא, שעל ידי שלא לשמה באים לשמה. לכן אמרו, "לעולם ילמוד אדם שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה באים לשמה". (הרב"ש, מאמר 4, "מהו, שתולדות הצדיקים הם מעשים טובים, בעבודה", 1990)

9. אמרו חז"ל "קנאת סופרים תרבה חכמה". היינו, בזמן שכל החברים מסתכלים על החברה, שהם נמצאים ברמה גבוהה, הן מצד המחשבה, והן מצד המעשים, אז מצד הטבע הוא, שכל אחד ואחד מוכרח לעלות מדרגתו לדרגה יותר גבוהה, ממה שיש לו מצד תכונת גופו.

זאת אומרת, אפילו מצד הלידה אין הוא משתוקק לתאוות גדולות, ואין לו המשכה גדולה לתאוות כבוד, מכל מקום מצד הקנאה הוא יכול לרכוש כוחות נוספים, מה שאין לו מצד הטבע, שעימהם הוא נולד. אלא מידת הקנאה שיש בו, הכוח הזה הוליד בו כוחות חדשים, הנמצאים אצל החברה. ועל ידם הוא קיבל אותו תכונות חדשות, היינו כוחות שאינם נמצאים אצלו מצד ההורים שהולידו אותו. נמצא עכשיו, שיש לו תכונות חדשות, מה שהחברה הולידה בו.

נמצא, שיש להאדם תכונות, מה שההורים מורישים להילדים, ויש לו תכונות, מה שהוא רכש מהחברה. שזה הוא קניין חדש. וזה בא לו רק מכוח חיבור עם החברה, ועל ידי הקנאה שיש בו על החברים, בזמן שהוא רואה, שיש להם תכונות יותר יפות, ממה שיש לו, זה נותן לו תנופה, שירכוש מהם את מידותיהם הטובות, שיש להם, ולו אין, והוא מקנא בהם.

נמצא, שהוא מרוויח מהחברה תכונות חדשות, מה שהוא מסגל לעצמו, מכוח מה שהוא רואה, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממנו, והוא מקנא בהם. זוהי הסיבה שיכול עכשיו להיות יותר גדול, מבאם שלא היה לו חברה, כי קונה על ידי החברה כוחות חדשים. (הרב"ש, מאמר 21, "עניין למעלה מהדעת", 1986)

10. האי תלמיד חכם דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה. ופירש רש"י, שיש לו רוחב לב מתוך תורתו ומשים לליבו יותר משאר בני אדם, וקא משמע לן דחייב לדונו לכף זכות (תענית ד', ע"א).

ויש לפרש מתוך רוחב ליבו, לכן הוא מתפעל מכל דבר, שהוא רגיש על כל דבר.

"תאווה", היינו תביעה מצד פנימיותו עצמו. "קנאה", היינו הגם מבחינת עצמותו אין לו תביעה, אבל חיצוניותו מעורר בו תביעה, לכן נקרא זה תביעה מצד חיצוניותו. לכן יש ב' כוחות באדם שגורמים לו לבוא לידי התפתחות, הלב והמוח. (הרב"ש, מאמר 450, "כוחות הגורמים להתפתחות הלב והמוח")

11. האדם צריך להרגיש, שהוא יותר גרוע מאחרים, משום שכך הוא האמת. וגם יש להבין את עניין שחז"ל אמרו "קנאת סופרים תרבה חכמה". זהו דווקא בתוך הדעת. מה שאין כן למעלה מהדעת לא נראה כל כך מעלת חבירו, שנגיד שיש לו קנאה על חבירו, שזה יגרום לו צורך לתת עבודה ויגיעה, מסיבת שחבירו מחייבו כך, מסיבת הקנאה.

ואאמו"ר זצ"ל פירש את מאמר של רבי יוחנן "ראה הקב"ה שצדיקים מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור", שנאמר "כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל". ופירש רש"י "פזרן בכל הדורות" להיות שתות וקיום ויסוד לקיום תבל (יומא ע"ח, ע"ב). "מעוטים" משמע, שמתמעטים והולכין. לכן מה עשה "עמד ושתלן בכל דור ודור". היינו, שעל ידי זה שתלן בכל דור ודור, על ידי זה יתרבו. ויש להבין, איך, אם פזרן אותם בכל דור ודור, יתרבו. שיש להבין, מהו ההבדל אם כל הצדיקים נמצאים בדור אחד, או שפזרן בכל הדורות, כמו שמובן מדברי פירוש רש"י, שעל ידי זה שפזרן בכל הדורות, יתווספו צדיקים.

