أصل المقاومة لحكمة الكابالا
أهمية الهدف
أهمية نشر حكمة الكابالا
إثقال القلب
إدراك الواقع
إذا لم أكن لي فمن لي\؟
إسرائيل وأمم العالم
إعطاء الرضا للخالق
إيبور
اختيار البيئة
اصنع لنفسك راف
الإبطال والتسليم
الإخفاء والكشف
الإخلاص
الإيمان فوق العقل
الاعتراف بالشر
التحضير للتعلم
التغلب على
الحب سوف يغطي جميع الجرائم
الحسد والشهوة والشرف
الحكم على كل شخص إلى جانب الجدارة
الصعود والهبوط
العشرة
العهد
الغرض من الخلق
الغرض من المجتمع
الفرح على الطريق
القباليون وكتابات الكابالا
القوة في الاتصال
النقطة في القلب
اليأس بقوة الفرد
اِمتِنان
بأفعالك نعرفك
تأثير البيئة على الإنسان
توق
جدول أعمال الجمعية
جهد
جوهر الإنسان
جيلنا – الجيل الأخير
حب الأصدقاء
دعاء
دفيكوت
دور إسرائيل
رؤية مزايا الصديق
روح آدم هريشون
شراء لنفسك صديقا
صلاة الكثيرين
ضدان في موضوع واحد
ضرورة تعلم حكمة الكابالا
طريق التوراة وطريق المعاناة
عار
عرفوت
عظمة الخالق
فترة التحضير
فضل التعلم – النور الإصلاحي
فكر الخلق
كل الحكمة متضمنة في حكمة الكابالا
لغة القباليين هي لغة الفروع
لقد ساعدوا كل رجل صديقه
ليس هناك سواه
ما هي حكمة الكابالا\؟
مجتمع الجيل الأخير
مركز المجموعة
من حب الناس إلى حب الخالق
من لو ليشما إلى ليشما
من هو الكابالي
نيّة
هيتكاللوت
يخاف
مكتبة الكابالاchevron_left
متنوع/الاتصال بالمصدر
chevron_left
يخاف
 

יראה

1. דרשו חז"ל "הכול בידי שמיים, חוץ מיראת שמיים", הוא משום שהכול הוא יכול לתת חוץ מיראה. כי מה שהקב"ה נותן, הוא מוסיף אהבה ולא יראה.

ובכדי לקנות את היראה הוא על ידי סגולת תורה ומצוות. היינו, כשהאדם עוסק בתורה ומצוות על הכוונה לזכות לעשות נחת רוח ליוצרו, הכוונה הזו, הרוכבת על מעשי המצוות ולימוד התורה, מביאים את האדם לזכות לזה. אחרת האדם יכול להישאר, אף על פי שמקיים תורה ומצוות בכל פרטיה ודקדוקיה, ומכל מקום הוא יישאר רק בדרגת דומם דקדושה.

ולפי זה יוצא, שהאדם צריך תמיד לזכור את הסיבה, המחייבו לעסוק בתורה ומצוות. וזה עניין שדרשו חז"ל "שתהיה קדושתכם לשמי", שפירושו, שאני אהיה הגורם שלכם. שזה נקרא, שכל עבודתכם הוא בזה, שאתם רוצים ליהנות לי, היינו שכל מעשיכם יהיו בעל מנת להשפיע.

כדברי חז"ל "כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה" (ברכות כ'). שפירושו הוא, כל אלה, שעוסקים בשמירת תורה ומצוות על הכוונה בכדי להגיע לזכירה, בסוד "בזוכרי בו, איננו מניח לי לישון", נמצא, שעיקר השמירה הוא, בכדי לזכות לזכירה.

זאת אומרת, זה שרוצה לזכור את הבורא, זה הוא הגורם שמירת תורה ומצוות. היות לפי זה, הסיבה והגורם, שצריך לשמור את התורה ומצוות, הוא הבורא. היות בלי זה אין האדם יכול להתדבק בהבורא, מטעם ש"אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", מסיבת שינוי צורה כידוע. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ל"ח, "יראת ה' הוא אוצרו")

2. אין חכם כבעל ניסיון, לכן אייעצך, לעורר בקירבך יראה מקרירות אהבה שבינינו, והגם שהשכל מכחיש ציור כזה. אבל הגע עצמך, אם יש תחבולה להוסיף באהבה, ואינו מוסיף גם זה לגריעותא (לפגם) תחשב: בדומה לאיש הנותן מתנה גדולה לרעהו, האהבה המתגלה בליבו בשעת מעשה, אינה דומה לאהבה הנשארת בלב, לאחר מעשה, אלא היא הולכת ומתקררת יום יום, עד שאפשר לבוא לכלל שכחה בברכת האהבה, ומחויב מקבל המתנה להמציא תחבולה בכל יום להיות בעיניו כחדשות. (בעל הסולם, אגרת ב')

