התורה והעבודה, הם ענין אחד, כמו הטרחה והסעודה, (ע"ז ג.) ו"מי שלא טרח בערב שבת" וכו'. כי הגוף מתיגע, וממציא מהות התענוגים המתלבשים בכלים המותאמים, שהוכשרו גם כן על ידי העבודה, וז"ס, "ולו לבדו ראוי לעבוד", היינו, בבחינת חי העולמים ביחוד.
אבל בטרם שנבראו העולמות לא היה ראוי לעבוד, אלא להתענג לבד. כי שם בבחינת כל יכולתו, לא יצוייר העדפה בשבח, עד שכל מציאות בריה בכלי ואור היה לפלא שם, שכבר היה בסוד התכלית, ובלי ספק שאם היה מצוייר שם בחינת, "העבודה להשביח", היה זה ליקר גדול, אלא שלא היה שום מציאות לזה, כנודע בביאור, (תהלים קכח ב) "יגיע כפיך" וכו'. ועל כן היה זה בבחינת, (קהלת א טו) "חסרון לא יוכל להמנות".
וזה כללות הסגולה שבעולמות, שעם כל גובה השגת השלימות והתכלית, הוכן עוד בו מציאות "העבודה להשביח", שזה ודאי ענין יקר, עין לא ראתה, ויכולים העולמות להתפאר בזה על שורשם, וז"ס, (זהר וירא הסולם אות שצט) "לא היתה שמחה לפניו" וכו', כי הן בכל"א, שהוא סוד שמים, והן במקוה"נ, שהוא סוד הארץ, היה מורגש שמחה לפניו. שלכאורה קשה, ולשמחה מה זו עושה שם. אלא שנצטייר לפניו כביכול הרגש העבודה בתוספת שבח, שיקנה רק על ידי בריאת שמים וארץ וכל מלואם, והשמחה הזו, היתה מלובשת בהרגשה הזו. וז"ס, (עי' ירושלמי ערלה פ"א ה"ג, ברכות ו:) "מאן דאכיל דלאו דיליה", כי אין לו מה להוסיף בשבח כנ"ל.
וסוד העבודה, זו תפילה שבלב, שאותיות התפילה המה הכלים לאור תורה. וכשהאור מתלבש בכליו, הוא זמן סעודה לכל.
וז"ס המראה מכל מראש, ענין התורה, של בשכבך ובקומך, יהיה בשבתך בביתך, שזה נתקיים אחר הבריאה.
"היה הוה ויהיה", עיין לעיל, שלא נבראו העולמות אלא להמציא ענין תוספת שבח על ידי עבודה, וזה שאמרו חז"ל, (עי' פסחים נ.) אשר לעתיד לבא יהיה שמו יתברך, "יהיה".
כי במשך שתא אלפי שני היה שמו, "היה". כלומר, קודם העולמות. ואחר כך בשנות המשיח היה שמו, "הוה". כי השיגו כל חפצם בהוה ממש. כלומר, ש"היה" נמשך לבחינת "הוה".
ואחר ככלות הכל, שוב בחינת, "יהיה". שמכל מראש, כלומר, ענין תוספת שבח, שמסגל על ידי עבודה, ואשר זה עיקר השם, והחפץ מכל המלאכה הגדולה והנוראה הזאת.
והגם שבימי המשיח, יש גם כן ענין עבודה במציאות, אבל לא במושג, "השבח הנוסף על השלימות". אלא במושג השלימות לבד, שעדיין לא נשלם כמו שהיה גלוי לפניו, ועל כן אפילו בזמן הגובה של שנות המשיח, יש כך להשם, "הוה". אבל אחר ככלות הכל, "יהיה" שמו, כלומר, למציאות שבח נוסף על שלימות, והבן היטב, כי מדת השלימות, נמדד ממדת אור א"ס מטרם הבריאה, ונוסף עליו ממעלת הבריאה, בתוספת שבח על שלימותו הנ"ל.
השבח: צריך להכיר שכל שיעור ישועתו ית' הוא בעיקר בתוך העולמות, כמו"ש (בתפילת שחרית) "כי א-ל פועל ישועות אתה", כי בטרם שנבראו העולמות היה ענין ישועתו, רק בציור ולא בפועל ממש. וענין ישועתו ית', ערך הנותן בה בלי סוף ותכלית. ועל כן, לפי העבודה בהבנת העולמות, כן ימצא החכמה והתפארת והישועות, בזה השיעור שעמל, בסוד (אבות ספ"ה) "לפום צערא אגרא". והנותן דבוק במתנה, והמתנה במקבל, ואם כן העבודה תהיה בהבנה, ועל ידה תתגדל ערך המתנה, וממילא יתגדל ערך הנותן, שזהו עיקר השבח הנרצה.
החידוש: כל החידוש מהבריאה אינו אלא בסוד, (ישעיה מה ז) "ובורא חושך". שהוא ענין הבושה שנטפלה על פניו, וההרחקה שנטבעה בו, מכח שהתלבש בדמיון של גוף המזוהם בכח גדול, (להמציא שם חרטה ותשובה) ועל כן, אפילו לאחר ככלות הכל, נשאר בו חלק גדול או קטן, מהבושה הזאת של ריחוק, שלא ישוער לו מראש שנפל מכל תפארתו, ויום ולילה הלך לבקש את שאהבה נפשו.
וזה סוד (סוף ברכות, סוף מו"ק) "מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב", כי נשאר להם תמיד מקום לעבוד כדי לתקן ענין הנ"ל, בסוד (ישעיה מה יז) "לא תבושו ולא תכלמו".
עיין לעיל בפירוש הזוהר יקירא דא. דבהנ"ל מובן דכל העונש נמתק רק בתוספת שבח על השלימות, שלא היה מצוייר זולת האשת כסילות דאשתתף בה, ואם כן כל העולם כולו כדאי לו.