והוא זצ"ל אמר, על ידי זה שיהיו צדיקים בכל דור, אז יהיה מקום לאנשים, שאין להם מצד הלידה התכונות המוכשרות להגיע לידי דביקות בה', אלא על ידי זה שיתחברו לצדיקים, שיהיו בכל דור, אז על ידי הדביקות בהם, ילמדו ממעשיהם, ויוכלו לקבל תכונות חדשות, מצד הצדיקים שיהיו בכל דור. לכן פזרן את הצדיקים בכל דור ודור, שבאופן כזה יתרבו הצדיקים. (הרב"ש, מאמר 21, "עניין למעלה מהדעת", 1986)

12. בזמן שהיצר הרע בה ומראה לו את שפלות החברים, הוא צריך ללכת למעלה מהדעת. אבל בטח שיותר טוב ויותר הצלחה הייתה, אם הוא היה יכול לראות בתוך הדעת, שהחברים עומדים במדרגה יותר גבוהה ממנו. וזה יכולים להבין את התפילה, שסדר לנו רבי אלימלך זצ"ל, וזה לשונו "ותצילנו מקנאת איש מרעהו, ולא יעלה קנאת אדם על ליבנו, ולא קנאתנו על אחרים. אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם". (הרב"ש, מאמר 21, "עניין למעלה מהדעת", 1986)

13. אם הוא רואה, איך שהחברים עומדים במדרגה גבוהה ממנו, והוא רואה בתוך הדעת, איך הוא נמצא בתכלית השפלות מול החברים, והוא רואה, שכל החברים הם שומרי זמן, שנקבע לשמור סדר ביאתם לבית הכנסת, והם יותר מתעניינים לכל מה שמתרחש בין החברים, לעזור לכל אחד בכל מה דאפשר, וכל דברי עבודה ששומעים מפי מגידיי השיעורים, הם תיכף לוקחים את זה לשימוש בפועל במעשה, וכדומה.

בוודאי זה פועל עליו, שייתן לו כוח להתגבר על עצלותו, הן בעת שהוא צריך לקום לפנות בוקר, בזמן שמעוררים אותו. ובעת הלימוד הגוף שלו מתעניין יותר בהשיעורים, כי אחרת הוא יהיה המפגר בין החברה. וכמו כן בכל דבר בקדושה הוא מוכרח לקבל יותר ברצינות, משום שהגוף לא יכול לסבול שפלות. ועוד יותר מזה, הגוף שלו, בעת שהוא מסתכל על החברה, והוא רואה בתוך הדעת, איך שכולם עובדים לשם שמיים, אז גם הגוף שלו גם כן נותן לו לעבוד לשם שמיים.

והסיבה שהגוף עוזר לו לעבוד לשם שמיים, היא כנ"ל, היינו שאין הגוף מוכן לסבול שפלות. אלא כל גוף הוא בעל גאווה, ואינו מוכן להשלים עם המציאות, שחבירו יהיה יותר גדול ממנו. נמצא לפי זה, שבזמן שהוא רואה, שהחברים עומדים במעלה יותר גבוהה ממנו, זה גורם להתעלות בכל המובנים. (הרב"ש, מאמר 21, "עניין למעלה מהדעת", 1986)

14. ותצילנו מקנאת איש מרעהו, ולא יעלה קנאת אדם על ליבנו, ולא קנאתנו על אחרים. אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חבירו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חבירו חלילה. ותחזק התקשרותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך, שיהא הכול נחת רוח אליך. וזה עיקר כוונתנו. ואם אין לנו שכל לכוון את לבבנו אליך, אתה תלמדינו, אשר נדע באמת כוונת רצונך הטוב. (רבי אלימלך מליז'נסק, "נועם אלימלך")

15. עיקר ושורש עבודת ה' היא אהבת חברים, ועל ידה יוכל אדם לבוא לעבודת ה' האמיתית, בראותו כי חבריו, המה שואפים ומתאווים לעבוד ה' בתורה ובתפילה, אז ילהיב לבבו גם הוא להתאחד איתם, וכל מעשי חבריו יהיו גדולים בעיניו ממעשי עצמו. (רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, "מאור ושמש")

16. העיקר והיתד שהכול תלוי בו, ותוכן דרכי התשובה הנכונה, תמצא על ידי אהבת חברים ודיבוק חברים והתקרבות לצדיקי הדור, ועל ידי זה יבוא לתכלית ההכנעה, כי יראה עבודת חבריו, וגודל תבערת לבבם והתלהבותם לעבודת הבורא ברוך הוא, ועל ידי זה ילמד לעשות גם הוא כמותם, ויכיר עוותתו וישוב בתשובה שלימה. (רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, "מאור ושמש")

17. צריך שידמה לו שחבירו עובד את השי"ת יותר ויותר ממנו ועל ידי זה הוא מתחזק את עצמו בעבודת ה' יותר, כי האדם צריך תמיד לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי. וזהו שאמרו בגמרא לעתיד כל צדיק וצדיק נכווה מחופתו של חבירו ולכאורה קשה, וכי זה התענוג יהיה לעתיד שיכוה מחופתו של חבירו, אלא העניין הוא כמו שאמרנו שבעולם הזה נדמה לכל אחד ואחד שהוא עובד השי"ת יותר מחבירו ולעתיד כשייתן השי"ת לצדיקים שכר בשביל מעשיהם הטובים, ייתן לכל אחד ואחד כפי מעשיו, כן ישיג השגות אלוהותו יתברך, ויראה שחבירו השיג יותר ממנו ויבין שחבירו כיוון במעשיו הטובים בעולם הזה לשם שמיים יותר ממנו, ולכן השיג יותר ממנו וקנאת סופרים תרבה חכמה ויתחזק על ידי זה בעבודת ה' יותר ויותר וישיג על ידי זה השגות אלוהות יותר. וזהו כל אחד נכווה מחופתו של חבירו פירוש לשון התלהבות על ידי שיראה שחופתו של חבירו גדולה משלו, תבער בו אש ויתלהב נפשו לעבודת הבורא יתברך יותר וישיג השגות אלוהות יותר. (רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, "מאור ושמש")