3. אינו דומה היושב בביתו, כאילו עומד בפני מלך. זאת אומרת, שהאמונה צריך להיות, שירגיש כל היום, שהוא עומד בפני המלך. שאז בוודאי יש לו אהבה ויראה בשלימות. וכל זמן שלא הגיע לבחינת אמונה כזו, לא צריך לנוח ולשקוט, מטעם "כי זה חיינו ואורך ימינו", ושום פיצוים שבעולם לא ירצה לקבל. והחיסרון אמונה צריך שיהא נקלע באיברו, עד שהרגל נעשה טבע שני, בשיעור "בזוכרי בו איננו מניח לי לישון". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר רי"א, "כעומד בפני מלך")

4. "אין להקב"ה בבית גנזיו, אלא אוצר של יראת שמיים בלבד" (ברכות ל"ג).

אומנם יש לפרש מהו יראה, שזהו הכלי, שמהכלי הזו עושים אוצר, ומכניסים לתוכו כל הדברים החשובים. אז זצ"ל אמר, יראה הוא כמו שכתוב אצל משה, שאמרו חז"ל "בשכר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, זכה לתמונת ה' יביט" (ברכות ז'). ועניין יראה הוא, שמתירא מפני התענוג הגדול שיש שם, ולא יוכל לקבלו בעל מנת להשפיע. ובשכר זה, שהיה לו יראה, בזה עשה לעצמו כלי, שיוכל לקבל בתוכו השפע עליונה.

וזהו עבודתו של אדם, וחוץ מזה אנו מתייחסים הכול להבורא. מה שאין כן יראה, כי המשמעות של יראה הוא, שלא לקבל, ומה שהבורא נותן, הוא נותן רק לקבל, וזה עניין "הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים".

ולהכלי הזו אנו צריכים, כי אחרת אנו נהיה נקראים שוטה, כמו שאמרו חז"ל, "איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו". שפירושו, כי הסטרא אחרא יוציא מאיתנו השפע, אם אין אנו יכולים לכוון בעל מנת להשפיע, שאז זה הולך לכלי קבלה, שהוא הסטרא אחרא והטומאה. וזה עניין "ושמרתם את המצוות". כי עניין שמירה הוא סוד יראה. והגם שטבע האור ששומר את עצמו, שפירושו שמטרם שרוצה לקבל את האור לכלי קבלה, האור מסתלק, מכל מקום, האדם בעצמו הוא צריך לעשות זה עד כמה שאפשר, כדברי חז"ל "תשמרו עצמכם מעט מלמטה, ואני אשמור אתכם הרבה מלמעלה". ומה שאנו מייחסים את היראה לבני אדם, כמו שדרשו חז"ל "הכול בידי שמיים, חוץ מיראת שמיים", הוא משום שהכול הוא יכול לתת חוץ מיראה. כי מה שהקב"ה נותן, הוא מוסיף אהבה ולא יראה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ל"ח, "יראת ה' הוא אוצרו")

5. שמחה נקרא בחינת אהבה, שהיא בחינת ישות. וזה דומה למי שבונה לו בית ולא עושה בקירות הבית שום חיסרון. נמצא, שאין לו שום אפשרות להיכנס להבית, כי אין מקום חלל בקירות הבית, שיהיה לו מקום להיכנס להבית. ולכן צריכים לעשות מקום חלל, שעל ידי החלל הזה הוא יכנס להבית.

לכן, במקום שיש אהבה, צריכים לעסוק ביראה גם כן. כי יראה היא החלל. היינו, שיש לו לעורר את היראה, אולי לא יוכל לכוון בעל מנת להשפיע. לכן, בזמן שיש שתיהם, אז יש שלימות. אחרת כל אחד רוצה לבטל את השני.

לכן צריכים להשתדל, ששניהם יהיה במקום אחד. וזה עניין, שצריכים אהבה ויראה. שאהבה נקרא ישות. מה שאין כן יראה נקראת חיסרון וחלל. ורק שתיהם ביחד יש שלימות. וזה נקרא ב' רגליים. שדווקא שיש לו ב' רגליים, האדם יכול ללכת. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"א, "עניין גילה ברעדה, בעבודה")

6. בזמן שבא לאדם בחינת יראה, הוא צריך לידע, ש"אין עוד מלבדו" כתוב. ואפילו מעשי כשפים.

