מה שמקשים על הפסוק (דה"א כח ט) "דע את אלקי אביך ועבדהו", שמשמע שבשכל האנושי הוא להשיגו ית'. והאמת היא שזה בלתי אפשרי כלל, שלכן נצטוינו בחוק האמונה, שהיא נגד הידיעה כנודע.
עוד צריך להבין, רצון השי"ת נעשה קודם לנשמע, כמ"ש (תהלים קג כ) "עשי דברו לשמע בקול דברו", למה יחפץ לו כזאת, ונראה לתרץ, באופן שגם השכל הפשוט, יודה ויחייב את חוק של הקדם העשיה לשמיעה.
כי הנה כל עבודתינו להשיג המטרה של, "ולדבקה בו", ופשוט הוא, שאי אפשר לגשמי להדבק ברוחניות שזה הפך הטבע, וגם שהנשמה מלובשת בגוף חומרי, אולם אין זה ערך לדביקות אלוקית כמובן. וענין "ולדבקה בו", הוא, שלאחר הרבה הזדככות גוף וחומר, כדי שיהיה מסוגל להשפיע נחת רוח ליוצרו. שאז השי"ת מחוננהו בחכמה בינה דעת, כדי שידע ציוויה דמאריה דיעבד ליה.
לפי זה, אם היה לאדם אופן שישיג איזה משהו מהשגתו ית', טרם קנייתו את האמונה בשלימות, היה אומר בלי ספק (דברים ח יז) "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", (שבודאי היגיעה הביאה את ההשגה.) שבודאי היגיעה הכרחית קודם כל דבר שישיג.
כי זה ודאי, שרצונו ית' הוא שכולם ידעו אותו, שלבדו הוא משפיע כל טוב, בלי כל שותפות וסיוע מזולתו כלל, וזה לא יצוייר כלל זולת בהקדם האמונה שלימה - שאז כל מה שישיג, יתלה בו יתברך לבדו. כי בעיניו הגשמיים לא למד אצל שום אדם מה שהשיג, אם כן בלא אמונה בודאי יתלה במוחו הגדול.
וזה פירוש, (חבקוק ב ד) "וצדיק באמונתו יחיה". "וצדיק", היינו המצדיק את המקום, וזוכה לדבק את עצמו בקונו. "באמונתו יחיה", שידע לתלות כל החסד בהשי"ת לבדו.
היוצא מזה, שהאמונה היא דבר הכרחי שבלעדה אינו רשאי להשיג כלום. (איוב יט כו) "ומבשרי אחזה אלו-ה", כי כלום יש לך אדם נותן דבר חשוב מאד שאין דוגמתו מתנה לחבירו, ואחר כך יאמר המקבל שהוא מעשי ידי עצמו ויעיז פנים אל הנותן עצמו? ובזה תבין, שאי אפשר להשיג כלום ממנו ית', בלי הקדם ה"עשי דברו".
כן ללא ספק יהיה גם פירוש הכתוב, "דע את אלוקי אביך ועבדהו", שתדעהו ית' ותבין שצריך להקדים העשיה, ובזה ועבדהו, שתהיה מרוצה לעבדהו באמונה.
וזה פירוש, (תהלים קיא י) "ראשית חכמה יראת הוי'", כמו שפמו"ר, שראש החכמה היא יראת ה', וחכמה עצמה אתפשטותא דידה. שבלא יראת ה' הקודמת לחכמה, לא ישיג את החכמה. וזה פירוש, (אבות פ"ג מכ"א) "אם אין יראה אין חכמה".
עוד יש לפרש, מהכתוב, "דע את אלקי אביך ועבדהו", משמע שאין הידיעה חלק בעבודה, כי אחר הידיעה כתוב "ועבדהו".
והאמת שאין ברוחני חילוק עבודות, ודא ודא אחת היא. אלא הכונה שאין להציג את הידיעה למטרה ועיקר, מפני שאין ענינה נמשך, אלא ענין מחויב מתדבק בכל עבודה. ולכן היות האדם עומל רק אחריה ולסוף השגתה אינה נמשכת באורה. נמצא שנהנה בעבודתו, אשר על כן צורת העבודה היא, (דברים י כ) "ובו תדבק ובשמו תשבע", שהיא עבודה האמיתית הנמשכת ומאירה בנצחיות, ובתנאי שתהיה אחר הידיעה, וגם הידיעה ממלאת אורה לעבודה זו,
ובזה נבין שבספר השמים בא, "ובו תדבק ובשמו תשבע" מתחילה, אחר כך בא, "והשבת אל לבבך" וכו'.
מה שאין כן בתורה, בתחילה כתוב, "דע את אלקי אביך", ואחר כך "ועבדהו" כנ"ל.
בהנ"ל ניחא, כי בספר השמים היא נצחית נהוגה בזמן ולמעלה מהזמן בלי כל הפסק, לכן נותן צורתה בכללות הקבוע. מה שאין כן בתורה באה בזמן, והעבודה בזמן צריכה להקדם ידיעה, אבל דא ודא אחת היא, ואין שום שליטה לאחת זולת חברתה, והם כמו גוף ונשמה הצריכים זה לזו.
לכן אסור לומר לתלמידו שיעבוד בשביל הידיעה, כי יהיה כמו בוקע בבחינת המציאות הכללי הרוחני. אבל צריך לומר לו להשלים את המוטל עליו לכל תנאיה.