זמן ההכנה

1. הנה, בזמן ההכנה, כל העבודה היא בהלָאוִין. זאת אומרת, בה "לא", כמו שכתוב "וענו אותם בארץ לא". מה שאין כן בעניין הלשון, שהוא בחינת אנוכי, צריכים מקודם לזכות לבחינת אהבה.

מה שאין כן בההכנה יש רק עבודה בבחינת "לָאוִין", שהוא בחינת "לא יהיה לך", שעל ידי הרבה "לא" באים לבחינת "אל" דחסד. וטרם זה יש הרבה "לא", שהוא אלוהים אחרים, הרבה "לָאוִין". יען, שמשלא לשמה באין לשמה.

וכיוון שהסטרא אחרא נותנת הסמיכה, לכן אפילו אחר כך, כשעובדים וממשיכים קדושה, ומכל מקום בזמן שהיא לוקחת את הסמיכה, אזי נופלין מהמדרגה. אזי היא לוקחת את כל השפע, מה שהיו ממשיכים. ועל ידי זה יש כוח לסטרא אחרא לשלוט אחר כך על האדם, שהאדם יהיה נגרר אליהם למלאות רצונה. ואין לו עצה אחרת, אלא שהוא יכול להרים את עצמו מדרגה יותר גבוה. ואזי הסדר עוד הפעם, כמו מקודם עם מ"ט שערי טומאה.

זאת אומרת, שהאדם הולך במדרגת הקדושה עד מ"ט שערים. אבל שם יש לה שליטה, ליקח את כל החיות והשפע, עד שהאדם נופל בכל פעם לתוך שער של טומאה יותר גבוה, כי "זה לעומת זה עשה אלוקים". וכשבאים לתוך שער המ"ט, כבר אין האדם יכול להגביה את עצמו, עד שהקב"ה בא וגאלו. ואז "חיל בלע ויקאנו ומבטנו יורישנו אל". זאת אומרת, שכל השפע והחיות, שהקליפה הייתה לוקחת מכל המ"ט שערים דקדושה, לוקח עכשיו האדם. וזה סוד "ביזת הים".

וטרם שמרגישין את הגלות אי אפשר לגאול. ובזמן שהולכין בהמ"ט, אז מרגישין את הגלות. ובשער הנו"ן השי"ת גואל. ואין חילוק בין "גולה" ל"גאולה" אלא ב"א", שהוא סוד אלופו של עולם. לכן גם הגלות, אם אין האדם משיג כראוי, חסר לו מהמדרגה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ר"ד, "מטרת העבודה - ב")

2. "שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל". כלומר, שבשעת הכנה נראה החן והיופי לעיקר השלימות, שאחר זה הוא משתוקק וכוסף, אולם בעת התיקון, "שימלא הארץ דעה את ה'", אז, עולם הפוך ראיתי, כי רק היראה והגעגועים הם עיקר השלימות הנכסף להם, ומרגישים שבזמן הכנה היו משקרים בעצמם, והבן זאת. (בעל הסולם, אגרת י"ט)

3. תכלית הנשמה בבואה לגוף, שתזכה בעודה מלובשת בגוף לשוב לשורשה ולהידבק בו יתברך, כמו שכתוב: "לאהבה את ה' אלוקיכם וללכת בכל דרכיו ולשמור מצוותיו ולדובקה בו". הינך רואה שגמר העניין הוא "ולדבקה בו". דהיינו, כמו שהייתה טרם התלבשותה בגוף.

אבל צריכין הכנה דרבה, שהוא ללכת בכל דרכיו, ומי יודע דרכי השי"ת? אומנם ז"ס "אורייתא שיש בה תרי"ג אורחין (תורה שיש בה 613 דרכים)", שההולך עליהם סופו שיזדכך, עד שגופו לא יהווה מחיצה של ברזל בינו לבין קונו. כמו שכתוב: "והסירותי את לב האבן מבשרכם", ואז, יתדבק בקונו, ממש כמו שהיה דבוק טרם התלבשות נשמה בגוף.

נמצא, שיש לך שלוש בחינות: א. ישראל, הוא המייגע את עצמו לשוב לשורשו. ב. הקב"ה, שהוא השורש שאליו משתוקק. ג. הוא בחינת תרי"ג אורחין דאורייתא, אשר עליהם מזכך נפשו וגופו, שהוא סוד התבלין, כמו שכתוב "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין".

אך באמת הני שלושה אחד הם ממש, שכן בסופו של דבר כל עובד ה', משיג אותם בבחינה אחת יחידה ומיוחדת. ומה שנראה שמחולקים לשלושה, הוא בערך הבלתי שלם בעבודת השי"ת. (בעל הסולם, אגרת י"ז)

4. אנו צריכים לקיים את התורה ומצוות, בכדי שזה יביא לנו לידי טהרה. שעניין טהרה, פירושו טהרת הכלים מהרצון לקבל לעצמו, שזה מכונה "לכלוך", שהוא מטעם שהוא בשינוי צורה מהבורא, שהוא כולו להשפיע. לכן מטרם שמנקים את הכלים אי אפשר לתת לתוכם שום דבר טוב, שכל דבר שיתנו בכלי המלוכלך, זה יתקלקל.