ואם הוא רואה, שהיראה מתגבר עליו, אזי הוא צריך לומר, שאין חס ושלום מקרה, אלא נתן לו השי"ת הזדמנות משמיים. והוא צריך לעיון ולימוד, לאיזה מטרה שלחו לו את היראה הזו. מסתמא, הוא בכדי שיוכל להתגבר ולומר "אין עוד מלבדו".

ואפילו אחרי כל אלה, עדיין היראה והפחד לא הלך ממנו, אזי הוא צריך לקבל מזה דוגמה, ולומר: "באותו שיעור היראה צריך להיות בעבדות השי"ת". היינו, שהיראת שמיים, שהוא לזכות, צריך להיות בזה האופן של יראה, שיש לו עכשיו. היינו, שהגוף מתפעל מהיראה הזו החיצוניות, כן ממש באותה הצורה של התפעלות הגוף, צריך להיות יראת שמיים. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קל"ח, "עניין יראה ופחד שבא לפעמים להאדם")

7. אחר שהשיג את דרגת השפעה, היינו שהשיג את המדרגה שכל רצונו הוא רק להשפיע נחת רוח לה', אז האדם ממלא את עצמו מכל התענוגים מה שעיניו רואות, כנ"ל בביאור "מלוא כל הארץ כבודו".

נמצא לפי הנ"ל, מה האדם צריך להשיג שנגיד עליו שכבר קיבל את שכרו, אחר שיגע ועמל כמה שנים, זהו רק דבר אחד, הרצון להשפיע. דהיינו את הדרגה שרוצה לשמש את הרב שלא על מנת לקבל פרס.

וכל היגיעה שהאדם צריך לייגע את עצמו בתורה ומצוות היא רק להשיג דבר זה. וזה נקרא יראת שמיים, כמו שכתוב "מה ה' אלוקיך שואל מעימך, כי אם ליראה אותי". (הרב"ש, מאמר 295, "כל מקדש שביעי - א")

8. כתוב "אלוקים עשה שיראו מלפניו". שכל מצב הרע שאנו מרגישים, הוא רק בכדי שהאדם לא יישאר במצב שבו נמצא. היינו אם האדם לא יתעלה במעלות של גדלות ה', אז אין ביכולתו להתגבר, ורק בזמן שהאדם מרגיש גדלות ה', אז ליבו נכנע. וזה נקרא שהוא צריך לעלות במעלות יראת ה'. נמצא שהשאלות האלו גורמות, שהאדם יהיה נצרך להשי"ת, שיפתח לו את ליבו ועיניו, לזכות לגדלות ה', אחרת מספיק לו היראת שמיים מה שיש לו מצד החינוך. מה שאין כן כשבאה לו כל פעם שאלת רשע, לא מספיק לו, אלא צריך כל פעם להתעלות במעלות גדלות ה'. (הרב"ש, מאמר 31, "מה אהבתי תורתך")

9. בעניין עבודה, נקרא אדם, דווקא זה שיצא משליטת בחינת בהמה. כי בהמה נקרא זה ששקוע בתועלת עצמו, כמו בהמה, ואדם נקרא, מי שיש בו יראת שמיים, ועובד משום יראה, הנקרא בזוהר הקדוש בשם "בגין דאיהו רב ושליט", שרק מטעם גדלות ה' הוא עובד, ואינו דואג לתועלת עצמו, אלא לתועלת ה', כמו שאמרו חז"ל על הפסוק "סוף דבר, את אלוקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם. מאי כי זה כל האדם. אמר ר' אלעזר, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה" (ברכות ו'). נמצא, שהאדם נקרא, מי שיש לו יראת שמיים. ומהי יראת שמיים. כלומר, מהי היראה. וזהו כמו שאומר ("הקדמת ספר הזוהר", דף קצ"א, ובפירוש "הסולם", טור ב') וזה לשונו, "הן היראה הראשונה והן היראה השנייה, אינו חס ושלום לתועלת עצמו, אלא רק מפחד, שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו".

ובהאמור אנו כבר יודעים מהו פירושו אדם, היינו שיש לו יראת שמיים, שהוא מפחד, אולי לא יהא בידו לעשות הכול בעל מנת להשפיע. וזהו נקרא אדם. ובהמה, יהיה הפירוש ההיפך, שהוא דואג רק לתועלת עצמו. כמו שכתוב (קוהלת ג') "מי יודע, רוח בני האדם היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ". שיש לפרש, ש"הרוח של האדם" הוא עולה למעלה, היינו שכל מה שהוא עושה, הכול הוא בשביל תועלת הבורא. וזה נקרא "למעלה", היינו שכוונתו, שהכול יהיה רק בעל מנת להשפיע. מזה יש להאדם נחת רוח. (הרב"ש, מאמר 5, "מהו, שהארץ לא הוציאה פירות מטרם שנברא האדם, בעבודה", 1990)