אמרו ז"ל, שנקודת הצמצום דאמצע אין סוף, דהיינו, שמקיפו מכל צד, שנראה אין סוף ב"ה בעולם, בדרך חוט המקיף מכל צד, ומחזיר כל חסרון לשלימותו יתברך, ואחר כך נעשה צמצום בהארה זו, דהיינו, שמסלק בחינת האור השלם, ומתגלה שמכבר הושרש באותו הצמצום, שהוא גם מקיים כל המציאות שהיה ויהיה, והבן.
וזה סוד הספירות המגולים ובאים שם בדרך הדרגה, אם כן במקום הזה, מושג שני דברים, א' בחינת השורש שהושרש בצמצום, ובחינת סילוק אור, וכיון שהסילוק גילה השורש שהושרש, על כן כל כונת הסלוק לגלות זה שצריך טעם, והאמת היא, שכל קיום התורה וחוקותיה זוכה לשלימות השפע, שזה שופע מבחינת המקיף השלם כנ"ל.
אבל עדיין לא נודע מה טיבו של השלימות הזה, והגם שמושג לו בכח ובמחשבה, איך השלימות הזה בולע אל תוכו, כל מיני החסרונות שבעולם, אבל כל זה בכח, לכן בסילוק אור הזה, מתגלה השורש, שמכבר הושרש בנברא עצמו, שבכחו סובל את עולמו.
אבל בשיעור הזה נעשה חדשות, דהיינו, בחינת נברא חדש, שעומד ומקטרג בבחינת סטרא אחרא, סוד, (קהלת ח י) "ראיתי רשעים קברים ובאו". מה שבסוד אור המקיף היו אבודים ונשכחים, בסוד השורש, שנתגלה בבחינת, 'זה לעומת זה', וזהו כל הכונה, כי עתה, כיון שבכלי מושג השלימות המתקן הכל, צריך לגלות כל החסר בפרט, שיהיה מושג ונודע בפועל החסרונות, איך שהשלימות האמיתי מתקן אותם בפועל, וזה … גדול כח השלימות שהשיג מכבר … מתברר זה מעולם, ודו"ק.
וזה סוד, (ע"פ שבת כח.:) תחש שהיה בימי משה קרן אחת היה במצחו ושש ומתפאר בגוונין שלו, ולא נתגלה אלא באותה שעה, והוא טהור. שסוד תחש, בסוד, (איוב לא ה) "ותחש על מרמה רגלי". שזה סוד, (בראשית מט ד) "פחז כמים" וכו'. שהוא מלשון (תהלים קיט ס) "חשתי ולא התמהמהתי" וכו'. והבן. ולכן נבחרו עורות תחשים לכסוי על המשכן מלמעלה והבן.
ותוכן הבהירות באותו מעשה הוא, כי לא היה לו שם סמיכות בעולם, מפני, שלפי גודל התדבקותו בשכל המקיף את כל העולם, כן התפשט מכל עניני לבושים דהאי עלמא, והוא כמו אדם הראשון בשעתו, ועל כן היה נסמך על הצדיקים והחסידים שבכל דוד ודור, וגודל קדושת ישראל ותורת אמו, רצה לומר, שההרגל הוא טבע שני, אבל לאט לאט, בהתדבקו בשכל המקיף, ראה את עצמו גבוה מכל העולם כולו, והיה רואה בדור דור ודורשיו, עד דור דעה, ועד בכלל, על כן הוא יחיד נברא מחדש, ואין אחר בעולם, מכל מקום בחמלת הוי' עליו, באה אמונה וקבלתו, ולא פסק את החוט הזה.
וזה שאמרו בזהר, (זהר קדושים הסולם אות סב) "אדם קדמאה לא הוה ליה מהאי עלמא כלום, חד צדיק עבד שמושא בנוקביה". בסוד, (בראשית כח יג) "והנה הוי' נצב עליו". לשמרו, והוא הנקרא צדיק גמור, ולכן היה מותר לו להתחרות ברשעים, כי (ברכות ז:, וש"נ) "צדיק גמור אינו בולע".
אבל אחר כך, בבואו להאי עלמא, חזר לתוך כלל ישראל ונסמך עליהם, ומני אז קשה לו הדבר להיות נקרא צדיק גמור, ולכן נאמר לו, (תהלים לז א) "אל תתחר במרעים אל תקנא בעשי עולה", והבן.
כי באותו הרגע בבואו למקום העליונים, נפשט מלבושין זה, פירוש, עלמא הקדושים, והוא אינו במקום הדביקות, עמו כמו שהיה אדם הראשון, על כן ניזוק בכל פעם, והבן.
וזה סוד שנאסרו עמוני ומואבי לבוא בקהל הוי', אבל הנקבות מותרות, כי קרקע עולם הן, ולא עביד ולא מידי.