לכן מוכרחים לעצות טובות, לדברים שהם יטהרו לנו את הכלים, שזה נקרא הכשרה והכנה, בכדי שנוכל לקבל את הטוב ועונג. ובגלל זה ניתנו לנו תרי"ג מצוות, הנקראים בלשון הזוהר הקדוש בשם "תרי"ג עצות". (הרב"ש, מאמר 28, "מהו קדושה וטהרה בעבודה", 1991)

5. עבודה, שהוא בבחינת ההכנה להיכנס לרוחניות אמיתית. היינו, שבשעה שהוא מקבל על עצמו להאמין בחשיבות ה' למעלה מהדעת, אז הוא צריך לקבל על עצמו, שהוא רוצה ללכת דווקא באמונה למעלה מהדעת, אפילו שיתנו לו דעת איך לראות את גדלות ה' בתוך הדעת, הוא בוחר יותר באמונה למעלה מהדעת. מטעם "כבוד אלוקים הסתר דבר".

וזה נקרא, שהוא רוצה ללכת בלמעלה מהדעת. ודווקא אז הוא נעשה כלי מוכשר לקבל רוחניות, הואיל שאין הוא דואג לשום דבר עבור עצמו, אלא כל כוונותיו הוא רק להשפיע להבורא. ומשום זה כבר אין פחד, שאם יתנו לו איזה הארה, שזה ילך לכלי קבלה. הואיל, והוא משתדל תמיד לצאת מאהבה עצמית.

כי אאמו"ר זצ"ל אמר, כי כמו שהרצון לקבל רוצה רק לקבל ולא להשפיע, גם במקום שאומרים לו לעבוד למעלה מהדעת, נקרא זה רק להשפיע ולא לקבל, מטעם שיש ייסורים לאדם, במקום שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת. וראייה לזה היא, היות שהגוף דואג תמיד לקבל הנאה ותענוג בכל מה שהוא עושה, והיות למעלה מהדעת, אם האדם צריך לעבוד, הגוף לא שבע רצון מזה. ומשום זה, כשמחנכים האדם ללכת למעלה מהדעת, אז כבר מתחיל בעבודה דלהשפיע. ולפי זה יוצא, בזמן שהאדם מעדיף ללכת בדרך של למעלה מהדעת, זו היא שמירה שילך בדרך הנכונה, שהוא המסלול להגיע לידי דביקות ה'. (הרב"ש, מאמר 2, "עניין חשיבות הכרת הרע", 1987)

6. אפילו בזמן ההכנה, יש מקום שיכול לקבל הארה מלמעלה, אעפ"י שאינו יכול להיות אצלו הארה זו בקביעות, מכל מקום קצת קשר עם רוחניות הוא רווח גדול, כי כל מגע שיש ברוחניות, אין האדם מסוגל להעריך את זה.

והקו הימין הזה נקרא "אמת", מטעם שהשלימות נבנה על בסיס של אמת, היינו שאינו אומר שיש לו רכוש גדול בתורה ומצוות, היינו הרגשה והשגה והבנה, אלא שאומר כמה שיש לו, זאת אומרת, כמה שנותנים לו מן השמיים, אפילו שמרגיש שהוא נמצא במצב יותר גרוע, מכפי מה שקיבל מצד החינוך, מכל מקום הוא מחשיב זה למעלה מהדעת, שזוהי חשיבות גדול אצלו, שזכה שיהיה לו קצת מגע עם רוחניות. (הרב"ש, מאמר 875, "ג' קווים - ד")

7. כתוב בזוהר הקדוש, "כי כל התורה כולה הם שמותיו של הקב"ה". והאדם השלם נקרא, שהוא כבר זכה לבחינת "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא". אם כן בוודאי קבלת פני השכינה הוא חשוב מאוד, היות שהתכלית היא, שהאדם צריך להגיע לדרגה זו.

אבל להגיע לקבלת פני השכינה, צריכה להיות מקודם הכנה, שהאדם יהיה מוכשר לזה. וזה נקרא בלשון חז"ל, "מהו רחום אף אתה רחום". שכך פירשו על פסוק, "ולדבקה בו, הדבק במידותיו", שרק על ידי זה שהאדם עובד באהבת הזולת, הוא יכול להגיע לדביקות ה'. שיש לזה הרבה שמות: השראת השכינה, השגת התורה, וקבלת פני השכינה, וכדומה.

ועיקר ההכנה, שנקראת יגיעה, שצריך להכין עצמו לבטל את רשותו, היינו עצמותו, היינו שהוא מבטל את דעת בעלי בתים ומשתוקק לדעת תורה, הנקרא ביטול רשות. וממילא הוא נעשה אורח אצל הבורא, שהוא בעל הבית של כל העולם. (הרב"ש, מאמר 5, "מהו היתרון שיש בעבודה יותר משכר", 1987)