1. לכל איש ישראל יש נקודה פנימית שבלב, שהיא בחינת אמונה פשוטה. והיא מירושת אבותינו, שעמדו על הר סיני. רק שמכסים עליה הרבה קליפות. וצריכים להסיר כל הקליפות. והיסוד שלו, יהיה נקרא, שהוא בבחינת אמונה בלבד. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קצ"ט, "לכל איש ישראל")
2. "טעמים", היינו מי שרוצה לטעום טעם בחיים, אז הוא צריך לשים לב לנקודה שבלב שלו.
שלכל אדם יש נקודה שבלב, אלא שהיא לא מאירה, שהיא כמו נקודה שחורה, כי הנקודה שבלב היא בחינת נפש דקדושה, שטבעה הוא כלי דהשפעה.
אבל היא בבחינת שכינתא בעפרא, שאין האדם מחשיב אותה לכלום, אלא שאצלו היא בבחינת חשיבות כמו עפר. וזה נקרא "נקודות".
והעצה שתעלה את חשיבותה ויעשה את חשיבותה כמו תגין, היינו כמו "תג על ראשו". זאת אומרת במקום שהיה מקודם בבחינת עפר, שיעלה את חשיבותה כמו כתר על ראשו.
ואז הנפש דקדושה מתפשטת באותיות, היינו בהגוף, שהגוף נקרא "אותיות", כידוע. היינו שהקדושה מתפשטת מבחינת כוח לבחינת פועל, המכונה אותיות וגוף. (הרב"ש, מאמר 34, "טנת"א")
3. כשנחרב בית המקדש כתיב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הכוונה על הנקודה שבלב, שצריך להיות מקום מקדש, שאור ה' ישכון בתוכה, כמו שכתוב "ושכנתי בתוכם". לכן על האדם להשתדל לבנות בניין הקדושה שלו.
והבניין צריך להיות מוכשר, בכדי שיכנס בו השפע עליון, שנקרא שפע המושפע מהמשפיע להמקבל. אבל לפי הכלל, צריך להיות השתוות הצורה בין המשפיע להמקבל כידוע, שגם המקבל צריך להיות בכוונה דעל מנת להשפיע, כדוגמת המשפיע.
וזה נקרא בחינת עשייה, כמו שכתוב "ועשו לי מקדש", שהעשייה חלה על הכלי ולא על האור. כי האור שייך להבורא ורק המעשה שייך להנבראים. (הרב"ש, מאמר 940, "נקודה שבלב")
4. האדם צריך להאמין, שיש לו נקודה שבלב, שהיא ניצוץ המאיר. ולפעמים היא רק נקודה שחורה ואינה מאירה, והניצוץ הזה צריכים תמיד לעורר, כי לפעמים נתעורר הניצוץ הזה מעצמו ומגלה חיסרון בהאדם, שהוא מרגיש שחסר לו רוחניות, שהוא מגושם יותר מדי, ואינו רואה תכלית, שיהיה בידו לצאת מהמצבים האלו.
והניצוץ הזה לא נותן לו מנוח לנפשו. זאת אומרת, כמו ניצוץ גשמי אינו יכול להאיר, אולם מניצוץ האדם יכול להדליק דברים, שעל ידי הדברים, שהניצוץ נוגע בהם, יכולה להתלקח אש גדולה. כמו כן הניצוץ שיש בליבו של אדם, אינו יכול להאיר, אולם הניצוץ הזה, יש באפשרותו להדליק את המעשים שלו, שיאירו, כי הניצוץ דוחף אותו לעבודה.
אולם לפעמים הניצוץ מתכבה ואינו מאיר. וזה יכול להיות באמצע עבודה. וזה נקרא שקרה להאדם תאונת דרכים. כלומר, שבאמצע עבודה קרה לו מקרה, וירד ממצבו ונשאר מחוסר הכרה. היינו שכבר אינו יודע שיש רוחניות במציאות, אלא שכוח הכול, ונכנס בעולם הגשמי עם כל חושיו.
רק לאחר זמן האדם מתאושש, ורואה שהוא נמצא בעולם הגשמי. ואז הוא מתחיל עוד הפעם לעלות למעלה, היינו להרגיש את החיסרון הרוחני, ומקבל שוב דחיפה, איך להתקרב להקב"ה.
ואחר כך עוד הפעם יורד ממדרגתו. אולם האדם צריך להאמין, שכל פעם הוא מעלה את הניצוץ שלו לקדושה. והגם שהוא רואה, שירד ממצבו, ונפל חזרה למקומו, כמו שהיה בתחילת עבודתו, אלא כל פעם הוא מעלה ניצוצות חדשים, זאת אומרת, כל פעם הוא מעלה ניצוץ חדש.
ובהקדמה לספר הזוהר (אות מ"ג), אומר וזה לשונו, "והנה האדם, בעת שנולד, יש לו תיכף נפש דקדושה, ולא נפש ממש, אלא בחינת אחוריים של הנפש, שפירושה, בחינה אחרונה שלה, המכונה בעת קטנותה בשם נקודה. והיא מלובשת בלב האדם".
וזה יש לפרש כנ"ל, ש"נקודה" זו, שהיא עדיין חושך, מתגלית כל פעם ומאירה, כפי עבודתו בטהרת ליבו, שאז הנקודה מתחילה להאיר. זאת אומרת, שכל פעם שהאדם מתחיל לעלות שוב לאחר הירידה, האדם צריך להאמין, שזוהי בחינה חדשה, כלומר ממה שהיה קודם בזמן עלייה, שכבר העלה אותה לקדושה, ומתחיל כל פעם בחינה חדשה. (הרב"ש, מאמר 6, "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה", 1991)
5. רק על נקודה זו צריכים לתת את כל המרץ, מה שהאדם רכש מהנקודה שבלב. כי כל נקודה שבלב נותנת כוח לעבודה, אבל עם הכוח הזה הולכים ומשמשים להסביבה. (הרב"ש, אגרת כ"א)